א.
יסוד ועיקר כל יסודות התורה והדת, ועמוד כל החוכמות שבעולם, לדעת שיש מצוי
ראשון. שהמציא את כל הנמצאים; וכל הנמצאים מהשמיים והארץ ומה שביניהם, נמצאו בגלל
בריאתו אותם. ואם יעלה על הדעת שהוא אינו מצוי, גם שאר הנמצאים לא יימצאו. ואם
יעלה על הדעת שהנמצאים אינם מצויים, הוא לבדו יהיה מצוי ולא ייבטל הוא בגלל
ביטולם: שכל הנמצאים צריכים לו; והוא ברוך הוא אינו צריך להם, ולא לאחד מהם[א].
ב.
ידיעה זו איננה דבר הנאמר בפה, אלא צריך ללמוד ולעיין בכדי שיבין האדם את
ייחוד אמיתת מציאותו של ה', ולא ידמה בדעתו דמיון שוא ויחשוב עליו שהוא אלהי השמים
והארץ, ונמצא שהוא עובד דמיון כוזב שאיננו קיים[ב]. לפיכך ילמד בספר
'מורה הנבוכים' לרמב"ם בפרקים העוסקים בתארי ה', בכדי שידע איזה דברים אי
אפשר לומר ביחס לה'[ג].
ג.
בשבעה שמות נקרא הקדוש ברוך הוא - השם הנכתב יהו"ה והוא השם המפורש, או
הנכתב אדנ"י[ד], ואל, ואלוה,
ואלוהים, ואהיה, ושדי, וצבאות[ה].
ד.
לדעת הרמב"ם איננו יודעים את ביאור שם הויה, וגם איננו יודעים איך לבטא
אותו, ומשמת שמעון הצדיק פסקו הכהנים מלברך בשם המפורש, וחכמים היו מלמדים אותו
לתלמידיהם ובניהם הראויים פעם בשבע שנים, ואז הודיעום איך לבטא אותו ומה עניינו,
ויש בשם זה הוראה על ייחוד מציאותו של ה', ושאינו דומה ואינו משותף לשום נמצא חוץ
ממנו. ואילו לדעת הרשב"ם בפירושו לשמות, ביאור שם הויה 'ההווה שיהיה'[ו].
ה.
ה' הנכבד והנורא, איננו מצוי במקום, ואיננו מצוי בזמן, כי המקום והזמן הם
מושגים השייכים לעולם הגשמי, אבל ה', מציאותו איננה במקום ואיננה בזמן, לפיכך אף
לדעת הרשב"ם שביאר את שם הויה 'ההווה שיהיה', שם זה נאמר כלפי ה' בהשאלה,
בכדי להורות על מציאותו ונצחיותו, אבל הוא איננו מבטא את הגדרת מציאותו, כי ה'
איננו בזמן, ואיננו לא עבר ולא הוה ולא עתיד, וכל מושגי זמן אלה אינם שייכים בו[ז].
ו.
נמצאת למד, בזמן שהאדם מזכיר שם משמותיו של הקב"ה, לא יחשוב בדעתו על
ביאור שם ה' שהזכיר, אלא על עניינו, ושהוא בא לבטא על מציאותו של בורא נצחי שאין
לנו בו תפיסה, אשר ברא את היקום ומנהיגו, אבל אם כשיאמר 'הויה' יחשוב על 'היה הוה
ויהיה', נמצא שהוא הגביל את ה' למושגי זמן, וה' איננו קיים במושגי זמן, ולא שייך
לאומרם עליו[ח].
ז.
לפיכך כאשר האדם מזכיר את שם 'הויה' בקריאת שמע ובתפילה, יחשוב בדעתו על
מציאותו של ה', ושהוא פונה אליו לשבח אותו או לבקש ממנו, אבל לא יכוון 'היה הוה
ויהיה' כי בכך הוא מפנה את מחשבתו לביאור השם המושאל, והוא מתעלם מעניינו של שם
ה', ונמצא שאיבד את הכוונה[ט].
ח.
המילה 'אל' בעברית הוראתה 'חזק', וכן הפסוק אומר (מלכים ב כד,טו) "...
ואת אילי הארץ הוליך גולה מירושלם בבלה", כלומר שהוליך בגלות את החזקים שבארץ
יהודה. ממשמעות זו נגזרה המילה אלהים, והיא הושאלה לה' למלאכים ולשופטים, כי אלה
יש להם כוח, והם מנהיגים את בני אדם[י].
ט.
לפיכך כאשר האדם מזכיר שם 'אלהים' בקריאת שמע ובתפילה, יחשוב בדעתו על מציאותו
של ה', ושהוא משבח אותו שהוא מנהיגנו ומושל עלינו, וזהו ענין הברכה: אלהינו מלך
העולם, כלומר המושל עלינו והוא מלך של כל העולם, אבל לא יכוון 'תקיף ובעל היכולת'
כי כוונה זו מתייחסת לביאור השם המושאל, והיא מתעלמת מעניינו של שם ה', שבאה
להורות על מציאותו של בורא נצחי שאין לנו בו תפיסה[יא].
י.
הכוונות של 'היה הוה ויהיה' בשם הויה, 'תקיף בעל היכולת' בשם אלהים, נוצרו
בעולם מאז תקופת הראשונים, אבל קודם לכן לא בא זכרם בשום מקום, ואין להם זכר
בתלמודים ובמשנ"ת להרמב"ם, ואלה שמכוונים בהם רגילים להאריך בהזכירם
שמות ה', ונבוכו הפוסקים באיזה שם משמות ה' צריך להאריך ובאיזה שם אפשר לקצר, האם
די להאריך בקריאת שמע או שצריך להאריך תמיד, ומעולם לא ראינו רבותינו וזקננו
שהאריכו בהזכרת שם ה', אלא תמיד כיוונו את עניינו של שם ה', ושהוא מורה על מציאותו
של בורא שאין לנו בו תפיסה, אבל לכוון את המחשבה להגדרת השם המושאל, מעולם לא
ראינו, והוא אינו ראוי[יב].
יא. כבר ביארנו בהלכה ד כי איננו יודעים איך לבטא את שם הויה, לפיכך תיקנו חכמים לכנות, ובכל מקום
שמופיע שם הויה אנו קוראים אותו אדנות, וכבר ביארנו בהלכה ו כי בהזכירו את שם ה' יכוון לעניינו [מציאותו של בורא נצחי שאין לנו בו תפיסה]
ולא לביאור השם המושאל, ובודאי שלא יחבר בכוונתו את שם הויה עם השם אדנות
"יאהדונהי", כי ה' אלהי ישראל איננו מתחלק ואיננו מתחבר, ושמות אלו
נאמרו כלפי ה' בהשאלה, אבל ה' אחד ושמו אחד, ואחדותו איננה כשאר אחדים, והיא איננה
מחוברת מכמה אחדים[יג].
יב.
המברך ברכה מכל הברכות, צריך שידע איזו ברכה מברך, ויכוון בהזכרת שם ומלכות
לברכה הראויה, כי הכוונה בשם ומלכות היא עיקר הכוונה בברכה, ושאר המילים בברכה גם
אם טעה יצא ידי חובתו[יד].
ואם מברך על מאכל או משקה, צריך שיהיו לפניו, ורק אח"כ יברך עליהם[טו].
יג.
כל הברכות כולן, צריך שישמיע לאוזנו מה שהוא אומר, ואם לא השמיע לאוזנו, יצא -
בין שהוציא בשפתיו, בין שבירך בליבו. וכן צריך שיהיה פיו פנוי בלא מאכל בשעה
שיברך, אבל אם יש בפיו רוק אין בכך כלום. ולא יברכם במרוצה אלא בנחת כדי שיכוון
בהם כראוי[טז].
יד.
כל הברכות כולם מותר לברך אותם כשהוא עוסק במלאכתו[יז], והוא שיודע בעצמו
שיכול לכוון כשהוא עוסק במלאכה, ואם לאו יפסיק ויברך. אבל הקורא קריאת שמע, יפסיק
עד שיקרא פרשה ראשונה של שמע ויחזור למלאכתו. וכן האומנים בטלים ממלאכתן בפרשה
ראשונה של שמע, כדי שלא תהא קריאת עראי, ושאר הפרשות של קריאת שמע, קוראים והם
עוסקים במלאכתם, והוא שיודעים בעצמם שיכולים לכוון[יח].
טו. קודם שיקיים מצוה תיקנו חכמים לומר ברכה, אבל לא יאמר לשם
יחוד, וכבר יצאו עוררין על נוסח זה[יט].
[א] יסודי התורה א,א-ג.
[ב] לשון הרמב"ם במורה נבוכים: [משל הפיל] והמשל בזה, לאדם אשר
שמע שם הפיל, וידע שהוא בעל חי, וביקש לדעת תבניתו ואמיתתו. ואמר לו הטועה - או
המטעה: הוא בעל חי בעל רגל אחת, ושלש כנפים, שוכן במעמקי הים, גופו שקוף, ויש לו
פנים רחבים כפני האדם וצורתו ותבניתו, ומדבר כמו האדם, ופעמים מעופף באוויר ופעמים
שוחה כדג.
הרי איני אומר כי זה צייר את הפיל הפך מכפי
שהוא, ולא שאינו משיג היטב את הפיל, אלא אומר אני כי הדבר הזה אשר דימה לעצמו
בתואר זה המצאה כוזבת, ואין במציאות דבר שהוא כן, אלא זה דבר נעדר, הונח עליו שם
דבר מצוי כמו הדמויות הדמיוניות.
וכך הוא הדבר כאן בדיוק, והוא, שה' יתרומם שבחו
הוא מצוי. הוכחה מציאותו שהיא חיובית, ותוצאת חיוב המציאות הפשטות המוחלטת. אבל
שאותה העצמות הפשוטה חיובית המציאות כפי שאמרנו, היא בעלת תארים ועניינים אחרים
נספחים לה, הוא דבר בלתי מצוי כלל כפי שהוכח. וכאשר אנו אומרים כי מעצמות הזו,
הנקראת אלוה דרך משל, היא עצמות שיש בה מספר עניינים שהיא מתוארת בהן, הרי הנחנו
אותם השמות על העדר מוחלט. (מו"נ א,ס)
[ג] יסודי התורה א,א. מו"נ א,ס משל הפיל. מו"נ א,נח-ס.
[ה] יסודי התורה ו,ב.
[ו] תפילה יד,י. מו"נ א,סא-סב. רשב"ם שמות ג,טו. אלו דברי
רשב"ם בפירושו לשמות ג,טו: הוא קורא עצמו אהיה ואנו קוראים יהו"ה,
וי"ו במקום יו"ד, כמו כי מה הוה לאדם. ע"כ. ביאור הדברים: ה' קרא
לעצמו אהיה, וכך נאמר בפסוק אהיה אשר אהיה, כי הוא מדבר בגוף ראשון, אני אהיה,
ואנו קוראים את ה' בגוף שלישי, הוא יהיה, ומחלפים את האות י' באות ו', הוא
יהו"ה, כי בעברית מחליפים את האות י' באות ו', וכך נאמר בפסוק כי מה הוה
לאדם, והכונה מה הֹיֶה לאדם, כלומר מה יש לאדם.
[ז] מו"נ א,נז לשלילת הביטוי קדמון מה'. לשון הרמב"ם במורה
נבוכים: ויש באמרנו 'קדמון' מאי ההקפדה מה שהוא ברור וגלוי, כי לא ייאמר קדמון אלא
למה שישיגהו הזמן, שהוא מקרה לתנועה, שהיא שייכה לגוף, וכל אשר לא ישיגהו מקרה
הזמן, אין לומר בו באמת לא קדמון ולא מחודש, כמו שלא ייאמר במתיקות לא עקום ולא
ישר, ולא ייאמר בקול לא מלוח ולא תפל. ודברים אלו לא נעלמו ממי שהורגל להבין את
העניינים כפי אמיתתן, ובחנם בהשגת השכל אותם והפשטתו אותם לא באופן הכללי אשר
המלים מורים עליו. וכל מה שתמצא בכתובים בתאריו יתעלה 'ראשון' ו'אחרון' הוא כמו
תארו יתעלה בעין ואוזן. והכוונה בכך שהוא יתעלה לא ישיגהו שינוי ולא יתחדש לו
עניין כלל, לא שהוא יתעלה נכלל תחת הזמן, שאז תמצא השוואה מסוימת בינו לבין זולתו
ממה שתחת הזמן, ויהיה ראשון ואחרון. ואין כל הביטויים הללו אלא כלשון בני אדם.
(מו"נ א,נז)
[ח] מו"נ א,נז לשלילת הביטוי קדמון מה'.
[ט] מו"נ א,נח איננו משיגים אלא שיש נמצא שהמציא את הכל. לשון
הרמב"ם במורה נבוכים: אין אנו משיגים אלא אנוכיותו בלבד [ביטוי שבא להחדיר
לתודעה שהוא בלתי נעדר, מבחינתו הוא, הוא "אני", ומבחינתנו אנו, הוא
"הוא"], ושיש שם מצוי שאין דומה לו בכל הנמצאים אשר המציא, ושאין לו
שתוף עימהם בשום עניין. (מו"נ א,נח)
[י] מלכים ב כד,טו. מו"נ ב,ו.
[יא] לשון הרמב"ם במורה נבוכים ב,ו: וכבר ידעת כי אלהים שם
הדיינים: עד האלהים יבוא דבר שניהם, ולפיכך הושאל שם זה למלאכים, ולה' מפני שהוא
דיין על המלאכים.
[יב] מו"נ א,סא-סב.
[יג] יסודי התורה א,ז מו"נ א,נז. תפילה יד,י.
[יד] לשון הרמב"ם בהלכות ברכות ח,יא: לקח כוס של שיכר בידו, והתחיל
הברכה על מנת לומר שהכול, וטעה ואמר בורא פרי הגפן - אין מחזירין אותו. וכן אם היו
לפניו פירות הארץ, והתחיל הברכה על מנת לומר בורא פרי האדמה, וטעה ואמר בורא פרי
העץ - אין מחזירין אותו. וכן אם היה לפניו תבשיל של דגן, ופתח ובירך על מנת לומר
בורא מיני מזונות, וטעה ואמר המוציא לחם - יצא: מפני שבשעה שהזכיר השם והמלכות,
שהן עיקר הברכה, לא נתכוון אלא לברכה הראויה לאותו המין; והואיל ולא היה בעיקר
הברכה טעות, אף על פי שטעה בסופה, יצא, ואין מחזירין אותו.
[טו] לשון
הרמב"ם בהלכות ברכות ד,י: אין מברכין על אוכל מכל האוכלין, ולא על משקה מכל
המשקין, עד שיבוא לפניו; ואם בירך ואחר כך הביאו לפניו, צריך לחזור ולברך. נטל
אוכל ובירך עליו, ונפל מידו ונשרף או שטפו נהר - נוטל אחר וחוזר ומברך עליו, אף על
פי שהוא מאותו המין; וצריך לומר ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד על ברכה ראשונה,
כדי שלא להוציא שם שמיים לבטלה. עומד אדם על אמת המים, ומברך ושותה, אף על פי
שהמים שהיו לפניו בשעת הברכה, אינן המים ששתה - מפני שלכך נתכוון, מתחילה.
[טז] ברכות א,ז. ח,יב. שו"ת רסא.
[יז] בברכות יא: הובא בשם בית הלל, שמותר לקרוא קריאת שמע כשהוא עושה
במלאכתו, כ"ש שמותר לברך שאר ברכות שהם מדברי חכמים. ובקריאת שמע הצריכו
שיפסיק מלאכתו בפרשה ראשונה שלא תהיה קריאתו עראי, אבל בשאר ברכות לא מצאנו חובה
זו, לפיכך כתבנו שמותר לברך אותם כשהוא עוסק במלאכתו. והוספנו והוא שיודע בעצמו
שיכול לכוון, כי הכוונה היא עיקר הברכה.
[יח] קרית שמע ב,ד.
[יט] לשון הנודע ביהודה שו"ת מהדורא קמא סימן צג: ועל אשר שאל
בנוסח לשם יחוד אשר חדשים מקרוב נתפשט ונדפס בסידורים. הנה בזה אני משיב, עד שאתה
שואלני נוסח אמירתו, יותר ראוי לשאול אם נאמר כי טוב באמירתו. ולדעתי זה רעה חולה
בדורנו, ועל הדורות שלפני זמננו שלא ידעו מנוסח זה ולא אמרוהו, והיו עמלים כל
ימיהם בתורה ובמצות, הכל ע״פ התורה וע״פ הפוסקים, אשר דבריהם נובעים ממקור מים
חיים ים התלמוד, עליהם נאמר, תומת ישרים תנחם, והם הם אשר עשו פרי למעלה וגדול מעל
שמים חסדם. אבל בדורנו הזה כי עזבו את תורת ה' ומקור מים חיים, שני התלמודים בבלי
וירושלמי, לחצוב להם בורות נשברים, ומתנשאים ברום לבבם כל אחד אומר אנכי הרואה ולי
נפתחו שערי שמים ובעבורי העולם מתקיים, אלו הם מחריבי הדור. ועל הדור היתום הזה
אני אומר, ישרים דרכי ה׳ וצדיקים ילכו בם וחסידים יכשלו בם. והרבה היה לי לדבר מזה
אבל כשם שמצוה לומר דבר הנשמע כך מצוה שלא לומר דבר שאינו נשמע וה' ירחם עלינו.
... ק״ו בכוונת התפלה והמצות שיש בהם כמה עיקולי ופשורי, וכמה חשש קיצוץ בנטיעות,
כאשר ראינו כ׳׳ז במופת, פשיטא שיש לבטל שלא יכוין כלל, ודי שעושה המצוה לשה מצוה.
ומה שכתב מעלתו שטוב להיות הקשר אמיץ בדיבור ומחשבה ומעשה. הנה אנשי כנה״ג הם
תיקנו לנו תפלות וברכות וליכא מידי דלא רמיזא בנוסח התפלה והברכה, וברכה הוא
התעוררות הדיבור ומחשבה, וכל מצוה שיש ברכה לפניה א״צ לומר שום דבר לפניה רק
הברכה. וכל דבר שאין ברכה לפניה אני נוהג לומר בפי הנני עושה דבר זה לקיים מצות
בוראי, ובזה די וא״צ יותר. והכונה הוא רק פירוש המלות וכל התיקונים למעלה נעשים
מאליהם ע״י מעשינו.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה