העושה סוכתו תחת האילן

כתב הרמב"ם בהלכות סוכה פרק ה

[יב] העושה סוכתו תחת האילן, כאילו עשיה בתוך הבית. הדלה עליה עלי האילנות ובדיהן, וסיכך על גבן, ואחר כך קצצן – אם היה הסיכוך הרבה מהן, כשרה; ואם לא היה הסיכוך שהיה כשר מתחילתו הרבה מהן, צריך לנענע אותן אחר קציצתן כדי שתהיה עשויה לשם סוכה.

[יג] עירב דבר שמסככין בו בדבר שאין מסככין בו, וסיכך בשניהם – אף על פי שהכשר יתר על הפסול, פסולה. סיכך בזה לעצמו וזה לעצמו, זה בצד זה – אם יש בסכך פסול שלושה טפחים במקום אחד, בין באמצע בין מן הצד – הרי זו פסולה.

בהלכות שלפננו ביאר הרמב"ם את לשון התלמוד במסכת סוכה (ט,ב) כביאור הגאונים, וכפי שנתבארו הדברים בדברי רבנו חננאל. דרכם של הגאונים בפרשנות היתה, להעדיף את הסברא וההיגיון, לפעמים גם על פני פשטות הסוגיה. ואף הרמב"ם ששיטת לימודו היתה זהה להם, צעד בעקבותיהם.

לפי הרמב"ם, יש להבחין בין סכך שיש בו פסול עצמי כגון שהוא מחובר לאדמה שהוא פסול לסיכוך, לבין סכך שמצד עצמו הוא כשר לסיכוך, אולם יש בעיה של תעשה ולא מן העשוי, כלומר שהסכך לא הונח על הסוכה בכוונת מכוון, אלא מתחילה הוא הודלה על הסוכה כדי שהצמח יגדל, ולאחר מכן קצצו מהאדמה, ונמצא שיש לפנינו סוכה שנעשתה מאליה, ולא נעשתה בכוונת מכוון. ואלו חילוקי הדינים שיש בדבר: א- סכך שיש בו בעיה של תעשה ולא מן העשוי, כגון שהדלה צמח על הסוכה וקצצו מחיבורו באדמה, כדי לפתור בעיה זו יש שני אופנים, או שירבה עליו סכך כשר, ואז הסכך הכשר יבטל את הבעיה של תעשה ולא מן העשוי, או שינענע את הסכך לאחר שקצצו, כדי שבמעשה זה יהיה סיכוך לשם סוכה. ב- סכך שיש בו פסול עצמי, כגון שהוא מחובר לאדמה או מקבל טומאה, אין אפשרות לבטל בעיה זו ברוב של סכך כשר, אלא צריך לפתור את הבעיה, כגון אם הוא סכך מחובר, צריך לקוצצו מהאדמה. ג- מה שכתבנו בסעיף הקודם זה כשהיה הסכך הכשר והפסול מעורבבים, ואין לכל אחד מהם מקום מוגדר, אבל אם היה הסכך הכשר נתון בצד הסכך הפסול, עד שלושה טפחים הסוכה כשרה, משלושה טפחים הסוכה פסולה, ובסוכה גדולה רק מארבעה טפחים הסוכה פסולה. גם כשאין סכך פסול ברוחב שלושה טפחים, צריך שכללות הסכך הכשר יהיה יותר מהסכך הפסול, אבל אם היו הסכך הפסול זהה לסכך הסכך, הסוכה פסולה, מפני שסכך פסול כאילו אינו, ונמצא שחמתה מרובה מצילתה, ופסולה (להלן הלכה טז).

שיטת הגאונים והרמב"ם מאוד מסתברת, והם ייסדו את שיטתם על שאלה אחת שהובאה בסוגיה, ובעקבות אותה שאלה והסברא שהיא בנויה עליה, הם ביארו את המשנה שהובאה בדף (יא,א) "הדלה עליה את הגפן" שלא כפשוטה, וביארו את כל מהלך הסוגיה בהתאם לכך. לעומתם, ראשונים אחרים סברו שיש להצמד למהלך הסוגיה כפי שהוא, ולפשט המשנה שהובאה בדף (יא,א), ואין לחלק בין פיסול בסכך מחמת עצמו לפיסול בסכך מחמת תעשה ולא מן העשוי, אלא כל שהסכך הכשר מעורב עם הסכך הפסול, הוא מתבטל במיעוטו אף שהוא פסול מחמת עצמו.

ואלו חילוקים הדינים שכתב הרמב"ן, הובאו דבריו במ"מ: א- סכך פסול וסכך כשר שלא היו מעורבבים אלא זה למעלה וזה למטה, אנו רואים את הסכך הפסול כפוסל את הסכך הכשר שתחתיו, והסוכה פסולה. במה דברים אמורים כשהיה הסכך הפסול מרובה, שאם ינטל הסכך הכשר שתחתיו, תהיה הסוכה חמתה מרובה מצילתה, אבל אם היה הסכך הפסול מועט, ואם ינטל הסכך הכשר שתחתיו תהיה הסוכה צילתה מרובה מחמתה, הסוכה כשירה. ובתנאי שלא יהיה סכך פסול ברוחב ארבעה טפחים במקום אחד, כדי שלא יפסל משום סכך פסול. ב- אם חבט ועירבב את הסכך הפסול עם הסכך הכשר, אם היה הסכך הפסול חמתו מרובה מצלתו, והסכך הכשר צלתו מרובה מחמתו, הרי הסכך הכשר מבטל את הסכך הפסול וכאילו הוא אינו נמצא. ג- היה הסכך הכשר נתון בצד הסכך הפסול, אם היה הסכך הכשר כמו הסכך הפסול הסוכה כשירה, וזהו מה ששנינו במשנה המקרה סוכתו בשפודין או בארוכות המטה אם יש ריוח ביניהן כמותן כשרה. גם הר"ן על הרי"ף (ה,א מדפי הרי"ף) כתב, את חילוקי הדינים האלו.

וזה לשון התלמוד סוכה (ט,ב) עם ביאור הרמב"ם

ביאור הרמב"ם הוא כביאור רבנו חננאל: "משנה. העושה סוכתו תחת האילן - כאילו עשאה בתוך הבית... גמרא. אמר רבא: לא שנו אלא באילן שצלתו מרובה מחמתו, אבל חמתו מרובה מצלתו – כשרה [=מה שנאמר במשנה, העושה סוכה תחת האילן פסולה, מדובר באילן שצילתו מרובה, אבל אילן שחמתו מרובה, ובנה סוכה תחתיו, כשרה, שכיון שצל האילן מועט, הוא אינו נחשב ובטל]. ממאי - מדקתני כאילו עשאה בתוך הבית למה לי למיתני כאילו עשאה בתוך הבית? ליתני פסולה! אלא הא קמשמע לן: דאילן דומיא דבית, מה בית - צלתו מרובה מחמתו, אף אילן - צלתו מרובה מחמתו. - וכי חמתו מרובה מצלתו מאי הוי? - הא קא מצטרף סכך פסול - בהדי סכך כשר! [=שואל התלמוד, אף שיש צל מועט מהאילן, צל זה מסכך על הסוכה, ובכל מקום שהוא על הסכך הוא הופך את הסכך הכשר לסכך פסול, ונמצא שסיכך בסכך פסול וסכך כשר, ופסול!] - אמר רב פפא: בשחבטן [=מתרץ התלמוד, מה שאמר רבא, אילן שחמתו מרובה, ובנה סוכה תחתיו, כשרה, מדובר שקצץ את ענפי האילן המועטים, וכתוצאה מכך הם נפלו ונחבטו על הסכך הכשר, ומאחר והם מועטים, הרי הם בטלים לסכך הכשר, ואינו צריך לעשות עוד מעשה, כגון לנענעם.

רש"י הקשה על פירוש זה (ט,ב ד"ה מאי למימרא), אם חבטן פירושו קצצן, אף אם היה האילן צילתו מרובה מחמתו הסוכה צריכה להיות כשירה, שכיון שקצץ והסכך נשר על סוכתו אין לך מעשה גדול מזה ולא צריך לנענע. ותירץ הכס"מ, שצריך מעשה בידיים שיסכך את הסוכה, ורק אז יועיל מעשה זה, לפתור את הבעיה של תעשה ולא מן העשוי. אולם אחר העיון נראה, ששאלת רש"י לא נפתרה, וקציצת ענפי האילן מעל הסוכה, והם נוחתים ויורדים על הסוכה, אין לך מעשה גדול מזה.

ובנוגע לשאלת רש"י, הרמב"ם יאמר, שלביאורו, בשאלת התלמוד נדחו דברי רבא, שהרי רבא דיבר על ענפי אילן המחוברים אליו, וחילק אם חמתו מרובה או צילתו מרובה, ומאחר ואנו מבארים את תשובת רב פפא שחבטן ביאורו קצצם, תשובה זו מבטלת את דברי רבא, שהרי כל זמן שענפי האילן שעל הסוכה מחוברים לאילן, אף אם הם מועטים, הם פוסלים את הסכך הכשר שתחתיהם, מפני שסכך פסול הנמצא מעל סכך כשר, הופך את הסכך הכשר לפסול, ויש כאן סכך כשר וסכך פסול מעורבים, והסכך פסול מחמת כך, ולכן הרי"ף והרמב"ם השמיטו מההלכה את שיטת רבא].

- אי בשחבטן, מאי למימרא? - מהו דתימא: ניגזור היכא דחבטן אטו היכא דלא חבטן, קא משמע לן דלא גזרינן. - הא נמי תנינא: הדלה עליה את הגפן ואת הדלעת ואת הקיסוס, וסיכך על גבן - פסולה. ואם היה סיכוך הרבה מהן, או שקצצן - כשרה. היכי דמי? אילימא בשלא חבטן - הא קא מצטרף סכך פסול עם סכך כשר, אלא לאו - כשחבטן, ושמע מינה דלא גזרינן!

[=שואל התלמוד, והרי דבר זה כבר נאמר במשנה להלן, שם נאמר, הדלה על הסוכה צמח מחובר, וסיכך על גביו פסולה, ואם היה הסיכוך הכשר מרובה, או שקצץ את הצמח המחובר, כשירה. ומבאר התלמוד את המשנה להלן, איך מדובר, אם הצמח שהדלה על הסוכה עדין מחובר, מה יועיל שהסכך הכשר מרובה, והרי מעורב סכך כשר וסכך פסול, על כורחנו מדובר שחבטו, כלומר קצץ את הצמח המחובר. וזה ביאור המשנה, אם היה הסיכוך הכשר מרובה, הבעיה שיש בסכך המחובר של 'תעשה ולא מן העשוי' מתבטלת, והסוכה כשירה, אולם אם היה הסכך הכשר מועט, וקצץ את הצמח המחובר ונענעו, פתר בזה את הבעיה של 'תעשה ולא מן העשוי' והסוכה כשירה.

רש"י הקשה על פירוש זה (ט,ב ד"ה מאי למימרא), ממה שנזכר בסוף המשנה או שקצצן, משמע שקודם לכן לא מדובר שקצצן, ואם התלמוד מפרש שבתחילת המשנה מדובר שחבטן, מכאן שחבטן אינו קצצם.

ועוד הקשה רש"י, אם בתחילת המשנה מדובר שקצצן, לשם מה צריך שיהיה הסיכוך הרבה מהם לפתור את הבעיה של תעשה ולא מן העשוי, שכיון שקצץ אין לך מעשה גדול מזה ואין את הבעיה של תעשה ולא מן העשוי.

והרמב"ם ישיב על השאלה הראשונה, שכנגד המשמעות הפשוטה היוצאת מהמשנה עומדת שאלה מכרעת, אם יש סכך כשר וסכך פסול מעורבים, והיה הסכך פָּסוּל פְּסוּל עצמי כגון שהוא מחובר לקרקע, אף שהסכך הפסול מיעוט, הוא מצטרף לסכך הכשר ופוסל את הסוכה, ואין אומרים שהוא בטל במיעוטו, כיון שכן, מוכרחים אנו לומר שהמשנה בנויה על הנחה מוקדמת שכולם מסכימים לה, מדובר שקצץ את הצמח מהאדמה, ומה שנאמר בסוף המשנה או שקצצו, ביאורו קצצו ונענעו.

ועל השאלה השנייה הרמב"ם ישיב, שהקציצה מועילה שלא יהיה בענפים פסול עצמי של מחובר, אבל היא אינה מועילה לתעשה ולא מן העשוי, ואינה נחשבת עשייה, וצריך לסכך את הסוכה בידיו].

מהו דתימא: הני מילי - בדיעבד, אבל לכתחילה לא, קא משמע לן". (ע"כ תלמוד)

כפי שכתבנו, בסוגיה שלפננו יש ראיה לשיטת הרמב"ם, וראיה לשיטת הרמב"ן הר"ן ושאר הראשונים.

הראיה לשיטת הרמב"ם, מלשון התלמוד, וכי חמתו [=של האילן] מרובה מצלתו מאי הוי? - הא קא מצטרף סכך פסול - בהדי סכך כשר. כלומר, אף שיש צל מועט מהאילן, צל זה מסכך על הסוכה, ובכל מקום שהוא על הסכך הוא הופך את הסכך הכשר לסכך פסול, ונמצא שסיכך בסכך פסול וסכך כשר, ופסול. משפט זה כולל סברא שעליה בנויה שיטת הרמב"ם, כל שיש סכך פסול וסכך כשר מעורבים, לא יועיל ביטול לסכך הפסול. וכן לא יועיל לומר שאם יערבב בפועל את הסכך הכשר והפסול יתבטל הסכך הפסול כפירוש רש"י, שהרי אף קודם שיערבב את הסככים בפועל, אנו רואים את הסכך הכשר שתחת האילן כסכך פסול, ואנו מחשיבים אותם כמעורבים, ולמרות שהם מעורבים אין הסכך הפסול מתבטל. וכאמור, מאחר שדרכו של הרמב"ם בעקבות הגאונים שלא לקבוע בספרו הלכות הבנויות על סברות עמומות, הוא ביאר את כל מהלך הסוגיה שיתאים לסברא עקרונית זו.

בתחילת הסוגיה הובאה דעת רבא, מה שנאמר במשנה העושה סוכה תחת האילן פסולה, מדובר באילן שצילתו מרובה, אבל אילן שחמתו מרובה, ובנה סוכה תחתיו, כשרה, שכיון שצל האילן מועט, הוא אינו נחשב ובטל. ועל כך שאל התלמוד, אף שיש צל מועט מהאילן, צל זה מסכך על הסוכה, ובכל מקום שהוא על הסכך הוא הופך את הסכך הכשר לסכך פסול, ונמצא שסיכך בסכך פסול וסכך כשר, ופסול. ותירץ התלמוד, אמר רב פפא, בשחבטן. כעת נבין מדוע הרי"ף והרמב"ם השמיטו מההלכה את שיטת רבא, ולא הזכירו כלום מסוגיה זו, מפני שתשובת רב פפא בשחבטן, כלומר קצצם, מבטלת את דברי רבא, כל זמן שענפי האילן שעל הסוכה מחוברים לאילן, אף אם הם מועטים, סכך פסול הנמצא מעל סכך כשר, הופך את הסכך הכשר לפסול, כיון שכן, יש כאן סכך כשר וסכך פסול מעורבים והסכך פסול מחמת כך. שלא כשיטת הרמב"ן הר"ן ועוד ראשונים שכתבו, שאם לאחר שינטל הסכך הכשר שתחת האילן, יהיה בשאר הסכך צלתה מרובה מחמתה, הסוכה כשירה, ואילו בתלמוד נזכר להיפך, אף שחמתו של האילן מרובה, הסכך הפסול מצטרף לסכך הכשר ופוסל את הסוכה.

והראיה לשיטת שאר הראשונים, המשמעות הפשוטה היוצאת מהמשנה: "הדלה עליה את הגפן ואת הדלעת ואת הקיסוס, וסיכך על גבן - פסולה. ואם היה סיכוך הרבה מהן, או שקצצן – כשרה". ממה שנזכר בסוף המשנה או שקצצן, משמע שקודם לכן לא מדובר שקצצן, ואם התלמוד מפרש שבתחילת המשנה מדובר שחבטן, מכאן שחבטן אינו קצצם.

וזה ביאור הסוגיה על פי רש"י

גמרא. אמר רבא: לא שנו אלא באילן שצלתו מרובה מחמתו, אבל חמתו מרובה מצלתו – כשרה [מה שנאמר במשנה, העושה סוכה תחת האילן פסולה, מדובר באילן שצילתו מרובה, אבל אילן שחמתו מרובה, ובנה סוכה תחתיו, כשרה, שכיון שצל האילן מועט, הוא אינו נחשב ובטל]. ממאי - מדקתני כאילו עשאה בתוך הבית למה לי למיתני כאילו עשאה בתוך הבית? ליתני פסולה! אלא הא קמשמע לן: דאילן דומיא דבית, מה בית - צלתו מרובה מחמתו, אף אילן - צלתו מרובה מחמתו. - וכי חמתו מרובה מצלתו מאי הוי? - הא קא מצטרף סכך פסול - בהדי סכך כשר! [התלמוד יוצא מתוך שתי נקודות הנחה: א- שהסכך הכשר אינו נפסל מחמת האילן שמעליו בגלל שחמתו מרובה. ב- סכך הסוכה חמתו מרובה. ועל כך מקשה התלמוד, מאחר שענפי האילן משלימים את הסכך שיהיה צילתו מרובה, באותם מקומות שבסכך יש אויר, נמצא שסכך כשר וסכך פסול מעורבים, והדבר פוסל את כל הסכך!] - אמר רב פפא: בשחבטן [מתרץ רב פפא, שמדובר שעירב את ענפי האילן בתוך הסכך הכשר, ומחמת כך, ומחמת מיעוטם, הם בטלים בסכך הכשר, וכאילו אין כאן סכך פסול]. - אי בשחבטן, מאי למימרא? - מהו דתימא: ניגזור היכא דחבטן אטו היכא דלא חבטן, קא משמע לן דלא גזרינן. - הא נמי תנינא: הדלה עליה את הגפן ואת הדלעת ואת הקיסוס, וסיכך על גבן - פסולה. ואם היה סיכוך הרבה מהן, או שקצצן - כשרה. היכי דמי? אילימא בשלא חבטן - הא קא מצטרף סכך פסול עם סכך כשר, אלא לאו – כשחבטן [גם כשסיכך בענפי הגפן או הדלעת, מדובר שעירבב את הענפים עם ענפי הסכך הכשר, ולכן אף שענפי הגפן משלימים את הסכך הכשר שיהיה צילתו מרובה, הסכך כשר, והסכך הפסול מתבטל], ושמע מינה דלא גזרינן! מהו דתימא: הני מילי - בדיעבד, אבל לכתחילה לא, קא משמע לן.

סיכום שיטת רש"י: א- סכך פסול המונח על סכך כשר, אם חמתו מרובה, אינו פוסל את הסכך הכשר שתחתיו. ב- סכך פסול שחמתו מרובה, שהיה על סכך כשר שחמתו מרובה, אינו יכול להשלים את צל הסכך הכשר, מאחר שסכך כשר וסכך פסול מעורבים. ג- סכך פסול שחמתו מרובה, המעורב בסכך כשר שחמתו מרובה, ומשלימו לצילתו מרובה, מתבטל בסכך הכשר, והסוכה כשירה. ד- סכך פסול שחמתו מרובה, שהיה על סכך כשר שצילתו מרובה, אינו פוסל את הסוכה והיא כשירה.

היוצא מביאור זה, סכך פסול שאינו מעורב אינו מתבטל בסכך הכשר והוא נשאר בפסלותו, ולכן אם הסכך הכשר חמתו מרובה, הסוכה פסולה. אולם אם היה הסכך מעורב מתבטלת ממנו פסלותו, ואף אם הסכך הכשר חמתו מרובה, הסוכה כשרה.

את שיטת רש"י כתב השו"ע (תרכו,א) כדעה הראשונה, וזה לשונו: "העושה סוכתו תחת האילן, יש אומרים שאם האילן צלתו מרובה מחמתו פסולה בכל ענין, אף אם הסוכה צלתה מרובה מחמתה אבל אם האילן חמתו מרובה מצלתו, אם הסוכה צלתה מרובה מחמתה בלא אילן, כשרה, אפילו לא השפיל הענפים למטה לערבם עם סכך הסוכה. אבל אם אין הסוכה צלתה מרובה מחמתה אלא על ידי האילן, צריך שישפיל הענפים ויערבם עם הסכך בענין שלא יהיו ניכרים ויהא סכך רבה עליהם ומבטלן". (ע"כ שו"ע)

לעומת שיטת רש"י, יש ראשונים הלומדים מדברי התלמוד: "וכי חמתו מרובה מצלתו מאי הוי? - הא קא מצטרף סכך פסול - בהדי סכך כשר!", כלל עקרוני, כל שיש ענפי אילן המחוברים לאילן, הם גורמים לסכך הכשר שתחתיהם להיות סכך פסול. אולם אף לדעת ראשונים אלה, הדברים אמורים רק כאשר ענפי האילן אינם מעורבים עם הסכך הכשר, אולם אם ענפי האילן מעורבים עם הסכך, וצילת הסכך הכשר מרובה, הם בטלים במיעוטם. שיטה זו הביאה השו"ע כדעה שנייה, והיא דעת ראבי"ה (רבי אליעזר ב"ר יואל הלוי), שאין להקל בענפי האילן אף אם חמתם מרובה, והם נמצאים מעל סכך כשר שצילתו מרובה, ורק אם ענפי האילן עומדים כנגד האויר שבסכך הכשר אינם פוסלים אותו. וזה לשון השו"ע:

"ויש אומרים שאפילו אם הסוכה צלתה מרובה מחמתה בלא האילן, והאילן חמתו מרובה מצלתו, אם ענפי האילן מכוונים כנגד סכך הכשר פסולה בין שהאילן קודם בין שהסוכה קדמה, כיון שענפי האילן מכוונים כנגד סכך הכשר. אבל אם הענפים כנגד האויר שבין הסכך הכשר, כשרה הואיל וצל הכשר הוא מרובה מחמתה, שאפילו אם ינטל האילן יש שיעור בכשר להכשיר; ובכל זה לא שאני לן בין קדם האילן לקדם הסכך, דין אחד להם".

כשיטת ראבי"ה כך סוברים גם הרמב"ן והר"ן, ולכן כתבו שרואים את כל הסכך שתחת הסכך הפסול כאילו אינו, ורק אם יש בסכך שנשאר צילתה מרובה, הסוכה כשרה. ואלו חילוקים הדינים שכתב הרמב"ן, הובאו דבריו במ"מ: א- סכך פסול וסכך כשר שלא היו מעורבבים אלא זה למעלה וזה למטה, אנו רואים את הסכך הפסול כפוסל את הסכך הכשר שתחתיו, והסוכה פסולה. במה דברים אמורים כשהיה הסכך הפסול מרובה, שאם ינטל הסכך הכשר שתחתיו, תהיה הסוכה חמתה מרובה מצילתה, אבל אם היה הסכך הפסול מועט, ואם ינטל הסכך הכשר שתחתיו תהיה הסוכה צילתה מרובה מחמתה, הסוכה כשירה. ובתנאי שלא יהיה סכך פסול ברוחב ארבעה טפחים במקום אחד, כדי שלא יפסל משום סכך פסול. ב- אם חבט ועירבב את הסכך הפסול עם הסכך הכשר, אם היה הסכך הפסול חמתו מרובה מצלתו, והסכך הכשר צלתו מרובה מחמתו, הרי הסכך הכשר מבטל את הסכך הפסול וכאילו הוא אינו נמצא. ג- היה הסכך הכשר נתון בצד הסכך הפסול, אם היה הסכך הכשר כמו הסכך הפסול הסוכה כשירה, וזהו מה ששנינו במשנה המקרה סוכתו בשפודין או בארוכות המטה אם יש ריוח ביניהן כמותן כשרה. גם הר"ן על הרי"ף (ה,א מדפי הרי"ף) כתב, את חילוקי הדינים האלו.

וכאמור, לשיטת הרמב"ם, יש לפסוק כפשט המשנה, והעושה סוכה תחת האילן כאילו עשאה בתוך הבית, ובכל אופן האילן שמעל הסכך עושה את הסכך שתחתיו כסכך פסול, ונמצא שיש כאן סכך כשר וסכך פסול מעורבים, ואף אם יערבב בפועל את הענפים של האילן, הם סכך כשר וסכך פסול מעורבים, והסוכה פסולה. ואין להוציא את המשנה מפשטותה מכח סברות עמומות.

כאן ראוי להעיר, על מה שכתב המשנ"ב בביאור השו"ע (תרכו,ג ס"ק יז). גג בית שהסירו ממנו את הרעפים, וסיככו את הגג תחת קורות העץ שעליהם עמדו הרעפים, אף שקורות אלו נשארו מעל הסוכה, אין לפסול את הסוכה ולהחשיבה כסוכה שעשאה תחת האילן שהיא פסולה, שמאחר שעשה מעשה והסיר את הרעפים לשם עשיית סוכה לצל, הרי זה כאלו עשה מעשה בגוף הקורות והתקינן לשם סוכה והוכשרו. אבל אם לא הסיר את הרעפים כדי לעשות תחתיהם סוכה אלא היתה הסוכה בנויה מקודם ללא גג, כיון שלא עשה מעשה בגג לשם עשיית סוכה לצל, אם כן הקורות הן סכך פסול, ודינו כמו העושה סוכה תחת האילן, ולכן, אם לאחר שינטל הסכך הכשר שתחת קורות אלו, תהיה הסוכה חמתה מרובה מצילתה, הסוכה פסולה. ויש מאחרונים שמחמירים בזה וסוברים אף אם הסיר את הרעפים לשם עשיית סוכה לצל, צריך שיהיה סכך כשר מרובה, בשיעור שאם ינטל הסכך הכשר שתחת קורות אלו, תשאר הסוכה צילתה מרובה מחמתה.

ובשיטת הרמב"ם ההסבר פשוט, הסיבה שקורות אלו שהיו מונחים עליהם הרעפים, אינן פוסלות את הסכך הכשר שתחתיהם, מפני שהם נמצאות במקום מוגדר, ואינן מעורבות עם הסכך בהרבה מקומות כמו ענפי האילן, ולפיכך רק באילן אנו מחשיבים שיש סכך כשר מעורב עם סכך פסול, ואילו קורות אלו נחשבות כסכך פסול בצד סכך כשר.

סיכך על אכסדרה שיש לה פצימין

במאמר הבא נבאר סוגיה במסכת סוכה (יח,א-יט,א) העוסקת בסיכך על גבי אכסדרה שיש לה פצימין. בביאור סוגיה זו נחלקו הרי"ף הרמב"ם והמאירי, עם רש"י תוספות ועוד ראשונים, ובדברינו נצביע כיצד ביאור הרי"ף והרמב"ם הוא מסורת התלמוד, והוא מתיישב יותר במילים של התלמוד ובסברא.

אתמר, סיכך על גבי אכסדרה שיש לה פצימין – כשרה.

[אכסדרה היא מבנה בחצר הנעשית לפני פתחי הבתים, שיש לה שלש דפנות ותקרה, כותל הבית משמש לה דופן אמצעית, ובשני צידי פתח הבית עושים שתי דפנות, המשמשים לאכסדרה כשתי דפנות משני צדדיה, וברוח הרביעית האכסדרה פתוחה לחצר. התלמוד עוסק באכסדרה שמקצתה מקורה בתקרה ומקצתה פתוח לאויר, וסיכך את החלק הפתוח לאויר, והיה הסכך רחוק מכותל הבית האמצעי ארבע אמות, כך שאין להחשיב את כותל הבית כדופן סוכה על ידי דופן עקומה, אולם במקום שבו הסתיימה התקרה והתחיל הסיכוך היו שני פצימין משני הצדדים, כלומר שני עמודים, עמוד ליד הדופן האחת ועמוד ליד הדופן שמולו, כיון שכן, פצימין אלו מחשיבים שיש באותו מקום כותל, כשם שלחי הנמצא בפתח המבוי מחשיב שיש בפתח המבוי מחיצה, ונמצא שיש לסוכה זו שלש דפנות והיא כשירה.

ביארנו על פי הרי"ף, כפי שהוא בציור שהובא בדבריו (ט,א מדפיו), וכך היא שיטת הרמב"ם, וכך ביאר המאירי בהרחבה. וזה לשון הרמב"ם:

סוכה ד,ח-ט: סיכך על גבי אכסדרה שיש לה פצימין - בין שהיו נראין מבפנים ואין נראין מבחוץ, בין שהיו נראין מבחוץ ואין נראין מבפנים - כשרה. לא היו לה פצימין - פסולה, מפני שהיא סוכה העשויה כמבוי: שהרי אין לה אלא שני צידי האכסדרה; ואמצעי האכסדרה אין בו כותל, ושכנגדו אין בו פצימין.

ולעומת זאת, לפי רש"י פצימין הם עמודים המקיפים את האכסדרה, הרחוקים זה מזה פחות משלושה טפחים, ומדובר שבנה סוכה באמצע החצר, והסוכה מוקפת באכסדראות משלש צדדים, והפצימין של האכסדראות מקיפים את הסוכה משלש צדדים, ומאחר שאין בין פצים לפצים שלושה טפחים הם נחשבים כדפנות לסוכה מדין לבוד, אף שנעשו להקיף את האכסדראות הנמצאות פנימה אליהם ליד הבית, ולא נעשו להקיף את הסוכה שנוצרה באמצע החצר].

שאין לה פצימין, אביי אמר: כשרה, ורבא אמר פסולה. אביי אמר כשרה אמרינן: פי תקרה יורד וסותם. רבא אמר פסולה: לא אמרינן פי תקרה יורד וסותם.

[מדובר שהניח את הסכך על תקרת האכסדרה, או שיש מרווח קטן בין התקרה לסכך, כך שעובי תקרת האכסדרה שהיא בניין קבע נראית בסוכה, ומחמת כך לפי אביי אנו מחשיבים את עובי התקרה כנמשך ויורד עד הקרקע, וכאילו הוא דופן שלישית לסוכה. ולפי רבא אין לומר סברא זו, וחסרה דופן שלישית לסוכה.

לפי רש"י, לפי אביי, מדובר שאין לסוכה פצימין משלש צדדים, ואנו אומרים פי תקרה יורד וסותם מכל שלשת הצדדים].

אמר ליה רבא לאביי: לדידך דאמרת פי תקרה יורד וסותם - אפילו הפחית דופן אמצעי! - אמר ליה: מודינא לך בההיא, דהוה ליה כמבוי המפולש.

[גם אביי מודה, שאם היו לאכסדרה רק שתי דפנות, ותקרה, ללא הדופן האמצעית, אין אומרים פי תקרה יורד וסותם, כיון שהאכסדרה פרוצה כמבוי מפולש, ואף הסוכה שנעשתה בחלק הפתוח של האכסדרה פרוצה כמבוי מפולש, אלא צריך שתהיה הסוכה מוקפת בשלש מחיצות. ואף שהמחיצה השלישית רחוקה ארבע אמות מהסכך, מכל מקום מציאותה גורמת שלא תהיה הסוכה כמבוי מפולש, ואז לפי אביי אומרים את הסברא של פי תקרה יורד וסותם.

ביארנו על פי הרי"ף הרמב"ם והמאירי.

ולעומת זאת לפי רש"י, מודה אביי שאם היו דפנות משני הצדדים, וברוח השלישית לא היתה דופן, והסוכה עמדה באמצע החצר שלא בסמיכות לתקרת אכסדרה, והיתה הסוכה מסוככת בנסרים עבים שאין רחבים ארבעה טפחים, שאין אומרים על הסכך אף אם הוא עבה, פי תקרה יורד וסותם.

ובתוספות (יח,א ד"ה סיכך על גבי אכסדרה) כתבו על ביאור רש"י, וסברא משונה היא, שהרי לפי רש"י, לפי אביי, אף אם לא היו כלל פצימין, כלומר שאין כלל דפנות, אומרים פי תקרה יורד וסותם, כיון שכן, אם יש שתי דפנות, וסכך עבה של סוכה, מדוע לא נאמר פי תקרה יורד וסותם. לשון תוספות: "משמע מתוך פירושו [של רש"י] שרוצה לפסול יותר לפי שאויר החצר מקיף סביב לסכך, מהיכא דתקרת האכסדרה מקפת לו, משום דהאי דמי טפי למבוי מפולש מהאי, וסברא משונה היא". ולפיכך ביארו בתוספות, שבתחילה התיר אביי כשהיו שתי דפנות סמוכות זו לזו כמו האות ר', ורק בדופן השלישית התרנו את המחיצה על ידי פי תקרה יורד וסותם, אולם גם אביי מודה שאם היו שתי דפנות זו מול זו, אין להתיר באופן כזה ולהחשיב מחיצה על ידי פי תקרה יורד וסותם.

וכל הדברים יגעים, וביאור הרי"ף הרמב"ם והמאירי הוא מסורת התלמוד, ורק בפירוש זה יובן מדוע שאל רבא את אביי, האם גם בהפחית דופן אמצעית נאמר פי תקרה יורד וסותם, כיון שאביי ורבא עסקו כשמכשיר את הסוכה על ידי שני פצימין העומדים משני הצדדים בדופן השלישית, אולם בנוסף להם יש כותל המונע מהסוכה ליהפך למבוי מפולש, אולם אם הוסר הכותל האמצעי, לא נאמר פי תקרה יורד וסותם להתיר סוכה זו.

וראה עוד בהמשך הסוגיה, שמדובר בפצימין הנראים מבפנים ולא מבחוץ, או נראים מבחוץ ולא מבפנים, ורק לביאור הרי"ף והרמב"ם הדברים מובנים, ואילו לשאר הפירושים אין הדברים מובנים כלל].

לימא אביי ורבא בפלוגתא דרב ושמואל קמיפלגי, דאתמר: אכסדרה בבקעה, רב אמר: מותר לטלטל בכולו, דאמרינן פי תקרה יורד וסותם.

[הלכה כרב באיסורי, ולכן הלכה כרב ולא כשמואל. וזה לשון הרמב"ם:

שבת יז,לה: אכסדרה בבקעה – מותר לטלטל בכולה, ואף על פי שהיא שלוש מחיצות ותקרה: שאנו רואין כאילו פי תקרה ירד וסתם רוח רביעית].

ושמואל אמר: אין מטלטלין בה אלא בארבע אמות, דלא אמרינן פי תקרה יורד וסותם. אליבא דשמואל - כולי עלמא לא פליגי.

[דברי שמואל מתאימים רק לשיטת רבא, ולכן, לפי כולם אין מחלוקת [=כולם מסכימים], שאביי ורבא נחלקו במחלוקת רב ושמואל].

כי פליגי

[אביי ורבא]

אליבא דרב; אביי כרב.

[אביי בודאי סובר רק כשיטת רב].

ורבא אמר לך:

[רבא אומר שגם הוא יכול לסבור כשיטת רב]

עד כאן לא אמר רב התם אלא דמחיצות לאכסדרה הוא דעבידי, אבל הכא דלאו להכי עבידי – לא.

[רבא אומר, באכסדרה שהיא שלש דפנות ותקרה, העומדת בבקעה, המחיצות נעשו כדי לקרות עליהם, ולכן אומר רב פי תקרה יורד וסותם את הרוח הרביעית, אבל בסוכה שנעשית בחלק הפתוח של האכסדרה, המחיצות לא נעשו לחלק הפתוח של האכסדרה אלא לחלק המקורה, ולכן במקרה זה גם רב יסכים שלא אומרים פי תקרה יורד וסותם, שהרי אנו רוצים להוריד את התקרה לצורך החלק הפתוח ולא לצורך החלק המקורה.

ביארנו על פי הרי"ף והרמב"ם. סברא זו היא גם לפי רש"י, שהרי הוא ביאר שעשה סוכה מחוץ לתקרה של האכסדרה באמצע החצר, והתקרה נעשתה לצורך האכסדרה שהיא פנימה ליד הבית, ולא לצורך הסוכה שהיא מחוץ לתקרה באמצע החצר. והוסיף רש"י ביאור (יט,א ד"ה דמחיצות), שפי תקרה יורד וסותם נלמד מהלכה למשה מסיני "גוד אחית מחיצתא", והלכה זו נאמרה רק כשמוריד את המחיצה לצורך החלל שנעשתה בשבילו, ולא לצורך החלל שחוצה לו].

תנן: וכן חצר המוקפת אכסדרה. ואמאי? נימא פי תקרה יורד וסותם! - תרגמה רבא אליבא דאביי: כשהשוה את קירויו.

[במשנה נאמר שאם היתה חצר מוקפת בתקרת אכסדרה משלש צדדיה, וסיכך בסכך כשר על האויר שבמרכז החצר, אם היתה תקרת האכסדרה רחבה ארבע אמות או יותר, כך שהסכך הכשר רחוק מכתלי הבתים ארבע אמות או יותר, שאין אומרים דופן עקומה, הסוכה פסולה. ושואל התלמוד, מדוע לפי אביי לא נאמר פי תקרה יורד וסותם! תירץ רבא את שיטת אביי, כשאמר אביי פי תקרה יורד וסותם, מדובר שהניח את הסכך על תקרת האכסדרה, או שיש מרווח קטן בין התקרה לסכך, כך שעובי תקרת האכסדרה שהיא בניין קבע נראית בסוכה, ומחמת כך לפי אביי אנו מחשיבים את עובי התקרה כנמשך ויורד עד הקרקע, אולם גם אביי מודה שאם הצמיד את סכך הסוכה לתקרה באותו גובה, ולא היתה נראית עובי התקרה, שאין אומרים פי תקרה יורד וסותם, ובמשנה מדובר שהצמיד את הסכך באותו גובה לתקרת האכסדרה].

בסורא מתני להא שמעתא בהאי לישנא. בפומבדיתא מתני: סיכך על גבי אכסדרה שאין לה פצימין - דברי הכל פסולה. יש לה פצימין, אביי אמר: כשרה, רבא אמר: פסולה. אביי אמר: כשרה, אמרינן לבוד.

[לפי אביי כשיש שני פצימין משני הצדדים, כלומר שני עמודים, עמוד ליד הדופן האחת ועמוד ליד הדופן שמולו, שני פצימין אלו מתחברים זה לזה [לבוד=מחובר], והם מחשיבים שיש באותו מקום כותל, כשם שלחי הנמצא בפתח המבוי מחשיב שיש בפתח המבוי מחיצה.

ביארנו על פי הרי"ף והרמב"ם.

ולעומת זאת לפי רש"י, אביי אמר שהסוכה כשירה משום לבוד, מפני שהפצימין סמוכים זה לזה פחות משלושה טפחים, והם מקיפים את כל הסוכה. ורבא אומר שלא אומרים לבוד, מפני שהפצימין נעשו להקיף את החלל שפנימה להם ולא את החלל שחוצה להם. והוסיף רש"י ביאור (יט,א ד"ה ורבא אמר פסולה), שדין לבוד נלמד מהלכה למשה מסיני, והלכה זו נאמרה רק כשעושה את המחיצה לצורך החלל שנעשתה בשבילו, ולא לצורך החלל שחוצה לו.

וקשה על שיטתו, מדוע יאמר רבא שלא אמרינן לבוד, והרי יש לפננו סוכה המוקפת בעמודים שיש בהם דין לבוד ומהיכן לנו לפוסלה!

וראה לעיל שכתבנו בדעת רבא, שאין אומרים פי תקרה יורד וסותם בסוכה שנעשית בחלק הפתוח של האכסדרה, משום שהמחיצות לא נעשו לחלק הפתוח של האכסדרה אלא לחלק המקורה, ולכן במקרה זה לא אומרים פי תקרה יורד וסותם. ולכאורה יש להשוות לזה את דין לבוד, שלדעת רבא, אין אומרים לבוד אלא לצורך האכסדרה שנעשו הפצימין בשבילה, ולא לצורך הסוכה שחוצה לה. אולם המעיין יראה שאין להשוות ביניהם, ודין לבוד אינו חידוש אלא כל שיש קנים זה ליד זה פחות משלושה טפחים הם נהפכים למחיצה, ואין סברא לחלק לצורך איזה צד נעשו, מה שאין כן דין פי תקרה יורד וסותם הוא חידוש, ואין לאומרו אלא במקרים מיוחדים, לצורך הצד שבשבילו נעשתה המחיצה.

ובשיטת הרי"ף והרמב"ם הדברים מובנים, מפני שאין כאן דין לבוד של עמודים פחות משלושה טפחים זה מזה, אלא יש כאן דין לבוד כלומר מחובר, של שני עמודים העומדים זה מול זה, ולכן יתכן לומר שרבא אינו סובר סברא זו].

רבא אמר: פסולה, לא אמרינן לבוד. והלכתא כלישנא קמא.

וכרבא. אביי ורבא הלכה כרבא חוץ מיע"ל קג"ם.

רב אשי אשכחיה לרב כהנא דקא מסכך על גבי אכסדרה שאין לה פצימין. אמר ליה: לא סבר מר הא דאמר רבא: יש לה פצימין - כשרה, אין לה פצימין - פסולה? אחוי ליה נראה מבפנים ושוה מבחוץ. אי נמי: נראה מבחוץ ושוה מבפנים.

[רב כהנא הראה לרב אשי שיש לסוכה פצימין, אלא שהם נראים מבחוץ לעומד באכסדרה ולא מבפנים לעומד בסוכה, או שהם נראים מבפנים לעומד בסוכה ולא מבחוץ לעומד באכסדרה.

לשיטת הרי"ף והרמב"ם הדברים מובנים, מפני שהפצימין נמצאים באמצע הסוכה, במקום סיום התקרה ותחילת הסכך, ויתכן שיראו לעומד בתוך הסוכה ולא לעומד באכסדרה, ויתכן שיראו לעומד באכסדרה ולא לעומד בסוכה.

ורש"י פירש שרב כהנא ישב בסוכה שהיו לה שתי דפנות סמוכות זו לזו כמו האות ר', ובדופן השלישית היה פי תקרה יורד וסותם, ושאל רב אשי היאך הוא מתיר לישב בסוכה שאין לה בדופן השלשית טפח שוחק הרחוק פחות משלושה טפחים מהדופן השניה, או שיהיה לה פצימין! והשיב רב כהנא שבדופן השלישית יש לחי הנראה מבחוץ ולא מפנים, כיון שהאכסדרה היתה עודפת על הסוכה, וכשם שלחי זה מועיל להכשיר טלטול במבוי בשבת, כך הוא מועיל להכשיר את הסוכה.

ובתוספות (יט,א ד"ה אחוי ליה) הקשו על ביאור רש"י, היאך מועיל טפח זה לדופן הסוכה, הרי אין היא ניכרת מבפנים כשיעור טפח, ומה מועיל זה שהיא ניכרת מבחוץ! וכן הקשה הרא"ש, שהרי דופן הסוכה נעשית בשביל היושבים בתוכה, ולא בשביל העומדים חוצה לה! עוד יש להקשות: הרי רב כהנא עצמו אמר לעיל (ז,א) שלא מועיל טפח בלבד לדופן שלישית, אלא צריך שיעשה טפח שוחק בפחות משלושה טפחים סמוך לדופן של הסוכה, ואחריו יעשה צורת הפתח עד סוף הדופן, והיאך מועיל כאן טפח לבד! וכאמור בשיטת הרי"ף והרמב"ם הדברים פשוטים ומובנים].

דאתמר: נראה מבחוץ ושוה מבפנים - נידון משום לחי, ולחי היינו פצימין.

לְחוּח – ברכתו, והפרשת חלה ממנו

במאמר הבא נבאר בעז"ה את שיטת הרמב"ם, מהי הברכה שמברכים על הלחוח? והאם צריך להפריש חלה ממנו? בסוגיה זו נפלה מחלוקת בין חכמי תימן בארץ ישראל, כשהתחילו להכין את הלחוח מ'קמח חיטה', ולא מ'קמח דורה' כמו שהכינוהו בתימן.

לדעת מהר"ח כסאר ומהר"י קאפח, ברכת הלחוח היא מזונות, אף אם קבע סעודתו עליו. מאחר שבלילתו רכה והוא נשפך על המחבת בעזרת כלי, לפיכך אפייתו על המחבת נחשבת 'בישול' ולא אפייה, אף שאין נותנים את העיסה בתוך שמן עמוק, אלא מניחים אותה על 'מחבת טפלון' [וכדומה] ללא שמן. והקמח והמים המעורבים שמהם מכינים את הלחוח כלל אינם נחשבים עיסה. ולפיכך פטורים מלהפריש חלה, שהרי אין כאן עיסה, ואין אפייה. דברי מהר"י קאפח הובאו בהלכות ברכות (ג,ט הערה כא). ודברי מהר"ח כסאר הובאו בהלכות ברכות (ג,ט) והלכות ביכורים (ו,יב). אלא שמהר"ח כסאר הוסיף, שמאחר שנפלה מחלוקת מהי ברכתו, אם קובע סעודתו באכילה זו, יאכל פת, ויפטור את הלחוח בברכת המוציא על הפת. וכחומרת מהר"ח כסאר, כך מורים עוד מחכמי תימן.

לעומתם, לדעת הרב יצחק רצאבי (שו"ע המקוצר א, לד,יא; כרך ה, קע,יט), ברכת הלחוח היא מזונות, ואם קבע סעודתו עליו ברכתו המוציא. ובתנאי שיהיה לחוח שעוביו יותר מ-3 מ"מ. ובנוגע להפרשת חלה, לחוח שעוביו מ-8 מ"מ ומעלה יש להפריש ממנו חלה בברכה אחר אפייתו, אחר צירוף רקיקי הלחוח בכלי בגמר אפייתם, ואם עובי הלחוח מ-3 מ"מ עד 7 מ"מ, צריך להפריש ממנו חלה אחר אפייתו, אחר צירוף רקיקי הלחוח בכלי, ללא ברכה. ואם עובי הלחוח פחות מ-3 מ"מ אין צריך להפריש ממנו חלה כלל.

וכך פסק בפניני הלכה (ברכות ו,יא; כשרות א הצומח והחי יא,יב), אלא שכתב שמבחינה עקרונית יש להפריש חלה מכל המאפים הנעשים מבלילה רכה ואין לשער את עוביים במ"מ, ורק אם אפאם דקים מאוד, עד שכלל אינם נראים מאפה, פטור מלהפריש מהם חלה.

***

מקורות חז"ל שבהם ניתן למצוא התייחסות לסוגיית ה'לחוח' הם, דברי התלמוד במסכת ברכות (לז,ב-לח,א), ומשניות במסכת חלה (א,ד-ו).

מסכת ברכות (לז,ב-לח,א):

(טרוקנין חייבין בחלה. וכי אתא רבין אמר רבי יוחנן: טרוקנין פטורין מן החלה).

[הנוסח שבסוגריים העגולים כן הוא בתלמוד לפנינו, אולם נוסח זה משובש, וראה בהמשך מחוץ לסוגריים, שכתבנו נוסח מתוקן על פי כ"י, כפי שתיקן בהגהות וציונים מהדורת עז והדר, וכך תיקן הגר"א].

כי אתא רבין אמר רבי יוחנן: טרוקנין חייבת בחלה. מאי טרוקנין? אמר אביי: כובא דארעא.

[לדעת הרמב"ם, טרוקנין/כובא דארעא, היא עיסה שאופים אותה בקרקע כמו שהערביים שוכני המדברות עושים (רמב"ם ברכות ג,ט). חפירה זו שחופרים הערביים נזכרה במשנה במסכת כלים (ה,י), ושם נאמר: "יורת הערביים שהוא חופר בארץ וטח בטיט". וביאר הרמב"ם בפה"מ מנחות (ה,ט): "ויורת הערביים, גומה בקרקע מטוייחת בטיט כעין קדרה, מסיקין את האש בתוכה עד שתוחם ונותנין שם את הבצק. וכל הצורות הללו מפורסמות אצלינו בכפרים ובערי השדה". מאחר והעיסה נאפית באפיה ולא בבישול, שהרי אין בגומה מים או שמן, לפיכך המאפה חייב בחלה. ואילו לדעת רש"י, טרוקנין/כובא דארעא היא קמח ומים שיוצקים לתוך גומה הנמצאת בחלל הכירה, ובלילת הבצק רכה, ומאחר והוא ניתן לתוך גומה והמאפה הנאפה עבה ולא דק, לפיכך חייב בחלה. וראה בהמשך שמוכרחים לומר שהרמב"ם מסכים לרש"י, וטרוקנין הוא מאפה שנעשה מבצק שבלילתו רכה].

ואמר אביי: טריתא פטורה מן החלה. מאי טריתא? איכא דאמרי: גביל מרתח, ואיכא דאמרי: נהמא דהנדקא; ואיכא דאמרי: לחם העשוי לכותח.

[לביאור טריתא הביא התלמוד שלוש אפשרויות, גביל מרתח, נהמא דהנדקא, ולחם העשוי לכותח. לדעת הרמב"ם, גביל מרתח פירושו, שהשליך קמח לתוך מים רותחים ובישלו בהם, ללא אפייה בתנור או על מחבת (כך פירש רב האי גאון, הובא ברבנו יונה על הרי"ף כו,ב מדפי הרי"ף, ד"ה טריתא פטורה מן החלה). נהמא דהנדקא פירושו, עיסה מגולגלת מסביב שפוד ומטוגנת בשמן, ולא אפויה בתנור. לחם העשוי לכותח פירושו, שעשאו על מנת ליתנו בכותח, שהוא מיטבל עם חלב ומלח, ואף שאופים את הלחם בתנור, מאחר ובדעתו שלא לאוכלו כלחם אלא כמיטבל, אין עליו שם לחם, ופטור מן החלה, כמו עיסת הכלבים שפטורה מן החלה מפני שאין לה שם של לחם (ביכורים ו,ח). פירוש זה נזכר בערוך ערך 'טרתא', ובמהר"ח כסאר ביכורים ו,יד, ואף ר"י קורקוס הזכירו שם כאחד הפירושים שאפשר לפרש. מאחר ובכל המקרים האלו העיסה אינה נאפית בתנור או במחבת, אלא היא מבושלת במים או בשמן, או שאין בדעתו לאוכלה כפת, לפיכך פטורה מן החלה. ואילו לדעת רש"י, גביל מרתח פירושו, עיסה שבלילתה רכה כמו בטרוקנין ושופכין אותה על הכירה ומתפשטת עליה ונאפית, ומאחר והמאפה דק, אין עליו תורת לחם, והוא פטור מן החלה. ולחם העשוי לכותח פירושו, שאין אופין אותו בתנור אלא בחמה].

תני רבי חייא: לחם העשוי לכותח פטור מן החלה. והא תניא: חייב בחלה! התם כדקתני טעמא, רבי יהודה אומר: מעשיה מוכיחין עליה, עשאן [דף לח עמוד א] כעכין [כצ"ל כעכין ולא כעבין. וכך הוא ברמב"ם, ובכ"י, ראה הגהות וציונים מהדורת עז והדר] - חייבין, כלמודין - פטורים.

[כפי שכתבנו לעיל, לדעת הרמב"ם, לחם העשוי לכותח אופים אותו בתנור, אלא שאם עשאו על מנת ליתנו בכותח, שהוא מיטבל עם חלב ומלח, מאחר ובדעתו שלא לאוכלו כלחם אלא כמיטבל, אין עליו שם לחם, ופטור מן החלה, כמו עיסת הכלבים שפטורה מן החלה מפני שאין לה שם של לחם. ולפיכך אם עשאו כעכין כלומר כמראה שאר הפיתות, הוכיח שבדעתו לאוכלו כפת, וחייב בחלה, ואם עשאו כלימודים, כלומר כמו נסרים מאורכים ללא צורת פת, הוכיח שבדעתו לאוכלו כמיטבל ופטור מן החלה. ואילו לדעת רש"י לחם העשוי לכותח פירושו, שאין אופין אותו בתנור אלא בחמה, ואם עשאו כעכין יש לחשוש שמא ימלך לאפות ממנו כשיעור חלה, ולפיכך חייב בחלה (ט"ז על שו"ע יו"ד שכט,ז ס"ק ו)].

אמר ליה אביי לרב יוסף: האי כובא דארעא מאי מברכין עלויה? אמר ליה: מי סברת נהמא הוא? גובלא בעלמא הוא ומברכין עלויה בורא מיני מזונות. מר זוטרא קבע סעודתיה עלויה, וברך עלויה, המוציא לחם מן הארץ ושלש ברכות.

[כפי שכתבנו לעיל, לדעת הרמב"ם, כובא דארעא היא עיסה שאופים אותה בקרקע כמו שהערביים שוכני המדברות עושים. וביאר רב יוסף שמאחר שהיא גובלא בעלמא, כלומר גוש בצק, [גובלא מלשון גיבול, כלומר בצק, כלומר גוש בצק], ובלשון ימינו מאפה דחוס הדומה לגוש בצק, ובלשונו של הרמב"ם שאין על המאפה צורת פת, כלומר שאין לו מרקם של פת, ואף שהבצק נאפה, מאחר ואין מראהו כשאר מראה פת, לפיכך ברכתו מזונות, ואם קבע סעודתו עליו ברכתו המוציא. וזה לשון הרמב"ם בהלכות ברכות (ג,ט): "עיסה שנאפת בקרקע כמו שהערביים שוכני המדברות אופין, הואיל ואין עליה צורת פת, מברך עליה בתחילה, בורא מיני מזונות; ואם קבע סעודתו עליה, מברך המוציא". אם נתבונן, כדי שיצא מאפה דחוס הדומה לגוש בצק, מוכרחים לומר שהעיסה דלילה ונשפכת, נמצא שגם הרמב"ם מסכים לרש"י, שמדובר במאפה הנעשה מבלילה רכה].

אמר מר בר רב אשי: ואדם יוצא בהן ידי חובתו בפסח, מאי טעמא - לחם עוני קרינן ביה.

[מי שיעשה מצה בתוך גומה שחיממוה בגחלים בקרקע, יצא בה ידי חובת מצה, מפני שהמצה אפויה ולא מבושלת עם מים או שמן, ויש עליה שם של פת. וזה לשון הרמב"ם בהלכות חמץ ומצה (ז,ו): "אחד מצה שנאפת בתנור, או באילפס, בין שהדביק הבצק באילפס ואחר כך הרתיח, בין שהרתיח ואחר כך הדביק; אפילו אפיה בקרקע, הרי זה יוצא בה ידי חובתו"]. (ע"כ תלמוד ברכות עם פירוש)

נסכם את העקרונות שלמדנו בסוגיה. לדעת רש"י טרוקנין או טריתא בלילתם רכה. טרוקנין, מאחר ואופים אותו בתוך גומה, והמאפה היוצא הוא עבה, לפיכך חייב בחלה. ואילו טריתא, מאחר ויוצקים אותה על הכירה והמאפה היוצא ממנה הוא דק, לפיכך פטור מן החלה.

לעומת זאת, לפי הרמב"ם, הכלל הקובע הוא, אם בישל את הבצק במים או בשמן או אפאו בחמה, אינו נחשב פת ופטור מן החלה, ואם אפאו בתנור או במחבת או בקרקע, נחשב פת וחייב בחלה. ועוד למדנו בדעת הרמב"ם, גם בצק שבלילתו רכה, אם אפאו ללא מים או שמן, חייב בחלה, וברכתו מזונות ואם קבע סעודה המוציא, וכפי שביארנו בטרוקנין/כובא דארעא שהוא מאפה שנעשה מבלילה רכה. ולפיכך הגדירו התלמוד גובלא, כלומר גוש בצק, ובלשון ימינו מאפה דחוס הדומה לגוש בצק, ובלשונו של הרמב"ם שאין על המאפה צורת פת, כלומר שאין לו מרקם של פת, וכוונתו בגלל שהמאפה נעשה מבלילה רכה.

כאן ראוי לבאר, לדעת מהר"י קאפח, טרוקנין/כובא דארעא אינו נעשה מבלילה רכה אלא מבצק רגיל, ומה שהגדירו התלמוד גובלא, ביאורו גוש בצק מגובל [=שנילוש ונאפה], ומה שהגדירו הרמב"ם שאין על המאפה צורת פת, כוונתו מפני שהוא עגול ככדור ולא שטוח ועגול כשאר פת, ולפיכך ברכתו מזונות, ואם קבע סעודתו עליו ברכתו המוציא. וכך הוא דין הברכה על "הכובנה" של יהודי תימן שהיא נאפית בסיר עגול גבוה בתוך תנור (מהר"י קאפח ברכות ג,ט הערה כא).

ולא ביארנו כמהר"י קאפח, מפני שפת העשויה ככדור, אין בשינוי צורתה החיצונית כדי לגרום לשינוי הברכה עליה, וראיה לכך מלחם הפנים שהיה מרובע ונחשב פת, וצריך שינוי מהותי במרקם של הפת כדי לגרום לשינוי הברכה עליה, וכפי שכתבנו שבכובא דארעא המרקם של הפת שונה שהוא כמו גוש בצק דחוס, ולא כמראה שאר פת.

היוצא מכך, לפי ביאורנו, בהלכות ברכות ג,ט כתב הרמב"ם, פת שבלילתה רכה, אם אפאה באש ללא מים או שמן, ברכתה מזונות, ואם קבע סעודתו מברך המוציא. ולכאורה כך היא הברכה על הלחוח, ועוד נבאר זאת.

בנוגע לברכה על "הכובנה" מאחר ומערבבים בה הרבה שמן, הרי היא פת הבאה בכסנין מחמת כך, וברכתה מזונות, ואם קבע סעודתו המוציא (רמב"ם ברכות ג,ט), וכך כתב בפניני הלכה (ברכות ו,יא). מה שכתבנו, הוא שלא כדברי האומרים שברכת הכובנה מזונות, בגלל שנאפית בתוך סיר מכוסה, והאדים המצטברים במכסה הסיר מגדירים אותה כתבשיל ולא כמאפה.

***

משנה מסכת חלה (א,ד):

...הסופגנין והדובשנין והאסקריטין וחלת המשרת והמדומע פטורין מן החלה.

פירוש המשנה לרמב"ם:

...וסופגנין ודובשנין ואסקריטין וחלת המשרת, מיני לחם שמתחלת לישתן מערבין בהן שמן או דבש או תבלין ומתבשלין מיני בשול שונים, ונקראין לפי תערובתן וגם לפי אופן בשולם. תרגום רקיקי מצות אספוגין פטירין. ודובשנין, שנילושו בדבש. ואסקריטין, תרגום צפיחית. ותרגום מחבת משרתא, ולפיכך נקראת חלת המשרת. והמדומע, הן החולין שנתערבה בהן תרומה, וכבר נתבאר זה במסכת תרומות תכלית באור. ואמרו בסוף משנה זו פטורין מן החלה, מוסב על סופגנין ודובשנין ואסקריטין וחלת המשרת והמדומע.

רבנו עובדיה מברטנורא:

הסופגנים - לחם שבלילתו רכה ועשוי כספוג. פ"א רקיקים דקים, תרגום ורקיקי מצות, ואספוגין:

הדובשנים - מטוגנים בדבש, א"נ נילושים בדבש:

האסקריטין - תרגום צפיחית, אסקריטון. ובלילתן רכה מאד:

וחלת המשרת - חלה חלוטה במחבת, תרגום מחבת, משריתא:

המדומע - סאה של תרומה שנפלה לפחות מק' סאין של חולין, ונעשו כולן מדומע ואסורים לזרים, ופטור מן החלה דכתיב (במדבר טו) תרימו תרומה, ולא שכבר נתרמה.

כפי שכתב הרמב"ם בפה"מ, בכל הדוגמאות שנזכרו כאן במשנה, מדובר שהפת התבשלה במים או טיגנוה בשמן, ולא מדובר שנתן את הפת בתנור או במחבת ללא שמן, וראה עוד להלן בפה"מ על משנה ו' שכתב הרמב"ם: "וכל אלו שמנה מקודם ואמר סופגנין ודובשנין וכו' כולם מעשה חמה ולפיכך הם פטורים מן החלה". ומקורו דברי התלמוד במסכת פסחים (לז,א). ועל פי זה: סופגנים היא פת דקה שאופים אותה בחמה (ראה להלן הלכות ביכורים ו,יג). דובשנים היא פת שנילושה בדבש שטיגנוה בשמן. אסקריטין הוא הלחוח שבלילתו רכה, שאופים אותו בחמה. חלת המשרת היא פת שחלטוה בתוך מים רותחים במחבת.

***

 משנה מסכת חלה (א,ה):

עיסה שתחלתה סופגנין וסופה סופגנין פטורה מן החלה תחלתה עיסה וסופה סופגנין תחלתה סופגנין וסופה עיסה חייבין בחלה וכן הקנובקאות חייבות.

פירוש המשנה לרמב"ם:

קנובקעות, קמח קלוי שלשין אותו בשמן ואחרי לישתו ובשולו מפררין אותו בידים ונעשה קמח.

את משנה זו ביאר הרמב"ם היטב במשנה תורה. וכך כתב בהלכות ביכורים (ו,יג):

עיסה שלשה תחילה לעשותה מעשה חמה, והשלימה לעשותה פת, או שהתחיל בה לאפותה פת, והשלימה לעשותה מעשה חמה, וכן קלי שלשו לאפותו פת – חייבין בחלה.

כלומר, בנוסף להתחשבות באופן אפיית הפת, צריך להתחשב בדעתו של האדם. ואם התחיל ללוש את הבצק כדי לאפותו בתנור, אף שהשלים אפייתו בחמה, וכן אם היה להיפך, שהתחיל את הלישה על דעת שיאפה אותה בשמש והשלים אפיתה בתנור, חייבת העיסה בחלה. וכן קמח קלוי שלשו בשמן ובשלו ופררו, ובמקום לאוכלו כשהוא מפורר שינה דעתו לעשות מהקמח [=המפורר] פת שאפאה בתנור, חייב להפריש חלה מהעיסה.

***

משנה מסכת חלה (א,ו):

המעיסה בית שמאי פוטרין ובית הלל מחייבין החליטה בית שמאי מחייבין ובית הלל פוטרין.

פירוש המשנה לרמב"ם:

אם הרתיח את המים עד שהוא רותח מאד ונתן לתוכו הקמח ולש אותו בו נקרא מעיסה. ואם יצק המים הרותחין על הקמח נקרא חליטה. ואין הבדל בין מעיסה וחליטה. אלא שתנא שמע מחלוקת בית שמאי ובית הלל במעיסה. שבית שמאי פוטרין ובית הלל מחייבין, וכך הדין אצלו בחליטה. ותנא אחר שמע מחלוקתם בחליטה, שבית שמאי מחייבין ובית הלל פוטרין, וכך הדין אצלו במעיסה. וההלכה שהמעיסה והחליטה וכן כל מה שמעורב בו שמן או דבש או תבלין וכיוצא בהן, אם נאפית אותה עיסה בתנור או בפורני או במחבת וכיוצא בה או בגומא שבקרקע ואפילו נתן את הבצק בכלי ואח"כ חמם את הכלי עד שנאפה, הואיל ודעתו לאפותו הרי זה חייב בחלה. וכל עיסה שדעתו ליבשה בשמש בלבד כגון "אלאטריה". או שמבשלים אותו במרק הרי זה פטור. וכל אלו שמנה מקודם ואמר סופגנין ודובשנין וכו' כולם מעשה חמה ולפיכך הם פטורים מן החלה.

השליך קמח לתוך מים רותחים נקרא מעיסה, יצק מים רותחים על קמח נקרא חליטה. הרמב"ם בפה"מ שלפנינו, לא כתב שיש לחלק בין בצק שבלילתו עבה לבצק שבלילתו רכה, אלא כתב שהכלל הקובע הוא, אם בישל את הבצק במים או בשמן או אפאו בחמה, אינו נחשב פת ופטור מן החלה, ואם אפאו בתנור או במחבת או במרחשת או בקרקע, נחשב פת וחייב בחלה.

הכלל שכתב הרמב"ם בפה"מ במשנה זו, מוסב על כל המשניות שנזכרו קודם לכן. הכלל הקובע בכל סוגי המאפים, בישל את הבצק במים או בשמן או אפאו בחמה, אינו נחשב פת ופטור מן החלה, ואם אפאו בתנור או במחבת או במרחשת או בקרקע, נחשב פת וחייב בחלה. וכן הוא בתלמוד פסחים (לז,א) שהוא מקור דברי הרמב"ם בפה"מ זה, ושם נזכר כלל זה כמתייחס לסוגי המאפים שנזכרו במשנה ד' לעיל. והנה, במשנה ד' נזכר האסקריטין. האסקריטין בלילתם רכה. על המן נאמר וטעמו כצפיחית בדבש (שמות יז,לא), ותרגם אונקלוס כאיסקריטוון בדבש [איסקריטוון=איסקריטין], ותרגם רס"ג כקטאיף בעסאל, והוא הלחוח. [נמצא שטעם המן היה, כמו לחוח שטבלוהו בדבש]. וכך פירש רבנו עובדיה מברטנורא שבלילתן רכה מאוד. וכך כתב גם 'הערוך' בערך צפחת: "מאכל העשוי מן קמח ודבש, והוא רך כל כך שיכול להציקו, וראיה לדבר כצפיחית בדבש". נמצא שכולם מסכימים שזהו תיאור מאפה זה, ואף הרמב"ם כך סובר. ולמרות זאת, אין לפטור את הפת הנעשית ממנו מחיוב הפרשת חלה משום דלילות הבצק, אלא משום שאפאו בחמה או בישלו בקדירה, אבל אם אפאו בתנור או במחבת חייב בחלה. היוצא מכך, לחוח שאפאו במחבת חייב בחלה.

וזה לשון הרמב"ם בהלכות ביכורים (ו,יב):

עיסה שנילושה ביין, או שמן, או דבש, או מים רותחים, או שנתן לתוכה תבלין, או שהרתיח המים והשליך הקמח לתוכו ולשו – אם אפיה, בין בתנור, בין בקרקע, בין על המחבת והמרחשת, בין שהדביק את הבצק במחבת ובמרחשת ואחר כך הרתיחן באש מלמטה עד שנאפת הפת, בין שהרתיחן ואחר כך הדביק הבצק – כל אלו חייבין בחלה.

אבל העושה עיסה לייבשה בחמה בלבד, או לבשלה בקדירה – הרי היא פטורה מן החלה: שאין מעשה חמה לחם, בין שלשה במים בין בשאר משקין. וכן קלי שלשין אותו במים או בדבש, ואוכלין אותו בלא אפייה – פטור: שאין חייבת בחלה, אלא עיסה שסופה להיאפות לחם למאכל אדם.

בהלכה שלפנינו הביא הרמב"ם דוגמאות שונות לעיסות שונות, ולא חילק אם בלילת העיסה רכה או קשה, אלא אם אפה את הפת בקדירה או בתנור ומחבת, מכאן שבכל סוג של עיסה יש חובה להפריש חלה. וכפי שכתבנו, כך מוכח מהתלמוד פסחים (לז,א) שהוא מקור דברי הרמב"ם בהלכה זו, ושם נזכר כלל זה כמתייחס לסוגי המאפים שנזכרו במסכת חלה (א,ד), ושם נזכר האיסקריטין שבלילתם רכה, ועליהם נאמר בתלמוד ובהלכה זו, שאם נאפו במחבת חייבים בחלה.

אם נצרף את מה שכתבנו לעיל בביאור התלמוד במסכת ברכות, עם מה שביאר הרמב"ם בפה"מ ובהלכה על פי הנאמר בתלמוד פסחים (לז,א). טרוקנין/כובא דארעא בלילתה רכה, וברכתה מזונות ואם קבע סעודה המוציא, ואיסקריטין בלילתם רכה ואם אפאם במחבת חייב בחלה. היוצא מכך, לחוח ברכתו מזונות ואם קבע סעודה המוציא, וחייב להפריש ממנו חלה.

***

אלא שיש עוד מקום בו מצאנו בדברי הרמב"ם התייחסות מפורשת ללחוח, והוא בתשובה סי' ריג. בהלכות ברכות (ד,יא) נאמר: "דברים הבאים לאחר הסעודה בין מחמת הסעודה בין שלא מחמת הסעודה טעונין ברכה לפניהן ולאחריהם". לאחר הסעודה ביאורו, אחר סיום אכילת הפת, קודם ברכת המזון. ונשאל הרמב"ם האם צריך לברך על "הקטאיף" הבא לאחר סיום סעודה, ממה שדרך בני אדם להתמתק בו אחר סיום הסעודה? והשיב, שהקטאיף הוא פת וחייבים בחלה, ולפיכך אם הביאוהו בסיום הסעודה, אין מברכים עליו לא לפניו ולא לאחריו. אולם הקטאיף הממלואים והמטוגנים דינם כפת הבאה בכסנין, ואם הביאום בסיום הסעודה צריך לברך לפניהם מזונות, ולאחריהם ברכה מעין שלש, ורק לאחר מכן יברכו ברכת המזון.

קטאיף הוא הלחוח, וכך הוא שמו עד היום אצל הערבים. ואף אם יטען הטוען שיש המכנים קטאיף למאפה הדומה לפנקיק ולא למאפה הדומה ללחוח, אבל בכל סוגי אפיות אלו העיסה דלילה וניצקת למחבת כמפורסם. נמצא שהרמב"ם הורה במפורש שברכת הלחוח היא המוציא, וחייבים להפריש ממנו חלה. ראוי לציין, שהרמב"ם בסוף תשובה זו מפנה לחיבור, כך שתשובה זו נכתבה בבגרותו, אחר פרסום משנ"ת, ואינה דעת הרמב"ם בילדותו שיטען הטוען שאין לסמוך עליה.

נמצאנו למדים מדברי הרמב"ם בתשובה, שיש להבחין בין טרוקנין לבין לחוח, ובטרוקנין אין כלל מרקם של פת, מחמת צפיפות הבצק וגושיותו, ולפיכך ברכתו מזונות ורק אם קבע סעודה המוציא, מה שאין כן בלחוח הבצק תופח, ויש ללחוח מראה פת, ולפיכך ברכתו המוציא. [בנקודה זו יש מקום למתווכח להתווכח, ולהגדיר גם את הלחוח כמאפה שאין עליו צורת פת במרקם שלו, ואז תהיה ברכת הלחוח מזונות ואם קבע סעודה המוציא. אולם כאמור הרמב"ם אינו סובר כך, ולדעתו המרקם של הלחוח הוא כמו פת].

***

בנוגע לזמן הפרשת החלה, האם בזמן הלישה או לאחר סיום האפייה, מאחר ולא מצאנו בדברי הרמב"ם שום רמז, שיש מקרים שבהם יפריש חלה לאחר אפייה ולא בזמן הלישה. נראה, שכל זמן שאין הבצק דליל מאוד הנראה כמים מלוכלכים בקמח, אלא יש בו סמיכות כלשהי כמו הבצק של הלחוח, בצק שזוהי רמת דלילותו נחשב כעיסה, שהרי אפשר לאפות ממנו פת, ויש להפריש ממנו חלה כבר כשהוא עיסה, ובברכה.

מים שניים בנטילת ידים

שלש גזירות בנטילת ידים

נטילה אחת לחולין  2

כיצד מטהרים המים הראשונים והשניים   3

מקרים שבהם המים הראשונים מטמאים   5

הידים מיטמאות ומיטהרות עד הפרק   6

נטמאה ידו באמצע הנטילה האם צריך לנגב אותה   7

טומאה מהמים שבידית הכלי  8

נטילת ידים לחולין  8

 

שלש גזירות בנטילת ידים

כתב הרמב"ם בהלכות שאר אבות הטומאות (ח,ח):

שלמה המלך ובית דינו גזרו על כל הידיים שיהיו שנייות, אף על פי שלא ידע בוודאי שנטמאו - מפני שהידיים עסקנייות. ולא גזר שלמה על הידיים טומאה, אלא לקודש; ואחר כך גזרו חכמים שאחריו, אף לתרומה. ולפיכך צריך נטילת ידיים לתרומה; ואם נגע בתרומה קודם שייטול ידיו - פסולה, ונשרפת על טומאה זו.

עוד כתב הרמב"ם בהלכות ברכות (ו,א):

כל האוכל הפת שמברכין עליה המוציא - צריך נטילת ידיים תחילה וסוף, ואף על פי שהיא פת חולין; ואף על פי שאין ידיו מלוכלכות, ואינו יודע להן טומאה, לא יאכל, עד שייטול שתי ידיו. וכן כל דבר שטיבולו במשקין - צריך נטילת ידיים, תחילה.

מקור הלכות אלו במסכת שבת ובמסכת חולין. במסכת שבת (יד,ב-טו,א) נאמר:

דאמר רב יהודה אמר שמואל: בשעה שתיקן שלמה עירובין ונטילת ידים יצתה בת קול ואמרה: בני אם חכם לבך ישמח לבי גם אני. חכם בני ושמח לבי ואשיבה חרפי דבר.

ועוד נאמר שם (יג,ב-טו,א):

משנה. נמנו ורבו בית שמאי על בית הלל, ושמונה עשר דברים גזרו בו ביום. גמרא. מאי נינהו שמנה עשר דבר? דתנן, אלו פוסלין את התרומה: ... והידים... [מקשה התלמוד] וידים תלמידי שמאי והלל גזור? שמאי והלל גזור! דתניא: יוסי בן יועזר איש צרידה ויוסי בן יוחנן איש ירושלים גזרו טומאה על ארץ העמים... שמאי והלל גזרו טומאה על הידים... [מתרץ התלמוד] אתו אינהו, גזור ולא קבלו מינייהו, ואתו תלמידייהו - גזרו וקבלו מינייהו [=כאשר גזרו שמאי והלל על הידים לא התקבלה גזירתם בציבור, אולם כאשר תלמידיהם גזרו על הידים התקבלה גזירתם בציבור. עוד מקשה התלמוד, והרי שלמה הוא שגזר על טומאת הידים? מתרץ התלמוד] שלמה גזר לקדשים ואתו אינהו [תלמידי שמאי והלל] - וגזור אף לתרומה.

במסכת חולין (קו,א) נאמר:

אמר רב אידי בר אבין אמר רב יצחק בר אשיאן: נטילת ידים לחולין מפני סרך תרומה, ועוד משום מצוה. מאי מצוה? אמר אביי: מצוה לשמוע דברי חכמים, רבא אמר: מצוה לשמוע דברי ר"א בן ערך, דכתיב וכל אשר יגע בו הזב וידיו לא שטף במים, אמר ר"א בן ערך: מכאן סמכו חכמים לנטילת ידים מן התורה".

ופירש רש"י: נט"י לחולין מפני סרך תרומה - הוצרכה שהידים שניות ופוסלות את התרומה אבל חולין לא מהני בהו שני ומפני סרך תרומה שירגילו אוכלי תרומה ליטול ידיהם הנוהגת בחולין. מצוה לשמוע דברי חכמים - שתקנוה. רבא אמר - דאורייתא היא מצוה כרבי אלעזר בן ערך.

נמצאנו למדים מהלכות אלו, שהיו שלש גזירות שגזרו חכמים על סתם ידים, כלומר שאינו יודע שנטמאו ידיו בטומאה כלשהי. גזירה ראשונה של שלמה ובית דינו שיהיו סתם ידים טמאות כשני לטומאה לגבי קודש. גזירה שנייה של תלמידי שמאי והלל שיהיו סתם ידים טמאות כשני לטומאה לגבי תרומה. גזירה שלישית בדורות שלאחר מכן, שצריך ליטול את ידיו קודם אכילת פת חולין, או אוכל שטיבולו במשקה.

אולם אין דמיון בין הגזירות, ובתחילה כשגזרו טומאה על סתם ידים לגבי קודש, כדי לטהר ידים אלו, צריך להטבילם במקווה כשר, וכך נאמר במשנה במסכת חגיגה (ב,ה): "נוטלין לידים לחולין ולמעשר ולתרומה, ולקודש מטבילין, ולחטאת אם נטמאו ידיו נטמא גופו". וכך כתב הרמב"ם בפה"מ (בהקדמה למסכת ידים, יבוא בהמשך). וכך פסק בהלכות שאר אבות הטומאות (ח,ז): "מי שנטמאת ידו אחת, ונגעה באחרת [=מדובר שידיו יבשות, ביאור הרב צדוק] - האחרת טהורה; ונוטל את הטמאה, ודיו. במה דברים אמורים, לתרומה. אבל לקודש - אם נטמאת ידו אחת, ונגע בשנייה [=מדובר שידיו יבשות, ביאור הרב צדוק] - טימאה, ושתיהן צריכות טבילה לקודש; אבל לתרומה, בנטילת ידיים בלבד יטהרו ידיו". לאחר מכן כשגזרו טומאה על סתם ידים לגבי תרומה, כדי לטהרם צריך ליטול את ידיו פעמיים, כלומר צריך לערות על ידיו מים בשתי פעמים, מים ראשונים צריך שיהיה בהם רביעית, ומטרתם להעביר את הטומאה מידיו ולטהרם, ומים שניים אין צריך שיהיה בהם רביעית, ומטרתם להעביר את הטומאה שנשארה במים שעל ידיו (מקוות פרק יא הלכות ג ח). לאחר מכן כשהצריכו חכמים ליטול ידים קודם אכילת פת חולין, לא גזרו חכמים שאם יגע בחולין בסתם ידים ללא נטילת ידים יטמא את החולין, כמו שמטמא מי שנוגע בתרומה בסתם ידים ללא נטילת ידים, אלא גזרו חכמים על נטילת ידים משום סרך תרומה (חולין קו,א), וכמו שמפרש רש"י, כדי להרגיל את הכהנים אוכלי התרומה ליטול את ידיהם לפני אכילת תרומה, לפיכך חייבו חכמים את כולם, ליטול ידים לפני אכילת פת, או לפני אכילת דבר שטיבולו במשקה. נמצאנו למדים, מה שאמרו חכמים סתם ידים שניות לטומאה, דבר זה הוא רק לגבי תרומה, אבל לגבי החולין, אין סתם ידים נחשבות כשני לטומאה, ולפיכך אם יגע במשקה חולין ללא נטילת ידים, אין אומרים שהמשקה הפך להיות ראשון לטומאה, כפי הכלל האחוז בידינו שכל משקה שנוגע בטומאה הופך להיות ראשון לטומאה, אלא משקה החולין שנגע בסתם ידים נשאר טהור.

***

נטילה אחת לחולין

לפי הרמב"ם, הנוטל ידיו לחולין די בנטילה פעם אחת, ואין צריך ליטול את ידיו פעמיים כמו בתרומה, וכל המשניות במסכת ידים שבהם נזכרה חובת נטילת ידים במים שניים, עוסקות בנטילת ידים לתרומה, אבל בנטילת ידים לחולין די בנטילת ידים פעם אחת.

ראיה לזאת מהמשנה במסכת ידים (ב,ב) שם נאמר: "נטל את הראשונים למקום אחד ואת השניים למקום אחר ונפל ככר של תרומה על הראשונים טמא ועל השניים טהור". כלומר יש להבחין בין מים ראשונים למים שניים, ומים ראשונים ניטלים כדי להעביר את הטומאה מידיו, ולפיכך צריך שיהיה בהם שיעור רביעית, ולאחר שנטל בהם הם טמאים, ואם נפל כיכר של תרומה לתוכם נטמא, מה שאין כן מים שניים נעשו כדי להעביר את המים הראשונים מידיו, כלומר השלמת הטהרה תוספת בטהרה, אבל המים עצמם טהורים כי כבר נטהרו ידיו, וזו היתה תקנת חכמים בנטילת ידים, שיעשו תוספת טהרה להעביר את המים הטמאים מידיו. מדוע הזכירה המשנה נפל כיכר של תרומה על הראשונים? מדוע לא הזכירה המשנה נפל כיכר חולין? כי בחולין המים טהורים, ואינם מטמאים את הכיכר שיפול לתוכם, כי די בנטילת ידים פעם אחת. ראיה זו הזכירה הב"י (או"ח קס,יד) וזה לשונו:

והא דתנן מי רביעית נותנין לחד אף לשנים לענין תרומה שצריך ליטול לה מים שניים מיתניא דאילו לחולין אינו צריך מים שניים כלל וטעמא מדתנן בפ"ב דמסכת ידים (מ"ב) נפל ככר של תרומה לראשונים טמא ואם איתא דלחולין נמי צריך מים שניים אמאי נקט נפל ככר של תרומה אפילו של חולין נמי.

***

כיצד מטהרים המים הראשונים והשניים

וזה לשון הרמב"ם בהקדמה למסכת ידים:

נקדים למסכתא זו הקדמה, והיא שנטילת ידים זולת טבילת ידים. נטילת ידים הרי היא חובה לאוכל פת ואפילו היתה של חולין כמו שבארנו בשני דחגיגה (משנה ה), וכן לאוכל כל דבר נוזל ואפילו היה חולין אמרו כל שטבולו במשקין צריך נטילת ידים (פסחים קטו,א). אבל פירות של חולין אין צריך להן נטילת ידים, אמרו הנוטל ידיו לפירות הרי זה מגסי הרוח (חולין קו,א).

ובין שהיו ידיו טמאות באחת הטומאות המטמאות את הידים או שהיו סתם ידים שאינו יודע להן טומאה הרי זה חייב נטילת ידים לחולין כמו שאמרנו. אלא שיש בכך חלוק, והוא, שאם אינו יודע לידיו לטומאה ונגע בחולין אפילו במשקה חולין הרי זה טהור, ואם היו ידיו טמאות ונגע באכלין של חולין אינו מטמא אותן כי ידים טמאין הן שניות לעולם כמו שיתבאר והשלישי בחולין טהור. ואם נגעו במשקה חולין טמאהו ונעשו משקין טמאין כמו שנתבאר בשני טבול יום. אבל התרומה אפילו אינו יודע טומאה לידיו הרי אם נגע באכלין של תרומה פסלן כמו שנתבאר בסוף זבים, ולפיכך צריך נטילת ידים לתרומה ואפילו לפירות, ובין שהיו ידיו טמאות ודאי או סתם ידים הרי הוא צריך נטילת ידים לתרומה. אבל לקדש אינה מספיקה נטילת ידים אלא טבילת ידים, בין שהיו ידיו טמאות או סתם ידים הרי זה מטביל כמו שנתבאר בשני דחגיגה באמרם ולקדש מטבילין.

וההבדל בין הטבילה לנטילה, שנטילת ידים תהיה במים שאובין, אלא שמתנאיה, שיתננו מכלי דוקא על הידים, אבל אם היו מים שאובין נקוין במקום אחד אין רחיצת הידים מותרת בהן, ושלא יהו מים שנשתנו מראיהן, ושיהא רביעית או יותר לכל אחד, והוא אמרם על דרך השאלה קפדיתו אחזותא קפדיתו אמנא קפדיתו אשעורא, אמר ליה אין. אבל טבילת ידים אינה מותרת במים שאובין אלא במי מקוה ככל שאר המקוות והוא שיהא בו ארבעים סאה כמו שנתבאר בתחלת מקוות. וטבילת ידים ונטילת ידים בין לחולין בין לתרומה עד הפרק. והוי זכור להקדמה זו.

והקדמה אחרת והיא שאם היו ידי האדם טמאות ויצק עליהן מים לטהרן ושעורו לא יהא פחות מרביעית כמו שבארנו, הרי ידיו טהורות, אלא שצריך לרחצן אחר כך במים אחרים ואז יאכל בהן תרומה, לפי שהמים שנטל בהן ידיו נטמאו בידיו ונעשו תחלה כמו שבארנו, לפיכך רוחצן אחר כך במים אחרים לטהרן מטומאת המים שנגע בידיו הואיל ונטמאו מחמת ידיו. ואותן המים שמטהרין בהן את הידים תחלה נקראין מים ראשונים, והמים שרוחצין בהן אחר כך נקראין מים שניים. וכבר נתבאר בתוספתא שהנוטל ידיו צריך לשפשף, כלומר לשפשפן זו בזו. ושם אמרו שפשפה בחברתה טמאה, בראש או בכותל טהורה. וזכור הקדמות אלו שהן סכום מסכתא זו.

כפי שכבר ביארנו למעלה, וכפי שכתב הרמב"ם בפה"מ בהקדמה למסכת ידים, הנוטל ידים לתרומה צריך לערות על ידיו מים פעמיים, מים ראשונים צריך שיהיה בהם רביעית ומטרתם לטהר את ידיו, אולם המים שנשארו על ידיו נטמאים מידיו והם טמאים כראשון לטומאה, ככל המשקים שאם הם נטמאים, הם נהפכים להיות ראשון לטומאה, ומים שניים אין צריך שיהיה בהם רביעית ומטרתם להעביר את הטומאה ממים אלו שנשארו על ידיו.

בנקודה זו יש מקום לשואל לשאול, אם אנו אומרים שמים אלו שנשארו על ידיו נטמאו מידיו, כיצד מועילה שטיפת המים השניים לטהר את הטומאה שבמים אלו, והרי מים אלו הטמאים שעל ידיו והם ראשון לטומאה, צריכים לחזור ולטמא את ידיו, ואף אם ישפוך על ידיו עוד ועוד רביעיות של מים, יחזרו ידיו ויטמאו מהמים הטמאים שישארו על ידיו! תשובה: כך היתה תקנת חכמים, מים אלו שנשארו על ידיו אמנם נחשבים טמאים כראשון לטומאה, אולם אין להחיל עליהם את דיני טומאה וטהרה, שיחזרו ידיו ויטמאו מהם, אלא הם נחשבים טמאים לגבי זה שצריך להעבירם ולסלקם מעל ידיו ואז נשלמת טהרת הידים (תוספות יום טוב, ידים ב,ב, ד"ה ונפל כיכר).

וראה עוד בפה"מ, שהגדיר הרמב"ם מים אלו השניים כ"שיירי טהרה", כלומר שאין כאן ממש טומאה שצריך להסירה, אלא יש כאן קצת טומאה, שיירים, ובהסרתה הוא השלים את הטהרה. וזה לשון הרמב"ם בפה"מ ידים (א,א):

כבר ידעת שהלוג ארבע רביעיות. ורחיצה זו שהתיר בפחות מרביעית לכל אחד אינה אלא במים שניים, אבל מים ראשונים לא תהא אלא רביעית לכל אחד. וטעם אי הקפדתינו במים שניים ושהם מותרים בפחות מרביעית מפני שהידים כבר טהרו במים ראשונים, והוא אמרם בטעם הדבר שאני התם דקאתו משירי טהרה, ולכן אין אנו צריכין אלא כדי ללחלח כל היד בלבד.

ראוי לבאר, הגדרה זו שהזכיר הרמב"ם, מים שניים נחשבים כשיירי טהרה, אינה מוזכרת בסוגיית התלמוד בחולין (קז,א), מפני שהתלמוד בחולין מדבר על מים ראשונים, והתלמוד רצה להוכיח שאין להקפיד על רביעית מים לכל אחד, מהמשנה במסכת ידים (א,א) בה נאמר: "מי רביעית נותנין לידים לאחד אף לשנים מחצית לוג לשלשה או לארבעה מלוג לחמשה ולעשרה ולמאה", ודחה התלמוד ראיה זו, שבמשנה הטעם שאינו צריך רביעית לכל אחד משום שהמים באים משיירי טהרה, כלומר שכבר התחיל לעשות בהם טהרה כשהיתה בהם רביעית, ולפיכך אף מים אלו שנשתיירו שאין בהם רביעית והם שיירי טהרה, יש בכחם לטהר את היד אף בפחות מרביעית. אולם כאמור הרמב"ם מבאר משנה זו על פי פשוטה כעוסקת במים שניים, והוא היסב את דברי התלמוד במסכת חולין כעוסקים במים שניים, ולפיכך תהיה הגדרת המים השניים כשיירי טהרה, מפני שעיקר הטהרה כבר היתה במים הראשונים.

***

מקרים שבהם המים הראשונים מטמאים

מה שכתבנו, שבמים אלו הראשונים שנשארו על ידיו, לא נשארת ממש טומאה, והסרת מים אלו מידיו נחשבת כשיירי טהרה, דבר זה הוא רק כאשר מקיים את מצוות חכמים בנטילת ידים כראוי, ואחר עירוי מים ראשונים על ידיו, מערה עליהם מים שניים, אולם כאשר אינו מקיים את תקנת חכמים, וקודם שיערה על ידיו מים שניים, נגע באדם אחר שלא נטל את ידיו, שם חזרנו לדיני טומאה וטהרה הרגילים, ויטמאו המים שעל ידיו מאותו אדם ויהיו כראשון לטומאה, ויחזרו ויטמאו את ידיו, ולא תועיל נטילת ידים במים שניים בפחות מרביעית, אלא צריך לחזור ולערות מים שניים ברביעית כדי להסיר את הטומאה הממשית הנמצאת בידיו.

וכן אם נטל ידו אחת במים ראשונים, ונגע בידו השנייה שלא נטלה ביד הראשונה, יטמאו המים שעל ידו הראשונה מידו השניה ויהיו כראשון לטומאה, ויחזרו ויטמאו את ידו הראשונה.

וכן אם נפלו המים הראשונים מידו לקרקע הרי הם טמאים כראשון לטומאה, ואם יפול כיכר של תרומה לתוכם יטמא, כפי כללי טומאה וטהרה הרגילים. אולם אם יפלו המים השניים לקרקע, ויעמדו בנפרד מהמים הראשונים, מים אלו טהורים, ואם יפול כיכר של תרומה לתוכם לא יטמא. וזה לשון הרמב"ם בהלכות מקוות (יא,ג):

הנוטל ידיו לתרומה - צריך לחזור וליטול פעם שנייה במים שניים, כדי להסיר המים שעל גב ידיו, שהרי המים שנטל בהן תחילה והן הנקראין מים ראשונים, נטמאו בידיו. לפיכך אם נפל כיכר של תרומה לתוך המים שנטל בהן ידיו תחילה, נטמא; ואם נפל לתוך המים השניים, לא נטמא; ואם נטל ראשונים ושניים למקום אחד, ונפל שם כיכר של תרומה - נטמא.

מקור ההלכה משנה מסכת ידים (ב,ב):

נטל את הראשונים למקום אחד ואת השניים למקום אחר ונפל ככר של תרומה על הראשונים טמא ועל השניים טהור. נטל את הראשונים ואת השניים למקום א' ונפל ככר של תרומה טמא.

פירוש המשנה לרמב"ם:

כבר הודעתיך בהקדמה שהקדמתי שמים ראשונים תחלה, ואם נגע בהן ככר של תרומה נעשה שני כפי הכללים, אבל מים שניים הרי הן טהורין.

עוד כתב הרמב"ם בהלכות מקוות (יא,ה):

...נטל ידו אחת, ושיפשפה בחברתה - נטמאו המים שעליה מחמת חברתה שלא ניטלה, וחוזרין ומטמאין את היד שניטלה. שיפשפה בראשו או בכותל, הרי זו טהורה.

מקור הלכה זו במשנה ידים (ב,ג):

נטל לידו אחת ושפשפה בחברתה טמאה בראשו או בכותל טהורה.

פירוש המשנה לרמב"ם:

וכן אם נטל ידו אחת במים ראשונים וקנח ידו הרחוצה או שפשפה בידו השניה הרי זה טמאה, לפי שאותן המים שעליה משקין טמאין ומטמאין את הידים עד שיתן עליהן מים שניים. ואם שפשף אותה בראשו ידו טהורה, לפי שכבר בארנו כי משקין טמאין ואכלין טמאין אינן מטמאין אלא את הידים לא שאר אברי הגוף.

***

הידים מיטמאות ומיטהרות עד הפרק

נבאר עוד הלכה בדיני נטילת ידים, "הידים מיטמאות ומיטהרות עד הפרק", כלומר, נטל את ידיו עד הפרק [=חיבור כף היד לזרוע], מים אלו הראשונים הרי הם טמאים, מפני שנטמאו מידיו, וכדי לטהרם צריך ליטול עליהם מים שניים. אולם מים שניים יכולים לטהר רק את המים הנמצאים בתוך הפרק, אולם מים שיצאו מחוץ לפרק אינם יכולים להיטהר. ולפיכך לאחר נטילת ידים צריך להגביה את ידיו, שמא יצאו מחוץ לפרק מים ראשונים שלא נטהרו במים שניים, ולאחר נטילת מים שניים, יחזרו מים אלו לתוך הפרק ויטמאו את ידו. וזה לשון הרמב"ם בהלכות מקוות (יא,ד):

הידיים מיטמאות ומיטהרות, עד הפרק. כיצד: נטל את הראשונים עד הפרק, ונטל המים השניים חוץ לפרק, וחזרו מחוץ לפרק לידו - הרי ידו טהורה, שהמים השניים טהורין הן. נטל את הראשונים והשניים חוץ לפרק, וחזרו לידו - נטמאת ידו: שהמים הראשונים שחוץ לפרק נטמאו מחמת ידיו, ואין המים השניים מטהרין מים שחוץ לפרק; ולפי שחזרו המים שחוץ לפרק לידו, טימאוה.

ביאור ההלכה: נטל את המים הראשונים לתוך פרק היד, ונטל גם את המים השניים לתוך פרק היד, ויצאו המים השניים אל מחוץ לפרק, מאחר וכל המים הראשונים היו בתוך פרק ידו, ומאחר ושפך מים שניים על כל המים הראשונים שהיו בתוך פרק ידו, טהרו מים אלו, ואף אם יחזרו לתוך פרק ידו הם טהורים ולא יטמאו את ידו, ובנוגע למים השניים שיחזרו לתוך פרק ידו, מים אלו השניים מלכתחילה היו טהורים, ולא נטמאו, ולפיכך לא יטמאו את ידו.

אולם אם נטל את המים הראשונים לתוך פרק ידו ויצאו אל מחוץ לפרק היד, ונטל גם את המים השניים אל תוך פרק ידו ויצאו אל מחוץ לפרק היד, מאחר ומחוץ לפרק היד אין בכחם של המים השניים לטהר את המים הראשונים, הרי שכל המים שנמצאים מחוץ לפרק שלא באו עליהם מים שניים בתוך פרק היד טמאים הם, ואם יחזרו מים אלו לתוך פרק ידו יטמאו את ידו.

מקור הלכה זו משנה מסכת ידים (ב,ג):

הידים מיטמאות ומיטהרות עד הפרק כיצד נטל את הראשונים עד הפרק ואת השניים חוץ לפרק וחזרו ליד טהורה נטל את הראשונים ואת השניים חוץ לפרק וחזרו ליד טמאה.

פירוש המשנה לרמב"ם:

אם נטל את הראשונים חוץ לפרק נעשו אותן המים אשר חוץ לפרק משקין טמאין כמו שאמרנו לעיל, וכך המים אשר על ידיו, וכאשר נטל מים שניים טהר כל מה שעל ידיו ממים הראשונים, אבל מה שיש ממים הראשונים חוץ לפרק אין מים שניים מטהרין אותו לפי שאינן מטהרין אלא עד הפרק, ולפיכך אם חזר מן המים שחוץ לפרק לידים טמאן מפני שהן משקין טמאין כמו שבארנו.

***

נטמאה ידו באמצע הנטילה האם צריך לנגב אותה

כפי שכתבנו למעלה, אם נטל ידו אחת, ונגע בה בידו השנייה קודם שיטלנה, יטמאו המים שעל ידו הראשונה מידו השניה ויהיו כראשון לטומאה, ויחזרו ויטמאו את ידו הראשונה. השאלה הנשאלת, מה צריך לעשות במקרה זה, האם צריך לנגב את היד הרטובה ואז לחזור ולנוטלה, או שמא יחזור ויטלנה בלי לנגבה. אם ננסה לחשוב בהיגיון, אין צורך לנגב את ידו הרטובה, שהרי אין המים חציצה, שהרי לפיכך חוזר ונוטל את ידו במים שניים, כלומר שמים מסירים מים, ומטהרים מים, ומעולם לא עלתה על דעתם של חכמים שהמים יהיו חציצה.

ראיה לכך מהמשנה במסכת ידים (ב,א):

נטל לידו אחת משטיפה אחת ידו טהורה לשני ידיו משטיפה אחת ר"מ מטמא עד שיטול מרביעית...

פירוש המשנה לרמב"ם:

כבר נתבאר בחגיגה שאם נטמאת ידו אחת לא נטמאת השניה לענין תרומה, וכן אם נטמאו שתי הידים מתטהרין אחת אחת וזה אפשרי לתרומה. ואם נטמאו שתי ידיו ונטלם בשפיכה אחת, אומר ר' מאיר שאינה מועילה טהרה זו, לפי שהמים מתטמאין בידו האחת ואחר כך נרחצת השניה וכאלו רחץ את השניה במי רחיצת הראשונה, ולפיכך צריך לרחוץ אותה אחר כך ברביעית ואז תטהר, והרי הוא מצריך במים שניים רביעית הואיל ומים ראשונים היו שטיפה אחת לשתי ידים. ...והלכה כתנא קמא שאומר כי אפילו שתי ידיו משטיפה אחת מותר והרי רחץ מים ראשונים כמצותן.

במשנה זו נאמר, אם שפך על שתי ידיו יחד רביעית מים, לדעת תנא קמא אנו מחשיבים את הדבר כנטילה אחת על שתי הידים, ועלתה לו נטילת ידים במים ראשונים, אולם לדעת רבי מאיר אנו מחשיבים שנטל את שתי ידיו בזו אחר זו, ונמצא שהמים שהגיעו לידו הראשונה נטמאו ממנה, וכשהגיעו לאחר מכן לידו השנייה לא טיהרוה כי הם טמאים בגלל ידו הראשונה, ולפיכך כשנוטל את ידו במים שניים צריך לשפוך עליהם רביעית ולא די בפחות מרביעית. כדאי לשים לב, אם נטמאת ידו השניה מהמים הטמאים שהגיעו אליה מידו הראשונה, הרמב"ם לא כתב שינגב אותה, אלא כשישפוך מים שניים יקפיד שיהיה בהם רביעית. בהלכה זו פסק הרמב"ם כתנא קמא ולא כרבי מאיר, ואם שפך רביעית על שתי ידיו טהרו, ואינו צריך לשפוך רביעית במים שניים. וזה לשון הרמב"ם בהלכות מקוות (יא,ו):

נטל שתי ידיו משטיפה אחת - הרי אלו טהורות, ואין אומרין הרי זה כנוטל ידו אחת במים שירדו מעל ידו השנייה: אפילו ארבעה או חמישה, זה בצד זה או זה על גב זה; ובלבד שירפו, שיבואו בהן המים.

היוצא מפה"מ, בכל המקרים שבהם נטמאה ידו באמצע תהליך הנטילה, או אם נטמאו שתי ידיו, אין צורך לנגב את ידו הטמאה, או את ידיו הטמאות, אלא יחזור ויערה על ידיו רביעית מים ויטהר את ידיו. וכך כתב מהר"ח כסאר בהלכות מקוות (יא,ה) בדעת הרמב"ם.

***

טומאה מהמים שבידית הכלי

ואם ישאל השואל, כאשר נוטל ידיו לתרומה, במקרה שנטל את ידיו שלא כראוי, כגון שנטל ידו האחת, ונגע בה בידו השנייה קודם שיטול את ידו השנייה, שחזרה ונטמאה ידו הראשונה, אם יגע בידית הכלי עם יד זו שיש עליה מים טמאים, האם מים אלו שיהיו בידית הכלי יהיו ראשון לטומאה, והם יחזרו ויטמאו את ידו שוב ושוב בכל פעם שיגע בהם, כשם שמצאנו שהמים הראשונים מטמאים את כיכר התרומה שנפל לתוכם? תשובה: גזירת חכמים היתה דוקא כאשר נמצא באמצע תהליך הנטילה בין מים ראשונים לשניים, ואכן אם יטול ידו אחת ויגע בידית הכלי, תחזור ידו ותיטמא ממים אלו הטמאים, כשם שכיכר התרומה נטמא ממים אלו הטמאים, אבל אם יערה על ידו מים פעמיים, תושלם טהרת ידו הראשונה, ושוב לא תיטמא מהמים שבידית הכלי, וכך יעשה גם בעת נטילת היד השנייה, יערה עליה מים פעמיים, ותשלם גם טהרת יד זו, ושוב לא תיטמא. סברא זו נזכרה גם במשנ"ב (קסב,מט).

***

נטילת ידים לחולין

כפי שביארנו למעלה, בנטילת ידים לחולין לא הצריכו חכמים מים שניים, ודי בעירוי פעם אחת על כל יד, ובזה טהרו ידיו. כיון שכן, אין צורך להקפיד שלא לנגוע בידית הכלי כשהיא רטובה שמא יש עליה מים טמאים מהנוטל שלפניו, שהרי כאשר יערה עליהם רביעית מים יטהרו ידיו ושוב לא יטמאו. כיון שכן, אם יטול יד אחת ברביעית, אין צורך להקפיד שלא יגע בה בידו השנייה, כי כאמור בחולין לאחר שעירה על ידו רביעית מים נטהרה ידו, ואין כלל טומאה למים הראשונים שמחמתם תטמא היד השנייה את היד ראשונה. ומה שמצאנו שהצריך הרמב"ם להרים את ידיו לאחר הנטילה בחולין שלא יחזרו המים ויטמאו את ידיו, כמו שנזכר בהלכות ברכות (ו,טז):

מים ראשונים - צריך שיגביה ידיו למעלה, שלא ייצאו מים חוץ לפרק ויחזרו ויטמאו את הידיים.

דבר זה תיקנו חכמים משום התרומה, ומאחר ובתרומה צריך להגביה את ידיו שלא יחזרו המים שיצאו חוץ לפרק ויטמאו את ידיו, לפיכך אף בחולין תיקנו חכמים דבר זה, זכר לדבר, וכפי שכתבנו, כדי להרגיל את אוכלי התרומה.

סוף דבר

במאמר זה ביארנו את שיטת הרמב"ם, אולם רבו השיטות והדעות בסוגיה זו, הרוצה יעיין עליהם במקומותיהם, ותורת רבי משה בן מימון ברורה ונהירה.