פרק ט – מלאכות: אפייה
עד בציעה
אפייה ובישול
א.
האופה כגרוגרת, חייב. אחד האופה את
הפת, או המבשל את המאכל או את הסממנין, או המחמם את המים – הכול עניין אחד הוא.
שיעור המחמם את המים, כדי לרחוץ בהן אבר קטן; ושיעור מבשל סממנין, כדי שיהיו
ראויין לדבר שמבשלין אותן לו.
האופה כגרוגרת, חייב.
בין אם אפה את הפת, או בישל את המאכל או את הסממנים[א],
או חימם את המים – כולם נכללים בהגדרת מבשל. מפני שהגדרת מבשל, שבאמצעות חום האש, מכשיר
את המאכל לאכילה, או את המים לשימוש.
דרגת החום שיחמם את
המים כדי להתחייב, שתהיה היד סולדת בהם [=היד נרתעת מלגעת בהם], כלומר שכריסו של
תינוק נכווית מהם, מפני שבחום זה שינה את מהות המים, שכעת הם ראויים לרחיצה. ואף
שכריסו של תינוק נכווית מחום זה, מים אלו ראויים לרחיצה לבני אדם גדולים, מפני שכריסו
של תינוק רגישה לחום ומחמת כך כבר בחום זה היא נכווית, אולם בני אדם גדולים פחות
רגישים לחום, וכשמחממים את המים לרחיצה מחממים אותם בדרגת חום זו, ורוחצים בהם,
ולפיכך בה משערים. ואין לומר שיתחייב על חימום המים רק אם ירתיח אותם כדי לבשל בהם,
מפני שניתן ליהנות מחימום המים גם בדרגת חום הפחותה מכך. מאחר ושיערנו את דרגת חום
המים ברחיצה, נשער גם את כמות המים שיחמם ברחיצה, וכשיחמם מהמים כמות שיש בה כדי לרחוץ
את האצבע הקטנה שברגל האיש הגדול, הרי הוא אב מלאכה של מבשל, וחייב[ב].
כמות הסממנים שצריך
לבשל כדי להתחייב, שיהיה בהם בשביל הדבר שבישל אותם, אם לצביעה שיהיה בהם כדי
לצבוע חוט שאורכו ארבעה טפחים[ג],
ואם לרפואה שיהיה בהם כדי צורכו, וכן בשאר הדברים. ומשך הזמן שצריך לבשל את
הסממנים, כדי שיהיו ראויים לדבר שבשבילו בישלם, אם לצביעה או לרפואה וכדומה[ד].
ב.
הנותן ביצה בצד המיחם בשביל
שתתגלגל, ונתגלגלה – חייב: שהמבשל בתולדת האור, כמבשל באור עצמה. וכן המדיח בחמין
מליח הישן, או קולייס האספנין והוא דג דק ורך ביותר – הרי זה חייב: שהדחתן בחמין,
זה הוא גמר בישולן. וכן כל כיוצא בהן.
המבשל בתולדות האש,
כמבשל באש עצמה. לפיכך הנותן ביצה על כלי מתכת חם שהורד מעל האש[ה],
כדי שתתבשל קצת[ו]
– חייב.
המערה מים חמים מכלי
ראשון [=כלי שהיה על גבי האש והורד ממנה] על גבי דג שנמלח ושהה במלחו זמן רב, או על
גבי דג הנקרא 'קולייס האספנין' והוא דג דק ורך ביותר[ז]
– חייב: שהעירוי מכלי ראשון על גבי דגים אלו הוא גמר בישולם, למרות שרק הדיחם ולא
שהו במים החמים כלל[ח].
וכן כל כיוצא בהם.
ג.
המפקיע את הביצה בבגד חם, או בחול
ובאבק דרכים, שהן חמים מפני השמש – אף על פי שנצלת, פטור: שתולדות חמה, אינם
כתולדות האש; אבל גזרו עליהן, מפני תולדות האור. וכן המבשל בחמי טבריה וכיוצא בהם,
פטור. המבשל על האור דבר שהיה מבושל כל צורכו, או דבר שאינו צריך בישול כלל –
פטור.
המבשל בתולדות חמה
פטור [אבל אסור], מפני שאין דרך לבשל בחמה[ט].
לפיכך השובר את הביצה לתוך בגד חם, שהוחם בשמש, כדי שתתבשל מחומו, וכן הנותן את
הביצה בתוך חול או בתוך אבק דרכים [=חול דק שנטחן מדריכת בני אדם וגלגלי העגלות,
והוא מעלה אבק בשעה שדורכים עליו], שהוחמו בשמש[י]
– אף על פי שהתבשלה הביצה לגמרי[יא],
פטור. והטעם שאין המבשל בתולדות חמה מותר לכתחילה, מפני שגזרו עליהם, שמא יבוא
להתיר לבשל בתולדות האש[יב].
המבשל בחמי טבריה [=המעיינות החמים הטבעיים שבטבריה]
וכיוצא בהם, פטור, מפני שאין דרך לבשל בחמי טבריה[יג].
המבשל על האש דבר
שהיה מבושל כל צורכו, או דבר שאינו צריך בישול כלל [=כגון תפוח עץ, שהבישול פוגם
את טעמו[יד]]
– פטור [אבל אסור[טו]]. [הוספה] אבל בכלי ראשון מותר[טז].
כבר ביארנו (לעיל ג,י)
שהפלטה נחשבת כמו אש. לפיכך, סיר עם תבשיל שהיה מונח על הפלטה בשבת, וראה שהמים של
התבשיל עומדים להתאדות וייחרך התבשיל, אסור להוסיף לסיר מים, אפילו אם הם מים רותחים
שהתחממו בתוך כלי אחר על הפלטה, מפני שבשעה שמערה את המים לתוך הסיר, הוא מערה
אותם מתוך כלי שאינו על האש, ונמצא שכעת הוא נותן מים על האש בשבת, ואסור לבשל
בשבת על האש מאכלים או משקים, גם אם הם מבושלים כל צורכם, ואינם צריכים בישול[יז].
ד.
אחד נתן את האור, ואחד נתן את
העצים, ואחד נתן את הקדירה, ואחד נתן את המים, ואחד נתן את הבשר, ואחד נתן את
התבלין, ובא אחר והגיס – כולם חייבים משום מבשל: שכל העושה דבר מצורכי הבישול, הרי
זה מבשל. אבל אם שפת אחד את הקדירה תחילה, ובא אחר ונתן את המים, ובא אחר ונתן את
הבשר, ובא אחר ונתן את התבלין, ובא אחר ונתן את האור, ובא אחר ונתן עצים על האור,
ובא אחר והגיס – שניים האחרונים בלבד, חייבין משום מבשל.
בני אדם שבאו כאחת,
והיתה מטרתם לבשל, ונתנו את חומרי הבישול בזה אחר זה ללא הפסק ביניהם, ונתן אחד מהם
את האש, ואחד נתן את העצים, ואחד נתן את הקדירה, ואחד נתן את המים, ואחד נתן את
הבשר, ואחד נתן את התבלין, ובא אחר והגיס [=בחש את התבשיל] – כולם חייבים משום
מבשל [נותן האש ונותן העצים, חייבים גם משום מבשל וגם משום
מבעיר][יח]: שכל העושה דבר מצורכי הבישול, הרי זה
מבשל[יט].
[גם נותן האש והעצים והקדירה, התכוונו לעשות דברים כדי לבשל את הבשר שביד חברם,
והגדרת המלאכה נקבעת על פי הכוונה[כ]].
אבל אם באו בזה אחר זה, ואחד שפת את הקדירה תחילה, ובא אחר ונתן את המים, ובא אחר
ונתן את הבשר, ובא אחר ונתן את התבלין, ובא אחר ונתן את האש, ובא אחר ונתן עצים על
האש, ובא אחר והגיס – שניים האחרונים בלבד חייבים משום מבשל, ונותן האש חייב משום
מבעיר, ואלה שקדמוהו פטורים לגמרי, שכיון שלא היתה אש, אינם חייבים משום מבשל
[נותן העצים, חייב גם משום מבשל וגם משום מבעיר][כא].
ה.
הניח בשר על גבי גחלים – אם נצלה
בו כגרוגרת, אפילו בשניים ושלושה מקומות – חייב; לא נצלה בו כגרוגרת, אבל נתבשל
כולו חצי בישול – חייב. נתבשל חצי בישול מצד אחד, פטור – עד שיהפוך בו, ויתבשל חצי
בישול משני צדדיו. שכח והדביק פת בתנור בשבת, ונזכר – מותר לו לרדותה, קודם שתיאפה
ויבוא לידי מלאכה.
הניח בשר על גבי
גחלים – אם נצלה בו צלייה גמורה כשיעור גרוגרת [=נפח של תאנה מיובשת[כב]],
אפילו שלא נצלה שיעור זה במקום אחד, אלא הוא מצטרף משניים ושלושה מקומות – חייב;
לא נצלה בו צלייה גמורה כשיעור גרוגרת, אבל נתבשל כל הבשר [מכל עבריו] בשיעור חצי
בישול[כג]
– חייב. נתבשל חצי בישול מצד אחד, פטור – עד שיהפוך את הבשר, ויתבשל חצי בישול
משני צדדיו.
הדביק פת בתנור בשבת,
בשוגג, כגון ששכח שהיום שבת או שהדבר אסור, ונזכר – מותר לו לרדות[כד]
את הפת מהתנור, קודם שתיאפה ויעבור על איסור מלאכה מהתורה, ואף על פי שרדיית הפת
מהתנור בשבת אסורה מדברי חכמים, התירו לו דבר זה[כה].
[הוספה] וכשהוא רודה, לא ירדה במרדה[כו]
אלא בסכין[כז].
ו.
המתיך אחד ממיני מתכות כל שהוא, או
המחמם את המתכת עד שתיעשה גחלת – הרי זה תולדת מבשל. וכן הממסס את הדונג, או את
החלב, או את הזפת, והכופר, והגופרית, וכיוצא בהם – הרי זה תולדת מבשל. וכן המבשל
כלי אדמה עד שייעשו חרס, חייב משום מבשל. כללו של דבר: בין שריפה גוף קשה באש, או
שהקשה גוף רך – הרי זה חייב, משום מבשל.
המתיך [=ממיס] אחד ממיני
מתכות כל שהוא, או המחמם את המתכת עד שתיעשה גחלת, וחיממה כדי לרככה ולעבדה[כח]
– הרי זה תולדת מבשל. וכן הממיס את הדונג[כט],
או את החֵלֶב[ל],
או את הזפת[לא],
והכופר[לב],
והגופרית[לג],
וכיוצא בהם – הרי זה תולדת מבשל. וכן המבשל כלי אדמה [כלים העשויים מחימר] עד
שייעשו חרס, חייב משום תולדת מבשל. כללו של דבר: בין שריכך גוף קשה באש, או שהקשה
גוף רך – הרי זה חייב משום תולדת מבשל.
גזיזה
ז.
הגוזז צמר או שיער – בין מן הבהמה
בין מן החיה, בין מן החי בין מן המת, אפילו מן השלח שלהן – חייב. כמה שיעורו, כדי
לטוות ממנו חוט שאורכו כרוחב הסיט כפול; וכמה רוחב הסיט – כדי למתוח מן בוהן של יד
עד האצבע הראשונה, כשיפתח ביניהן בכל כוחו, והוא קרוב לשני שלישי זרת. התולש כנף
מן העוף, הרי זה תולדת גוזז. הטווה את הצמר מן החי, פטור – שאין דרך גזיזה בכך,
ואין דרך ניפוץ בכך, ואין דרך טווייה בכך.
הגוזז צמר[לד]
או שיער[לה]
בעזרת כלי[לו]
– בין מן הבהמה בין מן החיה, בין מן החי בין מן המת, אפילו אם גזז מהעור שהופשט
אחרי השחיטה – חייב. וכמה שיעורו? כדי לטוות ממנו חוט שאורכו ארבעה טפחים [32
ס"מ][לז].
התולש בידו[לח]
כנף מן העוף, הרי זה תולדת גוזז. הגוזז את הצמר וטווה אותו כשהוא עדיין מחובר בחי,
פטור – שאין דרך גזיזה בכך, ואין דרך ניפוץ[לט]
בכך, ואין דרך טווייה בכך[מ].
ח.
הנוטל ציפורניו, או שיערו, או
שפמו, או זקנו – הרי זה תולדת גוזז, וחייב: והוא, שייטול בכלי; אבל אם נטלן בידו,
בין לו בין לאחר – פטור. וכן החותך יבולת מגופו, בין ביד בין בכלי – פטור, בין לו
בין לאחר. ומותר לחתוך יבולת במקדש ביד, אבל לא בכלי; ואם הייתה יבשה – חותכה אף
בכלי, ועובד.
הנוטל [=הגוזז] ציפורניו[מא],
או שערו, או שפמו, או זקנו – הרי זה תולדת גוזז, וחייב: ובתנאי, שייטול בכלי; אבל
אם נטלן בידו, בין לו בין לאחר – פטור, מפני שאין הדרך ליטלן מהגוף בידו, אלא בכלי.
וכן החותך יבלת [=תפיחה קשה בעור הגוף] מגופו, בין ביד בין בכלי – פטור, בין לו
בין לאחר [יבלת היא כבשר, ולפיכך אף בכלי פטור אבל אסור, ולא חייב]. ומותר לחתוך
יבלת במקדש ביד, אבל לא בכלי[מב];
ואם הייתה יבשה – חותכה אף בכלי, ועובד[מג],
מפני שיבלת יבשה נפרכת בקלות ונחשבת כעקורה, ולפיכך מותר לחותכה אף בכלי.
ט.
הנוטל שיערו בכלי, כמה ייטול ויהיה
חייב – שתי שערות; ואם ליקט לבנות מתוך שחורות, אפילו אחת – חייב.
מה שאמרנו בהלכה
הקודמת שהנוטל שערו בכלי חייב, השיעור להתחייב – שתי שערות; ואם ליקט לבנות מתוך
שחורות, אפילו אחת – חייב. ואפילו ליקט בידו חייב, מפני שהדרך ללקט לבנות מתוך
שחורות אפילו בידו[מד].
ציפורן
שפירש רובה, וציצין של עור שפירש רובן – אם פירשו כלפי מעלה, ומצערות אותו – מותר
ליטול אותן בידו, אבל לא בכלי; ואם נטלן בכלי, פטור. ואם אינן מצערות אותו, אפילו
בידו אסור. ואם לא פירש רובן – אפילו מצערות אותו, אסור ליטלן בידו; ואם נטלן
בכלי, חייב.
ציפורן שפירש רובה, ורצועות
עור דקות סביב הצפורן [=ציצין של עור], שפירשו רובן – אם פירשו כלפי מעלה [=בניגוד
לכיוון גידולן הטבעי], ומצערות אותו[מה]
– מותר ליטול אותן בידו, אבל לא בכלי. שכיון שפירשו רובן הם קרובות להיתלש, וכאילו
נתלשו, ומשום צערו התירו חכמים ליטול אותן בידו, ולא אסרו[מו];
ואם נטלן בכלי, פטור [הטעם שאינו חייב, מפני שפירשו רובן, ונחשבות כתלושות]. ואם
אינן מצערות אותו, אפילו בידו אסור. ואם לא פירש רובן – אפילו מצערות אותו, אסור
ליטלן בידו; ואם נטלן בכלי, חייב. שכיון שלא פירשו רובן, הם כמחוברות, והדין בהם
כמו שנתבאר בהלכה ח.
ליבון
י.
המלבן את הצמר, או את הפשתן, או את
השני, וכן כל כיוצא בהן ממה שדרכו להתלבן – חייב. וכמה שיעורו – כדי לטוות ממנו
חוט אחד, אורכו כמלוא רוחב הסיט כפול, שהוא אורך ארבעה טפחים.
המלבן[מז]
את הצמר, או את הפשתן, או את השני [=משי[מח]],
וכן כל כיוצא בהם ממה שדרכו להתלבן, על ידי שרייה ממושכת במים עד שיהיו לבנים, או
על ידי שפשוף בתוך המים עד שיהיו לבנים, בין אם הוסיף חומרי ניקוי ובין אם לא
הוסיף חומרי ניקוי; או על ידי נתינתם לתוך התנור לאחר שרייתם במים כדי שהמים
המלוכלכים המעורבים בהם יתאדו ומחמת כך ילבינו[מט]
– חייב. וכמה שיעורו – כדי לטוות ממנו חוט אחד, שאורכו ארבעה טפחים [32 ס"מ][נ].
יא.
והמכבס בגדים – הרי הוא תולדת המלבן, וחייב. והסוחט
את הבגד עד שיוציא המים שבו – הרי זה מכבסו, וחייב: שהסחיטה מצורכי כיבוס היא, כמו
שההגסה מצורכי הבישול. ואין סחיטה בשיער; והוא הדין לעור, שאין חייבין על סחיטתו.
המכבס בגדים במים, הרי
הוא תולדת המלבן, וחייב. וההבדל בין מלבן למכבס, שבמלבן המתין עד שיתלבן הבגד,
ובמכבס לא המתין עד שילבינו, אלא שיתנקו הבגדים קצת[נא]. והסוחט את הבגד עד שיוציא את המים
שבו – הרי זה מכבסו, וחייב: שהסחיטה מצורכי כיבוס היא, כמו שההגסה [=בחישת התבשיל]
מצורכי הבישול. ולמרות שאפשר לבשל ללא הגסה, וכן אפשר לכבס ללא סחיטה, מכיון
שההגסה מסייעת לבישול, והסחיטה מסייעת לכיבוס, לפיכך המגיס הרי הוא מבשל, והסוחט
הרי הוא מכבס[נב].
מותר לסחוט שיער
בשבת, מפני שהשיער קשה ואינו בולע את המים, ומבחינה מציאותית אין אפשרות לסוחטו [=אין
סחיטה בשיער][נג];
אבל העור אסור לסוחטו מדברי חכמים, מפני שאם הוא רך, הרי הוא מתכבס ונסחט[נד].
והטעם שאין חייבים על סחיטתו מהתורה, מפני שאין דרך בני אדם לכבס ולסחוט את העור,
ומלאכות שבת נקבעות על פי דרך בני אדם[נה].
ניפוץ
יב.
המנפץ את הצמר, או את הפשתן, או את
השני, וכיוצא בהן – חייב. וכמה שיעורו – כדי לטוות ממנו חוט אחד, אורכו ארבעה
טפחים. והמנפץ את הגידים עד שייעשו כצמר, כדי לטוות אותן – הרי זה תולדת מנפץ,
וחייב.
המנפץ את הצמר, או את
הפשתן, או את השני [=משי], וכיוצא בהן – חייב. ומהו מנפץ? שיחבוט עם מקל וכדומה על
הצמר כדי להפריד את סיביו המודבקים, וכך יכשיר אותו לטוויה[נו].
וכמה שיעורו – כדי לטוות ממנו חוט אחד, אורכו ארבעה טפחים. והמנפץ [=מרכך באבנים[נז]]
את הגידים [=מיתרי הבשר הקושרים את השריר אל העצם] עד שייעשו כצמר, כדי לטוות אותן
– הרי זה תולדת מנפץ[נח],
וחייב.
צביעה
יג.
הצובע חוט שאורכו ארבעה טפחים, או
דבר שאפשר לטוות ממנו חוט כזה – חייב. ואין הצובע חייב, עד שיהא צבע המתקיים; אבל
צבע שאינו מתקיים כלל, כגון שהעביר סרק או ששר על גבי ברזל או נחושת וצבעו – פטור:
שהרי אתה מעבירו לשעתו, ואינו צובע כלום; וכל שאין מלאכתו מתקיימת בשבת, פטור.
הצובע חוט שאורכו
ארבעה טפחים [32 ס"מ], או דבר שאפשר לטוות ממנו חוט כזה – חייב. ואין הצובע
חייב, עד שיהיה צבע המתקיים; אבל צבע שאינו מתקיים כלל, כגון שהעביר סרק [=צבע
אדום[נט]]
העשוי לצביעת הפנים, או ששר [=צבע אדום בהיר] העשוי לצביעת קירות, על גבי ברזל או
נחושת וצבעו – פטור: שהרי צבע זה ניתן להסרה מיידית, ונמצא שלא צבע כלום[ס].
וכלל בידינו בכל מלאכות שבת: כל שאין מלאכתו מתקיימת, אם עשאו בשבת, פטור[סא].
יד.
העושה עין הצבע – הרי זה תולדת
צובע, וחייב. כיצד: כגון שנתן קלקנתוס לתוך מי עפצה, שנעשה הכול שחור; או שנתן
איסטיס לתוך מי כרכום, שנעשה הכול ירוק; וכן כל כיוצא בזה. וכמה שיעורו, כדי לצבוע
בו חוט שאורכו ארבעה טפחים.
העושה עין הצבע [=גוון
לצביעה על ידי ערבוב של כמה חומרים] – הרי זה תולדת צובע, וחייב. מפני שיצר צבע
חדש שיש בו תועלת, כמו צובע חפץ שיצר בחפץ צבע חדש שיש בו תועלת. כיצד? כגון שנתן
קלקנתוס[סב]
לתוך מי עפצים[סג],
שנעשה הכול שחור; או שנתן איסטיס[סד]
לתוך מי כרכום[סה],
שנעשה הכול ירוק; וכן כל כיוצא בזה. וכמה שיעורו, כדי לצבוע בו חוט שאורכו ארבעה
טפחים [32 ס"מ]. [הוספה] אבל השורה דיו יבש או סממנים [=החומרים שמהם מכינים
דיו] במים, חייב משום מכה בפטיש, מפני שבכך נשלמה מלאכת הכנת הצבע; ואין לחייבו
משום שצבע את המים, מפני שאין לאדם צורך בצביעת המים ללא תועלת[סו].
טוויה
טו.
הטווה אורך ארבעה טפחים מכל דבר
הנטווה, חייב: אחד הטווה את הצמר, או את הפשתן, או את השיער, או את הנוצה, או את
הגידין, וכן כל כיוצא בהן. העושה את הלבד – הרי זה תולדת טווה, וחייב: והוא, שילבד
דבר שאפשר לטוות ממנו אורך ארבעה טפחים בעובי בינוני.
הטווה [=עושה חוט
מהצמר] אורך ארבעה טפחים מכל דבר הנטווה, חייב: אחד הטווה את הצמר, או את הפשתן,
או את השיער [של עזים ושאר בעלי חיים], או את הנוצה [של העוף], או את הגידין
[=מיתרי הבשר הקושרים את השריר אל העצם], וכן כל כיוצא בהן. העושה את הלבד [=סיבים
וחוטים שדיבקום זה בזה ועשה מהם בד ללא אריגה] – הרי זה תולדת טווה, וחייב: והוא,
שילבד דבר שאפשר לטוות ממנו אורך ארבעה טפחים בעובי בינוני.
עשיית נירין
טז.
העושה שני בתי נירין, חייב. העושה
נפה, או כברה, או סל, או סבכה, או שסרג מיטה בחבלים – הרי זה תולדת עושה נירין;
ומשיעשה שני בתים כאחד מכל אלו, חייב. וכן כל העושה שני בתים בדבר שעושין אותו
בתים בתים כגון אלו, חייב.
העושה שני בתי נירין,
חייב. ומהו עושה שני בתי נירין? שיעשה [=שילפף] שתי לולאות שבהם יעברו חוטי השתי, על
הקנה [=מנור האורגים][סז]. העושה נפה [=כלי בעל נקבים קטנים
שמנפים בו קמח], או כברה [=כלי בעל נקבים גדולים שמנפים בו זרעונים[סח]],
או סל, או סבכה [=כיסוי ראש העשוי מרשת צפופה[סט]],
או שסרג מיטה בחבלים [=מתח את חבלי המיטה שתי וערב] – הרי זה תולדת עושה נירין.
מפני שהעושה את הנירין יוצר שני בתים [=שתי לולאות, שני חורים], וגם אדם זה שיצר
כלים אלו באריגה גסה, יצר שני בתים [=שני חורים] במרווחים שיש בין השתי והערב. ואינו
תולדה של אורג, מפני שהאורג עושה אריגה צמודה וצפופה, ואילו בכלים אלו יש מרווחים
באריגה[ע];
ומשיסרג שתי וערב, ויצור בסירוג שני בתים[עא]
באחד מכל אלו, חייב. וכן כל העושה שני בתים בדבר שעושים אותו בתים בתים כגון אלו,
חייב.
הנסכת מסיכה ואריגה
יז.
דרך האורגין, שמותחין החוטין תחילה
באורך היריעה וברוחבה; ושניים אוחזין זה מכאן וזה מכאן, ואחד שובט בשבט על החוטין
ומתקן אותן זה בצד זה, עד שתיעשה כולה שתי בלא ערב. ומתיחת החוטין כדרך האורגין,
היא הנסכת המסכה; וזה המותח, נקרא מסך. וכשכופלין אותה ומתחיל להכניס הערב בשתי,
נקרא אורג.
דרך האורגים, שמותחים
את החוטים תחילה באורך היריעה וברוחבה; ושניים אוחזים זה מכאן וזה מכאן, ואחד מכה
במקל [=שובט בשבט] על החוטים ומתקן אותם זה בצד זה שלא יסתבכו זה בזה, עד שתיעשה
כולה שתי[עב]
בלא ערב[עג].
ומתיחת החוטים כדרך האורגים, היא הנסכת המסכה[עד];
וזה המותח, נקרא מסך. וכשמגביה את חצי מחוטי השתי[עה],
ומתחיל להכניס את חוט הערב במרווח שנוצר באמצע חוטי השתי, נקרא אורג.
יח.
המסך חייב, והיא מלאכה מאבות
מלאכות. והשובט על החוטין עד שיתפרקו ויתקנם, הרי זה תולדת מסך. וכמה שיעורו,
משיתקן רוחב שתי אצבעות. וכן האורג שני חוטין ברוחב שתי אצבעות, חייב. בין שארגן
בתחילה, בין שהיה מקצת הבגד ארוג וארג על האריג – שיעורו שני חוטין; ואם ארג חוט
אחד, והשלים בו הבגד – חייב. ארג בשפת היריעה, שני חוטין ברוחב שלושה בתי נירין –
חייב: הא למה זה דומה, לאורג צלצול קטן ברוחב שלושה בתי נירין.
המסך חייב, והיא
מלאכה מאבות מלאכות. והמכה במקל [=והשובט] על החוטים עד שיתפרדו זה מזה, ויתקנם
שלא יסתבכו זה בזה, הרי זה תולדת מסך. וכמה שיעורו, משיתקן רוחב שתי אצבעות.
וכן האורג שני חוטים
ברוחב שתי אצבעות, חייב. בין שארגם בתחילת הבגד, בין שהיה מקצת הבגד ארוג, והוסיף
לארוג בקצה הבגד הקיים – שיעורו שני חוטים; ואם ארג חוט אחד, והשלים בו את הבגד – חייב,
מפני שהשלמת הבגד היא פעולה בעלת משמעות, אף בלא אריגת שני חוטים[עו].
ארג בקצה הבגד, שני חוטים ברוחב שלושה בתי נירין[עז]
– חייב, מפני שעושה בקצה הבגד אריגה מיוחדת לחיזוק או לקישוט[עח],
ובשיעור זה כבר הועיל במעשיו: הא למה זה דומה, לאורג חגורה קטנה ברוחב שלושה בתי
נירין, שאורג אותה אריגה חזקה, ובשיעור שלושה בתי נירין הועיל במעשיו וחייב.
יט.
המדקדק את החוטין, ומפרידן בעת
האריגה – הרי זה תולדת אורג. וכן הקולע את הנימין, הרי זה תולדת אורג; ושיעורו,
משיעשה קליעה באורך שתי אצבעות.
המדקדק, כלומר שמפריד
את החוטים בעת האריגה [בעזרת כלי קטן שיש לו חוד בראשו, או בידו[עט]]
– הרי זה תולדת אורג, מפני שהוא מצורכי האריגה, שלא יסתבכו החוטים זה בזה וימנע
מלארוג. וכן הקולע[פ]
את הנימים [=חוטים דקים] ועשה מהם צמה קלועה לנוי, הרי זה תולדת אורג, מפני שכשם
שהאריגה מחברת את חוטי הבגד זה לזה לצורך האדם, כך הקליעה מחברת את החוטים זה לזה
לצורך האדם[פא];
ושיעורו, משיעשה קליעה באורך שתי אצבעות, שהוא שיעור ראוי שיכול האדם להתנאות בו.
בציעה
כ.
הבוצע שני חוטין, חייב; ובוצע, הוא
המפריד את האריג. בין שהוציא הערב מן השתי או שהעביר השתי מעל הערב, הרי זה בוצע
וחייב – והוא, שלא יהא מקלקל, אלא יתכוון לתקן, כדרך שעושין אלו שמאחין את הבגדים
הקלים ביותר: שבוצעין, ואחר כך מאחין, וחוזרין ואורגין חוטין שבצעו, עד שייעשו שני
הבגדים או שני הקרעים אחד. והסותר את הקליעה לתקן, הרי זה תולדת בוצע; ושיעורו,
כשיעור הבוצע.
הבוצע שני חוטין, כלומר
שמפרק [=פורם] שתי חוטים מהאריגה, ברוחב שתי אצבעות[פב],
חייב; בין שהוציא הערב מן השתי או שהעביר השתי מעל הערב, הרי זה בוצע וחייב –
והוא, שלא יהיה מקלקל[פג],
אלא יתכוון לתקן, כדרך שעושים אלו שמתקנים את הבגדים הדקים ביותר, שפורמים קצת
מהאריג, ואחר כך מחברים את שני חלקי הבגד על ידי איחוי החוטים שנקרעו זה לזה, ואריגת
החוטים מחדש, עד שייעשו שני הבגדים או שני הקרעים מחוברים יחד. והסותר את הקליעה של
הנימים [=חוטים דקים], שקלע אותם לצמה לנוי, וכעת סותר אותם כדי לתקנם, כלומר כדי
לשוב ולקלוע אותם כראוי[פד],
הרי זה תולדת בוצע; ושיעורו, כשיעור הבוצע [=רוחב שתי אצבעות].
[א]
שם כללי, לכל מיני
רפואות ותבלינים וצבעים וכדומה.
[ב]
מה שכתבנו שדרגת החום שיחמם את המים, שיהיו חמים חום שהיד סולדת בו, כלומר
שכריסו של תינוק נכוית בהם, כך נאמר בהלכה להלן (כב,ד, לשון ההלכה יובא בהמשך
ההערה), והוא מהתלמוד שבת (מ,ב) שקבע כלל: "אמר רב יהודה אמר שמואל: אחד שמן
ואחד מים, יד סולדת בו - אסור, אין יד סולדת בו – מותר", משמע מלשון התלמוד,
שזו דרגת החום שבה יתחייב בחימום מים, בכל אופן. וכך כתב מרכבת המשנה חלמא.
ואין לומר שיש לחלק בין מחמם מים לרחיצה
למחמם מים לבישול, והמחמם לרחיצה השיעור שבו יתחייב על חימום המים הוא כשיפשירם,
ואילו המחמם מים לבישול השיעור שבו יתחייב על חימום המים הוא אם היד סולדת בהם,
מפני שממהלך סוגיית התלמוד לא משמע שיש לחלק חילוק זה. ובמסכת שבת (דף לח,ב) הובאה
המשנה: "מעשה שעשו אנשי טבריא והביאו סילון של צונן לתוך אמה של חמין, אמרו
להם חכמים: אם בשבת - כחמין שהוחמו בשבת, ואסורין ברחיצה ובשתיה...", ולאחר
מכן (דף מ,ב) הביא התלמוד כלל: "אמר רב יהודה אמר שמואל: אחד שמן ואחד מים,
יד סולדת בו - אסור, אין יד סולדת בו – מותר", והוא ההלכה להלן (כב,ד), משמע
מכך שחימום מים אסור רק בדרגת חום זו, ולא נמצא בתלמוד שיש לחלק בין מים שחוממו
לרחיצה לבין מים שחוממו לשתיה. וכך מוכח מההלכה להלן (כב,ה), שאסור לחמם מים קרים
באמבטיה שהיא כלי ראשון רק אם מחממם הרבה, כלומר שתהיה היד סולדת בהם, והמחמם מים
באמבטיה מחממם לרחיצה ולא לשתייה. וכך כתב המ"מ להלן (כב,ג), שגם מים שחוממו
לרחיצה דרגת החום שיחמם אותם כדי להתחייב הוא שתהיה היד סולדת בהם.
ראוי לבאר, מים שהתחממו חום שהיד סולדת
בו, אינם ראויים לבשל בהם מאכלים, ובכדי לבשל מאכלים צריך שיהיו המים רותחים ויהיה
חומם רב, כמו כלי ראשון שהורד מעל האש, שמחמת שחומו רב הוא מבשל את הניתן בו,
ואילו כלי שני שדפנותיו קרים, כבר אינו מבשל אף שהוא רותח, וכפי שיתבאר להלן
(כב,ו), כל שכן מים שהיד סולדת בהם, אינם ראויים לבשל בהם מאכלים. בנוסף לכך,
המחמם מים לא הכשירם לשתייה, שהרי המים ראויים לשתייה גם כשהם קרים. כיוון שכן, אם
נרצה להגדיר מה הועיל המחמם את המים חום שהיד סולדת בו, נווכח שהוא הועיל לרחיצה,
משום שדרך בני אדם לחמם את המים לרחיצה בדרגת חום זו, ואז אם יצטרכו יצננו אותם
קמעה, או ירחצו בהם כשהם חמים, וכפי שכתבנו בהלכה, שדרגת החום שקבעו חכמים לחימום
המים היא שכריסו של תינוק נכוית מהם, וכריסו של תינוק רגישה והיא נכווית מחום זה, אולם
בדרגת חום זו עדין דרך בני אדם גדולים לרחוץ, והם מתענגים ממים חמים אלה. וכך כתב מרכבת
המשנה חלמא, שמים אלו אמנם אינם ראויים לרחיצת קטנים אבל הם ראויים לרחיצת בני אדם
גדולים. וכך הדין בסיכת שמן, כמבואר בהלכה להלן (כב,ד), משיחמם את השמן בדרגת חום
שמתענג מהסיכה בו, כלומר כריסו של תינוק נכווית, כבר מתחייב על חימום השמן. ולפיכך
ביארנו שמה שכתב הרמב"ם שמשערים את כמות המים, ברחיצה של אבר קטן, כוונתו
לאבר קטן, כלומר לאצבע הרגל, של איש גדול (מרכבת המשנה חלמא). ואין משערים באצבע
רגל של קטן בן יומו, כמו בשיעור סיכה, נזכר להלן (יח,ב): "[שיעור הוצאה ל]שמן
– כדי לסוך אבר קטן, שהוא אצבע קטנה של רגל קטן בן יומו", שלא כמו חלק
מהמפרשים שהשוו ביניהם.
וזה לשון שולחן המלך (לרבי יוסף בן
עזרא, מחכמי איזמיר): "שעור המחמם את המים כדי לרחוץ בהם אבר קטן וכו'. כתב
מרן בכס"מ וזה לשונו, שיעור המחמם, כתב הרמ"ך לא ידעתי מאין הוציא וצריך
עיון. עכ"ל. ...ולעניות דעתי נראה לומר דרבינו למד דין המחמם מדין הרחיצה
בחמין שהוחמו בו ביום דתנן בפ"ג דשבת משנה ד', מעשה שעשו אנשי טבריא והביאו
סילון של צונן בתוך אמה של חמין אמרו להם חכמים אם בשבת כחמין שהוחמו בשבת ואסורין
ברחיצה ובשתיה והיינו אפילו רחיצת אבר קטן...". (ע"כ שולחן המלך) למדנו
מדבריו שמקור דברי הרמב"ם ששיער את חימום המים מפני שמכשירם לרחיצה, הוא
המשנה במסכת שבת (דף לח,ב), ולכן נאסרו המים גם ברחיצה, מפני שהכשירם לרחיצה.
כלומר, אילו חוממו מים אלו על האש בשבת לדרגת חום זו למטרת רחיצה, היתה נעשית במים
אלו מלאכה האסורה מהתורה, מלאכת חימום המים, שהיא מלאכת מבשל האסורה מהתורה,
ולפיכך אף שחיממו את המים שלא על האש, ועשו דבר האסור רק מדברי חכמים (להלן הלכה ג
המבשל בחמי טבריה, להלן כב,ג), אסרו להם חכמים ליהנות במים אלו לכל שימושיהם, גם
ברחיצה וגם בשתייה.
ואם ישאל השואל, איך כתבנו שהמחמם את
המים הוא אב מלאכה, והרי לא שייך במים ההגדרה שנזכרה בהלכה ו, שירפה גוף קשה או
שיקשה גוף רך, נשיב לו שבהלכה ו נזכרה ההגדרה של תולדת מבשל, ואילו באב מלאכה, כל
שיכשיר את הדבר לאכילה או לשימוש על ידי האש הרי הוא אב מלאכה, ואף שאינו מקשה או
מרכך את הדבר, כך שיש להבחין בין הגדרת התולדה לבין הגדרת האב.
בנוגע למציאות זמננו, דעתו של ה'חזון איש'
שמידת חום שיד סולדת בו היא 40 מעלות. פרופ' זאב לב כתב בשמו של הרב פרנק, שעד 52
או 54 מעלות אין זה חום שהיד סולדת בו. ונראה, שמאחר שלשיטת הרמב"ם צריך שלא
תהיה כריסו של התינוק נכווית בהם, וכריסו של תינוק רגישה יותר מידו של איש גדול,
לפיכך שיעור דרגת החום שמותר לחמם הוא עד 40 מעלות בערך, ולא יותר, כשיטת
החזו"א.
ולעומת זאת, מהר"י קאפח ביאר באופן
אחר את ההלכה, ולשיטתו אסור לחמם את המים אף בדרגת חום של פושרים. הוא הוכיח את
שיטתו מההלכה להלן (כב,ג). וזה לשון ההלכה שם: "מתחמם אדם כנגד המדורה, ויוצא
ומשתטף כל גופו בצונן; אבל אינו משתטף כל גופו בצונן, ובא ומתחמם כנגד המדורה,
מפני שמפשיר מים שעליו, ונמצא כרוחץ כל גופו בחמין. המביא סילון של צונן
בתוך מים חמין, אפילו בתוך חמי טבריה - הרי אלו כחמין שהוחמו בשבת, ואסורין ברחיצה
ובשתייה". כשם שבתחילת ההלכה שם, נאסר לחמם מים שעליו שיהיו פושרים,
כך בהמשך ההלכה שם, המביא סילון [=צינור של מים קרים] בתוך מים חמים, מדובר, שהמים
הקרים נהפכו לפושרים מחמת המים החמים שהם עברו בתוכם, והדבר אסור, ואותם
מים נחשבים כמים שהוחמו בשבת באיסור, ואסורים ברחיצה ובשתייה. וכך כתב
הרמב"ם בפה"מ שבת (ג,ג), שהוא ההסבר לדברי הרמב"ם בהלכה שם,
"המביא סילון של צונן בתוך מים חמים", וזה לשונו בפה"מ: "ובאו
למוצא מים צוננים והעבירו המים ממנו בצנורות [=אנשי טבריה לקחו מים ממעיין שיש בו
מים צוננים, והעבירו אותם בתוך צינורות], והיו אלו הצנורות משוקעים במים החמין,
ולפיכך היו הצנורות מתחממין ומגיע המים שבתוך הצנורות כשהוא פושר, ועשאוהו
להם חכמים בשבת כחמין שהוחמו בשבת שאסורין בשתיה ולא לרחוץ בהן אפילו אבר אחד
מאברי הגוף".
אולם המעיין במקור הערבי בפה"מ שם,
יראה שהרמב"ם הגדיר את דרגת החום של המים שבצינורות "דפי",
שביאורו "חמים חום נעים", והגדרה זו היא דרגת חום יותר ממים
פושרים, שרק הסירו מהם את קרירותם, ועדין לא חיממום. ובמכון המאור תרגמו:
"ומגיעים המים שעוברים בתוך הצינורות כשהם חמים".
ומה שכתב הרמב"ם בתחילת ההלכה שם
"מפני שמפשיר מים שעליו", ולכאורה משם הוכחה שאסור להפשיר מים בשבת,
ראה רש"י שבת (מ,ב ד"ה מפשיר) שביאר מפשיר "מחמם". וכתב ערוך
השולחן (שכו,ו): "לא ישתטף אדם כל גופו בצונן ויתחמם כנגד האור מפני שמפשיר
מים שעליו ונמצא כרוחץ בחמין כל גופו, ואף על גב דפושרין לא נאסרו מכל
מקום כאן נעשו חמין [עיין רש"י שבת דף מ': מפשיר מחמם
ודו"ק]". וכוונת ערוך השולחן שבהלכה זו מדובר שמחמם את המים שעליו יותר
מחום של מים פושרים, כדרך בני אדם העומדים כנגד המדורה שמחממים את המים שעליהם חום
שהוא יותר מחום מים פושרים. ולפי זה, לשון מפשיר שנזכר במימרה זו ובהלכה זו, שונה
מלשון מפשיר שנזכר בשאר מקומות, שהוא חום מועט, ואילו כאן מפשיר ביאורו מחמם חום
שדרך בני אדם גדולים לרחוץ בו.
עד כעת ציטטנו את ההלכה להלן (כב,ג),
וביארנו שמהר"י קאפח הוכיח מההלכה שם שאסור לחמם את המים שיהיו פושרים.
המעיין בהלכות להלן בתחילת פרק כב, יווכח שבשיטת מהר"י קאפח לכאורה יש סתירה
בין ההלכות, והלכה ד שם סותרת את הלכה ג שם (היא ההלכה שציטטנו לעיל), וזה לשון
ההלכה להלן (כב,ד): "מביא אדם קיתון של מים, ומניחו כנגד המדורה - לא
בשביל שייחמו, אלא כדי שתפוג צינתן. וכן מניח פך של שמן כנגד המדורה - כדי
שיפשר, לא שייחם. וסך אדם ידו במים או בשמן, ומחמם כנגד המדורה - והוא שלא
ייחמו המים שעל ידו, עד שתהא כרסו של תינוק נכווית בהן". היוצא מהלכה ד,
המחמם את המים חום מועט ומפשירם מותר, ורק אם חיממם בשיעור שהיד סולדת בהם אסור.
וראה עוד שם (הלכה ו): "מיחם שפינה ממנו מים -
מותר ליתן לתוכו מים צונן, כדי להפשירן". היוצא מהלכה ו, מותר להפשיר את
המים, ומה שאסור שיחממם יותר.
כיצד תיישב הלכה ד שבפרק כב, בה נאמר
שמותר להפשיר את המים, עם הלכה ג שבפרק כב בה נאמר שאסור להפשיר את המים? מתרץ
מהר"י קאפח (פרק ט הערה ה), שמה שנזכר להלן (כב,ד), שמותר להפיג את צינת המים
כנגד המדורה ואסור לחממם, וכן השמן מותר להפשירו כנגד המדורה ואסור לחממו, אין
ללמוד מההלכה שם שמותר להפשיר את המים, מפני שהרמב"ם דייק בלשונו, ובמים התיר
רק להפיג את צינתם, והפגת הצינה היא דרגת חום פחותה מאשר להפשיר אותם, ובמים מותר
להפיג את צינתם ואסור להפשירם, ובשמן ששייך בו בישול ביד סולדת בו, מותר להפשירו
ואסור לחממו, וכשמפרשים את ההלכה שם, יש להבחין בין מים לשמן. וכן מה שנזכר בהמשך
ההלכה שם שמותר לחמם את המים או השמן שעל ידו יותר מדרגת הפשרתם, ובתנאי שלא יגיעו
לדרגת חום של יד סולדת בו, היתר זה מפני שמחממם על ידו, אבל בכלי, אסור לחמם את
המים אף בדרגת חום שיפשירם.
עוד כתב מהר"י קאפח (פרק ט הערה ג),
שחימום מים שונה משאר הדברים המתבשלים, שהרי המים אינם צריכים בישול, והם ראויים
לשתיה כמות שהם, ולפיכך לא שייך לאסור את חימומם מהתורה, שהרי המבשל על האש דבר
שאינו צריך בישול פטור אבל אסור רק מדברי חכמים (הלכה ג). ועוד שלא שייך בהם
ההגדרה שנזכרה בהלכה ו, שירפה גוף קשה או שיקשה גוף רך. ולפיכך לא שיערו חכמים את
כמות המים שירחץ בה, כגרוגרת או כרביעית, אלא כשיעור הראוי לרחיצה; ודרגת החום
שיחמם את המים כדי שיהיו פושרים ויהיו ראויים לרחיצה כאיסטניס כמו רבן גמליאל;
וראיה לדבר מפה"מ שבת (ג,ג), שם נאמר: "ובאו למוצא מים צוננים והעבירו
המים ממנו בצנורות [=אנשי טבריה באו למעיין שיוצאים ממנו מים צוננים, והעבירו אותם
בתוך צינורות], והיו אלו הצנורות משוקעים במים החמין, ולפיכך היו הצנורות מתחממין
ומגיע המים שבתוך הצנורות כשהוא פושר, ועשאוהו להם חכמים בשבת כחמין שהוחמו
בשבת שאסורין בשתיה ולא לרחוץ בהן אפילו אבר אחד מאברי הגוף", מכאן שבהפשרת
המים יש איסור, ומחמת כך אסרו להם חכמים לרחוץ בהם בשבת; והמחמם מים אינו אב מלאכה
אלא מעין אב מלאכה. (ע"כ שיטת מהר"י קאפח)
וקשה שהרי המעיין בהלכה להלן (כב,ד) יראה,
שלשון 'מחמם' בדברי הרמב"ם הוא שתהיה היד סולדת בו, שלא כדבריו. ואין לחלק
בין הפגת צינה להפשר, וכך כתבו הראשונים בביאור הסוגיה שבת (מ,ב), הריטב"א
בתירוץ הראשון, וכן הרשב"א הרמב"ן ותוספות (שבת מח,א ד"ה מאי שנא).
וההלכה להלן (כב,ד) השוותה את המים לשמן, ובין מים ובין שמן רק כשמחממם בדרגת חום
של יד סולדת בו אסור, שלא כדבריו. וכן הוא בסוגיית התלמוד שבת (מ,ב): "אמר רב
יהודה אמר שמואל: אחד שמן ואחד מים, יד סולדת בו - אסור, אין יד סולדת בו – מותר",
מכאן שאין לחלק בין מים לשמן כדברי מהר"י קאפח. ומה שחילק בין המחמם מים בכלי
לבין המחמם מים עד ידו, המעיין בסוגיית התלמוד שבת (מ,ב), יראה שחילוק זה הובא רק
בדעת רבן שמעון בן גמליאל, והוא נקרא מחמם כלאחר יד, אולם לדעת תנא קמא שהובא שם
ושהלכה כמותו, אין לחלק בין מחמם מים על ידו למחממם בכלי, ואם מחממם יותר משהיד
סולדת בהם אסור, ואם מחממם פחות משהיד סולדת בהם מותר, בין בכלי ובין על ידו, ואף
בדברי הרמב"ם לא מצאנו רמז לחילוק זה.
ומה שהקשה שלא שייך במים ההגדרה שנזכרה
בהלכה ו, שירפה גוף קשה או שיקשה גוף רך, שם זו הגדרה של תולדת מבשל, ואילו באב
מלאכה, כל שיכשיר את הדבר לאכילה או לשימוש על ידי האש הרי הוא אב מלאכה, ואף
שאינו מקשה או מרכך את הדבר, כך שיש להבחין בין הגדרת התולדה לבין הגדרת האב. ומה
שכתב שהמחמם את המים אינו אב מלאכה אלא מעין אב מלאכה, ראה לעיל (ז,ב) שכל המלאכות
וכל שהוא מעניינם הרי הם אב מלאכה, נמצא שגם מעין אב מלאכה, הוא אב מלאכה.
[ג]
ראה בהלכה יד, שאם מערב
סממנים לצביעה, הכמות שצריך לערבב מהם, שיהיה בה כדי לצבוע חוט שאורכו ארבעה
טפחים.
[ד]
לשון הרמב"ם:
"ושיעור מבשל סממנין, כדי שיהיו ראויין לדבר שמבשלין אותן לו". וביארו
המפרשים (מרכבת המשנה חלמא, רד"ע, פרי חדש בספרו 'חידושי מים חיים' על
הרמב"ם, מהר"ח כסאר, מהר"י קאפח בהערה ו, ועוד מפרשים),
שהרמב"ם מגדיר את משך הזמן שצריך לבשל את הסממנים, וקטע זה מתפרש בצורה שונה
מהקטע שלפניו, מפני שבשיעור מחמם את המים, ביאר הרמב"ם את הכמות שצריך לחמם
מהמים לרחיצה, ואילו בשיעור מבשל הסממנים ביאר הרמב"ם את משך הזמן שצריך
לבשלם. ואפשר לפרש שהרמב"ם התכוון להגדיר את כמות הסממנים שצריך לבשל כדי
להתחייב, כמו בשיעור מחמם את המים, ובהלכה יד ביאר שלגבי צביעה, כמות הסממנים
שיבשל כדי להתחייב הוא כדי שיהיה בהם לצבוע חוט באורך ארבעה טפחים.
[ה]
כלי מנחושת או ברזל,
נשאר חם זמן רב אחרי שהורד מעל האש (פה"מ שבת ג,ב). וכלי זה מוגדר כתולדת
האש.
[ו]
הרמב"ם הגדיר
בישול זה במילים: "כדי שתתגלגל הביצה", ופירוש תתגלגל, תתערבב, וענינו
תתבשל מקצת בשולה (פה"מ שבת ג,ב). ובהלכות נדרים (ט,ז) נאמר: "הנודר מן
המבושל - מותר בביצה שלא נתבשלה עד שקפתה, אלא נתגלגלה בלבד".
[ז]
קוליס האספנין פירשו הרמב"ם במסכת מכשירין (ו,ג), מין דג עורו רך מאד, ידוע אצלינו
במערב בשם "אלשבוט". ע"כ. והוא דג קטן מצוי בנהרות כל השנה, ראשו
קטן וגופו רחב, וסנפיריו לכל אורך גופו מתחת לצוארו ועד זנבו. שמו באנגלית sole בגרמנית schollen,
וידוע בארצנו בשם דג משה רבנו (מהר"י קאפח הערה ח).
[ח]
בישול האסור מהתורה,
הוא שיתן אוכל על האש, או על דבר שהתחמם מהאש [=תולדות
האש] כגון מתכת. והסיבה שהמערה מים חמים מכלי ראשון על דג מליח ישן או קולייס
האספנין חייב מהתורה, למרות שלא הניחם על האש, מפני שגם ביום חול הדרך לבשלם על
ידי עירוי מכלי ראשון, ולפיכך גם בשבת חייב עליהם בכך, והם יוצאי דופן. אבל
המבשל שאר דברים בכלי ראשון, כלומר שאינו מונח על האש, אסור רק מדברי חכמים.
וראה הלכה ג הערה טו שהרחבנו בכך.
[ט]
הוספנו את הטעם על פי
רש"י שבת (לט,א).
[י]
הבגד או החול או האבק
מוגדרים כתולדות חמה.
[יא]
לשון הרמב"ם:
"אף על פי שנצלת הביצה", וביארנו את דבריו שהתבשלה לגמרי.
[יב]
שהוא חייב, כמו שנתבאר
בהלכה הקודמת.
[יג]
הוספנו את הטעם על פי
רש"י שבת (לט,א), והשוונו את חמי טבריה לתולדות חמה.
[יד]
מהר"י קאפח (הערה
יב), בשם רבי עקיבא איגר.
[טו]
כדי להתחייב על בישול
בשבת, צריך שיתקיימו שני תנאים: א- שיעשה פעולת בישול, כלומר שיניח תבשיל על
האש. ב- שיועילו מעשיו, כלומר שיבשל דבר הצריך בישול, שמועיל לו הבישול. ולפיכך,
הנותן על האש דבר שהיה מבושל כל צורכו, או שאינו צריך בישול, אמנם עשה פעולת
בישול, והוא נראה כמבשל, ולפיכך אסור, אבל לא הועילו מעשיו, ולפיכך פטור.
ועל פי ביאור זה, הסיבה שהמבשל בחמה מותר
גמור
(להלן כב,ט), מפני שכלל לא עשה פעולת בישול, ולא נתן על האש. ואין האיסור במלאכת
מבשל שתתקבל התוצאה שהתבשיל יהיה מבושל, אלא שיעשה פעולת בישול על האש כמו במשכן.
אלא שקשה על הדברים, מהאמור בסוף הלכה ב,
המערה מים חמים מכלי ראשון על דג מליח ישן או קולייס האספנין [=קלי הבישול] חייב,
והרי שם אינו מניח על האש, ומדוע חייב? ותירץ אורה ושמחה, שדג מליח ישן או קולייס
האספנין, הם יוצאי דופן, מפני שגם ביום חול הדרך לבשלם על ידי עירוי מכלי ראשון,
ולפיכך גם בשבת חייב עליהם בכך, אבל שאר דברים שהדרך בחול לבשלם על גבי האש, אם
בישל אותם בשבת בכלי ראשון, אינו אסור מהתורה אלא מדברי חכמים. ולפיכך הביא
הרמב"ם את דין מבשל בכלי ראשון להלן בפרק כב, הלכות ו' ח', מפני שבישול
בכלי ראשון אסור רק מדברי חכמים. ולפיכך מותר ליתן בכלי ראשון דבר שהתבשל כל צורכו
[ראה מיד בסמוך שכך כתבנו], ואילו על גבי האש הדבר אסור.
ומה שנזכר בהלכה ב, שהמבשל בתולדות האור
כמבשל באור עצמה, כלומר והוא אסור מהתורה, הכוונה למבשל על גבי ברזל שהתחמם באש,
ודרך בני אדם בחול לבשל בתולדות האור, ולפיכך בשבת חייב מהתורה, אבל בכלי ראשון,
פנים חדשות באו לכאן, ואין דרך בני אדם בחול לבשל בכלי ראשון, ובשבת אסור רק מדברי
חכמים.
מה שכתבנו, שלדעת הרמב"ם בישול
בכלי ראשון אסור רק מדברי חכמים, כך כתב ערוך השולחן (שיח,לט); וכך כתב אורה
ושמחה (הלכה ב, ולהלן כב,ו); והוא הביא שכך סובר אגלי טל (סי' כג ס"ק ב).
ולעומת זאת, לפי ילקוט יוסף (שבת, כרך ג,
בישול בכלי ראשון, שיח,יז הערה יז), כלי ראשון הרי הוא תולדות האור, והרמב"ם
בהלכה ב כתב שתולדות האור כאור, וחייב עליהם מהתורה. ועוד כתב הרמב"ם שם,
שהמערה על קלי הבישול מכלי ראשון חייב מהתורה. וכך סוברים הראשונים. נמצא שלפי
כולם המבשל בכלי ראשון אסור מהתורה. ואיננו סוברים כמו הירושלמי (שבת ג,ה), שצריך
שתהיה האש מהלכת תחתיו, כדי להתחייב על בישול מהתורה.
[טז]
מותר לתת דבר שכבר התבשל
כל צורכו קודם השבת, לתוך כלי ראשון בשבת, והוא הכלי שהיה על האש והורד ממנה,
למרות שהכלי ראשון רותח. וכך כתב הרמב"ם להלן (כב,ח): "דבר שנתבשל קודם
השבת, או נשרה בחמין מלפני השבת - אף על פי שהוא עכשיו צונן, מותר לשרותו בחמין
בשבת". וכתב מהר"י קאפח (הערה ח בפרק ט): "ולפיכך היו נוהגין בתימן
ליתן חמאה קרושה או שומן קרוש לתוך תבשיל או לתוך כבאנה בכלי ראשון, שאין אסור
מדרבנן לבשל דבר שכבר נתבשל אלא על האש, אבל שלא על האש מותר גמור".
[יז]
מה שהוספנו כאן בסוף
ההלכה, הוא על פי לשון ההלכה, "המבשל על האור דבר שהיה מבושל כל צורכו, או
דבר שאינו צריך בישול כלל – פטור [אבל אסור]". ולפיכך, אם מערה מים לתוך
תבשיל העומד על הפלטה, הוא מבשל את אותם מים על האש בשבת, שהרי בשעה שמערה את המים
הכלי מנותק מהאש, ובעירויו הוא שוב נותן את המים על האש בשבת, ואם המים חמים הדבר
אסור מדברי חכמים. וכבר נתבאר לעיל (ג,י) שפלטה נחשבת כמו אש, ואסור לבשל עליה
בשבת גם דבר שאינו צריך בישול כלל. וכל הלכה זו היא מדברי מהר"י קאפח (הערה
יב).
וכך מוכח מתשובת הרמב"ם (סי' שה),
שם כתב שמותר לתת מים חמים לתוך כלי שהורידוהו מהאש, ומשמע מלשון התשובה שם, שכל
זמן שהסיר על האש, אסור לתת לתוכו מים, אפילו אם הם רותחים. וזה לשון השאלה
והתשובה, במה שנוגע לענייננו: "שאלה: קדרה של דיסא שמשהין אותה על גבי כירה
בשבת, למחר כשמורידים את הקדרה מעל הכירה, מכניסין בה עץ הפרור ומגיסין בה
הרבה... ופעמים מוסיפין לה מים חמים לפי מה שהיא צריכה, כל אלו המעשים אסור
או מותר. תשובה: ודאי שכל זה מותר הוא... ונתינת מים חמין לתוך הקדרה מותר,
לפיכך מותר לעשות כל אלו המעשים אחר שמורידין הקדרה מעל הכירה... משה
ב"ר מימון זצ"ל".
בסוגיה זו של נתינת מים חמים לתוך תבשיל
העומד על הפלטה נחלקו פוסקי זמנינו. לפי ילקוט יוסף (קיצוש"ע רנג,יג) הדבר
אסור, משום שכאשר יצאו המים הרותחים מאותו כלי המונח על הפלטה, הם אינם נחשבים מים
הנמצאים בכלי ראשון, אלא כמים שמערה אותם מכלי ראשון, שאינם מבשלים, משום שאין
בישול בעירוי מכלי ראשון, וכאשר יחזרו מים אלו ויהיו בכלי ראשון, הם יחזרו
ויתבשלו. ולעומת זאת, לפי שמירת שבת כהלכתה (א,יז) הדבר מותר, משום שכל זמן שהמים
חמים בחום שהיד סולדת בהם, אין איסור לשים אותם בכלי ראשון. וכך כתב בספר פניני
הלכה (שבת, י,יג) בצורה מבוארת. וכאמור, בשיטת הרמב"ם כתבנו טעם אחר מדוע
הדבר אסור, מפני שנותן מים על האש בשבת, והדבר אסור מדברי חכמים.
[יח]
ראה לעיל (ח,ד), שיש
אפשרות לחייב את האדם משום שני אבות מלאכה: "כל זרע שקצירתו מצמחת אותו
ומגדלתו, כגון אספסתא וסלקא – הקוצרו בשגגה, חייב שתי חטאות: אחת מפני שהוא קוצר,
ואחת מפני שהוא נוטע". ואף כאן יש לחייב את נותן האור, ואת נותן העצים, גם
משום מבשל וגם משום מבעיר.
[יט]
וכן הפותח את מכסה הסיר
הנמצא על האש, שיש בתוכו מאכל שלא בשל כל צורכו, אסור לו לחזור ולכסותו, מפני
שבפעולה זו הוא מסייע לאש לבשל, והוא מצורכי הבישול. (תוספות שבת מח,א ד"ה
דזתים, בסופו. רא"ש שבת ד,ב, בסופו. שו"ע רנד,ד; רנז,ד. וילקוט יוסף,
קיצוש"ע רנז,א).
[כ]
בשבת יש כלל
"מלאכת מחשבת אסרה תורה". וכשם שצריך לעשות מלאכה ולחשוב בשעת עשייתה על
מעשהו, כך הגדרת המלאכה נקבעת על פי מחשבתו (ראה מ"מ יב,ב), ולפיכך כיון
שהתכוונו לעשות דברים שהם לצורך הבישול, חייבים משום מבשל.
[כא]
מאחר שבאו בזה אחר זה,
ולא כאחד כמו בתחילת ההלכה, אין אפשרות לחייב את המביא את האור משום מבשל, שהרי
בשעה שהביא את האש לא היו עוד עצים, ולא עשה מעשה בישול באש שלו המועטת, מפני שרק
כשיש אש מרובה יש אפשרות לבשל. ולפיכך רק נותן העצים והמגיס חייבים משום מבשל, אבל
נותן האש חייב משום מבעיר ולא משום מבשל. מה שכתבנו בביאור ההלכה לחלק בין המקרה
שבתחילתה למקרה שבסופה, הוא על פי הכס"מ על פי רבי יעקב בי רב, והסכים מהר"י
קאפח לביאורו (הערה יג).
בנוסף, רק כשיש אש ניתן לחייב את האדם
משום מבשל, כי מציאותו של החום היא עיקר הגדרת מלאכת מבשל, ולפיכך כל אלה שקדמו
להבאת האש פטורים לגמרי, ולא ניתן לחייבם משום מבשל.
כפי שהערנו בהערה יח על תחילת ההלכה, אף
כאן בסוף ההלכה, יש לחייב את נותן העצים גם משום מבשל וגם משום מבעיר.
[כב]
שיעור זה הוא שליש ביצה,
כמו שנתבאר לעיל ח,ו.
[כג]
תבשיל שהתבשל חצי בישול,
ראוי לאכילה, ראה לעיל ג,טז, ולפיכך חייב על בישול זה. שיעור בישול זה מוגדר
בתלמוד (שבת כ,א) כמאכל בן דרוסאי, שהיה שודד מפורסם בתקופתם, והיה אוכל את
מאכלו בשיעור בישול זה. ולעומת זאת לפי רש"י, מאכל בן דרוסאי הוא תבשיל שבשל
שליש בישול.
[כד]
להסיר את הפת מדופן
התנור.
[כה]
לשון הרמב"ם:
"שכח והדביק פת בתנור בשבת, ונזכר - מותר לו לרדותה, קודם שתיאפה ויבוא לידי
מלאכה". רדיית הפת בשבת אסורה מדברי חכמים, שמא יבוא לאפות, כמו שנתבאר להלן
(כב,א). ובכדי שלא יבוא לעבור על איסור עשיית מלאכה, התירו לו לעבור על איסור של
חכמים. וביארנו על פי יד פשוטה מהר"ח כסאר ומרכבת המשנה חלמא, שרק בשוגג
התירו לו דבר זה, וזהו שכתב הרמב"ם שכח והדביק, משמע שוגג. וכן הוא
להלן (יג,כ), לגבי שוכח והוציא ידו מלאה פירות מרשות היחיד לרשות הרבים, אם היה
שוגג מותר לו להחזיר ידו לחצר.
וראה ביד פשוטה ומהר"ח כסאר, שביארו
את דרך הרמב"ם בהבנת סוגיית התלמוד, שגרס כרבנו חננאל, "בעי [ולא אמר] רב
ביבי בר אביי: הדביק פת בתנור התירו לו לרדותה קודם שיבא לידי איסור סקילה".
ולמסקנת הסוגיה, בעיית רב ביבי בר אביי היא במזיד, ולא נפשטה הבעיה, אולם בשוגג
פשוט וברור שמותר לרדותה קודם שיבוא לידי עשיית מלאכה, וזהו פסק הרמב"ם, שכתב
שבשוגג מותר לרדותה, ובמזיד שלא נפשטה הבעיה לא הזכיר. שלא כמ"מ שביאר, שאם
בשוגג מותר לו לרדות את הפת, כל שכן במזיד שמותר לו לרדות, ואם מותר לעבור על
איסור רדיה של חכמים להינצל מקרבן, כל שכן שמותר לו לעבור על איסור רדיה של חכמים
להינצל מסקילה. וראה עוד לעיל (ג,יח), דיני נתינת פת בתנור בערב שבת.
ומהר"י קאפח כתב (הערה טו), שיש
לדייק מההלכה שלפנינו, כנוסח כתבי יד תימן בהלכה לעיל (ג,יח), "אין נותנין את
הפת בתנור עם חשיכה, ולא הררה על גבי הגחלים – אלא כדי שיקרמו פנים שאינן מודבקים
בתנור או באש". שלא כנוסח הדפוס שגרס שם: שהם מודבקים בתנור או באש.
במשנה שבת (א,י; בתלמוד הוא בדף יט,ב), הובאה מחלוקת, באיזה אופן מותר לתת את הפת
בתנור מבעוד יום, לפי חכמים רק אם קרמו פניה שאינן מודבקים בתנור מבעוד יום, ואילו
לפי רבי אליעזר כדי שיקרמו פניה המודבקים בתנור מבעוד יום. ונוסח כתבי יד לעיל
(ג,יח) כחכמים, ונוסח הדפוס כרבי אליעזר.
וביאר מהר"י קאפח, שאף מההלכה
שלפנינו מוכח כנוסח כתבי יד תימן, שהרי נזכר בה "שכח והדביק פת בתנור... מותר
לו לרדותה קודם שתיאפה". באיזו פת מדובר, שקרמו פני הפת המודבקים בתנור,
ועדיין לא קרמו פני הפת שאינן מודבקים בתנור, ופת שזה תיאורה לפי חכמים עדיין אינה
נחשבת כאפויה, אולם כבר שייך בה לשון רדייה משום שיש עליה שם פת, ולפיכך מותר
לרדותה קודם שתיאפה, כלומר קודם שיקרמו פניה שאינם מודבקים. נמצא שאם אנו מבארים
את ההלכה כחכמים, כנוסח כתבי יד תימן ההלכה ברורה. אולם אם מדובר בפת שעדיין לא
קרמו פניה המודבקים בתנור, כרבי אליעזר, כיצד שייך לומר התירו לרדותה קודם שתיאפה,
והרי פת שעדיין לא קרמו פניה המודבקים בתנור, אינה נחשבת כלל כפת, אלא כגוש בצק,
ולא שייך בה הגדרת רדייה, אלא המוציאה מהתנור אוסף בצק הטוח בתנור. נמצא שנוסח כתבי
יד תימן כרבנן מובן, ונוסח הדפוס כרבי אליעזר אינו מובן. ותמה מהר"י קאפח על
המ"מ, שלעיל (ג,יח) גרס כדפוס וביאר שהרמב"ם פסק כרבי אליעזר, והרי
מההלכה שלפנינו מוכח שהרמב"ם פסק כחכמים, שלא כדבריו.
[כו]
מוט שהקצה שלו חד,
ומיוחד להוצאת הלחם מהתנור.
[כז]
את סוף ההלכה הוספנו על
פי האמור להלן (כב,א).
[כח]
כשחימם את המתכת
כדי לרככה ולעבדה חייב משום תולדת מבשל, ואם חימם את הברזל כדי לצרפו במים,
הרי זה תולדת מבעיר (להלן יב,א), וראה שם בהערה שביארנו בהרחבה.
[כט]
חומר צהבהב הנוצר על ידי
הדבורים, נזכר לעיל (ה,ח) בשם שעווה, ואינו השעווה של ימינו המיוצרת מנפט.
[ל]
שומן מן החי, נזכר לעיל
(ה,ח).
[לא]
שרף עצים שחור המשמש
לאיטום או הבערה, נזכר לעיל( ג,כב).
[לב]
מין זפת.
[לג]
חומר מוצק, פריך ורך,
בצבע כתום בהיר, המתלקח במהרה, נזכר לעיל (ג,כב).
[לד]
רך, והוא מהכבשים.
[לה]
קשה, והוא מהעזים
(רש"י יבמות קב,ב) והגמלים.
[לו]
מה שהוספנו על לשון הרמב"ם
הגוזז "בכלי", מפני שרק באופן זה חייב, אבל אם גזז ביד, אין דרך
גזיזה בכך, והוא תולש ביד שנזכר בהמשך ההלכה, והוא פטור אבל אסור מחכמים
(מהר"ח כסאר).
[לז]
שיעור זה, הוגדר בלשון
חכמים, שהוא פי שנים משיעור רוחב הסיט. וכמה הוא שיעור רוחב הסיט? המרחק
שיש בין האגודל לאצבע הסמוכה אליה, כשימתח אותם ככל יכולתו, דהיינו שני טפחים.
נמצא ששיעור שהוא פי שנים מרוחב הסיט, הוא ארבעה טפחים (השווה להלכה יא).
בנוסף, שיעור זרת הוא שלושה טפחים, והוא המרחק שיש בין האגודל לזרת כשימתח
אותם ככל יכולתו. נמצא ששיעור רוחב הסיט [שני טפחים] הוא שני שליש משיעור זרת
[שלושה טפחים]. ואף הרמב"ם כתב הגדרות אלו, והשמטנו אותם להקל על ההבנה.
[לח]
מה שביארנו שתולש הכוונה בידו,
כך ביארנו אף לעיל (ח,ג), בשם הלח"מ, וכך פירש מהר"ח כסאר בהלכה
שלפנינו.
[לט]
נתבאר לעיל ז,א.
[מ]
השווה להלכה הבאה, הנוטל
ציפורניו או שערו וכו' בידו פטור, מפני שאין הדרך ליטלם כך מהגוף, אלא בכלי.
[מא]
הסיבה שנטילת הצפורניים
שווה לנטילת שערו, מפני שהדרך לגוזזם, והם צומחים כשערות.
[מב]
למרות שחתיכת יבלת אסורה
מחכמים, דהיינו איסור שבות, ואין שבות במקדש, כיוון שאפשר לשנות ולחתוך ביד, לא
התירו לחתוך כדרכו בכלי.
ולפי רש"י (עירובין קג,א ד"ה ואם
בכלי) והמ"מ, איסור חיתוך יבלת בכלי הוא מהתורה, וחייבים עליו [שלא כדעת הרמב"ם
שפטור אבל אסור], ולפיכך אף במקדש אסור לחתוך יבלת בכלי.
[מג]
היבלת מונעת את הכהן
מלעבוד במקדש (ביאת המקדש ז,י. פה"מ עירובין י,יג), ואת הבהמה מליקרב על גבי
המזבח (איסורי מזבח ב,ב ח).
[מד]
מה שכתבנו "אפילו
ליקט בידו חייב וכו'", לא נזכר בדברי הרמב"ם במפורש, ודייקנו זאת מלשונו,
שבתחילת ההלכה כתב "הנוטל", ובהמשך ההלכה כתב "ליקט", ולשון
ליקט משמעו אפילו ביד (מהר"ח כסאר, הרב צדוק).
[מה]
כתב מהר"י קאפח
(הערה כט) בין שמצערים אותו צער גופני ומפריעים לו לעשות באצבעותיו פעולות שונות
מבלי שיתקל בציצין או בציפורן שפרשה, ובין שמצערים אותו צער מחשבתי שהוא טרוד
במחשבתו להסירם מגופו ובכל עת יפנה אליהם להסירם מגופו כדרכם של בני אדם המסירים
מגופם את מה שאינו שייך אליו.
[מו]
ראה הלכה ח, שאינו חייב
על נטילת ציפורניו אלא אם נטלן כדרכו בכלי, אבל בידו פטור אבל אסור מחכמים.
וכשפרשו רובן שהם כאילו נטולות, ויש לו צער, לא גזרו חכמים, ומותר.
[מז]
מלבן הגדרתו
שמכבס את הבגד במים עד שילבין, על ידי שרייה ממושכת במים, או על ידי שפשוף הבגד
בתוך המים, או על ידי חימומו בתנור כדי שהמים המלוכלכים המעורבים בו יתאדו ממנו
ומחמת כך ילבין. שלא כמו מכבס בהלכה הבאה, שנתן את הבגד במים ולא המתין עד
שילבין, אלא שיתנקה קצת, והוא תולדה (ראה מנוחת אהבה כרך ב, מבוא למלאכת מלבן).
[מח]
יד פשוטה.
[מט]
ליבון על ידי התנור, נזכר
בדברי הרמב"ם בפה"מ שבת (א,ה), הובא לעיל (ג,ב).
[נ]
שיעור זה, הוגדר בלשון
חכמים, שהוא פי שנים משיעור רוחב הסיט. ואף הרמב"ם כתב הגדרה זו, והשמטנו
אותה להקל על ההבנה.
[נא] מכבס הגדרתו שנותן את
הבגד במים, אפילו שלא הלבין הבגד, אלא התנקה קצת, ולפיכך הוא תולדה, שלא כמו האב,
ששראו במים שרייה ממושכת או שפשפו או חיממו בתנור, עד שהלבין (ראה מנוחת אהבה כרך
ב, מבוא למלאכת מלבן).
ודוקא כששורה בגד מלוכלך במים חייב
משום מכבס, אבל השורה בגד נקי במים, אינו חייב משום מכבס, מפני שלא ניקה
לכלוך מהבגד, ולא הועילו מעשיו. דבר זה במחלוקת בין הראשונים, וגם בפסק ההלכה
נחלקו, ובדברי הרמב"ם לא נזכר במפורש, אולם העיון במכלול ההלכות מלמדנו שכך
ראוי לסבור בדעת הרמב"ם. שהרי כתב לעיל (ח,יד) שמותר לסנן מים צלולים בסודר,
ולא חשש לכיבוס הסודר, מפני שהוא נקי ואין בו כיבוס; וכן להלן (יב,ו) התיר לתת מים
על צד הטלית שעדין לא אחזה בה האש, ולא חשש לכיבוס הטלית במים, מפני שהטלית נקייה
ואין בה כיבוס. וראה עוד הלכות שביתת עשור (ג,ו): "המהלך [ביום הכיפורים] להקביל
פני רבו או פני אביו או פני מי שהוא גדול ממנו בחכמה, או לקרות בבית המדרש – עובר
במים עד צווארו, ואינו חושש. ...וכן ההולך [ביום הכיפורים] לשמור פירותיו – עובר
במים עד צווארו, ואינו חושש: ובלבד שלא יוציאו ידיהם מתחת שולי בגדיהם, כדרך
שעושין בחול". ואף שם אין לאסור להיכנס למים עם בגדיו משום כיבוס, מפני
שבגדיו נקיים ואין בהם כיבוס. אליבא דאמת, יש עוד טעם להתיר במקרים אלו, מפני שלא
עשה מעשה כיבוס, אלא מעשה סינון, או מעשה הצלה מהאש, או מעשה הליכה ולא מעשה
כיבוס, ומלאכות שבת שאינן מוגדרות, נקבעות על פי מחשבתו של האדם, מלאכת מחשבת אסרה
תורה, וכפי שביארנו להלן (יב,ב והערה יא) בשם המ"מ.
ומה שנזכר בתלמוד זבחים (צד,ב): "בגד
- שרייתו זהו כיבוסו... דאמר רבא: זרק סודר למים – חייב...", התלמוד שם עוסק
בבגד מטונף, ופסקה הרמב"ם להלן (כב,יח) "כר או כסת שהיה עליהן צואה
או טינוף, מקנחו בסמרטוט" ומשתמע מדבריו שלא יתן עליהם מים, מפני ששריית
הבגד היא כיבוסו, ועל כך אמר רבא זרק סודר למים חייב.
וכך כתב הגר"א (שב,ט ד"ה ויש)
בדעת הרמב"ם, וכך כתב ילקוט יוסף (כרך שבת ב, שא,ט הערה יא) בדעת
הרמב"ם, וכך כתב במנוחת אהבה (כרך ב, יב,ג הערה 6) בשם כמה מפרשים בדעת
הרמב"ם, וכך נראה שהיא דעת מהר"י קאפח (פרק ט הערה לב) שהביא את דברי
צרור החיים שהביא את הר"ן שכך סבר, וכך כתב הרב צדוק (להלן כא,יז).
כאן ראוי לבאר, שאסור בשבת לתת בגד נקי
בתוך מים, סתם כך ללא סיבה, ואף על פי שאינו נאסר משום כיבוס, נאסר הדבר שמא
יסחוט, וכפי שנתבאר להלן (כב,טו), שלא יכסה כלי עם משקה בבגד, שמא יבוא לסחוט את
הבגד, כל שכן שלא יתן את הבגד במים סתם כך ללא מטרה מותרת, שיש לחשוש שמא יבוא
לסחוט את הבגד. וכך כתב הרמ"א (שב,ט): "ובגד שאין עליו לכלוך, מותר לתת
עליו מים מועטים ולא מרובים, שמא יסחוט (ב"י בשם סמ"ג וסמ"ק
וסה"ת והרא"ש פ"ק דיומא)".
[נב]
מהמילה
"ולמרות" עד כאן, הוספנו מהפירוש יד פשוטה.
[נג]
לשון הרמב"ם: "ואין סחיטה בשיער", ואנו סגננו את ההלכה
בצורה ברורה, שיובן שהדבר מותר לכתחילה. וכשם שאין בשיער האדם כיבוס, ומותר לרחוץ
את שיער האדם בשבת, כך אין בשערו סחיטה. והסחיטה היא מצרכי הכיבוס, ואם אין בשיער
האדם כיבוס, לא שייך שיהיה בשערו סחיטה. מה שכתבנו הוא ממהר"י קאפח (פרק ב
הערה כח, ופרק ט הערה לב). וכך סובר גם יד פשוטה (בהלכה שלפנינו) בדעת הרמב"ם,
ולפיכך הפריד הרמב"ם בין סחיטה בשיער לסחיטה בעור, ולא כתבם ביחד ואין סחיטה
בשיער ובעור. והוספנו את טעם ההיתר מפירוש רש"י (שבת קכח,ב). וכל זה שלא
כדברי המ"מ, שכתב שלמרות שאין סחיטה בשיער, אבל אסור לסוחטו לכתחילה. וראה
לעיל (ב,יא) בהערה לה.
על פי האמור, ההלכה עוסקת בסחיטת שיער
האדם המחובר לגופו, וכך משמע מסוגיית התלמוד (שבת קכח,ב), שכתבה את היתר סחיטת
השיער, בשיער האדם. אולם כשם שמותר לסחוט את שיער האדם, כך מותר לסחוט בגד
משיער, מפני שכל חומר שאינו בולע את המים, אין בו איסור סחיטה, אף אם אינו
מחובר לגוף האדם (אורה ושמחה, ד"ה ואין סחיטה בשיער). ומכאן שמותר לסחוט בשבת
'ליפה', או מטליות העשויות מחומרים שאינם בולעים את המים, המיועדות לשטיפת כלים
בשבת. ולעומת זאת, לדעת מהר"י קאפח (פרק ב הערה כח בסוף ההערה) בגד העשוי
משיער יש להימנע מלסוחטו מפני שיבוא להתיר לסחוט בגדים שאינם משיער, ובפרק ט (הערה
לב2) כתב, שעדיין אין הדברים ברורים.
[נד]
לשון הרמב"ם בהלכות
מעשה הקרבנות (ח,ב): "אחד הבגד, ואחד השק, ואחד העור הרך - טעונין כיבוס [אם
ניתז עליהם מדם חטאת בהמה]; אבל העור הקשה - הרי הוא כעץ, וגורד הדם
מעליו". וראה להלן (כב,יח): "מנעל או סנדל שנתלכלך בטיט ובצואה,
מותר לשכשכו במים; אבל לכבסו, אסור". וכשם שיש בעור הרך כיבוס, כך יש
בו סחיטה, והרמב"ם למד את דין הסחיטה מדין הכיבוס.
[נה]
למרות שבהלכות מעשה הקרבנות
(ח,ב) נזכר שעור רך הוא בר כיבוס, ולמרות שלהלן (כב,יח) נזכר איסור כיבוס בעור,
אבל אין דרך בני אדם לכבס עור, מפני שנהרס, ולפיכך רק אסור לכבסו ולא חייב (אורה
ושמחה).
[נו]
בתלמוד עירובין (קד,ב)
נאמר, שאסור לשרות פשתן במים. וביאר מרכבת המשנה חלמא (להלן כא,ה), שטעם האיסור
משום שהוא טורח שלא לצורך שבת. ומהר"י קאפח העיר על דבריו (פרק כא הערה טז),
שהוא אסור מהתורה משום שהוא צורך ניפוץ, כשם שאסור להגיס משום שהוא צורך הבישול,
ואסור לכבס משום שהוא צורך הליבון. (ע"כ מהר"י קאפח) וקשה, שהרי בכל
מקום שנזכר שריית פשתן, בדברי הרמב"ם בהלכות שבת, נאסר הדבר משום
מלבן, ראה ג,ב; ג,יד; ט,י; חוץ מהאמור בפרק ח,טז ששרה את זרע הפשתן וחייב
משום לש, ולפיכך נראה שאסור מהתורה משום מלבן.
[נז]
תפילין ג,ט.
[נח]
מכיוון שבמשכן לא היו
מנפצים גידים, לפיכך הוא תולדה ולא אב (מהר"ח כסאר).
[נט]
רש"י (שבת צה,א).
[ס]
רק צבע שמן מתקיים על
גבי ברזל או נחושת.
[סא]
לשון הרמב"ם: "וכל
שאין מלאכתו מתקיימת בשבת, פטור". לכאורה מלשון זה יש לדייק, שאם עשה מלאכה
שאינה מתקיימת בכל השבת פטור, אולם אם עשה מלאכה המקיימת בכל השבת חייב. היוצא
מזה, אם צבע סמוך לצאת השבת, והתקיים הצבע שצבע עד צאת השבת, חייב. אולם דבר זה
קשה, שנמצא שאנו מחייבים על צבע שאינו מתקיים, רק מפני שצבעו סמוך לצאת השבת.
מקור ההלכה של הרמב"ם, הוא משנה שבת
(קב,ב), שם נאמר: "הבונה כמה יבנה ויהא חייב? - הבונה כל שהוא. והמסתת, והמכה
בפטיש ובמעצד, הקודח כל שהוא - חייב. זה הכלל: כל העושה מלאכה, ומלאכתו מתקיימת בשבת
– חייב". ופירש רש"י שם, "בשבת - אעושה מלאכה קאי". כלומר, מה
שנאמר במשנה יש לבארו, כל העושה מלאכה בשבת, ומלאכתו מתקיימת, חייב. וכך פירש
המאירי שם.
והנה, המשנה שם עסקה במי שעשה מלאכות
המתקיימות, ועסקה בחיובי במלאכות שחייבים עליהם, ולפיכך כתבה את הכלל, כל העושה
מלאכה, ומלאכתו מתקיימת, חייב. ואילו הרמב"ם עסק בשלילי, במי שעשה מלאכה
שאינה מתקיימת שפטור, וכתב כלל זה, כל שאין מלאכתו מתקיימת בשבת, פטור. וביאור
דבריו, כביאור רש"י והמאירי במשנה, שמה שכתבנו שצביעה שאינה מתקיימת פטור,
הולך על פי הכלל שבידינו בכל מלאכות שבת, כל שאין מלאכתו מתקיימת, אם עשאו בשבת,
פטור.
ועל פי כל האמור, ניתרצה השאלה ששאלנו
בתחילת הערה זו, איך יתכן לחייב מי שצבע צבע שאינו מתקיים, רק מפני שצבעו סמוך
לצאת השבת (ביאור ההלכה על פי אורה ושמחה).
וממה שכתב הרמב"ם "שהרי אתה
מעבירו לשעתו ואינו צובע כלום", כלומר שהצבע ניתן להסרה מיידית ונמצא שלא צבע
כלום, נלמד, שכל מלאכה שניתנת להסרה בצורה קלה ומהירה, נקראת מלאכה שאינה מתקיימת
(מהמילים, וממה שכתב הרמב"ם... הוא מדברי מהר"י קאפח הערה לז).
ולעומת מה שכתבנו, מהר"י קאפח (הערה
לז) ביאר את לשון הרמב"ם להיפך, ואם המלאכה מתקיימת בשבת, ולמחרת נעלמת,
חייב, ואם אינה מתקיימת כל השבת, פטור.
עוד כתב מהר"י קאפח, שיש ללמוד
מההלכה [על פי ביאורו] שמותר להכניס מים למקפיא בשבת, אף על פי שהמים נהפכים
לקוביות קרח, מפני שאם יוציאם מהמקפיא מיד יתחילו להינמס, ונמצא שאין מלאכתו
מתקיימת כל השבת. ואף גוש גדול של קרח שהוא עשוי להתקיים עד אחר השבת, מאחר שהוא
מתחיל להינמס מיד בהוצאתו מהמקפיא, נחשב הדבר שאין מלאכתו מתקיימת.
וראה בילקוט יוסף (שבת, כרך ב, שיד,טז
והערה יח) שהתיר להקפיא מים בשבת משום טעם אחר, משום שאינו דומה למגבן שהוא תולדה
של בונה (להלן י,יג), מפני שבמגבן עשה את הגבינה בידיים, ואילו המקפיא מים, רק
נתנם במקפיא והם קפאו מאליהם, והוא גרמא שהוא מותר (ראה להלן פרק יב הערה יט). ועוד, שהמקפיא מים
אינו דומה לבונה, שהרי לא יצר כלום, ויצירתו הולכת ופוחתת, ואין להשוות אותו
למלאכת בונה כלל. נמצא שגם אם אנו מבארים את ההלכה שלא כמהר"י קאפח, יש להתיר
להקפיא מים בשבת.
[סב]
הקלקנתוס הוא גפרת הברזל (שו"ת הרמב"ם קלו), כלומר מחצב של הברזל היוצא
מהאדמה. ניתן להפיקו גם מהפסולת בתעשיית הברזל. מראהו כמו מלח בגוון צהוב או ירוק,
וכשמתיישן גוונו דהה ונהפך ללובן, ואם מערבים אותו עם מי עפצים מופק ממנו גוון
שחור (מהר"י קאפח פה"מ שבת יב,ד הערה 11).
[סג]
העפצים הם כמו אגוזים קטנים, הנוצרים על עץ האלון כתוצאה מעקיצות של חרקים, צבעם
צהוב, ואם מערבים את מי העפצים עם הקלקנתוס נוצר צבע שחור. העפצים משמשים להכנת
דיו, ולעיבוד עורות, מפני שהם מכווצים את העור ומשמרים אותו.
[סד]
צמח שהפיקו מהעלים שלו
צבע כחול לצביעת אריגים.
[סה]
צמח שהפיקו מפרחיו צבע
צהוב לצביעת מאכלים, לתיבול ולריפוי.
[סו]
מה שכתבנו שהשורה דיו
יבש או סממנים חייב משום מכה בפטיש, נתבאר לעיל פרק ג הערה ה, בשם מהר"י
קאפח שם. ומה שכתבנו שאין לחייבו משום שצבע את המים, נתבאר בדברי מהר"י קאפח
בהלכה שלפנינו (הערה לח).
[סז]
נייראן" ביוונית
הוא חוט (הרב קהתי כלים כא,א), ולפיכך הלולאות שבהם עוברים חוטי השתי נקראות בתי
נירין, כלומר בתים לחוטים.
נחלקו המפרשים בביאור אב מלאכה
"עשיית הנירין".
לדעת רש"י (שבת עג,א; קה,א) ביאורו, שיעביר שני חוטי שתי, בתוך שתי לולאות
הנקראות בתי ניר, בזמן שמותח את חוטי השתי במכונת האריגה. ונקרא המעביר חוטי שתי
בבתי הניר, עושה שני בתי נירין, בדרך השאלה, וכאילו כתוב עושה שני חוטים בשני בתי
נירין, ועושה משמעו מעביר. או שנפרש שחוטי השתי העוברים בתוך בתים, נקראים בתי
נירין, על שם הבתים שבו עוברים, ועושה בתי נירין משמעו המעביר את אותם חוטי שתי
בנירין. לדעת רש"י, עשיית בתי הנירין עצמם אינה מלאכה, מכיון שאין בנין בכלים.
וכשיטת רש"י פירשו רבנו חננאל (שבת קה,א) הערוך (ערך נר) הר"ן (שבת לז,ב
בדפי הרי"ף), וברטנורא (שבת ז,ב; יג,ב).
ולעומת זאת, תוספות רי"ד (שבת
עג,ב) ביאר, שיוצר את הלולאות שהם בתי הנירין, אבל המעביר חוטי שתי בתוך בתי
הנירין [כשיטת רש"י] הוא מיסך. ובכך יובן הביטוי עושה שני בתי נירין כפשוטו,
מפני ש"נייראן" ביוונית הוא חוט (הרב קהתי כלים כא,א), ולפיכך הלולאות
שבהם עוברים חוטי השתי נקראות בתי נירין, שהם בתים לחוטים. וכך פירש בתפארת ישראל
(שבת ז,ב; יג,ב).
לתוספות רי"ד, כל מה שקשור לתיקון
השתי הוא מיסך, גם סידורו ויישורו, וגם הכנסתו בנירין. ואילו לרש"י, סידור
השתי לפני חיבורו לכלי האריגה הוא מיסך, וחיבורו לכלי האריגה על ידי העברתו בבתי
נירין הוא עושה בתי נירין.
בנוגע לדעת הרמב"ם, נראה שבתחילה
ביאר כשיטת רש"י, שכן מצאנו בטיוטת פה"מ שבת (מהדורת מעליות, ז,ב) שכתב:
"שני בתי נירין, שיכניס שני חוטים בשני בתים מבתי הניר וזה ידוע אצל האורגים".
אולם לבסוף חזר לבאר כשיטת תוספות רי"ד, שכן בנוסח הסופי של פה"מ (שבת
ז,ב) כתב [בתרגום מהר"י קאפח]: "ובתי נירין, הם חוטים המשולבים זה בזה,
והוא ממיני האריגה, ובהם אורג האורג, ושמו "אלניר" והם ידועים בשמם
ובצורתם אצל האורגים". [בתרגום המאור: חוטים הנתלים זה בזה, והם אופן של
אריגה]. המילים "חוטים המשולבים זה בזה", משמען חוטים האחוזים זה בזה
[כן הוא בתרגום מעליות], או חוטים הנתלים זה בזה [כן הוא בתרגום המאור], והכוונה
שעושה לולאות שבהן נתלים חוטי השתי, ועושה [=כורך, מלפף] את הלולאות סביב הקנה
[=מנור האורגים], הלולאות נקראות בתי נירין, ובהרמתן מתרוממים חצי מחוטי השתי,
מפני שמעבירים בהם רק את מחצית מחוטי השתי, כגון את החוטים האי זוגיים. ואותם בתי נירין,
כלומר לולאות, ידועים אצל האורגים. ובפה"מ כלים (כא,א) הגדיר הרמב"ם את
הדברים ביתר בירור, וכתב: "נירין, חוטים המסורגים על הקנה [=מנור האורגים]
אשר במשיכתם יעלו מקצת החוטים, ותיעשה דרך כדי להעביר "אלנזק" עם החוט
[=כלי עץ שמלופף עליו חוט הערב]". וכך פירש הלח"מ את דעת הרמב"ם,
בהלכה שלפנינו.
כל מה שביארנו, הוא על פי המפרשים,
שהבינו שהמשנה עוסקת בנול דוושת רגל, וכפי שנתבאר באיור שבספר מעשה אורג
(עמ' 18), וכן באיור ברמב"ם מהדורת מפעל משנה תורה (על ההלכה שלפנינו).
ולפיכך שינה הרמב"ם את סדר המלאכות ממה שנכתב במשנה (שבת ז,ב), ובמשנה נאמר
"והמיסך והעושה שתי בתי נירין והאורג שני חוטין", ואילו הרמב"ם כתב
"ועשיית הנירין, והנסכת המסכה, והאריגה", והקדים את עשיית הנירין למיסך,
שלא כמשנה שהקדימה את המיסך לעשיית הנירין, מפני שהרמב"ם הכיר מציאות שעושים
את הנירין קודם מיסך, והוא חלק מתהליך בניית כלי האריגה, ורק אחר כך עושים מיסך
ומותחים את החוטים באותם בתי נירין.
ציור
של נול דוושת הרגל
מכיון שהמשנה הקדימה את המיסך לעשיית
הנירין, נראה שהמשנה מתארת את דרך האריגה בנול קרקע שהוא הפשוט ביותר, ובו
מקדימים את המיסך לפני עשיית הנירין. תחילה נקדים כי כלי האריגה נקרא "נול",
והיו כמה סוגי נולים. על הקרקע, או עם דוושת רגל, או נול שהחוטים שבו מתוחים בצורה
אנכית.
וזה אופן האריגה בנול קרקע. בתחילה מניחים
בשני הקצוות על הקרקע שתי קורות, את קצוות חוטי השתי קושרים באותן קורות, ומותחים
את כל חוטי השתי מקורה אחת לקורה השנייה, [חוטי השתי נקראים כך, מפני שהם התשתית
והיסוד של הבגד]. לאחר שמותחין את החוטים באורך היריעה וברוחבה, אוחזים שני בני
אדם את החוטים זה מכאן וזה מכאן, ובא אדם אחר ומכה במקל על החוטין ומתקן אותם זה
בצד זה שלא יסתבכו זה בזה, עד שיהיו כל חוטי האריג מתוחים שתי בלא ערב. [מתיחת
החוטים כדרך האורגין, היא הנסכת המסכה, ראה מלאכה שתבוא מיד להלן, וזה
המותח, נקרא מסך. והמכה במקל על החוטים נקרא שובט, יתבאר בהלכות
יז-יח]. לאחר מכן נותנים מוט באמצע האריג, לרוחבו, [כמו שתי הקורות שאף הן לרוחב
האריג, אלא שהן בקצה האריג ועל הקרקע, ומוט זה באמצע האריג והוא גבוה מהקרקע], מוט
זה נקרא "מנור האורגים", ומגביהים אותו בעזרת אבנים המונחות תחת
קצותיו שיהיה גבוה משאר פני הקרקע. לאחר מכן לוקחים חוט נוסף, ומלפפים אותו על
המוט [=מנור האורגים], ויוצרים בליפוף לולאות זו בצד זו. בזמן יצירת הלולאות אינו
מניח אותן ריקות, אלא מיד בזמן עשיית הלולאה וליפופה מסביב למוט תופס בעזרתה חוט
מחוטי השתי ומגביהו, וכן ביצירת הלולאה השנייה תופס עוד חוט מחוטי השתי ומגביהו,
אולם אינו תופס בלולאות את כל חוטי השתי, אלא לסרוגין, כגון שתופס בכל לולאה חוט
מהחוטים האי זוגיים, שנמצא שכל החוטים האי זוגיים מוגבהים משאר החוטים הזוגיים
מחמת לולאות אלו שעל המוט. כעת שנוצר מרווח והופרדו החוטים האי זוגיים מהזוגיים,
מעבירים באותו מרווח את הכלי אשר חוט הערב כרוך סביבו [חוט הערב נקרא כך, מפני
שהוא מתערב בחוטי השתי].
כדי להצליח להרים למעלה את החוטים
הזוגיים שאינם נמצאים בלולאות שעל המוט, היו נעזרים בקרש נוסך הניתן אחר המוט
[=מנור האורגים], שאף הוא היה לרוחב האריג, והוא היה מונח בין החוטים כך שהחוטים
הזוגיים עוברים מעליו, ובעזרתו הרימו את כל החוטים הזוגיים שאינם נמצאים בלולאות.
ומעבירים שוב באותו מרווח את הכלי אשר חוט הערב כרוך סביבו, וחוזר חלילה. פעולה זו
של הכנסת חוטי הערב בתוך השתי נקראת אורג.
ומכלל הדברים למדנו, שהעושה שני בתי
נירין, הרי הוא יוצר שתי לולאות, אולם אינו בונה כלי אריגה, ואינו יוצר שתי לולאות
שלא כחלק מתהליך האריגה, אלא הלולאות שיוצר הם חלק מתהליך האריגה. ועל פי כל
האמור, עשיית שני בתי נירין, אינה יצירת לולאות ריקות, מפני שבנול קרקע לא יצרו
לולאות ריקות, אלא מיד ביצירת הלולאה תפסו בה חוט מחוטי השתי.
נמצא שאם אנו מבארים שהמשנה עוסקת בנול
קרקע, אין להפריד את עשיית הנירין [שיטת תוספות רי"ד] מהעברת חוט השתי
בנירין [שיטת רש"י], אלא מיד בשעה שיוצרים את הלולאות [=בתי הנירין], מרימים
חוט שתי, ויוצרים לולאה סביבו וסביב הקנה [=מנור האורגים], ונמצא שאין מקום
למחלוקת המפרשים.
להמחשה:
הקש בגוגל 'בתי נירין הרב אורי זוהר', יתקבל סרטון, מדקה
02:00 ואילך.
https://www.kolhalashon.com/new/Media/PlayShiur.aspx?FileName=762558&Video=True]
תמונות
של נול קרקע
ולעומת כל הנזכר למעלה, הלח"מ בהלכה שלפנינו ביאר את דעת רש"י בצורה שונה ממה שכתבנו, וביאר, עושה שני בתי נירין, היוצר שני בתים, שתי לולאות, שבהם מעביר שני חוטי שתי. ולשיטתו כך מפרש גם הרמב"ם. ולשיטתו כך סובר גם המ"מ. וכאמור אנו ביארנו את רש"י באופן אחר מדבריו, ועושה שתי בתי נירין, ביאורו לפי רש"י, מעביר שני חוטי שתי בתוך שתי לולאות הנקראות בית ניר. ולעיל כבר הזכרנו את שיטת הלח"מ, שכך מפרש את הרמב"ם.
ומהר"י קאפח (הערה מג) כתב, שהוא
מבאר כמו רש"י המ"מ והלח"מ, וביאר שעושה את שתי בתי הנירין בחוט
השתי, כלומר שבעזרת חוט השתי עושה שני מקומות להעביר ביניהם את חוט הערב, וניר הוא חוט הערב. שיטת
מהר"י קאפח שונה ממה שכתבנו בכמה נקודות. א- רש"י מבאר אחרת ממה שכתב,
ועושה שתי בתי נירין, ביאורו לפי רש"י, מעביר שני חוטי שתי בתוך שתי לולאות
הנקראות בתי נירים, ולפי זה אף שיטת המ"מ שציטט את רש"י שונה מדבריו. ב-
הלח"מ כתב שעושה שתי לולאות, ומעביר בשתי לולאות שני חוטי שתי, ויוצר
את שתי הלולאות במכונת האריגה הנקראת נול דוושת הרגל, ואילו מהר"י קאפח כתב
שעושה שני בתים, כלומר שני מרווחים, בחוט השתי, ומעביר ביניהם את חוט הערב.
ולפי זה, פירוש מהר"י קאפח לא נזכר בדברי המפרשים שהזכיר, וגם בלשון
הרמב"ם בפה"מ כלים קשה להולמו.
במסכת שבת הובאו שתי משניות העוסקות בעושה בתי נירין, שבת ז,ב;
שבת יג,ב. המשנה בפ"ז עוסקת באב מלאכה, ואילו המשנה בפי"ג, לפי פירוש
הרמב"ם, עוסקת בתולדת אב זה. לשון המשנה (שבת יג,ב): "העושה שתי בתי
נירין בנירין בקירוס בנפה בכברה ובסל חייב". ומפרש הרמב"ם (על פי דבריו
בהלכה שלפנינו), שמשנה זו אינה עוסקת ביוצר לולאות בכלי האריגה על הקנה, כמעשהו
באב מלאכה, אלא בעושה שני בתים, כלומר שני חורים, בבגד או בכלי שהדרך לעשותם שתי
וערב, כך שבין חוטי הבגד או קני הכלי נוצרו חורים, והם דומים ללולאות שנוצרו בכלי
האריגה בזמן ליפוף הלולאות על הקנה. המשנה מביאה סוגים שונים של בגדים וכלים שהדרך
לעשותם שתי וערב, כגון נירין כלומר בגד העשוי מחוטי בד העשויים שתי וערב, או קירוס
כלומר בגד העשוי מסיב הדקל, או נפה או כברה או סל [כלים אלו נתבארו בהלכה
שלפנינו], והעושה בגדים או כלים אלו חייב משום תולדת עושה בתי נירין.
כדי ליצור שני בתים, בנירים, כלומר
בחוטי בד, צריך שלושה חוטי שתי, ושני חוטי ערב, ואז יווצרו באמצע שני חורים,
הדומים ללולאות, שהם בתי הנירין. נושא זה נידון בתלמוד, וזה לשון התלמוד על משנה
זו (שבת קה,א): "העושה שני בתי נירין כו'. מאי [בנירין]? אמר אביי: תרתי בבתי
נירא, וחדא בנירא". ביאור הדברים: התלמוד שאל, מהו האופן שבו עושים שני בתי
נירין מחוטי בד, והשיב אביי, שיכניס שני חוטים בשני בתי נירין, וחוט אחד יניחנו
כמות שהוא מבלי להכניסו בבית ניר. כלומר שאת החוט הראשון יכניס בבית ניר, ואת החוט
השני לא יכניס, ואת החוט השלישי יכניס בבית ניר. התלמוד קיצר בדבריו, והתכוון
לומר, שאם יעביר את החוט הערב בצורת אריגה זו שתי פעמים, יווצרו לו באמצע שני
חורים, והם שני בתים בנירים.
וראה לעיל שביארנו שהמשנה עוסקת בנול
קרקע, וביארנו בהרחבה את אופן האריגה בנול זה, ועל פי דברינו יובנו דברי אביי
בתלמוד, שכתב שיכניס שני חוטים בבתי נירא, וחוט אחד יניחנו כמות שהוא, ולא יכניסנו
בבית ניר. דבר זה נסבכו המפרשים הרבה בביאורו, מפני שבנול דוושת רגל
מכניסים את כל חוטי השתי בבתי ניר, אולם כאמור בנול קרקע הדברים פשוטים וברורים,
וכשאורג שלושה חוטים, מכניס שני חוטי שתי בבתי ניר [את החוטים האי זוגיים], וחוט
אחד לא יכניסנו בבית ניר [את החוט הזוגי]. ומכלל הדברים למדנו, שהרמב"ם לא
השמיט את דברי התלמוד האלו מההלכה, אלא הוא דבר הכרחי המובן מעצמו, כדי ליצור שני
בתים בנירין, צריך שלושה חוטי שתי ושני חוטי ערב, וכפי שביארנו.
[סח]
פה"מ שביעית (ה,ט).
נזכר לעיל (ח,יב).
[סט]
פה"מ כלים (כד,טז).
[ע]
את הטעם שאינו תולדה של
אורג, כתבנו על פי מרכבת המשנה חלמא, וביאור הרב צדוק.
[עא]
כשם שבאב המלאכה משיצור
שני בתים, כלומר שתי לולאות, שני חורים, חייב, כך בתולדה משיצור שני חורים באמצע
אריגתו הגסה, בין השתי והערב, חייב. וכדי ליצור שני חורים [בתים] באריגה, צריך
שיהיו שלושה חוטי שתי, ושני חוטי ערב עוברים ביניהם, ואז באמצע יווצרו שני חורים
[בתים].
[עב]
חוטי האורך הם חוטי
היסוד, שעליהם מושתת הבגד, ולפיכך נקראו "שתי".
[עג]
חוטי הרוחב מתערבים
בחוטי השתי, ולפיכך נקראו "ערב".
[עד]
ראה לעיל בהערה סז שם נתבאר היטב,
שהכוונה שיקשור את קצוות חוטי השתי, בשתי הקורות המונחות על הקרקע בשני הקצוות,
וימתח את כל חוטי השתי מקורה אחת לקורה השנייה.
[עה]
לשון הרמב"ם:
"וכשכופלין אותה", וסגננו את לשונו שיובנו הדברים.
[עו]
השווה להלן (יא,ט)
"כתב אות אחת והשלים בה את הספר, חייב".
[עז]
כדי ליצור שלושה חורים
[בתים] באריגה, צריך שיהיו שני חוטי שתי, וארבעה חוטי ערב עוברים ביניהם, ואז
באמצע יווצרו שלושה חורים [בתים].
[עח]
כתב מהר"י קאפח (הערה
מח), שהדרך לארוג בשפת הבגד, אריגה גסה המהווה כעין מסגרת שלא יתפרד האריג.
[עט]
מה שכתבנו או בידו, הוא
על פי פה"מ שבת (ז,ב).
[פ]
קולע כמו שקולעים את
הצמה בראש הבנות.
[פא]
פירשנו נימין על פי
פה"מ כלים (כט,א). וביאר מהר"י קאפח (הערה נ), שההלכה שלפנינו עוסקת
בקולע חוטים שאינם מחוברים לגופו של האדם, ולפיכך חייב מהתורה משום תולדת
אורג, משום שיש לקליעתם קיום בפני עצמו לנוי. אבל הקולע את שיער האדם שהוא מחובר
לגופו, אסור מדברי חכמים משום שנראה כבונה, כמו שיתבאר להלן (כב,כו), ואינו
חייב משום תולדת אורג, מפני שאין דרך אריגה בכך, והשיער המחובר לגופו של האדם בטל
כלפי גופו, ולא ניתן להגדיר את האדם כעשה מעשה הדומה לאריגה שהוא תולדת אורג
מהתורה, אלא הוא עשה מעשה הדומה לבונה רק מדברי חכמים.
והרב צדוק כתב, שקלע את הנימים הנמצאים
בקצה הבגד, ובכך חיזק את האריגה שלא תתפרק, ולפיכך הוא תולדה של אורג. ולא ביארנו
כמותו, מפני שמהתלמוד שהוא מקור ההלכה של הרמב"ם, משמע שבכל מעשה קליעה
מתחייב משום תולדת אורג, ולא בקליעה הנמצאת בקצה הבגד העשויה לחזק את האריגה שלא
תתפרק.
לשון הירושלמי שבת (י,ו): "א"ר
זעירא [בשם] רבי חייא בשם רבי יוחנן הקולע שלש נימין באדם חייב משום אריג
[=אורג]". רבי יוחנן עוסק בשלש נימין המופרדים מהבגד, ולא בשלש נימין
הנמצאים בקצה הבגד.
לשון הבבלי שבת (סד,א): "מוסף שק
על הבגד, אף על פי שאינו אריג - טמא. למאי חזי? - אמר רבי יוחנן: שכן עני קולע שלש
נימין, ותולה בצואר בתו". ביאור הדברים, שק העשוי משיער בעלי חיים, כגון
שיער העז או הגמל, יש בו טומאה נוספת על טומאת בגד העשוי מבד ולא משיער. ומהי
הטומאה הנוספת הקיימת בשק, שאף על פי שאינו אריג, כלומר אינו עשוי באריגה של שתי
וערב, אלא קלוע כמו צמה, הרי הוא טמא, שלא כמו בגד, שרק אם הוא אריג הוא מקבל
טומאה. וביאר רבי יוחנן, שכן העני קולע שלש נימין ותולה בצואר בתו, ונמצא שהוא בגד
הראוי לשימוש, וממילא מקבל טומאה.
כדאי לשים לב, רבי יוחנן שנזכר בירושלמי
שאמר, הקולע שלש נימין חייב משום אורג, ביאר בבבלי את הטעם, מפני שאותם שלש נימין
ראויים לשמש כתכשיט לבתו של העני, אפילו שהם עשויים משיער. והירושלמי הוא המקור
לדברי הרמב"ם, שהקולע את הנימין חייב משום אורג. וראה עוד במסכת שבת (צד,ב),
שם נזכר שהגודלת חייבת משום אורגת, והקשה התלמוד וכי דרך אריגה בכך? וכתבו שם
תוספות: "וכי דרך אריגה בכך - ואף על גב דקולע נימין חשיבא אריגה כדאמרינן
בפרק במה אשה (לעיל דף סד,א) הכא בשער [=המחובר לגוף האישה] לא חשיבא אריגה כמו
בבגד. ועוד דהכא אין סופה להתקיים שעומדת לסתירה".
[פב]
מה שכתבנו ששיעור הבוצע
שני חוטים ברוחב שתי אצבעות, משום שהשוונו זאת למיסך ואורג שנזכרו בהלכה יח, שזהו
השיעור שבו יתחייבו (מהר"ח כסאר).
[פג]
השווה לעיל (א,יז).
[פד]
לשון הרמב"ם: "והסותר
את הקליעה לתקן". וביארנו את דבריו על פי הלכה יט, והקולע את הנימים הרי הוא
תולדת אורג, ואם סתר את הקליעה של הנימים כדי לתקנה, הרי הוא תולדת בוצע.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה