פרק ה – הדלקת הנר
חובת הדלקת הנר
א.
הדלקת נר בשבת אינה רשות, אם רצה
מדליק ואם רצה אינו מדליק; ולא מצוה שאינו חייב לרדוף אחריה עד שיעשנה, כגון
עירובי חצרות או נטילת ידיים לאכילה: אלא חובה. ואחד אנשים ואחד נשים, חייבין
להיות בבתיהן נר דלוק בשבת. אפילו אין לו מה יאכל – שואל על הפתחים, ולוקח שמן
ומדליק את הנר: שזה בכלל עונג שבת הוא. וחייב לברך קודם הדלקה, אשר קידשנו
במצוותיו וציוונו להדליק נר של שבת – כדרך שמברך על כל הדברים שהוא חייב בהם מדברי
סופרים.
מצווה מדברי חכמים להדליק
נר קודם כניסת השבת, כדי שיהיה בבית נר דולק בשבת. ומצווה זו אינה דבר שהוא רשות
אם ירצה ידליק ואם לא ירצה לא ידליק, ולא מצווה שאינו חייב לרדוף אחריה עד שיעשה
אותה, כמו עירובי חצרות[א]
או נטילת ידיים לאכילה[ב],
שהן מצוות שאינן חובה: אלא היא מצווה שהיא חובה. ואחד אנשים ואחד נשים, חייבים שבכניסת
השבת יהיה בבתיהם נר דלוק[ג]. אפילו אין לו מה יאכל משל עצמו, אלא
הוא מתפרנס מהצדקה – שואל על הפתחים, וקונה שמן ומדליק את הנר[ד]:
שזה בכלל עונג שבת [וכבוד שבת[ה]]
הוא. וחייב לברך קודם הדלקה, אשר קידשנו במצוותיו וציוונו להדליק נר של שבת[ו]
– כדרך שמברך על כל הדברים שהוא חייב בהם מדברי סופרים[ז].
[הוספה] היה נר דולק
בביתו מבעוד יום, קודם השבת צריך לכבות אותו, ויברך על הדלקת נר שבת, ויחזור
וידליקנו[ח].
משום כמה טעמים
מדליקים נר שבת. א- כבוד השבת. ב- עונג שבת. ג- שלום בית. והמטרה העיקרית בהדלקת
הנר, שיהיה לבני הבית אור כשאוכלים את סעודת ליל שבת. לפיכך, צריכים להדליק את הנר
בסמיכות למקום שבו אוכלים, ואין צריך להדליק בחדר השינה[ט].
בהדלקת נר שבת, נר
אחד מספיק לכולם, והנר שתדליק בעלת הבית במקום האכילה עולה בשביל כולם, בין לבני
הבית ובין לאורחים, ואינם צריכים להדליק נר נוסף בעצמם[י].
ואם בן בית או אורח ידליק נר נוסף אין מברכים עליו, מפני שאין מברכים על תוספת
אורה. לפיכך, מי שלא שהה בביתו בשבת, אלא התארח אצל אחרים, כגון בת אצל הוריה, או
כלה אצל חמותה, אין לה להדליק נר נוסף בעצמה, לא במקום שבו אוכלים ולא בחדר שייחדו
לה לשינה, וכל שכן שאין לה לברך עליו שהיא ברכה לבטלה[יא].
וכל שכן בנות רווקות אינן צריכות להדליק נר שבת בעצמן[יב].
בחור רווק המתגורר
לבדו, ואוכל בביתו את סעודת השבת, חייב להדליק נר שבת בבית שבו מתגורר. ואף שיש לו
הורים המדליקים נר שבת בביתם, חובת הדלקת נר שבת היא בכל בית שבו מתגורר האדם. וכך
הדין בבחורה רווקה המתגוררת לבדה. וכך הדין באיש גרוש או באישה גרושה, וכן באלמן או אלמנה[יג].
הדלקת נר שבת שונה
מהדלקת נר חנוכה, שבנר חנוכה אם היו מדליקים עליו בביתו, קיים בהדלקתם את מצוות נר
חנוכה, ופטור מלהדליק נר חנוכה במקום שבו מתארח [אלא אם היה מתארח אצל אחרים, וגר
יחידי בדירה שהקצו לו, ידליק שם מפני הרואים], ואילו בנר שבת, אם אשתו ובניו
מדליקים נר שבת בביתו, והיה מתארח אצל אחרים ושהה יחידי בדירה שהקצו לו, והיה אוכל
שם את סעודת ליל שבת, חייב להדליק נר שבת במקום שבו אוכל, מעיקר הדין, מפני שיש
עליו חובה להדליק נר שבת במקום שבו אוכל[יד].
אולם אם המתארח היה אוכל ביחד עם בעל הבית המארח, אינו צריך להדליק נר שבת בפני
עצמו, כמו שביארנו בהלכה לעיל.
בחורים השוהים
בישיבה, ידליקו בחדר האוכל נר אחד עבור כולם[טו].
וכן אורחים השוהים במלון, ידליקו נר אחד בחדר האוכל עבור כולם, כי אין מברכים על
תוספת אורה[טז].
ואם הנשים אינן מוותרות להדליק בעצמן נר שבת, ידליקו יחדיו את הנרות בחדר האוכל,
ותברך אחת בשביל כולן, או שידליקו ללא ברכה[יז].
מי שאינו יכול לאכול
בגלל מחלתו, ידליק נר בביתו ולא ישב בחושך, וראיה לדבר מיום הכיפורים שחל בשבת,
שחובה להדליק למרות שאינו אוכל, כמו שנתבאר בהלכות שביתת עשור[יח].
במקרה שלפנינו כל הטעמים להדלקת הנר קיימים, שהרי הוא מתענג לישב לאור הנר, ובכך
מכבד את השבת, ואור הנר יגרום לשלום בית, אולם אף במקרים שיש רק טעם אחד להדלקה, חייב
להדליק נר שבת כמצוות חכמים.
מאחר ויש כמה טעמים
להדלקת נר שבת, ומאחר ואף במקרים שיש רק טעם אחד להדלקה, חייב להדליק נר שבת
כמצוות חכמים; זוג שהתארח בליל שבת אצל אחרים, ובדעתם לחזור לביתם לישון, צריכים
להדליק נר שבת בביתם, בברכה, כדי שיהיה להם אור כשיחזרו לביתם, ויהיה בכך שלום
בית. ובתנאי שחוזרים לביתם במהרה, כשהנרות שדרכם להדליק בכל שבת עדיין דולקים, כדי
שייהנו מאור הנר. אבל אם הם חוזרים לביתם בשעה מאוחרת, וכבר יכבו הנרות שדרכם
להדליק, אין להם להדליק נר שבת בביתם בברכה. ואם ירצו, ידליקו נר שבת בביתם ללא
ברכה. וכן מי שגר יחידי, והיה הולך לאכול סעודת ליל שבת בבית אחר, כך יעשה[יט].
צריך שיהיה נר שבת
דולק במשך כל זמן אכילתו, ואם הדליקו וכבה מיד קודם כניסת השבת, צריך לחזור
ולהדליקו[כ]
בברכה, ואם לא הפסיק בדיבור יחזור וידליקנו ללא ברכה.
אף שמעיקר הדין די
להדליק נר אחד לכבוד שבת, כבר נהגו כולם להדליק שני נרות, אחד כנגד זכור ואחד כנגד
שמור. ויש שמדליקים נרות נוספים[כא].
ב.
מותר להשתמש לנר השבת: והוא, שלא
יהא הדבר צריך עיון הרבה; אבל דבר שצריך לדקדק בראייתו, אסור להבחינו לאור הנר –
גזירה, שמא יטה.
מותר להשתמש לאור הנר
של שבת [בלא להזיזו]: והוא, שלא יהיה הדבר צריך עיון הרבה; אבל דבר שצריך לדקדק
בראייתו, אסור להבחינו לאור הנר – גזירה, שמא יטה את שמן הנר לכיוון הפתילה כדי
להגביר את האור, ונמצא מבעיר[כב].
זמן ההדלקה
ג.
המדליק צריך להדליק מבעוד יום,
קודם שקיעת החמה. ונשים מצוות על דבר זה, יותר מן האנשים, לפי שהן מצויות בבתים,
והן העסקות במלאכת הבית; ואף על פי כן, צריך האיש להזהירן ולבדוק אותן על כך,
ולומר לאנשי ביתו ערב שבת קודם שתחשך, הדליקו את הנר. ספק חשיכה ונכנס השבת, ספק
לא נכנס – אין מדליקין.
המדליק צריך להדליק
מבעוד יום, קודם שקיעת החמה. והנשים מצוות על הדלקת נר שבת יותר מהאנשים, וראוי
להקדימן בקיום מצווה זו, לפי שהן מצויות בבתים, והן העוסקות במלאכת הבית; ואף על
פי כן, צריך האיש להזהירן ולבדוק אותן על כך, ולומר לאנשי ביתו [בנחת[כג]],
ערב שבת קודם שתחשך, הדליקו את הנר. ספק חשיכה ונכנס השבת, ספק לא נכנס – אין
מדליקין.
ד.
משתשקע החמה עד שייראו שלושה
כוכבים בינוניים, הוא הזמן הנקרא בין השמשות בכל מקום; והוא ספק מן היום, ספק מן
הלילה, ודנין בו להחמיר, בכל מקום. ולפיכך אין מדליקין בו; והעושה מלאכה בין
השמשות שבת ובין השמשות במוצאי שבת, בשוגג – חייב חטאת מכל מקום. וכוכבים אלו – לא
גדולים הנראים ביום, ולא קטנים שאין נראין אלא בלילה; ומשייראו שלושה כוכבים אלו
הבינוניים, הרי זה לילה ודאי.
משתשקע החמה עד שייראו
שלושה כוכבים בינוניים, הוא הזמן הנקרא בין השמשות בכל מקום; והוא ספק מן היום,
ספק מן הלילה, ודנים בו להחמיר, בכל מקום. ולפיכך אין מדליקים בו; והעושה מלאכה
בין השמשות שבת ובין השמשות במוצאי שבת[כד],
בשוגג[כה]
– חייב חטאת מכל מקום. וכוכבים אלו – לא גדולים הנראים ביום, ולא קטנים שאין נראים
אלא בלילה; ומשייראו שלושה כוכבים אלו הבינוניים, הרי זה לילה ודאי[כו].
הפתילה
ה.
פתילה שמדליקין בה לשבת, אין עושין
אותה מדבר שהאור מסכסכת בו – כגון צמר, ושיער, ומשי, וצמר הארז, ופשתן שלא נופץ,
וסיב של דקל, ומיני העץ הרכים, וכיוצא בהן; אלא מדבר שהאור נתלית בו – כגון פשתה
נפוצה, ובגדי שש, וצמר גפן, וכיוצא בהן. והמדליק צריך שידליק, ברוב היוצא מן
הפתילה.
פתילה שמדליקין בה
לשבת, אין עושים אותה מדבר שהאש מרצדת ומהבהבת בו[כז]
– כגון צמר כבשים, ושיער עזים[כח],
ומשי, וסיב עץ הארז, ופשתן שלא נופץ[כט],
וסיב של דקל[ל],
ומיני העץ הרכים שמפיקים מהם סיבים דקים, וכיוצא בהן; אלא מדבר שהאש נתפסת בו
ודולקת כראוי – כגון פשתה נפוצה [=מעובדת], וחתיכות בד מפשתן, וצמר גפן [=כותנה],
וכיוצא בהן. והמדליק צריך שידליק את האש, ברוב הפתילה שנמצאת מחוץ לשמן, כדי שתאחז
האש בפתילה כראוי ולא תיכבה.
ו.
הכורך דבר שמדליקין בו, על דבר
שאין מדליקין בו – אם להעבות הפתילה כדי להוסיף אורה, אסור; ואם להקשות הפתילה כדי
שתהא עומדת ולא תשתלשל למטה, מותר.
הכורך דבר שמדליקין
בו, על דבר שאין מדליקין בו – אם להעבות את הפתילה כדי להוסיף אורה, אסור, מפני
שמתכוון להדליק בדבר שאסרו חכמים, ולהיעזר בו; ואם להקשות את הפתילה כדי שתהיה
עומדת ולא תחליק כלפי מטה, מותר, מפני שאינו מתכוון להדליק בדבר שאסרו חכמים, אלא
רק נעזר בו לייצוב הפתילה הראויה להדלקה.
ז.
נותנין גרגר של מלח וגריס של פול
על פי הנר בערב שבת, כדי שיהא דולק בלילי שבת. וכל הפתילות שאין מדליקין בהן,
עושין מהן מדורה – בין להתחמם כנגדה, בין להשתמש לאורה, בין על גבי מנורה, בין על
גבי קרקע; ולא אסרו אלא לעשותן פתילה לנר, בלבד.
נותנין גרגר של מלח,
וגריס של פול [=גרגר של פול שנטחן טחינה גסה], על פי הנר בערב שבת, כדי שיהיה הנר דולק
בלילי שבת[לא].
וכל הפתילות שאין מדליקין בהן, עושים מהן מדורה, מפני שאש המדורה מרובה וגדולה,
ואין לחשוש שמא יטה – בין להתחמם כנגדה, בין להשתמש לאורה, בין על גבי מנורה
[=פמוט], בין על גבי קרקע; ולא אסרו אלא לעשותן פתילה לנר, בלבד.
השמן
ח.
שמן שמדליקין בו לשבת, צריך שיהא
נמשך אחר הפתילה; אבל שמנין שאין נמשכין אחר הפתילה – כגון זפת, ושעווה, ושמן קיק,
ואליה, וחלב – אין מדליקין בהן. ומפני מה אין מדליקין בפתילות שאין האור נתלית
בהן, ולא בשמנים שאין נמשכים אחר הפתילה – גזירה, שמא יהיה אור הנר אפל, ויטה
אותה, בשעה שישתמש לאורה.
שמן שמדליקין בו
לשבת, צריך שיהיה נמשך אחר הפתילה; אבל שמנין שאין נמשכין אחר הפתילה – כגון זפת[לב],
ושעווה[לג],
ושמן קיק, ואליה[לד],
וחלב[לה]
– אין מדליקין בהן. ומפני מה אין מדליקין בפתילות שאין האש נתפסת בהן כראוי, ולא
בשמנים שאין נמשכים אחר הפתילה – גזירה, שמא יהיה אור הנר חלש וחשוך, ויטה את הנר,
בשעה שישתמש לאורה ונמצא מבעיר[לו].
ט.
חלב שהתיכו, וקרבי דגים שנימוחו –
נותן לתוכן שמן כל שהוא, ומדליק; אבל שמנין שאין מדליקין בהן – אפילו עירבן בשמן
משמנים שמדליקין בהן – לא ידליק, מפני שאין נמשכין.
חלב שחימם אותו הרבה
ועשאו נוזל, וקרבי דגים [=חלקים פנימיים של דגים] שנמעכו ונעשה מהם שמן – נותן
לתוכן שמן כל שהוא, ומדליק[לז];
אבל שמנין שאין מדליקין בהן – אפילו עירבן בשמן מהשמנים שמדליקין בהן – לא ידליק,
מפני שאין נמשכים.
י.
אין מדליקין בעטרן, מפני שריחו רע
– שמא יניחנו וייצא, וחובה עליו לישב לאור הנר. ולא בצורי, מפני שריחו טוב – שמא
ייקח ממנו, מן הנר; ועוד, מפני שהוא עף. ולא בנפט לבן, ואפילו בחול – מפני שהוא
עף, ויבוא לידי סכנה.
אין מדליקין בעטרן[לח],
מפני שריחו רע – שמא יניחנו וייצא, וחובה עליו לישב לאור הנר. ולא בצורי[לט],
מפני שריחו טוב – שמא ייקח ממנו, מן הנר; ועוד, מפני שהוא עף. ולא בנפט לבן[מ],
ואפילו בחול – מפני שהוא עף, ויבוא לידי סכנת חיים.
יא.
מותר להדליק לכתחילה, בשאר שמנים –
כגון שמן צנון, ושומשמין, ולפת, וכל כיוצא בהן: אין אסור אלא אלו שמנו חכמים,
בלבד.
מותר להדליק לכתחילה,
בשאר שמנים – כגון שמן צנון, ושומשמין, ולפת, וכל כיוצא בהן: אין אסור אלא אלו
שמנו חכמים, בלבד.
גזירות שימוש בשמן
יב.
לא ייתן אדם כלי מנוקב מלא שמן על
פי הנר, בשביל שיהא מנטף, ולא ימלא קערה שמן וייתננה בצד הנר וייתן ראש הפתילה
לתוכה, בשביל שתהא שואבת – גזירה, שמא ייקח מן השמן שבכלי: שהרי לא נמאס בנר;
ואסור ליהנות בשבת מן השמן שהודלק בו, ואפילו כבתה הנר, ואפילו נטף מן הנר – מפני
שהוא מוקצה מחמת איסור. ואם חיבר הכלי שיש בו השמן אל הנר בסיד, ובחרסית, וכיוצא
בהן – מותר.
לא ייתן אדם כלי
מנוקב מלא שמן מעל הנר[מא],
כדי שינטוף השמן מהכלי המנוקב לנר, וידלק הנר זמן רב; ולא ימלא קערה שמן וייתננה
בצד הנר, וימשוך את הקצה התחתון של פתילת הנר, מתוך הנר לתוך הקערה, כדי שתשאב שמן
מהקערה, וידלק הנר זמן רב – גזירה, שמא ייקח מהשמן שבכלי, ויקרב את כיבוי הנר,
ויתחייב משום מכבה[מב]. והסיבה שחששנו שיקח מהשמן שבכלי ולא
חששנו שיקח מהשמן שבנר, מפני שהשמן שבכלי לא נמאס כמו השמן שבנר. ואם חיבר את הכלי
שבתוכו השמן, אל הנר, בסיד ובחרסית [=טיט מיוחד שכשהוא נשרף נעשה חזק ביותר[מג]]
וכיוצא בהן – מותר, מפני שהכל נחשב ככלי אחד, ואף הכלי שבתוכו השמן נחשב חלק מהנר,
ולא יבואו בני אדם להשתמש בשמן.
אסור ליהנות בשבת מן
השמן שהודלק בו, ואפילו כבה הנר, ואפילו נטף השמן מן הנר – מפני שהשמן מוקצה מחמת
איסור, מפני שייחדו להדלקה[מד].
יג.
אין נותנין כלי תחת הנר לקבל בו
שמן בשבת, שהרי מבטל הכלי מהכינו; ואם נתנו מבעוד יום, מותר. ונותנין כלי תחת הנר
בשבת, לקבל ניצוצות – מפני שאין בהן ממש, והרי לא ביטלו מלטלטלו; ואסור ליתן לתוכו
מים, ואפילו מערב שבת – מפני שהוא מקרב את כיבוי הניצוצות.
אין נותנין כלי תחת
הנר לקבל בו שמן בשבת, שהרי מבטל בשבת את הכלי מהכינו [=מייעודו וניידותו], מפני שהשמן
שבנר אסור בטלטול[מה],
וכשיפול לכלי ייאסר טלטול הכלי שהיה מותר, והוא כסותר[מו];
ואם נתן את הכלי תחת הנר מבעוד יום, מותר, מפני שלא ביטלו בשבת מהכינו. ונותנין
כלי תחת הנר בשבת, שיפלו לתוכו הניצוצות [=גיצי האש הניתזים מהנר] – מפני שאין בהם
ממש, והרי לא ביטלו מלטלטלו; ואסור ליתן לתוכו מים, ואפילו מערב שבת – מפני שהוא
מקרב את כיבוי הניצוצות; כלומר שאנו חוששים שאם נתיר לו לתת כלי עם מים בערב שבת,
יבוא לתת כלי עם מים בשבת, מפני שיחשוב שאין בדבר זה איסור, וכשיפלו הנצוצות לתוך
המים עצמם, נמצא שקרב את כיבוים בשבת[מז].
גזירות שימוש באור
יד.
אין פולין לאור הנר, ולא קורין
לאור הנר, ואפילו גבוה שתי קומות; ואפילו עשרה בתים זה על גב זה, והנר בעליונה –
לא יקרא ולא יפלה לאורו בתחתונה, שמא ישכח ויטה. ואם היו שניים קורין בעניין אחד,
מותרין לקרות לפני הנר – שכל אחד מהן מזכיר חברו, אם שכח; אבל לא בשני עניינות,
שכל אחד מהן טרוד בעניינו.
אין מוציאים כנים
מהבגדים לאור הנר, ולא קוראים לאור הנר, ואפילו היה הנר גבוה שתי קומות; ואפילו היו
עשרה בתים [=חדרים] זה על גב זה, והנר בבית העליון – לא יקרא ולא יוציא את הכינים
לאורו בבית התחתון, שמא ישכח ויטה[מח].
ואם היו שניים קוראים בעניין [=בנושא] אחד, מותרים לקרוא לאור הנר – שכל אחד מהם
מזכיר לחברו, אם שכח; אבל לא בשני עניינים [=נושאים], שכל אחד מהם טרוד בעניינו.
טו.
התינוקות – קורין לפני רבן לאור
הנר, מפני שהרב משמרן; אבל הוא לא יקרא, מפני שאין אימתן עליו. ויש לו לראות בספר
לאור הנר, עד שיראה ראש הפרשה שהוא צריך להקרותן; ואחר כך נותן הספר בידן, והם
קוראין לפניו.
התלמידים – קוראים
לפני רבם[מט]
לאור הנר, מפני שהרב משמרם; אבל הוא לא יקרא, מפני שאין אימתם עליו. ומותר לרב
לראות בספר לאור הנר את תחילת הפרשה שהוא צריך להקרותם[נ];
ואחר כך נותן הספר בידם, והם קוראים לפניו.
טז.
כלים הדומים זה לזה, ואינן ניכרין
אלא בעיון הרבה – אסור להקריבן לאור הנר, ולהבחין ביניהן: שמא ישכח, ויטה. לפיכך
שמש שאינו קבוע – אסור לו לבדוק כוסות וקערות לאור הנר, מפני שאינו מכירן, בין בנר
של שמן, בין בנר של נפט שאורו רב; אבל שמש קבוע – מותר לו לבדוק לאור הנר כוסות
וקערות, מפני שאינו צריך עיון הרבה. ואם היה נר של שמן זית – אין מורין לו לבדוק,
ואף על פי שהוא מותר: גזירה, שמא יסתפק ממנו.
כלים הדומים זה לזה,
ואינם ניכרים אלא בעיון הרבה – אסור להקריבם לאור הנר, כדי להבחין ביניהם: שמא
ישכח, ויטה. לפיכך שמש [=עוזר, משרת] שאינו קבוע – אסור לו לבדוק כוסות וקערות
לאור הנר, מפני שהכלים דומים זה לזה, והוא אינו מכירם שיוכל להבחין ביניהם ללא
עיון רב, בין בנר של שמן, בין בנר של נפט שאורו רב; אבל שמש קבוע – מותר לו לבדוק
לאור הנר כוסות וקערות, מפני שהוא מכירם ואינו צריך עיון הרבה להבחין ביניהם. ואם
היה נר של שמן זית – אין מורים לו לבדוק, ואף על פי שהוא מותר: גזירה, שמא יסתפק
ממנו[נא].
זהירות מכיבוי
יז.
נר שאחורי הדלת – אסור לפתוח הדלת
ולנעול כדרכו, מפני שהוא מכבהו; אלא ייזהר בשעה שפותח, ובשעה שנועל. ואסור לפתוח
את הדלת כנגד המדורה בשבת, כדי שתהא הרוח מנשבת בה, ואף על פי שאין שם, אלא רוח
המצויה. ומניחין הנר של שבת על גבי אילן המחובר לקרקע, ואינו חושש.
נר [=כלי מלא שמן
שבתוכו פתילה] העומד בתוך הבית בסמוך לדלת – אסור לפתוח את הדלת ולנעול במהירות, כדרכו
בכל יום, מפני שמשב הרוח הנוצר מהדלת, יכבה את הנר; אלא יפתח ויסגור את הדלת
באיטיות, שלא יווצר משב רוח מהדלת[נב].
ואסור לפתוח את הדלת כנגד המדורה בשבת, כדי שתהיה הרוח מנשבת בה[נג],
ואף על פי שאין שם, אלא רוח המצויה. ומניחים את הנר של שבת, מערב שבת, על גבי אילן
המחובר לקרקע, ואין לחשוש שכאשר יכבה הנר יטלנו מהאילן, ונמצא שהשתמש באילן בשבת,
שמאחר שהנר הוקצה מחמת איסור, לא יבוא לטלטלו בשבת[נד].
תקיעות להכרזת שבת
יח.
כל מדינות ועיירות של ישראל,
תוקעין בהן שש תקיעות בערב שבת; ובמקום גבוה היו תוקעין, כדי להשמיע כל אנשי
המדינה, וכל אנשי המגרש שלה.
כל הערים והכפרים של
ישראל, תוקעים בהם שש תקיעות בערב שבת; ובמקום גבוה היו תוקעים, כדי להשמיע לכל
אנשי העיר, ולכל אנשי המגרש שלה[נה].
יט.
תקיעה ראשונה, נמנעו העומדים בשדות
מלחרוש ומלעדר ומלעשות מלאכה שבשדה; ואין הקרובין רשאין ליכנס לעיר, עד שיבואו
רחוקים וייכנסו כולם בבת אחת. ועדיין החנייות פתוחות, והתריסין מונחין. התחיל
לתקוע שנייה – נסתלקו התריסין, וננעלו החנייות; ועדיין החמין והקדירות מונחות על
גבי כירה. התחיל לתקוע תקיעה שלישית – סילק המסלק והטמין המטמין, והדליקו את
הנרות. ושוהה כדי לצלות דג, או כדי להדביק פת בתנור; ותוקע ומריע, ותוקע ושובת.
תקיעה ראשונה, נמנעו
העומדים בשדות מלחרוש ומלעדר ומלעשות מלאכה שבשדה; ואין הקרובים רשאים להיכנס
לעיר, עד שיבואו הרחוקים וייכנסו כולם בבת אחת, שאם יכנסו הרחוקים באחרונה, יחשדו
בהם שהם קרובים, ומה שהתאחרו להיכנס מפני שהמשיכו במלאכה לאחר התקיעה. ועדיין החנויות
פתוחות, והתריסים מונחים[נו].
התחיל לתקוע שנייה – נסתלקו התריסים, וננעלו החנייות; ועדיין המים החמים והקדירות
מונחות על גבי כירה. התחיל לתקוע תקיעה שלישית – סילק המסלק את הקדירות הראויות
להיאכל בלילה מעל גבי הכירה, והטמין המטמין את הקדירות הראויות להטמנה, והדליקו את
הנרות. ושוהה חמש דקות, משך זמן שיש בו כדי לצלות דג קטן, או כדי להדביק פת בתנור[נז];
ותוקע ומריע, ותוקע ושובת.
כ.
תקיעה ראשונה, תוקע אותה במנחה;
והשלישית, קודם לשקיעת החמה. וכן תוקעין במוצאי שבת אחר צאת הכוכבים, להתיר העם
למעשיהן.
תקיעה ראשונה, תוקע
אותה במנחה קטנה[נח];
והשלישית, קודם לשקיעת החמה[נט].
וכן תוקעים במוצאי שבת אחר צאת הכוכבים, להתיר העם למעשיהם.
כא.
יום הכיפורים שחל להיות בערב שבת,
לא היו תוקעין; חל להיות במוצאי שבת, לא תוקעין ולא מבדילין. יום טוב שחל להיות
בערב שבת, תוקעין ולא מבדילין; חל להיות לאחר השבת, מבדילין ולא תוקעין.
יום הכיפורים שחל
להיות בערב שבת, לא היו תוקעים; חל להיות במוצאי שבת, לא תוקעים ולא מבדילין[ס].
יום טוב שחל להיות בערב שבת, תוקעים ולא מבדילין; חל להיות לאחר השבת, מבדילין ולא
תוקעים[סא].
[א]
שיתוף שכנים במאכל, כדי
שייחשב מקום הדיור המשותף כרשות היחיד לעניין טלטול בשבת (עירובין א,ו-ז), ואם
אינם רוצים לטלטל אינם חייבים לעשות עירוב.
[ב]
שאם אינו רוצה לאכול פת,
אינו צריך ליטול את ידיו.
[ג]
לשון הרמב"ם
בתחילת ההלכה שלפנינו: "הדלקת נר בשבת אינה רשות, אם רצה מדליק ואם
רצה אינו מדליק; ולא מצוה שאינו חייב לרדוף אחריה עד שיעשנה, ...אלא חובה".
לשון זה משמעו ברור, יש מצווה שהיא חובה, להדליק נר קודם כניסת השבת, כדי שבכניסת
השבת כבר יהיה הנר דלוק. ובסוף ההלכה נתבאר שגם חייב לברך קודם הדלקה זו. ובהלכה ג
נתבאר שהמדליק צריך להדליק מבעוד יום, קודם שקיעת החמה, ויאמר לאנשי ביתו קודם
שתחשך הדליקו את הנר.
מאחר ומצוות הדלקת נר לכבוד שבת, היא
מצווה שהיא חובה שיש לעשותה קודם שקיעת החמה, כמו שנתבאר בהלכה ג, אם הדליק נר
לכבוד שבת בשעות הבוקר של יום שישי, אינו יכול לברך עליו. ואם היה נר דולק מבעוד
יום הרבה זמן לפני השקיעה, כלומר שהדליקו קודם פלג המנחה [=שעה ורבע קודם השקיעה]
שהוא זמן מופלג קודם השקיעה, שלא יכל לברך עליו בשעת הדלקתו, עליו לכבות אותו לפני
השקיעה ולחזור להדליקו, ובכך לקיים את מצוות חכמים שהיא חובה, ולברך עליה.
ואין לדחות את מה שכתבנו, ממה שכתב
הרמב"ם בהלכה שלפנינו: "ואחד אנשים ואחד נשים, חייבין להיות בבתיהן נר
דלוק בשבת". וכן להלן (ל,ה) כתב: "וצריך לתקן ביתו מבעוד יום, לכבוד
השבת; ויהיה נר דלוק, ושולחן ערוך, ומיטה מוצעת – שכל אלו לכבוד שבת
הן". ונדייק מכך שעיקר החובה בהדלקת נר שבת שיהיה נר דלוק, ולא שידליקנו
בפועל קודם כניסת השבת, שהרי בהלכה ג ביאר הרמב"ם ברור, "המדליק צריך
להדליק מבעוד יום קודם שקיעת החמה", מכאן שזמן הדלקת נר שבת הוא קודם השקיעה,
ואם תרצה אמור מפלג המנחה, ולא קודם לכן. ומה שכתב הרמב"ם חייבים שיהיה
בבתיהם נר דלוק, ולא כתב חייבים להדליק נר בבתיהם, כדי ללמדנו שהחובה היא
שבכניסת השבת כבר יהיה הנר דלוק בבית, ואין חובה מיוחדת על האיש או על האישה
להדליק את הנר בעצמם, כך שאם אחד מהם מדליק הוא מוציא את השני ידי חובתו שהיתה
מוטלת עליו, ואם אחד מהם שוהה מחוץ לבית זה שבבית מוציאו ידי חובתו כמו בהלכות נר
חנוכה (חנוכה ד,יא), אלא העיקר שאחד מבני הבית יקיים מצווה זו וידליק את הנר בבית.
אילו רצה הרמב"ם לרמוז לנו שעיקר
מצוות הדלקת נר שבת היא שיהיה נר דלוק בבית, הוא היה צריך לפתוח את הפרק במילים
אלו, "אחד אנשים ואחד נשים, חייבין להיות בבתיהן נר דלוק בשבת", המבטאות
את עיקר הגדרת המצווה. אולם ממה שפתח הרמב"ם במילים "הדלקת נר בשבת אינה
רשות, אם רצה מדליק ואם רצה אינו מדליק", משמע שיש מצווה להדליק. ובהלכה ג
נתבאר, שהמדליק, בין אם הוא האיש או האישה או אחד מבני הבית, ידליק קודם השקיעה,
משמע שלא ידליק משעות הבוקר, אלא סמוך לשקיעה, ואם תרצה אמור מפלג המנחה.
היוצא מכך, צריך להקפיד שלא ידליקו את הנר
חרש שוטה וקטן או גוי, אלא גדול שהוא מחוייב במצוות שיכול לברך על הדלקת הנר, כפי
תקנת חכמים. ואף שבדיני הדלקת נר שבת לא כתב הרמב"ם שאם הדליקו חרש שוטה וקטן
או גוי לא יצא ידי חובתו, כמו שכתב בהלכות חנוכה (ד,ט), כך הדין.
דברינו שלא כדברי מהר"י קאפח (הערה
ה), הרב צדוק, אורה ושמחה, ובאר שרים או"ח ב עמ' תצח, שכתבו בדעת הרמב"ם
שאם הדליק את הנר מבעוד יום, אינו צריך לכבות אותו ולשוב להדליקו, ודייקו זאת
מלשון הרמב"ם "נר דלוק". וראה בביאור יד פשוטה, שניתן לצאת ידי
חובת הדלקת נר שבת, על ידי שיאמר לקטן או לגוי להדליק, העיקר שיהיה בבית נר דלוק.
אלא ביארנו את הרמב"ם כדעת הרמ"א שכתב (רסג,ד) שיכבה את הנר ויחזור
וידליקנו לכבוד שבת. וראה שם בביאור הלכה (ד"ה מבעוד), שיחזור וידליקנו
בברכה.
וכך היא דעת ילקוט יוסף (קיצוש"ע
רסג,מט) שיכבה את הנר ויחזור וידליקנו, אלא שהוא כתב שיחזור וידליקנו בלי ברכה,
ואנו סוברים שיחזור וידליקנו בברכה.
וראה בדברי הטור (סי' רסג) שכתב, שמי
שסובר שאם הדליק את הנר מבעוד יום אינו צריך לכבותו ולחזור להדליקו, סובר שמצוות
הדלקת נר שבת היא כמו שמצאנו בהלכות שחיטה (יד,ז), שיש מצווה לברך על כיסוי הדם,
אולם אם הרוח כיסתה אינו צריך לכסות וממילא לא יברך. מכאן שייתכן שתהיה מצווה
שחייבים לברך עליה, אולם אם נעשתה המצווה לא יברך עליה.
וראה בילקוט יוסף (שבת, כרך א, רסג,לט
הערה נז), שכתב שהרמב"ם מלמדנו במילים "נר דלוק", שאם כבה נר השבת
קודם השבת, צריך לחזור ולהדליקו קודם השבת, שלא כמו בנר חנוכה שאם כבה הנר אחר
שהדליקו אינו צריך לחזור ולהדליקו (חנוכה ד,ה), ודיוקו נכון.
[ד]
מדובר שמתפרנס ואוכל
מהצדקה, והצריכוהו לשאול על הפתחים כדי לקנות נר. אולם אם אין לו מה לאכול בשבת,
ישאל על הפתחים כדי לקנות אוכל, ורק אחר כך יקנה נר, אם ישאר לו כסף לכך
(משנ"ב סי' רסג ס"ק ט).
[ה]
הרמב"ם לא כתב כאן
שהדבר בכלל כבוד השבת, ואנו הוספנו זאת בסוגריים בעקבות דבריו להלן (ל,ד).
[ו]
אולם ביום טוב אין
מדליקין נר, וכל שכן שאין מברכים עליו, מפני שמותר להדליק ולהבעיר אש ביום טוב,
ומה מקום לברך על הנר בערב יום טוב. ומה שכתבו שכך נמצא בירושלמי, אינו נמצא
בירושלמי, ודרך הראשונים לכנות ספר מנהגים שהתחבר בתקופת הגאונים כירושלמי, והוא
מנהג שהתפתח בתקופת הגאונים.
[ז]
מדברי סופרים ביאורו
מדברי חכמים.
[ח]
נתבאר בהערה ג ראה שם.
[ט]
הוראת מו"ר הרב
רצון ערוסי. מה שכתבנו שהדלקת נר שבת הוא מכבוד השבת ועינוגה, נתבאר לעיל בהלכה א.
ומה שכתבנו שהוא משום שלום בית, נתבאר בהלכות חנוכה (ד,יד), והכוונה שמחמת אור הנר
לא יתקל במכשולים ולא יגיע להתקוטט עם בני ביתו. ומה שכתבנו שהמטרה העיקרית שיהיה
אור במקום שבו אוכלים, הוא על פי דברי הרמב"ם להלן הלכה י, שכתב שחובה לשבת
לאור הנר, מכאן שהמטרה שמדליקים את הנר כדי לשבת לאורו ולאכול את סעודת השבת.
היוצא מכך, אין צריך להדליק נר בכל חדרי הבית, ודי בנר אחד במקום האכילה, וממילא
אין לברך על הדלקת נרות בשאר חדרי הבית. דברינו הם על פי אורה ושמחה (בהלכה א),
שבשיטת הרמב"ם לא מצאנו שיש צורך להאיר את כל חדרי הבית כדי שלא ייכשל בעץ או
באבן, שלא כדברי שאר פוסקים, שיש מצוה להדליק בכל חדרי הבית, ולשיטתם אם הוא עם
אשתו ידליק בחדר השינה ללא ברכה (ראה משנ"ב סי' רסג ס"ק לא). וראה עוד
בילקוט יוסף שאף הוא פסק שאין חובה להדליק בשאר חדרי הבית, שלא כדברי המשנ"ב.
וזה לשון ילקוט יוסף (קיצוש"ע או"ח רסג,נח): "מצוה להדליק את הנרות
סמוך לשולחנו שסועד עליו בליל שבת, כדי שיקדש ויאכל לאורם, וזהו בכלל עונג שבת.
ועיקר מצות הדלקת הנרות בערב שבת היא בחדר שאוכלים בו, ומעיקר הדין אין חיוב
להדליק בשאר חדרי הבית. ומכל מקום אם ירצה הבעל להדליק הנר בחדר השינה רשאי, ותבוא
עליו ברכה, אבל אינו רשאי לברך".
[י]
וכן אינם צריכים להשתתף
בפרוטה בהדלקת נר זה, שלא כמו בחנוכה שאורח שאין מדליקים עליו בביתו צריך להשתתף
בפרוטה בהדלקת נר חנוכה, כמו שנתבאר בהלכות חנוכה (ד,יא).
ולעומת זאת, לפי השו"ע (רסג,ז):
"אורח שאין לו חדר מיוחד וגם אין מדליקין עליו בביתו, צריך להשתתף בפרוטה".
[יא]
הוראת מו"ר הרב
רצון ערוסי. וכך כתב הרב צדוק בביאורו לרמב"ם. ולעומת זאת, בילקוט יוסף כתב
(קיצוש"ע או"ח רסג,יח) שידליקו בברכה בחדר שייחדו להם לשינה. ובשמירת
שבת כהלכתה כתב (מה,ח), שהמנהג הוא שתדליק האישה נרות שבת בברכה בחדר האוכל של בית
ההורים.
[יב]
הוראת מו"ר הרב
רצון ערוסי. ובילקוט יוסף כתב (קיצוש"ע או"ח רסג,יד) שכך מנהג הספרדים,
ואם ירצו ידליקו בלי ברכה. ובשמירת שבת כהלכתה כתב (מג,ח), שיש נוהגים שכל הבנות
שבבית שהגיעו לחינוך מדליקות נרות שבת, בנוסף לנרות שעקרת הבית מדליקה, ויש שגם
מברכות על הדלקה זו, וכשנוהגים כן טוב שכל בת תדליק בחדר אחר שמשתמשים בו בשבת ככל
שהדבר אפשרי.
[יג]
הוראת מו"ר הרב
רצון ערוסי.
[יד]
הוראת מו"ר הרב
רצון ערוסי. ומה שכתבנו שבנר חנוכה אם היה מתארח וגר יחידי ידליק שם מפני הרואים,
הוא מדברי הרמב"ם בהלכות חנוכה (ד,יא).
[טו]
הוראת מו"ר הרב
רצון ערוסי. ולעומת זאת, בילקוט יוסף כתב (קיצוש"ע רסג,טו) שידליק בפנימייה
בחדר השינה, וצריך שהנרות יהיו גדולים שיעור שכאשר יחזור מסעודת ליל שבת ישארו
דלוקים. ובעת שמדליק הנרות יברך לפני ההדלקה, ואם יש בחדר כמה בחורים הישנים שם,
האחד ידליק בתורנות.
[טז]
לשון השו"ע
(רסג,ח): "שנים או שלושה בעלי בתים אוכלים במקום אחד, י"א שכל אחד מברך
על מנורה שלו, ויש מגמגם בדבר [=יש האוסרים שכל אחד ידליק בעצמו נר שבת]. ונכון
ליזהר בספק ברכות ולא יברך אלא אחד". (ע"כ שו"ע) והסברא של האוסרים
שכל אחד ידליק בעצמו נר שבת, היא שאין מברכים על תוספת אורה.
[יז]
הוראת מו"ר הרב
רצון ערוסי. ובילקוט יוסף כתב (קיצוש"ע רסג,כ): "...וכן מי שמתארח בבית
מלון צריך להדליק נר שבת בחדרו. ואם בעלי בית המלון חוששים מדליקה, ואינם מאפשרים
להדליק נר בחדר השינה, ידליק בברכה בחדר האוכל, ואם כבר קדמו אחרים והדליקו נרות
שבת בחדר האוכל, אין לו לברך שם עוד, אלא יוכל לברך על הדלקת החשמל בחדר השינה".
[יח]
מה שהפננו להלכות שביתת
עשור, הוא שם (ג,י). ומקור ההלכה מביאור הרב צדוק (שבת ה,א).
[יט]
מה שכתבנו שמשערים האם
הנרות שדרכם להדליק בכל שבת, ישארו דולקים עד שיחזרו, ידליקו את אותם נרות בברכה,
ואם לאו, לא ידליקו כלל נרות שבת בביתם, ואם ירצו ידליקו ללא ברכה. הוא, משום שלא
מסתבר לחייב אדם להדליק נרות גדולים במיוחד, כדי שישארו דולקים עד שיחזור
לביתו לישון, אלא אם הנרות שבין כה וכה הוא מדליק ישארו דולקים כשיחזור, אם כן יש
טעם שידליק נר שבת משום שלום בית, ואם לאו, אין טעם לחייבו להדליק נר שבת בביתו.
ויצא ידי חובת נר שבת בנרות חברו, שהדליק במקום שבו יאכלו.
ולעומת זאת, בילקוט יוסף כתב, שבשבת זו
שיוצא מביתו לאכול בבית אחר, יתן בנר יותר שמן מדרכו בכל שבת, כדי שישאר הנר דולק
כשיחזור לביתו. וזה לשון ילקוט יוסף (קיצוש"ע רסג,יט): "המתארחים אצל
קרוביהם לסעודת ליל שבת, ויוצאים מבעוד יום וחוזרים לביתם לאחר הסעודה, לישן שם,
אם הם יוצאים מביתם אחר שהגיע זמן פלג המנחה, ידליקו הנרות בביתם בברכה, וילכו
לבית קרוביהם. ויתן שמן כשיעור שידלק עד שיחזרו לביתם לישן, או נרות גדולים שידלקו
עד שיחזרו לביתם. ואם יוצאים קודם פלג המנחה, אין להם לברך על ההדלקה".
[כ]
ראה בילקוט יוסף (שבת,
כרך א, רסג,לט הערה נז), שכך כתב בדעת הרמב"ם, הבאנו דבריו לעיל בהערה ג ראה שם. שלא כמו נר
חנוכה, אם הדליקו וכבה מיד יצא ידי חובתו, כמו שנתבאר בהלכות חנוכה (ד,ה).
ובילקוט יוסף כתב (קיצוש"ע
רסג,ז): "אשה שהדליקה נרות שבת, ואחר מספר רגעים מההדלקה כבו הנרות מהרוח
וכיוצא בזה, אם ברור לה שעדיין לא שקעה החמה צריכה לחזור ולהדליק הנרות בלי
ברכה".
[כא]
ילקוט יוסף (קיצוש"ע
רסג,ב).
[כב]
מלאכת מבעיר נזכרה להלן
(יב,א). אולם באור החשמל שאינו נחלש במשך זמן פעולתו, אין מקום לגזור גזירה
זו (מהר"י קאפח הערה לד).
[כג]
הוספנו את המילה בנחת על
פי דברי הרמב"ם בהלכות אישות (טו,יט) ובהלכות דעות (ה,ז), ועל פי התלמוד שבת
(לד,א).
[כד]
כתב המ"מ בשם
רש"י, דוקא אם עשה מלאכה במשך כל בין השמשות בכניסת השבת וביציאתה, מפני שיש
ספק שמא מקצת בין השמשות הוא יום ומקצתו לילה. (ע"כ רש"י) וכך כתב
הרמב"ם בהלכות מחוסרי כפרה (ב,יד), שבבין השמשות יש ספק שמא מקצתו מהיום
ומקצתו מהלילה. והמ"מ הוסיף על רש"י, שהוא הדין אם איחר לעשות מלאכה
בכניסת השבת, והקדים לעשות מלאכה בצאת השבת, חייב, משום שזמן אחד מהם בודאי הוא
שבת. וכן אם עשה מלאכה במקצת בין השמשות, בפרק זמן אחד, בכניסת השבת וביציאתה,
חייב, משום שזמן אחד מהם בודאי הוא שבת.
[כה]
נתבאר לעיל (א,א).
[כו]
לדעת מהר"י קאפח
(הערה יד), בין השמשות מתחיל מיציאת שני כוכבים, ועד אז הוא יום ודאי, כמו שנתבאר
בהלכות קידוש החודש (ב,ט). והטעם שהזכיר הרמב"ם בהלכה שלפנינו משתשקע החמה
הוא זמן הנקרא בין השמשות, מפני שאין ראייתם של בני אדם זהה, ויש שיראו שני כוכבים
ויש שלא יראו, ולפיכך בשל תורה החמרנו לאסור עשיית מלאכה משקיעת החמה. ועוד ביאר
(הערה י), שכל הזמן מהשקיעה עד צאת שני כוכבים, שלא יעשו בו מלאכה, ייחשב תוספת
שבת. (ע"כ מהר"י קאפח) וכבר ביארנו בהרחבה במאמר "שקיעת החמה
ובין השמשות במשנת הרמב"ם", שיש לחלק בין הגדרת יום לגבי קידוש
החודש, לבין הגדרת יום בשאר מצוות התורה, וכפי שנתבאר בהלכה שלפנינו, בכל התורה
הגדרת זמן בין השמשות הוא מהשקיעה עד צאת הכוכבים, ורק בקידוש החודש ההגדרה שונה.
[כז]
שמא יטה את השמן לכיוון
הפתילה.
[כח]
הרמב"ם כתב
"ושיער", ואנו כתבנו שיער עזים, על פי רש"י ביבמות (קב,ב).
[כט]
אלא מעורבים בו קליפות
העץ.
[ל]
רשת חוטים הגדלה סביב
גזע הדקל.
[לא]
גרגר המלח מונע את עכירות
השמן, ומחמתו ימשך השמן לפתילה כראוי. וגריס הפול מונע את התלקחות השמן ובעירתו
בבת אחת, ומחמתו ידלק הנר במשך זמן רב.
[לב]
נתבאר לעיל (ג,כב). שהוא
שרף עצים שחור המשמש לאיטום או הבערה.
[לג]
דונג, חומר צהבהב הנוצר
על ידי הדבורים, ואינו השעווה של ימינו המיוצרת מנפט. וראה מ"מ וכס"מ
שדנו האם מותר להדליק בנרות שעווה, ועל פי דברינו הדבר מותר באופן מוחלט.
[לד]
השומן שבזנב הכבש.
[לה]
שומן מן החי.
[לו]
כמו שיתבאר להלן (יב,א).
אולם בפה"מ (שבת ב,א) נזכר טעם אחר: "וטעם איסור ההדלקה בפתילות אלו לפי
שאין האש נאחזת בהן. וכן שמנים אלו אינן נשאבין היטב בפתילה ויהיה אור הנר חלוש
וחשוך ויניחנו ויצא, וזה אסור לפי שהכלל אצלינו הדלקת נר בשבת מצוה".
[לז]
כתב מהר"י קאפח
(הערה כו) שהטעם הוא, מפני ששמן שהתיכו, וקרבי הדגים שנמעכו, עשויים להיקרש
ולקפוא, ולא ידלקו כראוי, ומחמת השמן המועט שנתן בהם, לא יקרשו וידלקו כראוי. אולם
בתלמוד שבת (כא,א) נאמר טעם אחר, שחלב שהתיכו וקרבי דגים שנמוחו ראויים לידלק גם
ללא תערובת שמן, וחששו חכמים שמא ידליק גם בחלב שאינו מהותך ובקרבי דגים שלא
נמוחו, שאינם דולקים יפה, ולפיכך אם נתן בהם מעט שמן, לא יבוא להדליק בחלב כשאינו מהותך
ובקרבי דגים שלא נימוחו, וזה טעם ההיתר.
[לח]
שמן סמיך שחור המופק
מעצים על ידי חמומם, וריחו רע.
[לט]
בושם המכיל כוהל, שעף
ומתנדף כמו בנזין, ואדיו הדליקים עלולים לשרוף את הבית. וגם שמא יסתפק ממנו מחמת
ריחו הטוב, ונמצא שמקרב את כיבוי הנר, כמו שנאמר להלן (יב,ב): "המסתפק מן
השמן שבנר, חייב משום מכבה".
[מ]
נפט מזוקק חסר צבע שאורו
רב.
[מא]
"נר" בלשון
חכמים, הוא כלי מלא שמן שבתוכו פתילה דולקת.
[מב]
בסוגיה זו של המסתפק
מהשמן שבנר חייב משום מכבה, יש שתי הלכות. ההלכה להלן (יב,ב) "והמסתפק מן
השמן שבנר, חייב משום מכבה", כלומר שלקח מהשמן שבכלי שבתוכו פתילה דולקת.
וההלכה שלפנינו, שמסתפק מהשמן הנמצא בכלי גדול המחובר לנר, והשמן נוטף מהכלי לנר,
או הנר שואב ממנו בפתילה.
נחלקו הראשונים בביאור ההלכות. לשון
התלמוד ביצה (כב,א): "הנותן שמן בנר חייב משום מבעיר, והמסתפק ממנו חייב משום
מכבה. וביארו בתוספות (ד"ה והמסתפק ממנו) מדוע הוא מכבה, מפני שבשעה שלוקח
מהשמן מתמעט אור הנר. ואין לפרש שהוא מכבה מפני שלקח מהשמן, ומחמת כך ימהר הנר
להתכבות, מפני שהוא גרם כיבוי, והלכה כחכמים שנחלקו על רבי יוסי (משנה שבת טז,ה),
וגרם כיבוי מותר.
הרא"ש מקשה על שיטת התוספות, ממשנה
שבת (ב,ד): "לא יקוב אדם שפופרת של ביצה וימלאנה שמן ויתננה על פי הנר בשביל
שתהא מנטפת אפילו הוא של חרס". והיא ההלכה שלפנינו, והרי במקרה זה אינו ממעט
את אור הנר, ומדוע הוא מכבה! ולפיכך מבאר הרא"ש, שהטעם שהוא מכבה מפני שממהר
את הכיבוי של הנר, ואף חכמים מודים בזה לרבי יוסי, שבגרם כיבוי כזה אסור,
וכל מה שהתירו חכמים גרם כיבוי זה כאשר אינו נוגע בדבר הדולק, אלא עושה מחיצה חוצה
לו בכלי חרס שישברו ויכבו, אולם במקרה שלפנינו השמן והפתילה גורמים לאש, והממעט
אחד מהם וממהר בכך את הכיבוי, חייב, אפילו לדעת חכמים.
אם נעיין בלשונות הרמב"ם בפה"מ
ובמשנ"ת, נראה שדבריו קרובים לדברי הרא"ש, אלא שעדיין יש הבדל ביניהם
בהגדרת הדברים. לשון הרמב"ם בפה"מ שבת (ב,ב), על המסתפק מהשמן שבכלי
שבתוכו פתילה דולקת: "ואסור אצלינו למעט כל שהוא מן השמן שבנר מפני שמקרב
זמן כבוין". ועוד כתב שם בפירוש משנה ד, על המסתפק מהשמן הנמצא בכלי גדול
המחובר לנר, והשמן נוטף מהכלי לנר, או הנר שואב ממנו בפתילה: "והטעם שאסרו
חכמים שלשה דברים אלו, כלומר שפופרת שלביצה ושל חרס וקערה [הנתונות על פי הנר],
שמא יקח מאותו השמן לסוך בו וזה מכבה". לשון הרמב"ם במשנ"ת
להלן (יב,ב): "והמסתפק מן השמן שבנר, חייב משום מכבה".
תחילה נבאר את ההלכה של הרמב"ם להלן (יב,ב), "והמסתפק
מן השמן שבנר, חייב משום מכבה". משום מכבה, ביאורו משום תולדת מכבה, כלומר
שעשה מעשה הדומה לאב, באב מלאכה מכבה את האש עצמה, ואילו בתולדה ממעט את השמן,
ומכיוון וכל השמן שבנר מחובר, והשמן והפתילה גורמים לדליקה, [לשון הרא"ש:
"אבל הכא השמן והפתילה שתיהן גורמים את הדליקה, והממעט מאחד מהן וממהר את
הכיבוי, חייב"], הרי שהממעט את השמן, עושה מעשה כיבוי. וכך כתבנו גם להלן
(יב,ב) והערה טו. הרא"ש הגדיר
זאת כגרם כיבוי, ואילו אנו מבארים בדעת הרמב"ם שהוא עושה מעשה כיבוי, וגרמא
זה כשאינו נוגע בדבר הדולק, ולא במה שעשוי לנטוף לתוך הנר.
בהלכה שלפנינו נתבאר דבר נוסף, שגם מי
שמסתפק מהשמן הנמצא בכלי גדול המחובר לנר, והשמן נוטף מהכלי לנר, או הנר שואב ממנו
בפתילה, הרי הוא חייב משום מכבה, שמאחר שכל השמן שבבכלי העליון עשוי לנטוף לנר
ולידלק, וכן השמן שבקערה עשוי לישאב על ידי הפתילה ולידלק, לפיכך החשיבו חכמים כאילו
כל השמן נמצא בנר ובפתילה, ולפיכך אם יסתפק ממנו יקרב את כיבוי הנר. (מה שכתבנו
הוא על פי פה"מ שבת ב,ד, והרב צדוק). ורש"י כתב (שבת כט,ב): שכיון שהקצה
את השמן לנר, חייב משום מכבה.
וראה עוד בהערות מהר"י קאפח על
פה"מ שבת (פ"ב הערות 16, 26), ובהערות פה"מ שבת מהדורת מעליות
(פ"ב הערות 22, 41), שם נתבאר, שבתחילה סבר הרמב"ם שטעם האיסור להסתפק
מהשמן שבנר, או מהשמן שבכלי הנוטף לנר או שהנר שואב ממנו, הוא משום גרם כיבוי שהוא
אסור, ולבסוף סבר שהוא משום שהוא מכבה, וכמו שביארנו והגדרנו את הדברים. וכך כתב
מהר"י קאפח גם בהערותיו על משנ"ת (פרק יב הערה ו).
על פי מה שכתבנו, טעם האיסור להסתפק מן
השמן שבנר, או מהשמן שבכלי העליון הנוטף לנר, הוא משום מכבה, וכפי שכתב
הרמב"ם בפה"מ שבת (ב,ד) בצורה מפורשת. והנה, מלשון הרמב"ם בהלכה
שלפנינו לכאורה אפשר לדייק שהטעם הוא משום מוקצה. שהרי כתב הרמב"ם: "...ואסור
ליהנות בשבת מן השמן שהודלק בו, ואפילו כבתה הנר, ואפילו נטף מן הנר – מפני
שהוא מוקצה מחמת איסור...". ולכאורה הרמב"ם מתכוון לבאר את מה שכתב
לפני כן, מדוע אסור לקחת מהשמן שבכלי העליון, משום מוקצה. ואכן כך ביאר ערוך
השולחן (רסה,ב) בדעת הרמב"ם, שסיבת האיסור להסתפק מהשמן שבנר, משום מוקצה.
אולם מרכבת המשנה חלמא לא הסכים לביאור זה, וכתב, שאין לומר שטעם האיסור ליהנות
מהשמן, הוא משום מוקצה האסור מדברי חכמים, מפני שאין גוזרים גזירה לגזירה, ואי
אפשר לאסור את ההדלקה של הנר, שנוטף אליו שמן או שהוא שואב שמן, מכלי אחר גדול
הסמוך לו, מחמת טעם זה. ולכן, כדי למנוע אי הבנה, בביאור ההלכה העברנו משפט זה
לסוף ההלכה, מפני שהוא מלמדינו דין נוסף, שאפילו אם כבה הנר או נטף השמן, אסור
ליהנות מהשמן משום מוקצה. אבל כל זמן שהנר דולק, טעם האיסור ליהנות מהשמן שבנר או
שבכלי העליון משום מכבה.
[מג]
מהר"י קאפח (פרק יח
הערה מז).
[מד]
מה שכתבנו, שהסיבה שהשמן
נחשב מוקצה, מפני שייחדו להדלקה, כך כתב הרמב"ם בפה"מ שבת (ג,ה). והשווה
להלן (כה,כג; כו,יד), אף שם נזכר שהשמן הוא מוקצה מחמת איסור.
והר"ן על הרי"ף (שבת כ,ב בדפי
הרי"ף) כתב סיבה אחרת, שהשמן נחשב מוקצה, מפני האיסור להשתמש בו, שהרי המסתפק
מן השמן שבנר חייב משום מכבה (הביאו המשנ"ב סי' רעט, ס"ק ג).
[מה]
נתבאר בהלכה הקודמת שהוא
מוקצה מחמת איסור.
[מו]
הוספנו את ההסבר מדברי
הרמב"ם להלן (כה,כג).
[מז]
ביארנו את הטעם על פי
המשנ"ב (רסה,ד ס"ק טו). המקרב את כיבוי האש בשבת, חייב משום תולדת מכבה,
כמו שביארנו בהלכה הקודמת ובהערה מב. ואם נותן כלי עם
מים גלויים בשבת, ונפלו הניצוצות לתוכו, הוא נחשב כמקרב את כיבויים ולא כגרם
כיבוי, ולפיכך אסור.
מה שכתבנו יבאר את ההבדל שיש בין ההלכה
שלפנינו להלכה להלן (יב,ד), שם נזכר שמותר לעשות מחיצה בכל הכלים, אפילו שהם מלאים
מים ויתבקעו בהגיע האש אליהם ויכבו, מפני שהוא גרם כיבוי, משום ששם אין האש
מגיעה למים עצמם, אלא לכלי שבתוכו מים, ולפיכך הוא גרמא ומותר, ואילו בהלכה שלפנינו
הניצוצות נופלים לתוך המים עצמם, ולפיכך אינו גרמא אלא מקרב כיבוי ואסור.
ביאור זה נזכר בדברי המ"מ בשם הרשב"א, (להלן יב,ו, ד"ה טלית שאחז,
ראה שם שהוא הפירוש השני של הרשב"א, הזכירו הרשב"א במסכת שבת מז,ב),
והסכים עמו המ"מ, ואף אנו כתבנו כמותו.
[מח]
דוקא בנר העשוי משמן
ופתילה יש גזירה זו, שמא יטה את השמן לכיוון הפתילה שירבה האור, אבל באור חשמל אין
גזירה זו, כשם שלא חששו חכמים שמא ידליק עוד נר בשבת.
[מט]
כתב המ"מ שלפי
הרמב"ם התלמידים מותרים לקרוא רק בנוכחות רבם, שלא כרשב"א הסובר שאימת
הרב על התלמידים גם שלא בנוכחותו, ומותרים לקרוא גם שלא בנוכחותו.
[נ]
מכיון שהרב רואה לאור
הנר ראייה מועטת וקלה, ואינו שוקע בקריאה, אין לחשוש שישכח שהיא שבת ויטה.
[נא]
אף על פי שהשמן שבנר
נמאס לרוב בני אדם כמו שנזכר לעיל (הלכה יב), מאחר והשמש מתקרב מאוד לנר בשעה
שמבחין בין הכלים, חששו שמא יסתפק ממנו (סוף ההערה על פי הכס"מ).
[נב]
מכיון שמשב הרוח בעת
פתיחת הדלת וסגירתה גורם לכיבוי הנר ברוב המקרים, לפיכך הרי הוא דומה לפסיק
רישיה (לעיל א,ו), ואסור רק מדברי חכמים (ראב"ם, ברכת אברהם סי' יט עמ' מט).
לשון הרמב"ם: "נר שאחורי הדלת",
וכן הוא בתלמוד שבת (קכ,ב); ונחלקו המפרשים בביאורו, רש"י פירש (ד"ה
בפסיק רישיה), שהנר מונח כנגד הדלת, ובפתיחת הדלת וסגירתה נוצר משב רוח העלול
לכבות את הנר, וכך פירש ראב"ם (ברכת אברהם סי' יט עמ' מט), ואילו התוספות
ביארו (ד"ה פותח ונועל כדרכו), שהנר קבוע מאחורי הדלת, והאש שבפתילה מתכבה
מחמת שמרחיק את השמן בזמן הזזת הנר; ואין לאסור את פתיחת הדלת וסגירתה משום שהיא
בסיס לדבר האסור [=הנר], מפני שהדלת מחוברת לבית ובטלה כלפיו, ואף הנר המחובר לדלת
בטל כלפי הבית. או שמדובר כששכח את הנר על אחורי הדלת [וכן הוא בירושלמי שבת ג,ז].
תוספות הקשו על פירוש רש"י, שהרי אין רוח אחורי הדלת. ועוד שאין לבאר שהנר מונח
'כנגד' הדלת כפירוש רש"י, שהרי לשון 'כנגד' נזכר בהמשך ההלכה לגבי מדורה, אבל
לגבי נר נזכר לשון 'אחורי' הדלת. ועוד, שהרוח מנשבת רק בפתיחת הדלת ולא בסגירתה,
והיה צריך להיות אסור רק פתיחת הדלת ולא סגירתה, כמו בפותח את הדלת כנגד המדורה
שנזכר בהמשך ההלכה. ורש"י וראב"ם יאמרו, שגם נר המונח כנגד הדלת, מוגדר
כנר המונח אחורי הדלת, שהרי הוא מונח בבית, אחרי הדלת, ולא לפני הדלת מחוץ לבית.
כמו כן, הרוח המכבה את הנר אינה מגיעה מבחוץ, אלא בפתיחת הדלת וסגירתה נוצר משב
רוח העלול לכבות את הנר. ואנו סגננו את ההלכה על פי רש"י וראב"ם, משום
שגם הרמב"ם מפרש כמותם. וכך פירש מהר"י קאפח (הערה לז). וההלכה עוסקת
בפתיחה הדלת וסגירתה באופן תמידי, ולא כשאירע מקרה ששכח את הנר אחורי הדלת.
וזה לשון הרא"ש הובא בב"י
(סי' רעז): "וכתב הרא"ש וזה לשונו, רש"י פירש שהנר מונח אחורי הדלת
וחיישינן שמא יכבנו הרוח, ורבינו חננאל (בגליון שם) פירש שהנר מונח בכותל שאחורי
הדלת וכשפותח הדלת נוקש בכותל ואיכא למיחש שמא יכבה הנר, ור"י פירש שהנר קבוע
באחורי הדלת ובפתיחת הדלת ובנעילתו מרחיק את השמן מן הפתילה או מקרבו אל הפתילה
עכ"ל". (ע"כ ב"י)
בהלכה שלפנינו הביא מהר"י קאפח (הערה
לז) את דברי הגהות מיימוניות, שכתב את דברי התוספות, שהטעם שמותר לטלטל נר המונח
על אחורי הדלת, ואין הדבר אסור משום שהדלת בסיס לדבר האסור [=הדלת בסיס לנר], מפני
שהדלת מחוברת לבית ובטלה כלפיו. ודייק מכך מהר"י קאפח: "ולפי זה דכל
המחובר לכותל בטל הוא לגביו ואין בו משום טלטול מוקצה, מנורת חשמל המחוברת לקיר
ויש לה חבל טבור ארוך, מותר לטלטלה ולהעבירה מפנה לפנה, והוא הדין הזזת המפסק
שלחשמל בשעה שאין זרם, כדי לגרום כבוי או הדלקה מותר, ואין בהזזת הכפתור שום טלטול
מוקצה. ואם משום גרם כבוי או הדלקה הא קי"ל דמותר וכדאיתא בדף קכ ע"ב".
(ע"כ מהר"י קאפח) וקשה שהרי הגהות מיימוניות אינו בא לומר שכל דבר
המחובר לא שייך בו מוקצה, אלא שבדבר המחובר לדבר אחר החשוב ממנו, לא שייך מוקצה
מחמת בסיס לדבר האסור. וכך כתב המשנ"ב (רעז,א ס"ק ז) וזה לשונו:
"...ואין איסור בטלטול הדלת משום הנר המוקצה הקבוע בה, לפי שהדלת לא נעשית
בסיס לנר, לפי שהיא חשובה שמשמשת לבית ובטלה אצלו ולא להנר".
[נג]
המדורה צריכה הרבה אויר
וחמצן, ואפילו בפתיחת הדלת לאט היא מתלבה, ואסור לפתוח כדי שיכנס לה אויר, אלא אם הדלת
אינה כנגדה ויש לה אויר מספיק קודם.
[נד]
ביארנו את ההלכה על פי
המ"מ, על פי רש"י (שבת מה,א). ואיסור השימוש באילן בשבת נזכר להלן
(כא,ו). וזה שהנר נחשב מוקצה מחמת איסור נזכר להלן (כה,י). אבל ביום טוב מותר
לטלטל את הנר והוא דולק ואין חוששים שמא יכבה, ולפיכך גם אסור להניחו על הדקל, שמא
יבוא להשתמש במחובר (שביתת יום טוב ד,ה), על ידי שיניח את הנר על האילן ויטלנו
ממנו ביום טוב (רש"י, שבת מה,א).
[נה]
לאנשים הגרים בשטחים
הפתוחים שסביבות העיר עד מרחק קילומטר [2000 אמה].
[נו]
בזמנם היו עוקרים את
דלתות החנויות מצירם [הדלתות נקראו תריסין], ומניחים אותם לפני החנות, והשתמשו בהם
כשולחן להציע עליהן את הסחורה.
[נז]
מה שכתב הרמב"ם,
ושוהה כדי לצלות דג, או כדי להדביק פת בתנור, ביאורו בלשון ימינו ושוהה חמש דקות.
והביא הרמב"ם דוגמאות לדברים שמשך זמן עשייתם היא חמש דקות בערך, ולפיכך
הוספנו את המילים "חמש דקות". אבל אין הכוונה שאחר תקיעה שלישית יצלה דג
קטן או ידביק פת בתנור, וניכנס למחלוקת המפרשים האם קרמו פניה או לא (מהר"י
קאפח הערה מב).
[נח] לשון הרמב"ם
"במנחה", ומה שכתבנו "במנחה קטנה", כך ביאר הרב צדוק, מפני
שכל מנחה סתם בלשון הרמב"ם היא מנחה קטנה, והוא שעתיים וחצי זמניות לפני
השקיעה.
[נט]
ותקיעה שנייה תוקעים
אותה בין תקיעה ראשונה לתקיעה שלישית. ותקיעה תרועה ותקיעה האחרונים, תוקעים אותם
סמוך מאוד לשקיעה, כדי שלא יבואו בני אדם לעשות מלאכה אחר השקיעה. ולא פירשנו
שמקדימים לתקוע קצת לפני השקיעה משום תוספת שבת, שיוסיפו מחול על הקודש, מפני
שלדעת הרמב"ם אין דין תוספת שבת באיסור מלאכה בשבת, וכפי שיתבאר להלן פרק כט
הערה נו.
[ס]
בזמן שהיו מקדשים על פי
הראייה יכול לחול יום כיפורים ביום שישי או ראשון, אולם בזמננו שמקדשים על פי
החשבון לא יכול לחול יום כיפורים בימים אלה (קידוש החודש ז,א).
והנה הכלל הוא, "כי התקיעות הן הערה
על כניסת הקדש, וההבדלה הערה על יציאת הקדש" (פה"מ חולין א,ז). וכיון
שקדושת יום כיפורים שווה לקדושת השבת, אם חל יום הכיפורים בערב שבת, לא תוקעים
קודם שבת, מפני שלא נכנסת עכשיו קדושה נוספת, אלא קדושת השבת שווה לקדושת יום
כיפורים שקדם. וכן אם חל יום כיפורים במוצאי שבת, לא תוקעים לפני יום כיפורים,
מפני שלא נכנסת עכשיו קדושה נוספת, אלא קדושת יום כיפורים שווה לקדושת השבת שקדמה,
ולא מבדילים במוצאי שבת, מפני שלא פחתה הקדושה, אלא קדושת יום כיפורים שווה לקדושת
השבת שקדמה.
[סא]
קדושת יום טוב פחותה
מקדושת השבת, מפני שמותר לעשות בו מלאכה שיש בה צורך אוכל נפש. לפיכך אם חל יום
טוב בערב שבת, תוקעים לפני השבת מפני שנכנסת קדושה יתירה של שבת, וצריך להבדיל את
העם ממלאכת אוכל נפש [ולא אסרו את התקיעה משום שבות, מאחר שזה למצוה, כתקיעות יום
טוב של ראש השנה, אף ששם החיוב מן התורה], ולא מבדילים במוצאי יום טוב, מפני שלא
פחתה הקדושה, אלא אדרבה בכניסת השבת התווספה קדושה. ואם חל יום טוב אחר השבת, מבדילים
במוצאי שבת, מפני שיצאה הקדושה, וקדושת יום טוב פחותה משבת [מבדילים: ותודיענו...
ובין קדושת שבת לקדושת יום טוב הבדלת...], ולא תוקעים קודם יום טוב, מפני שלא
נכנסת עכשיו קדושה נוספת, אלא בכניסת יום טוב הקדושה פוחתת.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה