פרק כג – שבות: הכאה
בפטיש עד כיבוי
הכאה בפטיש
א.
העושה נקב שהוא עשוי להכניס
ולהוציא, כגון נקב של לול התרנגולין שהוא עשוי להכניס האורה ולהוציא ההבל – הרי זה
חייב משום מכה בפטיש; לפיכך גזרו על כל נקב, אפילו היה עשוי להוציא בלבד, או
להכניס בלבד – שמא יבוא לעשות נקב שחייבין עליו. ומפני זה אין נוקבין בחבית נקב
חדש, ואין מוסיפין בו. אבל פותחין נקב ישן – והוא, שלא יהיה הנקב למטה מן השמרים:
שאם היה למטה מן השמרים – הרי זה עשוי לחזק, ואסור לפותחו.
העושה נקב המיועד להכניס
ולהוציא, כגון נקב של לול התרנגולים שהוא מיועד [=עשוי] להכניס את האור ולהוציא את
החום והסרחון [=ההבל] – הרי זה חייב משום תולדת מכה בפטיש[א];
לפיכך גזרו על כל נקב, אפילו היה עשוי להוציא בלבד, או להכניס בלבד – שמא יבוא
לעשות נקב שחייבים עליו. ומפני זה אין נוקבים בחבית נקב חדש כדי להוציא דרכו יין[ב],
ואין מרחיבים את הנקב שכבר קיים בחבית. אבל פותחים נקב ישן [=נקב שהיה מכבר ונסתם]
– מפני שסתמוהו סתימה זמנית, ובפתיחתו הוא דומה לפותח את מכסה החבית; ובתנאי שלא
יהיה הנקב הישן למטה מן השמרים [=המשקע הסמיך שבתחתית היין]: מפני שנקב הנמצא למטה
מן השמרים – סותמים אותו בחוזקה, והפותחו כאילו פותח נקב חדש, ולפיכך אסור. [הוספה]
ויש עוד סיבה מדוע אסור מדברי חכמים לנקוב נקב חדש בחבית, מפני שהוא דומה למתקן
כלי, כמו הנוקב את מכסה החבית מצידה, שנזכר בהלכה ב[ג].
ב.
נוקבין מגופה של חבית להוציא ממנה
יין, ובלבד שייקבנה למעלה; אבל מצידה – אסור, מפני שהוא כמתקן כלי. שובר אדם את
החבית לאכול ממנה גרוגרות, ובלבד שלא יתכוון לעשות כלי; ומביא אדם חבית של יין,
ומתיז את ראשה בסיף לפני האורחין, ואינו חושש, שאין כוונתו אלא להראות נדיבות
ליבו.
מותר לנקוב את מכסה החבית
[=מכסה חרס הדבוק לחבית בטיט] להוציא ממנה יין, ובתנאי שייקבנה למעלה; אבל מצידה –
אסור, מפני שהוא נראה כמתקן כלי, כלומר נראה כמתקן את המכסה, שיוצר לו פתח מצידו
שדרכו ניתן להוציא את היין.
וכן מותר לאדם לשבור את
החבית כדי לאכול את התאנים היבשות [=הגרוגרות] שבתוכה, מפני שמותר לקלקל לצורך אכילה[ד],
ובתנאי שלא ישבור אותה בצורה ישרה, שאז הוא מתכוון לעשות את החבית כלי תוך כדי
שבירתה.
וכן מותר לאדם להביא חבית
של יין לפני האורחים, ולהסיר ממנה את המכסה שלה המחובר בטיט, על ידי חרב, ואינו צריך
לחשוש שנראה כמתקן כלי, בכך שיצר פתח לחבית, מפני שאין כוונתו אלא להראות נדיבות
ליבו.
[הוספה] וכן מותר
לפתוח בקבוקים בשבת, מפני שהיו כלי קודם פתיחתם, ורק הסיר את הטבעת התופסת את
הפקק, ואינו נראה כעושה כלי בשבת. וכן מותר לפתוח קופסאות שימורים בשבת, מפני שהיו
כלי קודם פתיחתם, והדבקת המכסה על פיהם ולחיצתו סביב ראשם, אינה מבטלתם מלהיות
כלי, ולפיכך אף בפתיחתם אינו נחשב שעושה כלי בשבת[ה].
ג.
וכשם שאסור לפתוח כל נקב, כך אסור
לסתום כל נקב; לפיכך אסור לסתום נקב החבית – ואפילו בדבר שאינו מתמרח, ואינו בא
לידי סחיטה, כגון שיסתום בקיסם, או בצרור קטן. אבל אם הניח שם אוכל כדי להצניעו,
ונמצא הנקב נסתם – מותר; ומותר להערים, בדבר זה.
כשם שאסור לפתוח כל
נקב אפילו שאינו עשוי להכניס ולהוציא[ו],
כך אסור לסתום כל נקב, והטעם כמו שביארנו מפני שנראה כמתקן כלי. לפיכך אסור לסתום את
נקב החבית – ואפילו בדבר שאינו מתמרח[ז],
ואינו בא לידי סחיטה, כגון שיסתום בקיסם [=חתיכת עץ קטנה], או בצרור קטן [=גוש עפר
קטן]. אבל אם הניח שם אוכל כדי להצניעו [=לשומרו], ונמצא הנקב נסתם – מותר; ומותר
להערים בדבר זה, כלומר שמותר לתת בנקב אוכל שצריך לשומרו, ומטרתו שיסתום הנקב, ולא
שיישמר, שכיוון שאין הדבר ניכר, מותר[ח].
ד.
כל דבר שהוא גמר מלאכה, חייב עליו
משום מכה בפטיש. ומפני זה, הגורד כל שהוא, או המתקן כלי באיזה דבר שיתקן – חייב;
לפיכך אסור להשמיע קול של שיר בשבת, בין בכלי שיר כגון כינורות ונבלים, בין בשאר
דברים. אפילו להכות באצבע על הקרקע, או על הלוח, אחת כנגד אחת כדרך המשוררים, או
לקרקש את האגוז לתינוק, או לשחק לו בזוג כדי שישתוק – כל זה וכיוצא בו, אסור:
גזירה, שמא יתקן כלי שיר.
כל דבר שהוא גמר
מלאכה, חייב עליו משום תולדת מכה בפטיש. ומפני זה, המשייף [=המגרד] את הכלי כל
שהוא, כגון ששייף את שפת הסיר או כלי הזכוכית שלא יפצעוהו[ט],
או המתקן כלי תיקון כל שהוא הנצרך לו – חייב. לפיכך אסור להשמיע קול של שיר בשבת,
בין בכלי שיר כגון כינורות ונבלים[י],
בין בשאר דברים. אפילו להכות באצבע על הקרקע, או על הלוח, בְּקֶצֶב אחיד כדרך
המשוררים, או להשמיע קול לתינוק על ידי הנעת האגוז בכלי, או על ידי פעמון[יא],
כדי שישתוק – כל זה וכיוצא בו, אסור: גזירה, שמא יתקן כלי שיר[יב].
[הוספה] ודוקא קול של שיר, או קול שהוא בקצב אחיד, אסור להשמיע, אבל מותר להקיש על
הדלת, אפילו אם עושה זאת בעזרת ידית המיועדת לכך[יג].
ה.
אין מספקין, ולא מרקדין, ולא
מטפחין בשבת – גזירה, שמא יתקן כלי שיר; ולספק לאחר ידו, מותר. אין שטין על פני
המים – גזירה, שמא יתקן חבית של שייטין. בריכה שבחצר – מותר לשוט בה, שאינו בא
לעשות בה חבית של שייטין: והוא שתהיה לה שפה מוקפת, שלא ייעקר ממנה המים, כדי
שיהיה היכר והפרש בינה, ובין הים.
אסור להכות על כלי
כדי להשמיע קול בשבת, וכן אסור לרקוד[יד],
וכן אסור למחוא כפיים – גזירה, שמא יתקן כלי שיר; אבל מותר למחוא כפיים בגב ידו, שמחמת
שינוי זה לא יבוא לתקן כלי שיר[טו].
אסור לשחות בשבת על
פני המים – גזירה, שמא יתקן את החבלים הקושרים את המצוף[טז]
אל גופו[יז].
בריכה שבחצר, שיש בה מים מועטים שאינם עמוקים יותר מגובה קומת אדם – מותר לשחות בה
בשבת, מפני שהשחייה בה היא קלה[יח],
ואין מקום לחשוש שישתמש במצוף בשחייתו, שנחשוש שיתקן את חבליו: ובתנאי ששפת הבריכה
תהיה מוגבהת, ותמנע את יציאת המים ממנה, שבאופן זה יש היכר והפרש, בינה ובין הים[יט].
ו.
אין חותכין שפופרת של קנה, מפני
שהוא כמתקן כלי; הייתה חתוכה – אף על פי שאינה מתוקנת – מותר להכניסה בנקב החבית
בשבת להוציא ממנה יין, ואין חוששין שמא יתקן. ואסור להניח עלה של הדס וכיוצא בו
בתוך הנקב של חבית, כדי שיקלח את היין, מפני שהוא כעושה מרזב בשבת. ואין שוברין את
החרס, ואין קורעין את הנייר, מפני שהוא כמתקן כלי.
אסור לחתוך קנה סוף [החלול
באמצעו] משני צדדיו, בשבת, כדי שישמש כצינור שדרכו יצא היין מהחבית, מפני שהוא נראה
כמתקן כלי; כלומר, שבחיתוכו את קנה הסוף נחשב כאילו עשה כלי[כ].
אבל אם היה קנה הסוף חתוך מערב שבת משני צדדיו, למרות שעובי [=קוטר] הקנה אינו
מתאים בדיוק לנקב שבחבית – מותר להכניסו בנקב החבית בשבת להוציא ממנה יין, ואין
חוששין שמא יתקן את הקנה, ויחתכנו שוב במקום שיתאים קוטרו לנקב[כא].
וכן אסור להניח עלה של הדס וכיוצא בו בתוך הנקב של החבית, כדי שהיין יקלח מהחבית,
ולא ינזול על דופן החבית, מפני שהוא נראה כעושה צינור [=מרזב] בשבת, וכאילו עשה
כלי[כב].
וכן אסור לשבור את החרס, או לקרוע את הנייר[כג], בשבת, כדי שישמשו לו לקינוח עצמו אחר
בית הכסא וכדומה[כד],
מפני שהוא נראה כמתקן כלי, וכאילו החרס השבור והנייר החתוך נחשבים כלים, ובחיתוכו
אותם תיקנם[כה].
[הוספה] ואפילו שאינו חותכם במידה מדוייקת ובקו ישר, הדבר אסור מדברי חכמים, מפני
שיצירתו חרס או נייר במידה המתאימה לצרכיו, נחשבת לתיקון כלי בשבת, ואסור[כו].
ז.
זמורה שהיא קשורה בטפיח, ממלאין בה
בשבת; ואם אינה קשורה, אין ממלאין בה – גזירה, שמא יקטום אותה ויתקנה.
ענף גפן ארוך הקשור
לכלי קטן, מותר לשאוב בעזרתו מים מהבאר בשבת; ואם לא היה קשור לכלי, למרות שיש
בקצהו כיפוף כמו וו, המאפשר לתפוס את הכלי ולשאוב מים מהבאר, הדבר אסור – גזירה,
שמא יתקן את הענף על ידי קטימה, שיהיה נוח לשאוב בו, ונמצא שכאילו תיקן כלי בשבת[כז].
ח.
אסור לחוף כלי כסף בגרתיקון, מפני
שהוא מלבנן כדרך שהאומנין עושין, ונמצא כמתקן כלי, וגומר מלאכתו בשבת; אבל חופפין
אותו בחול, ובנתר. וכן כל הכלים, חופפין אותן בכל דבר. ואסור להדיח קערות ואילפסין
וכיוצא בהן, מפני שהוא כמתקן, אלא אם כן הדיחן לאכול בהן סעודה אחרת, באותה שבת;
אבל כלי שתייה כגון כוסות וקיתונות – מותר להדיחן בכל עת, שאין קבע לשתייה. ואין
מציעין את המיטות בשבת, כדי לישן עליהן למוצאי שבת; אבל מציעין מלילי שבת, לשבת.
אסור לשפשף כלי כסף
בחומר המיועד להבריקם, מפני שהוא מבריק אותם כדרך שהאומנים עושים, ונמצא כאילו
תיקן את הכלי וגמר מלאכתו בשבת; אבל מותר לשפשף ולנקות אותם בחומרי ניקוי, כגון
חול ונתר [=אחד ממִלחי
הנתרן ששימש בימי קדם חומר ניקוּי],
מפני שרק ניקה אותם ולא הבריקם. ושאר הכלים, מותר לשפשף אותם בכל חומר שירצה, מפני
שאינם מבריקים, ואינו נראה כגומר את מלאכת הכלי[כח];
ובתנאי שהוא צריך להשתמש בהם בשבת, כמו שיתבאר בהמשך ההלכה.
צלחות מחבתות וסירים,
אם צריך לאכול בהם סעודה אחרת באותה שבת, מותר לשטוף אותם בשבת[כט],
ואם לאו, אסור לשטוף ולנקות אותם בשבת, מפני שהוא טורח משבת לחול, ועוד שהוא נראה
כאילו תיקן כלי[ל];
אבל כלי שתייה כגון כוסות וקנקני שתייה – מותר לשטוף ולנקות במשך כל השבת, שאין
זמן קבוע לשתייה, ובמשך כל השבת צריך שיהיו נקיים, ונמצא ששוטף אותם לצורך השימוש
בשבת; וכחצי שעה קודם צאת השבת, אחר שגמר לאכול ולשתות ולא יבוא לשתות עוד, אסור
לשוטפם.
אסור להציע את המיטות
[=לפרוס עליהם את המצעים] בשבת, כדי לישן עליהן למוצאי שבת, מפני שהוא טורח משבת
לחול; אבל מותר להציע את המיטות מלילי שבת, כדי לישן עליהם ביום השבת. [הוספה] וכן
מותר לסדר את המיטות שבבית, בשבת, כדי שיהיה הבית מסודר במשך השבת, למרות שאינו
צריך לישן עליהם עוד באותה שבת. וכן מותר לנקות את השולחן אחר סעודה שלישית, מפני
שהוא מכבוד ברכת המזון שיברך על שולחן נקי, והוא מכבוד השבת, ואינו טורח משבת לחול[לא].
ט.
אסור להטביל כלים טמאין בשבת, מפני
שהוא כמתקן כלי. אבל אדם טמא – מותר לטבול, מפני שנראה כמקר; ואין מזין עליו בשבת.
המטביל כלים בשבת – בשוגג, ישתמש בהן; במזיד, לא ישתמש בהן עד למוצאי שבת. ומותר
להטביל את המים הטמאים בשבת; כיצד יעשה – נותנן בכלי שאינו מקבל טומאה, כגון כלי
אבנים, ומטביל הכלי במקוה עד שיעלה מי המקוה עליהן, ויטהרו. ואין מגביהין תרומות
ומעשרות בשבת, מפני שנראה כמתקן דבר שלא היה מתוקן.
[ח] אסור להטביל
כלים טמאים בשבת, מפני שהוא נראה כמתקן כלי, שהרי קודם שהטבילם לא יכל להשתמש בהם,
ועתה שהטבילם יכול להשתמש בהם; ומדובר שרוצה להטבילם כדי לטהרם לאכול בהם תרומה או
קודש, שבהטבלתם מסלק מהם את הטומאה, אבל אם רוצה להטבילם אחר שלקחם מן הגוי, מאחר
שבטבילה זו אינו מסלק מהכלים טומאה, אלא רק מוסיף בהם טהרה, אינו נראה כמתקן כלי,
ומותר להטבילם בשבת[לב].
וכן אדם טמא – מותר לו לטבול בשבת, מפני שנראה כמתקרר במים הצוננים של המקוה,
ואינו נראה כמתקן. ואסור להזות על אדם טמא בשבת, ממי אפר פרה אדומה, שמא יטלטל את
האפר ויעבירנו ארבע אמות ברשות הרבים[לג].
המטביל כלים בשבת – בשוגג, ישתמש בהן; במזיד, לא ישתמש בהן עד למוצאי שבת[לד].
מותר להטביל את המים
הטמאים בשבת, מפני שלא ניכר שתיקנם, וגם משתמש בהם מיד בשבת; כיצד יעשה? נותנן
בכלי שאינו מקבל טומאה, כגון כלי אבנים[לה],
ומטביל הכלי במקוה עד שיעלו מי המקוה עליהם, ויטהרו אותם. [אבל אם ייתן אותם בכלי
המקבל טומאה, ייטמא הכלי, ויהיה אסור להטבילו בשבת[לו]].
[ט] אין מגביהים [=מפרישים]
תרומות ומעשרות בשבת[לז],
מפני שנראה כמתקן דבר שלא היה מתוקן. [וראה בהלכה יד, שהובא עוד טעם, מפני שהוא
דומה למקדיש, ושמא יכתוב].
עיבוד
י.
מעבד, מאבות מלאכות הוא; והמרכך
עור בשמן כדרך שהעבדנים עושים – הרי זה מעבד, וחייב. לפיכך לא יסוך אדם את רגלו
שמן, והיא בתוך המנעל או בתוך הסנדל החדשים; אבל סך הוא את רגלו שמן, ולובש מנעלו
או סנדלו, אף על פי שהן חדשים. וסך כל גופו שמן, ומתעגל על גבי קטבוליה חדשה,
ואינו חושש. במה דברים אמורים, בשהיה השמן מועט, כדי שיצחצח העור בלבד; אבל אם היה
בבשרו שמן הרבה, כדי שירכך העור – הרי זה אסור, מפני שהוא כמעבדו. והכול בחדשים;
אבל בישנים, מותר.
המעבד את העור, על
ידי שרייתו בסיד או עפצים, מאבות מלאכות הוא[לח];
והמרכך עור בשמן כדרך שמעבדי העורות עושים – הרי זה מעבד, וחייב. לפיכך אסור לאדם
לסוך את רגלו בשמן, כשהיא בתוך המנעל או הסנדל החדשים, מפני שנראה כמתכוון לרכך את
עור המנעל או הסנדל; אבל מותר לסוך את רגלו בשמן מחוץ למנעל או הסנדל, ואחר כך
לנעול אותם, אף על פי שהם חדשים, מפני שבאופן זה אינו נראה כמתכוון לרככם. וכן
מותר לסוך את כל גופו בשמן, ולהתגלגל על גבי שטיח עור חדש, ואינו צריך לחשוש שנראה
כמתכוון לרכך את השטיח. ובתנאי, שיסוך את גופו בשמן מועט, שהשמן שיגיע לשטיח רק
יבריק אותו ולא ירככו; אבל אם סך את בשרו בשמן הרבה, כדי שהשמן שיגיע לשטיח ירככו –
הרי זה אסור, מפני שהוא כמעבד את עור השטיח. וכאמור, כל מה שנזכר בהלכה איסור, זה
בדברים העשויים מעור כשהם חדשים; אבל דברים העשויים מעור והם ישנים, מותר, מפני
שכבר נתרככו, ואין השמן הניתן עליהם מעבדם.
מחיקת העור
יא.
הממרח רטייה, חייב משום מוחק את
העור; לפיכך אין סותמין נקב בשעווה וכיוצא בה, שמא ימרח. ואפילו בשומן, אין סותמין
את הנקב – גזירה, משום שעווה.
המחליק את המשחה שעל
התחבושת, ובכך מחליק את פני התחבושת, כדי שחיספוסה לא יכאיב לו, חייב משום תולדה
של מוחק [=מחליק] את העור [=מחליק את העור על ידי הסרת השיער או הצמר מעליו][לט];
לפיכך אסור לסתום נקב בשעווה וכיוצא בה משאר חומרים שהם מוצקים רכים, שמא ימרח
אותה ויחליק את פני המקום שבו היה נקב. ואפילו בשומן שהוא חומר הקרוב להיות נוזלי,
אסור לסתום את הנקב – גזירה, משום שעווה. [הוספה] ודוקא בשעוה ושומן אסור למרח,
אבל משחה רכה שאינה משאירה שכבה חלקה על פני העור אלא נבלעת בו, מותר למושחה בשבת[מ].
כתיבה
יב.
כותב, מאבות מלאכות; לפיכך אסור
לכחול בפוך וכיוצא בו בשבת, מפני שהוא ככותב. ואסור ללוות, ולהלוות – גזירה, שמא
יכתוב. וכן אסור לקנות ולמכור, ולשכור ולהשכיר – שמא יכתוב. לא ישכור אדם פועלים
בשבת, ולא יאמר לחברו לשכור לו פועלין. אבל לשאול ולהשאיל, מותר: שואל אדם מחברו
כדי יין וכדי שמן, ובלבד שלא יאמר לו הלווני.
כותב, מאבות מלאכות[מא];
לפיכך אסור לצבוע במכחול סביב העיניים, בצבע כחול [=לכחול בפוך], ליופי או רפואה, בשבת,
מפני שמדייק בעובי הקווים, והוא דומה לכותב[מב].
וכן אסור ללוות ולהלוות – מפני שהדרך ללוות לזמן מרובה ולכתוב על כך שטר, וגזרו
חכמים שמא יכתוב. וכן אסור לקנות ולמכור, ולשכור ולהשכיר – מפני שדרך בני אדם לכתוב
על כך שטר, וגזרו חכמים שמא יכתוב. לפיכך אסור לאדם לשכור פועלים בשבת, וכן אסור
לומר לחברו לשכור לו פועלים[מג].
אבל לשאול ולהשאיל, מותר, מפני שהדרך להשאיל לזמן קצר, ואין לחשוש שיכתוב: לפיכך
מותר לאדם לשאול מחברו כדי יין וכדי שמן, ובתנאי שלא יאמר לו הלווני; ולמרות
שמחזיר לו יין ושמן אחרים, עדיין נחשב הדבר כהשאלה.
יג.
אחד המוכר בפה או במסירה – אסור,
בין במאזניים בין שלא במאזניים; וכשם שאסור לשקול – כך אסור למנות ולמדוד, בין
בכלי מידה בין ביד בין בחבל.
מה שכתבנו בהלכה
הקודמת שאסור למכור בשבת שמא יכתוב, כך הדין, בין אם מוכר בפיו ומסכם עם חברו על
המכירה[מד]
ואינו מוסר לו את החפץ, ובין אם גם מוסר לו את החפץ.
ובכלל גזירת מקח
וממכר, אסרו חכמים לשקול בשבת, בין אם שוקל במאזניים ובין שלא במאזניים [=מאזניים
הוא כלי למדידת משקל], אף אם שוקל שלא לצורך מקח וממכר; וכן אסור למנות [=לספור] בשבת
דברים העומדים למקח וממכר[מה];
וכן אסור למדוד בשבת, בין בכלי מידה בין ביד בין בחבל, אף אם מודד שלא לצורך מקח
וממכר. [הוספה] אבל מותר למדוד לצורך מצווה[מו].
וכן מותר לומר לחברו מלא לי כלי זה, ואחר השבת ייתן לו שווייו, ואפילו היה כלי המיוחד
למידה, ובתנאי שלא יזכיר בשבת שם של מידה שרוצה שימלא לו[מז].
יד.
אין דנין בשבת, ולא חולצין, ולא
מייבמין, ולא מקדשין – גזירה, שמא יכתוב. ואין מקדישין, ולא מעריכין, ולא מחרימין
– מפני שהוא כמקח וממכר; ואין מגביהין תרומה ומעשרות, שזה דומה למקדיש אותן פירות
שהפריש, ועוד, מפני שהוא כמתקן אותן בשבת. ואין מעשרין את הבהמה – גזירה, שמא
ירשום בסקרה. ומקדיש אדם פסחו בשבת, וחגיגתו ביום טוב – שזו מצות היום. וכשם שאין
מקדישין, כך אין מקדשין מי חטאת.
אסור לדון בשבת
[=להכריע בבית דין בין שני בני אדם החולקים על ממון או קרקע וכדומה], וכן אסור לחלוץ
לאישה שלא רצה אחי בעלה לייבמה[מח],
וכן אסור לאח לייבם את אשת אחיו שמתה ללא ילדים, וכן אסור לקדש[מט]
אישה בשבת – מפני שהדרך בכל אלו לכתוב על כך שטר[נ],
וגזרו חכמים שמא יכתוב את השטר בשבת.
וכן אסור להקדיש בהמה
לקרבן או חפץ לבית המקדש בשבת, וכן אסור להעריך [=להתחייב לתת את ערכו למקדש,
ויקבע שווייו על פי גילו ומינו אם הוא זכר או נקבה], וכן אסור להחרים [=מסוגי
ההקדש, כגון שיאמר בהמה זו חרם לבדק בית המקדש או לכהנים] בשבת – מפני שבכל דברים
אלו מעביר דבר מרשותו לרשות הקודש, והרי הוא כמקח וממכר, והכל בכלל גזירת חכמים.
אסור להגביה [=להפריש]
תרומות ומעשרות, מפני שזה דומה למקדיש אותם פירות שהפריש, ועוד, מפני שהוא נראה כמתקן
אותם בשבת[נא].
ואסור לעשר את הבהמה [=להפריש אחד מעשר בהמות שנולדו לו באותה שנה] – גזירה, שמא יסמן
את בהמת המעשר בסקרה [=חימר אדום כעין טיט המשמש לצביעה[נב]].
אבל מותר לאדם להקדיש את קרבן הפסח שלו בשבת שחלה בערב פסח, ואת קרבן החגיגה שלו ביום
טוב הראשון[נג]
– מפני שקרבנות אלו הם מצוות היום, וזמנם קבוע ואי אפשר להקריבם ביום אחר, ולא
אסרו חכמים להקדיש לצורך מצוות היום שזמנה קבוע[נד].
כשם שאסור להקדיש
בשבת בהמה או חפץ, כך אסור לקדש מי חטאת [=לתת על מי מעיין אפר פרה אדומה, שאותם
יזו על טמאי מת ויטהרום[נה]],
מפני שמשנה את מצבם ממים רגילים למי חטאת, ודומים הם להקדש, והכל בכלל גזירת חכמים[נו].
טו.
המגביה תרומה ומעשרות בשבת או ביום
טוב – בשוגג, יאכל ממה שתיקן; במזיד, לא יאכל עד מוצאי שבת. ובין כך ובין כך, תיקן
את הפירות. וכן המקדיש או העריך או החרים בשבת, בין בשוגג בין במזיד – מה שעשה
עשוי; ואין צריך לומר, ביום טוב. וכן המקנה לחברו בשבת, קנה.
ישראל שעשה מלאכה
האסורה מדברי חכמים, כגון שהגביה [=הפריש] תרומות ומעשרות בשבת או ביום טוב –
בשוגג, יאכל ממה שתיקן; במזיד, לא יאכל עד מוצאי שבת (השווה להלכה ח[נז]).
ובין כך ובין כך, תיקן את הפירות, מפני שעבר על דבר האסור רק מדברי חכמים[נח].
וכן המקדיש או המעריך או המחרים בשבת, בין בשוגג בין במזיד – מה שעשה עשוי, מפני שעבר
על דבר האסור רק מדברי חכמים[נט];
ואין צריך לומר, ביום טוב.
וכן אסור להקנות
לחברו בשבת, קרקע או מטלטלים, באחד מדרכי הקניין [=בסודר[ס]
או בשאר דרכי הקניין[סא]],
מפני שסתם קניין לכתיבה הוא עומד[סב],
ויש לחשוש שיכתוב את מעשה הקניין, ואם עבר והקנה לחברו בשבת, קנה[סג].
[הוספה] וכן אסור לתת
מתנה גדולה בשבת, כגון קרקע או מטלטלים, שמא יכתוב את מעשה המתנה, ואם עבר ונתן
מעשיו קיימים[סד].
אבל מתנה קטנה, כגון מתנה שנותנים לחתן או לבר מצוה או לבן הנולד או מתנת פורים או
משלוח מנות, מותר לתת בשבת, מפני שאין לחשוש שמא יכתוב את מעשה המתנה[סה].
טז.
מעשרין את הדמאי, בין השמשות; אבל
לא את הודאי. מי שקרא שם לתרומת מעשר של דמאי או למעשר עני של ודאי, לא ייטלם
בשבת, ואף על פי שייחד מקומן מקודם השבת, והרי הן ידועין ומונחין בצד הפירות. ואם
היה כוהן או עני למודים לאכול אצלו, יבואו ויאכלו, ובלבד שיודיע לכוהן שזו שאני
מאכילך תרומת מעשר, ויודיע לעני שזה שאני מאכילך מעשר עני.
[טו] מותר לעשר
פירות דמאי [=פירות שאינו יודע אם הפרישו מהם תרומות ומעשרות[סו]],
בזמן בין השמשות [=זמן שהוא ספק חול ספק שבת, בין שקיעת החמה לצאת הכוכבים[סז]],
מפני שיש לפנינו ספק כפול, שמא פירות אלו מעושרים, ואף אם אינם מעושרים, שמא זמן
בין השמשות אינו נחשב שבת; אבל אסור לעשר אז פירות וודאי [=פירות שבודאות לא
הופרשו מהם תרומות ומעשרות][סח].
[טז] היו לפניו פירות
דמאי, וקרא שם [=אמר] על פירות מסויימים שיהיו תרומת מעשר עליהם[סט],
וכן אם היו לפניו פירות ודאי, וקרא שם [=אמר] על פירות מסויימים שיהיו מעשר עני
עליהם, אסור ליטול [=לקחת] את התרומה או המעשר וליתנם לכהן או עני בשבת, מפני
שנראה כמפריש תרומות ומעשרות בשבת[ע];
אלא יאכל משאר הפירות הנמצאים בצד התרומה או המעשר ויפריש את התרומה או המעשר אחר
השבת, ואם ירצה יפריש את התרומה או המעשר בשבת משאר הפירות מבלי לתת אותם לכהן או
העני[עא];
ואף על פי שקבע להם מקום מוגדר קודם השבת, והתרומה או המעשר ניכרים ונראים בצד
הפירות, מאחר שלא הפרישם והבדילם משאר הפירות קודם השבת, אסור לתת אותם לכהן או
העני בשבת. ואם היו כהן או עני רגילים להתארח ולאכול אצלו, מותר לתת להם לאכול
בשבת מהתרומה או המעשר, מפני שהחשבנו כאילו הגיעו לידם, ובתנאי שיודיע לכהן שהפירות
שמאכילו תרומת מעשר, ויודיע לעני שהפירות שמאכילו מעשר עני, מפני שאם לא יודיעם,
יחשבו שמאכילם כדי לכבדם, ונמצא נהנה מתרומות ומעשרות[עב].
יז.
אסור להפיס ולשחק בקוביה בשבת,
מפני שהוא כמקח וממכר; ומפיס אדם עם בניו ועם בני ביתו, על מנה גדולה כנגד מנה
קטנה, מפני שאין מקפידין.
היתה לו בהמה בשותפות
עם חברו, ורצו לחלקה בשבת – אפילו אם היו שתי המנות שוות, אסור להטיל גורל [על ידי
הטלת פתק וכדומה] או לשחק בקוביה[עג]
[=יתנו ביניהם שמי שיזכה במשחק יטול את המנה בראשונה[עד]]
בשבת, כדי שידעו איזו מנה יקבל כל אחד מהם, מפני שהוא כמקח וממכר[עה];
ואם היה מחלק מנות עם בניו ועם בני ביתו, מותר להטיל גורל בשבת ובעזרתו לחלק את
המנות, אפילו אם מחלקים מנות שאינן שוות ויקבל אחד מהם מנה גדולה והשני יקבל מנה
קטנה, מפני שבני המשפחה אינם מקפידים זה על זה, ומוותרים זה לזה, והטלת הגורל
ביניהם אינה נראית כמקח וממכר[עו].
[הוספה] וביום חול, מותר להטיל גורל כדי לחלק את המנות עם חברו [שאינו בן משפחה], ובתנאי
שיהיו המנות שוות; אבל אסור לחלק מנה גדולה כנגד מנה קטנה, מפני שעובר על גזל
מדברי חכמים, משום משחק בקוביה[עז].
יח.
אסור לחשב חשבונות שהוא צריך להן,
בשבת, בין שעבר, בין שעתיד להיות – גזירה, שמא יכתוב; לפיכך חשבונות שאין בהן
צורך, מותר לחשבן. כיצד: כמה סאה היה לנו בשנה פלונית, כמה דינרין הוציא בחתנות
בנו, וכיוצא באלו, שהן בכלל שיחה בטילה שאין בהן צורך כלל – המחשב אותן בשבת,
כמחשב בחול.
אסור לחשב בשבת, חשבונות
שיש לו צורך בהם, בין אם מחשב חשבונות של דברים שעשה בעבר ויש בחשבון תועלת לעתיד,
ובין אם מחשב חשבונות של דברים שעתיד לעשות – גזירה שמא יכתוב את החשבון, כדי
להסתייע בו בעתיד. לפיכך חשבונות שאין לו בהם צורך, מותר לחשבם בשבת, מפני שאין
לחשוש שמא יכתוב. כיצד? כגון שחישב כמה 'קילוגרם' הצמיחה לו שדהו בשנה פלונית, או כמה
כסף הוציא בחתונת בנו, וכיוצא באלו; וחשבונות אלו נחשבים כשיחה בטילה [=שיחה סתמית[עח]],
ואין בהם צורך כלל – ודין המחשב אותם בשבת, זהה לדין המחשב אותם בחול. [הוספה] אבל
אסור להרבות בחשבונות אלו בשבת, מפני שאסור להרבות בשיחה בטילה בשבת, כמו שיתבאר[עט].
מחיקה
יט.
אסור לקרות בשטרי הדיוטות בשבת –
שלא יהיה כחול, ויבוא למחוק. מונה אדם את אורחיו ואת פרפרותיו, מפיו; אבל לא מן
הכתב, כדי שלא יקרא בשטרי הדיוטות. לפיכך אם היו השמות חקוקין על הטבלה, או על
הכותל – מותר לקרותן, מפני שאינו מתחלף בשטר. ואסור לקרות בכתב המהלך תחת הצורה
ותחת הדיוקני בשבת. אף לקרות בכתובים בשבת בשעת בית המדרש, אסור – גזירה, משום
ביטול בית המדרש: שלא יהיה כל אחד יושב בביתו וקורא, ויימנע מבית המדרש.
אסור לקרוא בשטרי
הדיוטות בשבת – שלא תהיה שבת כמו יום חול, ויבוא למחוק; ומהם שטרי הדיוטות? כגון שטרי
חוב[פ],
ושטרי מקח וממכר. אבל מכתבים שיש בהם שאילת שלום, או ספרי חכמה ומדע מותר לקרוא
בשבת[פא].
ומותר לאדם לחשב בראשו בעל פה, את מספר האורחים שרוצה להזמין, ומוציא בפיו את
מספרם[פב],
וכן יחשב בעל פה כמה מיני מאכלים יגיש לפניהם, ומוציא בפיו את מספרם; ואם כתב לפני
שבת את שמות האורחים ואת סוגי המאכלים שרוצה להגיש לפניהם, אסור לקרוא מהדף שכתב
בשבת, כדי שלא יבוא לקרוא בשטרי הדיוטות [ויבוא למחוק[פג]].
לפיכך אם היו השמות חרוטים [=חקוקים] על לוח מעץ, או על הכותל – מותר לקרוא אותם
בשבת, מפני שאין לדמות חקיקה לכתיבה, ואין הדבר דומה לשטר, ולא יבוא לקרוא בשטרי
הדיוטות[פד].
ואסור לקרוא בשבת, את הכיתוב הנמצא תחת הציור של עשירי העם ומנהיגיו שבו מתוארים
מעשיהם, וכן את הכיתוב הנמצא תחת פסלי המלכים שבו מתוארים מעשי גבורתם[פה],
מפני שהוא כתב ולא חקיקה, ויש לחשוש שיבוא לקרוא בשטרי הדיוטות [ויבוא למחוק[פו]].
וכן אסור לקרוא בשבת, בספרי 'כתובים' של 'התנ"ך', בשעת דרשת החכם בבית המדרש בהלכה
ובאגדה, מפני שהם מושכים את הלב[פז],
וחששו חכמים שמא ימשך בקריאה ולא ילך לבית המדרש; מפני שלא רצו חכמים שיהיה כל אחד
יושב בביתו וקורא, ויימנע מללכת לבית המדרש[פח].
כיבוי
כ.
נפלה דליקה בחצר בשבת – אינו מציל
כל מה שיש בחצר לחצר אחרת שבאותו המבוי, אף על פי שעירבו: גזירה – שמא יכבה הדליקה
כדי שיציל, מפני שאדם בהול על ממונו. לפיכך גזרו שלא יציל אלא מזון שהוא צריך לו
לאותה שבת, וכלים שצריך להשתמש בהן בשבת, ובגדים שיכול ללבוש: שנמצא מתייאש מן
הכול, ואינו בא לידי כיבוי. ואם לא עירבו, אף מזונו וכליו אינו מציל.
נפלה דליקה בחצר בשבת
– אסור להציל את מה שיש בחצר ולהוציאו לחצר אחרת שבאותו המבוי[פט],
למרות שעשו עירובי חצרות בין שתי החצרות ומותר לטלטל בהם מזו לזו[צ],
גזירה שמא יכבה את הדליקה כדי להציל[צא];
מפני שאדם בהול על ממונו [=אדם דואג ופוחד שלא יאבד את ממונו], ויפעל בכל דרך
להצילו, ואם נתיר לו להציל ככל יכולתו, מחמת להיטותו להציל יבוא לכבות את הדליקה. לפיכך
גזרו חכמים שלא יציל אלא מזון שהוא צריך לאוכלו באותה שבת, וכלים שצריך להשתמש בהן
בשבת, ובגדים שיכול ללבוש[צב]:
שמחמת שיודע שלא יוכל להוציא את כל רכושו לחצר אחרת, ישלים עם אובדן ממונו[צג],
ולא יבוא לכבות את הדליקה. ואם לא עשו עירובי חצרות, אסור להציל ולהוציא לחצר אחרת
אף את מזונו וכליו, מפני שאסור לטלטל מחצר לחצר ללא עירוב[צד].
כא.
ומה הוא מציל למזונו: אם נפלה
דליקה בלילי שבת, מצילין מזון שלוש סעודות – הראוי לאדם לאדם, והראוי לבהמה לבהמה;
נפלה בשחרית, מצילין ממנה מזון שתי סעודות; במנחה, מצילין מזון סעודה אחת.
ומה הוא מציל למזונו?
אם נפלה הדליקה בליל שבת, מותר להם להציל מזון שלוש סעודות[צה]
– בכמות הנצרכת לאכילה לאנשים[צו]
ולבהמות[צז];
נפלה הדליקה בבוקר יום השבת לפני הסעודה השנייה, מצילים מזון שתי סעודות; נפלה
הדליקה במנחה גדולה, שהיא חצי שעה אחר חצות היום[צח],
מצילים מזון סעודה אחת.
כב.
במה דברים אמורים, במציל בכלים
הרבה, או שהיה ממלא כלי ומוציאו ומערה וחוזר וממלא אותו שנייה – הוא שאין מציל,
אלא מה שהוא צריך לו; אבל אם הוציא כלי אחד הוצאה אחת – אף על פי שיש בו כמה
סעודות, מותר.
מה שאמרנו בהלכה
הקודמת, שיציל רק מה שהוא צריך לו באותה שבת, זה דוקא כשמציל מהדליקה בכמה כלים
[אפילו בבת אחת], או שהיה ממלא כלי ומוציאו ומרוקן אותו, וחוזר וממלא אותו פעם שנייה;
אבל אם הוציא כלי אחד הוצאה אחת – אף על פי שיש בו כמה סעודות, מותר, שמאחר שמוציא
רק כלי אחד הוצאה אחת, יזכור ולא יבוא לכבות[צט].
כג.
כיצד: מציל סל מלא כיכרות, אף על
פי שיש בו כמה סעודות; ועיגול של דבילה, וחבית של יין. וכן אם פרס טליתו, וקיבץ בה
כל שיכול להוציא, והוציאה מלאה בבת אחת – מותר.
כיצד? מציל סל מלא
כיכרות, אף על פי שיש בו כמה סעודות; ועיגול של דבילה [=תאנים מיובשות שהדביקן זו
לזו ועשאם גוש עגול], וחבית של יין. וכן אם פרס את טליתו [=בגדו], ואסף לתוכה כפי
יכולתו להוציא, והוציאה בפעם אחת כשהיא מלאה במזון, הרי היא נחשבת ככלי אחד, ומותר.
כד.
אמר לאחרים בואו והצילו לכם – כל
אחד ואחד מציל מזון שהוא צריך לו, או כלי אחד שמחזיק אפילו דבר גדול; והרי הוא של
מציל. אם לא רצה המציל לקחתו, ונתנו לבעליו – מותר לו ליטול ממנו אחר השבת, שכר
עמלו; ואין זה שכר שבת – שהרי אין שם מלאכה ולא איסור, שלא הוציאו אלא במקום
מעורב.
רצה בעל הבית, יכול
לומר לאחרים בואו והצילו לכם – וכל אחד ואחד יכול להציל מזון שהוא צריך לו לאותה
שבת, או כלי אחד שמחזיק מזון בכמות גדולה, והרי הוא של המציל[ק]. ואם לא רצה המציל לקחת לעצמו את מה
שהציל, מפני שהוא ירא שמים שאינו רוצה ליהנות מממון שהפקירו בעליו בעל כורחו, וכן
אינו רוצה לטרוח בחינם, והחזירו לבעליו – מותר למציל לקחת מבעל הבית אחר השבת, תשלום
עבור מה שהציל והחזיר לו; ואין דבר זה נחשב כתשלום עבור פעולה שעשה למען בעל הבית בשבת
[=שכר שבת], שאסור ליהנות ממנו[קא],
אלא דבר זה נחשב כתשלום עבור טרחה של היתר שטרח בשבת לעצמו, מפני שטרח בדבר הפקר
שהוא כשלו, ולא היה כפועל אצל חברו[קב].
ולא עשה דבר האסור מהתורה משום מלאכה, או איסור מדברי חכמים, שהרי הוציא את המזון
שהציל, לחצר שעשו עירובי חצרות עם החצר שנפלה בה הדליקה[קג].
כה.
הציל פת נקייה, אינו חוזר ומציל פת
שאינה נקייה; אבל אם הציל פת שאינה נקייה בתחילה, חוזר ומציל פת נקייה. ומציל ביום
הכיפורים מה שהוא צריך לשבת, אם היה יום הכיפורים בערב שבת. אבל אינו מציל בשבת,
ליום הכיפורים, ואין צריך לומר, ליום טוב; ולא משבת זו, לשבת הבאה.
הציל פת נקייה [=פת
משובחת, שניפו את הקמח שלה כראוי], אסור לו לחזור ולהציל פת שאינה נקייה [=פת פחות
טובה, שלא ניפו את הקמח שלה כראוי], מפני שניכר שהצלת פת זו אינה לצורך השבת; אבל
אם הציל פת שאינה נקייה בתחילה, מותר לו לחזור ולהציל פת נקייה. וכן בבשר ודגים ובשאר
מיני מאכלים הנצרכים לו לאכילה בשבת, אם הציל מין אחד, יכול להציל מין אחר משובח
ממנו[קד].
ומותר להציל ביום הכיפורים מה שהוא צריך לשבת, אם היה יום הכיפורים בערב שבת
[=ביום שישי][קה],
מפני שלא תהיה לו אפשרות להכין אוכל בשבת[קו].
אבל אסור להציל בשבת, לצורך יום הכיפורים שיהיה אחר השבת [=יום ראשון], מפני שביום
הכיפורים אסור לאכול. וכן אסור להציל בשבת, לצורך הסעודה שיאכל במוצאי יום
הכיפורים, מפני שיכול להכינה במוצאי הצום; אבל מותר להציל מיום הכיפורים לצורך
סעודה שיאכל במוצאי הצום, כדי שלא יבוא לידי סכנת חיים מחמת שממשיך את תעניתו. [רק
כשמציל משבת ליום הכיפורים אסרו להציל לצורך הסעודה שבמוצאי הצום, אבל כשמציל מיום
הכיפורים מותר][קז].
ואסור להציל בשבת לצורך יום טוב שיהיה אחר השבת [=יום ראשון], מפני שיכול להכין את
מאכלו ביום טוב עצמו; וכן אסור להכין משבת זו לשבת הבאה, מפני שיש ימי חול ביניהם
שבהם יכול להכין מאכלו[קח].
ומה הוא
מציל ללבושו – לובש כל שהוא יכול ללבוש ועוטף כל שהוא יכול לעטוף, ומוציא. ואומר
לאחרים בואו והצילו לכם, וכל אחד ואחד לובש ומתעטף יוכלו, ומוציא; והרי הוא שלו
כמו המאכל, שהרי מן ההפקר זוכין.
ומה הוא מציל ללבושו?
לובש את כל הבגדים שיכול ללבוש, ומתעטף בכל מה שיכול להתעטף, ומוציא מהחצר שנפלה
בה הדליקה לחצר אחרת, בפעם אחת. [אבל אסור לו להציל עוד בגדים, על ידי שיפשוט וילבש
בגדים אחרים[קט]].
ואם רצה בעת הבית, אומר לאחרים בואו והצילו לכם, וכל אחד ואחד לובש ומתעטף כפי יכולתו,
ומוציא; והרי הוא שלו כמו המאכל (נתבאר בהלכה כד), שהרי מן ההפקר הם זוכים[קי].
כו.
מותר להציל כל כתבי הקודש שיש
בחצר, לחצר אחרת שבאותו המבוי, ואף על פי שלא עירבו – ובלבד שיהיה למבוי שלוש
מחיצות, ולחי אחד: והוא שיהיו כתובין אשורי, ובלשון הקודש. אבל אם היו כתובין בכל
לשון, או בכתב אחר – אין מצילין אותן, אפילו היה שם עירוב; ובחול, אסור לקרות בהם,
אלא מניחן במקום התורף, והן מתאבדין מאליהן.
מותר להציל מהדליקה
את ספרי התנ"ך הנמצאים בחצר, ולהוציאם לחצר אחרת שבאותו המבוי, ואף על פי שלא
עשו עירובי חצרות בין שתי החצרות[קיא]
– ובתנאי שיהיה למבוי שלוש מחיצות ולחי אחד, שאז המבוי נחשב כרשות היחיד שמותר
לטלטל בכולו[קיב].
[ולמרות שאם אין עירוב, יש איסור מדברי חכמים לטלטל מחצר לחצר, לצורך הצלת כתבי
הקודש לא הצריכו חכמים לעשות עירוב[קיג]].
וכן מותר להציל מהדליקה את שאר ספרי הקודש, כגון משנה תלמוד מדרש ספרי הלכה, ספרי
ראשונים ואחרונים, וכן תרגומי התנ"ך, תרגום אונקלוס תרגום יונתן בן עוזיאל ותרגום
רס"ג, מפני שכבר הותר לכתוב תורה שבעל פה, ומצווה לכתוב ספרים אלה וללמוד בהם[קיד].
אולם בתקופת חכמי המשנה שהיה איסור לכתוב תורה שבעל פה, היתה ההלכה שונה, והיה
מותר להציל מהדליקה רק את ספרי התנ"ך, ובתנאי שיהיו כתובים בכתב אשורי[קטו]
[=כתב עברי מרובע, כמו הכתב של ספרי התורה], ובלשון הקודש [=בעברית]. אבל אם היו
כתובין בלשון אחרת [=בערבית או ארמית או אנגלית], או בכתב אחר [=באותיות ערביות או
אנגליות] – היתה אז ההלכה, שאין מצילים אותם מהדליקה, אפילו אם עשו עירובי חצרות
בין החצרות; וביום חול, היה אז איסור לקרוא בהם, מפני שלא התירו לכתוב שום דבר,
חוץ מספרי התנ"ך ככתיבתם המקורית בעברית ובכתב עברי מרובע; אלא מניחם במקום שאינו
שמור, שבו עשויים להתבלות מהר, והם יתבלו ויאבדו מאליהם[קטז].
כז.
היו כתובין בסם ובסקרה – אף על פי
שאינו כתב של קיימה, הואיל והן כתובין אשורי ובלשון הקודש, מצילין אותן. הגיליון
של ספרים שלמעלה ושלמטה, ושבין פרשה לפרשה, ושבין דף לדף, ושבתחילת הספר, ושבסוף
הספר – אין מצילין אותן. הברכות והקמיעין – אף על פי שיש בהן אותייות של שם,
ומעניינות הרבה של תורה – אין מצילין אותן מפני הדליקה.
היו ספרי התנ"ך כתובין
בסם [=שם כללי למיני צבעים] ובסקרה [=חימר אדום כעין טיט המשמש לצביעה[קיז],
או צבע אדום המופק מצמחים[קיח]]
– אף על פי שכתב זה דוהה [=נחלש] במשך הזמן ואינו נשאר בחוזקו כמו הדיו, הואיל והם
כתובים בכתב אשורי [=בכתב עברי מרובע] ובלשון הקודש [=בעברית], מצילים אותם;
[ובזמננו כך הדין גם בשאר ספרי הקודש]. חתך מספרי התנ"ך את השוליים [=הגיליון]
למעלה ולמטה, ושבין פרשה לפרשה, ושבין דף לדף, ושבתחילת הספר, ושבסוף הספר – אסור
להציל את מה שחתך מהדליקה, מפני שאין בו קדושה; [ובזמננו כך הדין גם בשאר ספרי
הקודש]. ובתקופת חכמי המשנה שהיה איסור לכתוב תורה שבעל פה, היתה ההלכה שאין
מצילים מהדליקה את הדפים או הספרים שכתוב בהם ברכות [=ברכת המזון, ברכה מעין שלש,
ושאר ברכות] או קמיעים – למרות שיש בהם שמות השם שאסור למוחקם[קיט],
ופסוקים רבים מהתורה.
כח.
ספר תורה שיש בו ללקט שמונים וחמש
אותייות מתוך תיבות שלמות, ואפילו בכללן "יגר שהדותא" (בראשית לא,מז),
וכן אם הייתה בו פרשה שאין בה שמונים וחמש אותייות, ויש בה הזכרות כגון "ויהי
בנסוע הארון" (במדבר י,לה) – מצילין אותו מפני הדליקה. ומצילין תיק הספר עם
הספר, ותיק תפילין עם התפילין – אף על פי שיש בתוכן מעות.
ספר תורה שנטשטש ונמחק
רובו, ונשארו בו מילים שלמות שמספר אותיותיהם הוא שמונים וחמש אותיות[קכ],
כמספר האותיות שבפרשת "וַיְהִי בִּנְסֹעַ הָאָרֹן" (במדבר י,לה–לו); ואפילו
חלק מאותם מילים שלמות שלא נמחקו הם המילים הארמיות "יְגַר שָׂהֲדוּתָא"
(בראשית לא,מז); וכן אם נשארה בו פרשה שלמה שלא נמחקה, שאין בה שמונים וחמש אותיות,
אבל יש בה שני שמות ה', כמספר שמות ה' שבפרשת "וַיְהִי בִּנְסֹעַ הָאָרֹן"
(במדבר י,לה–לו) – מצילים אותו מפני הדליקה; שמאחר שפרשת "וַיְהִי בִּנְסֹעַ
הָאָרֹן" נחשבת כספר בפני עצמו, למדים ממנה את מספר האותיות ומספר שמות ה' הפחות
ביותר, שבהם ייחשב מה שנשאר כספר תורה שמצילים אותו מהדליקה. ומותר להציל את תיק
הספר עם הספר, ותיק התפילין עם התפילין – אף על פי שיש בתוך תיק הספר או התפילין
מעות שאסורים בטלטול בשבת[קכא],
מפני שהתיק בסיס לדבר האסור והמותר, ומאחר וצריך לטלטל את הדבר המותר, לפיכך מותר
לטלטלו[קכב].
[א]
לאב ולתולדותיו ראה לעיל
(י,טז-יח). דיני נקב בלול התרנגולים, נתבארו לעיל פרק י הלכות יד טז. ושם ביארנו,
שאם עשה נקב קטן העשוי להכניס אור חייב משום בונה מפני שבנקב זה נוצר הלול, ואם
עשה נקב גדול העשוי להכניס האור ולהוציא ההבל חייב משום מכה בפטיש, מפני שבנקב זה
נשלמה מלאכת עשיית הלול (על פי מהר"ח כסאר, ורמב"ם לעם, שם).
[ב]
דוקא כשפותח נקב להוציא
יין אסור מחכמים, אבל אם עושה נקב כדי להרכיב בו ברז קבוע, חייב מהתורה משום בונה
(הרב צדוק).
[ג]
מה שכתבנו שיש עוד סיבה
מדוע אסור לנקוב נקב חדש בחבית, מפני שדומה למתקן כלי, כך מוכח מהתלמוד (שבת
קמו,א). בתחילת הסוגיה שם נתבארו דברי המשנה: "ואין נוקבין מגופה של חבית -
דברי רבי יהודה, וחכמים מתירין, ולא יקבנה מצדה". ונחלקו רב הונא ורב חסדא,
האם לפי חכמים מותר לנקוב את מגופת החבית מצידה או לא. [להלכה, נפסק כרב הונא
ואסור, ראה הלכה ב]. לאחר מכן ביארה הסוגיה, מדוע אסור לפתוח נקב חדש בחבית [לא
במכסה], מפני שהוא מתקן פתח, כלומר מתקן כלי. ובמסקנה כתבה טעם אחר, גזירה משום
נקב שבלול התרנגולים העשוי להכניס ולהוציא האסור מהתורה, וחששנו שאם נתיר לפתוח
פתח בחבית העשוי להוציא, נבוא להתיר פתח בלול העשוי להוציא ולהכניס שהוא אסור
מהתורה.
והנה, בפותח נקב חדש, העתיק הרמב"ם
את דברי התלמוד שנזכרו במסקנא, והטעם שאסור לפתוח נקב חדש, גזירה משום נקב שבלול
התרנגולים העשוי להכניס ולהוציא האסור מהתורה. ואילו בנוקב את מגופת החבית, שנזכר
במשנה, ביאר הרמב"ם מדוע אסור לנוקבה מצידה, מפני שהוא כמתקן כלי, ראה הלכה ב.
מהו מקורו של הרמב"ם? מהלך הסוגיה.
התלמוד הביא בתחילה את איסור נקיבת החבית מצידה, ולאחר מכן הביא את איסור עשיית
נקב חדש בחבית, וכתב שהטעם הוא מפני שהוא מתקן פתח, כלומר מתקן כלי. מה אנו למדים
מסמיכות זו, שהתלמוד הבין בפשיטות, שטעם איסור נקיבת המגופה משום מתקן כלי, ורצה
התלמוד להשתמש בטעם זה גם לפותח נקב חדש בחבית, ומשהקשנו על כך שטעם זה אינו מבאר
את הדעה הסוברת שמותר להוסיף על נקב חדש, הביא התלמוד טעם אחר, גזירה משום נקב של
לול התרנגולים העשוי להכניס ולהוציא. ומכלל הדברים למדנו, שטעם מתקן כלי קיים גם
בעושה נקב חדש בחבית, רק שאם זה הטעם היחיד, יהיה קשה על מי שסובר שמותר להוסיף על
נקב חדש [להלכה איננו סוברים כדעה זו], ולפיכך הוצרכנו לטעם גזירה משום נקב של לול
התרנגולים, אבל גם הטעם של מתקן כלי קיים, וכיון שאיננו סוברים שמותר להוסיף על
נקב חדש, יכול טעם זה להיות גם במסקנא.
ומה שכתבנו שהעושה נקב חדש אסור מדברי
חכמים, זה דוקא בנקב שאינו משלים את מלאכת עשיית הכלי, אבל נקב שבעשייתו הושלמה
מלאכת הכלי, חייב מהתורה, כמו שנזכר בהלכה ד, ולעיל (י,טז).
[ד]
הטעם על פי ביאור הרב
קהתי (שבת כב,ג), על פי הר"ן (ר"ן על הרי"ף, שבת סא,ב בדפי
הרי"ף).
[ה]
היתר פתיחת בקבוקים
וקופסאות שימורים, נתבאר בדברי מהר"י קאפח (הערה ג).
וזה לשון מהר"י קאפח [דבריו מוסבים
על תחילת ההלכה, נוקבין מגופה של חבית]: "...והרי ברור דחבית זו כלי היתה,
ועל ידי שחבר לה את המגופה בסיד ובטיט כנהוג [וכההיא דעבודה זרה פ"ה הל' ד]
לא בטלה מלהיות כלי, ובסלוק המגופה או בקלקולה על ידי נקיבתה מלמעלה אינו עושה את
החבית כלי, כי כלי היתה לפני הסתימה וכלי נשארה גם לאחר הסתימה. וכל האסור הוא שלא
לעשות את המגופה כלי על ידי פתיחתה מן הצד, כיון שלא היתה מעולם כלי. ומינה למצוי
בימינו קופסאות דגים וקופסאות שמורים למיניהם, הרי הידוע שעושין את הקופסה והרי
היא כלי קבול לפנינו, ואחר כך ממלאים אותו ומניחים עליו את המכסה שהוא חתיכת פח
פשוט, ועל ידי מכונה המקפלת את שפתותיו סביב פי הקופסה ולוחצת מסביב, נסגרת הקופסה,
נמצא מכסה זה לא היה כלי וגם עתה אינו כלי. ומותר לכתחלה לפתוח קופסת דגים או
שמורים במפתח שלהן, שהרי על ידי הפתיחה הוא קורע ושובר את המכסה, והרי הוא כמו
שהיה, פח פשוט היה, ופח פשוט נשאר, אלא שנתעקם או שחסר ממנו כל שהוא, ובגוף הקופסה
לא פעלנו מאומה, כלי היתה לפני הסגירה כמו החבית הזו, וכלי נשארה. ואין חילוק בין
כלי גדול כחבית הזו בין כלי קטן, ואפלו אם מתכוין להשתמש בקופסה לאחר ריקונה מתכנה,
מותר גמור הוא, כמו החבית הזו שממשיכים להשתמש בה עוד רבות בשנים ואף מורישים אותה
לבני בניהם. ואותם המחמירים ועושים נקב בתחתית הקופסה כדי לבטלה מהיות כלי, לא יפה
הם עושים, כי הם מקלקלים שלא לצורך, ואמנם כל המקלקלין פטורין, אבל עושים איסור.
וכך מכסה הבקבוק כלי היה וכלי נשאר ועל ידי כריתת ערלתו לא נשתנה בו מאומה. ויש
מקרים שסמון הכריתה אינו עמוק והבקבוק נפתח וערלתו נשארת תלויה בו, ופותח ונועל
כרגיל, נמצא שכריתת ערלתו או קיומה אינה משנה בו ואינה פועלת בו מאומה, כלי היה
וכלי נשאר, ומותר לכתחלה לפתוח בקבוקים".
[ו]
כמו שנתבאר בהלכה א.
[ז]
איסור ממרח נזכר לעיל (יא,ו),
ולהלן הלכה יא.
[ח]
גם דברים האסורים מדברי
חכמים, אין להתירם בהערמה, אלא אם אין הדבר ניכר, וכך מוכח מהלכות שביתת יום טוב (ז,ח),
שם כתב הרמב"ם שזו סיבת ההיתר להערמה. וראה לעיל (כב,טז), שכתבנו טעם זה בשם
מהר"ח כסאר, והשוונו את המקרים בהם מותר להערים זה לזה.
ההלכה עוסקת בסתימת נקב,
אולם פשוט וברור שסתימת פי הכלי והבקבוק מותרת, מפני שהיא פקיקה וכיסוי ולא
סתימת נקב.
[ט]
מה שנכתב מתחילת ההלכה
עד כאן, נזכר לעיל (י,טז). מקור ההלכה של הרמב"ם שהמגדרד הוא מכה בפטיש,
ממסכת שבת (קג,ב): "...המגרר כל שהוא... [חייב, משום מכה בפטיש].
וכתב מהר"י קאפח (הערה ח), שיש להסיף
למלאכת מכה בפטיש, את כל הדוגמאות שנזכרו בתוספתא בבא מציעא (ב,י), הביאה
הרמב"ם בפה"מ כלים (יא,ג): "לשון התוספתא גלמי כלי מתכות טהורין,
ואלו הן גלמי כלי מתכות, כל שעתיד לשוף לשבץ לגרד לכרכב ולהכיש בקורנס, מחוסר
אוגן או אוזן טהור. ואני אפרש בריתא זו לפני שאפרש את ההלכה הזו כדי שתזכור
כלל זה ותדעהו. והוא, שכל מי שעושה כלי מאחד המתכות בין שהיה אותו הכלי מקבל כגון
הסירים והקומקמוסין, או שהיו פשוטין כגון הסכינין והשפודין, הרי אין אותו הכלי
מתטמא עד שתגמר מלאכתו באופן היותר שלם ומתוקן. אבל אם נשאר בו משהו לפצור והוא
אמרו כל שעתיד לשוף, או שחסר ישור והסרת הקרומים הנפרשים בעת השיפה והוא
אמרו לשבץ, או שחסר גרידה כדרך שגורדין כלי המתכות אחר השיפה והוא אמרו לגרד,
או שלא לוטש כדרך שעושין בברזל שלוטשין אותו אחר הגרידה והוא אמרו לכרכב,
או שחסר הקשה אם היה צריך להקשה והוא אמרו להכיש בקורנס, או שנגמר הכלי בכל
הדברים הללו והיה אותו הכלי ממה שצריך אוגן או אוזן ועדין לא נעשה לו, אינו
מקבל טומאה. ואוגן, הוא מעקה הבור, ולפיכך נקרא כאן צואר הכלי אוגן מפני
שהוא דומה למעקה הבור, כי יש מכלי מתכות שיש להן צואר מורכב עליהן כגון הקומקמוסין
והמזלפים ודומיהן. ואוזן, היא הידית." וכן פסק הרמב"ם בהלכות
כלים (ח,א-ב): "כל כלי מתכות אינן מקבלין טומאה – עד שתיגמר מלאכתן כולה, ולא
יהיה הכלי מחוסר מעשה כלל; אבל גולמי כלי מתכות, אינן מקבלות טומאה. ואלו הן גולמי
כלי מתכות: כל שעתיד לשוף אותו, או לשבץ, או לגרד, או לכרנב, או להקיש בקורנס, או שהיה
מחוסר אוזן או אוגן – הרי זה אינו מקבל טומאה, עד שיתקנהו, וייפהו, ולא תישאר בו
מלאכה כלל".
[י]
כינור - הכינור המוזכר במקרא היה כלי מיתרים של
פריטה (ולא כלי קשת), עם תיבת תהודה ושתי זרועות, מחוברות על ידי מוט, שממנו
נמתחים המיתרים אל תיבת התהודה (ויקפדיה). נבל - כּלי נגינה קָדוּם בעל
מֵיתָרים לפריטה באצבּעות (מילון ספיר).
[יא]
כלי נגינה בצורת אגס
היוצר קול באמצעות הקשה של הענבל על דפנותיו.
[יב]
חכמים כללו בגזרתם, גם ניגון
בכלי שיר, וגם השמעת קול בקצב אחיד באצבע או בצעצועי התינוק, למרות שמתכווין
להשתיקו.
וביאר מהר"י קאפח (הערה י), שתיקון
כלי שיר אינו צריך להיות תיקון מיוחד שרק אומנים בעלי מקצוע יודעים לעשותו, אלא
אפילו מתיחת מיתרי הכינור הוא תולדה של מכה בפטיש, ולפיכך גזרו חכמים על ניגון
בכלי שיר, שהרי כל המנגנים בכלי שיר יודעים לעשות תיקונים אלו.
[יג]
פה"מ עירובין
(י,יד). הסיבה שאסור להשמיע לתינוק קול בעזרת הנעת האגוז בכלי, או הנעת הענבל בבית
הפעמון, ואילו הקשה על דלת בעזרת ידית מותר, מפני שבאגוז ופעמון משמיע קול בקצב
אחיד, והוא דומה למשמיע קול של שיר, מה שאין כן במקיש על הדלת, משמיע קול ללא קצב,
ולפיכך מותר.
[יד]
כתב מהר"י קאפח
(הערה יא): "והנה מקום אתי להעיר על המנהג הגרוע המתפשט בעדתנו בשמחת תורה,
רוקדים כמעשהו בחול כן מעשהו גם ביום טוב גם בשבת, ואף לקיחת ספרי התורה החפץ ימלא
ידו, וכבר ראיתי המרבים בשמחה מרקידים ספר התורה למעלה ולמטה יעלו שמים ירדו
תהומות כאלו בידו חפץ של חול. זכורני חכמי וזקני תימן כאשר היו לוקחים ספר התורה
בידם באימה ביראה ברתת ובזיע, ורוקדים רקוד המיוחד לשמחת התורה ולכבוד הבית המקודש
בית הכנסת, פוסעים שתים שלש פסיעות ומכופפים מעט את הברכים וזהו כל הרקוד, שמרו על
צוואת חז"ל ואין מרקדין פשוטה כמשמעה. עוד רעה חולה מביאים לבית הכנסת יין
ומשקאות חריפים עוגות ובשר וכדומה, ונוהגים בבית הכנסת המקודש כבית חול, דבר שלא
נשמע מעולם בתימן. למרבה הצער לסטים שקדמונו כבשו דרך זו, ואנו משתדלים לצמצמה ככל
האפשר, ומרשים רק קדוש וכבוד קל ולא יותר. ועיין שדי חמד בחלק דברי חכמים סי' קלא
מה שכתב על מסירת ספרי התורה לילדים. ומי יתן ויכולנו להחזיר עטרה לישנה ושמחת
התורה יהיה לכבוד לתורה".
[טו]
ביארנו מספקין ומטפחין
על פי פה"מ ביצה (ה,ב): "ומספקין, הוא הטפוח בכלי. ומטפחין, בידים".
ורש"י פירש (ביצה לו,ב): "אין מטפחין - ביד. ואין מספקין - על ירך".
ומה שכתב הרמב"ם: "ולספק לאחר
ידו, מותר", מקורו בירושלמי ביצה (ה,ב), שם הובא שמותר לטפח אחורי היד. והנה,
הירושלמי התיר טיפוח אחורי היד, כלומר מחיאת כפיים אחורי היד, ואילו
הרמב"ם כתב היתר של סיפוק אחורי היד, כלומר הכאה על הכלי אחורי היד,
והעניין אחד. ובין למחוא כפים אחורי היד, ובין להכות על הכלי אחורי היד מותר. ומה
שביארנו לספק לאחר ידו, כלומר למחוא כפים לאחר ידו, משום שכך הוא
בירושלמי, וכך הוא ההיתר המפורסם, והעניין אחד.
[טז]
בעזרת המצוף שוחה במים.
[יז]
לשון הרמב"ם:
"גזירה שמא יתקן חבית של שייטין". ובפה"מ כלים (ב,ג) ביאר
הרמב"ם: "וחבית של שייטין, חבית של שחיינים, עושין חבית [מחרס] וקושרין
על פיה קלף או עור ושוחין עליה על פני המים". ומה שכתבנו שהחבית מחרס, כך כתב
הרמב"ם בהלכות כלים (יח,א). ומה שכתבנו שהחשש שיתקן את החבלים הקושרים את
המצוף לגופו, הוא על פי מהר"י קאפח (הערה יג).
[יח]
מה שכתבנו, שבבריכה
שבחצר יש מים מועטים שאינם עמוקים יותר מגובה קומת אדם, הוא על פי המאירי (שבת
מ,ב), וזה לשונו: "לא ישוט אדם בבריכה מלאה מים אף על פי שאין לחוש לחבית של
שייטין מצד מיעוטן [=של המים]". וכך כתב רבנו פרחיה (שם): "לא ישוט אדם
וכו'. דוקא נקט בריכה, שאין בה מים כל כך [=כלומר שהמים שבה אינם עמוקים]".
רבנו פרחיה היה מבאי בית מדרשו של הראב"ם והכיר את שבילי ביאורו של
הרמב"ם בתלמוד, ואף המאירי הכיר את שבילי ביאורו, ולפיכך יש בכח ראשונים אלו,
לבאר את דברי הרמב"ם במקום שלשונו סתומה. וכך כתב אורה ושמחה בביאור ההלכה,
וכך משמע מדברי מהר"י קאפח (הערה יד) שכתב שהבריכה קטנה ואין בה חשש טביעה.
וראה עוד בדברי מהר"ח כסאר, שכתב
שלדעת הרי"ף והרמב"ם, אף על פי שהבריכה גדולה מותר לשחות בה, שלא כשיטת
רש"י. ולרי"ף והרמב"ם, בבריכה שבחצר, אין להתחשב בגודל הבריכה, אלא
כיון שיש לה שפה מוגבהת המונעת מהמים לצאת ממנה, אינה דומה לים ומותר. ואילו
לרש"י, מחמת השפה המוגבהת דומה הבריכה שבחצר לכלי, ולפיכך מותר, ומזה נלמד,
שלשיטת רש"י אם הבריכה גדולה שאינה דומה לכלי, יהיה אסור לשחות בתוכה.
ומותר לשחות בבריכה שבחצר אף עם בגד ים, ואינו נחשב כמכבס,
מפני שבגד הים נקי, ואין איסור ליתן בגד במים אלא אם הבגד מלוכלך; ועוד, שעושה
מעשה שחייה ולא מעשה כיבוס, וכניסתו לבריכה עם בגד הים אינה למטרת כיבוס הבגד אלא
למטרת שחייה, ומלאכת מחשבת אסרה תורה, ולפיכך אינו נחשב כמכבס, וכפי שביארנו לעיל
(ט,יא הערה נא). והיא הלכה מפורשת
בהלכות שביתת עשור (ג,ו): "המהלך [=ביום הכיפורים] להקביל פני רבו או פני
אביו או פני מי שהוא גדול ממנו בחכמה, או לקרות בבית המדרש – עובר במים עד צווארו,
ואינו חושש. ...וכן ההולך [=ביום הכיפורים] לשמור פירותיו – עובר במים עד צווארו,
ואינו חושש: ובלבד שלא יוציאו ידיהם מתחת שולי בגדיהם, כדרך שעושין בחול".
ואין לחשוש שיסחט את בגד הים, מפני שהוא מיועד לכך, ועינינו רואות שבני אדם אינם
מקפידים על סחיטת בגד הים אחר השימוש בו.
[יט]
הרוחץ בים, צריך להיזהר
מדבר נוסף, שינגב את עצמו בשעת יציאתו מהמים, כדי שלא יטלטל את טיפות המים שעליו,
ארבע אמות בכרמלית (לעיל טו,כב).
[כ]
מה שכתבנו שקנה סוף
חתוך, אינו נחשב כלי ממש, אלא רק החשבנוהו ככלי, כך כתב אורה ושמחה, ולפיכך אף אם
חותכו במידה מדוייקת, מותר. ואין לדמות לאמור לעיל (יא,ז), שכל חיתוך שיחתוך
הַנַגָּר [חרש עץ] מהעצים, או הַמַסְגֵּר [חרש מתכת] מהמתכות, ויחתוך לפי מידה
מדוייקת - חייב משום תולדת מחתך. מפני ששם חתך קורה העתידה לשמש לבניין או לכלי,
ואילו החותך קנה סוף, אין הקנה נחשב כלי.
ההלכה עוסקת כשחתך את קנה הסוף משני
צדדיו, אולם הוא הדין אם היה לו קנה סוף חלול מצד אחד וסתום מצדו השני, וחתך את
הצד הסתום ובכך יצר מרזב לנקב החבית, הרי הוא נחשב כמתקן כלי. וכן אם חתך קנה סוף
מצידו האחד, ואת הצד השני השאיר סתום, ומשתמש בו ככלי, הרי הוא דומה לעושה כלי,
ואסור מדברי חכמים, אולם אינו כלי ממש שהרי עתיד לזורקו. וכשם שאם חתך את קנה הסוף
שישמש כצינור איסורו מדברי חכמים ולא החשבנוהו שיצר כלי גמור, כך אם חתכו ועשאו
כוס הראוי לשתייה איסורו מדברי חכמים ולא החשבנוהו שיצר כלי גמור.
ומהר"י קאפח כתב (הערה טו), שאם חתך
קנה סוף מצידו האחד, ואת הצד השני השאיר סתום, ומשתמש בו ככלי, חייב מהתורה משום
מתקן כלי, שלא כמו שכתבנו שאסור רק מדברי חכמים.
[כא]
כשחותך שוב את הקנה במקום
שמתאים קוטר הקנה לנקב, הוא דומה למתקן כלי, שהרי התאימו לצרכיו, וכפי שביארנו, לא
יצר כלי ממש רק החשבנוהו ככלי.
[כב]
אבל אם היה עלה ההדס בתוך
הנקב מערב שבת, מותר בשבת למושכו כלפי חוץ, ואין לחשוש שמא יבוא לתקן את העלה על
ידי קטימתו, שיוכל לשמש כצינור [=כמרזב], ונמצא שכאילו תיקן כלי בשבת.
מה שכתבנו הוא על פי יד פשוטה ומהר"ח
כסאר, שביארו את דעת הרמב"ם על פי גירסת הרי"ף וביאור רבנו חננאל.
בתלמוד שבת (קמו,ב) הובאה מחלוקת, מה הטעם שאסור לתת עלה הדס בנקב החבית בשבת, לרב
יימר מדפתי הטעם הוא שמא יכין מרזב, כלומר שמא יעשה צינור בשבת, ולרב אשי הטעם הוא
שמא יתקן את העלה בשבת על ידי קטימתו, ונמצא שכאילו תיקן כלי בשבת. וההבדל ביניהם
אם היה עלה הדס מונח בנקב כבר מערב שבת, לרב יימר מדפתי אסור למושכו כלפי חוץ
ולהשתמש בו, מפני שעדין יש לחשוש שמא יתקלקל העלה בשבת, ויכין במקומו מרזב, ואילו
לרב אשי הדבר מותר, שכיון שלא עשה מרזב בשבת, ולא הכניס את העלה לנקב בשבת, אין
לחשוש שמא יתקן את העלה בשבת על ידי קטימתו. להלכה אנו פוסקים כרב אשי שהוא
מבתראי, וכן פסק הרמב"ם, ולפיכך כתבנו שאם היה העלה מונח מערב שבת, מותר
למושכו כלפי חוץ.
[כג]
קורע (שבת י,י)
מטרתו מעשה הקריעה כדי להשתמש במקום הקרע, ולא קרע כדי ליצור חתיכה של בד או נייר
או עור שישתמש בה. מחתך (שבת יא,ז) הוא החותך דברים שיש לדייק במידה של מה
שחותך. הקורע נייר (שבת כג,ו) אינו מתחייב משום קורע מפני שאין מטרתו מעשה
הקריעה כדי להשתמש במקום הקרע, אלא רוצה ליצור חתיכת נייר להשתמש בה, ואינו מתחייב
משום מחתך מפני שאין מידה מדויקת למה שחותך, שצריך לדייק בחיתוכו כמו במלאכת מחתך,
ולפיכך אסור רק מדברי חכמים מפני שמה שחתך נראה כמו כלי, ונמצא שהוא מתקן כלי.
ועוד, שהמחתך יצר כלי גמור במה שחתך, ואילו הקורע נייר לא יצר כלי גמור במה שקרע.
[כד]
ראה להלן (כו,ה).
[כה]
בהלכות שביתת יום טוב (ד,ח)
נאמר: "אין שוברין את החרס ואין חותכין את הנייר לצלות עליהם". וביאורו:
כשהיו צולים דג מליח על האסכלה [=שבכה של מתכת], היו מניחים עליה חרס או נייר טבול
בשמן (פה"מ ביצה ד,ה), כדי שלא יישרף הדג בחומו של הברזל הרותח; ואסור לשבור
את החרס או לחתוך את הנייר ביום טוב, לצורך צליית דג מליח, שנמצא עושה כלי ביום
טוב. אולם בשבת אסור לצלות דג, ולפיכך ביארנו ששובר את החרס או קורע את הנייר
לצורך הקינוח בהם. ואם אין לו במה לקנח עצמו, מותר לקרוע את הנייר בשבת,
משום כבוד הבריות, כשם שמותר לעבור על איסור מוקצה שהוא מחכמים ולטלטל אבנים
מקורזלות לקנח בהם, להלן (כו,ד) (ההערה על פי מהר"י קאפח הערה יז).
ומהר"י קאפח הורה לתמיר רצון בתשובה
בעל פה (תשובות מס' 349 359), שכאשר קורע את הנייר טואלט בשבת כדי לקנח בו, יקרענו
מבלי לדקדק בקריעתו שתהיה ישרה, כדי שלא יגיע לאיסור מחתך, שהוא אב מאבות מלאכה.
ועל פי מה שביארנו בהערה כג, באב מלאכה מחתך יצר
כלי גמור במה שחתך, וישתמשו בעור שחתך במידה מדויקת כנרתיק לקמיע זמן ממושך, מה
שאין כן החותך נייר, לא יצר כלי גמור במה שקרע, וסופו של הנייר להיזרק, ולפיכך אף
אם יקרע את הנייר בקו ישר לא יתחייב על חיתוכו משום מחתך. ועל פי זה, במקרה שמותר לקרוע
נייר טואלט בשבת, כגון שאין לו במה לקנח את עצמו, מותר לקרוע נייר טואלט בקו ישר
[=בקווקוו], משום שבכל אופן לא שייך להתחייב בו משום אב מלאכה של מחתך.
[כו]
כשם שבשבירת החרס, אינו
שוברו בקו ישר, ואסור, כך בחיתוך נייר, אף שאינו חותכו בקו ישר, אסור.
[כז]
ביארנו על פי רש"י שבת
(קכה,ב).
[כח]
רבי תנחום הירושלמי
במילונו 'המדריך המספיק' ערך 'גרתקן', ביאר, שהדרך להבריק גם כלי כסף וגם כלי
נחושת, ומבריקים אותם במלח מר ובשאר דברים חריפים שטבעם להבריק אותם. ומהר"י
קאפח (הערה יט) הוסיף על דבריו, שהדרך להבריק כלים אלו בלימון חמוץ או במשמש
מיובש. אבל כשמשפשף אותם בחול ונתר אינו מבריקם, ורק מסיר מהם את כהותם, ונמצא שלא
עשה בהם גמר מלאכה.
[כט]
כתב מהר"י קאפח
(הערה כ), אפילו אם יש לו צלחות מרובות בבית שיכול להשתמש בהן, אינו חייב למלא את
ביתו בשבת בכלים מלוכלכים, אלא יכול לרחוץ את הצלחות שכבר השתמש בהן, כדי לאכול
בהן בסעודה הבאה. וראה בילקוט יוסף בהערה (שבת כרך ד שכג,ט הערה יא), שהביא כמה
פוסקים המתירים זאת, מהטעם שאין שטיפתו לצורך חול אלא לצורך השבת, ולפיכך אין שום
טעם לאסור את הדבר, שהרי אינו טורח לחול, וגם אינו נראה כמתקן כלי.
מהר"י קאפח (הערה כ), רצה להוכיח את
ההיתר מהתוספתא שבת (סוף פרק יב מהדורת ר"ש ליברמן, או סוף פרק יג במהדורת
הדפוס), שם נאמר "של בית רבן גמליאל לא היו מקפלים כלי לבן שלהם מפני שהן
מחליפין", ודייק ממה שנאמר 'שהן מחליפין', ולא 'מפני שיש להן להחליף', שזו
חומרה רק של בית רבן גמליאל, שעשאוה מרצונם, והביטוי 'מחליפין' ביאורו שהם מרצונם
היו מחליפין, אבל שאר בני אדם אינם צריכים להחליף, ויכולים לקפל ולהשתמש באותו
בגד. וקשה, שהרי הרמב"ם בפה"מ שבת (טו,ג) כתב, שאחד מהתנאים שמותר לקפל
את בגדי הלבן בשבת הוא, שאין לו בגד אחר להחליף, וכך פסק הרמב"ם בהלכות שבת
(כב,כב), נמצא שהתוספתא באה לומר, שמאחר שבבית רבן גמליאל היו הרבה בגדים, לא היה
להם את ההיתר לקפל כלי לבן בשבת, מפני שהיו מחליפין בבגדים אחרים שהיו להם. אולם
למרות שדחינו את ראיית מהר"י קאפח
מהתוספתא, הסכמנו להיתירו, וכפי שביארנו מהערת ילקוט יוסף, שמאחר ששוטף את הכלים
לצורך השבת, אין שום טעם לאסור זאת.
[ל]
לשון הרמב"ם:
"ואסור להדיח קערות ואילפסין וכיוצא בהן, מפני שהוא כמתקן". והשיג הראב"ד:
שטעם האיסור אינו משום שהוא כמתקן, אלא מפני שהוא טורח לחול. וביארו המפרשים:
ששיטת הרמב"ם היא להסמיך את כל השבותים לאבות מלאכות, מפני שהמושג טורח אינו
מוגדר, ואף הרמב"ם מסכים לטעם הראב"ד מפני שהוא טורח משבת לחול. ולפיכך
כתבנו את שני הטעמים, שהוא טורח משבת לחול, ועוד שנראה כאילו תיקן כלי. והסיבה
שהקדמנו את הטעם שהוא טורח משבת לחול, מפני שהוא עיקר הטעם, ובמקום שאין טורח לחול
מותר. אלא שבמקום שטורח לחול יש עוד טעם, שגם נראה כאילו תיקן כלי (על פי
המ"מ, מרכבת המשנה חלמא, ויד פשוטה).
[לא]
מהר"י קאפח (פרק כה
הערה ג).
[לב]
מה שכתבנו, שמדובר שרוצה
להטבילם לתרומה או קודש, הוא על פי דברי הרמב"ם בפה"מ תרומות (ב,ג).
לשון המשנה: "המטביל כלים בשבת שוגג ישתמש בהם מזיד לא ישתמש בהם". וכתב
הרמב"ם בפה"מ: "אלו הכלים הם כלים טמאין, לפיכך אסור לטהרן בשבת
לפי שהוא מתקנן".
וכך כתב השו"ע בדעת הרמב"ם,
שמותר לטבול כלים הניקחים מן הגוי בשבת. וזה לשונו (שכג,ז): "מותר להטביל כלי
חדש הטעון טבילה, ויש אוסרים. וירא שמים יצא את כולם ויתן הכלי לגוי במתנה ויחזור
וישאלנו ממנו, ואין צריך טבילה". ובבית יוסף שם ביאר, שלפי הרי"ף
והרמב"ם מותר לטבול כלים חדשים ביום טוב, ובשו"ע ביאר שכך היא דעתו
בשיטתם גם בשבת, וזוהי הדעה הראשונה שכתב בשו"ע. וטעם ההיתר מפני
שטבילת כלים חדשים אינה משום טומאה וטהרה אלא תוספת טהרה (מאכלות אסורות יז,ה),
ומותר לעשות תוספת טהרה זו בשבת.
וכך סובר מהר"י קאפח, כפי שביאר את
דעתו בהלכות שביתת יום טוב (ד,יז הערה לו), וזה לשונו: "וכבר העירותי לעיל כי
לדעתי ודאי דפליג רבנו וסובר שטבילת כלים חדשים מותרת ואפילו בשבת, ועדיפי מכלים
שנטמאו בולד הטומאה [=דין טבילת כלים חדשים קל מאשר דין טבילת כלים שנטמאו בולד
הטומאה, שכלים חדשים מותר להטביל אפילו בשבת, שלא ככלים שנטמאו בולד הטומאה שאסור
להטבילם בשבת], ולא הוי מתקן כיון דאפשר להפקיע טבילה זו על ידי שיתנם לגוי ויחזור
וישאלם ממנו בשאלה בלבד [ראה מאכלות אסורות יז,ו, השואל כלים מהגוי אינו צריך
להטבילם], והרי לדעת רבנו אין איסור ליתן מתנה בשבת ויום טוב".
שלא כשיטת המ"מ בדעת הרמב"ם,
שאסור בשבת ויום טוב להטביל כלים חדשים שלקחם מהגוי, מפני שלדעתו גם בהם יש את
הטעם שנראה כמתקן כלי, שהרי קודם שהטביל את הכלים היה אסור להשתמש בהם (מ"מ
שביתת יום טוב ד,יח).
עוד נבאר, שלפנינו בהלכות שבת כתב
הרמב"ם שטעם האיסור לטבול כלים טמאים, משום שנראה כמתקן כלי, וראה בהלכות
שביתת יום טוב (ד,יז-יח), שם כתב הרמב"ם טעם אחר לאיסור טבילת כלים ביום טוב,
גזירה שמא ישהה את הכלי בטומאתו. ומאחר וביום טוב הטעם לאיסור הוא שונה, יש כלים
שמותר לטבול אותם ביום טוב למרות שאסור לטבול אותם בשבת, ראה שם שנתבאר.
[לג]
הוספנו את הטעם על פי
התלמוד פסחים (סט,א), הובא בביאור הרב צדוק. אבל אין לומר שהטעם הוא מפני שנראה
כמתקן, מפני שביום השלישי עדין אינו טהור, ואינו נראה כמתקן.
[לד]
בהלכה שלפנינו נתבאר, מה
הדין אם עשה דבר האסור מדברי חכמים בשבת. וראה לעיל (ו,כג), שם נתבאר מה הדין אם
עשה דבר האסור מהתורה בשבת.
[לה]
הלכות כלים (א,ו).
[לו]
מה שבסוגריים, נזכר
בפה"מ ביצה (ב,ב).
[לז]
ואם קרא שם מערב שבת,
יתבאר בהלכה טז.
[לח]
לאב ולתולדותיו ראה לעיל (יא,ה-ו).
[לט]
לאב ולתולדותיו ראה לעיל (יא,ה-ו).
[מ]
מה שכתבנו בסוף ההלכה
הוא על פי הרב צדוק.
[מא]
לאב ולתולדותיו ראה לעיל (יא,ט-יז).
[מב]
ראה לעיל (כב,כג), שם
נתבאר שהצובעת פניה מבלי לדייק בעובי הקווים, אסורה משום שדומה לצובע, ובהלכה
שלפנינו שמדייק בעובי הקווים הוא דומה לכותב (מהר"י קאפח הערה לג).
[מג]
והטעם כמו שנתבאר, שמא
יכתוב. ויש בדבר זה עוד טעם, משום 'ממצוא חפצך' כמו שיתבאר להלן (כד,ח). וכך כתב
הרמב"ם בפה"מ שבת (כג,ג).
[מד]
ראה הלכות מכירה (א,א),
שאין המקח נקנה בדברים, ושניהם יכולים לחזור בהם ממנו, ולמרות זאת, בשבת אסור
למכור אפילו בדברים.
[מה]
לשון הרמב"ם: "וכשם
שאסור לשקול, כך אסור למנות ולמדוד". מלשון זה לכאורה משמע, שאיסור מניין זהה
לאיסור שקילה ומדידה, וכשם שאסור לשקול בשבת אף שלא לצורך מקח וממכר, או למדוד
בשבת אף שלא לצורך מקח וממכר, אלא אם הוא של מצווה, כך אסור למנות בשבת אף שלא
לצורך מקח וממכר. אולם להלן (הלכה יט) כתב הרמב"ם: "מונה אדם את אורחיו
ואת פרפרותיו מפיו", כלומר שמותר למנות בפיו את מספר המנות שיגיש לאורחיו,
ודבר זה סותר לכאורה את ההלכה שלפנינו האוסרת למנות אף שלא לצורך מקח וממכר. על
כורחנו, בביאור ההלכה שלפנינו, צריך לחלק בין איסור מניין לאיסור שקילה ומדידה,
ובשוקל ובמודד עושה מעשה הדומה למקח וממכר, ואסור אף שלא לצורך מקח וממכר, מה שאין
כן במונה, יש הרבה בני אדם המונים [=הסופרים] את חפציהם בלי מקח וממכר, ולפיכך
אינו אסור למנות אלא לצורך מקח וממכר (על פי הרב צדוק).
וראה עוד הלכות שביתת יום טוב (ד,כג), שם
נזכר שמותר ליקח מן החנווני ביצים ואגוזים במניין, ובתנאי שלא יזכיר לו מהו השווי
הכסף של מה שלקח, וכן לא יזכיר כמה בסך הכל החוב שחייב לו, כגון שהיה חייב לו עשרה
רימונים או עשרה אגוזים - לא יאמר לו ביום טוב, תן לי עשרה כדי שאהיה חייב לך
עשרים; אלא לוקח סתם, ולאחר יום טוב עושה עמו חשבון. ואף מהאמור שם משמע שסתם
מניין הרי הוא מותר, ורק מניין שיש בו מקח וממכר, כגון כמה בסך הכל אני חייב לך,
הוא שאסור.
[מו]
להלן (כד,ה).
[מז]
על פי הלכות שביתת יום
טוב (ד,כא).
[מח]
הייבום הוא שישא האח את
אשת אחיו שנפטר ללא ילדים.
[מט]
ההתקשרות בין איש לאישה
נעשית בשני שלבים, קידושין ונישואין, וראה הלכות אישות י,יד, שבשבת גם אסור לישא אישה,
גזירה שמא יבוא לידי חילול שבת בתיקון הסעודה.
[נ]
בבית דין כותבים את
דברי המזכים והמחייבים (סנהדרין א,ט), ואם רצה אחד מבעלי הדין, כותבים לו את פסק
הדין (סנהדרין כב,ח). ולחלוצה כותבים שטר חליצה (יבום וחליצה ד,כט-ל). וליבמה
כותבים שטר כתובה (שם ב,ב). ולאישה המתקדשת בשטר, כותבים שטר קידושין (אישות ג,ג).
[נא]
טעם זה נזכר למעלה בהלכה
ט.
[נב]
מהר"י קאפח,
פה"מ שבת (יב,ד הערה 10).
[נג]
חגיגה (א,א).
[נד]
הביטוי זמנם קבוע, לא
נזכר בהלכות שבת, אבל נזכר בהלכות קרבן פסח (א,יט), והוספנוהו לכאן לבאר את ההלכה.
[נה]
הלכות פרה אדומה (ו,א).
[נו]
ביארנו את הטעם על פי
הרב צדוק. אולם ביד פשוטה נזכר טעם אחר, מפני שטורח שלא לצורך שבת.
[נז]
ההלכה שלפנינו זהה להלכה
ח, למי שעבר והטביל כלים בשבת. ובשתי ההלכות נתבאר, מה הדין אם עשה דבר האסור
מדברי חכמים בשבת. וראה לעיל (ו,כג), שם נתבאר מה הדין אם עשה דבר האסור מהתורה
בשבת.
ולגבי אנשים אחרים שרצו לאכול מהם, יהיה הדין כמו של
האדם המפריש עצמו. ואם הפריש מהם תרומות ומעשרות בשבת בשוגג, יאכלו מהם בשבת מיד,
ואם הפריש מהם במזיד, יאכלו רק במוצאי שבת. וכך נזכר לעיל (ו,כג), שיש להשוות את
האחרים לאדם העובר בעצמו, לגבי הנאה ממלאכת שבת שנעשתה בשוגג, ואין ל הקל כלפי
האחרים יותר מהאדם העובר בעצמו.
[נח]
מה שכתבנו, שהטעם שתיקן
את הפירות מפני שעבר על דבר האסור רק מדברי חכמים, כך כתב גם המפרש חסדי דוד על
התוספתא (ביצה ד,ג),
אפשר לומר עוד טעם, מדוע מותר לאכול
מהפירות שהפריש מהם תרומות ומעשרות בשוגג בשבת, וכן מדוע אם עבר והפריש הפירות
מתוקנים. על פי מה שכתב הרמב"ם לעיל (ג,ט), שאם בישל בשבת בשוגג, והיה התבשיל
מבושל כל צורכו, ומצטמק ויפה לו, למרות שעבר על מלאכת בישול האסורה מהתורה, מאחר ובפועל
לא הועילו מעשיו, והתבשיל כבר מבושל, מותר לו ליהנות ממנו בשבת. שהרי המפריש
תרומות ומעשרות בשבת שווה לו, שלא גרמו מעשיו לשינוי בפועל בפירות הטבל. ולפיכך,
אם הוא שוגג, מותר לו בשבת ליהנות מהפירות גם מחמת טעם זה, ולפיכך, אם עבר והגביה
תרומות ומעשרות בשבת, תיקן את הפירות גם מחמת טעם זה, והוא טעם נוסף מדוע הפירות
מתוקנים (על פי הרב צדוק).
[נט]
בהערה הקודמת הזכרנו עוד
טעם להיתר, שלא גרמו מעשיו לשינוי בפועל.
[ס]
נתבאר בהלכות מכירה (ה,ה).
[סא]
בכסף או בשטר או בחזקה או
בהגבהה או במשיכה או במסירה, כמו שנתבאר בהלכות מכירה פרקים א-ג.
[סב]
מלווה ולווה (יא,א; מכירה
ל,ז).
[סג]
לשון הרמב"ם: "וכן
המקנה לחברו בשבת, קנה". לשון זה כולל בתוכו שיש איסור להקנות, ואם עבר
והקנה, קנה, ואנו סגננו אותו בהרחבה. ומה שכתבנו שאיסור ההקנייה הוא רק בקרקע או
מטלטלים, הוא על פי הערת מהר"י קאפח בהלכות מכירה (ל,ז הערה ט), שם כתב
שאיסור נתינת מתנה בשבת, הוא דוקא בדברים גדולים, כגון קרקע או מטלטלין שיש לחשוש
שיבוא לכתוב, אבל דברים קטנים כמתנה לחתן או לבר מצוה או לבן הנולד או מתנת פורים
או משלוח מנות, מותר לתת בשבת, ודין ההקנאה בשבת זהה לדין נתינת מתנה בשבת, כמו שנתבאר
בהלכות מכירה (ל,ז) ראה שם. וראה מיד בהמשך ההלכה שהזכרנו את דין נתינת מתנה בשבת.
[סד]
איסור נתינת מתנה בשבת
נלמד מהלכות מכירה (ל,ז). ומה שכתבנו שדבר רק בדברים גדולים כגון קרקע או מטלטלים,
כך ביאר שם מהר"י קאפח בהערה ט, וכפי שנבאר מיד בהמשך.
[סה]
לשון הרמב"ם בהלכות
מכירה (ל,ז): "המוכר או הנותן בשבת, ואין צריך לומר ביום טוב - אף על פי
שמכין אותו, מעשיו קיימין". וכתב שם מהר"י קאפח (הערה ט): "שכל אותם
דברים שנזכרו בפרק האחרון של מסכת ביצה שאסור לעשותם בשבת וביום טוב [לא דנין, ולא
מקדשין, ולא חולצין, ולא מייבמין, לא מקדישין, ולא מעריכין, ולא מחרימין, ולא
מגביהין תרומות ומעשרות], הטעם בהם כמפורש שם גזירה שמא יכתוב. ונראה ברור שלענין
מתנה דוקא קרקעות או מיטלטלין דברים גדולים או חשובים, ששייך בהם חשש כתיבה, אבל
מתנות קטנות כגון מתנה לחתן או לבר מצוה כנהוג כאן, או לנולד על ידי הוריו, מותר
גמור ליתן בשבת ויום טוב, כי מעולם לא נשמע שהנותן מתנות כאלה יבקש קבלה או אישור
מסירה. ...ואין הדבר שונה מהקנאת לולב ביום טוב ראשון של חג, וכתב רבינו בפה"מ
מסכת ביצה (ג,יא), ומותר ליתן מתנה ביום טוב. ואף דברים שאינן בני שימוש ביום טוב
או בשבת כגון תפילין, וכמו שאמרו בסוף פ"א של מסכת ביצה כל שנאותין בו, ביום
טוב משלחין אותו, ואמרו שם בגמרא כגון תפילין". וכן כתב הרמב"ם גם
בפה"מ סוכה (ג,יא), "ומותר ליתן מתנה ביום טוב". ואף בשבת כך הדין,
ואין בין יום טוב לשבת אלא אוכל נפש בלבד (משנה ביצה ה,ב; רמב"ם שביתת יום
טוב א,א).
[סו]
וזה לשון הרמב"ם
בהלכות מעשר (ט,א-ג): בימי יוחנן כוהן גדול שהיה אחר שמעון הצדיק, שלחו בית דין
הגדול ובדקו בכל גבול ישראל, ומצאו שהכול זהירים בתרומה גדולה, ומפרישין אותה; אבל
מעשר ראשון, ומעשר שני, או מעשר עני - היו עמי הארץ מישראל מקילין על עצמן, ולא
היו מפרישין אותן. לפיכך גזרו שלא יהיה נאמן על המעשרות, אלא אנשים נאמנים כשרים;
אבל עמי הארץ - פירותיהן ספק, ואינן נאמנין לומר מעושרין הן. וזה הוא הנקרא דמאי.
והתקינו שלא יהיה אדם מפריש מן הדמאי אלא
תרומת מעשר, מפני שהוא עוון מיתה, ומעשר שני, שאין בזה הפסד שהרי בעליו אוכלין
אותו. אבל מעשר ראשון ומעשר עני, אין מפרישין מן הדמאי - מפני שהוא ספק, והמוציא
מחברו עליו הראיה; לפיכך אומרין ללוי או לעני, הבא ראיה שאינו מעושר וטול מעשרו.
אף על פי שאין מפרישין מעשר עני מן הדמאי,
צריך לקרות לו שם ואינו מפריש; ואומר עישור מה שיש כאן מעשר עני, כדי לקבוע מעשר
שני - שמעשר עני בשלישית ושישית, במקום מעשר שני של שאר שני השבוע.
[סז]
נתבאר לעיל (ה,ד).
[סח]
איסור הפרשת תרומות
ומעשרות בשבת, נזכר לעיל בהלכה ט ובהלכה יד.
[סט]
ביאור הביטוי 'קרא שם', שקרא
להם שם והגבילם, כגון שאמר תרומת מעשר חובת כרי התאנים הזה הם אלו הגרגרים, והראה
עליהם, וסמן אותם, אלא שלא הפרישם מכלל התאנים (פה"מ דמאי ד,ה).
והטעם שנזכר בהלכה לפנינו, שקרא שם לתרומת
מעשר של דמאי, מפני שתרומת מעשר של ודאי, ניתנת על ידי הלוי ולא
הישראל. והטעם שלא נזכר בהלכה, שיפריש גם תרומה גדולה, מפני שבזמן חכמים
היו כולם נזהרים בה, וכבר הפרישו אותה בגורן.
[ע]
איסור הפרשת תרומות
ומעשרות בשבת, נזכר לעיל בהלכה ט ובהלכה יד.
[עא]
לשון הרמב"ם בהלכה
לפנינו: "מי שקרא שם לתרומת מעשר של דמאי או למעשר עני של ודאי, לא ייטלם
בשבת". וכתב הרמב"ם בפה"מ (דמאי ד,ה): "וביארו בתלמוד שענין
אמרו לא יטלם לא יתנם, כאלו אמר לא יטלם לנתינה, לפי שאסור לתת
המתנות בשבת". משתמע מפה"מ שהאיסור הוא בנתינה לכהן או העני בשבת.
עוד כתב הרמב"ם בהלכות מעשר (ט,ז-ט):
"אבל בוודאי [=פירות שצריך להפריש מהם תרומות ומעשרות בודאות], אינו מתנה אלא
על דבר שברשותו. כיצד: היו לו מאה תאנים של טבל בתוך ביתו, והוא בבית המדרש או
בשדה, ומתיירא שמא תחשך, ואינו יכול לעשר בשבת - אומר שני תאנים שאני עתיד
להפרישן, הרי הן תרומה, ועשר שאני מפריש אחריהן מעשר ראשון, ותשע שאני מפריש
אחריהן מעשר שני; ולמחר מפריש, ואוכל. וצריך לרחוש בשפתיו, בשעה שמפריש זו
אחר זו; ואינו כמתקן בשבת, שהרי הקדים תנאו. וטבל שיש עליו תנאי זה, מותר לטלטלו
בשבת קודם שיפריש; ונותן עיניו בצד זה [וקובע ששם התרומות ומעשרות],
ואוכל את השאר". היוצא מהלכה זו, כדי לאכול מהפירות, שביום שישי הפריש
מהם תרומות ומעשרות באמירה, צריך בשבת להפריש מהם את התרומות ומעשרות בפועל, ורק אחר
כך יותר לו לאכל מהם. ואם רצה, יכול לקבוע במחשבתו את מיקום התרומות ומעשרות,
ולאכול משאר הפירות. הלכה זו מתאימה לפה"מ דמאי שכתבנו לעיל, שהאיסור הוא
בנתינה לכהן או העני בשבת.
והנה, בהלכה שלפנינו שקרא שם, כבר קבע
במחשבתו את מיקום התרומה או המעשר, ומבחינת ההלכה כבר יצא ידי חובת הפרשת תרומות
ומעשרות, כפי מה שנזכר בהלכות מעשר, שנותן עיניו בצד זה וקובע שם תרומות ומעשרות
ואוכל את שאר הפירות, ולפיכך כתבנו, שיאכל משאר הפירות הנמצאים בצד התרומה או
המעשר ויפריש את התרומה או המעשר אחר השבת, מפני שכבר יצא ידי חובת הפרשת תרומות
ומעשרות. ואם ירצה, יכול להפריש את התרומה או המעשר בשבת משאר הפירות, ובתנאי שלא
יתן אותם לכהן או העני (ביאור ההלכות, על פי אורה ושמחה, ומהר"ח כסאר).
כאן המקום לבאר, שבפירות החייבים בתרומות
ומעשרות ודאי, אין אומרים ברירה, כלומר אין אומרים הוברר הדבר מלכתחילה שזו היתה
כוונתו, ואינו יכול להשאיר משקה בתחתית החבית שיהיה תרומות ומעשרות על כל מה ששתה,
אלא אם מעשר משקה צריך להפריש בפועל, ואם מעשר דברים מוצקים כגון פירות וירקות
ותבואה, צריך לקבוע מקום מוגדר לתרומות ומעשרות. ורק בפירות שהם דמאי, אומרים
ברירה, ויכול להשאיר בתחתית החבית משקה שיהיה תרומות ומעשרות על כל מה ששתה (הלכות
מעשר ז,א-ב; ט,ז-יא). ולפיכך בהלכה שלפנינו, אם מפריש תרומות ומעשרות ממשקה החייב
ודאי בתרומות ומעשרות, צריך להפריש בפועל את התרומות ומעשרות משאר המשקה, ואם
מפריש מפירות או ירקות או תבואה, צריך לקבוע מקום מוגדר לתרומה או המעשר.
[עב]
הטעם שכתבנו הוא על פי
פה"מ דמאי (ד,ה), וביארנו את הדברים.
[עג]
קוביה, שם הנאמר על כל מין ממיני המשחקים שמוסכם עליהן שיקח אדם מממון חבירו
משהו לפי הסכם אותו המשחק, כגון "אלנרד" [=משחק השולחן, שמשחקים אותו עם
עיגולים כמו מטבעות, על גבי שש משבצות המשורטטות על הלוח, והלוח מחולק לשני חצאים]
"אלסטרנג" [=משחק השחמט הידוע] "ואלפצוץ" [משחק באבנים יקרות]
וכיוצא בהן מכל הדומה להן (פה"מ שבת כג,ב; והערות מהר"י קאפח שם).
[עד]
בדרך כלל מי שמשחק בקוביה
לוקח את המנה הגדולה, ולפנינו בהלכות שבת, אף שהיו המנות שוות, אסור לחלקם על ידי
קוביה בשבת.
[עה]
דרך המוכרים, כשמחלקים
מנות שוות, להטיל גורל ביניהם, ונמצא שהגורל הוא חלק מתהליך המקח וממכר.
[עו]
דרך בני משפחה, לחלק
מנות ביניהם בגורל, ונמצא שהגורל הוא דרך חלוקה בין בני משפחה, ואינו נראה כמקח
וממכר.
[עז]
סוף ההלכה שכתבנו כאן,
הוא מפה"מ שבת (כג,ב). ואיסור משחק בקוביה, נזכר בדברי הרמב"ם
בהלכות גזילה ואבידה (ו,י): "המשחקין בקוביה כיצד: אלו שמשחקין בעצים או
בצרורות או בעצמות וכיוצא בהן, ועושים תנאי ביניהם שכל הנוצח את חברו באותו השחוק,
ייקח ממנו כך וכך - הרי זה גזל מדבריהם. אף על פי שברצון הבעלים לקח, הואיל ולקח
ממון חברו בחינם דרך שחוק והתל, הרי זה גזל".
[עח]
דיבור שאין בו לא תועלת
ולא נזק, כרוב דיבורי ההמון: איך נבנתה חומת העיר, ואיך נבנה ארמון פלוני
(פה"מ אבות א,טז).
[עט]
להלן (כד,ד). וראה עוד
הלכות דעות (ב,ד), שאין ראוי להרבות בשיחה בטילה גם ביום חול, אולם בשבת יש
בדבר גם איסור.
[פ]
שטרות שכתוב בהם כמה כסף
חייב לו חברו.
[פא]
לשון הרמב"ם: "אסור
לקרות בשטרי הדיוטות בשבת - שלא יהיה כחול, ויבוא למחוק". נחלקו המפרשים מהם
'שטרי הדיוטות', לפי רש"י הם שטרי חוב ושטרי מקח וממכר או איגרות שיש בהם
שאילת שלום (שבת קטז,ב, וכך כתבו שם תוספות בשמו), ואילו לפי תוספות (שבת קטז,ב
ד"ה וכ"ש בשטרי הדיוטות) הם שטרי חוב ושטרי מקח וממכר בלבד, ולשיטתם
מותר לקרוא בשבת באגרות שלום. הרמב"ן (שבת קנא,א) סובר כמו התוספות, ואילו
הרשב"א (שבת קמט,א) אמנם מפרש כתוספות, אבל להלכה מסכים לשיטת רש"י
שאסור לקרוא בשבת אגרות שלום, גזירה שמא יקרא בשטרי מקח וממכר.
בנוגע לשיטת הרמב"ם, מדבריו
בפה"מ (שבת כג,ב) משמע, שסובר כרש"י והרשב"א, שהרי כתב "שכל
זולת ספרי הנבואה ופירושיהם אסור לקרותו לא בשבת ולא ביום טוב, ואפילו היה בו דברי
חכמה ומדע". משמע שבין שטרי חוב ושטרי מקח וממכר, ובין אגרות שלום, הכל אסור
לקרוא בשבת; ואף שאין חשש שמא ימחק, הכל נכלל בגזירת חכמים, וכמו שכתב הרשב"א
שאם נתיר לקרוא אגרות שלום יבוא לקרוא בשטרי מקח וממכר; ואינו גזירה לגזירה, אלא
הכל גזירה אחת.
ולעומת זאת, מהר"י קאפח כתב בהערה
בפה"מ (שבת כג,ב הע' 3) שהרמב"ם במשנ"ת אינו סובר כדבריו
בפה"מ, אלא לדעת הרמב"ם במשנ"ת מותר לקרוא בספרי מדע בשבת, מפני
שאין לחשוש שימחק. וכך הורה מהר"י קאפח בתשובה בעל פה לתמיר רצון (תשובות מס'
389-392). ונראה שהוא הדין שמותר לקרוא איגרות שלום, מפני שגם שם אין לחשוש שמא
ימחק.
[פב]
והוא הדין שמותר למנות במחשבתו
את מספר האורחים שכבר הגיעו אליו, לידע כמה מנות צריך לשים לפניהם. ומה שנאמר
בהלכות תמידין ומוספין (ד,ד), שאסור למנות את ישראל אלא על ידי דבר אחר, ולפיכך
בשעה שהיו מטילים פייס במקדש היו סופרים את אצבעות הכהנים, שם מדובר כשסופר אדם
אדם, ומוציא מפיו את המספר של האנשים שספר, אבל כשסופר במחשבתו מותר.
[פג]
יבוא למחוק בשטרי
ההדיוטות.
[פד]
כדי להבין את דברי
הרמב"ם בהלכה, צריכים אנו לדעת את דרכו בביאור סוגיית התלמוד, ואז הלשונות השקולים
שבדבריו יתבררו כראוי. תחילה נבאר כי מקור דברי הרמב"ם, הוא בסוגיה שבת (קמט,א).
בתחילת הסוגיה שם הובאה מחלוקת רב ביבי ואביי מה הטעם אסור למנות את אורחיו מהכתב,
לפי רב ביבי שמא ימחק, לפי אביי שמא יקרא בשטרי הדיוטות. במהלך הסוגיה ניסה התלמוד
למצוא הבדל ביניהם להלכה [=נפקא מינה], ותוך כדי הרצאת הדברים הוא הביא את שיטת
רבה הסובר שמה שנזכר במשנה (שבת יא.) שאסור לקרוא לאור הנר, הוא אפילו אם היה הנר
גבוה מאוד, מפני שבכל אופן יש לחשוש שמא יכבה את הנר. בהמשך הסוגיה הביא התלמוד
ברייתא [תוספתא] שבה נאמר מונה אדם [את אורחיו] כמה [יושיב] מבפנים וכמה [יושיב] מבחוץ
מכתב שעל הכותל אבל לא מכתב שעל טבלה ופינקס. ובסוף הסוגיה הביא התלמוד מחלוקת
תנאים בין תנא קמא לרבי אחא, האם מותר לקרוא מכתב הנמצא בכותל במקום גבוה, והוא
מבארה שתנא קמא סובר כמו רבה האוסר זאת, גזירה שמא ימחק, ולמרות שהכתב במקום גבוה
אנו חוששים שימחק, ורבי אחא סובר שאין לחשוש לכך ומותר.
וזה לשון הסוגיה שם (מה שבסוגרים הוא
פירוש רש"י): משנה. מונה אדם את אורחיו ואת פרפרותיו מפיו, אבל לא מן הכתב. גמרא.
מאי טעמא [אבל לא מן הכתב]? רב ביבי אמר: גזירה שמא ימחוק [מן האורחין, שיראה שלא הכין
להם כל צרכם, ויתחרט שזימן יותר מן הראוי, וימחוק מן הכתב, כדי שלא יקראם השמש]. אביי
אמר: גזירה שמא יקרא בשטרי הדיוטות [של מקח וממכר]. מאי בינייהו? - איכא בינייהו:
דכתב אכותל [מניינא אכותל בדיו], ומידלי [שאינו מגיע לשם למחוק]. למאן דאמר
שמא ימחוק - לא חיישינן, ולמאן דאמר שמא יקרא - חיישינן.
ולמאן דאמר שמא ימחוק ניחוש שמא יקרא! ותו:
לשמא ימחוק לא חיישינן? והתנן: לא יקרא לאור הנר, ואמר רבה: אפילו גבוה שתי קומות,
אפילו גבוה שתי מרדעות, אפילו עשרה בתים זה על גבי זה - לא יקרא! [אפילו גבוה - שאינו
מגיע שם להטות הנר - אסור, דהואיל ונמוך אסור, גבוה נמי אסור, שלא תחלוק] - אלא, איכא
בינייהו: דכתב אכותל ומיתתי [שנמוך, ויכול להגיע שם ולמחוק], למאן דאמר שמא
ימחוק - חיישינן, למאן דאמר שמא יקרא - לא חיישינן, גודא [כותל] בשטרא לא מיחלף.
ולמאן דאמר שמא יקרא ליחוש שמא ימחוק
[היכא דליכא למיחש לשמא יקרא, ליחוש לשמא ימחוק]! - אלא, איכא בינייהו: דחייק אטבלא
ואפינקס [דחייק - בסכין בתוך העץ בטבלא שאין נוחה למחוק, ואדהכי מדכר, וליכא למיחש
למחוק. פינקס - כעין לוחות של סוחרים]. למאן דאמר שמא ימחוק - לא חיישינן. למאן דאמר
שמא יקרא - חיישינן.
ולמאן דאמר שמא ימחוק ליחוש שמא יקרא! וכי
תימא: טבלא ופינקס בשטרא לא מיחלף - והתניא: מונה אדם כמה מבפנים וכמה מבחוץ [את מי
ומי אושיב בפנים במקום המכובד, ואת מי ומי אושיב בחוץ, שאינה כל כך ספונין], וכמה מנות
עתיד להניח לפניהם מכתב שעל גבי הכותל, אבל לא מכתב שעל גבי טבלא ופינקס [דגודא בשטרא
לא מיחלף, אבל טבלא ופינקס מיחלף]! היכי דמי? אילימא דכתיב מיכתב [כתב של דיו] - מאי
שנא הכא ומאי שנא הכא? אלא לאו - דחייק, וקתני: מכתב שעל גבי הכותל, אבל לא
מכתב שעל גבי טבלא ופינקס!
אלא [גירסת הרשב"א 'לא'] לעולם דכתב
אכותל ומידלי [שאינו יכול למחוק, ולשמא יקרא לא חיישינן - דגודא בשטרא לא מיחלף].
ודקא קשיא לך דרבה [ודקשיא לך, דאף על גב דמידלי ליתסרי כדרבה, דאמר גבי נר אפילו עשרה
בתים] - דרבה תנאי היא [דאיכא דחייש לשלא תחלוק באיסור שבת דרבנן, ואיכא דמפליג]. דתניא:
מונה אדם את אורחיו ואת פרפרותיו מפיו, אבל לא מן הכתב. רבי אחא מתיר מכתב שעל גבי
הכותל. היכי דמי? אילימא דכתיב מתתא - ליחוש שמא ימחוק [דהא ר' אחא כותל דוקא נקט,
ואי מתתי - מה לי כותל מה לי אגרת?] אלא לאו - דכתב ומידלי. ושמע מינה: דרבה
תנאי היא, שמע מינה. (ע"כ תלמוד)
בביאור הסוגיה שלפנינו נחלקו המפרשים, אם
נרצה ליישב את פסק הרמב"ם עם הסוגיה, נווכח שהוא לא ביאר כמו הרי"ף אלא
כמו בעל המאור. יסוד מחלוקת הרי"ף ובעל המאור, כיצד לבאר את מסקנת הסוגיה,
האם למסקנה אנו סוברים שיש להבחין בין כתב שעל הכותל לכתב בשטר, או שאין הבדל ביניהם.
לפי הרי"ף, למסקנת הסוגיה, אין הבדל בין כתב שעל הכותל לכתב בשטר, ויש לגזור
על הכתב שעל הכותל אפילו במקום גבוה כדעת רבה, ורק אם קורא מחקיקה שעל הכותל מותר,
אולם אם קורא מחקיקה שעל הטבלה אסור. ואילו לפי בעל המאור, למסקנת הסוגיה יש
להבחין בין כתב שעל הכותל לכתב בשטר, והתלמוד בסוף הסוגיה ממשיך לבאר את הברייתא [=התוספתא]
מונה אדם כמה מבפנים וכמה מבחוץ, ודוחה את מה שהעמדנו שמדובר שם שקורא מחקיקה שעל הכותל, אלא מדובר שם שקורא מכתב שעל הכותל במקום גבוה, [גירסת
הרשב"א 'לא' לעולם דכתב אכותל ומידלי, שלא כלפנינו 'אלא', ולגירסתו ברור
שהתלמוד ממשיך לבאר את הברייתא שביארנוה קודם], וכאן חזרנו לסבור כסברא הראשונה, שיש
להבחין בין כתב שעל הכותל לכתב בשטר, וכן חזרנו מהסברא מי שסובר שמא ימחק סובר שמא
יקרא, וכן איננו סוברים שיש לגזור על הקורא מכתב הנמצא במקום גבוה שלא כדעת רבה. ולפיכך יהיה ביאור הברייתא, קרא מכתב שעל
הכותל במקום גבוה מותר לפי כולם, שאינו דומה לשטר ואין לחשוש שימחק, אבל אם קרא
מכתב שעל הטבלא או הפינקס אסור מפני שמתחלף בשטר ויש לחשוש שימחק. מה שכתבנו שאין איסור לקרוא מכתב הנמצא
במקום גבוה שלא כדעת רבה, דבר זה הוא במחלוקת תנאים, ולהלכה אנו אוסרים כדעת רבה,
ואף לקרוא מכתב שעל הכותל במקום גבוה אסור (ראה לעיל ה,יד). כיון שכן, ביאור מחלוקת רב ביבי ואביי, [מחלוקת רב ביבי ואביי הובאה
בתחילת הסוגיה, והתלמוד מנסה לבארה באופנים שונים, וביאור זה הוא למסקנה], במי
שרוצה לקרוא מכתב שעל הכותל במקום גבוה, האם נסבור כרבה ונאסור או לא, רב ביבי
שאמר את הטעם שמא ימחק, סובר כמו רבה ואוסר, ואילו אביי שאמר את הטעם שמא יקרא
בשטרי הדיוטות, אינו סובר כמו רבה ומתיר, וכבר ביארנו שלפי כולם אין לחשוש שאם
נתיר לו לקרוא מכתב שעל הכותל יבוא לקרוא בשטר. מאחר ואנו פוסקים כרבה ואוסרים
לקרוא מכתב הנמצא במקום גבוה, נמצא שהלכה
כמו רב ביבי האוסר. ומכלל הדברים
למדנו, רק קריאה מכתב שעל כותל אסורה, אבל קריאה מחקיקה שעל כותל או טבלה
מותר, ואין לדמות חקיקה לכתיבה, וזהו פסק הרמב"ם. וכך היא שיטת בעל המאור
בביאור הסוגיה, ושיטת המ"מ בביאור דברי הרמב"ם. ועוד למדנו, למרות שפסק
הרמב"ם כרב ביבי ורבה, וטעם האיסור לקרוא מכתב שעל הכותל שמא ימחק מילים מאותו כתב, הרמב"ם
ניסח את הדברים בצורה יותר יסודית; בתחילה כתב שטעם האיסור לקרוא בשטרי הדיוטות שמא ימחק בהם מילים, ואחר כך הסמיך את
שאר האיסורים לקריאה בשטרי הדיוטות,
וקריאה בשטרי הדיוטות שמא ימחק בהם מילים; ולפיכך כתב אסור לקרוא את אורחיו מהכתב
שמא יקרא בשטרי הדיוטות ושמא ימחק בשטרי הדיוטות מילים, אבל חקיקה על כותל או טבלה
מותר שאינו דומה לשטרי הדיוטות, אבל כתב תחת הצורה או תחת הפסל אסור, ושוב מהטעם
הנזכר למעלה שמא יקרא בשטרי הדיוטות, ושמא ימחק בשטרי הדיוטות מילים, ואינו גזירה
לגזירה, אלא הכל גזירה אחת.
[פה]
לשון הרמב"ם: "ואסור
לקרות בכתב המהלך תחת הצורה ותחת הדיוקני בשבת". וביארנו את הדברים על פי
'תוספתא כפשוטה' (ח"ג שבת עמ' 281). ורש"י פירש: "כגון בני אדם
הצרים בכותלים חיות משונות או דיוקנאות של בני אדם על שם מעשיהם כגון מלחמת דוד
וגלית וכותבין תחתיהן זו צורת חיה פלונית וצורת פלוני ופלוני אסור לקרותו בשבת גזרה
שמא יקרא בשטרי הדיוטות". ומהר"י קאפח ביאר (הערה נד), שמדובר בדיוקנאות
של עבודה זרה, וכך מוכח מהלכות עבודה זרה (ב,ב), שם פסק הרמב"ם את הסוגיה
שלפנינו כמתייחסת לצורת עבודה זרה. והחולקים על ביאורו יאמרו, שבשבת כל כיתוב
שמתחת ציור או פסל אסור, אפילו שאינם לעבודה זרה, וביום חול רק צורות ופסלים של
עבודה זרה אסורים.
[פו]
יבוא למחוק בשטרי
ההדיוטות. ומה שביארנו שטעם האיסור מפני שהוא כתב ולא חקיקה, וכל כיתוב אפילו על
כותל אסור לקרוא אותו, הוא על פי דברינו לעיל, שמה שהותר בשבת זה לקרוא מחקיקה שעל
הכותל או הטבלה, אבל לקרוא מכתב שעל הכותל אסור, אפילו במקום גבוה. ואף לקרוא
מכיתוב שתחת הציור או הפסל, אסור בכללם. וכך מבאר המ"מ את ההלכה, וכך כתב בעל
המאור בפירוש הסוגיה.
[פז]
המילים 'שהם מושכים את
הלב', הם תוספת שלנו לביאור ההלכה, מרש"י שבת(קטו,א).
[פח]
דרכם היה שהיו דורשין לעם
בשבתות ומלמדים לעם חוקי האלהים ותורותיו והיה תועלת גדולה לכלם בזה וזה היו עושין
קודם אכילה ואפילו על החכמים הגדולים היה הרב מקפיד כשלא היו באין לשמוע דבריו לפי
שהקבוץ ההוא ברוב עם היה חוזק הדת ושמירת גדריו (מ"מ). ולעומת מה שכתב
המ"מ, שזמן בית המדרש קודם אכילה, הרמב"ם להלן (ל,י) כתב, שזמן בית
המדרש מאחרי סעודה שנייה עד זמן מנחה קטנה.
[פט]
בזמנם היו פתחי החצרות
פתוחים למבוי, והיה ניתן לצאת מחצר לחצר דרך המבוי.
[צ]
ראה עירובין (א,א-ו).
[צא]
המכבה דליקה בשבת חייב
מהתורה, כמו שנתבאר לעיל (יב,ג), ולמרות שהוא מלאכה שאינו צריך לגופה, שהרי אינו
מכבה את הגחלת במטרה להבהב אותה שתאחז בה האש יפה כשידליק אותה פעם שניה, חייב,
כמו שנתבאר לעיל (א,ז).
[צב]
יתבאר בהלכה כה.
[צג]
פה"מ שבת (טז,ב).
[צד]
אבל מותר להוציא את רכושו
מחצר שעדין לא הגיעה אליה האש, [שהאש עתידה להגיע אליה], לחצר אחרת שעשו ביניהם
ערוב, מפני שמוציא מחצר שאין בה אש, ואין לחשוש שיכבה (תוספות ורשב"א הובאו
במ"מ).
[צה]
שהרי חייב אדם לאכול שלוש
סעודות בשבת, בליל שבת, בבוקר יום השבת, ואחרי חצות היום (להלן ל,ט). כתב
מהר"י קאפח (הערה נז): "דייק רבנו לכתוב מזונו [=כוונתו ללשון
הרמב"ם: "ומה הוא מציל למזונו"], כלומר לכל אדם כפי שהוא, שאם היה
רעבתן מציל די צרכו. והכי איתא בירושלמי פט"ז הל' ג, תני מצילין לחולה ולקטן
בבינונית, ולרעבתן כדי מזונו".
[צו]
עבור כל אחד ואחד מבני
ביתו.
[צז]
מפני שחכמים הראשונים
היו מקדימים את מזון הבהמות והעבדים לפני סעודת עצמן (עבדים ט,ח). ואין הכוונה
שיאכיל את הבהמות שלש סעודות, אלא יציל להם כדי צורך אכילתם (מהר"י קאפח הערה
נח).
[צח]
תפילה (ג,ב).
[צט]
לעומת זאת, אם נסדקה לו
חבית שיש בה יין או שמן או שאר משקים, בשבת, ורצה להציל את המשקה הנוזל ממנה, מותר
להציל רק מה שהוא צריך לשבת לו ולאורחיו, אף אם מציל בכלי אחד (לעיל כב,טז).
[ק]
לשון הרמב"ם על פי
גירסת כתבי יד: "אמר לאחרים בואו והצילו לכם - כל אחד ואחד מציל מזון שהוא
צריך לו...". יש שדייקו מלשון זה, שרק אם אמר בעל הבית לאחרים, הראה להם
שמפקיר את רכושו ומתייאש ממנו, וכך פירשו את האמור בהלכותה גזילה ואבידה (ו,א-ב),
"שהמציל מהדליקה וידע שנתייאשו הבעלים הרי הוא שלו", שדוקא אם אמר בעל
הבית, הראה בכך שמתייאש. אולם מלשון הרמב"ם להלן הלכה כה, שכתב "ואומר
לאחרים בואו והצילו לכם... והרי הוא [הבגד שהציל] שלו כמו המאכל, שהרי מן ההפקר
זוכין", משתמע שהרכוש שבעל הבית אינו יכול להציל מהאש הרי הוא הפקר אף בלי
שיאמר בעל הבית, מפני שהוא כאבוד, ולפיכך כתב שם הרמב"ם לשון "ואומר
לאחרים", כלומר שאם רצה יכול בעל הבית לומר לאחרים, אבל אין ההפקר תלוי
באמירה זו, וכך סגננו גם את ההלכה לפנינו. ובדפוסים גרסו בהלכה לפנינו: "ואומר
לאחרים בואו והצילו לכם".
[קא]
ראה לעיל (ו,כה), שם
נתבאר, שאסור לקבל שכר עבור פעולה שעשה למען חברו, אף אם עשה דבר שאין בו איסור
מלאכה, כגון ששמר לחברו את התינוק או הפרה.
[קב]
חברו לא אמר לו שיציל
למענו, שייחשב כעושה פעולה לצורך חברו.
[קג]
לשון הרמב"ם:
"ואם לא רצה המציל לקחתו, ונתנו לבעליו - מותר לו ליטול ממנו אחר השבת, שכר
עמלו; ואין זה שכר שבת - שהרי אין שם מלאכה ולא איסור, שלא הוציאו אלא במקום מעורב".
מלשון זה לכאורה משמע, שסיבת ההיתר ליטול שכר, שהרי אין שם מלאכה ולא איסור. אולם
כבר היקשה המ"מ, שאסור לקבל שכר שבת אף אם עשה דבר המותר, וכך כתב
הרמב"ם לעיל (ו,כה), שאסור לקבל שכר שבת עבור שמירתו, למרות שמותר לשמור בשבת,
כמו שנתבאר לעיל (י,כג). ולפיכך ביארנו על פי פה"מ שבת (טז,ג), שטעם ההיתר
ליטול שכר, מפני שמקבלים שכר טרחתם, כלומר שמקבלים שכר עבור טרחה שטרחו לעצמם.
והרמב"ם במשנ"ת בא ללמדנו דבר נוסף, שגם לא עשו מלאכה האסורה מהתורה או
איסור האסור מדברי חכמים, שנאמר שמקבלים שכר עבור האיסור שעשו.
ומהר"י קאפח כתב (בהערה סג, ולעיל
פרק ו, הערה מו), שהרמב"ם במילים אלו התכוון לרמוז, שיש לחלק בין עשה לצורך
חברו דבר שהוא רשות, שמותר לקחת עליו שכר שבת רק בהבלעה, לבין עשה לצורך חברו דבר
מצווה, שמותר לקחת עליו שכר שבת גם שלא בהבלעה, אלא כתשלום ייעודי עבור מה שעשה
בשבת. ולפיכך חזנים המתפללים כהלכה, ודרשנים המלמדים דברי תורה אמיתיים, מותרים
לקחת שכר עבור תפילתם ודרשתם בשבת, גם שלא בהבלעה. והוכיח את ההיתר מהירושלמי.
(ע"כ מהר"י קאפח) וקשה, שהרי לא מצאנו לכך רמז בדברי הרמב"ם.
[קד]
מה שכתבנו: וכן בשאר מיני
מאכלים... עד כאן, מקורו במשנ"ב (סימן שלד ס"ק יב).
[קה]
בזמן שהיו מקדשים על פי
הראייה יכל לחול יום הכיפורים בערב שבת, אבל בזמננו שמקדשים על פי החשבון, לא יחול
יום הכיפורים לא ביום שישי ולא ביום ראשון (קידוש החודש ז,א).
[קו]
הטעם על פי המשנ"ב (סימן
שלד ס"ק יג).
[קז]
מה שכתבנו: וכן אסור
להציל בשבת, לצורך הסעודה שיאכל במוצאי יום הכיפורים... עד כאן, מקורו בשו"ע (שלד,ד)
ומשנ"ב (ס"ק יד). וכך כתב המ"מ בשם הרשב"א בשם הירושלמי, וזה
לשנו: "וכתב הרשב"א ז"ל, מדלא קאמר ולא מיוה"כ למוצאי
יוה"כ, ש"מ דמצילין. והכי איתא בירושלמי, דיוה"כ כל עמא מודו
שמצילין מזון סעודה אחת מפני הסכנה. ע"כ". ולעומת זאת, לפי מהר"י
קאפח (הערה סה), אסור להציל מיום הכיפורים לצורך הסעודה שיאכל במוצאי הצום,
ולשיטתו כשם שאין מצילים משבת שחלה לפני יום כיפורים לצורך מוצאי יום כיפורים, כך
אין מצילים מיום הכיפורים למוצאי יום הכיפורים. והעיקר כירושלמי הרשב"א
והמ"מ, ויש לחלק חילוק זה.
[קח]
כל ביאור ההלכה, על פי
המשנ"ב (סימן שלד ס"ק יג).
[קט]
מה שכתבנו, שאינו יכול
להציל עוד בגדים על ידי שיפשוט וילבש בגדים אחרים, הוא על פי הכס"מ, וכשם
שאינו יכול להציל אלא מזון שהוא צריך לאוכלו באותה שבת [ג' סעודות], כך בבגדים,
מציל רק בגדים שיכול ללבוש, וכך היא משמעות לשון הרמב"ם בהלכה כ. וזה שלא
כדברי המ"מ, שכתב שיכול לפשוט את הבגדים שלבש, וללבוש בגדים אחרים, ובכך
להצילם.
[קי]
כבר ביארנו בהערה ק, שהרכוש שבעל הבית
אינו יכול להצילו מהאש, הרי הוא כאבוד וכהפקר, אף בלי שיאמר לאחרים באו והצילו
לכם.
[קיא]
רק את כתבי הקודש מותר
להציל לחצר אחרת אף שלא עשו ביניהם עירובי חצרות, אבל את מזונו וכליו אסור להציל
לחצר אחרת שלא עשו ביניהם עירובי חצרות, כמו שנתבאר לעיל בסוף הלכה כ.
[קיב]
נתבאר לעיל (יז,א-ב).
[קיג]
ראה לעיל (יז,ב), שמהתורה
די בשלוש מחיצות להתיר לטלטל, והצורך שיהיה ברוח הרביעית לחי או קורה הוא מדברי
חכמים. ולכאורה יש מקום להקשות, שכשם שהתירו חכמים לצורך הצלת כתבי הקודש לטלטל
במקום שאין עירובי חצרות, כך היה צריך להיות מותר לטלטל במקום שיש בו שלש מחיצות,
אף שאין ברוח הרביעית לחי או קורה, מפני ששני דברים אלה הם מדברי חכמים. והתשובה:
לצורך הצלת כתבי הקודש, לא התירו חכמים את כל האיסורים שהם מדבריהם, והתירו לטלטל
ללא עשיית עירוב מפני שאין בטלטול טורח, אבל לא התירו לטלטל ללא עשיית לחי או קורה
שאין המקום ניכר כרשות היחיד (על פי מהר"ח כסאר).
[קיד]
מה שכתבנו: וכן מותר
להציל מהדליקה את שאר ספרי הקודש... עד כאן, הוא תוספת על לשון הרמב"ם, כיצד
צריכה להיות ההלכה בזמננו, וביארנו את ההלכה על פי המ"מ.
[קטו]
וכתב זה שאנו כותבין בו את
התורה הוא כתב אשורי, ובו כתב יתעלה את התורה, ונקרא אשורי ענין גדולה והדור,
באשרי כי אשרוני בנות, והוא אמרם אשורי שהוא מאושר שבכתב, לפי שאין אותותיו
מתחלפות ולא יארעו בו ספקות כלל מפני שאין אותותיו דומות, ואין אות מתחברת לחברתה
במשפט כתיבתו, ואין כן שאר מיני הכתב (פה"מ ידים ד,ה).
[קטז]
אבל אסור לאבדם בידים כמו
שנתבאר בהלכות יסודי התורה ו,ח: "כתבי הקודש כולן, ופירושיהן וביאוריהן -
אסור לשרוף אותן או לאבדן ביד; והמאבד ביד, לוקה מכת מרדות".
ולעומת מה שכתבנו, כתב מהר"י קאפח
(הערה סח): "דברי רבנו לכאורה תמוהים ביותר, אף על פי שבמשנה שם נאמר אף על
פי שכתובין בכל לשון טעונין גניזה, לא קשיא מידי שכבר פירש שם רבנו, ואמרו טעונין
גניזה רצה לומר בשאר הימים אם נקרעו או בלו כלומר שאינן נזרקין אבל מפני הדליקה
אין מצילין אותן אלא אם כן היו כתובין בכתב אשורי ובלשון הקדש. ע"כ. אך דברי
רבנו כאן קשים אסור לקרות בהן, ומניחן במקום התורפה וכו', היתכן שהגמרא הכתובה
ארמית, ותרגום אונקלוס בארמית, ותרגום רס"ג בערבית, כולן אסור לקרוא בהם
ומניחין אותן במקום התורפה. ואי אפשר לפרש שזה לפני התרת כתיבת תורה שבעל פה, כי אף
על פי שרבנו כתב הלכתא למשיחא לא כתב דינים שהיו קיימים לשעתם, שהרי לא כתב דין
לוי הזקן, ולא מצות והעבירו תער של הלוים וכדומה. ועוד הרי משנה מפורשת שקורין את
המגלה ללעוזות בלעז, האם אפשר לומר שאסור לקרוא בהן אבל קורין בהן. לפיכך נראה כמו
שפירשו לנו רבותינו, שהכתובין בכל לשון האמורים כאן הוא תרגום פסוק כצורתו, ואינו
על פי הקבלה והמסורת, כגון תרגומי המקרא הנוצריים המצוים כיום, וכן אפלו בלשון
הקדש אם הם בכתב אחר הרי אינם נקראים כתקנם כי כל אחד כותב כאות נפשו, כדרך
שכותבין מלים עבריות באותו הכתיב האידי, שאין לך סירוס גדול ממנו, וכך היה אותו
איוב הכתוב תרגום ששקעו רבן גמליאל בבנין בדף קטו א, וכך מעשה באחד שהיה כותב
ברכות, נכתבו באותו הכתיב המשונה, ופירוש זה נראה לי אמת נכון ויציב".
[קיז]
מהר"י קאפח,
פה"מ שבת (יב,ד הערה 10).
[קיח]
על פי הרב צדוק (לעיל
יא,טו).
[קיט]
נתבארו בהלכות יסודי התורה
(ו,א-ב).
[קכ]
זהו מספר האותיות של פרשת
"וַיְהִי בִּנְסֹעַ הָאָרֹן" (במ' י,לה-לו), הנחשבת כספר בפני עצמו.
[קכא]
להלן (כה,ו).
[קכב]
יתבאר להלן (כה,טו-טז).
כתבנו את טעם ההיתר על פי מהר"ח כסאר. טעם זה נזכר בדברי הרמב"ן
והר"ן בסוגיית התלמוד שבת (קטז,ב), והקשו שהוא פשוט ולשם מה היתה צריכה המשנה
להשמיענו זאת, ותירצו, ראה שם.
ומהר"י קאפח כתב (הערה עג), שהתיק לא
נעשה בסיס לדבר האסור, מפני שהמעות ניתנו בתיק הספר תורה או התפילין, באיסור.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה