א.
קריאת שמע ותפילה וכל עניין שהוא מדברי קודש - אסור לאומרו בבית המרחץ ובבית הכיסא, ואפילו אמרו בשפה זרה. ולא לאומרו בלבד, אלא אפילו להרהר בליבו בדברי תורה בבית הכיסא, ובבית המרחץ, ובמקום הטינופת והוא המקום שיש בו צואה או מי רגליים - אסור. והטעם, מפני שיש בזיון לדברי קדושה אם ידבר בהם או יהרהר
בהם במקומות אלו. והסמיכוהו חכמים לפסוק: כי ה' אלהיך מתהלך בקרב מחניך... והיה
מחניך קדוש (דברים כג,טו), כאשר מזכיר דברי קודש, צריך שיהיה המחנה קדוש[א].
ב.
כמה יתרחק מצואה וממי רגליים ואחר כך יקרא קריאת שמע ויתפלל, ארבע אמות. במה
דברים אמורים בשכלה הריח, ואם לאו, יתרחק עד מקום שיכלה הריח. במה דברים אמורים,
בזמן שהן מלאחריו או מצדדיו; אבל אם היו כנגד פניו - יתרחק מהן עד שלא יראה אותן
ואחר כך יקרא ויתפלל. וכן אם כפה כלי על הצואה, או מימי רגליים - אף על פי שהן
עימו בבית - הרי אלו כקבורים, ומותר לקרות ולהתפלל עימהן. וכן אם כיסם בשלג. נתן
רביעית מים [כ-75 סמ"ק] לתוך מי רגליים של פעם אחת, מותר לקרות ולהתפלל עימהן
בתוך ארבע אמות. ואם הם מי רגליים של שתי פעמים יתן בהם שתי רביעיות מים, וכן
לעולם[ב].
ג.
חייב להתרחק מצואה בלילה כשם שמתרחק ביום. וכן אם אינו מריח, מתרחק ממנה כאילו
הוא מריח, מפני שיש בזיון לדברי קדושה אם יאמרם במקום זה[ג].
ד.
היה בינו ובין הצואה מחיצה של זכוכית - אף על פי שהוא רואה אותה מאחורי
הזכוכית, מותר לקרות או להתפלל בצידה, מפני שהוא מובדל מהצואה ואינו עמה באותו
מקום [מחנהו קדוש], ואין איסור לראות את הצואה כמו ערוה, (ראה להלן הלכה כא)[ד].
ה.
הייתה צואה יבשה ככלי חרס שהוא חסר לחלוחית, אך עדין היא מאוסה, אסור לקרות
ולהתפלל כנגדה; ואם הייתה יבשה יותר מכלי חרס, עד שאם זרקה תתפרר - הרי היא כעפר,
ומותר לקרות ולהתפלל כנגדה. קרשה מחמת הקור, אינה יבשה כי עתידה לחזור לקדמותה
בחום, ואסור לקרות ולהתפלל כנגדה[ה].
ו.
מי רגליים שנבלעו בקרקע - אם היו מרטיבים היד[ו], אסור לקרות
ולהתפלל כנגדן; ואם אין מרטיבים היד, מותר. היו מרטיבים את היד ונתן עליהם מעט
מים, אפילו שאין בהם רביעית, מותר לקרות ולהתפלל כנגדם[ז].
ז.
רצה לקרוא קריאת שמע ולהתפלל בבית או בחצר, ונסתפק לו אם יש שם צואה או מי
רגליים או אין שם - הרי זה מותר לקרות ולהתפלל, שאין חזקת הבית או החצר להיות בהם
טינופת. רצה לקרוא קריאת שמע ולהתפלל באשפה [מקום שזורקים שם פסולת], ונסתפק לו אם
יש שם צואה או אין שם - לא יקרא ויתפלל עד שיבדוק: שחזקת אשפה, שיש בה טינופות. אבל
אם נסתפק אם יש מי רגליים באשפה [וכ"ש בבית], מותר לקרות ולהתפלל, מפני שהם
בלועים ואין ריח, וגזרו רק על ודאן ולא על ספיקן[ח].
ח.
התפלל באשפה ומצא צואה במקומו - הואיל וחטא מפני שלא בדק לפני שהתפלל, חוזר
ומתפלל במקום טהור. וכן קריאת שמע חוזר וקורא[ט]. אבל אם מצא מי
רגליים אינו חוזר[י].
ט.
גדולי החכמים לא היו מתפללין בבית שיש בו שיכר, ולא בבית שיש בו מורייס [רוטב
של דגים כבושים במי מלח או שמן] בעת עיפושו, מפני שריחם רע, והוא מטריד את שאינם
רגילים בהם, אבל אינם סרחון של גנאי, לפיכך רק גדולי החכמים החמירו, אבל המקום
טהור לתפילה[יא].
י.
היה עומד בתפילה, וראה צואה כנגדו - אם יכול להלך לפניו כדי שיזרקנה לאחריו
ארבע אמות, יהלך; ואם לאו, יסלקנה לצדדין; ואם אינו יכול, יפסיק[יב].
יא. רצה לקרוא קריאת שמע ולהתפלל בבית, והיתה צואה בקומה
השנייה, וכן אם היתה הצואה בחדר אחר, מותר לקרות ולהתפלל. אפילו אם היתה הצואה
באותו חדר, והיתה במקום גבוה עשרה טפחים, או נמוך עשרה טפחים - יושב בצד המקום
וקורא קריאת שמע וברכותיה, שהרי יש הפסק בינו לבין הצואה. והוא שלא יגיע לו ריח רע[יג].
יב.
קטן שיכול לאכול כזית דגן, בכדי שיאכל הגדול כשלוש ביצים [כ-150 סמ"ק]
דגן - מתרחקים מצואתו ומימי רגליו, שאין סרחון לצואה אלא אם אוכל חמשת מיני דגן.
הגיל של קטן זה הוא בן שנה בערך[יד].
יג.
צואת האדם. וכן צואת כלבים וחזירים בזמן שיש בתוכן עורות ואז סרחונן נודף
ביותר, וכל צואה שריחה רע כגון אלו [צואת חתול או נמיה] - אסור לקרות קרית שמע
ולהתפלל כנגדן. וכן כנגד מי רגלי אדם; אבל מי רגלי בהמה, קוראין ומתפללים כנגדן[טו].
יד.
הייתה צואה בגומה - עומד בסנדלו על הגומה, וקורא: והוא, שלא
יהיה סנדלו נוגע בה. הייתה כנגדו צואה מועטת ביותר, כמו טיפה - רוקק עליה רוק עבה
עד שתתכסה, וקורא. הייתה מעט צואה מרוחה על בשרו ואין
בה ממש, או ידיו מטונפות מבית הכיסא ולא היה להן ריח רע כלל מפני קוטנן או יבשותן
של נתזי הצואה או מי הרגליים - מותר לקרות ולהתפלל, לפי שאין לה ריח[טז]. אבל אם הייתה
במקומה - אף על פי שאינה נראית כשהוא עומד, הואיל ונראית כשהוא יושב, אסור לקרות
ולהתפלל עד שיקנח יפה יפה, מפני שצואה לחה היא ויש לה ריח רע. וכמה גאונים הורו
שאסור לו לקרות ולהתפלל, אם היו ידיו מטונפות[יז]; וכך ראוי לעשות[יח].
טו. ריח רע שיש לו עיקר [מקור ממשי] - יתרחק ממנו ארבע אמות
ויקרא ויתפלל, והוא שפסק הריח; ואם לא פסק הריח, יתרחק עד מקום שייפסק. לפיכך
מתרחקים מנבילה המסרחת, ולול של תרנגולים, ורפת בקר, ומקום עיבוד העורות, ובית
המטבחיים, ומים סרוחים, עד מקום שייפסק הריח, כי דברים אלה ריחם נודף למרחוק[יט].
טז. ריח רע שאין לו עיקר [מקור ממשי], כגון מי שיצאה ממנו רוח
מלמטה - מתרחק עד מקום שתכלה הרוח, וקורא קריאת שמע ומתפלל. היה קורא קריאת שמע או
מתפלל ויצאה ממנו רוח מלמטה שלא לדעתו - יפסיק עד שיכלה בואשה, וחוזר לקריאתו
ולתפילתו; וכן בדברי תורה. יצאה רוח מחברו - אף על פי שמפסיק לה לקריאת שמע
ותפילה, אינו מפסיק לה דברי תורה[כ].
יז.
היה באמצע תפילתו וביקש להוציא רוח מלמטה, ונצטער הרבה ואינו יכול להעמיד עצמו
- מהלך לאחריו ארבע אמות, וממתין עד שתכלה הרוח; ואומר ריבון העולמים, יצרתנו
נקבים נקבים וחללים חללים - גלוי וידוע לפניך, חרפתנו וכלימתנו, חרפה וכלימה
בחיינו, תולעה ורימה במותנו; וחוזר למקומו, ומתפלל[כא].
יח. כלים המיוחדים להטיל בהם רעי או מימי רגליים[כב] - אסור לקרות
קריאת שמע או להתפלל כנגדן, אף על פי שאין בהן כלום ואין להן ריח אע"פ שכפאן:
מפני שהן כבית הכיסא[כג].
בין שהיו מחרס הבולע, בין שהיו מפלסטיק שאינו בולע, הרי הם כבית הכיסא[כד].
יט. צואה עוברת, כגון שהייתה שטה על פני המים - אסור לקרות או
להתפלל כנגדה; ופי חזיר שהוא מלוכלך תמיד, כצואה עוברת. ואסור לקרות או להתפלל
כנגדן, עד שיעברו מכנגד פניו ויתרחקו ממנו ארבע אמות (ראה הלכה ב)[כה].
כ.
אסור להזכיר את השמות שאין נמחקין בבית הכיסא ובבית המרחץ, ואלו הם:
יהו"ה, אדנ"י, אל, אלוה, אלוהים, אהיה, שדי, צבאות. אבל הכינויין, כגון
רחום וחנון ונאמן וכיוצא בהן, מותר לאומרן בבית הכיסא ובבית המרחץ, כגון שאמר
'המרחם ירחם' והתכוון לה' מותר. וכל שכן שמותר להזכיר שלום, כי הוא נמחק, ואינו
נחשב ככינוי לה' אלא בדרך דרש. וכן שמות ה' בשפה זרה כגון 'אללה' או 'גאד' הרי הם
ככינויים, ומותר לאומרם שם[כו].
כא. כשם שאסור לקרות ולהתפלל כנגד צואה ומימי רגליים, עד שירחיק
- כך אסור לקרות ולהתפלל כנגד הערווה, עד שיחזיר פניו[כז]: אפילו גוי או קטן,
לא יקרא או יתפלל כנגד ערוותן. ואם הוא קטן ביותר, מותר לקרוא כנגד ערוותו, לפיכך
בשעת ברית המילה אין צריך המברך להחזיר פניו מערוות הקטן[כח]. ואפילו הייתה מחיצה
של זכוכית מפסקת, הואיל והוא רואה את הערווה, אסור לקרות עד שיחזיר פניו.
והסמיכוהו חכמים לפסוק: כי ה' אלהיך מתהלך בקרב מחניך... ולא יראה בך ערות דבר
(דברים כג,טו), כאשר מזכיר דברי קודש, צריך שלא יראה דבר ערוה[כט].
כב. כל גוף האישה שאינו מכוסה בבגד, ערווה; לפיכך אם אינה אשתו
לא יסתכל בגוף האישה שאינו מכוסה בבגד, כשהוא קורא או מתפלל, אפילו אם היה מגולה
כל שהוא מגופה[ל].
ואם היא אשתו והיה מגולה טפח מגופה, לא יקרא או יתפלל כנגדה[לא]. וטעם הדבר משום
גירוי היצר שלא יניחנו להתרכז בקריאת שמע ובתפילה[לב].
כג.
שער האישה או קולה אינו נחשב ערווה לענין קריאת שמע או תפילה, ורק לגבי איסור
הנאה מעריות, אסור ליהנות משער הערווה או מקולה[לג].
כד. כשם שאסור לקרות או להתפלל כנגד ערוות אחרים - כך אסור
לקרות ולהתפלל כנגד ערוותו: לפיכך לא יקרא או יתפלל כשהוא ערום עד שיכסה ערוותו. הייתה
חגורה של בגד או עור או שק על מותניו והיא מכסה את ערוותו - אף על פי ששאר גופו
ערום, מותר לו לקרות קריאת שמע אבל לא להתפלל, ועוד יתבאר: והוא, שלא יהיה עקבו
נוגע בערוותו[לד].
כה. לא יראה לבו את הערווה, לפיכך אם היה ישן בטליתו והוא ערום
- חוצץ בטליתו מתחת ליבו, וקורא; אבל לא יחוץ מצווארו ויקרא, מפני שליבו רואה את
הערווה, ונמצא כמי שקרא בלא חגור[לה].
[א] קרית שמע ג,ד.
[ב] קרית שמע ג,ח-י יב.
[ג] קרית שמע ג,ד.
[ד] קרית שמע ג,י.
[ה] קרית שמע ג,ז.
[ו] כן היא הגירסא ברמב"ם מקבילי, וברמב"ם פרנקל,
ובכס"מ. לפי הרב קאפח הגירסא "אם היה רישומן ניכר", והוא חומרא
לעומת הגירסא אם היו מרטיבים היד.
[ז] קרית שמע ג,ז.
[ח] קרית שמע ג,טו.
[ט] קרית שמע ג,ב. וכן ברכת המזון חוזר ומברך. וכן ברכות הנהנין חוזר
ומברך, והוא שיש לו על מה לברך, כגון שעדיין אוכל מאותם דברים. וכן ברכות שבח חוזר
ומברך, והוא שיש לו על מה לברך, כגון שרואה ברק או שומע רעם פעם שנייה.
[י] תפילה ד,ט.
[יא] תפילה ד,ט.
[יב] תפילה ד,ט.
[יג] קרית שמע ג,ט.
[יד] קרית שמע ג,ו.
[טו] קרית שמע ג,ו.
[טז] מקור ההלכה שלפנינו, ברכות כה. אתמר: צואה על בשרו, או ידיו
מטונפות מבית הכסא [לרש"י הגירסה: מונחת בבית הכסא. וראה להלן]; רב הונא אמר:
מותר לקרות קריאת שמע; רב חסדא אמר: אסור לקרות קריאת שמע. אמר רבא: מאי טעמא דרב
הונא - דכתיב (תהלים ק"נ) כל הנשמה תהלל יה [צריך שהפה והאף יהיו נקיים, ולא
שאר האיברים]. ורב חסדא אמר: אסור לקרות קריאת שמע. מאי טעמא דרב חסדא - דכתיב
(תהלים ל"ה) כל עצמותי תאמרנה ה' מי כמוך [צריך שכל האיברים יהיו נקיים].
ע"כ. הרי"ף והרמב"ם פסקו כרב הונא המיקל.
והנה לפי הרמב"ם הסוגיה עוסקת כשיש על
בשרו או ידיו מעט צואה, ומפני קוטנה ויבשותה אין לה ריח רע, ואין בה מיאוס, ואין
בה ממשות [אין בה ממשות, הוא לשון ר' יונה על הרי"ף טז. מדפיו], ורק אז מותר
לפי רב הונא לקרוא קריאת שמע ולהתפלל, ואין צריך לכסות את הצואה בבגדו.
ולעומת זאת, לפי רש"י הרא"ש ר' יונה
ועוד מפרשים, הסוגיה עוסקת שהיה בצואה ממשות, והיא מאוסה ואינה יבשה, אלא שאין לה
ריח, ולפי רב הונא רק כשהיא מכוסה בבגדו מותר לקרוא קריאת שמע ולהתפלל. ראה
ב"י סימן עו שביאר את השיטות, ובסוף דבריו כתב: ומסתברא דאפילו כשאינה יבשה,
ואי משום מחניך קדוש כל שהוא מכוסה ליכא משום מחניך קדוש. ע"כ. (כתבנו את
שיטת רש"י על פי ביאור הב"י).
ונראה שהרמב"ם לא יסכים לכך, וכשם שאסרו
חכמים צואה במקומה משום שזוהמתה מרובה, למרות שהיא מכוסה, כך ייאסר אף אם הצואה
מכוסה בבגדיו ואין לה ריח, כיון שהיא מאוסה והיא על גופו. ורק אם אין בצואה ממש
ואינה מאוסה, מותר ולא צריך לכסותה. וראה עוד בהלכה ה, צואה יבשה כחרס שהיא עדין
מאוסה אסור לקרות ולהתפלל כנגדה, ובשיטת רש"י זוהי ההגדרה של הצואה גם
אצלינו, והרמב"ם יטען כנגדו, כשם שאם היא יבשה אסור לקרוא כנגדה, כך אם היא
על גופו אסור לקרוא ולהתפלל, ורק אם אין בה מיאוס ואין בה ממש מותר.
וראה ב"י סימן עו, שהביא את ר' יונה שהקשה
על הרמב"ם, אם אין בצואה ממש, מה הטעם של האוסרים [רב חסדא בברכות כה.], והרי
היא בטלה במיעוטה? והרמב"ם ישיב לשאלתו, מה נפשך, אם הצואה מאוסה, אף שהיא
מכוסה אסור מפני שהיא על בשרו, ולא יועיל כיסוי, ואף כנגדה אסור (הלכה ה), ולא
יובן טעם המתירים [רב הונא בברכות כה.], ואם אין בה מיאוס, א"כ זו ההגדרה של
הרמב"ם, ואין בצואה ממש ולא יובן טעם האוסרים [רב חסדא בברכות כה.]. על
כורחנו, רב הונא התיר כשאין בצואה ממש, ולרב חסדא אף דבר זה אסור, מפני שידיו או
גופו מטונפים.
כאן נדגיש, שלפי הרי"ף והרמב"ם
הגירסה, ידיו מטונפות מבית הכסא, ואילו לפי רש"י הגירסה ידו מונחת בבית הכסא.
כלומר שהכניס את ידו לפנים ממחיצת בית הכסא, ואין מגיע לו ריח רע. אולם גירסת
רש"י קשה, וכי מדוע יקרא אדם קריאת שמע כשידיו מושטות ומונחות בתוך בית הכסא!
מה היגיון יש בדבר! מדוע צריך לקבוע הלכה בדבר שאינו מצוי! אבל בגירסת הרמב"ם
הדברים ברורים, ידיו מטונפות מבית הכסא כדרכו של עולם.
[יז] ההלכה שלפנינו עוסקת בדיני טינוף מבית הכסא, האם מותר או אסור,
והיא לא עסקה בדיני נטילת ידים. ואף הוראת הגאונים עוסקת בדיני טינוף מבית הכסא.
אבל משום דיני נטילת ידים, שתיקנוה כדי שיהיו ידיו נקיות לקריאת שמע ותפילה, פשוט
וברור שיטול את ידיו, ויסיר מידיו את הצואה. וכך כתבנו גם בהלכות נטילת ידים פרק ג
הערה יז. וכך ביארו
הרב צדוק והרב רבינוביץ את ההלכה.
[יח] קרית שמע ג,יא.
[יט] קרית שמע ג,יב.
[כ] קרית שמע ג,יב יד. תפילה ד,יא.
[כא] תפילה ד,יב.
[כב] גרף של רעי, ועביט של מימי רגליים.
[כד] קרית שמע ג,יב.
[כה] קרית שמע ג,יג.
[כו] קרית שמע ג,ה. סנהדרין כו,ג.
[כז] כתב הרב קאפח (קריאת שמע פרק ג הערה נא): נראה בבירור,
שבהחזרת הפנים די, אע"פ שהיא סמוכה לו, שהרי לא תלה הכתוב את איסור הערוה אלא
בראיה, כלשון הפסוק ולא יראה בך ערות דבר. ע"כ. אבל לא יועיל עצימת עיניים,
וצריך להחזיר פניו מהערווה. (ביאור הרב צדוק)
[כח] ע"פ שו"ת רבנו סימן שלב. וזה לשונו: נשאל רבנו, אם צריך
לכסות ערות קטן בשעת ברכת המילה. והשיב, ערות קטן אינה ערוה לענין ברכות כלל עד
שיהיה לו תאר הגדול שדים נכונו ושערך צמח (יחזקאל טז ז). ומעולם לא ראינו בערינו
מי שיכסה ערות הקטן בשעת המילה. ע"כ. ולא מצאנו בדברי הרמב"ם חילוק בין
ברכות לבין קריאת שמע.
ולעומת זאת, בילקוט יוסף סה,ב: כתב לחלק בין
קריאת שמע לברכות, ולשיטתו אסור לקרוא קריאת שמע כנגד ערוות הקטן, אפילו הוא בן
יומו, מפני שצריך לכוון. ואילו בברכות, מותר לברך כנגד ערוות הקטן. ומקור דבריו
ברדב"ז (שו"ת הרדב"ז ללשונות הרמב"ם, סימן נה).
[כט] קרית שמע ג,טו.
[ל] ראה בהלכה כא שלא מועיל עצימת עיניים וצריך להחזיר פניו מהערווה.
ואם הוא מסדר קידושין, ואינו יכול להחזיר פניו, והיתה אישה הלבושה שלא בצניעות
מולו, יעצום עיניו, כי אין לו דרך אחרת.
[לא] ראה ברכות כד. שלגבי קריאת שמע, טפח מגולה מגוף האישה והיא אשתו
אסור, משתמע מכך שאם אינה אשתו, אפילו כל שהוא מגולה מגופה אסור. וכך ביארנו את
לשון הרמב"ם בהלכות קרית שמע ג,טז.
[לב] קרית שמע ג,טז.
[לג] קרית שמע ג,טז. איסורי ביאה כא,ב. וראה ברכות כד.
שלגבי קריאת שמע הזכירו טפח מגולה מגוף האישה והיא אשתו, אסור לקרות כנגדו. משמע
מכך ששאר מה שנזכר שם בתלמוד, קול באישה ערוה, שער באישה ערוה, לא נאמר לגבי קריאת
שמע אלא לגבי איסור הנאה מערוה, ממה שלא הזכיר שם התלמוד איסור קרית שמע כנגדו.
[לד] קרית שמע ג,יז תפילה ה,ה.
[לה] קרית שמע ג,יז.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה