ספר עבודה
הלכות בית הבחירה
630. [1215]נשאל מארי, על מה שכתב בהערותיו על משנ"ת [בסוף דבריו] "אך בציור יחיד ..." היכן נכתבו דברים אלה?
והשיב, שאינו זוכר כעת, אבל ציור זה הובא בהרבה ספרי ארכיאולוגיה.
והשיב, שאכן כך הדבר.
וביאר מארי לשואל, שהטעם שהביא גם את ציורו [ציורו של מארי], ובו הגביעים מונחים בצורה ישרה, כשפיהם הרחב לכיוון מעלה, כיון שכך נותנת הסברא שיהיו הגביעים רחבים מלמעלה וצרים מלמטה, ומחמת זאת אנו צריכים לעקם[1217] את דברי רבינו בכדי להתאימם לסברא. ואח"כ הביא מארי את הציור כפי שנמסר [ע"י לבלרי תימן].
ונשאל מארי, על איזה ציור הוא יותר סומך, האם על זה שבפרהמ"ש או שבמשנ"ת?
והשיב, שהוא עדיין אינו בונה את בית המקדש, וכשיבוא המשיח ויבנה את בית המקדש יכריע בדבר[1218]. (עבודה- בית הבחירה ג,א-י וציון י)
631. בספר המקדש שהוציא הרב ישראל אריאל, הובאה צורת המנורה כשהקנים שלה מעוגלים. ושם הובא- שכיון שכתב רבינו בפרהמ"ש מנחות ג,ז "... ואני אצייר לך עתה בצורה זו הגביעים תבנית משולש, והכפתורים עגול, והפרח חצי עגול. כל זה כדי להקל על הציור, כיון שאין המטרה בציור זה שתדע ממנו תבנית הגביע בדקדוק כיון שכבר בארתי אותו, אלא הכוונה בו ידיעת מנין הגביעים והכפתורים והפרחים ומקומותם, ושעורי מה שהיה בקנה המנורה שאין בו כלום, והמקומות שהיו בהם הכפתורים והפרחים, וכלולתה היאך היתה. ..." מכאן שרבינו בא לתאר את המנורה באופן כללי ולא באופן מפורט, ומחמת זאת הרשה לעצמו [הרב אריאל] לצייר את קני המנורה בצורת קשתית[1219].
וביאר מארי, שבדברי רבינו לא נזכר כלל שהיה בקנים קשתיות, ולא נוכל להחריז את דברי רבינו מליבנו[1220]. ולפיכך- לא התייחס מארי למה שכתב הרב אריאל, ולא הלך לראות את מה שעשה. והוא כתב דברים מלבו, וכתב דברים שהם היפך ההלכה. וגם בשאר כלי המקדש שבנה, עשאם שלא כהוגן, אלא שמארי אינו רוצה להתווכח ולהשיב על דבריו. (עבודה- בית הבחירה ג,א-י וציון י)
632. כת"ר בהלכות בית הבחירה[1221] ז,ט "אסור לאדם לעולם שייפנה או שיישן, בין מזרח למערב; ואין צריך לומר, שאין קובעין בית הכיסא בין מזרח למערב בכל מקום: מפני שההיכל במערב. לפיכך לא ייפנה לא למערב, ולא למזרח שהוא כנגד המערב, אלא בין צפון לדרום נפנים, וישנים. וכל המטיל מים מן הצופים ולפנים- יישב ופניו כלפי הקודש, או יסלק הקודש לצדדין"
וביאר מארי, שמה שכת"ר שצריך שתהיה המטה בין צפון לדרום, דבר זה הוא להלכה, וכך היה נוהג רבינו[1222]. ובתימן לא היו מיטות אלא ישנו על מזרונים על הארץ, [ולפיכך אין הלכה זו נוהגת שם[1223]]. ואם אי אפשר להניח את מיטתו באופן זה, כגון שהמטה תחסום את הדלת, אי אפשר. אבל לכתחילה מי שהדבר באפשרותו צריך לנהוג כך. (עבודה- בית הבחירה ז,ט: והקדמת מארי לפרהמ"ש זרעים)
633. מפשטות דברי רבינו משתמע שההלכה שצריך ליתן את מיטתו בין צפון לדרום נוהגת בכל מקום, כגון בתימן או במצרים. וכבר כתב מארי בהקדמה למשנה זרעים, כיצד היה רבינו ישן בין צפון לדרום, ורבינו היה במצרים והיא דרומית לארץ ישראל[1224].
בימנו אם יש חדר שאי אפשר ליתן את המיטה בין צפון לדרום, אין מה לעשות, ויסמוך על המקילים. אבל ישתדל לסדר את המיטות בין צפון לדרום. ורבינו ישן בין צפון לדרום, וכפי שכתב כבר מארי בהקדמתו למשנה זרעים בסופה. (עבודה- בית הבחירה ז,ט: והקדמת מארי לפרהמ"ש זרעים)
ספר נזיקין
הלכות גניבה
634. מותר להקליט שיר ששומע ברדיו, כיון שכל מה שמושמע ברדיו הרי הוא הפקר. ואמנם משמיעים ברדיו מקלטות וכדו' אבל כבר קיבל היוצר שכר בכדי שישמיעוהו.
מי שקנה קלטת מקורית, אם לא כתוב עליה שאסור לשכפל אותה, מותר לו לשכפלה. אבל אם רשום עליה "כל הזכויות שמורות" וכדו', אסור לו לשכפלה עד שיקבל ממנו רשות. עבר ושכפל את הקלטת שלא בכוונה, מה בידו לעשות כבר שכפל. (עבר אחר ושכפל את הקלטת שלא בכוונה, נראה שמותר לשכפל שוב את הקלטת ממנו[1225]). (נזיקין- גניבה א,א)
635. כבר נתבאר[1226] שאסור לשכפל קלטת מקורית שרשום עליה "כל הזכויות שמורות". עבר אחד ושכפל את הקלטת, אסור לשכפל את הקלטת ממנו, ואין הפרש בין אם משכפל מכלי ראשון או שני או שלישי[1227]. ולמרות שאין בקול ממש [ואם כן לא שייך בו גניבה[1228]], אבל מנהג המדינה עושה את שאין בו ממש כדבר שיש בו ממש. לדוגמה- דיור הדירה למרות שאין בו ממש, אבל מחמתו קונה האדם בחזקה[1229], ולפיכך יש בימנו [מושג של] "דמי מפתח"[1230]. וכך מצאנו בספר יצירה [שדבר שאין בו ממש נחשב כדבר שיש בו ממש[1231]]. (נזיקין- גניבה א,א: קנין מכירה ה,יד כב,יג)
636. עבר אחד ושכפל קלטת או דיסק שרשום עליהם "כל הזכויות שמורות", אסור לשכפל אותם ממנו, כיון שהוא גונב מהגנב [ואסור]. ולמרות שאין בקול ממשות, אבל אם אמרו הבעלים "כל הזכויות שמורות" הדבר אסור, ואצל הבעלים שווה קלטת זו כסף[1232]. (נזיקין- גניבה א,א)
637. כבר נתבאר שאסור לשכפל קלטת מקורית שרשום עליה "כל הזכויות שמורות". וכן אם עבר אחד ושכפל את הקלטת, אסור לשכפל את הקלטת ממנו. ואמרו בשם הרב עובדיה יוסף שאם משכפל רק לעצמו הדבר מותר, אבל מארי אינו מסכים לדעתו.
מה שאמרנו שאסור לשכפל קלטת מאדם שני, שעבר ושכפל מהקלטת המקורית, כך הדין גם אם רוצה לשכפל מאדם שלישי או רביעי וכו', והכל גניבה[1233]. (נזיקין- גניבה א,א)
638. ספר שרשום עליו "כל הזכויות שמורות" נראה שאסור לצלם ממנו לצורך עצמו, [אפילו אם מצלם רק] שנים ושלושה דפים, עד שיקבל רשות מהבעלים. והטעם- כיון שזה זכות של הבעלים, וצריך ליטול את רשותם. ולמרות שדרך העולם לצלם, הם נוהגים ב"לסטיות[1234]" אבל לדעתו של מארי הדבר אסור מן הדין עד שיטול רשות[1235]. (נזיקין- גניבה א,א)
639. מי שרכש מחשב, והוברר לו לאחר מכן שבמחשב מותקנות תוכנות שהותקנו בלי רשיון מבעל התוכנה, למרות שהרב עובדיה יוסף אומר שאם משתמש בתוכנות לצורך עצמו הדבר מותר, אבל לדעתו של מארי הדבר אסור עד שיקבל רשיון מבעל התוכנה.
ולמרות שאמרו חכמים קול ומראה וריח[1236] אין בהם מעילה, זה רק בדיעבד אבל לכתחילה אסור להריח את הקטורת[1237]. והוא הדין בתוכנת מחשב רק אם השתמש בה בדיעבד מה שעשה עשה, אבל להמשיך ולהשתמש בתוכנה בלי רשיון הדבר אסור. (נזיקין- גניבה א,א)
640. "גזל שינה" הרי הוא דבר שאין בו ממש, וכיון שכן אין בו לא גניבה ולא גזילה. והוא הדין "גניבת דעת" הרי הוא דבר שאין בו ממש, אלא שיכול להיות מ"גניבת דעת" נזק בעקיפין, והדבר תלוי במה גנבו ובמה רימהו[1238].
וכבר כת"ר בדיני מקח וממכר, שדבר שאין בו ממש לא קונים אותו ולא מקנים אותו, כגון אם מוכר את ריח התפוח או את דירת הדירה[1239]. ובימינו מנהג המדינה החשיב את הלא יש - יש, אבל בזמן חכמים דירת הדירה לא היתה נחשבת כלום[1240]. ואמנם מצאנו אצל חכמים שיכול להשכיר את דירתו לדור בה, אבל אם השכיר לו את דירת הדירה זה אינו כלום. ולפי האמור- אין בדבר שום איסור[1241], ויתכן [לטעון כנגדו] שלא מקיים את דבריו או שמשנה את דבריו[1242].
מצלם אדם שלא בידיעתו- אצל העמים החמירו בדבר, ומלך תימן אסר לצלם אותו מבחינה דתית, כי אם מצלם אותו צריך לתת בו רוח ונשמה, ומי שעבר וצילמו נענש. אבל מבחינה הלכתית אין בדבר איסור.
נראה שאסור להקליט אדם -בשיעור לדוגמה- שלא בידיעתו, כיון שהדברים שמוסר יגע בהם ועיין בהם. ואמרו בשם הרב עובדיה יוסף שאם מקליט לעצמו הדבר מותר, ומארי אינו יודע האם באמת הרב עובדיה יוסף אמר זאת, ואם אמר מהם יסודות ההיתר. והזכיר השואל שהרב עובדיה כתב זאת בעלונים של "אור תורה".
עבר והקליט שיעור שלא בידיעת הרב המעבירו, נראה שעבר על איסור של גניבת דברים -לא על איסור של גניבת דעת-[1243]. ובשיעור האדם פולט מילה או שתיים שלא רוצה שיאמרו בשמו, ואדם זה גורם שיתפרסמו דברים אלה ברבים, ולפיכך אין לעשות זאת[1244]. ולמרות שאמרנו בתחילת התשובה ש"גניבת דעת" אין בה ממש, אבל כאן גונב דברים של אדם שיגע בהם ועמל בהם. ולמרות שאין לדברים "ערך כספי" כך הדין[1245].
רב שהעביר שיעור לתלמידיו הקרובים, ועבר אחד מהם והקליטו שלא בידיעתו, ויודע שאין הרב מסכים שיתפרסמו דבריו, נראה שאסור לעשות זאת. והדבר נכלל בכלל איסור של רכילות ולשון הרע[1246]. (נזיקין- גניבה א,א: קנין מכירה ה,יד כב,יג: מדע דעות- ז,ב: ב,ו)
הלכות גזילה ואבידה
641. אסור לקחת ספר מאחיו בלי ידיעתו, למרות שיודע שאם יבקש את רשותו יסכים. ויתכן שאחיו זקוק לספר, ואז לא יתן את הספר. ולמרות שיודע שאינו זקוק לספר, אין ידיעתו נחשבת כלום.
עבר ולקח את הספר בלי ידיעת אחיו, צריך להחזירו. וכבר אמרו חכמים[1247] "שואל שלא מדעת גזלן הוי[1248]", והרי הוא גזלן מהתורה. (נזיקין- גזילה ואבידה ג,טו)
642. מי שעובר על חוקי המדינה יש בדבר איסור, ואמנם כתב הר"ן שרק בדיני גוים יש את הכלל "דינא דמלכותא דינא" ולא בדיני ישראל[1249]. אבל לדעתו של מארי, דעת רבינו היא- שגם בדיני ישראל יש את הכלל "דינא דמלכותא דינא", וצריך לקיים אפילו חוק שחקקו ראש העיר[1250], ולא רק חוק שחקקו ראש המדינה. וכך נזכר בהלכות שכנים שאפילו אם קבע ראש העיר או קבוצה [מבני העיר], אין מעבירין על מה שקבעו[1251]. (נזיקין- גזילה ואבידה ה,יא וציון י: קנין- מכירה יד,ט: שכנים ו,א)
643. מי שאינו משלם "מס הכנסה" הרי הוא עובר על איסור לדעת רבינו, כיון שכל חוק שקבעו מלך המדינה או השליט, או אפילו ראש העיר, והסכימו בני המדינה -או מועצת העיר- עליו, [אסור לעבור עליו, ו]מי שעובר עליו נקרא גזלן. ובהלכה נזכר שאפילו בני העיר יכולים לכפות על מה שקבעו -דהיינו ראש העיר-, ולא דוקא מלך[1252]. ולמרות שבהלכות גזילה ואבידה נזכר מלך, הוא הדין גם לראש העיר, ובימינו אין מלכים ויש רק מועצת מדינה או ראש העיר או מועצת העיר.
ואף מהלכות שכנים ו,א שנזכר "כופין בני העיר זה את זה ..." מוכח שאסור לעבור על החוק שקבעו. ובין אם החוקים צודקים או לא, [אבל אסור לעבור על החוק, והעובר על החוק] הרי הוא גוזל. ומהלכות שכנים נלמד שכל חוק שהסכימו עליו מועצת העירייה או הממונים או המפקחים צריך לקיימו, ולא דוקא חוק של בנין אמת המים או בנין בית הכנסת.
ולמרות שחלק מהכספים הולך למימון איצטדיונים וטיאטראות כך הדין, ונחשיב את הכסף של האדם שומר המצוות שהלך לישיבות ולשיפור בני העיר ול[תשתית ה]מים, והכסף של האדם שאינו שומר מצוות הלך לאיצטדיונים וכדו'. (נזיקין- גזילה ואבידה ה,יא וציון י: קנין- מכירה יד,ט: שכנים ו,א)
644. ההפרש בין "דינא דמלכותא דינא" לבין "האיסור להישפט בערכאות של גוים" הוא- ב"דינא דמלכותא דינא" מתחייב לקיים את החוקים שחקקו, ואילו "להישפט בערכאות של גוים" הוא מיוזמתו מגיש את משפטו לפני ערכאות של גוים. דוגמה לדינא דמלכותא- כגון חוקי המדינה או חוקי העירייה או תקנות המדינה. ולמרות שחוקים אלה נקבעו ע"י הערכאות, לא משנה מי קבע את החוקים, כיון שהסכימו עליהם בני העיר הרי זה מחייב את התושבים. ועוד כיון שנבחרו ע"י התושבים, מה שיקבעו מחייב[1253].
בימינו שיש שופטים ישראלים[1254], אין מניעה לילך ולהישפט אצלם, בטענתו על חבירו שעבר על חוק מחוקי המדינה או העירייה וכתוצאה מכך נגרם לו נזק[1255]. אבל אם השופט גוי אסור, שנאמר "אשר תשים לפניהם" ולא לפני גוים[1256]. ומה שהשופטים הרי הם מחללי שבת, אין מארי מעונין לדבר על נושא זה. (נזיקין- גזילה ואבידה ה,יא-יב וציון י: קנין- מכירה יד,ט: שכנים ו,א)
645. כת"ר בהלכות מלוה ולוה כז,א "... אבל כל השטרות שחותמיהן גויים- הרי אלו פסולין, חוץ משטרי מקח וממכר ושטרי חוב ...[1257]"
וביאר השואל, שיש שלמדו מהלכה זו ש"דינא דמלכותא דינא". ומארי השיב לו, שאין הלכה זו עוסקת ב"דינא דמלכותא דינא" אלא מה שנזכר בה אלו הם דברים שמוסכמים על הכל[1258].
ועוד ביאר מארי, ש"דינא דמלכותא דינא" שייך רק בדברים הנוגעים למיסים וחוקים וענינים ציבוריים, אבל בדברים שבין אדם לחבירו אינו שייך להם כלל, ויתבע את חבירו לבית דין [והדיין ישפטנו לפי דין תורה].
ומה שנזכר בהלכות שכנים [ו,א[1259]] אלו הם תקנות השייכות לכלל תושבי העיר, אבל ליחיד אינם יכולים לתקן[1260]. (נזיקין- גזילה ואבידה ה,יא-יב: משפטים- מלוה ולוה כז,א: קנין- שכנים ו,א)
הלכות רוצח ושמירת נפש
646. כת"ר בהלכות רוצח ושמירת נפש א,ו-ז "... אבל הרודף אחר חברו להורגו, אפילו היה הרודף קטן- הרי כל ישראל מצווין להציל הנרדף מיד הרודף, ואפילו בנפשו של רודף.
כיצד: אם הזהירוהו, והרי הוא רודף אחריו- אף על פי שלא קיבל עליו התראה, כיון שעדיין הוא רודף- הרי זה נהרג. ואם יכולים להצילו באבר מאברי הרודף- כגון שיכו אותו בחץ או באבן או בסיף, ויקטעו את ידו או ישברו את רגלו או יסמו את עינו- עושין. ואם אינן יכולין לכוון, ולא להצילו אלא אם כן הרגוהו לרודף- הרי אלו הורגין אותו, ואף על פי שעדיין לא הרג: שנאמר "וקצותה, את כפה: לא תחוס, עינך" (דברים כה,יב)"
וביאר מארי, שההלכה שאמרה- קודם יצילו את הנרדף באבריו של הרודף ואם אי אפשר יהרגוהו, יתכן לפרשה- לא רק אם הרודף הוא ישראלי, אלא גם אם הרודף הוא גוי, כיון שאיננו רשאים להרוג גוי אם אין הצדקה לכך[1261], ולפיכך ישתדל להשאיר את הרודף חי[1262]. (נזיקין- רוצח ושמירת נפש א,ו-ז)
647. נשאל מארי, מדוע לא הזכיר רבינו את דברי הירושלמי[1263], שהמציל את חבירו גם אם מכניס את עצמו לספק פיקוח נפש יצילנו? והשיב, שהרבה דנו בנושא זה, ובפרט הרב ולדנברג בספרו "ציץ אליעזר" האריך בזה, ולדעתו- לא יביא האדם את עצמו אפילו לספק סכנה. ולכך נוטה גם דעתו של מארי, שכך היא דעת רבינו.
מה שאמרנו שלא יסכן את עצמו אפילו בספק סכנה בכדי להציל את חבירו, דבר זה הוא בין במלחמה ובין כשמציל את חבירו מיד הרודף אחריו, [וכמו שאמרו חכמים[1264]] חייך קודמים לחיי חברך.
מה שבימינו בכדי להציל חייל שנחטף, צה"ל לפעמים מסכן את חיי החיילים שנשלחים להצילו, מה שעושים עושים, אבל מה שהורה מארי היא דעתו של רבינו.
מה שאמרנו שמחמת ספק סכנה לא יציל את חבירו, קשה להגדיר האם מדובר בספק קל או בספק סביר[1265]. (נזיקין- רוצח ושמירת נפש יא,ה: מדע- יסודי התורה ה,א)
ספר קנין
הלכות מכירה
648. כת"ר בהלכות מכירה יד,ט "רשאין בני העיר לקוץ להם שער לכל דבר שירצו, ואפילו לבשר וללחם, ולהתנות ביניהם כל מי שיעבור על התנאי, יענשו אותו כך וכך"
כתב הרא"ם (ר' אליהו מזרחי)- שרבינו סובר כדברי הפוסקים הסוברים, שצריך שכל בני העיר יסכימו על התקנה, [בכדי שתהיה מחייבת]. ולעומת זאת רש"י הראבי"ה הרמב"ן והרשב"א סוברים, שהדבר מסור אף לרוב הציבור או לטובי העיר.
וביאר מארי, שלדעתו דעת רבינו היא- שאפשר שיתקנו את התקנה גם באי כוח בני העיר כלומר נבחרי העיר[1266], ואי אפשר לחזר על כל אחד ואחד [מבני העיר]. וזהו מה שנזכר (במשנה) בתלמוד[1267] "ורשאין בני העיר ... ולהסיע על קיצתן"
ובדברי רבינו ורס"ג יש הרבה דוגמאות שכותבים "כל" והכוונה ל"רוב" או ל"נציגים". (קנין- מכירה יד,ט)
הלכות שכנים
649. כת"ר בהלכות שכנים ו,א "כופין בני העיר זה את זה לעשות חומה דלתיים ובריח לעיר, ולבנות להן בית הכנסת, ולקנות ספר תורה נביאים וכתובים כדי שיקרא בהן כל מי שירצה לקרות מן הציבור"
וביאר מארי, שבני העיר אינם יכולים לכפות תקנות הנוגעות בין אדם לחבירו, כגון אם עבר עבירה מסוימת חייב מלקות וכדו', אלא רק תקנות ששייכות לציבור. אבל תקנות שנוגעות בין אדם לחבירו ילך לדיין וישפטנו, כי הדבר נוגע לבית הדין ולא לאנשי העיר[1268]. (קנין- שכנים ו,א: משפטים- מלוה ולוה כז,א)
650. כת"ר בהלכות שכנים ו,ו "כל הדברים שצריכין לשמירת העיר- לוקחין מכל אנשי העיר, ואפילו מן היתומים: חוץ מתלמידי חכמים, לפי שאין תלמידי החכמים צריכין שמירה- התורה שומרתן. אבל לתיקון הדרכים והרחובות, אפילו מן החכמים. ואם כל העם יוצאין ומתקנין בעצמן- לא ייצאו תלמידי חכמים עימהן, שאין דרך תלמידי חכמים להזדלזל בפני עמי הארץ"
וביאר מארי, שמה שנזכר בהלכה שתלמידי חכמים פטורים מלשלם על השמירה, ההלכה עוסקת בשמירה כללית, דהיינו בין מפני אויב ובין מפני גנבות. אבל במלחמה[1269] גם תלמידי חכמים חייבים, כיון שהולכים לכבוש ומגינים [על ארץ ישראל]. ובמלחמה אין האויב מסתתר וגם תלמידי חכמים צריכים להגן על עצמן, [ורק בשמירת העיר שהאויב מסתתר, פטורים תלמידי חכמים משמירה זו].
השואל הסיק על פי מה שנאמר, שאם האויב מסתתר תלמידי חכמים פטורים משמירה זו- שבימנו כששומרים על הגבול הרי האויב מסתתר, ולפי האמור תלמידי חכמים פטורים משמירה זו. ומארי השיבו, שאיננו רוצה להתעסק בדבר שיש בו ריח של פוליטיקה[1270]. (קנין- שכנים ו,ו)
651. ראה בתשובה הקודמת[1271] שם הובא לשון רבינו בהלכות שכנים ו,ו "... אבל לתיקון הדרכים והרחובות, אפילו מן החכמים. ..."
כת"ר בפרהמ"ש אבות ד,ז "... וכן פטרה התורה את כל תלמידי חכמים, מכל החובות הממשלתיות כגון המגביות והארנוניות ומיסים המיוחדים על האדם והוא נקרא כסף גולגולתא, ומשלמים אותם עליהם הקהל, ובנין החומות וכיוצא בהן. ואפילו היה התלמיד חכמים בעל ממון רב אינו חייב כלום מכל זה, וכבר הורה בזה רבנא יוסף הלוי זצ"ל, לאיש שהיה בספרד שהיה לו גנות וכרמים ששיווים אלפי דינרים, והורה לפטרו מלגבות ממנו מפני שהוא תלמיד חכמים, ואף על פי שהיה פורע באותה המגבית העני שבישראל, וזה דין תורני כמו שפטרה תורה את הכהנים ממחצית השקל כמו שביארנו במקומו, וכן כל כיוצא בזה[1272]". (ע"כ לשון רבינו בפרהמ"ש)
וביאר מארי לשואל, שאין סתירה בין דברי רבינו בפרהמ"ש לדבריו במשנ"ת [בהלכות שכנים], ומה שכת"ר בפרהמ"ש שתלמידי חכמים פטורים מלשלם מגביות וארנוניות ומיסים המיוחדים על האדם, אין תיקון הדרכים והרחובות בכלל זה, ואף תלמידי חכמים צריכים לשלם זאת, (כיון שהיתה חובה על כל אחד מבני העיר לצאת [ולתקן את הדרכים] או שישלמו ואחר יעבוד במקומם[1273]). ובימינו גם תלמידי חכמים צריכים לשלם את המיסים, שמהם מתקנים את הדרכים והרמזורים וכדו'[1274].
מה שבימינו חלק מהמיסים הולכים לתמיכה בעבודה זרה כגון כנסיות וכדו', אין דבר זה מהווה סיבה לפטור מלשלם מיסים, כיון שאין מי שיחלק ויקבע איזו פרוטה הלכה ולהיכן, והדברים מאוד מסובכים[1275]. (קנין- שכנים ו,ו: פרהמ"ש אבות ד,ז: מדע- תלמוד תורה ו,י)
-------------------------
[1215] תשובה זו דנה על מה שנכתב בדברי מארי בהערותיו על משנ"ת ובפרהמ"ש, ועל הציורים שמופיעים שם. ולכן ציינו את ההערה לפני התשובה, כיון שרק בעזרתה יובנו הדברים היטב.
וזה לשון רבינו בהלכות בית הבחירה ג,ט-י "הגביעים [של המנורה] דומין לכוסות אלכסנדרייה, שפיהן רחב ושוליהן קצר; והכפתורים כמין תפוחים בירותיים (ראה הערה בסוף), שהן ארוכין מעט כביצה ששני ראשיה כדין; והפרחים כמו פרחי העמודים, שהן כמו קערה ושפתה כפולה לחוץ.
גובה המנורה, היה שמונה עשר טפח: הרגלים והפרח שלושה טפחים, ושני טפחים חלק, וטפח שבו גביע כפתור ופרח, וטפחיים חלק; וטפח כפתור ושני קנים יוצאין ממנו- אחד הילך ואחד הילך, ונמשכין ועולין כנגד גובה המנורה; וטפח חלק; וטפח כפתור ושני קנים יוצאין ממנו- אחד הילך ואחד הילך, ונמשכין ועולין כנגד גובה המנורה; וטפח חלק; וטפח כפתור ושני קנים יוצאין ממנו- אחד הילך ואחד הילך, ונמשכין ועולין כנגד גובה המנורה; וטפחיים חלק; נשתיירו שם שלושה טפחים, שבהן שלושה גביעים כפתור ופרח. וזו היא צורתה"
זהו הציור כפי שצייר רבינו בפרהמ"ש.
כתב מארי בהערותיו על משנ"ת [לאחר שהביא את כל דברי רבינו מפרהמ"ש מנחות ג,ז] "ושם עמ' קיח העירותי בלשון זה [מארי מצטט את מה שכתב בהערותיו על פרהמ"ש הע' מס' 54*], ותמוה הוא ציור זה, שכל הגביעים הפוכים רחבים מלמטה וצרים מלמעלה, היפך מה שכתב כאן [בפרהמ"ש] "והגביע הוא כתבנית כוס אטום אלא שהשולים שלו צרים" ובגמ' בדף כח: הובא "וגביעים למה הן דומין כמין כוסות אלכסנדריים" וכאן במשנ"ת הל' ט כת"ר "הגביעים דומין לכוסות אלכסנדרייה, שפיהן רחב ושוליהן קצר וכו' כנ"ל" לכן נראה לי [דברי מארי] כי צורת הגביעים שבציור [שצייר רבינו בפרהמ"ש] שגגה שיצאת מלפני השליט וצריכים להפוך את כולם שיהיו רחבים מלמעלה וצרים מלמטה. ולא זאת אף זאת, בציור של רבינו [בפרהמ"ש] מפוזרים שלושת הגביעים והכפתור והפרח על פני כל הקנה, והרי לא יתכן שיהיו שלושת הגביעים והכפתור והפרח שבקנה האמצעי קטנים התופסים רק טפחיים, וביתר הקנים בגודל שונה, כי הלא הקנים ארוכים זה מזה, לכן ברור הדבר כי שלושת הגביעים הכפתור והפרח הם בטפחיים העליונים שבכל קנה. ורבינו בציורו לא דק כלל, וכמו שכתב שמטרתו בציור היאך היתה נראית באופן כללי, לכן חזרתי וציירתיה כפי שמצאתי בכ"י ק, של המשנה, וכך מצאתי בדפים משיירי כ"י עתיק. וכך ראיתי בציור אשר צייר דודי המנוח כה"ר שלום קאפח זצ"ל. הדבר השוה בכל כ"י הוא שששת הקנים יוצאים מן הכפתורים שבקנה האמצעי ועולים בקו אלכסוני עד לגובה המנורה, ואין בהם שום קשתיות כלל (ראה הערה בסוף). וזהו הציור כפי שציירתי אני ע"פ הנחיות רבינו לכאורה.
[זהו ציורו של מארי]
והן עתה [המשך דברי מארי בהערותיו על משנ"ת] כאשר שמתי לב לציור שצייר רבינו במשנה תורה, אמנם אין לנו כתב ידו, אך אין ספק שהלבלרים ציירו כפי שמצאו לפניהם וברור שלא העתיקו מפרוש המשנה, אלא ממשנה תורה, והם כולם דומים למה שצייר בפירושו למשנה, שבתי לחשוב הרי משנ"ת כת"ר כמה שנים לאחר פרהמ"ש, ואם רבינו חזר על אותו ציור לא יתכן כי זו שגגה. גם האדמו"ר הגאון ממ"ש מליובוביץ שליט"א סבור שאין כאן שגיאה וכך באמת בכוונה מכוונת צייר רבינו את הגביעים שכך מסור בידו בקבלה, או שמצא כן בדברי חז"ל שלא הגיעו אלינו, כן הסביר את תנוחת הגביעים הצד הרחב למטה בדרש חסידי נאה עי"ש בחידושים וביאורים על הלכות בית הבחירה ודפח"ח. ואף שהאדמו"ר מטעים שלא יתכן שהרמב"ם חזר על השגיאה עשרים ושתים פעמים, אך אנו לפי דרכנו נאמר ארבעים וארבע פעמים, לפיכך הבאתי כאן הציור שציירו לבלרי תימן במשנה תורה על אף כל עקמימותו, אך לנושא שלנו הוא בסדר וזוהי צורתה.
[זהו הציור כפי שציירו לבלרי תימן במשנ"ת]
... לפיכך נראה לי כעת כי צדק רבינו בציורו, ומה שכתב כאן [במשנ"ת] "הגביעים דומין לכוסות אלכסנדרייה, שפיהן רחב ושוליהן קצר" זהו באמת תיאור כוסות אלכסנדריא אך לא תיאור תנוחתן במנורה. ומה שרבים נתלים לומר שהקנים מעוגלים שכך אנו מוצאים בכל הציורים הנמצאים בפסיפסי רצפות בתי כנסת המתגלים בחפירות, כבר כתבתי שם שהם חיקוי למה שראו בשער טיטוס. ואף אותם שיתעקשו לטעון הרי יש שהם "לדבריהם" כשנתים או שלש לאחר החרבן, אומר להם יתכן שכיון שהציורים הללו נתונים למדרס רגל ברצפה לא ראו לנכון לצייר צורת המנורה במדוייק, אך בציור יחיד שמצאו בקיר בית היה בדיוק כציורו של רבינו כלומר הקנים עולים ביושר באלכסון ללא שום עגילות או קשתיות" (ע"כ לשון מארי בהערותיו על משנ"ת)
הערות לנ"ל:
בירותיים- הכוונה התפוחים של העיר "בירות" בירת הלבנון של היום. (מארי בהערותיו על משנ"ת ציון י)
ואין בהם שום קשתיות כלל- מארי בהערותיו על פרהמ"ש הוסיף כאן "ולא כפי הציור הנפוץ שהועתק משער טיטוס, וכבר הוכח שהוא מזוייף שהרי בבריתא איתא להדיא שיש לה רגלים וכן כת"ר כאן [בפרהמ"ש] ובחיבורו, ובציור הנפוץ יושבת על בסיס רחב ועוד ועוד סתירות שאין כאן המקום לעמוד עליהן. ..."
[1216] כפי ציורו של רבינו בפרהמ"ש, וכפי שציירו לבלרי תימן במשנ"ת.
[1220] לשון מארי- וביאורו שלא נוכל לחבר את שיטת רבינו עם שאר השיטות מדעתנו, לשון "לחרוז" שהחורז מחבר חרוזים [של שירה] מדעתו.
[1222] דברי מארי בהקדמתו למשנה זרעים, הובאו בתשובה הבאה מס' 633.
[1223] הושלם ע"פ הבנת רוח התשובה. ודבר זה אינו נכון, ורבינו התייחס לאדם הישן שיישן בין צפון לדרום, ולא למיטה והאם ישן על מיטה או על הארץ. ובתשובה הבאה מס' 633 הורה מארי בפשטות, שדין זה נוהג בכל מקום גם בתימן וגם במצרים למרות שהם בדרומה של ארץ ישראל, ולא הזכיר שם מארי את החילוק האם ישן על מיטה או על מזרון על הארץ.
[1224] וזה לשון מארי בהקדמתו למשנה זרעים "בכל הציורים שצייר רבינו בפרהמ"ש ושיש בהם קביעת רוחות העולם כגון במסכת פאה פ"ו ובכל עניני המקדש. בכל כ"י המאוחרים ובדפוסים לא שמרו על אחידות קביעת הרוחות (דבר שבאמת אינו קובע כלל) ברם בכתב ידו של רבינו ובכתבי יד עתיקים אחרים נקבע תמיד המזרח לצד הלבלר והמערב ברוח שלפניו, כאלו הלבלר יושב ופניו למערב. דומה, שלא במקרה נקבעה שיטה זו. יתכן כי בשבת רבינו בחדרו ישב תמיד ופניו למערב ומשום כך נקבעו הרוחות לפי סדר ישיבתו. וידוע כי בארצות המזרח לא ישבו באותם ימים על הכסאות, וכמו שנראה גם מדברי רבינו בהלכות תפלה פי"א הל' ה. וכיון שאין שום סברא שצריך לישב ופניו למערב, ועם זאת ישנו דין מפורש וכך פסק רבינו בהלכות בית הבחירה פ"ז הל' ט "אסור לישן בין מזרח למערב בכל מקום אלא בין צפון לדרום" יש להניח שרבינו ישב על מטתו וכתב וצייר. ונראה שגם במצרים שהיא בדרום ארץ ישראל הניח רבינו מטתו בין צפון לדרום, ושולחן היה לפניו כמנהגו של עולם, וכשהיה יושב על מטתו וכותב נמצא המערב לפניו. ובנוהג שבעולם מניחים את השולחן סמוך לחלק העליון של הגוף, יוצא איפוא שרבינו ישן כשראשו לדרום ורגליו לצפון, וסימניך הרוצה להחכים ידרים. ועיין ב"י או"ח סי' ג דמסיק שדעת רבינו בכל מקום אין ישנים מזרח ומערב, ודלא כנראה מפרש"י ועוד, שדוקא בארצות שהם למזרח ארץ ישראל או למערבה. ודלא כהרמ"א בדרכי משה שם" (ע"כ לשון מארי בהקדמתו למשנה זרעים)
[1225] בהערה בתשובה הבאה מס' 635, היפננו להלכות גניבה בדברי רבינו, ולמעשה אסור לגנוב מגנב. ולפי האמור- אם גנב אדם בשוגג, נראה ברור שאסור לגנוב ממנו. ולפיכך- גם מי ששכפל קלטת בשוגג, אסור לאחר לשוב ולשכפל את הקלטת ממנו. ומחמת זאת נתננו סוגריים מסביב קטע זה.
[1227] לשון מארי. והנה- דין הגונב מהגנב כתבו רבינו בהלכות גניבה א,יז-יח, ושם ביאר רבינו האם ישלם כפל או ארבעה וחמישה וכדו', אבל ברור שאסור לגנוב מגנב.
[1228] דבר שאין בו ממש נזכר בדברי רבינו בהלכות מכירה ה,יד כב,יג, ושם הובא שאין קנין מועיל לדבר שאין בו ממש, כגון שילך בסחורה עם פלוני, או שיחלקו את השדה ביניהם, או שישתתפו שניהם באומנות. וכן אינו יכול להקנות לחבירו את ריח התפוח או את טעם הדבש, לפיכך אי אפשר להקנות את אכילת פירות הדקל או את דירת הבית, עד שיקנה לו את גוף הדקל לפירותיו, ואת גוף הבית לדור בו.
ובדיני גניבה או גזילה, מה שנזכר בהלכה זה שגוזל דבר שיש בו ממש.
[1229] דיני חזקה נתבארו בהלכות טוען ונטען פרק יא והלאה. והנה מארי השווה בין דיני חזקה לגונב זכות יוצרים, וכשם שבחזקה קונה למרות שלא עשה מעשה שינוי בגוף החפץ, אבל מנהג המדינה יש בו כח להחשיב את הדבר כמעשה קנין, כך גם זכות יוצרים למרות שאין בו ממש, אבל יש כח ביד מנהג המדינה להחשיבו כדבר שיש בו ממש ולאסור על גניבתו. וראה עוד בתשובה מס' 457 ובהערה.
[1230] מארי בתשובה כאן לא ביאר את דבריו, אבל בתשובה מס' 640 ביאר מארי, שבזמן חכמים לא היתה נחשבת דירת הדירה כדבר שיש בו ממש, אבל בימינו דירת הדירה נחשבת כדבר שיש בו ממש, ומחמת זאת יש מושג של "דמי מפתח" וישנם פסקי דין הנובעים ממושג זה.
[1237] וזה לשון רבינו בהלכות מעילה ה,טז "קול ומראה וריח של הקדש- לא נהנין, ולא מועלין. במה דברים אמורים, בשהריח הקטורת אחר שעלת התימורת; אבל אם הריח בקטורת כשתעלה תימורתה, מעל"
[1238] השואל שאל על דיני גניבה וגזילה, ומארי השיב לו לפי שאלתו. אבל ברור שמשום הלכות דעות הדבר אסור, וכמו שכת"ר בהלכות דעות ב,ו "אסור לאדם להנהיג עצמו בדברי חלקות ופיתוי. ולא תהיה אחת בפה ואחת בלב, אלא תוכו כברו; והעניין שבלב, הוא הדבר שבפה. ואסור לגנוב דעת הבריות, ואפילו דעת הגוי.
כיצד- לא ימכור לגוי בשר נבילה בכלל שחוטה, ולא מנעל של מתה במקום מנעל של שחוטה. ולא יסרב בחברו שיאכל אצלו, והוא יודע שאינו אוכל, וירבה לו בתקרובת, והוא יודע שאינו מקבל. ולא יפתח לו חבייות שהוא צריך לפתוח אותן למוכרן, כדי לפתותו שבשביל כבודו פתח. וכן כל כיוצא בזה. אפילו מילה אחת של פיתוי ושל גניבת הדעת, אסורה; אלא שפת אמת ורוח נכון, ולב טהור מכל עמל והוות"
ולגבי "גזל שינה" הרי גרם צער לחבירו, ואם אסרו חכמים משום הלכות דעות לגנוב דעת הבריות למרות שאין בדבר צער, כל שכן שיאסרו לצער את חבירו בהחסירו לו שעות שינה. וראה הלכות דעות ה,יג ש"תלמיד חכמים לא יצר לאדם לעולם בחייו". וראה עוד הלכות תשובה ב,י "... אף על פי שהחזיר לו ממון שהוא חייב לו, צריך לרצותו ולשאול ממנו שימחול לו; ואפילו לא הקניט את חברו אלא בדברים, צריך לפייסו ולפגוע בו עד שימחול לו. ..." והוא הדין ב"גזל שינה" שציערו.
[1239] וזה לשון רבינו בהלכות מכירה כב,יג-יד "אין אדם מקנה לא במכר ולא במתנה, אלא דבר שיש בו ממש; אבל דבר שאין בו ממש, אינו נקנה. כיצד: אין אדם מקנה ריח התפוח הזה, או טעם הדבש הזה, או עין הבדולח הזה. וכן כל כיוצא בזה.
לפיכך המקנה לחברו דירת בית זה, או אכילת פירות דקל זה- לא קנה: עד שיקנה לו גוף הבית לדור בו וגוף האילן לאכול פירותיו, כמו שיתבאר"
[1240] כבר ביארנו בתשובה מס' 635, שביאור הדברים- שבימינו שהחשיבו את דיור הדירה כדבר שיש בו ממש, מחמת זאת יש מושג של "דמי מפתח" וישנם פסקי דין הנובעים ממושג זה.
[1242] השווה הלכות דעות ה,יג "משאן ומתנן של תלמידי חכמים, באמת ובאמונה: אומר על לאו לאו, ועל הין הין. מדקדק על עצמו, בחשבון; ונותן ומוותר לאחרים כשייקח מהן, ולא ידקדק עליהן. ונותן דמי המקח לאלתר. ואינו נעשה לא ערב ולא קבלן, ולא יבוא בהרשאה.
מחייב עצמו בדברי מקח וממכר, במקום שלא חייבה אותו תורה, כדי שיעמוד בדיבורו, ולא ישנהו ..."
ומה שנזכר בהלכות מכירה ז,ב "מי שפרע" זה כשנתן הלוקח דמים ולא משך פירות, אז מי שיחזור בו יקבל מי שפרע, ולא כשמכר דבר שאין בו ממש.
[1243] הרי הוא גונב את דבריו. והטעם שאינו גונב את דעתו, כיון שבגניבת דעת רק משקר את חבירו אבל לא לקח ממנו כלום, ואילו כאן לוקח מחבירו דבר שלא בידיעתו. ונראה שלמעשה המקור לאסור לעשות זאת הוא מ"גונב דעת הבריות", כיון שגנב דבר שאין בו ממש ורק מ"גונב דעת הבריות" ניתן ללמוד לאסור זאת. ולפי האמור- מארי הבדיל ביניהם בהבחינו בהגדרת הפעולה שעשה, אבל מקור הדין זהה.
[1245] כפי שביארנו בהערה למעלה, אמנם בהגדרת הפעולה שעשה יש הפרש בין גונב דעת הבריות למקליט שלא בידיעתו, אבל המקור לאסור לעשות זאת הוא מ"גונב דעת הבריות".
ולסיכום- מקליט אדם שלא בידיעתו, א- יש בדבר איסור של "גונב דעת הבריות", ב- רכילות ולשון הרע.
[1248] לשון רבינו בהלכות גזילה ואבידה ג,טו "השואל שלא מדעת הבעלים, הרי זה גזלן ..."
[1249] הר"ן כתב זאת בנדרים כח. וזה לשונו "... וכתבו בתוספות- דדוקא במלכי עובדי כוכבים אמר דדינא דמלכותא דינא, מפני שהארץ שלו ויכול לומר להם אם לא תעשו מצותי אגרש אתכם מן הארץ. אבל במלכי ישראל לא, לפי שארץ ישראל כל ישראל שותפים בה. ..."
וזה לשון רבינו בהלכות גזילה ואבידה ה,יא-יב "במה דברים אמורים שהמוכס כליסטיס, בזמן שהמוכס גוי, או מוכס העומד מאליו, או מוכס העומד מחמת המלך ואין לו קצבה אלא לוקח מה שירצה ומניח מה שירצה. אבל מכס שפסקו המלך, ואמר שיילקח שליש או רביע או דבר קצוב, והעמיד מוכס ישראל לגבות חלק זה למלך, ונודע שאדם זה נאמן ואינו מוסיף כלום על מה שגזר המלך- אינו בחזקת גזלן, לפי שדין המלך דין הוא. ולא עוד אלא שהוא עובר המבריח מן המוכס זה, מפני שהוא גוזל מנת המלך, בין שהיה המלך גוי, בין שהיה מלך ישראל.
וכן מלך שהשים מס על בני העיר, או על כל איש ואיש, דבר קצוב משנה לשנה, או על כל שדה ושדה דבר קצוב, או שגזר שכל מי שיעבור על דבר זה יילקחו כל נכסיו לבית המלך, או כל מי שיימצא בשדה בשעת הגורן הוא ייתן המס שעליה בין שהיה הוא בעל השדה בין שאינו בעל השדה, וכל כיוצא בדברים אלו- אינו גוזל, וישראל שגבה אותן למלך אינו בחזקת גזלן, והרי הוא כשר: והוא שלא יוסיף ולא ישנה כלום, ולא ייקח לעצמו כלום"
[1250] בהלכות מכירה יד,ט נזכר שחייבים לקיים אפילו חוק שחקקו אנשי העיר "רשאין בני העיר לקוץ להם שער לכל דבר שירצו, ואפילו לבשר וללחם, ולהתנות ביניהם כל מי שיעבור על התנאי, יענשו אותו כך וכך" וראה עוד הלכות שכנים ו,א בהערה הבאה.
[1251] וזה לשון רבינו בהלכות שכנים ו,א "כופין בני העיר זה את זה לעשות חומה דלתיים ובריח לעיר, ולבנות להן בית הכנסת, ולקנות ספר תורה נביאים וכתובים כדי שיקרא בהן כל מי שירצה לקרות מן הציבור".
וראה עוד בתשובה מס' 648, שם ביאר מארי במפורש, שמה שכת"ר בני העיר, הכוונה לנציגים של בני העיר.
[1253] לשון מארי- "כיון שנבחרו ע"י התושבים מי שיהיו יהיו" ומארי אמר זאת בהמשך התשובה, ואנו כתבנו זאת כאן לפי שהוא מענינו.
והנה מארי השיב לפי המציאות העגומה שיש בימנו, שרק לבתי המשפט יש כוח לכפות את דעתם על הנשפטים, ואם לא ילך להישפט אצלם יגרם לו נזק ואין מי שיושיעו. אבל ברור שאם יש לו דין עם אדם דתי שיקבל עליו את הוראת בית דין, ילך להישפט בבית דין שיפסקו לו לפי דין תורה. וראה עוד בתשובות מס' 657-659 שם ביאר מארי את דבריו היטב.
[1256] וזה לשון רבינו בהלכות סנהדרין כו,ז "כל הדן בדיני גויים, ובערכאות שלהם- אף על פי שהיו דיניהם כדיני ישראל- הרי זה רשע, וכאילו חרף והרים יד בתורת משה רבנו: שנאמר "ואלה, המשפטים, אשר תשים, לפניהם" (שמות כא,א)- לפניהם ולא לפני גוים, לפניהם ולא לפני הדיוטות"
וראה עוד הלכות מלכים א,ד "אין מעמידין מלך מקהל גרים, אפילו אחר כמה דורות- עד שתהיה אימו מישראל: שנאמר "לא תוכל לתת עליך איש נוכרי, אשר לא אחיך הוא" (דברים יז,טו). ולא למלכות בלבד, אלא לכל שררות שבישראל- לא שר צבא, ולא שר חמישים או שר עשרה, אפילו ממונה על אמת המים שמחלק ממנה לשדות; אין צריך לומר דיין או נשיא, שלא יהא אלא מישראל: שנאמר "מקרב אחיך, תשים עליך מלך" (שם)- כל משימות שאתה משים עליך, לא יהיו אלא "מקרב אחיך".
[1257] השואל ציטט חלק מההלכה, ואנו נכתוב את כל לשון רבינו והמ"מ, בכדי שיובנו הדברים היטב.
כת"ר בהלכות מלוה ולוה כז,א "שטר שכתוב בכל לשון ובכל כתב- אם היה עשוי כתיקון שטרי ישראל, שאינן יכולין להזדייף ולא להוסיף ולא לגרוע, והיו עדיו ישראלים, ויודעין לקרותו- הרי זה כשר, וגובין בו מן המשועבדין.
אבל כל השטרות שחותמיהן גויים- הרי אלו פסולין, חוץ משטרי מקח וממכר ושטרי חוב: והוא שיתן המעות בפניהם, ויכתבו בשטר בפנינו מנה פלוני לפלוני כך וכך דמי המכר או מעות החוב. והוא שיהיו עשויין, בערכאות שלהם; אבל במקום קיבוץ פליליהן בלא קיום השופט שלהם (ראה הערה בסוף), לא יועילו כלום.
וכן צריכין עדי ישראל שיעידו על אלו הגויים שהן עדי השטר, ועל זה השופט שלהן שקיים עדותן, שאינן ידועין בקבלת שוחד. ואם חסרו שטרי הגויים דבר מכל אלו, הרי הן כחרס. ..."
כתב המ"מ "דע שבדינים אלו רבו הסברות והנני כותב קצת מן הגמרא וסברות המפרשים ז"ל בקוצר. שנינו במשנה (גיטין י:) כל השטרות העולים בערכאות של גוים, אף על פי שחותמיהם גוים כשרים, חוץ מגיטי נשים ושחרורי עבדים. ובגמרא קא פסיק ותני (ראה הערה בסוף) לא שנא מכר לא שנא מתנה, בשלמא מכר מכי יהיב זוזי קמייהו הוא דקנה (ראה הערה בסוף) ושטרא ראיה בעלמא הוא, דאי לא יהיב זוזי קמייהו לא הוו מרעי נפשייהו וכתבין ליה שטרא. אלא מתנה במאי קא קני, לאו בהאי שטרא (ראה הערה בסוף) והאי שטרא חספא בעלמא הוא? אמר שמואל- דינא דמלכותא דינא. ואי בעית אימא תני חוץ מכגיטי נשים (ראה הערה בסוף). (ע"כ מהגמ') ... והנה דעת רוב הגאונים ז"ל ורבינו לפסוק כלשון האחרון שאמרו תני חוץ מכגיטי נשים, שרוצה לומר שכל שטר שהוא כגט שהשטר הוא שטר הקנאה ושעבוד (ראה הערה בסוף) אינו מועיל כלל (ראה הערה בסוף). ויש לפרש לפי דעתם ז"ל דאע"ג דקי"ל דדינא דמלכותא דינא כמבואר פ"ה מהלכות גזלה ואבדה (הי"א-יז) הני מילי במה שהוא תועלת למלך בעניני המיסין שלו ומה שהוא מחקיו, אבל בדברים שבין אדם לחברו (ראה הערה בסוף) אין דינו בהם דין. והכי קאמר אי בעית אימא לא אמרינן בכי הא דינא דמלכותא דינא (ראה הערה בסוף), ותני חוץ מכגיטי נשים. ואין ראיה גמורה היפך מזה. ..." (ע"כ לשון המ"מ)
הערות לנ"ל:
בלא קיום השופט שלהם- ביאורו- מקום קיבוץ שופטיהם, דהיינו בית המשפט, ועשו את השטר שלא בנוכחות השופט. וראה בהערותיו של מארי על פרהמ"ש גיטין א,ה הע' 14, על המילים- מקום קיבוץ פליליהן.
קא פסיק ותני- המשנה שכתבה לשון כללי "כל השטרות".
הוא דקנה- מדובר שקנה קרקע, והקרקע נקנית בכסף או בשטר, ואצלנו קונה בכסף והשטר לראיה בלבד. (רש"י)
לאו בהאי שטרא- המתנה נקנית ע"י מסירת השטר. (רש"י)
תני חוץ מכגיטי נשים- ביאור הדברים- כל השטרות שהם כגיטי נשים שעל ידי השטר הדבר נגמר (רש"י), אם נעשה שטר זה בערכאות של גוים וחותמיו גוים הרי הוא פסול. והמ"מ מיד בהמשך מבאר את הלשון האחרון "תני חוץ מכגיטי נשים".
שטר הקנאה ושעבוד- הקנין נעשה בעזרת השטר כגון שטר מתנה, ולא בעזרת המעות כגון במקח וממכר.
אינו מועיל כלל- אם נעשה בערכאות של גוים וחותמיו גוים.
שבין אדם לחברו- כגון שטרי מתנה.
לא אמרינן בכי הא דינא דמלכותא דינא- המ"מ ביאר בדעת רבינו, שמפרש את דברי התלמוד, שהלשון השני מוסב על הלשון הראשון וחולק עליו. וראה בהמשך דברי המ"מ, שהביא את דעת העיטור הרמב"ן והרשב"א הסוברים שאין הלשון השני חולק על הלשון הראשון אלא מוסיף עליו, ולשיטתם- אפילו שטרי מתנה שנעשו בערכאות של גוים וחותמיהם גוים כשרים, ... ורק שטר מתנה שנעשה שלא בערכאות של גוים פסול, כיון שהקנין הוא מחמת השטר ובשטר אין כח להקנות. [דהיינו שנעשה שלא בצוואת המלך- וערכאות הרי הם מצוואת המלך, ומחמת זאת יש בהם כח להקנות].
[1258] ביאור הדברים- בדיני מקח וממכר או שטרי חוב, דהיינו שיכתבו לו שטר ששילם לו בעד המכר, או ששילם לו בעד החוב, בדבר זה אין הפרש בין דיני ישראל לדיני גוים ולכולם יכתבו בשטר את מה שראו ויעידו עליו שני עדים, והקנין נעשה מחמת הכסף והשטר לראיה בלבד, ולפיכך- לא שייך לומר על זאת "דינא דמלכותא דינא". ורק בחוקי המדינה כגון גובה תשלום מס הכנסה וכדו', שייך לומר "דינא דמלכותא דינא".
והנה השואל לא דייק בדבריו, והוא עיין בדברי המ"מ שהבאנו [גם בהמשך התשובה הוא מצטט מהמ"מ] וציטט ממנו שיש שלומדים מהלכה זו ש"דינא דמלכותא דינא". והמעיין בדברי המ"מ יווכח, שכתב שלומדים מהלכות גזילה ואבידה ש"דינא דמלכותא דינא", ולא מההלכה שלפנינו. וגם מארי השיב לו, שאין ההלכה שלפנינו עוסקת ב"דינא דמלכותא דינא". ובהמשך דבריו גם השואל אמר, שמהלכות גזילה ואבידה נלמד ש"דינא דמלכותא דינא".
והנה השואל הוא שהזכיר את מה שנכתב במ"מ ש"דינא דמלכותא דינא" אינו שייך אלא בחוקים ומיסים ולא בדברים שבין אדם לחבירו, ומארי הסכים לדבריו. והמעיין בדברי המ"מ יווכח, שעיקר דבריו הוסבו כלפי כשרות שטרות שנעשו בערכאות של גוים וחותמיהם גוים, ועל זה כתב המ"מ- שלגאונים ורבינו "דינא דמלכותא דינא" אינו שייך בדברים שבין אדם לחבירו, וכוונתו לשטרי מתנה וכדו' שאם נעשו בערכאות הנ"ל פסולים [כך גם הערנו למעלה על דברי המ"מ], ורק שטרי מקח וממכר או שטרי חוב שנעשו בערכאות הנ"ל כשרים, ועל זה נאמר "דינא דמלכותא דינא". ומארי בדבריו הרחיב את ביאור הדברים, שגם ליחיד אין המלכות מוסמכת לתקן תקנות. אבל ברור שאם מחמת תקנת המלכות ליחיד, יצא תועלת לציבור וימנע מהם נזק, הרי היא מוסמכת לתקן. וראה עוד בתשובה מס' 649 תשובה זהה.
מארי: לא להקפיד, להקפיד אתה עלול להפסיד את ההצלה, אלא בכל אופן ישתדל להשאיר אותו חי.
[1263] סנהדרין פ"ח ה"ח, דף מג: וראה עוד הלכות גניבה ט,ז וההלכה שהובאה שם לגבי גנב שבא במחתרת, בירושלמי פירשוה שהיכן שיש ספק פיקוח נפש, אסור לו להרוג את הגנב, ורק אם ודאי לו שהגנב יהרגנו, מותר לו להורגו. והמפרשים למדו מירושלמי זה גם לגבי רודף, שחייב להציל את חבירו גם אם נכנס לספק פיקוח נפש.
[1265] כיון שדעתו של כל אחד שונה מחבירו, ולאחד יראה הדבר כספק שיש מקום לחשוש אליו, ולשני לא יראה הדבר כלל כספק סכנה.
[1267] מארי אמר- במשנה, ואנו תיקנו תלמוד. והוא בבא בתרא ח: וביאורו- קונסים ועונשים את העובר על קיצת דבריהם, דהיינו על מה שקבעו. וזהו פס"ר שהבאנו בתחילת התשובה שלפנינו.
[1268] תשובה זו זהה לתשובה מס' 645, ושם הבאנו את דברי המ"מ שכתב ש"דינא דמלכותא דינא" אינו שייך בדברים שבין אדם לחבירו, וביארנו שם שכיוון בדבריו לשטרי מתנה וכדו' שנעשו בערכאות של גוים, והערנו שם- שמארי בתשובתו הרחיב את ביאור הדברים שגם לשאר הדברים הנוגעים ליחיד אין הערכאות מוסמכים לתקן. ובתשובה לפננו הוסיף השואל והביא עוד דוגמא לדבר שהוא בין אדם לחבירו שאינם מוסמכים לתקן, כגון שיתקנו שאם עבר האדם עבירה מסוימת ילקוהו, ומארי אישר את דבריו.
[1269] שכת"ר בהלכות מלכים ומלחמות ז,ד "... אבל במלחמת מצוה הכל יוצאין ואפילו חתן מחדרו וכלה מחופתה".
[1270] ראה בתשובות מס' 686 689, שם הורה מארי בפירוש שיש בשמירה זו משום מלחמת מצוה. והסברא לחלק בין ההלכות היא- האם יש כאן שומרים שתלמידי חכמים פטורים, או מלחמה שגם תלמידי חכמים חייבים, וגם מלחמת מנע נחשבת מלחמת מצוה. ולפי ביאורנו, אין עיקר החילוק האם האויב נסתר או גלוי, כפי שנאמר בתשובה לפנינו.
[1271] [הערה הנוגעת לקלטת] בקלטת המקורית שאלה זו באה מיד אחרי השאלה שקדמה לה, והשואל אמר- "שאלה שנייה מארי, לגבי הנושא של, הרמב"ם כותב" ואנו בקלטת פתחנו שאלה זו במילים- "הרמב"ם כותב" והשמטנו את שאר המילים שאינם מענין השאלה.
[1272] ופס"ר בהלכות תלמוד תורה ו,י "תלמידי חכמים- אינן יוצאין לעשות בעצמן עם כל הקהל בבניין וחפירה של מדינה וכיוצא בהן, כדי שלא יתבזו בפני עמי הארץ. ואין גובין מהן לבניין החומות ותיקון השערים ושכר השומרים וכיוצא בהן, ולא לתשורת המלך. ואין מחייבין אותן ליתן המס, בין מס שהוא קצוב על בני העיר בין מס שהוא קצוב על כל איש ואיש, שנאמר "גם כי יתנו בגויים, עתה אקבצם; ויחלו מעט, ממשא מלך ושרים" (ראה הושע ח,י)"
[1273] מהמילים "כיון שהיתה חובה ..." הוא לשון מארי, ונתננו זאת בסוגריים כיון שמדברי רבינו בהלכה משתמע, שהיתה חובה כספית על כל אחד מבני העיר לשלם עבור תיקון הדרכים. ורק בהמשך ההלכה כת"ר שאם היה הדרך שיצאו בני העיר בעצמם לתקן את הדרכים, תלמידי החכמים פטורים מזאת.
ונראה שההפרש בין תיקון הדרכים שתלמידי חכמים חייבים, לתשלום המיסים המיוחדים על כל אדם והארנוניות והמגביות שתלמידי חכמים פטורים, הוא- שבתיקון הדרכים מהתשלום מגיעה תועלת ישירה לתלמיד חכמים ולפיכך חייב בזאת. ואילו במיסים הכסף הולך למלך, ויתכן שתגיע לתלמיד חכמים תועלת בעקיפין, אבל בכזה מצב אינו חייב לשלם.
[1274] ראה בהערה הקודמת שם ביארנו שאם מהתשלום מגיעה תועלת ישירה לתלמיד חכמים חייב לשלם, וכיון שבימינו מהמיסים שמשלמים מגיעה תועלת ישירה לתושבים, וכפי שהודגם בתשובה כגון תיקון הדרכים והרמזורים, לפיכך גם תלמיד חכמים חייב בזאת.
[1275] הכל לשון מארי. וראה בתשובה מס' 643, שם ביאר מארי בפירוש, שנחשיב את הכסף של האדם שומר המצוות שהלך לישיבות ולשיפור בני העיר ולתשתית המים, והכסף של האדם שאינו שומר מצוות שהלך לאצטדיונים וכדו'.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה