הלכות שבת פרק ב מבואר - סכנת נפשות

פרק ב – סכנת נפשות

חולה שיש בו סכנה

א.         דחויה היא שבת, אצל סכנת נפשות, כשאר כל המצוות; לפיכך חולה שיש בו סכנה – עושין לו כל צרכיו בשבת, על פי רופא אומן של אותו מקום. ספק שהוא צריך לחלל עליו את השבת, ספק שאינו צריך, וכן אם אמר רופא לחלל עליו את השבת, ורופא אחר אומר אינו צריך – מחללין עליו את השבת: שספק נפשות, דוחה את השבת.

דחויה[א] היא שבת, אצל סכנת נפשות [=סכנת חיים], כשאר כל המצוות[ב]; לפיכך חולה שיש בו סכנת חיים – עושים לו כל צרכיו בשבת, על פי רופא מומחה של אותו מקום[ג]. ספק שהוא צריך לחלל עליו את השבת, ספק שאינו צריך, וכן אם אמר רופא לחלל עליו את השבת, ורופא אחר אומר אינו צריך – מחללים עליו את השבת[ד]: שספק נפשות, דוחה את השבת.

ב.         אמדוהו ביום השבת שהוא צריך לכך וכך שמונה ימים – אין אומרים נמתין עד הערב, כדי שלא לחלל עליו שתי שבתות; אלא מתחילין מהיום שהוא שבת, ומחללין עליו אפילו מאה שבתות: כל זמן שהוא צריך ויש בו סכנה או ספק סכנה, מחללין – מדליקין לו את הנר, ומכבין מלפניו את הנר, ושוחטין לו, ואופין ומבשלין, ומחימין לו חמין בין להשקותו בין לרחיצת גופו. כללו של דבר: שבת לגבי חולה שיש בו סכנה – הרי היא כחול, לכל הדברים שהוא צריך להן.

העריכו הרופאים את מצב החולה ביום השבת, וקבעו שהוא צריך לתרופה מסויימת במשך שמונה ימים, וכדי להכין אותה צריך לחלל את השבת – אין אומרים נמתין עד הערב, כדי שלא לחלל עליו שתי שבתות, אלא מתחילים מהיום שהוא שבת, מפני שיש בו פיקוח נפש, והוא צריך רפואה באופן מידי, ואם נמתין עד מוצאי שבת יסתכן, ומחללים עליו אפילו מאה שבתות. וכל זמן שהוא צריך ויש בו סכנת חיים או ספק סכנת חיים, מחללים. לפיכך, מדליקים לו את הנר, ומכבים מלפניו את הנר[ה], ושוחטים לו, ואופים ומבשלים, ומחממים לו מים חמים בין להשקותו בין לרחיצת גופו. כללו של דבר: שבת לגבי חולה שיש בו סכנת חיים – הרי היא כיום חול, לכל הדברים שהוא צריך להם[ו].

ג.          כשעושים דברים אלו, אין עושין אותן לא על ידי גויים, ולא על ידי קטנים, ולא על ידי עבדים, ולא על ידי נשים – כדי שלא תהא שבת קלה בעיניהם; אלא על ידי גדולי ישראל וחכמיהם. ואסור להתמהמה בחילול שבת, לחולה שיש בו סכנה, שנאמר "אשר יעשה אותם האדם וחי בהם" (ויקרא יח,ה), ולא שימות בהם. הא למדת, שאין משפטי התורה נקמה בעולם, אלא רחמים וחסד ושלום בעולם. ואלו המינים שאומרים שזה חילול ואסור, עליהן הכתוב אומר "וגם אני נתתי להם, חוקים לא טובים; ומשפטים – לא יחיו, בהם" (יחזקאל כ,כה).

כשעושים דברים אלו, אין עושים אותם לא על ידי גויים, ולא על ידי קטנים, ולא על ידי עבדים, ולא על ידי נשים – כדי שלא תהיה שבת קלה בעיניהם, ויבואו לעשות בה מלאכה אף כשאין פיקוח נפש [טעם זה אינו שייך בגויים][ז]; אלא על ידי גדולי ישראל וחכמיהם[ח]. ואסור להתמהמה בחילול שבת, לחולה שיש בו סכנת חיים, שנאמר "אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה אֹתָם הָאָדָם וָחַי בָּהֶם" (ויקרא יח,ה), ולא שימות בהם. הא למדת, שאין משפטי התורה נקמה בעולם, אלא רחמים וחסד ושלום בעולם. ואלו 'הקראים' שחושבים שהדבר חילול שבת ואסור, עליהם הכתוב אומר "וְגַם אֲנִי נָתַתִּי לָהֶם, חֻקִּים לֹא טוֹבִים, וּמִשְׁפָּטִים לֹא יִחְיוּ בָּהֶם" (יחזקאל כ,כה).

ד.         החושש בעיניו – והוא שיהיה בשתיהן או באחת מהן ציר, או שהיו דמעות שותתות מרוב הכאב, או שהיה דם שותת מהן, או שהיה בהן קדח, וכיוצא בחולאים אלו – הרי זה בכלל חולים שיש בהן סכנה, ומחללין עליו את השבת, ועושין לו כל צורכי רפואה.

מי שהרגיש כאב בעיניו – והיה בשתי עיניו או באחת מהן ריר [=לחה], או שהיו דמעות יורדות מהן מרוב הכאב, או שהיה דם שותת [=נוזל] מהן, או שהיתה בהן 'דלקת[ט]', וכיוצא בחולאים אלו – הרי זה בכלל חולים שיש בהם סכנת חיים, ומחללים עליו את השבת, ועושים לו כל צורכי רפואה[י].

ה.         וכן כל שיש מכה בחלל גופו מן השפה ולפנים – בין בפיו, בין במעיו, בין בכבדו וטחולו או בשאר כל שיש בחללו – הרי זה חולה שיש בו סכנה. ואינו צריך אומד, שחולי כבד הוא; לפיכך מחללין עליו מיד, בלא אמידה. ומכה שהיא בגב היד וגב הרגל – הרי זו כמכה של חלל, ואינה צריכה אומד, ומחללין עליה את השבת. והחום שמצמר את הבשר – כמכה של חלל הוא, ומחללין עליו את השבת. וכן כל חולי שהרופאים אומרין שזה יש בו סכנה – אף על פי שהוא בעור הבשר מבחוץ, מחללין עליו את השבת על פיהם.

וכן כל מי שיש מכה [=פצע] בחלל גופו משפת הנקבים שבגוף ולפנים – בין בפיו, בין במעיו, בין בכבדו וטחולו או בשאר כל שיש בחללו – הרי הוא חולה שיש בו סכנת חיים; ואינו צריך הערכת רופא, מפני שהוא חולי כבד, ולפיכך מחללים עליו את השבת מיד, בלא הערכת רופא. ואף על פי שעדיין לא נפל למשכב אלא יש בכוחו ללכת, מחללים עליו, מפני שאם לא יטפל במכה יפול למשכב ועלול להגיע לסכנת נפשות[יא]. ומכה [=פצע] שהיא בגב היד או הרגל – הרי היא כמכה של חלל, מפני שהוורידים בולטים בגב היד והרגל, ועלול לאבד הרבה דם ולקבל זיהום[יב], ואינה צריכה הערכת רופא, ומחללים עליה את השבת. והחום שגורם לעור להתכווץ ולהתקשות – הוא כמו מכה של חלל, ומחללים עליו את השבת. וכן כל חולי שהרופאים אומרים שיש בו סכנת חיים – אף על פי שהוא בעור הבשר מבחוץ, מחללים עליו את השבת על פיהם.

ו.          הבולע נימה של מים – מחימין לו חמין בשבת, ועושין לו כל צורכי רפואה: מפני שהיא סכנת נפשות. וכן מי שנשכו כלב שוטה, או אחד מזוחלי עפר שממיתין – אפילו היו ספק ממיתין, ספק אין ממיתין – עושין לו כל צורכי רפואה להצילו.

הבולע עלוקה [=תולַעת טורֶפת החיה בּמַיִם המוצֶצת את דם בַּעלֵי החיים] – מחממים לו מים חמים בשבת[יג], ועושים לו כל צורכי רפואה: מפני שהיא סכנת נפשות. וכן מי שנשכו כלב שוטה [=כלב פרא, שייתכן שהוא חולה במחלת הכלבת, שנשיכתו ממיתה], או אחד מזוחלי עפר הממיתים [=נחשים ארסיים] – אפילו היו ספק ממיתים, ספק אין ממיתים – עושים לו כל צורכי רפואה להצילו[יד].

ז.          חולה שאמדוהו רופאים להביא לו גרוגרת אחת, ורצו עשרה בני אדם והביאו לו עשר גרוגרות בבת אחת – כולן פטורין מכלום: ואפילו הביאו בזה אחר זה, ואפילו הבריא בראשונה – שהרי כולם ברשות הביאו.

חולה שהעריכו הרופאים שכדי לרפא אותו הוא צריך לאכול תאנה אחת, ורצו עשרה בני אדם כאחד, וקטפו לו מהעץ[טו] [=הקוטף תאנה מהעץ נקרא 'אורה'], והביאו לו עשר תאנים בבת אחת – כולם פטורים מכלום, מפני שכולם הביאו את התאנים בהיתר, וכל אחד מהם חשב שיקדים את חברו, ובתאנה שלו יתרפא החולה. ואפילו קטפו לו, והביאו לו בזה אחר זה, וכאשר קטף השני או זה שאחריו את התאנה מהעץ, עדיין לא הגיע הראשון עם התאנה שהביא, וחשב הקוטף השני שהוא יקדים את חברו, ובתאנה שלו יתרפא החולה, ואפילו אם עד שהגיע הקוטף השני, אכל החולה מהתאנה הראשונה והבריא – כולם פטורים, שהרי כולם הביאו את התאנים בהיתר, משום שכל אחד מהם חשב שהוא יקדים את חברו, ובתאנה שלו יתרפא החולה[טז].  

ח.         חולה שהיה צריך לשתי גרוגרות, ולא מצאו אלא שתי גרוגרות בשני עוקצין ושלוש גרוגרות בעוקץ אחד – כורתין העוקץ שיש בו שלוש, אף על פי שאין צריכין אלא לשתיים, כדי שלא ירבו בבצירה, אלא יכרתו עוקץ אחד ולא יכרתו שניים. וכן כל כיוצא בזה.

חולה שהעריכו הרופאים שכדי לרפא אותו הוא צריך לאכול שתי תאנים, והיו בעץ שתי תאנים המחוברות לענף בשני מקומות כל אחת בנפרד, ושלוש תאנים המחוברות לענף במקום אחד כולן ביחד [=כל התאנים מחוברות בעוקץ אחד] – קוטפים את שלש התאנים המחוברות לענף במקום אחד, אף על פי שאינם צריכים אלא לשתי תאנים, כדי שלא ירבו בעשיית מלאכת הקטיפה, ויקטפו מהעץ רק פעם אחת [=עוקץ אחד המחוברים בו שלש תאנים], ולא שתי פעמים [=שני עוקצים, שבכל אחד מהם מחוברת תאנה; מקום חיבור התאנה בענף נקרא 'עוקץ']. וכן כל כיוצא בזה[יז].

ט.         המבשל לחולה בשבת, ואכל החולה והותיר – אסור לבריא לאכול מן המותר: גזירה, שמא ירבה בשבילו. אבל השוחט לחולה בשבת, מותר לבריא לאכול ממנו בשר חי – שאין בדבר תוספת, כדי שנגזור שמא ירבה בשבילו. וכן כל כיוצא בזה.

המבשל לחולה בשבת, ואכל החולה והותיר [=השאיר מהתבשיל] – אסור לבריא לאכול ממה שהותיר: מפני שאנו חוששים, שאם נתיר לבריא לאכול, שמא מלכתחילה יבשל בכמות מרובה יותר מצורך החולה, כדי שיאכל הבריא[יח]. אבל השוחט לחולה בשבת, מותר לבריא לאכול ממנו בשר חי, על ידי מליחה והדחה[יט] – מפני שבדבר זה אין אפשרות להוסיף לצורך הבריא, וכששוחט אינו יכול לשחוט רק חלק מהבהמה כפי צורך החולה, אלא שוחט בהמה שלמה, וממילא נותר לבריא, ולפיכך אין מקום לגזור שמא ירבה בשביל הבריא. וכן כל כיוצא בזה.

חולה שאין בו סכנה

י.          חולה שאין בו סכנה, עושין לו כל צרכיו על ידי גוי. כיצד: אומרין לגוי לעשות לו, והוא עושה – לבשל לו ולאפות, ולהביא רפואה מרשות לרשות, וכיוצא באלו. וכן כוחל עיניו מן הגוי בשבת, אף על פי שאין שם סכנה. ואם היו צרכיו, אין בהן מלאכה – עושין אותן אפילו ישראל; לפיכך מעלין אוזניים בשבת, ומעלין אונקלי, ומחזירין את השבר. וכן כל כיוצא בהן, מותר.

חולה שאין בו סכנת חיים, בין אם נפל למשכב וכל גופו כואב, ובין אם אחד מאבריו כואב לו מאוד, שהיה צריך שיעשו לו מלאכות האסורות מהתורה כדי לרפא אותו[כ], עושים לו את כל צרכיו על ידי גוי. כלומר, שיאמרו לגוי לעשות לו את מה שהוא צריך, והגוי יבשל לו, ויאפה לו, ויביא לו רפואה מרשות לרשות, וכיוצא באלו. [הוספה] ואם היה צריך שיעשו לו דברים האסורים מדברי חכמים, מותר לעשות לו דברים אלו על ידי ישראל. במקרה זה מותר לישראל לעשות לו דברים האסורים מדברי חכמים, אף אם יש לחשוש שבגלל עשייתם יגיע לאיסור עשיית מלאכה מהתורה, או שהם דומים למלאכה האסורה מהתורה[כא].

ואם אינו מוגדר כחולה, אלא היה לו כאב חלש בעיניו, מותר לגוי לעשות לו רק דברים האסורים מדברי חכמים[כב], כגון שיכחול לו הגוי את עיניו בשבת[כג]. ואף על פי שאין שם סכנת חיים, הדבר מותר, מפני שדבר האסור מדברי חכמים, מותר לומר לגוי לעשותו לנו בשבת, אם היה חולה קצת. במקרה זה מותר לגוי לעשות לו דברים האסורים מדברי חכמים, אף אם יש לחשוש שבגלל עשייתם יגיע לאיסור עשיית מלאכה מהתורה, או שהם דומים למלאכה האסורה מהתורה, כמו הכוחל שהוא דומה לכותב[כד].

ואם אינו מוגדר כחולה, אבל היה סובל מכאב בגופו, והיה צריך שיעשו לו בשבת דברים האסורים מדברי חכמים, שאין בהם חשש שיבוא בעשייתם לידי עשיית מלאכה האסורה מהתורה, והם דברים שאינם דומים למלאכה – מותר לעשות לו דברים אלו אפילו על ידי ישראל, מפני שיש לו צער ממחלתו[כה]; לפיכך מחזירים את הלסת התחתונה הסמוכה לאוזניים שיצאה ממקומה[כו], ומעלים את קצה הצלעות שנכפפו כלפי פנים בגלל מכה או לחץ וגורמים לתחושת לחץ על הקיבה[כז], ומחזירים עצם שנשברה למקומה. וכן כל כיוצא בהם, מותר[כח].

היולדת

יא.        היולדת, כשכורעת לילד – הרי היא בסכנת נפשות, ומחללין עליה את השבת: קוראין לה חכמה ממקום למקום, וחותכים את הטבור, וקושרין אותו. ואם הייתה צריכה לנר בשעה שהיא מצעקת בחבליה – מדליקין לה את הנר, ואפילו הייתה סומה, מפני שדעתה מתיישבת עליה בנר, ואף על פי שאינה רואה. ואם הייתה צריכה לשמן וכיוצא בו, מביאין לה. וכל שאפשר לשנות, משנין בשעת הבאה, כגון שתביא לה חברתה, כלי תלוי בשיערה; ואם אי אפשר, מביאה כדרכה.

היולדת, מאז שהיא כורעת ללדת[כט] – הרי היא בסכנת נפשות, ומחללים עליה את השבת: קוראים לה מיילדת ממקום למקום, ואין חוששים לאיסור תחומים[ל], וחותכים את הטבור[לא], וקושרים אותו[לב]. ואם הייתה צריכה לנר בשעה שהיא צועקת מחמת צירי הלידה[לג] – מדליקים לה את הנר, ואפילו הייתה סומה, מפני שדעתה מתיישבת עליה בנר אף שאינה רואה, מפני שיודעת שהמטפלים בה יטפלו כראוי מחמת האור. ואם הייתה צריכה לשמן וכיוצא בו, מביאים לה. ואם אפשר לעשות שינוי בשעת ההבאה, משנים[לד], כגון שתביא לה חברתה, כלי מלא שמן תלוי בשערה[לה]; ואם אי אפשר, מביאה כדרכה.

יב.        אין מיילדין את הגויה בשבת, ואפילו בשכר; ואין חוששין לאיבה, ואף על פי שאין שם חילול. אבל מיילדין את בת גר תושב, מפני שאנו מצווין להחיותו; ואין מחללין עליה, את השבת.

אין מיילדים את הגויה[לו] בשבת, ואפילו בשכר, מפני שאין אנו מצווים להחיות את הגוים שלא קיבלו עליהם שבע מצוות בני נח[לז]; ואין חוששים לשנאה שתביא לרציחת יהודים, מפני שיכולים להסביר להם, שהיהודים מחללים שבת רק עבור מי ששומר שבת[לח]; ואף על פי שאינו צריך לעשות למענם פעולות שיש בהם חילול שבת, מעבר לחיתוך הטבור וקשירתו, כך הדין. אבל מיילדים את בת גר תושב[לט], מפני שאנו מצווים להחיות אותם; אבל אין מחללים עליהם את השבת מעבר לחיתוך הטבור וקשירתו.

יג.         חיה – משיתחיל הדם להיות שותת עד שתלד, ואחר שתלד עד שלושה ימים – מחללין עליה את השבת, ועושין לה כל צרכיה, בין שאמרה צריכה אני, בין שאמרה איני צריכה. ומשלושה ועד שבעה – אם אמרה אין אני צריכה, אין מחללין עליה; ואם שתקה, ואין צריך לומר אם אמרה צריכה אני – מחללין עליה את השבת. ומשבעה ועד שלושים, הרי היא כחולה שאין בו סכנה; ואפילו אמרה צריכה אני, אין עושין לה מלאכה אלא על ידי גוי.

היולדת – שהתחיל הדם להיות שותת [=נוזל] ממנה קודם שתכרע ללדת[מ], הרי היא נחשבת שהתחילה בתהליך הלידה, לפיכך, משיתחיל הדם להיות שותת [=נוזל] עד שתלד, ואחר שתלד עד שלושה ימים[מא] – מחללים עליה את השבת, ועושים לה את כל צרכיה[מב], בין שאמרה צריכה אני, בין שאמרה איני צריכה. ומשלושה ועד שבעה – אם אמרה אין אני צריכה, אין מחללים עליה; ואם שתקה, ואין צריך לומר אם אמרה צריכה אני – מחללים עליה את השבת. ומשבעה ועד שלושים, הרי היא כחולה שאין בו סכנת חיים; ואפילו אמרה צריכה אני, אין עושים לה מלאכה אלא על ידי גוי[מג].

יד.        עושין מדורה לחיה, ואפילו בימות החמה, מפני שהצינה קשה לחיה הרבה, במקומות הקור; אבל אין עושין מדורה לחולה, להתחמם בה. הקיז דם ונצטנן – עושין לו מדורה, אפילו בתקופת תמוז. ומרחיצין את הוולד בשבת ביום שנולד, אחר שחותכין את טבורו, אפילו בחמין שהוחמו בשבת; ומולחין אותו, ומלפפין אותו, מפני שסכנה היא לו, אם לא יעשו לו כל אלה.

מקומות שמזג האוויר בהם קר, עושים בהם מדורה ליולדת, בשבת, אפילו בימות החמה, מפני שהצינה קשה ליולדת הרבה, שהרי יצא ממנה דם רב וגופה נחלש, ובמקומות אלו עלולה היולדת להצטנן אפילו בקיץ. אבל אין עושים מדורה בשבת, לחולה שאין בו סכנה, כדי שיתחמם בה; אולם אם הוא חולה שיש בו סכנה, ואם יצטנן יסתכן יותר, עושים לו מדורה בשבת[מד]. הקיז דם והצטנן – עושים לו מדורה, אפילו בחודש תמוז שיש בו מזג אוויר חם, מפני שיצא ממנו דם רב וגופו נחלש, ואם לא יתחמם, הצינה שאחזתו יכולה להביאו לסכנת חיים.

מרחיצים את הוולד בשבת ביום שנולד, אחר שחותכין את טבורו, אפילו במים חמים שהוחמו בשבת[מה]; ומולחים אותו[מו], ומלפפים אותו[מז], מפני שסכנה היא לו, אם לא יעשו לו כל אלה[מח].

וכן מרחיצים אותו לפני המילה, ולאחר המילה, וביום השלישי למילה, בחמין שהוחמו בשבת – מפני הסכנה.

וכן מרחיצים את הוולד לפני המילה, ולאחר המילה, וביום השלישי למילה, במים חמים שהוחמו בשבת – מפני הסכנה. מה שכתבנו שמרחיצים את הוולד לפני המילה במים שהוחמו בשבת – אין הכוונה שמותר לחמם מים בשבת על ידי ישראל לצורך רחיצת הוולד, מפני שהרחיצה לפני המילה היא מכשירי מילה, ואם לא הכינו מים חמים לרחיצה לפני השבת תידחה המילה ליום התשיעי; אלא הכוונה כגון שחממם הגוי מאליו, או עבר ישראל ואמר לגוי, או עבר ישראל וחממם הוא בעצמו, או הוחמו למי שיש בו סכנה. ואף שיש איסור מדברי חכמים לרחוץ במים אלו משום גזרת מרחץ[מט], לצורך מילת הוולד התירו חכמים לרחוץ בהם. אבל לאחר המילה, וביום השלישי למילה – מאחר ויש סכנה אם לא ירחצו את הוולד, מותר לחמם מים על ידי ישראל לצורך רחיצת הוולד[נ].

טו.        האישה שישבה על המשבר, ומתה – מביאין סכין בשבת, אפילו דרך רשות הרבים, וקורעין את כרסה, ומוציאין את הוולד: שמא יימצא חי – שספק נפשות דוחה את השבת, ואפילו לזה שאין חזקתו חי.

האישה שישבה על המשבר[נא], ומתה – מביאים סכין בשבת, אפילו דרך רשות הרבים, וקורעים את כרסה, ומוציאים את הוולד: שמא יימצא חי[נב] – שספק נפשות דוחה את השבת, ואפילו לזה שאין חזקתו חי.

פיקוח נפש

טז.        מפקחין פיקוח נפש בשבת, ואין צריך ליטול רשות מבית דין; והמקדים להציל הנפש, הרי זה משובח. כיצד: ראה תינוק שנפל לים – פורס מצודה ומעלהו, ואף על פי שהוא צד הדגים עימו. שמע שטבע תינוק בים, ופרס מצודה להעלותו, והעלה דגים בלבד – פטור מכלום. נתכוון להעלות דגים, והעלה דגים ותינוק – פטור, אפילו לא שמע שטבע: הואיל והעלה תינוק עם הדגים, פטור.

עושים פעולות להצלת חיי אדם בשבת, ואין צריך ליטול רשות מבית דין, וכל המקדים להציל חיי אדם, הרי זה משובח; ואף אם נעשים איסורים תוך כדי הצלת נפשות, יציל חיי אדם ולא יחשוש למלאכות שבת הנעשות דרך אגב; ואף אם התכוון לעשות איסור ועלתה בידו הצלת נפשות, הרי הוא פטור, מאחר ובפועל הציל נפש. כיצד? ראה תינוק שנפל לים – פורס מצודה [=מלכודת] ומעלהו, ואף על פי שהוא צד דגים עם התינוק. שמע שטבע תינוק בים, ופרס מצודה להעלותו, והעלה דגים בלבד – פטור מכלום, מפני שהתכוון להציל נפשות. התכוון להעלות דגים[נג], והעלה דגים ותינוק – פטור, אפילו אם לא שמע שטבע תינוק בים והתכוון לעשות איסור, שמאחר והעלה תינוק עם הדגים, ובפועל הציל נפש, לפיכך פטור[נד].

יז.         נפל תינוק לבור – עוקר חוליה ומעלהו, ואף על פי שהוא מתקן בה מדרגה בשעת עקירתן. ננעלה דלת בפני תינוק – שובר את הדלת ומוציאו, ואף על פי שהוא מפצל אותה עצים שראויין למלאכה: שמא ייבעת התינוק, וימות. נפלה דליקה, ויש שם אדם שחוששין שמא יישרף – מכבין אותה להצילו מן האש, ואף על פי שהוא כובש דרך ומתקנה בשעת כיבוי. וכל הקודם להציל, הרי זה משובח; ואינו צריך ליטול רשות מבית דין, בכל דבר שיש בו סכנה.

נפל תינוק לבור – עוקר אבנים מהגדר שסביב שפת הבור ומעלהו, ואף על פי שהוא מתקן מדרגה בשעת עקירת האבנים[נה]. ננעלה דלת בפני תינוק – שובר את הדלת ומוציאו, ואף על פי שאינו שובר את הדלת בבת אחת, שלא יבהל התינוק וימות מרעש שבירת הדלת, אלא מפצל אותה ללוחות הראויים למלאכה[נו]. נפלה דליקה, ויש שם אדם שחוששים שמא יישרף, אפילו אם נמצא בחצר אחרת[נז] – מכבים אותה להצילו מהאש, ואף על פי שהוא כובש דרך ומתקנה[נח] בשעת כיבוי. וכל הקודם להציל, הרי זה משובח; ואינו צריך ליטול רשות מבית דין, בכל דבר שיש בו סכנת חיים.

יח.        מי שנפלה עליו מפולת – ספק הוא שם, ספק אינו שם – מפקחין עליו; מצאוהו חי – אף על פי שנתרוצץ, ואי אפשר שיבריא, מפקחין עליו ומוציאין אותו, לחיי אותה שעה. בדקו עד חוטמו, ולא מצאו בו נשמה – מניחין אותו, שכבר מת.

מי שנפלה עליו מפולת – ספק הוא שם, ספק אינו שם – חופרים ומחפשים אחריו[נט]; מצאוהו חי – אף על פי שנתרוצץ [=נתרסק], ואי אפשר שיבריא, חופרים ומוציאים אותו, לחיי אותה שעה[ס]. [יט] בדקו עד חוטמו, ולא מצאו בו נשימה[סא] – מניחים אותו, שכבר מת.

יט.        בדקו ומצאו עליונים מתים – לא יאמרו כבר מתו תחתונים, אלא מפקחין על הכול: שאפשר במפולת שימות העליון, ויחיה התחתון.

חפרו במפולת ומצאו שבני האדם שהיו בחלק העליון של הגל [=ערמת העפר שנוצרה מהמפולת] מתו – לא יאמרו כבר מתו גם בני האדם שבחלק התחתון של הגל, אלא ממשיכים לחפור להציל את כל הנמצאים שם: מפני שבמפולת יתכן שימות בן אדם הנמצא בחלק העליון, ויחיה בן אדם אחר הנמצא בחלק התחתון, כגון ששהה תחת קיר שלא נפל, שיצר לו חלל שהצילו מריסוק, והזרים לו אוויר לנשימה.

כ.         הייתה חצר שיש בה גויים וישראליים, אפילו ישראלי אחד ואלף גויים, ונפלה עליהם – מפקחין על הכול, מפני הישראלי. פירש אחד מהם לחצר אחרת, ונפלה עליו אותה חצר – מפקחים עליו: שמא זה שפירש הוא הישראלי, והנשארים גויים.

הייתה חצר שיש בה גויים וישראליים, אפילו ישראלי אחד ואלף גויים, ונפלה עליהם מפולת – חופרים כדי להציל את כולם, מפני הישראלי; מפני שהכלל הוא: 'כל קבוע כמחצה על מחצה', והישראלי היחידי והגויים הרבים קבועים בחצר, ולפיכך בכל אחד ואחד שיחפרו כדי להצילו, יש בידינו ספק שמא זה שתחת המפולת שמצילים עתה, הוא ישראלי. פירש אחד מהם לחצר אחרת, ונפלה עליו מפולת באותה חצר – חופרים ומחפשים אחריו: שמא זה שפירש הוא הישראלי, והנשארים גויים. ואף על פי שפירש האחד לחצר אחרת, עדין לא נתבטלה הקביעות של הישראלי והגויים, שהיא כמחצה על מחצה, ורק אם נעקרה כל הקבוצה, כמו בהלכה הבאה, נתבטלה הקביעות.

כא.       נעקרו כולן מחצר זו לילך לחצר אחרת, ובעת עקירתם פירש אחד מהן ונכנס לחצר אחרת, ונפלה עליו, ואין ידוע מי הוא – אין מפקחין עליו: שכיון שנעקרו כולם, אין כאן ישראל קבוע, וכל הפורש מהן כשהן מהלכין, הרי הוא בחזקת שפירש מן הרוב. לפיכך אם היה הרוב ישראל – אף על פי שנעקרו כולם, ופירש אחד מהם לחצר, ונפלה עליו – מפקחין עליו.

נעקרו כולם מחצר זו כדי ללכת לחצר אחרת, ובעת עקירתם פירש אחד מהם ונכנס לחצר אחרת, ונפלה עליו שם מפולת, ואין ידוע מי הוא – אין חופרים ומחפשים אחריו להצילו: שכיון שנעקרו כולם, התבטלה תכונת הקביעות של הקבוצה, ואין כאן ישראל קבוע, וכל הפורש מהם כשהם מהלכים, הרי הוא בחזקת שפירש מן הרוב. לפיכך אם היו הרוב ישראל – אף על פי שנעקרו כולם, ופירש אחד מהם לחצר, ונפלה עליו שם מפולת – חופרים ומחפשים אחריו להצילו.

המהלך במדבר

כב.        המהלך במדבר, ולא ידע מתיי הוא יום שבת – מונה מיום שטעה שישה ומקדש שביעי, ומברך בו ברכת היום ומבדיל במוצאו כשבת. ובכל יום ויום, ואפילו ביום זה שהוא מבדיל בו ומקדש, מותר לו לעשות כדי פרנסתו בלבד, כדי שלא ימות. ואסור לו לעשות יותר על פרנסתו, שכל יום ויום ספק שבת הוא; ואם ידע שהיום שמיני ליציאתו, או חמישה עשר ליציאתו, וכיוצא בזה המניין – הרי זה מותר לעשות כל מלאכה באותו היום, שהרי הדבר ודאי שלא יצא בשיירה בשבת; ושאר הימים חוץ מיום זה, עושה כדי פרנסתו בלבד.

המהלך במדבר, ולא ידע מתי הוא יום שבת – מונה מיום שטעה שישה ימים ומקדש את היום השביעי, ומברך בו ברכת היום [=קידוש] ומבדיל במוצאו כשבת[סב]. ובכל יום ויום, ואפילו ביום זה שהוא מבדיל בו ומקדש, מותר לו לעשות מלאכות האסורות בשבת לצורך קיום חייו בלבד[סג], כדי שלא ימות; ואסור לו לעשות יותר מצורך קיום חייו, שכל יום ויום ספק שבת הוא. ואם ידע שהיום שמיני ליציאתו, או חמישה עשר ליציאתו, וכיוצא בזה המניין – הרי זה מותר לעשות כל מלאכה באותו היום, שהרי הדבר ודאי שלא יצא בשיירה בשבת; ושאר הימים חוץ מיום זה, עושה כדי מחייתו בלבד.

מלחמה והצלה

כג.        גויים שצרו על עיירות ישראל – אם באו על עסקי ממון – אין מחללין עליהן את השבת, ואין עושין עימהן מלחמה; ובעיר הסמוכה לספר, אפילו לא באו אלא על עסקי תבן וקש, יוצאין עליהן בכלי זין, ומחללין עליהן את השבת. ובכל מקום, אם באו על עסקי נפשות, או שערכו מלחמה, או שצרו סתם – יוצאין עליהן בכלי זין, ומחללין עליהן את השבת. ומצוה על כל ישראל שיכולין לבוא, לצאת ולעזור לאחיהם שבמצור ולהצילם מיד הגויים בשבת; ואסור להן להתמהמה למוצאי שבת. וכשיצילו את אחיהן, מותר להן לחזור בכלי זין שלהן למקומם בשבת, כדי שלא להכשילן, לעתיד לבוא.

גויים שצרו על עיירות ישראל – אם באו על עסקי ממון[סד] – אין מחללים עליהם את השבת, ואין עושים עימהם מלחמה; ובעיר הקרובה לגבול[סה], אפילו לא באו אלא על עסקי תבן וקש [=תביעה ממונית קלת ערך], יוצאים עליהם בכלי נשק, ומחללים עליהם את השבת. ובכל מקום, אם באו על עסקי נפשות[סו], או שערכו מלחמה[סז], או שצרו סתם[סח] – יוצאים עליהם בכלי נשק, ומחללים עליהם את השבת. ומצוה על כל ישראל[סט] שיכולים לבוא, לצאת ולעזור לאחיהם שבמצור ולהצילם מיד הגויים בשבת; ואסור להם להתמהמה למוצאי שבת. וכשיצילו את אחיהם, מותר להם לחזור עם כלי הנשק שלהם למקומם בשבת, כדי שלא להכשילם לעתיד לבוא, שאם לא נתיר להם לחזור עם כלי הנשק, לא יבואו בעתיד[ע].

כד.        וכן ספינה המיטרפת בים, או עיר שהקיפה נהר – מצוה לצאת בשבת להצילן, בכל דבר שיכול להצילן. ואפילו יחיד הנרדף מפני הגויים, או מפני שהוא רודף אחריו להורגו – מצוה להצילו, ואפילו בעשיית כמה מלאכות בשבת; ואפילו לתקן כלי זין להצילו, מותר. וזועקים עליהן ומתחננים בשבת, ומתריעין עליהן לעזור אותם; ואין מתחננים ולא זועקין על הדבר, בשבת.

וכן ספינה המיטרפת בים [=שנקלעה לסערת גלים בים] ועומדת לטבוע עם נוסעיה, או עיר שהקיפה נהר ותושבי העיר עומדים לטבוע במימיו – מצוה לצאת בשבת להצילם, בכל דבר שיכול להצילם. ואפילו להציל יחיד הנרדף על ידי גויים שבדרך כלל הם רודפים כדי להרוג, או שהיה נרדף על ידי אדם הרודף אחריו להורגו [אפילו אם הרודף יהודי[עא]] – מצוה להצילו, ואפילו בעשיית כמה מלאכות בשבת; ואפילו לתקן כלי נשק להצילו, מותר. וזועקים עליהם ומתחננים בשבת[עב], ומתריעים עליהם לעזור אותם[עג], [וכן מתענים עליהם בשבת]; מפני שהם מקרים שבאו במפתיע וצריך להגיש להם הצלה מיידית[עד]. ואין מתחננים ולא זועקים על הדבר, בשבת[עה].

כה.       צרין על עיירות הגויים, שלושה ימים קודם לשבת; ועושין עימהן מלחמה בכל יום ויום, ואפילו בשבת, עד שכובשין אותה, ואף על פי שהיא מלחמת הרשות: מפי השמועה למדו, "עד רדתה" (דברים כ,כ), ואפילו בשבת. ואין צריך לומר במלחמת מצוה; ולא כבש יהושוע יריחו, אלא בשבת.

צרים על עיירות הגויים, שלושה ימים קודם לשבת, אבל לא בפחות מזה, כדי שתתישב דעת אנשי המלחמה עליהם ולא יהיו מבוהלים וטרודים בשבת, אלא כבר יתרגלו הלוחמים לשגרת המצור[עו]. ולאחר שהתחילו במלחמה, עושים עימהם מלחמה בכל יום ויום, ואפילו בשבת, עד שכובשים אותה, ואף על פי שהיא מלחמת הרשות[עז]: מפי השמועה למדו[עח], "עַד רִדְתָּהּ" [=עד שתיכנע] (דברים כ,כ), ואפילו בשבת; ואין צריך לומר במלחמת מצוה[עט]. ולא כבש יהושע את יריחו, אלא בשבת.

 

---

[א]      דחויה אך לא מותרת, לפיכך מלאכות שאינן לצורך רפואת החולה אסורות (השווה ביאת המקדש ד,טו).

[ב]      אף על פי שהשבת שקולה כנגד כל המצוות כמו עבודה זרה, כמו שיתבאר להלן (ל,טו), אולם אינו צריך להרוג את עצמו על קיומה, כמו שלש עבירות חמורות, עבודה זרה גילוי עריות ושפיכות דמים, שנתבאר דינם בהלכות יסודי התורה (ה,א-ב).

[ג]       ואינו צריך לחפש רופא מומחה ממקום אחר (מהר"י קאפח הערה ג, והרב צדוק), והוסיף מהר"י קאפח, שאין לדייק ממילים אלו, שיכול לטפל בחולה, רק רופא מאותו מקום.

[ד]       וכשיש יותר מרופא אחד ונחלקו, הולכים אחרי הרוב, כמו שנתבאר בהלכות שביתת עשור (ב,ח). ודרגת מומחיות הרופאים נקבעת כפי מה שחושבים המון בני האדם (מהר"י קאפח הערה ד, על פי פה"מ יומא ח,ג).

[ה]      ובתנאי שאי אפשר להעביר את החולה למקום אחר ולא להסתיר את האור ממנו (פה"מ שבת ב,ה).

[ו]       וכשעושה מלאכות אלו אינו צריך לשנות, שמא ישתהה ויסתכן, שלא כמו יולדת שמצבה טבעי, ומה שאפשר לשנות משנה, כמו שיתבאר בהלכה יא.

[ז]       כלומר, "כדי שלא יורגלו בחלול שבת ותהא קלה בעיניהם, והם אינם יודעים שלא הותר זה אלא לדוחק". (פה"מ שבת יח,ג, יובא בשלמות בהערה הבאה). ולפיכך כתבנו שטעם זה אינו שייך בגויים. ביאור זה הוא שלא כדברי מהר"י קאפח שכתב (הערה ז), שלא תהיה שבת קלה בעיניהם של ההמון, שיתרגלו לומר לגוי או לקטן לעשות מלאכה בעבורם בשבת, אף שאין פיקוח נפש. ומה שהביאו לפרש כך, כדי שהטעם שלא תהיה שבת קלה בעיניהם, יהיה שייך גם לגבי גויים.

[ח]      ביאר מהר"י קאפח (הערה ז), גדולי ישראל- הגדולים ביראה ומעשים. וחכמיהם- החכמים בחכמת התורה. וכך מוכח מפה"מ שבת (יח,ג), שם כתב הרמב"ם: "וכלל הוא אצלינו שחולה שיש בו סכנה מחללין עליו את השבת. ואין מוסרין חלול שבת בשבילו לא לגוים ולא לקטנים ולא לעמי הארץ כדי שלא יורגלו בחלול שבת ותהא קלה בעיניהם והם אינם יודעים שלא הותר זה אלא לדוחק, אלא אין עושין את זה אלא גדולי ישראל". ביאור זה הוא שלא כדברי הכס"מ שכתב, גדולי ישראל- שמלאו להם שלש עשרה שנה ואינם קטנים. וחכמיהם- למעט נשים.

        ברמב"ם ממרא נוסף כאן: "ואין מורין לנשים לעשות דברים אלו", וביאורו "ואין מורים לנשים לעשות דברים אלו, כדי שלא תהיה שבת קלה בעיניהם, ויבואו לעשות בה מלאכה אף כשאין פיקוח נפש". משפט זה מופיע בכתבי יד תימן, ואף בכתב יד של הרב רבינוביץ, ונראה שהוא שריד ממהדורה ראשונה, אולם במהדורה אחרונה כלל הרמב"ם את הנשים לעיל בכלל גוים קטנים ועבדים, ומחק משפט זה, ואף מהר"י קאפח לא הביא משפט זה בנוסחתו.

[ט]      דלקת- מַצב חולָני של העין המאוּפיָין בִּנפיחוּת וּבִכאֵב.

        לשון הרמב"ם: "או שהיה בהם קדח". ובפה"מ נגעים (ו,ח) ביאר הרמב"ם: "וקדח המכה המתהווה בגוף מן הלחיות הממוגלות והדלקת, כגון הנפיחויות והאבעבועות המעמיקות בעור וקורעות אותו, והוא ממה שנאמר כי אש קדחה באפי רוצה לומר הבערתם אותה". ובלשון ימינו הגדרנו זאת דלקת, ונקרא כך משום שיש חום במוגלה שהתפתחה בפצע, בזמן שהגוף דוחה את החיידקים שבמוגלה.

        בהלכה שלפנינו הביא הרמב"ם ארבע דוגמאות לחולי הנמצא בעין, ציר [=ריר,לחה], דמעות, דם, קדח.

מקור דבריו בתלמוד עבודה זרה (כח,ב), שם נאמר: "עין שמרדה [=שחלתה] - מותר לכוחלה בשבת; מאי טעמא? דשורייני דעינא באובנתא דליבא תלו [=מאור העין תלוי בעורקי הלב, ואם תיפגע העין יפגע הלב]. כגון מאי? [=איזה סוגי מחלות בעין, מותר לרפא בשבת?] אמר רב יהודה: כגון רירא [=ליחה היוצאת מהעין], דיצא [=כאב כאילו נועצים דבר חד בעין], דמא [=דם השותת מהעין], דימעתא [=דמעות השותתות מהעין מרוב כאב], וקידחא [=דלקת שיש בה מוגלה הנמצאת בעין]- ותחלת אוכלא [=כל המחלות הנזכרות למעלה דוקא כשהם בתחילת החולי, טרם שתתרפא העין], לאפוקי סוף אוכלא [=אבל אם כבר התחילה העין להתרפא, ויש בה דבר מהנזכר למעלה] ופצוחי עינא דלא [=וכן אם כוחל את העיניים כדי להגביר את מאורם, אסור לכחול את העין בשבת]".

הרמב"ם השמיט את הדוגמה השנייה שנזכרה בתלמוד, דיצא, כאב כאילו נועצים דבר חד בעין, אבל את שאר הדוגמאות הוא כתב במפורש, ודוגמה זו של דיצא נכללת בכללם, ולא ראה צורך להזכירה. כמו כן, הרמב"ם הגדיר את הדוגמה האחרונה, קידחא, קדח, וכפי שביארנו דלקת שיש בה מוגלה וחום, וכפי שכתב הרמב"ם בפה"מ נגעים (ו,ח).

וכך כתב רבנו חננאל שם בסוגיה: "רב יהודה שרא למיכחל עינא בשבתא וכו'. דרש מר שמואל עין שמרדה מותר לכוחלה בשבת דסכנה היא, דהא ההיא אמתא בי מר שמואל דקדיחא לה עינא צווחה צווחה בשבת ולא אשגח בה חד ופקעא עינא. והני מילי בתחלת אוכלא, כגון רירא, דיצא, דמא, ודמעתא, וקידחא. פי' מוררת [=צריך לתקן מורדת, מלשון מורידה] ריר, וכואבת כאילו נועצין דבר בעינא, ואתי דמא, ודמעתא, ומעלה חמות כדכתיב כי אש קדחה באפי וגו', והוא בתחלת אוכלא, מחללין עליה השבת, אבל בסוף אוכלא ופצוחי עינא לא". נמצא שגם רבנו חננאל ביאר קידחא, מה שהפצע מעלה חמימות, כמו שנאמר כי אש קדחה באפי, וכוונתו למוגלה שיש בה חמימות.

ולעומת זאת, מהר"י קאפח בהערותיו על משנ"ת (הערה יג) כתב בשם רבנו חננאל, קדח, כאב כאילו נועצים דבר חד בעין. ולדעתו הזכיר הרמב"ם מהתלמוד את הדוגמה של 'דיצא' והשמיט את הדוגמה של 'קידחא'. וקשה שהרי הרמב"ם הזכיר את סדר המחלות בעין כמו התלמוד, ורבנו חננאל כתב במפורש שקידחא שנזכר בסוף הוא מה שמעלה הדלקת של הפצע חמימות, ואף הרמב"ם הזכיר זאת בסוף, וכוונתו לדלקת שהמוגלה שבה מעלה חמימות.

[י]       מפני שבמושגי הרפואה בזמן חז"ל, כאב עיניים באופן זה היה נחשב סכנת נפשות. ופקוח נפש תלוי במה שהרופאים והרפואה קובעת בשעתה, ולפי הזמן המקום והאקלים.

[יא]      מה שהוספנו כאן על לשון הרמב"ם, שאף על פי שעדין לא נפל למשכב, מחללים עליו, הוא מביאור הרב צדוק, וזה מה שבאה ההלכה להשמיענו במכה הנמצאת בחלל הגוף, שאף שעדיין יש בכוחו ללכת, ולכאורה אין בו סכנת נפשות, מחללים עליו, כי מכה זו עלולה להגיע בנקל לסכנת נפשות. ואם ברור שלא יגיע לסכנת נפשות מהמכה, אין מחללין עליו את השבת (רמב"ן הובא במ"מ). וכאב שיניים אינו בכלל מכה שבחלל, פרט לדלקת בחניכיים. ובדוחק גדול התירו הפוסקים לעקור שן על ידי גוי, כשאינו יכול לסבול את הכאב (שו"ע או"ח שכח,ג בדברי הרמ"א, ובמשנ"ב סק"י).

[יב]      ואם הוא פצע קל שלא גרם לפציעת הוורידים, אין מחללים עליו את השבת.

[יג]      כחלק מצורכי הרפואה שהיו מקובלים בימיהם.

[יד]      ואין מחללין שבת אלא בדרכי רפוי טבעי מוכח, אבל לא בדרכי סגולה, וכפי שכתב הרמב"ם בפה"מ (יומא ח,ד), מי שנשכו כלב שוטה אין מאכילים אותו מחצר כבד שלו, שהיה מקובל שמועיל על דרך הסגולה, ואין עוברים על המצות אלא בדברים המרפאים בטבע שהוכח בנסיון.

[טו]      הקוטף פרי בשבת חייב משום מלאכת קוצר (להלן ח,ג). לשון הרמב"ם: "ורצו עשרה בני אדם והביאו לו". יש שרצו לבאר שהביאו לו מרשות שנייה, ועברו על איסור הוצאה מרשות לרשות. ואנו ביארנו, שהביאו לו על ידי קטיפה מהעץ, משום שבתלמוד מנחות (סד,א), נזכר בתחילה ההלכה שלפנינו, ואחר כך הובאה ההלכה הבאה כבעיה, ובהלכה הבאה נזכר במפורש שצריכים לעבור על איסור קטיפה מהעץ, מכאן ששתי ההלכות עוסקות באיסור קטיפה מהעץ, ולא באיסור הוצאה מרשות לרשות. ומהר"י קאפח ביאר (הערה כא), שהאיסור שעשו הוא הוצאה מרשות לרשות, ושיעור איסור ההוצאה של אוכלי אדם הוא כגרוגרת, כמו שיתבאר להלן (יח,א).

[טז]      ההלכה עוסקת בשני מקרים. א- רצו עשרה בני אדם כאחד, זה בנוכחותו של זה, ובידיעתו של זה, וכל אחד מהם חשב שיקדים את חברו, ולבסוף כולם הביאו כאחד, כולם פטורים, שהרי כולם הביאו ברשות, משום שכל אחד מהם חשב שבתאנה שלו יתרפא החולה, והוא יקדים את חברו. ב- רצו כמה בני אדם זה אחר זה, וידעו השניים בקיומו של הראשון שרץ, אולם הם חשבו שהם יקדימוהו, אף כאן כולם פטורים, משום שכל אחד מהם חשב שבתאנה שלו יתרפא החולה, והוא יקדים את חברו. וכך פירש המשנ"ב (שכח,טו ס"ק מ). ובביאור הלכה שם הוסיף, שמדובר בחולה אנוש שצריך להצילו במהרה, ולפיכך מותר שכמה בני אדם יעשו למענו את חילול השבת, משום שכל מי שיקדים להגיע, יציל את החולה.

ומהר"י קאפח כתב (הערה כא), שמה שנזכר שהביאו לחולה בזה אחר זה, מדובר שלא ידעו המביאים זה מזה, וכל אחד חשב שרק הוא המביא, ורק באופן זה כולם פטורים. וקשה, שהרי ההלכה היא רצף אחד וסברא אחת, ובתחילת ההלכה כשרצו עשרה בני אדם כאחד והביאו, מדובר שידעו זה מזה, והטעם שמותר מפני שכל אחד חשב שיקדים את חברו, כיוון שכן, אף המשך ההלכה כשהביאו בזה אחר זה עוסק בכך, שידעו זה מזה, אולם מחמת שהשני חשב שיקדים את הראשון, די בכך כדי להתיר לו לרוץ להביא, וזה החידוש של ההלכה, שלא רק כאשר הביאו כולם כאחד, אלא אף אם הביאו בזה אחר זה, כולם פטורים, וכאמור אף שידעו זה מזה כולם פטורים. ואם יאמר מהר"י קאפח, שאף בתחילת ההלכה מדובר שלא ידעו המביאים זה מזה, יקשה מדוע האריכה ההלכה לבאר שאפילו הביאו בזה אחר זה כולם פטורים, והרי טעם ההיתר מפני שלא ידעו זה מזה, כיוון שכן, היה לרמב"ם לבאר את עיקר הטעם שלא ידעו זה מזה ולפיכך כולם ברשות הביאו ופטורים, ומזה נלמד לכל המקרים, בין אם הביאו כאחד, ובין אם הביאו בזה אחר זה.

[יז]      שהרי השבת רק דחויה אצל החולה ולא מותרת, כמו שנתבאר בהלכה א (מהר"י קאפח הערה כב).

[יח]      אבל למוצאי שבת מותר לבריא לאכול ממנו מיד (מ"מ). והטעם שאינו צריך להמתין במוצאי שבת בכדי שייעשו, אלא מיד בצאת השבת מותר לו לאכול ממה שבישל לחולה בשבת, משום שהוא דבר שאינו מצוי, וחכמים אינם גוזרים על דבר שאינו מצוי, כמו שנתבאר בהלכות שבת טז,ב; תפילה ו,ז; שביתת יום טוב א,כ (מהר"י קאפח הערה כג). וראה עוד להלן (ג,יח) הערה נו, שכתבנו עוד, אימתי גזרו חכמים שצריך להמתין בכדי שייעשו.

[יט]      כמו שנתבאר בהלכות מאכלות אסורות (ו,יב). ולמרות שהמליחה מין עיבוד, אין עיבוד באוכלים (להלן יא,ה. מהר"י קאפח שבת ב,ט הערה כד; יא,ה הערה ט; כו,טז הערה מג). ומה שנזכר להלן (כב,י), שאסור למלוח צנון ובצל וכיוצא בהם, אינו משום עיבוד באוכלים, אלא מפני שהוא נראה ככובש, והכובש כמבשל (מהר"י קאפח הערה כד). ואין לאסור את מליחת הבשר משום שנראה ככובש, והכובש הרי הוא כמבשל, כמו שנתבאר להלן (כב,י), מפני שאיסור כובש שייך רק בדברים שהדרך לכובשם כגון צנון, אבל בשר אין דרך לכובשו, ואינו נאסר משום כך (על פי אורה ושמחה ד"ה ראיתי מקשים).

[כ]       לשון הרמב"ם: "חולה שאין בו סכנה", והגדרת חולה שאין בו סכנה, בין אם נפל למשכב וכל גופו כואב, ובין אם רק אחד מאבריו כואב לו מאוד. הגדרה זו היא על פי הכס"מ [ראה בדבריו שהקשה על ביאור המ"מ], וכך פירשו מרכבת המשנה חלמא, ומהר"ח כסאר.

[כא]     מקרה זה, של חולה שאין בו סכנה, כלומר שכל גופו כואב לו, או שאחד מאבריו כואב לו מאוד, שהיה צריך שיעשו לו דברים האסורים מדברי חכמים, לא נתבאר בדברי הרמב"ם במפורש, והוספנו אותו על פי שאר המקרים בהלכה, וכפי שיתבאר בהערה כח.

[כב]     אם רק אחד מאבריו כואב לו קצת, מותר לגוי לעשות לו רק דברים האסורים משום שבות, כלומר איסור מדברי חכמים. ומה שכתבנו שמי שכאבו עיניו, מדובר שכאבו עיניו קצת, והוא מוגדר חולה קצת, משום שאם יש לו כאב עיניים חזק ומסוכן, מותר לו לעשות את כל צורכי הרפואה על ידי ישראל, כמו שנתבאר בהלכה ד, ולא רק כוחל על ידי גוי.

[כג]      הכוחל הוא אבקה בצבע כחול כהה אפרפר, המופק משחיקת אבן, ונמרחת במכחול על הריסים והעפעפיים ליופי ולרפואה, מפני שיש בו חומר מחטא (ביאור הרב יוחאי מקבילי).

[כד]      כחילה אסורה בשבת משום שבות, מפני שדומה לכותב (להלן כג,יב), וכיון שחוליו קל, התירו לגוי לעשות לו רק איסור שהוא מדברי חכמים. וכמו שנאמר להלן (ו,ט): "דבר שאינו מלאכה, ואין אסור לעשותו בשבת אלא משום שבות – מותר לישראל לומר לגוי לעשותו בשבת: והוא, שיהיה שם מקצת חולי, או יהיה צריך לדבר צורך הרבה, או מפני מצוה". ומה שכתבנו: "ואף אם הוא שבות שיש לחשוש שיגיע בו לאיסור עשיית מלאכה מהתורה, או שהוא דומה למלאכה האסורה מהתורה כמו הכוחל שהוא דומה לכותב, מותר לעשות זאת על ידי גוי", הוא על פי הכס"מ, וכך פירשו מרכבת המשנה חלמא, ומהר"ח כסאר.

[כה]     לשון הרמב"ם להלן (כא,לא): "...ומותר לכפות כוס על הטבור בשבת, כדי להעלותו. וכן מותר לחנק וללפוף את הקטן, ולהעלות אוזניים בין ביד בין בכלי, ולהעלות אנקלי: שכל אלו וכיוצא בהן - אין עושין אותן בסמנין כדי לחוש לשחיקה, ויש לו צער מהן". ומה שכתבנו לחלק, שבדברים האסורים מדברי חכמים שבעשייתם יכול להגיע לעשיית מלאכה, מותר לעשותם רק על ידי גוי (המקרה השני בהלכה שלפנינו, כוחל עיניו על ידי גוי), ודברים האסורים מדברי חכמים שבעשייתם אין לחשוש שיגיע לעשיית מלאכה, מותר לעשותם אפילו על ידי ישראל (המקרה שלפנינו, מחזירים את הלסת וכו'), הוא על פי הכס"מ, וכך פירשו מרכבת המשנה חלמא, ומהר"ח כסאר. וזהו שכתב הרמב"ם להלן (כא,לא), "שכל אלו וכיוצא בהן - אין עושין אותן בסמנין כדי לחוש לשחיקה", כלומר שמחמת שבעשיית דברים אלו אין לחשוש שיגיע לעשיית מלאכה, לפיכך מותר לעשותם גם על ידי ישראל.

[כו]      לשון הרמב"ם: "מעלין אוזניים בשבת", ואנו כתבנו ביאורו (על פי הרב שטיינזלץ). ונקרא הדבר מעלין אוזניים, מפני שמיפרק הלסת סמוך לאוזניים.

[כז]      לשון הרמב"ם: "ומעלין אונקלי", ואנו כתבנו ביאורו (על פי הרב שטיינזלץ). אונקלי הוא וו, ובקצה הצלעות יש סחוס, ואם הוא נכפף כלפי פנים כתוצאה ממכה או לחץ, הוא גורם לתחושת לחץ על הקיבה.

[כח]     בהלכה שלפנינו הזכיר הרמב"ם שלושה מקרים: א- חולה שאין בו סכנה, עושים לו מלאכות האסורות מהתורה על ידי גוי. ב- כוחל עיניו על ידי גוי, למרות שאיסור הכוחל הוא מדברי חכמים. ג- מעלים אוזניים, ומעלים אונקלי, על ידי ישראל.

        נחלקו המפרשים כיצד לבאר את המקרים. לפי המ"מ, חולה שאין בו סכנה ביאורו שכל גופו כואב, ואז מותר לעשות מלאכות האסורות מהתורה על ידי גוי, והוא מקרה א. מאחר ואיסור אמירה לגוי הוא מדברי חכמים, נלמד מכך שחולה שכל גופו כואב, מותר לחלל עליו את השבת גם על ידי ישראל, אם יעשה הישראל דברים האסורים מדברי חכמים. ממקרה א למד המ"מ, שרק אם כל גופו כואב מותר לחלל עליו את השבת על ידי גוי במלאכות האסורות מהתורה, אבל אם רק אבר אחד כואב לו, אפילו שיש סכנת אבר, מותר לחלל עליו את השבת על ידי גוי רק בדברים האסורים מדברי חכמים וזהו מקרה ב. אבל על ידי ישראל אסור. את מקרה ג של מעלים אוזניים ומעלים אונקלי, ביאר המ"מ שמדובר שיש בהם חולי לכל הגוף, ולפיכך מותר על ידי ישראל אף שהאיסור הוא מדברי חכמים.

והקשה הכס"מ על המ"מ, שלא מצאנו חילוק בין חולי שכל גופו כואב, לסכנת אבר, את שניהם יש להגדיר כחולה שאין בו סכנה (שאלה על מה שלמד המ"מ ממקרה א). כמו כן, אין לפרש שבכחילת העין יש סכנת אבר, אלא הוא חולי שאין בו סכנה (שאלה על המ"מ במקרה ב). כמו כן, אין לפרש מעלים אוזניים, מעלים אונקלי, שיש בהם חולי לכל הגוף, אלא הוא חולי לאבר אחד (שאלה על המ"מ במקרה ג). לפיכך ביאר הכס"מ, שחולה שאין בו סכנה הוא, בין אם נפל למשכב וכל גופו כואב, ובין אם אחד מאבריו כואב לו מאוד (מקרה א). איסור שבות שיבוא ממנו לעשיית מלאכה, מותר על ידי גוי (מקרה ב). איסור שבות שלא יבוא ממנו לעשיית מלאכה, מותר על ידי ישראל (מקרה ג).

אנו הוספנו, שבמקרה ב ובמקרה ג מדובר שיש מקצת חולי או צער, והוא פחות מחולה שאין בו סכנה, ולפיכך הגוי מותר לעשות בו רק דברים האסורים מחכמים, והישראל מותר לעשות בו רק דברים שלא יגיע בהם לעשיית מלאכה מהתורה, ואינם דומים למלאכה. שהרי מעלים אוזניים ומעלים אונקלי נזכרו בפרק כא כמקרים שאין לחשוש בהם לשחיקת סממנים, וכל איסור שחיקת סממנים שנזכר שם, מדובר במי שסובל מכאב קל או צער, ועדין לא הגיע לדרגת חולה שאין בו סכנה. ועוד הוספנו, שבמקרה שהוא חולה שאין בו סכנה, כלומר שכל גופו כואב, או אחד מאבריו כואב לו מאוד, ומצבו חמור ממי שיש לו רק מקצת חולי או צער, מותר לישראל לעשות לצורך החולה דברים האסורים מדברי חכמים, וכפי שכתב המ"מ, ובמקרה זה מותר לישראל לעשות לו דברים האסורים מדברי חכמים אף אם יש לחשוש שבגלל עשייתם יגיע לאיסור עשיית מלאכה מהתורה, או שהם דומים למלאכה האסורה מהתורה. והשיטה שכתבנו מורכבת מדברי המ"מ והכס"מ יחדיו.

[כט]     בעת העתיקה היתה האישה כורעת על הארץ בשעת הלידה, ובמצרים העתיקה היתה האישה כורעת על שתי אבנים המונחות על הארץ, וזהו שאמר הפסוק "וראיתן על האבנים" (שמות א,טז), וכך יולדות הנשים עד היום בפרס ובעירק, ולפיכך כינו את תהליך הלידה 'כורעת ללדת'.

        ביאור הדברים: כשיתחיל תהליך הלידה, והיולדת כורעת, כלומר שוכבת, ויתחיל הילד לצאת, מחללים עליה את השבת. וההלכה עוסקת כשלא שתת ממנה דם קודם תחילת הלידה, אלא כמנהגו של עולם, היה הילד יוצא עם מי שפיר. אולם אם קודם תחילת הלידה, כלומר קודם שתשכב, התחיל הדם לנזול, זהו מה שנזכר בהלכה יג, ואף הוא נחשב תחילת לידה ומחללים עליה את השבת. מה שכתבנו בביאור ההלכות הוא על פי אורה ושמחה מהר"ח כסאר ומהר"י קאפח (הערה לא). ומה שכתבנו שנזילת הדם שנזכרה בהלכה יג, הוא דם הנוזל קודם שתכרע ללדת, הוא על פי הרי"ף (שבת נא,ב בדפי הרי"ף).

        ומה שכתב הרמב"ם בפה"מ שבת (יח,ג): "אבל אין מתחילין בחלול שבת, אלא משתשב על המשבר ויתחיל הדם שותת, מעת זו עד סוף שלשה ימים מחללין עליה את השבת". ומשמע מלשונו שם, שצריך שיתקיימו שני תנאים כדי לחלל עליה את השבת, א- שתשב על המשבר. ב- יתחיל הדם שותת. שם הוא סברת הרמב"ם במהדורא ראשונה, כשיטת רבנו חננאל (שבת קכט,א) והרי"ף (שבת נא,ב בדפי הרי"ף). וזה לשון הרי"ף: "מאימתי פתיחת הקבר אמר אביי משעה שתשב על המשבר. רב הונא בריה דרב יהושע אמר משעה שהדם שותת ויורד, ואמרי לה משעה שחברותיה נושאות אותה באגפיה. ודייקי רבוותא ואמרי מדלא אמר רב הונא עד שיהא הדם שותת ויורד שמע מינה קודם שתשב על המשבר קאמר [=רבותינו דייקו, כוונת הרי"ף לרבנו חננאל, ממה שלא אמר רב הונא, שהגדרת פתיחת הרחם היא עד שיהיה הדם שותת ויורד, שלשון זה משמעו שהגדרת פתיחת הרחם היא מאוחרת, ואינה משתכרע ללדת, אלא רק משיהיה הדם שותת, נלמד, שמה שאמר רב הונא, שהגדרת פתיחת הרחם היא משעה שהדם שותת ויורד, שהגדרה זו היא מוקדמת, ואף קודם שתכרע ללדת, אם ירד ממנה הדם הרי הוא תחילת לידה, ורב הונא מיקל יותר מאביי], וכאביי עבדינן [=אבל ההלכה כאביי לחומרא], ולא מחללין עליה שבתא עד שיהא הדם שותת ויורד ותשב על המשבר. אבל במשנ"ת חזר בו הרמב"ם, ופסק להקל בספק נפשות, ומשיתקיים תנאי אחד מחללים עליה את השבת (מ"מ בהלכה יג).

[ל]       לשון הרמב"ם: "קוראין לה חכמה ממקום למקום", ומה שכתבנו ואין חוששים לאיסור תחומים, כך נתבאר בפה"מ שבת (יח,ג), ואיסור תחומין נזכר להלן (כז,א).

[לא]     המחבר את התינוק לשליה.

[לב]     לאחר כריתתו, כדי למנוע דימום וזיהום.

[לג]      הדלקת הנר שהתירו כאן, הוא כדי להרגיעה, ורק כשהיא מצעקת בחבליה [=מחמת צירי הלידה] הדבר מותר, אבל את שאר צרכיה עושים אף אם אינה מצעקת בחבליה (מהר"י קאפח הערה כז). והוא הדין אם היו צריכים לנר לא כדי להרגיעה אלא מפני שהחדר חשוך, מותר (הרב צדוק).

[לד]      כתב המ"מ, שיש ללמוד מכאן שצריך לשנות בכל מה שעושים ליולדת, אם יש אפשרות, וטעם הדבר, מפני שלידה היא דבר טבעי ומצוי, והיא פחות מסוכנת מהחולה, אבל בחולה שיש בו סכנה אינו צריך לשנות (לעיל הלכה ב). והרב רבינוביץ כתב, שהטעם שצריך לשנות, מפני שהטיפול בה מסור לנשים ועלולה שבת להזדלזל בעיניהם, שהרי לעיל בהלכה ג נתבאר, שאין מחללים שבת לחולה שיש בו סכנה על ידי נשים, אלא על ידי גדולי ישראל וחכמיהם, ומאחר והמיילדות הם נשים, לפיכך צריכות לשנות בכל מה שאפשר. וכך כתב הרב צדוק, וכך נראה עיקר. ואורה ושמחה כתב, שהטעם שצריך לשנות בשעת הבאת השמן, מפני שהוא דבר שאפשר להכין אותו מערב שבת, והיה עליהם להכין שמן קודם כניסת השבת, שהרי ידעו שהאישה עומדת ללדת, וכך הדין בכל הדברים שאפשר להכינם מלפני השבת, אבל דברים שאי אפשר להכינם מערב שבת, מותר לעשותם ליולדת בשבת ללא שינוי.

[לה]     שאין דרך להוציא כך, ראה להלן (יב,יג).

        בברייתא במסכת שבת (קכח,ב) הובאה עוד אפשרות להביא שמן ליולדת, שתביא לה חברתה שמן ספוג בשערה ותסחטנו. והטעם שלא כתב הרמב"ם אפשרות זו, מפני שביאר את הברייתא כדברי רב אשי שם, וכוונת הברייתא שתביא לה חברתה שמן בכלי התלוי בשערה, וזה מה שכתב הרמב"ם בהלכה לפנינו. לפיכך אין לדייק ממה שהשמיט זאת, שסחיטת שיער האדם אינה היתר גמור אלא רק פטור מעונש, אלא מותר לכתחילה לסחוט את שיער האדם, וכפי שכתב הרמב"ם להלן (ט,יא) "ואין סחיטה בשיער". וכשם שאין בשיער האדם כיבוס, ומותר לרחוץ את שיער האדם בשבת, כך אין בשערו סחיטה. והסחיטה היא מצרכי הכיבוס, ואם אין בשיער האדם כיבוס, לא שייך שיהיה בשערו סחיטה. וכך סוברים מהר"י קאפח (פרק ב הערה כח, ופרק ט הערה לב) והרב רבינוביץ (בפרק ט הלכה יא) בדעת הרמב"ם. וזה שלא כדברי המ"מ להלן (ט,יא) שכתב שלמרות שאין סחיטה בשיער, אבל אסור לסוחטו לכתחילה.

[לו]      בין אם הם עובדים עבודה זרה, ובין אם אינם עובדים עבודה זרה, וכל שכן אלו שהם בחזקת רודף (מהר"י קאפח הערה כט).

[לז]      מה שכתבנו שאין אנו מצווים להחיות את הגוים, מקורו בפסחים (כא,ב), ובהמשך ההלכה יתבאר שהטעם שמותר ליילד בת גר תושב מפני שאנו מצווים להחיותו, ומזה נלמד, שהטעם שאין מיילדים את הגויה, הוא מפני שאין אנו מצווים להחיותו, והכוונה שאיננו רוצים להוליד בן שלא יקיים שבע מצוות בני נח. ובימות החול מותר ליילד את הגויה רק בשכר ומשום איבה, כמו שנתבאר בהלכות עבודה זרה (ט,טז).

[לח]     הביאור על פי התלמוד עבודה זרה (כו,א).

[לט]     גוי שקיבל עליו שבע מצוות בני נח בפני בית דין. ואין מקבלים גר תושב אלא בזמן שהיובל נוהג (איסורי ביאה יד,ז-ח; מלכים ח,יא).

[מ]      שזה סימן לתחילת הלידה. וראה בהלכה יא הערה כט, שם ביארנו, שההלכה שלפנינו עוסקת שהתחיל הדם לנזול קודם שתכרע ללדת, כלומר קודם שתשכב, אלא בעודה עומדת, ומאז הוא נחשב תחילת הלידה.

        ומקובל כיום שגם פתיחת השליה וירידת מי שפיר הם תחילת הלידה, ואף הרגשת צירים וכאבים מאוד חזקים צריך לחוש להם (הרב צדוק).

[מא]     שלפי מושגי הרפואה בזמניהם, כל שלושה ימים הראשונים, אבריה רפים והיא בחזקת סכנה.

[מב]     את הדברים המקובלים שהם צורך היולדת.

[מג]     כמו שנתבאר בהלכה י.

[מד]     מה שכתב הרמב"ם, שאין עושים מדורה לחולה, בשבת, ביאורו לחולה שאין בו סכנה, וכך פירש הראב"ד בדעת הרמב"ם, וכך פירש גם המ"מ, וכך נראה שהסכים מהר"י קאפח (הערה לב). וכך מסתבר, שהרי כתב הרמב"ם בהלכה ב, שלצורך חולה שיש בו סכנה, עושים לו כל שצריך, בשבת. אמנם המ"מ סבר בתחילה לפרש את ההלכה בחולה שיש בו סכנה, וסבר שגם בשביל חולה שיש בו סכנה אסור לעשות מדורה, אלא יחמומהו בבגדים, אולם הוא ביטל את דעתו מפני הראב"ד. ודעת הכס"מ, כדעתו של המ"מ שסבר בתחילה, וההלכה עוסקת בחולה שיש סכנה, ויחממוהו בבגדים ולא יעשו לו מדורה. ועל פי הראב"ד המ"מ ומהר"י קאפח כתבנו שאם הוא חולה שיש סכנה עושים לו מדורה.

[מה]     מדובר ברחיצה שאחר הלידה, וסכנה לולד אם לא ירחצוהו, לפי מושגי הרפואה בזמנם, ולפיכך התירו לרוחצו אז אפילו במים חמים שהוחמו בשבת.

[מו]      מפזרים מלח על גופו כדי להקשות את בשרו ולחזקו, כמנהגם בימי קדם (ראה יחזקאל טז,ד). וכן מפזרין עליו אבקת הדס וכיוצא בו (פה"מ שבת יח,ג).

[מז]      עוטפים אותו בחיתול, כדי ליישר אבריו.

[מח]     בעניינים אלו אין לחוש אלא למה שאומרים הרופאים בזמננו שהוא סכנה. וכל שאומרים שאין בו סכנה, אף שבעבר נחשב לסכנה, אין מחללים עליו את השבת (מהר"י קאפח הערה טז).

[מט]     יתבאר להלן (כב,ב).

[נ]       הוספנו כאן על לשון הרמב"ם, שיש חילוק בין הרחיצה שלפני המילה שאינה דוחה את השבת, לבין הרחיצה שאחר המילה, וביום השלישי למילה, שהם דוחים את השבת, על פי דברי הרמב"ם בהלכות מילה (ב,ז-ח), שם כתב שהרחיצה שלפני המילה מוגדרת כמכשירי מילה שאפשר להכינם מלפני השבת, ואם לא הכינו את המים, תידחה המילה ליום התשיעי. וכך כתב המ"מ בהלכה שלפנינו.

[נא]      מושב היולדת, שעליו נשענת בגבה ובזרועותיה בעת שתלד.

[נב]      ודוקא אם תיכף למות האם פתחו את רחמה, אבל אם השתהו זמן מרובה, גם הולד כבר מת, כי עם הפסקת נשימת האם ודופק ליבה, גם הולד גווע (הרב צדוק).

[נג]      בין אם היה מזיד, ובין אם היה שוגג.

[נד]      ביארנו את המקרה האחרון שנזכר בהלכה, שהתכוון לעשות איסור, בין אם היה מזיד, ובין אם היה שוגג; ודייקנו זאת מלשון הרמב"ם שכתב: "אפילו לא שמע שטבע [תינוק]" כלומר שהתכוון לעשות איסור במזיד.

        וראה בהלכות שגגות (ב,טו), שם נזכר דין זה רק אם היה שוגג, שהוא פטור מחטאת, מפני שמקבץ ההלכות באותו פרק עוסק בחיוב הקרבת קרבן חטאת. אולם לפנינו בהלכות שבת, ההלכה עוסקת בכל האופנים, בין מזיד ובין שוגג, מאחר ובפועל הציל נפש, פטור.

        לשון התלמוד במנחות (סד,א): "דאיתמר: לא שמע שטבע תינוק בים, ופרש מצודה להעלות דגים והעלה דגים - חייב, להעלות דגים והעלה תינוק ודגים - רבה אמר: פטור, ורבא אמר: חייב; רבה אמר פטור, זיל בתר מעשיו; ורבא אמר חייב, זיל בתר מחשבתו". הרמב"ם הביא מימרה זו בשני מקומות במשנ"ת, בהלכות שבת בהלכה שלפנינו, ובהלכות שגגות (ב,טו), לפנינו בהלכות שבת כתב הרמב"ם מימרה זו בלשון כללית, כפשטות הסוגיה, משמע, בין אם התכוון להעלות דגים במזיד, ובין אם בשוגג, פטור; ואילו בהלכות שגגות כתב הרמב"ם מימרה זו כשהתכוון להעלות דגים בשוגג, משום שניתן ללמוד ממנה גם על חיוב חטאת, אימתי חייב חטאת ואימתי פטור. וזה לשונו שם: "וכן הפורס מצודה להעלות דגים מן הים בשגגה [=לא ידע שהיום שבת, או לא ידע שמלאכה זו אסורה, או לא ידע מהו העונש על המלאכה], והעלה תינוק עם הדגים – בין ששמע שטבע תינוק, בין שלא שמע [שטבע תינוק] – הואיל והעלה תינוק, הרי זה פטור מחטאת: אף על פי שלא הייתה כוונתו אלא לצוד, מפני שהיה שוגג. וכן כל כיוצא בזה". והנה, לפנינו בתלמוד המילה (לא) מוקפת בסוגריים עגולים, ואנו כתבנו שהגירסה בסוגיה לא שמע, וכן הוא בשיטה מקובצת, וכך מוכח מהרמב"ם שבכל המקומות שהזכיר הלכה זו, כתב לא שמע. ופסק הרמב"ם במימרה זו כרבה, ואף אם לא שמע שטבע תינוק, כל שבפועל הציל תינוק, פטור. וכתבו מהר"ח כסאר ואור שמח, פטור מחיוב תורה, אבל חייב מכת מרדות, שהרי נתכוון לעשות איסור.

[נה]      שהוא תולדה של בונה, ראה להלן (י,יב). ומה שכתבנו שחוליית הבור עשויה מאבנים, אף על פי שייתכן לעשות חוליית הבור גם מעפר, וכפי שכתב מהר"י קאפח בפה"מ שבת (יא,ב) הערה 6, מפני שלשון 'עוקר' משמעו עוקר אבן, ולא נאמר 'חופר' בחוליית הבור, שאז יהיה משמעו חופר בעפר המשמש כחוליה לבור.

[נו]      שהוא תולדה של מחתך, ראה להלן (יא,ז).

[נז]      הוספנו על לשון הרמב"ם, אפילו אם נמצא בחצר אחרת, על פי התלמוד יומא (פד,ב). וכתב מהר"י קאפח (הערה מב), שהרמב"ם רמז זאת במילה 'שם' [=ויש שם], שמשמעה בלשון הרמב"ם 'שיש במציאות', אף כאן שיש במציאות אדם שחוששין שמא ישרף.

[נח]      שהוא תולדה של חורש, ראה להלן (ח,א).

[נט]      לשון הרמב"ם: 'מפקחין עליו', וביארנו על פי פה"מ יומא (ח,ה).

[ס]      מפני שאמרו חכמים: "יפה שעה אחת בתשובה ומעשים טובים בעולם הזה, מכל חיי העולם הבא", (אבות ד,יז) ושמא יהרהר בתשובה באותה שעה ויזכה לחיי עולם הבא.

[סא]     כי הנשימה היא סימן של רוח חיים, ושהלב עוד פועם.

[סב]     הטעם שנוהג כך לזכר בלבד, כדי שלא תשתכח ממנו תורת שבת (רמב"ם לעם, מהר"י קאפח הערה מח, רד"ע).

[סג]     כתב המ"מ בשם הרמב"ן, שמותר לו לילך חוץ לתחום אפילו באותו יום שהוא מקדש, כדי שלא ישאר לעולם במדבר, ויחלל שבתות, וימות בארץ גזרה.

[סד]     ודוקא כשודאי באו רק על עסקי ממון, אבל כשיש ספק שעלולים להגיע לידי נפשות, כדרך השודדים שמגיעים לפוגרומים, גם ספק נפשות דוחה שבת, וזהו שכתב הרמב"ם בהמשך ההלכה, ואפילו צרו סתם מחללים עליהם את השבת (הרב צדוק).

[סה]     שאם תיכבש, תהיה כל הארץ נוחה להיכבש לפניהם (פה"מ סנהדרין א,ה).

[סו]      תביעה הבאה לפגוע באדם או בציבור.

[סז]      אפילו שעוד לא התחילה המלחמה, אלא רואים היערכות לקראת מלחמה שתהיה לאחר השבת, מותר לצאת עליהם ולהשמידם לאלתר, שמא יתחזק האויב, או יהיו הפתעות (רמ"א שכט,ו, הובא ברמב"ם לעם, ובביאור הרב צדוק).

[סח]     ואין ידוע מדוע צרו, יש להניח שהתכוונו לערוך מלחמה.

[סט]     בניגוד לחולה שלכתחילה ממעיטים במספר המסייעים לו כדי להמעיט במלאכות (ראה הלכות ז-ח), במלחמה והגנה ככל שמספר המסייעים גדול יותר, סיכויי הניצחון גדלים, והסכנה ללוחמים קטנה (יד פשוטה).

[ע]      מלשון ההלכה שלפנינו משמע, שבכל אופן מותרים לחזור עם כלי הנשק שלהם למקומם. אולם להלן (כז,יז) נתבאר, שמותרים לחזור למקומם עם כלי הנשק, רק אם היו מפחדים להישאר באותו מקום שהצילו (מרכבת המשנה חלמא, ויד איתן), ויש לבאר את ההלכה שלפנינו על פי ההלכה שם. וזה לשון ההלכה שם: "וכל היוצאין להציל נפשות ישראל מיד גויים, או מן הנהר, או מן המפולת – יש להם אלפיים אמה לכל רוח, ממקום שהצילו; ואם הייתה יד הגויים תקיפה, והיו מפחדים לשבות במקום שהצילו – הרי אלו חוזרין בשבת למקומן, ובכלי זינן".

        מקור ההלכה של הרמב"ם בפרק ב, הוא משנה עירובין (ד,ג; דף מד,ב): "...שכל היוצאים להציל חוזרין למקומן". ומקור ההלכה של הרמב"ם בפרק כז, הוא משנה ראש השנה (ב,ה; דף כג,ב): "בראשונה לא היו זזין משם כל היום; התקין רבן גמליאל הזקן שיהו מהלכין אלפים אמה לכל רוח. ולא אלו בלבד, אלא אף חכמה הבאה ליילד, והבא להציל מן הדליקה, ומן הגייס, ומן הנהר, ומן המפולת - הרי אלו כאנשי העיר, ויש להם אלפים לכל רוח". התלמוד במסכת עירובין (מה,א) מקשה, שמהמשנה במסכת עירובין משמע שחוזרים אפילו יותר מאלפיים אמה, ואילו מהמשנה במסכת ראש השנה משמע שחוזרים רק אלפים אמה? ותירץ רב יהודה בשם רב, שהמשנה בעירובין התירה לחזור עם כלי הנשק, אבל באמת אסור לחזור יותר מאלפיים אמה, כמו שנתבאר במשנה בראש השנה. ורב נחמן בר יצחק תירץ, שהמשנה בעירובין עוסקת כשיד הגוים תקיפה, ולפיכך יחזרו עם כלי הנשק לעירם, ואילו המשנה בראש השנה עוסקת כשיד ישראל תקיפה, ולפיכך לא ילכו עם נשקם יותר מאלפיים אמה מהמקום שאליו הגיעו. הרמב"ם פסק את שתי המשניות, ואת דברי רב נחמן בר יצחק, ולפיכך כתב בפרק ב שמותרים לחזור בכלי הנשק למקומם, ובפרק כז הגביל היתר זה שהוא כאשר יד הגוים תקיפה, אבל אם יד ישראל תקיפה ישבתו במקום שהצילו, וילכו סביבותיו אלפים אמה עם כלי הנשק, ולא יחזרו עם כלי נשקם לביתם.

        ומהר"י קאפח כתב (פרק כז הערה כו), שבפרק ב ביאר הרמב"ם את היתר החזרת כלי הנשק, ובפרק כז ביאר הרמב"ם את היתר איסור תחומין, וכשאין יד הגוים תקיפה אסור לחזור יותר מאלפים אמה, וממילא גם אסור לטלטל את כלי הנשק יותר מאלפים אמה, נמצא שבעקבות פרשנות זו, ההלכה בפרק כז מגבילה את ההלכה בפרק ב, ושיטתו מסכימה עם מה שכתבנו, שאם יד ישראל תקיפה, אין לחזור עם כלי הנשק יותר מאלפיים אמה.

        וראה עוד בדברי מהר"י קאפח (פרק כז הערה כז), שהביא ירושלמי ממסכת עירובין (ד,ג), שביאר את המשנה כפשוטה, שמותר לחזור עם כלי הנשק למקומו בכל אופן, אף שאין פחד מהגוים. (ע"כ מהר"י קאפח) וכאמור הבבלי חולק על הירושלמי, כמו שהבאנו לעיל בשם רב נחמן בר יצחק, והרמב"ם פסק כבבלי ולא כירושלמי.

[עא]     מה שהוספנו, אפילו אם הרודף יהודי, הוא על פי הרד"ע, ומעשה רוקח בשם המאירי, הביאם מהר"י קאפח (הערה נו). עוד כתב מעשה רוקח בשם הב"י סי' שו, שמותר לחלל שבת למי שרוצים להכריחו שימיר דתו בין איש בין אשה, הביאו מהר"י קאפח (הערה נו).

[עב]     זועקים- מתפללים עליהם בהרמת קול. מתחננים- מתפללים עליהם בבקשת רחמים נואשת. אף שבדרך כלל אסור לזעוק ולהתחנן בשבת (להלן ל,יב).

[עג]     מתריעין לציבור בשופר או בחצוצרות, כדי שיתקבצו להצילן (תעניות א,ו).

[עד]     לכל ההלכה שלפנינו, השווה להלן (ל,יב), והלכות תעניות (א,ו). והנה, בהלכה לפנינו ולהלן (ל,יב) לא כתב הרמב"ם שמתענים על צרות אלו בשבת, ואילו בהלכות תעניות (א,ו) כתב שמתענים על צרות אלו בשבת. וביאר הלח"מ (בהלכות תעניות א,ו) שסמך הרמב"ם כאן על מה שכתב שם, ועל צרות אלו צריכים גם להתענות. וכך כתב המ"מ (להלן ל,ט), וכך היא שיטת מהר"י קאפח כפי שביאר בהלכות תעניות פ"א (הערה טו), וכך היא שיטת אורה ושמחה. וכמותם כתבנו בהלכה. ולעומת זאת, לדעת המ"מ בהלכות תעניות (א,ו) והכס"מ (שם) אין להתענות בשבת על צרות אלו.

[עה]     דבר הוא מגפת מוות, ומאחר שהדבר הוא מגיפה כללית ולא סכנת חירום, אין זועקים ומתחננים עליו בשבת.

[עו]      הוספנו את הטעם, על פי דברי הרמב"ם להלן (ל,יג). ודוקא מצור, שמעצם הטלתו מוכח שהדבר סובל דחייה, אבל במלחמה, אם היא נדרשת, עושים אותה בכל יום, אפילו בפחות משלושה ימים קודם השבת, כמו שנתבאר בהלכה כג (הרב צדוק).

[עז]      המלחמה שנלחם מלך ישראל עם שאר העמים כדי להרחיב גבול ישראל ולהרבות בגדולתו ושמעו (מלכים ה,א).

[עח]     כפי ששמעו במסורת שבעל פה כיצד להבין את פסוקי המקרא.

[עט]     זו מלחמת שבעה עממים, ומלחמת עמלק, ועזרת ישראל מיד צר שבא עליהם (מלכים ה,א).

        בהלכות מלכים (ו,יא) כתב הרמב"ם (על פי נוסח כתבי יד תימן): "צרין על עיירות הגויים בשבת, ועושין עימהם מלחמה בשבת – שנאמר "עד רדתה" (דברים כ,כ), ואפילו בשבת: בין מלחמת מצוה, בין מלחמת הרשות". והקשו המפרשים, והרי ההלכה שם סותרת את ההלכה שלפנינו, ושם נאמר שצרים על עיירות הגויים בשבת, ולא כלפנינו שלושה ימים קודם השבת. ותירץ מהר"י קאפח (הערה סא), שההלכה שם כתבה את הדין שהוא מהתורה, מבלי להתחשב במצוות עונג שבת, ומהתורה מותר לצור על עיירות הגויים אפילו בשבת, אפילו במלחמת רשות, אולם בהלכה שלפנינו נתבאר, שמשום עונג שבת, יטילו את המצור שלושה ימים קודם השבת, ולא בפחות מכך.