הלכות שבת פרק כה מבואר - איסור טלטול; מוקצה

פרק כה – איסור טלטול; מוקצה

טלטול כלי מלאכה

א.         יש כלי שמלאכתו להיתר, והוא הכלי שמותר לעשות בו בשבת דבר שנעשה לו – כגון כוס לשתות בו, וקערה לאכול בה, וסכין לחתוך בו בשר ופת, וקורדום לפצוע בו אגוזים, וכיוצא בהן.

יש כלי שמלאכתו להיתר, והוא הכלי שמותר לעשות בו בשבת את הדבר שהוא מיועד לו – כגון כוס לשתות בו, וצלחת לאכול בה, וסכין לחתוך בו בשר ופת, ופטיש המיועד לפיצוח אגוזים[1], וכיוצא בהם.

ב.         ויש כלי שמלאכתו לאיסור, והוא הכלי שאסור לעשות בו בשבת דבר שנעשה לו – כגון מכתשת וריחיים וכיוצא בהן, שאסור לכתוש ולטחון בשבת.

ויש כלי שמלאכתו לאיסור, והוא הכלי שאסור לעשות בו בשבת את הדבר שהוא מיועד לו – כגון מכתשת [=מטחנת יד[2]] וריחיים [=כלי לטחינת קמח[3]] וכיוצא בהם, שאסור לכתוש ולטחון בשבת[4]. [הוספה] וקדירה [=סיר שמבשלים בו] היא כלי שמלאכתו לאיסור ולהיתר, מפני שגם מבשלים בה, וגם שומרים בה את התבשיל עד שיאכלוהו[5], ומותר לטלטלה בשבת.

ג.          כל כלי שמלאכתו להיתר – בין היה של עץ, או של חרס, או של אבן, או של מתכת – מותר לטלטלו בשבת, בין בשביל עצמו של כלי, בין לצורך מקומו, בין לצורך גופו. וכל כלי שמלאכתו לאיסור – בין היה של עץ, או של חרס, או של אבנים, או של מתכת – מותר לטלטלו בשבת, בין לצורך גופו, בין לצורך מקומו; אבל בשביל עצמו של כלי, אסור.

כל כלי שמלאכתו להיתר – בין היה של עץ, או של חרס, או של אבן, או של מתכת – מותר לטלטלו בשבת, בין בשביל עצמו של הכלי [=שלא ישבר או יגנב], בין לצורך מקומו [=צריך להשתמש במקומו], בין לצורך גופו [=צריך להשתמש בגופו]. וכל כלי שמלאכתו לאיסור – בין היה של עץ, או של חרס, או של אבנים, או של מתכת – מותר לטלטלו בשבת, בין לצורך גופו [=לשימוש היתר בגופו וכמו שיתבאר בהלכה ז], בין לצורך מקומו; אבל בשביל עצמו של כלי, אסור. [הוספה] והטעם לחילוק זה, כלי שמלאכתו להיתר מותר לטלטלו בשבת, ומחמת כך מותר לטלטלו לכל מה שירצה אפילו לצורך שמירתו, אבל כלי שמלאכתו לאיסור אסור לטלטלו בשבת, ובכדי להתיר לטלטלו צריך שישתמש בו שימוש המותר, ולפיכך רק לצורך גופו ומקומו מותר לטלטלו, אבל לצורך שמירתו אסור[6].

ד.         כיצד: מטלטל הוא את הקערה של עץ לאכול בה, או לישב במקומה; או כדי שלא תיגנב, וזה הוא בשביל עצמו. וכן אם טילטל אותה מן החמה, כדי שלא תיבש ותישבר, או מן הגשמים, כדי שלא תתפח ותפסד – הרי זה טלטול בשביל עצמה; ומותר, מפני שמלאכתה להיתר.

כיצד? מטלטל הוא את הצלחת של עץ [שהיא כלי שמלאכתו להיתר] לאכול בה, או לישב במקומה; או כדי שלא תיגנב, וזה הוא בשביל עצמו. וכן אם טילטל אותה מהשמש, כדי שלא תתיבש ותישבר, או מהגשמים, כדי שלא תתנפח מהמים שיספגו בה ותתקלקל – הרי זה טלטול בשביל עצמה; ומותר, מפני שמלאכתה להיתר. [הוספה] וכן מותר לטלטל כלי שמלאכתו להיתר, לכל צורך שירצה, כגון להסיר מהשולחן את הכלים והמפה[7]. אבל אסור לטלטלו שלא לצורך כלל[8], אלא כמשחק, כדי שלא יגרום לו דבר זה להמנע משביתת השבת[9].

ה.         וכן מטלטל הוא הריחיים או המכתשת לשבר עליה אגוזים, או לעלות עליה למיטה – וזה הוא לצורך גופו; או לישב במקומה. אבל אינו מטלטלה כדי שלא תישבר, ולא כדי שלא תיגנב. וכן כל כיוצא בזה.

וכן מטלטל הוא את הריחיים או המכתשת [שהם כלים שמלאכתם לאיסור] לשבור עליה אגוזים, או לעלות עליה למיטה – וזה הוא לצורך גופו; או לישב במקומה[10]. אבל אינו מטלטלה כדי שלא תישבר, ולא כדי שלא תיגנב. וכן כל כיוצא בזה.

ו.          וכל שאינו כלי – כגון אבנים, ומעות, וקנים, וקורות, וכיוצא בהן – אסור לטלטלן. אבן גדולה או קורה גדולה – אף על פי שהיא ניטלת בעשרה בני אדם – אם יש תורת כלי עליה, מטלטלים אותה. דלתות הבית – אף על פי שהן כלים, לא הוכנו לטלטול; לפיכך אם נתפרקו, אפילו בשבת – אין מטלטלין אותן. וכן העפר והחול והמת, אין מזיזין אותן ממקומן; ובן שמונה חי – הרי הוא כאבן, ואסור לטלטלו.

כל שאינו כלי – כגון אבנים, ומעות, וקני סוף, וקורות, וכיוצא בהם – אסור לטלטלם, מפני שרק כְּלֵי תשמישו של האדם שמתשתמש בהם בשבת, מותר לטלטל.

אבן גדולה או קורה גדולה – אף על פי שהם גדולים מאוד ואי אפשר להרימם אלא בעזרת עשרה בני אדם – אם יש בהם סימן היכר המראה שהם כלים, כגון שהיה בקצה הקורה צורת רבוע או עיגול[11], או שהחליקו את פני האבן ותיקנוה לישיבה, מותר לטלטל אותם, מפני שלא מתבטל שם כלי מחמת כובדו של החפץ.

דלתות הבית – אף על פי שהן כלים, לא הוכנו לטלטול אלא לסוב על צירן[12]; לפיכך אם התפרקו, אפילו בשבת[13] – אסור לטלטל אותן[14].

וכן עפר הארץ וחול הים[15] והמת, אין מזיזים אותם ממקומם; תינוק חי שנולד בחודש השמיני להריון, והיו שערו וצפורניו לקוים ובלתי שלמים[16] – בתקופת התלמוד והרמב"ם שלא ידעו להחיותו, היה דינו כאבן והיה אסור לטלטלו[17], אולם בתקופתינו שיודעים להחיותו, הרי הוא כאדם חי לכל דבריו, ומותר לטלטלו.

ז.          מותר לטלטל הכלי, אפילו שלא לצורך תשמישו, אלא לעשות בו מלאכה, שלא נעשה לשמשה. כיצד – נוטל אדם קורנס לפצוע בו אגוזים, קורדום לחתוך בו דבילה, מגירה לגור בה את הגבינה, מגרפה לגרוף בה את הגרוגרות, את הרחת ואת המזלג לתת עליו אוכל לקטן, את הכוש ואת הכדכד לדחוף בו, מחט של סקאין לפתוח בו את הדלת, את המכתשת לישב עליה. וכן כל כיוצא בזה.

מותר לטלטל כלי שמלאכתו לאיסור, כדי להשתמש בו שימוש היתר, למרות שאותו כלי אינו מיועד לשימוש זה. כיצד? נוטל אדם פטיש של אומנים [=כגון פטיש של נפחים או צורפי זהב[18]] כדי לפצח בו אגוזים, או גרזן המיועד לחטיבת עצים כדי לחתוך בו דבילה [=תאנים מיובשות שהדביקן זו לזו ועשאם גוש עגול], או מסור המיועד לחיתוך עצים כדי לחתוך בו את הגבינה, או מגרפה המיועדת לגריפת הלכלוך בחצר כדי לגרוף בה את התאנים שפרס בשמש לייבשם [=גרוגרות]; או את הלוח שבו זורים את החטים, או את המזלג שבו מסירים את התבן מהזרעים, כדי לתת עליהם אוכל לקטן; או את העץ הדק שעליו מלפפים את החוט שטוו, או את העץ הדק[19] שבאמצעותו רוקמים, כדי לתחוב אותם בתוך הפרי[20] ליתנו לתוך הפה; או את המחט הגדולה המשמשת לתפירת שקים כדי לפתוח בה את הדלת[21], או את המכתשת[22] כדי לשבת עליה. וכן כל כיוצא בזה.

ח.         ומטלטל אדם מחט של יד השלמה, ליטול בה את הקוץ; אבל אם ניטל הקצה הנקוב שלה, או הקצה החד – אין מטלטלין אותה. ואם הייתה גולם ועדיין לא ניקבה, מותר לטלטלה.

וכן מטלטל אדם את המחט הקטנה המשמשת לתפירה ביד[23], כשהיא שלמה עם החור והחוד, כדי להוציא בעזרתה את הקוצים מגופו[24]; אבל אם נשבר מהמחט החור שלה או החוד שלה – אסור לטלטל אותה, מפני שדרך בני אדם לזורקה, למרות שעדין היא ראויה לשימוש[25]. ואם הייתה המחט חומר גלם, ועדיין לא נשלמה עשייתה ולא ניקבה, מותר לטלטלה, מפני שלפעמים משאירים אותה כך, ומשתמשים בה להוציא קוצים, ונמצא שהיא כלי[26].

מוקצה מחמת חסרון כיס

ט.         כל כלי שמקפיד עליו שמא יפחתו דמיו – כגון כלים המוקצים לסחורה, וכלים היקרים ביותר שמקפיד עליהן שמא יפסדו – אסור לטלטלן בשבת; וזה הוא הנקרא מוקצה מחמת חסרון כיס, כגון המסר הגדול, ויתד של מחרשה, וסכין של טבחים, וחרב של אשכפים, וחצין החרשים, וקורנס הבשמים, וכיוצא בהן.

כל כלי שמקפיד עליו שמא יפגם וירד ערכו הכספי – כגון כלים המיועדים למכירה, וכלים היקרים ביותר שמקפיד עליהם שמא יתקלקלו – אסור לטלטלו בשבת, אפילו לצורך גופו או מקומו[27], וזה הוא הנקרא מוקצה מחמת חסרון כיס. כגון המסור הגדול המיועד לניסור עצים גדולים, ולהב המחרשה הבוקע את האדמה לעומק בעת החרישה, וסכין של שחיטה וסכין של קצבים [=מוכרי בשר] שחותכים בו בשר[28], וסכין של סנדלרים, וגרזן של נגרים שבו מבקעים את העצים, שבכל הכלים האלו מקפידים שיהיו חדים ולא יפגמו, וכן פטיש של בשמים המיועד לשחיקתם שמקפידים על חַלְקוּתוֹ, וכיוצא בהם. [הוספה] ובאמצע השבת, כשירצה להשתמש בכלים אלו, אינו יכול לומר שכעת כבר אינו מקפיד עליהם, אלא אם ירצה להשתמש בהם בשבת, יכינם מלפני השבת[29].

מוקצה מחמת איסור

י.          כל כלי שהוקצה מחמת האיסור, אסור לטלטלו – כגון נר שהדליקו בו בשבת, והמנורה שהיה הנר עליה, ושולחן שהיו עליו מעות. אף על פי שכבה הנר, או שנפלו המעות – אסור לטלטלן: שכל כלי שהיה אסור לטלטלו בין השמשות – נאסר לטלטלו כל השבת כולה, אף על פי שהלך דבר שגרם לו האיסור.

כל כלי שהוקצה מחמת האיסור [=שהוקצה משימוש משום איסור שיש בטלטולו] – אסור לטלטלו במשך כל השבת, אפילו לצורך גופו או מקומו[30]. כגון נר [=כלי מלא שמן שבתוכו פתילה] שהדליקו בו בשבת, שבשעה שהוא דולק אסור לטלטלו משום שהוא בסיס לדבר האסור, לשלהבת[31]; ומנורה [=פמוט] שהיה הנר עליה, שגם היא אסורה בטלטול כל זמן שהנר דולק עליה מטעם זה; ושולחן שהניח עליו מעות[32], שנאסר בטלטול משום שהוא בסיס לדבר האסור, למעות[33]. ואף על פי שכבה הנר, או שנפלו המעות – אסור לטלטלם במשך כל השבת; שכל כלי שהיה אסור לטלטלו בין השמשות, נאסר לטלטלו כל השבת כולה, אף על פי שהלך הדבר שגרם לו את האיסור. [הוספה] ולא יועיל אם יתנה מערב שבת, שבדעתו להשתמש בכלי אחרי שיוסר האיסור ממנו, מפני שלא היתה לו שום אפשרות של היתר לטלטל כלי זה בין השמשות[34].

יא.        אבל כלי המוקצה מחמת מיאוס – כגון נר ישן של נפט, וכלי הצואה, וכיוצא בהן – מותר לטלטלן בשבת, אם הוצרך להן.

אבל כלי המוקצה מחמת מיאוס – כגון נר ישן של נפט, וכלי שבו יעשו הקטנים את הצואה, וכיוצא בהן – מותר לטלטלם בשבת, אם הוצרך להם לצורך גופם או מקומם, וכן כדי להוציאם מהמקום שבו יושבים, כמו שיתבאר בפרק כו[35].

שברי כלים וכיסוייהם

יב.        כל הכלים הניטלין בשבת שנתפרקו דלתותיהן, כגון דלתות תיבה ומגדל – בין שנתפרקו בשבת, בין שנתפרקו קודם השבת – מותר לטלטל אותן דלתות. וכן כל הכלים הניטלין בשבת שנשברו – בין קודם שבת, בין בשבת – שבריהן ניטלין: והוא, שיהיו עושין מעין מלאכה; כיצד – שברי עריבה לכסות בהן את פי החבית, שברי זכוכית לכסות בהן את פי הפך, וכן כל כיוצא בזה. אבל אם אין השברים ראויין למלאכה כלל, אסור לטלטלן.

כל הכלים שמותר לטלטל אותם בשבת, שהתפרקה מהם הדלת, כגון דלת של ארגז או ארון [=תיבה ומגדל[36]] – בין שהתפרקה הדלת בשבת, בין שהתפרקה קודם השבת – מותר לטלטל את הדלת, מפני שעדין יש עליה שם כלי ואינה מוקצה, ודינה כמו מכסה הכלי[37] (ראה בהלכה הבאה).

וכן כל הכלים שמותר לטלטל אותם בשבת, שנשברו – בין קודם שבת, בין בשבת – מותר לטלטל את שבריהם: ובתנאי, שיהיו ראויים לשימוש כל שהוא; כגון קערה גדולה שנשברה, ששבריה ראויים לכסות בהם את פי החבית, או כלי גדול מזכוכית שנשבר, ששבריו ראויים לכסות בהם את פי הכד הקטן, וכן כל כיוצא בזה. אבל אם אין השברים ראויים לשימוש כל שהוא, אסור לטלטל אותם.

יג.         כל כסויי הכלים, ניטלים בשבת – והוא, שיש תורת כלי עליהן. היה כלי מחובר בקרקע, כגון חבית הטמונה בארץ – אם יש לכסוי שלה בית אחיזה, מטלטלין אותו; ואם לאו, אין מטלטלין אותו. וכן כסויי הקרקעות, כגון בורות וחריצין – אין מטלטלין כסוי שלהן, אלא אם כן יש לו בית אחיזה. כסוי התנור – אף על פי שאין לו בית אחיזה, מותר לטלטלו.

כל כסויי הכלים, מותר לטלטל אותם בשבת, למרות שאין להם ידית – ובתנאי, שניכר ונראה שהם משמשים לכיסוי הכלי, שמחמת כך הם נחשבים כלי, גם בלי ידית.

כלי המחובר לקרקע, כגון חבית שהיתה טמונה במקצתה באדמה[38] – אם יש למכסה שלה ידית [=בית אחיזה], המעידה שהכיסוי נחשב כלי העשוי לקחתו ולהרכיבו, מותר לטלטל את המכסה בשבת; ואם אין למכסה ידית, אסור לטלטלו בשבת, מפני שהוא כקרקע[39]. וכן כסויי הקרקעות, כגון כיסוי של בור [=חפירה עגולה] או חריץ [=חפירה ארוכה] – אסור לטלטל את הכסוי שלהם, אלא אם כן יש לו ידית[40]. [מדובר שרוצה לטלטל את הכיסוי ממקום למקום, אבל אסור לכסות בשבת את הבור או החריץ במכסה, למרות שיש לו ידית, וחייב משום תולדת בונה, כמו שנתבאר לעיל י,יד[41]].

כסוי התנור – אף על פי שאין לו ידית [=בית אחיזה], מותר לטלטלו בשבת, מפני שהתנור נחשב ככלי, אף שהוא מחובר לאדמה בתחתיתו, והוא טמון במקצתו בארץ. שמאחר שלגבי הלכות טומאה, תנור מחרס המחובר לארץ מקבל טומאה כמו כלים המנותקים מהארץ, ודינו ככלי, הוא הדין אף לגבי הלכות שבת, אף שאין למכסה שלו ידית מותר לטלטלו, כמו שאר כיסויי הכלים[42]. [התנור דומה לכלי שנזכר בתחילת ההלכה, ואינו דומה לחבית הטמונה באדמה, שנזכרה בהמשך ההלכה].

טלטול מן הצד

יד.        שני דברים, אחד אסור לטלטלו ואחד מותר לטלטלו, והן סמוכים זה לזה או זה על זה או זה בזה, ובזמן שמטלטלין אחד מהן ייטלטל השני – אם היה צריך לדבר שמותר לטלטלו, מטלטלו ואף על פי שדבר האסור מיטלטל עימו; ואם היה צריך לטלטל דבר האסור, לא יטלטלנו באותו דבר המותר.

שני דברים, אחד אסור לטלטלו ואחד מותר לטלטלו, והם סמוכים זה לזה או זה על זה או זה בזה, ובזמן שמטלטלים אחד מהם ייטלטל השני – אם היה צריך לדבר שמותר לטלטלו, מטלטלו ואף על פי שדבר האסור מיטלטל עימו; ואם היה צריך לטלטל דבר האסור, לא יטלטלנו על סמך[43] הדבר המותר הנמצא עליו. [הוספה] זה הכלל: טלטול מן הצד [=על ידי דבר אחר], לצורך דבר המוקצה אסור, ולצורך דבר המותר, מותר[44].

טו.        כיצד: פגה שהייתה טמונה בתבן, והררה שהייתה על גבי הגחלים – תוחבן בכוש או בכדכד ונוטלן, ואף על פי שהתבן והגחלים ננערים בשעת נטילה; וכן לפת או צנונות שהיו טמונים בעפר, ומקצת העלים מגולים – שומטן בשבת בעלה שלהן, ואף על פי שהעפר ננער. אבל אם היה כיכר או תינוק על גבי האבן, או על גבי הקורה – לא יטלטל האבן או הקורה, בכיכר או בתינוק שיש עליה. וכן כל כיוצא בזה.

כיצד? תאנה שלא הבשילה שטמן אותה בתבן[45] כדי שתבשיל, או כיכר לחם דק שהייתה מונחת על גבי הגחלים[46] [=כך אפו אותה] – מותר לתחוב בהם עץ דק[47] ולהרימם בעזרתו, ואף על פי שהתבן והגחלים ננערים בשעה שמרים אותם; וכן לפת או צנונות שהיו טמונים בעפר כדי לשמור על טריותם, ומקצת העלים מגולים – מותר לשלוף אותם מהאדמה בשבת, על ידי משיכת העלים שלהם, ואף על פי שהעפר ננער. וכן מותר לשלוף את הלפת או הצנונות מהאדמה בשבת, על ידי שיתקע בהם ברזל חד וימשכם[48]. אבל אם היה כיכר או תינוק על גבי האבן, או על גבי הקורה – אסור לטלטל את האבן או הקורה, על סמך הכיכר או התינוק הנמצאים עליהם[49]. וכן כל כיוצא בזה. [הוספה] אבל אם רוצה לטלטל את התינוק, והקורה משמשת לו כמושב, מותר לטלטלו עם הקורה[50].

טז.        נוטל אדם את בנו שיש לו געגועין עליו, והאבן בידו; אבל לא דינר – שאם ייפול הדינר, ייטלנו האב בידו. כלכלה שהייתה נקובה, וסתם נקב שלה באבן – מותר לטלטלה, שהרי האבן נעשת כדופן. הייתה הכלכלה מלאה פירות, והאבן בתוך הפירות – אם היו הפירות רטובים כגון ענבים ותותים, נוטל אותה כמות שהיא: שאם ינער הפירות, ייטנפו בעפר; ובמקום הפסד, לא גזרו.

מותר לאדם להרים את בנו הקטן המשתוקק אליו, בחצר שמותר לטלטל בה, בשבת, למרות שיש ביד בנו אבן שהיא מוקצה[51], ונמצא שהאב מטלטל את האבן בשבת[52], שמאחר שיש לילד צער אם לא ירים אותו אביו, ומאחר ואין האב מטלטל בידים את המוקצה, התירו חכמים את הדבר[53]. אבל אם היה ביד הילד כסף[54], אסור לאביו להרים אותו, שאם יפול הכסף, יבוא האב להרים את הכסף בעצמו.

סלסלה העשויה מגומא[55] שהיה בה נקב [=חור], וסתם את הנקב בעזרת אבן – מותר לטלטל את הסלסלה יחד עם האבן, אפילו כשאין בסלסלה פירות, מפני שהאבן נעשית כדופן, וכאילו היא חלק מהכלי[56]. היתה הסלסלה מלאה פירות, והאבן בתוך הפירות – אם היו הפירות לחים כגון ענבים ותותים, מותר לטלטל את הסלסלה כמות שהיא עם האבן שבתוכה, מפני שאם ינער את הפירות והאבן מהסלסלה על גבי הארץ, על מנת להחזיר לסלסלה רק את הפירות, יתלכלכו הפירות מהעפר ויפסדו, ומאחר והפירות חשובים מהאבן ואין הסלסלה נחשבת בסיס לדבר האסור, ומאחר ואינו מטלטל את המוקצה בידים, ומאחר ויש בדבר הפסד, לא גזרו חכמים[57].

יז.         חבית ששכח אבן על פיה – מטה על צידה, והיא נופלת; הייתה בין החבייות, מגביהה למקום אחר והאבן עליה, ומטה על צידה שם, והאבן נופלת. וכן השוכח מעות על הכר, וצרך לכר – נוער את הכר, והן נופלות; ואם צרך למקום הכר, נוטל את הכר והמעות עליו. אבל אם הניח המעות מערב שבת על הכר, או הניח האבן על פי החבית – הרי אלו אסורין לטלטלן, ואפילו נפלו המעות והאבן: שהרי נעשו בסיס לדבר האסור.

חבית ששכח אבן[58] על המכסה שלה, והוצרך בשבת לקחת מהיין שבתוכה – מטה אותה על צידה, כדי שתיפול האבן מהמכסה; ואם היתה בקרבת חביות אחרות, ואינו יכול להטות את החבית במקומה, שמא תפגע האבן בחביות שלצידה, מגביהה למקום אחר והאבן עליה, ומטה אותה שם על צידה כדי שתיפול האבן; שמאחר שלא נעשית החבית בסיס לאבן [מפני שלא הניח את האבן על החבית בכוונה, ראה בסוף ההלכה], ומאחר ואינו מטלטל את המוקצה בידים, התירו לו חכמים לטלטל את המוקצה מפני הצורך.

וכן השוכח מעות על הכרית, והוצרך בשבת לשכב על הכרית – מנער את הכרית כדי שיפלו ממנה המעות; ואם הוצרך להשתמש במקום שבו נמצאת הכרית, נוטל את הכרית כשהמעות עליה ומניחם במקום אחר, מהטעם הנזכר לעיל.

אבל אם הניח בכוונה תחילה את המעות מערב שבת על הכרית, או הניח בכוונה תחילה את האבן על מכסה החבית – הרי הוא אסור לטלטל את האבן והחבית, או המעות והכרית; ואפילו נפלו המעות והאבן באמצע השבת, עדין אסור לטלטלם; שמאחר שנתנם מדעתו לפני כניסת השבת, נעשו בסיס לדבר האסור, ונאסרו בטלטול במשך כל השבת כמו שביארנו[59].

יח.        האבן שבקירויה – אם ממלאין בה, ואינה נופלת, הרי היא כמקצת הקירויה, ומותר למלאות בה; ואם לאו, אין ממלאין בה. בגד שעל הקנה, שומטו מן הקנה.

כלי חרס העשוי לשאוב בו מים[60], וקשר אבן בפי הכלי כדי להטותו שיתמלא מים[61] – אם האבן קשורה היטב לכלי, ואינה נופלת בשעה שממלאים בו מים, הרי האבן נחשבת כחלק מהכלי, ומותר למלאת בו מים; ואם לאו, הרי האבן מוקצה, ואסור למלאת מים בעזרת כלי זה; מפני שקשר את האבן לכלי החרס בכוונה, ונעשה בסיס לדבר האסור.

בגד שהניחו על הקנה קודם השבת כדי לייבשו, מותר בשבת לשומטו מן הקנה כדי ללובשו, אפילו אם יטלטל את הקנה קמעה, מפני שמטלטלו לצורך דבר המותר, ואינו מטלטלו בידים[62]; אבל אסור לטלטל את הקנה בידיים, מפני שהוא מוקצה[63].

טלטול פירות שאסור לאוכלם

יט.        פירות שאסור לאוכלן – כגון פירות שאינם מעושרין, אפילו הן חייבין במעשר מדבריהם, או מעשר ראשון שלא ניטלה תרומתו, או תרומה טמאה, או מעשר שני והקדש שלא נפדו כהלכתן – אסור לטלטלן; אבל הדמאי, הואיל וראוי לעניים, וכן מעשר שני והקדש שפדין, אף על פי שלא נתן החומש – מותר לטלטלן.

פירות האסורים באכילה לכל אדם, אפילו שאיסור אכילתם מדברי חכמים, הרי הם מוקצה ואסור לטלטלם. כגון פירות שאינם מעושרים, אפילו שהם חייבים במעשר רק מדבריהם, כגון שגדלו בעציץ שאינו נקוב[64]; או מעשר ראשון שלא ניטלה ממנו תרומת מעשר או תרומה גדולה[65]; או תרומה טמאה[66]; או מעשר שני והקדש שלא נפדו כהלכתם[67]. אבל פירות המותרים באכילה אפילו למקצת בני אדם, אינם מוקצה ומותר לטלטלם, מפני שאין מוקצה לחצאים, לזה כן ולזה לא[68]. כגון הדמאי[69] שהוא ראוי לאכילה לעניים[70]; וכן מעשר שני והקדש שפדאם, אף על פי שלא נתן את החומש, שהם ראויים לאכילה לאחרים[71].

כ.         מטלטל ישראל התרומה, אף על פי שאינה ראויה לו; ומטלטלין תרומה טמאה עם הטהורה או עם החולין, אם היו שניהם בכלי אחד. במה דברים אמורים, בשהייתה הטהורה למטה, והיו פירות המיטנפין בקרקע – שאם ינער אותן, יפסדו. אבל אם היו אגוזים ושקדים וכיוצא בהן – נוער הכלי, ונוטל הטהורה או החולין; ומניח הטמאה. ואם היה צריך למקום הכלי – בין שהטהורה למעלה בין שהייתה למטה, מטלטל הכול כאחד.

מותר לישראל לטלטל את התרומה, ואף על פי שאינה ראויה לו לאכילה[72], מפני שהיא ראויה באכילה לכהן, וכפי שנתבאר בהלכה הקודמת, שפירות המותרים באכילה אפילו למקצת בני אדם, אינם מוקצה ומותר לטלטלם.

מותר לטלטל תרומה טמאה עם הטהורה או עם החולין, אם היו שניהם בכלי אחד. במה דברים אמורים, בשהייתה הטהורה[73] למטה, והיו פירות המיטנפים בקרקע – שאם ינער אותם ייפסדו, וכפי שביארנו את הטעם בהלכה טו, מאחר והתרומה הטהורה חשובה מהתרומה הטמאה ואין הכלי נחשב בסיס לדבר האסור, ומאחר ואינו מטלטל את המוקצה בידים, ומאחר ויש בדבר הפסד, לא גזרו חכמים. אבל אם היו אגוזים ושקדים וכיוצא בהם – מנער את הכלי, ונוטל את התרומה הטהורה או את החולין, ומניח את התרומה הטמאה. ואם היה צריך למקום הכלי – בין שהטהורה למעלה בין שהייתה למטה, מטלטל הכול כאחד. [הוספה] לפי שהכלל הוא: כלי שיש בו דבר המותר בטלטול עם דבר האסור בטלטול, דינו שווה לכלי שמלאכתו לאיסור, שמותר לטלטלו לצורך מקומו[74], שלא כמו מוקצה מחמת חסרון כיס, שאסור לטלטלו לצורך מקומו[75].

טלטול דבר שהוכן מבעוד יום

כא.       מדבך של אבנים שחשב עליו מבעוד יום – אם לימדום, מותר לישב עליהן למחר; ואם לאו, אסור. חרייות של דקל שגרדן לעצים, ונמלך עליהן מערב שבת לישיבה – מותר לטלטלן; וכן אם ישב עליהן מערב שבת, מותר לטלטלן.

שורה של אבנים הנתונות זו על גבי זו ועומדות לבניין[76], שחשב עליהן מבעוד יום לישב עליהן בשבת – אם סידר את האבנים שיהיה אפשר לישב עליהן מבלי שיהיה צורך להזיזם, מותר לישב עליהן בשבת; ואם לאו, אסור לישב עליהן בשבת שמא יזיזם והרי הם מוקצה[77]. ענפי דקל שקצצם כדי להשתמש בהם כעצי הסקה האסורים בטלטול, ושינה את דעתו מערב שבת וייעד אותם לישיבה [מדובר שאין בהם קוצים המפריעים את הישיבה[78]] – מותר לטלטלם; וכן אם ישב עליהם מערב שבת, הוכיח בכך שדעתו להשתמש בהם, ומותר לטלטלם בשבת. והסיבה שבענפי דקל מספיק מחשבה כדי להתיר לטלטלם, מפני שהם ראויים גם להסקה וגם לישיבה, וייעדם להסקה במחשבתו, ולפיכך די במחשבה להתיר לטלטלם, שלא כמו אבני בניין המיועדות רק לבנין, ולפיכך אסור לטלטלן[79].

כב.        הקש שעל המיטה – לא ינענעו בידו, אבל מנענעו בגופו; ואם היה מאכל בהמה, מותר לטלטלו. וכן אם היה עליו כר או סדין וכיוצא בהן – מנענעו בידו, שהרי נעשה כמי שישב עליו מבעוד יום. המכניס קופה של עפר לביתו – אם ייחד לה קרן זווית מערב שבת – מטלטלו בשבת, ועושה בו כל צרכיו.

הקש הרי הוא מוקצה מפני שהוא מיועד להסקה[80]; לפיכך אם היה מונח בדרך אקראי על המיטה[81], ורצה לשכב עליה – אסור לו ליישרו על גבי המיטה על ידי שיזיז אותו בידו, אבל מותר לו ליישרו על ידי שיזיז אותו בגופו, מפני שמותר לטלטל מוקצה בדרך שינוי [=כלאחר יד, או מן הצד], כשמטרתו אינה כדי להעבירו ממקום למקום, אלא מפני שהוא מפריעו בתנוחתו הנוכחית[82]. ואם היה הקש מיועד למאכל בהמה, מותר לטלטלו. וכן אם היו עליו כרית או סדין וכיוצא בהן – מותר ליישרו ולהזיזו בידו, שהרי נעשה כמי שישב עליו מבעוד יום והכינו לשימוש.

המכניס ארגז של עפר לביתו, ושפך את העפר מהארגז לקרקעית הבית[83] – אם ייחד לעפר מערב שבת, פינה מפינות הבית, ששם תהיה ערימת העפר, אין העפר שהכניס בטל כלפי העפר הנמצא בקרקעית הבית, ומותר לטלטלו בשבת, ולעשות בו כל צרכיו. [הוספה] ועל פי האמור בהלכה זו, מותר לשחק בשבת עם הילדים בארגז חול, שהוכנס לחצר כדי שישחקו בו[84].

ביטול כלי מהכנו

כג.        אסור לבטל כלי מהכינו, מפני שהוא כסותר. כיצד: לא ייתן כלי תחת הנר בשבת, לקבל את השמן הנוטף – שהשמן שבנר, אסור לטלטלו, וכשייפול לכלי, ייאסר טלטול הכלי שהיה מותר; וכן כל כיוצא בזה. לפיכך אין נותנין כלי תחת התרנגולת לקבל ביצתה, אבל כופה הוא הכלי עליה. וכן כופה הכלי על כל דבר שאסור לטלטלו, שהרי לא ביטלו: שאם יחפוץ, ייטלנו.

אסור לבטל כלי מהכינו [=מייעודו וניידותו], מפני שהוא נראה כסותר[85] [=כאילו שובר את הכלי]. כיצד? לא ייתן כלי תחת הנר בשבת, כדי שיפול לתוכו השמן הנוטף – מפני שהשמן שבנר אסור בטלטול, שהרי הקצהו להדלקה ונעשה מוקצה[86], וכשייפול השמן לכלי, ייאסר טלטול הכלי שהיה מותר[87]; וכן כל כיוצא בזה. לפיכך אין נותנין כלי תחת התרנגולת כדי שתיפול לתוכו הביצה, מפני שביצה שנולדה בשבת אסורה בטלטול[88], וכשתיפול לכלי, ייאסר טלטול הכלי שהיה מותר; אבל מותר לכפות את הכלי עליה. וכן מותר לכפות את הכלי על כל דבר שאסור לטלטלו, שהרי אינו מבטל את הכלי מהכינו [=מניידותו]: שאם יחפוץ [=ירצה], יכול לקחת את הכלי מעל גבי המוקצה ולטלטלו. [הוספה] אולם אין איסור לגעת בביצה אפילו שהיא מוקצה, בין אם נוגע בה בידו ובין אם נוגע בה על ידי הכלי, ויזהר שלא תתגלגל הביצה מנגיעתו. זה הכלל: מוקצה, מותר ליגע בו ואסור לטלטלו. ואם אינו מטלטלו בידיו אלא מהצד, כלומר בשינוי או כלאחר ידו, מותר, ובתנאי שיטלטלו לצורך דבר המותר ולא לצורך דבר האסור[89].

כד.        נותנין כלי תחת הדלף; ואם נתמלא הכלי – שופך ושונה, ואינו נמנע: והוא, שיהיה הדלף ראוי לרחיצה. אבל אם אינו ראוי, אינו נותן; ואם נתן, מותר לטלטלו במים המאוסין שבו: שאין עושין גרף של רעי, לכתחילה.

מי גשמים שהיו מטפטפים מהתקרה לתוך הבית, מותר לתת כלי תחת הטפטוף, שיפלו המים לתוכו ולא יטנפו את הבית; ואם נתמלא הכלי – מותר לשפוך ממנו את המים לחוץ, ולחזור וליתנו תחת הטפטוף, ולחזור ולשפוך שוב את המים, וכן על זו הדרך: ובתנאי שהמים המטפטפים ראויים לרחיצה. אבל אם המים המטפטפים מטונפים ואינם ראויים לרחיצה, לא יתן כלי תחתיהם, מפני שאין עושים גרף של רעי לכתחילה [=אין עושים כלי המיוחד להטלת צואה בכוונה תחילה בשבת, כלומר אין עושים בכלי שימוש העלול להמאיסו], מפני שנראה כאילו מבטל כלי מהכינו [=מייעודו וניידותו][90]; ואם עבר ונתן כלי תחתיהם, מותר לטלטלו ולהוציאו מן הבית עם המים המאוסים שבו[91].

כה.       חבית של טבל שנשברה, מביא כלי ומניח תחתיה: הואיל ואם עבר ותיקנו, מתוקן – הרי הוא כמתוקן. ונותנין כלי תחת הנר לקבל ניצוצות, מפני שאין בהן ממש, ומותר לטלטל הכלי. קורה שנשברה – אין סומכין אותה בספסל, או בארוכות המיטה: אלא אם כן היו רווחים, וכל זמן שיחפוץ ייטלם – כדי שלא יבטל כלי מהכינו. ופורסין מחצלת על גבי אבנים בשבת; או על גבי כוורת דבורים בחמה מפני החמה, ובגשמים מפני הגשמים – ובלבד שלא יתכוון לצוד: שהרי נוטלה בכל עת שירצה. וכופין את הסל בשבת לפני האפרוחים, בשביל שיעלו עליו ויירדו – שהרי מותר לטלטלו, כשיירדו מעליו. וכן כל כיוצא בזה.

כבר ביארנו בהלכה יט, שפירות שלא הפריש מהם תרומות ומעשרות, הרי הם מוקצה ואסור לטלטלם. ועוד ביארנו בפרק כג הלכה טו שלמרות שאסור להפריש תרומות ומעשרות בשבת, אם עבר והפריש, בין בשוגג ובין במזיד, תיקן את הפירות, מפני שעבר על דבר האסור רק מדברי חכמים. חבית שהיה בה יין או שמן שהם טבל [=שלא הפרישו מהם תרומות ומעשרות], ונשברה, מותר להביא כלי ולהניח תחתיה, כדי להציל את המשקה הנשפך ממנה: ואינו נחשב למבטל כלי מהכינו, שמאחר שאם עבר והפריש את התרומות והמעשרות בשבת, הרי הם מותרים באכילה, החשבנו כאילו הפריש מהם תרומות ומעשרות ואינם מוקצה; והקלו חכמים במקום הפסד[92], וסמכו על הדין בדיעבד, להחשיב שאין כאן ביטול כלי מהכנו.

וכן מותר לתת כלי תחת הנר שיפלו לתוכו הנצוצות [=גיצי האש הניתזים מהנר] ולא ישרפו את המפה שעל השולחן, מפני שהם מתאפסות מיד בנפילתם ואין בהם ממשות, ואף לאחר נפילתם לתוך הכלי מותר לטלטלו, ולא ביטל כלי מהכינו [=מייעודו וניידותו][93].

קורת התקרה שנשברה – מותר לתמוך אותה בספסל, או בקרשי המיטה הארוכים [=הנתונים לאורכה], שימנעו שלא תוסיף קורת התקרה להישבר: ובתנאי שתהיה קורת התקרה מונחת עליהם ברפיון, ואם ירצה יוכל להוציאם מתחת הקורה – שבאופן זה אינו מבטל כלי מהכינו [=אינו מבטל את הספסל או את קרשי המיטה מייעודם וניידותם][94].

וכן מותר לפרוס מחצלת על גבי אבנים בשבת, או על גבי כוורת דבורים, כדי להגן עליהם בקיץ מפני החמה, ובחורף מפני הגשמים, שלא יזיקום[95] – ובתנאי שלא יתכוון לצוד את הדבורים, וכן יניח להם מרווח שדרכו יכנסו ויצאו ולא יהיה צד בפסיק רישיה[96]: והטעם שמותר לפרוס את המחצלת, מפני שלא ביטלה מהכינה [=מייעודה וניידותה], ויכול לקחתה בכל עת שירצה.

וכן מותר לכפות את הסל בשבת לפני האפרוחים [שהם נחשבים מוקצה][97], שישמש להם כמדרגה ובעזרתו יוכלו לעלות ולרדת מהלול לאדמה – מפני שאין הסל מיועד שיישבו עליו האפרוחים בקביעות, ולפיכך אינו מבטל את הסל מהכינו [=מייעודו וניידותו], וכאשר אין האפרוחים עליו מותר לטלטלו[98]. וכן כל כיוצא בזה.

טיפול בבעלי חיים

כו.        בהמה שנפלה לבור או לאמת המים – אם יכול ליתן לה פרנסה במקומה, מפרנסין אותה עד מוצאי שבת. ואם לאו, מביא כרים וכסתות ומניח תחתיה; ואם עלתה, עלתה: ואף על פי שביטל כלי מהכינו, שהרי משליכו לבור לתוך המים – מפני צער בעלי חיים, לא גזרו. ואסור להעלותה, בידו. וכן אין עוקרין בהמה חיה ועוף בחצר, אבל דוחין אותן עד שייכנסו; ומדדין עגלים וסייחים. תרנגולת שברחה, אין מדדין אותה, מפני שהיא נשמטת מן היד, ונמצאו אגפיה נתלשין; אבל דוחין אותה, עד שתיכנס.

בהמה שנפלה לתוך בור או תעלת המים – אם יכול לתת לה מזון במקומה בתוך הבור, יתן לה את מזונה שם עד מוצאי שבת. ואם אינו יכול לתת לה שם את מזונה כגון שהיו המים עמוקים, מביא כרים וכסתות[99] ומניח תחתיה; ואם עלתה עליהם ויצאה מהבור, אין בדבר איסור: ולמרות שביטל כלי מהכינו, שהרי השליך את הכרים והכסתות לבור שיש בו מים, ומחמת כך אינם ראויים לשימוש עד שיתייבשו – מפני צער בעלי חיים, לא גזרו[100]. אבל אסור להעלות את הבהמה מהבור בידו, מפני שהיא מוקצה[101].

וכן אסור להרים בהמה חיה ועוף בחצר [וכל שכן ברשות הרבים], כדי להכניסם לדיר או ללול, מפני שהם מוקצה, אבל מותר לדחוף אותם עד שייכנסו; וכן מותר לדדות את העגלים והסייחים [=חמור צעיר[102]] בידו בחצר [אבל לא ברשות הרבים], כלומר שיתפסם בגופם או בצוארם בשתי ידיו[103], בלי שיעקרו את רגליהם מהארץ, ויסייע להם שיכנסו לדיר או לאורווה [=עגלים וסייחים מותר "לדדות" אותם]. תרנגולת שברחה, אסור לדדות אותה, כלומר לתפוס אותה בשתי ידיו משני צדדיה בחצר [וכל שכן ברשות הרבים], ולסייע לה בכך לחזור ללול, מפני שמטבעה היא נשמטת מהיד, ויתלשו כנפיה ממנה; אבל מותר לדחוף אותה עד שתיכנס[104].

---

[1]       אבל פטיש של אומנים הרי הוא מוקצה, כמו שיתבאר בהלכה ז.

[2]       ידוע בזמננו בשם "מכתש ועלי".

[3]       כלי לטחינת קמח, על ידי סיבוב האבן העליונה על גבי האבן התחתונה.

[4]       לאיסור טחינה וכתישה בשבת, ראה לעיל (ח,טו).

[5]       הרב צדוק.

[6]       הטעם על פי הרב צדוק.

[7]       מהר"י קאפח (הערה ג).

[8]       מ"מ בהלכה ג. לשון השו"ע (שח,ד): "כלי שמלאכתו להיתר, מותר לטלטלו אפילו אינו אלא לצורך הכלי שמא ישבר או יגנב; אבל שלא לצורך כלל, אסור לטלטלו". וכתב המשנ"ב (ס"ק כא): "אבל שלא לצורך כלל - היינו אם כל היום לא יצרכנו כלל אבל אם יצטרך לו באותו יום והוא מטלטלו כדי שיהא מוכן לו בשעתו שרי (ט"ז)".

[9]       את הטעם הוספנו על פי דברי הרמב"ם לעיל (כד,יב).

[10]      כתבו המפרשים, כשהוא מטלטל כלי שמלאכתו לאיסור לצורך מקומו, אין אומרים כיון שסלקו מהמקום שצריך לו, עליו לשמוט את הכלי מידו מיד, ולהניחו במקום שבו נמצא, אלא כיון שמטלטלו לצורך מקומו, מניחו באי זה מקום שירצה, ויש ראיות לזה, ועיקר (מ"מ).

[11]      יובא להלן (כו,ט), ופה"מ עירובין (י,י).

[12]      סיבובם על צירן אינו נחשב טלטול, מפני שלא עקרן ממקומן לגמרי.

[13]      וכל שכן אם נתפרקו ביום חול ולא הכינם שאסור לטלטלם בשבת, ואם הכינם מותר (מהר"ח כסאר).

[14]      לדינים נוספים בדלתות, ראה לעיל (כב,כה; י,יד).

[15]      לשון הרמב"ם "העפר והחול", וביארנו על פי דבריו בהלכות נזירות (ג,יח).

[16]      מה שכתבנו שהיו שערו וציפורניו לקוים..., כך מוכח מלשון הרמב"ם בהלכות מילה (א,יג), וכך כתבו תוספות (שבת קלה,א, ד"ה בן שמונה הרי הוא כאבן), וכך פירש מהר"ח כסאר את ההלכה.

[17]      ובתקופתם היתה ההלכה, שאם מת אפילו אחר שלושים יום אין מתאבלים עליו (אבל א,ח), ולא היה מטמא טומאת מת (טומאת מת א,יד), ורק אם שהה שלושים יום היו מלים אותו (מילה א,יג). ואמו היתה שוחה עליו ומניקתו כשהוא על המיטה, שלא תבוא לידי סכנה מחמת ריבוי החלב בדדיה (שבת קלה,א ופירוש רש"י, הובא במ"מ).

[18]      שבת (קכב,ב קכג,א). אבל פטיש של בשמים מקפיד עליו שלא יימאס, כמו שיתבאר להלן הלכה ט.

        פטיש של אומנים הוא כלי שמלאכתו לאיסור, שלא כמו פטיש המיועד לפיצוח אגוזים שהוא כלי שמלאכתו להיתר, כמו שנזכר בהלכה א.

[19]      באורך טפחיים או שלושה (הערת מהר"י קאפח בפה"מ כלים כא,א).

[20]      ראה להלן הלכה טו.

[21]      בזמנם מנעול הדלת יכל להיפתח על ידי מפתח שהיו לו קיסמים בולטים לכיוון מעלה שבעזרתם הרימו את שיני המנעול, כמו כן יכלו לפתוח את המנעול על ידי הכנסת קיסם דק בתוך חור הדלת, שבעזרתו הרימו את שיני המנעול, וכך פתחו את הדלת. כמו שנאמר "דּוֹדִי שָׁלַח יָדוֹ מִן הַחֹר" (שיר השירים ה,ד), כלומר שהדוד הכניס ידו מהחור וניסה לפתוח את המנעול על ידי הרמת שיני המנעול (אבן ספיר, חדרי תימן, עמוד קג).

[22]      נתבאר בהלכה ב.

[23]      מלאכתה לאיסור, מפני שאסור לתפור בשבת.

[24]      מותר בשבת להוציא קוצים וברקנים הנדקרים בגוף. וכן מותר לסחוט את המכה להוציא את הלחה אבל לא להרחיב את פיה (פה"מ שבת יז,ב). וראה לעיל (י,יז).

[25]      ראה הלכה יב ולהלן (כו,ג), שם נתבאר ששבר כלי הראוי לשימוש מותר לטלטלו, והטעם שמחט שנשברה אסורה בטלטול למרות שעדין היא ראויה לטלטול, מפני שדרך בני אדם לזורקה, ולא ישתמשו בה עוד מחמת קטנותה (אורה ושמחה כתב, שמאחר שנשברה אין דרך בני אדם להצניעה לשימוש, והר"ן שבת קכג,א כתב, שמחמת קטנות המחט האדם מתייאש ממנה וזורקה).

[26]      טעם ההיתר על פי התלמוד שבת (קכג,א), ופירוש רש"י והר"ן.

[27]      מה שכתבנו שאסור לטלטלו אפילו לצורך גופו או מקומו הוא ממהר"ח כסאר.

[28]      בתלמוד שבת (קכג,ב) "וסכינא דאשכבתא". ופירש רש"י: סכין שהקצבין מקצבין בו בשר. ותוספות ורבנו חננאל פירשו סכין של שחיטה. וכתב מהר"י קאפח (הערה יד), שבנוסח כתבי יד תימן שבידו הגרסה היא "וסכין של שחיטה וסכין של טבחים", ולפי זה הרמב"ם כתב כשני הפירושים. ולעומת זאת, ברמב"ם ממרא הגרסה על פי רוב כתבי יד תימן שבידו "וסכין של טבחים" בלבד.

[29]      סוף ההלכה הוא ממהר"ח כסאר.

[30]      מה שכתבנו שאסור לטלטלו אפילו לצורך גופו או מקומו, הוא על פי הכס"מ. וכך פסק בשו"ע (רעט,ב).

[31]      מה שכתבנו, שטעם איסור טלטול נר דולק בשבת משום שהוא בסיס לשלהבת, כן הוא בתלמוד שבת (מז,א), והשלהבת היא דבר אסור, מפני שאסור ליגע בה בשבת (ריטב"א שם). טעם זה כתבו המשנ"ב (סי' רעט ס"ק א), וילקוט יוסף (שבת א, סי' רעט סעיף א).

        בהוה אמינא [=בסברא הראשונית] של התלמוד שם, סברו לומר שטעם איסור טלטול נר דולק שמא יכבה, וכך כתב הרמב"ם בפה"מ (שבת ג,ה), ורש"י (שבת מד,א), אולם למסקנת התלמוד שם (מז,א) נידחה טעם זה, והטעם הוא משום בסיס לדבר האסור לשלהבת. וכך כתב מהרש"א (שבת מד,א), שטעם רש"י שמא יכבה הוא רק להו"א, אבל למסקנה הטעם שונה, משום בסיס לדבר אסור לשלהבת. [וראה עוד, חתם סופר ופני יהושע, שדנו בדברי רש"י].

        וראה עוד, בדברי הרמב"ם בהלכות שביתת יום טוב (ד,ה): "מותר לטלטל את הנר והוא דלוק, ואין גוזרין שמא יכבה". ומקור דבריו בסוגיה במסכת שבת (מה,א), ומכאן שאף לרמב"ם, הטעם שמא יכבה נידחה במסקנת הסוגיה, ואף בשבת הטעם הוא משום בסיס לדבר האסור לשלהבת.

        ומהר"י קאפח כתב (פרק ב הערה ה), שאסוא לטלטל נר דולק, משום שהוא עושה לכאורה הדלקה וכבוי על ידי קירוב השמן לפתילה וריחוקו.

        ראוי להבחין, בין מוקצה מחמת איסור שיש בטלטול השמן, שהוא מוקצה מחמת שייחדו להדלקה, וכך כתבנו לעיל (ה,יב), ולהלן (כה,כג), לבין מוקצה מחמת איסור שיש בטלטול הנר שבו שמן ופתילה, שנזכר בהלכה לפנינו, שהוא מוקצה מחמת שנעשה בסיס לשלהבת. וראה להלן (כו,יד) בהערה, שהבאנו שגם המשנ"ב רמז על חילוק זה, ראה שם.

[32]      אבל אם שכח מעות על השולחן, אינו נהפך בסיס לדבר האסור, כמו שיתבאר בהלכה יז.

[33]      המעות אסורים בטלטול מפני שאינם כלי, כמו שנתבאר בהלכה ו.

[34]      מה שכתבנו שלא יועיל תנאי מערב שבת..., הוא על פי מהר"י קאפח (הערה טו) מהר"ח כסאר והרב צדוק. וכך נדייק מפה"מ (שבת ג,ה), והכס"מ, מפני שנר דולק אין שום אפשרות לטלטלו בין השמשות, שלא כמו כלי שמלאכתו לאיסור, שגם בין השמשות, לצורך גופו או מקומו מותר לטלטלו. וזה שלא כדעת הרמב"ן והרשב"א, שמועיל תנאי מערב שבת להתיר לטלטל את הכלי אחר שיסור האיסור ממנו, והביאו ראיה לדבריהם מהירושלמי (הובאו דבריהם במ"מ).

[35]      הלכה יג. ומה שכתבנו שמותר לטלטלם רק לצורך גופם או מקומם, הוא על פי מרכבת המשנה חלמא, וכך כתב מהר"י קאפח (הערה טז) והרב צדוק. ולעומת זאת, לפי יד פשוטה מותר לטלטלם אפילו לצורך עצמם שלא ישברו או יגנבו. לשון הרמב"ם: "...מותר לטלטלן בשבת, אם הוצרך להן". ולשון זה משמעו אם הוצרך להם לצורך גופם או מקומם.

        כתב מהר"י קאפח (הערה טז): מה שנאמר במסכת ביצה (לו,ב) "גרף שלרעי ועביט של מימי רגלים מותר להוציאו לאשפה, וכשהוא מחזירו נותן בו מים". אין ללמוד מהמשפט "וכשהוא מחזירו נותן בו מים", שרק עם מים מותר לטלטל גרף של רעי, אבל בלי מים אסור לטלטלו, משום ששם מדובר שרוצה להחזיר את הגרף של רעי מהאשפה לבית, שלא לצורך גופו של הכלי, אלא כדי שלא ייגנב הכלי מהאשפה, אבל כשמטלטל את הגרף של רעי לצורך גופו, וכמו שכתב רבנו אם הוצרך להן, מותר גם אם אין בו מים".

        עוד כתב מהר"י קאפח (פרק כו הערה לג): כאשר יש גרף של רעי שהוא גם מוקצה מחמת איסור, אסור לטלטלו לצורך גופו או מקומו.

[36]      תיבה הוא ארגז, ומגדל הוא ארון (פה"מ כלים טו,א).

[37]      הביאור על פי הרב צדוק. וראה בהלכה ו, שדלת בית שנתפרקה אסור לטלטל אותה. וראה עוד לעיל (כב,כה), אף שם נזכר החילוק בין דלת בית לדלת כלי.

[38]      המ"מ כתב, שההלכה עוסקת שרוב החבית טמונה באדמה, ומיעוטה מחוץ לאדמה, אולם בתלמוד שבת (קכו,ב) נזכר כלים שחיברם בארץ, ואף הרמב"ם כתב היה כלי מחובר בקרקע, משמע שמחובר במקצתו, ואף כשהביא דוגמה כגון חבית הטמונה בארץ, התכוון לחבית הטמונה במקצתה בארץ כדרכם של בני אדם, ולא לטמונה רובה בארץ. וראה עוד בהערה מב, שגם את סוף ההלכה ביארנו שלא כמ"מ.

[39]      את הטעם מפני שהוא כקרקע, הוספנו מפה"מ (יז,ח), שכל המחובר לקרקע הרי הוא כקרקע.

[40]      בכיסויי הקרקעות, או כיסויי כלים המחוברים לקרקע, צריך שיהיה לכיסוי ידית, כדי להראות שהוא משמש ככיסוי, מה שאין כן בכיסויי כלים, די שניכר ונראה שהוא משמש ככיסוי, להחשיבו ככיסוי.

[41]      מה שכתבנו שאסור לכסות את הבור או החריץ במכסה למרות שיש לו ידית, משום שההלכה שלפנינו עוסקת בטלטול המכסה משום דיני מוקצה, אולם היא אינה עוסקת בדיני בונה וסותר, ודבר זה נתבאר בדברי הרמב"ם לעיל (י,יד; כב,כה). ואם המכסה מונח על הבור בצורה מאוזנת, חייב על כיסוי הבור מהתורה משום תולדת בונה, ואם הדלת עומדת ויש לה צירים שבה מעמיד את הדלת, אסור להחזיר את הדלת מדברי חכמים, שמא יתקע.

        ביאור שיטת הרמב"ם באופן זה, הוא שלא כדברי רש"י (שבת קכו,ב) שכתב שאם יש לו ידית אינו כבונה ומותר לכסות בו, ואם אין לו ידית הרי הוא כבונה ואסור לכסות בו.

        כל מה שכתבנו זה כשמכסה הבור אינו מחובר לבור, אלא בפתיחת הבור מנתק את המכסה לגמרי, וכך מוכח מהתלמוד עירובין (קב,ב), שההלכה עוסקת כשמחזיר את הדלת שניתקה לגמרי מהבור, ומכניס את שני ציריה לתוך חוריהם, אולם אם מכסה הבור מחובר לבור בצירים, אף שהוא נתון בצורה מאוזנת, כלומר בשכיבה, מותר לפתוח ולנעול את הבור, שהרי הוא עושה מעשה של פתיחת דלת וסגירתה, ולא מעשה בניין וסתירה. אמור מעתה, אף שלא ביארנו את שיטת הרמב"ם כמו רש"י שכתב שמחמת מציאותה של ידית במכסה הבור כבר אינו נחשב כבונה וסותר, ביארנו את שיטת הרמב"ם כמותו במה שכתב שאם מכסה הבור מחובר אליו אינו נחשב כבונה וסותר. 

        ולעומת זאת, מהר"י קאפח כתב (הערה כ): "ודוקא כסוי שאין לו צירים ולא שום אביזרי חבור, אבל אם יש לו צירים הרי הוא דלתות הקרקעות, והעוקרו והמחזירו חייב משום סותר ובונה, וכדלעיל (י,יד)". (ע"כ מהר"י קאפח) וקשה, שהרי מציאותם של צירים בדלת אינה סיבה לאיסור אלא להיתר, והם מוכיחים שהמכסה משמש כדלת לבור, והוא אינו חלק מבניין קרקעית הבית.

        וכך נאמר בהלכה במפורש להלן (כו,ח): "דלת שהיה לה ציר, אף על פי שאין לה עתה, ציר שהכינה לסתום בה מקום מוקצה, והיא נגררת שנוטלין אותה וסותמין בה... סותמין בהן; ואם לאו [=אם לא היה בעבר לדלת ציר], אין נועלין בהן...". היוצא מהלכה זו, דלת שהיה לה ציר בעבר מותר לסתום בה פירצה שבמוקצה, כלומר חצר אחורית שבה מייבש את הפירות, ואם לא היה לה ציר אסור לסתום בה, נמציא שמציאותו של ציר הוא סיבה להקל ולא להחמיר.

        ואכן אם יש דלת העומדת ויש לה צירים, איסור החזרתה רק מדברי חכמים שמא יתקע, ומחמתם האיסור להחזיר את הדלת רק מדברי חכמים, ואינו חייב מהתורה משום שבונה את הבית על ידי שמעמיד פלטה מעץ בפרצת הבית. אבל אם הדלת מושכבת בכל אופן חייב על החזרת הכיסוי לבור מהתורה משום תולדת בונה, בין כשיש צירים ובין כשאין צירים.

[42]      המ"מ כתב, שההלכה עוסקת בתנור שמיעוטו טמון באדמה ורובו מחוץ לאדמה, שלא כמו חבית הטמונה בארץ שנזכרה בתחילת ההלכה, שרובה טמון באדמה, ולפיכך שונה דין התנור מדין החבית, ובמכסה התנור לא צריך שתהיה ידית כדי להתיר לטלטלו, שלא כמו מכסה החבית שצריך שתהיה ידית כדי להתיר לטלטלו. אולם חילוק זה בין תנור לחבית לא נזכר בתלמוד שבת (קכה,א; קכו,ב), וכל הסוגיה בתלמוד שבת (קכה,א), כשהיא מזכירה תנור המחובר לקרקע, עוסקת שרק תחתית התנור טמונה בארץ, כדרכם של בני אדם, ואף כלים שחיברם בארץ שנזכרו שם בסוף הסוגיה (קכו,ב), מדובר שחיבר את תחתית הכלים בארץ, ולא טמן את רובם באדמה, וכך משמע מלשון התלמוד שהזכיר בכלים לשון חיבור לאדמה ולא טמינה באדמה, "בכלים דחברינהו בארעא".

        מקור ההלכה של הרמב"ם שכיסוי התנור אף שאין לו בית אחיזה מותר לטלטלו, הוא בתוספתא שהובאה בתלמוד (קכה,א), "העיד רבי יוסי משום רבי אליעזר בן יעקב: על שברי תנור ישן שניטלין בשבת, ועל כיסויו שאינו צריך בית יד". וכך הורה רבינא הלכה למעשה בעיר מתא מחסיא. והנה, אם רבי יוסי מעיד שאין צריך בית יד לכיסוי התנור, מכאן שמדובר בתנור המחובר לקרקע, שהרי אם התנור מנותק מהארץ, לשם מה צריך להשמיענו שכיסויו אינו צריך בית יד, והרי כך הדין בכל הכלים שאינם מחוברים בקרקע, שכדי להתיר לטלטל את הכיסוי שלהם אין צורך בבית יד, כמו שנזכר במשנה ובתלמוד שבת (קכו,ב). וכך פירש גם המאירי שם בסוגיה. היוצא מכך, שונה הוא דין כיסוי התנור משאר כלים המחוברים בארץ, ולא משום ששאר כלים טמונים רובם באדמה והתנור רק מקצתו טמון באדמה כדברי המ"מ, שהרי חילוק זה לא נזכר בסוגיה, אלא משום ששונה דין התנור מדין שאר כלים. [וראה עוד לעיל בהערה לח, שביארנו את תחילת ההלכה בחבית הטמונה בארץ שלא כדברי המ"מ, ואף את סוף ההלכה בכיסוי התנור אנו מבארים שלא כמותו].

        את ההסבר, מדוע שונה דין התנור משאר כלים המחוברים לארץ, כתב  מהר"י קאפח (הערה יט), שהטעם שמותר לטלטל את כיסוי התנור למרות שאין לו בית אחיזה [=ידית], משום שלגבי הלכות טומאה, תנור מחרס המחובר לאדמה מקבל טומאה כמו כלים המנותקים מהאדמה, כמו שנתבאר בהלכות כלים (טו,ו), ובפה"מ כלים (ה,יא), ודינו ככלי, ואף המכסה שלו הוא מכסה של כלי, ולפיכך אף לגבי הלכות שבת, מותר לטלטלו אף שאין לו בית אחיזה [=ידית]. רמז לביאור זה ניתן למצוא בסוגיה במסכת שבת (קכה,א), שלאחר שהזכירה את התוספתא שבה נזכרה עדות רבי יוסי על מכסה התנור, הזכירה את ייחודו של התנור המחובר לאדמה שהוא מקבל טומאה, וכפי שנזכר במשנה במסכת כלים (ה,ו), ומסמיכות משנה זו לתוספתא הנזכרת למעלה, ניתן ללמוד על ייחודו של תנור המחובר לארץ. וכדברי מהר"י קאפח כתבנו בגוף ההלכה, לבאר מדוע שונה התנור משאר כלים המחוברים לארץ.

        וכך ביאר גם אורה ושמחה על פי הרמב"ן, ולא הסכים לדברי המ"מ שיש לחלק בין כלי הטמון רובו בארץ לתנור הטמון מקצתו בארץ, אלא הטעם שמכסה התנור נחשב כתנור מפני שהוא מסייע לאפייה, ובלעדיו אין אפשרות לאפות, ולפיכך מכסה התנור נחשב כלי גם אם אין לו ידית.

[43]      =בהסתמכות על.

[44]      הוספנו "זה הכלל..." על פי רמב"ם לעם.

[45]      התבן הוא מוקצה מפני שיש בו קוצים, ואינו ראוי למאכל בהמה רק לעשיית טיט.

        כתב מרכבת המשנה חלמא, אין לומר שהתאנה נעשית בסיס לדבר האסור, משום התבן הנמצא עליה, משום שרק כלי יכול להיעשות בסיס לדבר האסור שניתן עליו, מפני שהכלי עשוי לקבל חפצים, וכיון שהניח עליו דבר איסור בין השמשות, הרי הכלי בטל לגבי החפץ, וכמו שמשתמע מהלכה י, אבל תאנה אינה בטלה לתבן שעליה.

[46]      מאחר וכיכר הלחם מונח על גבי הגחלים ואינו טמון בתוכם, למרות שהגחלים זזות קמעה בשעה שמרים אותו מהם, אבל אין תזוזתם גורמת להבערתם שייאסר משום מחתה בגחלים (כס"מ).

[47]      לשון הרמב"ם כוש או כדכד, ונתבארו לעיל הלכה ז.

[48]      מה שכתבנו "וכן מותר לשלוף את הלפת או הצנונות מהאדמה בשבת, על ידי שיתקע בהם ברזל חד וימשכם", לא נזכר בדברי הרמב"ם במפורש, והוא הזכיר רק שימשכם בעזרת העלים המגולים, מפני שדיבר בהווה, ולפת וצנון הם קשים, ואין דרך בני אדם לשולפם מהאדמה על ידי שיתקע בהם ברזל חד.

        מקור ההלכה שלפנינו, משנה כלאים (א,ט): "הטומן לפת וצנונות תחת הגפן אם היו מקצת עליו מגולין אינו חושש לא משום כלאים ולא משום שביעית ולא משום מעשרות וניטלים בשבת". ופירש רש"י (שבת נ,ב), מה שכתבה המשנה שהיו מקצת העלים מגולים, משום שבת כתבה זאת, מפני שאם אין מקצת העלים מגולים, אין לו במה לאחוז את הלפת או הצנון, אלא אם כן מזיז את העפר בידים. אולם רב האי גאון פירש, (הובאו דבריו בערוך ערך לפת, ובתוספות שבת נ,ב ד"ה מקצת), מה שכתבה המשנה שהיו מקצת העלים מגולים, אינו מתייחס רק לגבי שבת, אלא גם לשאר המקרים שנזכרו במשנה, שבכך אינו נחשב זריעה, ואינו אסור משום כלאים ושביעית, ואף אינו נאסר משום קוצר בשבת. ומדבריו נלמד, שסיבת ההיתר לשלוף את הצנון והלפת מהאדמה בשבת, אינה דוקא כשיש מקצת עלים גלוים, וניתן לשולפם אפילו בעזרת ברזל חד שיתקע בהם. וכך פירש המגן אברהם (שיא ס"ק כא), והביא סיוע לדברים מהירושלמי (כלאים א,ט) ומהבבלי שבת (קיג,א), שמאחר שהגומה נהיית ממילא אינו נראה כעושה גומא. וכך פירש אורה ושמחה על הרמב"ם. וזה שלא כדברי המ"מ, שכתב שאם לא היו מקצת העלים מגולים, כיון שהגומא מכוסה, אם יוציא את הצנון או הלפת מהאדמה על ידי שיתקע בהם ברזל חד, הרי הוא נראה כעושה גומא בשבת, ואסור. והם ישיבו על שיטתו, שגם בשולף את הצנון על ידי העלים הוא יוצר גומא, ולמרות זאת אינו נראה כעושה גומא בשבת אלא כשולף צנון מהאדמה, והגומא ממילא נהיית (שבת קיג,א).

[49]      אבל מת המוטל בחמה, מניח עליו כיכר או תינוק, ומטלטלו (להלן כו,כא).

[50]      סוף ההלכה מביאור הרב צדוק. וראה לעיל (יח,כח).

[51]      נתבאר בהלכה ו. ודוקא אם הילד לקח את האבן מעצמו, אבל אסור לאב לתת ביד בנו אבן ולהרימו, וכך לטלטלה בחצר (ביאור הרב צדוק).

[52]      האבן חשובה, ואינה בטילה לגבי הילד (שבת קמא,ב), וכמו שנתבאר לעיל (יח,יז).

[53]      סגננו את ההלכה על פי ביאור המ"מ.

[54]      הכסף הוא מוקצה, כמו שנתבאר בהלכה ו.

[55]      נקרא "גומא הפפירוס", צמח רב שנתי הגדל בנהרות נחלים וביצות, גובהו מגיע עד לארבע או חמש מטרים.

[56]      מה שכתבנו שמותר לטלטל את הסלסלה עם האבן, אפילו כשאין בסלסלה פירות, כך כתב בב"י (סי' שט), וכך ביאר מהר"י קאפח (הערה כד).

        ובמשנ"ב הוסיף (סי' שט ס"ק ו), שצריך שתהיה האבן קשורה היטב לסלסלה, ורק באופן זה מותר לטלטלה ביחד עם הסלסלה, כמו אבן שבקרויה להלן הלכה יח. וכך כתב אורה ושמחה. אולם נראה שלא יסכים הרמב"ם לדברי המשנ"ב ואורה ושמחה, ואבן הנתונה בנקב בסלסלה, אינה נופלת בקלות כמו אבן הנתונה בפי הכלי, מפני שהיא תפוסה בשקע הנקב, שלא כמו אבן הנתונה בפי הכלי, שאין לה במה להיתפס.

[57]      היוצא מהלכות יד-טז, איסור והיתר הנמצאים יחדיו, ומטלטל אותם לצורך ההיתר, ואינו מטלטל את המוקצה בידים, הדרך שבה מותר לטלטל את המוקצה היא בניעור, כמו בתאנה שלא בשלה (הלכה טו), אולם במקום צער או הפסד, מותר לטלטל את האיסור כדרכו אפילו שלא בדרך ניעור, מפני שהקלו חכמים באיסור שהוא מדבריהם.

ומה שכתבנו שהפירות חשובים מהאבן ולפיכך אינם נחשבים בסיס לדבר האסור, כך משמע מרש"י (שבת קמב,א ד"ה מליאה פירות), וכך כתב המ"מ להלן (כו,יג), וכך פסק בשו"ע (שי,ח).

ומהר"י קאפח (הערה כד) דייק מדברי הרמב"ם בפה"מ שבת (כא,א), שבסיס לדבר האסור ולדבר המותר, מותר לטלטלו. לשון הרמב"ם בפה"מ (שבת כא,א): "לא הותר לטלטל כלכלה והאבן בתוכה אלא בשלשה תנאים. האחד שיהא בכלכלה פירות, אבל אם אין בה פירות נעשית בסיס לדבר האסור. והתנאי השני שיהו פירות שדרכן להיות נמאסין כגון ענבים ותותים וקרוסטמלין, אבל אם היו אגוזים או שקדים אסור לפי שאפשר לנערם מן הכלכלה לארץ. והתנאי השלישי שתהיה האבן מונחת בנקב שבכלכלה כדי לסתמו שבכך היא נעשית חלק מן הכלכלה". [בפה"מ הצריך הרמב"ם שלושה תנאים כדי שיהיה מותר לטלטל, ובמשנ"ת חזר בו, ומספיק שני תנאים, או תנאי אחד, כדי שיהיה מותר לטלטל. שני תנאים- שיהיו פירות, ויהיו פירות הנמאסים; או תנאי אחד- שתהיה האבן מונחת בנקב שבכלכלה].

ודייק מהר"י קאפח, ממה שכתב הרמב"ם בתנאי הראשון, שאם יש בכלכלה פירות, אינה בסיס לדבר האסור, למדנו, שמדובר שבתחילה נתן בכלכלה אבן, ואחר כך נתן בה פירות, וכאשר היתה האבן לבדה נעשת הכלכלה בסיס לדבר האסור, וכאשר צורפו הפירות נסתלק האיסור של בסיס לדבר האסור, מכאן שבסיס לדבר האסור ולדבר המותר, מותר לטלטלו. (ע"כ מהר"י קאפח)

וקשה, שהרי דיוקו אינו מוכרח, ואין רמז בדברי הרמב"ם בפה"מ שהקדים לתת את האבן ואחר כך את הפירות, ומה שנזכר בפה"מ הוא, שכאשר יש בכלכלה גם פירות וגם אבן היא אינה נעשית בסיס לדבר האסור. וכפי שביארנו מפני שהפירות חשובים מהאבן. וכך מוכח מהתלמוד שבת (מז,א), שבגליל ששיירי הפתילות היו חשובות מפני שלא היו מצויים להם בגדי פשתן, אסור לטלטל את הנר הישן מחמת כך, ואין הפתילה בטילה לנר, מכאן שבמוקצה הולכים אחר הדבר החשוב, כדי להחליט האם הוא מוקצה או לא. [סוגיה זו הזכרנוה גם להלן כו,יג בהערה, ראה שם].

וראה להלן (כו,יג) שם כתב מהר"י קאפח (הערה לג), כלי שהוא בסיס לדבר האסור והמותר, מותר לטלטלו רק לצורך גופו ומקומו, שלא כדבריו כאן שמותר לטלטלו בכל אופן.

וראה עוד בדברי מהר"י קאפח בפרק כה (הערה כה), שם ביאר, שכאשר יש דבר מותר ודבר אסור על כלי, אימתי הכלי נעשה בסיס לדבר האסור, כשאי אפשר לטלטל את הדבר המותר מבלי לנגוע בדבר האסור, ולפיכך בחבית שכשרוצה להוציא את היין צריך לנגוע באבן, הרי היא בסיס לדבר האסור (הלכה יז), מה שאין כן לפנינו בכלכלה שניתן לטלטלה מבלי לנגוע בדבר האסור, אינה נעשית בסיס לדבר האסור.

וקשה, שהרי גם בחבית כדי להוציא את היין אינו צריך לנגוע באבן, ויכול להטות את החבית והאבן תיפול ממנה ויקח את היין, ואם היא בין חביות אחרות, ירים את החבית למקום שאין בו חביות, ויטה את החבית ויפיל את האבן מבלי לנגוע בה, ויקח את היין. על כורחנו, צריכים אנו את הטעם שכתבנו, שהפירות חשובים מהאבן, ולפיכך אינם נחשבים בסיס לדבר האסור.

[58]      האבן היא מוקצה כמו שנתבאר בהלכה ו.

[59]      בהלכה י.

[60]      לשון הרמב"ם: "האבן שבקרויה". בפה"מ שבת (יז,ו) ביאר הרמב"ם קרויה, כלי חרס ששואבים בו מים. וכך ביאר בפה"מ כלים (ג,ה). וכך ביאר בהלכות כלים (כ,א). אולם בפה"מ פרה (ה,ג) ביאר הרמב"ם קרויה, דלעת. וכך פירש רש"י (שבת קכה,א). וכך פירש בערוך ערך קרויה. וכך פירש המ"מ. מאחר ובדברי הרמב"ם מצאנו עקביות שמבאר קרויה כלי חרס, חוץ ממקום אחד (פה"מ פרה ה,ג), ששם אי אפשר לפרש קרויה כלי חרס (הערה 8 שם, של מהר"י קאפח), לפיכך כך ביארנו.

[61]      ביארנו את אופן קשירת האבן בכלי חרס, על פי מהר"י קאפח (הערה כו) והרב צדוק. לשון הרמב"ם בפה"מ שבת (יז,ו): "קירויה, כלי חרס שואבין בו מים, ותולין בו אבן כדי שיכבד וירד לקרקעית המעין". לשון תולין בו משמעו, שהאבן תלויה בצד הכלי חרס ואינה בתוכו. שלא כפירוש רש"י, והערוך ערך קרויה, ועוד מפרשים, שביארו שנותן את האבן בתוך הכלי חרס או הדלעת.

[62]      מה שכתבנו שאפילו אם יטלטל את הקנה קמעה, הדבר מותר, כך כתב אורה ושמחה, ולפיכך הביא הרמב"ם דין זה כאן, בדיני טלטול מן הצד.

[63]      כמו שנתבאר בהלכה ו.

[64]      פה"מ שבת (יח,א).

[65]      אם בעל הבית הפריש את המעשר ראשון מן התבואה אחרי דישה ומירוח, ונתנו ללוי קודם שיפריש תרומה גדולה, הרי הלוי חייב להפריש מהמעשר שקיבל גם תרומה גדולה, בנוסף לתרומת מעשר שמפריש, שמאחר שכבר עשה בעל הבית גמר מלאכה בתבואה, שהוא מירוח, חייב להפריש מאותה תבואה גם תרומה גדולה (פה"מ שבת יח,א).

[66]      שהיא אסורה באכילה אפילו לכהנים (תרומות ב,יד).

[67]      כגון שפדה מעשר שני על לשון של כסף, ואין פודין אותו אלא בכסף שיש עליו צורה כלומר מטבע לפי שבו אמר ה' וצרת הכסף, ובא בקבלה דבר שיש עליו צורה, או שחלל את הקדש על הקרקע ואין דין הקדש שיפדה אלא במטלטלין שנאמר בו ונתן את הערכך ביום ההוא קדש וכו', שיהא דבר הניתן ביד (פה"מ שבת יח,א).

[68]      הטעם על פי הרב צדוק, הביאו בהלכה כ.

[69]      נתבאר לעיל (כג,טז).

[70]      מעשר (י,יא).

[71]      פירות מעשר שפדאם ולא נתן את החומש, מותרים באכילה לאחרים, ואסורים באכילה לבעליהם (כתר המלך, הביאו מהר"י קאפח בהערה ל).

        לשון הרמב"ם בהלכות מעשר שני (ה,יב): "הפודה מעשר שני לעצמו, ונתן את הקרן ולא נתן את החומש – אף על פי שאין החומש מעכב, והרי נתחלל – לא ייאכל עד שייתן החומש, ואפילו בשבת: גזירה שמא יפשע, ולא ייתן". ובהלכות ערכין וחרמין (ז,ג) כתב: "הפודה קודשיו, אין החומש מעכב; אלא מאחר שנתן את הקרן – יצא הקדש לחולין, ומותר ליהנות בו. ומדברי סופרים שאסור לו ליהנות, עד שייתן החומש – שמא יפשע, ולא ייתן; אבל בשבת – מפני עונג שבת, התירו לו לאכול, ואף על פי שעדיין לא נתן החומש, והרי הגזברין תובעין אותו".

        והקשה כתר המלך: שמאחר שבהלכות מעשר שני נאמר שאם לא נתן את החומש לא ייאכל המעשר שני, כיצד מותר לטלטלו בשבת? ותירץ: שיש לדייק מהלכות ערכין וחרמין, שם הוסיף הרמב"ם מילת "לו" [ומדברי סופרים שאסור לו ליהנות], שדוקא לבעלים אסור לאכול ממעשר שני שלא נתן את החומש, אבל לאחרים מותר לאוכלו, וסמך הרמב"ם בהלכות מעשר שני על מה שכתב בהלכות ערכין וחרמין.

        ראוי להבחין, בין מעשר שני להקדש, שפדאם ולא נתן את החומש, לגבי אכילה בשבת לבעלים, שמעשר שני שלא נתן את החומש אסור באכילה בשבת, ואילו הקדש מותר באכילה בשבת, מפני עונג שבת.

[72]      תרומות (ב,יד).

[73]      כן הוא הנוסח המתוקן. ומה שנמצא נוסח זה רק במקצת כתבי יד, ואילו ברוב כתבי יד הנוסח הוא "הטמאה", מפני שהרמב"ם בעצמו כתב בטעות "הטמאה" והעתיקו הסופרים נוסחתו, ואחר כך הרמב"ם בעצמו תיקן "הטהורה", ותיקונו הגיע רק למקצת כתבי היד (מהר"י קאפח הערה לא). וכך הכריע הכס"מ, מפני שנוסח "הטמאה" מוקשה מהתלמוד, וכך מצא בספר מוגה.

[74]      ראה הלכה ג.

[75]      ראה הלכה ט.

[76]      לשון הרמב"ם: "מדבך של אבנים". וביאר הרמב"ם בפה"מ אהלות (ג,ז): "מרבך של אבנים, אבנים צבורות זו על זו". ורש"י ביאר (שבת קכה,ב): "אבנים סדורות ומוקצות לבנין". ומכיון שהדרך לסדר את אבני הבניין בשורה, ובאופן זה אפשר לישב עליהם, כך פירשנו.

[77]      בתלמוד שבת (קכה,ב), הובא סיפור על רבי יהודה הנשיא, שהלך למקום אחד ומצא נדבך של אבנים, ואמר לתלמידיו: צאו ועשו מעשה כדי שנשב עליהן למחר [כך העיד רבי יוחנן שהיו פרטי המעשה]. ונחלקו האמוראים מה אמר רבי יהודה הנשיא לתלמידיו. רבי אמי אמר: צאו ולמדום [=סדרו את האבנים] אמר להם. רבי אסי אמר: צאו ושפשפום אמר להם. מחלוקת רבי אמי ורבי אסי היא, האם במעשה קטן יוצאת האבן מידי מוקצה ונחשבת כלי, לפי רבי אסי במעשה קטן יוצאת האבן מידי מוקצה, ואחרי שפשוף האבנים והחלקתם ניתן לטלטלם בשבת ולסדרם לישיבה בשבת, ואילו לפי רבי אמי אין האבן יוצאת מידי מוקצה במעשה קטן, ולפיכך היו צריכים לסדר את האבנים לישיבה מערב שבת, כדי שבשבת ישבו עליהם מבלי להזיזם (רש"י שם). ההלכה נפסקה כרבי אמי (רי"ף שבת נט,ב בדפיו). וכפי שביארנו, לשיטת רבי אמי צריך לסדר את האבנים לישיבה לפני שבת, מפני שבשבת אסור להזיזם. וכך יש לפרש את דברי הרמב"ם, וכך פירשו הכס"מ מהר"י קאפח (הערה לג) ואורה ושמחה, שלא כמ"מ החזו"א ומהר"ח כסאר שפירשו בדעת הרמב"ם, שאם סידרו את האבנים מערב שבת, מותר לטלטלם בשבת.

        והוסיף הרב צדוק, אבל על אבן בעלמא מותר לישב בשבת, ואין לחשוש שיזיז אותה.

[78]      לשון הרמב"ם: "חריות של דקל שגרדן לעצים". וביאר מהר"י קאפח (הערה לג), שלשון "גרדן" ביאורו, שגירד והסיר את הקוצים מענפי הדקל, ולשיטתו קצצם והכינם גם להסקה וגם לישיבה. אולם לשון "שגרדן לעצים" אינו משמע כדבריו, אלא שקצצם כדי להסיק אותם ולהשתמש בהם כעצים, וכך היא משמעות הסוגיה בתלמוד שבת (קכה,ב), וכך משמע מרבנו חננאל ורש"י שם, ואין צורך לעשות שום מעשה כדי להתיר לישב עליהם, ואדרבה זהו חידוש ההלכה, שבמחשבה לבד כבר מותר לישב עליהם.

[79]      הטעם על פי המ"מ. אלא שלשיטת המ"מ אם סידר את אבני הבניין כדי לישב עליהם מותר לטלטלם, וכפי שביארנו בהערה עז, ולשיטת הכס"מ אסור לטלטל את אבני הבניין אף אם סידרם לישיבה, ורק אם ייעד את אבני הבניין לישיבה בלבד, ויהפכם לכלי המיועד לישיבה, מותר לטלטלם, ואנו צעדנו בביאור ההלכה בעקבות הכס"מ.

[80]      רש"י שבת (קמא,א).

[81]      אם נתנו על המיטה בכוונה תחילה, הוכיח בכך שרוצה להשתמש בו כמזרון, ואינו מוקצה (הרב צדוק).

[82]      להלכה נפסק, טלטול מן הצד לאו שמיה טלטול (רי"ף שבת כ,ב נח,ב בדפיו), ולפיכך מותר ליישר את הקש בגופו. וראה עוד בהלכות יד-טו, שאף שטלטול מוקצה מן הצד אינו נחשב טלטול, אסור לטלטל מוקצה מן הצד אם מטרתו לטלטל את הדבר האסור, ורק אם מטרתו לטלטל את הדבר המותר, מותר לטלטלו מן הצד. וגם בהלכה שלפנינו, אינו מטלטל את הקש מפני שרוצה להעבירו ממקום למקום, אלא רוצה לשכב על המיטה והקש בתנוחתו הנוכחית מפריעו, ומטלטלו בגופו ומיישרו שיהיה נוח לשכב עליו, ונמצא שטלטולו אינו לצורך דבר האסור אלא כדי לשכב על המיטה, ולפיכך מותר לטלטל את הקש מן הצד [=בגופו ולא בידו].

        וכך כתב הר"ן (ר"ן על הרי"ף, שבת כ,ב, ד"ה וקשיא לן), וזה לשונו: "...וכך הוא עיקרם של דברים, דתרי גווני [=שני סוגים] טלטול מן הצד נינהו [=הם], דכל שעיקר טלטולו משום דבר המותר ודבר המותר הוא שמטלטל אלא שאי אפשר לו לטלטל אותו דבר המותר אלא אם כן יטלטל עמו דבר האסור בטלטול מן הצד בכי האי גוונא שרי [=בכזה אופן מותר], והיינו ההיא דפגה שטמנה בתבן שהביא הרב אלפסי ז"ל בהלכותיו [=הלכה טו לפנינו ברמב"ם], והיינו נמי דתנן בפרק במה טומנין (דף מט,א) בגיזי צמר ואין מטלטלין אותן כיצד הוא עושה נוטל את הכסוי והם נופלות מאליהן [=להלן כו,יב לפנינו ברמב"ם], ותנן נמי בפרק נוטל (דף קמב,ב) האבן שעל פי חבית מטה על צדה והיא נופלת, מעות שעל הכר מנער את הכר והן נופלות [=הלכה יז לפנינו ברמב"ם], אבל כשעיקר טלטולו בשביל דבר האסור אף על פי שמטלטל אותו מן הצד כי הכא שהוא צריך לטלטל המת מחמת עצמו שלא יסריח בחמה ושלא ישרף בדליקה אסור, וכך הם דברי הרמב"ם ז"ל בפרק כ"ה מהלכות שבת [=צריך לומר פרק כו הלכה כא], וההיא נמי דתנן בפרק [תולין] (דף קמא,א) הקש שעל גבי המטה לא ינענענו בידו אבל מנענעו בגופו [=ההלכה שלפנינו ברמב"ם], היינו טעמא נמי לפי שאינו מטלטל את הקש מפני שצריך לו אלא מפני שהוא צריך למטה, ואי אפשר לו בלא טלטול הקש ומשום הכי כיון דלא מטלטל ליה בהדיא אלא כלאחר יד שרי". (ע"כ ר"ן)

        ולעומת זאת, בשו"ע כתב (שיא,ח): "וטלטול בגופו אפילו לצורך דבר האסור, מותר; הילכך קש שעל המטה, דסתמו מוקצה להסקה, מנענעו בגופו". וכך כתב הרא"ש (רא"ש שבת, פרק ג סי' יט, במילים המתחילות, והקשה על זה הרב יונה).

[83]      לשון הרמב"ם: "המכניס קופה של עפר לביתו – אם ייחד לה קרן זווית מערב שבת – מטלטלו בשבת". בדברי הרמב"ם, לא נזכר בפירוש ששפך את העפר מתוך הארגז לקרקעית הבית, אולם רש"י כתב זאת (שבת נ,א), וזו אף משמעות לשון הרמב"ם, שלמרות ששפך את העפר מהארגז על עפר הבית, כי בזמנם היה ברצפת הבתים עפר ולא מרצפות מאבן, אם ייחד לו קרן זוית, אין העפר מתבטל בעפר הנמצא בקרקעית הבית, אלא הרי הוא מיוחד לשימוש. ובהלכות שביתת יום טוב (ב,יח) כתב הרמב"ם: "המכניס עפר מערב יום טוב – אם ייחד לו בחצרו קרן זווית – הרי זה מוכן, ומותר לטלטלו". ולא הזכיר כלל שהיה העפר נתון בארגז, ומדבריו שם משמע פשוט, שהיה העפר בקרקעית החצר ולא בארגז.

        וכל שכן אם לא שפך את העפר מהארגז לקרקעית הבית, אלא השאירו בארגז וייעדו לשימוש, שמותר לטלטלו (הרב צדוק). ומהר"י קאפח הוסיף (הערה לה), אם העפר נמצא בארגז, אפילו הניחו בחצר או בגינה ואינו נמצא בזווית, מותר לטלטלו.

[84]      סוף ההלכה מביאור הרב צדוק.

[85]      איסור נראה כסותר, שנזכר בהלכה לפנינו, הוא מדברי חכמים (רש"י שבת קכח,ב).

[86]      הוספנו את הטעם שנעשה השמן מוקצה, מפה"מ שבת (ג,ה).

[87]      השווה לעיל (ה,יב-יג).

[88]      נתבאר בהלכות שביתת יום טוב (א,יט-כ).

[89]      מה שכתבנו בסוף ההלכה שמותר ליגע במוקצה, כך כתב המ"מ בהלכה לפנינו, וכך משמע מדברי הרמב"ם להלן (כו,כ), שמותר לסוך את המת למרות שהוא מוקצה, ובלבד שלא יזיז בו אבר. וכך פסק בשו"ע (שיא,ז) ובמשנ"ב שם (ס"ק כא), וכך כתב בביאור הגר"א (שי,ו).

        ומה שכתבנו שטלטול מן הצד לאו שמיה טלטול, כך כתב הרי"ף (כ,ב נח,ב בדפיו), ומה שכתבנו ובתנאי שיטלטלו לצורך דבר המותר ולא לצורך דבר האסור, נתבאר לעיל (הלכות יג-טו), וכך ביאר אורה ושמחה בהלכה שלפנינו. וראה לעיל בהערה פב שנתבאר בהרחבה.

        ולעומת זאת, המגדל עוז כתב שטלטול מן הצד מותר בכל אופן, ולפיכך במקרה של ההלכה שלפנינו, מותר לכפות כלי על הביצה, ומותר שיגע הכלי בביצה ויגלגל אותה, מפני שהוא טלטול מן הצד, והסכים מהר"י קאפח לדברי מגדל עוז (הערה לח).

[90]      ראה להלן (כו,יג), עוד טעם לאיסור עשיית גרף של רעי בשבת, מפני שנראה כמטלטל מוקצה.

[91]      הכלל הוא, אין עושים גרף של רעי לכתחילה, כלומר שאסור לעשות מעשה שמחמתו יהיה לפניו בבית גרף של רעי, אולם אם עבר ועשה מעשה, ויש לפניו בבית גרף של רעי, מותר להוציאו (להלן כו,יג).

        כיון שכן, מי שעשה מעשה שמחמתו יש לפניו בבית גרף של רעי, כגון שנתן כלי לקבל בו טפטוף מי גשמים מטונפים, אינו נחשב כמבטל כלי מהכינו, מפני שסוף סוף מותר לו לטלטל את הכלי שבו מי הגשמים המטונפים, אולם לכתחילה אין ראוי לעשות זאת, שמאחר שנותן מים מטונפים בתוך כלי נקי, נראה כאילו מבטלו מהכינו. [ביאור זה נזכר במגן אברהם (סי' שלח ס"ק יב), ובביאור הלכה (שם שלח,ו ד"ה אסור משום שאין)].

        וביאר מהר"ח כסאר, שלדעת הרמב"ם, אף במקום הפסד אסור לעשות גרף של רעי לכתחילה בשבת, שלא כדברי הראב"ד שבמקום הפסד מותר הדבר לכתחילה.

        לשון הרמב"ם: "נותנין כלי תחת [מי] הדלף; ואם נתמלא הכלי – שופך ושונה, ואינו נמנע: והוא, שיהיה [=שיהיו מי] הדלף ראוי[ים] לרחיצה. אבל אם אינו ראוי [אם אין מי הדלף ראויים לרחיצה], אינו נותן [לא יתן כלי לקבל בו את מי הדלף]; ואם [עבר ו]נתן, מותר לטלטלו במים המאוסין שבו: שאין עושין גרף של רעי, לכתחילה".

        לכאורה דברי הרמב"ם במה שכתב, "שאין עושים גרף של רעי לכתחילה", מוסבים על מה שכתב לפני כן, "ואם עבר ונתן כלי תחת מי הדלף, מותר לטלטלו במים המאוסים שבו". ובדבריו אלה ביאר מדוע מותר לטלטל את הכלי, מפני שאין עושים גרף של רעי לכתחילה, ואם נאסור לו לטלטל את המים המאוסים, נמצא שעשה גרף של רעי לכתחילה בשבת. וכך פירש המ"מ.

        אולם כבר דחו הרבה מפרשים ביאור זה, ודברי הרמב"ם במה שכתב, "שאין עושים גרף של רעי לכתחילה", מוסבים על מה שכתב באמצע ההלכה, "שאם אין מי הדלף ראויים לרחיצה, לא יתן כלי לקבל בו את מי הדלף". ובדבריו אלה ביאר, מדוע מותר לא יתן כלי לקבל בו את מי הדלף המטונפים, מפני שאין עושים גרף של רעי לכתחילה, ואם יתן בכוונה תחילה מים מטונפים לתוך כלי, נמצא שעשה גרף של רעי לכתחילה בשבת. וכך פירשו המגדל עוז, הכס"מ, מרכבת המשנה חלמא, מהר"י קאפח (הערה לט), והרב צדוק. וכך סגננו את ההלכה.

        ומה שהקשה הראב"ד, מהתלמוד ביצה (לו,ב), ממעשה אביי ורבה, ודליפת מי הגשמים בבית הריחיים של אביי, שהיוצא מהסוגיה שבמקום הפסד עושים גרף של רעי לכתחילה. כבר תירץ הכס"מ [על פי גירסתו וגירסת המ"מ, אמר ליה וכי עושים גרף של רעי לכתחלה], שהדבר היוצא מהסוגיה, אינו ההיתר של עשיית גרף של רעי במקום הפסד, אלא דברי אביי, שאין עושים גרף של רעי לכתחילה, ואף רבה שלא השיב על שאלה זו מסכים לכך, וזו מסקנת הסוגיה. וכך כתב מהר"ח כסאר.

        וזה לשון התלמוד ביצה (לו,ב), על פי הגירסה המופיעה לפנינו: "ונותנין כלי תחת הדלף בשבת. תנא אם נתמלא הכלי - שופך ושונה ואינו נמנע [מדובר בדלף הראוי לשימוש, ולפיכך מותר לפנותו שוב ושוב]. בי רחיא דאביי דלוף [ולא רצה שינזקו הריחיים העשויות מחרס ממי הדלף], אתא לקמיה דרבה. אמר ליה: זיל עייליה לפוריך להתם, דלהוי כגרף של רעי, ואפקיה [רק כשיכניס את מיטתו לשם, יהיה מותר לאביי לפנות את הריחיים משום שיהיו מאוסים עליו, ומותר לפנות גרף של רעי]. יתיב אביי וקא קשיא ליה: וכי עושין גרף של רעי לכתחלה? אדהכי נפל בי רחיא דאביי. אמר: תיתי לי, דעברי אדמר [בגירסה שלפנינו מסקנת הסוגיה שאביי סובר כדעת שמואל, שתובא מיד בסמוך, שמותר לפנות גרף של רעי, ולדעתו היה מותר לו לפנות את הריחיים קודם שיתמוססו. אולם המ"מ גרס: "אמר ליה וכי עושין גרף של רעי לכתחילה". ולגירסה זו לא הסכים אביי להיתר רבה, משום שאסור לכתחילה לעשות גרף של רעי בשבת, שמחמת כך יהיה מותר לפנותו]. אמר שמואל: גרף של רעי ועביט של מימי רגלים מותר להוציאן לאשפה, וכשהוא מחזירו - נותן בו מים ומחזירו [נתבאר לעיל בהערה לה, ראה שם]".

        ולעומת זאת, מהר"י קאפח ביאר (הערה לט) את הסוגיה על פי הגירסה המופיעה לפנינו, [יתיב אביי וקא קשיא ליה: וכי עושין גרף של רעי לכתחלה?] שאביי התמהמה עם היתר רבה, ושאל את עצמו, וכי עושין גרף של רעי לכתחלה, ושאלתו זו היא המסקנה, ומה שהתיר רבה להכניס את מטתו לבית הריחיים, אינו מפני שעושים גרף של רעי לכתחילה, אלא הגרף של רעי נוצר מעצמו, ומותר להכניס מיטתו לשם ומחמת כך להוציאו, מפני שהוא גרמא, והוא מותר לכתחילה. על פי זה הסביר מהר"י קאפח סוגיה אחרת במסכת ביצה (כא,ב), שם נאמר בשם רב אחא בר יעקב, שאסור להזמין את הגוי בשבת, משום שהיין שישייר הגוי בכוס, הוא יין נסך ואסור בהנאה, ואסור לטלטלו. ושאל רב אחא מדפתי את רבינא, שיהיה מותר לטלטל את שיירי הכוס משום שהוא כגרף של רעי. וענה לו רבינא, וכי עושין גרף של רעי לכתחלה. וביאר מהר"י קאפח, שאף שלכאורה זוהי מסקנת הסוגיה שם, מותר להזמין את הגוי בשבת כמו שנתבאר בדברי הרמב"ם בהלכות שבת (ו,כא), וכן מותר לפנות את שיירי כוסו, ואין לאסור זאת משום שאין עושים גרף של רעי לכתחילה, משום שהגרף של רעי נוצר על ידי הגוי, וכעת מותר לפנותו, ומה שהזמנו את הגוי ומחמת כך נוצר גרף של רעי הוא רק גרמא ומותר.

        והמעיין יראה שדברי מהר"י קאפח הם הלכה מפורשת להלן (כו,יג): "ואין עושין גרף של רעי לכתחילה, בשבת; אבל אם נעשה מאליו, או שעבר ועשהו – מוציאין אותו". אולם נראה שההסבר בסוגיה בביצה (לו,ב), הוא כמ"מ ככס"מ וכמהר"ח כסאר, משום שאין שום רמז בסוגיה, שסיבת ההיתר להוציא את הגרף של רעי משום שנעשה מאליו, והוא גרמא.

[92]      הביטוי שהקלו חכמים במקום הפסד ממון, נזכר בדברי מהר"ח כסאר.

[93]      השווה לעיל (ה,יג).

[94]      בהלכה שלפנינו הקשה מהר"י קאפח (הערה מב), שאין הדברים ברורים לו, כי גם כאשר אנחנו מניחים את הקורה שנשברה, על הספסל או קרשי המיטה ברפיון, הרי הקורה תוסיף להישבר ותתהדק על הספסל או קרשי המיטה, ונמצא שביטל כלי מהיכנו? ותירץ, שמכאן נלמד יסוד בהלכה, שכל שלא ביטל כלי מהכינו מיד בנתינת הכלי, אין איסור במה שאחר כך בטל הכלי מהיכנו. ולפיכך מה שנאמר לעיל בהלכה כג, אין נותנין כלי תחת התרנגולת לקבל ביצתה, אינו אלא ברגע שהיא מטילה אותה, אבל להניח כלי מרופד לפני התרנגולת שודאי תכנס לתוכו ותטיל בו ביצתה שרי, וכן מותר ליתן כלכלה תחת התאנה לקבל תאנים הנופלות אחר כך, ובתנאי שבשעה שנותנו אין תאנים באויר. וכן מה שנזכר בהלכה כו, שמבטל את הכרים והכסתות הניתנים תחת הבהמה מהכינם, ביאר מהר"י קאפח בהלכה כו (הערה מה), שאין מבטלם מהכינם משום שתעלה עליהם הבהמה לאחר מכן, שהרי אין איסור לבטל כלי מהכינו אם הדבר יגרם לאחר מכן, אלא משום שהשליך את הכרים וכסתות לתוך מים, וכל זמן שלא יתייבשו הם אינם ראויים לשימוש. וצ"ע. (ע"כ מהר"י קאפח)

        ונראה לתרץ את שאלתו של מהר"י קאפח, שההלכה עוסקת בקורה שנשברה קצת, ועדין היא עומדת בזכות עצמה, ולפיכך היא מונחת על הספסל ברפיון, והתמיכה של הספסל מסייעת שבמקרה ותרצה הקורה להוסיף ולהישבר הספסל יעצור בעדה, והשבר שלה לא יגדל, אולם אין הקורה מוסיפה להישבר בכל רגע, ולפיכך בכל משך הזמן שהקורה נסמכת על הספסל היא מונחת ברפיון.

        ולעצם היסוד ההלכתי שכתב מהר"י קאפח, שאיסור ביטול כלי מהכינו הוא רק אם מתבטל הכלי מיד בנתינתו, נראה לומר שיש ביטול כלי מהכינו גם אם אין הכלי מתבטל מיד בנתינתו, וראיה לדבר מהמשך ההלכה: "וכופין את הסל בשבת לפני האפרוחים, בשביל שיעלו עליו ויירדו –  שהרי מותר לטלטלו, כשיירדו מעליו". משמע מלשון זה, שכל זמן שהאפרוחים על הסל ביטלו אותו מהכינו ואסור לטלטלו, אף שאין האפרוחים עולים על הסל מיד בכפייתו, אלא כשיתרחק האדם ויניחם לנפשם לעלות עליו.

        ועוד, שההגבלה של איסור נתינת כלי תחת התרנגולת לקבל ביצתה רק בשעה שהביצה יוצאת מהתרנגולת, הוא דבר שאינו מצוי, וחכמים דיברו בהווה שאדם נותן כלי תחת התרנגולת כדי שבעוד זמן קצר תטיל בו ביצה, ואילו דיברו חכמים על מקרה שאינו מצוי, היה להם לבאר, אסור לתת כלי תחת התרנגולת בשעה שהביצה יוצאת ממנה כדי לקבל ביצתה, ומשלא ביארו זאת משמע שחכמים דיברו במקרה המצוי והרגיל. 

        וכך כתב הגרש"ז [=הגאון רבי שלמה זלמן] אוירבך בספרו מנחת שלמה (סימן ט, עמוד עו, ד"ה אולם במסכת שבת), שכל עיקרו של ביטול כלי מהכינו הוא בגרמא, על ידי שהתרנגולת תטיל ביצה לתוך הכלי לאחר מכן.

[95]      בזמנם, היו אבני הבניין יכולות להינזק, אם יעמדו זמן רב בשמש או בגשמים.

[96]      נתבאר לעיל (א,ו).

[97]      אפרוחים, וכן שאר בהמות חיות ועופות חיים, הרי הם מוקצה, מפני שאינם ראויים לאכילה לאדם בעודם חיים (מ"מ).

[98]      בתלמוד שבת (מג,א) הובאה ברייתא שבה נאמר שאסור לטלטל את הסל אף שאין האפרוחים עליו, וביאר התלמוד שהברייתא עוסקת כשהיו האפרוחים על הסל כל בין השמשות, וכלי שהוקצה מחמת האיסור [=שהוקצה משימוש משום האיסור שיש בטלטולו],  בבין השמשות, אסור לטלטלו במשך כל השבת, אפילו לצורך גופו או מקומו, כמו שנתבאר לעיל בהלכה י. וכך כתב המשנ"ב (סי' שח ס"ק קמח). וכך ביאר הרב קהתי (משנה שבת יח,ב).

        ומהר"ח כסאר כתב, שאפילו אם כפה את הסל מלפני השבת, והיו האפרוחים על הסל במשך בין השמשות, מותר לטלטלו. וכשם שאם כפה את הסל בשבת, לא ביטלו מהכינו, ולא ייעדו שישהו עליו אלא שיעלו וירדו, כך בבין השמשות, לא ייעד את הסל שישהו עליו כל בין השמשות, ולא ביטלו מהכינו. ולפיכך השמיט הרמב"ם את דברי התלמוד שבת (מג,א). (ע"כ מהר"ח כסאר) ויותר מסתבר לומר שהרמב"ם קיצר בדבריו, והמעיין בהלכה י יווכח שאם היה הסל מוקצה בין השמשות בגלל האפרוחים, אסור לטלטלו במשך כל השבת, וההלכה כדברי הברייתא.

[99]     כרים - כריות שאדם שם תחת ראשו בעת השינה. כסתות - מה שאדם נותן אחורי גבו כשהוא יושב כדי להשען עליהם (על פי פה"מ כלאיים ט,ב, על פי תרגום מהר"י קאפח בהערות שם).

[100]     צער בעלי חיים הוא מהתורה (פה"מ ביצה ג,ד; תלמוד שבת קכח,ב), והתירו חכמים לעבור על איסור מדבריהם משום איסור תורה (תלמוד שבת קכח,ב, הביאו מהר"ח כסאר). ועל פי דברי התלמוד האלו, ההלכה שלפנינו היא הוכחה שצער בעלי חיים מהתורה. והשוה עוד להלכה לעיל (כא,ט).

        וכך כתב נימוקי יוסף (בבא מציעא יז,ב בדפי הרי"ף): "פסקו הגאונים ז"ל ורב אלפס ז"ל כרבא דאמר צער בעלי חיים דאורייתא והכי מוכח בפרק מפנין (דף קכח ב) דשרינן בטול כלי מהיכנו דרבנן משום צער בעלי חיים דאורייתא [=ההלכה שלפנינו]".

        וכך כתב הכס"מ בהלכות רוצח ושמירת נפש (יג,ט), בדעת הרמב"ם, משום שכך היא מסקנת התלמוד בבבא מציעא (לב,ב) והגאונים והרי"ף. וכך כתב המשנ"ב (סי' שה ס"ק סט): "אף דלא יהיו ראוים להשתמש בהן על ידי זה [=בכרים ובכסתות שהשליך למים], בעוד שעליהן לחות המים אף לכשתעלה הבהמה, אפילו הכי מותר דאתי צער בעלי חיים דהוא דאורייתא [ממה דהזהירה התורה מצות פריקת המשא מעל הבהמה] ודחי איסור ביטול כלי מהיכנו שהוא רק מדרבנן שגזרו שלא לבטל בשבת כלי ממה שהיא מוכנת".

        ולעומת זאת לפי מרכבת המשנה חלמא (הלכות רוצח ושמירת נפש יג,ט), דעת הרמב"ם שצער בעלי חיים דרבנן. וכך היא שיטת מהר"י קאפח (שבת פרק כא הערה לא; רוצח ושמירת נפש פרק יג הערה ט).

        מרכבת המשנה חלמא הוכיח את שיטתו, ממקרים שונים שבהם פסק הרמב"ם שפטור מלסייע לחברו לפרוק את בהמה, ובתלמוד נזכר שמי שסובר צער בעלי חיים מהתורה, צריך לסבור במקרים אלו חייב לפרוק. אולם יש להשיב על שיטתו, שהרמב"ם פסק כפשט המשנה והברייתא, כדרכו בהרבה מקומות, וסוגיית התלמוד בנויה על ההנחה כי בכל פריקה יש גם צער בעלי חיים, אולם הנחה זאת מוטעית מיסודה והיא הגורמת לכל שיבושי המשנה והברייתא. מצות פריקה וטעינה איננה משום צער בעלי חיים, אם חברי הטעין על בהמתו משא כבד והוא מצער את בהמתו, איסור צער בעלי חיים קיים על חברי ועליו העונש, ולא על כל מי שפוגש אותו. התורה היתירה לצער בעלי חיים לצרכינו, ובלבד שלא נצערם יותר מדי ונתאכזר אליהם, אבל מעולם לא חייבה התורה את האדם להיות דואג לכל בעלי החיים שבסביבתו שימנע מהם צער בעלי חיים. מצות פריקה וטעינה משמעה שנסייע לחבר והוא שיהיה הדבר לפי הכללים המקובלים, כגון שהוא עמו, וכגון שהוא איננו גוי, אחרת אם הוא גוי צער בעלי חיים הוא על הגוי ולא על היהודי שראהו, ואם הוא איננו עמו צער בעלי חיים הוא על המטעין ולא על הרואהו.

        וראה עוד ביד פשוטה, שגם הוא הכריע שצער בעלי חיים מהתורה, בעקבות סוגיית התלמוד שבת (קכח,ב) וההלכה שלפנינו, ופה"מ ביצה (ג,ד), וביאר את ההלכה בהלכות רוצח ושמירת נפש (יג,ט), שם נזכרו מקרים שפטור מלסייע לחברו לפרוק את הבהמה, כמו הסברא שכתבנו, שאין האדם מחוייב למנוע צער בעלי חיים מכל הבהמות שסביבותיו.

[101]     בהמות חיות ועופות חיים, הרי הם מוקצה, מפני שאינם ראויים לאכילה לאדם בעודם חיים (מ"מ בהלכה כה).

[102]     פה"מ שבת (יח,ב). בלשון חכמים סייח הוא חמור צעיר, כמו שנאמר במשנה בבא בתרא (עח,ב), המוכר את החמור - מכר את הסיח". אולם בלשון ימינו סייח הוא סוס צעיר.

[103]     למרות שאסור לטלטל מוקצה, כמו שנתבאר להלן (כו,כ), מותר לדדות עגלים וסייחים, ואינו נחשב כמטלטל מוקצה, שמאחר שהעגלים והסייחים חיים, עיקר טלטולם נעשה על ידיהם, והאדם רק מסייע להם, ואינו נחשב כמטלטלם (אורה ושמחה).

[104]     לשון הרמב"ם: "וכן אין עוקרין בהמה חיה ועוף בחצר, אבל דוחין אותן עד שייכנסו; ומדדין עגלים וסייחים. תרנגולת שברחה, אין מדדין אותה, מפני שהיא נשמטת מן היד, ונמצאו אגפיה נתלשין; אבל דוחין אותה, עד שתיכנס". והנה, מה שכתב אין עוקרים בהמה חיה ועוף בחצר, הוספנו על דבריו, וכל שכן ברשות הרבים. ומה שכתב ומדדים עגלים וסייחים, הוספנו על דבריו שזה דוקא בחצר אבל לא ברשות הרבים שמא יגביהם. ומה שכתב שתרנגולת שברחה אין מדדין אותה, הוספנו על דבריו שזה בחצר וכל שכן ברשות הרבים. וכל ביאור ההלכה על פי המ"מ.

        ובספר אורה ושמחה הוסיף, מה שאמרנו שמדדים עגלים וסייחים רק בחצר ולא ברשות הרבים, כך מוכח גם מדברי הרמב"ם לעיל (יח,טז), "והאישה מדדה את בנה, בזמן שנוטל אחת ומניח אחת". משמע מכך, רק את בנה מותר לדדות ברשות הרבים, ולא שאר בעלי חיים.