תשובות הרב יוסף קאפח 11 - תפילין א-ד

הלכות תפלין ומזוזה וספר תורה

182.          בתימן לא נהגו שיטבול הסופר לפני שיכתוב תפילין או מזוזה או ספר תורה. ואין צורך לטבול אז, ומי שנוהג לטבול נוהג. (אהבה- תפילין ומזוזה וספר תורה א,טו)

183.          אדם שכתב ספר תורה וצורת האותות שבו כמו צורת האותות של הדפוס, הרי זה ספר כשר, והעיקר שתהיה צורת האות ניכרת היטב. (אהבה- תפילין ומזוזה וספר תורה א,יט)

184.          בספרי תורה תימנים עתיקים מלפני שש מאות שנה ומעלה, וכן בתכאליל העתיקים ובשאר כתבי הקודש שנכתבו בתימן עד התקופה האחרונה[178], צורת אות קוף היא שיהיה הקו דבוק לגג.

וכך נמצא בכתבי יד של המגילות הגנוזות, ובכתר ארם צובה, ובכתב יד לנינגרד העתיק מלפני אלף שנה, ובכתב יד של הרמב"ם באגרות.

ובירושלמי נאמר "הסתכל בתורתו של ר' חייא ולא היתה לא קוף ולא הא דבוקה"

ור' חייא הוא תנא והעידו שבספר תורה שלו לא היו אותות אלה דבוקות, משמע שבשאר ספרי תורה אותות אלה היו דבוקות בזמנם[179].

והטעם שלא כתב רבינו את הירושלמי הזה, כיון שבזמנו התפשטה צורת אות קוף כשאין הקו דבוק, ולא רצה רבינו לשנות מהמקובל[180]. (אהבה- תפילין ומזוזה וספר תורה א,יט: י,א ציון ח)

185.          הקדמונים היו כותבים את אות קוף כשהקו שלה דבוק לגג. וכך נמצא בכתר ארם צובא ובכתב יד לנינגרד, וכך נמצא בתפילין במערות קומרן, וכך נמצא במגילות ים המלח.

וגם ההא היו הקדמונים כותבים אותה כשהקו שלה דבוק לגג. ואינה דומה לחית, כי בחית היה הדיבוק רחב ואילו בהא היה הדיבוק דק.

וזה לשון הירושלמי במסכת מגילה דף י: "רבי ירמיה בשם רבי חייה בר בא ורבי סימון תריהון אמרין תורת הראשונים לא היה לא ה"א שלהם ולא (קוף[181]) מ"ם שלהן סתום הא סמ"ך סתום"

ומהאמור נלמד שבתקופת ר' חייה היה הקו של האות קוף דבוק לגג[182].

ועל פי כל מה שנתבאר אפשר להסיק שבמסורת העברית העתיקה, אות קוף הקו שלה היה דבוק לגג.

נחלקו חכמים[183] באיזה כתב נכתבו הלוחות האם עברי או אשורי. ולכן אין לומר שבלוחות היתה צורת אות קוף כשהקו מחובר לגג, כי איננו יודעים באיזה כתב נכתבו[184]. (אהבה- תפילין ומזוזה וספר תורה א,יט: י,א ציון ח: גמ' סנהדרין כא)

186.          נשאל מארי, האם בתימן הקפידו בתפילין שיהיה האורך והרוחב של התפילין שווה[185]?

והשיב, שבתפילין של ראש הקפידו על זה, אבל בתפילין של יד לא דייקו לעשות כך. ומארי חיים כסאר כתב שיר ארוך כנגד אופן מעשה התפילין של יד, ובכלל דבריו כתב שהיו עושים אותם ככותבת הגסה בלי ריבוע ובלי מידה[186].

והוסיף מארי, שבזמנו כבר היו התפילין- אפילו של יד- מרובעים ומסודרים יפה. ואף הביא[187] ציור של תפילין של סב סבו מלפני מאה ועשר שנים כיצד נראו אז התפילין.

ובתימן גם בתפילין של ראש עשו כפי יכולתם, ואי אפשר לדייק שיהיה מרובע מדויק, כמו שכתב רבינו בפרהמ"ש עירובין[188].

תפילין של ראש שהקצוות שלו השתפשפו קצת, אין זה נחשב שהתקלקל הריבוע שלו. ומה שעושים היום שמתקנים זאת על ידי ששמים טיח, זה אינו תיקון אלא למראית העין.

בימנו מצמידים את הבתים בתפילין של ראש ואין החריץ ניכר בין בית לבית, ודבר זה שלא כהלכה. ובתימן לא היו מצמידים את הבתים בתפילין של ראש והיה אפשר להפריד ביד את הבתים זה מזה[189].

וכן בימנו בתפילין של ראש מדביקים את הבתים זה לזה, ואח"כ קודחים חור ומעבירים חוט בין בית לבית, ואילו לפי ההלכה צריך להעביר את החוט בין בית לבית שלא על ידי קדיחת חור[190]. (אהבה- תפילין ג,א יא וציון כה)

187.          אדם שגילה שהרצועה המהודקת לראש בתפילין של ראש הפוכה, יצא ידי חובתו כיון שבזמננו צובעים את הרצועות בשחור אף מאחוריהם. שלא כמו בזמן חכמים שאחורי הרצועה לא היה צבוע אלא היו משאירים אותו לבן או חום.

ולכתחילה ידקדק האדם שיהיה הצד המבריק של הרצועה לכיוון חוץ. (אהבה- תפילין ג,יט יד)

188.          תפילין של ראש שזז הבית שלהם ממקומו, יחזירנו למקומו ואינו צריך לברך שוב על התפילין. כי מקום יש בראש להניח בו שני תפילין[191], וכמה שיזוז הבית עדיין הוא במקום הנחת תפילין. (אהבה- תפילין ומזוזה וספר תורה ד,א)

189.          המניח תפילין יכול להניחם בין בישיבה ובין בעמידה, בין תפילין של יד בין תפילין של ראש. וכך נהגו בתימן. ורוב הקהל היו מניחים תפילין של יד ושל ראש בישיבה, אבל לא הקפידו בדבר כלל.

יש נוהגים להניח תפילין של יד בישיבה ושל ראש בעמידה, ואין לאסור את אופן הנחתם משום שמחלקים בין תפילין של יד לראש, וכאילו עשו את תפילין של ראש עיקר ושל יד טפל.

ונדמה איסור זה למה שכת"ר בתשובה[192] שאסור לעמוד בשעת קריאת עשרת הדיברות שלא יאמרו רק אלה מסיני ושאר התורה אינה מסיני. כי בתורה יש מקום שטעו בו ואמרו ששאר התורה אינה מסיני, ואילו בתפילין לא מצאנו מקום לטעות. (אהבה- תפילין ד,ז: שו"ת רסג [מהדו בלאו])

190.          המניח תפילין יכול להניחם בין בישיבה ובין בעמידה. [השווה לתשובה קודמת מס' 189].

אדם שהגיע לבית כנסת שמניחים תפילין של יד בישיבה ותפילין של ראש בעמידה, [אם ניכר הדבר[193]] כשישנה ממנהג הציבור, ינהג כמותם. (אהבה- תפילין ד,ז)

191.          כת"ר בהלכות תפילין ד,כד "בית שיש בו תפילין, או ספר תורה- אסור לשמש בו מיטתו, עד שיוציאן, ...[194]"

וביאר מארי, שחומש או גמרא אין דינם כמו ספר תורה או תפילין, אלא נוהגים[195] לכסותם בשעת תשמיש. ואין הכריכה של הגמרא נחשבת כיסוי.

ותפילין קדושתם חמורה כמו שמצאנו[196] שמשביעין בהם תלמיד חכמים, ולכן יוציאם או יעשה להם מחיצה גבוהה עשרה טפחים[197]. (אהבה- תפילין ומזוזה וספר תורה ד,כד: י,ז: הפלאה- שבועות יא,יא-יב)

192.          ראה תשובה קודמת מס' 191, שם נתבאר שחדר שיש בו ספרי קודש נוהגים[198] שלא ישמש בו מיטתו עד שיכסה אותם. אבל מותר להחליף לתינוק באותו חדר, אף מבלי שיכסם. (אהבה- תפילין ומזוזה וספר תורה ד,כד)

193.          תפילין הנמצאות בתוך הכיס שלהם, והונחו בתוך כיס אחר שאינו מיוחד להם[199] [הונחו בתוך קידבק צבאי, למשל], מותר להניח כיס זה [קידבק] מתחת לכיסים [קידבקים] אחרים, ואין בדבר משום בזיון לתפילין.

אבל שאר כתבי הקודש[200], אין צורך להניחם כיס בתוך כיס, ואם כיסה אותם[201] [כגון שהם נמצאים בתיק[202]], יכול להניח תיק זה מתחת תיקים אחרים, [ואין בדבר משום בזיון כתבי הקודש]. (אהבה- תפילין ד,כד)

194.          [203]כיס של הטלית שמניחים בתוכו את התפילין עם הכיס המיוחד להם, אינו נחשב ככלי של התפילין אלא ככלי של הטלית[204], והתפילין שמונחות בתוכו הרי זה עראי[205], [ולכן מותר להשתמש בו בדברי חול].

לענין בית הכסא נחשב הכיס של הטלית ככלי (שני) [שאינו כליין[206], ומותר להיכנס לבית הכסא על פי התנאים שנתבארו בהלכה[207]]. (אהבה- תפילין ד,ט יט כד)

195.          נהגו בתימן לחלוץ את התפילין בתפילת שחרית, אחרי שיאמרו את קדושת ובא לציון[208].

מצד הדין כיון שהניח אדם תפילין ביום יצא ידי חובתו, ואין להנחתם זמן קצוב. אלא שראוי ורצוי שיניחם בשעת קרית שמע שלא יהיה כמעיד עדות שקר בעצמו. (אהבה- תפילין ד,כו)

---------------------------

[160] יבואר בתשובה מס' 617.

[161] אלו היה כאן מנהג חומרה היה צריך לשמור את מנהגו, ראה בתשובה מס' 613, ולעומת זאת ראה בתשובה מס' 617.

[162] השווה לתשובה מס' 614.

[163] אדם שרוצה לשנות מפסקי "הרמב"ם" לפסקי "השולחן ערוך" ראה תשובה מס' 661.

[164] שפוסק לפי פשט לשון התלמוד. וראה לשון רבינו בהקדמה למשנ"ת שאחר התלמוד שומעים למי שהדעת נוטה לדבריו [שפירש כפשט התלמוד] בין ראשון בין אחרון. (הציטוט מההקדמה הובא ע"י השואל)

[165] ברכת השכיבנו בערבית.

[166] ראה סדר התפלה לרבינו, שם הובא גם בדברי רבינו כלשון שהובא בתכלאל קדמונים. ובציון כד כתב מארי "נוסח זה [של הוספת הפסוקים] הוא המקובל ברוב סדורי תימן העתיקים. וכך הוא מנהגינו.

[167] וזה לשון רבינו בהלכות תפילה י,טז "אסור לו למתפלל בציבור, שיקדים תפילתו לתפילת הציבור. הנכנס לבית הכנסת, ומצא ציבור מתפללין בלחש- אם יכול להתחיל ולגמור עד שלא יגיע שליח ציבור לקדושה, יתפלל. ואם לאו, ימתין עד שיגיע שליח ציבור להתפלל בקול רם, ויתפלל עימו בלחש מילה במילה, עד שיגיע שליח ציבור לקדושה; ועונה הקדושה עם הציבור, ומתפלל שאר תפילה לעצמו"

כתב מארי בהערותיו על משנ"ת "ודייק רבינו לכתוב ועונה קדושה כלומר שאינו רשאי לומר המילים של נוסח הקדושה, כי לא נתקן נוסח זה אלא לשליח ציבור וכמש"ר בסדר התפילה, וכפי שבארתי לעיל פ"ט ציון ח. ובענייה לבד הרי היודע אינו יוצא ידי חובתו ונמצא שתפילתו חסרה ברכה אחת לפיכך כת"ר רק עונה ולא יאמר כלל עם הש"ץ וכאשר יסיים הש"ץ האל הקדוש עונה אמן. וכיון שלא אמר את הנוסח עם הש"ץ אינו נקרא עונה אחר ברכותיו, ומתחיל מיד אתה קדוש, וממשיך עם הש"ץ מילה במילה עד סוף התפילה, נמצאת כל תפילתו תפילת צבור, ולא חיסר שום ברכה, ולא ענה אחר עצמו. ודין זה הוא היסוד והבסיס התלמודי לתקנת רבינו להתפלל תפילה אחת בלי לחש וחזרה. ... וכך אנו נוהגים כאשר אנו מתפללים תפילה אחת כתקנת רבינו מתחיל הש"ץ בק"ר ה' שפתי תפתח וכל הקהל אומר עמו מילה במילה, וכשיגיע הש"ץ לקדושה עונים אחריו כל העניות של הקדושה עד אמן אחר האל הקדוש ואומרים אתה קדוש כתקנה וממשיכים עם הש"ץ מלה במלה עד סוף התפילה בלי לענות אמן כלל. וזוהי כוונת רבינו במ"ש מתפלל לעצמו שמתחיל לעצמו מן אתה קדוש וכו' ."

[168] ראה "עיונים במגילת תימן" יוסף טובי, עמ' 24-25.

[169] ראה שיבת ציון חלק ב' שם מופיעים שני חיבורים, חיבור ראשון- "אגרת מהרי"ץ" בו מוכיח מהרי"ץ את העם, שיזהרו בקיום מצוות בדיקת חמץ והלכות פסח בקיצור. חיבור שני- "זבח פסח" חיברו אחיו של מהרי"ץ ר' סלימאן, בו הובאו הלכות פסח ביתר הרחבה. וראה עוד "עיונים במגילת תימן" יוסף טובי, עמ' 187 הע' 34, שיש שטעו וייחסו את הספר "זבח פסח" בטעות למהרי"ץ.

[170] התעודה מחשיפת גנזי תימן עמ' 15.

[171] השואל טעה ואמר בטעות בית שני במקום בית ראשון.

[172] הרחבה בנושא זה, ראה "עיונים במגילת תימן" יוסף טובי, עמ' 56-63, הוצאת מאגנס.

[173] תשובה זו היא האחרונה בסדרת השאלות שלפניכם מבחינת הזמן שנשאלה, ואמר לי השואל, ששאלה זו נשאלה שבועיים לפני פטירתו של מארי.

[174] אגרות הרמב"ם הוצאת י. שילת כרך ב' תעד-תצ.

[175] בכלל הדברים שנכתבו שם נאמר (תפז-תפח) "… ואם שב ראובן, ותיקן דרכיו וחיפש במעשיו והלך בדרך ישרה – יעשיר, ויצליח בכל דרכיו, ויראה זרע ויאריך ימים. וזו היא עיקר הדת. ואל יאמר האדם: הרי רבים עשו כן ולא הצליחו? אין זו ראיה, היה להם עוון הגורם, או יסורים לנחול דבר שהוא טוב מזה. כללו של דבר- אין דעתנו משגת דיני הקב"ה בבני אדם היאך הם בעולם הזה ובעולם הבא"

ולעומת דברים אלה, ראה דברי רבינו במורה נבוכים ח"ג פכ"ד "… אבל מה שמפורסם אצל בני אדם מענין הנסיון והוא שה' מביא יסורין על האדם בלי שיקדם לו חטא כדי להרבות שכרו, הרי יסוד זה לא נזכר בתורה בלשון מפורש כלל, ואין בתורה מה שפשוטו מורה על ענין זה.

[176] ראה בהפניה שציינו, שם ציטט מארי מתשובה זו. ונראה שבתחילה חשב מארי שתשובה זו אינה מזויפת, ולבסוף חזר בו וסבר שהיא מזויפת.

[177] ראה שו"ת הרמב"ם מהד' בלאו כרך ג' מעמ' 119-131 הע' מארי על כל השו"ת. וראה עוד בספר "הולך תמים" עמ' 190, הובאה שם התייחסות לזאת.

[178] דבר זה הוא הבהרת מארי, שרק בספרי תורה הפסיקו להדביק את רגל הקוף לגגה לפני שש מאות שנה, אבל בשאר כתבי הקודש המשיכו להדביק את רגל הקוף עד התקופה האחרונה.

[179] ציטוט מארי את דברי הירושלמי כאן אינו מדויק, וראה בתשובה הבאה מס' 185 שם ציטט מארי את הירושלמי בדיוק.

וזה לשון הירושלמי במסכת מגילה דף י: "רבי ירמיה בשם רבי חייה בר בא ורבי סימון תריהון אמרין תורת הראשונים לא היה לא ה"א שלהם ולא מ"ם שלהן סתום הא סמ"ך סתום"

ומארי תמיד ציטט לא הא ולא קוף [במקום מם] ודייק, שבתקופת ר' חייה היתה האות קוף סתומה [הקו שלה היה דבוק לגג].

[180] אפשר לתרץ שהסיבה שלא כת"ר את הירושלמי הנ"ל, כי כת"ר שאין כותבין ס"ת תפילין ומזוזות אלא אשורית, וכתב אשורי הוא כתב ידוע במסורת דור אחרי דור, ולא ראה רבינו צורך לבאר כל אות כיצד צורתה ותיאורה. וגם את צורת הקשר של התפילין לא ביאר רבינו (ראה תפילין ג,יג).

[181] מארי תמיד ציטט את לשון הירושלמי קוף במקום מם, ולפנינו מופיע מם, וכנוסח שלפננו הובא בירושלמי המדויק שיצא ע"י האקדמיה ללשון.

[182] הראיה מהירושלמי איננה מחוורת לי, כי מהירושלמי משתמע שבזמן ר' חייה היה קו ההא והמם דבוק, אבל קודם לכן בתורתן של הראשונים, היה הקו מופרד כפי שנהוג בימנו.

[183] גמ' סנהדרין כא:

[184] ראה תשובת רבינו רסח (מהדו' בלאו) שם כת"ר "וממה שחייבים אתם לדעתו, שזה הכתב ר"ל אשורי, הואיל ובו ניתנה תורה, כמו שנתברר, ובו נכתבו לוחות הברית, מגונה להשתמש בו חוץ מאשר בכתבי הקודש"

[185] וזה לשון רבינו בהלכות תפילין ג,א "שמונה הלכות יש במעשה התפילין- כולן הלכה למשה מסיני, ולפיכך כולן מעכבות, ואם שינה באחת מהן, פסל; ואלו הן: שיהיו מרובעות, וכן תפירתן בריבוע, ואלכסונן בריבוע, עד שיהיה להן ארבע זויות שוות"

[186] מארי חיים כסאר שעליו מדבר מארי כאן, אינו מארי חיים כסאר המפורסם שחיבר את הספר בעל שם טוב על הרמב"ם, אלא הוא מארי חיים בן סלימאן בן שכר אלכסאר זצ"ל, כתב עליו מארי בהקדמה לתהלים עם פירוש רס"ג עמ' טו, ושם כתב עליו מארי- שהיה סופר תלמיד חכם מובהק פיטן חרזן שחיבר כמה שירים נאים על נושאים שונים, וכתב כמה ספרים חשובים בהידור רב. חביבים היו עליו מאד ספרי רס"ג והרמב"ם, והיה חבירו וידידו של סבי זצ"ל. ... ר' חיים כסאר ז"ל הוא שיחזר וחידש את עשיית קציצות התפילין מעור גסה עם חריצים עד התפר ומרובעים להפליא, כי בזמנו כמעט נשתכחה אומנות זו בתימן וכל הקציצות לא היו חריציהן עד התפר וגם רבוען היה מפוקפק, ואף כתב שיר נאה על כך, בו ביטא את המית לבו על העזובה בשטח זה. לשם כך יצר כלי עבודה מיוחדים, הנמצאים עד היום בבית הנכאת בצלאל בירושלם. (ע"כ מדברי מארי בהקדמתו לתהלים עם פירוש רס"ג. תודתי נתונה לר' שמואל כהן הי"ו שהפנה אותי למקור זה)

[187] בהערותיו על משנ"ת ג,יא ציון כה.

[188] עירובין א,א ג: ב,ה.

[189] וזה לשון רבינו בהלכות תפילין ג,יא "וצריך שיגיע החריץ של תפילין של ראש, עד מקום התפר. ואם היה החרץ ניכר כדי שיהיו ארבעה ראשים נראין לכל, ואף על פי שאין החרץ מגיע למקום התפר- כשרות; ואם אין חרצן ניכר, פסולות. וצריך להעביר בתוך כל חריץ וחריץ על גבי העור, חוט או משיחה להבדיל בין בית לבית; ומנהג פשוט, להעביר גיד מגידי התפירה בכל חריץ וחריץ משלשתן".

[190] נבאר בהרחבה את הדברים, כי דבר זה נוגע בקיום מצות עשה של תורה.

לשון רבינו "וצריך להעביר בתוך כל חריץ וחריץ על גבי העור, חוט או משיחה להבדיל בין בית לבית; ומנהג פשוט, להעביר גיד מגידי התפירה בכל חריץ וחריץ משלשתן"

ביאור הדברים- שצריך להעביר בין חריצי הבתים בתפילין של ראש חוט או חבל דק –משיחה-, והמנהג הפשוט- שבשעה שתופר את הבית בתפילין של ראש, יעביר את הגיד שבו תופר בין החריצים. ז"א שלא יתפור רק ע"י שיעלה וירד לאורך קו הבית מבחוץ, וכך יקיף את הבית בתפירה, אלא בתפירה גם יעביר את הגיד בין חריצי הבתים, כך שיחל לתפור בצד אחד של הבית, ויעבור לתפור בצד השני של הבית מחמת שהעביר את הגיד בין החריצים, ושוב יחזור ויתפור בצד הראשון מחמת שהעביר שוב את הגיד בין החריצים, וכן על זו הדרך.

]ציור תפילין עם תפירות לפי רבינו]

     

[ראה הלכות תפילין ג,י "שבכל צד יהיו שלש תפירות סה"כ שתים עשרה תפירות, ואם עשה עשר או ארבע עשרה תפירות עושה" וביאר מארי בהערותיו על משנ"ת שלשון "עושה" משמעו לכתחילה. ואם תדקדק בציור שהבאנו תמצא סה"כ שתים עשרה תפירות, כי בקידמת הבית דילגנו על החור האמצעי בתפירה].

ואילו בימנו- אמנם מעבירים את הגיד בין החריצים, אבל לא עושים זאת בגיד התפירה, אלא קודחים חורים במקביל למקום התחלת החריצים וסיומם, ולוקחים גיד אחר, ומשחילים אותו בחור שמקביל לקצה החריץ החיצוני, כיוון ההשחלה מלמטה למעלה, וממשיכים ומעבירים את הגיד בחריץ, ושוב משחילים את הגיד בחור לכיוון מטה, ושוב משחילים את הגיד בחור של החריץ הסמוך, כיוון ההשחלה מלמטה למעלה, וממשיכים ומעבירים את הגיד בחריץ, ושוב משחילים את הגיד בחור לכיוון מטה, וכן על זו הדרך, ואת קצה הגיד שנשאר בסוף, קושרים ומגלגלים ומכניסים באחד הבתים.

[ציור תפילין כפי שעושים בימנו]

מראה מלמטה                                                   

מראה מלמעלה                                                             

וביאר מארי שדבר זה שלא כהלכה. א- כי הדביקו את הבתים. ב- כי קדחו חורים במקביל למקום התחלת החריצים וסיומם, וקדיחת חורים זו אין לה מקור.

ונוסיף ונאמר- שאופן זה של העברת הגיד בין הבתים נמצא רק בתפילין המהודרות, אבל בתפילין שאינן מהודרות אין כלל גיד שעובר בין הבתים. (תיאור אופן עשיית התפילין שנזכר בהערה, ביאר לי ידידי ורעי ר' יובל נפש הי"ו מהישוב נוה–דקלים שבגוש קטיף)

[191] עירובין צה:

[192] תשובה רסג (מהדו' בלאו).

[193] תוספת שלי, ומארי לא אמרה. והוספה על פי תשובה 90, שאימתי אסור לשנות את עצמו מהציבור כשניכר הדבר. וראה עוד בתשובה 65 שאם לא מנשק ציצית בבית כנסת שכולם מנשקים את הציצית, אינו עובר משום משנה את עצמו מהציבור כיון שאינו ניכר, אבל ישתדל לנהוג כמותם.

[194] וזה לשון רבינו בהלכות תפילין ד,כד בשלמות "בית שיש בו תפילין, או ספר תורה- אסור לשמש בו מיטתו, עד שיוציאן, או יניחן בכלי ויניח הכלי בכלי אחר שאינו כליין; אבל אם היה הכלי השני מזומן להן, אפילו עשרה כלים ככלי אחד הן חשובין. ואם הניחן כלי בתוך כלי, מותר להניחן תחת מראשותיו בין כר לכסת שלא כנגד ראשו, כדי לשומרן, ואפילו אשתו עימו במיטה"

עוד כת"ר בהלכות תפילין י,ז "בית שיש בו ספר תורה- אסור לשמש מיטתו בו, עד שיוציאנו, או עד שיניחנו בכלי, וייתן הכלי בכלי אחר שאינו מזומן לו; אבל אם היה מזומן לו- אפילו עשרה כלים זה בתוך זה, ככלי אחד הן. או עד שיעשה לו מחיצה גבוהה עשרה טפחים, אם אין לו בית אחר; אבל אם יש לו בית אחר- אסור לשמש מיטתו, עד שיוציאנו"

[195] מנהג שאינו מעיקר הדין.

[196] הפלאה- שבועות יא,יא-יב.

[197] בהלכות שהבאנו בהערה למעלה, רק לגבי ספר תורה נזכרה האפשרות לעשות מחיצה גבוהה עשרה טפחים, אבל בתפילין לא נזכר דבר זה. ונראה שילמד הדבר בכל שכן, כיון שקדושת ספר תורה חמורה מקדושת תפילין.

[198] מנהג שאינו מעיקר הדין.

[199] וזה לשון רבינו בהלכות תפילין ד,כד "בית שיש בו תפילין, או ספר תורה- אסור לשמש בו מיטתו, עד שיוציאן, או יניחן בכלי ויניח הכלי בכלי אחר שאינו כליין; אבל אם היה הכלי השני מזומן להן, אפילו עשרה כלים ככלי אחד הן חשובין. ואם הניחן כלי בתוך כלי [מדברי מארי בתשובה לפנינו נלמד, שמה שכת"ר ואם הניחם כלי בתוך כלי, צריך שיהיה הכלי השני כלי שאינו מיוחד להניח בו את התפילין, כמו שנאמר קודם לכן, כי אם הוא כלי המיוחד להם אפילו עשרה כלים ככלי אחד הם חשובים], מותר להניחן תחת מראשותיו בין כר לכסת שלא כנגד ראשו, כדי לשומרן, ואפילו אשתו עימו במיטה"

למרות שהבאנו כבר את ההלכה בהערה בתשובה למעלה, כפלנו והבאנו אותה כאן שוב, בכדי להדגיש את ביאור מארי עליה.

[200] חומשים ספרי הלכה וכדו'.

[201] נראה שהטעם שצריך לכסותם הוא משום מנהג, כמו שאמר מארי בתשובה מס' 191.

[202] אף שאינם מונחים בתוך עוד כיס.

[203] השואל לא התכוון לשאול על זאת, אבל מארי ביארו, ואנו הבאנו את דברי מארי.

[204] "והטלית תשמישי מצוה לא תשמישי קדושה" לשון מארי בסוף התשובה.

[205] וזה לשון רבינו בהלכות תפילין ד,ט "כלי שהכינו להניח בו תפילין, והניחן בו- נתקדש, ואסור להשתמש בו בדברי חול; הכינו ולא הניח בו, או שהניח בו עראי ולא הכינו- לא נתקדש, והרי הוא חול כמות שהיה"

[206] מארי אמר "שכיס זה נחשב כיסוי שני לענין אם נכנס בו לבית הכסא", ואנו כתבנו את לשון ההלכה בשלמות בהערה הבאה, ותקננו את דברי מארי על פי ההלכה, ובהלכה נזכר שיניחם בכלי שאינו כליין אע"פ שאין בו טפח, אבל לא נזכר כלי שני.

[207] וזה לשון רבינו בהלכות תפילין ד,יט "היה לבוש תפילין והוצרך לבית הכסא לעת ערב [ואין לו היכן לשמור את התפילין עד שיצא], ולא נשאר מן היום כדי ללובשן אחר שייצא- לא ייכנס בהן גלולים בבגדו, ואפילו להשתין מים בבית הכסא הקבוע. אלא כיצד יעשה- חולצן ומניחן בכליין אם היה בו טפח, או בכלי שאינו כליין אף על פי שאין בו טפח, ואוחז הכלי בידו, ונכנס"

[208] וכך כתב השו"ע סימן כה סעיף יג, השואל הוא שציטט את דברי השו"ע.