הלכות שבת פרק ח מבואר - מלאכות: חרישה עד לישה

פרק ח – מלאכות: חרישה עד לישה

חרישה

א.         החורש כל שהוא, חייב. המנכש בעיקרי האילנות, והמקרסם עשבים, או המזרד את השריגים, כדי לייפות הקרקע – הרי זה תולדת חורש; ומשיעשה כל שהוא, חייב. וכן המשווה פני השדה – כגון שהשפיל התל ורדדו, או מילא הגיא – חייב משום חורש; ושיעורו, כל שהוא. וכן כל המשווה גומות, שיעורו כל שהוא.

החורש כל שהוא[א], חייב. החופר סביב גזעי האילנות והסיר משם ענפים וקליפות [=מנכש], והעוקר עשבים רעים הגדלים סביב לצמח [=מקרסם], או העוקר ענפי אילן יבשים מסביב לגזע [=מזרד], והתכוון בפעולות אלה לייפות את הקרקע ולהטיבה – הרי זה תולדת חורש; ומשיעשה כל שהוא, חייב. וכן המשווה פני השדה – כגון שהשפיל את ערימת העפר ושיטח אותה, או מילא בעפר את הגיא שהיה שם [=מקום נמוך משאר השדה, או חפירה] – חייב משום תולדת חורש, מפני שדרך החורש לישר את הקרקע בזמן החריש; ושיעורו, כל שהוא. וכן המשווה את פני הגומות [=חפירות קטנות] לשאר פני השדה, על ידי שמילא אותם בעפר, או שהשפיל את גובהם, חייב משום תולדת חורש, ושיעורו בכל שהוא.

זריעה

ב.         הזורע כל שהוא, חייב. הזומר את האילן, כדי שיצמח – הרי זה מעין זורע. אבל המשקה צמחין ואילנות בשבת – הרי זה תולדת זורע, וחייב; וכן השורה חיטין ושעורין וכיוצא בהן במים – הרי זה תולדת זורע, וחייב.

הזורע כל שהוא, חייב. ומשיתן את הזרעים באדמה חייב אף שעדיין לא נבטו, כיוון שעשה פעולת זריעה ונתן זרעים באדמה. הזומר את האילן כדי שיצמח – הרי זה מעין אב מלאכה זורע[ב]. אבל המשקה צמחים ואילנות בשבת – הרי זה תולדת זורע, וחייב, מפני שמעשהו מועיל לגדילת הצמח, כמו שהזריעה מצמיחה את הצמח; והטעם שמשקה נחשב תולדת זורע ולא אב, מפני שאין ההשקאה מעשה בגוף הצמח. וכן השורה חיטים ושעורים וכיוצא בהם במים – הרי זה תולדת זורע, וחייב, מפני שמרככם ומנביטם. ואינו חייב מיד כשיתנם לתוך המים, אלא רק כשיתחילו להתרכך ולנבוט[ג], לפיכך אם נתנם במים בשבת, בזמן שיש שהות במהלך השבת שיתרככו וינבטו, חייב, שמאחר שלא עשה מעשה זריעה, אלא רק שרה זרעים במים, לפיכך צריך להמתין שיעשה פעולה שיש בה הצמחת הזרעים, כדי לחייבו[ד].

קצירה

ג.          הקוצר כגרוגרת, חייב. ותולש, תולדת קוצר הוא; וכל העוקר דבר מגידוליו, חייב משום קוצר. לפיכך צרור שעלו בו עשבים, וכישות שעלת בסנה, ועשבים שצמחו על גב החבית – התולש מהן, חייב: שזה הוא מקום גידולו. אבל התולש מעציץ שאינו נקוב – פטור, מפני שאין זה מקום גידולו. ועציץ נקוב בכדי שורש קטן, הרי הוא כארץ; והתולש ממנו, חייב.

הקוצר בכלי, מצמח המחובר לקרקע, שיעור של גרוגרת [=נפח של תאנה מיובשת[ה]], חייב. והתולש ביד[ו], מצמח המחובר לקרקע, הרי הוא תולדת קוצר; וכל העוקר דבר ממקום גידולו, למרות שאינו גדל בקרקע, חייב משום תולדת קוצר. לפיכך גוש עפר[ז] שצמחו עליו עשבים שדרכם לגדול על גושי עפר המנותקים מהאדמה[ח], וצמח בר טפיל שצמח על גבי צמח קוצני, ועשבים שצמחו על גב החבית – התולש מהם, חייב: שזה הוא מקום גידולם, וצמחים אלו אין דרכם לגדול בקרקע, ואינם צריכים לינוק מהקרקע כדי לגדול[ט].  

אבל התולש מעציץ שאינו נקוב, צמח שדרכו לגדול באדמה[י] – פטור, מפני שאין זה מקום גידולו, ובכדי שיגדל הצמח הוא צריך לינוק מהאדמה, ולפיכך מה שגדל בו נחשב כתלוש[יא]. ועציץ נקוב בשיעור של שורש קטן [=פחות מכזית, בגודל אצבע של קטן[יב]], שהיה מונח על הארץ, מה שגדל בו נחשב כגדל בארץ, מפני שהצמח שבו יונק מהאדמה; והתולש ממנו, חייב[יג].

ד.         כל זרע שקצירתו מצמחת אותו ומגדלתו, כגון אספסתא וסלקא – הקוצרו בשגגה, חייב שתי חטאות: אחת מפני שהוא קוצר, ואחת מפני שהוא נוטע. וכן הזומר, והוא צריך לעצים – חייב משום קוצר, ומשום נוטע. גבשושית של עפר שעלו בה עשבים – הגביהה מעל הארץ והניחה על גבי יתדות, חייב משום תולש; הייתה על גבי יתדות והניחה על הארץ, חייב משום זורע. תאנים שיבשו באיביהן, וכן אילן שיבשו פירותיו בו – התולש מהן בשבת חייב, אף על פי שהן כעקורין לעניין טומאה.

כל זרע שקצירתו מצמחת אותו ומגדלתו, כגון אספסת[יד] ותרד[טו] – הקוצרו בשגגה, חייב שתי חטאות: אחת מפני שהוא קוצר, ואחת מפני שהוא נוטע[טז]. וכן הזומר[יז], והוא צריך לעצים – חייב משום קוצר, ומשום נוטע.  

גוש עפר שצמחו עליו עשבים שדרכם לגדול באדמה – הגביהו מעל הארץ והניחו על גבי יתדות, חייב משום תולש [שהוא תולדה של קוצר], מפני שכאשר היה גוש העפר על הארץ ינקו העשבים שבו מהארץ, וכשהגביהו מהארץ ניתק אותם ממקום יניקתם[יח]; היה על גבי יתדות והניחו על הארץ, חייב משום זורע, מטעם זה.  

תאנים שיבשו באיביהן [=בעודם מחוברים לעץ], וכן אילן שיבשו פירותיו בעודם מחוברים בו – התולש מהן בשבת חייב, מפני שהעץ חי והם נחשבים מחוברים אליו, אף על פי שהן כעקורים לעניין טומאה[יט].

ה.         התולש עולשין, והמזרד זרדין – אם לאכילה, שיעורו כגרוגרת; ואם לבהמה, שיעורו כמלוא פי גדי; ואם להסקה, שיעורו כדי לבשל ביצה.

התולש עולשין [=מין מרור][כ], והעוקר ענפי גפן רכים[כא] – אם לאכילה, שיעורו כגרוגרת[כב]; ואם לבהמה, שיעורו כמלוא פי גדי; ואם להסקה, שיעורו כדי לבשל ביצה.

עימור

המעמר אוכלין, שיעורו כגרוגרת; ואם עימר לבהמה, שיעורו כמלוא פי גדי; ואם להסקה, שיעורו כדי לבשל ביצה. וביצה האמורה בכל מקום, היא ביצה בינונית של תרנגולין; וכל מקום שנאמר כדי לבשל ביצה, הוא כדי לבשל כגרוגרת מביצה; וגרוגרת, אחד משלושה בביצה. ואין עימור, אלא בגידולי קרקע.

העושה ערימה ממאכלים, כגון תבואה או פירות וכדומה, על גבי קרקע, חייב משום מלאכת מעמר[כג], ושיעורו כגרוגרת; ואם עימר לבהמה, שיעורו כמלוא פי גדי; ואם להסקה, שיעורו כדי לבשל ביצה. וביצה האמורה בכל מקום, היא ביצה בינונית של תרנגולים [נפח 50 סמ"ק]; וכל מקום שנאמר כדי לבשל ביצה, הוא כדי לבשל כגרוגרת מביצה[כד]; וגרוגרת[כה], אחד משלושה בביצה. ואין עימור, אלא בגידולי קרקע.

ו.          המקבץ דבילה ועשה ממנה עיגול, או שניקב תאנים והכניס החבל בהן עד שנתקבצו גוף אחד – הרי זה תולדת מעמר, וחייב. וכן כל כיוצא בזה.

המחבר תאנים מיובשות והדביקן זו לזו ועשאן גוש עגול [נקרא עיגול[כו]], או שניקב תאנים והכניס בהן את החבל עד שהתחברו להיות גוש אחד – הרי זה תולדת מעמר, וחייב. שכיון שלא עשה ערימה על גבי קרקע, אלא חיבר את התאנים זו לזו בתלוש, לפיכך הוא תולדת מעמר. וכן כל כיוצא בזה.

דישה

ז.          הדש כגרוגרת, חייב; ואין דישה, אלא בגידולי קרקע. והמפרק, הרי הוא תולדת הדש. החולב את הבהמה, חייב מפני שהוא מפרק. וכן החובל בחי שיש לו עור, חייב משום מפרק – והוא, שיהיה צריך לדם שייצא מן החבורה; אבל אם נתכוון להזיק בלבד – פטור, מפני שהוא מקלקל. ואינו חייב, עד שיהיה בדם או בחלב שהוציא, כגרוגרת.

המפריד את גרעין התבואה או הקטנית וכדומה מקליפתו, באמצעות כלי [מורג[כז]], או חבטה במקל[כח], חייב משום מלאכת דש, ושיעורו כגרוגרת; ואין דישה, אלא בגידולי קרקע[כט]. [אבל המפריד את גרעין התבואה או הקטנית שלא בעזרת כלי אלא בידו, הרי הוא דש כלאחר יד, ואסור רק מדברי חכמים, מפני שנראה כדש[ל]]. והמפריד דבר מוצק[לא] או נוזל ממקום חיבורם, הרי הוא מפרק, והוא תולדת הדש. וחייב משום מפרק בין בגידולי קרקע ובין שלא בגידולי קרקע[לב]. לפיכך החולב את הבהמה, חייב מפני שהוא מפרק[לג]. וכן החובל בחי שיש לו עור, חייב משום מפרק[לד] – ובתנאי שיהיה צריך את הדם שייצא מן החבורה לרפואה, או שיהיה צריך את הבשר כדי להאכילו לבעל חי[לה]; אבל אם התכוון להזיק בלבד – פטור, מפני שהוא מקלקל[לו]. ואינו חייב, עד שיהיה בדם או בחלב שהוציא, כגרוגרת.

ח.         במה דברים אמורים, בחובל בבהמה וחיה וכיוצא בהן. אבל החובל בחברו – אף על פי שנתכוון להזיק – חייב, מפני נחת רוחו: שהרי נתקררה דעתו ושככה חמתו, והרי הוא כמתקן; ואף על פי שאינו צריך לדם שהוציא ממנו, חייב.

במה דברים אמורים, בחובל בבהמה וחיה [השייכים לו[לז]] וכיוצא בהן. אבל החובל בחברו, [או החובל בבהמת חבירו[לח]] – אף על פי שהתכוון להזיק – חייב, מפני נחת רוחו: שהרי נתקררה דעתו ושככה חמתו, והרי הוא כמתקן; ואף על פי שאינו צריך לדם שהוציא ממנו, חייב[לט].  

החובל בבהמת חברו[מ], ולא היה כועס על חברו כלל, כך שבחבלתו לא התכוון לשכך את כעסו על חברו, אלא חבל בבהמה כדי להטיל אימה על בניו ובני ביתו שנהגו שלא כשורה, והראה את עצמו בפניהם כאילו הוא כועס, ובינו לבין עצמו אינו כועס כלל, אינו נחשב כמתקן, מפני שלא תיקן בעצמו או בדבר שחבל בו, ותיקונו בחינוך בני משפחתו הוא דבר רחוק שאינו מתייחס למעשה החבלה, ולפיכך הוא מקלקל, ופטור[מא].

ט.         שמונה שרצים האמורים בתורה, הן שיש להן עורות לעניין שבת כמו חיה ובהמה ועוף. אבל שאר שקצים ורמשים, אין להן עור; לפיכך החובל בהן, פטור. ואחד החובל בבהמה חיה ועוף, או בשמונה שרצים, ועשה חבורה ויצא הדם, או שנצרר הדם אף על פי שלא יצא – חייב.

שמונה שרצים האמורים בתורה[מב], הן שיש להן עורות לעניין שבת כמו חיה ובהמה ועוף. אבל שאר שקצים ורמשים, אין להן עור[מג]; לפיכך החובל בהם, פטור[מד]. ואחד החובל בבהמה חיה ועוף, או בשמונה שרצים, ועשה חבורה ויצא הדם, או שנצרר הדם אף על פי שלא יצא[מה] – חייב.

י.          הסוחט את הפירות, חייב משום מפרק; ואינו חייב, עד שיהיה במשקין שסחט כגרוגרת. ואין חייבים מן התורה, אלא על דריכת זיתים וענבים בלבד. ומותר לסחוט אשכול של ענבים, לתוך האוכל – שמשקה הבא לאוכל אוכל הוא, ונמצא כמפרק אוכל מאוכל; אבל אם סחט לכלי שאין בו אוכל – הרי זה דורך, וחייב. והחולב לתוך האוכל, או היונק בפיו – פטור, ואינו חייב עד שיחלוב לתוך הכלי.

הסוחט את הפירות, חייב משום מפרק[מו]; ואינו חייב, עד שיהיה במשקים שסחט כגרוגרת. ואין חייבים מן התורה, אלא על דריכת זיתים וענבים בלבד, מפני שמאז ומעולם הם עומדים לסחיטה, כדי להפיק מהם יין ושמן. ומותר לסחוט אשכול של ענבים, לתוך האוכל – שמשקה הבא לאוכל אוכל הוא, ונמצא כמפרק אוכל מאוכל[מז]; אבל אם סחט לכלי שאין בו אוכל – הרי זה דורך, וחייב. והחולב את הבהמה באופן שהחלב היוצא ממנה ישפך לתוך האוכל, או היונק מהבהמה את החלב בפיו – פטור[מח], ואינו חייב עד שיחלוב לתוך הכלי.

זרייה ברירה והרקדה

יא.        הזורה או הבורר כגרוגרת, חייב; והמחבץ, הרי הוא תולדת הבורר. וכן הממחה שמרים מתוך המשקין – הרי זה תולדת בורר או תולדת מרקד, וחייב: שהזורה והבורר והמרקד, דומין ענייניהם זה לזה; ומפני מה מנו אותן בשלושה – מפני שכל מלאכה שהייתה במשכן, מונין אותה בפני עצמה.

הזורה או הבורר[מט] כגרוגרת, חייב; והמחבץ[נ], הרי הוא תולדת הבורר. וכן המוציא [=ממחה] את השמרים מן המשקים [=יין או שמן וכדומה], בידו, או בעזרת כלי מנוקב וכיוצא בו – חייב משום תולדת בורר או תולדת מרקד[נא]. והטעם שלא כתבנו בצורה החלטית, האם המוציא את השמרים מהמשקים חייב משום בורר או משום מרקד, מפני שהזורה והבורר והמרקד דומים ענייניהם זה לזה, ויתכן מקרים שאין הכרעה ברורה משום מה לחייבו. ואם ישאל השואל מפני מה מנו חכמים שלושה אבות אלו והרי הם דומים? נשיב לו, שכל מלאכה שהייתה במשכן, מונין אותה בפני עצמה[נב].

יב.        הבורר אוכל מתוך פסולת, או שהיו לפניו שני מיני אוכלין ובירר מין ממין אחר – בנפה ובכברה, חייב; בקנון ובתמחוי, פטור; ואם בירר בידו לאכול לאלתר, מותר.

הבורר אוכל מתוך פסולת, או שהיו לפניו שני מיני מאכלים ובירר מין ממין אחר – ב'נפה' שהוא כלי בעל נקבים דקים שמנפים בו קמח, או ב'כברה' שהוא כלי בעל נקבים גדולים שמנפים זו זרעים[נג], חייב[נד]; ואם ברר בעזרת מגשים שונים, כגון 'קנון' שהוא מגש שמגישים בו לשולחן פירות וזרעונים, או ב'תמחוי' שהוא כלי העשוי תאים תאים[נה], פטור[נו], מפני שהם כלים שאינם מיועדים לברירה. ואם בירר בידו לאכול מיד באותה סעודה, מותר[נז].

יג.         והבורר פסולת מתוך האוכל, אפילו בידו – חייב. והבורר תורמוסין מתוך פסולת שלהן, חייב – מפני שהפסולת שלהן ממתקת אותן, כשיישלקו עימה, ונמצא כבורר פסולת מתוך אוכל, וחייב.

הבורר פסולת מתוך האוכל, אפילו בידו – חייב. הבורר תורמוסים מתוך פסולת שלהם, חייב – מפני שהפסולת שלהם ממתקת אותם, כשיישלקו עימה, ונמצא כאילו בורר פסולת מתוך אוכל, וחייב[נח].

יד.        הבורר אוכל מתוך פסולת בידו להניחו, אפילו לבו ביום – נעשה כבורר לאוצר, וחייב. היו לפניו שני מיני אוכלין מעורבין – בורר אחד מאחד, ומניח לאכול מיד; ואם בירר והניח לאחר זמן, אפילו לבו ביום – כגון שבירר בשחרית, לאכול בין הערביים – חייב.

הבורר אוכל מתוך פסולת, או שהיו לפניו שני מיני מאכלים מעורבים, ורצה לברור מין ממין אחר, אם בירר בידו, והניח כדי לאכול מיד באותה סעודה מותר[נט]. ואם בירר והניח לאחר זמן, אפילו לאותו יום, כגון שבירר בשחרית, לאכול בין הערביים, נעשה כבורר לאוצר, וחייב[ס].  

[הוספה] מלאכת בורר אינה אלא כשיש אוכל ופסולת, המפורדים זה מזה, ומעורבים זה בזה. אבל אם הם מחוברים בחיבורם הטבעי, כגון קלחי חזרת שהעלים החיצונים רקובים, ורצה להוציא את העלים הרקובים, וכן אם רצה לקלף את קליפת הפרי, וכדומה, מותר, ואין כאן בורר. וכן אם רצה להוציא את שדרת הדג ממנו, כדי שיאכל את בשר הדג, מותר, ואין כאן בורר[סא].

מלאכת בורר שייכת בין במאכלים ובין בשאר דברים, ולפיכך הרוצה לעשות חבית מהחול, אסור לו לברור מהחול את האבנים והעצים, ואם ברר את הפסולת מתוך החול, חייב[סב]. אולם מה שכתבנו בהלכות יב יג, שאם היו לפניו שני מיני מאכלים, ובירר אחד מחברו לצורך אכילתו לאחר מכן חייב, משום שהאוכל שאינו חפץ בו נחשב פסולת, וכאילו ברר אוכל מתוך פסולת, דבר זה הוא רק במיני מאכלים, אבל בשאר דברים איננו מחשיבים את מה שאינו חפץ בו כפסולת. ולפיכך, מותר לברור בגד מתוך הבגדים, או ספר מתוך הספרים, או כלי מתוך הכלים, וכן בשאר דברים; וכל הדוגמאות שהזכיר הרמב"ם שאסור לברור אוכל מאוכל להניחו לאחר מכן, הם במיני מאכלים ולא בשאר דברים[סג]. ועוד, שהבגדים הספרים והכלים עומדים כל אחד בפני עצמו ואינם מעורבבים, ולפיכך אין בהם ברירה גם משום טעם זה[סד]. אולם לדעת מהר"י קאפח, שיטת הרמב"ם היא, שאין ברירה אלא במאכלים ולא בשאר דברים[סה].

המשמר יין או שמן או מים, וכן שאר המשקין, במשמרת שלהן – חייב: והוא, שישמר כגרוגרת. אבל מסננין יין שאין בו שמרים, או מים צלולין, בסודרין ובכפיפה מצרית, כדי שיהא צלול ביותר. ונותנין מים על גבי שמרים, בשביל שייצלו. ונותנין ביצה טרופה למסננת של חרדל, כדי שייצל; וחרדל שלשו מערב שבת – למחר ממחו, בין ביד בין בכלי. וכן יין מגיתו, כל זמן שהוא תוסס – טורף חבית בשמריה, ונותן לתוך הסודרין: שעדיין לא נפרשו השמרים מן היין יפה יפה, וכל היין כגוף אחד הוא. וכן החרדל, וכל כיוצא בו.

המסנן יין או שמן או מים, או שאר משקים, שיש בהם שמרים [=המשקע שבתחתית החבית] או לכלוך, במסננת המיועדת לכך – חייב משום תולדת בורר או תולדת מרקד[סו]: והוא שיסנן כגרוגרת. אבל מסננים יין שאין בו שמרים, או מים צלולים, בתוך בד או מטפחת או סל העשוי מכפות תמרים[סז], כדי שיהיו היין או המים צלולים ביותר[סח].

מותר לתת מים על גבי השמרים שנשארו בתחתית החבית, כדי שהיין הספוג בהם יתערב במים, וישתמש במשקה זה לשתייה בשבת, [והשמרים ייעשו יותר צלולים מפני שהוציא מהם את היין שהיה בלוע בהם,] והטעם שמותר מפני שאינו מסנן את היין מהשמרים בעזרת מסננת, אלא הוא עושה פעולת מזיגה ליין ומוסיף לו מים, ולפיכך אין כאן תולדת מרקד, ומותר[סט].

מותר לתת ביצה טרופה [=מעורבבת] למסננת של חרדל, כדי שיצא החרדל צלול ונקי, והחלקים הגבשושיים של החרדל ידבקו לחלבון ויישארו במסננת, והחלקים היותר נוזליים שלו ידבקו לחלמון ויצאו מהמסננת[ע]; וטעם ההיתר, מכיוון שלא נתן את החרדל במסננת בשבת, אלא החרדל היה במסננת כבר מערב שבת, ובשבת נתן ביצה לתוך המסננת, וסייע בכך לסינון החרדל, ולפיכך אין כאן תולדת מרקד ומותר[עא]. וחרדל[עב] שלשו מערב שבת – למחר מערבבו בין ביד בין בכלי[עג].

יין מגיתו [=בשבועות הראשונים לנתינתו בחבית], כל זמן שהוא תוסס – מערבב את היין עם השמרים, ונותן לתוך בד או מטפחת כדי לסננו: והטעם שמותר, מפני שעדיין לא הופרשו השמרים מן היין יפה יפה, וכל היין כגוף אחד הוא, ואין כאן פסולת ואוכל מעורבים ומופרדים[עד]. וכן החרדל וכל כיוצא בו, מותר לסנן אותו במסננת שאינה מיועדת לחרדל[עה].

טחינה והרקדה

טו.        הטוחן כגרוגרת, חייב. וכל השוחק תבלין וסמנין במכתשת – הרי זה טוחן, וחייב. המחתך ירק תלוש, הרי זה תולדת טוחן. וכן הנוסר עצים ליהנות בנסורת שלהן, או ששף לשון של מתכת – חייב, משישוף כל שהוא; אבל המחתך עצים, אינו חייב עד שידקדק מהן כדי לבשל כגרוגרת מביצה. והמרקד כגרוגרת, חייב.

הטוחן כגרוגרת, חייב. והגדרת מלאכת טוחן: שישחק דבר לחתיכות קטנות מאוד, ומה ששחק ישמש לו כחומר גלם ליצירה או לבישול וכיוצא בזה, אך לא לאכילה כמות שהוא[עו]. וכל השוחק תבלינים וסממנים[עז] במכתשת – הרי זה טוחן, וחייב. המחתך ירק תלוש [דק דק כדי לבשלו[עח]], הרי זה תולדת טוחן[עט]. וכן המנסר עצים ליהנות בנסורת שלהם[פ], או ששף לשון של מתכת – חייב, משישוף כל שהוא[פא], משום תולדת טוחן[פב]; אבל המחתך עצים ומפצל אותם לעצים דקים, אינו חייב עד שיוציא מהם עצים דקים שיהיה בהם כדי לבשל כגרוגרת מביצה[פג]. [טז]  והמרקד כגרוגרת, חייב.

לישה

טז.        הלש כגרוגרת, חייב. והמגבל את העפר, הרי זה תולדת לש; וכמה שיעורו, כדי לעשות פי כור של צורפי זהב. ואין גיבול באפר, ולא בחול הגס, ולא במורסן, ולא בכיוצא בהן. והנותן זרע שומשמין או זרע פשתן וכיוצא בהן במים – חייב משום לש, מפני שהן מתערבין ונתלין זה בזה.

הלש כגרוגרת, חייב. והמגבל את העפר [=מערבב את העפר במים כדי לעשות טיט], הרי זה תולדת לש, משום שגרגירי העפר אינם נדבקים זה לזה כמו הקמח, ולפיכך הוא תולדה. וכמה שיעורו, כדי לעשות פי כור של צורפי זהב[פד]. ואין גיבול באפר, ולא בחול הגס [היוצא מטחינת אבנים], ולא בחול ים[פה], ולא במורסן [=הפסולת הגסה היוצאת בתחילת ניפוי הקמח[פו]], ולא בכיוצא בהם[פז]. והנותן זרע שומשמין או זרע פשתן וכיוצא בהם במים – חייב משום תולדת לש, מפני שגרגריהם הקטנים נדבקים ומתאחדים בשרייתם במים[פח].

---

[א]      שיש באותו מקום כדי לשתול קלח אחד.

[ב]      זומר- הוא החותך את הענפים היבשים שבגפנים, כדי להגביר את הצמיחה, נזכר גם לעיל (ז,ג). ובכל מקום שכתב הרמב"ם מעין מלאכה, ביאורו שכל המלאכות וכל שהוא מעניינן, נקראים אבות מלאכות (לעיל ז,ב).

[ג]       השורה חטים ושעורים במים, מתחייב משום תולדת זורע, משעה שיתחיל הזרע לנבוט אפילו כל שהוא (שו"ת הרמב"ם סי' תסד).

[ד]       מה שהוספנו על ההלכה, ומשיתן את הזרעים באדמה חייב משום זורע, אולם אם שרה חיטים ושעורים במים, אינו חייב עד שיתרככו וינבטו, הוא ממהר"י קאפח (הערה ד). וכך מוכח מתשובת הרמב"ם (סי' תסד) שם כתב: "ולפיכך דקדקנו אנו ואמרנו וכן השורה חטין ושעורין וכיוצא בהן, כי תיבת שרייה משמעותה הנביטה והתרככות". ועוד כתב שם: "והזורע אין אנו מתנים בו שיצמח דוקא ויגיע לתכליתו, אלא משהחל הגרגיר לנבוט כל שהוא נתחייב". וכך כתבו גם מרכבת המשנה חלמא, הרב צדוק, ואורה ושמחה.

וזה לשון מהר"י קאפח (הערה ד): "אלא דקשיא לי אם בכל זורע אנו מתנים חיובו משיתחיל הגרגר לנבוט אם כן לכאורה אין לך זורע שיתחייב בשבת כי הדעת נותנת שאין גרגר החטה או השעורה נובטים באותו היום? ויש לומר שאין התנאי הזה אלא בשורה, וכגון ששרה בליל השבת, אבל בזורע בעפר כדרך כל הארץ יתחייב מיד על הזריעה בין שנבט ביומו בין שלא נבט. וברור שאם חזר ולקט מה שזרע שפטור משום זורע". (ע"כ מהר"י קאפח) ומה שכתב בסוף דבריו שאם חזר ולקט את מה שזרע פטור משום זורע, קשה, שמאחר שעשה מעשה זריעה חייב. וכך כתב אורה ושמחה.

[ה]      שיעור זה הוא שליש ביצה, כמו שיתבאר בהלכה ו.

[ו]       מה שכתבנו שקוצר הוא בכלי, ותולש הוא ביד, לא נתבאר בדברי הרמב"ם במפורש, אולם נתבאר בדברי הלח"מ.

[ז]       לשון הרמב"ם: "צרור שעלו בו עשבים". המילה 'צרור' נזכרה בהלכות שבת במקומות הבאים: ח,ג; יח,יא; כג,ג; כד,ט; כו,ה. בכל המקומות 'צרור' ביאורו גוש עפר, חוץ מ- יח,יא, שם נזכר 'צרור אבן' וביאורו גוש אבן. והראיה שצרור הוא גוש עפר, מההלכה להלן (כו,ה), שם נאמר, גמר להיפנות והוצרך לקנח את עצמו, והיו לפניו גוש עפר [=צרור] וחתיכת חרס קטנה שנשברה מכלי חרס שלם, למרות שחתיכת החרס אינה מוקצה, וגוש העפר הרי הוא מוקצה, יקנח עצמו בגוש העפר שהוא רך, ולא יפצע את בשרו, ולא יזיקהו. מכאן שצרור הוא גוש עפר רך, אלא אם כן נזכר צרור אבן.

[ח]      מה שהוספנו כאן על לשון הרמב"ם שמדובר בעשבים שדרכם לגדול על גושי עפר המנותקים מהאדמה, יתבאר בהערה ט.

[ט]      ההסבר שהוספנו כאן, הוא על פי אורה ושמחה (ד"ה צרור שעלו בו, בסופו), וזה מה שמבדילם מעציץ שאינו נקוב, שנזכר בהמשך ההלכה, שהתולש ממנו פטור, מפני ששאר הצמחים צריכים לינוק מהקרקע כדי לגדול, וצמח שאינו יונק מהקרקע אינו נמצא במקום גידולו, והוא נחשב כתלוש.

        העיון בתלמוד על פי ביאור רבנו חננאל, מוכיח פירוש זה בצורה ברורה. וזה לשון התלמוד שבת (קז,ב-קח,א): "אמר אביי: האי מאן דתלש פיטרא מאונא דחצבא - מיחייב משום עוקר דבר מגידולו. מתיב רב אושעיא: התולש מעציץ נקוב - חייב, ושאינו נקוב - פטור. - התם לאו היינו רביתיה, הכא - היינו רביתיה". וכתב רבנו חננאל: "אמר אביי האי מאן דתלש פיטורא מאונא דחצבא חייב משום עוקר דבר מגידולו. פירוש פיטורא זה ממיני כמהין ופטריות ומפורש בגמ' ברכות פרק כיצד מברכין (דף מ,ב) אמר אביי מירבא קא רבו מן ארעא ומינק מן אוירא ינקי, עיקר שלהן מן הקרקע ולא מיתמר בהן גידולי הארץ, והכין נמי להעוקר פטריות מן אונא דחצבא אף על פי שהוא כלי חרס יוצא ונגדל ומאוירא ינקי. וכמה דאית לפיטורא במקום גידולו אית ביה כח דיניק מן אוירא. וכד מיעקר לא יניק מאוירא.

        מותיב רבה אושעיא תולש מעציץ נקוב חייב ומשאינו נקוב פטור דאלמא פיטורא באונא דחצבא כעשב בעציץ [שאינו] נקוב דמי. ופרקינן התם לאו היינו רביתיה, הכא היינו רביתיה. מפרשי רבנן עשב בעציץ שאינו נקוב כתלוש דמי כדמפרש בסוף המצניע, והאי פטורא באונא דחצבא לאו כתלוש דמי, הלכך התם לאו עוקר דבר מגידולו והכא עוקר דבר מגידולו".

        אביי מלמדנו, שהתולש פטרייה מעל גבי החבית, חייב, משום שזהו מקום גידולה. וביאר רבנו חננאל, שהפטרייה אמנם צריכה אדמה כדי לגדול, אבל היא אינה צריכה לינוק מהאדמה. וכך כתב הרמב"ם בהלכות נדרים (ט,יא):

        "הנודר מפירות הארץ – אסור בפירות הארץ, ומותר בכמהין ופטרייות; ואם אמר כל גידולי קרקע עליי, אסור אף בכמהין ופטרייות – אף על פי שאינן יונקין מן הקרקע, גדלין הן בקרקע".

        על דברי אביי היקשה רבי אושעיא, אם כך מדוע התולש מעציץ שאינו נקוב פטור? מה ההבדל בין פטרייה שגדלה על החבית שהתולש אותה חייב, לבין צמח שגדל בעציץ שאינו נקוב שהתולש אותו פטור? ותירץ התלמוד, שדרך הפטרייה לגדול על החבית, ואין דרך הצמח לגדול בעציץ שאינו נקוב.

        נמצאנו למדים מדברי התלמוד, שיש לחלק בין עשבים שצמחו על גב החבית, לבין עציץ שאינו נקוב שנזכר בהמשך ההלכה, ובעשבים שצמחו על גב החבית, מדובר שצמחו עליה עשבים שדרכם לגדול על גושי עפר המנותקים מהאדמה, ולפיכך התולש אותם ממנה חייב שזהו מקום גדילתם, ואילו בעציץ שאינו נקוב מדובר בצמח שדרכו לגדול באדמה, ולפיכך התולש ממנו פטור, ובזה שונה דין עציץ שאינו נקוב מעשבים שגדלו על החבית.

        ממה שכתב הרמב"ם את הצרור שעלו בו עשבים, יחד עם כישות שעלה בסנה, ועשבים שצמחו על גב החבית, נלמד שיש להשוות ביניהם, ובכל דוגמאות אלו מדובר בעשבים שדרכם לגדול על גושי עפר המנותקים מהאדמה, ולפיכך התולש מהם חייב, ויש להבדיל ביניהם לבין עציץ שאינו נקוב, שהצמח שבו דרכו לגדול באדמה, ולפיכך התולש ממנו פטור.  

        וראה עוד בהלכה הבאה בהערה יח, שם ביארנו שצרור שעלו בו עשבים שהיה מונח על גבי יתדות, מותר לקחת אותו ולהניחו על גבי קרקע, או לנתקו מהקרקע ולהניחו על גבי יתדות, מפני שלא עשה פעולת זריעה או תלישה, שהרי הצמח לא יונק מהאדמה. ואין צריך לומר בכישות שעלה בסנה, או בעשבים שצמחו על גב החבית, שהם מנותקים לגמרי מהאדמה, והם נמצאים באוויר על הסנה, או על החבית, ואם יגביה את הסנה או החבית מהאדמה או יניחם עליה, הדבר מותר.

[י]       מה שהוספנו כאן על לשון הרמב"ם, שמדובר בצמח שדרכו לגדול באדמה, נתבאר בהערה ט.

[יא]      נתבאר בהערה ט.

[יב]      מה שכתבנו ששיעור שורש קטן הוא פחות מכזית, כך כתב הרמב"ם בהלכות תרומות (ה,טו), ומה שכתבנו שהוא שיעור אצבע של קטן, כך כתב הרב צדוק בביאורו (על ההלכה שלפנינו), מפני ששיעור שורש קטן שאמרו, הכוונה לשורש המרכזי של אילן קטן שיעבור בנקב ויתחבר בארץ, ולא לנימין שסביבו שאין שמם שורש (ביאור הרב צדוק, כלאיים א,ב).

[יג]      מה שביארנו, שהתולש מעציץ נקוב חייב, דווקא כשהעציץ מונח על הארץ, מפני שצריך להשוות את העציץ הנקוב לגבשושית של עפר שנזכרה בהלכה הבאה. וכשם שאם הגביה את גבשושית העפר מהארץ נחשב כתולש מהאדמה, מפני שגבשושית הנמצאת גבוהה מהאדמה נחשבת כתלושה, כך גם בעציץ נקוב, אם הוא גבוה מהאדמה נחשב כתלוש, ורק כאשר הוא מונח על האדמה, נחשב כאדמה, והתולש ממנו חייב. וכך ביאר הב"י (סי' שלו) את דעת הרמב"ם, הביאו אורה ושמחה.

[יד]      תלתן אלכסנדרוני, שהוא מאכל בהמה (על פי ר' תנחום הירושלמי).

[טו]      הרמב"ם כתב סלקא, וביארנו שהוא התרד, על פי פה"מ כלאים (א,ג).

[טז]      נוטע הוא מעין אב מלאכה זורע (לעיל ז,ג).

[יז]      נתבאר לעיל ז,ג.

[יח]      נבאר את סוגיית התלמוד, על פי שיטת הרמב"ם. מסכת שבת (פא,ב): "גופא, אמר ריש לקיש: צרור שעלו בו עשבים [התלמוד עוסק בצרור המונח על גבי הארץ (רש"י), כדרכם של צרורות שהם על הארץ, שגדלו עליו עשבים שדרכם לגדול על צרורות המנותקים מהאדמה, ואינם יונקים מהאדמה] - מותר לקנח בה, והתולש ממנה בשבת - חייב חטאת [הטעם שמותר לקנח בצרור ואינו אסור משום שמגביה את הצרור מהאדמה ומנתק את העשבים מיניקתם, מפני שהעשבים שגדלו עליו אינם יונקים מאדמה. והטעם שהתולש את העשבים מהצרור חייב חטאת, מפני שזהו מקום גדילתם, ודרכם לגדול על הצרור ולא באדמה. והטעם שהתירו טלטול מוקצה, שהרי הצרור הוא מוקצה, כמו שיתבאר להלן (כו,ה), מפני שגדול כבוד הבריות שדוחה איסורים של חכמים]. אמר רב פפי: שמע מינה מדריש לקיש, האי פרפיסא - שרי לטלטולי . מתקיף לה רב כהנא: אם אמרו לצורך, יאמרו שלא לצורך? [צרור שעלו בו עשבים הוא מוקצה, ולמרות זאת התיר ריש לקיש לטלטלו, ולמד רב פפי מדבריו, שגם מותר לטלטל את הפרפיסא, שהוא גוש עפר שגדלו עליו עשבים שדרכם לינוק מהאדמה. ודחה רב כהנא את דברי רב פפי, וחכמים התירו לטלטל צרור לצורך קינוח, משום גדול כבוד הבריות שדוחה איסורים של חכמים, אבל אסור לטלטל פרפיסא שלא לצורך כבוד הבריות, מפני שהוא מוקצה] - אמר אביי: פרפיסא, הואיל ואתא לידן לימא ביה מילתא; היה מונח על גבי קרקע והניחו על גבי יתדות - מיחייב משום תולש, היה מונח על גבי יתידות והניחו על גבי קרקע - חייב משום נוטע [אביי מוסיף ללמדנו, שאם הרים את הפרפיסא מהארץ ליתדות, או שהוריד אותו מהיתדות לארץ, חייב משום תולש או נוטע, ודבר זה לא נתבאר בדברי רב פפי, שהתייחס לפרפיסא רק משום דיני מוקצה, ולא משום דיני תולש או זורע]".

        את ההיתר לקנח בצרור שעלו בו עשבים לא כתב הרמב"ם במפורש, משום שהוא פשוט, שהרי אינו מתכוון לתלוש את העשבים מהצרור, ואינו פסיק רישיה, ודבר זה נתבאר לעיל (א,ה-ו). ואת החיוב של התולש ממנו כתב הרמב"ם בהלכה הקודמת, "צרור שעלו בו עשבים, ...התולש מהן, חייב: שזה הוא מקום גידולו". ואת דברי אביי, שחייב את המגביה את הפרפיסא מהארץ לעל גבי יתדות, כתב הרמב"ם בהלכה שלפנינו.

        פרפיסא הוא גוש עפר (כך מבאר הרמב"ם), שגדל בו צמח שדרכו לינוק מהאדמה, וכשמניחו על הארץ הוא יונק מהארץ, ולפיכך חייב משום זורע, וכשמגביהו מהארץ מנתק אותו מיניקתו מהארץ, ולפיכך חייב משום תולש. וכך משמע גם מדברי רבנו חננאל שכתב: "כי כשזורעין אותו עושין לו מקום כמו כן, או כמו שוליים שיושב עליו שיעור שיניח ע"ג קרקע, ואפשר שהוא משרש שם ומתחבר לקרקע", משמע שהצמח שגדל על הפרפיסא דרכו לינוק מהאדמה, ולפיכך אסור לנתקו מהקרקע או להניחו עליה.

        וכבר ביארנו בהלכה הקודמת, שבכל הדוגמאות שנזכרו בה, צרור שעלו בו עשבים, כישות שעלה בסנה, ועשבים שצמחו על גב החבית, מדובר בעשבים שדרכם לגדול על גושי עפר המנותקים מהאדמה, ולפיכך התולש מהם חייב. ויש לחלק בין צרור שעלו בו עשבים שנזכר בהלכה הקודמת, לבין פרפיסא שנזכר בהלכה שלפנינו; ובצרור שעלו בו עשבים, מדובר שצמחו עליו עשבים שדרכם לגדול על גושי עפר המנותקים מהארץ, ולפיכך התולש אותם מהצרור חייב שזהו מקום גדילתם, ואילו בפרפיסא מדובר בצמח שדרכו לגדול באדמה, ולפיכך לא נזכר חיוב אם תלש אותו מגוש העפר [כאשר גוף העפר מונח על עמודים], ורק אם הניח את גוש העפר על הארץ או ניתקו משם חייב. [וכן אם תלש את הצמח מהגוש כאשר הגוש מונח על הארץ חייב]. וכן בעציץ שאינו נקוב שנזכר בהלכה הקודמת, שהתולש ממנו פטור, מדובר בצמח שדרכו לגדול באדמה, ולפיכך פטור, ובזה שונה דין עציץ שאינו נקוב מצרור שעלו בו עשבים. וכך מוכח מהתלמוד שבת (קז,ב-קח,א), הובא לעיל בהערה ט.

        מאחר וההלכה הקודמת עוסקת בצמחים שאינם יונקים מהקרקע, לכן גם אם יקח את הצרור שעלו בו עשבים, המונח על גבי יתדות, ויניחנו על גבי קרקע, או ינתקנו מהקרקע לעל גבי יתדות, הדבר מותר, מפני שלא עשה פעולת זריעה או תלישה, שהרי הצמח לא יונק מהאדמה. וכך נזכר במפורש בסוגית התלמוד שבת (פא,ב), כפי שביארנוה בתחילת ההערה. ואין צריך לומר בכישות שעלת בסנה, או בעשבים שצמחו על גב החבית, שהם מנותקים לגמרי מהאדמה, ונמצאים באוויר על הסנה, או על החבית, שאם יגביה את הסנה או החבית מהאדמה או יניחם עליה, הדבר מותר.

        להשלמת ביאור שיטת הרמב"ם, נשווה את שיטתו לשיטת השו"ע. לשון השו"ע (שיב,ג): "צרור שעלו בו עשבים, מותר לקנח בו ולא חיישינן שמא יתלשו, דאף אם יתלשו ליכא איסורא דדבר שאין מתכוין הוא". וביאר המגן אברהם (בס"ק ג, הביאו המשנ"ב): "ומדסתם [=ממה שהשו"ע כתב לשון כללית ולא חילק] שמע מינה דסבירא ליה דאפילו מונח על הארץ מותר ליטלו דאין בזה משום תלישה אלא איסורא דרבנן ומשום כבוד הבריות לא גזרו כמו שכתבו רש"י ור"ן. וכך משמע בסימן של"ו ס"ח ע"ש [=שם כתב השו"ע: "עציץ אפילו אינו נקוב, יש ליזהר מליטלו מעל גבי קרקע ולהניחו על גבי יתדות, או איפכא", משמע שהאיסור לנתק עציץ נקוב מהאדמה או להניחו עליה הוא רק מחכמים]. דלא כהרמב"ם [=שלא כשיטת הרמב"ם הסובר, שצרור שעלו בו עשבים, המגביהו מהארץ לעל גבי יתידות חייב משום תולש, והמניחו על הארץ חייב משום זורע, וממילא לשיטת הרמב"ם אסור לקנח בצרור שעלו בו עשבים המונח על גבי הארץ]. (ע"כ שו"ע ומג"א) ולפי מה שכתבנו, אף הרמב"ם יסכים לשו"ע, ואף לרמב"ם מותר לקחת את הצרור שעלו בו עשבים מהארץ ולקנח בו, וכפי שמשתמע מסוגיית התלמוד, ולא משום הטעם שכתב המ"א על פי רש"י (שבת פא,ב), שאין בניתוק הצרור מהארץ איסור מהתורה אלא רק איסור מחכמים, ומשום כבוד הבריות לא גזרו חכמים, אלא שיש לחלק מה גדל על הצרור, ואם גדל על הצרור צמח שאינו יונק מהאדמה מותר לנתקו מהאדמה ולהניחו על יתדות ואף מותר לקנח בו, וזה מה שנזכר בהלכה ג, ואם גדל עליו צמח היונק מהאדמה המנתקו מהאדמה לעל גבי יתדות ולהיפך חייב משום תולש או זורע, וזה מה שנזכר בהלכה ד.

        ולעומת מה שכתבנו, לפי מהר"י קאפח (הערה ז), המגביה את החבית שצמחו עליה עשבים או סנה שיש עליו כשות, חייב, ואינו דומה לעציץ שאינו נקוב, מפני שאלה צמחו בחיצוניות החבית והסנה, ויונקים מהאדמה דרך נימין דקים, שלא כמו עציץ שאינו נקוב שהצמח בתוכו ולא בחיצוניותו. (ע"כ מהר"י קאפח) וקשה, מפני שאדרבה זהו החידוש של ההלכה הקודמת, אף שאין הצמח יונק מהאדמה, חייב, מפני שזהו מקום גדילתו, וכפי שהוכחנו מרבנו חננאל ומהרמב"ם בהלכות נדרים (ט,יא), שאף שאין דרך הכמהים והפטריות לינוק מהאדמה, התולש אותם מעל גבי החבית, חייב. היוצא מכך, ההבדל שיש בין צרור שעלו בו עשבים שהתולש ממנו חייב, לבין עציץ שאינו נקוב שהתולש ממנו פטור, אינו מפני שבצרור יש נימים דקים היונקים מהאדמה, שהרי עינינו רואות שאין כלל נימים דקים, ויש אוויר מפריד בין הצרור לאדמה, אלא ההבדל הוא האם מדובר בעשבים שדרכם לגדול על גושי עפר המנותקים מהאדמה, ואינם יונקים מהארץ, או בצמח שדרכו לגדול באדמה.

[יט]      למרות שלענין טומאת אוכלין, פירות אלו נחשבים כתלושים מהעץ, ומקבלים טומאה (טומאת אוכלין ב,ה).

[כ]       ירק שעליו הצעירים המרירים, נאכלים כסלט חי, או לאחר בישולם.

[כא]     לעתים הם נכבשים בעודם ירוקים, ולאחר מכן הם נאכלים.

[כב]     נתבאר בהלכה ג.

[כג]      דוקא כשאינו מיפה פני הקרקע, שאם כן הוא תולדת חורש, ושיעורו בכל שהוא (הלכה א).

[כד]      בפה"מ שבת (ח,ה) התווספו עוד כמה פרטים שלא נזכרו בהלכה כאן. והם: שהביצה מעורבבת עם שמן זית הממהר בישולה, ונתונה במחבת שכבר הוחם חום בינוני.

[כה]    גרוגרת היא תאנה מיובשת (פה"מ פיאה ח,ה).

[כו]      לשון הרמב"ם: "המקבץ דבילה ועשה ממנה עיגול". דבילה הם תאנים יבשות המדובקות זו לזו (פה"מ פיאה ח,ה), והדרך לעשות מתאנים אלו המדובקות, גוש עגול, ונקרא עיגול (פה"מ תרומות ד,ח).

[כז]      לוח שטוח שבתחתיתו בליטות מברזל, הנגרר על החיטים, ומפריד מהם את הקליפות מהגרעינים.

[כח]     בדרך כלל חבטו את החיטים במקל כשהיו מועטות. וראה שופטים (ו,יא): "וְגִדְעוֹן בְּנוֹ, חֹבֵט חִטִּים בַּגַּת, לְהָנִיס, מִפְּנֵי מִדְיָן".

[כט]     כלל זה קיים רק באב המלאכה ולא בתולדותיו, ולפיכך החולב את הבהמה – חייב, ראה בהמשך ההלכה (שו"ת ר' אברהם בן הרמב"ם, ברכת אברהם, סי' יח).

[ל]       ראה להלן (כא,יד) ובהערה, שם נתבאר.

[לא]     אמנם כל הדוגמאות של מפרק שנזכרו בהלכה, עוסקות במפריד נוזל מדבר מוצק, אולם ההגדרה של מלאכת דש היא שמפריד דבר מוצק מדבר מוצק, כלומר מפריד את גרעין התבואה מהקליפה, ולפיכך גם בהגדרת התולדה, מפרק, כתבנו הגדרה זו, ואף המפריד דבר מוצק ממקום חיבורו הרי הוא מפרק. וראה להלן (כא,יד) המולל מלילות, כלומר הממעך בידו שיבולים של חטים רכות שלא בשלו, כדי להסיר קליפתם – ממעכם [=מולל] בשינוי בראשי [=בקצות] אצבעותיו, שאם לא כן ייראה כדש, ואיסורו מחכמים, ואף משם אנו למדים שמלאכת דש היא גם במפריד דבר מוצק מדבר מוצק.

[לב]     שו"ת ר' אברהם בן הרמב"ם (ברכת אברהם, סי' יח).

        ולעומת זאת, לפי המ"מ מרכבת המשנה חלמא ושו"ת הריב"ש (הביאם מהר"י קאפח בהערה כ), אף על פי שאמרו שאין דישה אלא בגידולי קרקע, בהמה נקראת גידולי קרקע, והוא ממעט חלזון או דגים הגדלים בים שאינם נקראים גידולי קרקע. אולם ראה להלן (כא,טז), שהסוחט חלות דבש בשבת חייב מהתורה משום מפרק, שהוא תולדה של דש, ומכאן מוכח ברור שבמפרק חייב בין בגידולי קרקע ובין שלא בגידולי קרקע, שהרי הדבורים אינם גידולי קרקע. ראיה זו נזכרה בשו"ת ברכת אברהם הנזכר למעלה.

[לג]      מפרק את החלב מהעטין.

        בנוסח הדפוס כתוב: "החולב את הבהמה, חייב משום מפרק", ואילו בנוסח כתבי יד כתוב: "החולב את הבהמה, חייב מפני שהוא מפרק". ודייק מהר"י קאפח (הערות כ כא) מכך, שהחולב את הבהמה אינו תולדה, אלא הוא מעין אב. וקשה, שהרי החולב הוא מפרק, והמפרק הוא תולדה, כמו שכתב הרמב"ם קודם לכן "והמפרק, הרי הוא תולדת הדש", כיוון שכן פשוט וברור שהחולב הוא תולדה. אילו רצה הרמב"ם להורות לנו שהוא מעין אב, היה כותב "החולב את הבהמה הרי הוא מעין דש".

[לד]      מקור ההלכה משנה שבת (יד,א): "שמונה שרצים האמורים בתורה הצדן והחובל בהן חייב ושאר שקצים ורמשים החובל בהן פטור הצדן לצורך חייב שלא לצורך פטור". וראה עוד להלן בהלכה ט, שם כתב הרמב"ם את דברי המשנה במלואם.

        נחלקו המפרשים מדוע החובל בבעלי חיים שיש להם עור, חייב. יש מפרשים משום צובע את העור. ויש מפרשים משום נטילת נשמה, כי הדם הוא הנפש, ובעקירת הדם מהבשר נוטל את הנשמה. ומאחר ויש אפשרות שהדם היוצא מהבשר ייצרר מתחת לעור, לפיכך החובל בבעלי חיים שיש להם עור חייב אף אם לא יצא הדם לחוץ אלא נצרר מתחת לעור, כיון שבעקירת הדם מהבשר נטל את הנשמה. ואילו החובל בבעלי חיים שאין להם עור, פטור, משום שלא נטל מהם את הנשמה, ואכן אם יצא מהם דם, אף החובל בהם חייב משום נטילת נשמה (ראה בביאור הרב קהתי). 

        הרמב"ם מבאר את המשנה באופן שונה, והחובל בבעלי חיים שיש להם עור חייב משום מפרק, משום שפירק את הדם מבשרם, ואילו החובל בבעלי חיים שאין להם עור, אף אם יצא דם מבשרם, פטור.

וביאר ר' אברהם בן הרמב"ם (שו"ת ברכת אברהם, סי' יח), כשיש לבעל חי עור, הדם שלו דומה לגרעין העטוף בקליפה, והדם צרור בתוך הבשר ולא בעור, וכשחובל בו ופוצעו, מפרק את הדם ממקום חיבורו בבשר ומוציאו לחוץ, ולפיכך אף אם נצרר הדם מתחת לעור (ראה הלכה ט), כבר נחשב מפרק. מה שאין כן כשאין לבעל חי עור, אין הדם שלו דומה לגרעין העטוף בקליפה, אלא הדם צרור בתוך כל הבשר וגם בעור, ולפיכך אף שיצא הדם לחוץ, לא היה לו מקום מסוים בתוך הבשר, ואי אפשר להגדירו כמפרק את הדם מהבשר.

כלומר, שבבעלי חיים שאין להם עור הדם בלוע גם בבשר וגם במה שנראה כמו עור, והדם אינו נחשב כנמצא במקום מסוים, ולפיכך אף אם הוציא את הדם מהבשר והעור לחוץ אינו מפרק.

וצריך לבאר את דבריו על פי מרכבת המשנה חלמא (הביאו מהר"י קאפח בהערה כ), שמאחר שבעלי חיים שאין להם עור, אינם דומים לגרעין העטוף בקליפה, לפיכך אף אם יוציא את הדם מהבשר לחוץ, הוא אינו דומה לאב מלאכה שהוציא את הגרעין מהקליפה, ולפיכך פטור.

ביאור נוסף מצאנו בדברי הרמב"ם בפה"מ שבת (יד,א): "ואמר כאן ששמונה מינים האמורים בתורה לענין טומאה והן החולד והעכבר והצב והאנקה והכח והלטאה והחמט והתנשמת כולן יש להן עורות, ולפיכך החובל בהן כפי שביארנו חייב, אבל שאר כל השקצים והרמשים אין להן עור, ולפיכך החובל בהן פטור מפני שהוא מעלה ארוכה וחוזר. ...וכבר נתבאר במלאכת הרפואה שהעור שנחבל אינו חוזר כמו שהיה לעולם, ולפיכך יהיה חייב החובל בכל מה שיש לו עור".

ביאור דבריו, החובל בבעל חי שיש לו עור, מזיקו נזק שאין לו רפואה, שהרי העור אינו חוזר כמו שהיה לעולם, אבל אם אין לבעל חי עור, הפצע שלו עתיד להתרפא ולהיעלם, וכשם שבאב המלאכה שהוא הדש אין הנידוש חוזר לכמות שהיה, כך בתולדה במפרק, צריך שיפרק מדבר שאינו חוזר לכמות שהיה. ביאור נוסף זה כתב ר' אברהם בן הרמב"ם וכך הסבירו (שו"ת ברכת אברהם, סי' יח).

וברמב"ם לעם כתב, שחבורה החוזרת [=שעתידה להתרפא] אינה נחשבת חבורה, ולפיכך בבעלי חיים שאין להם עורות אין להחשיב את מעשה הוצאת הדם מהם כמעשה קיים, אלא כחבורה החוזרת [=פצע שעתיד להתרפא], ולפיכך אין לחייב את הפוצע אותם משום מפרק.

[לה]     מה שהוספנו כאן על לשון הרמב"ם, "שיהיה צריך את הדם לרפואה, או שיהיה צריך את הבשר כדי להאכילו לבעל חי", הוא על פי פה"מ שבת (יד,א). וביאר מהר"י קאפח (הערה כב), שאז יהיה עושה מלאכה שאינו צריך לגופה, ויתחייב על כך, משום שפסקנו שמלאכה שאינו צריך לגופה חייב עליה, לעיל (א,ז).

[לו]      לעיל (א,יז).

[לז]      ואפילו כשמרדה והקינטתו או נשכתו, אין נחשב שהועיל בנחת רוחו, שכן הוא בעל דעת, ומה שחובל ומקלקל בבהמתו שהיא חסרת דעת וישע הוא רק חוסר דעת מצדו, ואינו אלא בגדר מקלקל (ביאור הרב צדוק).

[לח]     מה שבסוגריים הוספנו על פי המ"מ, וכשם שאם חובל בחבירו הוא מתקן אצל יצרו הרע, כך אם חובל בבהמת חבירו מתקן אצל יצרו הרע, השווה להלן (יב,א): "והמבעיר גדישו של חברו, או השורף דירתו - חייב, אף על פי שהוא משחית: מפני שכוונתו להינקם משונאו, והרי נתקררה דעתו ושככה חמתו; ונעשה כקורע על מתו או בחמתו, שהוא חייב, וכחובל בחברו, בשעת מריבה - שכל אלו מתקנים הן, אצל יצרן הרע".

[לט]     כשחבל בחמתו בחבירו או בבהמת חבירו, ואינו צריך לדם, הרי היא מלאכה שאינו צריך לגופה, וחייב (לעיל א,ז). (מהר"י קאפח הערה כב)

[מ]      וכל שכן בבהמתו.

[מא]     סוף ההלכה הוא ממהר"י קאפח (הערה כה).

[מב]     הנזכרים בויקרא (יא,כט-ל), המטמאים במותם: החולד, העכבר, הצב [לפי רס"ג: זה חרדון הצב], האנקה, הכוח, הלטאה, החומט והתנשמת [לפי רס"ג: זו השממית].

[מג]     מפני שהפוצע את עורם, הוא מתרפא וחוזר לקדמותו (פה"מ שבת יד,א).

[מד]     נתבאר בהלכה ז הערה לד, מדוע רק החובל בבעל חי שיש לו עור חייב.

[מה]     משיצא הדם מהבשר הרי הוא מפרק וחייב, אף שהדם צרור ומכונס בין הבשר לעור.

[מו]      שמפרק את המשקה מהפרי.

[מז]      אף שפעולת הסחיטה שווה, השוני בתוצאה קובע את הדין, שלתוך אוכל כיון שהיה אוכל ונראה אוכל אין זה אלא כמי שלקח מאכל ונתן לתוך אוכל, אבל כשסוחט ונתקבל משקה, זה דומה למלאכת דש, שבה מפריש ומוציא את התבואה מקשיה.

[מח]     מה שכתב הרמב"ם פטור, ביאורו פטור אבל אסור (לעיל א,ג). והסיבה שלא היתרנו לחלוב לתוך אוכל, כמו שהיתרנו לסחוט ענבים לתוך אוכל, למרות שהוא מפרק אוכל מאוכל, מפני שהבהמה בשבת אסורה באכילה, מפני שאסור לשוחטה בשבת, ולפיכך אין הבהמה או החלב נחשבים אוכל אלא פסולת, ואסור לפרק פסולת לתוך האוכל (הרב צדוק). ולא חילקו חכמים בדבריהם, ואף ביום טוב כך הדין, למרות שהבהמה מותרת לאכילה ביום טוב על ידי שחיטה (מהר"ח כסאר, בפירושו שם טוב).

[מט]    זורה ובורר נתבארו לעיל (ז,א).

[נ]      מחבץ נתבאר לעיל (ז,ו), שנותן בחלב מיצי קיבה, כדי שחמיצותם תגרום להפרדת מי הגבינה מהגבינה. דרך אחרת לחיבוץ החלב, שטורף את החלב ומניעו זמן ממושך, כדי שתופרש החמאה והשמנת מן החלב (מהר"י קאפח הערה לא). וראה מה שכתבנו להלן בהערה עד, אודות המחבץ, מדוע הוא נחשב תולדת בורר.

        ורש"י פירש (שבת צה,א): "המחבץ - המעמיד החלב בקיבה [=כך פירשו רבותיו של רש"י, כמו הרמב"ם]. ולי נראה [=דעת רש"י]: מחבץ - עושה כמין כלי גמי, ונותן הקפוי [=את הגבינה הקרושה] בתוכו, ומי החלב שהן נסיובי [=כלומר סתם מים ללא גבינה] נוטפין".

[נא]      לשון הרמב"ם: "הממחה שמרים מתוך המשקין – הרי זה תולדת בורר או תולדת מרקד, וחייב". וביארנו "ממחה" על פי שו"ת רבי יהושע הנגיד, מצאצאי הרמב"ם, סי' כג. ממחה בעברית ביאורו מקנח, וכאן הכוונה מוציא את השמרים מעל פני היין או השמן.

מקור ההלכה בתלמוד שבת (קלח,א), שם נאמר: "שימר מאי? [נתן את השמרים שמעורב בהם יין בתוך מסננת, כדי שיצא מהם היין, ותקלוט המסננת את השמרים, מה יהיה דינו?]  - אמר רב כהנא: שימר - חייב חטאת. ...משום מאי מתרינן ביה? רבה אמר: משום בורר. רבי זירא אמר: משום מרקד. אמר רבה: כוותי דידי מסתברא [שחייב משום בורר], מה דרכו של בורר - נוטל אוכל ומניח הפסולת, אף הכא נמי - נוטל את האוכל ומניח את הפסולת [כשם שהבורר בעזרת כלי המיועד לסינון, ומוציא את האוכל מתוך הפסולת, חייב משום בורר, ראה הלכה יב, כך המסנן את השמרים והוציא מהם את היין והשאיר בכלי הסינון את השמרים, חייב משום בורר]. אמר רבי זירא: כוותי דידי מסתברא [שחייב משום מרקד], מה דרכו של מרקד - פסולת מלמעלה ואוכל מלמטה, אף הכא נמי - פסולת מלמעלה ואוכל מלמטה [כשם שהמרקד משאיר את הפסולת בנפה, והאוכל יורד למטה, כך המסנן שמרים משאיר את השמרים במסננת למעלה, והיין יורד למטה, ולפיכך חייב משום מרקד]". (ע"כ תלמוד)

התלמוד עוסק במסנן שמרים שמעורב בהם יין בעזרת מסננת. והרמב"ם פסק את דברי התלמוד האלו להלן (כא,ז): "והמשמר שמרים, תולדת בורר או מרקד הוא". כלומר המסנן שמרים שמעורב בהם יין בעזרת מסננת, הוא תולדת בורר או תולדת מרקד. וכן להלן בהלכה יד: "המשמר [=המסנן] יין או שמן או מים, וכן שאר המשקין, במשמרת [=במסננת] שלהן – חייב". והכוונה חייב משום בורר או מרקד. וכך כתב הרמב"ם בפה"מ שבת (כ,א): "והמסנן את השמרים בשבת במסננת הרי זה עשה מלאכה והיא תולדת בורר או תולדת מרקד". וכך כתב אורה ושמחה.

והנה, בהלכה שלפנינו הוסיף הרמב"ם, שגם הממחה שמרים, כלומר מסיר אותם מהיין או השמן או שאר משקים, בעזרת כלי מנוקב, או בשאר כלים, או בידו, הרי זה תולדת בורר או מרקד. דבר זה לא נזכר בתלמוד במפורש, שהרי התלמוד עוסק במשמר, כלומר מסנן. ועוד נזכר בסוגיה שם שהפסולת למעלה והאוכל למטה, כלומר שהסוגיה עוסקת במסנן שהפסולת למעלה והאוכל למטה. אולם בפני הרמב"ם עמדה שאלה, כיצד יתכן לפסוק, שהמסנן הוא תולדת בורר, ואילו אם הוציא את השמרים מעל פני היין ללא סינון אינו תולדת בורר? והרי המוציא את השמרים מעל פני היין, דומה יותר לבורר מאשר המסנן שמרים במסננת! ולפיכך פסק הרמב"ם, שגם הממחה שמרים, כלומר מוציא אותם מעל פני היין, הרי הוא תולדת בורר או מרקד.

ומה שכתב הרמב"ם תולדת בורר או מרקד, ביאורו שיכול להתחייב או משום זה או משום זה, וכן אם התרו בו או משום זה  או משום זה, ההתראה נכונה, וחייב. ואין להכריע משום איזה אב אחד מהם יש לחייבו, וכפי שהמשיך: "שהזורה והבורר והמרקד, דומין ענייניהם זה לזה" [ומקורו תלמוד שבת עג,ב, היינו זורה היינו בורר היינו מרקד"], כלומר ואין להכריע משום איזה אב מהם חייב. וכתב מהר"י קאפח (הערה לג), שכאשר מתרים אין צריך לפרט בדיוק משום איזה אב מלאכה חייב, ודי שיתרו בו מהו העונש שיקבל מיתה או מלקות וכדומה (סנהדרין יב,א-ב), אולם אם התרו בו משום משום אב מלאכה מוטעה, אינה התראה, כמו שנתבאר בהלכות מאכלות אסורות (ב,י). (ע"כ מהר"י קאפח) וכך כתבו בתוספות שבת (עג,ב ד"ה משום זורע).

וראה ביאור הלכה (שיט,ט ד"ה משמרת), שביאר מדוע המסנן שמרים דומה לבורר ולא למרקד: "ונראה לי דהתוספות והרמב"ם מפרשין טעמיה דרבה [שאמר שחייב משום בורר] דלא דמי למרקד, דמרקד עושה כל זמן הרקדתו פעולה בפסולת ואוכל ביחד שמנענע הכברה ועל ידי זה נברר מין אחד מחבירו, משא"כ בזה שבעת הבירור אין נעשה פעולה כלל בהשמרים שמונחים במקומם והיין זב מהן, על כן דמי יותר לבורר שנוטל את האוכל והפסולת נשאר מונח במקומו דבכהאי גוונא הוי נמי דרכו של בורר. ודע דבדברינו מיושב היטב אמאי לא חייב לרבה בכל מרקד גם משום בורר".

[נב]      לפיכך אם זרה וריקד ובירר בהעלם אחד חייב שלש חטאות, אף על גב שדומים ענייניהם זה לזה, הואיל וכל אחת מהן אב מלאכה במשכן בפני עצמה היא.

[נג]      ביארנו נפה וכברה על פי פה"מ שביעית (ה,ט).

[נד]      דוקא אם בירר בנפה וכברה כדרך הבוררים חייב, אבל אם היה האוכל שלו מונח בתוך נפה או בתוך כברה, והם משמשים לו כצלחת, מותר ללקט מתוכם אוכל מתוך פסולת (מהר"י קאפח הערה לו).

[נה]      ביארנו קנון על פי פה"מ כלים (טז,ג). ותמחוי על פי הלכות כלים (טז,א).

[נו]      מה שכתב הרמב"ם בקנון ובתמחוי פטור, דוקא כשבורר לאכול מיד, אבל הבורר להניח אפילו לאותו יום, חייב. כמו שיתבאר בהלכה יד , שהבורר אוכל מתוך פסולת בידו להניחו לאותו ביום, חייב. וכל שכן אם עשה זאת עם כלי, קנון או תמחוי, שיהיה חייב.

[נז]      דוקא לגבי בורר התירו כשעושה זאת לאכול מיד, מפני שעושה מעשה שהוא בגדר אכילה, שכן דרך האדם לתקן ולברר מאכלו לפני שאוכל, וכל שכן בעת שאוכל, אבל לא בשאר מלאכות של אוכל.

        לשון הרמב"ם: "ואם בירר בידו לאכול לאלתר, מותר". ומה שביארנו לאלתר, לאכול באותה סעודה, הוא על פי רבנו חננאל (שבת עד,א), הובא במ"מ.

[נח]      תורמוס הוא מין קטנית, שכדי להפיג את מרירות זרעיו שולקים אותו פעמים רבות (ביצה כה,ב), במשך השליקות נפרדת הקליפה ממנו ומתערבת בתוך האוכל הקלוף, אך אין מסלקין אותה בשליקות הבאות, כי היא עוזרת בספיגת המרירות שבאוכל, ולפיכך אינה נחשבת לפסולת, וכשבורר את התורמוס מהקליפה, כאילו בורר פסולת מתוך אוכל (מהר"י קאפח הערה לו*).

[נט]      היה עומד לפני הסעודה, וברר אוכל מתוך פסולת או אוכל מתוך אוכל, כל שבדעתו לאוכלו באותה סעודה, אף על פי שיאכלנו בעוד שעה (מהר"י קאפח הערה לו), מותר. אבל מה שבדעתו לאכול אחרי הסעודה, הרי הוא כבורר להניח באוצר, וחייב.

[ס]     לסיכום: הברירה מותרת רק בשלושה תנאים: ברירת אוכל מתוך אוכל או אוכל מתוך פסולת, ברירה ביד ולא בכלי, ברירה רק לצורך אותה סעודה.

[סא]     כתב רבנו חננאל (שבת עד,א): "נמצא זורה והבורר והמרקד כולן מעבירין פסולת המעורבות באוכל ואינה מחוברת כגון קליפה שצריכה פירוק או כגון עפרורית שצריך ניפוץ אלא מעורבת בלבד". וכך כתב הערוך בערך דש. וכן דעת המאירי והמרדכי שאין איסור ברירה בדבר המחובר (ילקוט יוסף, שבת, ג, סי' שיט הע' מו).

כתב מהר"י קאפח (הערה לו), מה שכתב הרמב"ם בהלכה יג "בורר פסולת מתוך אוכל", דווקא כשהפסולת והאוכל מפורדים ומעורבים זה בזה, אבל אם הם נבדלים, אלא שהם מחוברים בחיבורם הטבעי, כגון קלחי חזרת שעליה החיצוניים רקובים לגמרי ואינם ראויים לאכילה - מותר להוציאם ולהשליכם, ואין כאן חשש ברירה, שהרי הם כקליפות הרימונים ושאר כל בעלי קליפות, שכל שהוא חותך בידו, אינו בורר. וכך הוא הדין בהוצאת האדרה מן הדג: אין בה משום בורר, מפני שאין כאן אוכל ופסולת שנתערבו זה בזה, אלא הוא כמי שחותך את הגיד מן הירך.

        ולפיכך מותר לקנב את הירק ביום הכיפורים, מן המנחה ומעלה, ואין בדבר איסור משום בורר. ומה הוא הקינוב? שיסיר את העלים המעופשות, ויקצץ את השאר ויתקן אותו לאכילה. וכן מותר לפצח אגוזים ולפורר רימונים, מן המנחה ומעלה – מפני עגמת נפש, ואין בדבר איסור משום בורר (שביתת עשור א,ג).

[סב]     אף על פי שבדברי הרמב"ם נזכרה מלאכת בורר רק במאכלים, אולם גם הרמב"ם יסכים שיש איסור בורר גם שלא במיני מאכלים, וכגון שרוצה ליצור כלי מהחול, וברר את העצים האבנים והפסולת מהחול, חייב משום בורר. ואף אם לא יתחייב משום אב מלאכה, בודאי שיש לחייבו משום תולדה. שאם לא נאמר כן, לא נדע משום מה לחייבו, שהרי לא ייתכן שהדבר יהיה מותר.

וכך מוכח מהתלמוד שבת (עד,ב): "אמר רבא: האי מאן דעבד חביתא [=חבית] - חייב משום שבע חטאות". ופירש רש"י: "שבע חטאות - טוחן הרגבים ושוחקן הדק - הוי טוחן, ובורר הצרורות הגסות מתוכן - הרי שתים, ומרקידן בנפה, ומגבל הטיט - דהיינו לש, וממרח הטיט כשעושה הגולם שיהא חלק - הרי ממחק, ומבעיר את האור בכבשן, ומצרפו בתוכו - הרי מבשל. חיובא דחופר ליכא, דאינו צריך אלא לעפרה". היוצא מדברי רש"י, יש בורר גם שלא במיני מאכלים, שהרי חייב משום בורר, משום שבשעה שעשה את החבית ברר את הצרורות מתוך החול. וכך כתב האור שמח (שבת ח,יא) בדעת הרמב"ם.

        ואף שהריטב"א ותוספות רי"ד מפרשים שם בסוגיה, שאינו מתחייב משום בורר אלא משום בונה, וכאשר יוצר כלי שלם יש בו משום בונה, וכפי שפסק הרמב"ם להלן (י,יג), אולם אף הם יסכימו לדבר זה.

        וכך מוכח גם מהמשך הסוגיה שם (שבת עד,ב): "אמר אביי: האי מאן דעבד חלתא [=כוורת] - חייב אחת עשרה חטאות". ופירש רש"י: "חייב אחת עשרה - זומר הקנים והוא צריך להם - חייב משום קוצר, ומשום נוטע, אספם יחד - הרי זה מעמר, בירר יפות - הרי זה בורר, החליקן - הרי זה ממחק, עשאן דקות מאחת שתים או שלש - הרי זה טוחן, חתכן במדה - הרי זה מחתך, הסיך השתי - הרי זה מיסך, ארג אחת למעלה ואחת למטה כדי להעמידו - הרי עושה שתי בתי נירין, ארג - הרי זה אורג, חתך לאחר אריגתה כדי להשוותם - הרי זה מכה בפטיש, כדאמרינן לקמן שבת (עה,ב): האי מאן דשקיל אקופי מגלימי - חייב משום מכה בפטיש, הרי אחת עשרה". ואף שהר"ן מפרש בסוגיה זו שאינו מתחייב משום בורר אלא משום בונה, אולם אף הוא יסכים לדבר זה.

        וכך מוכח גם מהירושלמי שבת (ז,ב, יובא להלן בהערה סד) שכתב שלדעת חזקיה שיש איסור לברור אוכל מתוך אוכל, לכאורה יהיה גם אסור לברור עיגול תאנים מיובשות מתוך שאר העיגולים, או רימון מתוך שאר הרימונים, אף על פי שהם ניכרים וניראים כל אחד בפני עצמו. ושאל הירושלמי על כך, אם כך יהיה אסור לברור גם אדם מתוך שאר האנשים! ובכך דחה הירושלמי את מה שכתבנו בשם חזקיה, שאסור לברור גם כשהם שני דברים שכל אחד ניכר ונראה בפני עצמו. ומכלל דברי הירושלמי נמצאנו למדים, שיש ברירה גם בדבר שאינו אוכל, אחרת היה צריך הירושלמי לתרץ, שאין ראיה מברירה בבני אדם, משום שאין ברירה אלא במאכלים, מכאן שלדעת הירושלמי גם בדבר שאינו אוכל יש איסור ברירה. 

        וראה עוד בילקוט יוסף (שבת, כרך ג, סי' שיט, דין ברירה בבגדים ובכלים, סעיף סט, הערה פ) שכתב בשם רבי עקיבא איגר (שו"ת רבי עקיבא איגר, מהדורה קמא, סי' כ), שאין בורר אלא בגידולי קרקע. וכשם שאין עימור אלא בגידולי קרקע (לעיל ח,ו), ואין דישה אלא בגידולי קרקע (לעיל ח,ז), הוא הדין שאין זורה אלא בגידולי קרקע, מפני שאין לחלק ביניהם. וממה שמצאנו בתלמוד שבת (עג,ב) "היינו זורה היינו בורר היינו מרקד" נלמד, שגם בורר זהה לזורה, ואין בורר אלא בגידולי קרקע. (ע"כ שיטת רבי עקיבא איגר) אולם שיטת בעל ילקוט יוסף שלא כרבי עקיבא איגר, אלא יש בורר גם שלא בגידולי קרקע. ונראה שהרמב"ם לא יסכים לשיטת רבי עקיבא איגר, שהרי מפרק שהוא תולדה של דש קיים גם שלא בגידולי קרקע (לעיל ח,ז), ובבורר כתב הרמב"ם בורר פסולת מתוך אוכל, ומסתמות הלשון משמע שלמרות שהאוכל הוא מהחי ולא מהצומח אסור לברור פסולת מתוך אוכל. וראה עוד להלן (כא,יא), שיש איסור שבות במעמר גם שלא בגידולי קרקע, ואין מקבצין את המלח וכיוצא בו מפני שנראה כמעמר, למרות שאינו גידולי קרקע. מכאן שאין להגביל את הזורה או הבורר או הדש או המעמר רק לגידולי קרקע, ומשום תולדה חייב גם שלא בגידולי קרקע.

[סג]     ההיתר לברור כלי מתוך כלים, נזכר בדברי הרמב"ם לעיל (ה,טז): "כלים הדומים זה לזה, ואינן ניכרין אלא בעיון הרבה – אסור להקריבן לאור הנר, ולהבחין ביניהן: שמא ישכח, ויטה. לפיכך שמש שאינו קבוע – אסור לו לבדוק כוסות וקערות לאור הנר, מפני שאינו מכירן, בין בנר של שמן, בין בנר של נפט שאורו רב; אבל שמש קבוע – מותר לו לבדוק לאור הנר כוסות וקערות, מפני שאינו צריך עיון הרבה. ...". היוצא מההלכה אם אין לחשוש שמא יטה, מותר לבדוק כוסות וקערות, ולהשתמש בהם בכל מה שצריך, בין כדי לקחת את הכוסות והקערות שחפץ בהם להניחם על השולחן לאכול בהם מיד או לאחר מכן, ובין כדי להניחם בארון, מכאן שאין איסור בורר כאשר לוקח כלי משאר כלים, והוא הדין כאשר לוקח בגד משאר בגדים, או ספר משאר ספרים, וכן בשאר דברים.

[סד]     אף מי שסובר שמבחינה עקרונית אסור לברור בגד מתוך בגדים וכלי מתוך כלים, ואנו מחשיבים את מה שאינו חפץ כפסולת, אולם יש להתיר לברור בגדים ספרים וכלים זה מזה משום טעם אחר, מפני שכל אחד עומד בפני עצמו, והם אינם מעורבבים זה בזה. סברא זו נזכרה בציץ אליעזר (חלק יב סי' לה), שם כתב להתיר להוציא ספר נביא לצורך הקריאה בו, למרות שצריך להוציאו מתוך ספרים אחרים. ושם הביא שכך סובר האור שמח (שבת ח,יא), מהר"י עייאש בספרו מטה יהודה על או"ח, ומשנ"ב (סי' שיט ס"ק טו, ואפשר דאם תלוים כמה בגדים על הכותל) וביאור הלכה (שיט,ג ד"ה לאכול מיד).

        הציץ אליעזר הוכיח דבר זה מהירושלמי שבת (ז,ב). שם נזכר, שלכאורה לדעת חזקיה [האוסר לברור אוכל מתוך אוכל] יש איסור בורר גם כאשר הוא בורר עיגולין מן גוא עיגולין [=עיגול גדול של תאנים מיובשות מתוך שאר העיגולים], אפילו רמונים מן גוא רמונים [=או שבורר רימון מתוך שאר הרימונים], אף על פי שהם גדולים וניכרים. ושאל הירושלמי על כך, או כיני אפילו בני נש מן גוא בני נש, כלומר, אם כן יש איסור מלאכת בורר גם כאשר קורא לאדם אחד מתוך שאר בני אדם, וזה ודאי לא יתכן! (הביאור על פי פני משה וקרבן העדה שם). ומכאן שלדעת הירושלמי, כל שניכר הדבר ועומד בפני עצמו אין בו משום בורר.

[סה]     כך השיב מהר"י קאפח לתמיר רצון בתשובה בעל פה (תשובה מס' 336), שאין בורר אלא בגידולי קרקע.

המעיין בתלמוד יראה, שבסוגיה במסכת שבת (עד,א) שבה נתבארו דיני בורר בצורה מפורטת, נזכרה ברייתא: "היו לפניו מיני אוכלין - בורר ואוכל, בורר ומניח. ולא יברור, ואם בירר - חייב חטאת". התלמוד שם היקשה כיצד יש לבאר את הברייתא? ונאמרו כמה אופנים לביאור הברייתא, ונדחו, ובסוף הסוגיה אמר אביי ביאור שהתקבל. מי שיתבונן יראה, שברייתא זו זהה לתוספתא, וזה לשון התוספתא (שבת טז,ט, מהדורת ר"ש ליברמן): "נתערבו לו פירות בפירות, בורר ואוכל, בורר ומניח על השלחן, בורר ומשליך לפני בהמתו, ביררן אילו בפני עצמן ואילו בפני עצמן, או שליקט מתוכן עפר וצרורות, הרי זה חייב". וביאור אביי לברייתא, הוא כדברי התוספתא המפורשים. היוצא מכך, כאשר התלמוד ביאר את דיני בורר, הוא התייחס לברירה במאכלים ולא בשאר דברים. וכך פסק הרמב"ם.

וראה עוד שם בהמשך הסוגיה (עד,ב): "אמר רבא: האי מאן דעבד חביתא [=חבית] - חייב משום שבע חטאות". ולאחר מכן: "אמר אביי: האי מאן דעבד חלתא [=כוורת] - חייב אחת עשרה חטאות". מימרות אלו הובאו בהערה סב עם פירוש רש"י, ומהם יוצא שיש ברירה גם שלא במאכלים, אולם הרמב"ם לא כתבם במשנ"ת, משום שאין דרכו לכתוב אלא דברים המפורשים בתלמוד. כמו כן לא כתב הרמב"ם את הדיוק שכתבנו בהערה סב מהירושלמי שבת (ז,ב), שיש בורר בדבר שאינו אוכל, וגם זה על פי שיטתו שאין דרכו לכתוב אלא דברים המפורשים בתלמוד. היוצא מכל זה, יש לפסוק רק את דברי הברייתא [=התוספתא] המפורשים, ולא את שאר המימרות שלא נתבארו כראוי. היוצא מכך, אין בורר אלא במאכלים ולא בשאר דברים. (ע"כ ביאור שיטת מהר"י קאפח בתלמוד)

גם בדברי הטור והשו"ע (סי' שיט) לא נזכר שיש בורר שלא במאכלים, ואף הם לא כתבו את מימרות רבא ואביי הנזכרות לעיל בצורה מפורשת. ורק האחרונים ביארו שיש בורר גם שלא במאכלים, הביאם ביביע אומר (כרך ה, או"ח, סי' לא), והם: הט"ז (סי' שיט ס"ק יב), תפארת ישראל בכלכלת שבת (מלאכת בורר אות ז), מנחת חינוך (במוסך השבת מלאכת בורר אות ז), ערוך השלחן (סי' שיט סעיף ז והלאה), שביתת השבת (בבאר רחובות מלאכת בורר אות כו), ועוד. וכך כתב המשנ"ב (סי' שיט ס"ק טו) בשם האחרונים.

וכאמור, אף שלא נזכר בדברי הפוסקים הקדמונים [=הרמב"ם הטור והשו"ע] איסור ברירה שלא במאכלים, מוכרחים אנו לפסוק את ביאור דברי רש"י לתלמוד, וכשבורר אבנים ועצים ושאר פסולת מתוך העפר, הרי הוא חייב משום בורר, שאם לא נאמר כן לא נדע משום מה לחייבו. ואף אם אינו חייב משום אב מלאכה, יש לחייבו משום תולדה. כשם שבאב מלאכה דש, אין לחייב אלא בגידולי קרקע, ואילו בתולדת דש, מפרק, אנו מחייבים אף דבר שאינו גידולי קרקע, כגון חלב (נתבאר בהלכה ז).

[סו]      הרמב"ם כתב "המשמר... חייב", ולא ביאר משום מה חייב, ואנו ביארנו שהמסנן במסננת חייב משום שהוא תולדת בורר או תולדת מרקד, על פי דבריו להלן (כא,יז): "והמשמר שמרים, תולדת בורר או מרקד הוא". כלומר המסנן שמרים שמעורב בהם יין בעזרת מסננת, הוא תולדת בורר או תולדת מרקד. וכך כתב הרמב"ם בפה"מ שבת (כ,א): "והמסנן את השמרים בשבת במסננת הרי זה עשה מלאכה והיא תולדת בורר או תולדת מרקד". וכפי שביארנו בהרחבה לעיל בהערה נא. וכך כתב אורה ושמחה בהלכה יא.

[סז]      שהם כלים שאינם מיועדים לסינון. ויזהר שלא יעשה גומה, בבד או במטפחת - שלא יעשה כדרך שהוא עושה בחול, ויבוא לסנן במסננן המיועדת לכך (להלן כא,יז). וכן כשמסנן בסל העשוי מכפות תמרים, יזהר שלא יגביה את קרקעית הסל, מהכלי שמסנן לתוכו, גובה טפח, כדי שלא יעשה אוהל עראי (להלן כב,לג).

[סח]     מכיוון שאין בהם לכלוך או שמרים, ומסנן אותם שיהיו צלולים יותר, ומכיון שמסנן בדברים שאינם מיועדים לסינון, אינו נראה כתולדת מרקד, והדבר מותר.

[סט]     לשון הרמב"ם: "ונותנין מים על גבי שמרים, בשביל שייצלו". וביארנו את ההלכה על פי המאירי הברטנורא ותוספות יום טוב. וכמו ביאור זה כתב גם מהר"י קאפח (הערה לט), שנותן מים על השמרים שנשארו בתחתית החבית, כדי שעפרורית השמרים שהיא ספוגה ביין תשקע בקרקעית החבית, ויוכל להפריד את היין שהיה ספוג בעפרורית השמרים, ולהוציאו מהחבית עם המים הנוספים שנתן בחבית.

[ע]      דרך הבצים אם נטרפו בדברים העכורים מזככים אותם ומבדילין העבה מן הצלול (פה"מ שבת כ,ב).

[עא]     בביאור ההלכה שכתבנו, יש התייחסות לעצם סינון החרדל מדוע הוא מותר, ומדוע אף מותר לתת ביצה לתוך החרדל שתסייע לסינון, ואין התייחסות להיתר לסנן את חלמון הביצה מהחלבון בתוך מסננת החרדל, מפני שעיקר מטרתו היתה שהחרדל יצא צלול ונקי, ולא שהחלמון יופרד מהחלבון.

        אופן אחר לבאר את ההלכה: שהיא מתייחסת להיתר לסנן את חלמון הביצה מתוך החלבון, והטעם שמותר לתת את הביצה למסננת בשבת, לפי שאין עושים כך אלא כדי שהחלמון המסתנן עם החרדל יתן לו גוון צהבהב, ואין כאן ברירה, שאף החלבון הנשאר במסננת אוכל גמור הוא (שבת קמ,א ופירוש רש"י).

[עב]     מזרעיו הכהים והקטנים מפיקים ממרח חריף המשמש כתבלין שמלפתים בו פת ובשר.

[עג]     ראה להלן (כב,יב), שצריך לשנות מדרכו בחול, ולא יערבבנו בחוזקה אלא בנחת. והטעם שאסור לערבבו בחוזקה, מפני שדומה לבישול, וכאילו עושה מלאכה ממלאכות התבשיל, ראה פרק כב הערה נז שנתבאר.

        לשון הרמב"ם: "למחר ממחו בין ביד ובין בכלי". ביארנו 'ממחו' מערבבו, על פי המשתמע מסוגיית התלמוד שבת (קמ,א) ופירוש רש"י. בתלמוד שם נאמר: "אמר רבא בר שבא: הוה קאימנא קמיה דרבינא ובחשי ליה בשופתא דתומא, ואכל". ביאור הדברים: רבא בר שבא מספר שבחש את החרדל לפני רבינא בקלח האמצעי של השום, ולדעת רבינא די בשינוי זה להתיר לערבב את החרדל בשבת. מכאן שסוגיית התלמוד עוסקת בערבוב החרדל בשבת. וכך פירש בשו"ע (שכא,טו). וכך ביאר הרב צדוק בפירוש השני. וראה עוד להלן (כב,יב): "חרדל שלשו מערב שבת - למחר ממחו בין ביד בין בכלי, ונותן לתוכו דבש; ולא יטרוף, אלא מערב".

        ולעומת זאת, לפי מהר" קאפח (הערה מב), וביאור ראשון בדברי הרב צדוק, ואורה ושמחה, צריך לבאר ממחו על פי ר' יהושע הנגיד בתשובה סי' כג, הובא לעיל בהלכה יא, שלמחר מסלק את החלקים הצפים בו מגרגרי החרדל שלא נטחנו ונילושו, בין ביד בין בכלי, והטעם שמותר, שכיון שאפשר לאכול את החרדל כמות שהוא, ואף גרגרי החרדל שצפו הם אוכל, אין כאן פסולת ואוכל, אלא אוכל מאוכל, ולפיכך הוא מותר.

        לביאורם ההלכה עוסקת משום דיני ברירה, והיא מתאימה למקבץ ההלכות שלפנינו, העוסקות בנושא זה. שלא כמו שביארנו מערבב את החרדל בשבת, שאז יהיה טעם האיסור משום שעושה מלאכה ממלאכות התבשיל. [לביאורנו תחילת ההלכה עוסקת משום דיני ברירה, והמשכה משום דיני בישול, ולמרות שאין זה נושא מקבץ ההלכות שלפנינו, נזכר דרך אגב. השווה לעיל ד,ו, שלביאור המ"מ, בתחילת ההלכה נזכר ההיתר להניח מיחם על גבי מיחם ואין בו הטמנה, ודבר זה מתאים לנושא מקבץ ההלכות שם, ובהמשך ההלכה שם נזכר האיסור להניח מיחם על גבי מיחם כשהמיחם העליון קר, וטעם האיסור משום מבשל, ולמרות שאין זה נושא מקבץ ההלכות שם, נזכר דרך אגב].

[עד]     אלא רק מבדיל את האוכל הדק מהאוכל הגס. הטעם הוסבר על פי מהר"י קאפח (הערה מג).

        ואם ישאל השואל, מדוע בהלכה יא נזכר שמחבץ נחשב תולדת בורר (ראה שם ביאורו), והרי קודם שהפריד את מי הגבינה מהגבינה היה הכל חלב, בדיוק כמו יין מגיתו (בהלכה שלפנינו) שהכל נחשב גוף אחד, ובגלל סיבה זו מותר לסנן יין מגיתו. נשיב לו, שהגדרת מלאכות שבת נקבעת מחמת שעשה 'יצירה שיש בעשייתה חכמה' [=שאינה מעשה שטות, כגון המכה בידו על הכותל] הדומה למלאכות שהיו במשכן, שקיבלו חכמים במסורת דור אחר דור עד משה רבנו, שהיא מלאכה האסורה בשבת; והמפריד את מי הגבינה מהגבינה יצר יצירה שיש בה חכמה, כעין הפרדה חימית, ולפיכך הוא מוגדר כתולדה של בורר, מה שאין כן יין מגיתו, עדיין אין נחשב שיש בו שמרים, שהרי אינו מוגדר כיין, ואם אין יין אין שמרים, ולפיכך מותר לסננו בשבת (על פי מהר"י קאפח, הערה מג).

[עה]     לשון הרמב"ם: "וכן החרדל וכל כיוצא בו", ואנו ביארנוהו על פי האור שמח.

[עו]      ההגדרה של מלאכת טוחן, נכתבה על פי הרב צדוק להלן (כא,יח), וכך נדייק מהראשונים שהבאנו בהערה עח, וממהר"י קאפח שהובא שם בהערה.

[עז]      שם כללי, לכל מיני רפואות ותבלינים וצבעים וכדומה.

[עח]     הרמב"ם לא כתב כאן "כדי לבשלו", וסמך על מה שכתב לעיל ז,ה, ולהלן כא,יח, ואנו הוספנוהו לתוספת הבהרה. ודווקא כשחותך את הירק דק דק כדי לבשלו חייב משום תולדת טוחן, אבל כשחותך את הירק דק דק שלא למטרת בישול מותר, מפני שחיתוכו הוא דרך אכילה ולא מעשה תיקון המאכל, ומטעם זה "אין טחינה בפירות" (להלן כא,יח), מפני שהם נאכלים כמות שהם חיים (ריטב"א ור"ן בשם הרא"ה בשבת עד,ב, מאירי בשבת קיד,ב, וכך כתב מהר"י קאפח פרק ז הערה ז). ולפיכך מותר לעשות "סלט" בשבת ולחתכו דק דק (מהר"י קאפח שם).

        וכבר כתבנו בהגדרת מלאכת טוחן, שבמלאכת טוחן מה ששחק ישמש כחומר גלם ליצירה או לבישול וכיוצא בזה, אך לא לאכילה כמות שהוא, ואף התולדה זהה להגדרה זו.

[עט]     חיתוך ירק דומה לטחינה שהופכת שלם לחלקיקים, אולם הוא שונה בפעולה, שזה בשחיקה וזה בחיתוך, ולפיכך הוא תולדה.

[פ]      גם אם אינו נהנה מהעצים שהוא מקלקל, חייב אם נהנה מהנסורת.

[פא]     למרות שנזכר לעיל ז,ה, אבל כאן ביאר הרמב"ם מהו שיעור התולדה.

[פב]     המילים "משום תולדת טוחן", הם תוספת שלנו, על פי דברי הרמב"ם לעיל ז,ה, ושם נתבאר שהשף מתכת הוא תולדה מפני שדומה למלאכה שהיתה במשכן בפעולה ולא במטרה, שהרי הטוחן מטרתו לאכילה ואילו השף אין מטרתו לאכילה. והמנסר עצים לצורך הנסורת, שונה מהאב גם בפעולה וגם במטרה, שהאב בטחינה והתולדה בנסירה, והאב מטרתו לאכילה והתולדה אין מטרתו לאכילה.

[פג]     למרות שהמחתך עצים ומפצל אותם לעצים דקים הוא תולדה של טוחן, אבל שיעורו כדי לבשל כגרוגרת מביצה, ולא כל שהוא, מפני שמשתמש בעצים להבערה. ולביאור השיעור כדי לבשל כגרוגרת מביצה, ראה לעיל הלכה ו.

[פד]     הכור הוא הכלי שבו מתיכים את הזהב והמתכות, ובפי הכור נותנים זמנית את חתיכות המתכת עד שתימס (ביאור הרב צדוק). וכור של צורפי זהב הוא קטן, וגם פי הכור שיעורו קטן.

[פה]     ולא בחול ים, הוספנו על פי ביאור הרב צדוק.

[פו]      פה"מ שבת (ז,ד).

[פז]      מפני שדרך הגיבול לעשות את חלקיקי החומר לגוש אחד, וחומרים אלה חוזרים ומתפוררים, ואינם מתלכדים לגוש אחד. ולמרות שמהתורה אין גיבול במורסן, אבל מדברי חכמים, אין גובלין את המורסן, אף על פי שאינו ראוי לגיבול, שמא יבוא לגבל את העפר (להלן כא,לד).

[פח]     ראה תשובת הרמב"ם (סי' תסד), שם ביאר שחייב מיד כשיתן את המים. וראה בהלכה ב, שהשורה זרע חטים ושעורים במים, הרי הוא תולדת זורע.

        אולם השורה כרשינים, שהיא מין קטנית שהיא מאכל בהמה, והדרך לשרותה ואחר כך מאכילים אותה לבקר (פה"מ שבת א,ד), הרי הוא תולדת מכה בפטיש, מפני שכשהיא יבשה גרגריה קשים מאד, ואינם ראוים לתפקידם, ושרייתם מכשרתם לאכילת הבהמה. ולא שייך לחייב על שרייתם משום מלאכת לש, מפני שאינם נדבקים זה לזה, ואינם דומים לזרע שמשמין או זרע פשתן (מהר"י קאפח פרק ב הערה ה).