פרק יא – מלאכות: שחיטה
עד שרטוט
שחיטה
א.
השוחט, חייב. ולא שוחט בלבד, אלא
כל הנוטל נשמה לאחד מכל מיני חיה ובהמה ועוף ודג ושרץ – בין בשחיטה, בין בנחירה או
בהכיה – חייב. החונק את החי עד שימות, הרי זה תולדת שוחט; לפיכך אם העלה דג מספל
של מים, והניחו עד שמת – חייב משום חונק; ולא עד שימות, אלא כיון שיבש בו כסלע בין
סנפיריו – חייב, שעדיין אינו יכול לחיות. הושיט ידו למעי הבהמה, ודילדל עובר
שבמעיה – חייב.
השוחט, חייב. ולא
שוחט בלבד, אלא כל הנוטל נשמה לאחד מכל מיני חיה ובהמה ועוף ודג ושרץ[א]
– בין בשחיטה, בין בנחירה [=הריגה על ידי הוצאת הדם בדקירה[ב]]
או בהכיה – חייב. החונק את החי עד שימות, הרי זה תולדת שוחט, מפני שאינו הורג על ידי
פציעה, אלא מונע ממנו אויר לנשימה[ג];
לפיכך אם העלה דג מספל של מים[ד],
והניחו עד שמת – חייב משום חונק; ובכדי להתחייב אינו צריך להמתין עד שימות, אלא
כיון שיבש בדג כקוטר מטבע הנקראת סלע [=קוטר של 22 מ"מ] בין סנפיריו – חייב,
שכבר אינו יכול לחיות. הושיט ידו לתוך רחם הבהמה, וטלטל את העובר עד שניתקו ממקור
חיותו – חייב משום תולדת שוחט [כמו חונק], מפני שבמעשהו זה ימות העובר.
ב.
רמשים שהן פרין ורבין מזכר ונקבה,
או נהווין מן העפר כמו הפרעושין – ההורג אותן, חייב כהורג בהמה וחיה; אבל רמשים
שהוויתן מן הגללים, ומן הפירות שהבאישו, וכיוצא בהן – כגון תולעים של בשר, ותולעים
שבתוך הקטנייות – ההורגן, פטור.
רמשים [=חרקים] שהם נולדים
מזכר ונקבה, או נוצרים [=מתהווים] מן העפר כמו הפרעושים [=רמש העוקץ ומנתר[ה]]
– ההורג אותם חייב, כהורג בהמה וחיה, מפני שלמדים את הגדרת מלאכת נטילת נשמה מאלים
מאדמים שהיו במשכן, ששחטום כדי לקחת את עורותיהם ליריעות המשכן, והם היו נוצרים
מזכר ונקבה. ואף שהפרעושים אינם נוצרים מזכר ונקבה, מאחר שהם נוצרים מהארץ, והם
שרץ השורץ על הארץ, הרי הם דומים לנוצרים מזכר ונקבה[ו],
ולפיכך חייב; אבל רמשים שנוצרים [=מתהווים] מהגללים [=מהצואה], ומהפירות שהבאישו [=הסריחו,
התקלקלו], וכיוצא בהם – כגון תולעים של בשר, ותולעים שבתוך הקטנייות – ההורגם,
פטור, מפני שאינם דומים לאלים, ולא לשרץ השורץ על הארץ, אלא הם נוצרים שלא במחובר
לארץ[ז].
[הוספה] ובזמננו ראוי להחמיר שלא להרוג שום רמש בשבת[ח].
ג.
המפלה כליו בשבת – מולל את הכינים,
וזורקן; ומותר להרוג את הכינים בשבת, מפני שהן מן הזיעה.
המנקה את בגדו מהכינים
בשבת – מותר לו למעוך את הכינים באצבעותיו ולזורקן; ומותר להרוג את הכינים הנמצאים
על גופו או בגדו בשבת, מפני שנוצרו [=התהוו] מהזיעה ולא מזכר ונקבה. ולמרות שבעלי
חיים שזו הגדרתם ההורגם פטור אבל אסור[ט],
מאחר שמצערות אותו התירו לו להורגם[י].
[הוספה] ובזמננו ראוי להחמיר שלא להרוג שום כינה בשבת[יא].
ד.
חיה ורמש שהן נושכין וממיתין ודאי
– כגון זבוב שבמצריים, וצרעה שבנינווה, ועקרב שבחדיב, ונחש שבארץ ישראל, וכלב שוטה
בכל מקום – מותר להורגן בשבת, כשייראו. ושאר כל המזיקין – אם היו רצין אחריו, מותר
להורגן; ואם היו יושבין במקומן או בורחין מלפניו, אסור להורגן; ואם דרסן לפי תומו
בשעת הילוכו והרגן, מותר.
חיה ורמש שהם נושכים וממיתים
ודאי – כגון זבוב הבָּקָר, וצרעה גדולה[יב],
ועקרב צהוב, ונחש צפע שבארץ ישראל, וכלב החולה במחלת כלבת – מותר להורגם בשבת
כשייראו, שכיוון שודאי ממיתים, חששו גם לספק סכנת נפשות. ושאר כל המזיקים שיש ספק
אולי הם ממיתים[יג]
– אם היו רצים אחריו, מותר להורגם, מפני שהוא בספק סכנת נפשות[יד];
ואם היו יושבים במקומם או בורחים מלפניו, אסור להורגם; ואם דרסם בשעת הילוכו לפי
תומו, כלומר שהתכוון ללכת באותה דרך שבה הם נמצאים, והתכוון לדורסם, ולבסוף הרגם,
מותר, למרות שהוא קרוב לפסיק רישיה[טו],
מפני שבמקום שיכול לבוא לו מכך ספק סכנת חיים, התירו לו להורגם כלאחר יד[טז].
הפשטה עיבוד ומחיקת
העור
ה.
המפשיט מן העור כדי לעשות קמיע,
חייב. וכן המעבד מן העור כדי לעשות קמיע, חייב. ואחד המעבד, ואחד המולח – שהמליחה,
מין עיבוד היא. ואין עיבוד באוכלין. וכן המוחק מן העור כדי לעשות קמיע, חייב.
ואיזה הוא מוחק – זה המעביר השיער או הצמר מעל העור אחר מיתה, עד שיחליק פני העור.
המפשיט את העור מהבשר
בשיעור שניתן לעשות ממנו נרתיק[יז]
לקמיע[יח]
[כ-5 ס"מ], חייב. וכן המעבד את העור, על ידי שרייתו בסיד או עפצים, בשיעור
שניתן לעשות ממנו נרתיק לקמיע, חייב. ואחד המעבד, ואחד המולח – שהמליחה היא חלק
מתהליך העיבוד. ואין עיבוד באוכלים. [ולפיכך בשר שנשחט בשבת לחולה, מותר לבריא
למולחו בשבת כדי לאוכלו חי[יט]].
וכן המוחק [=המחליק] את העור בשיעור שניתן לעשות ממנו נרתיק לקמיע, חייב. ומהו מוחק?
שיסיר את השיער או הצמר מעל העור אחר מיתה, עד שיחליק את פני העור. ומפני שהמוחק
מטרתו לנקות את העור מהשיער הוא נכלל במעבד את העור, שלא כמו גוזז שצריך את הצמר[כ].
ו.
המפרק דוכסוסטוס מעל הקלף – הרי זה
תולדת מפשיט, וחייב. הדורס על העור ברגלו עד שיתקשה, או המרככו בידו ומושכו ומשווה
אותו כדרך שהרצענין עושין – הרי זה תולדת מעבד, וחייב. המורט נוצה מן האברה – הרי
זה תולדת מוחק, וחייב. וכן הממרח רטייה כל שהוא, או שעווה, או זפת, וכיוצא בהן
מדברים המתמרחין, עד שיחליק פנים – חייב משום מוחק. וכן השף בידו על העור המתוח
בין העמודים, חייב משום מוחק.
המחלק את העור לשנים
והפריד את הדוכסוסטוס מהקלף[כא]
– הרי זה תולדת מפשיט, וחייב, מפני שהמפשיט מפריד את העור מהבשר, והוא מפריד את
שני חלקי העור זה מזה. הדורס על העור ברגלו[כב]
עד שיתקשה, או המרככו בידו ומותחו ומיישר אותו כדרך שהרצענים עושים [=הסנדלרים
המייצרים רצועות עור ומוצרי עור] – הרי זה תולדת מעבד, וחייב, מפני שהמעבד את העור
מעבדו על ידי ששורה אותו בחומרים שונים, והוא מעבדו בידו או ברגלו. המורט את הנוצות
הדקות מן הקנה, כדי שיהיה הקנה נקי וחלק, ויוכל להשתמש בו כקולמוס לכתיבה – הרי זה
תולדת מוחק, וחייב, מפני שהמוחק מחליק את פני העור, והוא החליק את פני הקנה. וכן
הממרח רטייה [=מחליק את המשחה שעל התחבושת, ובכך מחליק את פני התחבושת, כדי
שחיספוסה לא יכאיב לו] כל שהוא, או הממרח שעווה או זפת[כג]
וכיוצא בהן מדברים המתמרחים, עד שהחליק את פני המקום שעליו מרח אותם – חייב משום תולדת
מוחק, מפני שהמוחק ומסיר את השיער מהעור, מחליק את פני העור, ואף הממרח מחליק את
פני המקום שעליו מרח אותם[כד].
וכן השף בידו על העור המתוח בין העמודים והחליק את פני העור, חייב משום תולדת
מוחק, שהרי באב החליק את פני העור על ידי הסרת השיער, ובתולדה החליק את פני העור
על ידי שפשופו.
חיתוך
ז.
המחתך מן העור כדי לעשות קמיע,
חייב: והוא שיתכוון למידת אורכו ומידת רוחבו, ויחתוך בכוונה – הוא שהיא מלאכה; אבל
אם חתך דרך הפסד, או בלא כוונה למידתו, אלא כמתעסק, או כמשחק – הרי זה פטור.
והקומט את הכנף – הרי זה תולדת מחתך, וחייב. וכן המגרד ראשי כלונסות של ארז, חייב
משום מחתך. וכן כל חתיכה שיחתוך חרש העץ מן העצים, או חרש מתכת מן המתכות – חייב
משום מחתך. הנוטל קיסם של עץ מלפניו וקטמו לחצות בו שיניו, או לפתוח בו את הדלת –
חייב.
המחתך[כה]
מהעור בשיעור שניתן לעשות ממנו נרתיק לקמיע, חייב: ובלבד שיחתוך לפי מידת אורך
ומידת רוחב שצריך, ויעשה את מעשה החיתוך כשהוא מודע למעשהו ומתכוון לו, רק אז הרי
היא מלאכה; אבל אם חתך והתכוון להפסיד את העור ולקלקלו, או שחתך כמתעסק [=מתעסק
הוא העושה מלאכה ללא מחשבה[כו]]
כגון שבדק את חדות הסכין, וחתך בלי להקפיד על מידת האורך או הרוחב, או שחתך כמשחק,
כלומר שמטרתו היתה ליהנות מהמשחק שבדבר, הרי זה פטור. והחותך את ראש הקנה, ומתאימו
לפי עובי הכתב הנדרש לו – הרי זה תולדת מחתך, וחייב, מפני שחתכו לפי גודל מסויים
שצריך[כז].
וכן החותך במסור את ראשי הקורות שיהיו כולם שווים באותה מידה, חייב משום תולדת מחתך[כח].
וכן כל חיתוך שיחתוך הַנַגָּר [=חרש עץ] מהעצים, או הַמַסְגֵּר [=חרש מתכת]
מהמתכות, ויחתוך לפי מידה מדוייקת[כט]
– חייב משום תולדת מחתך. הלוקח מקל קטן של עץ, הנמצא לפניו בבית או בחצר ואינו
מוקצה, וחתך ממנו חתיכת קיסם דק[ל]
כדי שיוכל להכניסו בין שיניו ולנקותם, או כדי שיפתח בו את הדלת[לא]
– חייב משום תולדת מחתך, מפני שחתכו לפי המידה שצריך.
ח.
כל דבר שהוא ראוי למאכל בהמה –
כגון תבן, ועשבים לחים, והוצין, וכיוצא בהן – מותר לקטום אותן בשבת, מפני שאין בהן
תיקון כלים. ומותר לקטום עצי בשמים להריח בהן, ואף על פי שהן קשים ויבשין; ומפשח
מהן כל שירצה, בין שפישח עץ גדול, בין שפישח עץ קטן.
כל דבר שהוא ראוי למאכל
בהמה – כגון תבן, ועשבים לחים, ועלי לולבים של דקל, וכיוצא בהם – מותר לחתוך אותם
בשבת לפי מידה הנצרכת לו, שמאחר שהם ראויים למאכל, אינם ראויים להיות כלים, ואינו
עובר במעשהו משום תיקון כלים. ומותר לחתוך את קצה הענף של עצי הבשמים, כדי שמקום
החיתוך שיש בו לחלוחית ידיף ריח טוב, ויוכל להריח בו, ואף על פי שעצי הבשמים קשים
ויבשים. והטעם שאינו נחשב כעושה כלי, למרות שהענף קשה, מפני שהענף משמש כעץ בשמים
ולא ככלי. ומותר לחתוך מעצי הבשמים איזה ענף שירצה, בין ענף גדול, ובין ענף קטן,
כדי שיקחהו עמו להריח בו[לב].
כתיבה ומחיקה
ט.
הכותב שתי אותות, חייב. והמוחק כתב
על מנת לכתוב במקום המחק שתי אותות, חייב. הכותב אות אחת גדולה כשתיים, פטור; מחק
אות אחת גדולה, ויש במקומה כדי לכתוב שתיים – חייב. כתב אות אחת והשלים בה את
הספר, חייב. הכותב על מנת לקלקל העור, חייב – שאין חיובו על מקום הכתב, אלא על
הכתב; אבל המוחק על מנת לקלקל, פטור. נפלה דיו על גבי ספר, ומחק אותה, נפלה שעווה
על גבי הפנקס, ומחק אותה – אם יש במקומה כדי לכתוב שתי אותייות, חייב.
הכותב שתי אותיות,
חייב, מפני שרק לשתי אותיות יש צליל הבעה[לג].
והמוחק כתב על מנת לכתוב במקום המחק[לד]
שתי אותיות, חייב.
הכותב אות אחת גדולה
כשתיים, פטור, מפני שצריך לכתוב שתי אותיות כדי להתחייב; מחק אות אחת גדולה, ויש
במקומה כדי לכתוב שתיים – חייב, מפני שהמחיקה נועדה כדי שיהיה במקום המחק כדי
לכתוב שתי אותיות, אף אם לא מחק שתי אותיות.
כתב אות אחת והשלים
בה את הספר, חייב משום כותב, מפני שכתיבת אות זו שבה השלים את הספר היא פעולה בעלת
משמעות, אף בלא שיכתוב שתי אותיות[לה].
הכותב על מנת לקלקל את
העור, כגון שכתב איגרת ביריעה המיועדת לכתיבת ספר תורה[לו],
חייב – שאין חיובו על מקום הכתב, אלא על פעולת הכתיבה; אבל המוחק על מנת לקלקל,
פטור[לז].
נפלה דיו על גבי ספר,
ומחק אותה, נפלה שעווה[לח]
על גבי הפנקס[לט],
ומחק אותה – אם יש במקומה כדי לכתוב שתי אותיות, חייב, מפני שבמחיקה מתחייב כשיש
במקום המחק כדי לכתוב שתי אותיות, אף אם לא מחק שתי אותיות.
י.
הכותב אות כפולה פעמיים, והוא שם
אחד כגון רר תת גג – חייב. והכותב בכל כתב ובכל לשון – חייב, ואפילו משני
סימיונות.
הכותב את אותה אות
פעמיים, וכתב מילה בעלת משמעות, כגון רר תת גג[מ]
– חייב. [בכותב שתי אותיות שונות, לעיל הלכה ט, אין צורך שתהיה מילה בעלת משמעות,
די בכך שכתב שתי אותיות שיש בהם צליל הבעה]. והכותב בכל סוג של כתב [אותיות עבריות
או אנגליות או ערביות וכדומה], ובכל שפה [בשפה העברית או האנגלית או הערבית
וכדומה], חייב. ואף אם כתב בשפה הערבית באותיות עבריות, וכן בשאר שפות, חייב[מא].
ואפילו אם כתב שני סימנים, כגון א' המורה על אחד, ב' המורה על שתים[מב],
או שכתב שני מספרים כגון 1, 2[מג],
חייב.
יא.
הכותב אות אחת סמוך לכתב, או כתב
על גבי כתב, המתכוון לכתוב חית וכתב שני זיינין, וכן כל כיוצא בזה משאר אותייות,
הכותב אות אחת בארץ ואות אחת בקורה שהרי אין נהגין זה עם זה, או שכתב שתי אותייות
בשני דפי פנקס ואין נהגין זה עם זה – פטור; כתבן בשני כותלי זווית, או בשני דפי
פנקס, והן נהגין זה עם זה – חייב.
הכותב אות אחת סמוך לאותיות
שהיו כתובות כבר[מד],
או כתב על גבי כתב[מה],
המתכוון לכתוב חית וכתב שני זיינין [=החסיר את אמצע הגג של החית], וכן בשאר אותיות
אם התכוון לכתוב אות וחילק אותה לשתים, הכותב אות אחת ברצפה ואות אחת בתקרה שמחמת
המרחק אין אפשרות לקרוא את שתי האותיות יחד, או שכתב שתי אותיות בשני דפי פנקס בשני
עברי הדף, שמחמת כך אין אפשרות לקרוא את שתי האותיות יחד – פטור; כתב שתי אותיות
בשני כתלים סמוך לזווית [=לפינה], אות אחת בכותל זה ואות שנייה סמוכה לה בכותל
השני, או שכתב שתי אותיות בשני דפי פנקס אות אחת בדף זה ואות שנייה סמוכה לה בדף
השני, והיו האותיות נקראות יחד – חייב.
יב.
לקח גוויל וכיוצא בו, וכתב עליו
אות אחת במדינה זו, והלך באותו היום, וכתב אות שנייה במדינה אחרת במגילה אחרת –
חייב: שבזמן שמקרבן, נהגין זה עם זה, ואין מחוסרין מעשה לקריבתן.
לקח עור מעובד המשמש
לכתיבה [=גויל[מו]]
וכיוצא בו, וכתב עליו אות אחת בעיר אחת, והלך באותו היום, וכתב אות שנייה בעיר אחרת
במגילה אחרת[מז]
– חייב: מפני שבזמן שמקרב את שני העורות זה לזה, האותיות שכתב נקראות יחד, ואין צריך
עוד מעשה נוסף כדי לקוראם יחד. שלא כמו בכותב בשני דפי פנקס בשני עברי הדף, לעיל
הלכה יא, שלא ניתן לקרוא את שתי האותיות שכתב יחד בלי שיקצוץ אותם מהפנקס.
יג.
הכותב אות אחת – אף על פי שקורים
ממנה תיבה שלמה, פטור. כיצד: כגון שכתב מם, והכול קורין אותה מעשר, או שכתבה במקום
מניין, שהרי היא כמי שכתב ארבעים – הרי זה פטור. המגיה אות אחת, ועשה אותה שתיים –
כגון שחילק גג החית, ונעשית שני זיינין – חייב. וכן כל כיוצא בזה.
הכותב אות אחת – אף
על פי שקוראים ממנה מילה שלמה, פטור. כיצד? כגון שכתב 'אות מם', והכול קוראים אותה
מעשר, או שכתבה במשמעות של מספר [מ=40], שהרי היא כמי שכתב ארבעים – הרי זה פטור. ואפילו
אם עשה על האות נקודה, המורה שהאות מם מבטאת מילה שלמה או מספר, פטור[מח].
המגיה אות אחת, ועשה אותה שתיים – כגון שחילק גג החית, ונעשת שני זיינין – חייב,
מפני שנמצא שיצר שתי אותיות, אף שעשה זאת על ידי מחיקה. וכן כל כיוצא בזה.
יד.
הכותב בשמאלו, או לאחר ידו, ברגלו,
בפיו, ובמרפקו – פטור. איטר שכתב בימינו, שהיא לו כשמאל כל אדם – פטור; ואם כתב
בשמאלו, חייב. והשולט בשתי ידיו בשווה, וכתב בין בימינו בין בשמאלו – חייב. קטן
אוחז בקולמוס, וגדול אוחז בידו וכותב – חייב; גדול אוחז בקולמוס, וקטן אוחז בידו
וכותב – פטור.
הכותב בשמאלו, או
לאחר ידו [=שאחז את העט לכיוון גב ידו], ברגלו, בפיו, ובמרפקו [=אחז את העט בחלק
הפנימי מול המרפק] – פטור, מפני שלא כתב כדרכו. איטר [=שמאלי] שכתב בימינו, שהיא
לו כשמאל כל אדם – פטור; ואם כתב בשמאלו, חייב. והשולט בשתי ידיו בשווה, וכתב בין
בימינו בין בשמאלו – חייב. קטן אוחז בעט[מט],
וגדול אוחז בידו וכותב – הגדול חייב, מפני שפעולת הכתיבה נעשתה על ידי הזזת היד של
הגדול, ואחיזת העט על ידי הקטן אינה כתיבה[נ];
גדול אוחז בעט, וקטן אוחז בידו וכותב – הגדול פטור, מהטעם הנזכר למעלה, מפני
שאחיזת העט על ידי הגדול אינה כתיבה, ואף הקטן פטור מפני שאינו בן עונש.
טו.
אין הכותב חייב – עד שיכתוב בדבר
הרושם ועומד, כגון דיו, ושחור, וסקרה, וקמוס, וקלקנתוס, וכיוצא בהם; ויכתוב על דבר
שמתקיים הכתב עליו, כגון עור, וקלף, ונייר, ועץ, וכיוצא בהם. אבל הכותב בדבר שאין
רישומו עומד, כגון משקין ומי פירות, או שכתב בדיו וכיוצא בו על עלי ירקות, ועל כל
דבר שאינו עומד – פטור. אינו חייב – עד שיכתוב בדבר העומד, על דבר העומד; וכן אין
המוחק חייב – עד שימחוק כתב העומד, מעל דבר העומד.
אין הכותב חייב – עד
שיכתוב בחומר שהכתיבה שלו ניכרת ומתקיימת, כגון דיו[נא],
ושחור [=פחם[נב]],
וסקרה [=חימר אדום כעין טיט המשמש לצביעה[נג],
או צבע אדום המופק מצמחים[נד]],
וקומוס, וקלקנתוס[נה],
וכיוצא בהם; ויכתוב על דבר שמתקיים הכתב עליו, כגון עור, וקלף, ונייר, ועץ, וכיוצא
בהם. אבל הכותב בחומר שהכתיבה שלו אינה ניכרת ומתקיימת, כגון משקין ומי פירות[נו],
שהכתיבה בהם דהה ונמחית בזמן מועט. או שכתב בדיו וכיוצא בו על עלי ירקות, ועל כל
דבר שאינו מתקיים – פטור. אינו חייב – עד שיכתוב בדבר המתקיים, על דבר המתקיים.
וכן אין המוחק חייב – עד שימחוק כתב המתקיים, מעל דבר המתקיים.
טז.
הכותב על בשרו – חייב, מפני שהוא
עור: אף על פי שחמימות בשרו מעברת הכתב לאחר זמן, הרי זה דומה לכתב שנמחק. אבל
המשרט על בשרו צורת כתב, פטור. הקורע על העור כתבנית כתב, חייב משום כותב; הרושם
על העור כתבנית כתב, פטור.
הכותב על בשרו –
חייב, מפני שכתב על עור שהוא דבר המתקיים, וגם החומר שבו כתב הרי הוא מתקיים[נז]:
ואף על פי שחמימות בשרו גורמת לכתב להימחק לאחר זמן, הרי הוא דומה לכתב שהיה
מתקיים ונמחק מחמת סיבה אחרת. אבל הכותב על בשרו על ידי שריטה[נח],
פטור, לפי שאין דרך כתיבה בכך[נט].
הקורע את העור [=עור של בעל חי, לא של אדם] וחתכו חיתוך עמוק, ובכך יצר אותיות,
חייב משום כותב, מפני שהאותיות שעשה נחשבות כתב; החורט על העור[ס]
[=עור של בעל חי, לא של אדם] כצורת אותיות, פטור, מפני שחריטה אינה נחשבת כתב.
המעביר
דיו על גבי סקרה, חייב שתיים – אחת משום כותב, ואחת משום מוחק. העביר דיו על גבי
דיו, וסקרה על גבי סקרה, או סקרה על גבי דיו – פטור.
המעביר דיו [צבעו
שחור] על גבי סקרה [צבעו אדום[סא]],
חייב שתיים – אחת משום כותב, ואחת משום מוחק. העביר דיו על גבי דיו, וסקרה על גבי
סקרה, או סקרה על גבי דיו[סב]
– פטור.
יז.
רושם, תולדת כותב הוא. כיצד: הרושם
רשמים וצורות בכוחל ובששר וכיוצא בהן, כדרך שהציירין רושמים – הרי זה חייב משום
כותב; וכן המוחק את הרשום לתקן – הרי זה תולדת מוחק, וחייב.
רושם [=המצייר],
תולדת כותב הוא. כיצד? המצייר קווים וצורות בסוגי צבע שונים, כגון בכוחל [=צבע
כחול כהה אפרפר] ובששר [=צבע אדום בהיר] וכיוצא בהן, כדרך שהציירים מציירים – הרי
זה חייב משום תולדת כותב[סג];
וכן המוחק את הציור כדי לתקנו – הרי זה תולדת מוחק, וחייב.
שרטוט
יח.
המשרטט כדי לכתוב שתי אותייות תחת
אותו שרטוט, חייב. חרשי העצים שמעבירין חוט של סקרה על גבי הקורה, כדי שינסור
בשווה – הרי זה תולדת משרטט; וכן הגבלים שעושים כן באבנים, כדי שיפצל האבן בשווה.
ואחד המשרטט בצבע, או בלא צבע – הרי זה חייב.
המשרטט [=מסמן שורות
על העור] כדי לכתוב בצורה ישרה שתי אותיות תחת אותו שרטוט, חייב. הַנַגָּרִים [=חרשי
העץ] שמסמנים קו ישר על הקורה בעזרת חוט של סקרה, כדי שינסרו את הקורה בצורה ישרה –
הרי הם עושים מעשה שהוא תולדת משרטט; וכן מסתתי האבנים [=הַגִּבְלִים[סד]]
שעושים כן באבנים, כדי שיפצלו את האבן בצורה ישרה, הרי הם עושים מעשה שהוא תולדת
משרטט. והטעם שעשו מעשה שהוא תולדה, מפני שלא עשו שרטוט שישאר קיים ויכתבו תחתיו,
אלא עשו שרטוט שהוא נצרך רק לשעת החיתוך, ולפיכך מעשה זה הוא תולדה של משרטט ולא
אב מלאכה. ואחד המשרטט בצבע, או בשריטה [=בחריטה] בלא צבע – הרי זה חייב.
[א]
שֵם כּולל לבַעלֵי חיים
קטנים החיים בַּיַבָּשה.
[ב]
ורש"י פירש: שקורעה
לאורכה מנחיריה ועד החזה (חולין יז,א).
[ג]
הביאור על פי הרב צדוק.
[ד]
הדג כבר ניצוד בספל,
ראה לעיל (י,יט).
[ה]
חֶרק קטן, חסר כנפיים,
טַפּיל הניזון מדם יונקים ועופות.
[ו]
בזמנם חשבו שיש עכבר שחציו
אדמה וחציו בשר (שאר אבות הטומאה ד,יא. פה"מ חולין ט,ו), ולפיכך השרץ השורץ
על הארץ שווה לנוצר מזכר ונקבה (על פי המ"מ).
[ז]
מההשוואה לאלים מאדמים,
למדנו למעט דבר שלא נוצר מזכר ונקבה [ואינו שרץ השורץ על הארץ], אלא נוצר בפירות
או בגללים או בזיעה, שההורגו פטור אבל אסור. ואם מצערו מותר להורגו, כמו שיתבאר
בהלכה הבאה לגבי כינים.
[ח]
בזמננו הוכח, שהחילוק
שנזכר בהלכה בין רמשים הנוצרים מזכר ונקבה לבין רמשים הנוצרים מהאדמה או מגללים או
פירות שהסריחו אינו קיים במציאות, אלא כל בעלי החיים נוצרים מזכר ונקבה, והרמשים
שבגללים או בפירות או בזיעה פקעו מבצים שהוריהם הטילו, ומקומות טינוף אלו שימשו
להם בית גידול, ומחמת קטנותם, ושלא ניתן לראות את הזכר והנקבה אלא במיקרוסקופ,
חשבו הקדמונים שאינם נוצרים מזכר ונקבה, ולפיכך ראוי להחמיר שלא להרוג שום בעל חי
מהם. גם האגדה אודות עכבר שחציו בשר וחציו אדמה, לא הוכחה מעולם (על פי מהר"י
קאפח הערה ד).
[ט]
כמו שנתבאר בהלכה
הקודמת.
[י]
טעם ההיתר על פי
מהר"ח כסאר. אבל סתם כינה שאינה על בגדו או גופו, אסור להרוג.
[יא]
הטעם שראוי להחמיר שלא
להרוג כינים בשבת, נתבאר בהערה בהלכה הקודמת, מפני שבזמננו הוכח שכל בעלי החיים
נוצרים מזכר ונקבה, ומחמת קטנות הכינים, ושלא ניתן לראות את הזכר והנקבה אלא
במיקרוסקופ, חשבו הקדמונים שאינם נוצרים מזכר ונקבה (על פי מהר"י קאפח הערה
ד).
[יב]
עקיצתה מכאיבה מאוד,
ועקיצת להקת צרעות עלולה להמית.
[יג]
פירשנו על פי
הכס"מ.
[יד]
כיון שרודפים אחריו, ויש
ספק שמא הם ממיתים, ואם ינשכוהו אולי ימות, לפיכך הוא ספק סכנת נפשות.
[טו]
ראה לעיל (א,ה-ו).
[טז]
למרות שבמעשהו הוא קרוב
לפסיק רישיה, [ואינו כמו הדוגמאות שהובאו לעיל א,ו, שאם אינו מתכוון ואינו ודאי
שיעשה מלאכה, מותר], אבל מכיוון שהורג כלאחר יד, במקום שיכול לבוא ממנו ספק סכנה
מותר, ולא אסרו חכמים (על פי אורה ושמחה).
ומרכבת המשנה חלמא ביאר, שמעשה ההריגה
כשדורס עליהם אינו פסיק רישיה, מפני שלא דורך עליהם בכח רב, [שלא כמו שכתבנו שהוא
קרוב לפסיק רישיה], והטעם שאינו מותר גמור אפילו במקום שאין סכנה, כדין מי שאינו
מתכוון ואינו פסיק רישיה שמותר (ראה לעיל א,ה), מפני שבמקרה של דורס על המזיקים
היה עלינו לגזור שלא ידרוס שמא יבוא להורגם, ורק מפני שיש בכך צער לרבים התירו,
כמו שהתירו לכבות גחלת של מתכת ברשות הרבים, שלא ינזקו ממנה הרבים, מפני שהאיסור
לכבותה הוא מדברי חכמים, להלן (יב,ב). והסכים מהר"י קאפח לפירושו (בפרק
לפנינו הערה ז).
ומהר"י קאפח ביאר (פרק א הערה כא),
סברא נוספת להתיר לדרוס על המזיקים, מפני שעושה מעשה הצלה מנזק ולא מעשה הריגה.
סברא זו כתבנוה לעיל (י,כה), כסיבת היתר לצוד רמשים המזיקים.
על פי מה שכתבנו, ההלכה עוסקת בשני סוגי
מזיקים, בתחילת ההלכה מדובר במזיקים שוודאי ממיתים, ובהמשך ההלכה ובסופה מדובר
במזיקים שהם ספק ממיתים. וכך ביאר הכס"מ. ולעומת זאת, לפי מהר"י קאפח
(הערה ו) ההלכה עוסקת בשלושה סוגי מזיקים, בתחילת ההלכה מדובר במזיקים שוודאי
ממיתים, באמצע ההלכה ההלכה מדובר במזיקים שהם ספק ממיתים, ובסוף ההלכה מדובר
במזיקים שהם מכאיבים, אף שהם בודאי אינם ממיתים, ואף אותם מותר להרוג לפי תומו.
ושגרת לשון ההלכה מורה שמדובר בשני סוגי מזיקים כשיטת הכס"מ, ולא התירו להרוג
מזיקים שבודאי אינם ממיתים, ורק מזיקים שהם ספק ממיתים התירו להרוג בדורסם לפי
תומו.
[יז]
פירשנו על פי פה"מ
שבת (ח,ג).
[יח]
קמיע הוא קלף שכתובים עליו שמות ופסוקים לסגולה ולרפואה, ומחפים את הקלף בעור
השומר עליו, והשיעור שנזכר בהלכה מתייחס לעור החופה, שבלשון ימינו נקרא נרתיק.
[יט]
לעיל (ב,ט). ואם אינו אוכלו
מיד, אלא מולח להניח, אסור מדברי חכמים (מהר"ח כסאר). אולם לדעת מהר"י
קאפח (הערה ט), אף אם מולח כדי לאוכלו לאחר מכן, ואף אם מולחו בהרבה מלח, כדי
שיעמוד ימים רבים בדרך, הדבר מותר. הוא הוכיח את דבריו מסוגיית התלמוד שבת (עה,ב),
על פי פרשנות הרמב"ם לסוגיה. וזהו שכתב הרמב"ם "ואין עיבוד
באוכלין", משמע בכל עניין ובכל אופן, ובשר חי ראוי לאכילת אדם, והוא אוכל,
ובכל אופן מותר למולחו. וכך נראה עיקר.
[כ]
במה דברים אמורים שהסיר
את השיער מעור בהמה שכבר מתה, אבל המגלח את השיער מעור של בהמה שהיא עדיין חיה,
חייב משום תולדת גוזז.
[כא]
"שלושה עורות הן -
גוויל, וקלף, ודוכסוסטוס. כיצד: לוקחין עור הבהמה או עור החיה, ומעבירין שיער ממנו
תחילה; ואחר כך מולחין אותו במלח, ואחר כך מעבדין אותו בקמח; ואחר כך בעפצא וכיוצא
בו, מדברים שמקבצין את העור ומחזקין אותו. וזה הוא הנקרא גוויל. ואם לקחו העור אחר
שהעבירו שיערו, וחילקו אותו בעובייו לשניים, כמו שהעבדנין עושים, עד שייעשה שני
עורות - אחד דק, והוא שממול השיער, ואחד עבה, והוא שממול הבשר - ועיבדו אותו במלח,
ואחר כך בקמח, ואחר כך בעפצא וכיוצא בו: זה החלק שממול השיער, נקרא דוכסוסטוס; וזה
שממול הבשר, נקרא קלף" (תפילין א,ו-ז).
[כב]
ההלכה שלפנינו עוסקת
שדורס על העור בכוונה כדי להקשותו, אולם אם דורס על העור שלא בכוונה,
כגון שנותנו לפני בית בדריסה, והוא מקום שבני אדם עוברים בו, הדבר אסור מדברי
חכמים, וביום טוב התירו חכמים דבר זה, כמו שנתבאר בהלכות שביתת יום טוב (ג,ד):
"המפשיט עור הבהמה ביום טוב, לא ימלחנו - שזה עיבוד הוא, ונמצא עושה מלאכה
שלא לצורך אכילה. אבל נותנו לפני בית הדריסה, כדי שידרסו עליו ולא יפסד; ולא התירו
דבר זה אלא מפני שמחת יום טוב, כדי שלא יימנע מלשחוט".
[כג]
נתבאר לעיל (ה,ח; ג,כב).
[כד]
ביארנו את ממרח על פי
מהר"י קאפח (הערות יג-יד).
[כה]
קורע (שבת י,י)
מטרתו מעשה הקריעה כדי להשתמש במקום הקרע, ולא קרע כדי ליצור חתיכה של בד או נייר
או עור שישתמש בה. מחתך (שבת יא,ז) הוא החותך דברים שיש לדייק במידה של מה
שחותך. הקורע נייר (שבת כג,ו) אינו מתחייב משום קורע מפני שאין מטרתו מעשה
הקריעה כדי להשתמש במקום הקרע, אלא רוצה ליצור חתיכת נייר להשתמש בה, ואינו מתחייב
משום מחתך מפני שאין מידה מדויקת למה שחותך, שצריך לדייק בחיתוכו כמו במלאכת מחתך,
ולפיכך אסור רק מדברי חכמים מפני שמה שחתך נראה כמו כלי, ונמצא שהוא מתקן כלי.
ועוד, שהמחתך יצר כלי גמור במה שחתך, ואילו הקורע נייר לא יצר כלי גמור במה שקרע.
ואם ישאל השואל, אם המחתך יוצר כלי גמור
במה שחותך, מדוע מתחייב משום מחתך ולא משום בונה, שהרי היוצר כלי גמור, כגון
שהכניס את ידית הגרזן בתוך החור שבראש הגרזן, חייב משום תולדת בונה, כמו שנתבאר
לעיל (י,יג)? נשיב לו, שמלאכות שבת נקבעות על פי מה שהיה במשכן, אכן מחתך לפי
מידה הוא גם בונה כלי, אבל היה במשכן, ולפיכך הוא אב מלאכה בפני עצמו.
[כו]
נזכר לעיל (א,יא) ראה
שם.
[כז]
בתלמוד שבת (עד,ב) נאמר:
"תנו רבנן: התולש את הכנף, והקוטמו, והמורטו - חייב שלש חטאות. אמר רבי שמעון
בן לקיש: תולש חייב משום גוזז, קוטם חייב משום מחתך, ממרט חייב משום ממחק".
ברייתא זו כתבה הרמב"ם בהלכות שבת בשלושה מקומות, לעיל (ט,ז), "התולש
כנף מן העוף, הרי זה תולדת גוזז". ולעיל הלכה ו "המורט נוצה מן האברה - הרי
זה תולדת מוחק, וחייב". ובהלכה לפנינו "והקומט את הכנף - הרי זה תולדת
מחתך, וחייב". ובכל המקומות כתבנו את דברי הרמב"ם בלשון ימינו, למען
ירוץ הקורא.
[כח]
באב מלאכה מחתך, חתך לפי המידה שצריך, והפריד חתיכה קטנה מחתיכה גדולה, כדי להשתמש בדבר
שחתך, ואילו כאן בתולדת מחתך, כשחתך את ראשי הקורות לפי אותה מידה, לא
הפריד חתיכת קורה מתוך משטח עץ גדול כדי להשתמש במה שחתך, אלא עשה חיתוך קצר שבו
השווה את ראשי הקורות זו לזו, ולפיכך הוא תולדה.
לשון הרמב"ם בהלכה לפנינו, "והמגרד
ראשי כלונסאות של ארז חייב משום מחתך". ולעיל י,טז "והמגרד כל
שהוא... הרי זה תולדת מכה בפטיש". ושם המגרד פירושו ששייף את הכלי במקצת,
ובזה השלים עשייתו, ולפיכך הוא מכה בפטיש, ולפנינו בהלכה לשון המגרד יתפרש שחתך
במסור, ולא ששייף.
[כט]
"ויחתוך לפי מידה מדוייקת"
הוספנו על פי אורה ושמחה, ולפיכך הדגיש הרמב"ם שהחותך הוא חרש עץ או חרש
מתכת, כלומר בעל מקצוע שחותך בדיוק, ולא סתם אדם שחותך איך שיזדמן, ולפיכך יש בו
משום תולדת מחתך.
[ל]
בין אם חתך ביד ובין אם
חתך בכלי.
[לא]
בזמנם מנעול הדלת יכל
להיפתח על ידי מפתח שהיו לו קיסמים בולטים לכיוון מעלה שבעזרתם הרימו את שיני המנעול,
כמו כן יכלו לפתוח את המנעול על ידי הכנסת קיסם דק בתוך חור הדלת, שבעזרתו הרימו
את שיני המנעול, וכך פתחו את הדלת. כמו שנאמר "דּוֹדִי שָׁלַח יָדוֹ מִן הַחֹר"
(שיר השירים ה,ד), כלומר שהדוד הכניס ידו מהחור וניסה לפתוח את המנעול על ידי הרמת
שיני המנעול (אבן ספיר, חדרי תימן, עמוד קג).
[לב]
בכל הדוגמאות שהובאו
בהלכה שלפנינו, מדובר שחותך מדבר שאינו מחובר לקרקע. ובין אם חתך ביד ובין אם חתך
בכלי, מותר.
[לג]
הטעם על פי הרב צדוק. ורש"י
פירש: שבקרשי המשכן שתים היו כותבים, אחת בזו ואחת בזו, כדי לזווגן כשסותרים אותן
(שבת עה,ב).
[לד]
השווה לעיל (א,יח).
ומהר"י קאפח כתב (הערה כב), שאף אם
מחק שלא על מנת לכתוב במקום המחק, אלא משום שצריך למחוק שתי אותיות אלו ולכותבם
במקום אחר, חייב. וכך כתב גם לעיל (פרק א הערה לא).
[לה]
השווה לעיל (ט,יח).
[לו]
ביארנו כותב על מנת
לקלקל, על פי מהר"י קאפח (הערה כה).
[לז]
המקלקל פטור (לעיל
א,יז).
[לח]
כתב מהר"י קאפח
(הערה כו), נפלה שעווה על אותיות ספר תורה, אם האותיות ניכרות מתחת לשעווה הספר
כשר, ואם אינן ניכרות אין לקרוא בספר עד שיסירו את השעווה, ואסור להסירה בשבת משום
מכה בפטיש, מפני שבהסרת השעווה הוא משלים את כשרות ספר התורה.
[לט]
פנקס הוא פיסות קלף קטנות
המהודקות יחד זו לזו, כמו מחברת בזמננו. ויש שהיו עושים פנקס מלוחות עץ קטנים הצמודים
זה לזה. ספר הוא פיסת קלף גדולה וארוכה, כמו ספר תורה בזמננו.
[מ]
ביארנו על פי המ"מ.
[מא]
מה שכתבנו "ואף אם
כתב בשפה הערבית באותיות עבריות...", הוא מביאור הרב יוחאי מקבילי.
[מב]
פירשנו על פי פה"מ
שבת (יב,ג).
[מג]
מה שכתבנו "או שכתב
שני מספרים..." הוא מביאור הרב יוחאי מקבילי.
[מד]
אינו דומה לכתב אות אחת
והשלים בה את הספר שחייב (הלכה ט), מפני שכתיבת אות שבה השלים את הספר היא פעולה
בעלת משמעות, מה שאין כן בכותב אות סמוך לאותיות קיימות, שאינה פעולה בעלת משמעות,
ולפיכך פטור.
[מה]
ראה הלכה טז, שאם כתב דיו
על גבי סקרה חייב שתיים, וההלכה שלפנינו עוסקת שכתב דיו על גבי דיו או סקרה על גבי
סקרה.
[מו]
להגדרה המדוייקת של גויל
ראה הלכה ו בהערה.
[מז]
וכל שכן אם כתב אות
שנייה על אותה מגילה, בעיר אחרת.
[מח]
מה שכתבנו "ואפילו
אם עשה על האות נקודה..." הוא מפה"מ שבת (יב,ה).
[מט]
הרמב"ם כתב קולמוס,
ופירשנו על פי פה"מ שבת (א,ג). ומה שכתב קטן אוחז בעט, הוא הדין אם גדול
אוחז בעט (אורה ושמחה, וכך מוכח מהתוספתא שבת יב,י).
[נ]
מסייע אין בו ממש
(מהר"ח כסאר).
[נא]
השחור שבו מקורו בעשן
שמנים, דהיינו פיח (תפילין א,ד).
[נב]
פירשנו על פי הרב צדוק.
[נג]
מהר"י קאפח,
פה"מ שבת יב,ד הערה 10.
[נד]
על פי הרב צדוק.
[נה]
הקומוס הוא חלודת הברזל. והקלקנתוס הוא גפרת הברזל (שו"ת הרמב"ם
סי' קלו), כלומר מחצב של הברזל היוצא מהאדמה. ניתן להפיקו גם מהפסולת בתעשיית
הברזל. שני אלה המראה שלהם כמו מלח בגוון צהוב או ירוק, וכשמתיישנים גוונם דהה
ונהפך ללובן, ואם מערבים אותם עם מי עפצים מופק מהם גוון שחור (מהר"י קאפח
פה"מ שבת יב,ד הערה 11). הקלקנתוס נזכר אף לעיל (ט,יד).
[נו]
כגון במי תותים ורמונים
(פירוש קדמון ממצרים).
כתב מהר"י קאפח (הערה לט), המצלם
בשבת במצלמה פטור אבל אסור מדברי חכמים. וכמו הכותב במי פירות, שהכתב במצבו
הנוכחי אינו מתקיים, אולם אם יתנוהו נגד האש ישחיר ויהיה כתב ניכר ומתקיים, והדין הוא
שהכותב במי פירות פטור אבל אסור, כך המצלם, התמונה במצבה הנוכחי אינה מתקיימת,
אולם אם יתנוה בתוך מכשיר לפיתוח תמונות, תיהפך לתמונה ניכרת ומתקיימת, ואף בה
הדין הוא פטור אבל אסור מדברי חכמים.
[נז]
לעיל הלכה יד.
[נח]
שורט את בשרו בעזרת
מכשיר חד, וכך כותב אותיות.
[נט]
הטעם על פי פה"מ
שבת (יב,ד), ושם נאמר, ואפילו הוציא דם אינו חייב חטאת.
[ס]
לשון הרמב"ם: "הרושם על העור כתבנית כתב, פטור". המילה
"רושם" משמעה, שעשה סימן על העור שלא בדיו או שאר צבעים, אלא
בחריטה, וכך פירש מהר"י קאפח (הערה מב). וההבדל שיש בין שורט לבין חורט הוא,
שהאות שיוצר בחריטה ניכרת יותר ועבה יותר, כמו סימוני הטעמים [=אתנחא זירקא סוף
פסוק וכדומה] החרוטים בספרי התורה העתיקים של יהודי תימן, ואילו האות שיוצר בשריטה
היא אות דקה, ושניהם [=השריטה והחריטה] אינם נחשבים כתב.
וראה
להלן הלכה יז, שם פרשנו רושם מצייר בצבע, אולם בהלכה שלפנינו משמעות רושם שכתב בחריטה. מקור ההלכה
שלפנינו ירושלמי שבת (יב,ד), ובירושלמי נאמר "הקורע על העור כתבנית כתב חייב,
הרושם על העור כתבנית כתב פטור", רושם מקביל לקורע, קורע נחשב כתב וחייב,
ואילו רושם אינו נחשב כתב ופטור.
[סא]
לביאור דיו וסקרה, ראה לעיל הלכה יד.
[סב]
המעביר סקרה על גבי דיו,
הוא מקלקל ולא מוחק, ולפיכך פטור אבל אסור כשאר המקלקלים (לעיל א,יז), ואינו חייב
משום מוחק, ומגדירים את מעשיו להקל (גיטין יט,א).
[סג]
והוא הדין אם צייר בדיו
שחור, חייב משום תולדת כותב, והסיבה שהזכירה ההלכה שצייר
בצבע, מפני שדיברה לפי המצוי שמציירים בצבעים.
[סד]
מלכים א ה,לב.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה