הלכות שבת פרק כז מבואר - תחום שבת

פרק כז – תחום שבת

התחום המותר להליכה בשבת

א.         היוצא חוץ לתחום המדינה בשבת – לוקה, שנאמר "אַל יֵצֵא אִישׁ מִמְּקֹמוֹ בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי" (שמות טז,כט): מקום זה, הוא תחום העיר. ולא נתנה תורה, שיעור לתחום זה; אבל חכמים העתיקו שתחום זה, הוא חוץ לשנים עשר מיל כנגד מחנה ישראל, וכך אמר להם משה רבנו, לא תצאו חוץ למחנה. ומדברי סופרים, שלא ייצא אדם חוץ לעיר, אלא עד אלפיים אמה; אבל חוץ לאלפיים, אסור – שאלפיים, הוא מגרש העיר.

היוצא מחוץ לתחום העיר[1] בשבת – לוקה[2], שנאמר "אַל יֵצֵא אִישׁ מִמְּקֹמוֹ בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי" (שמות טז,כט). 'מקום' שנזכר בפסוק זה אין הכוונה בו לארבע אמותיו של האדם, אלא לתחום העיר, וציוותה תורה שלא לצאת מחוץ לתחום העיר[3]. ובתורה שבכתב לא נתפרש מהו שיעור תחום זה, אבל חכמים קיבלו במסורת תורה שבעל פה, איש מפי איש עד משה רבנו, שתחום זה הוא שנים עשר מיל [מיל=2000 אמה, כקילומטר] כשיעור מחנה ישראל, שאורכו ורוחבו היו שנים עשר מיל. ומהתורה אסור לצאת מחוץ לעיר יותר משנים עשר מיל[4] [=יותר מ-12 קילומטר], גם אם אינו מטלטל בידו כלום. ומדברי סופרים [=מתקנת חכמים] שלא ייצא אדם מחוץ לעיר יותר מאלפיים אמה [=כקילומטר], אבל עד אלפיים אמה מותר לצאת, מפני שאלפיים אמה הוא מגרש העיר, כלומר שטח פנוי סביבות העיר, העשוי לשימוש בני העיר.

ב.         נמצאת למד, שמותר לאדם בשבת להלך את כל העיר כולה, אפילו הייתה כנינווה, בין שהייתה מוקפת חומה, בין שלא הייתה מוקפת. וכן מותר לו להלך חוץ לעיר אלפיים אמה לכל רוח מרובעות כטבלה מרובעת, כדי שיהיה נשכר את הזווייות. ואם יצא חוץ לאלפיים, מכין אותו מכת מרדות – עד שנים עשר מיל; אבל אם יצא והרחיק מן העיר יתר על שנים עשר מיל, אפילו אמה אחת – לוקה מן התורה.

נמצאת למד, שמותר לאדם ללכת בשבת בכל העיר, מקצה אחד של העיר ועד הקצה השני, אפילו הייתה עיר גדולה כמו העיר נינווה[5], בין שהייתה מוקפת חומה, בין שלא הייתה מוקפת חומה, מפני שרק לגבי היתר טלטול צריך שתהיה העיר מוקפת חומה[6], ולא לגבי היתר הליכה בכל העיר[7]. וכן מותר לו ללכת מחוץ לעיר אלפיים אמה לכל כיוון [=צד]. אולם אם יצא מחוץ לעיר יותר מאלפיים אמה, עד מרחק של שנים עשר מיל, מכים אותו מכת מרדות[8]; ואם יצא והרחיק מהעיר יותר על שנים עשר מיל, אפילו אמה אחת – לוקה מהתורה.

כשבאים למדוד אלפיים אמה מחוץ לעיר, אם היתה העיר עגולה או משולשת, מרבעים אותה כמו לוח מרובע[9], וממרובע זה מודדים אלפיים אמה לכל כיוון, ובאופן זה מרוויח את פינות [=זוויות] המרובע, שהרי אינו מודד אלפיים אמה מיד ממקום סיום הבתים, אלא מוסיף לבתים עוד שטח שמותר ללכת בו, הנחשב מהמרובע של העיר; וכשם שמרבעים את העיר, כך יוצרים מרובע חיצוני [דמיוני], הרחוק אלפיים אמה מהמרובע הפנימי של העיר, ועד למרובע זה מותר ללכת; ואם נמדוד מהפינות [=מהזוויות] של המרובע של העיר, אלפיים אמה, בצורה אלכסונית, עד הפינות [=הזוויות] של המרובע [הדמיוני] שסביב העיר, נווכח שבפינות יכול ללכת יותר מאלפיים אמה, מפני שהמרחק ביניהם הוא 2800 אמה שהם 1400 מטר[10].

ג.          המהלך חוץ לתחום למעלה מעשרה טפחים, כגון שקפץ על גבי עמודים שגבוהין עשרה ואין בכל אחד מהן ארבעה על ארבעה – הרי זה ספק, אם יש תחומין למעלה מעשרה; אבל אם הלך על מקום שיש בו ארבעה על ארבעה – הרי זה כמהלך על הארץ, ויש איסור תחומין שם.

[הוספה] האיסור ללכת מחוץ לתחום קיים בכל סוגי הרשויות, וכל היוצא מחוץ לתחום[11], בין שהלך שם ברשות היחיד או בכרמלית או במקום פטור [=כגון שהלך על גבי עמודים שאין בהם רוחב ארבעה טפחים, וגובהם פחות מעשרה טפחים], אסור מדברי חכמים. אולם שונה הוא דין המהלך ברשות הרבים, למהלך בשאר רשויות; שהמהלך מחוץ לתחום בשאר רשויות איסורו מדברי חכמים, והמהלך מחוץ לתחום ברשות הרבים יותר מאלפיים אמה אסור מדברי חכמים, ואם הלך מחוץ לתחום ברשות הרבים יותר משני עשר מיל חייב מהתורה[12].

המהלך ברשות הרבים מחוץ לתחום למעלה מעשרה טפחים, כגון שהיו מחוץ לתחום עמודים הגבוהים עשרה טפחים, שאין בכל אחד מהם רוחב ארבעה טפחים על ארבעה טפחים, וקפץ מעמוד לעמוד, ובאופן זה הלך מחוץ לתחום בשבת – הרי זה ספק, אם יש איסור תחומים למעלה מעשרה טפחים, מפני שיש ספק שמא איסור תחומים שייך רק כשמהלך על הארץ כמו בני ישראל במדבר, וכן בכל הסמוך לארץ בתוך גובה עשרה טפחים שנחשב כמהלך בארץ[13]. אבל אם הלך על גבי עמודים הגבוהים עשרה טפחים, שיש בהם רוחב ארבעה טפחים על ארבעה טפחים – הרי הוא כמהלך על הארץ, ויש איסור תחומים שם, שמאחר שיש בעמודים רוחב ארבעה טפחים, נוח להלך עליהם, והם נחשבים כארץ אף שהם גבוהים עשרה טפחים[14].

[הוספה] מה שכתבנו בהלכה זו שיש ספק אם יש איסור תחומים למעלה מעשרה טפחים, זה דווקא כשמהלך למעלה מעשרה טפחים ברשות הרבים, אבל המהלך למעלה מעשרה טפחים בכרמלית, אין בו איסור תחומים, שמאחר שכל האיסור של כרמלית הוא מדברי חכמים, ההליכה שם מעל עשרה טפחים מותרת, ככל ספק שיש בדבר שאיסורו מחכמים שהוא מותר; לפיכך מי שהפליג בספינה או ברפסודה על פני הנהר או הים, והיה במים עומק עשרה טפחים, כך שהספינה או הרפסודה רחוקים מהקרקע עשרה טפחים[15], אין בו איסור תחומים, ומותר להפליג בשבת באופן זה גם יותר משנים עשר מיל [=יותר מ-12 קילומטר][16].

ואם ישאל השואל, והרי לעיל (יד,ה) נתבאר, שעומק המים של הים או הנהר נחשב כקרקע עבה, וככרמלית, כיוון שכן, מה יועיל שקרקעית הספינה או הרפסודה נמצאת עשרה טפחים מעל קרקעית הים או קרקעית הנהר, והרי הוא נמצא בכרמלית, שהרי כל עובי המים הוא כרמלית, ואינו נמצא באוויר עשרה טפחים מעל הכרמלית? נשיב לו, שיש להבחין בין איסור תחומים שמהלך מחוץ לתחום, לבין הגדרת הרשויות לאיסור טלטול, והמהלך מחוץ לתחום צריך ללכת על הקרקע, ולפיכך מודדים את הכרמלית מהקרקע, ואילו בהגדרת הרשויות, עובי המים נחשב כרמלית, והם כקרקע עבה, ולפיכך מודדים את הכרמלית מפני המים ומעלה[17].  

ד.         מי ששבת בדיר שבמדבר, או בסהר, או במערה, וכיוצא בהן מרשות היחיד – מהלך את כולה, וחוצה לה אלפיים אמה לכל רוח בריבוע; וכן השובת בבקעה. אפילו היה ישן בשעה שנכנס השבת, שלא קנה שביתה – יש לו להלך ממקומו אלפיים אמה לכל רוח בריבוע. היה מהלך בבקעה, ואינו יודע תחום השבת – מהלך אלפיים פסיעות בינונייות, וזה הוא תחום השבת.

מי שקבע את מקום שהותו בשבת, במקום המוקף מחיצות שהוא רשות היחיד, כגון בדיר שבמדבר [=מכלאת צאן, הנמצאת במדבר הסמוך לעיר, שבה הם לנים], או בסהר [=מכלאת צאן, הנמצאת בשדה, שבה הם שוהים כדי לזבלה[18]], או במערה, וכיוצא בהם – מהלך את כל השטח של רשות היחיד, ומחוצה לה אלפיים אמה לכל כיוון [=צד] בריבוע[19], שמאחר ששבת ברשות היחיד, הרי הוא נחשב כמו אדם ששבת בעיר, שמודדים את תחום שבת מקצה העיר, כמו שנתבאר בהלכות א-ב, ואף בדיר או סהר או מערה, מודדים את האלפיים אמה מהקצה שלהם[20].

וכן מי שקבע את מקום שהותו בשבת, בבקעה [=שדה חרוש וזרוע, שהוא כרמלית[21]], אפילו אם היה ישן בשעה שנכנסה השבת, ונמצא שבכניסת שבת לא היתה לו כוונה לקנות שם שביתה – מותר לו להלך ממקומו אלפיים אמה לכל רוח בריבוע, ואותו מקום נחשב כמקום שביתתו; שמאחר ששבת בבקעה בגופו ממש, הרי הוא קונה בה שביתה בכניסת השבת, ואינו צריך שתהיה לו כוונה מיוחדת לכך[22]. והשמיעתנו ההלכה שיש לו אלפיים אמה ממקומו, ולא נאמר שהוא נחשב כמי שיצא חוץ לתחום, ואין לו אלא ארבע אמות.

היה מהלך בבקעה, ואינו יודע עד היכן הוא תחום שבת, שמותר ללכת בו בשבת – מהלך אלפיים פסיעות בינונייות, כשכל פסיעה היא אמה [50 ס"מ, סה"כ קילומטר] וזה הוא תחום שבת.

כלתה מידתו במערה או בעיר

ה.         המהלך אלפיים אמה שיש לו להלך, ושלמה מידתו בתוך דיר או סהר או מערה או בתוך המדינה – אינו מהלך אלא עד סוף מידתו; ואין אומרין הואיל וכלתה מידתו בתוך רשות היחיד, מהלך את כולה. במה דברים אמורים, בשכלתה מידתו במקצת העיר, או במקצת המערה; אבל אם הייתה אותה רשות היחיד מובלעת בתוך אלפיים אמה שלו – תיחשב לו כל אותה הרשות כארבע אמות, ומשלימין לו את השאר.

המהלך מחוץ לעיר, או מהמקום שקנה בו שביתה[23], את האלפיים אמה שמותר לו ללכת, והגיע בסוף האלפיים אמה לאמצע דיר [=מכלאת צאן, הנמצאת מחוץ לעיר, שבה הם לנים] או סהר [=מכלאת צאן, הנמצאת בשדה, שבה הם שוהים כדי לזבלה[24]] או מערה, או לאמצע עיר אחרת – אינו מהלך אלא עד סוף האלפיים אמה; ואין אומרים הואיל ומידת המרחק 'אלפיים אמה' הסתיימה בתוך רשות היחיד, מותר לו להלך בכל השטח של רשות היחיד[25]. מה שכתבנו זה כשמידת המרחק 'אלפיים אמה' הסתיימה באמצע העיר, או באמצע המערה; אבל אם הייתה כל רשות היחיד מובלעת בתוך מידת 'אלפיים אמה' שלו – הרי אנו מחשיבים את כל אותה רשות היחיד כארבע אמות, ומותר לו להשלים את מידת המרחק 'אלפיים אמה' גם מעבר לאותה רשות היחיד.

ו.          כיצד: הרי שהיה אלף אמה ממקום שביתתו, או מחוץ לעיר, עד מדינה או מערה שיש באורכה אלף אמה, או פחות מאלף – מהלך את כל המדינה או המערה שפגע בה, ומהלך חוצה לה אלף אמה פחות ארבע אמות.

ז.          אבל אם היה במדינה או במערה שפגע בה בתוך מידתו, אלף אמה ואמה – אינו מהלך בה אלא אלף אמה בלבד, שהוא תשלום אלפיים שיש לו.

[ו] כיצד? הרי שבמרחק של 1000 אמה, מהעיר, או מהמקום שקנה בו שביתה, היתה עיר אחרת או מערה, שיש בהם אורך של 1000 אמה או פחות מכך – מותר לו ללכת את כל העיר האחרת או המערה, שהגיע אליהם, וכן מותר לו ללכת מחוץ להם עוד 996 אמה. [ז] אבל אם היה בעיר האחרת או במערה, שהגיע אליהם, אורך של 1001 אמה – אינו מהלך בהם אלא 1000 אמה בלבד, שהוא השלמת מידת '2000 אמה' שמותר לו ללכת.

ח.         מי שכלתה מידתו בחצי העיר – אף על פי שאינו מהלך אלא עד סוף מידתו, מותר לטלטל בכל העיר על ידי זריקה. וכן מי ששבת בבקעה, והקיפוהו גויים מחיצה בשבת – אינו מהלך בה אלא אלפיים אמה לכל רוח, אף על פי שהוא בתוך המחיצה; ומותר לו לטלטל בכל המחיצה על ידי זריקה, אם הקיפוה לשם דירה.

מי שמידת 'אלפיים אמה' שמותר לו ללכת, הסתיימה באמצע העיר – אף על פי שלגבי איסור תחומים, באותה עיר מותר לו ללכת רק עד סוף מידת 'אלפיים אמה' שלו, אולם לגבי טלטול, מותר לו לטלטל בכל אותה עיר על ידי זריקה, מפני שלגבי היתר טלטול אין צורך לקנות שביתה בכניסת השבת, אלא מאחר שהמקום מוקף מחיצות בשבת ונחשב רשות היחיד, מותר לטלטל בכולו[26].

וכן מי ששבת בבקעה [=שדה חרוש וזרוע, שהוא כרמלית[27]], והקיפו גויים מחיצות סביבו בשבת – לגבי איסור תחומים, מותר לו ללכת רק עד מרחק של אלפיים אמה לכל כיוון [=צד], מהמקום שבו עומד; ואף על פי שהוא נמצא כעת בשבת בתוך מחיצות, אין אנו מודדים את האלפיים אמה מקצה המחיצות, מפני שלא קנה שביתה בכניסת השבת; אולם לגבי טלטול, אם עשו הגויים את המחיצות לשם דיורים[28], מותר לו לטלטל בשבת על ידי זריקה בכל השטח שנמצא בתוך המחיצות, שמאחר וכעת המקום מוקף מחיצות, הרי הוא רשות היחיד, אף שהמחיצה נעשתה באמצע השבת[29].

הבא בדרך לעיר

ט.         מי שהיה בא בדרך ליכנס למדינה, בין שהיה בא בים בין שהיה בא בחרבה – אם נכנס בתוך אלפיים אמה קרוב לעיר, קודם שייכנס השבת – אף על פי שלא הגיע למדינה אלא בשבת, הרי זה ייכנס ויהלך את כולה וחוצה לה אלפיים אמה לכל רוח.

מי שהיה בא בדרך ובדעתו להיכנס לעיר, בין שהיה בא לעיר דרך הים[30], בין שהיה בא דרך היבשה – אם הגיע לפני כניסת שבת, סמוך לעיר בתוך אלפיים אמה – אף על פי שלא נכנס לתוך העיר אלא בשבת, הרי מקום שביתתו נחשב בתוך העיר, ומותר לו להיכנס לעיר בשבת, ולהלך בכל העיר מקצה אל קצה, וכן ללכת מחוץ לעיר אלפיים אמה לכל כיוון [=צד]; שמאחר שהגיע לתחום העיר [=סמוך לאלפיים אמה] קודם השבת, והיה בדעתו לשבות בה, נחשב ששבת בתוך העיר.

י.          היה בא למדינה וישן בדרך, ולא ניעור אלא בשבת, וכשניעור, מצא עצמו בתוך התחום – הרי זה ייכנס לה, ויהלך את כולה וחוצה לה אלפיים אמה לכל רוח: מפני שדעתו הייתה להלך למדינה זו, ולפיכך קנה שביתה עם בני המדינה כמותן – שהרי נכנס עימהן בתחום.

היה בא לעיר, וישן בדרך[31], ולא התעורר אלא בשבת, וכשהתעורר, מצא את עצמו בתוך תחום העיר [=סמוך לאלפיים אמה], והתברר לו שהגיע לשם כבר קודם כניסת השבת[32]  – הרי מקום שביתתו נחשב בתוך העיר, ומותר לו להיכנס לעיר בשבת, ולהלך בכל העיר מקצה אל קצה, וכן ללכת מחוץ לעיר אלפיים אמה לכל כיוון [=צד]; שמאחר שהגיע לתחום העיר [=סמוך לאלפיים אמה] קודם השבת, והיה בדעתו לשבות בה, נחשב ששבת בתוך העיר. ואף על פי שבכניסת שבת שהוא הזמן שבו קונה את השביתה לכל השבת, ישן, די בכך שהיה בדעתו לשבות בתוך עיר זו, והוא נמצא בגופו בתוך תחום העיר, שמחמת כך יקנה בכניסת השבת את השביתה בעיר, ואינו צריך שתהיה לו כוונה מיוחדת לכך[33].

יצא חוץ לתחומו

יא.        מי שיצא חוץ לתחום, אפילו אמה אחת – לא ייכנס: שהארבע אמות שיש לו לאדם, תחילתן ממקום שהוא עומד בו; לפיכך כיון שיצא חוץ מתחומו אמה או יתר, יישב במקומו, ואין לו להלך אלא בתוך ארבע אמות, מעמידת רגליו ולחוץ. וכן מי שהחשיך חוץ לתחום המדינה, אפילו אמה אחת – הרי זה לא ייכנס לה: אלא יהלך ממקום שנכנס עליו השבת והוא עומד בו, אלפיים אמה בלבד. ואם כלתה מידתו במקצת העיר, מהלך עד סוף מידתו כמו שאמרנו. הייתה רגלו אחת בתוך התחום, ורגלו אחת חוץ לתחום – הרי זה ייכנס.

כבר ביארנו לעיל (יב,טו), שמותר לאדם לטלטל ברשות הרבים, בתוך ארבע אמות על ארבע אמות [2 מטר] הסמוכות למקום עמידתו; ורשאי הוא לטלטל בכל המרובע הזה, לאיזה כיוון [=צד] שירצה. וכשם שמותר לטלטל בהם, כך מותר לאדם ללכת ארבע אמות ממקום עמידת רגליו, לאיזה כיוון [=צד] שירצה, בכל אופן.

לפיכך מי שהפסיד את האלפיים אמה שמותר לו ללכת מחוץ לעיר, כגון שבכניסת שבת קנה שביתה בתוך העיר, ובשבת יצא מחוץ לתחום העיר [=יצא מחוץ ל-2000 אמה מהעיר], והפסיד את האלפיים אמה שמחוץ לעיר שהיה מותר לו ללכת, עדיין מותר לו ללכת את אותם ארבע אמות ממקום עמידת רגליו, ויכול ללכת אותם לאיזה כיוון [=צד] שירצה. אפילו אם יצא בשבת מחוץ לתחום רק אמה אחת[34], כבר איבד את האלפיים אמה שהיה מותר לו ללכת מחוץ לעיר, ואסור לו לחזור ולהיכנס לעיר. במקרה זה שיצא מחוץ לתחום בשבת פחות מארבע אמות, אין לומר שילך את הארבע אמות שמותר לו ללכת לכיוון תחום העיר, ומחמת כך נמצא שהוא בתוך תחום העיר, ונתיר לו לחזור לעיר (ראה הלכה טו[35]), אלא מותר לו ללכת את הארבע אמות ממקום עמידת רגליו רק לכיוון חוץ, ולא לכיוון העיר, כדי שלא יגרום לו היתר הליכת ארבע אמות, לחזור ולהיכנס לתוך תחום העיר. ואין לומר, כי מדידת ארבע אמות שמותר לאדם ללכת, מתבצעת כשהוא עומד באמצעם, ונמצא שאם יצא רק אמה אחת מחוץ לתחום העיר, מקצת הארבע אמות שלו בתוך תחום העיר, ומותר לו לחזור לתחום העיר, ולעיר, אלא מדידת ארבע אמות שמותר לאדם ללכת מתבצעת ממקום עמידת רגליו[36], ובמקרה שלפנינו יש למדוד אותם רק לכיוון חוץ ולא לכיוון העיר.

וכן מי ששהה בכניסת שבת מחוץ לתחום העיר, אפילו שהיה רחוק מתחום העיר רק אמה אחת [=היה רחוק מהעיר 2001 אמה] – הרי זה לא ייכנס לעיר בשבת: אלא יהלך ממקום עמידת רגליו בכניסת השבת, אלפיים אמה בלבד, לכל כיוון [=צד].

וכבר ביארנו בהלכה ה, שאם בכניסת שבת היה רחוק מהעיר פחות מאלפיים אמה, כך שמידת המרחק 'אלפיים אמה' שמותר לו ללכת, מסתיימת באמצע העיר,  מותר לו ללכת רק עד סוף אלפיים אמה ולא יותר, אף שמידתו הסתיימה באמצע רשות היחיד[37].

ואם בכניסת שבת שהה בקצה תחום שבת [=מרחק 2000 אמה מהעיר], והייתה רגלו אחת בתוך התחום, ורגלו אחת חוץ לתחום – הרי זה ייכנס, שמאחר שרגלו אחת בתוך התחום, אנחנו מחשיבים אותו כשוהה בתוך התחום.

יב.        מי שיצא חוץ לתחום שלא לדעתו – כגון שהוציאוהו גויים או רוח רעה, או ששגג ויצא – אין לו אלא ארבע אמות. חזר לדעת, אין לו אלא ארבע אמות; החזירוהו, כאילו לא יצא. ואם נתנוהו ברשות היחיד – כגון שנתנוהו גויים בדיר וסהר ומערה, או בעיר אחרת – יש לו להלך את כולה; וכן אם יצא לאחד מאלו בשגגה, ונזכר והוא בתוכן – מהלך את כולה.

מי שיצא מחוץ לתחום ללא רצונו וכוונתו – כגון שהוציאוהו גויים, או שקיבל התקף שיגעון ומחמתו יצא, או שיצא בשוגג[38] – מותר לו ללכת רק ארבע אמות ממקום עמידת רגליו, מפני שלא קנה שביתה באותו מקום בכניסת השבת. וכן אם חזר לתוך התחום ברצונו וכוונתו, מותר לו ללכת רק ארבע אמות ממקום עמידת רגליו, מפני שקנסוהו חכמים כאילו הוא עדיין מחוץ לתחום; אולם אם החזירוהו הגויים לתוך התחום ללא רצונו וכוונתו, או שקיבל התקף שיגעון וחזר, או שחזר בשוגג, הרי הוא נחשב כאילו לא יצא, ומותר לו ללכת בכל העיר ומחוצה לה עד סוף התחום. ואם נתנוהו הגויים מחוץ לתחום בתוך רשות היחיד – כגון שנתנוהו בתוך דיר [=מכלאת צאן, הנמצאת מחוץ לעיר, שבה הם לנים] או סהר [=מכלאת צאן, הנמצאת בשדה, שבה הם שוהים כדי לזבלה[39]] או מערה, או בעיר אחרת – מותר לו ללכת בכל השטח של רשות היחיד; וכן אם יצא לאחד מאלו[40] בשגגה[41], ונזכר והוא בתוכם – מותר לו ללכת בכל השטח שלהם.

יג.         יצא חוץ לתחום לדעת – אף על פי שחזר שלא לדעת, כגון שהחזירוהו גויים או רוח רעה – אין לו אלא ארבע אמות; וכן אם יצא חוץ לתחום לדעת – אף על פי שהוא בתוך רשות היחיד, כגון דיר וסהר – אין לו אלא ארבע אמות. המפרש בים הגדול – אף על פי שהוא חוץ לתחום ששבת בו, מהלך את כל הספינה כולה, ומטלטל בכולה.

יצא מחוץ לתחום ברצונו וכוונתו – אף על פי שחזר שלא ברצונו וכוונתו, כגון שהחזירוהו גויים, או שקיבל התקף שיגעון ומחמתו חזר – מותר לו ללכת רק ארבע אמות ממקום עמידת רגליו, מפני שקנסוהו חכמים על מה שעשה בתחילה, שעבר ויצא ברצונו מחוץ לתחום, והחשיבוהו כאילו הוא עדיין מחוץ לתחום. וכן אם יצא מחוץ לתחום ברצונו וכוונתו, לתוך רשות היחיד, כגון דיר [=מכלאת צאן, הנמצאת מחוץ לעיר, שבה הם לנים] או סהר [=מכלאת צאן, הנמצאת בשדה, שבה הם שוהים כדי לזבלה] – מותר לו ללכת רק ארבע אמות ממקום עמידת רגליו, שמאחר שיצא מחוץ לתחום ברצונו, קנסוהו חכמים כאילו אינו נמצא כעת ברשות היחיד.

המפליג בספינה בים הגדול, בשבת, מותר לו ללכת בכל הספינה, ולטלטל בכולה: ואף על פי שהספינה שהתה בכניסת השבת במים שאין בהם עומק עשרה טפחים, ומחמת כך קנה שם שביתה אלפיים אמה לכל השבת, ולאחר כניסת השבת הפליג בספינה בים הגדול, במים שאינם עמוקים עשרה טפחים שיש בהם איסור תחומים, ונמצא שיצא מחוץ לתחום בשבת[42] ברצונו, ולעיל בסמוך נתבאר, שמי שיצא מחוץ לתחום ברצונו, לתוך רשות היחיד, מותר לו ללכת רק ארבע אמות ממקום עמידת רגליו, ולכאורה גם המפליג בספינה כך צריך להיות הדין בו, מכל מקום שונה הדין במפליג בספינה, מפני שקנה שביתה באוויר המחיצות של הספינה כבר קודם כניסת השבת, וכל הספינה נחשבת כארבע אמותיו בגלל שהיא מוקפת במחיצות[43], והיוצא מחוץ לתחום בתוך רשות היחיד מהלכת [כגון ספינה המפליגה בים], אינו מפסיד את ההיתר לטלטל בכל רשות היחיד, למרות שיצא מחוץ לתחום[44].

[הוספה] ואם היה גוי משיט את הספינה, יש עוד טעם להיתר לטלטל בכל הספינה, מפני שהוא דומה לאמור בהלכה יב, שאם הוציאוהו גוים שלא ברצונו ונתנוהו מחוץ לתחום בתוך רשות היחיד, מותר לו לטלטל בכל רשות היחיד, מפני שלא יצא בדעתו מחוץ לתחום, אלא הגויים הוציאוהו. ואם היתה הספינה שטה בים במים עמוקים מעל עשרה טפחים, יש עוד טעם להיתר, שאין איסור תחומים בכרמלית מעל עשרה טפחים, כמו שביארנו בהלכה ג, ונמצא שלא יצא מחוץ לתחום בשבת, אלא הוא נמצא במקום שאין בו איסור זה[45].

יד.        מי שיצא חוץ לתחום שלא לדעת, והוקף במחיצה בשבת – יש לו להלך כל אותה המחיצה: והוא, שלא תהיה יתר על אלפיים אמה. ואם היה תחום שיצא ממנו מובלע מקצתו בתוך המחיצה שנעשת שלא לדעתו – הואיל ויש לו להלך את כל המחיצה, הרי זה נכנס לתחומו; וכיון שייכנס, הרי הוא כאילו לא יצא.

כבר ביארנו בהלכה יב, שמי שיצא מחוץ לתחום ללא רצונו וכוונתו, מותר לו ללכת רק ארבע אמות ממקום עמידת רגליו, מפני שלא קנה שביתה באותו מקום בכניסת השבת; אולם אם אותו אדם הוקף במחיצות בשבת[46] – מותר לו ללכת בכל השטח הנמצא בתוך המחיצות: ובתנאי שלא יהיה האורך או הרוחב של אותו מקום יותר מאלפיים אמה, שבמקרה זה מותר לו ללכת בתוך המחיצות רק אלפיים אמה ולא יותר[47]. ואם היה התחום שיצא ממנו, מקצתו מובלע בשטח שבתוך המחיצות, שנעשו בשבת ללא ידיעתו; כגון שבכניסת השבת קנה שביתה בעיר, שיש לו להלך מחוצה לה אלפיים אמה, ויצא מחוץ תחום, כלומר שהתרחק מהעיר יותר מאלפיים אמה, והמחיצות שנעשו סביבו בשבת, היו קרובות לעיר פחות מאלפיים אמה, ונמצא שכעת יש שטח חופף [=משותף] בין תחום שבת שהיה לו בכניסת השבת, לבין השטח שבתוך המחיצות – הואיל ומותר לו ללכת בכל השטח שבתוך המחיצות, הרי הוא יכול לחזור לתחום שבת שהיה לו בכניסת השבת; וכיון שייכנס אליו, הרי הוא כאילו לא יצא ממנו, ומותר לו ללכת בכל העיר וחוצה לה אלפיים אמה לכל כיוון [=צד].

טו.        כל מי שאין לו לזוז ממקומו, אלא בתוך ארבע אמות – אם נצרך לנקביו, הרי זה יוצא ומרחיק ונפנה וחוזר למקומו. ואם נכנס למקצת תחום שיצא ממנו, בעת שירחיק להיפנות – הואיל ונכנס ייכנס, וכאילו לא יצא: והוא, שלא יצא בתחילה לדעת; אבל אם יצא לדעת – אף על פי שנכנס, אין לו אלא ארבע אמות.

כבר ביארנו בהלכה יב, שמי שיצא מחוץ לתחום ללא רצונו וכוונתו, מותר לו ללכת רק ארבע אמות ממקום עמידת רגליו, מפני שלא קנה שביתה באותו מקום בכניסת השבת; ואם בשהותו שם הוצרך להתפנות, והיה צריך להתרחק ממקום זה יותר מארבע אמות, כדי להתרחק מבני אדם שלא יראוהו כשמתפנה[48], מותר לו לעשות זאת, ויתרחק ממקומו כמה שצריך ויתפנה ויחזור למקומו, מפני שגדול כבוד הבריות שדוחה איסור של דברי חכמים[49], שהרי האיסור ללכת יותר מארבע אמות, למי שיצא מחוץ לתחום אלפיים אמה עד שנים עשר מיל, הוא מדברי חכמים[50]. ואם בשעה שהתרחק ממקומו להתפנות, נכנס למקצת תחום שבת שיצא ממנו – הואיל ונכנס לתחום שבת ששהה בו בכניסת השבת, מותר לו להמשיך ללכת בכל תחום שבת זה, והרי הוא כאילו לא יצא מתחום שבת כלל. ומותר לו לכתחילה לעשות זאת, וכשהוא הולך להתפנות, מותר לו לכתחילה ללכת לתוך תחום שבת ששהה בו, ושם להתפנות, כדי שיוכל להמשיך ללכת בכל תחום שבת זה[51].

כל מה שכתבנו בהלכה זו, הוא כשיצא מחוץ לתחום ללא רצונו וכוונתו, אבל אם יצא מחוץ לתחום ברצונו וכוונתו – אף על פי שנכנס לתוך התחום מחמת שהוצרך להתפנות, מותר לו ללכת שם רק ארבע אמות ממקום עמידת רגליו, מפני שקנסוהו חכמים על מה שעשה בתחילה, שעבר ויצא ברצונו מחוץ לתחום, והחשיבוהו כאילו הוא עדיין מחוץ לתחום[52].

[הוספה] מי שהפליג בספינה בערב שבת, ובכניסת השבת היתה הספינה מחוץ לתחום, והגיעה הספינה לאחד הנמלים בשבת, אסור לו לצאת מן הספינה עד מוצאי שבת. ואם אינו יכול לעשות את צרכיו בספינה לעיני בני אדם, מותר לו לרדת ליבשה ולעשות צרכיו, ואז אם ירצה ישאר ביבשה, ואם ירצה יחזור לספינה, מפני שגדול כבוד הבריות שדוחה את לא תעשה שבתורה כמו שנתבאר. ואם הורידוהו הגוים באונס והשליכוהו לרשות היחיד, כגון עיר או מערה, מותר לו להלך בכולה. ואם השליכוהו למדבר כלומר לרשות הרבים, אסור לו לצאת חוץ לארבע אמות, אלא אם כן יוכרח לעשות צרכיו כמו שאמרנו, יצא ויתרחק עד המקום הראוי לעשות צרכיו ויחזור למקומו שהוא אותם הארבע אמות. ואם היה אותו המקום שהשליכוהו הגוים בו במדבר, מקום סכנת נפשות ומתירא מפני הלסטים וחיה רעה, מותר לו ללכת בשבת במדבר עד שיגיע למקום שאין בו סכנת נפשות, ואף אם יצטרך לשאת כלי נשק בידו מותר במקום סכנה[53].

טז.        כל מי שיצא ברשות בית דין – כגון העדים שבאין להעיד על ראיית הלבנה, וכיוצא בהן ממי שמותר לו לצאת לדבר מצוה – יש לו אלפיים אמה לכל רוח, באותו מקום שהגיע לו; ואם הגיע למדינה – הרי הוא כאנשי העיר, ויש לו אלפיים אמה לכל רוח חוץ למדינה.

כל מי שיצא מחוץ לתחום ששהה בו בכניסת השבת, ברשות בית דין [=מתוקף היתר הלכתי] – כגון עדים שבאו להעיד על ראיית הלבנה, כדי שיוכלו בית דין לקדש את החודש בזמנו[54], וכיוצא בהם ממי שמותר לו לצאת לדבר מצוה[55] – מותר לו ללכת אלפיים אמה לכל כיוון [=צד], מהמקום שהגיע אליו, מפני שתיקנו חכמים שהמקום שהגיע אליו ייחשב כאילו קנה בו שביתה בכניסת השבת לאותה השבת[56]; ואם הגיע לתוך עיר – הרי הוא כאנשי העיר, ומותר לו ללכת אלפיים אמה לכל כיוון [=צד] מחוץ לעיר.

יז.         היה יוצא ברשות, ואמרו לו והוא הולך בדרך כבר נעשת המצוה שיצאת לעשותה – יש לו ממקומו, אלפיים אמה לכל רוח; ואם היה מקצת תחום שיצא ממנו ברשות, מובלע בתוך אלפיים שיש לו ממקומו – הרי זה חוזר למקומו, וכאילו לא יצא. וכל היוצאין להציל נפשות ישראל מיד גויים, או מן הנהר, או מן המפולת – יש להם אלפיים אמה לכל רוח, ממקום שהצילו; ואם הייתה יד הגויים תקיפה, והיו מפחדים לשבות במקום שהצילו – הרי אלו חוזרין בשבת למקומן, ובכלי זינן.

היה מהלך בדרך לצאת מחוץ לתחום, ברשות בית דין [=מתוקף היתר הלכתי], ואמרו לו באמצע הליכתו בדרך, כבר נעשתה המצוה שלמענה אתה רוצה לצאת מחוץ לתחום, ואינך צריך להמשיך ללכת לצאת מחוץ לתחום – מותר לו ללכת אלפיים אמה לכל כיוון [=צד] מהמקום שהגיע אליו, מהטעם שנזכר בהלכה הקודמת[57]; ואם היה התחום שיצא ממנו, מקצתו מובלע בתוך האלפיים אמה שמותר לו ללכת כעת, כלומר שיש שטח חופף [=משותף] בין תחום שבת שהיה לו בכניסת השבת, לבין השטח שבתוך האלפיים אמה שלו כעת – הרי זה חוזר למקומו, וכאילו לא יצא. וכל היוצאים להציל נפשות ישראל מיד הגויים, או משיטפון הנהר, או מהמפולת – מותר להם ללכת אלפיים אמה לכל כיוון [=צד], מהמקום שהצילו; ואם הייתה יד הגויים שולטת בחוזקה על ישראל, והיו ישראל מפחדים לשהות עד מוצאי שבת במקום שהצילו – מותר לאלו שהצילו לחזור בשבת למקומם, עם כלי הנשק שלהם[58].

---

[1]       עיר או יישוב שהוא גר בתוכו.

[2]       עד 39 מלקות, כפי כוחו של הלוקה (סנהדרין יז,א).

[3]       לשון הרמב"ם בהמשך ההלכה: "וכך אמר להם משה רבנו, לא תצאו חוץ למחנה". וביאר אורה ושמחה, שהרמב"ם בא ללמדנו שלא נפרש את הפסוק, שבא לאסור על האדם לצאת מחוץ לארבע אמותיו, אלא שלא יצא מחוץ למחנה, וכשאמר הכתוב 'מחנה', התכוון לכלול בתוך המחנה גם את תחומו, כלומר 12 מיל חוץ למחנה, ורק מחוץ למרחק זה אסור לצאת בשבת. והעברנו כל קטע זה לכאן, להסמיך את ביאור הפסוק לפסוק, והסבנו זאת על תחום העיר, כי בזה עוסקת כל ההלכה.

[4]       כתב מהר"י קאפח (פרק א הערה ז), שהרמב"ם שינה את דעתו בנושא זה של איסור תחומין שלש פעמים. ובתחילה סבר שאיסור תחומין הוא מחכמים, כמו שכתב בפה"מ שוטה (ג,ה), שהלכה כרבי יוסי הסובר כך, ולא כרבי עקיבא הסובר שאיסור תחומין הוא מהתורה. ולאחר מכן סבר שאיסור תחומין מהתורה הוא באלפיים אמה, כרבי עקיבא, וכך כתב בספר המצוות (לאוין שכא). ולבסוף סבר, שאיסור תחומים מהתורה הוא רק בשנים עשר מיל, כירושלמי עירובין (ג,ד): "ר' שמעון בר כרסנא בשם ר' אחא אין לך מחוור מכולם אלא תחום שנים עשר מיל כמחנה ישראל", וכן הוא לפנינו במשנ"ת.

[5]       נינווה, היא עיר עתיקה באזור עירק של ימינו, שגרו בה יותר מ- 120 אלף איש (יונה ד,יא), וגודלה בשיא התפתחותה היה 20X50 קילומטר.

[6]       נתבאר לעיל (יד,א).

[7]       הטעם על פי מהר"ח כסאר. וכן אם היו כמה ערים מחוברות זו לזו, מותר ללכת בשבת בכולן (הרב צדוק).

[8]       נתבאר לעיל (א,ג).

[9]       יתבאר להלן (כח,ו-ז) ובהערה יג, שמרבעים כריבועו של עולם, כך שכל צד מצדדי העיר יהיה מכוון כנגד צד מצדדי העולם, וצפון העיר יהיה מכוון כנגד הכוכבים בצורת עגלה הנמצאים בשמים בצפון, ודרום העיר יהיה מכוון כנגד הכוכבים בצורת עקרב הנמצאים בשמים בדרום.

        וכתב מהר"י קאפח (הערה ד), כאשר העיר מוקפת חומה והיא מרובעת, מודדים את האלפיים אמה מחומות העיר, ואין מתחשבים ברוחות העולם. אולם כאשר העיר אינה מוקפת חומה, על האדם להחליט באיזה אופן מודד את ריבוע העיר, וכך ינהג בכל השבתות. ויכול האדם למדוד את מרובע העיר כרוחות העולם ולהשתכר את הזוויות, ויכול למדוד את מרובע העיר באופן אחר, כאשר מעדיף שהזוויות שישתכר יהיו לכיוון אחר. אולם אסור לאדם למדוד פעם לכאן ופעם לכאן, ולהשתכר את הזוויות בכל שבת לכיוון אחר.

        ומרכבת המשנה חלמא כתב, שיכול האדם לרבע את העיר בכל שבת לכיוון אחר, ובכל שבת להשתכר את הזוויות לכיוון אחר, ובתנאי שבאותה שבת שמדד לכיוון מסוים, והשתכר את הזוויות לכיוון מסוים, לא ילך לכיוון השני יותר מאלפיים אמה.

        ואנו העדפנו לבאר על פי דברי הרמב"ם להלן (כח,ז), ובכל אופן ירבע כריבוע העולם, וכך ינהג בכל השבתות. אולם אם העיר מרובעת, בין אם יש לה חומה ובין אם אין לה חומה, ירבע כריבוע העיר, וימדוד את הזוויות כריבוע העיר, וכך ינהג בכל השבתות.

[10]      הכלל הוא, כל מרובע שיש בצלעו אורך אמה, יהיה באלכסונו אורך אמה ושתי חמישיות (סוכה ח,א); נמצא שאם נמדוד מפינת העיר בצורה אלכסונית כדי להגיע למרובע החיצוני הרחוק ממרובע העיר 2000 אמה, נקבל 2800 אמה, שהם 1400 מטר, וזה המרחק שיכול ללכת מפינת העיר בצורה אלכסונית.

        כתב המ"מ: "ונחלקו המפרשים בפירוש דבר זה [=נחלקו המפרשים כיצד מודדים מחוץ למרובע העיר], יש מי שאומר שלעולם הוא רשאי לילך אלפים ושמונה מאות אמה כמדת האלכסון אפילו הולך אל עבר פניו או לעבר פני העיר, ויש מי שהורה שאין לו אלפים ושמונה מאות אמה אלא כשהולך באלכסון תחומי העיר או באלכסון תחומי מקומו, אבל במהלך אל עבר פניו או אל עבר פני תחומי העיר אין לו אלא אלפים אמה בלבד, וכן נראה מדברי רבינו, וכן עיקר".

[11]      בין אם הלך מחוץ לעיר יותר מאלפיים אמה שהוא תחום האסור  מדברי חכמים, ובין אם הלך מחוץ לעיר יותר משנים עשר מיל שהוא תחום האסור מהתורה.

[12]      הוספנו כאן בתחילת ההלכה על לשון הרמב"ם, לתוספת הבהרה. והנה, מה שכתבנו שאסור ללכת מחוץ לתחום גם אם מהלך ברשות היחיד, כך מוכח מהלכה ה, שם נאמר שאם כלתה מידתו במקצת העיר, אסור לו ללכת את כל העיר, אלא יילך עד מקום שכלתה מידתו, וכך מוכח מההלכה שלפנינו, שאם הלך על גבי עמודים שיש בהם גובה עשרה טפחים ורוחב ארבעה טפחים חייב, אף שאותם עמודים נחשבים כרשות היחיד. ומה שכתבנו שאסור ללכת מחוץ לתחום במקום פטור, כך מוכח מההלכה שלפנינו, שאם מהלך על עמודים שיש בהם גובה עשרה טפחים ואינם רחבים ארבעה טפחים, יש בדבר ספק האם חייב, משמע שאף שעמודים אלו נחשבים מקום פטור שהרי אין בהם רוחב ארבעה טפחים, אינו מותר, אלא יש ספק; היוצא מכך, אם אין בעמודים גובה עשרה טפחים, אף שאין בהם רוחב ארבעה טפחים אסור, אף שהם נחשבים כמקום פטור, אסור ללכת בהם מחוץ לתחום מדברי חכמים. ומה שכתבנו שאסור ללכת מחוץ לתחום בכרמלית, כך מדוייק מתשובות הרמב"ם (סי' שח שי), שרק אם מהלך בכרמלית מעל עשרה טפחים הרי הוא מותר, אבל למטה מעשרה טפחים, אסור.

        ומה שכתבנו ששונה רשות הרבים משאר רשויות, ורק המהלך בה מחוץ לתחום ייתכן שיתחייב מהתורה, למדנו זאת מתשובות הרמב"ם (סי' שח שי), שכתב חילוק זה. וזה לשון הרמב"ם בתשובה (סי' שי): "ואתם מקהלות בני אדם החכמים ושאינם חכמים, איך יתכן להיות תחומין דאוריתא על פני מים שלא תדרוך בו כף רגל והוא כרמלית [=איך יתכן לומר שהמהלך על גבי המים מחוץ לתחום יותר משנים עשר מיל, ייאסר מהתורה משום איסור תחומים, והרי המים אינם ראויים להליכה, ולפיכך דינם ככרמלית, לגבי איסור הטלטול בהם], כלומר כל הנהרות והבארות וברכות המים באיזה שעור שיהיה גובה המים כל זה כרמלית [=בין היו המים רדודים שאין בהם עומק עשרה טפחים, בין היו עמוקים שיש בהם עומק עשרה טפחים, הרי הם כרמלית], והטלטול בהם אפילו באלף מיל [=למרחק של אלף מיל] הוא אסור מדרבנן, והיאך תהיה ההליכה בהם אסור תורה. וכל שכן שזה לא יעלה בדעת בר בי רב דחד יומא שיהיה בהליכה במים אסור תחומין דאוריתא ממחנה ישראל שהוא רשות הרבים [=כשם שאיסור הטלטול במים הוא מדברי חכמים, כך איסור ההליכה על גבי המים מחוץ לתחום הוא מדברי חכמים, שהרי איסור תחומים נלמד ממחנה ישראל, ושם הלך מחוץ לתחום ברשות הרבים]. והלא ידע שאסור הטלטול שיש בו חיוב סקילה אמרו בו המעביר ארבע אמות ברשות הרבים מקורה פטור לפי שאינו דומה לדגלי מדבר. כן בלי ספק המהלך י"ב מיל על פני המים המועטים [=מים רדודים שאין בהם עומק עשרה טפחים] פטור [=אבל אסור מדברי חכמים] לפי שאינו דומה למחנה ישראל. וכבר בארנו מה שיש בכך מן הזרות שיהא המעביר על פני המים אסור מדרבנן והמהלך לוקה מן התורה". (ע"כ תשובת הרמב"ם, על פי תרגום מהר"י קאפח) היוצא מתשובת הרמב"ם, רק המהלך מחוץ לתחום ברשות הרבים, אם ילך שנים עשר מיל יתחייב מהתורה, אבל המהלך בכרמלית, אף שילך שנים עשר מיל איסורו מחכמים. ואנו השוונו לכרמלית את המהלך מחוץ לתחום ברשות היחיד או במקום פטור, וכתבנו שאיסורו מדברי חכמים, שהרי יש ללמוד את הגדרת איסור תחומים על פי מה שהיה במדבר.

        וכך כתב השו"ע (תד,א): "...והואיל ואין בימים ובנהרות איסור תחומין דאורייתא לדברי הכל, לפי שאינם דומין לדגלי מדבר...". וביאר המשנ"ב: "רצה לומר אפילו חוץ לי"ב מיל אינן דאורייתא לפי שאין דומין וכו', דלמאן דאמר דאורייתא, ממדבר ילפינן [=מי שסובר שאיסור תחומים הוא מהתורה, למד זאת מהיציאה מחוץ לתחום במדבר], כנזכר למעלה, והליכתן במדבר היה ביבשה ולא במים, ולכן מקילינן בהו למעלה מעשרה [=אם הלך במים מעל עשרה טפחים, אנו מקילים שמותר לו ללכת מחוץ לתחום בשבת]".

[13]      צדדי הספק הם, האם איסור תחומים שייך רק כשמהלך על הארץ כמו בני ישראל במדבר, וכן בכל הסמוך לארץ בעשרה טפחים שנחשב כמהלך בארץ, או שאיסור זה שייך בכל מי שהעביר את עצמו אל מחוץ לתחום העיר, אף שהעביר את עצמו במנותק מהארץ.

[14]      ראה לעיל (יד,טז), שם נאמר שעמוד שיש בו ארבעה טפחים על ארבעה טפחים, ובתחתיתו [=בבסיסו] אין רוחב ארבעה טפחים, אם היה אורך הבסיס הצר פחות משלושה טפחים, הרי הוא כלבוד, וכאילו העמוד ברוחב ארבעה טפחים עד הארץ והוא רשות היחיד. ואם היה אורך הבסיס הצר שלושה טפחים או יותר, אין אנו אומרים לבוד, ואין העמוד נחשב כרשות היחיד אלא כרשות הרבים. והטעם לכך, שכל מחיצה שהגדיים בוקעים בה אינה מחיצה. ובאופן זה יתכן שיהיה עמוד רחב ארבעה טפחים, שהוא רשות הרבים, והמהלך עליו חייב באיסור תחומים מהתורה.

[15]      אם הספינה משוקעת במים, צריך שיהיה במים עומק יותר מעשרה טפחים, באופן שקרקעית הספינה תהיה רחוקה מקרקע הים או קרקע הנהר עשרה טפחים.

[16]      מה שהוספנו כאן על לשון ההלכה, מקורו בתשובות הרמב"ם (סי' שח שי).

[17]      אמנם מצד אחד אנו משווים את איסור תחומים להגדרות הרשויות, ואיסור תחומים בכרמלית הוא מחכמים, כי כל איסור הטלטול בכרמלית הוא מחכמים, ולא ייתכן שהמהלך שם 12 מיל יהיה חייב מהתורה, מפני שלא ייתכן שיהיה המהלך חמור מהמטלטל; אולם מצד שני איננו מדמים ביניהם, ובהגדרת רשויות, מים בכרמלית נחשבים כגוף הקרקע, וכקרקע עבה, והם כרמלית, ואילו לגבי המהלך מחוץ לתחום, אינם נחשבים כקרקע, אלא אנו מודדים את הכרמלית מקרקע הנהר או קרקע הים, והמהלך עשרה טפחים מעליהם בכרמלית הרי הוא מותר, מפני שלגבי איסור תחומים המהלך צריך ללכת על הקרקע.

        שאלה זו ששאלנו, שיש לכאורה סתירה בין ההלכה שלפנינו להלכה לעיל (יד,ה), שבהלכה שלפנינו נאמר שמודדים את הכרמלית מקרקעית הנהר או קרקעית הים, ואילו לעיל (יד,ה) נאמר שעובי המים נחשב כקרקע, ומודדים את הכמלית מהמים [=מפני המים ומעלה], קיימת גם בדברי השו"ע. שהרי בסימן (תד,א) כתב: "המהלך חוץ לתחום למעלה מעשרה טפחים, כגון שקפץ על גבי עמודים שגבוהים עשרה ואין בכל אחד מהם ארבעה טפחים על ארבעה טפחים, הרי זה ספק אם יש תחומין למעלה מעשרה או לאו; ומה שיהיה בדרבנן, יהיה ספיקו להקל. והואיל ואין בימים ובנהרות איסור תחומין דאורייתא לדברי הכל, לפי שאינם דומין לדגלי מדבר. מי שבא בספינה בשבת והגיע לנמל, אם משנכנס השבת עד שהגיע לנמל לעולם היתה למעלה מעשרה מקרקע הים או הנהר, יורד ואינו נמנע ויש לו אלפים אמה  ממקום שפגע בו למטה מעשרה". היוצא מסעיף זה, לגבי תחומין מודדים את הכרמלית מקרקעית הים או הנהר. ואילו בסימן (שמה,יח) כתב: "גֶּדֶר כרמלית שלא יהא פחות מארבעה על ארבעה ואינה תופסת אלא עד עשרה, ולמעלה מעשרה הוי מקום פטור, וימים ונחלים ממיא משחינן הלכך הנוטל מהם מעל פני המים עד עשרה באויר, הוי כרמלית; למעלה מעשרה באויר, הוי מקום פטור". היוצא מסעיף זה, שלגבי איסור טלטול, מודדים משפת המים ולא מקרקעית הנהר. שאלה זו מצאתיה גם בספר 'תהלוכות המים' (חיברו הרב צבי אריה בן יצחק איזיק הכהן, סי' קכב, עמ' לז, בהערה למטה הנקראת 'מקור המים'), ובספר 'בני ציון' (חיברו בן ציון בן אברהם הלוי לכטמאן, חלק ו, שמה,יח, עמ' כה), ושם כתב כדברינו, וזה לשונו: "דגבי תחומין דתלוי בהליכה... לכולי עלמא מארעא משחינן [=מודדים את הכמלית מהקרקע]".

[18]      מה שכתבנו שדיר הוא מקום לינת הצאן, כך כתב הרמב"ם בפה"מ שביעית (ד,ב), ושם כתב שהוא בתוך העיר, וכאן כתב שהוא במדבר. ומה שכתבנו שסהר הוא היקף מחיצה הנמצאת בשדה כדי לזבלה, כך כתב הרמב"ם בפה"מ שביעית (ג,ד).

[19]      ראה הלכה ב, שם ביארנו שיוצרים מרובע דמיוני, סביב המרובע של העיר, ובכל שטח זה מותר ללכת.

[20]      כתב המ"מ, שהדיר או הסהר או המערה, אינם צריכים להיות מקומות שהוקפו לדירה, כלומר למטרת דיורים, ואף אם אסור לטלטל בכל שטחם, כגון ששטחם גדול מבית סאתיים, כמו שנתבאר לעיל בפרק טז, מותר ללכת בכל שטחם, והם נחשבים כארבע אמותיו של האדם.

        ומה שכתב הרמב"ם בהלכות עירובין (ז,ד), שאם תיכנן לקנות שביתה על ידי שיניח עירוב במקום המוקף מחיצות, שיש להבחין אם אותו מקום הוקף לדירה, שכל שטחו נחשב כארבע אמות, ומודדים אלפיים אמה מקצה אותו מקום, לבין אם לא הוקף לדירה, שמודדים אלפיים אמה ממקום הנחת העירוב; חילוק זה הוא דוקא כשקונה שם שביתה על ידי עירוב, כגון שהלך לשם וחזר, או שאמר שביתתי במקום פלוני, או שהניח שם עירוב פת, אבל מי ששובת בגופו ממש ברשות היחיד, הרי אותו מקום נחשב כארבע אמותיו של האדם בכל אופן.

        ביאור המ"מ את שיטת הרמב"ם, הוא שלא כשיטת הרשב"א, שכתב שיש להשוות את ההלכה שלפנינו להלכה בהלכות עירובין (ז,ד), ודוקא רשות היחיד שמותר לטלטל בכל שטחה, כגון שהיא מקום שהוקף לדירה, או פחות מבית סאתים, מודדים מהקצה שלה, אבל אם היא מקום שלא הוקף לדירה והיה בשטחה יותר מבית סאתים, מאחר שאינו מותר לטלטל בה אלא בארבע אמות כנזכר בפרק טז, אין לו בה אלא ארבע אמות, ומשם ולהלן מודדין לו אלפים אמה. וראה עוד במהר"ח כסאר, שהוכיח שאין הרמב"ם סובר כרשב"א, מכך שיש להשווה את הלכה שלפנינו, השובת ברשות היחיד, לאמור בהלכות א-ב, מי ששבת בתוך העיר, וכשם שבהלכות א-ב אף שאסור לטלטל בכל אותה רשות היחיד, האלפיים אמה נמדדים מקצה רשות היחיד, כך בהלכה שלפנינו.

        כאן נעיר, אף שלעיל (יד,א) הוזכרו דיר וסהר כמקומות שהוקפו למטרת דיורים, מפני שהרועה גר שם עם הצאן, בהלכה שלפנינו הוזכרו מפני שהם רשות היחיד, והוזכר עמם גם מערה, ואין ההלכה מתייחסת אליהם מחמת שהוקפו לדירה, אלא מחמת שהם רשות היחיד.

[21]      נתבאר לעיל (יד,ד).

[22]      ראה הלכות עירובין (ז,ד), שכאשר קונה עירוב על ידי שהולך למקום מסוים וחוזר, או שאומר שביתתי במקום פלוני, או שמניח שם עירוב פת, צריך שתהיה לו כוונה מיוחדת לשבות באותו מקום, אבל בהלכה שלפנינו ששובת בגופו ממש במקום, אינו צריך שתהיה לו כוונה מיוחדת לכך.

[23]      נתבאר בהלכה הקודמת.

[24]      נתבאר בהערה יח.

[25]      ראה בהלכות ט-י, שאם היה בא בדרך, ובדעתו להיכנס לתוך העיר לשבות בה, והגיע לתחום העיר קודם כניסת השבת, אף על פי שלא נכנס לעיר אלא אחר כניסת השבת, קנה שביתה בתוך העיר, ומודד ממנה אלפיים אמה לכל רוח. ובהלכה שלפנינו מדובר שלא היה בדעתו בכניסת השבת, לשבות בתוך רשות היחיד זו, ולפיכך מודדים לו רק עד סוף אלפים אמה ולא יותר.

[26]      השווה לכך את מה שכתבנו לעיל (טז,כב).

        בהלכה שלפנינו, ביאר מהר"ח כסאר, אף על פי שמותר לו ללכת בתוך העיר עד סוף מידת אלפיים אמה שלו, אולם אסור לו לטלטל באותם אלפיים אמה כדרכו, ויטלטל בהם [ובשאר העיר] רק על ידי זריקה. וטעם הדבר, מפני שמחיצות העיר נחשבות כמחיצות שנפרצו למקום האסור, שהרי הם פרוצות לחצי העיר שאסור לו לטלטל בו, ומחמת כך אינן נחשבות מחיצות, ורק מחיצה שיש בכוחה להתיר לטלטל בכל השטח שבתוכה, נחשבת מחיצה. מהר"ח כסאר מבאר את לשון הרמב"ם, "מותר לטלטל בכל העיר על ידי זריקה", שאף באותם אלפיים אמה שמותר לו ללכת בהם, אסור לו לטלטל בהם כדרכו אלא על ידי זריקה.

        מקור ההלכה שלפנינו במסכת עירובין (מב,א), שם הובאה מחלוקת בין שמואל לרב הונא, לפי שמואל מותר לטלטל בכל שטח העיר על ידי זריקה, ואילו לפי רב הונא בשטח העיר מותר לטלטל רק בארבע אמות. וההלכה כשמואל משום שהובאה ברייתא כמותו.

        המעיין בסוגיית התלמוד עירובין (מב,א-ב) וברש"י שם, יראה, שלפי שמואל שההלכה כמותו, אין לומר את הסברא, מחיצה שנפרצה למקום האסור לטלטול, אינה נחשבת מחיצה. שהרי אם המחיצה המקיפה את העיר נפסלה, אסור לו לטלטל בכל העיר, אף לא על ידי זריקה, שהרי אין העיר מוקפת מחיצה, ורק בתוך ארבע אמות מותר לטלטל. על כורחנו, לפי שמואל מחיצת העיר נחשבת מחיצה שלמה וכשירה, שהרי יש לה משך אחד ללא פרצות, ודברי רב הונא מחיצה שנפרצה למקום האסור לטלטול, אינה נחשבת מחיצה, נאמרו משום שחושש שמא ימשך אחר חפצו, וכפי שביאר רש"י שם (עירובין מב,א ד"ה באלפים מיהת), ושמואל שהלכה כמותו אינו חושש לכך.

        ואף לשון הרמב"ם, "מותר לטלטל בכל העיר על ידי זריקה", ביאורו, שלכל המקומות בתוך העיר שאינו יכול להגיע על ידי הליכה, שהרי אסור לו ללכת יותר מאלפים אמה, מותר לו לזרוק לשם חפץ, שהרי כל שטח העיר נחשב כרשות היחיד, ומותר לטלטל בכולו, אף שאסור להלך בכולו.

[27]      נתבאר לעיל (יד,ד).

[28]      הצרכנו שיעשו הגויים את המחיצות למטרת דיורים, מפני שמקום שיש בו יותר מבית סאתיים, כדי להתיר לטלטל בכולו, צריך שיקיפוהו מחיצות למטרת דיורים (לעיל טז,א).

[29]      השווה לכך את מה שכתבנו לעיל (טז,כב).

[30]      ראה לעיל בהלכה ג, שאין איסור תחומים למעלה מעשרה טפחים בכרמלית, ומותר להפליג בים או בנהר עמוק שיש בהם עומק עשרה טפחים, בשבת, גם יותר משנים עשר מיל. ונראה שלגבי קניית שביתה בתוך העיר, אין הדבר משנה אם הגיע דרך ים שיש בו עומק עשרה טפחים, או שאין בו עומק עשרה טפחים, ובכדי לקנות שביתה בתוך העיר, צריך לשהות בתחום העיר [=סמוך אליה באלפיים אמה] קודם כניסת השבת, כדי שבכניסת השבת שהוא הרגע שבו קונה את השביתה בה לכל השבת, ישהה בתחומה. וכך כתב הרמב"ם בתשובה (סי' שח), וזה לשונו: "ואם הגיעה הספינה [ששטה בים מעל עשרה טפחים] לאחד הנמלים ועשו הגוים הכבש לעצמם לירד בו כפי שדרכם לעשות מותר לישראל לירד לאותו נמל (ראה לעיל ו,ג), ובתנאי שיהא בינו ובין הנמל כשיכנס השבת אלפים אמה או פחות. אבל אם נכנס עליו השבת והוא חוץ לתחום אותו המקום שעמדה בו הספינה בשבת אסור לו לצאת מן הספינה עד מוצאי שבת".

[31]      כגון שישן על החמור, או בעגלה, או בספינה.

[32]      ההלכה עוסקת שהגיע לתוך תחום העיר כבר קודם כניסת השבת, כמו שנתבאר בהמשך ההלכה, אולם האדם שישן התעורר רק בשבת, והוא גילה זאת רק בשבת.

[33]      השווה את ההלכה שלפנינו להלכה ד.

[34]      אורה ושמחה רצה לדייק מלשון הרמב"ם שכתב "אפילו אמה אחת", שרק אם יצא אמה אחת הפסיד את תחום שבת, אבל כל שיצא פחות מכך, עדיין לא הפסיד את תחום שבת. גם בהלכה ב, כתב הרמב"ם, "אבל אם יצא והרחיק מן העיר יתר על שנים עשר מיל, אפילו אמה אחת – לוקה מן התורה", ודייק אורה ושמחה שרק אם יצא אמה אחת מחוץ לתחום תורה לוקה, אבל בפחות מכך אינו לוקה.

        אולם מלשון הרמב"ם בסוף ההלכה שלפנינו משתמע שאין מקום לדיוק זה, שכתב "הייתה רגלו אחת בתוך התחום, ורגלו אחת חוץ לתחום – הרי זה ייכנס", משמע שאם שתי רגליו בחוץ לחוץ לא ייכנס, אף שלא יצא אמה אחת, ונמצא שמה שכתב הרמב"ם בהלכה ב, ובהלכה שלפנינו, אמה אחת, הוא דוגמה לשיעור מרחק פחות, ואפילו בפחות מכך ילקה מהתורה [אם יצא בשבת מחוץ לתחום של התורה], ויפסיד את תחום שבת שלו שהיה מותר לו בכניסת שבת [אם יצא בשבת מחוץ לתחום העיר].

[35]      שם נתבאר, שאם יצא מחוץ לתחום, והוצרך לנקביו, ובשעה שעשה את נקביו נכנס לתוך התחום, הואיל ונכנס ייכנס וכאילו לא יצא.

[36]      מה שכתבנו כאן, הוא ביאור דברי הרמב"ם: "שהארבע אמות שיש לו לאדם, תחילתן ממקום שהוא עומד בו".

[37]      ראה בהערה כה על הלכה ה, שם ביארנו שההלכה שלפנינו עוסקת  שלא היה בדעתו בכניסת השבת, לשבות בתוך רשות היחיד זו, ולפיכך מודדים לו רק עד סוף אלפים אמה ולא יותר. ואילו בהלכות ט-י, מדובר שהיה בא בדרך, ובדעתו להיכנס לתוך העיר לשבות בה, והגיע לתחום העיר קודם כניסת השבת, אף על פי שלא נכנס לעיר אלא אחר כניסת השבת, קנה שביתה בתוך העיר, ומודד ממנה אלפיים אמה לכל רוח.

[38]      לא ידע את המציאות שהיום שבת, או שלא ידע שאסור לצאת מחוץ לתחום, או שלא ידע את העונש אם הוא במלקות או במכת מרדות (שגגות ז,ב-ג).

[39]      נתבאר בהערה יח.

[40]      לדיר או לסהר או למערה או לעיר אחרת.

[41]      רשות היחיד שיצא אליה נמצאת מחוץ לתחום, ועשה איסור ביציאה אליה, והוא לא ידע שהיום שבת, או שלא ידע שדבר זה אסור, או שלא ידע את העונש.

[42]      כדי שיקנה האדם שביתה, הוא צריך לשהות במקום שיש בו איסור תחומין, ואז אם יצא מאותו מקום, למרחק של יותר מאלפיים אמה, בשבת, ויהיה איסור תחומין גם במקום השני, ייחשב האדם שיצא מחוץ לתחום בשבת. וראה בהלכה ג, שבכרמלית אין איסור תחומים מעל עשרה טפחים, והים הוא כרמלית, ואם שהה בו בכניסת השבת מעל עשרה טפחים לא קנה שביתה, ולפיכך כתבנו שההלכה עוסקת שלא היה במים עומק עשרה טפחים, ויש שם איסור תחומים, ומחמת כך אם ישהה שם בכניסת השבת הוא יכול לקנות שם שביתה של אלפיים אמה. ובין שהוא בנמל או באמצע הים, אם שהה בכניסת שבת במים שאין בהם עומק עשרה טפחים, כך הדין (על פי אורה ושמחה).

        היסוד שכתבנו, שבמקום שאין בו איסור תחומים, אינו יכול לקנות שביתה, וממילא אף אין בו איסור יציאה מחוץ לתחום, נזכר גם בשו"ע (תד,א), וזה לשונו: "...מי שבא בספינה בשבת והגיע לנמל, אם משנכנס השבת עד שהגיע לנמל לעולם היתה למעלה מעשרה מקרקע הים או הנהר, יורד ואינו נמנע ויש לו אלפים אמה ממקום שפגע בו למטה מעשרה...". הרי שאם שהה מכניסת השבת בכרמלית מעל עשרה טפחים לא קנה שביתה בשום מקום, ואין בו איסור יציאה מחוץ לתחום, ורק משיגיע ליבשה וישהה במקום שיש בו איסור תחומים, יקנה שם שביתה לאותה שבת, ומאותו מקום מודדים לו אלפיים אמה לאותה שבת. ובב"י שם, כתב דבר זה בשם הרמב"ן הרשב"א והריטב"א.

[43]      נתבאר לעיל (יד,ב) שספינה נחשבת רשות היחיד.

        אבל רפסודה אסור לטלטל על גבה אלא בארבע אמות, לפי שאין לה מחיצות, ודין הנוסעים בה כדין ההולך על המים, שהוא כרמלית, ואסור בטלטול (שו"ת הרמב"ם סי' שח).

[44]      הטעם שכתבנו כאן הוא על פי התלמוד עירובין (מב,ב), לשון התלמוד: "דכולי עלמא מיהת הלכה כרבן גמליאל בספינה [שמותר לטלטל בכולה], מאי טעמא? - אמר רבה: הואיל ושבת באויר מחיצות מבעוד יום". ומה שכתבנו הוא ביאור התלמוד על פי הרמב"ם.

        לשון הרמב"ם בתשובה (סי' שח): "והטלטול בכל הספינה מותר מפני שהיא רשות היחיד גמורה בין בהליכתה בין בעמידתה".

[45]      לשון הרמב"ם בהלכה שלפנינו: "המפרש בים הגדול – אף על פי שהוא חוץ לתחום ששבת בו, מהלך את כל הספינה כולה, ומטלטל בכולה". לשון המשנה שהיא מקור ההלכה שלפנינו, (עירובין ד,א): "מעשה שבאו מפלנדרסין [=עיר נמל בדרום מזרח איטליה] והפליגה ספינתם בים, רבן גמליאל ורבי אלעזר בן עזריה הלכו את כולה [=בכל שטח הספינה], רבי יהושע ורבי עקיבא לא זזו מארבע אמות, שרצו להחמיר על עצמן. [והלכה כרבן גמליאל ורבי אלעזר בן עזריה]".

        המשנה עוסקת שעגנה הספינה בכניסת השבת בנמל, ולאחר כניסת השבת הפליגה הספינה בים, ונחלקו חכמים, האם מותר לטלטל בכולה בשבת או לא. והנה, על משנה זו יש להקשות כמה שאלות: א- אם הספינה עגנה בנמל שהמים שבו עמוקים עשרה טפחים, נמצא שהיא שהתה בכניסת השבת במקום שאין בו איסור תחומים, כמו שנתבאר בהלכה ג, ואף אי אפשר לקנות שם שביתה אלפיים אמה לכל השבת, וכיצד כתב הרמב"ם "אף על פי שהוא חוץ לתחום ששבת בו"! ב- אם הספינה הפליגה בים בשבת במים שיש בהם עומק עשרה טפחים, כיצד כתב הרמב"ם שיצא בשבת מחוץ לתחום ששבת בו בכניסת השבת, והרי במים עמוקים אין הגדרה של תחום ומחוץ לתחום, כמו שנתבאר בהלכה ג, ואין שם איסור זה! ג- אם היה גוי משיט את הספינה, אף שהוציא הגוי את הספינה מהנמל לים, במים שאין בהם עומק עשרה טפחים, והוציא את הישראל שבתוכה מחוץ לתחום בשבת, והרי הוא דומה לאמור בקטע האמצעי בהלכה יב, גוי שהוציא את הישראל ללא ידיעתו מחוץ לתחום, והניחו ברשות היחיד, מותר לישראל לטלטל בכל רשות היחיד, כיוון שכן, פשוט הדבר שהוא מותר, ומדוע כפלה ההלכה לומר מקרה זה.

        על כורחנו, המשנה עוסקת כשעגנה הספינה בערב שבת בנמל שאין במים שבו עומק עשרה טפחים, [והוא הדין אם שהתה הספינה בערב שבת בלב ים במים שאין בהם עומק עשרה טפחים], והפליגה בשבת בים במים שאין בהם עומק עשרה טפחים, והיה הישראל משיט את הספינה ולא גוי.

        וזה לשון המאירי בביאור המשנה: "מעשה שבאו מבלרדסין והוא שם מקום, והיו עומדין בערב שבת בנמל מקום שהספינה גוששת בתוך התחום לעיר, והיה בדעתם ליכנס לעיר ונמצא שקנו שביתה ביבשה, ובא רוח גדולה ורחק את הספינה והפליגה בים עד חוץ לתחום, או על ידי חובל ארמאי [=רב חובל גוי], ומכל מקום בספינה גוששת ולמטה מעשרה, שאלו למעלה [=מעשרה טפחים] אין תחומין למעלה מעשרה כמו שיתבאר, אלא למטה מעשרה היתה, ורבן גמליאל ור' אלעזר בן עזריה הלכו את כלה, ור' יהושע ור' עקיבא לא זזו מארבע אמות שרצו להחמיר על עצמם, שמן הדין אף לדבריהם אין דמיון מספינה לדיר וסהר שהספינה מתנדנדת בכל שעה ומוציאתם מארבע אמות, ואין ראוי לומר בה דין ארבע אמות שמעולם לא שבת בהם, ועוד שהרי שבתו באויר מחיצותיהם מבעוד יום כמו שיתבאר, וכבר כתבנו שלדברי הכל הלכה כרבן גמליאל בספינה".

        המאירי ביאר קצת שונה ממה שכתבנו, שהרי כתב שיצאה הספינה מהנמל ללב ים בשבת על ידי רוח או גוי, ואנו כתבנו על ידי ישראל; והטעם שכתבנו שלא כדבריו, מפני שספינה שיצאה מחוץ לתחום על ידי רוח או גוי, נחשב שיצא הישראל מחוץ לתחום שלא ברצונו וכוונתו, והרי הוא דומה להוציאוהו גויים ונתנוהו ברשות היחיד, שמותר לטלטל בכולה, כמו שנתבאר בקטע האמצעי בהלכה יב, ולשם מה כפלה ההלכה את המקרה של המפליג בים הגדול.

        לשון השו"ע (תה,ז): "מי שהפליגה ספינתו בים, מהלך את כולה הואיל ושבת באויר מחיצות". בדברי המשנ"ב יש לכאורה סתירה; שהרי כתב בס"ק כו: "מי שהפליגה וכו' - מיירי שבא בערב שבת סמוך לחשיכה לנמל מקום שהספינה גוששת למטה מעשרה טפחים והיה בדעתו לצאת מן הספינה ולכנוס לעיר ונמצא שקנה שביתה ביבשה ובא רוח והפליג את הספינה חוץ לתחום במקום שהיו המים פחותים מעשרה טפחים מן הקרקע ולפי המבואר לעיל בסימן ת"ד אסור לו לצאת מן הספינה דאין לו אלא ארבע אמות אפילו הכי בספינה גופא מהלך את כולה דכארבע אמות דמיא הואיל ומוקפת מחיצות". דבריו אלו הם כדברי המאירי הנזכרים למעלה. אולם בס"ק כח כתב: "הואיל ושבת באויר מחיצות - הלשון מגומגם ולאו דוקא הוא דלפי המבואר לעיל בס"ו אם הפליגה ספינתו שלא מדעתו [=כוונתו שנסחפה ספינתו לאמצע הים על ידי רוח] והביאתו לתוך עיר המוקפת מחיצות שלא שבת בה, או שנתנוהו עכו"ם לתוך ספינה אחרת, נמי מהלך את כולה כיון שיציאתו באונס היתה, אלא עיקר הכונה הוא הואיל והוא באויר מחיצות לאפוקי כשנפחת [=כשנפחתו דופני הספינה בשבת] וכדמסיים [=כמו שכותב השו"ע בהמשך דבריו]". ודבריו אלא הם כפי שכתבנו [ולא כמאירי], שאם יצאה הספינה מחוץ לתחום על ידי רוח או גוי, נחשב שיצא הישראל מחוץ לתחום שלא ברצונו וכוונתו, והרי הוא דומה להוציאוהו גויים ונתנוהו ברשות היחיד, שמותר לטלטל בכולה.

[46]      כגון שהקיפוהו גוים במחיצה; או שאדם אחר העמיד סביבו ישראלים, ולא יידעו אלו העומדים שבשביל לעשותם מחיצה הועמדו, ולא יעמיד אותם האדם שהוא רוצה להשתמש במחיצה זו, אלא יעמיד אותם אחר שלא לדעתו. כמו שנתבאר לעיל (טז,כב-כג).

[47]      יש להשוות את ההלכה שלפנינו להלכה יב, מי שיצא מחוץ לתחום שלא לדעת, ונתנוהו הגויים שם מחוץ לתחום בתוך רשות היחיד, מותר לו ללכת בכל השטח של רשות היחיד, ואף בהלכה שלפנינו אף על פי שיצא מחוץ לתחום, אין אנו אומרים שמותר לו ללכת רק ארבע אמות, אלא מותר לו בכל השטח שבתוך המחיצות.

        אולם יש הבדל בין ההלכה שלפנינו להלכה יב, שהרי שם בהלכה יב מותר לו ללכת בכל שטח רשות היחיד, אף שיש בו יותר מאלפיים, ואילו בהלכה לפנינו מותר לו ללכת בתוך המחיצות רק אלפיים אמה ולא יותר.  

        והטעם שיש הבדל בין ההלכות, מפני שבהלכה יב ההלכה עוסקת שהיו המחיצות של רשות היחיד קיימות כבר בכניסת השבת, ואילו שבת בהם בכניסת השבת היה מותר לו לטלטל בכל שטחם, ולפיכך אף אם נתנוהו שם גוים בשבת ללא רצונו וכוונתו, כך הדין, מה שאין כן בהלכה שלפנינו, בכניסת השבת לא היו מחיצות לרשות היחיד שבה נמצא, ונמצא שלא יכל לקנות שם שביתה בכל השטח בכניסת השבת, ולפיכך אף אם נתנוהו שם גוים בשבת ללא רצונו וכוונתו, כלומר שעשו מחיצות סביבו בשבת, מותר לו ללכת באותה רשות היחיד רק אלפיים אמה ולא יותר (על פי המ"מ).

        ומה שנזכר בהלכה שלפנינו, שמחיצה שנעשית בשבת אינה מתירה לו ללכת בכל שטחה, אלא רק עד אלפיים אמה, זהה להלכה ח, שם נאמר, מי ששבת בבקעה והקיפו גויים מחיצות סביבו בשבת – לגבי איסור תחומים, מותר לו ללכת רק עד מרחק של אלפיים אמה לכל כיוון [=צד], מהמקום שבו עומד.

[48]      כמו שנתבאר בהלכות דעות (ה,ו).

[49]      כמו שנתבאר לעיל (כו,כג).

[50]      כתב מהר"י קאפח (הערה כד), שההלכה עוסקת כשיצא מחוץ לאלפים אמה, אולם אם יצא מחוץ לשנים עשר מיל, והוצרך לנקביו, אסור לו לזוז ממקומו.

[51]      מה שכתבנו שמותר לו לכתחילה לעשות זאת, לא נזכר בדברי הרמב"ם במפורש, אולם הוא נזכר בתלמוד עירובין (מא,ב): "אמרי נהרדעי: אי פיקח הוא - עייל לתחומא, וכיון דעל – על". וכתבוהו מפרשי הרמב"ם.

[52]      וכמו שנתבאר בהלכה יג, "יצא חוץ לתחום לדעת – אף על פי שחזר שלא לדעת, כגון שהחזירוהו גויים או רוח רעה – אין לו אלא ארבע אמות", ואף מי שחזר לתוך התחום מפני שהוצרך להתפנות שווה להם.       

[53]      סוף ההלכה שהוספנו כאן, הוא על פי שו"ת הרמב"ם (סי' שח).

        מה שכתבנו שאם היתה הספינה מחוץ לתחום בכניסת השבת, אסור לו לצאת מהספינה השווה להלכה יג. וראה שם שביארנו שכל זה כאשר קנה שביתה במרחק של יותר מאלפיים מהנמל, כלומר ששהתה הספינה בכניסת השבת או במהלך השבת, בפחות מעשרה טפחים בכרמלית, וקנתה שם שביתה, אז אסור לו לרדת מהספינה בנמל, מפני שהוא מחוץ לתחום שקנה לאותה שבת. וכך כתב השו"ע (תד,א), וזה לשונו: "...מי שבא בספינה בשבת והגיע לנמל, אם משנכנס השבת עד שהגיע לנמל לעולם היתה למעלה מעשרה מקרקע הים או הנהר, יורד ואינו נמנע ויש לו אלפים אמה ממקום שפגע בו למטה מעשרה...". הרי שאם שהה מכניסת השבת בכרמלית מעל עשרה טפחים לא קנה שביתה בשום מקום, ואין בו איסור יציאה מחוץ לתחום, ורק משיגיע ליבשה וישהה במקום שיש בו איסור תחומים, יקנה שם שביתה לאותה שבת, ומאותו מקום מודדים לו אלפיים אמה לאותה שבת. ובב"י שם, כתב דבר זה בשם הרמב"ן הרשב"א והריטב"א.

        ומה שכתבנו שאם ירד מהספינה בגלל שהוצרך לנקביו, אם ירצה יכול להישאר ביבשה, הוא על פי הלכה טו שלפנינו. ומה שכתבנו שאם נתנוהו הגוים ברשות היחיד מותר להלך את כולה, השווה להלכה יב. ומה שכתבנו שאם הניחוהו במקום סכנה ילך משם עם כלי נשקו, השווה להלכה יז.

[54]      עדים שראו את החודש - הרי אלו הולכין לבית דין להעיד, ואפילו היה שבת: שנאמר "אשר תקראו אותם, במועדם" (ויקרא כג,ד); וכל מקום שנאמר מועד, דוחה את השבת (קידוש החודש ג,ב).

[55]      כגון חכמה הבאה לילד, והבא להציל מן הגייס ומן הנהר ומן הדליקה ומן המפולת (משנה ראש השנה ב,ה). חלק מהדוגמאות הובאו בהלכה הבאה.

[56]      וזה לשון המשנה ראש השנה (ב,ה): "בראשונה לא היו זזין משם [=מהחצר שהיתה בירושלים שאליה התאספו כל העדים] כל היום, התקין רבן גמליאל הזקן שיהו מהלכין אלפים אמה לכל רוח. ולא אלו בלבד, אלא אף החכמה הבאה לילד והבא להציל מן הדליקה ומן הגייס ומן הנהר ומן המפולת הרי אלו כאנשי העיר ויש להם אלפים אמה לכל רוח".

        וכתב המ"מ: "שכיון שהלכו ברשות, הרי המקום שהגיעו לו כאילו קנו בו שביתה בין השמשות".

[57]      מפני שתיקנו חכמים שהמקום שהגיע אליו ייחשב כאילו קנה בו שביתה בכניסת השבת לאותה השבת.

[58]      השווה לאמור לעיל (ב,כג-כד): "...ומצוה על כל ישראל שיכולין לבוא, לצאת ולעזור לאחיהם שבמצור ולהצילם מיד הגויים בשבת; ואסור להן להתמהמה למוצאי שבת. וכשיצילו את אחיהן, מותר להן לחזור בכלי זין שלהן למקומם בשבת, כדי שלא להכשילן, לעתיד לבוא. וכן ספינה המיטרפת בים, או עיר שהקיפה נהר - מצוה לצאת בשבת להצילן, בכל דבר שיכול להצילן...".

        וכתב מהר"ח כסאר, אף שיצאו מחוץ לתחום שנים עשר מיל, שעברו על איסור תחומים מהתורה, ואם יחזרו למקומם יעברו שוב על איסור תחומים מהתורה, ואף שיעבירו את כלי הנשק ארבע אמות ברשות הרבים, ואף שיכניסו את כלי הנשק מרשות הרבים לרשות היחיד, הכל מותר, לצורך ספק פיקוח נפש.