ספר משפטים
הלכות מלוה ולווה
652. מי שאיחר לשלם חשמל או מים או גז, ודרשו ממנו השלטונות שישלם יותר ממה שהתחייב בתחילה, אין דבר זה ריבית אלא קנס, ואין לאדם ברירה להימלט מזאת, ואם לא ישלם יכפילו לו שוב את מחיר התשלום. ואמנם נקרא ריבית אבל אינו ריבית.
פתח חשבון חיסכון בבנק שאין בו היתר עסקה, והיה מקבל מהבנק רווחים קטנים בכל חודש[1276], איסור מהתורה אין כאן, כיון שאין כאן ריבית העוברת מלוה למלוה אלא ע"י שליח, ולדעת רש"י האיסור בכזה מקרה הוא קלוש[1277]. ועוד שיש הרבה גוים שלווים [מהבנק, ומשלמים אח"כ לבנק בריבית, ומתשלומם מקבל את הרווחים על כספו], ויתכן שלא הגיע אליו שווה פרוטה מכל אחד מהם[1278]. וגם לדעת רבינו מחמת מה שאמרנו יש להקל. ואפילו רבית מדברי סופרים אין כאן, כיון שיש כאן הרבה גורמים אמצעים בין נותן הכסף לזה שקבלו[1279].
לקח "משכנתא" מבנק שיש לו היתר עסקה, ולא לקחה על מנת לפתוח עסק אלא על מנת לקנות בית[1280], הדבר מותר כיון שגם שווי הבית עולה, ויש לו רווח מזה. אבל בנק שאין לו היתר עסקה כדאי להימנע מלקחת ממנו משכנתא, ויחפש בנק שיש לו היתר עסקה[1281].
בנק שאין לו היתר עסקה[1282], אבל היה כתוב בתחתית השטר ש"הכל נעשה על היתר עסקה הכתוב בספר חכמת אדם או גינת ורדים" אע"פ שאין העובדים יודעים מהי המשמעות של היתר עסקה, כיון שמנהל הבנק יודע מהי המשמעות של היתר עסקה מותר ליקח מהבנק משכנתא, [כי כל העובדים עושים על פי דעתו של מנהל הבנק[1283]]. (משפטים- מלוה ולוה ד,ב: ה,א-ב ט-י)
653. כתב המשנה למלך "כתב המרדכי (סי' שלח[1284]) בשם רש"י, דשרי לישראל למימר לישראל חבריה, לך ולוה לי מעות מפלוני ישראל וגם תביא לו הרבית[1285], דלא אסרה תורה אלא רבית הבאה מיד הלוה ליד המלוה[1286], וגם השליח לא עשה שום איסור דהאי רבית לאו דידיה הוא, ואי משום שלוחו של האדם כמותו הא קי"ל דאין שליח לדבר עבירה להתחייב שולחו ואין לפרסם הדבר ע"כ". ...(ע"כ לשון המשנה למלך)
עוד כת"ר בהלכות מעילה ז,א-ב "מי ששגג ולקח הקדש או מעות הקדש, ונתנו לשליח להוציאו בתורת חולין- אם עשה השליח שליחותו, המשלח הוא שמעל; ואם לא עשה שליחותו, אלא עשה השליח מדעת עצמו- השליח הוא שמעל. ...
... ובכל התורה כולה- אין שליח לדבר עבירה, אלא במעילה לבדה שלא יתערב עימה איסור אחר"
וביאר מארי לשואל, שהרבה מפרשים דנו בדעת רבינו בהלכות מעילה מהי דעתו לגבי שליח לדבר עבירה. ורש"י מיקל הרבה בהלכות רבית מחמת זאת, שאין שליח לדבר עבירה, ורבינו אינו מיקל כמותו. וכבר האריך המשנה למלך בהלכות מלוה ולוה בזאת. ומארי אינו מכריע בבירור האם דעת רבינו כרש"י, אלא יש הרבה שיקולים בדבר, וכשיבוא דין מסוים לפניו ידון בו. (משפטים- מלוה ולוה ה,יד ובמשנה למלך: עבודה- מעילה ז,א-ב)
654. הדולר נחשב כסחורה[1287] ולא כמטבע. וכיון שנקבע לו שער בכל יום, שער יציג שער למכירה ושער לקנייה, לכן מותר ללוות "צמוד לדולר" ואין בדבר איסור של לווה סאה בסאה[1288], ובלבד שלא יקבע לו תאריך מוגדר שיפרענו אלא יקבעו תאריך משוער[1289].
אסור להצמיד את ההלוואה למדד המחירים לצרכן[1290], כיון שהוא דבר לא ידוע, ונמצא שהתחייב דבר שאינו קצוב ואסור[1291]. (מה שאמרנו אסור הוא לדעת רבינו, אבל לדעת שאר ראשונים מותר[1292]). (משפטים- מלוה ולוה ט,א: י,א-ב: ו,ז)
655. כבר נתבאר [בתשובה הקודמת] שהדולר נחשב כפרי, והטעם- כיון שערכו עולה ויורד, ובכל בנק יש שלושה מחירים לדולר, שער יציג שער למכירה ושער לקנייה. ולמרות שרוב בני האדם מעדיפים לסחור בדולרים ולא בשקלים, אין דבר זה מהווה סיבה שהדולר יחשב כסף, כיון שאין הדולר מטבע מדינה. (משפטים- מלוה ולוה ט,א: י,א-ב)
הלכות נחלות
656. הורים שנפטרו והניחו אחריהם בן וארבע בנות -לדוגמא- ורצה הבן ליקח את כל הירושה לעצמו לפי מה שנתבאר בהלכה, רשאיות הבנות לפנות לבית הדין האזורי, ובית הדין לא יתן לבן צוו ירושה, ויתיר לבנות לפנות לבית דין אזרחי[1293]. (משפטים- נחלות א,א-ב)
ספר שופטים
הלכות סנהדרין
657. מותר ללמוד מקצוע "עורך דין", למרות שהוא מייצג את הנשפטים בבית משפט אזרחי, כיון שבית המשפט אוכף את חוקי המדינה. ואין הדבר פשוט לקבוע שבתי המשפט יש להם דין של ערכאות של גוים, שאסור לסייע לנשפטים בהם. ומלשון רבינו אי אפשר להסיק מה דינם של בתי המשפט בימנו[1294], ולא כל בתי המשפט שווים שנוכל לקבוע בהם קביעה החלטית.
מי שפונה ישירות לבית משפט, מדברי רבינו עדין אין מקום ברור לומר שעבר על איסור[1295], ולא יהא דינו שונה ממי שבירר לו שופט שהוא רועה צאן או רועה בקר כמו שנזכר בהלכות סנהדרין[1296]. [ועוד[1297]] שדיני ממונות הם דברים שיש בהם שיקול דעת, ואין הדבר פשוט [לאסור להתדיין בבתי המשפט]. ולמרות שבתי המשפט אינם פוסקים על פי מה שנתבאר בתלמוד במסכתות בבא מציעא ובבא בתרא[1298], אבל גם מה שנזכר במסכתות הנ"ל יש דברים שהם מפורשים בתורה ויש שאינם מפורשים בתורה, כגון דיני ירושה שנזכר בתורה[1299] "חוקה" אבל אין הכל שווה[1300], ולכל דין ומשפט יש את שיקול הדעת שלו. (שופטים- סנהדרין ז,א-ב: כו,ז [ואלו אינם גוים]: זמנים- שביתת יו"ט ז,יב: נזיקין- גזילה ואבידה ה,יא-יב)
658. כבר נתבאר בתשובה הקודמת מס' 657, שמי שתבע את חבירו בבית משפט אזרחי, אין הדבר ברור שעבר על איסור.
ובדברי רבינו לא נזכר אלא שאסור להישפט בערכאות של גוים אפילו שדנים לפי דיני ישראל[1301], אבל אם יהודים דנים לפי חוק, ולא היה החוק מחוקי הכנסייה [הנוצרית], לא נזכר הדבר כלל בדברי רבינו, ויש הרבה דיונים בדברי הראשונים והאחרונים על זאת. ואמנם יש שמחמירים בדבר, אבל מארי אינו מעוניין להיכנס לזאת.
מה שאמרנו שאין הדבר ברור שעבר על איסור לפי רבינו, הדבר נלמד מהבנת רוח הדברים של הפוסקים האוסרים, בבארם מהו המקור לאסור את הדבר. ואי אפשר לקבוע בצורה החלטית שהדבר אסור לפי רבינו.
ואין טעם ההיתר משום "דינא דמלכותא דינא" כיון שהוא מוסב על מסים ועניני ממונות, אבל כאן אנו עוסקים בדברים שבין אדם לחבירו. אלא טעם ההיתר- כיון שאין בתי המשפט נחשבים כערכאות של גוים, ויש בדבר דיון ארוך. והדבר תלוי לשם מה הלך להישפט בבית משפט, ואם הלך להישפט בדיני ירושה, אפילו בית דין של ישראל שדן לפי החוק, כי נאמר בתורה "חקת משפט"[1302], ואי אפשר להחליט על כל הדינים, אלא כל דבר צריך לדון בו לגופו.
ומה שנזכר בדברי רבינו בהלכות סנהדרין כו,ז "כל הדן בדיני גויים, ובערכאות שלהם- אף על פי שהיו דיניהם כדיני ישראל- הרי זה רשע, וכאילו חרף והרים יד בתורת משה רבנו: שנאמר "ואלה, המשפטים, אשר תשים, לפניהם" (שמות כא,א)- לפניהם ולא לפני גוים, לפניהם ולא לפני הדיוטות"
ההלכה עוסקת כשהשופטים גוים, ואז אפילו שדיניהם דומים לדיני ישראל אסור להישפט אצלם, ואילו אנו עוסקים שהשופטים ישראלים[1303]. וכבר ביאר מארי בהערותיו על משנ"ת, שיש שינוי נוסח בלשון רבינו בין כתבי היד לדפוסים[1304]. (שופטים- סנהדרין ז,א-ב: כו,ז וציון ז (ואלו אינם גוים): זמנים- שביתת יו"ט ז,יב: נזיקין- גזילה ואבידה ה,יא-יב)
659. ראה בתשובה הקודמת מס' 658, שם ביאר מארי שיש הפרש בהלכה בהלכות סנהדרין כו,ז בין נוסח כ"י לנוסח הדפוסים, ובנוסח כ"י נכתב "כל הדן בדיני[1305] גוים..." ואילו בנוסח הדפוסים נכתב "כל הדן בדייני[1306] גוים ..."
ונשאל מארי, שמשינוי נוסח זה משתמע- שלדפוסים ההקפדה היא שלא יהיה הדיין גוי, אבל אם הוא ישראלי אפילו שדן שלא לפי חוקי התורה מותר להישפט אצלו. ואילו לפי כ"י תימן ההקפדה היא על הדינים והחוקים, ואם הם אינם של דין תורה אסור להישפט בהם אפילו אם הדיין מזרע ישראל. וכך גם כתב מארי בהערותיו על משנ"ת. ודבר זה הוא היפך מה שהורה מארי לשואל, שאם הדיין ישראלי אפילו ששופט שלא לפי חוקי התורה ונישפט אצלו לא עשה איסור?
והשיב, שטעם ההיתר הוא, כיון שאין הדבר שהולך להישפט אצלם נחשב כדיני גוים[1307], אלא הוא דבר הסכמי, והוא דבר שיש בו שיקול הדעת, וכיון שכן לא משנה אם הסכימו על חוקים אלה יהודים או גוים[1308]. והדבר דומה למה שנזכר [במשנה סנהדרין ג,ב] "אמר לו נאמן עלי אבא, נאמן עלי אביך ...[1309]" דהיינו שקיבל עליו שכל מה שיפסקו לו יקבל, למרות שלא יפסקו על פי דין תורה[1310].
[ועוד[1311]] שר' יוחנן היה אומר- אין בזמן הזה מי שיודע לדון דין תורה, וכשהיו באים לפניו לדין תורה, היה אומר להם שהוא מוכן לפשר ביניהם. ואם ר' יוחנן שהיה רבה של ארץ ישראל לא ידע לדון תורה, מי יודע. (שופטים- סנהדרין ז,א-ב: כו,ז וציון ז (ואלו אינם גוים): זמנים- שביתת יו"ט ז,יב: נזיקין- גזילה ואבידה ה,יא-יב)
הלכות עדות
660. כתב הטור (אבה"ע סי' ב') "... ולא בכל עם הארץ קאמר [שלא ישיא בתו לעם הארץ] אלא במי שהוא חשוד לעבור להכעיס"
כתב הב"י "נראה שטעמו [של הטור] מפני שכתב שם הרא"ש, אהא דאמר ר' אלעזר עם הארץ מותר לנוחרו ביום הכיפורים, דנראה כדפריש ר"י דמיירי במכיר וכופר כדי להכעיס והוא רע לשמים ורע לבריות, דהויא הריגתו פיקוח נפש ע"כ. וסובר רבינו [הטור] דאמאי דתניא שהן שקץ ונשותיהם שרץ נמי קאי. [מכאן סברת הב"י] ואין דבריו נוחים לי, אלא אפילו אינו עובר להכעיס אלא לתיאבון, או שאינו בקי בדקדוקי מצות, הם שקץ ונשותיהם שרץ וכו' קרינן ביה. וכך הם דברי רש"י שכתב נשותיהם שרץ שאינן זהירות במצות. ואף הרא"ש בשם ר"י לא אמר אלא אהא דאמר ר' אלעזר עם הארץ מותר לנוחרו ביום הכיפורים, אבל אהם שקץ ונשותיהם שרץ לא, דאפילו עם הארץ שאינו עובר להכעיס בא בכלל זה כדאמרן" (ע"כ לשון הב"י)
והזכיר השואל את דברי הב"י- שהגדרת עם הארץ לא שעובר על מצות להכעיס, אלא גם אם עובר על המצות לתיאבון, או שאינו בקי בדקדוקי מצות.
וביאר מארי לשואל, שלרבינו מי שעובר על המצות לתיאבון, או שאינו מקפיד בדקדוקי מצות, הגדרתו- פוקר או מזלזל באיסורים. ואילו הגדרת עם הארץ- זה [אדם] שאינו יודע.
ולפי האמור- דרגת עם הארץ גבוהה יותר מדרגת אדם שעובר על המצות במודע. ומקורו של מארי דברי רבינו בהלכות עדות[1312]. (שופטים- עדות יא,א-ב: קדושה- איסורי ביאה כא,לב)
--------------------------
[1276] ראה בהלכות מלוה ולוה ה,ח שם כת"ר- שאסור לאדם ליתן מעותיו קרוב לשכר ורחוק להפסד שזה אבק רבית, והעושה כן נקרא רשע. ומי שפתח חשבון בבנק דינו שונה מזאת, והבנק בודאי מרויח מכספו ולא מפסיד.
[1278] באור הדברים- שהריבית שקיבל אין ודאות שהגיעה אליו מישראל, ויתכן שקיבלה מהגוים, ואפילו מהם מכל אחד הגיע אליו פחות משווה פרוטה, ולפיכך מותר לקבל את הריבית. וראה הלכות מלוה ולוה ה,א-ב שם נזכר- שמהתורה מותר ללוות ולהלוות לגוי, וחכמים אסרו להלוות לגוי ברבית שמא ישהה עמו וילמד ממעשיו.
[1279] מקרה שאין כסף הרבית מגיע מיד הלוה למלוה ומותר, כת"ר בהלכות מלוה ולוה ה,יד "נתן לחבירו [ראובן-לדוגמא] דינר, כדי שילווה לפלוני [שמעון- לדוגמא] מאה דינרין מותר, שלא אסרה תורה, אלא ריבית הבאה מן הלווה למלווה". [הובא גם בתשובה הבאה מס' 653] ובמשקיע בבנק שהכסף מגיע אליו בצורה עקיפה, כ"ש שיש יותר מקום להקל ולהתיר. ע"כ כתבנו לפי מה שהשיב מארי שבפותח חיסכון בבנק יש הרבה אמצעים בין נותן הכסף והמקבלו, והבאנו לזה סמך מההלכה.
ונראה לומר טעם אחר מדוע הדבר מותר, כיון שאינו מלווה לבנק ולוקח ממנו ברבית כמו אם לוקח מהבנק "משכנתא", אלא הבנק לוקח את כספו על מנת לעשות בו עסקה, וכשנותן לבנק את החיסכון יודע שאינו מלווה, אלא הבנק ילך ויסחר עם כספו, וכיון שאין כאן עסקה שהיא קרובה לשכר ורחוקה מההפסד (מלוה ולוה ה,ח) אלא להיפך הבנק מרויח על כספו יותר ממה שמקבל, לפיכך הדבר מותר.
[1280] המקרה הובא ע"י השואל, וסברתו- שכשלוקח משכנתא על מנת לפתוח עסק, יש יותר מקום להתיר כי עשה עם הבנק "עסקה".
[1281] בתחילת התשובה הורה מארי שמי שפתח חשבון בבנק גם אם אין היתר עסקה הדבר מותר, וכאן הורה שלקחת משכנתא מבנק, יקח מבנק שיש לו היתר עסקה. והסברא לחלק ביניהם- בפותח חשבון בבנק, הרווחים שמקבל הם ממה שהבנק מרוויח מכספו ע"י שסוחר בו, ולא נתן לבנק הלואה, אלא נתן כסף שהבנק יעשה בו עסקה, ולפיכך אין בדבר איסור. אבל בלוקח משכנתא מהבנק, משלם לבנק רבית על הלוואתו, ולפיכך צריך שיהיה היתר עסקה להתיר זאת.
[1282] נבאר את הדברים, כפי שביארם לי השואל, מה היתה כוונתו בשאלתו. בנק שעושה היתר עסקה, כותב שטר מיוחד במעמד רבנים מנהל הבנק והפקידים הבכירים, ויש אפילו שתולים שטר זה של "היתר עסקה לבנק", בכדי שידעו הכל שיש לבנק היתר עסקה.
וזה נוסח היתר עסקה של בנק הפועלים- "אנו החתומים מטה ... כי כל עניני הכספים וכל העסקים שיש בהם איסור ריבית שיעסוק בהם הבנק על כל סניפיו ונציגיו הן בארץ והן בחו"ל, ואף אלא שנזכר בהם לשון הלואה או רבית או רבית דרבית, יהיה הכל בתורת עסקה כתיקון חז"ל, וחלקם של המתעסקים יהיה מחצית מהרווח, ובהפסד ח"ו ישאו המקבלים שליש והנותנים שני שליש. אלא שיש רשות ביד המתעסקים לתת לנותנים על חלקם רווח כנהוג בבנק, כולל גם הטבות ומענקים או כפי שיושוו עם הנותנים, ומותר הרווח יהיה שייך להם. ..." ולמטה חותמים הרבנית ונציגי הבנק.
ולפי כל האמור- השואל שאל על בנק שאין לו שטר מיוחד שהוא "שטר היתר עסקה לבנק", אבל כתוב בתחתית השטרות של הבנק ש"הכל נעשה על היתר עסקה הכתוב בספר חכמת אדם או גינת ורדים" האם יועיל הדבר או לא.
[1284] במרדכי המודפס בסוף המסכתות, הדבר מופיע במסכת בבא מציעא דף עח ע"ב (מדפי המרדכי) עמודה שמאלית באמצע.
[1285] המשלח שיכנע את השליח שילך וילווה מפלוני, ויתן לו –השליח- מעות ריבית. והמעות הם מהשליח ועל חשבונו, לא מהמשלח. (כ"ז נתבאר בדברי המשנה למלך)
[1286] וזה לשון רבינו בהלכות מלוה ולוה ה,יד "יש דברים שהן כמו ריבית, ומותרין... ומותר לאדם ליתן לחברו דינר, כדי שילווה לפלוני מאה דינרין: שלא אסרה תורה, אלא ריבית הבאה מן הלווה למלווה. ..."
[1287] בכדי להבין תשובה זו, נכתוב את מה שכת"ר במשנ"ת. וזה לשון רבינו בהלכות מלוה ולוה י,א-ג "כשם שמותר למוכר לפסוק על שער שבשוק (ראה הערה בסוף)- כך מותר ללוות הפירות סתם, ופורעין אותן סתם בלא קביעת זמן על שער שבשוק (ראה הערה בסוף). כיצד: היה השער קבוע וידוע לשניהם, ולווה מחברו עשר סאין- חייב להחזיר לו עשר סאין, אף על פי שהוקרו החיטים (ראה הערה בסוף): שהרי כשלווה ממנו, היה השער ידוע; ואילו רצה- היה קונה ומחזיר לו, שהרי לא קבע לו זמן.
היה לו מאותו המין שלווה- הרי זה מותר ללוות סתם בלא קביעת זמן, ופורע סתם: אף על פי שעדיין לא יצא השער (ראה הערה בסוף). ואפילו היתה לו סאה אחת, לווה עליה כמה סאין; היתה לו טיפה אחת של שמן או יין, לווה עליה כמה גרבי יין ושמן (ראה הערה בסוף).
לא היה לו (ראה הערה בסוף) מאותו המין כלום, ולא נקבע שער השוק עדיין, או שלא ידעו בשער שבשוק- הרי זה אסור ללוות סאה בסאה (ראה הערה בסוף). וכן בשאר הפירות- לא ילווה אותן, עד שיעשה אותן דמים (ראה הערה בסוף). ואם לווה, ולא עשה אותן דמים, והוזלו- מחזיר לו פירות במידה שלווה ממנו, או כמשקל (ראה הערה בסוף); ואם הוקרו, נוטל דמים שהיו שווין בשעת ההלוואה (ראה הערה בסוף).
אף על פי שיש לו מאותו המין, או שהיה השער קבוע בשוק- הרי זה אסור ללוות פירות בפירות, עד זמן קבוע (ראה הערה בסוף); אלא לווה סתם, ופורע באיזה זמן שיפרע.
לא יאמר אדם לחברו הלווני כור חיטים, ואני מחזיר לך כור לגורן (ראה הערה בסוף); אלא אומר לו הלווני עד שיבוא בני (ראה הערה בסוף), או עד שאמצא המפתח (ראה הערה בסוף)"
הערות לנ"ל:
לפסוק על שער שבשוק- נתבאר בפרק ט,א שאם נקבע שער- מותר למוכר לפסוק על שער שבשוק, דהיינו שיתן הלוקח מעות כעת, והמוכר יתחייב לתת לו כך וכך סאים על פי שווי השער שיש עתה בשוק, אף שיתכן שבעת שירצה המוכר לקנות וליתן ללוקח את הפירות, יוקרו הפירות ונמצא שהלוקח קיבל יותר. והטעם שמותר- כיון שיכל המוכר ליקח עתה פירות מן השוק וליתנם ללוקח.
בלא קביעת זמן על שער שבשוק- כשם שנתבאר בפרק ט שמשיצא השער מותר למוכר לפסוק על שער שבשוק, כך הדין גם במלווה.
שהוקרו החיטים- ונמצא שקיבל המלווה יותר.
שעדיין לא יצא השער- אם יש ללווה מאותו המין שלווה, מותר לו ללוות ולפסוק למלווה שיחזיר לו סאה כמו שהלווהו, אע"פ שעדין לא יצא השוק לפירות העונה החדשים, ומחמת זאת עדין אי אפשר ליקח מן השוק, שכיון שיש לו מאותו המין החשבנו שיכול להחזיר למלווה ממה שיש לו, ואין כאן רבית.
ורש"י פירש שהחשבנו שנקנו הפירות למלווה וברשותו הוקרו, וכיון שאיסור הרבית הוא מחכמים בכזה מצב לא גזרו. (רש"י בבא מציעא מד. ד"ה- דינרי הוו ליה)
כמה גרבי יין ושמן- היה ללווה סאה אחת או טיפה אחת של שמן או יין, לווה עליה כמה סאים או כמה גרבי יין או שמן, אע"פ שעדין לא יצא השער בשוק. כיון שאנו מחשיבים שלווה סאה כנגד הסאה שיש לו נמצא שיש לו שתי סאים, ושוב לווה שתי סאים כנגד השתי סאים שיש לו נמצא שיש לו ארבע סאים, ושוב לווה ממנו ארבע סאים כנגד הארבע שיש לו, וכך לעולם. וכך נעשה גם בשמן או יין. והטעם להיתר- כיון שאיסור סאה בסאה הוא אבק רבית מדברי סופרים, והם הקלו והחשיבו את הפירות ברשות הלווה, ומחמת זאת יכל לפרוע למלווה מהם, ואין כאן רבית. (ע"פ המ"מ וקהתי בבא מציעא ה,ח)
ולפי רש"י- [נזכר בהערה הקודמת] החשבנו כאילו מידת הסאים שלווה נמצאת ביד הלווה [על פי החישוב שהזכרנו], ונקנו הפירות למלווה וברשותו הוקרו, וכיון שאיסור הרבית הוא מחכמים בכזה מצב לא גזרו.
לא היה לו- ללווה.
אסור ללוות סאה בסאה- אסור ללוות סאה על מנת להשיב אח"כ סאה, שמא יתיקרו הפירות, ואם יפרענו אח"כ סאה פירות נמצא שהחזיר לו יותר ממה שקיבל, ויש כאן אבק רבית מדברי סופרים.
שיעשה אותן דמים- ישום כמה שוים עתה בשוק, ויפרע הלווה כשוויים בשוק בשעה ששמו אותם.
או כמשקל- אף שמחזיר סאה כמו שלווה, כיון שהוזלו אין כאן רבית.
בשעת ההלוואה- אם יטול סאה, נמצא המלוה מקבל רבית.
עד זמן קבוע- והטעם- שכל דבר שדרכו להתייקר ולהוזיל, וקובע זמן אימתי יפרענו, נראה שדעת המלווה שבאותו זמן שקבע יתייקר הדבר, וחזקה שלא יפרענו הלווה תוך זמנו, ומפני זה אסור. (מ"מ)
כור לגורן- בזמן שיאספו את הגורן, והטעם- כיון שקובע לו זמן אסור כמו שנתבאר.
עד שיבוא בני- שבידו המפתח. (רמ' לעם)
שאמצא המפתח- שאבד. (שם) ונמצא שלא קבע לו זמן מדויק, כיון שאינו יודע בדיוק אימתי יבוא בנו, או אימתי ימצא את המפתח.
[1289] ביאור הדברים על פי ההלכות שהבאנו- כיון שיצא השער לדולר, והוא נחשב כפירות, לכן מותר ללוות "צמוד לדולר" אע"פ שאין ללווה מאותו המין, ובלבד שלא יקבע לו זמן.
[1290] מדד המחירים לצרכן- ביאורו, ישנו סל מוצרים הכולל בתוכו מוצרים שונים, כגון מאכלים ביגוד דיור וכדו', וכל מוצר תופס מספר אחוזים ממכלול סל המוצרים, יש מוצרים שתופסים יותר אחוזים ויש שתופסים מעט אחוזים, כך שאם מתייקר המחיר של אחד המוצרים כפי כח השפעתו על המדד באחוזים כך משתנה המדד, והמדד עולה. ואם מוזל המחיר של אחד המוצרים כפי כח השפעתו על המדד באחוזים כך משתנה המדד, והמדד יורד.
ומי שלווה בצמוד למדד המחירים לצרכן, תלה את הלוואתו במדד, והעריך את הלוואתו לפי המדד כמה יוכל לקנות מסל המוצרים, כך שאם יעלה המדד, כעת בכדי לקנות את אותם מוצרים צריך יותר כסף, וכך יפרע למלווה.
[1291] נראה שמארי השווה זאת לממשכן את שדהו (ההלכה תובא מיד בהמשך), שיש בדבר אבק רבית כיון שאין הרבית קצוצה, ויתכן שירויח ויתכן שיפסיד.
וזה לשון רבינו בהלכות מלוה ולוה ו,ז "הורו רבותיי, שהמלווה את חברו, ומשכן לו שדהו על מנת שיאכל (ראה הערה בסוף) כל פירותיה כל ימי המשכונה- אף על פי שאינו מנכה לו כלום (ראה הערה בסוף)- הרי זו אבק ריבית, ואינה יוצאה בדינין (ראה הערה בסוף): שאין הממשכן את השדה דומה לממשכן חצרו (ראה הערה בסוף), שהרי אין בשדה פירות מצויין בעת ההלוואה, ואפשר שירוויח ויהיו שם פירות, ואפשר שיפסיד בזריעתה ועבודתה; ולפיכך היא אבק ריבית (ראה הערה בסוף). ..."
הערות לנ"ל:
על מנת שיאכל- המלוה.
שאינו מנכה לו כלום- אין המלוה מפחית ללוה מהסכום שצריך לפורעו, מחמת פירות אלה שאכלם.
ואינה יוצאה בדינין- בהלכה א' נתבאר שריבית קצוצה [סכום הריבית קבוע] אסורה מהתורה ויוצאה בדיינים, ורבית שאינה קצוצה אסורה מדברי סופרים ואינה יוצאה בדיינים.
לממשכן חצרו- שהוא רבית מהתורה כמו שנתבאר בהלכה א'.
אבק ריבית- ואילו בממשכן את חצירו, ודאי שיהנה המלוה מהחצר, ולפיכך היא רבית האסורה מהתורה.
[1292] לא מצאתי מי שיתיר רבית שאינה קצוצה, וכל מה שמצאנו זה שחלקו הראשונים על רבינו בדיני משכנתא של שדה, האם אסורה מהתורה או מדברי סופרים. ולפיכך נתנו סוגריים מסביב קטע זה.
[1293] מתשובת מארי משתמע שכך הוא המצב בבתי הדין הרבניים וכך יעשו, למרות שבהלכה נזכר להיפך. והסיבה שכך יעשו בית הדין הרבני, מפני החוק הכופה עליהם לנהוג כך.
וזה לשון רבינו בהלכות נחלות א,א-ב "סדר נחלות כך הוא: מי שמת- יירשוהו בניו, והם קודמין לכל; והזכרים קודמין לנקבות, בכל מקום- אין לנקבה עם הזכר, ירושה. אם אין לו בנים, יירשנו אביו; ואין האם יורשת את בניה, ודבר זה מפי הקבלה. וכל הקודם בנחלה, יוצאי ירכו קודמין.
לפיכך מי שמת, בין איש בין אישה- אם הניח בן, יורש הכל. ..."
[1296] וזה לשון רבינו בהלכות סנהדרין ז,ב "מי שקיבל עליו קרוב או פסול, בין להיותו דיין בין להיותו עליו עד, אפילו קיבל אחד מן הפסולים בעבירה כשני עדים כשרים להעיד עליו, או כשלושה בית דין מומחין לדון לו- בין שקיבל על עצמו לאבד זכיותיו ולמחול מה שהוא טוען על פיהם, בין שקיבל שייתן כל מה שיטעון עליו חברו בעדות זה הפסול או בדיניו- אם קנו מידו על זה, אינו יכול לחזור בו; ואם לא קנו מידו, יש לו לחזור בו עד שייגמר הדין. נגמר הדין, והוציא הממון בדין זה הפסול או בעדותו- אינו יכול לחזור בו"
ומקורו- משנה סנהדרין ג,ב "אמר לו נאמן עלי אבא, נאמן עלי אביך, נאמנים עלי שלשה רועי בקר, ..." (סנהדרין כד.)
[1300] לשון מארי- "אבל לא הכל אותו דבר". ביאור הדברים- שהדבר תלוי לשם מה הלך לפניהם שישפטוהו, אם הלך להישפט בדבר שאינו מפורש בתורה אלא למדוהו חכמים מדעתם, יתכן בימינו שמנהג המדינה שונה, ובדיני ממונות- בין אדם לחבירו- הכלל שקובע הוא מנהג המדינה, והשופטים ישפטוהו לפי מנהג המדינה. ואם הלך שישפטוהו בדיני ירושה, אמנם בתורה נאמר בנחלה לשון "חוקה", אבל ביאורו שהדבר תלוי בדעתם של השופטים בכל דור, ואם יקבעו סדר עדיפות שונה מהנאמר בתורה יכולים. וראה עוד בתשובה הבאה מס' 658 גם משם משתמע כך, וראה שם בהערה שהקשנו על זאת. [כל מה שביארנו כאן את דברי מארי, הוא על פי התשובה הבאה ועל פי התשובה הקודמת].
[1301] וזה לשון רבינו בהלכות סנהדרין כו,ז "כל הדן בדיני גויים, ובערכאות שלהם- אף על פי שהיו דיניהם כדיני ישראל- הרי זה רשע, וכאילו חרף והרים יד בתורת משה רבנו: שנאמר "ואלה, המשפטים, אשר תשים, לפניהם" (שמות כא,א)- לפניהם ולא לפני גוים, לפניהם ולא לפני הדיוטות"
והנה מדברי מארי משתמע שלשון "חקת משפט" שנאמר בתורה פירושו שהדבר תלוי בדעתם של השופטים בכל דור, ואם יקבעו סדר עדיפות שונה מהנאמר בתורה יכולים.
ודבר זה תמוה- וראה הלכות סנהדרין ג,ה-ו שחלוקת הנחלה נחשבת דין, נפקא מינה שבלילה יכתבו את החלוקה ולא יבצעו אותה עד למחרת ביום. ואם פירשו חכמי התלמוד את הנאמר בתורה "חקת משפט" שכל חלוקה נחשבת כדין מחמת מה שצותה תורה, כל שכן שאסור לשנות מסדר החלוקה שנזכר בתורה.
[1304] וזה לשון מארי בהערותיו על משנ"ת "כל הדן בדיני וכו', המלה בדיני בכל כ"י תימן ביוד אחת. וברור כי נקודה בית שוויה דלת חרוקה. ולא כפי שראיתי בכמה דפוסים שנקדו היוד דגושה קמוצה. ... וברור כי אזהרה זו אפילו הדיין יהודי או יותר נכון מזרע ישראל אין לדון לפניו בדיני גוים. אע"פ שיש מקרים שיש חפיפה בין דיני ישראל לדיני גוים (ראה הערה בסוף)" (ע"כ לשון מארי בהערותיו על משנ"ת)
הערות לנ"ל:
שיש חפיפה בין דיני ישראל לדיני גוים- הבאנו את דברי מארי בהערותיו על משנ"ת בכדי שהדברים יהיו ברורים. והנה לכאורה מארי הורה לשואל ההיפך ממה שכתב בהערותיו על משנ"ת, ובמשנ"ת ביאר מארי שההלכה עוסקת אפילו שהדיין יהודי אסור, ואילו לשואל הורה מארי שההלכה עוסקת כשהשופט גוי ורק אז אסור. וגם השואל חש בדבר, וזוהי שאלתו הבאה מס' 659, ושם נבאר את הדברים בהרחבה.
[1307] ביאור הדברים- מה שביאר מארי בהערותיו על משנ"ת, מדובר שיש לו ווכוח עם חבירו על סכום כספי והוא הולך להישפט לפני ערכאות של גוים, ואז אפילו אם השופט ישראלי אסור. ואילו מה שהשיב מארי לשואל, מדובר שהזיקו חבירו בנזקי שכנים וכדו' והולך להישפט בבית משפט, וכיון שנשפט איתו על דבר הסכמי, אם אין השופט גוי מותר.
[1312] וזה לשון רבינו בהלכות עדות יא,א-ב "מי שאינו לא במקרא, ולא במשנה, ולא בדרך ארץ- הרי זה בחזקת רשע, ופסול לעדות מדבריהם: שכל מי שירד עד כך, חזקה שהוא עובר על רוב העבירות שיבואו לידו.
לפיכך אין מוסרין עדות לעם הארץ, ואין מקבלין ממנו עדות: אלא אם כן הוחזק שהוא עוסק במצוות, ובגמילות חסדים, ונוהג בדרכי הישרים, ויש בו דרך ארץ- מקבלין עדותו, אף על פי שהוא עם הארץ, ואינו לא במקרא, ולא במשנה"
עוד כת"ר בהלכות איסורי ביאה כא,לב "לא יישא אדם בת עם הארץ- שאם מת או גלה, בניו עמי הארץ יהיו: שאין אימן יודעת כתר התורה. ולא ישיא בתו לעם הארץ- שכל הנותן בתו לעם הארץ, כמי שכפתה ונתנה לפני הארי: מכה ובועל, ואין לו בושת פנים. ולעולם ימכור אדם כל מה שיש לו, ויישא בת תלמיד חכמים- שאם מת או גלה, בניו תלמידי חכמים; וכן ישיא בתו לתלמיד חכמים- שאין דבר מגונה ולא מריבה, בביתו של תלמיד חכמים"
והנה בהלכות עדות הגדיר רבינו עם הארץ שאינו לא במקרא ולא במשנה, ודבר זה תואם לדברי מארי שאמר שעם הארץ הוא אדם שאינו יודע. ורבינו בהלכות עדות הוסיף לבאר- שיש עם הארץ ש"עוסק במצוות, ובגמילות חסדים, ונוהג בדרכי הישרים, ויש בו דרך ארץ" ועם הארץ זה כשר לעדות. ויש שאינו עושה כך, והוא בחזקת רשע ופסול לעדות.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה