תשובות הרב יוסף קאפח 13 - ציצית

הלכות ציצית

217.          כת"ר בהלכות ציצית א,ח "כמה חוליות הוא עושה בכל כנף- לא פחות משבע, ולא יתר על שלוש עשרה; וזו היא מצוה מן המובחר. ואם לא כרך עליה אלא חוליה אחת, כשרה.

ונשאל מארי על הלכה זו, שרבינו כתב מהי מצוה מן המובחר -לא פחות משבע ולא יותר משלש עשרה- ומהו השיעור שבו יוצא ידי חובתו -חוליה אחת- ולא ביאר רבינו מהו השיעור שהוא מעיקר הדין[248]?

והשיב, שהדין הוא, שאם עשה חוליה אחת יצא ידי חובתו[249]. ועיקר הדין הוא, לא יפחות משבע ולא יוסיף על שלש עשרה, ויתכוון שיהיה שליש גדיל ושני שליש ענף[250]. (אהבה- ציצית א,ח-ט)

218.          כבר נתבאר בדברי רבינו[251], שהמתעטף בציצית שיש בה רק חוטים לבנים בלי תכלת, אף שלא כרכו בה את החוליות כדעת הרמב"ם, אלא עשו את הציצית כפי מנהג שאר עדות ישראל, יכול להתעטף בה לכתחילה ובברכה.

כי לדעת רבינו יש להקפיד בעשית החוליות רק כשיש חוט תכלת, אבל אם כל החוטים לבנים יכול לכרוך באיזה אופן שירצה, ובלבד שיהיה שליש גדיל ושני שליש ענף. (אהבה- ציצית א,ט)

219.          כת"ר בהלכות ציצית א,יא "חוטי ציצית, בין לבן בין תכלת- צריכין טווייה לשם ציצית"

וביאר מארי, שבימנו אין מי שטווה את החוטים ביד, אלא כולם טווים אותם בעזרת מכונה[252]. וכיון שהאדם שהפעיל את המכונה התכוון שמפעיל את המכונה לטוות בה חוטים לציצית, הרי חוטים אלו נטוו לשם מצוות ציצית. (אהבה- ציצית א,יא)

וכך הדין במצות[253]. אלא שבמצה לא נזכר בראשונים שצריך לעשות אותה לשם מצת מצוה[254]. (זמנים- חמץ ומצה ה,ט: ו,ה ט)

220.          בשעה שכורך אדם את החוליות של הציצית מותר לו לדבר אז, ואף שצריך לברך שהחינו בתחילת עשיתה[255], אין בדבר איסור[256], כי לא נזכר איסור זה בשום מקום בדברי רבינו. (אהבה- ציצית א,יב: ברכות יא,ט: שו"ת קמא [מהדו' בלאו])

221.          נקרע חוט של ציצית ולא נשתייר כדי עניבה מחוץ לחוליות, כיון שאם יתיר את החוליות, יהיה בחוט שיעור כדי עניבה, הרי הציצית כשירה[257]. ואין צורך להתיר את החוליות, כי כל הראוי להיות, אף שאינו בפועל אינו מעכב. כמו שאמרו חכמים[258] כל הראוי לבילה אין בילה מעכבת בו. (אהבה- ציצית א,יח: וראה שם ציון לט[259]: עבודה- מעשה הקרבנות יז,ו: גמ' מנחות קג:)

222.          נשאל מארי, מדוע לא פירש רבינו מהו השיעור של כדי עניבה[260]?

והשיב, ששיעור זה ידוע לכל, ואין מה לפרש בו. ושיעור זה תלוי בעובי החוט, ואם החוט עבה שיעור זה יותר ארוך, ואם החוט דק, שיעור זה יותר קצר.

ומארי לא מדד את שיעור אורך זה, אלא ינסה האדם בעצמו לענוב את החוט, ואם יצליח יש בו שיעור כדי עניבה, ואם לא אין בו כדי עניבה. (אהבה- ציצית א,יח)

223.          כתב מארי בהליכות תימן "בתימן אין שום אדם יוצא בלי טלית מצויצת, מקופלת ומונחת לו על כתפו. הטלית נקראת "שמלה", של חול עשויה מצמר כבשים כשכולה שחורה, ומקצת המודרנים עשו בה שנים או שלושה פסים אדמדמים או לבנים. ושל שבת- שתי דוגמאות לה: אחת- טלית לבנה עם פסים שחורים או כחולים לרוחב שוליה. שניה- טלית שחורה, ארוגה מצמר רחלים שחור נקי ומעודן".

כת"ר בהלכות ציצית ב,ח "טלית שהיא כולה אדומה, או ירוקה, או משאר צבעונין- עושה חוטי לבן שלה, כעין צבעה: אם ירוקה, ירוקין; ואם אדומה, אדומין. הייתה כולה תכלת- עושה לבן שלה משאר צבעונין, חוץ מן השחור, מפני שהוא נראה כתכלת; וכורך על הכול חוט אחד תכלת, כדרך שעושה בשאר ציציות שאינן צבועין"

ונשאל מארי, שכיון שהטלית של יהודי תימן היתה כולה בצבע שחור, באיזה צבע צריך לעשות את חוטי הציצית, והרי אם יעשו את החוטים כצבע הבד בצבע שחור, יעברו על ההלכה שאסרה לעשות את צבע החוטים שחור, כיון שדומה לתכלת?

והשיב, שיעשו את החוטים באיזה צבע שירצו[261], חוץ מן השחור משום שדומה לתכלת. (אהבה- ציצית ב,ח: תפילין ג,יד: הליכות תימן עמ' 4 הע' 5: ועמ' 187)

224.          נשאל מארי, מהו המקור לאופן עטוף הטלית של יהודי תימן?

והשיב, ממה שמצאנו שכת"ר בהלכות אבל ה,יט "מניין לאבל שאסור בפריעת הראש: שהרי נאמר ליחזקאל "[ו]לא תעטה על שפם" (יחזקאל כד,יז), מכלל ששאר האבלים חייבין בעטיפת הראש; והסודר שמכסה בו ראשו, עוטה ממקצתו מעט על פיו, שנאמר "ועל שפם, יעטה" (ויקרא יג,מה), ותירגם אונקלוס הגר כאבילא יתעטף". ומכאן שבשעת התפילה צריך[262] האדם להיות עטוף בטלית כמו האבל[263].

וכן יקפיד בשעת הברכה לפתוח את הטלית כולה, ולא כמו שיש שנוהגים לברך על הטלית והיא מקופלת לחצי[264]. אבל אחר כך בשאר התפילה יכול לקפל את הטלית. מה שאמרנו שיפתח את הטלית בשעה שמברך עליה, כך הדין לכתחילה בכדי לקיים מצוה מן המובחר. ובדיעבד אם בירך על הטלית והיא מקופלת לחצי, יצא ידי חובתו. (אהבה- ציצית ג,א יא: שופטים- אבל ה,יט: שו"ת רכ עמ' 391[מהד' בלאו])

225.          כת"ר בתשובה רכ (מהדו' בלאו) "... כללו של דבר, לא יצא בציצית [בשבת לרה"ר] לפי דעתם, אלא בצורה שיוצא בה ידי חובתו, והוא שיהיה עטוף בה, כשהוא מכסה ראשו ורובו. ..."

וביאר מארי, שמכאן שהגדרת עטוף שנאמרה בהלכות אבל[265], שייכת גם בהלכות ציצית. ורק כך מקיים את המצוה להתעטף בציצית. ופס"ר כשמואל[266] שאמר "כל עטיפה שאינה כעטיפת ישמעאלים אינה עטיפה"

עוד ביאר מארי, שאין צורך לדקדק כיצד בדיוק מתעטפים הישמעלים, אלא כל עטוף הרי הוא כעטיפת הישמעלים[267].

ובשעת הברכה חייב להתעטף כך, אבל במשך כל היום גם אם מתעטף כעין[268] עטוף זה יצא ידי חובתו. (אהבה- ציצית ג,א יא: שופטים- אבל ה,יט: שו"ת רכ עמ' 391[מהד' בלאו])

226.          אדם שבירך על הציצית והתעטף בטלית ראשו ורובו, קיים בזה את מצוות ציצית. ואם אחר כך הוריד את הטלית מעל ראשו, את חובת מצות ציצית כבר קיים. וביאר מארי, שלא כתוב שרק אם ממשיך להתעטף בטלית ראשו ורובו, רק כך ממשיך לקיים מצות ציצית, אלא העיקר שבשעת הברכה התעטף ראשו ורובו.

ויתכן לומר שרק אם ממשיך להתעטף בטלית ראשו ורובו ממשיך לקיים את מצות ציצית, ואם הורידה מעל ראשו הפסיק לקיים את מצות ציצית[269]. (אהבה- ציצית ג,א יא: שופטים- אבל ה,יט: שו"ת רכ עמ' 91[מהד' בלאו])

227.          עטיפת הישמעלים הגדרתה- כמו העטוף שנהגו יהודי תימן בשעת התפילה שמכסים בטלית את ראשם והטלית משולשלת לכאן ולכאן. ופס"ר כשמואל[270]. ומה שנאמר בהלכות אבל[271] שיעטה ממקצת הסודר [או הטלית] שמכסה בו- את פיו, אף זה נקרא עטיפת הישמעלים. אבל גם מי שלא עטה מהטלית על פיו, התעטף כעטוף הישמעלים[272].

ועיקר עטיפת הישמעלים שמכסה בה את ראשו ורוב גופו[273]. (אהבה- ציצית ג,א יא: שופטים- אבל ה,יט: שו"ת רכ עמ' 91[מהד' בלאו])

228.          מי שלבש בגד שאין בו עטוף, אף על פי שיש בבגד זה ארבע כנפות, אינו צריך להטיל בו ציצית. ולכן מה שנהגו ללבוש טלית קטן בימנו, לדעת רבינו אין צורך להטיל בו ארבע כנפות, ואין יוצאים בו ידי חובת מצות ציצית[274], כיון שאין בבגד זה עטוף.

וכתב ר' אברהם אבן עזרא בפירושו לתורה[275] "על כנפי בגדיהם- על כל בגד חלוק או מכנסים, כי אם תחלקוה הנה הוא כדמות כנף"

וביאור דבריו- שאם לא היינו סומכים על קבלת חכמים, אלא מפרשים את התורה לפי דעתנו, היינו אומרים שצריך לתת ציצית על כל בגד שיש בו ארבע כנפות[276]. ובאו חכמים -מפי השמועה- וביארו לנו את דברי המצוה, שרק בגד שיש בו עטוף חייב בציצית. (אהבה- ציצית ג,א יא: שופטים- אבל ה,יט: שו"ת רכ עמ' 91[מהד' בלאו])

229.          בימנו שיש בגדים מניילון, אם בגדים אלה ארוגים שתי וערב, הרי הם חייבים בציצית מדבריהם[277], ומה שלא הזכירו רבינו כי לא היה בימיו. (אהבה- ציצית ג,ב)

230.          אדם המתעטף בטלית, והורידה מעליו בכדי ללבוש סוודר, כשיחזור ויתעטף בה, חייב לברך שוב להתעטף בציצית. ומותר לכתחילה לעשות כך[278], כי מברך מחמת צורך שהיה לו.

וכך הדין אם הוריד את הטלית מחמת שנכנס להפנות בבית הכסא[279]. (אהבה- ציצית ג,ח: תפילה ז,טז ציון מט)

231.          מה שאמרנו בתשובה הקודמת מס' 230, שמותר לכתחילה להוריד את הטלית אם צריך, ולחזור ולברך וללובשה, מותר לעשות כך אפילו כמה פעמים. כי לדעת רבינו אין את הכלל "אין מרבים בברכות" ולא נזכר דבר זה בתלמוד. (אהבה- ציצית ג,ח: תפילה ז,טז ציון מט)

232.          נשאל מארי, האם מחמת אריכות הטליתות של יהודי תימן, נגררו חוטי הציצית על הרצפה?

והשיב, שהשתדלו שלא יגררו החוטים על הרצפה. וכשישבו על הרצפה -על גבי מזרון- השתדלו לקפל את הטלית על הברכיים.

ומצד ההלכה הציצית תשמישי מצוה לא תשמישי קדושה, ואין איסור אם תיגרר הציצית על הרצפה. (אהבה- ציצית ג,ט וציון כג)

233.          כתב מארי בהערותיו על משנ"ת בהלכות ציצית ג,ט ציון כג "לפיכך אע"פ שנהגו בתימן להשתמש בטלית המצוייצת לכל דבר, ילדים מקפלים טליתותיהם ויושבים עליהם לפני המלמד, היה סבי זצ"ל מלמד ומזהיר לא לקשור בציצית ולא לנהוג בו דבר שלזלזול"

כת"ר בתשובה רסח (מהדו' בלאו) "לפיכך מותר ליכנס בטלית מצוייצת לבית הכסא ולדורסה ברגל ולהשתמש בה, כגון לפורסה ולכסות [בה], בעת כיסוי הערווה ובעת גילויה, כל זה מותר"

ונשאל מארי, כיון שהתיר רבינו בתשובה לדרוך על הציצית ולכסות בה אפילו אם ערוותו מגולה. אם כן כל שכן שמותר לקשור בציצית?

והשיב, שלהתכסות בטלית אין בדבר שום בזיון[280]. מה שאין כן לקשור בציצית אינו משתמש בה ולובשה, אלא עושה בה מעשה זלזול, ולכן ראוי להימנע מזאת. (אהבה- ציצית ג,ט וציון כג)

234.          נשאל מארי, מהו גיל הילד שעליו מדברת ההלכה[281]?

והשיב, שהכל לפי חריפותו של הילד כבן חמש שש או שבע.

וגם ילד שהוא פחות מגיל זה, אם ירצה האב להרגילו במצוות, יכול[282] לעוטפו בטלית. ואף שעדיין אין הילד יודע לפקח על צרכיו, מותר לעוטפו בטלית כי ציצית תשמישי מצוה לא תשמישי קדושה.

אבל בתפילין רק מגיל שיודע לשמור את תפיליו[283], חייב האב לקחת לו תפילין, בכדי לחנכו במצוות. (אהבה- ציצית ג,ט: תפילין ד,יג)

--------------------------------

[248] שיעור שכך ראוי לעשות, אף שיתכן להדר ולקיים את המצוה יותר בשלמות.

[249] לשון מארי בסוף התשובה.

[250] לשון מארי באמצע התשובה.

ביאור הדברים- כשדיבר מארי על הדין אמר חוליה אחת, וכשדיבר מארי על עיקר הדין אמר לא יפחות משבע ולא יוסיף על שלש עשרה. ולפ"ז יוצא, שהשואל הניח שיש כאן שלש דרגות- דין, עיקר הדין, מצוה מן המובחר. ואילו מארי מדבר רק על שתי דרגות, דין ועיקר הדין.

ולדעת מארי- אם עשה חוליה אחת יצא ידי חובתו, וזה בדיעבד, וזה מה שהאדם מחויב לעשות. ואם עשה כך קיים את חובתו.

ואם עשה האדם חוליות לא פחות משבע ולא יותר על שלש עשרה. קיים את המצוה לכתחילה, ועשה מצוה מן המובחר.

ע"כ ביארתי כפי מה שנראה לי, אבל בקלטת לא נאמרו הדברים בצורה ברורה, ואנו בחרנו את המשפטים מתוך מה שנאמר, וזה סיכום כמעט מדויק של מהלך השאלה והתשובה בקלטת, והבוחר יבחר.

שואל: לאחר שציטט השואל את דברי רבינו בהלכה [כתבנוה בפנים בשלמות] שאל- הרמב"ם כתב מהי מצוה מן המובחר ומה בדיעבד, אבל לא כת"ר מה מעיקר הדין?

מארי: [מעיקר הדין] מאחד עד שלוש עשרה עד חמש עשרה עד עשרים, העיקר שיהיה שליש כנף ושני שלישים ענף.

שואל: מה מעיקר הדין לכתחילה?

מארי: [מעיקר הדין] כמה שיעשה יעשה, עיקר הדין כבר כתב, לא יפחות משבע ולא יוסיף על שלוש עשרה, והוא שיתכוון שהשבע והשלש עשרה שליש גדיל ושני שליש ענף.

שואל: אז מהי מצוה מן המובחר?

מארי: שבע ושלוש עשרה, והוא שיהא שליש כנף ושני שליש ענף.

שואל: אז מצוה מן המובחר היא הדין?

מארי: נכון. ...

שואל: אבל אני יודע שמצוה מן המובחר היא מעבר לדין?

מארי: לא מעבר לדין, אלא הידור בדין.

שואל: ואם כך השאלה היא מה הדין ומה הידור בדין?

מארי: הדין הוא, חוליה אחת יצא ידי חובתו.

שואל: אבל הרמב"ם כותב שדבר זה בדיעבד, אם עשה יצא ידי חובתו?

מארי: לכתחילה צריך לעשות לא פחות משבע ולא יותר על שלוש עשרה.

שואל: אז מהי מצוה מן המובחר?

מארי: זה אותו הדבר.

[251] וזה לשון רבינו בהלכות ציצית א,ט "העושה לבן בלא תכלת- לוקח אחד משמונת החוטין, וכורך אותו על שאר החוטין עד שלישן, ומניח שני שלישיהן ענף. וכריכה זו- אם רצה לכרוך אותה חוליות חוליות, כעין שכורך בתכלת- הרשות בידו, וזה הוא מנהגנו; ואם רצה לכרוך בלא מניין חוליות, עושה. כללו של דבר- יתכוון להיות הכרוך שליש, והענף שני שלישין. ויש מי שאינו מדקדק בדבר זה, בלבן; ואם כרך הלבן על רוב החוטין, או שלא כרך אלא חוליה אחת-כשרה"

[252] אף אלה שחושבים שהם טווים את חוטי הציצית ביד, הרי הם טועים. כי יש להם מכונה שאדם מסובב בה ידית, ומחמת סיבובו מסתובבים גלילים מפלסטיק, ובכל גליל מחובר קצה חוט, ומחמת סיבוב הגלילים החוטים נמשכים ונטווים. ונמצא שהמכונה היא זו שטוותה את החוטים, והאדם רק הפעיל אותה, ואין הפרש בין אם הפעיל אותה אדם או חשמל, הטוויה לא היתה ביד.

ובימים קדמונים היה האדם מגלגל בידו את הגליל שעליו נטווה הצמר.

עד כאן ביארנו את דברי מארי. אבל נראה שיש הבדל בין טוויה במכונה חשמלית לטוויה במכונה ביד כמו שתיארנו. כי האדם שמסובב את הידית סובב גלגלי שינים, וגלגלים אלה סובבו את הגלילים, ונמצא שסובבם מכוח ידו הארוכה (ידא אריכתא בלשון חכמים). וראה הלכות שחיטה פרק ב,יג שם כת"ר "גלגל של אבן או של עץ שהייתה הסכין קבועה בו, וסיבב אדם את הגלגל, ושם צוואר העוף או הבהמה כנגדו עד שנשחט בסביבת הגלגל- הרי זו כשרה. ואם המים הן המסבבין את הגלגל, ושם הצוואר כנגדו בשעה שסבב ונשחט- הרי זו פסולה; ואם פטר אדם את המים עד שבאו וסיבבו את הגלגל, ושחט בסביבתו- הרי זו כשרה, שהרי מכוח בן אדם בא"

ולא תהיה מכונה זו גרועה מאם פטר האדם את המים שנחשב כשוחט מכוח האדם, כל שכן במכונה זו שמסובב מערכת גלגלי שינים, הרי הטוויה נעשתה מכוחו של האדם ובידו הארוכה.

[253] לדעתם של אלה הסוברים שצריך בהם לשמה, ואין זה דעת רבינו כמו שמבאר מארי מיד בהמשך.

[254] מה שנזכר בדברי רבינו הוא, שהמצה צריכה להיות משומרת מחימוץ, ושתהיה משומרת לשם מצה ולא לשם מאכל לכלבים, ושתהיה משומרת לשם מצה ולא לשם זבח. אבל לשם מצת מצוה לא הזכיר רבינו.

[255] לשון רבינו בתשובה קמא מהדו' בלאו, וראה הלכות ברכות יא,ט.

[256] אם ידבר במשך זמן עשייתו והכנתו את הציצית, כי אמתי אסור לדבר, בין הברכה לבין עשיית המצוה שבירך עליה, אבל במשך העשייה וההכנה של החפץ שבו יקים מצוה, לא נזכר איסור לדבר, ולפיכך מותר לדבר.

וראה למעלה בתשובה מס' 196 שם נתבאר, שבמצוה מתמשכת ודיבר באמצע עשייתה אינו צריך לחזור ולברך. ושם אנו עוסקים כשדיבר באמצע קיומו למצוה –קביעת מזוזות או בדיקת חמץ-, אלא שהמצוה היא מצוה מתמשכת, ואילו כאן אנו עוסקים כשמדבר באמצע הכנתו את החפץ שבו יקים מצוה.

[257] וזה לשון רבינו בהלכות ציצית א,יח "וכן אם נתמעטו חוטי הציצית- אפילו לא נשתייר מהן אלא כדי עניבה, כשרה; ואם נפסק החוט מעיקרו, אפילו חוט אחד-פסולה"

[258] גמ' מנחות קג:

[259] שם אמר מארי לא כמו התשובה כאן, אלא שרבינו סובר כרש"י וצריך שיהיה כדי עניבה מהענף, דהיינו בחוטים המפורדים לא במקום החוליות.

[260] ראה בתשובה הקודמת מס' 221 בהערה, שם הובא לשון רבינו כמה ישתייר בחוטים ותהיה הציצית כשירה.

[261] כמו מה שנאמר בהלכה, אם היתה הטלית כולה תכלת. ולימדנו מארי, שגם אם היתה הטלית כולה שחורה כך הדין.

[262] מארי אמר באמצע התשובה, ומכאן שבשעת התפילה צריך להיות עטוף כאבל. והמשיך מיד לדבר על עטוף בשעת הברכה, וגם בסוף התשובה הדגיש שהעיקר הוא העטוף בשעת הברכה, אבל שאר התפילה יכול לקפל את הטלית. וראה להלן בתשובה מס' 226 שם נתבארו הדברים.

[263] לימוד זה לא נמצא בדברי רבינו. ומארי דייק מדברי רבינו בהלכות אבל, שכל שאינו מתעטף כך, אינו נקרא עטוף כלל, ואינו יכול לברך להתעטף בציצית והוא אינו מתעטף בה. וכך אמר מארי בפירוש בתשובה הבאה מס' 225.

וראה בתשובה מס' 227 שם ביאר מארי, שאין צורך שיכסה בטלית את פיו כמו האבל, אלא כיון שמכסה בה את ראשו ורובו הרי הוא מתעטף.

[264] נראה שאם יש בטלית כשהיא מקופלת לחצי, שיעור כדי לכסות בה ראשו ורבו של קטן המהלך בשוק לבדו, אין צורך לפתוח את הטלית בשעת הברכה. וראה הלכות ציצית א,יז.

[265] ההלכה הובאה בתשובה הקודמת מס' 224.

[266] גמ' מועד קטן כד.

[267] לשון מארי. ומכאן שלדעת מארי –לדעת רבינו- אין צורך לשלשל את כנפות הציצית לאחריו בשעת הברכה, בכדי לעשות עטוף בדיוק כמו הישמעלים, אלא כל עטוף של ראשו ורובו, הרי הוא נחשב כעטוף הישמעלים ויוצא בו ידי חובתו. ודבר גדול לימדנו כאן מארי.

[268] דהיינו שאינו מכסה את ראשו ורובו, אלא מניח את הטלית על כתפיו. ועוד יתבאר להלן בתשובה מס' 226.

[269] כך אמר השואל לפני מארי, ומארי ענה לו שיתכן.

וראה למעלה בתשובה 224 שם אמר מארי שאחרי הברכה יכול לקפל את הטלית. וראה בתשובה 225 שם אמר מארי שאין צורך כל היום להתעטף כישמעלים, אלא אם מתעטף כעין העטוף שלהם יצא ידי חובתו. וגם בתשובה זו אמר מארי בתחילתה שלא כתוב שרק אם ממשיך להתעטף בטלית ראשו ורובו, רק כך ממשיך לקיים מצות ציצית, אלא העיקר שבשעת הברכה התעטף ראשו ורובו.

ואילו בסוף תשובה זו אמר מארי, שיתכן שאם הוריד את הטלית מעל ראשו הפסיק לקיים את מצות ציצית.

ונבאר את הדברים- מלשון רבינו בתשובה [הובא בתשובה מס' 225] וכן מלשון רבינו בהלכות ציצית ג,א ששיעור הטלית כדי שיתכסה בה קטן ראשו ורובו. משתמע- שמצוות ציצית היא, שיתעטף בה האדם ראשו ורובו, וכל זמן שאינו מכסה את ראשו ורובו אינו מקיים את מצוות ציצית.

ולעומת זאת- בהלכות ציצית ג,ח כת"ר "וכל זמן שמתעטף בה ביום, מברך עליה קודם שיתעטף"

וביאור ההלכה שאם לא היתה הטלית על האדם, אלא נוטלה להתעטף בה, מברך עליה. אבל אם היתה הטלית על האדם אלא שהורידה מראשו, אינו חוזר ומברך עליה. וכך אמר מארי בתשובה 236. (וראה עוד בתשובות 230-231)

ולפי האמור, אף שהוריד האדם את הטלית מראשו כל זמן שהיא עליו עדיין ממשיך הוא לקיים את מצוות ציצית, ולכן אינו חוזר ומברך עליה כששוב מכסה את ראשו.

ועוד שגם בזמן חכמי התלמוד, היו הולכים במשך היום עם טלית- כמנהג יהודי תימן- מבלי לעטוף את ראשם. כמו שמצאנו בהלכות אבל יד,ו "מי שנכנס לבקר את החולה … מתעטף ויושב למטה ממראשותיו ומבקש עליו רחמים ויוצא" משמע שהלכו עם טלית, וכשהגיע לבקש רחמים על החולה התעטף בה וביקש רחמים. ואם בשעה שמוריד את הטלית מראשו אינו מקיים את מצות ציצית, מדוע הלכו לחינם עם הטלית כל היום.

ולכן נראה שדעת רבינו היא, שבשעת הברכה חייב להתעטף ראשו ורובו, אחרת לא יוכל לברך להתעטף בציצית. ואם אח"כ הוריד האדם את הטלית מראשו, עדיין ממשיך הוא לקיים מצוות ציצית. וההגדרה המדויקת מה מקיים כשעוטף את ראשו ומה מקיים כשעוטף את גופו, לא התבארה בדברי רבינו, ולכן גם מארי לא אמרה. וראה אף להלן בתשובה מס' 236, שם ביאר מארי את דעתו בצורה ברורה, וכמו שכתבנו כאן בהערה.

[270] הובא בתשובה 225.

[271] הובא בתשובה 224, וראה אף בתשובה 225.

[272] השווה לתשובה 225, שאין צורך לדקדק בדיוק כיצד התעטפו הישמעלים.

[273] הדברים התבארו בתשובה 226 ובהערה, ראה שם.

[274] ולכן מי שפוסק כדעת הרמב"ם, ראוי לו להשתדל להיות עטוף בטלית גדול במשך היום בכדי לקיים את מצות ציצית. ואינו יכול לפטור את עצמו בטלית קטן, כי לדעת רבינו אינו מקיים בזה מצוה.

[275] במדבר טו,לח.

[276] על פי דברים אלה, התיישבו הרבה ספקות שהתעוררו בכל מיני סוגי בגדים, האם יש בהם ארבע כנפות וחייבים בציצית.

[277] וזה לשון רבינו בהלכות ציצית ג,ב "אבל טלית של שאר מינין- כגון בגדי משי, ובגדי צמר גפן, ובגדי צמר גמלים, וצמר ארנבים, ונוצה של עיזים, וכיוצא בהן- אין חייבין במצות ציצית אלא מדברי חכמים, כדי להיזהר במצות ציצית: והוא שתהיה מרובעת או יתר על ארבע, ויהיה שיעורה כשיעור שאמרנו. שכל הבגדים האמורים בתורה סתם, אינם אלא צמר ופשתים בלבד"

[278] ואין כאן איסור של ברכה שאינה צריכה.

[279] אף שאינו צריך להוריד את הטלית, אם ירצה יכול להוריד, וכשילבש יברך שוב. ומותר לכתחילה לעשות כך.

[280] כי משתמש בטלית שימוש של לבישה, ולא שימוש של זלזול. וכן אם דורך על הטלית ברגליו, כגון שפרס אותה על הרצפה לשכב עליה, ודורך עליה כשבא לשכב, אין בדבר זלזול. כי אינו דורך עליה אלא כדרך האדם, שדורך על המצעים שמשתמש בהם, ולא כמי שדורך ורומס דבר בזוי.

[281] וזה לשון רבינו בהלכות ציצית ג,ט "ומדברי חכמים, שכל קטן שיודע להתעטף, חייב בציצית, כדי לחנכו במצוות"

[282] אין כאן שום חובה, אפילו לא מדברי סופרים. אלא יש כאן רצון של האב להרגיל את בנו במצוות.

[283] לשון רבינו בהלכות תפילין ד,יג.