הלכות שבת

יש בכללן חמש מצוות – שתי מצוות עשה, ושלוש מצוות לא תעשה; וזה הוא פרטן: (א) לשבות בשביעי[א]; (ב) שלא לעשות בו מלאכה[ב]; (ג) שלא לענוש[ג] בשבת; (ד) שלא לצאת חוץ לגבול[ד] בשבת; (ה) לקדש היום בזכירה[ה]. וביאור מצוות אלו בפרקים אלו.

פרק א – השביתה וכלליה

מצות השביתה

א. שביתה בשביעי ממלאכה – מצות עשה, שנאמר "וביום השביעי תשבות" (שמות כג,יב; שמות לד,כא). וכל העושה בו מלאכה, ביטל מצות עשה, ועבר על לא תעשה, שנאמר "לא תעשה כל מלאכה" (שמות כ,ט; דברים ה,יג). ומה הוא חייב על עשיית מלאכה – אם עשה ברצונו בזדון, חייב כרת, ואם היו שם עדים והתראה, נסקל; ואם עשה בשגגה, חייב קרבן חטאת קבועה.

מצוות עשה לשבות ממלאכה ביום השביעי – שנאמר "וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי תִּשְׁבֹּת" (שמות כג,יב; שמות לד,כא). וכל העושה בו מלאכה, ביטל מצות עשה, ועבר על לא תעשה, שנאמר "לֹא תַעֲשֶׂה כָל מְלָאכָה" (שמות כ,ט; דברים ה,יג). ומה הוא חייב על עשיית מלאכה – אם עשה ברצונו[ו] בזדון[ז], חייב כרת[ח], ואם היו שם עדים והתראה[ט], נסקל; ואם עשה בשגגה[י], חייב קרבן חטאת קבועה[יא].

ב. כל מקום שנאמר בהלכות שבת שהעושה דבר זה חייב – הרי זה חייב כרת, ואם היו שם עדים והתראה, חייב סקילה; ואם היה שוגג, חייב חטאת.

כל מקום שֶנֹאמַר בהלכות שבת שהעושה דבר זה חייב – הרי זה חייב כרת, ואם היו שם עדים והתראה, חייב סקילה; ואם היה שוגג, חייב חטאת.

ג. וכל מקום שנאמר שהעושה דבר זה פטור – הרי זה פטור מן הכרת, ומן הסקילה, ומן הקרבן; אבל אסור לעשות אותו דבר בשבת: ואיסורו מדברי סופרים, הרחקה מן המלאכה; והעושה אותו בזדון, מכין אותו מכת מרדות. וכן כל מקום שנאמר אין עושין כך וכך, או אסור לעשות כך וכך בשבת – העושה אותו דבר בזדון, מכין אותו מכת מרדות.

וכל מקום שֶנֹאמַר שהעושה דבר זה פטור – הרי זה פטור מן הכרת, ומן הסקילה, ומן הקרבן; אבל אסור לעשות אותו דבר בשבת: ואיסורו מדברי סופרים[יב], הרחקה מן המלאכה[יג]; והעושה אותו בזדון, מכים אותו מכת מרדות[יד]. וכן כל מקום שֶנֹאמַר אין עושים כך וכך, או אסור לעשות כך וכך בשבת – העושה אותו דבר בזדון, מכים אותו מכת מרדות.

ד. וכל מקום שנאמר מותר לעשות כך וכך, הרי זה מותר לכתחילה. וכן כל מקום שנאמר אינו חייב כלום, או פטור מכלום – אין מכין אותו כלל.

וכל מקום שֶנֹאמַר מותר לעשות כך וכך, הרי זה מותר לכתחילה. וכן כל מקום שֶנֹאמַר אינו חייב כלום, או פטור מכלום – אין מכים אותו כלל [טו].

דבר שאינו מתכוון

ה. דברים המותרים לעשותן בשבת, ובשעת עשייתן אפשר שתיעשה בגללן מלאכה ואפשר שלא תיעשה – אם לא נתכוון לאותה מלאכה, הרי זה מותר. כיצד: גורר אדם מיטה וכיסא ומגדל וכיוצא בהן בשבת, ובלבד שלא יתכוון לחפור חריץ בקרקע בשעת גרירתן; ולפיכך אם חפרו הקרקע, אינו חושש בכך – לפי שלא נתכוון. וכן מהלך אדם על גבי עשבים בשבת, ובלבד שלא יתכוון לעקור אותן; לפיכך אם נעקרו, אינו חושש. ורוחץ ידיו מעפר הפירות וכיוצא בו, ובלבד שלא יתכוון להשיר השיער; לפיכך אם נשר, אינו חושש. פרצה דחוקה – מותר להיכנס לה בשבת, אף על פי שמשיר צרורות. וכן כל דבר שאינו מתכוון כגון זה.

דברים שמותר לעשותם בשבת, ובשעת עשייתם ייתכן שתיעשה בגללם מלאכה, וייתכן שלא תיעשה בגללם מלאכה – אם לא התכוון לעשיית אותה מלאכה, הרי זה מותר. כיצד? גורר אדם מיטה וכיסא וארון[טז] וכיוצא בהם בשבת, ובתנאי שלא יתכוון לחפור חריץ בקרקע[יז] בשעת גרירתם; ולפיכך אם בשעת גרירתם נוצר חריץ בקרקע, אינו חושש לכך – לפי שלא התכוון. וכן מהלך אדם על גבי עשבים בשבת, ובתנאי שלא יתכוון לעקור אותם[יח]; לפיכך אם נעקרו, אינו חושש. ורוחץ ידיו מעפר הפירות[יט] וכיוצא בו, ובלבד שלא יתכוון להשיר את השיער[כ]; לפיכך אם נשר, אינו חושש. פרצה דחוקה[כא] – מותר להיכנס לה בשבת, אף על פי שמשיר צרורות[כב]. וכן כל דבר שאינו מתכוון כגון זה.

פסיק רישיה

ו. עשה מעשה, ונעשת בגללו מלאכה שוודאי תיעשה בשביל אותו מעשה – אף על פי שלא נתכוון לה, חייב: שהדבר ידוע, שאי אפשר שלא תיעשה אותה מלאכה. כיצד: הרי שצרך לראש עוף לשחק בו לקטן, וחתך ראשו בשבת – אף על פי שאין סוף מגמתו להריגת העוף בלבד, חייב: שהדבר ידוע, שאי אפשר שייחתך ראש החי אלא והמוות בא בשבילו. וכן כל כיוצא בזה.

עשה מעשה, ונעשית בגללו מלאכה שוודאי תיעשה בגלל אותו מעשה – אף על פי שלא התכוון לעשיית אותה מלאכה, חייב: שהדבר ידוע, שאי אפשר שלא תיעשה אותה מלאכה. כיצד? הרי שהוצרך לראש עוף כדי שהקטן ישחק בו, וחתך ראשו בשבת – אף על פי שאין מטרתו להריגת העוף[כג] בלבד[כד], אלא הוא רוצה את ראש העוף למשחק הקטן, חייב: שהדבר ידוע, שאי אפשר שייחתך ראש החי מבלי שימות [כה]. וכן כל כיוצא בזה [כו].

מלאכה שאינו צריך לגופה

ז. כל העושה מלאכה בשבת – אף על פי שאינו צריך לגוף המלאכה, חייב עליה. כיצד: הרי שכיבה את הנר, מפני שהוא צריך לשמן, כדי שלא יאבד, או כדי שלא יישרף חרס של נר – חייב: מפני שהכיבוי מלאכה, והרי נתכוון לכבות, ואף על פי שאינו צריך לגוף הכיבוי, ולא כיבה אלא מפני השמן או מפני החרס או מפני הפתילה – הרי זה חייב. וכן המעביר את הקוץ ארבע אמות ברשות הרבים, או המכבה את הגחלת, כדי שלא יוזקו בהן רבים – חייב: אף על פי שאינו צריך לגוף הכיבוי, או לגוף ההעברה, אלא להרחיק ההיזק – הרי זה חייב. וכן כל כיוצא בזה.

כל העושה מלאכה בשבת – אף על פי שאינו צריך לגוף המלאכה[כז], חייב עליה. כיצד? הרי שכיבה את הנר מפני שצריך לשמן כדי שלא יאבד, או כדי שלא יישרף החרס של הנר[כח] – חייב: מפני שהכיבוי מלאכה, והרי התכוון לכבות, ואף על פי שאינו צריך לגוף הכיבוי כדי להבהב את הפתילה שתידלק במהרה[כט], אלא כיבה מפני השמן או מפני החרס או מפני הפתילה – הרי זה חייב. וכן המעביר את הקוץ ארבע אמות ברשות הרבים, או המכבה את הגחלת [של עץ[ל]], כדי שלא יוזקו בהם רבים – חייב: אף על פי שאינו צריך לגוף הכיבוי לעשות מהגחלת פחם, או לגוף ההעברה להשתמש בקוץ במקום השני, אלא להרחיק ההיזק – הרי זה חייב[לא]. וכן כל כיוצא בזה.

מלאכת מחשבת המחייבת

ח. כל המתכוון לעשות מלאכה, ונעשת לו מלאכה אחרת שלא נתכוון לה – פטור עליה, לפי שלא נעשת מחשבתו. כיצד: זרק אבן או חץ בחברו או בבהמה, כדי להורגן, והלך ועקר אילן בהליכתו, ולא הרג – הרי זה פטור. קל וחומר, אם נתכוון לאיסור קל, ונעשה איסור חמור, כגון שנתכוון לזרוק בכרמלית, ועברה האבן לרשות הרבים – שהוא פטור. וכן כל כיוצא בזה. נתכוון לעשות דבר המותר, ונעשת מלאכה – כגון שנתכוון לחתוך את התלוש, וחתך את המחובר – אינו חייב כלום. וכן כל כיוצא בזה.

כל המתכוון לעשות מלאכה, ונעשית מלאכה אחרת שלא התכוון אליה – פטור עליה, לפי שלא נעשית מחשבתו. כיצד? זרק אבן או חץ בחברו או בבהמה, כדי להורגם[לב], והלכו החץ או האבן ועקרו אילן בהליכתם[לג], ולא הרגו – הרי זה פטור. קל וחומר, אם התכוון לאיסור קל, ונעשה איסור חמור, כגון שהיה נמצא ברשות היחיד, והתכוון לזרוק לכרמלית[לד] הקרובה אליו, ועברה האבן מרחק יותר גדול והגיעה לרשות הרבים[לה] – שהוא פטור[לו]. וכן כל כיוצא בזה.

התכוון לעשות דבר המותר, ונעשית מלאכה – כגון שהתכוון לחתוך את הצמח התלוש שלפניו, וחתך מבלי משים את הצמח המחובר שגם הוא היה לפניו[לז] – אינו חייב כלום, מפני שהוא כמתעסק [=עושה את המלאכה ללא מחשבה], ולא אסרה תורה אלא מלאכת מחשבת[לח]. וכן כל כיוצא בזה.

ט. נתכוון ללקט תאנים שחורות, וליקט לבנות, או שנתכוון ללקט ענבים ואחר כך תאנים, ונהפך הדבר וליקט התאנים בתחילה ואחר כך ענבים – פטור. אף על פי שליקט כל שחשב – הואיל ולא ליקט כסדר שחשב, פטור: שלא אסרה תורה אלא מלאכת מחשבת, והרי הוא כמתעסק שהרי לא ידע בעת שליקט שעבר על מחשבתו.

התכוון ללקט תאנים שחורות, ובלי משים ליקט תאנים לבנות, או שהתכוון ללקט ענבים ואחר כך תאנים, ובלי משים נהפך הדבר, וליקט את התאנים בתחילה ואחר כך את הענבים – פטור. אף על פי שליקט את כל מה שתכנן בתחילה – הואיל וליקט שלא כמו הסדר שחשב, ובני אדם מקפידים על סדר הליקוט האם ענבים בתחילה או תאנים[לט], וכן מקפידים בני אדם על סוג התאנים האם יהיו שחורות או לבנות[מ], ועשה את מעשיו ללא תשומת לב[מא], פטור: שלא אסרה תורה אלא מלאכת מחשבת, כלומר מלאכה הנעשית במחשבה תחילה[מב].

י. היו לפניו שתי נרות דולקות, או כבות, ונתכוון לכבות זו וכיבה את זו, או להדליק זו והדליק את זו – חייב: שהרי עשה מין המלאכה שחשב לעשותה. הא למה זה דומה, למי שנתכוון ללקט תאנה זו, וליקט תאנה אחרת, או למי שנתכוון להרוג את זה, והרג את זה – שהרי נעשת מלאכה שחשב לעשותה.

היו לפניו שני נרות דולקים, או כבויים, והתכוון לכבות נר זה וכיבה את הנר השני, או שהתכוון להדליק נר זה והדליק את הנר השני – חייב: שהרי עשה את המלאכה שתכנן לעשותה, כיבוי או הדלקה, ובני אדם אינם מקפידים איזה נר ידליק או יכבה. והרי הוא דומה, למי שהתכוון ללקט תאנה זו, וליקט תאנה אחרת, או למי שהתכוון להרוג חתול זה, והרג חתול אחר[מג] –, שמאחר שבני אדם אינם מקפידים איזה תאנה ילקט, או איזה חתול יהרוג, הרי נעשית המלאכה שחשב לעשותה, ולפיכך חייב[מד].

יא. אבל אם נתכוון להדליק ראשונה, ולכבות שנייה אחריה, ונהפך הדבר וכיבה ראשונה, ואחר כך הדליק שנייה אחריה – פטור. כיבה זו והדליק זו בנשימה אחת, חייב – שאף על פי שלא הקדים ההדלקה, הרי לא איחר אותה, אלא שתיהן כאחת, ולפיכך חייב. וכן כל כיוצא בזה. וכל העושה מלאכה כמתעסק, ולא נתכוון לה – פטור.

אבל אם היו לפני שני נרות, אחד דולק ואחד כבוי, והתכוון להדליק את הנר הכבוי בתחילה ולאחר מכן לכבות את הנר הדולק, ובלי משים נהפך הדבר, וקודם כיבה את הנר הדולק, ורק לאחר מכן הדליק את הנר הכבוי – פטור, מפני שיש כאן שתי פעולות, הדלקה וכיבוי, ויש כוונה בסדר עשייתן, שלא ישאר בחושך, ואם הפך את הסדר אינה מלאכת מחשבת, אלא עשייה ללא מחשבה. [והוא הדין, אם רצה קודם לכבות את הנר הדולק, ולאחר מכן להדליק את הנר הכבוי, ובלי משים נהפך הדבר, וקודם הדליק את הנר הכבוי, ורק לאחר מכן כיבה את הנר הדולק – פטור, מפני שיש כאן שתי פעולות, הדלקה וכיבוי, ויש כוונה בסדר עשייתן, שרצה לראות כמה נעים אור הנר לעומת החושך, ואם הפך את הסדר אינה מלאכת מחשבת, אלא עשייה ללא מחשבה[מה]].

כיבה את הנר הדולק והדליק את הנר הכבוי בבת אחת, חייב – שאף על פי שלא הקדים את ההדלקה, הרי לא איחר אותה, אלא עשה את שתיהם כאחת, ולפיכך חייב, שכל שלא איחר את ההדלקה, המלאכה שעשה אינה מנוגדת למחשבתו ורצונו, והיא מלאכת מחשבת, וחייב. וכן כל כיוצא בזה.

כל העושה מלאכה כמתעסק, כגון שגרד את רגליו ויצא לו דם מבלי משים, שנמצא שעשה את המלאכה ללא מחשבה וללא כוונה – פטור[מו].

יב. כל המתכוון לעשות מלאכה, ונעשת ביותר על כוונתו – חייב; בפחות מכוונתו, פטור. כיצד: הרי שנתכוון להוציא משא לאחריו ובא לו לפניו, חייב – שהרי נתכוון לשמירה פחותה, ונעשת שמירה מעולה. אבל אם נתכוון להוציא לפניו ובא לו לאחריו, פטור – שהרי נתכוון להוציא בשמירה מעולה, והוציא בשמירה פחותה. וכן כל כיוצא בזה.

כל המתכוון לעשות מלאכה, ונעשית יותר מכוונתו – חייב; בפחות מכוונתו, פטור. כיצד? הרי שהתכוון להוציא משא מרשות לרשות כשהוא נושאו לאחריו, ומבלי משים הוציא את המשא מרשות לרשות כשהוא נושאו לפניו, חייב – שהרי התכוון להוציא את המשא כשהוא שומרו שמירה פחותה, ולבסוף הוציאו כשהוא שומרו שמירה מעולה, וכוונתו לשמור את המשא התקיימה, ומה שעשה הוא בכלל כוונתו, שהרי היה במחשבתו שיגיע המשא לאחריו, ולבסוף הגיע המשא עד לפניו, ובכלל מאתים מנה, ומה שעשה הוא מלאכת מחשבת. אבל אם התכוון להוציא את המשא מרשות לרשות כשהוא נושאו לפניו, ומבלי משים הוציאו כשהוא נושאו לאחריו, פטור – שהרי התכוון להוציא את המשא כשהוא שומרו שמירה מעולה, ולבסוף הוציאו כשהוא שומרו שמירה פחותה, ועשה את המלאכה ללא מחשבה, והרי הוא כמתעסק. וכן כל כיוצא בזה[מז].

יג. היה חגור בסינר, והשליך המשא בין בשרו וחלוקו – בין שבא זה המשא שדרכו להוציאו בדרך הזאת לפניו, בין שבא לאחריו – חייב: שכן דרכו להיות חוזר.

היה חגור בסינר, והשליך את המשא ברווח שבין גופו לבגדו מעל החגורה, והוציא משא שדרכו להוציאו בדרך הזאת – בין שבא המשא לפניו, בין שבא לאחריו – חייב: מפני שדרך המשא להסתובב סביב גופו בזמן נשיאתו באופן זה; ומאחר ודרך המשא להיות מסתובב סביב גופו, כשנושא אותו באופן זה, היה במחשבתו וכוונתו להוציא את החפץ בכל צד ואופן שיהיה מונח על גופו, בין לפניו בין אחריו, ועל כן חייב[מח].

שיעור מלאכה המחייב

יד. כל המתכוון לעשות מלאכה בשבת, והתחיל בה, ועשה כשיעור – חייב, אף על פי שלא השלים כל המלאכה שנתכוון להשלימה. כיצד: הרי שנתכוון לכתוב איגרת או שטר בשבת – אין אומרים לא יתחייב זה עד שישלים חפצו ויכתוב כל האיגרת, או כל השטר, אלא משיכתוב שתי אותייות, יתחייב. וכן אם נתכוון לארוג בגד שלם – משיארוג שני חוטין, יתחייב; ואף על פי שכוונתו להשלים, הואיל ועשה כשיעור בכוונה, חייב. וכן כל כיוצא בזה.

כל המתכוון לעשות מלאכה בשבת, והתחיל בה ועשה כשיעור[מט], אף על פי שהתכוון להמשיך במלאכה, ולעשות ממלאכה זו עוד כמה שיעורים, עד שישלים את מה שרצה לעשות, משיעשה שיעור אחד – חייב. כיצד? הרי שהתכוון לכתוב איגרת או שטר בשבת – אין אומרים לא יתחייב זה עד שישלים חפצו ויכתוב כל האיגרת, או כל השטר, אלא משיכתוב שתי אותיות, יתחייב[נ]. וכן אם התכוון לארוג בגד שלם – משיארוג שני חוטים, יתחייב[נא]; ואף על פי שכוונתו להשלים, הואיל ועשה כשיעור בכוונה, חייב. וכן כל כיוצא בזה[נב].

טו. כל מלאכה שהיחיד יכול לעשות אותה לבדו, ועשו אותה שניים בשותפות – בין שעשה זה מקצתה וזה מקצתה, כגון שעקר זה החפץ מרשות זו והניחו השני ברשות אחרת, בין שעשו אותה שניהם כאחד מתחילה ועד סוף, כגון שאחזו שניהם בקולמוס וכתבו או אחזו כיכר והוציאוהו מרשות לרשות – הרי אלו פטורין.

כל מלאכה שהיחיד יכול לעשות אותה לבדו, ועשו אותה שניים בשותפות – בין שעשה זה מקצתה וזה מקצתה, כגון שאחד מהם עקר את החפץ מרשות זו והשני הניחו ברשות אחרת[נג], בין שעשו אותה שניהם כאחד מתחילה ועד סוף, כגון שאחזו שניהם בקולמוס וכתבו או אחזו כיכר והוציאוהו מרשות לרשות – הרי אלו פטורים. [הוספה] ואף שעברו וחיללו את השבת באיסור שהוא מהתורה, לענין חיוב עונש, אינם חייבים אלא אם אחד לבדו עשה מלאכה שלימה ולא חציה. דרשו חכמים: 'בעשתה' (ויקרא ד,כז) - העושה את כולה ולא העושה את מקצתה. והאיסור לעשות חצי שיעור, הוא מדברי חכמים[נד].

טז. ואם אין אחד מהן יכול לעשותה לבדו עד שיצטרפו, כגון שניים שאחזו קורה והוציאוה לרשות הרבים – הואיל ואין כוח באחד מהן לעשותה לבדו, ועשו אותה בשותפות מתחילה ועד סוף – שניהן חייבין, ושיעור אחד לשניהן. היה כוח באחד להוציא קורה זו לבדו, והשני אינו יכול להוציאה לבדו, ונשתתפו שניהם והוציאוה – זה שיכול, חייב; והשני מסייע הוא, ומסייע אינו חייב כלום. וכן כל כיוצא בזה.

ואם אין אחד מהם יכול לעשותה לבדו עד שיצטרפו, כגון שניים שאחזו קורה גדולה וכבדה, והוציאוה לרשות הרבים – הואיל ואין כוח באחד מהם לעשותה לבדו, ועשו אותה בשותפות מתחילה ועד סוף – שניהם חייבים, ומשייעשו שניהם מהמלאכה שיעור אחד, שניהם חייבים, ואין צורך שיעשו שני שיעורים מהמלאכה[נה]. היה כוח באחד להוציא קורה זו לבדו, והשני אינו יכול להוציאה לבדו, ונשתתפו שניהם והוציאוה – זה שיכול, חייב; והשני מסייע הוא, ומסייע אינו חייב כלום[נו]. וכן כל כיוצא בזה.

מקלקל

יז. כל המקלקלין, פטורין. כיצד: הרי שחבל בחברו או בבהמה דרך השחתה, וכן אם קרע בגדים או שרפן או שיבר כלים דרך השחתה – הרי זה פטור; חפר גומה ואינו צריך אלא לעפרה, הרי זה מקלקל ופטור. אף על פי שעשה מלאכה, הואיל וכוונתו לקלקל, פטור.

כל המקלקלים, פטורים, מפני שרק על עשייה חיובית חייבה תורה, ולא על השחתה שאינה מלאכה, ואינה אלא מעשה שוטים[נז]. כיצד? הרי שחבל בחברו או בבהמה דרך השחתה, וכן אם קרע בגדים או שרפם או שבר כלים דרך השחתה[נח] – הרי זה פטור; חפר גומה [=שקע באדמה] ואינו צריך אלא לעפרה[נט], הרי זה מקלקל ופטור. אף על פי שעשה מלאכה, הואיל וכוונתו לקלקל, שהרי חבל בחברו דרך השחתה ולא מתוך כעס[ס], פטור.

יח. כל המקלקל על מנת לתקן, חייב. כיצד: הרי שסתר כדי לבנות במקומו, או שמחק כדי לכתוב במקום שמחק, או שחפר גומה כדי לבנות בתוכה יסודות, וכל כיוצא בזה – חייב. ושיעורו, כשיעור המתקן.

כל המקלקל על מנת לתקן, חייב, שמאחר שעשה את הקלקול לצורך תיקון, הרי הוא נחשב מלאכת תיקון[סא]. כיצד? הרי שהרס קיר כדי לבנות באותו מקום קיר אחר[סב], או שמחק כדי לכתוב במקום שמחק, או שחפר גומה [=שקע באדמה] כדי לבנות בתוכה יסודות, וכל כיוצא בזה – חייב. ושיעורו, כשיעור המתקן[סג].

מקצת בשגגה ומקצת בזדון

יט. כל העושה מלאכה בשבת, מקצתה בשגגה ומקצתה בזדון – בין שהזיד ולבסוף שגג, בין ששגג ולבסוף הזיד – פטור: עד שיעשה שיעור המלאכה כולה מתחילה ועד סוף בזדון, ואחר כך יהיה חייב כרת וסקילה; או יעשהו כולו בשגגה מתחילה ועד סוף, ואחר כך יהיה חייב חטאת קבועה.

כל העושה מלאכה בשבת, מקצתה בשגגה[סד] ומקצתה בזדון – בין שהזיד ולבסוף שגג, בין ששגג ולבסוף הזיד – פטור: עד שיעשה את שיעור המלאכה כולה, מתחילה ועד סוף בזדון, ואחר כך יהיה חייב כרת וסקילה; או יעשה את שיעור המלאכה כולה, מתחילה ועד סוף בשגגה, ואחר כך יהיה חייב חטאת קבועה[סה].

[א] התורה הזכירה שני טעמים למצוות השבת. א- להעיד על בריאת העולם בשישה ימים, ומנוחה ביום השביעי (שמות כ,י). ב- להזכיר את יציאת מצרים, שהוציאנו ה' מעבדות לחרות, ונתן לנו מנוחה משעבודם, ולפיכך אנו נחים ביום השבת (דברים ה,יד). וכתב הרמב"ם במורה נבוכים (ב,לא): שההשקפות לא יתקיימו אצל ההמון, אלא אם יתפרסמו ויונצחו על ידי מעשים. וכשישאלו השואלים, מדוע שובתים בשבת? ישיבו להם, כי ששת ימים עשה ה' את השמים ואת הארץ וינח ביום השביעי, וכך תתפרסם השקפת בריאת העולם בשישה ימים, ושיש לו בורא.

[ב] הגדרת מלאכה אינה נקבעת על פי הטורח שיש בעשיית המעשה, אלא כל 'יצירה שיש בה חכמה' [=שאינה מעשה שטות, כגון המכה בידו על הכותל] הדומה למלאכות שהיו במשכן, שקיבלו חכמים במסורת דור אחר דור עד משה רבנו, שהיא מלאכה האסורה בשבת, הרי היא מוגדרת כמלאכה.

[ג] עונש על ידי בית דין.

[ד] חוץ לתחום שבת שהוא שנים עשר מיל, כמו שיתבאר להלן (כז,א), אף אם אינו מטלטל בידיו כלום. והטעם שלא נמנתה היציאה מחוץ לתחום במלאכות שבת, מפני שאין בו שום מעשה ביד, שלא כמו הוצאה מרשות לרשות, שמוציא חפץ בידיו (ביאור הרב צדוק).

[ה] שנאמר דברים ביום השבת בעת כניסתו ובעת יציאתו, נזכיר בהם גדולת היום הזה, ורוממותו והבדלתו משאר הימים שקדמו לו ואשר יבואו אחריו (סה"מ עשין קנה).

[ו] פרט לאנוס. כגון שאנסוהו לעבוד בשבת, אף שהוא מזיד, אבל הוא אנוס ופטור (מהר"ח כסאר).

[ז] פרט לשוגג.

[ח] כריתת הנפש מחיי נצח, ועונש נצחי על העבירות החמורות (תשובה ח,א; ג,ו).

[ט] כיצד מתרין בו: אומרין לו פרוש, או אל תעשה, שזו עבירה היא, וחייב אתה עליה מיתת בית דין, או מלקות. אם פירש, פטור. וכן אם שתק, או הרכין בראשו - פטור; אפילו אמר יודע אני, פטור: עד שיתיר עצמו למיתה, ויאמר על מנת כן אני עושה; ואחר כך ייהרג (סנהדרין יב,ב).

[י] שלא ידע את המציאות שהיום שבת, או שלא ידע את האיסור שמלאכה פלונית אסורה, או שלא ידע את העונש אם הוא בכרת או סקילה (שגגות ז,ב-ג).

[יא] קרבן חטאת הבא מן הבהמה בלבד, שאינו תלוי במצבו הכלכלי של החוטא (שגגות א,ד).

[יב] מדברי חכמים. והחכמים הראשונים נקראו סופרים, כגון עזרא הסופר.

[יג] דברים הרבה אסרו חכמים משום שבות - מהן דברים, אסרום מפני שהן דומים למלאכות, ומהן דברים, אסרום גזירה שמא יבוא מהן איסור סקילה (להלן כא,א). ויש דברים שנאסרו כדי לשוות לשבת אוירה מיוחדת שונה מימות החול (להלן כד,א).

[יד] הלקאה מתקנת חכמים. בנוסח הדפוס, מצאנו שהגדרת מכת מרדות היא עד שתצא נפשו, כמו שנזכר בהלכות חמץ ומצה (ו,יב): "אסרו חכמים לאכול מצה בערב הפסח כדי שיהיה הכר לאכילתה בערב, ומי שאכל מצה בערב הפסח מכין אותו מכת מרדות עד שתצא נפשו". [כך הוא נוסח הדפוס]. מילים אלו אינן מופיעות בכתבי יד, ולא יעלה על הדעת שמי שעובר על דברי חכמים יהרגוהו במכות. על כורחנו נוסח זה הוא טעות, ומספר המלקות נקבע על פי מה שייראה לבית דין, כמו שנזכר בהלכות עדות (יח,ו): "אבל בית דין מכין אותן מכת מרדות, כפי מה שיראו". ובפה"מ נזיר (ד,ג): "אבל מכת מרדות האמורה בענין זה וזולתו הדבר בכך מסור לבית דין שיעשה כפי יכלתו".

[טו] כתב הכס"מ: "נראה מדברי רבינו שכשאומר אינו חייב אינו מותר לכתחלה אבל יש צד איסור בעשייתו אלא שאין מכין אותו". וקשה על דבריו, שברוב המקומות שנזכרו הביטויים אינו חייב כלום, או פטור מכלום, לא שייך כלל לאסור את הדבר, וכדברי המ"מ: "זה כלל הרב לכונת לשונו והוא בעניינים שאין לומר בהן מותר ורשאי", כגון להלן הלכה ח "נתכוון לעשות דבר המותר, ונעשת מלאכה – כגון שנתכוון לחתוך את התלוש, וחתך את המחובר – אינו חייב כלום", או להלן (כב,כד) "מי שנסתבכו בגדיו בקוצים – מפרישן בצנעה, ומתמהמה כדי שלא ייקרע; ואם נקרעו – אינו חייב כלום, שהרי לא נתכוון", וכן לגבי הביטוי פטור מכלום, שנזכר להלן (ב,טז) "שמע שטבע תינוק בים, ופרס מצודה להעלותו, והעלה דגים בלבד – פטור מכלום", מכאן שבכל המקומות שנזכרו ביטויים אלו, אין בדבר זה שום איסור. אולם יש מקום אחד שבו יתקיימו דברי הכס"מ, להלן הלכה טז "היה כוח באחד להוציא קורה זו לבדו, והשני אינו יכול להוציאה לבדו, ונשתתפו שניהם והוציאוה – זה שיכול, חייב; והשני מסייע הוא, ומסייע אינו חייב כלום". מסייע זה אמנם אינו חייב, אבל לכתחילה אסור לו להצטרף למוציא השני להוציא את הקורה (אורה ושמחה).

[טז] בין גדולים ובין קטנים (מ"מ).

[יז] החפירה היא בגדר מלאכת חורש (להלן ז,ב).

[יח] התולש הוא תולדת מלאכת קוצר (להלן ח,ג).

[יט] אבקה הנוצרת משחיקת צמחים מסויימים. נשירת השיער עקב השימוש באבקה אינה הכרחית. וראה עוד להלן (כב,יג).

[כ] המשיר את השיער, הוא תולדת מלאכת גוזז (להלן כב,יג).

[כא] פתח צר, שאפשר להיכנס דרכו רק בקושי.

[כב] המפיל חתיכות אבנים וגושי עפר מצדי הפרצה, הרי הוא עושה מלאכת סותר, וראה להלן (י,טו) שהסותר כל שהוא חייב, ולפיכך משעה שישיר צרורות בפרצה, סתר את הפרצה בכל שהוא וחייב.

[כג] הריגת בעל חי היא ממלאכת שוחט (להלן יא,א).

[כד] ראה הערה כה, שהבאנו את ביאור מהר"י קאפח (הערה כא) למילה "בלבד" שנזכרה כאן בדברי הרמב"ם.

[כה] דין זה נקרא "פסיק רישיה" [חתוך ראשו], והוא מייצג מקרים בהם ודאי תיעשה המלאכה. במקרים אלה, עושה המלאכה אינו יכול לומר שלא התכוון, שכיון שודאי תיעשה המלאכה, והוא ידע שכך יקרה, והוא צריך לעוף שאינו חי על מנת לשחק, התכוון למעשיו וחייב.

כתב מהר"י קאפח (הערה כא), שיש ללמוד מהמילה "בלבד" שנזכרה בדברי הרמב"ם, "אף על פי שאין סוף מגמתו להריגת העוף בלבד", יסוד חשוב בהגדרת פסיק רישיה, ויתכן מקרים שאף שהם פסיק רישיה מותר לעשותם. בהלכה שלפנינו כאשר חותך את ראש העוף כדי שישחק עמו הילד, אדם זה התכוון גם להריגת העוף, שהרי הילד אינו יכול לשחק בעוף חי, שמא יברח לו או ישרוט אותו, ומאחר שהוא התכוון במעשיו גם למשחק הקטן וגם להריגה לפיכך חייב, אולם במקרים שאינו מתכוון לעשיית המלאכה, אף שהוא פסיק רישיה, מותר. ולפיכך נאמר להלן (י,יז), שאם פתח את הפצע רק כדי להוציא את הליחה שבו, ולא עשה בו פתח גדול, כדי לנקותו ושישאר פתוח ויתרפא, הרי זה מותר, ואינו חייב משום מכה בפטיש, אף שהוא פסיק הרישיה, מפני שהתכוון לעשות מעשה רפואה ולא מעשה פתיחת פתח. וכן להלן (י,כה), רמשים המזיקים, כגון נחשים ועקרבים וכיוצא בהם – אף על פי שאינם ממיתים – הואיל ונושכים, מותר לצוד אותם בשבת: ובלבד, שבשעת הצידה לא יתכוון להשתמש בגופם או בעורם אלא להינצל מנשיכתם, מפני שלא התכוון לעשות מעשה צידה אלא מעשה הצלה מנזק. וראה להלן בפרק יב הערה יא שהארכנו בביאור יסוד זה.

[כו] כתב המ"מ, פסיק רישיה דלא ניחא ליה, לפי הערוך מותר, ויש אומרים פטור אבל אסור מדברי חכמים. וזה לשון המ"מ: ויש מי שכתב שאם לא היה נהנה מאותה מלאכה שנעשת בשביל אותו מעשה, אף על פי שהמלאכה ההיא הכרחית להעשות בשבילו, מותר לעשות המעשה, וזה דעת בעל הערוך. ויש מי שכתב פטור אבל אסור. (ע"כ מ"מ) בסוגיה זו של פסיק רישיה דלא ניחא ליה, או דלא איכפת ליה, נחלקו הערוך ובעלי התוספות, לפי הערוך הדבר מותר אף באיסור תורה, ולפי בעלי התוספות הדבר אסור אף באיסור שהוא מחכמים. ומהר"י קאפח פסק, שפסיק רישיה דלא ניחא ליה מותר רק באיסור שהוא מחכמים (כתבים חלק א עמ' 52, בסוגיית היתר השימוש בדוד שמש בשבת). וכך פסק מו"ר הרב רצון ערוסי. וכך פסק בילקוט יוסף (שבת, כרך ג, שיח, בישול בכלי ראשון, סעיף לו, הערה לו). אולם הרב בן ציון אבא שאול פסק כתוספות.

[כז] אינו צריך למטרתה ועניינה של המלאכה.

[כח] בלשון חכמים, הנר, הוא כלי חרס ששמים בו שמן ופתילה.

[כט] מה שכתבנו דוגמה למכבה את הנר שצריך לגוף הכיבוי, כגון המכבה את הפתילה כדי להבהבה, שתידלק בעתיד במהרה, הוא על פי המשנה שבת (כט,ב; וכפי שפירש רש"י שם בד"ה שהוא עושה פחם; וכך כתב רש"י גם בדף לא,ב ד"ה כרבי שמעון). המכבה את הנר כדי שיהיה חושך, אינו נקרא שצריך לגוף הכיבוי, מפני שהיה מעדיף שלא ידלק הנר ולא יצטרך לכבותו, אבל המכבה את הפתילה כדי להבהבה רוצה בהדלקת הנר, ורוצה בכיבוי, והוא מלאכה הצריך לגופה.

[ל] גחלת של עץ, שכיבויה אסור מהתורה כמו שיתבאר להלן (יב,ב) (מ"מ).

[לא] ההבדל בין מלאכה שאינו צריך לגופה (ההלכה שלפנינו) לבין פסיק רישיה (ההלכה הקודמת), שבמלאכה שאינו צריך לגופה התכוון לעשיית המלאכה, אבל לא התכוון למטרתה ועניינה של המלאכה, מה שאין כן בפסיק רישיה, לא התכוון כלל לעשיית מלאכה, אולם כיון שודאי תיעשה המלאכה, והוא ידע שכך יקרה, והוא צריך לעוף שאינו חי על מנת לשחק, נמצא שהתכוון למלאכה ולתכליתה ועניינה (על פי הקדמת מעשה רקח, בשם ראב"ם בשם אביו, הובא בכס"מ בשם מצאתי כתוב).

ולפיכך מצאנו בתלמוד (שבת קג,א קה,ב), שלדעת רבי שמעון, פסיק רישיה חייב, ומלאכה שאינו צריך לגופה פטור, מפני שבפסיק רישיה יש כוונה למלאכה ולעניינה וחייב, ובמלאכה שאינו צריך לגופה יש כוונה למלאכה ולא לעניינה ופטור. ומכלל הדברים למדנו, שפסיק רישיה חמור ממלאכה שאינו צריך לגופה (על פי ביאור הרב צדוק). [לפי הרמב"ם, נפסקה ההלכה כרבי יהודה החולק על רבי שמעון, ומלאכה שאינו צריך לגופה חייב].

[לב] בשבת יש איסור הריגה, כמו שיתבאר להלן (יא,א-ד).

[לג] התולש הוא תולדת הקוצר (להלן ח,ג).

[לד] רשות שאסור לטלטל בה מדברי חכמים (להלן פרק יד).

[לה] רשות שאסור לטלטל בה מהתורה (להלן פרק יד).

[לו] מה שכתבנו שהיתה הכרמלית קרובה אליו, ורשות הרבים יותר רחוקה, הוא על פי המ"מ.

הקשה המ"מ: והרי להלן (יג,כא) כתב הרמב"ם, שאם התכוון לזרוק את החפץ ארבע אמות, ונח החפץ בסוף שמונה אמות – פטור: לפי שנח במקום שלא חישב [=תכנן] שיגיע אליו, כיוון שכן, מדוע בהלכה שלפנינו היה צריך הרמב"ם להשמיענו שאם התכוון לזרוק מרשות היחיד לכרמלית הקרובה אליו, ועברה האבן מרחק יותר גדול והגיעה לרשות הרבים – שהוא פטור משום שתכנן לעשות איסור קל ונעשה איסור חמור, והרי הוא פטור משום הטעם האמור להלן (יג,כא), שלא נחה האבן במקום שתכנן שתנוח. ותירץ: שההלכה שלפנינו עוסקת שתכנן בשעת זריקה, שתנוח האבן בכל מקום שירצה, כלומר שינוח החפץ היכן שינוח ולא איכפת לו היכן ינוח, שבמקרה כזה היה צריך להיות חייב, אף אם נחה האבן במרחק יותר גדול ממה שחשב שתנוח, והשמיעתנו ההלכה שלפנינו שפטור, מפני שתכנן לעשות איסור קל ונעשה איסור חמור.

ומהר"י קאפח כתב (הערה כה), שההלכה שלפנינו עוסקת באדם שהתכוון לסלק אבן מביתו, וזו מטרתו העיקרית, והיו לפני חלונו כרמלית ורשות הרבים, וחשב שתנוח האבן בכרמלית הסמוכה לחלונו, אולם לא התכוון שתנוח האבן דוקא שם, ואין זה עניינו, ולבסוף נחה האבן ברשות הרבים. ואנו העדפנו לבאר כמ"מ בגלל שתי סיבות: א- הרמב"ם כתב שנתכוון לזרוק בכרמלית, משמע שזו היתה כוונתו בבירור. ב- הרמב"ם כתב ועברה האבן לרשות הרבים, משמע שרשות הרבים נמצאת אחרי הכרמלית והאבן עברה ממנה לרשות הרבים, וזהו דיוקו של המ"מ.

[לז] בהלכה שלפנינו הביא המ"מ שני פירושים, יש שפירשו נתכוון לחתוך תלוש זה וחתך מחובר זה, ויש שפירשו נתכוון לחתוך איזה דבר כסבור שהוא תלוש ונמצא שהוא מחובר, ואפילו במקרה כזה פטור. והכריע המ"מ כמו הפירוש השני. אולם אנו כתבנו כמו הפירוש הראשון מפני שכך היא משמעות לשון הרמב"ם בהלכה שלפנינו "נתכוון לעשות דבר המותר, ונעשת מלאכה", ולא כתב הרמב"ם 'ועשה מלאכה', משמע שנעשית מלאכה שלא התכוון כלל לעשותה. אולם אם התכוון לחתוך דבר, וסבור היה שהוא תלוש ונמצא שהוא מחובר, אינו נקרא מתעסק, שהרי התכוון לחתוך דבר זה ונעשית מחשבתו, אלא שהתברר שעשה איסור. וכך פירשו הרבה מפרשים (אורה ושמחה).

גם בהלכות שגגות כך משמע, וזה לשון הרמב"ם בהלכות שגגות (ב,ז): "השוגג בלא כוונה בעריות, או במאכלות אסורות – חייב חטאת; ובשבת, פטור מחטאת. כיצד: היה מתעסק עם אישה [=מתחכך עימה], ובעלה בלא כוונה לבעילה, והרי היא ערווה עליו, דימה שזה שבפיו רוק הוא, ובלעו בלא כוונה לשם אכילה בעולם, והרי הוא חלב – הרי זה חייב חטאת. נתכוון להגביה את התלוש, וחתך את המחובר בלא כוונה לחתיכתו – פטור: מלאכת מחשבת אסרה תורה, כמו שביארנו במקומו (שבת א,ח-ט)". הלכה זו עוסקת שהתכוון להגביה את התלוש, כגון שהיה לפניו פרי המחובר לענף התלוש מהקרקע, וכלל לא התכוון לחתוך את הפרי מהענף, ובלי משים עשה מעשה חיתוך, וחתך את הפרי מהענף המחובר לקרקע שגם הוא היה לפניו, פטור, מפני שבשבת אסרה תורה רק מלאכת מחשבת.

מקור הלכה זו, דברי התלמוד בכריתות (יט,ב): "אמר רב נחמן אמר שמואל: מתעסק בחלבים ועריות - חייב, שכן נהנה; מתעסק בשבת - פטור, מלאכת מחשבת אסרה תורה". ועוד נאמר שם: "נתכוון להגביה את התלוש וחתך את המחובר - פטור, מאי טעמא? דהא לא איכוון לשום חתיכה; לחתוך את התלוש וחתך את המחובר - אביי אמר: חייב, דהא איכוון לשום חתיכה, רבא אמר: פטור, דהא לא איכוון לחתיכה דאיסורא". והלכה זו היא המקרה הראשון שכולם מסכימים עליו, ולא נחלקו בו אביי ורבא.

עוד כתב הרמב"ם בהלכות שגגות (ז,יא): "המתכוון לחתוך את התלוש, וחתך את המחובר – אף על פי שנתכוון לחתיכה – הואיל ולא עשה מחשבתו, פטור מן החטאת: שזה כמתעסק; ולא אסרה תורה אלא מלאכת מחשבת, כמו שביארנו כמה פעמים". את הלכה זו יש לבאר על פי ההלכה הקודמת שבפרק ב, שהיו מונחים לפניו שני פירות, אחד היה מחובר לענף התלוש מהקרקע, והפרי השני היה מחובר לענף המחובר לקרקע, והתכוון לחתוך פרי זה הנמצא בענף התלוש, ובלי משים חתך את הפרי השני הנמצא בענף המחובר. בהלכה שלפנינו התכוון לחתיכה, כלומר לחתוך את הפרי מהענף, שלא כמו ההלכה בפרק ב שכלל לא התכוון לחתוך את הפרי מהענף, ולמרות זאת, מאחר ועשה מלאכה ללא מחשבה מתוכננת, פטור. ומקור הלכה זו, בכריתות (יט,ב), המקרה השני שכתבנו לעיל, וכרבא.

ההלכה שלפנינו בהלכות שבת, זהה להלכה בהלכות שגגות (ז,יא), ולפיכך יש לבארה כמו הפירוש הראשון של המ"מ.

וצריך לבאר, שהיו שני הפירות שלפניו זהים, אלא שהיה אחד מהם תלוי בענף המחובר לקרקע, והשני בענף התלוש מהקרקע, והרי הם כמו שני נרות שנזכרו בהלכה י, ולמרות זה פטור מפני שעשה מלאכה מבלי משים, ועשה שינוי משמעותי, שהרי רצה לעשות דבר המותר ועשה דבר האסור. ואם היו הפירות שונים זה מזה, הרי הוא פטור גם מפני שעשה שינוי משמעותי במין הפירות, כמו תאנים לבנות ושחורות, שנזכרו בהלכה ט, שאם שינה ממחשבתו פטור.

גם מהר"י קאפח (הערה כז) ביאר את ההלכה שלפנינו כפירוש הראשון של המ"מ, וביאר שההלכה עוסקת כגון שהיו הענפים של גפן המחוברת לקרקע, מעורבבים עם ענפים של גפן התלושה מהקרקע, ובכל ענף מהם היו ענבים, והתכוון לחתוך מהתלוש וחתך מהמחובר. ויש להעיר, שאין צורך שיהיו ענפי הגפן מעורבבים, ואף אם הם שני ענפים זה בצד זה, כך הדין.

[לח] הוספנו את הטעם, על פי הלכות שגגות (ב,ז; ז,יא), וסוף ההלכה הבאה. וביאור המושג 'מתעסק', שעשה דבר ללא תשומת לב למה שעושה.

[לט] כגון שרצה שיהיו הענבים למעלה והתאנים למטה, או להיפך.

[מ] בעיני בני אדם, תאנים שחורות ולבנות, נחשבים שני מיני פירות.

[מא] אבל אם עשה את מעשיו בידיעה ברורה, ושינה את דעתו, וכעת רצונו ללקט בסדר שונה ממה שרצה בתחילה, חייב.

[מב] מלאכת מחשבת היא מלאכה הנעשית במחשבה תחילה. לכן, אם אין התאמה בין המעשה לבין המחשבה, אפילו בסדר הפעולות, פטור. אך אם אין בני אדם מקפידים על הסדר, הרי זה כאילו רצה כך מתחילה, וחייב (להלן הלכה י) (הביאור על פי מהר"י קאפח הערה כז).

[מג] התכוון להרוג חתול זה לקחת את פרוותו, והרג את חברו, שכלפי ההורג אין הבדל בין זה לזה (מהר"י קאפח הערה כז).

[מד] במקרים שאין הבדל, ועשה את המלאכה שהתכוון לעשותה, כגון כיבוי או הדלקה או תלישה או נטילת נשמה, אף שהתכוון לעשות את המלאכה באחד ועשאה בשני, הרי נעשית מחשבתו, והיא מלאכת מחשבת, וחייב (הביאור על פי מהר"י קאפח הערה כז).

[מה] מה שכתבנו כאן בסוגרים, והוא הדין אם רצה קודם לכבות את הנר ואחר כך להדליק את הנר השני, גם הוא פטור, לא נזכר בדברי הרמב"ם בפירוש, אולם נזכר באורה ושמחה, וכך היא הסברא. וביארנו שאדם זה רצה לשהות כמה שניות בחושך, בכדי לדעת כמה נעים אור הנר לעומת החושך.

[מו] מתעסק הוא העושה מלאכה ללא מחשבה, כגון שמגרד את רגליו ואינו יודע שמוציא דם, שאין הפעולה מתיחסת אליו אלא כנעשית מאליה, ופטור. פרט למתעסק בחלבים ובעריות (איסורי ביאה א,יב. מאכלות אסורות יד,יב), כגון שמגרגר חֵלֶב ונבלע לו, או מתחכך ובא על הערוה, שכיון שנהנה הרי זה כמדעתו, וחייב (ביאור הרב צדוק).

וזה לשון הרמב"ם בפה"מ כריתות (ד,ג): "וענין מתעסק "משתגל" כלומר אם לא היתה מטרתו וכוונתו לאותה הפעולה דוקא, אלא היתה כוונתו להתעסק ולשחק ואין הבדל בעיניו אם יהיה אותו דבר עצמו שהוא מתעסק בו או זולתו, הרי זה פטור בשבת בלבד, לפי שהכלל הנכון מתעסק בחלבים ובעריות חייב, בשבת פטור מלאכת מחשבת אסרה תורה, ופירוש דבר זה שאם אכל אדם אחד הדברים האסורים, או בעל אחת האסורות דרך שחוק והתעסקות, הרי זה חייב, ואם עשה מלאכה בשבת דרך שחוק הרי זה פטור כמו שבארנו בשבת".

[מז] כל המתכוון לעשות מלאכה ונעשית יותר על כוונתו, חייב, מפני שמה שעשה הוא בכלל כוונתו, שבכלל מאתים מנה, ונתקיימה מחשבתו. מה שאין כן להיפך, כל שעשה פחות באיכות ממה שחשב, הרי הוא כמתעסק ולבו בל עמו. ואין זה דומה לממעט בכמות, כגון שנתכוון לכתוב שמעון וכתב בנתיים רק שמ שחייב (להלן הלכה יד), מפני ששם נתכוון לעשות כמה שיעורים של המלאכה בזה אחר זה, ואף אם עשה שיעור אחד כבר נתחייב, מפני שעשה מלאכה כשיעור והתכוון לכך (על פי מהר"י קאפח הערה ל, והרב צדוק).

[מח] הטעם על פי ביאור הרב צדוק.

[מט] כמידה המזערית שבה יתחייב על עשיית אותה מלאכה.

[נ] להלן (יא,ט).

[נא] להלן (ט,יח).

[נב] כל המתכוון לעשות מלאכה והתחיל בה ועשה כשעור, אף על פי שהתכוון להמשיך במלאכה, ולעשות ממלאכה זו עוד כמה שיעורים, משיעשה שיעור אחד כבר התחייב, מפני שעשה מלאכה כשיעור והתכוון לכך. כגון אם תכנן לכתוב איגרת שלמה, בשעה שתכנן ידע שבכדי לכתוב איגרת יצטרך לכתוב שתי אותיות (שיעור מלאכת כותב) ועוד שתי אותיות וכו', ולעשות ממלאכת כותב כמה שיעורים. ואין זה כמו במתכוון לעשות יותר ונעשה פחות שפטור (לעיל הלכה יב), מפני ששם החסרון הוא באיכות ובטיב העשייה והמלאכה, והוא שינוי ממה שתכנן לעשות.

[נג] כדי להתחייב במלאכת הוצאה מרשות לרשות, צריך לעקור חפץ מרשות אחת ולהניחו ברשות שנייה (להלן יג,א).

[נד] המקור לדרשה שכתבנו בעשותה, הוא ממסכת שבת (ג,א). ומה שכתבנו שהאיסור לעשות חצי שיעור הוא מדברי חכמים, יתבאר להלן (יח,כג) והערה קד, ושם ביארנו שרק במאכלות אסורות או ביום הכיפורים, האיסור לאכול חצי שיעור הוא מהתורה. המקור למה שכתבנו כאן בהערה, הוא ממהר"י קאפח (בפרק שלפנינו הערה טו, ובפרק יח הערה עה).

[נה] כשיעשו מהמלאכה כשיעור מלאכה אחת יתחייבו [כגון שעקרו מרשות אחת והניחו ברשות שנייה], ואין צורך שיעשו מהמלאכה כדי שני שיעורים [שיעקרו מרשות אחת ויניחו ברשות שנייה פעמיים].

[נו] היכול חייב והשני מסייע שאינו נחוץ ועל כן אינו חייב כלום. צריך לבאר, שהמסייע אינו נחשב כלום כלפי השני היכול, מפני שאם המסייע נחשב לעושה מקצת המלאכה עם היכול, אם כן היכול עשה רק מקצת המלאכה, ואף הוא אינו חייב. וראה לעיל בהערה טו, שם כתבנו את דברי הכס"מ, שאף שהמסייע אינו חייב כלום, אולם לכתחילה אסור לו להצטרף לשני היכול, ולעשות עמו את המלאכה.

[נז] הטעם מביאור הרב צדוק.

[נח] אבל אם חבל בחבירו מתוך כעס (להלן ח,ח), או קרע בחמתו או על מת (להלן י,י), או הבעיר גדישו או דירתו של חבירו כדי להינקם ממנו (להלן יב,א), חייב, מפני שהוא מתקן כלפי יצרו הרע, ששיכך חמתו ועשה נחת רוח לעצמו.

[נט] כל חפירה בישוב היא ליסודות ובשדות לשתילה, ואם אינו זקוק לגומה עצמה אלא לעפרה, חפירת הגומה אינה בגדר מלאכה, אלא בגדר קלקול פני הקרקע. ואף שמלאכה שאין צריך לגופה חייבים עליה (לעיל הלכה ז), דוקא אם אינו מקלקל, כגון שחפר גומה לצורך עפרה במקום שאחרים צריכים לגומה ליסודות או לשתילה (הרב צדוק על פי המ"מ).

[ס] מעשה החבלה בחברו, אם עשהו בכוונת חבלה פטור, ואם עשהו בכוונת נזק לחברו מתוך כעס עליו, חייב. וכן בשאר המקרים.

[סא] הטעם מביאור הרב צדוק.

[סב] להלן (י,טו) ובפה"מ (שבת יג,ג) לא הזכיר הרמב"ם כדי לבנות במקומו דוקא, ונראה שיש לבארם על פי הכתוב כאן, וסתם סותר [=הורס קיר] משחית את הלבנים ואינם ראויים לבנות איתם במקום אחר, אלא לבנות במקום שבו עמד הבנין הקודם. וראה להלן (יא,ט), אף שם נזכר מוחק כדי לכתוב במקום המחק.

ומהר"י קאפח (הערה לא) הכריע כמו ההלכה להלן (י,טו), ואף אם בדעתו שלא לבנות במקום שסתר, חייב. וכך פירש גם להלן (יא,ט הערה כב).

[סג] השיעור לחיוב על הקלקול במקרה זה, הוא שיפנה מקום לתקן, כשיעור שבו מתחייב במלאכת התיקון (ראה להלן י,טו; יא,ט).

[סד] כגון שבתחילת עשיית המלאכה, לא זכר שהיום שבת, או שמלאכה זו אסורה, או מהו עונשה.

[סה] כדי לחייבו בחטאת צריך שיעשה שיעור מלאכה בשוגג, וכדי לחייבו בסקילה צריך שיעשה שיעור מלאכה במזיד, וכאן שלא עשה שיעור מלאכה בשוגג לבדו או במזיד לבדו, אינו יכול להתחייב בסקילה או בחטאת, אבל ודאי שחטא וחייב לשמים.

משנת הרמב"ם

יום שלישי, 8 במאי 2018