הלכות שבת פרק ו מבואר - אמירה לגוי והנאה ממלאכת שבת

פרק ו – אמירה לגוי והנאה ממלאכת שבת

איסור אמירה לגוי

א.         אסור לומר לגוי, לעשות לנו מלאכה בשבת – אף על פי שאינו מצווה על השבת, ואף על פי שאמר לו מקודם השבת, ואף על פי שאינו צריך לאותה מלאכה, אלא לאחר השבת; ודבר זה, איסורו מדברי סופרים, כדי שלא תהיה שבת קלה בעיניהן, ויבואו לעשות בעצמן.

אסור לומר לגוי, [או לרמוז לו, או להעיר לו][א], לעשות לנו מלאכה בשבת – אף על פי שאינו מצווה על השבת, ואף על פי שאמר לו מקודם השבת, ואף על פי שאינו צריך לאותה מלאכה, אלא לאחר השבת; ודבר זה, איסורו מדברי סופרים, כדי שלא תהיה שבת קלה בעיניהם של ישראל האומרים לגוי, ויבואו לעשות בעצמם כשהגוי אינו נמצא, מתוך הרגל שמלאכתם נעשית.

הנאה ממלאכת גוי

ב.         גוי שעשה מלאכה מעצמו בשבת – אם בשביל ישראל עשה אותה – אסור ליהנות באותה מלאכה עד מוצאי שבת, וימתין בכדי שתיעשה: והוא שלא יהא הדבר בפרהסיה, עד שיידעו בו רבים שדבר זה בשביל פלוני הוא נעשה בשבת. ואם בשביל עצמו בלבד עשה, מותר ליהנות בה בשבת.

גוי שעשה מלאכה מעצמו בשבת – אם עשה את המלאכה בשביל ישראל – אסור לאותו ישראל [והוא הדין שאסור לישראלי אחר, כמו שביארנו בהערה[ב]] ליהנות מאותה מלאכה עד מוצאי שבת. ואף במוצאי שבת אסור לו ליהנות מהמלאכה מיד, אלא צריך להמתין בכדי שתיעשה [=ימתין במוצאי שבת פרק זמן המספיק לעשיית אותה מלאכה], כדי שלא יבוא לומר לגוי שיעשה לו מלאכה בשבת, שימצאנה מוכנה מיד בצאת שבת[ג]. כל האמור, בתנאי שהגוי לא עשה את המלאכה בפרהסיה, עד שיידעו הרבים שמלאכה זו נעשית בשבת בשביל פלוני, ואם עשה הגוי בפרהסיה, אסור לישראל שנעשתה המלאכה בשבילו ליהנות מהמלאכה לעולם[ד]. ואם עשה הגוי את המלאכה בשביל עצמו בלבד, מותר לישראל ליהנות מהמלאכה בשבת[ה].

ג.          כיצד: גוי שהדליק את הנר, משתמש לאורו ישראל; ואם בשביל ישראל, אסור. עשה כבש לירד בו מן הספינה, יירד אחריו ישראל; ואם בשביל ישראל, אסור. מילא מים להשקות בהמתו, משקה אחריו ישראל; ליקט עשבים להאכיל לבהמתו, מניח ישראל בהמתו לאכול מהן: והוא, שלא יהא הגוי מכיר לאותו ישראל – שמא ירבה במלאכתו בשבילו, ונמצא עושה בשביל ישראל. וכן כל דבר שאפשר להרבות בו – לא ייהנה בו בשבת, אלא אם כן אינו מכירו.

כיצד? גוי שהדליק את הנר, משתמש לאורו ישראל; ואם בשביל ישראל, אסור. עשה כבש[ו] לרדת בו מהספינה, יירד אחריו ישראל; ואם בשביל ישראל, אסור.

עשה הגוי מלאכה שיש אפשרות להוסיף בעשייתה יותר מכדי צורכו, כדי שגם הישראל ייהנה מהמלאכה, אסור לישראל ליהנות מאותה מלאכה, אלא אם הגוי אינו מכיר את הישראל. כיצד? מילא מים להשקות בהמתו, משקה אחריו ישראל; ליקט עשבים להאכיל לבהמתו, מניח ישראל בהמתו לאכול מהן[ז]: ובתנאי, שלא יהיה הגוי מכיר לאותו ישראל – שמא ירבה במלאכתו בשבילו, ונמצא עושה בשביל ישראל. וכן כל דבר שאפשר להרבות בו – לא ייהנה בו בשבת, אלא אם כן אינו מכירו[ח].

ד.         אבל דבר שאין בו להרבות ולמעט, כגון נר וכבש, הואיל ועשה בשביל עצמו, נהנה אחריו ישראל בשבת – ואף על פי שהוא מכירו. נר הדלוק במסיבה בשבת – אם רוב ישראל, אסור להשתמש לאורה, שהמדליק, על דעת הרוב מדליק; ואם רוב גויים, מותר להשתמש לאורה; מחצה למחצה, אסור. נפלה דליקה בשבת, ובא גוי לכבות – אין אומרין לו כבה ואל תכבה, מפני שאין שביתתו עלינו; וכן כל כיוצא בזה.

אבל דבר שאין בו להרבות ולמעט, כגון נר וכבש, הואיל ועשה בשביל עצמו, נהנה אחריו ישראל בשבת – ואף על פי שהוא מכירו.

נר שהדליקו הגוי במסיבה בשבת לצורך המסובים – אם רוב הנמצאים במסיבה הם ישראלים, אסור להשתמש לאורה, שהמדליק, על דעת הרוב מדליק, ונמצא שהגוי הדליק את הנר בשבת לצורך הישראלים; ואם רוב הנמצאים במסיבה הם גויים, מותר להשתמש לאורה; היו הישראלים והגוים במסיבה מחצה מחצה, אסור, מפני שהדליק את הנר גם לצורך הישראלים וגם לצורך הגוים, והדבר אסור[ט].

נפלה דליקה בשבת, ובא גוי לכבות – אין אומרין לו כבה ואל תכבה, מפני שאין שביתתו עלינו[י]; וכן כל כיוצא בזה[יא].

ה.         מת שעשו לו גויים ארון, וחפרו לו קבר בשבת, או הביאו לו חלילין לספוד בהן – אם בצנעה – ימתין בכדי שייעשו למוצאי שבת, וייקבר בו. ואם היה הקבר בסרטיה גדולה, והארון על גביו, וכל העוברין והשבין אומרים שזה שהנוכרים עושין עכשיו בשבת, לפלוני הוא – הרי זה לא ייקבר בו אותו ישראל עולמית, מפני שהוא בפרהסיה. ומותר לקבור בו ישראל אחר – והוא, שימתין בכדי שייעשה. וכן כל כיוצא בזה.

מת ישראלי [=יהודי], שעשו לו גויים[יב] ארון קבורה, וחפרו לו קבר בשבת, או הביאו לו חלילים לספוד בהם – אם בצנעה – ימתין בכדי שייעשו למוצאי שבת, וייקבר בו[יג]. ואם היה הקבר ברחוב שעוברים בו רבים, והארון על גביו, וכל העוברים והשבים אומרים שזה שהגויים עושים עכשיו בשבת, לפלוני הישראל הוא – הרי זה לא ייקבר בו אותו ישראל עולמית, מפני שהוא בפרהסיה[יד]. ומותר לקבור בו ישראל אחר – ובתנאי, שימתין בכדי שייעשה[טו]. וכן כל כיוצא בזה.

ו.          גוי שהביא חלילין בשבת למת – אף על פי שהביאן מצד החומה – ימתין למוצאי שבת כדי שיבואו ממקום קרוב, ואחר כך יספדו בהן: שמא בלילה הביאום ממקום אחר עד החומה, ובבוקר נכנסו בהן. ואם ידע בוודאי שממקום פלוני הביאום בשבת, ימתין כדי שיבואו מאותו מקום אחר השבת – והוא שלא יהא הדבר בפרהסיה גדולה, כמו שאמרנו.

גוי שהביא בשבת חלילים למת[טז] – אף על פי שראה שהביאם בשבת בבוקר ממקום הסמוך לחומה – אין אנו אומרים שימתין רק פרק זמן קצר זה, כדי להכניס את החלילים מהמקום הסמוך לחומה עד שיכניסם בשער העיר לתוך העיר[יז], אלא צריך לחשוש שמא באו החלילים בלילה מחוץ לחומה, מעיר אחרת סמוכה עד החומה, ובבוקר הכניסום והביאום מסמוך לחומה לתוך העיר, וימתין פרק זמן שיבואו מהעיר הסמוכה עד שיכניסם לתוך העיר, ואחר כך יספדו בהם: שמא בלילה הביאום מאותה עיר הסמוכה עד החומה, ובבוקר נכנסו בהם[יח]. ואם ידע בוודאי שהביאום בשבת מעיר רחוקה, אף על פי שיש עיר אחרת יותר קרובה, ימתין אחר השבת פרק זמן שיבואו מאותה עיר רחוקה – ובתנאי שלא יהיה הדבר בפרהסיה גדולה, כמו שאמרנו בהלכה הקודמת.

ז.          עיר שישראל וגויים דרין בתוכה, והייתה בה מרחץ המרחצת בשבת – אם רוב גויים, מותר לרחוץ בה למוצאי שבת מיד; ואם רוב ישראל, ימתין בכדי שייחמו חמיו: שבשביל הרוב הוחמו. מחצה למחצה, ימתין בכדי שייחמו חמיו. וכן כל כיוצא בזה.

עיר שישראל וגויים דרים בתוכה, והייתה בה מרחץ שחיממוה הגוים בשבת ורחצו בה – אם רוב אנשי העיר הם גויים, מותר לרחוץ בה למוצאי שבת מיד; ואם רוב אנשי העיר ישראל, ימתין במוצאי שבת פרק זמן שיש בו כדי לחמם את המים: מפני שהגויים שחיממו את המרחץ בשבת חיממוה בשביל רוב אנשי העיר. היו הישראלים והגוים בעיר מחצה מחצה, ימתין במוצאי שבת פרק זמן שיש בו כדי לחמם את המים, מפני שחיממו את המרחץ גם לצורך הישראלים וגם לצורך הגוים, והדבר אסור[יט]. וכן כל כיוצא בזה.

ח.         ישראל שאמר לגוי לעשות לו מלאכה זו בשבת – אף על פי שעבר ומכין אותו מכת מרדות – מותר לו ליהנות באותה מלאכה לערב, אחר שימתין בכדי שתיעשה. ולא אסרו בכל מקום עד שימתין בכדי שייעשו, אלא מפני דבר זה: שאם תאמר יהא מותר מיד – שמא יאמר לגוי לעשות לו, וימצא הדבר מוכן מיד; וכיון שאסרו עד שימתין בכדי שייעשו, לא יאמר לגוי לעשות לו, שהרי אינו משתכר כלום, מפני שהוא מתעכב לערב בכדי שייעשה דבר זה שנעשה בשבת.

ישראל שאמר לגוי לעשות לו מלאכה זו בשבת[כ] – אף על פי שעבר ומכין אותו מכת מרדות[כא] – מותר לו ליהנות באותה מלאכה לערב, אחר שימתין בכדי שתיעשה. והסיבה שהצריכוהו להמתין במוצאי שבת בכדי שייעשו: מפני שאם יהיה מותר מיד – שמא יאמר לגוי בשבת לעשות לו, כדי שימצא הדבר מוכן מיד במוצאי שבת; וכיון שאסרו והצריכוהו להמתין בכדי שייעשו, לא יאמר לגוי בשבת לעשות לו, שהרי אינו מרוויח כלום, מפני שהוא מתעכב במוצאי שבת בכדי שייעשה דבר זה שנעשה בשבת[כב].

היתרי אמירה לגוי

ט.         דבר שאינו מלאכה, ואין אסור לעשותו בשבת אלא משום שבות – מותר לישראל לומר לגוי לעשותו בשבת: והוא, שיהיה שם מקצת חולי, או יהיה צריך לדבר צורך הרבה, או מפני מצוה.

דבר שאינו מלאכה, ואין אסור לעשותו בשבת אלא משום שבות[כג] – מותר לישראל לומר לגוי לעשותו בשבת: והוא, שיהיה שם מקצת חולי[כד], או יהיה צריך לדבר צורך הרבה[כה], או מפני מצוה[כו].

י.          כיצד: אומר ישראל לגוי לעלות באילן בשבת או לשוט על פני המים, כדי להביא לו שופר, או סכין למילה; או מביא לו מחצר לחצר שאין ביניהן עירוב, מים חמין להרחיץ בהם קטן או מצטער. וכן כל כיוצא בזה.

כיצד? אומר ישראל לגוי לעלות באילן[כז] בשבת או לשוט על פני המים[כח], כדי להביא לו שופר[כט], או סכין למילה; או מביא לו מחצר לחצר שאין ביניהן עירוב[ל], מים חמים להרחיץ בהם קטן[לא] או מצטער. וכן כל כיוצא בזה.

יא.        הלוקח בית בארץ ישראל, מותר לו לומר לגוי לכתוב לו השטר בשבת – שאמירה לגוי, איסורה מדברי סופרים, ומשום יישוב ארץ ישראל, לא גזרו בדבר זה. וכן הלוקח בית מהם בסוריה, שסוריה כארץ ישראל לדבר זה.

הקונה בית בארץ ישראל מהגוי, מותר לו לומר לסופר גוי לכתוב לו את השטר [=חוזה המכירה] בשבת – שאמירה לגוי, איסורה מדברי סופרים, ובמקום שרוצה לקיים מצוות יישוב ארץ ישראל, לא גזרו חכמים איסור זה של אמירה לגוי[לב]. וכן הקונה מהגוי בית בסוריה כך הדין[לג], שסוריה כארץ ישראל לדבר זה.

שכירות השאלה ושותפות

יב.        פוסק אדם עם הגוי על המלאכה וקוצץ דמים, והגוי עושה לעצמו; ואף על פי שהוא עושה בשבת, מותר. וכן השוכר את הגוי לימים הרבה – מותר, אף על פי שהוא עושה בשבת. כיצד: כגון ששכר הגוי לשנה או לשתיים, שיכתוב לו או יארוג לו – הרי זה כותב ואורג בשבת, ומותר, כאילו קצץ עימו שיכתוב לו ספר או שיארוג לו בגד, שהוא עושה בכל עת שירצה. והוא שלא יחשוב עימו, יום יום.

מותר לתת לגוי עבודה בקבלנות, כלומר שיסכם איתו על המלאכה שיעשה לו, ויקבע את סכום הכסף שיקבל תמורת המלאכה, והגוי יעשה את המלאכה אימתי שירצה; ואף על פי שהגוי עושה בשבת מותר, מפני שהוא עושה על דעת עצמו[לד].

וכן מותר לשכור את הגוי לימים רבים – אף על פי שהוא עושה בשבת. כגון שישכור את הגוי לשנה או לשנתיים, שיכתוב לו או יארוג לו – הרי הגוי כותב ואורג בשבת ומותר, כאילו הוא עובד בקבלנות וקבע איתו סכום כסף כדי שיכתוב לו ספר או שיארוג לו בגד, שהגוי עושה בכל עת שירצה. ובתנאי שלא יחשב עימו את התשלום עבור כל יום, אלא יתן לו תשלום עבור כל התקופה[לה]. [הוספה] וכן אם שכר את הגוי באופן זה, לשבוע או לחודש, הדבר מותר[לו].

יג.         במה דברים אמורים, בצנעה, שאין הכול מכירים שזו המלאכה הנעשית בשבת, של ישראל היא; אבל אם הייתה ידועה וגלויה ומפורסמת, אסורה – שהרואה את הגוי עושה, אינו יודע שקצץ, ואומר שפלוני שכר הגוי לעשות לו, בשבת.

מה שכתבנו בהלכה הקודמת, שמותר לתת לגוי עבודה בקבלנות, או אם שכרו לימים רבים, הוא, כשהיה הגוי עושה את העבודה בצנעה, שאין ניכר לבני אדם שהמלאכה שעושה הגוי בשבת היא של ישראל; אבל אם היה הגוי עושה את המלאכה בנוכחות בני אדם, אסור שיעשה את העבודה לישראל בשבת – שהרואה את הגוי עושה, אינו יודע שהגוי עושה את העבודה בקבלנות, ואומר שפלוני שכר הגוי לעשות לו עבודה, בשבת[לז].

יד.        לפיכך הפוסק עם הגוי לבנות לו חצרו, או כותלו, או לקצור את שדהו, או ששכרו שנה או שתיים לבנות לו חצר, או ליטע לו כרם – אם הייתה המלאכה במדינה, או בתוך התחום – אסור לו להניחן לעשות בשבת, מפני הרואים שאינם יודעים שפסק; ואם הייתה המלאכה חוץ לתחום – מותר, שאין שם ישראל שיראה את הפועלין, כשהן עושין בשבת.

לפיכך, הנותן לגוי עבודה בקבלנות, וקבע איתו סכום כסף כדי שיבנה לו בית בחצרו, או כותל לביתו, או שיקצור את שדהו, או ששכרו לשנה או לשנתיים לבנות לו בית בחצר, או ליטע לו כרם[לח] – אם הייתה המלאכה בעיר, או בתוך 'תחום שבת', במקום שמותר לבני אדם להלך שם בשבת[לט] [=במרחק קילומטר סמוך לעיר] – אסור לו להניחו לעשות בשבת, מפני הרואים שאינם יודעים שעובד בקבלנות וקבע איתו סכום כסף[מ]; ואם הייתה המלאכה חוץ לתחום – מותר, מפני שאין שם ישראל שיראה את הפועלים, כשהם עושים בשבת[מא].

טו.        וכן מותר לאדם להשכיר כרמו או שדהו לגוי, אף על פי שהוא זורען ונוטען בשבת, שהרואה יודע ששכורין הן, או באריסות ירד להן. ודבר ששם ישראל בעליו קרוי עליו, ואין דרך רוב אנשי אותו המקום להשכירו, או ליתנו באריסות – אסור להשכירו לגוי: מפני שהגוי עושה באותו המקום מלאכה בשבת, והוא נקרא על שם הישראלי בעליו.

וכן מותר לאדם להשכיר כרמו או שדהו לגוי, שיעשה הגוי את כל מלאכות השדה, ויתן לישראל סכום כסף או חלק מהתבואה, [שלא כמו ההלכה הקודמת, שנתן לגוי בקבלנות רק את קצירת השדה או נטיעת הכרם][מב], אף על פי שהוא זורען ונוטען בשבת, שהרואה יודע ששכורים הם [=הגוי משלם סכום כסף תמורת הרווחים מהשדה], או באריסות ירד להם [=הגוי משלם חלק מהתבואה תמורת הרווחים מהשדה], ונמצא שהגוי עובד לצורך עצמו ולא לצורך הישראל[מג]. ודבר ששם ישראל בעליו קרוי עליו, ואין דרך רוב אנשי אותו המקום להשכירו, או ליתנו באריסות – אסור להשכירו לגוי, אפילו שהגוי משלם לישראל סכום כסף תמורת הרווחים, והוא אינו שכיר יום: מפני שהגוי עושה באותו המקום מלאכה בשבת, והוא נקרא על שם הישראלי בעליו, ואין בני אדם יודעים שהוא אינו שכיר יום[מד].

טז.        מותר להשאיל כלים ולהשכירן לגוי, ואף על פי שהוא עושה בהן מלאכה בשבת – מפני שאין אנו מצווים על שביתת הכלים; אבל בהמתו ועבדו, אסור – מפני שאנו מצווין על שביתת בהמה ועבד.

מותר להשאיל כלים ולהשכירם לגוי, ואף על פי שהגוי עושה בהם מלאכה בשבת – מפני שאין אנו מצווים על שביתת הכלים[מה]; אבל בהמתו ועבדו, אסור – מפני שאנו מצווין על שביתת בהמה ועבד[מו].

יז.         המשתתף עם הגוי במלאכה, או בסחורה, או בחנות – אם התנו בתחילה שיהיה שכר השבת לגוי לבדו אם מעט אם הרבה, ושכר יום אחד כנגד יום השבת לישראל לבדו – מותר. ואם לא התנו מבתחילה – כשיבואו לחלוק, נוטל הגוי שכר השבתות כולן לבדו, והשאר חולקין אותו; ואינו מוציא לו כלום כנגד יום השבת, אלא אם כן התנה בתחילה. וכן אם קיבלו שדה בשותפות, דין אחד הוא.

המשתתף עם הגוי[מז] במלאכה, כלומר שהיה עובד עם הגוי ביחד, במלאכה מסוימת כגון נגרות, אצל אדם שלישי, והיו מקבלים שכר על עבודתם; או בסחורה, או בחנות – אם התנו בתחילה שביום שבת יעבוד הגוי לבדו, ויהיה שכר השבת לגוי לבדו אם מעט אם הרבה, ובאחד מימי החול יעבוד הישראל לבדו, ויהיה שכר אותו יום לישראל לבדו[מח] – מותר, מפני שקבעו שעל יום שבת ויום שכנגדו אין כל שותפות ביניהם, ומה שעושה הגוי בשבת, לעצמו בלבד הוא עושה[מט].  

ואם לא התנו בתחילה – כשיבואו לחלוק, נוטל הגוי שכר השבתות כולן לבדו, והשאר חולקים אותו, שבאופן זה מראה שהגוי אינו שלוחו לעשות מלאכה בעבורו בשבת. ביאור הדברים: בשותפות ביניהם יש חובה על כל אחד מהם לעבוד בכל יום חצי יום, ואם הגוי עושה מלאכה ביום השבת לבדו והישראל עושה מלאכה ביום חול לבדו, כל אחד מהם נחשב שליח של חברו לעשות את המלאכה שהיתה מוטלת על השני. אבל כאשר הגוי נוטל לבדו את שכר השבתות, אם כן הגוי כבר אינו נחשב שליח לעשות את מלאכת הישראל בשבת, שהרי הוא נוטל את שכר השבתות לבדו[נ]. [יח] ואם לא היה שכר שבת ידוע – הגוי נוטל לבדו שביעית מהשכר[נא], והשאר חולקים. [יז] וכן אם קיבלו שדה בשותפות על מנת לעבוד בה ביחד ויחלקו בתבואה, כך הדין.

[יז] כפי שנתבאר לעיל, אסור לישראל להפחית לגוי מן הרווחים של שאר הימים, כנגד יום השבת, אלא אם כן התנה בתחילה[נב].

[הוספה] ואפילו אם עבד הגוי בשבת מעצמו, ולא ציווהו הישראל על כך, אסור לישראל ליטול שכר השבתות, מפני שדעת הגוי היתה לעבוד גם בשביל הישראל, לטובת השותפות[נג].

יח.        אם לא התנו, ובאו לחלוק השכר, ולא היה שכר שבת ידוע – ייראה לי שהגוי נוטל לבדו שביע השכר, והשאר חולקין. הנותן מעות לגוי להתעסק בהן – אף על פי שהגוי נושא ונותן בשבת, חולק עימו שכר בשווה; וכן הורו כל הגאונים.

הנותן מעות לגוי להתעסק בהן, כלומר שהגוי ישא ויתן בהם, וימכור ויקנה, והרווח יתחלק ביניהם בשווה – אף על פי שהגוי נושא ונותן בשבת, חולק עימו הישראל בשכר בשווה, מפני שאין המלאכה מוטלת על ישראל לעשותה, שנאמר שהגוי עושה שליחותו, וכן אין העסק ניכר ממי הוא, ולפיכך אין סיבה לאסור[נד]; וכך הורו כל הגאונים.

איסורים החלים מערב שבת

יט.        לא ייתן אדם בערב שבת כלים לאומן גוי לעשותן, אף על פי שפסק עימו – אלא בכדי שייצא בהן מביתו, קודם שחשיכה; וכן לא ימכור אדם חפצו לגוי, ולא ישאילנו, ולא ילוונו, ולא ימשכננו, ולא ייתן לו במתנה – אלא בכדי שייצא באותו חפץ מפתח ביתו, קודם השבת: שכל זמן שהוא בביתו, אין אדם יודע אימתיי נתן לו; וכשייצא הגוי מביתו בשבת, וחפץ ישראל בידו, ייראה כמי שהלווהו לגוי או מישכנו או פסק עימו או מכר לו, בשבת.

לא ייתן אדם בערב שבת לאומן גוי [=בעל מקצוע] כלים כדי שיתקן אותם בשבת, או בגדים כדי שיכבס אותם בשבת, אף על פי שסיכם עימו על סכום כסף תמורת העבודה – אלא אם ייצא הגוי מביתו עם הכלים, קודם שחשיכה, כדי שלא יחשדוהו שנתן לו בשבת; וכן לא ימכור אדם חפצו לגוי, ולא ישאילנו, ולא ילוונו, ולא ימשכננו[נה], ולא ייתן לו במתנה – אלא בכדי שייצא באותו חפץ מפתח ביתו, קודם השבת: שכל זמן שהוא בביתו, אין אדם יודע אימתיי נתן לו; וכשייצא הגוי מביתו בשבת, וחפץ ישראל בידו, ייראה כמי שהלווהו לגוי או מישכנו או סיכם עימו על תיקון הכלי או מכר לו[נו], בשבת.

כ.         הנותן איגרת לגוי להוליכה לעיר אחרת – אם קצץ עימו שכר הולכה – מותר, ואפילו נתנה לו ערב שבת עם חשיכה: והוא שייצא בה מפתח ביתו, קודם השבת. ואם לא קצץ – אם יש במדינה אדם קבוע שהוא מקבץ האיגרות ושולח אותם לכל מדינה ומדינה עם שלוחיו, מותר ליתן לגוי האיגרת: והוא שיהיה שהות ביום כדי שיגיע לבית הסמוך לחומה, קודם השבת – שמא זה שמקבץ האיגרות ושולחן, ביתו סמוך לחומה הוא. ואם אין שם אדם קבוע לכך, אלא הגוי שנותנין לו האיגרת, הוא שמוליכה לעיר אחרת – אסור לשלח ביד גוי האיגרת לעולם, אלא אם כן קצץ לו דמים.

הנותן איגרת [=מכתב] לגוי להוליכה לעיר אחרת – אם סיכם עימו על סכום כסף עבור הולכת האיגרת [=הגוי עובד בקבלנות] – מותר, שהגוי עושה על דעת עצמו[נז]. ואפילו נתנה לו ערב שבת עם חשיכה, ובתנאי שייצא הגוי עם האיגרת מפתח ביתו, קודם השבת, שלא יחשדו בו שנתן את האיגרת לגוי בשבת[נח]. ואם לא סיכם עימו על סכום כסף[נט] – אם יש בעיר אדם קבוע שמקבץ את האיגרות ושולח אותם לכל עיר ועיר עם שלוחיו[ס], מותר ליתן לגוי את האיגרת: ובתנאי שתהיה שהות ביום כדי שהגוי שמוביל את האיגרת מבית הישראל לבית האדם הקבוע לשליחת האיגרות, יכול להגיע לבית הסמוך לחומה, קודם השבת – שמא זה שמקבץ האיגרות ושולחן, ביתו סמוך לחומה[סא]. ואם אין אדם קבוע לכך, אלא הגוי שנותנין לו האיגרת, הוא שמוליכה לעיר אחרת – אסור לשלוח ביד גוי האיגרת לעולם, אלא אם כן סיכם עימו על סכום כסף עבור הולכת האיגרת[סב].

כא.       גוי שהביא חפציו בשבת, והכניסן לבית ישראל – מותר; ואפילו אמר לו הניחן בזווית זו, הרי זה מותר. ומזמנין את הגוי בשבת, ונותנין לפניו מזונות לאוכלן; ואם נטלן ויצא – אין נזקקין לו, מפני שאין שביתתו עלינו. וכן נותנין מזונות לפני הכלב בחצר; ואם נטלן ויצא, אין נזקקין לו.

גוי שהביא חפציו בשבת, והכניסם לבית ישראל כדי שישמור לו עליהם – מותר, מפני שהגוי עשה מעצמו את מלאכת ההוצאה מרשות לרשות. ואפילו אם הישראל רצה שחפצי הגוי יעמדו במקום מסויים בביתו, ואמר לגוי שיניח את חפציו בפינה זו של הבית, והיו החפצים שהביא הגוי כלים האסורים בטלטול, ונמצא שהישראלי אמר לגוי לטלטל מוקצה בשבת, הרי זה מותר, מפני שמותר לומר לגוי לעשות מלאכה האסורה מהתורה לצורך עצמו [=לצורך הגוי], וכל שכן שמותר לומר לו לטלטל מוקצה לצורך עצמו[סג].

מותר להזמין את הגוי בשבת, ואין לחשוש שיבשלו בשבילו בשבת. וכן מותר לתת לפניו מזונות לאוכלם, ואם נטלם ויצא – אין צריך למונעו מלהוציא בשבת, מפני שאין שביתתו עלינו. וכן מותר לתת מזונות לפני הכלב בחצר, ואם נטלם ויצא, אין צריך למונעו מלהוציא בשבת[סד].

כב.        מי שהיה בא בדרך, וקדש עליו היום, והיה עימו מעות – נותן כיסו לנוכרי להוליכו לו, ולמוצאי שבת לוקחו ממנו. ואף על פי שלא נתן לו שכר על זה, ואף על פי שנתנו לו משחשיכה – מותר: מפני שאדם בהול על ממונו, ואי אפשר שישליכו; ואם לא תתיר לו דבר זה, שאין איסורו אלא מדברי סופרים – יבוא להביאו בידו, ועובר על מלאכה של תורה.

מי שהיה בא בדרך, ושקעה החמה ונכנסה השבת כשהוא עדיין בדרך[סה], והיו עימו מעות – נותן כיסו [=ארנקו] לגוי להוליכו לו, ולמוצאי שבת לוקחו ממנו. ואף על פי שלא נתן לו שכר על זה, ואף על פי שנתנו לו משחשיכה[סו] – מותר: מפני שאדם בהול על ממונו [=אדם דואג ופוחד שלא יאבד את ממונו, ויפעל בכל דרך להצילו], ואי אפשר שישליכו; ואם לא תתיר לו דבר זה [=אמירה לגוי], שאין איסורו אלא מדברי סופרים – יבוא להביא את כיסו [=ארנקו] בידו, ויעבור על מלאכת הוצאה מרשות לרשות האסורה מהתורה.

במה דברים אמורים, בכיסו; אבל מציאה, לא ייתן לנוכרי, אלא מוליכה, פחות פחות מארבע אמות.

במה דברים אמורים, בכיסו; אבל מציאה, לא ייתן לגוי, אלא מוליכה, פחות פחות מארבע אמות, ויעמוד לנוח בכל פחות מארבע אמות[סז].

מלאכת ישראל

כג.        ישראל שעשה מלאכה בשבת – אם עבר ועשה בזדון, אסור לו ליהנות באותה מלאכה לעולם; ושאר ישראל, מותר להם ליהנות בה למוצאי שבת מיד: שנאמר "ושמרתם, את השבת, כי קודש היא" (שמות לא,יד) – היא קודש, ואין מעשיה קודש. כיצד: ישראל שבישל בשבת במזיד, למוצאי שבת ייאכל לאחרים; אבל לו, לא ייאכל עולמית. ואם בישל בשגגה – למוצאי שבת יאכל, בין הוא בין אחרים, מיד. וכן כל כיוצא בזה.

ישראל שעשה מלאכה האסורה מן התורה[סח] בשבת – אם עבר ועשה בזדון, אסור לו ליהנות באותה מלאכה לעולם; ושאר ישראל, מותר להם ליהנות בה למוצאי שבת מיד: שנאמר "וּשְׁמַרְתֶּם, אֶת הַשַּׁבָּת, כִּי קֹדֶשׁ הִיא" (שמות לא,יד) – היא קודש, ואין מעשיה קודש. כיצד? ישראל שבישל בשבת במזיד, למוצאי שבת ייאכל לאחרים; אבל לו, לא ייאכל עולמית. ואם בישל בשגגה – למוצאי שבת יאכל, בין הוא בין אחרים, מיד[סט]. וכן כל כיוצא בזה.

כד.        פירות שיצאו חוץ לתחום, וחזרו – בשוגג, ייאכלו בשבת, שהרי לא נעשה בגופן מעשה, ולא נשתנו; במזיד, לא ייאכלו עד מוצאי שבת.

פירות שיצאו חוץ לתחום [=יצאו יותר מאלפיים אמה, כלומר יותר מקילומטר, מחוץ לעיר], וחזרו – בשוגג, ייאכלו בשבת, שהרי לא נעשה בגופן מעשה, ולא נשתנו; במזיד, לא ייאכלו עד מוצאי שבת[ע].

כה.       השוכר את הפועל לשמור לו את הפרה ואת התינוק, לא ייתן לו שכרו של שבת – לפיכך אין אחריות שבת עליו; ואם היה השכיר שכיר שבת או שכיר שנה, נותן לו שכרו מושלם – לפיכך אחריות שבת עליו. ולא יאמר לו, תן לי שכרי של שבת, אלא אומר לו תן לי שכרי של שנה, או של עשרה ימים.

השוכר את הפועל לשמור לו[עא] את הפרה ואת התינוק, והיה השומר מקבל שכר יומי בסוף כל יום, אסור לו לתת לפועל שכר עבור השבת, לפיכך אם הפועל שמר בשבת אינו חייב באחריות השמירה של השבת, אם נגנבה או אבדה; ואם היה השכיר שכיר שבת [=שבוע ימים] או שכיר שנה, נותן לו שכרו מושלם – לפיכך אחריות שבת עליו. ולא יאמר לו, תן לי שכרי של שבת, אלא אומר לו תן לי שכרי של שנה, או של עשרה ימים[עב].  

---

[א]      בדברי הרמב"ם נזכר "אסור לומר לגוי", ומה שהוספנו "או לרמוז לו, או להעיר לו", על פי פה"מ מכשירין (ב,ו). וזה לשון הרמב"ם בפה"מ: "וטעם דין זה שנקבע אצלינו והוא ימתין בכדי שיעשו כמו שאבאר לך, והוא, אם ראינו או ידענו שהדבר הזה שעשה הגוי בשבת עשאו בשביל ישראל שיהנה בו לאחר צאת השבת אסרנו על הישראלי ליהנות בו לאחר יציאת השבת עד שימתין כשעור שהיה נעשה בו אחר צאת השבת כפי שנעשה בשבת, חששנו שמא הישראלי רמז לגוי או העירו לעשות לו אותו הדבר בשבת כדי שימצאהו מזומן בעת צאת השבת, וכאשר אמרנו לו שצריך להמתין בכדי שיעשו לא ירמוז לו שיעשה בשבת בשבילו כלל לפי שאין לו תועלת בכך כיון שהוא צריך בכל אופן להמתין, והרי הוא מחכה עד צאת השבת ויעשה אותה הפעולה מתחלתה, וכל זה להרחיק מאמירה לגוי שהיא אסורה משום שבות".

[ב]      ההלכה שלפנינו עוסקת בישראל שהגוי עשה למענו את המלאכה, ועל זה נאמר בה, שאסור לו ליהנות מהמלאכה עד מוצאי שבת, ובמוצאי שבת צריך להמתין בכדי שתיעשה. ועוד נאמר בה, שאם עשה הגוי למענו את המלאכה בפרהסיה, אסור לו ליהנות ממנה, וכמו שיתבאר בהלכה ה, שלאותו ישראל אסור ליהנות מהמלאכה לעולם, ולישראל אחר מותר ליהנות מהמלאכה במוצאי שבת, אחר שימתין בכדי שתיעשה.

        אולם כבר כתבו המ"מ (בהלכות ב ה) והכס"מ (בהלכה ג), שגוי שעשה מלאכה לצורך ישראל, גם לישראל אחר אסור ליהנות מהמלאכה שעשה בשבת, וגם ישראל אחר צריך להמתין במוצאי שבת בכדי שתיעשה.

ואפשר להוכיח את שיטתם מהלכה ד, שם נאמר: "נר הדלוק במסיבה בשבת - אם רוב ישראל, אסור להשתמש לאורה, שהמדליק, על דעת הרוב מדליק". משמע שהגיע למסיבה שיש בה כבר נר דלוק, ורצה לדעת אם מותר לו להשתמש בנר, ועל כך נאמר, שאם רוב משתתפי המסיבה ישראלים, מאחר שהגוי הדליק לצורך ישראלים, מפני שהמדליק מדליק על דעת הרוב, אסור לו להשתמש לאורו. והרי בהלכה שם הגוי לא הדליק לצורך ישראל זה באופן מיוחד, אולם מאחר שהגוי הדליק לצורך ישראלים, אסור לכל הישראלים ליהנות מאותו נר בשבת, אף לאלו שלא הודלק למענם. ראיה זו נזכרה גם בדברי רש"י (ביצה כה,א ד"ה חוץ לתחום אסורים).

וכך מוכח גם מהלכה ז, שם נאמר, עיר שישראל וגויים דרים בתוכה, והייתה בה מרחץ שחיממוה הגוים בשבת ורחצו בה –  אם רוב אנשי העיר ישראל, ימתין במוצאי שבת פרק זמן שיש בו כדי לחמם את המים: מפני שהגויים שחיממו את המרחץ בשבת חיממוה בשביל רוב אנשי העיר. והרי בהלכה שם הגוים שחיממו את המים אינם מכירים אותו, אולם מאחר שחיממו לישראל, אסורים כל ישראל לרחוץ במים אלו, ובמוצאי שבת צריך להמתין בכדי שתיעשה.

וכך מוכח גם מהלכות שביתת יום טוב (ב,י), שם נאמר, שאם הגוי הביא לישראל מתנה ביום טוב, ועבר על מלאכת קצירה או צידה אסור לכל ישראל ליהנות מאותה מתנה ביום טוב, וצריכים להמתין במוצאי יום טוב בכדי שיעשו. ואם הגוי עבר על איסור הבאה מחוץ לתחום, אסור לישראל שהובא בשבילו ומותר לישראל אחר. משמע מתחילת ההלכה שם, שגוי שעשה מלאכה לישראל אחד, אסורה המלאכה לכל הישראלים. ראיה זו הזכירה המ"מ (בהלכה ב היא ההלכה שלפנינו).

וזה לשון ההלכה שם: "גוי שהביא תשורה לישראל ביום טוב - אם יש מאותו המין במחובר לקרקע, או שהביא חיה או עופות או דגים שאפשר לצודן בו ביום - הרי אלו אסורין עד לערב, וימתין בכדי שייעשו; אפילו הדס וכיוצא בו - אינו מריח בו לערב, עד שימתין בכדי שייעשו. ואם אין מאותו המין במחובר לקרקע, או שהייתה צורתו מוכחת עליו שמאתמול נעקר או ניצוד - אם הביאו מתוך התחום, מותר; ואם הביאו מחוץ לתחום, הרי זה אסור לו. והבא בשביל ישראל זה מחוץ לתחום, מותר לישראל אחר".

ומה שנזכר שם בסוף ההלכה, שאיסור הבאה מחוץ לתחום שונה משאר איסורים שעשה הגוי לישראל, ואם הגוי עבר על איסור הבאה מחוץ לתחום, אסור לישראל שהובא בשבילו ומותר לישראל אחר, כבר ביאר מהר"ח כסאר בהלכה שם, שמאחר שבאיסור הבאה מחוץ לתחום הפירות מוכנים ולא נעשתה בהם מלאכה, לפיכך הם אסורים רק לישראל שהובאו בשבילו ולא לישראל אחר. ויש להשוות את ההלכה בהלכות שביתת יום טוב (ב,י), להלכה כד בפרק שלפנינו, פירות שיצאו חוץ לתחום [=יצאו יותר מאלפיים אמה, כלומר יותר מקילומטר, מחוץ לעיר], וחזרו – בשוגג, ייאכלו בשבת, שהרי לא נעשה בגופן מעשה, ולא נשתנו.

ואורה ושמחה ביאר את סוף ההלכה שם, על פי הר"ן (ביצה יג,ב בדפי הרי"ף, ד"ה ואם לנו) על פי הרמב"ן, שמאחר שאיסור תחומים אינו שווה לכל בני אדם, ומה שהוא נחשב חוץ לתחום לאדם אחד, נחשב תוך התחום לאדם אחר, לפיכך הקלו באיסור זה, ואם הביא הגוי מחוץ לתחום לישראל אחד מותר לישראל אחר.

והמשנ"ב ביאר (סי' שכה ס"ק מא) את דעת השו"ע, שמאחר שאיסור תחומים הוא מחכמים, לא אסרו לאחרים רק למי שהובאו בשבילו, וכך הדין בשאר איסורים שהם מחכמים, אם עשאם הגוי לאחד מותרים לאחר. אולם כבר העיר אורה ושמחה בהלכה שלפנינו, שאיסור קצירה וצידה ביום טוב הוא רק מחכמים, כמו שביאר הרמב"ם בהלכות שביתת יום טוב (א,ה-ז), והרמב"ם בהלכות שביתת יום טוב (ב,י) אסר לכל ישראל ליהנות מקצירה או צידה שעשה הגוי לצורך ישראל אחד, מכאן שגם איסורים שהם מחכמים שעשאם הגוי לישראל אחד, אסורים כל ישראל ליהנות מהם.

[ג]       הטעם נזכר בהלכה ח ובפה"מ מכשירין (ב,ו), והכנסנו אותו להלכה.

[ד]       מלאכה שנעשית בפרהסיה על ידי גוי לצורך ישראל, אסור לאותו ישראל ליהנות ממנה לעולם, כדי שלא יאמרו הרואים שמותר לומר לגוי לעשות לנו מלאכה בשבת, מפני שיחשדו את הישראל שאמר לגוי לעשות לו את המלאכה בשבת. ולאחרים מותר ליהנות מהמלאכה במוצאי שבת אחר שימתינו בכדי שתיעשה, וכפי שיתבאר בהלכה ה.

[ה]      מלשון הרמב"ם שכתב "ואם בשביל עצמו בלבד עשה, מותר ליהנות בה בשבת", מוכח שאם הגוי עשה גם לעצמו וגם לישראל, אסור ליהנות מהמלאכה בשבת. משום שהכלל הוא, כדי שנוכל ליהנות ממעשה הגוי, צריך שלא תהיה לו שום כוונה לעשות מלאכה לצורך ישראל.

וכך כתב הרמב"ם בצורה מפורשת בפה"מ שבת (טז,ח): "משנה: עובד כוכבים שהדליק את הנר משתמש לאורו ישראל ואם בשביל ישראל אסור מילא מים להשקות בהמתו משקה אחריו ישראל ואם בשביל ישראל אסור עשה עובד כוכבים כבש לירד בו יורד אחריו ישראל ואם בשביל ישראל אסור מעשה ברבן גמליאל וזקנים שהיו באין בספינה ועשה עובד כוכבים כבש לירד בו וירדו בו רבן גמליאל וזקנים.

פה"מ: אלו השמיענו נר בלבד היינו אומרים נר לאחד נר למאה ולפיכך אם הדליק לעצמו משתמש אחריו ישראל, אבל מים אפילו מלא לעצמו לא ישקה אחריו ישראל. ואלו השמיענו מלא מים היינו אומרים בזה בלבד אם בשביל ישראל אסור שאנו חוששין שמא יוסיף למלאת בשבילו, אבל נר אפילו הדליק בשביל ישראל ובשבילו יהיה מותר. אבל אמרו כבש והוא הלוח שעוברין עליו מן האניה ליבשה לא אמרו אלא להשמיעינו מעשה רבן גמליאל וזקנים. ודע שאם היה הגוי יודע את הישראלי ומכירו אסור לו להשקות בהמתו אחריו, שמפני שמכירו אסור לו להשקות למלאת בשבילו, וכן כל מה שיש בו להוסיף כך דנין בו". לשון הרמב"ם בפה"מ ברור "ואלו השמיענו מלא מים היינו אומרים בזה בלבד אם בשביל ישראל אסור שאנו חוששין שמא יוסיף למלאת בשבילו, אבל נר אפילו הדליק בשביל ישראל ובשבילו יהיה מותר". השמעיתנו המשנה, שאף בנר, אם הדליק בשביל ישראל ובשבילו אסור, ורק אם הדליק הגוי לצורכו בלבד מותר. וכך כתב מרכבת המשנה חלמא בהלכה ב, וכך כתב אורה ושמחה בהלכה ד. שלא כדברי מהר"י קאפח (הערות ד-ה) שכתב שהדבר מותר, ודייק זאת מכתב יד תימני אחד, שהושמטה בו המילה "בלבד".

[ו]       מסלול משופע לעלות בו למקום גבוה, ולרדת ממנו.

[ז]       מותר לישראל לעמוד מרחוק ולכוון את הבהמה למקום העשבים על ידי זה שסותם דרכים אחרות לפניה, אבל אסור לו להעמידה על גבי העשבים ממש, מפני שעשבים שתלשן הגוי בשבת הם מוקצים, וחששנו שאם יעמיד בהמתו עליהם, שמא יטול בידו ויאכיל את בהמתו, ונמצא מטלטל מוקצה בשבת (להלן כא,לו; תלמוד מסכת שבת קכב,א). ואם הבהמה הולכת מעצמה ואוכלת, מותר הדבר בכל עניין, ואין האדם מצווה בשבת למנוע בהמתו שלא תאכל.

[ח]      בדוגמאות של מילא הגוי מים להשקות לבהמתו, או ליקט עשבים להאכיל לבהמתו, לא כתב הרמב"ם "ואם בשביל ישראל אסור", כמו שכתב בדוגמאות שבתחילת ההלכה, שכיון שיש במקרים אלה כדי להרבות לצורך הישראל, צריך שלא יכיר הגוי כלל את הישראל, ואף אם מילא הגוי לצורך עצמו, אם הוא מכיר את הישראל אסור, שמא ירבה בשבילו.

[כאן ראוי להרחיב קצת בביאור התלמוד שבת (קכב,א) שהוא מקור ההלכה שלפנינו. כפי שכתבנו לעיל בהערה ה, במשנה נזכרו שלש דוגמאות, למלאכות שעשה הגוי לעצמו, שמותר ליהנות מהם בשבת. גוי שהדליק את הנר לעצמו משתמש לאורו ישראל, וכן אם מילא מים להשקות לבהמתו משקה אחריו ישראל, וכן אם עשה כבש לרדת בו מהספינה יורד אחריו ישראל, ומעשה ברבן גמליאל וזקנים שהיו באין בספינה ועשה גוי כבש לירד בו וירדו בו רבן גמליאל וזקנים. בתלמוד הובאה ברייתא, אימתי מותר ליהנות ממלאכת הגוי, כאשר הגוי אינו מכיר את הישראל, אבל אם הגוי מכיר את הישראל אסור ליהנות ממלאכתו. ושאל התלמוד והרי במשנה מסופר על רבן גמליאל וזקנים שהיו באין בספינה ועשה גוי כבש לירד בו וירדו בו רבן גמליאל וזקנים, והגוי הכיר את רבן גמליאל, ואף על פי כן נהנה רבן גמליאל ממעשה הגוי! ותירץ אביי: שרבן גמליאל השתמש בכבש שלא בפני הגוי. כלומר שלפי אביי, כדי להתיר לעלות על הכבש שעשה הגוי בשבת, צריך אחד משני תנאים, או שהגוי לא יכיר את הישראל וזהו מה שנאמר בברייתא, או שיעשה הגוי את המלאכה שלא בנוכחות ישראל וזהו מעשה רבן גמליאל במשנה. ורבא תירץ: אפילו תאמר שרבן גמליאל השתמש בכבש בפני הגוי, נר לאחד נר למאה. כלומר שלפי רבא יש להקל יותר, ואף שהגוי מכיר את הישראל, ואף שעשה את המלאכה בפני הישראל, כל שאין במלאכה כדי להרבות, ועשאה לעצמו, מותר, וזהו מעשה רבן גמליאל במשנה, והתנאי שנזכר בברייתא שלא יכיר הגוי את הישראל נאמר במקרים שאפשר להרבות.

אביי הזכיר שאם משתמש שלא בפני הגוי מותר, אפילו אם הגוי מכירו. וביאר המ"מ את דבריו, שלפי אביי שלא בפניו מותר אפילו שהגוי מכירו, אפילו שיש אפשרות להרבות. בנוגע לפרשנות מחלוקת אביי ורבא, בתחילה כתב המ"מ, שגם רבא מודה להיתר של אביי, להשתמש שלא בפני הגוי גם במקום שיש אפשרות להרבות במלאכה. ומחלוקת רבא ואביי כשנהנה בפני הגוי בדבר שאין בו כדי להוסיף, לפי רבא מותר לפי אביי אסור. ולאחר מכן כתב המ"מ, שרבא לא מסכים לקולת אביי. ובדבר שיש בו כדי להוסיף צריך שלא יכירו, ולא יועיל אם נהנה שלא בפניו, שלא כדברי אביי שהיקל אם נהנה שלא בפני הגוי. ובדבר שאין בו כדי להוסיף, לפי רבא, אפילו מכירו, אפילו בפניו, מותר, ואילו לפי אביי אסור.

הרי"ף והרמב"ם הזכירו רק את דברי רבא, מפני שרבא הוא מבתראי והלכה כמותו. וביאר המ"מ, שהרמב"ם סובר כמו הפירוש הראשון, והרי"ף כמו הפירוש השני. וההבדל ביניהם, אם עשה הגוי לעצמו מלאכה שיש אפשרות להרבות בה, שלא בפני הישראל, והוא מכיר את הישראל, לפי הרמב"ם מותר ליהנות בה, מפני שאינו עושה את המלאכה בפני הישראל, ורק אם יודע שהישראל צריך לאותה מלאכה אסור, ואילו לפי הרי"ף אסור ליהנות, שמאחר שיש אפשרות להרבות במלאכה, והוא מכיר את הישראל, אסור. והכס"מ חלק על המ"מ, וכתב שגם הרמב"ם סובר כמו הפירוש השני, כמו הרי"ף, ואם הוא דבר שיש בו כדי להרבות במלאכה, והגוי מכיר את הישראל, אף שעושה את המלאכה שלא בפני הישראל אסור, מפני שאנו חוששים שירבה בשבילו. והראיה לכך, שהרי"ף והרמב"ם השמיטו לגמרי את דברי אביי, ואילו סבר הרמב"ם כמו אביי במקרה שעושה את המלאכה שלא בפני הישראל, היה צריך לכתוב גם את דברי אביי. וכך עיקר כשיטת הכס"מ.

בנוגע לפרשנות דברי אביי, נראה לבאר אחרת מהמ"מ, ואביי לא התכוון להקל יותר מרבא, אלא ביאר שמה שנאמר בברייתא שצריך שלא יכיר הגוי את הישראל כדי שיהיה מותר לישראל ליהנות ממעשה הגוי, יש עוד אפשרות להתיר לו ליהנות, כשעשה הגוי את המלאכה שלא בפניו, ואז אפילו אם הגוי מכיר את הישראל מותר לו ליהנות. ורבא בא להקל יותר, ובמקרה שאין אפשרות להרבות, אף שהגוי מכיר את הישראל, אף שעשה את המלאכה בפני הישראל, מותר לישראל ליהנות מהמלאכה. אולם אף אביי מסכים שבמלאכה שיש אפשרות להרבות בה, והגוי מכיר את הישראל, אף שעשה את המלאכה שלא בפני הישראל, אסור. וכך כתב מרכבת המשנה חלמא.

ומהר"י קאפח (הערה ה) ביאר, מה ששאל התלמוד והרי הגוי הכיר את רבן גמליאל ואף על פי כן נהנה רבן גמליאל ממעשה הגוי, התכוון התלמוד לומר, שמכאן הוכחה שאם עשה הגוי לצורך עצמו ולצורך הישראל מותר, וכך יש לדייק גם מדברי רבא, שכל שאין בו כדי להוסיף, אין חיסרון במה שעשה הגוי לעצמו ולצורך הישראל. וקשה, שהרי המשא ומתן שבתלמוד מכוון לאפיק אחר, ואין כוונת התלמוד שנחלקו אביי ורבא בהתכוון הגוי לעשות מלאכה לצורך עצמו ולצורך ישראל, שלפי אביי אסור ולפי רבא מותר, אלא נחלקו אימתי מתכוון הגוי לעשות מלאכה לצורך ישראל שהוא אסור, לפי אביי אם מכיר את הישראל, או עושה מלאכה בפניו, התכוון הגוי לעשות לצורך ישראל ואסור, ואילו לפי רבא, כל שאין בו להרבות במלאכה, אף שמכיר הגוי את הישראל ועשה בפניו, לא התכוון הגוי כלל לעשות לשם ישראל אלא לעצמו, ומותר, ואם יש במלאכה כדי להרבות, והיה הגוי מכיר את הישראל, שם אנו חוששים שיעשה לשם ישראל וירבה בשבילו, ואסור].

[ט]      הטעם שכתבנו הוא על פי אורה ושמחה. וראה לעיל בהערה ה, שם ביארנו שאם עשה הגוי מלאכה גם לצורך הגוי וגם לצורך הישראל, הדבר אסור, וגם בהלכה שלפנינו זהו טעם האיסור. ומה שנזכר בהלכה שאם יש רוב גוים מותר, הטעם הוא משום שכאשר יש רוב גוים ומיעוט ישראל, הדליק לצורך הרוב, ולא היה בדעתו להדליק לצורך המיעוט, ולפיכך מותר.

        ואין להשוות את ההלכה שלפנינו, להלכה להלן (כט,כו): "היה מהלך חוץ לכרך, וראה אור – אם רוב אנשי הכרך גויים, אינו מברך; ואם רוב ישראל, מברך". מפני שההלכה שם עוסקת שאיננו יודעים מי הדליק את המדורה, ואנו תולים שהיא הודלקה על ידי רוב תושבי העיר, ולא מדובר שם שאחד מדליק לצורך רוב תושבי העיר.

        ההלכה שלפנינו עוסקת בגוי שהדליק את הנר לצורך המסובים, והוא אינו מיסב עימהם, אבל אם היה מיסב עימהם, הדליק את הנר לצורך עצמו, כמו גוי שעשה לעצמו כבש לרדת בו מהספינה, ומותר לכל הישראלים שבמסיבה ליהנות מהנר (כל הכריע אורה ושמחה, שלא כמ"מ שהסתפק בדבר).

גם מהר"י קאפח (הערה ו) פירש את ההלכה שהיא עוסקת בגוי שהדליק את הנר לצורך המסובים, והוא אינו מיסב עימהם, אולם כתב טעם שונה ממה שכתבנו, ואין הטעם משום שהדליק לצורך עצמו, אלא משום שלשיטת מהר"י קאפח גוי שעשה מלאכה לצורכו ולצורך ישראל, מותר. וכבר הערנו על שיטתו לעיל בהערה ה.

[י]       אסור לומר לגוי לכבות את הדליקה, וגם אין צורך למונעו מלכבות, מפני שאין אנו אחראים על שביתתו שייחשב כשליח שלנו, אלא הוא עושה על דעת עצמו. ולמרות שנהנה ממעשה הגוי, כיון שהגוי מונע נזק ולא עושה מעשה חיובי לצורכינו, לא אסרו חכמים ליהנות ממעשה הגוי. ובדליקה הקילו חכמים יותר, ומותר לומר "כל המכבה אינו מפסיד" (להלן יב,ז).

[יא]      מה שכתב הרמב"ם וכן כל כיוצא בזה, ביאורו, על כל מה שנזכר בשתי ההלכות, שיש להשוות אליו מקרים אחרים, על פי מה שנזכר בהם; ולפיכך, כשם שנזכר בהלכות שלפנינו, את הדין כאשר הגוי הדליק נר או עשה כבש או מילא מים או ליקט עשבים, כך יש להשוות אליהם מקרים אחרים שבימינו; בנוסף, כמו שנזכר בהלכה, שכאשר הגוי מדליק נר במסיבה, הדליקו על דעת רוב המסובים, כך יש להשוות מקרים אחרים, שכאשר הגוי עושה מלאכה בשבת, הוא עושה על דעת רוב הנמצאים שם; בנוסף, כשם שאין צורך למנוע את הגוי מלכבות את הדליקה, כך במקום סכנה ונזק גדול, וכשהגוי מונע נזק ולא עושה מעשה חיובי לצורכינו, אין צורך למנוע את הגוי מלעשות, ויש להתיר רק מקרים הדומים לדליקה במלואם (על פי מעשה רוקח ואורה ושמחה). שלא כדברי המ"מ שכתב, שהרמב"ם במילים וכן כל כיוצא בזה, בא ללמדנו כשיטת התוספות [צריך לתקן: הרא"ש, שבת קכב,א ד"ה ואם בשביל ישראל], שאם הגוי עושה הכל מעצמו, כגון שליקט עשבים והאכיל את בהמת הישראל, אין הישראל צריך למונעו. וראה אורה ושמחה שהקשה על שיטת המ"מ.

[יב]      הגוים עשו מעצמם, ולא אמר להם הישראל, כמו שנתבאר בהלכה ג.

[יג]      כדי שלא יבוא הישראל לומר לגוי שיעשה לו מלאכה בשבת, שימצאנה מוכנה מיד בצאת שבת.

[יד]      כדי שלא יאמרו הרואים שמותר לומר לגוי לעשות לנו מלאכה בשבת, מפני שיחשדו את הישראל שאמר לגוי לעשות לו את המלאכה בשבת.

[טו]      אף שבישראל אחר, אין לחשוש שאם נתיר לו ליהנות בצאת השבת מיד יבוא לומר לגוי לעשות לו מלאכה בשבת, ולכאורה היה צריך להיות הדין שישראל אחר מותר ליהנות מיד בצאת השבת, לא חילקו חכמים בגזירתם, וכל מלאכה שעשה הגוי לישראל בשבת, צריך להמתין במוצאי שבת בכדי שתיעשה (מ"מ ואורה ושמחה).

[טז]      אף הלכה זו עוסקת שהביא הגוי מעצמו, ולא אמר לו הישראל.

[יז]      שהוא רשות הרבים, ונמצא שהגוי עשה למען הישראל מלאכה האסורה מהתורה.

[יח]      מה שכתבנו שהאיסור שעשה הגוי בהבאת החלילים מחוץ לחומה הוא טלטול ברשות הרבים בשבת לצורך הישראל, הוא על פי פה"מ. לשון המשנה שבת (כג,ד): "נכרי שהביא חלילין בשבת לא יספוד בהן ישראל אלא אם כן באו ממקום קרוב". וכתב הרמב"ם בפה"מ: "ואמרו ממקום קרוב, מתוך המדינה [=העיר]. אבל אם לא היו עמו במדינה [=בעיר] אסור להספיד בהן שמא מחוץ לחומה באו שהוא רשות הרבים. ...וכן חלילין אלו אף על פי שראינום באו במדינה ימתין כדי שיבואו ממקום קרוב".

[יט]      נתבאר לעיל בהלכה ד, ראה שם.

[כ]       האיסור לומר לגוי, נזכר בהלכה א.

[כא]     נתבאר לעיל א,ג.

[כב]     איסור אמירה לגוי בשבת קל בעיני בני אדם, לפיכך הצריכוהו להמתין במוצאי שבת בכדי שייעשה. שלא כמו עושה מלאכה בשבת בשוגג, שמותר ליהנות מהמלאכה במצאי שבת מיד (להלן הלכה כד), ולא חששנו שאם נתיר במוצאי שבת מיד, יבוא לעשות מלאכה בשבת ויטען שהוא שוגג, כיון שאיסור עשיית מלאכה בשבת חמור בעיני בני אדם.

[כג]      דברים שאסרום חכמים מפני שהן דומים למלאכות, או גזירה שמא יבוא מהן איסור סקילה (להלן כא,א).

[כד]      ואם היה חולה ממש, ואין בו סכנה, מותר לומר לגוי שיעשה בשבילו מלאכות האסורות מהתורה, וישראל מותר לעשות לו דברים שנאסרו מחכמים (לעיל ב,י). ואם היה חולה שיש בו סכנה, מותר לישראל לעשות בשבילו מלאכות שנאסרו מהתורה (לעיל ב,א).

[כה]     דוחק, לחץ. וכתב מהר"י קאפח (הערה יז), שלא הגדיר הרמב"ם את המושג, וההגדרה נתונה לשיקול הדעת של מורה ההוראה.

[כו]      שלא אסרו חכמים אמירה לגוי בדברי שבות, במקרים אלו.

        אבל כשאין מקצת חולי, או צורך הרבה, או מצווה, אסור לומר לגוי לעשות איסור שבות, אפילו אם אומר לו לפני כניסת השבת, כמו שנתבאר בהלכה א, שאיסור אמירה לגוי אפילו אם אומר לו לפני השבת, ואף באיסורי שבות כך הדין.

גירסת כתבי יד תימן בהלכה הבאה "אומר ישראל לגוי לעלות באילן בשבת", ובנוסח הדפוס הגירסה "אומר ישראל לגוי בשבת לעלות באילן", והנה, יש שרצו לדייק מכך שאיסור אמירה לגוי הוא רק בשבת, ולא אם אומר לו קודם השבת, אולם כאמור גירסה זו מוטעית, ואין מקום לדיוק זה, והרמב"ם בהלכה א כתב במפורש, שאיסור אמירה לגוי אף אם אומר לו קודם השבת (מהר"י קאפח הערות יז-יח).

[כז]      לאיסורו ראה להלן כא,ו.

[כח]     לאיסורו ראה להלן כג,ה.

[כט]     לקיים מצוות תקיעה בשופר בראש השנה (שופר א,ד).

[ל]       לאיסורו ראה עירובין א,ב.

[לא]     מפני שילד קטן זקוק לרחיצה וסיכה לצורך גדילתו, ואין למונעם ממנו אפילו יום אחד. כמו שנאמר במסכת יומא (עח,ב): "דאמר אביי, אמרה לי אם: רביתיה דינוקא - מיא חמימי ומשחא [=גידולו של הילד נעשה על ידי מים חמים ומשיחה בשמן]". וכן בחולין (כד,ב): "אמר רבי חנינא: חמין ושמן שסכתני אמי בילדותי הן עמדו לי בעת זקנותי" (מהר"י קאפח הערה יז).

[לב]     רק למצוות יישוב ארץ ישראל, התירו לומר לגוי לעבור על איסור שהוא מהתורה, ככתיבה בשבת.

[לג]      הארצות שכבש דוד חוץ לארץ כנען, כגון ארם נהרים וארם צובה ואחלב וכיוצא בהן (תרומות א,ג).

[לד]      מותר לתת לגוי עבודה בקבלנות, מפני שהגוי עובד בשבת על דעת עצמו, ולא ציווהו הישראל על כך.

[לה]     מותר לשכור את הגוי לתקופה ממושכת, תמורת סכום כסף, על מנת שבאותה תקופה יעשה לו מלאכה מסויימת, כגון כתיבת ספר או אריגת בגד, ואף שיעשה הגוי את המלאכה בשבת, הדבר מותר. ואף שלא סיכם עם הגוי כמה עליו לעשות במשך התקופה מכתיבת הספר או אריגת הבגד, ואין הגוי עובד בקבלנות, לא נחשב הגוי כשכיר יום של הישראל, שאסור לו לעבוד בשבת לצורך הישראל, מפני שאין הישראל משלם לו שכר יומי, ואין הישראל מקפיד האם יעבוד בשבת או ינוח, אלא משלם תשלום עבור כל התקופה, וקצב העבודה ייקבע כדרכם של פועלים, ונמצא שהגוי נחשב כעובד אצלו בקבלנות.

        המשנ"ב (רמד,כד) כתב להלכה זו שני ביאורים, ביאור אחד בשם הטורי זהב כמו שכתבנו, וביאור שני בשם המגן אברהם ששכר הישראל את הגוי לשנה או שנתיים שבכל עת שיצטרך הישראל שיכתוב לו או יארוג יהיה הגוי מחויב לעשות לו דברים אלו, ובשאר הזמן ישב הגוי בטל, והטעם שמותר שיכתוב או יארוג בשבת מפני שיש באפשרות הגוי לעשות דברים אלו בכל עת שירצה ואין הישראל מצווהו לעשותם דוקא בשבת, ואינו מרויח במה שעושה אותם בשבת. (ע"כ משנ"ב) והמעיין יראה שלשון הרמב"ם מוכיח בבירור כפירוש הט"ז וכמו שכתבנו, שהרי הרמב"ם כתב שהישראל שכר את הגוי שיכתוב לו או יארוג לו ואין הישראל מחשב עמו יום יום, כלומר שאין הישראל מקפיד שיעבוד בכל יום ויום ללא הפסקה, משמע מכך שהגוי צריך לעבוד במשך כל השנה, ולא רק כשיבקש ממנו הישראל. ועוד כתב הרמב"ם שהוא דומה כאילו קבע עם הגוי סכום כסף תמורת כל העבודה, משמע מכך שהגוי צריך לעבוד כמו מי שקיבל תשלום עבור כתיבת ספר שלם, שהוא עובד בכל יום ואינו עובד רק לעתים רחוקות כשיבקש ממנו הישראל.

[לו]      מה שכתבנו וכן אם שכר את הגוי לשבוע או לחודש הדבר מותר, לא נזכר בדברי הרמב"ם במפורש, והוספנוהו מפני שהעיקרון קיים גם אם שכרו לפרק זמן זה, וכך משמע מדברי הרמב"ם בהלכה כו עיין שם.

[לז]      בכל המקרים שנזכרו בהלכה הקודמת, כגון שהגוי עובד בקבלנות או מקבל שכר עבודה חודשית או שנתית, חששו חכמים למראית העין של הרואים, שאינם יודעים שעובד בקבלנות, ולפיכך אם ידעו בני אדם שהגוי עושה לישראל הדבר אסור.

[לח]     ההלכה שלפנינו עוסקת, שנתן לגוי בקבלנות רק את קצירת השדה או את נטיעת הכרם, ומלאכות אלו הדרך לעשות אותם על ידי גוי, או בקבלנות או כשהוא שכיר יום, שלא כמו ההלכה הבאה שיעשה הגוי את כל עבודות השדה או הכרם, ויתן הגוי תמורת הרווחים מהשדה סכום כסף או חלק מהתבואה, והדרך לתת דבר זה בשכירות או אריסות, ונמצא שהגוי עובד לצורך עצמו ולא לצורך הישראל.

[לט]     להלן (כז,א).

[מ]      הדרך לעשות מלאכות אלו, או בקבלנות או בשכירים יומיים, ולפיכך יבואו בני אדם לחושדו שהפועלים העובדים הם שכירים יומיים, ושכרם לעבוד בשבת.

        עבר הגוי ובנה את ביתו של הישראל בקבלנות באיסור, כלומר בתוך התחום, כתב השו"ע (רמד,ג) שנכון להחמיר שלא להיכנס בבית זה. ומקור דבריו בתלמוד מועד קטן (יב,א), שם הובא סיפור על כמה אמוראים שלא נכנסו לבית שנבנה בקבלנות באיסור. אולם הרמב"ם לא הביא פסק זה, ולשיטתו אמנם אין ראוי להניח את הגוי שיעשה מלאכה לישראל בקבלנות בגלוי, אולם אם עבר הגוי ובנה אין לאסור, וכך כתב אורה ושמחה. וכתב הט"ז (הובא במשנ"ב רמד,יט, ובשעה"צ סכ"א), שאין לדמות זאת להלכה ה, שם נאמר, מת שחפרו לו הגוים קבר ובנו לו ארון מעצמם, בפרהסיה, לא יקבר בהם עולמית, מפני ששם הוא מקרה מיוחד שיש בדבר פרסום רב, אבל סתם קבלנות, אם עבר הגוי ועשה, מותר ליהנות ממנה אחר שימתין בכדי שייעשה. ויש לדמות את הגוי שעשה מלאכה לישראל בקבלנות באיסור, למה שכתב הרמב"ם בהלכה ח, למקרה שאמר הישראל לגוי לעשות לו מלאכה בשבת, שצריך להמתין במוצאי שבת בכדי שייעשה.

[מא]     כתב מהר"י קאפח (הערה כז) גם אם עושה את המלאכה מחוץ לתחום, ויש אפשרות להגיע לשם על ידי ערובי תחומין, מותר לגוי לעשות שם את מלאכת הישראל, ואין אנו חוששים שיגיעו לשם יהודים, משום שאין עושים עירובי תחומין אלא לדבר מצווה (עירובין ו,ו), והחשש שיגיעו לשם יהודים משום דבר מצווה הוא חשש נדיר, שאין צורך לחשוש לו.

[מב]     כתב מהר"י קאפח (הערה כט), שמדובר בחוצה לארץ, שהרי בארץ ישראל אין משכירין להם שדות (עבודה זרה י,ג). (ע"כ מהר"י קאפח) וההלכה שלפנינו עוסקת שנותן לגוי את כל עבודות השדה או הכרם בשכירות או באריסות, ודבר זה הדרך ליתנו לגוי בשכירות או באריסות, כלומר שיתן הגוי לישראל סכום כסף או חלק מהתבואה תמורת הרווחים מהשדה, שלא כמו ההלכה הקודמת שנתן לגוי בקבלנות רק את קצירת השדה או נטיעת הכרם.

[מג]     כתב מהר"י קאפח (הערה כה), ולפיכך בימינו שהדרך לבנות בתים בקבלנות, ואין הדרך לבנות בתים על ידי שכירים יומיים, מותר לתת את מלאכת בניית הבית לגוי בקבלנות, והוא יבנה את ביתו אפילו בשבת, אפילו בתוך עיר שיש בה יהודים. וכך כתב ביאור הלכה (רמד,א ד"ה או לקצור לו שדהו) בדעת הרמב"ם והשו"ע. וכבר היה מעשה לפני שנים באחד שמסר לגוי בנין ביתו בקבלנות, והתנה עמו שלא יעבוד בשבת, ובאותה שנה חל ראש השנה ביום חמישי וששי, ורצה הגוי לעבוד בשני ימים הללו, שאם יעכבוהו מלעבוד יעזוב את המשך הבניה לכמה חדשים, ויבואו ימי החורף ויגרמו נזקים גדולים, ונטיתי אני להקל והמורה אסר, ונגרמו לבעל הבית הפסדים עצומים.        

[מד]     היוצא מההלכה שלפנינו, כדי להתיר לגוי לעבוד בשדהו או בכרמו של הישראל בפרהסיה, צריך שהגוי ישכור אותם וישלם סכום כסף לישראל תמורת הרווחים, או שיהיה הגוי אריס ויתן לישראל חלק מהתבואה תמורת הרווחים, ועוד צריך שדרך בני אדם תהיה להשכיר לגוי או לעשותו אריס, והכל ידעו שהגוי שוכר או אריס.

וראה לעיל בהלכה יב, שגם מותר שהישראל ישכור את הגוי לתקופה ממושכת, תמורת סכום כסף, על מנת שבאותה תקופה יעשה לו מלאכה מסויימת, כגון כתיבת ספר או אריגת בגד, אלא ששם היתרנו לגוי לעשות את המלאכה בצינעה, מפני שאין הכל יודעים שהוא שכיר לתקופה ממושכת, ויחשבו שהוא שכיר יום.

היוצא מכך, אם רצה הישראל לשכור גוי לתקופה מסויימת תמורת כסף, ויעבוד הגוי בשדה של הישראל ויהיו כל הרווחים לישראל, או שיעבוד הגוי במרחץ או בריחיים ויהיו כל הרווחים לישראל, מאחר ששוכר את הגוי לתקופה מסוימת ואין הגוי שכיר יום, מעיקר הדין הדבר מותר, וכפי שנתבאר בהלכה יב. אולם מאחר והגוי עובד בפרהסיה, אסור, מפני שבני אדם אינם יודעים שהוא שכיר לתקופה ממושכת, ויחשבו שהוא שכיר יום, וכפי שנתבאר בהלכה יג. והדבר אסור מפני הרואים.

עבר הישראל ושכר גוי שיעבוד אצלו באופן האסור, כתב המשנ"ב (רמג,טז) שאם טעם האיסור משום שהישראל נהנה משכר שבת, כגון ששכרו שיעבוד אצלו יום אחד, אסור לישראל ליהנות מהכסף שהרוויח מעבודת הגוי, ואם טעם האיסור מפני החשד שיחשדו שהגוי שכיר יום, אבל אליבא דאמת השכיר את הגוי לתקופה מסויימת, מותר לישראל ליהנות מהכסף שהרוויח מעבודת הגוי (ע"כ על פי המשנ"ב), ויסכים הרמב"ם לדבריו. ומה שאסר הרמב"ם בהלכה יז ליהנות מהשכר המגיע עבור עבודת יום השבת, כאשר הישראל והגוי שותפים במלאכה ולא התנה הישראל עם הגוי, זה משום שכאשר הם שותפים כאילו אמר הישראל לגוי לעבוד למענו בשבת (ראה ביאור הלכה יז), ונמצא שהשכר שהרוויח הוא שכר שבת, אבל במקרה שהשכר שמרוויח אינו שכר שבת, והוא אסור רק מפני החשד, מותר ליהנות מהשכר.

וראה ב"י (סי' רמה ד"ה כתוב במרדכי) שכתב בשם הרמב"ם שאסור ליהנות משכר עבודת הגוי, והוכיח את הדבר מהלכה יז. ואנו ביארנו את שיטת הרמב"ם כשיטת המשנ"ב, שהרי בהלכה יז השכר שמרויח הוא שכר שבת, אבל במקרים שהשכר שמרויח הישראל אינו שכר שבת אלא אסור רק מפני החשד, מותר ליהנות מהשכר.

[מה]     אין איסור שתיעשה מלאכה בכלים בשבת (ראה לעיל ג,א-ב). ושכירות כלים אינה נחשבת כשכר שבת אף אם משכיר את הכלים רק ליום השבת, מפני שרק כשאדם עושה מלאכה בגופו אסרו את שכרו, אבל לא אסרו את שכר כליו. ואפילו אם מפורסם וידוע שהכלים והמכונית הם של ישראל, כיון שידוע שהם שאולים או שכורים מותר, שהגוי לעצמו הוא עושה  (הרב צדוק).

וכך כתב אורה ושמחה שלפי הרמב"ם מותר ליטול שכר השכרת כלים אף אם משכירם רק ליום השבת, ואין להשוות זאת להלכה כה השוכר את הפועל לשמור צריך ליטול שכר שבת בהבלעה, כלומר שישכרנו לשמור לכמה ימים ויטול את שכר השבת בכלל שאר הימים.

שיטת הרמב"ם שלא כשיטת השו"ע (רמו,א) שהשווה את שכר השכרת הכלים לשכר השומר, והצריך לקחת את השכר על הכלים בהבלעה, כלומר שישכירם לכמה ימים ויטול את שכר השבת בכלל שאר הימים, ומקור דבריו ברבנו ירוחם ועוד מפרשים.

[מו]      ראה להלן (כ,א יד). ומה שאמרנו שהאדם מצווה על שביתת עבדו, דוקא בעבד שמל וטבל לשם עבדות, וקיבל מצוות שהעבדים חייבין בהן (להלן כ,טו). וכוונת ההלכה, להדגיש שלא יתן האדון לעבד לעשות לו מלאכה, נוסף על הציווי שיש על העבד שלא לעשות מלאכה.

[מז]      ראה הלכות שלוחין ושותפין (ה,י), שאסור להשתתף עם מי שעובד עבודה זרה.

[מח]     ביארנו את ההלכה על פי הב"י בשם רש"י (סי' רמה,א (א)).

[מט]     הטעם על פי מהר"י קאפח (שבת פרק ו הערה לב).

[נ]       הטעם על פי רש"י (עבודה זרה כב,א). ומהר"י קאפח (הערה לב) כתב, שכל שותף הוא גם פועל של חברו, ויד פועל כיד רבו, ונמצא שהישראל עשה מלאכה בשבת. וראה בהערה הבאה מה שכתבנו על כך.

[נא]      כתב מהר"י קאפח (הערה לג), שאין טעם ההלכה ברור לו. בהלכה נזכר שם לא התנה עם הגוי מתחילה שיהיה שכר השבת לגוי לבדו ושכר יום אחר לישראל לבדו, ולא היה שכר השבת ידוע, יקבל הגוי שביעית מהשכר. והקשה מהר"י קאפח, אם בגלל שלא התנה עם הגוי אנו מחשיבים שהישראל עשה עבירה, משום שפועלו או שכירו או שלוחו עשה עבודה למענו בשבת, מה יועיל שנותן את שכר השבת לגוי. האם במה שהוא נותן לגוי את שכר השבת נעקרה העבירה מעיקרה! ואם משום קנס למה ניתן לגוי, ניתן לעניים וכדומה. ולא עוד אלא שבנתינה לגוי יש אסור, ולא תחנם, לא תתן להם מתנת חנם. (ע"כ מהר"י קאפח)

וכבר ביארנו בגוף ההלכה על פי רש"י, שכאשר הגוי מקבל את שכר השבתות, התברר למפרע שאין הגוי שליחו של ישראל לעבוד בשבת, שהרי הגוי מקבל את שכר השבתות לבדו.

[נב]      בתלמוד נאמר (עבודה זרה כב,א): "ואם באו לחשבון – אסור". ופירש רש"י: אם לא התנו מתחילה, והישראל עבד בחול יום אחד לבדו, והגוי עבד בשבת לבדו, ונטל הגוי את שכרו עבור העבודה בשבת, אסור לישראל להתחשבן איתו שיקבל רווח זהה עבור עבודתו ביום החול לבדו. ונראה שהרמב"ם התכוון במשפט "ואינו מוציא לו כלום כנגד יום השבת אלא אם כן התנה בתחילה" לרמוז למימרה זו שבתלמוד, ולכך מכוונים דברי המ"מ והב"י (סי' רמה,א (ב)) שהרמב"ם מבאר מימרה זו כמו רש"י.

עוד נאמר שם בתלמוד (עבודה זרה כב,א) "איבעיא להו: סתמא מאי?" ולא נפשטה הבעיה. וביארו המ"מ והב"י (סי' רמה,א (ג)) שהרמב"ם פוסק לחומרה, ומספק הדבר אסור. ביאור הדברים: אם לא התנו מתחילה, והישראל עבד בחול יום אחד לבדו, והגוי עבד בשבת לבדו, ורצו לחלוק את הרווחים של כל הימים בשווה, אסור.

[נג]      מה שכתבנו "ואפילו אם עבד הגוי בשבת מעצמו" הוא מביאור הרב צדוק, ודברי הרמב"ם שלא כשיטת הר"ן (הובא בב"י סי' רמה,א (ד)), שכתב שאם היו הישראל והגוי עובדים בימי החול יחדיו, והיה הגוי עובד בשבת מדעתו, מותר לישראל לקבל מרווחי השבת של עבודת הגוי, מפני שהגוי עושה על דעת החצי שלו, ורק כאשר הישראל עובד ביום אחד מימי החול לבדו, והגוי עובד בשבת לבדו, אסורים לחלוק בשכר שבת אלא אם התנו; וכאמור שיטת הרמב"ם אינה כשיטת הר"ן, וכך כתב אורה ושמחה. 

[נד]      הטעם על פי המ"מ.

[נה]      הישראל לווה מהגוי סכום כסף, ונותן לגוי חפץ כמשכון, ערובה שיפרע את חובו.

[נו]      ראה להלן (כג,יב), שאסור ללוות ולהלוות - גזירה שמא יכתוב. וכן אסור לקנות ולמכור, ולשכור ולהשכיר - שמא יכתוב. אבל לשאול ולהשאיל, מותר.

[נז]      השווה להלכה יב, שהנותן לגוי עבודה בקבלנות, מותר.

[נח]      השווה להלכה יט.

[נט]      וכן אם אין סכום קבוע עבור הולכת האיגרת, אלא משלם לגוי על פי הזמן שלקח לו להוליך את האיגרת, או שהגוי מוליך לישראל את האיגרת ללא תשלום, ונמצא שאם הגוי מוליך את האיגרת לעיר אחרת, הוא מוליך לישראל איגרת בשבת.

        במקרה שהגוי מוליך לישראל את האיגרת ללא תשלום מצאנו מחלוקת, דעת השו"ע (רמז,ד) שהוא מותר מפני שהגוי מוליך כתשלום על טובת הנאה שעשה לו הישראל בעבר, ולעצמו הוא טורח. ואילו הרמ"א שם כתב שיש אוסרים. ובמשנ"ב (שם סקט"ז) הכריע כרמ"א שיש לאסור.

[ס]      אין איסור במה שהגוי המשלח את האיגרות עם שלוחיו, משלח אותם בשבת, מפני שהוא עובד בקבלנות, ומקבל סכום כסף עבור עבודתו, ועושה את המלאכה בשבת על דעת עצמו. ואין צורך לסכם עם שולח האגרות על עלות השליחה, מפני שמחיר שליחת מכתב קבוע וידוע (מהר"י קאפח הערה לז).

[סא]     מאחר והגוי שמוביל את האיגרת מבית הישראל לבית האדם הקבוע לשליחת האיגרות, מוביל אותה שלא בקבלנות, לפיכך צריך שתהיה שהות, שאותו גוי יוכל להגיע למשלח האיגרות קודם השבת. שאם לא כן, הוא מוליך איגרת לצורך ישראל בשבת. ואף אם יתעכב הגוי, ויגיע לאדם הקבוע המשלח את האיגרות אחר כניסת השבת, עיכוב זה הוא מחמת עיסוקיו האישיים של הגוי, ואינו מחמת שליחות הישראלי (מהר"י קאפח הערה לז).

[סב]     או שהיה סכום קבוע הידוע לכולם, עבור הולכת האיגרת.

        בהתאמת הסוגיה לפסק הרמב"ם נסבכו המפרשים, להלן ביאור הסוגיה (שבת יט,א) לפי רבנו חננאל הרי"ף והרמב"ם: "תנו רבנן: אין משלחין איגרת ביד נכרי ערב שבת, אלא אם כן קוצץ לו דמים. בית שמאי אומרים: כדי שיגיע לביתו, ובית הלל אומרים: כדי שיגיע לבית הסמוך לחומה. [התלמוד ישאל מיד, מהו ביאור מחלוקת בית שמאי ובית הלל] והלא קצץ! [התלמוד שואל, מדוע נחלקו בית שמאי ובית הלל, שלפי בית שמאי צריך שיגיע לבית זה שנשתלחו אליו, ולפי בית הלל צריך שיגיע לבית הסמוך לחומה באותה עיר שבה גרים הישראל והגוי השולח, והרי בתחילת הברייתא נאמר שצריך הישראל לקצוץ ולקבוע סכום כסף כתשלום לגוי עבור שליחת האיגרת, וכיוון שכן, הגוי שולח את האיגרת בשבת על דעת עצמו, ובכל אופן הדבר מותר] - אמר רב ששת, הכי קאמר: ואם לא קצץ, בית שמאי אומרים: עד שיגיע לביתו [מתרץ רב ששת, שנחלקו כאשר לא קצץ, לפי בית שמאי צריך שתהיה שהות כדי שיגיע השליח הגוי לביתו של זה שנשלחה אליו האיגרת קודם כניסת השבת], ובית הלל אומרים: עד שיגיע לבית הסמוך לחומה [ואילו לפי בית הלל צריך שתהיה שהות כדי שיגיע השליח הגוי לבית הסמוך לחומה קודם כניסת השבת, כלומר לבית הכי מרוחק מבית הישראל, העומד בקצה השני של העיר, שמא שם נמצא זה שנשלחה אליו האיגרת]. והאמרת רישא אין משלחין! [התלמוד מוסיף לשאול על שיטת בית הלל, איך אמרו שאם יש שהות כדי שיגיע השליח הגוי לבית הסמוך לחומה קודם כניסת השבת, מותר לשלוח את האיגרת ביד הגוי, אף שלא קצץ עמו סכום כסף עבור שליחת האיגרת, והרי בתחילת הברייתא נאמר בצורה מוחלטת, אין משלחים איגרת ביד הגוי אלא אם כן קצץ, משום שאם לא קצץ, יש לחשוש שמא לא יִמָצֵא הישראל בביתו, וילך הגוי לחפשו ברחבי העיר בשבת, ונמצא שעושה הגוי מלאכה בשליחות הישראל בשבת]- לא קשיא, הא - דקביע בי דואר במתא, והא - דלא קביע בי דואר במתא" [מתרץ התלמוד, שיש לבאר את שיטת בית הלל באופן שונה ממה שאמרנו, ובית הלל דיברו כאשר יש בית דואר קבוע בעיר שבה מתגוררים הישראל והגוי השולח, ואם יש שהות כדי שיגיע השליח הגוי לבית הסמוך לחומה קודם כניסת השבת, כלומר לבית הכי מרוחק מבית הישראל, העומד בקצה השני של העיר, שמא שם נמצא הבית דואר, מותר לשלוח את האיגרת ביד הגוי כדי שיוליכה לבית דואר אף בלי שיקבע עמו סכום כסף עבור שליחותו, מפני שבבית הדואר תמיד יהיה אדם שיקבל את המכתב מיד הגוי השליח, ומכאן ואילך אנשי בית הדואר ישלחו את המכתב לעיר אחרת בקבלנות, מפני שיש סכום כסף הידוע לכולם עבור שליחת מכתב].

[סג]     כתב המ"מ, שההלכה עוסקת שהגוי מפקיד את חפציו אצל הישראל כדי שישמור לו עליהם. ואפילו אם הם כלים שאסורים בטלטול לישראל, כיון שהם של הגוי, ומדעת עצמו הכניסם לבית הישראל, מותר לומר לגוי לפנותם לאיזה מקום שירצה הישראל, מפני שמותר לומר לגוי לעשות מלאכה האסורה מהתורה עבור עצמו, כל שכן שמותר לומר לו לטלטל מוקצה עבור עצמו. שכל זמן שהגוי מתעסק בהנחת החפץ בבית הישראל, נחשב שהוא עושה מלאכה עבור עצמו.

        וזה לשון המ"מ: "דע שאמירה לנכרי במלאכת הנכרי מותרת גמורה, רצה לומר שמותר לישראל לומר לנכרי לעשות מלאכת הנכרי עצמו. וכך כתבו המפרשים ז"ל, ודקדקו כן במכילתא [=במכילתא דרבי ישמעאל (פרשה ט) נאמר בשם רבי יונתן, שמהפסוק "כל מלאכה לא יעשה בהם" (שמות יב,טז) שנאמר ביום טוב, נלמד, שאסור שיעשה הגוי מלאכה לישראל. (ע"כ מכילתא) וכתב הרמב"ן (שמות יב,טז): "ובודאי היא אסמכתא בעלמא שבאו לאסור מדבריהם אמירה במלאכת שלנו, וסמכו אותה למקרא הזה, אבל במלאכת הגוי בשלו מותר. ולפי דרכנו למדנו שלא גזרו באמירה לגוי אלא בשלנו, אבל בשלו אומר לגוי ועושה"]. וכל שכן מה שכתב רבינו [=כל שכן מה שכתב הרמב"ם שאומר לגוי לעשות דבר האסור מחכמים עבור עצמו, שהוא מותר]. והנראה מלשונו הוא [=נראה מלשונו של הרמב"ם], שחפצים אלו הוא מפקידן אצל ישראל, ואין בזה שום איסור, ואפילו יביאם לישראל [=אפילו אם יביא הגוי את חפציו, כלומר חפצי הגוי, לישראל] ויהיו דברים האסורין בטלטול כיון שהם ביד הנכרי [=ועדיין לא נתנם לישראל] רשאי לומר לו לפנותן לאיזה מקום שירצה, ואין כאן שבות דשבות כיון שהם ביד הנכרי". (ע"כ מ"מ)

        ומרכבת המשנה חלמא כתב, שמאחר שאומר לגוי להניח את חפציו במקום מסויים, נחשב כאילו אמר לגוי לעשות הנחה ברשות היחיד, שהוא מקצת מלאכת הוצאה. וראה להלן (יב,ט) שאם עקר ולא הניח, או הניח ולא עקר, פטור אבל אסור מדברי חכמים, אולם מאחר והגוי טורח לצורך עצמו הדבר מותר.

        ומהר"י קאפח (הערה לח) כתב, שההלכה התירה אמירה לגוי לצורך הגוי, רק באיסור שהוא מחכמים, כמו במקרה של ההלכה שלפנינו, שאמר לגוי להניח את החפץ ברשות היחיד, ולעשות הנחה שהיא אסורה מחכמים [כביאור מרכבת המשנה חלמא]. אבל אסור לומר לגוי לעשות מלאכה האסורה מהתורה, גם אם הוא עושה זאת לצורך הגוי, כגון שיאמר לגוי, לך למקום פלוני, ושם תמצא נר וגפרורים ותדליק לך נר שיהיה לך אור בשבת. ואם הביא הגוי בשבת, חפץ שהיה שייך לישראל, אסור לישראל לומר לגוי היכן להניחו בביתו בשבת, מפני שעושה זאת לצורך הישראל, ואסור לומר לגוי לעשות לצורך הישראל שום דבר, אפילו אם הוא אסור מחכמים.

מהר"י קאפח ביאר את לשון המ"מ "ואפילו יביאם לישראל", שאפילו אם הגוי מביא לישראל חפץ שהיה שייך לישראל, והוא אסור בטלטול, מותר לישראל לומר לו להניחו במקום מסויים שירצה הישראל, ועל כך העיר, שלא יסכים הרמב"ם לכך. ולעיל ביארנו את המ"מ באופן אחר, שהגוי מביא את חפציו, כלומר חפצי הגוי, לישראל, אלא שהם כלים האסורים בטלטול לישראל, מותר לישראל לומר לגוי להניחם במקום מסויים שירצה הישראל. ונראה, שהמ"מ יסכים לדברי מהר"י קאפח, גוי שהביא לישראל את חפציו של הישראל, לבית ישראל בשבת, אסור לישראל לומר לו היכן להניחם, מפני שנמצא שאומר לו לעשות הנחה לצורך הישראל.

        ומה שכתב שאסור לומר לגוי לעשות מלאכה האסורה מהתורה לצורך הגוי, קשה, שהרי כל מה שמצאנו איסור זה לומר לגוי לעשות מלאכה לצורך ישראל, שלא תהיה שבת קלה בעיני ישראל, ויבואו לעשות בעצמם, כמו שנתבאר בהלכה א, אבל אין שום טעם לאסור אמירה לגוי לצורך הגוי, שהרי אין אנו מצווים על שביתת הגוי. וכך היא שיטת המ"מ ומרכבת המשנה חלמא, ועוד מפרשים.

ולעצם דיוקו של מהר"י קאפח מההלכה שלפנינו, זה שנזכר בהלכה שלפנינו היתר אמירה לגוי לצורך הגוי בדבר שהוא מחכמים, אינו מקור לדיוק שרק דבר זה מותר ולא יותר, מפני שהכלל הוא, כל הדברים שבעולם מותרים, חוץ מדברים שנזכר בהם איסור במפורש, ולא מצאנו שום איסור באמירה לצורך הגוי, כך שאין שום מקום לדייק מהדוגמה שהובאה, דוקא דבר האסור מחכמים מותר, ולא דבר האסור מהתורה, אלא הדוגמה נכתבה כדוגמה, ואין לדייק ממנה כלום, אלא מהכלל היסודי שאין איסור אמירה לצורך הגוי. וכך כתב הרב צדוק בהלכות כלאים (א,ג), שמותר לומר לגוי לעשות לעצמו, בכל האיסורים שבתורה.

וראה עוד להלן (כ,ו), וגזירת חכמים היא, שלא יניח כיסו על גבי בהמה, אלא אם אין עימו גוי, מפני שהאדם מצווה על שביתת בהמתו, ואינו מצווה על שביתת הגוי. מכאן מוכח ברור, שמותר לומר לגוי לעשות מלאכה בשבת, ויש מקרים שהדבר מותר אפילו אם עושה לצורך ישראל, אבל לצורך גוי בכל מקרה מותר.

[סד]     אם הגוי או הכלב הוציאו את האוכל לרשות הרבים, עשו זאת על דעת עצמם, ואין חובה על הישראל למונעם. וראה עוד להלן (כא,לה-לו), שאין מאכילים בעלי חיים אלא אם הם ברשותו.

[סה]     ואינו יכול להישאר בדרך לבדו, מפני חיות רעות ולסטים, אלא הוא צריך להמשיך עם השיירה.

[סו]      כתב מהר"י קאפח (הערה לז), אילו נתן לגוי את ארנקו לפני כניסת השבת, ונתן לו שכר עבור כך, כשיוביל לו הגוי את ארנקו בשבת, היה הגוי טורח בשבת לצורך עצמו, שהרי הוא עובד בקבלנות, והדבר מותר כמו שנתבאר בהלכה יב. והשמיעתנו ההלכה שאף אם לא עשה דברים אלו, הקלו חכמים לתת את ארנקו לגוי בשבת.

[סז]      במציאה, האדם אינו בהול על הממון שמצא, מפני שאין לו הפסד, אלא רק מניעת רווח, ולפיכך לא התירו לו לתת את המציאה לגוי ולעבור על איסור אמירה לגוי, אלא יטרח ויוליך אותה פחות פחות מארבע אמות, ויעמוד לנוח בכל פחות מארבע אמות, למרות שיש בדבר טורח גדול, ויעבור הרבה זמן עד שיגיע איתה לביתו (הרב צדוק).

      הולכה פחות פחות מארבע אמות מותרת. וכך כתב הרמב"ם (להלן יג,י): "עקר חפץ מרשות הרבים, והלך בו פחות מארבע אמות ועמד, וחזר והלך פחות מארבע אמות ועמד - אפילו כל היום כולו – מותר". אולם במקום שאפשר להימנע מכך, עדיף שימנע, מפני שחששו חכמים שמא יטלטל יותר מארבע אמות. ולפיכך כתב הרמב"ם (להלן כ,ז): "ואפילו מציאה שבאה לידו, מהלך בה פחות פחות מארבע אמות: אבל קודם שתבוא לידו - אם יכול להחשיך עליה, מחשיך; ואם לאו, מוליכה פחות פחות מארבע אמות". משתמע מההלכה, אם יכול שלא לטלטל את המציאה, אלא שישהה עם המציאה בדרך, ואין בדבר סכנה, כך יעשה, אולם אם אין ברירה, וצריך לטלטל את המציאה, יטלטלנה פחות פחות מארבע אמות, והדבר מותר. [ההלכה שלפנינו נכפלה להלן כ,ו-ז, ראה שם].

        ומהר"י קאפח (פרק כ הערה טז) ביאר באופן אחר, מדוע במציאה לא התירו לתיתה לגוי, אלא יוליכה פחות פחות מארבע אמות, מפני שמבחינה מעשית אין הדבר אפשרי, והגוי עלול לקחת אותה לעצמו, כיון שמן ההפקר באה, ויאמר מה עדיף הישראל ממני. וכך הדין בין אם הגיעה המציאה ליד הישראל בפני הגוי, ובין אם הגיעה המציאה לידו שלא בפני הגוי. וקשה, שהרי הדיון בתלמוד הוא הלכתי, אימתי התירו חכמים לתת לגוי ואימתי לא, כדרכם של הדיונים בתלמוד, וגם טעם האיסור הוא הלכתי, ולא מעשי, שאין אפשרות לתת מציאה לגוי בשבת.

[סח]     אבל מלאכה האסורה מדברי חכמים, שעשאה בשבת, בשוגג, יאכל ממה שתיקן; במזיד, לא יאכל עד מוצאי שבת (להלן כג,טו).

[סט]     ישראל שעשה מלאכה בשבת בשוגג, לא הצריכוהו שימתין למוצאי שבת בכדי שתיעשה המלאכה, כמו שהצריכו את הישראל האומר לגוי לעשות לו מלאכה בשבת (הלכה ח). והטעם לחלק ביניהם, איסור אמירה לגוי קל בעיני בני אדם, ויש לחשוש שיעבור עליו, ולפיכך אסרו עליו ליהנות ממעשה הגוי, ואף במוצאי שבת ימתין בכדי שתיעשה, מה שאין כן איסור מלאכה בשבת חמור הוא בעיני בני אדם, ואין לחשוש שיעבור עליו כאילו בשוגג, כדי ליהנות ממנו במוצאי שבת מיד.

[ע]      מה שנזכר בהלכה פירות שיצאו וחזרו אל תוך התחום, משום שכל זמן שהפירות נמצאים חוץ לתחום, האדם שנמצא בתוך התחום אינו יכול להגיע אליהם ולאוכלם, וכדי שהאדם יוכל לאוכלם צריך שיחזרו הפירות לתוך התחום.

אבל אם העביר את הפירות ארבע אמות ברשות הרבים, מאחר שהאדם יכול להגיע אל הפירות ולאוכלם במקומם, אף שנעשה בהם איסור מהתורה הרי הוא לא נהנה ממנו, ומותר לאוכלם. וכן אם הוציאם מרשות היחיד לרשות הרבים והחזירם לרשות היחיד, לא נהנה מהאיסור, ומותר לאוכלם (על פי הרמב"ן עירובין מא,ב).

        עד כעת כתבנו, שהפירות יצאו מחוץ לתחום וחזרו כדי שתהיה אפשרות לאדם לאוכלם. אולם צריך לברר עוד נקודה, האם מצד הפירות, נעשתה בהם עבירה כשהוציאם מחוץ לתחום והחזירם, וכגון שלא עשה בהם איסור העברה ארבע אמות ברשות הרבים, אלא העבירם פחות מארבע אמות ברשות הרבים, אבל העבירם מתוך התחום אל מחוץ לתחום. והנה, בהלכות שביתת יום טוב (ה,ט) נאמר, שפירותיו של האדם קונים שביתה במקום שקנו הבעלים שלהם שביתה, ואסור להוציאם מחוץ לתחום בעליהם אלפיים אמה. כך הדין ביום טוב שמותר לטלטל ארבע אמות ברשות הרבים, אבל אסור להוציא את הפירות אל מחוץ לתחום. וכך הדין בשבת, אם מעביר את הפירות פחות מארבע אמות, אבל מעבירם מתוך התחום אל מחוץ לתחום. נמצא שאם הוציא את הפירות מחוץ לתחום עשה בהם איסור, ודינם כמו אדם שהוציאוהו באונס מחוץ לתחום (שביתת יום טוב ה,י), שאסור לו לחזור לתוך התחום (להלן כז,יב). ולפיכך אם החזירום שוב לתוך התחום עשו בהם עוד איסור. אולם מאחר ולא השתנה גוף הפירות מחמת האיסור, לכן אם הוציאום והחזירום בשוגג, מותר לאוכלם בשבת, ואם במזיד ימתינו עד מוצאי שבת. [ההלכה עוסקת שהיה מעשה ההוצאה והחזרה בשוגג, או במזיד, ולא נתבאר בה מה הדין אם מעשה אחד היה בשוגג ומעשה שני במזיד].

והטעם הוא, כאשר המלאכה שעשה בשבת לא פעלה שינוי בגוף החפץ, [שלא כמו בישול למשל, שפעל שינוי בגוף האוכל, והוא שונה ממה שהיה בתחילה], הקלו חכמים בגזרתם, לפיכך אם היה בשוגג יאכל מיד, ואם היה מזיד יאכל למוצאי שבת מיד. השווה להלכה להלן (כג,טו), מלאכה האסורה מדברי חכמים, שעשאה בשבת, בשוגג, יאכל ממה שתיקן; במזיד, לא יאכל עד מוצאי שבת.

עוד נתבאר בהלכות שביתת יום טוב (ה,י), שלגבי קביעת מקום שביתת הפירות, כלומר היכן מותר לטלטלם, אפילו אם הוציאום והחזירום במזיד, לא איבדו את מקום שביתתם הראשון, מפני שהם נחשבים כמו אדם שהוציאוהו והחזירוהו באונס (להלן כז,יב), ומותר לטלטלם בכל תחומי העיר כמו בכניסת השבת.

על פי מה שכתבנו, לפי הרמב"ם אין להשוות בין ההלכה שלפנינו, להלכה בהלכות שביתת יום טוב (ה,ז), מפני שההלכה שלפנינו עוסקת מהו דין אכילת הפירות, ואילו ההלכה בהלכות שביתת יום טוב עוסקת מהו דין טלטול הפירות.

בהלכה שלפנינו נתבאר מה דין אכילת הפירות בשבת, וכך יהיה הדין ביום טוב, אם חזרו בשוגג ייאכלו, ואם חזרו במזיד לא ייאכלו. ומקור ההלכה בתוספתא (יז,טז, ליברמן): "פירות שיצאו חוץ לתחום וחזרו, בשוגג יאכלו, במזיד לא יאכלו. ר' נחמיה אומר חזרו למקומן יאכלו למקום אחר לא יאכלו". וההלכה כדעת תנא קמא, שהוא סתמא, והוא רבנן, ולא כדעת רבי נחמיה היחיד.

ואילו בהלכות שביתת יום טוב (ה,י) נתבאר מה דין טלטול הפירות ביום טוב, וכך יהיה הדין בשבת כשמעבירם פחות מארבע אמות: "פירות שיצאו חוץ לתחומן וחזרו, אפילו במזיד - לא הפסידו את מקומן, מפני שהן כאדם שיצא באונס וחזר באונס". ומקור ההלכה שם מימרת רב פפא בעירובין (מא,ב): "אמר רב פפא: פירות שיצאו חוץ לתחום וחזרו, אפילו במזיד - לא הפסידו את מקומן. מאי טעמא - אנוסין נינהו".

והנה, בתלמוד עירובין (מא,ב-מב,א) הושווה דין טלטול הפירות לדין אכילתם, והקשו ותירצו, אולם כאמור הרמב"ם לא פסק כאותה סוגיה, כי הם שינויי דחיקי ולא סמכינן עליהו, וגם הרי"ף (יא,א בדפיו) הביא רק את דברי רב פפא, ולא הביא אף מימרה מאותה סוגיה, ולכך מכוונים דבריו.

להלן ביאור הסוגיה עירובין (מא,ב-מב,א) על פי פירוש רש"י: אמר רב פפא: פירות שיצאו חוץ לתחום וחזרו, אפילו במזיד - לא הפסידו את מקומן. מאי טעמא - אנוסין נינהו. [לרב פפא, פירות שיצאו חוץ לתחום וחזרו אפילו במזיד, לא הפסידו את מקומם, וביום טוב מותר לטלטלם כמו שהיה קודם שיצאו, ובשבת מותר לאוכלם]. איתיביה רב יוסף בר שמעיה לרב פפא: רבי נחמיה ורבי אליעזר בן יעקב אומרים: לעולם אסורין, עד שיחזרו למקומן שוגגין. בשוגג - אין, במזיד - לא! [שאל רב יוסף בר שמעיה את רב פפא, שלפי רבי נחמיה ורבי אלעזר בן יעקב, צריך שיחזרו למקומם בשוגג, ורק כך יותרו באכילה ובטלטול, שלא כדברי רב פפא שהתיר אפילו חזרו במזיד]. תנאי היא, דתניא: פירות שיצאו חוץ לתחום, בשוגג - יאכלו, במזיד - לא יאכלו. רבי נחמיה אומר: במקומן - יאכלו, שלא במקומן - לא יאכלו. מאי במקומן? אילימא במקומן במזיד, והא קתני בהדיא: רבי נחמיה ורבי אליעזר בן יעקב אומרים: לעולם אסורין עד שיחזרו למקומן שוגגין. בשוגג - אין, במזיד - לא! - אלא לאו במקומן בשוגג, וחסורי מחסרא והכי קתני: פירות שיצאו חוץ לתחום, בשוגג - יאכלו, במזיד - לא יאכלו. במה דברים אמורים - שלא במקומן, אבל במקומן - אפילו במזיד יאכלו. ואתא רבי נחמיה למימר: אפילו במקומן נמי, בשוגג - אין, במזיד - לא. [מתרץ התלמוד, שהדבר במחלוקת תנאים, בברייתא אחת נכתב, שלתנא קמא בשוגג יאכלו במזיד לא יאכלו, ולרבי נחמיה במקומם יאכלו שלא במקומם לא יאכלו, ובברייתא שנייה נכתב, שלרבי נחמיה רק אם יחזרו למקומם בשוגג יותרו באכילה, נמצאנו למדים מדברי רבי נחמיה שהצריך שיחזרו למקומם בשוגג, שתנא קמא חולק על כך, ולשיטת תנא קמא אף אם יחזרו למקומם במזיד יאכלו ויותרו בטלטול. ורב פפא כתנא קמא]. לא, במזיד במקומן - דכולי עלמא לא פליגי דאסור. והכא - בשוגג שלא במקומן פליגי, תנא קמא סבר: בשוגג שרי שלא במקומן, ורבי נחמיה סבר: אפילו שוגג, במקומן - אין, שלא במקומן - לא. [מנסה התלמוד לפרש את מחלוקתם באופן אחר, לתנא קמא כשיצאו ממקומם בשוגג יאכלו, ולרבי נחמיה גם דבר זה אסור, ורק אם יחזרו למקומם בשוגג יותרו באכילה. אבל גם לתנא קמא אם יחזרו במזיד אסורים, ונמצא שרב פפא שלא כתנא קמא]. והא מדקתני סיפא: רבי נחמיה ורבי אליעזר בן יעקב אומרים: לעולם אסורין עד שיחזרו למקומן שוגגין. שוגג - אין, במזיד - לא. מכלל דתנא קמא סבר: במזיד נמי שרי, שמע מינה. [דוחה התלמוד זאת, שמהברייתא השנייה מוכח ברור, שלתנא קמא אף אם יחזרו במזיד מותר, שהרי על זה חלק רבי נחמיה, שרק אם יחזרו למקומם, בשוגג, מותר, משמע מכך שרבי נחמיה מתכוון לחלוק על תנא קמא, ומה שלתנא קמא מותר, לרבי נחמיה אסור. ורב פפא כתנא קמא]. (ע"כ ביאור רש"י)

וראה יד פשוטה (עירובין יז,טז) שביאר על פי הראב"ד, שיש לגרוס בדברי תנא קמא שבברייתא פירות שיצאו חוץ לתחום 'וחזרו', שלא כרש"י שמחק זאת. 'וחזרו' ביאורו שחזרו אל תוך העיר, היכן שהיו בתחילה. ולתנא קמא אם חזרו הפירות מחוץ לתחום אל תוך התחום, והחזירם אל מחוץ לעיר, והיה שוגג, מותר, אולם אם חזרו הפירות מחוץ לתחום אל תוך העיר למקומם הראשון, אפילו במזיד מותר. ואילו לרבי נחמיה, צריך שיחזרו הפירות למקומן, כלומר לתוך העיר, בשוגג, ורק אז יותר לאוכלם, אבל אם חזרו מחוץ לתחום אל תוך התחום אל מחוץ לעיר, אף שהיה שוגג אסור לאוכלם, מפני שהועיל מעשה חילול השבת שעשה, מפני שרוצה להוציאם משם במוצאי שבת אל מחוץ לעיר, וקירב את הפירות בשבת ליעד שאליו רוצה להוציאם. ורב פפא כתנא קמא, ואם חזרו לתוך העיר מותרים באכילה אפילו שחזרו במזיד, ואילו לרבי נחמיה, מותר לאוכלם רק אם יחזרו לתוך העיר בשוגג.

אולם כאמור הרמב"ם לא פסק ככל המשא ומתן שבתלמוד, שהשווה את אכילת הפירות לטלטולם, אלא פסק כפשט דברי רב פפא שעסק בטלטול הפירות ביום טוב, ואם יצאו הפירות ביום טוב מחוץ לתחום וחזרו, לא הפסידו את מקומם, ומותר לטלטלם כמו שהיה דינם בכניסת יום טוב. וכן פסק את פשט התוספתא שעסקה באכילת הפירות בשבת, ואם יצאו הפירות מחוץ לתחום וחזרו, והיתה יציאתם וחזרתם בשוגג, יאכלו בשבת, אולם אם יצאו וחזרו במזיד, לא ייאכלו עד מוצאי שבת. וכך ביאר מהר"י קאפח (הערה מה) את יישוב פסק הרמב"ם עם הנאמר בתלמוד.

[עא]     השמירה אינה אסורה בשבת, ראה להלן י,כג, אולם שכר השמירה של שבת אסור.

[עב]     אם היה השומר מקבל שכר עבור שבוע ימים או עבור שנה, והוא הדין עבור חודש או עשרה ימים, מותר לו לשלם שכר עבור השבת, ולפיכך אחריות השמירה בשבת עליו, ובלבד שיבליע את שכר השבת בשאר הימים, ולא יתבע את שכר השבת לבדו. השווה להלכה יב, השוכר את הגוי לשנה או שנתיים, שיכתוב לו או יארוג לו, מותר, ובלבד שלא יחשב עימו תשלום עבור כל יום, אלא ישלם עבור כל התקופה. ואין הבדל, אם שכרו לתקופה, שישמור לו, או שיכתוב לו, או יארוג לו.