פרק ז – הגדרת אבות
ותולדות
אבות המלאכות
א.
מלאכות שחייבין עליהן סקילה וכרת
במזיד, או קרבן חטאת בשגגה – מהן אבות, ומהן תולדות; ומניין כל אבות מלאכות,
ארבעים חסר אחת. ואלו הן – החרישה, והזריעה, והקצירה, והעימור, והדישה, והזרייה,
והברירה, והטחינה, וההרקדה, והלישה, והאפייה, והגזיזה, והליבון, והניפוץ, והצביעה,
והטווייה, ועשיית הנירין, והנסכת המסכה, והאריגה, והבציעה, והקשירה, וההתרה,
והתפירה, והקריעה, והבניין, והסתירה, וההכיה בפטיש, והצידה, והשחיטה, וההפשטה,
וההעבדה, ומחיקת העור, וחיתוכו, והכתיבה, והמחיקה, והשרטוט, וההבערה, והכיבוי,
וההוצאה מרשות לרשות.
המלאכות שחייבים על
עשייתן בשבת סקילה וכרת אם עשאן במזיד, או קרבן חטאת אם עשאן בשגגה[1] – יש
בהן אבות ותולדות. ומניין כל אבות מלאכות, ארבעים חסר אחת[2]. ואלו
הן – החרישה, והזריעה, והקצירה, והעימור[3],
והדישה[4],
והזרייה[5],
והברירה[6],
והטחינה, וההרקדה[7],
והלישה, והאפייה, והגזיזה, והליבון[8],
והניפוץ[9],
והצביעה, והטווייה[10],
ועשיית הנירין[11], והנסכת המסכה[12],
והאריגה[13],
והבציעה[14],
והקשירה, וההתרה, והתפירה, והקריעה, והבניין, והסתירה[15],
וההכיה בפטיש[16],
והצידה, והשחיטה, וההפשטה, וההעבדה[17],
ומחיקת העור[18],
וחיתוכו, והכתיבה, והמחיקה, והשרטוט[19], וההבערה,
והכיבוי, וההוצאה מרשות לרשות.
ב.
כל אלו המלאכות וכל שהוא מעניינן,
הן הנקראין אבות מלאכות. כיצד הוא עניינן: אחד החורש, או החופר, או העושה חריץ –
הרי זה אב מלאכה: שכל אחת ואחת מהן חפירה בקרקע, ועניין אחד הוא.
כל אלו המלאכות וכל
שהוא מעניינן, הם הנקראים אבות מלאכות. כיצד הוא עניינן: אחד החורש, או החופר, או
העושה חריץ – הרי זה אב מלאכה: שכל אחת ואחת מהן חפירה בקרקע, ועניין אחד הוא.
ג.
וכן אחד הזורע זרעים, או הנוטע
אילנות, או המבריך אילנות, או המרכיב, או הזומר – כל אלו אב אחד הן מאבות מלאכות,
ועניין אחד הוא: שכל אחת מהן לצמח דבר הוא מתכוון.
וכן אחד הזורע זרעים,
או הנוטע אילנות, או המבריך אילנות[20], או
המרכיב[21], או
הזומר[22] – כל
אלו אב אחד הן מאבות מלאכות, ועניין אחד הוא: שכל אחת מהן לצמח דבר הוא מתכוון.
ד.
וכן אחד הקוצר תבואה או קטנית, או
הבוצר ענבים, או הגודר תמרים, או המוסק זיתים, או האורה תאנים – כל אלו אב מלאכה
אחת הן: שכל אחת מהן לעקור דבר מגידוליו מתכוון. ועל דרך זו, שאר האבות.
וכן אחד הקוצר תבואה
או קטנית[23],
או הבוצר ענבים, או הגודר תמרים, או המוסק זיתים, או האורה תאנים[24] – כל
אלו אב מלאכה אחת הן: שכל אחת מהן לעקור דבר מגידוליו מתכוון. ועל דרך זו, שאר
האבות[25].
התולדות
ה.
התולדה, היא המלאכה הדומה לאב מאלו
האבות. כיצד: המחתך את הירק מעט מעט לבשלו, הרי זה חייב – שזו המלאכה תולדת טחינה,
שהטוחן לוקח גוף אחד ומחלקו לגופים הרבה; וכל העושה דבר הדומה לזה, הרי זה תולדת
טוחן. וכן הלוקח לשון של מתכת, ושף אותו כדי ליקח מעפרו כדרך שעושים צורפי הזהב –
הרי זה תולדת טחינה.
התולדה, היא המלאכה
הדומה לאב מאלו האבות. כיצד? המחתך את הירק דק דק לבשלו[26], הרי
זה חייב – שזו המלאכה תולדת טחינה, שהטוחן לוקח גוף אחד ומחלקו לגופים הרבה; וכל
העושה דבר הדומה לזה, הרי זה תולדת טוחן. וכן הלוקח לשון של מתכת [=חתיכת מתכת לא
מעובדת], ושף אותו כדי ליקח מעפרו כדרך שעושים צורפי הזהב – הרי זה תולדת טחינה[27].
ו.
וכן הלוקח חלב, ונתן בו קיבה כדי
לחבצו – הרי זה חייב משום תולדת בורר, שהרי הפריש הקוס מן החלב; ואם גיבנו ועשהו
גבינה, חייב משום בונה – שכל המקבץ חלק אל חלק ודבק הכול עד שייעשו גוף אחד, הרי
זה דומה לבניין. וכן לכל מלאכה ומלאכה מאלו האבות, יש להן תולדות על דרך זו
שאמרנו; ומגוף המלאכה הנעשית בשבת, תדע מעין איזה אב היא, ותולדת איזה אב היא.
וכן הלוקח חָלָב,
ונתן בו מיצי קיבה[28], כדי
שחמיצותם תגרום לחיבוץ החלב [=להפרדת מי הגבינה מהגבינה] – הרי זה חייב משום תולדת
בורר, שהרי הפריש את מי הגבינה מהגבינה[29]; ואם
גיבנו [אסף את פתיתי הגבינה לאחר שיצאו מהם מי הגבינה, ונתנם בתוך כלי, ולשם
ועירבבם, כדי שיתחברו זה לזה[30]] ועשה
אותם לגוש אחד של גבינה, חייב משום בונה – שכל המקבץ חלק אל חלק ודבק הכול עד
שייעשו גוף אחד, הרי זה דומה לבניין[31]. וכן
לכל מלאכה ומלאכה מאלו האבות, יש להן תולדות על דרך זו שאמרנו; ומעניינה ומהותה של
המלאכה הנעשית בשבת, תדע מעין איזה אב היא, ותולדת איזה אב היא.
ההבדל בין האבות
והתולדות
ז.
אחד העושה אב מאבות מלאכות, או
תולדה מן התולדות – במזיד, חייב כרת, ואם באו עדים, נסקל; בשוגג, חייב חטאת קבועה.
אם כן, מה הפרש יש בין האבות והתולדות: אין ביניהן הפרש, אלא לעניין הקרבן בלבד –
שהעושה בשוגג – אם עשה אבות הרבה בהעלם אחד, חייב חטאת על כל אב ואב; ואם עשה אב
ותולדותיו בהעלם אחד, אינו חייב אלא חטאת אחת.
אחד העושה אב מאבות
מלאכות, או תולדה מן התולדות – במזיד, חייב כרת, ואם באו עדים והתרו בו, נסקל;
בשוגג, חייב חטאת קבועה[32]. אם
כן, מה הפרש יש בין האבות והתולדות: אין ביניהן הפרש, אלא לעניין הקרבן בלבד –
שהעושה בשוגג – אם עשה אבות הרבה בהעלם אחד[33],
חייב חטאת על כל אב ואב; ואם עשה אב ותולדותיו בהעלם אחד, אינו חייב אלא חטאת אחת.
ח.
כיצד: הרי שחרש, וזרע, וקצר בשבת
בהעלם אחד – חייב שלוש חטאות; ואפילו עשה הארבעים חסר אחת בשגגה, כגון ששכח שאלו
המלאכות אסורות לעשות בשבת – חייב על כל מלאכה ומלאכה חטאת אחת. אבל אם טחן, וחתך
הירק, ושף לשון של מתכת בהעלם אחד – אינו חייב אלא חטאת אחת, שהרי לא עשה אלא אב
אחד ותולדותיו. וכן כל כיוצא בזה.
כיצד? הרי שחרש,
וזרע, וקצר בשבת בהעלם אחד – חייב שלוש חטאות; ואפילו עשה הארבעים חסר אחת בשגגה,
כגון ששכח שאלו המלאכות אסורות לעשות בשבת – חייב על כל מלאכה ומלאכה חטאת אחת.
אבל אם טחן, וחתך הירק, ושף לשון של מתכת[34]
בהעלם אחד – אינו חייב אלא חטאת אחת, שהרי לא עשה אלא אב אחד ותולדותיו. וכן כל
כיוצא בזה.
ט.
העושה מלאכות הרבה מעין מלאכה אחת
בהעלם אחד, אינו חייב אלא חטאת אחת. כיצד: הרי שזרע, ונטע, והבריך, והרכיב, וזמר
בהעלם אחד – אינו חייב אלא חטאת אחת, שכולן אב אחד הן. וכן כל כיוצא בזה.
העושה מלאכות הרבה
מעין מלאכה אחת[35]
בהעלם אחד, אינו חייב אלא חטאת אחת. כיצד? הרי שזרע, ונטע, והבריך, והרכיב, וזמר[36]
בהעלם אחד – אינו חייב אלא חטאת אחת, שכולן אב אחד הן. וכן כל כיוצא בזה.
[1]
נתבאר לעיל א,א.
[2]
הגדרת סוגי המלאכות
האסורות בשבת, היא מפי משה מסיני (להלן יב,ח). ומה שחז"ל למדו אותם ממלאכות
שהיו במשכן, הוא בדרך האסמכתא בלבד. ואין המאפיין של מלאכה הטורח והיגיעה, אלא
גזירת הכתוב על יצירה שיש בה חכמה.
[3]
העושה ערימה מאלומות
החיטים והשעורים, ומניחן זו על גבי זו.
אלומה, היא חבילה של חיטים או שעורים
(פה"מ שבת ז,ב). ובעת הקציר מאלמים הקוצרים אלומות קטנות, והמאסף אחריהם
להוליך לגורן עושה מכמה חבילות עומר אחד, והוא המעמר (מהר"י קאפח הערה א).
[4]
המפריד את גרעין התבואה
מקליפתו.
[5]
המפזר את התבואה ברוח,
כדי להרחיק את הקליפות הקלות מהגרגירים.
[6]
המנקה את התבואה
מהפסולת, כגון צרורות ועפר.
[7]
המנפה את הקמח בנפה כדי
לסלק ממנו פסולת.
[8]
המכבס את הצמר עד
שילבין, וראה להלן (ט,יא) שנתבאר בהרחבה.
[9]
החובט את הצמר במקל,
כדי להכינו לעשות ממנו חוטים (פה"מ שבת ז,ב).
[10]
העושה חוטים מן הצמר.
[11]
העושה [=המלפף] שתי
לולאות שבהם יעברו חוטי השתי, על הקנה [=מנור האורגים]. נייראן" ביוונית הוא
חוט (הרב קהתי כלים כא,א), ולפיכך הלולאות שבהם עוברים חוטי השתי נקראות בתי
נירין, כלומר בתים לחוטים. ויתבאר בהרחבה להלן (ט,טז).
[12]
המותח את חוטי השתי,
מהקורה הקיצונית עד הקורה השניה הקיצונית, ויתבאר בהרחבה להלן (ט,טז).
[13]
המכניס את חוט הערב,
במרווח שנוצר בין חוטי השתי, וכך אורג את הבגד, ויתבאר בהרחבה להלן (ט,טז).
[14]
המפריד את חוט הערב
מחוטי השתי, ומפרק את האריגה.
[15]
ההורס את הבנין.
[16]
העושה מעשה שבו תיגמר
המלאכה, כדרך שעושים המרקעים בפטישים, שמכים הכאות קלות מאד כדי לישר פני הכלי
ולהחליקו (פה"מ שבת ז,ב).
[17]
המעבד את העור, על ידי
מלח וסיד ושאר חומרים המעבדים.
[18]
המסיר מהעור את השיער.
[19]
המסמן קווים ישרים על
העור כדי שתהיה הכתיבה ישרה.
[20]
כופף ענף ומטמינו באדמה,
כדי שישריש ויצמח ממנו עץ חדש.
[21]
מחבר ענף של עץ אחד על
גזע עץ אחר כדי להשביח את הצומח.
[22]
חותך את הענפים היבשים
שבגפנים, כדי להגביר את הצמיחה.
[23]
מיני זרעים הנאכלים,
כגון: פול, חומוס, עדשים וכדומה (כלאים א,ח).
[24]
בוצר גודר מוסק אורה - שמות לקטיפת סוגי פירות שונים: ענבים, תמרים, זיתים ותאנים, שכל אחד
מהם נקטף בצורה ייחודית לו.
[25]
כל מלאכה הדומה למלאכה
שהיתה במשכן בפעולה ובמטרה, כגון מבריך או מרכיב, הדומים לזורע ונוטע, בפעולה
ובמטרה, שהרי כוונתו לגידול וצמיחה. וכן אם עשה מלאכה הדומה למלאכה שהיתה במשכן
במטרה, כגון זומר, שהרי מטרתו שתצמח הגפן, הרי הוא אב מלאכה (תפארת ישראל, בחיבורו
כלכלת שבת, הובא ברמב"ם לעם).
ואין להקשות מדוע המחתך את הירק דק דק
(להלן הלכה ה) נחשב תולדה, ואילו הזומר נחשב אב, והרי שניהם דומים למלאכה שהיתה
במשכן במטרה ולא בפעולה? מפני שבמלאכת טוחן, פעולת החיתוך שונה מהותית מהטחינה,
שהרי היא פעולת חיתוך ולא פעולת טחינה, ולפיכך היא תולדה. ואילו במלאכת זורע, יש
דרכים שונות להצמיח את העץ, ואף הַבְרָכָה או הַרְכָּבָה נחשבות כפעולות המצמיחות
את העץ, והם אב מלאכה, כיון שכן, אף הזומר עשה פעולה ישירה בעץ והצמיחו, והוא אב
מלאכה. וראה להלן (ח,ב) שהזומר הוא מעין זורע, וכבר נתבאר בהלכה ב, שכל
המלאכות וכל שהוא מעניינן, נקראים אבות מלאכות.
[26]
כמו שמחתכים ירקות למרק
כדי לבשלם בתוכו. אבל כשחותך את הירק דק דק שלא למטרת בישול מותר, כשם ש"אין
טחינה בפירות" (להלן כא,יח), מפני שהם נאכלים כמות שהם חיים. ולפיכך מותר
לעשות "סלט" בשבת ולחתכו דק דק (מהר"י קאפח הערה ז).
[27]
כל מלאכה הדומה למלאכה
שהיתה במשכן בפעולה ולא במטרה, כגון השף מתכת, הדומה לטוחן בפעולה, אבל לא במטרה,
שהרי הטוחן מטרתו לאכילה ואילו השף אין מטרתו לאכילה. וכן אם עשה מלאכה הדומה
למלאכה שהיתה במשכן במטרה, אבל הפעולה היא בגוף אחר, כגון משקה צמחים ואילנות (להלן
ח,ב), שמטרתו שיגדלו, אבל הפעולה נעשית במים ולא בגוף הצמחים, הרי הוא תולדה
(תפארת ישראל, בחיבורו כלכלת שבת, הובא ברמב"ם לעם). וכן אם עשה מלאכה הדומה
למלאכה שהיתה במשכן במטרה ולא בפעולה, כגון המחתך ירק, שדומה לטחינה במטרה שהופכת
שלם לחלקיקים, אך שונה בפעולה, שהאב בשחיקה וזה בחיתוך, הרי הוא תולדה.
[28]
לשון הרמב"ם:
"וכן הלוקח חלב ונתן בו קיבה", וביאורו: שנתן בחלב מיצי קיבה
חמוצים, שבשל חמיצותם מתחבץ החלב, כלומר מי הגבינה מופרדים מהגבינה. וכן אם נתן את
החלב בתוך הקיבה, שהמיצים שבה גורמים לחלב להתחבץ. וראה עוד בהלכות מאכלות אסורות
(טז,כו), שאפשר לחבץ את החלב גם על ידי שרף פגים או חומץ יין.
[29]
דרך אחרת לחיבוץ החלב, שטורף
את החלב ומניעו זמן ממושך, כדי שתופרש החמאה והשמנת מן החלב (מהר"י קאפח פרק
ח הערה לא), וכך כתבנו להלן (ח,יא) בהערה.
[30]
הערוך (ערך גבן א, חלב
א) וריבב"ן (שבת עג,ב) פירשו, מגבן, נתינת פתיתי הגבינה לתוך כלי. ומה
שהוספנו שגם לש ומערבב את הפתיתים בתוך הכלי כדי שיתחברו זה לזה, הוא על פי ביאור
הרב מקבילי, על פי התלמוד שבת (קלד,א), שם נאמר: "אמר ליה אביי לרב יוסף:
מהו לגבן [גבינה ביום טוב]? - אמר ליה: אסור. - מאי שנא מלישה [והרי
המגבן לש את פתיתי הגבינה ומחברם זה לזה, וכשם שמותר ללוש קמח ביום טוב, כך צריך
להיות הדין במגבן ולש את פתיתי הגבינה]? - אמר ליה: התם - לא אפשר, הכא – אפשר
[אין שינוי בטעם אם יכין את הגבינה מלפני יום טוב, אבל יש שינוי בפת אם יכין את
הפת לפני יום טוב, ולכן מותר ללוש קמח ביום טוב ולהכין ממנו פת, ואסור ללוש ולגבן
גבינה ביום טוב]". מכאן שגם לשים ומערבבים את הגבינה בזמן גיבונה.
[31]
כדי להפיק את הגבינה
מהחלב, צריך לעשות שתי פעולות. החבצה- הפרדת הגבינה ממי הגבינה, על ידי
נתינת מיצי קיבה בחלב, שבשל חמיצותם הם מפרידים את מי הגבינה מהגבינה. מי הגבינה
נקראים "קוס". גיבון- דיבוק גרגירי הגבינה זה לזה, לאחר שיצאו
מהם מי הגבינה, על ידי נתינתם בתוך כלי, ולישתם וערבובם, כדי שיתחברו זה לזה
וייהפכו לגוש גבינה. פעולת ההחבצה היא תולדת בורר, ופעולת הגיבון היא תולדת בונה.
[32]
נתבאר לעיל א,א.
[33]
שלא ידע [נעלם ממנו] בעת
העשייה שהמעשה אסור, או שלא ידע מהו העונש על עשייתו, ועשה כמה אבות מלאכות. אבל
אם שכח שנצטוו ישראל על השבת, אף על פי שעשה מלאכות הרבה בשבתות הרבה, אינו חייב
אלא חטאת אחת, שהכול שגגה אחת היא (שגגות ז,ב).
[34]
נתבאר בהלכה ה, שהמחתך
ירק דק דק או השף לשון של מתכת, הם תולדה של טוחן.
[35]
נתבאר בהלכה ב, שכל
המלאכות וכל שהוא מעניינן, נקראין אבות מלאכות, וכולם נחשבים מעין אב מלאכה אחת.
[36]
נתבאר בהלכה ג.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה