העדפת נוסח התוספתא - הקוטם קיסם לחצות בו שיניו

במאמר הבא נבאר כלל עקרוני בדרך פסיקתו של הרמב"ם, שבעזרתו יתבררו מקורות להרבה הלכות בספרו הגדול משנה תורה, במקומות שלא מצאו המפרשים את מקורות ההלכה. אמנם הסוגיה שנעסוק בה היא הלכה בהלכות שבת "הקוטם קיסם לחצות בו שיניו או לפתוח בו את הדלת חייב (הל' שבת יא,ז)", והסוגיה היא דברי התלמוד במסכת ביצה דף לג, אבל הביאור שנכתוב בדרך פסיקתו של הרמב"ם למקורות של חז"ל, מתאים בעוד הרבה הלכות שנעלמו מקורותיהם.

בתמצתיות, אף שבתלמוד צוטטה תוספתא בנוסח מסויים, הרמב"ם העדיף את נוסח התוספתא עצמה כפי שהגיע אלינו מכתבי יד, ואת אותו נוסח הוא קבע בהלכותיו, והתעלם מנוסח התוספתא כפי שהוא בתלמוד. כאן ראוי להזכיר את דברי הרמב"ם בהקדמתו למשנה תורה, שהתוספתא היא אחת מהמקורות שממנה יש להוציא את פסק ההלכה, ואלו דבריו שם בהקדמה:

"ועניין שני התלמודין [=הבבלי והירושלמי] - הוא פירוש דברי המשנה וביאור עמוקותיה, ודברים שנתחדשו בכל בית דין ובית דין מימות רבנו הקדוש ועד חיבור התלמוד.  ומשני התלמודין, ומן התוספתא, ומספרא ומספרי, ומן התוספתות - מכולם יתבאר האסור והמותר, והטמא והטהור, והחייב והפטור, והכשר והפסול, כמו שהעתיקו איש מפי איש מפי משה מסיני".

שיטת הרמב"ם בסוגיית הקוטם קיסם לחצות בו שיניו או לפתוח בו את הדלת חייב (הל' שבת יא,ז), כלומר חייב מהתורה, קשה מהסוגיה במסכת ביצה דף לג: שם נתבאר כי רק לפי ר' אליעזר העושה זאת חייב מהתורה, ואילו לפי חכמים העושה זאת חייב מדברי סופרים משום שבות, ולכאורה קשה כיצד פסק הרמב"ם כדעת ר' אליעזר היחיד, ולא כדעת חכמים הרבים שכמותם ההלכה (שאלת המ"מ, נשאר בצ"ע)? אולם אם נעיין נגלה, כי פסק הרמב"ם מתאים לתוספתא, במסכת שבת ובמסכת ביצה, שבהם לא נזכר שדבר זה הוא רק לרבי אליעזר ולא לחכמים, וגם סתמות הסוגיה במסכת שבת כדבריו. וכאמור, אף שבתלמוד הובא נוסח שונה לאותן תוספתות, העדיף הרמב"ם את נוסח התוספתות עצמן.

לפני שנרחיב בציטוט המקורות והסוגיות, כבר ביארנו כמה פעמים כי דרכו של הרמב"ם לבלוש אחר פשט המשנה התוספתא והברייתא, לפעמים גם נגד תלמוד ערוך, כי הוא חיפש את הפירוש הפשוט והנכון, ולא את הפרשנות המתחכמת המתפתלת. בדרך כלל צעד הרמב"ם בזאת בעקבות רבותיו, בבתי המדרש שלמד היו סוגיות הידועות כדחויות מההלכה שאין לפסוק כמותם, והרמב"ם העלה על הכתב את אותה שיטת לימוד, כך שספרו משנה תורה משקע בתוכו את מסורת לימוד תורה שבעל פה כפי איך שלמדו הגאונים ומעתיקי השמועה, וגם בסוגיה שלפנינו נראה כיצד צעד הרמב"ם בעקבות רבו הרי"ף.

***

יש כלל יסודי בהלכות שבת, 'מלאכת מחשבת אסרה תורה', לפיכך כל מעשה שאדם עושה בשבת נמדד על פי מחשבתו, לדוגמה, אם חותך האדם עצי בשמים וכוונתו בחיתוכם לקחת מהם ענף להריח בו, אין בחיתוכו משום עשיית כלי, כי לא עשה כלי, ולא התכוון לעשות כלי, אלא התכוון לחתוך ענף להריח בו, ומותר, לעומת זאת אם קוטם האדם קיסם מחתיכת עץ רחבה, וכוונתו באותה קטימה ליצור קיסם שבו יחצוץ בין שיניו, אם כן הוא עשה כלי בשבת, וחייב.

כלל זה כתבו המגיד משנה בהלכות שבת (יב,ב), על דברי הרמב"ם שם "ואם נתכוון לצרף, חייב". וזה לשון המ"מ:

"ומדברי רבינו שכתב שהכל תלוי בכונתו נראה שכל שאינו מתכוין אין ראוי לומר בו פסיק רישיה ולא ימות הוא וליחייב מפני שכשהוא מתכוין הוא עושה מלאכה וכשאינו מתכוין אין בו מלאכה כלל שהרי אינו רוצה לעשות ממנו כלי דומה לקטימת קיסם שהזכרנו פי"א שכל שאינו קוטמו לחצוץ בו שניו אף על פי שראוי לכך בקטימתו פטור שכל שהוא מפני תקון כלי מי שאינו מתקנו פטור ואפילו לרבי יהודה המחייב בדבר שאין מתכוין. וקרובים לזה דברי הרמב"ן ז"ל והדבר מוכרח לומר כן לפי שטת רבינו".

***

כעת לציטוט המקורות

משנה ביצה (ד,ו, בתלמוד דף לג.):

רבי אליעזר אומר: נוטל אדם קיסם משלפניו לחצוץ בו שיניו, ומגבב מן החצר ומדליק, שכל מה שבחצר מוכן הוא. וחכמים אומרים: מגבב משלפניו ומדליק.

במשנה במסכת ביצה (לג.) הובאה מחלוקת בין ר' אליעזר לחכמים, לפי ר' אליעזר כל העצים שבבית ושבחצר אינם מוקצים, ומותר להשתמש בהם לכל שימוש שירצה, לחצוץ בו שיניו ולהסקה, ולפיכך מאלו שבבית שהם עצים נקיים יחצוץ את שניו, ומאלו שבחצר שהם בדרך כלל מלוכלכים יסיק את האש. לעומת זאת לפי חכמים העצים שבבית מוכנים רק לצורך הסקה [ביו"ט] ולא לשאר שימושים, ולפיכך אסרו חכמים לעשות מהם קיסם לחצוץ בו שיניו.

גמרא. אמר רב יהודה: [דף לג עמוד ב] אוכלי בהמה אין בהן משום תקון כלי.

על דברי משנה זו, הובאו בתלמוד (לג:) דברי רב יהודה, אוכלי בהמה אין בהן משום תקון כלי, ומותר לקטום ולתקן קש של שבלין בשבת לחצוץ שניו.

איתיביה רב כהנא לרב יהודה: מטלטלין עצי בשמים להריח בהן, ולהניף בהן לחולה, ומוללו ומריח בו. ולא יקטמנו להריח בו, ואם קטמו - פטור אבל אסור. לחצוץ בו שניו - לא יקטמנו, ואם קטמו - חייב חטאת.

והקשו על דבריו מתוספתא במסכת שבת פ"ו, שם נאמר שמותר לטלטל עצי בשמים להריח בהן אבל אסור לקטום אותם על מנת להריח בהם, ואם קטמו פטור אבל אסור, וגם אסור לקטום אותם על מנת לחצוץ בו שיניו, ואם קטמו חייב חטאת.

עצי בשמים ראויים למאכל בהמה, ולמרות זאת נאסר לקטום אותם על מנת להריח, וגם נאסר לקטום אותם על מנת לחצות את שיניו, וזה שלא כדברי רב יהודה שבמאכל בהמה מותר לקטום ולתקן קש לחצות את שיניו?

אמר ליה: השתא פטור אבל אסור קא קשיא לי, חייב חטאת מבעיא? אלא, כי תניא ההיא - בקשין. - קשין בני מלילה נינהו? - חסורי מחסרא והכי קתני: מוללו ומריח בו, קוטמו ומריח בו. במה דברים אמורים - ברכין, אבל בקשין - לא יקטמנו, ואם קטמו - פטור אבל אסור. לחצוץ בו שיניו - לא יקטמנו, ואם קטמו - חייב חטאת.

ותירץ התלמוד, שהתוספתא חסרה, וכך צריך להיות כתוב בתוספתא, עצי בשמים מוללו ומריח בו קוטמו ומריח בו במה דברים אמורים ברכין אבל בקשין לא יקטמנו ואם קטמו פטור אבל אסור לחצוץ בו שיניו לא יקטמנו ואם קטמו חייב חטאת.

תני חדא: קוטמו ומריח בו, ותניא אידך: לא יקטמנו להריח בו!

התלמוד ממשיך לשאול מתוספתא זו, שיש בה שתי גרסאות, לפי גירסה אחת נאמר בה, קוטמו ומריח בו, ואילו לפי הגירסה השניה נאמר בה, לא יקטמנו להריח בו, מה ביאור הגרסאות?

אמר רבי זירא אמר רב חסדא: לא קשיא; הא - ברכין, הא - בקשין.

ותירץ רבי זירא בשם רב חסדא לא קשיא כאן ברכים וכאן בקשים.

נמצא שיש לחלק בין קשין לרכים, רכים מותר לקטום אותם לחצות בין שיניו וכל שכן שמותר לקטום אותם להריח בהם, אבל קשים אסור לקטום אותם לחצות בין שיניו, וגם אסור לקטום אותם להריח בהם.

מתקיף לה רב אחא בר יעקב: בקשין אמאי לא? מאי שנא מהא דתנן: שובר אדם את החבית לאכול ממנה גרוגרות, ובלבד שלא יתכוין לעשות כלי! ועוד, הא רבא בר רב אדא ורבין בר רב אדא דאמרי תרוייהו: כי הוינן בי רב יהודה, הוה מפשח ויהיב לן אלותא אלותא, אף על גב דחזיא לקתתא דנרגי וחציני!

לאחר מכן, התלמוד דוחה את החילוק שבין קשים לרכים משתי סיבות. א- גם בקשים, מכיוון שאינו מתכוון לעשות מעשה עשיית כלי, אלא הוא מתכוון לפרק את עצי הבשמים על מנת שיריח, הרי זה מותר, כמו שנאמר במשנה, שובר אדם את החבית לאכול ממנה גרוגרות ובלבד שלא יתכוון לעשות כלי, וכפי שביארנו למעלה, מלאכת מחשבת אסרה תורה, וכאן אינו מתכוון לעשיית כלי אלא לפתיחת החבית או לפירוק עצי הבשמים על מנת להריח. ב- רב יהודה בעצמו היה חותך עצי בשמים קשים, למרות שהיו קשים והיו ראויים לעשות מהם קת לקרדום ולחץ, נמצא שאין מקום לחלק בין קשים לרכים.

לא קשיא; הא - רבי אליעזר, הא - רבנן. דתניא, רבי אליעזר אומר: נוטל אדם קיסם משלפניו לחצוץ בו שיניו, וחכמים אומרים: לא יטול אלא מאבוס של בהמה. ושוין שלא יקטמנו, ואם קטמו לחצוץ בו שיניו ולפתוח בו הדלת, בשוגג בשבת - חייב חטאת, במזיד ביום טוב - סופג את הארבעים, דברי רבי אליעזר. וחכמים אומרים: אחד זה ואחד זה אינו אלא משום שבות. רבי אליעזר דקאמר התם חייב חטאת - הכא פטור אבל אסור, רבנן דקא אמרי התם פטור אבל אסור - הכא מותר לכתחלה.

כעת מנסה התלמוד למצוא ישוב חדש לשתי הגרסאות שהובאו בתוספתא, קוטמו ומריח בו, לא יקטמנו להריח בו, שהם תלויים במחלוקת ר' אליעזר וחכמים.

בברייתא נאמר, רבי אליעזר אומר נוטל אדם קיסם משלפניו לחצוץ בו שיניו וחכמים אומרים לא יטול אלא מאבוס של בהמה ושוין שלא יקטמנו ואם קטמו לחצוץ בו שיניו ולפתוח בו הדלת בשוגג בשבת חייב חטאת במזיד ביו"ט סופג את הארבעים דברי רבי אליעזר וחכמים אומרים אחד זה ואחד זה אינו אלא משום שבות.

ר' אליעזר שאמר בקוטם לכלי חייב חטאת יאמר לגבי קוטם להריח פטור אבל אסור גזירה שמא יקטמנו לכלי, ואילו חכמים שאמרו לגבי קוטם לכלי פטור אבל אסור יאמרו לגבי קוטם להריח מותר לכתחילה ואין מקום לגזור משום איסור של חכמים. וגם רב יהודה שהיה מחתך עצי בשמים קשים סבר כמו חכמים, שאם עשה מעצי בשמים קשים כלי אסור מחכמים, לפיכך אין מקום לגזור על מחתך להריח ומותר.

ולית ליה לרבי אליעזר הא דתנן: שובר אדם את החבית לאכול ממנה גרוגרות, ובלבד שלא יתכוין לעשות כלי? - אמר רב אשי: כי תניא ההיא - במוסתקי.

לאחר תירוץ זה שואל התלמוד, וכי רבי אליעזר אינו סובר את המשנה שובר אדם את החבית לאכול ממנה גרוגרות ובלבד שלא יתכוין לעשות כלי, למרות שאם עושה כלי חייב מהתורה, ואם שובר על מנת לאכול מותר לכתחילה, ולא גזרנו שמא יעשה כלי?

ומתרץ רב אשי שאלה זו, לפי ר' אליעזר המשנה עוסקת בחבית רעועה המודבקת, וכיון שהיא רעועה אין מקום לגזור שמא יתכוון לעשות כלי.

***

היוצא מדברי התלמוד במסכת ביצה, אסור לקחת מהעצים שבבית אלא להסקה, אבל לשאר דברים הם מוקצים (כרבנן במשנה ולא כר' אליעזר), וגם אסור לקטום מהם קיסם לחצות בין שיניו, ואם קטם עבר על איסור של דברי חכמים (כרבנן בברייתא ולא כר' אליעזר).

אוכלי בהמה אין בהן משום תקון כלי, ומותר לקטום ולתקן קש של שבלין בשבת לחצוץ שניו (דברי רב יהודה).

עצי בשמים מותר לטלטלם ולהריח בהן, וכן מותר לקטום אותם על מנת להריח בהם, בין היו רכים בין היו קשים (כמעשה רב יהודה), ואם קטם אותם על מנת לחצוץ בו שיניו והיו קשים, עבר על איסור של דברי חכמים (כרבנן בברייתא ולא כר' אליעזר).

***

וזה פסק הרמב"ם בהלכות שבת

יא,ז המחתך מן העור כדי לעשות קמיע, חייב: והוא שיתכוון למידת אורכו ומידת רוחבו, ויחתוך בכוונה--הוא שהיא מלאכה; אבל אם חתך דרך הפסד, או בלא כוונה למידתו, אלא כמתעסק, או כמשחק--הרי זה פטור. ... וכן המגרד ראשי כלונסות של ארז, חייב משום מחתך. וכן כל חתיכה שיחתוך חרש העץ מן העצים, או חרש מתכת מן המתכות--חייב משום מחתך. הנוטל קיסם של עץ מלפניו וקטמו לחצות בו שיניו, או לפתוח בו את הדלת--חייב.

יא,ח כל דבר שהוא ראוי למאכל בהמה--כגון תבן, ועשבים לחים, והוצין, וכיוצא בהן--מותר לקטום אותן בשבת, מפני שאין בהן תיקון כלים. ומותר לקטום עצי בשמים להריח בהן, ואף על פי שהן קשים ויבשין; ומפשח מהן כל שירצה, בין שפישח עץ גדול, בין שפישח עץ קטן.

בסוף הלכה ז' פסק הרמב"ם כי הקוטם קיסם לחצות בו שיניו חייב משום מחתך. דברי הרמב"ם שלא כשיטת רש"י, הקוטם קיסם שווה למגרד ראשי כלונסאות, ובשניהם חייב משום מחתך ולא משום עושה כלי, כי מחתך במידה מדויקת ומכוונת.

מקור סוף הלכה ז' אינו ברור, כי בהלכה זו כתב הרמב"ם הקוטם קיסם חייב מהתורה, ובתלמוד הובאה דעה זו בשיטת ר' אליעזר, אבל לפי חכמים רק אסור מדברי סופרים, וכפי שביארנו בסוגיה.

מקורות הלכה ח' גלויים, אין באוכלי בהמה משום תיקון כלים כיון שאינם ראויים לכך, כדברי רב יהודה בתחילת הסוגיה. הקוטם עצי בשמים, עושה מעשה קטימה על מנת להריח ולא מעשה עשיית כלי, לפיכך מותר, בין שהיו קשים ובין שהיו רכים, כדברי רבא בר רב אדא ורבין בר רב אדא בשם רב יהודה, שלא כדברי התוספתא במסכת שבת ובמסכת ביצה שהדבר אסור מדברי חכמים.

וכך כתב הרי"ף שם בסוגיה בביצה (יט,א בדפי הרי"ף)

אמר רב יהודה אוכלי בהמה אין בהם משום תקון כלי, כלומר מותר ליטול מהם קיסם לחצות בו את שיניו, וכן הלכתא, ומותר לטלטל עצי בשמים להריח בהן ולהניף בהם לחולה ומוללו להריח בו וקוטמו להריח בו אחד קשין ואחד רכין, דלא שנא מהא דתנן שובר אדם את החבית לאכול ממנה גרוגרות ובלבד שלא יתכוין לעשותה כלי, ועוד דהא רבה בר רב אדא ורבין בר אדא אמרי כי הוינן בי רב יהודה הוה מפשח ויהיב לן אלואתא ואע"ג דחזיין לקתתא דנרגי וחצני: (ע"כ רי"ף)

היוצא מכל הנזכר לעיל, הלכה ח' תואמת את דברי הרי"ף, וכפי שביארנו, אבל הלכה ז' קשה מהסוגיה בביצה, כי נאמר בה שהקוטם קיסם חייב מהתורה, ואילו בסוגיה הובא דבר זה בשם ר' אליעזר, אבל לחכמים אסור רק מדברי סופרים?

***

נעתיק מסוגיה במסכת שבת דף קמו:

אמר שמואל האי טרפא דאסא אסור, מ"ט? רב יימר מדפתי אמר גזירה משום מרזב. רב אשי אמר גזירה שמא יקטום. מאי בינייהו? איכא בינייהו דקטים ומנחי. (ע"כ תלמוד)

פירוש רש"י

טרפא דאסא - לתת עלה של הדס בנקב החבית שהעלה עשוי כמרזב והיין זב דרך שם:

גזירה משום מרזב - שמא יכין מרזב: (לפי הרמב"ם נתינת עלה ההדס בנקב החבית כבר יוצרת כעין מרזב, כי היין אינו זב על דופני החבית אלא מקלח, וזה המבוקש ממרזב, שלא יזוב היין על דופני החבית. מרזב זה אסור רק מדברי חכמים).

שמא יקטום - העלה מן הענף וכיון דקטמיה הוה ליה כמתקן כלי כדתניא במסכת ביצה (דף לג:) לחצות בו שיניו לא יקטמנו ואם קטמו חייב חטאת: (ע"כ רש"י)

וזה פסק הרמב"ם בהלכות שבת

כג,ו ... ואסור להניח עלה של הדס וכיוצא בו בתוך הנקב של חבית, כדי שיקלח את היין, מפני שהוא כעושה מרזב בשבת. (ע"כ רמב"ם)

אם נתבונן, הרמב"ם פסק כדברי רב יימר, ונתינת עלה ההדס כבר יוצרת מרזב, ולא פסק כדברי רב אשי שיש כאן גזירה שמא יקטום עלה הדס מהגבעול.

***

נעיין בדברי רש"י ד"ה שמא יקטום, רש"י מבאר את דברי רב אשי, אם יקטום עלה הדס מענף חייב חטאת כמו שנתבאר במסכת ביצה, כלומר איסור תורה, ולפיכך אסור להניח עלה הדס קטום בנקב החבית, גזירה שמא לא יהיה לו עלה קטום, אלא עלה המחובר בענף [הענף עצמו תלוש מהקרקע], ובקטימתו את העלה מהענף כבר יעבור על איסור תורה ויתחייב חטאת.

והשאלה המתבקשת, והרי דבר זה הוא רק לפי ר' אליעזר במסכת ביצה, אבל לפי חכמים במסכת ביצה הדבר אסור רק מדברי סופרים, ואין גוזרים גזירה לגזירה, נמצא שלא יובנו דברי רב אשי שאסור שמא יקטום?

על כורחנו, סוגית מסכת שבת שונה מסוגיית מסכת ביצה, במסכת שבת נאמר בסתם כי הקוטם עלה מענף עבר על איסור תורה, על פי זה גם הקוטם קיסם מחתיכת עץ גדולה עבר על איסור תורה, ודבר זה שלא כדברי סתמות הסוגיה במסכת ביצה, שם דבר זה נזכר רק לפי דעת ר' אליעזר היחיד, אבל לחכמים דבר זה אסור רק מדברי סופרים.

נמצא שנתברר פסק הרמב"ם, הוא פסק כסתם מסכת שבת, ולא כסתם מסכת ביצה, הקוטם קיסם לחצות בו שיניו עבר על איסור תורה, החותך עלה מענף של הדס על מנת ליתנו בנקב החבית עבר על איסור תורה, שלא כדברי מסכת ביצה שדברים אלה אסורים רק מדברי סופרים.

***

כעת נחזק את סתמות הסוגיה במסכת שבת, עם תוספתות במסכת שבת ובמסכת ביצה.

תוספתא מסכת שבת

ו,ה מטלטלין עצי בשמים [להניף ולהריח בהם לחולה מוללו ומריח בו לא יקטמנו להריח בו ואם קטמו פטור] ולא יקטמנו לחצות בו שיניו ולא לפתוח [בו] את הדלת [מפני שהוא מתקן כלי] ואם קטמו חייב חטאת.

תוספתא מסכת ביצה

ג,יב רבי אליעזר אומר נוטל אדם קיסם לחצות בו שיניו וחכ"א לא יטול אלא [מן האבוס שלפני בהמה ובלבד שלא יקטמנו לחצות בו שיניו אם קטמו בשבת חייב חטאת ביו"ט לוקה ארבעים] ר"א אומר מגבב מן החצר ומדליק ובלבד שלא יעשה צבורין ור"ש מתיר [שכל שבחצר מוכן].

בנוסח תוספתות אלו נזכר, שלפי כולם, בין לרבי אליעזר ובין לחכמים, הקוטם קיסם לחצוץ בו שיניו, חייב. וזהו פסק הרמב"ם, שלא כדברי התלמוד שגרס שדבר זה רק לרבי אליעזר, אבל לחכמים אסור רק מדברי חכמים.

***

כדאי להוסיף עיון בסוגיה במסכת ביצה, התלמוד מביא שרב יהודה היה מפשח עצי בשמים קשים על מנת להריח בהם, מעשה רב, ולא חשש רב יהודה לכלום, שלא כדברי התוספתא שאסרה לקטום על מנת להריח, מדוע? כי הוא עושה מעשה הרחה ולא מעשה יצירת כלי, ואין מקום לגזור על מי שחותך עצי בשמים להריח, שמא יחתוך ליטול קיסם, כשם שהמשנה התירה לשבור את החבית על מנת לאכול את הגרוגרות ולא חששה שמא יתקן כלי, וכפי שביארנו, הוא עושה מעשה פתיחת חבית ולא מעשה יצירת כלי.

וזה פסק הרמב"ם בהלכות שבת

כג,ב ... שובר אדם את החבית לאכול ממנה גרוגרות, ובלבד שלא יתכוון לעשות כלי; ומביא אדם חבית של יין, ומתיז את ראשה בסיף לפני האורחין, ואינו חושש, שאין כוונתו אלא להראות נדיבות ליבו. (ע"כ רמב"ם)

התלמוד במסכת ביצה שאל על ר' אליעזר, והרי ממשנה זו למדנו שאין לגזור שמא יעשה כלי, למרות שאם יעשה כלי חייב מהתורה? ותירץ רב אשי, לפי ר' אליעזר המשנה עוסקת בחבית רעועה המודבקת, וכיון שהיא רעועה אין מקום לגזור שמא יתכוון לעשות כלי.

כעת אנו יודעים כי אין צורך לאוקימתא זו, יש לפרש את המשנה כפשוטה, מותר לשבור את החבית על מנת לאכול, הוא עושה מעשה פתיחת חבית ולא מעשה יצירת כלי, וזה פסק הרמב"ם שהעתיק את פשט המשנה, ולא נצרך לשום אוקימתא על מנת לבארה, שלא כדברי האוקימתא שנזכרה במסכת ביצה.