פרק יח – שיעורי ההוצאה
הוצאת אוכלים ומשקים
א.
המוציא דבר מרשות היחיד לרשות
הרבים, או מרשות הרבים לרשות היחיד – אינו חייב, עד שיוציא ממנו שיעור שמועיל
כלום; ואלו הן, שיעורי ההוצאה. המוציא אוכלי אדם – כגרוגרת, ומצטרפין זה עם זה:
והוא שיהיה כגרוגרת מן האוכל עצמו, חוץ מן הקליפים והגרעינין והעוקצין והסובין
והמורסן.
המוציא דבר מרשות
היחיד לרשות הרבים, או מרשות הרבים לרשות היחיד – אינו חייב[א],
עד שיוציא ממנו כמות, שיש בה תועלת כלשהי. ואלו הם שיעורי ההוצאה: המוציא אוכלי
אדם – השיעור שלהם כגרוגרת [=תאנה יבשה בגודל בנוני, והיא שליש ביצה[ב]],
וכל המאכלים מצטרפים להשלים שיעור זה: ובתנאי שיהיה כגרוגרת מהאוכל עצמו, ללא הקליפות
והגרעינים והעוקצים [=קצות הענפים שבהם תלוי הפרי בעץ] והסובים [=הפסולת] והמורסן
[=הפסולת הגסה היוצאת בתחילת הניפוי][ג].
ב.
יין, כדי רובע רביעית; ואם היה
קרוש, כזית. חלב בהמה טהורה, כדי גמיאה; וחלב טמאה, כדי לכחול עין אחת. חלב אישה
ולובן ביצה, כדי ליתן במשיפה. שמן – כדי לסוך אבר קטן, שהוא אצבע קטנה של רגל קטן
בן יומו. טל, כדי לשוף את הקילורית; וקילור, כדי לשוף במים. ומים, כדי לרחוץ פני
מדוכה. דבש, כדי ליתן על כל ראש הכתית. דם, ושאר כל המשקין, וכל השופכין – כדי
רביעית.
יין, השיעור שלו רבע של
רביעית, שזהו השיעור המזערי לשתיית רביעית יין, מפני שאפשר למזוג את היין שיהיה
רבע יין ושלושת רבעי מים[ד];
ואם היה יין קרוש, כלומר מיובש אחרי שהתאדו ממנו הנוזלים, השיעור שלו כזית, שזהו
השיעור המזערי לאכילה. חלב בהמה טהורה, השיעור שלו כדי גמיאה, כלומר שיבלע בבת אחת
את החלב לגרונו, והוא שיעור הפחות ממלוא לוגמיו[ה];
וחלב טמאה, השיעור שלו כדי לכחול עין אחת, מפני שמשתמשים בו לרפואת העיניים. חלב
אישה ולובן ביצה [=חלבון], השיעור שלהם כדי שיערבב אותם בתרופה שעושים לעין[ו].
שמן – השיעור שלו כדי לסוך אבר קטן, שהוא האצבע הקטנה ברגל של תינוק בן יומו. טל, השיעור
שלו כדי להמיס בו סם מרפא לעין, על גבי התחבושת[ז];
תחבושת שמניחים על העין, השיעור שלה כדי שתהיה אפשרות לתת עליה מים, ולהעבירה על
העין. מים, השיעור שלהם כדי שתהיה אפשרות לרחוץ בהם את משטח המכתשת[ח].
דבש, השיעור שלו כדי ליתן על כל שטח פתח המכה, מפני שהוא משמש כחומר חיטוי לפצע[ט]. דם, ושאר משקאות הראויים לשתייה, ומשקאות
מאוסים המיועדים לשפיכה – השיעור שלהם רביעית [כ-75 סמ"ק[י]];
ומה שכתבנו, שמשקאות שאינם ראויים לשתייה, השיעור שלהם רביעית, מפני שבשיעור זה הם
ראויים לגבל בהם טיט[יא].
ג.
תבן תבואה, כמלוא פי פרה. תבן
קטנייות, כמלוא פי גמל. ואם הוציא תבן קטנייות להאכילו לפרה, כמלוא פי פרה – חייב:
שאכילה על ידי הדוחק, שמה אכילה. עמיר, כמלוא פי טלה. עשבים, כמלוא פי גדי. עלי
שום ועלי בצלים – אם היו לחים, כגרוגרת מפני שהן אוכלי אדם; ויבשים, כמלוא פי גדי.
ואין מצטרפין זה עם זה לחומר שבהן, אבל מצטרפין לקל שבהן. כיצד: הוציא תבן תבואה
וקטנית – אם יש בשניהם כמלוא פי פרה, פטור; כמלוא פי גמל, חייב. וכן כל כיוצא בזה,
לעניין השבת.
תבן תבואה, כלומר קש
של אחד מחמשת מיני דגן[יב],
השיעור שלו כמלוא פי פרה, מפני שהוא מאכלה. תבן קטניות, כלומר קש של צמחים שגדלים
בהם גרגרים הנאכלים שאינם מיני דגן, כגון פול או חומוס וכדומה, השיעור שלו כמלוא
פי גמל, שהוא שיעור יותר גדול ממלוא פי פרה, מפני שבדרך כלל הוא מאכל לגמלים. ואף
על פי שתבן הקטניות גס מתבן התבואה, אם הוציא תבן קטניות כדי [=במטרה] להאכילו
לפרה, בשיעור של כמלוא פי פרה – חייב: מפני שהפרה אוכלת תבן קטניות כשאין לה משהו
אחר לאכול, ואכילה על ידי הדוחק, נחשבת אכילה. עמיר, כלומר קש עדין הנמצא בחלק
העליון של השיבולת[יג],
השיעור שלו כמלוא פי טלה, שהוא שיעור הקטן ממלוא פי פרה, והוא כגרוגרת[יד].
עשבים, השיעור שלהם כמלוא פי גדי, שהוא שיעור הקטן ממלוא פי טלה[טו].
עלי שום ועלי בצלים – אם היו לחים, השיעור שלהם כגרוגרת מפני שהם אוכלי אדם, כלומר
שהדרך היא שבני אדם יאכלום, אף שהם ראויים גם לאכילת בהמה; ואם היו יבשים, השיעור
שלהם כמלוא פי גדי, שהוא שיעור הקטן מכגרוגרת, מפני שכבר אינם ראויים לאכילת אדם
אלא לאכילת הגדי[טז].
הוציא מאכלים ששיעוריהם שונים, מצטרפים לחייב רק אם יש בשיעור שלהם יחד, כמידת
השיעור הגדול יותר, שהוא השיעור הקל[יז].
כיצד? הוציא תבן תבואה וקטנית – אם השיעור של שניהם הוא כמלוא פי פרה, פטור; ואם
השיעור של שניהם הוא כמלוא פי גמל, חייב. וכן כל כיוצא בזה, כשמצרף שני שיעורים בשבת.
הוצאת גידולי קרקע
ד.
המוציא עצים – כדי לבשל כגרוגרת
מביצת התרנגולים, טרופה בשמן ונתונה באילפס. המוציא קנה, כדי לעשות קולמוס המגיע
לראשי אצבעותיו; ואם היה עבה או מרוסס, שיעורו כעצים.
המוציא עצים – השיעור
שלהם כדי לבשל כגרוגרת מביצת התרנגולים, כאשר הביצה מעורבבת היטב החלבון עם
החלמון, יחד עם שמן זית שהוא ממהר את בישולה, והיא נתונה במחבת שכבר הוחם חום
בינוני[יח].
המוציא קנה סוף, השיעור שלו כדי לעשות קולמוס [=כלי לכתיבה באמצעות דיו] המגיע לקצות
אצבעותיו [=עד המפרק הראשון הקרוב לסוף האצבע][יט];
ואם היה קנה הסוף עבה או מרוסק שאינו ראוי לכתיבה, השיעור שלו כמו עצים שנזכרו
בתחילת ההלכה.
ה.
המוציא תבלין, כדי לתבל ביצה;
ומצטרפין זה עם זה. פלפלת, כל שהוא. עיטרן, כל שהוא. ריח טוב, כל שהוא. ריח רע, כל
שהוא. מיני בשמים, כל שהן. ארגמן טוב, כל שהוא. בתולת הוורד, אחת. מיני מתכות
הקשים כגון נחושת וברזל, כל שהן. מעפר המזבח, ומאבני המזבח, וממקק ספרים, וממקק
מטפחותיהן – כל שהן, מפני שמצניעין אותם לגניזה. גחלת, כל שהוא; והמוציא שלהבת,
פטור.
המוציא תבלין, כגון
פלפל או זנגביל או קינמון, וכן שאר דברים המשביחים את האוכל כגון שום או בצל,
שנתנם למטרה זו[כ],
השיעור שלו כדי לתבל ביצה[כא];
ואם הוציא כמה סוגי תבלינים, הרי הם מצטרפים להשלים שיעור זה. גרגר של פלפל שחור, השיעור
שלו כל שהוא, מפני שהוא ראוי להעביר ריח רע שבפה[כב].
עיטרן [=נוזל דליק המופק מזיקוק עצים, דומה לזפת], השיעור שלו כל שהוא, מפני שמשתמשים
בו לרפואה, למאור, ולמריחה על הדלתות למנוע מהם עש[כג].
דבר שמפיץ ריח טוב, השיעור שלו כל שהוא, מפני שנהנה בריחו. דבר שמפיץ ריח רע, השיעור
שלו כל שהוא, מפני שמתרפאים ממנו, וכן מפני שבשיעור כל שהוא מוציאו מביתו לסלקו[כד].
מיני בשמים, השיעור שלהם כל שהם, מפני שנהנה בריחם. צמר הצבוע ארגמן משובח [=צבע אדום[כה]],
השיעור שלו כל שהוא, מחמת חשיבות הצבע שלו. פרח ורד שעלי הכותרת שלו עדיין סגורים,
השיעור שלו אחד, מפני חשיבותו[כו].
מיני מתכות הקשים כגון נחושת וברזל, השיעור שלהם כל שהם, מפני שראוי לעשות מהם כלי
קטן, כגון מחט[כז].
מעפר המזבח, ומאבני המזבח, ומהרקב שנשאר מספרי התורה או מטפחותיהם[כח]
– השיעור שלהם כל שהם, מפני שמצניעים אותם לגניזה בגלל קדושתם[כט].
המוציא גחלת, השיעור שלה כל שהוא, מפני שראוי ללבותה וליהנות בה; והמוציא שלהבת, כגון
שהוציאה מרשות היחיד לרשות הרבים על ידי נשיפה בפיו או דחיפה בידו, או שהיה קיסם
שאין בו שיעור להתחייב עליו על הוצאתו, והיתה שלהבת דולקת בו, והוציאו[ל],
או שטבל אצבעו בספירט או בנזין, והדליק בה שלהבת והוציאה[לא],
פטור, מפני שאין בשלהבת ממשות.
ו.
המוציא זירעוני גינה שאינן נאכלין
לאדם, שיעורן פחות מכגרוגרת – מזרע קישואין, שניים; ומזרע הדלועין, שניים; מזרע
פול המצרי, שניים. המוציא סובין, כדי ליתן על פי כור של צורפי זהב. המוציא מורסן –
אם לאכילה, שיעורו כגרוגרת; לבהמה, שיעורו כמלוא פי גדי; לצביעה, כדי לצבוע בגד קטן.
לולבי זרדין והחרובין – עד שלא ימתיקו, כגרוגרת; ומשימתיקו, כמלוא פי גדי. אבל
הלוף והחרדל והתורמוסין ושאר כל הנכבשין – בין שימתיקו בין שלא ימתיקו, כגרוגרת.
המוציא זירעוני גינה
שאינם נאכלים לאדם, כגון זרע הגזר והלפת והבצל וכדומה[לב],
שיעורם פחות מכגרוגרת [=קרוב לשיעור גרוגרת, והוא יותר מכזית[לג]].
אולם יש זרעים חשובים, ששיעור הוצאתם בפחות מכך; כגון זרע הקישואים, או זרע הדלעת,
או זרע פול המצרי, שהשיעור להתחייב על הוצאת כל אחד מהם הוא שני גרגרים.
המוציא סובין [=פסולת[לד]],
השיעור שלהם כדי שיתן אותם על פי כור של צורפי זהב [=דרך הצורפים להשליך מעט סובין
לפי הכור שצורפים בו זהב, כדי שתישרף העפרורית שהתאספה שם, ותהיה אפשרות לראות את מצב
המתכת שבתוך התנור[לה]].
המוציא מורסן [=הפסולת
הגסה היוצאת בתחילת הניפוי[לו]]
– אם הוציאו לאכילת אדם, שיעורו כגרוגרת, שהרי אפשר לאכול את המורסן בשעת הדוחק[לז];
ואם הוציאו לאכילת בהמה, שיעורו כמלוא פי גדי; ואם הוציאו לצביעה, שיעורו כדי שבעזרתו
יסיר את השמנונית מבגד קטן[לח]
המיועד לצביעה[לט].
המוציא את קצות
הענפים הירוקים בזמן פריחת האילנות – כל זמן שהם מרים, ועדין לא הומתקו בכבישה
במים ומלח, הגורמת למרירות שבהם לצאת, השיעור של הוצאתם הוא כגרוגרת, מפני שבפחות
מכך לא יטרח האדם לכובשם ולהוציאם; אולם אחרי שהומתקו בכבישה, השיעור של הוצאתם
הוא כמלוא פי גדי, שהוא שיעור הקטן מכגרוגרת[מ],
שהרי אחר שנכבשו הם כבר ראויים גם לגדי וגם לבני אדם, והולכים אחרי השיעור הקטן
להחמיר[מא].
אבל הלוף [=מין בצל[מב]]
והחרדל והתורמוסים [=מין קוטנית[מג]]
ושאר כל הדברים שהדרך לאוכלם רק אחרי שכובשים אותם, ובכך מסירים מהם מרירותם – בין
שהומתקו בכבישה, כלומר שהסירו מהם את מרירותם בכבישה, ובין שלא הומתקו בכבישה, השיעור
שלהם כגרוגרת, מפני שהם מאכל לבני אדם.
המוציא את החרובים,
כל זמן שהם קטנים ומרים, ואינם ראויים לאכילה אלא לרפואה, שיעורם כגרוגרת, אולם
לאחר שגדלו והמתיקו, הרי הם מאכל בהמה, ושיעורם כמלוא פי גדי[מד].
ז.
המוציא גרעינין – אם לאכילה, חמש;
ואם להסקה, הרי הן כעצים; ואם לחשבון, שתיים; ואם לזריעה, שתיים. המוציא איזוב
לאוכלים, כגרוגרת; לבהמה, כמלוא פי גדי; לעצים, כשיעור העצים; להזיה, כשיעור הזיה.
המוציא גרעינים הראויים
לאכילת בהמה – אם הוציאם כדי להאכיל את הבהמה[מה],
השיעור שלהם חמש; ואם להסקה, הרי הם כעצים (ראה הלכה ד); ואם לחשבון [=להיעזר בהם
בעשיית החשבון], השיעור שלהם שתיים; ואם לזריעה, השיעור שלהם שתיים[מו]. המוציא איזוב [=זעתר] כדי לאוכלו, שיעורו
כגרוגרת; לבהמה, השיעור שלו כמלוא פי גדי; לעצים, השיעור שלו כשיעור העצים (ראה
הלכה ד); כדי להזות בעזרתו ממי פרה אדומה על טמא מת, השיעור שלו כשיעור האיזוב
הראוי להזאה[מז].
הוצאת חומרי מלאכה
ח.
המוציא קליפי אגוזין, וקליפי
רימונים, איסטיס, ופואה, ושאר הצובעין – כדי לצבוע בהן בגד קטן, כסבכה שמניחים
הבנות על ראשיהן. וכן המוציא מי רגליים בן ארבעים יום, או נתר אלכסנדרייה, או
בורית, קימוניא, ואשלג, ושאר כל המנקין – כדי לכבס בהן בגד קטן, כסבכה. הוציא
סממנין שרויין, כדי לצבוע בהן דוגמה לאורג.
המוציא את הקליפה
הירוקה של האגוזים[מח],
או את הקליפה של הרימונים, או איסטיס[מט],
או פואה[נ],
או שאר חומרים שאפשר להפיק מהם צבע – השיעור שלו כדי לצבוע בהם בגד קטן, בגודל של סבכה
[=כיסוי ראש העשוי מרשת צפופה[נא]]
שמניחות הבנות על ראשיהן. וכן המוציא מי רגליים ששהו ארבעים יום שמחמת כך הם
מחמיצים ונהיים מרוכזים ומנקים, או מלח חזק המנקה שהיו מביאים מאלכסדריה שבמצרים,
או בורית [=צמח מיובש], או קימוניא [=סוג מלח], או אשלג [=תמצית ניצנים של צמח[נב]],
או שאר חומרים שאפשר לנקות איתם – השיעור שלו כדי לכבס בהם בגד קטן, בגודל של סבכה.
הוציא סממנים [=חומרי צביעה] שרויים במים ומוכנים לצביעה, השיעור שלהם כדי לצבוע
בהם חתיכת בגד קטן שישמש דוגמה לאורג, באיזה צבע רוצה שיהיה הבגד.
ט.
המוציא דיו על הקולמוס, שיעורו כדי
לכתוב ממנו שתי אותיות; אבל אם הוציא הדיו בפני עצמו, או בקסת – צריך שיהיה בו יתר
על זה, כדי שיעלה ממנו על הקולמוס כדי לכתוב שתי אותיות. היה בקסת כדי אות אחת,
ובקולמוס כדי אות אחת, או בדיו לבדו כדי אות אחת, ובקולמוס כדי אות אחת – הרי זה
ספק. הוציא שתי אותיות וכתבן כשהוא מהלך, חייב – כתיבתן, זו היא הנחתן. הוציא אות
אחת וכתבה, וחזר והוציא אות שנייה וכתבה – פטור, שכבר חסרה האות הראשונה.
המוציא דיו על
הקולמוס [=כלי לכתיבה באמצעות דיו], שיעורו כדי לכתוב מהדיו שעל הקולמוס שתי אותיות;
אבל אם הוציא את הדיו בפני עצמו [=בידו], או שהוציא את הדיו בקסת [=כלי שנותנים בו
דיו] – צריך שיהיה בדיו יותר משיעור זה, מפני שאין אפשרות לאסוף בקולמוס את כל
הדיו שבידו או בקסת עד שלא תישאר אף טיפה, ולפיכך השיעור הוא כדי שיהיה בידו או בקסת,
דיו בכמות מספקת שיוכל להעלות ממנו על הקולמוס, כדי לכתוב שתי אותיות[נג].
היה בקסת דיו שיכול לכתוב ממנו אות אחת, ובקולמוס דיו שיכול לכתוב ממנו אות אחת,
והוציא את הקסת והקולמוס; או שהיה בידו דיו בכמות שיכול לכתוב ממנו אות אחת,
ובקולמוס דיו בכמות שיכול לכתוב ממנו אות אחת, והוציא את הקולמוס ואת ידו – הרי זה
ספק, אם מצטרף הדיו שבקסת לדיו שבקולמוס, או הדיו שבידו לדיו שבקולמוס, מפני שאין
מעשה המצרפם יחד.
הוציא דיו בכמות
שיכול לכתוב ממנו שתי אותיות, וכתבם ברשות השנייה כשהוא מהלך, חייב – מפני שכתיבת
האותיות נחשבת כאילו הניחם במקום שבו כתבם; ולפיכך, אף על פי שהמוציא חפץ מרשות
לרשות, שלא עמד ברשות השנייה אלא חזר ונכנס לרשות הראשונה, אינו נחשב כמניח ברשות
השנייה, עד שיעמוד לפוש ברשות השנייה[נד],
לגבי כותב אותיות ההגדרה שונה, ומשיכתבם ברשות השנייה נחשב שהניחם שם, מפני שהדיו
מיועד לנוח במקום שבו כתבו, וזו הנחתו, ולפיכך חייב. הוציא אות אחת וכתבה, וחזר
והוציא אות שנייה וכתבה – פטור, מפני שצריך שתהיה דיו בכמות של שתי אותיות בסיום
כתיבתם, שאז נחשב שהניח ברגע זה ברשות השנייה דיו בשיעור שתי אותיות; אולם אדם זה
ששהה בין כתיבת שתי האותיות, לא הניח ברשות השנייה דיו בכמות של שתי אותיות, שהרי כבר
חסרה האות הראשונה שכתב.
י.
המוציא כוחל בין לרפואה בין
לתכשיט, כדי לכחול עין אחת; ובמקום שאין דרכן להתקשט אלא בכחילת שתי עיניים,
והוציאו להתקשט – עד שיוציא כדי לכחול שתי עיניים. זפת וגופרית, כדי לעשות נקב.
שעווה, כדי ליתן על פי נקב קטן. דבק, כדי ליתן בראש השבשבת. רבב, כדי למשוח תחת
רקיק כסלע.
המוציא כוחל[נה]
בין לרפואה בין לתכשיט, השיעור שלו כדי לכחול עין אחת, מפני שדרך הנשים לכחול רק
עין אחת; מפני שבזמנם היה דרכן לצאת לרשות הרבים כשהן עטופות ברדיד [=מטפחת גדולה
המכסה את הראש והגוף] ומגלות רק עין אחת, ורק אותה יכחלו; ובמקום שדרך הנשים שלא לכסות
את עיניהם במטפחת, ודרכן להתקשט בכחילת שתי עיניים, והוציאו להתקשט – השיעור שלו שיוציא
כדי לכחול את שתי העיניים.
זפת[נו]
וגופרית[נז],
השיעור שלהם כדי שייצור בעזרתם נקב חלק; מפני שהעושה נקב בחבית, יהיה הנקב מחופס,
וינזלו ממנו המים לכל עבר, ויתן בנקב זפת או גופרית וינקבם, וכך יהיה נקב החבית
חלק, ויקלחו ממנו המים ממקום אחד[נח].
שעווה, השיעור שלה כדי לסתום בה נקב קטן. דבק, השיעור שלו כדי ליתן בראש המקל המשמש
להוצאת אפרוחים מהקן, שיש בראשו משטח המשוח בדבק[נט].
שומן, השיעור שלו כדי למשוח תחת מאפה דק וקטן, בגודל של המטבע 'סלע' [2.2 ס"מ[ס]],
והשמן יסייע שלא יידבק המאפה בתנור.
יא.
המוציא אדמה, כדי לעשות חותם
האיגרת. טיט, כדי לעשות פי כור. זבל או חול דק, כדי לזבל כרישה. חול גס, כדי לערב
עם מלוא כף של סיידין סיד. חרסית, כדי לעשות פי כור של צורפי זהב. שיער, כדי לגבל
טיט לעשות פי כור של צורפי זהב. סיד, כדי לסוד אצבע קטנה שבבנות. עפר ואפר, כדי
לכסות דם ציפור קטנה. צרור אבן, כדי לזרוק בבהמה ותרגיש – והוא, משקל עשרה זוזים.
חרס, כדי לקבל בו רביעית.
המוציא טיט אדום
דביק, השיעור שלו כדי לעשות חותם הניתן על גבי האיגרת [=מכתב], להראות שלא נפתחה
על ידי איש זר. טיט רגיל, השיעור שלו כדי לבנות ממנו מסגרת לפתח הכור[, שבו מתיכים
את הזהב]. זבל או חול דק, השיעור שלו כדי לזבל כרישה [=כרתי, חציר]. חול גס, השיעור
שלו כדי שתהיה בו כמות הניתנת בתוך כף של סיידים המלאה סיד[סא].
חרסית [=טיט מיוחד שכשהוא נשרף נעשה חזק ביותר], השיעור שלו כדי לבנות ממנו מסגרת לפתח
הכור, שבו מתיכים את הזהב[סב].
שיער, השיעור שלו כדי שתהיה בו כמות הניתנת בזמן לישת הטיט, לעשות מסגרת לפתח הכור,
שבו מתיכים את הזהב. סיד, השיעור שלו כדי לסוד אצבע קטנה שבבנות, מפני שבעזרת הסיד
מעדנים ומרככים את העור, ומסירים את השערות[סג].
עפר ואפר, השיעור שלו כדי לכסות דם ציפור קטנה[סד],
בכדי לקיים מצוות כיסוי דם השחיטה[סה].
גוש אבן, השיעור שלו כדי לזרוק בבהמה ותרגיש – והוא, משקל עשרה זוזים [42.5 גרם[סו]].
חרס, השיעור שלו כדי לקבל בו נוזל בשיעור של רביעית[סז].
יב.
המוציא חבל, כדי לעשות אוזן לקופה.
גמי, כדי לעשות תלוי לנפה ולכברה. הוצין, כדי לעשות אוזן לכפיפה מצרית. סיב, כדי
ליתן על פי משפך קטן של יין. מוכין, כדי לעשות כדור כאגוז. עצם, כדי לעשות תרווד.
זכוכית – כדי לגרוד בה ראש הכדכד, עד שיפצע שתי נימות כאחת.
המוציא חבל, השיעור
שלו כדי לעשות ידית אחיזה לסל גדול[סח].
גמי [=צמח הגדל במים[סט],
שימש גם כחבל], השיעור שלו כדי לעשות מתלה לנפה ולכברה[ע].
עלי לולבים של דקל, השיעור שלהם כדי לעשות ידית אחיזה לסל העשוי מכפות תמרים. סיב
[=רשת חוטים הגדלה סביב גזע הדקל], השיעור שלו כדי ליתן על פי משפך קטן של יין,
שישמש שם כמסננת. מוכין [=חתיכות צמר שממלאים בהם כרים וכסתות[עא]],
השיעור שלהם כדי לעשות מהם כדור בגודל של אגוז. עצם, השיעור שלה כדי לעשות ממנה כף
קטנה[עב].
זכוכית – השיעור שלה כדי לחדד בה את קצה העץ הדק שבאמצעותו רוקמים[עג],
או שתהיה אפשרות לחתוך בזכוכית זו שני חוטים בבת אחת, ושני שיעורים אלו זהים[עד].
יג.
המוציא שתי נימין מזנב הסוס ומזנב
הפרה, חייב. הוציא אחת מן הקשה שבחזיר, חייב. נצרי דקל, והן חוטי העץ – שתיים;
חורי דקל, והן קליפי החריות – אחת. מצמר גפן, ומצמר כלך, וצמר גמלים וארנבים וחיה
שבים, ושאר כל הנטווין – כדי לטוות חוט אורך ארבעה טפחים. המוציא מן הבגד, או מן
השק, או מן העור – כשיעורן לטומאה, כך שיעורן להוצאה: הבגד, שלושה על שלושה; השק,
ארבעה על ארבעה; העור, חמישה על חמישה.
המוציא שתי שערות מזנב
הסוס ומזנב הפרה, חייב, מפני שהם משמשות לעשיית מלכודת ללכידת עופות[עה].
הוציא שערה אחת מהשערות הקשות שבחזיר, מצווארו או מכתפיו וכדומה, חייב, מפני
שמשתמשים בה הרצענים בעשיית הנעליים[עו].
נצרי דקל, והם החוטים
הנמצאים בתוך כל ענף מענפי הדקל לכל אורכו, וניתן להוציא אותם מתוך הענף ולהשתמש
בהם – השיעור שלהם שתיים[עז];
חורי דקל, והם הקליפות העוטפות את ענפי הדקל – השיעור להתחייב על הוצאתם הוא אחת,
מפני שבקליפה אחת אפשר לעשות הרבה שימושים.
המוציא צמר גפן[עח],
או צמר משי הנמצא בים[עט],
או צמר גמלים וארנבים, או משערותיהם של חיות הים כגון כלב ים ואריה ים, או שהוציא
שאר חומרים הראויים לטוויה – השיעור שלהם כדי לטוות מהם חוט באורך של ארבעה טפחים.
המוציא בגד, או שק, או עור – כשיעורם לטומאה בטומאת מדרס[פ],
כך שיעורם להוצאה: הבגד, שלושה טפחים על שלושה טפחים; השק, ארבעה טפחים על ארבעה
טפחים; העור המעובד[פא],
חמישה טפחים על חמישה טפחים[פב].
יד.
המוציא עור שלא נתעבד כלל, אלא
עדיין הוא רך – שיעורו, כדי לצור משקולת קטנה שמשקלה שקל. היה מלוח, ועדיין לא
נעשה בקמח ולא בעפצא – שיעורו, כדי לעשות קמיע. היה עשוי בקמח, ועדיין לא נתעבד
בעפצא – שיעורו, כדי לכתוב עליו את הגט. נגמר עיבודו – שיעורו, חמישה על חמישה.
המוציא עור שלא עובד במלח
וקמח ועפצים[פג],
אלא עדיין הוא רך – שיעורו, כדי לצרור בתוכו [=לעטוף בו] משקולת קטנה שמשקלה שקל, מפני
שדרך הסוחרים לעטוף את המשקולת העשויה מעופרת, בעור, כדי שלא תפחת, לפי שהמתכת
נשחקת תמיד ונפחתת מאליה[פד].
היה העור מעובד במלח, ועדיין לא עובד בקמח ובעפצים – שיעורו, כדי לעשות ממנו ממנו
נרתיק[פה]
לקמיע[פו]
[כ-5 ס"מ]. היה העור מעובד בקמח, ועדיין לא נתעבד בעפצים – שיעורו, כדי לכתוב
עליו את הגט, מפני שהעור שזה מצבו כבר ראוי לכתיבה זו, אולם אינו ראוי לכתיבת ספרי
תורה תפילין ומזוזות[פז].
נגמר עיבודו [=עובד במלח וקמח ועפצים] – שיעורו, חמישה טפחים על חמישה טפחים.
טו.
המוציא קלף מעובד, כדי לכתוב עליו
פרשת שמע עד ובשעריך. דוכסוסטוס, כדי לכתוב עליו מזוזה. נייר – כדי לכתוב עליו שתי
אותיות של קשר המוכסין, שהן גדולות מאותיות שלנו. המוציא קשר מוכסין – חייב, אף על
פי שכבר הראהו למוכס ונפטר בו: שהרי ראיה הוא לעולם. המוציא שטר פרוע, ונייר מחוק
– כדי לכרוך על פי צלוחית קטנה של פלייטון; ואם יש בלובן שלו כדי לכתוב שתי אותיות
של קשר מוכסין, חייב.
דרך מעבדי העורות
לחלק את העור לשניים, החלק התחתון הנמצא מול הבשר נקרא קלף, והחלק העליון הנמצא
מול השיער נקרא דוכסוסטוס. הקלף ראוי לכתיבת תפילין, והדוכסוסטוס ראוי לכתיבת
מזוזה[פח].
המוציא קלף [=החלק התחתון של העור] מעובד [=עובד במלח וקמח ועפצים], השיעור שלו
כדי לכתוב עליו פרשת שמע עד ובשעריך, שהיא הפרשה הקצרה ביותר מארבע הפרשיות שמכניסים
לתפילין של ראש, שכותבים אותה על הקלף. המוציא דוכסוסטוס [=החלק העליון של העור]
מעובד [=עובד במלח וקמח ועפצים], השיעור שלו כדי לכתוב עליו מזוזה[פט].
המוציא נייר – השיעור שלו כדי לכתוב עליו שתי אותיות, שכותב גובה המכס למי ששילם
את המכס, כהוכחה שכבר שילם, שהם אותיות גדולות משאר האותיות שרגילים בני אדם לכתוב[צ].
המוציא נייר שכתובים עליו שתי אותיות גדולות שכתב גובה המכס [=אותיות אלו נקראות קשר
מוכסים] – חייב, אף על פי שכבר הראהו למוכס ונפטר מלשלם את המכס: מפני שנייר זה עם
האותיות הכתובות בו, משמש ראיה לעולם, שהרי יתכן שיצטרך להראותו שוב למוכס, להוכיח
שכבר שילם. המוציא שטר פרוע, ונייר מחוק, שכבר אי אפשר לכתוב עליהם דברים הצריכים
הוכחה מתוך הכתב, שיצאו מיד כותב השטר, כגון גט או אותיות המוכסים – השיעור שלו כדי
לסתום בהם את נקב הבקבוק הקטן של הבושם; ואם יש בגיליון הלבן של שטרות אלו, שעדיין
לא כתבו עליו, גודל שטח מספיק שאפשר לכתוב עליו שתי אותיות גדולות של מוכסים, חייב.
הוצאת בעלי חיים ובני
אדם
טז.
המוציא בהמה חיה ועוף – אף על פי
שהן חיים, חייב. אבל אדם חי, אינו משאוי; ואם היה כפות או חולה, המוציא אותו חייב.
והאישה מדדה את בנה, בזמן שנוטל אחת ומניח אחת.
המוציא בהמה או חיה או
עוף – אף על פי שהם חיים, חייב, ואין אומרים החי נושא את עצמו כמו באדם (ראה בהמשך
ההלכה), מפני שבעלי החיים נשמטים כלפי מטה ומכבידים על נושאם. אבל אדם חי, אינו נחשב
כמשא, מפני שהחי נושא את עצמו[צא],
כלומר מקיל את עצמו, ומסייע לאדם הנושאו על ידי שמאזן את עצמו ושומר על שיווי
משקלו שלא ייפול[צב],
ולפיכך הנושא אדם חי פטור אבל אסור; ואם היה האדם כפות או חולה, המוציא אותו חייב,
מפני שבמצב זה אינו נושא את עצמו. והאישה מותרת לדדות את בנה, כלומר שתאחזנו בידיו
ותסייע לו ללכת, ובתנאי שהיה מספיק גדול, שיש ביכולתו להרים רגל אחת בעוד השנייה על
הקרקע. אבל אישה שגררה את בנה על הארץ, כששתי רגליו מונחות על הארץ, חייבת, מפני
שהיא נחשבת כאילו היא נושאת אותו[צג].
יז.
המוציא תינוק חי, וכיס תלוי
בצווארו – חייב משום הכיס, שאין הכיס טפילה לתינוק; אבל אם הוציא את הגדול, אף על
פי שהוא מלובש בכליו וטבעותיו בידו – פטור, שהכול טפילה לו. היו כליו מקופלין על
כתפו – הנושא אותו, חייב.
המוציא ילד קטן חי
שכבר יודע ללכת[צד]
[=יש ביכולת הילד הקטן להרים רגל אחת בעוד השנייה על הקרקע], שאין חייבים על
הוצאתו מפני שהוא נושא את עצמו[צה],
והיה תיק קטן תלוי בצווארו של הילד – חייב משום הוצאת התיק מרשות לרשות, מפני שאין
התיק טפל לילד הקטן, שהרי אין דרך הילד הקטן לצאת עם תיק תלוי בצווארו[צו];
אבל אם הוציא את הגדול, אף על פי שהוא לבוש בבגדיו וטבעותיו ענודות על אצבעות ידו –
פטור, מפני שהם נחשבים כטפלים לאיש הגדול[צז].
היו הבגדים מקופלים על כתפו של הגדול, שבאופן זה אינם נחשבים כטפלים אליו – הנושא
אותו, חייב, משום שהוציא את הבגדים המקופלים שעליו, מרשות לרשות[צח].
יח.
המוציא חגב חי, כל שהוא; ומת,
כגרוגרת. ציפורת כרמים, בין חיה בין מתה – כל שהוא, מפני שמצניעין אותה לרפואה;
וכן כל כיוצא בה. המת, והנבילה, והשרץ – כשיעור טומאתן, כך שיעור הוצאתן: מת ונבילה,
בכזית; ושרץ, כעדשה.
המוציא חגב טהור חי, שיעורו
כל שהוא, כלומר אפילו היה החגב קטן ביותר, חייב, מפני שהוא ראוי למשחק בשביל הילד
הקטן; הוציא חגב טהור מת, שיעורו כגרוגרת, מפני שהוא ראוי לאכילה ללא שחיטה[צט].
ציפורת כרמים [=מין ארבה המצוי בכרמים], בין חיה בין מתה – השיעור שלה כל שהוא,
מפני שבני אדם מאמינים בסגולה שיש בה לרפואה, ומצניעים אותה לשם כך, גם אם היתה
קטנה ביותר; וכן כל כיוצא בה. המת, הנבילה, והשרץ – כשיעורם לטומאה, כך שיעורם
להתחייב על הוצאתם בשבת, מפני ששיעור זה מראה על חשיבות מה שהוציא[ק]:
לפיכך מת ונבילה, שיעורם כזית; ושרץ, שיעורו כעדשה[קא]
[=גרגר שהקוטר שלו בגודל 5 מ"מ].
הוצאת פחות מכשיעור
יט.
היה שם כזית מצומצם, והוציא ממנו
כחצי זית – חייב, שהרי הועיל במעשיו: שנתמעט השיעור מלטמא. אבל אם הוציא כחצי זית
מכזית ומחצה, פטור. וכן כל כיוצא בזה, בשאר הטומאות.
היו לפניו מת או
נבילה בשיעור של כזית בדיוק, והוציא מהם כחצי זית – חייב, מפני שהועיל במעשיו,
שהרי בהוצאתו זו נתמעט השיעור, ומה שנשאר כבר אינו מטמא, ונמצא שהוצאת חצי זית זו
היא חשובה. אבל אם הוציא כחצי זית, מתוך כזית ומחצה של מת או נבילה, פטור, מפני
שאין בהוצאתו שיעור כזית, ואין הוצאתו זו חשובה. וכן כל כיוצא בזה, בשאר הטומאות.
כ.
במה דברים אמורים שאינו חייב אלא
על הוצאת כשיעור, בשהוציא סתם; אבל המוציא לזרע, או לרפואה, או להראות ממנו דוגמה,
ולכל כיוצא בזה – חייב בכל שהוא.
כל מה שכתבנו מתחילת
הפרק עד כאן, שצריך להוציא כשיעור המועיל כדי להתחייב, זה כשהוציא סתם ללא כוונה
מיוחדת, שאז אנו משערים בכל דבר מהו השיעור שיש ממנו תועלת; אבל אם הוציא דבר מכל
אלו שנזכרו, שישמש לזריעה [בדברים שהם גידולי קרקע], והיתה כוונתו לזרוע רק זרע
אחד כגון שרצה לזרוע בעציץ[קב],
או שהוציא לרפואה [בדברים ששייך בהם רפואה], או להראות ממנו דוגמה למוכר או לחברו
שיביאו לו ממין זה; וכן לשאר צרכים, שכדי להשיגם, צריך כמות מועטת מהדברים הנזכרים
לעיל – חייב בשיעור כל שהוא, מפני שגם בכמות מאוד מועטת, יש בהוצאתו תועלת.
כא.
המצניע דבר לזריעה, או לרפואה, או לדוגמה,
ושכח למה הצניעו, והוציאו סתם – חייב עליו בכל שהוא, שעל דעת מחשבה ראשונה הוציא;
ושאר האדם, אין חייבים עליו אלא בשיעורו. זרק זה שהוציא כבר לתוך האוצר – אף על פי
שמקומו ניכר, כבר בטלה מחשבתו הראשונה; לפיכך אם חזר והכניסו, אינו חייב עד שיכניס
כשיעור.
הצניע [=שם במקום
שמור] דבר מהדברים הנזכרים לעיל, שישמש לזריעה, או לרפואה, או לדוגמה, ושכח למה נתנו
שם, ולאחר מכן הוציאו סתם, כלומר ללא כוונה שמוציא את הדבר לזריעה, או לרפואה, או
לדוגמה – חייב עליו בשיעור כל שהוא, שעל דעת הכוונה שהיתה לו בתחילה הוציא, כלומר
הוא עדיין עומד בדעתו הראשונה שדבר זה חשוב אצלו; ושאר בני אדם שהוציאו את אותו
דבר מאותו מקום לרשות אחרת, אינם מתחייבים על הוצאה זו, אלא אם הוציאו כשיעור שיש
בו תועלת, כמו שנתבאר בהלכות לעיל, ואינם נמשכים אחר דעתו של המצניע. אולם אם
הוציא דבר מהדברים הנזכרים לעיל שישמש לזריעה, או לרפואה, או לדוגמה, ולאחר מכן
הניחו במחסן שישהה שם פרק זמן ממושך – אף על פי שהדבר עומד במחסן בפני עצמו, ואינו
בערבוביה עם שאר החפצים שבמחסן, כבר בטלה הכוונה שהיתה לו בתחילה, [=שמוציא את
הדבר לזריעה, או לרפואה, או לדוגמה], ולפיכך אם חזר והכניס את אותו דבר לרשות אחרת,
אינו חייב עד שיכניס כשיעור.
כב.
דבר שאין דרך בני אדם להצניעו
ואינו ראוי להצניע, כגון דם הנידה – אם הצניעו אחד והוציאו, חייב; ושאר האדם,
פטורים עליו, שאין חייבין אלא על הוצאת דבר הכשר להצניע, ומצניעין כמוהו.
דבר שאין דרך בני אדם
להצניעו [=לשים אותו במקום שמור] מחמת פחיתות ערכו, וגם אי אפשר להצניעו מפני
שיתקלקל, כגון דם הנידה שאם יצניעו לזמן ממושך יסריח – אם הצניעו אחד כדי להראותו
לחכם, או כדי לתת אותו לחתול, והוציאו, חייב, מפני שכלפי אדם זה, דבר זה נחשב, והראיה
לכך שהצניעו; ושאר בני אדם שהוציאו דבר זה מבלי להצניעו, פטורים עליו, שהרי אינו
נחשב אצלם. לפי שהכלל הוא: אין חייבים אלא על הוצאת דבר שיש אפשרות להצניעו ולא
יתקלקל, וגם דרך בני אדם להצניעו ואינו דבר פחות ערך בעיניהם[קג].
כג.
המוציא חצי שיעור, פטור; וכן כל העושה
ממלאכה מן המלאכות חצי שיעור, פטור. הוציא חצי שיעור והניחו, וחזר והוציא החצי
האחר – חייב; ואם קדם והגביה החצי הראשון, קודם הנחת החצי השני – נעשה כמי שנשרף,
ופטור. הוציא חצי שיעור והניחו, וחזר והוציא חצי אחר והעבירו על הראשון בתוך שלושה
– חייב, שהמעביר כמי שנח על גבי משהו; אבל אם זרקו – אינו חייב, עד שינוח שם על
גבי משהו.
המוציא חצי שיעור,
פטור אבל אסור מדברי חכמים[קד]; וכן העושה מלאכה אחת מכלל מלאכות שבת,
חצי שיעור, פטור אבל אסור מדברי חכמים. הוציא חצי שיעור והניחו, וחזר והוציא החצי
האחר והניחו, והיו שתי ההוצאות בהעלם אחד, כלומר שלא נודע לו האיסור בין שתי
ההוצאות[קה]
– חייב, שהרי הוציא כשיעור מרשות לרשות, ושני חצאי השיעור מצטרפים זה לזה; ואם קדם
והגביה את החצי הראשון, והוציאו לרשות אחרת, קודם הנחת החצי השני – נעשה כמי שנשרף
החצי הראשון, ופטור, שהרי הוציא רק חצי שיעור. הוציא חצי שיעור והניחו, וחזר
והוציא חצי אחר והעבירו על החצי הראשון, סמוך אליו בתוך שלושה טפחים – חייב, אף
שלא הניח את החצי השני באותה רשות, אלא המשיך להעבירו לרשות אחרת; מפני שהמעביר חפץ
בידו סמוך לארץ בתוך שלושה טפחים, נחשב כאילו נח החפץ באותה רשות, כמו שביארנו
(לעיל יג,ו), שהרי ידו נחשבת כארבעה טפחים על ארבעה טפחים[קו],
וכשהיא נמצאת סמוך לארץ פחות משלושה טפחים, היא נחשבת נחה ברשות שבה נמצאת, ונמצא שגם
החצי השני נח באותה רשות יחד עם החצי הראשון[קז].
אבל אם זרק את חצי השיעור השני, בתוך שלושה טפחים של החצי הראשון, המונח על הארץ –
אינו חייב, עד שינוח חצי השיעור השני, על גבי משהו, מפני שהזורק אינו נחשב כאילו
נח החפץ באותה רשות, עד שינוח על גבי משהו, כמו שביארנו (לעיל יג,טז).
כד.
הוציא חצי שיעור, וחזר והוציא חצי
שיעור בהעלם אחד – לרשות אחת, חייב. לשתי רשיות, אם יש ביניהן רשות שחייבים עליה –
פטור; הייתה ביניהן כרמלית – הרי הן כרשות אחת, וחייב חטאת.
הוציא חצי שיעור,
וחזר והוציא חצי שיעור, בהעלם אחד, כלומר שלא נודע לו האיסור[קח]
בין שתי ההוצאות[קט]
– אם הוציאם לרשות אחת, חייב, שהרי הוציא כשיעור מרשות לרשות, ושני חצאי השיעור
מצטרפים זה לזה. ואם הוציא את שני חצאי השיעור לשתי רשויות, יש חילוק בדבר; אם היו
אותן רשויות סמוכות, ולא הבדילה ביניהן רשות שחייבים מהתורה על ההוצאה לתוכה מאותן
רשויות, חייב על הוצאה זו, שהרי שתי חצאי השיעור מצטרפים זה לזה; אולם אם היו שתי
הרשויות מובדלות על ידי רשות אחרת שחייבים מהתורה על הוצאה לתוכה מאותן רשויות,
פטור על הוצאה זו, מפני שאין חצאי השיעור מצטרפים זה לזה. כגון שהוציא מרשות היחיד
לשתי רשויות הרבים, אם היתה רשות היחיד בין שתי רשויות הרבים, פטור, מפני שאם
הוציא מרשויות הרבים לרשות היחיד שביניהן, חייב מהתורה; ואם הייתה בין שתי רשויות
הרבים, כרמלית, שמהתורה אינה נחשבת רשות, ומותר להוציא ממנה לרשות היחיד ולרשות
הרבים – הרי שתי רשויות הרבים נחשבות כרשות אחת, וחייב חטאת.
צמק ונתפח
כה.
המוציא פחות מכשיעור, וקודם שיניחו
נתפח וחזר כשיעור, וכן המוציא כשיעור, וקודם שהניח צמק וחזר פחות מכשיעור – פטור.
המוציא [=העוקר] אוכל
שהוא פחות מכשיעור מרשות אחת, וקודם שיצא מרשות זו התנפח האוכל והתרחב[קי],
וכעת בשעת ההנחה ברשות השנייה יש בו כשיעור, וכן המוציא [=העוקר] אוכל שיש בו
כשיעור מרשות אחת, וקודם שיניחו ברשות השנייה התכווץ האוכל, וכעת בשעת ההנחה אין
בו כשיעור – פטור, מפני שכדי להתחייב על ההוצאה מרשות לרשות, צריך שיהיה באוכל שמוציא
כשיעור, בשעת עקירה ובשעת הנחה[קיא].
[הוספה] וראה עוד בהלכה כז, שאף שהיה באוכל כשיעור בשעת עקירה ובשעת הנחה, אולם
בין העקירה להנחה הצטמק האוכל ואחר כך התנפח שוב, יש ספק שמא נידחה האוכל מחיוב
ואינו חייב על הוצאתו, ולפיכך צריך שיהיה כשיעור מתחילה ועד סוף, משעת עקירה ועד
שעת הנחה ללא הפסק, ובהלכה שם נתבארו פרטים נוספים שלא נזכרו בהלכה שלפנינו.
כו.
המוציא כגרוגרת לאכילה, וצמקה קודם
הנחה, וחשב עליה לזריעה או לרפואה, שאינו צריך שיעור – הרי זה חייב, כמחשבתו של עת
הנחה. הוציא פחות מכגרוגרת לזריעה, וקודם הנחה חזר וחשב לאכילה – פטור; ואם תפחה
קודם הנחה ונעשת כגרוגרת קודם שיימלך עליה לאכילה, חייב, שאפילו לא חשב, היה
מתחייב על מחשבת ההוצאה.
המוציא [=העוקר] אוכל
בשיעור גרוגרת למטרת אכילה, וצמק האוכל קודם הנחה, ושינה את מחשבתו, והוציא את האוכל
למטרת זריעה או רפואה, שהמוציא למטרות אלו מתחייב בשיעור כל שהוא – הרי זה חייב, על
פי מחשבתו של שעת ההנחה; מפני שבתחילה כשהוציא לאכילה, היה במה שהוציא שיעור
לאכילה, ונמצא שעקר כשיעור המחייב, וכעת שפחת השיעור, מחשבתו לזריעה או לרפואה, גורמים
שגם בהנחה יש כשיעור המחייב; ומאחר ושינה את מחשבתו והוציא לזריעה או רפואה, ומחשבתו
זו מחייבת אותו על הנחת האוכל במצבו הנוכחי שהאוכל מצומק, לפיכך אין אנו אומרים
שהאוכל שהוציא נידחה מחיוב בגלל שהצטמק[קיב].
הוציא אוכל פחות
מכגרוגרת למטרת זריעה, וקודם הנחה נימלך [=חזר בו מכוונתו] וחשב להוציאו למטרת אכילה
– פטור, שהרי במחשבתו לאכילה גרם שהאוכל שיניח הוא פחות מכשיעור; ואם התנפח האוכל קודם
הנחה ונעשה כגרוגרת, ואחר כך נימלך [=חזר בו מכוונתו] וחשב עליו לאכילה, חייב, מפני
שבתחילה כשהוציא את האוכל למטרת זריעה, עשה עקירה שחייב עליה אף שהיה האוכל בשיעור
מועט, וכעת שהתנפח האוכל ונהיה בשיעור גרוגרת, והוציאו למטרת אכילה, עשה הנחה
שחייב עליה, ונמצא שעקר והניח בשיעור שחייבים עליהם, ולפיכך חייב; ואין לומר
ששינוי מחשבתו מזריעה לאכילה תגרום שהאוכל שהוציא נידחה מחיוב, שהרי שינה את
מחשבתו לאכילה, רק אחרי שתפח האוכל ויש בו שיעור אכילה, ונמצא שלא נדחה האוכל
מחיוב כלל; ועוד, אילו לא שינה את מחשבתו, והיה מוציא את האוכל רק למטרת זריעה, וזו
היתה מחשבתו משעת עקירה ועד שעת הנחה, היה מתחייב על הוצאה זו, ולפיכך אין שינוי
מחשבתו זה, גורם לאוכל שידחה מחיוב[קיג].
כז.
הוציא כגרוגרת לאכילה, וצמקה וחזרה
ותפחה קודם הנחה – הרי זה ספק אם נדחה, או לא נדחה. זרק כזית אוכלין לבית טמא,
והשלים כזית זה לאוכלים שהיו שם ונעשה הכול כביצה – הרי זה ספק אם נתחייב על כזית,
מפני שהשלים השיעור לעניין טומאה, או לא נתחייב.
הוציא [=עקר] אוכל
בשיעור גרוגרת למטרת אכילה, וצמק וחזר ותפח קודם הנחה – הרי זה ספק אם נדחה האוכל
מחיוב, או לא נדחה; לפי שיש ספק, שמא צריך שיהיה כשיעור מתחילה ועד סוף, משעת
עקירה ועד שעת הנחה, ולא די שיש כשיעור בשעת עקירה ובשעת הנחה; ואין להשוות את
ההלכה שלפנינו להלכה כו במקרה הראשון, שצמק האוכל וחשב עליו לזריעה שחייב, מפני
ששם שנוי מחשבתו לזריעה מחייבת אותו על הנחת האוכל במצבו הנוכחי שהאוכל מצומק,
ואילו בהלכה שלפנינו לא שינה את מחשבתו לזריעה, ואינו מתחייב על האוכל כשהוא
מצומק, ויש ספק האם דבר זה גורם שהאוכל שהוציא נידחה מחיוב[קיד].
זרק כזית מאכלים לבית
טמא, ובכזית זה השלים את המאכלים שהיו שם, שיהיה השיעור שלהם כביצה, ומכאן ואילך מאכלים
אלו יטמאו אוכל אחר או משקים או ידים[קטו]
– הרי זה ספק אם נתחייב על הוצאת כזית זה, מפני שבו השלים את השיעור לעניין טומאה,
או שאינו מתחייב על הוצאת כזית זה, מפני שאין בו כגרוגרת. [הוספה] ואין להשוות את
ההלכה שלפנינו להלכה יט, שם נאמר שאם הוציא חצי זית מכזית מת או נבילה, ובהוצאה זו
גרם שלא יטמאו עוד, הועיל במעשיו וחייב, ולכאורה גם בהלכה שלפנינו בהוצאת כזית זה
הועיל במעשיו, שמאכלים אלו יטמאו מאכלים אחרים; מפני שבהלכה שלפנינו, מהתורה אין
אוכל מטמא אוכל, ולפיכך אינו נחשב שהועיל במעשיו, בהוצאת כזית מאכלים[קטז].
הוצאה בכלי
כח.
המוציא פחות מכשיעור – אף על פי
שהוציאו בכלי, פטור: שהכלי טפילה לו, ואין כוונתו להוצאת הכלי, אלא להוצאת מה
שבתוכו, והרי אין בו כשיעור. לפיכך אם הוציא אדם חי שאינו כפות במיטה – פטור אף על
המיטה, שהמיטה טפילה לו. וכן כל כיוצא בזה. המוציא קופת הרוכלים – אף על פי שיש בה
מינין הרבה, ואפילו הוציאן בתוך כפו – אינו חייב אלא אחת: שם הוצאה אחד הוא.
המוציא פחות מכשיעור[קיז],
בתוך כלי – פטור, שהרי הוציא פחות מכשיעור: ואין לומר שיתחייב משום הוצאת הכלי, מפני
שהכלי טפל כלפי הדבר שהוציא, ולא התכוון להוציא את הכלי, אלא את הדבר שבתוכו, ואותו
דבר אין בו כשיעור. לפיכך המוציא אדם חי שאינו כפות, במיטה, שאינו חייב על הוצאת
אדם זה מפני שהחי נושא את עצמו[קיח]
– פטור אף על הוצאת המיטה, מפני שהמיטה טפילה לו. וכן כל כיוצא בזה. המוציא קופה
של מוכרי בשמים, שיש בתוכה מינים רבים של בשמים – אינו חייב אלא אחת, מפני שעשה רק
מלאכה אחת והיא מלאכת הוצאה; וריבוי המינים שבתוך הקופה אינו גורם לחיובים רבים,
שהרי הוציאם בהעלם אחד[קיט];
ואפילו אם הוציא מינים רבים של בשמים, בתוך כף ידו [=ללא כלי] – אינו חייב אלא
אחת: מפני שעשה רק מלאכה אחת והיא מלאכת הוצאה, בהעלם אחד.
[א] ראה בהלכה כג, שהמוציא חצי שיעור פטור אבל אסור.
[ב] מה שכתבנו שגרוגרת היא שליש ביצה, מקורו לעיל (ח,ו).
[ג] פה"מ שבת (ז,ד).
[ד] להלן (כט,טו).
[ה] מה שכתבנו שהוא שיעור הפחות ממלוא לוגמיו, הוא על פי הרמב"ן
הובא במ"מ. והביאור שכתבנו ל'גמיאה' על פי רמב"ם לעם.
[ו] בתקופת חז"ל והרמב"ם, זה היה השיעור המזערי של השימוש
בהם.
[ז] ביארנו על פי פה"מ שבת (ח,א), והרב צדוק.
[ח] לשון הרמב"ם "ומים, כדי לרחוץ פני מדוכה". וביאר
מהר"י קאפח (הערה ט): "ופירוש פני מדוכה הצד הפנימי של המדוכה".
[ט] בהלכה שלפנינו נזכר שיעור הוצאה ליין חלב דבש ומים, מקור ההלכה
בתלמוד שבת (עח,א). בתלמוד שם נתבאר, שיש דברים שיש בהם שימוש מצוי ושאינו מצוי,
ויש דברים שיש בהם שני שימושים מצויים. ניקח לדוגמה את היין, השימוש בו לשתייה הוא
מצוי, ואילו השימוש בו לרפואה אינו מצוי, ולפיכך הולכים אחר השיעור המצוי, כלומר לשתייה,
אף שהוא שיעור גדול משיעור לרפואה, ונמצא שהקלנו על המוציא. לעומת זאת בדבש, יש
שני שימושים מצויים, לשתייה ולרפואה, והולכים אחרי השיעור הקטן, שהוא לרפואה,
ונמצא שהחמרנו על המוציא. מסקנת הסוגיה שם, שביין וחלב יש שימוש מצוי
ושימוש שאינו מצוי [=שכיח ולא שכיח] והולכים אחרי השיעור המצוי הגדול, ונמצא שהוא קולא
למוציא. ואילו בדבש ומים, יש שני שימושים מצויים [=שכיח ושכיח] והולכים אחרי
השיעור הקטן, שהוא לרפואה, ונמצא שהחמרנו עם המוציא. ולסיכום: יין וחלב,
שכיח ולא שכיח, הולכים אחר השכיח לקולא. דבש ומים, שכיח ושכיח, הולכים אחר השכיח
לחומרא.
והנה, בהלכה כ נאמר: "במה דברים
אמורים שאינו חייב אלא על הוצאת כשיעור, בשהוציא סתם; אבל המוציא לזרע, או לרפואה,
או להראות ממנו דוגמה, ולכל כיוצא בזה – חייב בכל שהוא". היוצא ממהלכה שם, מה
שכתבנו שכיח ולא שכיח, הולכים אחרי השכיח לקולא, זה בסתם, אבל אם התכוון במפורש
להוציא למטרת זרע או רפואה או דוגמה, הולכים אחרי כוונתו, ולחומרא.
אלא שיש להקשות מהלכות ו-ז שם נאמר
"...המוציא מורסן - אם לאכילה, שיעורו כגרוגרת; לבהמה, שיעורו כמלוא
פי גדי; לצביעה, כדי לצבוע בגד קטן. ...המוציא גרעינין - אם לאכילה, חמש;
ואם להסקה, הרי הן כעצים; ואם לחשבון, שתיים; ואם לזריעה, שתיים. ...".
והשאלה הנשאלת, מדוע במורסן וגרעינים לא נקבעה ההלכה על פי הכללים לעיל, שכיח
ושכיח לחומרה, שכיח ולא שכיח לקולא? תשובה: כללים אלו נכתבו כאשר אופני השימוש
קרובים זה לזה, כגון ביין חלב דבש ומים, שאופני השימוש בהם הם לאדם, לאכילה או
לרפואה. אבל במקרים שאופני השימוש שונים זה מזה בתכלית, כגון מורסן או גרעינים או
אזוב, שם צריך לברר את מטרת הוצאתו, כדי שנדע כיצד לחייבו. ומכאן שכל דבר שיש בו
אופני שימוש השונים זה מזה, כדי לחייבו צריך לברר את מטרת הוצאתו.
בסוגיה זו של שכיח ולא שכיח, שכיח ושכיח,
לחומרא או לקולא, האריכו המפרשים, ראה משנה למלך שכתב כמה אופנים לביאור, ובמרכבת
המשנה חלמא הביא סיכום של דבריו, ואורה ושמחה הקשה על שיטתם וביאר בדרך אחרת, ואנו
סללנו דרך המבארת את הנושא בקיצור ובפשטות.
[י] מה שכתבנו ששיעור רביעית הוא 75 סמ"ק, ראה על כך בספר מדות
ושיעורי תורה של הרב חיים פנחס בניש (יג,ד; ל,ה), שמשקל הדרהם בתקופת הרמב"ם
היה 2.83 גרם, ובפה"מ עדויות (א,ב) כתב הרמב"ם ששיעור רביעית מים הוא
קרוב ל-27 דרהם, ולפ"ז רביעית היא 75 סמ"ק. אמנם, 2.83 כפול 27 יצא
76.41, אולם הרמב"ם בפה"מ עדויות, כתב ששיעור מידת רביעית במים קרוב
ל-27 דרהם, וכוונתו פחות ממידה זו במעט, ואז יעלה השיעור ל-75 סמ"ק. וראה עוד
שם ובהערות שהרחיב בביאור שיטת הרמב"ם.
וכך כתב הרב עובדיה יוסף בספרו הליכות
עולם (ח"א עמ' רצא). ויש סוברים ששיעורה הוא 81 סמ"ק/גרם (ילקוט יוסף
סי' קפד,טז במהדורות החדשות), ויש הסוברים 86 סמ"ק (הגר"ח נאה, וכך כתב
בילקוט יוסף שם במהדורות הראשונות). והשיעור שכתבנו יותר מכוון. ובודאי שלא כשיטת
החזון איש ועוד, מפוסקי אשכנז המשערים רביעית 150 סמ"ק.
[יא] שבת (עח,א).
[יב] ראה הלכות ברכות (ג,א).
[יג] ביארנו על פי תפארת ישראל (משנה שבת ז,ד). ובמלאכת שלמה כתב, שעמיר
הוא קש של תלתן, והוכיח את הדבר מספרא פרשת קדושים (ג,ז), שם נאמר: "תעזוב
לפניהם הנח, תבואה בקשה, תלתן בעמיר, תמרים במכבדות". ובתוספתא שביעית
(ב,יג) נזכר עמיר כקש של פול המצרי. והעדפנו לפרש על פי רש"י (שבת עו,א)
ברטנורא ותפארת ישראל, מפני שגם בהלכה להלן (כא,יח), משמע שעמיר הוא גבעולי החיטה,
ולא עלי התלתן או פול המצרי.
[יד] מה שכתבנו שמלוא פי טלה קטן ממלוא פי פרה, כך כתב הרב קהתי (שבת
ז,ד). ומה שכתבנו שהוא כגרוגרת, כן הוא בתלמוד שבת (עו,א).
[טו] ביארנו על פי ברטנורא (שבת ז,ד).
[טז] מה שכתבנו, שעלי שום או עלי בצלים לחים, ראויים גם לאדם וגם לבהמה,
אולם עיקר מי שאוכל אותם הוא בני אדם, ולפיכך שיעורם כגרוגרת, הוא ביאור למה שכתב
הרמב"ם "מפני שהם אוכלי אדם". ומה שכתבנו שמלוא פי גדי קטן
מכגרוגרת, הוא על פי רש"י שבת (ד"ה פי). ולעומת זאת, רש"י ביאר
(שבת עו,א ד"ה לחין), שעלי שום ועלי בצלים לחים אינם ראויים לגדי, ורק לאחר
שיבשו הם ראויים לגדי, ולפיכך רק אז שיעורם כמלוא פי גדי שהוא פחות מכגרוגרת.
ומרכבת המשנה חלמא כתב (דבריו נכתבו בהלכה
א), שיש ללמוד מההלכה שלפנינו (הלכה ג), שדבר הראוי לאכילה גם לאדם וגם לבהמה, אף
ששיעור האכילה לבהמה פחות משיעור האכילה לאדם, יתחייב על הוצאתו רק בשיעור אכילה
לאדם, מפני שאכילת הבהמה מתבטלת כלפי אכילת האדם ואינה נחשבת, וזו כוונת
הרמב"ם במילים "מפני שהם אוכלי אדם". והסכים מהר"י קאפח (הערה
ב) לדיוקו.
אולם על פי מה שכתבנו אין הכרח לדיוקו,
וכוונת הרמב"ם במילים אלו, שהדרך היא שבני אדם יאכלו את עלי השום ועלי הבצלים
הלחים, ולא הבהמות, ולפיכך בהם משערים את ההוצאה, ולא מפני שאכילת הבהמה אינה
נחשבת מול אכילת האדם. וראה עוד בהלכה ו, לולבי זרדים שהמתיקו, כלומר שהומתקו
בכבישה במים ומלח וכך הוציאו את המרירות שבהם, השיעור של הוצאתם הוא כמלוא פי גדי,
שהוא שיעור הקטן מכגרוגרת, שהרי אחר שנכבשו הם כבר ראויים גם לגדי וגם לבני אדם,
והולכים אחרי השיעור הקטן להחמיר. ושם אין הדרך שרק בני אדם יאכלום, אלא אכילת
האדם ואכילת הבהמה שווים, ולפיכך הולכים בהם אחרי השיעור הקטן להחמיר. ומההלכה שם
נלמד שלא כדברי מרכבת המשנה חלמא, ולולבי זרדים, אף שראויים גם לאדם וגם לבהמה, איננו
אומרים שאכילת הבהמה מתבטלת כלפי אכילת האדם ואינה נחשבת.
[יז] ופירש רש"י (שבת עו,א): "מי ששיעורו גדול הוי קל, ואינו
מצטרף להשלים שיעורו של חמור, דהא לא חשיב כי ההוא [=שהרי אינו חשוב כמותו], אבל
החשוב משלים את הקל לכשיעור".
[יח] כל מה שהוספנו על לשון ההלכה הוא מפה"מ שבת (ח,ה).
[יט] לשון הרמב"ם "כדי לעשות קולמוס המגיע לראשי
אצבעותיו". והכוונה קולמוס המגיע לקצות אצבעותיו סמוך למפרק הראשון, וראשי
אצבעותיו ביאורו קצות אצבעותיו, וכך פירשו הרב מקבילי והרב שטיינזלץ. אולם מרכבת
המשנה חלמא, ומהר"י קאפח (הערה יד) פירשו, על פי התלמוד שבת (פ,ב), קולמוס המגיע עד מקום
חיבור האצבעות לכף היד, והוא שיעור גדול של קולמוס.
[כ] כתב הרמב"ם בפה"מ ערלה (ב,י): "ושמא יעלה על דעתך
שאין נקרא תבלין אלא דברים הריחניים כגון הפלפל וה"קרפה" [=קינמון], אלא
כל מה שמשביחים בו את האוכל כגון השום והשמן והבצל והחומץ והיין, אם נתכון באחד
מאלו ובכיוצא בהן להשביח האוכל נקראין תבלין".
[כא] יש מפרשים, שהשיעור הוא כדי לתבל כגרוגרת מביצה, ונסתייעו מהירושלמי
שבת (ח,ה), שם נאמר: "אמר רבי יוסי כל ביצה דתנינן בכלים כביצה ממש. בשבת
כגרוגרת מכביצה" (צפנת פענח).
[כב] בתחילת ההלכה מדובר שהוציא פלפל שחור טחון, סתם, או גרגר פלפל שחור
במטרה לתבל את הביצה. ואילו כאן מדובר שהוציא גרגר של פלפל שחור, סתם, ולא בפלפל
שחור טחון.
מה שכתבנו הוא על פי מהר"י קאפח
(הערה טז), וזה לשונו: "והכוונה שהוציאו סתם, אבל כשהוציאו לתבלין דינו
כתבלין. ודלא כהרד"ע שהביא פרש"י וכתב: אינו פלפל שלנו דאם כן היינו
תבלין, אלא הוא מין פלפל ארוך וחזי לריח הפה".
[כג] מהר"י קאפח (הערה יז).
[כד] רש"י פירש מפני שמתרפאים בו. וביאר מהר"י קאפח (הערה
יט), שרש"י סובר מלאכה שאינו צריך לגופה פטור עליה, ולפיכך פירש כך. אבל
לרמב"ם מלאכה שאינו צריך לגופה חייב עליה (לעיל א,ז), ולפיכך ניתן לפרש
שמתחייב על הוצאת ריח רע בשיעור כל שהוא, מפני שמוציאו מביתו לסלק אותו. וכפי
שיתבאר גם להלן (הלכה יח), המוציא מת או נבילה או שרץ, כשיעורם לטומאה כך שיעורם
להתחייב על הוצאתם בשבת, אף שמוציאם כדי לסלק את הטומאה מביתו, והיא מלאכה שאינו
צריך לגופה.
[כה] ביארנו ארגמן, על פי הרמב"ם בהלכות כלי המקדש (ח,יג).
[כו] ביארנו על פי מהר"י קאפח (הערה כב).
[כז] ביארנו על פי פה"מ שבת (ט,ו).
[כח] מטפחות הספרים, התכריכין שעושין על ספרי תורה, ובהם מחזיק האדם
בידיו בשעת קריאת התורה (פה"מ כלאים ט,ג).
[כט] ראה הלכות יסודי התורה (ו,ח); והלכות ספר תורה (י,ד).
[ל] הדוגמאות שהזכרנו להוצאת שלהבת נזכרו בתלמוד ביצה (לט,א), ולדעת
הרמב"ם יש לפטור את המוציא שלהבת בכל הדוגמאות שנזכרו בתלמוד, וכך ביארו
מהר"ח כסאר ומהר"י קאפח (הערה כה).
[לא] דוגמה נוספת זו על פי מהר"י קאפח (הערה כה) והרב צדוק.
[לב] הוספנו דוגמאות לזרעוני גינה שאינם נאכלים, מפה"מ שבת (ט,ז).
[לג] מהר"י קאפח (הערה כו).
[לד] קליפת הגרעין של צמחים ממשפחת הדגניים: חיטה, שעורה, אורז, שיבולת
שועל, תירס ודוחן.
[לה] מהר"י קאפח (הערה כז).
[לו] פה"מ שבת (ז,ד).
[לז] אף שבהלכה א נתבאר, שהמורסן אינו מצטרף לשיעור אוכלי אדם, זה
כשהוציאו בסתם יחד עם מאכלים הראויים לאכילה, אבל אם התכוון לאוכלו למרות זאת
והוציאו לבדו, אכילה על ידי הדוחק נחשבת אכילה, ושיעורו כגרוגרת (על פי מהר"י
קאפח, הערה כח). והשווה להלכה ג, שאכילה על ידי הדוחק נחשבת אכילה.
[לח] שיעור הבגד הקטן הוא שלש אצבעות, מפני שבפחות מכך אינו נקרא בגד
(מעשה רוקח).
[לט] לשון הרמב"ם: "לצביעה, כדי לצבוע בגד קטן". וביאר
מהר"י קאפח (הערה כח), שאין דרך לצבוע בסובין עצמן, ואינן בני צביעה, אלא הצבעים
מנקים בהם את הדבר העומד לצביעה, מפני שהם מכלים את השמנונית שעל הדבר הנצבע,
המעכבתו מלקלוט את הצבע, וכך היו נוהגים הצבעים. והשווה לכך דברי הרמב"ם
בפה"מ פסחים (ג,א): "וזימא של צבעין, משרת מורסן וסובין משתמשים בו צבעי
הארגמן".
[מ] ראה הלכה ג.
[מא] ביארנו את ההלכה על פי מהר"י קאפח (הערה כט), ותוספתא כפשוטה
(הובא ביד פשוטה), וביאור הרב יוחאי מקבילי. ומה שכתבנו שכובשים אותם במים ומלח
הוא מפה"מ עוקצין (ג,ד), וזה לשון הרמב"ם שם: "ולולבי זרדים, הם
פרחי האילנות, והן הקצוות הירוקין היוצאין בראשי הזמורות בזמן פריחת האילנות,
והרבה שבני אדם כובשין אותן במים ומלח ואוכלין אותן חיין, אלא שאין זה מפורסם אצל
הכל".
והשווה למה שכתבנו בהערה ט, שכיח ושכיח הולכים
אחרי השכיח לחומרא.
[מב] פה"מ פאה (ו,י).
[מג] התורמוס הוא מין קטנית, שכדי להפיג את מרירות זרעיו שולקים אותו
פעמים רבות (ביצה כה,ב), ולאחר כל שליקה שופכים את המים. ובשליקה האחרונה מבשלים
את התורמוס עם תבלינים, ותוך דקות אחדות הוא מוכן לאכילה (מהר"י קאפח פרק ג
הערה לב).
[מד] השווה להלן (כא,יח), שם נזכר שהחרובים הם מאכל בהמה. בדברי
הרמב"ם נזכרו החרובים יחד עם קצות הענפים הירוקים [=לולבי זרדים], אולם מאחר
ודין החרובים שונה מלולבי זרדים, העברנו אותו לסוף ההלכה בפני עצמו. וביארנו את
דין החרובים, על פי רמב"ם לעם והרב צדוק.
[מה] ראה בהלכה א, שאין הגרעינים מצטרפים לשיעור גרוגרת של אוכלי אדם,
ולפיכך ביארנו את ההלכה שהוציאם לאכילת בהמה. וכך כתב מהר"ח כסאר.
[מו] ראה הלכה כ, שם נתבאר שהמוציא לזרע שיעורו בכל שהוא, וביאר
מהר"י קאפח (הערה עב), שבהלכה כ מדובר שהתכוון לזרוע זרע אחד, כגון שצריך
אותו לזורעו בעציץ, ואז שיעורו בכל שהוא, ואילו בהלכה שלפנינו מדובר שהוציא למטרת
זריעה, אולם לא התכוון ליחד זרע אחד למטרה זו, ושיעורו שתים.
[מז] נתבאר בהלכות פרה אדומה (יא,ד).
[מח] הקליפה שמעל הקליפה הקשה, ואפשר להפיק ממנה חומר צביעה (ביאור הרב
צדוק).
[מט] צמח שהפיקו מהעלים שלו צבע כחול לצביעת אריגים.
[נ] מקנה השורש של הצמח הפיקו צבע אדום.
[נא] פה"מ כלים כד,טז.
[נב] לביאור כל חומרי הכביסה שנזכרו בהלכה שלפנינו, ראה פה"מ שבת (ט,ה),
ופה"מ נידה (ט,ו), והערות מהר"י קאפח שם.
[נג] כשמוציא את הדיו על הקולמוס, או בתוך הקסת, אינו חייב על הוצאת
הקולמוס עצמו, או הקסת עצמו, מפני שהקולמוס או הקסת טפלים כלפי הדיו ואינו מתחייב
על הוצאתם, כמו שיתבאר בהלכה כח.
[נד] נתבאר לעיל (יג,ח).
[נה] הכוחל הוא אבקה בצבע כחול כהה אפרפר, המופק משחיקת אבן, ונמרחת
במכחול על הריסים והעפעפיים ליופי ולרפואה, מפני שיש בו חומר מחטא (ביאור הרב
יוחאי מקבילי, לעיל ב,י).
[נו] שרף עצים שחור המשמש לאיטום או הבערה.
[נז] חומר מוצק, פריך ורך, בצבע כתום בהיר, המתלקח במהרה.
[נח] מהר"י קאפח (הערה לט).
[נט] פה"מ שבת (ח,ד).
[ס] מידות ושיעורי תורה (עמוד קסב הערה 78).
[סא] דרך הסיידים לערבב חול גס בכף הסיד המלאה סיד, ואין הכף מלאה חול,
אלא היא מלאה סיד, ומערבבים בה קצת חול (מהר"י קאפח הערה מו; הרב קהתי שבת
ח,ה).
[סב] לדעת מהר"י קאפח (הערה מד), יש להבחין בין שיעור החרסית, שהוא
טיט מיוחד חזק ביותר, ששיעורו כדי לעשות פי כור של צורפי זהב, הזקוק לעמוד בחום
רב, לבין שיעור הטיט הרגיל, ששיעורו כדי לעשות פי כור של שאר מתכות, לא של צורפי
זהב, והוא טיט פחות חזק, ואינו כמו החרסית. ולפיכך בחרסית כתב הרמב"ם של צורפי
זהב, ואילו בטיט לא הזכיר של צורפי זהב. אולם מהר"ח כסאר כתב, שאין לחלק בין
טיט לחרסית, וכן בתלמוד שבת (פ,ב) נזכר של צורפי זהב גם לגבי טיט, וכן בתוספתא
(ח,טז, מהדורת ר"ש ליברמן) נזכר של צורפי זהב גם לגבי טיט, והרמב"ם קיצר
וכתב בשיעור הטיט כדי לעשות פי כור, וכוונתו פי כור של צורפי זהב. ואנו הכרענו
כמהר"ח כסאר בעקבות המקורות. ומה שקיצר הרמב"ם, משום שגם בתלמוד שבת (עח,א;
עט,א) לא נזכר של צורפי זהב לגבי טיט, והרמב"ם העתיק משם, אולם במקורות אחרים
נזכר של צורפי זהב גם לגבי טיט.
[סג] לשון הרמב"ם בפה"מ שבת (ח,ד): "והיו טחין סיד
לבחורות הצעירות כדי שייראה בשרן מלא דם וימהרו להתבגר ויתעדן גופן". ומה
שכתבנו שבעזרתו מסירים את השערות, הוא מברטנורא (שם).
[סד] אי זו היא צפור קטנה זה דרור (תוספתא שבת ח,יט, מהדורת ר"ש
ליברמן).
[סה] הלכות שחיטה (יד,יג).
[סו] מידות ושיעורי תורה (עמוד תמ).
[סז] השווה לסוף הלכה ב.
[סח] כדי לעשות ידית אחיזה לסל, צריך שיהיה בחבל אורך, שיש בו כדי
להשחילו בסל ולכופלו.
[סט] גומא הפפירוס.
[ע] נפה - כלי בעל נקבים קטנים שמנפים בו קמח. כברה -
כלי בעל נקבים גדולים שמנפים בו זרעונים (פה"מ שביעית ה,ט).
[עא] פה"מ שבת (ד,א). ושם (ו,ה) כתב: "ומוך, חתיכת צמר או צמר
גפן וכיוצא בהן".
[עב] פה"מ שבת (ח,ו).
[עג] פה"מ שבת (ח,ו). והוא באורך טפחיים או שלושה (הערת מהר"י
קאפח בפה"מ כלים כא,א).
[עד] לשון הרמב"ם: "זכוכית – כדי לגרוד בה ראש הכדכד, עד שיפצע
שתי נימות כאחת". ואנו הוספנו "או", מפני שבתלמוד שבת (פא,א) הם
נזכרו כשני שיעורים, וזו אף כוונת הרמב"ם. והמ"מ גרס "או".
והמאירי כתב (הובא ביד פשוטה), ששני השיעורים האלה הם כאחד.
[עה] שבת (צ,ב).
[עו] רב נטרונאי גאון, הובא בביאור הרב יוחאי מקבילי.
[עז] בהלכה הקודמת נזכר סיב, והוא רשת החוטים הגדלה סביב הגזע. ואילו
בהלכה שלפנינו נזכר חוטי העץ, והכוונה לחוטים המובלעים בתוך כל ענף וענף מענפי
הדקל, וניתן להוציא אותם מהענף ולהשתמש בהם, ועד היום משתמשים בהם בני אדם.
[עח] בהלכה הקודמת נזכר, מוכין השיעור שלהם כדי לעשות מהם כדור
קטן בגודל של אגוז. ובהערה שם הבאנו מפה"מ שבת (ו,ה): "ומוך,
חתיכת צמר או צמר גפן וכיוצא בהן". ולכאורה קשה, שהרי בהלכה שלפנינו
נזכר ששיעור הצמר גפן הוא כדי לטוות חוט באורך ארבעה טפחים, שהוא שיעור
גדול מהשיעור כדי לעשות ממנו כדור בגודל של אגוז שנזכר בהלכה הקודמת. ותירץ מעשה
רוקח, שיתכן שההלכה הקודמת עוסקת בפסולת צמר גפן שאינה ראויה לטוויה, או שמוכין
ביאורו כמו שכתב רש"י (שבת מז,ב), כל דבר רך קרוי מוכין.
[עט] לשון הרמב"ם, צמר כלך, וכלך הוא משי (פה"מ שבת ב,א). ומה
שכתבנו שהוא נמצא בים, הוא מהלכות כלאים (י,א).
[פ] כתב מהר"ח כסאר, שאף שהבגד מיטמא בשאר טומאות בשיעור של שלש
אצבעות על שלש אצבעות, אולם בגד זה ראוי רק לעניים ולא לעשירים, ולפיכך שיערו
בטומאת מדרס, שהוא שיעור בגד הראוי לכל בני אדם.
[פא] במלח וקמח ועפצים, ראה בהלכה הבאה.
[פב] נתבאר בהלכות כלים (כג,ב-ג).
[פג] דרך עיבוד העור כך הוא, לוקחים עור הבהמה או עור החיה, ומעבירים
ממנו את השיער בתחילה; ואחר כך מולחים אותו במלח, ואחר כך מעבדים אותו בקמח; ואחר
כך בעפצים וכיוצא בו, מדברים שמכווצים את העור ומחזקים אותו (תפילין א,ו).
העפצים הם כמו אגוזים קטנים, הנוצרים על עץ האלון כתוצאה מעקיצות של חרקים,
וצבעם צהוב.
[פד] על פי רש"י שבת (עט,א).
[פה] פירשנו על פי פה"מ שבת |(ח,ג).
[פו] קמיע הוא קלף שכתובים עליו שמות ופסוקים
לסגולה ולרפואה, ומחפים את הקלף בעור השומר עליו, והשיעור שנזכר בהלכה מתייחס לעור
החופה, בלשון ימינו נקרא נרתיק.
[פז] עור שעובד במלח וקמח, ולא עובד בעפצים, מוגדר אצל הרמב"ם כעור
שלא התעבד, והוא פסול לספרי תורה תפילין ומזוזות, כמו שנתבאר בהלכות תפילין
(א,יד), והלכות ספר תורה (י,א אות ב), ובשו"ת הרמב"ם (סי' קסב, קנג).
[פח] מה שכתבנו מתחילת ההלכה עד כאן הוא מהלכות תפילין (א,ז-ח), לתוספת
הבהרה.
[פט] כתב מהר"ח כסאר, ששיערו כל אחד כפי מה שהדרך לכתוב עליו. ואף
על פי שכשר לכתוב את המזוזה גם על הקלף, מכל מקום לא שיערו את הקלף כדי שיכתוב
עליו מזוזה, אלא כדי לכתוב עליו פרשת שמע שבתפלין, מפני שהוא שיעור יותר קטן. ולפי
זה הגויל שאין דרך לכתוב עליו אלא ספר תורה, אף על פי שאם כתב עליו מזוזה כשר, מכל
מקום אין שיעורו כמזוזה אלא כשיעור סתם עור שנתעבד, שהוא חמשה טפחים על חמשה
טפחים, לפי שאין דרך לכתוב עליו מזוזה.
[צ] המעיין בכתב יד הרמב"ם בפירוש המשנה, ובשאר כתבי יד עתיקים
כגון תכלאל קדמונים, יראה, שגודל הכתב שהיו רגילים לכתוב הוא, בערך כמו פונט דוד
גודל 14, ולפי זה האותיות שגובה המכס כותב הם, פונט דוד גודל 20.
לשון הרמב"ם "כדי לכתוב עליו
שתי אותיות של קשר המוכסין". וכתב הרמב"ם בפה"מ שבת (ח,ב):
"וקשר מוכסין, הוא הסימן שכותבין גובי המעשרות והקבלנים והמוכסין לראיה שכבר שלם
חובתו, ושיעורו שתי אותות, וקורין אותו קשר כמו שקורין בדורינו לסימנים
וצורות שמשתמשין בהן מחשבי התקופות הקשר הרומי".
[צא] השווה להלן (כ,ד).
[צב] רש"י שבת (צג,ב ד"ה את החי). ביאור הדברים: כל הנושא את
החי משתמש בפחות כח ממה שהיה משתמש אילו היה נושא אותו משקל כשאינו חי, כלומר שיש
חסרון באיכות הפעולה מצד המטלטל, וזו הסיבה שפוטרתו.
[צג] סוף ההלכה היא מהמשנה שבת (יח,ב. בתלמוד קכח,ב). לשון המשנה: "אשה
מדדה את בנה, אמר רבי יהודה: אימתי - בזמן שהוא נוטל אחת ומניח אחת! אבל אם היה
גורר – אסור". וראה לעיל (יג,יא): "ואם משך החפץ, וגררו על הארץ מתחילת
ארבע לסוף ארבע – חייב: שהמגלגל, עוקר הוא". ולפיכך כתבנו חייב ולא אסור.
[צד] מה שכתבנו שההלכה עוסקת בילד קטן שכבר יודע ללכת, הוא ממהר"ח
כסאר, ופשוט.
[צה] נתבאר בהלכה הקודמת.
[צו] אבל תיק קטן התלוי בצווארו של איש גדול בטל כלפיו, ואינו חייב על
הוצאתו, מפני שכך דרכו לצאת תמיד, והמוציאו עם התיק הקטן פטור אבל אסור מדברי
חכמים.
[צז] השווה להלכה כח.
[צח] אבל על הוצאת האיש הגדול פטור, מפני שהחי נושא את עצמו, כמו שנתבאר
בהלכה הקודמת.
[צט] בדברי הרמב"ם לא נזכר במפורש שמדובר בחגב טהור הראוי
לאכילה, אולם דבר זה נתבאר בתלמוד (מ"מ). וביאר מהר"י קאפח (הערה סח),
ממה שכתב הרמב"ם ששיעור חגב מת כגרוגרת משום שהוא ראוי לאכילה, מוכח שהוא
עוסק בחגב טהור, אבל חגב טמא נתבאר בירושלמי ששיעור הוצאתו כמלוא פי כלב. וכך כתב
אורה ושמחה.
[ק] ואף על פי שמוציאם מרשותו כדי שלא יטמאו, וכפי שיובא בהלכה הבאה,
ונמצא שעושה מלאכה שאינו צריך לגופה, ההלכה היא שמלאכה שאינו צריך לגופה חייב
עליה, כמו שנתבאר לעיל (א,ז). ועוד שיתכן שמוציא את הנבילה לצורך אכילת הכלב, והיא
מלאכה שצריך לגופה.
והשווה להלכה שלפנינו את הלכה ה, שם נתבאר
שהמוציא ריח רע, השיעור שלו כל שהוא, מפני שמתרפאים ממנו, וכן מפני שבשיעור כל
שהוא מוציאו מביתו לסלקו. ואף שם הדוגמה הראשונה היא מלאכה שצריך לגופה, והדוגמה
השנייה היא מלאכה שאינו צריך לגופה.
[קא] שיעור טומאת מת שהוא בכזית, נתבאר בהלכות טומאת מת (ב,א). ושיעור
טומאת נבילה שהוא בכזית, נתבאר בהלכות שאר אבות הטומאות (א,א). ושיעור טומאת שרץ
שהוא כעדשה, נתבאר בהלכות שאר אבות הטומאות (ד,ב).
[קב] מה שכתבנו שההלכה שלפנינו עוסקת שהיתה כוונתו לזרוע רק זרע אחד, כדי
לבאר מדוע בהלכה שלפנינו שיעור הוצאה לזריעה בכל שהוא, ולעיל בהלכה ז, שיעור
ההוצאה לזריעה שתים. הביאור על פי מהר"י קאפח (הערה עב), וכך כתבנו גם לעיל
בהערה מו.
[קג] ביארנו את ההלכה על פי פה"מ שבת (ז,ג). לשון המשנה: "ועוד
כלל אחר אמרו כל הכשר להצניע ומצניעין כמוהו והוציאו בשבת חייב עליו חטאת וכל
שאינו כשר להצניע ואין מצניעין כמוהו והוציאו בשבת אינו חייב אלא המצניעו".
וכתב הרמב"ם בפה"מ: "כשר להצניע, ראוי לאצרו ולא יתקלקל אם נשאר.
ומצניעין כמוהו, שדרך בני אדם לאצרו, לפי שיש דברים שאם נאצרו מתקיימים ואינן
מתקלקלין אבל אין שום אדם אוצרם ולא מצניען לרוב מציאותם באותו המקום ופחיתותם שם.
וכשיתקיימו שני דברים אלו הרי המוציא מאותו דבר בשבת כשיעור שיתבאר הרי זה חייב.
ואם חסר אותו הדבר שני דברים אלו כלומר אינו כשר להצניעו ואין מצניעין כמוהו, אלא
במקרה בודד הצניעו הרי אותו שהצניעו בלבד הוא שיהיה חייב על הוצאתו, ושאר כל אדם
פטור". שלא כמ"מ שביאר "ומצניעים כמוהו" שיש בו שיעור הראוי
להצניע, "וכשר להצניע" שדרך בני אדם להצניעו.
כאן המקום לבאר את המקרים השונים שנזכרו
בפרק שלפנינו, שבחלקם כתב הרמב"ם שחייבים על הוצאתם, ובחלקם כתב שפטורים.
בהלכה ה נאמר: "מעפר המזבח, ומאבני המזבח, וממקק ספרים, וממקק מטפחותיהן - כל
שהן, מפני שמצניעין אותם לגניזה". בהלכה יח נאמר: "המת, והנבילה, והשרץ
- כשיעור טומאתן, כך שיעור הוצאתן: מת ונבילה, בכזית; ושרץ, כעדשה". במשנה
שבת (ט,ו) נאמר: "רבי יהודה אומר אף המוציא ממשמשי עבודת כוכבים כל שהוא
שנאמר (דברים יג) לא ידבק בידך מאומה מן החרם". וכתב שם הרמב"ם
בפה"מ, ואין הלכה כרבי יהודה. וכתב שם הרב קהתי: "ואין הלכה כרבי יהודה,
אלא אף בשיעור גדול פטור, לפי שאינו ראוי להצניע ואין מצניעים כמוהו, כמו שנתבאר
במשנה שבת (ז,ג)". בהלכה שלפנינו נאמר, שהמוציא דם נידה פטור, מפני שאין דרך
בני אדם להצניעו, ואינו ראוי להצניע. וראה מ"מ שכתב, שגם המוציא עצי אשירה
פטור, מטעם זה.
והשאלה הנשאלת, מדוע המוציא דם נידה, עצי
אשירה, ומשמשי עבודה זרה, פטור, ואילו המוציא מת, נבילה, שרץ, מעפר המזבח, מאבני
המזבח, ממקק ספרים, וממקק מטפחותיהן חייב? ותירץ אורה ושמחה, שהכלל הקובע הוא, האם
בני אדם מצניעים את הדבר כדי ליהנות ממנו, וכן אם מצניעים את הדבר לצורך כל שהוא,
או שהם מתכוונים להוציאו מבתיהם. והנה, המת דרך בני אדם להצניעו כדי לקוברו, וכן
נבילה ושרץ דרך בני אדם להניחם למאכל לבהמתם, וכן מעפר המזבח ומאבני המזבח וכל
השאר, דרך בני אדם להצניעם כדי לגונזם, ולפיכך בכל מקרים אלו מתחייב על הוצאתם,
ואילו דם נידה עצי אשירה ומשמשי עבודה זרה דרך בני אדם להוציאם מבתיהם ולא
להצניעם, ולפיכך מי שהוציאם פטור.
ומה שקבעו את שיעור ההוצאה של מת נבילה
ושרץ כשיעור הטומאה, ולא כשיעור ההנאה מהם, אכן אילו לא היה בהן דין טומאה לא היו בני
אדם צריכים להוציאם מבתיהם, והיה שיעור הוצאתם גדול יותר, כגון שיעור הראוי לפי כלב
או שיעור אחר, אולם מאחר ויש בהם דין טומאה, הדבר מצריך את בני האדם להוציאם
מבתיהם, ומחמת צורך זה כבר בשיעור זה מתחייב. אכן באמת אילו הנבילה והשרץ לא היו
ראויים לכלום, לא היה מתחייב אף שיש בהם טומאה, כמו דם נידה שאף שהוא מטמא אינו
מתחייב על הוצאתו. וכך כתב תוספות יום טוב בביאורו למשנה שבת (י,ה). וראה משנה
למלך בהלכות אבל (יד,כא), ומרכבת המשנה חלמא בהלכה שלפנינו, שהאריכו ליישב את
ההלכות זו עם זו.
ולעומת זאת, מהר"י קאפח ביאר (הערה
עד), מה שפטר הרמב"ם בהלכה שלפנינו את המוציא שאין דרכו להצניע, מדובר שאותו
אחד שאין דרכו להצניע, הוציא את הדבר לאחר שהצניעו עד שהתקלקל, או שהוציא את דם
הנידה לאחר יבשותו, אבל אם הוציאו קודם שיתקלקל או ייבש, חייב, אף שאין דרכו
להצניע. כמו כן, אותו שאין דרכו להצניע שהוציא אחר שהתקלקל או יבש, מדובר שהוציאו לצורך
פרטי, ומאחר ואין דרכו להצניע, אנו אומרים שבטלה דעתו אצל כל אדם, ופטור, ולא גרע מהמוציא
שלא כדרך המוציאים שגם הוא פטור, אולם אם הוציא כדי לסלק לכלוך או טנוף מביתו חייב,
כמו המוציא בשר נבלה ושרץ. וכן המוציא משמשי עבודה זרה שנחלקו בדבר רבי יהודה ורבנן
במשנה שבת (ט,ו), ושם כתב הרמב"ם בפה"מ: "ורבי יהודה אומר הואיל ושמים
לב לכל שהוא ממשמשי ע"ז ומשתדלים לאבדו הרי המוציא כל שהוא מהם חייב שהרי הוא
חשוב ואין הלכה כר' יהודה". עכ"ל. הכוונה אין הלכה שיתחייב בשיעור כל
שהוא, אולם יתחייב על הוצאתם בשיעור גדול, אם כשעור חומרו או כשעור טומאתו. והחיוב
על הוצאת משמשי עבודה זרה אינו גרוע מהחיוב על הוצאת שרץ, אף שטמאתם מחכמים.
וקשה, שבהלכה נאמר: "אם הצניעו אחד
והוציאו חייב, ושאר האדם פטורים עליו". משמע ששאר אדם פטורים אם הוציאו בלי
להצניע, ואילו מהר"י קאפח ביאר, ששאר אדם פטורים אם הצניעו עד שיתקלקל או יבש
ואז הוציאו. ועוד, שלא מצאנו בהלכה חילוק אם הוציא לצורך פרטי, או שהוציא כדי לסלק
לכלוך או טינוף, משמע מסתמות הלשון שבכל אופן פטור על הוצאת דם נידה.
[קד] ראה לעיל (א,ג), שם נתבאר שכל מקום שכתוב בהלכות שבת פטור, הכוונה
פטור אבל אסור, ואיסורו מדברי חכמים. והוספנו כאן על לשון הרמב"ם דבר זה, כדי
להדגיש, שבהלכות שבת, המוציא חצי שיעור, איסורו מדברי חכמים. [וכן העושה מלאכה,
חצי שיעור, המובא מיד בהמשך ההלכה, איסורו מדברי חכמים].
אבל במאכלות אסורות, האוכל חצי שיעור
ממאכלות אסורות, אסור מהתורה, כמו שכתב הרמב"ם בהלכות מאכלות אסורות (ג,ו):
"אף על פי שחלב בהמה טמאה וביצי עוף טמא אסורין מן התורה, אין לוקין עליהן:
שנאמר "מבשרם לא תאכלו" (ויקרא יא,ח; דברים יד,ח) – על הבשר הוא לוקה, ואינו
לוקה על הביצה ועל החלב; והרי האוכל אותן כאוכל חצי שיעור – שהוא אסור מן התורה,
ואינו לוקה. אבל מכין אותו מכת מרדות".
וכן האוכל ביום הכיפורים חצי שיעור, אסור
מהתורה, מפני שיש על האדם איסור מהתורה לאכול בכל שהוא, כמו שנתבאר בהלכות שביתת
עשור (ב,ג): "אכל או שתה פחות משיעור זה, אינו חייב כרת; אף על פי שהוא
אסור מן התורה בחצי שיעור, אין חייבין כרת אלא על כשיעור. והאוכל או השותה חצי
שיעור, מכין אותו מכת מרדות". מה שכתבנו בהערה זו, הוא על פי מהר"י קאפח
(הערה עה, וכן בפרק א הערה טו, וכן בפרק ו הערה לח).
[קה] לא נודע לו שהיום שבת, או שמלאכה זו אסורה. הוספנו בהעלם אחד, על פי
המ"מ ומהר"ח כסאר, וכפי שיתבאר בדברי הרמב"ם בהלכה הבאה.
[קו] לעיל (יג,ב).
[קז] לשון הרמב"ם: "הוציא חצי שיעור והניחו, וחזר והוציא חצי
אחר והעבירו על הראשון בתוך שלושה – חייב, שהמעביר כמי שנח על גבי
משהו". והנה, מה שכתב הרמב"ם והעבירו על הראשון בתוך שלושה, אין
כוונתו בדוקא, שאם החצי השני לא היה סמוך בתוך שלושה טפחים לחצי הראשון, אינו
מצטרף אליו, אלא כוונתו שהעבירו תוך שלושה טפחים סמוך לארץ, באותה רשות
שבה היה החפץ הראשון. וכמו שמוכח מהלכה כד, שהקפדנו שיכניס את שני חצאי השיעור
לאותה רשות בהעלם אחד, ולא הקפדנו שיעבור החצי השני דוקא סמוך לחצי הראשון בתוך
שלושה טפחים. וכן מוכח גם מהטעם שנזכר בהלכה שלפנינו, "שהמעביר כמי שנח על
גבי משהו", כלומר המעביר חפץ בידו סמוך לארץ בתוך שלושה טפחים, נחשב כאילו נח
החפץ באותה רשות, משמע שסיבת ההיתר הוא הנחה ברשות אחת של שני החצאים, ולא חיבור
של שני החצאים בגלל שעברו בסמיכות פחות משלושה טפחים, שהרי כדי לחייב את המוציא,
לא די שיתחברו החצאים זה עם זה, אלא צריך שינוחו שניהם באותה רשות.
וכך כתב תוספות (שבת פ,א ד"ה והעבירה דרך עליה). אולם אורה ושמחה כתב
(ד"ה וחזר והוציא) שדברי הרמב"ם נאמרו בדוקא, והרמב"ם עוסק שהחצי
השני לא נח באותה רשות שבה נח החצי הראשון, אלא המשיך להעביר את החצי לרשות שנייה,
ומאחר ועבר החצי השני סמוך לחצי הראשון בתוך שלושה טפחים, הרי הם מצטרפים להשלים
את השיעור. (ע"כ אורה ושמחה) ולא ביארנו כמותו, שהרי אין די שיתחברו החצאים
זה עם זה, אלא צריך שינוחו באותה רשות, וחפץ הנמצא בידו, העובר פחות משלושה טפחים
לקרקע, נחשב כאילו נח באותה קרקע, ולפיכך אין צורך שיהיה סמוך לחצי הראשון, העיקר
שלבסוף שניהם ינוחו באותה רשות, ויהיה בהם כשיעור.
[קח] לא נודע לו שהיום שבת, או שמלאכה זו אסורה.
[קט] אולם אם היתה ידיעה בין שני החצאים, פטור, כמו שנתבאר בהלכות שגגות
(ו,ח): "אכל כחצי זית, ונודע לו, וחזר ושכח ואכל כחצי זית אחר, בעלם שני –
פטור: שהרי נודע לו בינתיים, ויש ידיעה לחצי שיעור. וכן אם כתב אות אחת בשבת בשגגה,
ונודע לו, וחזר ושכח וכתב אות שנייה סמוכה לה, בעלם שני – פטור מקרבן חטאת. וכן כל
כיוצא בזה".
[קי] בדוגמה הראשונה של ההלכה, מדובר שהתנפח האוכל כבר קודם שיצא מהרשות
הראשונה, כדי שתהיה הוצאה של כשיעור מרשות זו, ואילו בדוגמה השנייה של ההלכה,
התכווץ האוכל רק כשהיה ברשות השניייה, כך שהיתה הוצאה של כשיעור מהרשות הראשונה
(אורה ושמחה).
[קיא] ראה לעיל (יב,ט; יג,ה), שכדי להתחייב צריך גם שיעקור וגם שיניח,
ובהלכה שלפנינו נתבאר, שצריך שיהיה כשיעור, בעקירה ובהנחה.
[קיב] בתלמוד הובא (שבת צא,א), שבמקרה שלפנינו יש סיבה שלא לחייב את
המוציא, שהרי מה שהוציא צמק, אולם למרות זאת, מחשבתו של עכשיו יש בה כח לחייבו על
ההנחה. (ע"כ תלמוד) והמעיין יראה, שלעומת זאת, יש כאן סיבה אחרת לחייב את
המוציא, שהרי לא עקר את עצמו מהחיוב בכוונה תחילה, כמו המקרה השני שיובא בהמשך
ההלכה, אלא האוכל צמק מאליו, ולפיכך די במחשבתו בשעת הנחה לזריעה, לחייבו, למרות
שעד שלא חשב נדחה האוכל מחיוב. ואין לדמות להלכה כז, מפני ששם השיעור המצומק שהיה
באמצע דחוי לגמרי, ואילו כאן לבסוף חשב על השיעור המצומק, ונמצא שלבסוף הכשירו. ואף
שעדיין יש מקום להקשות, שהרי סוף סוף היה זמן שהיה אוכל זה דחוי מחיוב, בזמן שצמק
האוכל קודם שיחשוב עליו לזריעה או לרפואה, מכל מקום, מאחר ולבסוף החשיב שיעור
זה, אותו פרק זמן שבו היה פטור, אין בכוחו להחשיב את האוכל כדחוי מחיוב.
[קיג] בתלמוד הובא (שבת צא,א), שבמקרה שלפנינו יש סיבה לחייב את המוציא,
שהרי ללא מחשבתו לאכילה יש שיעור לזריעה והיה חייב, ומחשבתו היא הגורעת, ולפיכך מה
שתפח באמצע אינו מפריע, ואם תפח קודם שימלך לאכילה חייב. (ע"כ תלמוד) והמעיין
יראה, שלעומת זאת, יש כאן סיבה אחרת שלא לחייב את המוציא, שהרי עקר את השיעור
הפחות בכוונה תחילה, ולפיכך צריך שקודם יתנפח האוכל, ואחר כך ימלך לאכילה, ורק
באופן זה יתחייב. שלא כמו המקרה הראשון, שהובא בתחילת ההלכה, שלא עקר את עצמו
מהחיוב בכוונה תחילה, ולפיכך שם אף שחשב לזריעה אחר שצמק האוכל חייב.
[קיד] בתלמוד הובא (שבת צא,א), שבמקרה שלפנינו יש סיבה שלא לחייב את
המוציא, שהרי מחשבתו היא לאכילה, והאוכל צמק באמצע, ונדחה מחיוב לגמרי, ולאחר מכן
חזר לחיוב, ויש בדבר ספק. (ע"כ תלמוד) ובהלכה שלפנינו נתבאר שיש ספק שמא
צריך שיהיה כשיעור מתחילה ועד סוף, משעת עקירה ועד שעת הנחה, ולא די שיש כשיעור
בשעת עקירה ובשעת הנחה. וכבר ביארנו במקרה הראשון בהלכה כו, שכאן השיעור
המצומק שבאמצע דחוי לגמרי, שהרי לא שינה את מחשבתו וחשב על האוכל לזריעה כמו בהלכה
כו, ולפיכך יש בדבר ספק.
[קטו] "כמה שיעור אוכלין לטומאה – לטומאת עצמן, כל שהן: אפילו שומשום
או חרדל, מיטמא – שנאמר "מכל האוכל אשר ייאכל" (ויקרא יא,לד), כל שהוא.
ואין אוכל טמא מטמא אוכל אחר או משקין או ידיים – עד שיהיה בו כביצה, בלא קליפתה"
(טומאת אוכלין ד,א).
[קטז] סוף ההלכה הוא ממהר"ח כסאר, ובזה תורצה קושיית המ"מ.
[קיז] כתב מהר"ח כסאר, שאם הוציא כשיעור, פשוט הדבר שהכלי בטל כלפי
הדבר שהוציא, והשמיעתנו ההלכה שלפנינו, שגם כשהוציא פחות מכשיעור, הכלי בטל כלפי
הדבר שהוציא.
[קיח] נתבאר בהלכה טז.
[קיט] ראה לעיל (ז,ז-ט).
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה