הלכות שבת פרק יג מבואר - עקירה והנחה

פרק יג – עקירה והנחה

הצורך בעקירה והנחה לחיוב

א.         אין המוציא מרשות לרשות או המעביר ברשות הרבים חוץ לארבע אמות, חייב – עד שיעקור מעל גבי מקום שיש בו ארבעה טפחים על ארבעה טפחים או יתר, ויניח על גבי מקום שיש בו ארבעה על ארבעה.

אין המוציא מרשות לרשות או המעביר ברשות הרבים חוץ לארבע אמות[א], חייב – עד שיעקור [=שיגביה] מעל גבי מקום שיש בו ארבעה טפחים [32 ס"מ] על ארבעה טפחים או יותר, ויניח על גבי מקום שיש בו ארבעה על ארבעה, מפני שזהו שיעור מקום שיכולים חפצים לעמוד עליו, גם אם הם חפצים גדולים[ב].  

[הוספה] ואם ישאל השואל, והרי רוחב רשות הרבים הוא שש עשרה אמה, ואם יש בה דבר שרוחבו ארבעה טפחים על ארבעה טפחים וגובהו מעל שלושה טפחים, הרי דבר זה דינו ככרמלית, ואם גובהו עשרה טפחים, הרי דבר זה רשות היחיד[ג], כיוון שכן, כיצד ההלכה מלמדת אותנו שצריך שיהיה מקום שיש בו ארבעה טפחים כדי להתחייב על הוצאה או העברה ברשות הרבים, כאשר מבחינה הלכתית הדבר לא יתכן! תשובה: ההלכה מלמדת אותנו דבר זה, מפני שיש מקרים, שיש ברשות הרבים דבר שיש בו ארבעה טפחים על ארבעה טפחים, ואין דינו ככרמלית אלא כרשות הרבים. כגון, כשעוקר מעל גבי כלים או חפצים או אדם או בעלי חיים, או מניח עליהם, שמחמת שהם נדים ונעים, הם בטלים כלפי הרשות שבה הם נמצאים, ואינם חולקים רשות לעצמם; ולפיכך אם היו מונחים ברשות הרבים, והיו גבוהים שלושה טפחים אינם נחשבים כמקום פטור, ואם היו רחבים ארבעה אינם נחשבים כרמלית. וכן אם הוא מדף היוצא מהכותל, שיש בשטחו יותר משלושה טפחים, וגובהו מעל הארץ משלושה טפחים עד עשרה טפחים, דינו כרשות הרבים ולא ככרמלית[ד].

נמצאת למד, מה שנזכר בהלכה, שצריך לעקור ולהניח על גבי מקום שיש בו ארבעה טפחים, דבר זה רק בעוקר או מניח על גבי דברים שהם נדים ונעים, כגון שעוקר מעל גבי כלים או חפצים או אדם או בעלי חיים, או מניח עליהם, אולם כל המחובר לארץ ברשות היחיד או ברשות הרבים, הרי הוא כמותם, ואין צריך שיהיה בו ארבעה טפחים על ארבעה טפחים, כדי להתחייב אם הניח עליו או עקר ממנו, כמו שיתבאר[ה].

 

מקום ההנחה והעקירה

ב.         ידו של אדם, חשובה לו כארבעה על ארבעה; לפיכך אם עקר החפץ מיד אדם העומד ברשות זו, והניחו ביד אדם אחר העומד ברשות שנייה – חייב. וכן אם היה עומד באחת משתי רשיות אלו, ופשט ידו לרשות שנייה ועקר החפץ ממנה, או מיד אדם העומד בה, והחזיר ידו אליו – חייב: ואף על פי שלא הניח החפץ במקום שהוא עומד בו, הואיל והוא בידו, הרי הוא כמונח בארץ.

ידו של אדם, נחשבת כמו מקום שיש בו ארבעה טפחים על ארבעה טפחים, מפני שיש בה יכולת תפיסה [=אחיזה], ומחמת כך יכולים לנוח [=לעמוד, לשהות] בידו של האדם גם חפצים גדולים[ו]; לפיכך אם עקר [=הגביה] את החפץ מיד אדם העומד ברשות זו, והניחו ביד אדם אחר העומד ברשות שנייה – חייב. וכן אם היה עומד באחת משתי רשויות אלו, ופשט ידו לרשות שנייה ועקר את החפץ ממנה, או מיד אדם העומד בה, והחזיר את ידו לרשות שבה הוא עומד כשהוא תופס את החפץ בידו – חייב: ואף על פי שלא הניח את החפץ בקרקע המקום שהוא עומד בו, הואיל והחפץ בידו, הרי החפץ נחשב כאילו הוא מונח בקרקע [=חפץ הנמצא בידו, נחשב כאילו הוא מונח על הקרקע שבה עומד][ז].  

[הוספה] ואף אם בשעה שעקר את החפץ מיד אדם העומד ברשות הרבים, היתה ידו של אותו אדם למעלה מעשרה, וכן אם בשעה שהוליך את החפץ ברשות הרבים הוליכו למעלה מעשרה, חייב, מפני שהחפץ נמשך אחר גופו שהוא ברשות הרבים, ולא נח במקום פטור[ח].

ג.          היה אוכל ויוצא מרשות לרשות, וחשב להוציא האוכל שבפיו מרשות לרשות – חייב: מפני שמחשבתו משימה פיו מקום, אף על פי שלא הוציא כדרך המוציאין. וכן מי שהיה עומד באחת משתי רשיות אלו, והשתין מים או רקק ברשות שנייה – חייב: שהרי עקר מרשות, והניח ברשות שנייה, ומחשבתו עושה אותו, כאילו עקר מעל גבי מקום. היה עומד ברשות זו, ופי אמה ברשות שנייה, והשתין בה – פטור.

היה אוכל, ובשעת אכילתו היה יוצא מרשות לרשות [=אוכל בהליכה], ועשה את הדבר בכוונה תחילה, ותכנן להוציא את האוכל שבפיו מרשות לרשות – חייב: מפני שכוונתו [=תכנונו] מחשיבה את פיו כאילו הוא מקום שיש בו ארבעה טפחים על ארבעה טפחים, ונמצא שבשעת יציאתו מרשות אחת עקר את האוכל מאותה רשות, ובשעת עמידתו ברשות השנייה הניח את האוכל באותה רשות, ולפיכך חייב. ואף על פי שהמוציא בפיו פטור (לעיל יב,יג), שהרי לא הוציא כדרך המוציאים, זה דוקא כשאחז את החפץ בפיו ושינה מדרך בני אדם, אבל כשהיה אוכל בהליכה, זו היא דרך בני אדם[ט].  

וכן מי שהיה עומד באחת משתי רשויות אלו, והשתין מים או ירק לרשות השנייה – חייב: שהרי עקר מרשות אחת, והניח ברשות השנייה, וכוונתו [=תכנונו] מחשיבה את פיו או את אמתו [=אבר זכרותו], כאילו הוא מקום שיש בו ארבעה טפחים על ארבעה טפחים. היה עומד ברשות אחת וגופו עמו באותה רשות, ופי אמתו ברשות השנייה, והשתין ברשות השנייה – פטור, מפני שיש בדבר ספק, האם נחשב שעקר משלפוחיתו והיא נמצאת ברשות אחרת, או שנחשב שעקר מפי אמתו, והיא נמצאת באותה רשות שבה השתין, ולפיכך פטור אבל אסור.

ד.         היה עומד באחת משתי רשיות, ופשט ידו לרשות שנייה, ונטל משם מים מעל גבי גומה מלאה מים, והוציאן – חייב: שהמים כולן, כאילו הן מונחין על הארץ. אבל אם היה כלי צף על גבי המים, ופירות על גבי הכלי, ופשט ידו ולקח מן הפירות, והוציא – פטור: שהרי לא נחו הפירות על גבי הארץ, ונמצא שלא עקר מעל גבי מקום ארבעה. ואין צריך לומר, אם היו הפירות צפין על פני המים, והוציאם – שהוא פטור. וכן אם היה שמן על גבי המים, וקלט מן השמן, והוציאו – פטור.

היה עומד באחת משתי רשויות, ופשט ידו לרשות שנייה, ונטל [=לקח] משם מים מעל גבי גומה [=שקע באדמה] מלאה מים, והוציאם – חייב: שהמים כולם נחשבים כגוף אחד, וגם המים שלמעלה נחשבים כאילו הם מונחים על הארץ. אבל אם היה כלי צף על גבי המים, ופירות על גבי הכלי, ופשט ידו ולקח את הפירות, והוציא – פטור: מפני שלא נחו הפירות על מקום יציב שיש בו ארבעה טפחים על ארבעה טפחים, ואף הכלי שהם על גביו, אינו עומד יציב על הארץ. ואין צריך לומר, אם היו הפירות צפים על פני המים, והוציאם – שהוא פטור, שבמקרה זה כלל אינם נראים כמונחים על מקום יציב[י], אלא הם נדים ונעים במים. וכן אם היה שמן על גבי המים, ואסף מהשמן, והוציאו – פטור, מפני שהשמן עומד בפני עצמו [=אינו נחשב כגוף אחד יחד עם המים], והרי הוא נע ונד על המים, ואינו מונח על הארץ.

עקירה בלא הנחה ולהיפך

ה.         כבר אמרנו, שאין המוציא מרשות לרשות חייב, עד שיעקור, ויניח; אבל אם עקר ולא הניח, או הניח ולא עקר – פטור. לפיכך מי שהיה עומד באחת משתי רשיות, ופשט ידו לרשות שנייה וחפץ בידו, ונטל אחר ממנו; או שנתן אחר לידו חפץ, והחזיר ידו אליו: שניהם פטורים – מפני שזה עקר, וזה הניח.

כבר אמרנו (לעיל יב,ט), שאין המוציא מרשות לרשות חייב, עד שיעקור, ויניח; אבל אם עקר [=הגביה] ולא הניח, או הניח ולא עקר – פטור. לפיכך מי שהיה עומד באחת משתי רשויות, ופשט את ידו לרשות שנייה וחפץ בידו [=עשה עקירה], ונטל איש אחר את החפץ מתוך ידו [=עשה הנחה]; או שנתן איש אחר לידו חפץ [=עשה עקירה], והחזיר ידו אליו כשבתוכה החפץ [=עשה הנחה][יא]: שניהם פטורים – מפני שזה עקר, וזה הניח, שכל מלאכה שעשאוה שניים פטורים (לעיל א,טו).

ו.          במה דברים אמורים, בשהייתה ידו למעלה משלושה; אבל אם הייתה ידו בתוך שלושה סמוך לארץ – הרי זה כמי שהניח בארץ, וחייב.

מה שאמרנו בהלכה הקודמת, זה כשהייתה ידו מעל הארץ בגובה של שלושה טפחים או יותר; אבל אם הייתה ידו סמוך לארץ בתוך שלושה טפחים – הרי אנו מחשיבים את ידו כאילו היא מונחת על הארץ[יב], ובכל המקרים שנזכרו בהלכה הקודמת, הרי הוא חייב. כגון שפשט את ידו לרשות שנייה וחפץ בידו, ולא הניחו ברשות השנייה על הארץ, נחשב כאילו הניחו שם על הארץ, ועשה גם הנחה; וכן אם נתן איש אחר לידו חפץ והחזיר ידו אליו כשבתוכה החפץ, בשעה שהוציא את ידו מהרשות השנייה, נחשב כאילו עקר את החפץ מאותה רשות, ועשה גם עקירה, וחייב.

ז.          היה עומד באחת משתי רשיות אלו, ופשט חברו ידו מרשות שנייה, ונטל חפץ מיד זה העומד ברשות זו, והכניסו אצלו; או שהוציא חפץ מאצלו, והניחו ביד זה העומד: זה העומד לא עשה כלום – שהרי חברו נתן בידו, או נטל מידו; וחברו חייב – שהרי עקר, והניח.

היה עומד באחת משתי רשויות אלו, וחבירו היה עומד ברשות השנייה, ופשט חברו את ידו מהרשות השנייה לתוך רשותו, ונטל [=לקח] את החפץ שהיה בידו, והחזיר חבירו את ידו יחד עם החפץ לרשות שבה עמד; או שהוציא חבירו חפץ מאצלו, והניחו ביד זה העומד ברשות השנייה: זה העומד לא עשה כלום – שהרי חברו נתן בידו, או נטל מידו; וחברו חייב – שהרי עקר, והניח. [הוספה] ואין לחייב את זה שעמד ולא עשה כלום משום "וְלִפְנֵי עִוֵּר לֹא תִתֵּן מִכְשֹׁל" (ויקרא יט,יד), מפני שכדי לחייב אדם בלאו זה צריך שיעשה מעשה כל שהוא לסייע לזה שהכשילו, אבל אדם זה שעמד, וחבירו נתן בידו ולקח מידו, לא עשה כלום[יג].

ח.         היה עומד באחת משתי רשיות אלו, ונתן חברו חפץ בידו או על גביו, ויצא באותו החפץ לרשות שנייה, ועמד שם – חייב: מפני שעקירת גופו בחפץ שעליו, כעקירת החפץ מאותה רשות; ועמידתו באותו החפץ, כהנחת החפץ בקרקע שעמד בה.

היה עומד באחת משתי רשויות אלו, ונתן חברו חפץ בידו או על גביו, ויצא באותו החפץ לרשות שנייה, ועמד שם – חייב: מפני שעקירת גופו כשהחפץ עליו, נחשבת כעקירת החפץ מאותה רשות; ועמידתו באותו החפץ ברשות השנייה, כהנחת החפץ בקרקע שעמד בה. [הוספה] ואין להשוות את ההלכה שלפנינו להלכה ה, שם נאמר שכאשר החזיר ידו מרשות שנייה ובתוכה חפץ, אינו נחשב כעוקר מאותה רשות, מפני שבהלכה שם אין גופו וידו באותה רשות, ולפיכך אי אפשר להחשיב את החפץ שבידו כמונח על הארץ, ואילו בהלכה שלפנינו ידו וגופו באותה רשות, והיא נגררת אחר גופו, וחפץ המונח בידו או על גופו נחשב כמונח על הארץ[יד].

לפיכך אם יצא בחפץ שבידו, או על גביו, ולא עמד ברשות שנייה, אלא חזר ונכנס והוא בידו – אפילו יצא ונכנס כל היום כולו, עד שיצא היום – פטור: לפי שעקר, ולא הניח. ואפילו עמד לתקן המשאוי עליו, עדיין פטור הוא – עד שיעמוד לנוח.

לפיכך אם יצא עם החפץ שבידו, או על גביו, ולא עמד ברשות השנייה, אלא חזר ונכנס והוא בידו או על גביו – אפילו יצא ונכנס כל היום כולו, עד צאת השבת [=צאת הכוכבים] – פטור: לפי שעקר, ולא הניח. ואפילו אם עמד ברשות השנייה כדי לסדר את המשא שישב עליו כראוי, עדיין הוא פטור – מפני שעמידה לצורך סידור המשא נחשבת הליכה[טו], ורק אם עמד לנוח, נחשב כעמידה. [הוספה] ובהלכה שלפנינו נזכר, שהמהלך כדרכו מרשות לרשות כשחפץ עליו פטור אבל אסור מפני שעקר ולא הניח; וראה בהלכה הבאה שם נתבאר, שהמהלך כדרכו וחפץ עליו, יש בו טעם נוסף לאסור, מפני שנראה כאילו הוא עוקר ומניח, ואסור; ורק כאשר הוא רץ עם החפץ שעליו, הדבר מותר לכתחילה[טז].

ט.         וכן מי שהייתה חבילתו על כתפו – רץ בה אפילו כל היום כולו, ואינו חייב עד שיעמוד: והוא, שיהיה רץ בה; אבל אם הלך מעט מעט – הרי זה כעוקר ומניח, ואסור. לפיכך מי שקדש עליו היום, וחבילתו על כתפו – רץ בה עד שיגיע לביתו, וזורקה שם כלאחר יד.

וכן מי שהייתה חבילתו על כתפו ברשות הרבים, כגון שהרים אותה מהארץ והעמיסה על כתפו [=עשה עקירה][יז] – מותר לו לרוץ כשהיא עליו, אפילו כל היום כולו; ואינו נחשב שעקר והניח מתחילת ארבע לסוף ארבע אמות ברשות הרבים, מפני שהוא רק עקר ולא הניח; ומאחר שעקר שלא על מנת להניח, הרי הוא דומה לעוקר כדי לטלטל פחות מארבע אמות ברשות הרבים, ומותר הדבר לכתחילה[יח]. אולם אם עמד ברשות הרבים, חייב, שהרי עקר והניח.  

מה שהיתרנו בתחילת ההלכה, זה שירוץ עם חבילתו על כתפו, אבל אם הלך כדרכו ולא רץ – הרי הוא נראה כאילו הוא עוקר ומניח מתחילת ארבע לסוף ארבע ברשות הרבים, ויבוא לעקור ולהניח ברשות הרבים, על ידי שיעמוד ברשות הרבים, ולפיכך הדבר אסור מדברי חכמים[יט].

מאחר שאמרנו שהמהלך כדרכו [ואינו רץ] ברשות הרבים, כשחבילתו על כתפו, נראה כעוקר ומניח מתחילת ארבע לסוף ארבע ברשות הרבים, והדבר אסור מדברי חכמים – לפיכך, מי שנכנסה השבת עליו [=שקעה החמה], וחבילתו על כתפו, אף על פי שלא עשה עקירה, שהרי לא לקח את החפץ מקרקע רשות הרבים בשבת, אלא מיד בכניסת השבת כבר היה מהלך עם החפץ ללא עקירה – צריך לרוץ עם חבילתו עד שיגיע לביתו, כדי שלא ייחשב כעוקר ומניח מתחילת ארבע לסוף ארבע אמות ברשות הרבים אם יהלך כדרכו; וכשיגיע לביתו, יזרוק את החבילה שם כלאחר יד [=יזרוק אותה מכתפו על הארץ, ולא יוריד אותה בידיו לארץ, כדרכם של בני אדם[כ]], שגם אם עמד ממרוצתו סמוך לביתו, אינו נחשב כעושה הכנסה מרשות הרבים לרשות היחיד, מפני שלא הניח ברשות היחיד, אלא זרק כלאחר ידו שהוא פטור[כא].  

י.          עקר חפץ מרשות הרבים, והלך בו פחות מארבע אמות ועמד, וחזר והלך פחות מארבע אמות ועמד – אפילו כל היום כולו – מותר. במה דברים אמורים, בשעמד לנוח; אבל אם עמד לתקן משאו, הרי זה כמהלך, וכשיעמוד חוץ לארבע האמות, חייב: והוא שיעמוד חוץ לארבע אמות, לנוח; אבל אם יעמוד לתקן משאו, עדיין הוא כמהלך, ואינו חייב, עד שיעמוד לנוח חוץ לארבע האמות.

עקר חפץ מרשות הרבים, והלך בו פחות מארבע אמות ועמד [=בשעת עמידתו היה החפץ בידו או על גביו[כב]], וחזר והלך פחות מארבע אמות ועמד [=בשעת עמידתו היה החפץ בידו או על גביו] – אפילו כל היום כולו – מותר[כג], מפני שעקר והניח ברשות הרבים בפחות מארבע אמות[כד]. במה דברים אמורים, בשעמד לנוח; אבל אם עמד לתקן משאו, הרי הוא כמהלך, מפני שעמידתו רגעית לצורך מסויים, ואינה נחשבת עמידה; וכשיעמוד חוץ לארבע האמות, חייב: והוא שיעמוד חוץ לארבע אמות, לנוח; אבל אם יעמוד לתקן משאו, עדיין הוא כמהלך, ואינו חייב עד שיעמוד לנוח חוץ לארבע האמות.

[הוספה] הלך ברשות הרבים, ועקר חפץ בהליכתו, ועמד לאחר ארבע אמות ברשות הרבים, חייב, מפני שהעקירה מרשות הרבים יכולה להיות גם כשהוא מהלך, ואין צורך שיעקור דוקא כשהוא עומד[כה].

יא.        היה קנה או רומח וכיוצא בו מונח על הארץ, והגביה הקצה האחד והיה הקצה השני מונח בארץ והשליכו לפניו, וחזר והגביה הקצה שהיה מונח והשליכו לפניו על דרך זו, עד שהעביר החפץ כמה מילין – פטור: לפי שלא עקר החפץ כולו, מעל גבי הארץ. ואם משך החפץ, וגררו על הארץ מתחילת ארבע לסוף ארבע – חייב: שהמגלגל, עוקר הוא.

היה קנה או רומח [=מוט ארוך שבקצהו חוד] וכיוצא בו מונח על הארץ, והגביה את הקצה האחד, באופן שהקצה השני נשאר מונח בארץ, והשליכו לפניו, וחזר והגביה את הקצה שהיה מונח קודם על הארץ, והשליכו לפניו על דרך זו, עד שהעביר את החפץ כמה מילין [מיל=2000 אמה, כקילומטר] – פטור: לפי שלא עקר את כל החפץ מעל גבי הארץ, אלא תמיד נשאר ממנו קצה מונח על הארץ, ונמצא שלא עשה עקירה. ואם משך את החפץ, וגררו על הארץ מתחילת ארבע לסוף ארבע – חייב: מפני שעקרו מהארץ, שהרי בשעת גרירתו כל החפץ נד, ולא נשאר ממנו דבר המונח על הארץ[כו], ובשעה שיפסיק לגרור אותו יעשה הנחה. וכן המגלגל חבית על הארץ, הרי הוא נחשב כעושה עקירה, מפני שבשעת הגלגול כל החבית נעה [=זזה], ולא נשאר ממנה דבר המונח על הארץ, ובשעה שיפסיק לגלגל אותה יעשה הנחה.

יב.        עקר חפץ מזווית זו להניחו בזווית אחרת, שנמצאת זו העקירה עקירה המותרת, ונמלך בדרך, והוציאו לרשות שנייה – פטור: מפני שלא הייתה עקירה ראשונה לכך; ונמצאת כאן הנחה, בלא עקירה. וכן העוקר חפץ והניחו על חברו כשהוא מהלך, ובעת שירצה חברו לעמוד, נוטלו מעל גבי חברו – הרי זה פטור: שהרי יש כאן עקירה, בלא הנחה.

היה ברשות היחיד, ועקר [=הגביה מהקרקע] חפץ מפינה אחת כדי להניחו בפינה השנייה באותה רשות היחיד, שנמצא שהיה בדעתו לעשות עקירה המותרת, ושינה את דעתו בדרך, והוציא את החפץ לרשות הרבים – פטור: מפני שלא הייתה עקירת החפץ על דעת שיוציא את החפץ לרשות השנייה, ונמצא שעשה הנחה בלא עקירה; מפני שהגדרת המעשה נקבעת על פי מחשבתו [=כוונתו], 'מלאכת מחשבת' אסרה תורה[כז].  

העוקר [=המגביה] חפץ מקרקע רשות הרבים, והניחו על חברו בשעה שחברו מהלך ברשות הרבים, וכשירצה חברו לעמוד יקח את החפץ מעל גבי חברו – הרי הוא פטור[כח], מפני שעשה עקירה בלא הנחה[כט]. והחבר שהניח את החפץ על גבו הרי הוא מותר לכתחילה, מפני שלא עשה לא עקירה ולא הנחה[ל].  

הזורק

יג.         הזורק חפץ מרשות לרשות, או מתחילת ארבע לסוף ארבע ברשות הרבים, וקודם שינוח קלטו אחר בידו, או קלטו כלב, או נשרף – פטור: מפני שאין זו, הנחה שנתכוון לה. לפיכך אם נתכון בשעת זריקה לכך, חייב.

הזורק חפץ מרשות לרשות, או מתחילת ארבע לסוף ארבע ברשות הרבים, ותכנן שינוח החפץ על הקרקע, ולפתע הופיע אדם ותפס את החפץ בידו, או שהופיע כלב ותפס אותו בפיו, או שפרצה שרפה ונשרף החפץ בעודו באויר[לא] – פטור: מפני שלא התכוון [=לא תכנן] שינוח החפץ במקום זה; 'מלאכת מחשבת' אסרה תורה[לב]. לפיכך אם התכוון בשעת זריקה לכך, חייב; כגון שהתכוון שינוח ביד חברו, או שינוח בפי הכלב, או שינוח בפי הכבשן, והיה הכבשן מבנה הבנוי על הארץ שיש אפשרות שינוח החפץ בראשו, הרי כוונתו מחשיבה את פי הכלב או את פי הכבשן כמקום שיש בו ארבעה טפחים על ארבעה טפחים, ולפיכך חייב[לג].

יד.        הזורק חפץ מרשות לרשות, והיה קשור בחבל ואגודו בידו – אם יכול למשוך החפץ אצלו, פטור: שהרי אין כאן הנחה גמורה, ונמצא כמי שעקר ולא הניח.

הזורק חפץ מרשות לרשות, והיה החפץ קשור בחבל, וצידו השני של החבל היה תפוס בידו – אם היו החבל והקשר חזקים דיים, בכדי לאפשר את משיכת החפץ, להחזירו לרשות שבה נמצא הזורק, פטור: מפני שהחבל מחבר את החפץ לרשות שממנה יצא, שייחשב שעדין לא נח בשלמות ברשות השנייה, ונמצא כמי שעקר ולא הניח[לד].

טו.        הזורק, ונחה בתוך ידו של חברו – אם עמד חברו במקומו, וקיבלה – הזורק חייב, שהרי עקר והניח; ואם נעקר חברו ממקומו, וקיבלה – פטור. זרק, ורץ הזורק עצמו אחר החפץ, וקיבלו בידו ברשות אחרת, או חוץ לארבע אמות – פטור: כאילו נעקר אחר, וקיבלו – שאין ההנחה הגמורה, אלא שינוח החפץ, במקום שהיה לו לנוח, בשעת עקירה.

הזורק חפץ ממקום למקום, אינו חייב אלא אם ינוח החפץ במקום שהיה לו לנוח בשעת עקירה, ואותו מקום כבר היה קיים בשעת עקירה, שבאופן זה ההנחה נעשית מחמת העקירה, ונמצא שהזורק עשה עקירה והנחה. לפיכך הזורק חפץ ונח בתוך ידו של חברו – אם היה חברו עומד במקומו משעת עקירתו של החפץ, והגיע החפץ לתוך ידו של חברו – הזורק חייב, שהרי עקר והניח; אולם אם לא עמד חברו במקום שאליו עתיד החפץ להגיע, אלא נעקר [=זז] ממקומו וקיבלו – פטור הזורק, שהרי את הנחת החפץ לא עשה הזורק, אלא המקבל. זרק, ורץ הזורק בעצמו אחר החפץ, וקיבלו בידו ברשות אחרת, או חוץ לארבע אמות – פטור: כאילו נעקר [=זז] אדם אחר וקיבלו – שהרי אין ההנחה נחשבת מושלמת, אלא כשנח החפץ במקום שהיה לו לנוח בשעת עקירה, וכבר היה קיים בשעת העקירה.

טז.        הזורק מרשות היחיד לרשות היחיד, ורשות הרבים באמצע – אף על פי שעבר החפץ באוויר רשות הרבים, פטור: והוא, שיעבור למעלה משלושה; אבל אם עבר בפחות משלושה סמוך לארץ, ונח על גבי משהו – אף על פי שנעקר או נתגלגל, ויצא החפץ לרשות היחיד האחרת – הרי הוא כמי שנשאר עומד ברשות הרבים, ולפיכך חייב.

הזורק[לה] חפץ מרשות היחיד לרשות היחיד, ורשות הרבים באמצע – אף על פי שעבר החפץ באוויר רשות הרבים [=בתוך עשרה טפחים מהקרקע[לו]], פטור, מפני שחפץ הנמצא באויר רשות הרבים אינו נחשב כמונח בקרקע רשות הרבים[לז]. מה שכתבנו פטור, זה כשעבר החפץ למעלה משלושה; אבל אם עבר החפץ בפחות משלושה סמוך לארץ, ונח ברשות הרבים על גבי מקום כל שהוא, אף שאין באותו מקום ארבעה טפחים על ארבעה טפחים, ואף שלא נשאר עומד ברשות הרבים, אלא מיד נעקר [=זז] על ידי אדם, או נתגלגל מעצמו, ויצא לרשות היחיד האחרת – הרי החפץ נחשב כאילו הונח הנחה גמורה ברשות הרבים, ולפיכך חייב[לח].

וכן הזורק מרשות הרבים לרשות הרבים, ורשות היחיד באמצע – פטור; ואם עבר החפץ בפחות משלושה סמוך לארץ, ונח על גבי משהו – אף על פי שחזר ונתגלגל, ויצא לרשות הרבים השנייה – הרי הוא כמי שנשאר עומד ברשות היחיד, ולפיכך חייב.

וכן הזורק חפץ מרשות הרבים לרשות הרבים, ורשות היחיד באמצע – פטור, מפני שחפץ הנמצא באויר רשות היחיד אינו נחשב כמונח בקרקע רשות היחיד. ואם עבר החפץ בפחות משלושה סמוך לארץ, ונח על גבי מקום כל שהוא, אף שאין באותו מקום ארבעה טפחים על ארבעה טפחים, ואף שלא נשאר עומד שם, אלא מיד המשיך להתגלגל ויצא לרשות הרבים השנייה – הרי החפץ נחשב כאילו הונח הנחה גמורה ברשות היחיד, ולפיכך חייב[לט].

מעבר בין רשויות

יז.         המעביר ארבע אמות, ברשות הרבים זו עם רשות הרבים השנייה – חייב: מפני שארבע אמות בשתי רשיות הרבים מצטרפים, מפני שלא נח החפץ ברשות שביניהן.

המעביר חפץ [=הלך כשהחפץ בידו] ארבע אמות, ברשות הרבים זו עם רשות הרבים השנייה, כגון שהיו שתי רשויות הרבים ורשות אחרת[מ] מפרידה ביניהם, ועבר החפץ בשתי רשויות הרבים יחד, ארבע אמות – חייב: מפני שארבע אמות בשתי רשויות הרבים מצטרפים, שהרי שלא נח החפץ ברשות שביניהן.

יח.        המושיט מרשות היחיד לרשות היחיד, ורשות הרבים באמצע – חייב, ואפילו הושיט למעלה מאוויר רשות הרבים: שכן הייתה עבודת הלויים במשכן, מושיטין את הקרשים מעגלה לעגלה – ורשות הרבים בין שתי העגלות, וכל עגלה ועגלה רשות היחיד היא.

המושיט חפץ [=הושיט את החפץ מידו ליד חברו] מרשות היחיד לרשות היחיד, ורשות הרבים באמצע – חייב, ואפילו הושיט למעלה מאוויר רשות הרבים, כלומר מעל עשרה טפחים שהוא מקום פטור: והטעם שחייב, מפני שכך הייתה עבודת הלויים במשכן, שהיו מושיטים את הקרשים מעגלה לעגלה מעל עשרה טפחים – ובין שתי העגלות היתה רשות הרבים, וכל עגלה ועגלה היתה רשות היחיד. [הוספה] נמצאת למד, שמצד דיני רשויות השבת לא היה צריך להיות חייב מהתורה, אלא הרי הוא פטור אבל אסור, שהרי הושיט מרשות היחיד לרשות היחיד דרך רשות הרבים[מא]; ואין לומר שיתחייב מהתורה מחמת שעבר באוויר רשות הרבים, מפני שלא נח ברשות הרבים, והמהלך אינו נחשב כעומד, ואינו חייב מחמת כך[מב]; אולם מאחר שכך היתה עבודת הלויים במשכן, לפיכך חייב.

יט.        במה דברים אמורים, בשהיו שתי רשיות היחיד באורך רשות הרבים, כמו שהעגלות מהלכות ברשות הרבים, זו אחר זו; אבל אם היו שתי הרשיות בשני צידי רשות הרבים – אף המושיט מרשות היחיד זו לרשות היחיד שכנגדה, פטור.

מה שכתבנו בהלכה הקודמת שהמושיט חייב, זה כשהיו שתי רשויות היחיד באורך רשות הרבים, כמו שהעגלות מהלכות ברשות הרבים, זו אחר זו; אבל אם היו שתי הרשויות בשני צידי רשות הרבים, ורוחב רשות הרבים מבדיל ביניהן – אף המושיט מרשות היחיד זו לרשות היחיד שכנגדה, פטור. [הוספה] שמאחר שעבודת הלויים במשכן לא היתה באופן זה, דינו נקבע לפי דיני טלטול ברשויות השבת, והוא הושיט מרשות היחיד לרשות היחיד דרך רשות הרבים, שהוא פטור אבל אסור.

כ.         שכח ופשט ידו והיא מלאה פירות, והוציאה מחצר זו להכניסה לחצר שבצידה, ונזכר קודם שיכניס, והרי ידו תלויה באוויר רשות הרבים – מותר להחזירה אליו, לחצרו; אבל להכניסה לאותה חצר שנייה, אסור, כדי שלא יעשה מחשבתו, שחשב בשעת שגגה. ואם הוציא ידו במזיד, הרי זה אסור להחזירה אצלו; אלא קנסו אותו, שתהיה ידו תלויה עד שתחשך.

שתי חצרות זו בצד זו שהיתה רשות הרבים ביניהן, ושכח שהיום שבת, או שדבר זה אסור, ופשט את ידו כשהיא מלאה פירות, על דעת להוציאה מחצר זו להכניסה לחצר שבצידה דרך רשות הרבים, שדבר זה אסור מדברי חכמים[מג], ונזכר קודם שיכניס לחצר השנייה, והרי ידו תלויה באוויר רשות הרבים [=בתוך עשרה טפחים מהקרקע][מד] – מותר לו להחזיר את ידו אליו, לחצרו; אבל להכניסה לאותה חצר שנייה, אסור, כדי שלא יעשה את מחשבתו [=כוונתו], שחשב בשעת שגגה[מה]. ואם הוציא ידו במזיד, והתחרט על מעשיו, וכעת ידו תלויה באוויר רשות הרבים, הרי זה אסור להחזירה אצלו[מו]; אלא קנסו אותו, שתהיה ידו תלויה באוויר רשות הרבים, עד צאת השבת[מז].

הזורק לטווח אחר משהתכוון

כא.       המתכוון לזרוק שמונה אמות ברשות הרבים, ונח החפץ בסוף ארבע – חייב: שהרי נעשה שיעור המלאכה, ונעשת מחשבתו – שהדבר ידוע שאין זה החפץ מגיע לסוף שמונה, עד שיעבור על כל מקום ומקום מכל השמונה. אבל אם נתכוון לזרוק ארבע, ונח החפץ בסוף שמונה – פטור: לפי שנח במקום שלא חישב שתעבור בו, וכל שכן שתנוח; לפיכך אם חישב בעת זריקה, שינוח החפץ בכל מקום שירצה – חייב.

המתכוון לזרוק חפץ שמונה אמות ברשות הרבים, ונח החפץ בסוף ארבע – חייב: שהרי נעשה שיעור המלאכה[מח], ונעשת מחשבתו [=כוונתו] – מפני שבשעה שזרק את החפץ, ידע שכדי שיגיע החפץ לסוף שמונה, עליו לעבור את כל תוואי [=קו] הדרך שבו עובר החפץ, עד סוף שמונה אמות; וידע שיתכן שלא תתקיים מחשבתו, וינוח החפץ באמצע הדרך; ונמצא שמה שנח החפץ בסוף ארבע, מקום זה היה בדעתו, שיתכן שינוח שם החפץ[מט]. אבל אם התכוון לזרוק את החפץ ארבע אמות, ונח החפץ בסוף שמונה – פטור: לפי שנח במקום שלא חישב [=תכנן] שיגיע אליו, וכל שכן שלא חישב שינוח באותו מקום; לפיכך אם חישב [=תכנן] בשעת זריקה, שינוח החפץ היכן שינוח [=לא איכפת לו היכן ינוח] – חייב, מפני שבכל מקום שינוח הרי זה בכלל מחשבתו.

כב.        זרק לתוך ארבע אמות, ונתגלגל חוץ לארבע אמות – פטור. זרק חוץ לארבע אמות, ונתגלגל לתוך ארבע אמות – אם נח על גבי משהו חוץ לארבע אמות ואחר כך נתגלגל ונכנס, חייב; ואם לא נח כלל, הרי זה פטור.

זרק חפץ ברשות הרבים או בכרמלית ותכנן שינוח בתוך ארבע אמות שהוא מעשה המותר[נ], ולא נעצר החפץ בתוך ארבע אמות, אלא המשיך להתגלגל מעצמו חוץ לארבע אמות, כגון שבאה רוח והמשיכה לגלגלו – פטור, מפני שהזורק לא התכוון לעשות זריקה האסורה[נא], ולא תכנן שינוח החפץ חוץ לארבע אמות, ואין לחייבו על דבר שלא חשב עליו[נב]. זרק חפץ ותכנן שינוח חוץ לארבע אמות ברשות הרבים או בכרמלית, ונתגלגל החפץ מעצמו לתוך ארבע אמות, כגון שבאה רוח והחזירתו לתוך ארבע אמות – אם נח החפץ על גבי מקום כל שהוא[נג] חוץ לארבע אמות, ונעצר שם למשך זמן מועט [=שנייה אחת], ואחר כך התגלגל ונכנס, חייב, מפני שכדי לחייב אדם על טלטול ארבע אמות, צריך שינוח החפץ בסוף ארבע אמות. ואם לא נח החפץ כלל, הרי זה פטור, מפני שחפץ המתגלגל אינו נחשב כנח[נד].  

---

[א]      נתבאר לעיל (יב,ח), שאיסור הוצאה מרשות לרשות, הוא שיוציא מרשות היחיד לרשות הרבים ולהיפך, וכן שיטלטל ארבע אמות ברשות הרבים.

[ב]      לשון הרמב"ם בפה"מ שבת (א,א): "והיסוד השלישי, שלא יתחייב העוקר מרשות והניח ברשות שניה, עד שיעקור ממקום שיש בו ארבעה על ארבעה ויניח במקום שיש בו ארבעה על ארבעה או יותר על כך, לפי שכל פחות משעור זה [=כל מקום שיש בו פחות מארבעה טפחים על ארבעה טפחים] לא ינוחו בו הדברים המונחים שם [=אין באפשרות הדברים המונחים שם להישאר עומדים עליו] ולא ישארו עליו אלא אם היו דברים קטנים".

[ג]       מה שכתבנו שרוחב רשות הרבים הוא שש עשרה אמה, כן הוא להלן (יד,א). ומה שכתבנו שדבר שיש בו ארבעה טפחים על ארבעה טפחים וגובהו מעל שלושה טפחים הוא כרמלית, כן הוא להלן (יד,ד). ומה שכתבנו שאם גובהו עשרה טפחים הוא רשות היחיד, כן הוא להלן (יד,א).

[ד]       מה שכתבנו שההלכה עוסקת, כשעוקר מעל גבי כלים או חפצים אדם או או בעלי חיים, או מניח עליהם, שהם בטלים כלפי הרשות שבה הם נמצאים, ואף שיש בהם גובה שלושה טפחים, והם רחבים ארבעה טפחים על ארבעה טפחים, אינם נחשבים כרמלית, הוא על פי מרכבת המשנה חלמא.

        ואין להקשות על כך מהאמור להלן (יד,ב): "אפילו כלים, כגון ספינה או מגדל של עץ וכוורת וכיוצא בהן – אם יש בהן ארבעה על ארבעה בגובה עשרה, או יתר על זה – הרי הן רשות היחיד גמורה". ולכאורה יש לדמות לכך את דין הכרמלית, שאם גובה הכלי פחות מעשרה טפחים, ויש בו רוחב ארבעה טפחים על ארבעה טפחים, הרי הוא כרמלית. מפני שדין זה נאמר רק לגבי רשות היחיד, כמו שיתבאר להלן (יד,יט), שם נאמר: "זרק כלי מרשות היחיד לרשות הרבים, והיה אותו כלי גדול, ויש בו ארבעה על ארבעה בגובה עשרה – פטור: מפני שכלי זה רשות היחיד גמורה, ונמצא כמוציא מרשות היחיד לרשות היחיד". אבל ברשות הרבים, אין עושים כרמלית על ידי כלים, ואף שיש בהם ארבעה טפחים על ארבעה טפחים הם בטלים כלפי רשות הרבים, והזורק כלי שיש בו גובה פחות מעשרה ורוחב ארבעה, מרה"י לרה"ר חייב. וכך כתב רש"י שבת ח,א ד"ה רחבה ששה פטור, שדין כרמלית נאמר רק להחמיר על דברי תורה, ולא להקל כמו במקרה זה, שזרק כלי לרשות הרבים שאין בו גובה עשרה טפחים ויש בו רוחב ארבעה טפחים, שאין לפטור אותו, אלא הדין שהוא חייב, מפני שזרק חפץ מרה"י לרה"ר, ואין החפץ נהפך לכרמלית. וכך כתב מרכבת המשנה חלמא להלן (יד,ח; יד,יז).

        וכך כתב הר"י מיגש, מורו ורבו של הרמב"ם, בשו"ת (סי' כד), וזה לשונו: "...אבל טרסקל וכיוצא בו שהוא חפץ, [אי] אית ביה רחב ארבעה חלק רשות לעצמו וה"ל רשות היחיד, [אולם] אי לא גביה עשרה כיון דנפיק ליה מתורת רשות היחיד ה"ל חפץ שאינו חולק רשות לעצמו, והזורק בו כזורק באותו מקום שהוא החפץ עליו דמי. תדע [=ראיה לדבר, שחפץ שיש ברוחבו ארבעה טפחים על ארבעה טפחים, וגובהו פחות מעשרה טפחים, שאינו חולק רשות לעצמו, ואינו נחשב כרמלית]. דהא תניא (שבת ח,א), היתה קופתו מונחת ברשות הרבים גבוהה עשרה ורוחב ארבעה, אין מטלטלין מתוכה לרה"ר ולא מרה"ר לתוכה, פחות מכאן מטלטלין, ואי ס"ד אפילו בכלים נמי מאי דלא גבוה עשרה ולא ניחא תשמישתיה הוי כרמלית, אמאי קתני פחות מכאן מטלטלין, נהי דליתיה רשות היחיד ניהוי כרמלית דאסור מדרבנן, אלא ש"מ דכלים כיון דנפק ליה מתורת רשות היחיד ה"ל חפץ בעלמא ואינו חולק רשות לעצמו. ואמרינן נמי לענין זורק כורת ברשות הרבים, גבוה עשרה פטור משום דחלק רשות לעצמו והוה לי כזורק רשות הרבים דפטור [צ"ל: כזורק רשות היחיד דפטור. וכפי שנאמר להלן (יד,יט), שהכלי כרשות היחיד גמורה, ונמצא כמוציא מרשות היחיד לרשות היחיד], אינה גבוהה עשרה חייב, ואי ס"ד בכלים כי לא גביהי עשרה הוי כרמלית, הכא נמי נהי דלא גביה עשרה אמאי חייב והא כרמלית היא, וא"כ ניהוי כזורק מרה"י לכרמלית, אלא לאו ש"מ דכיון דנפק ליה מתורת רה"י, ה"ל חפץ והזורק אותו חייב". דברי הר"י מיגש הובאו בביאור יד פשוטה, להלן (יד,יח), ואף הוא כך יבאר את ההלכה שלפנינו.

        ומה שכתבנו, שההלכה עוסקת גם במקרה של מדף היוצא מהכותל, שיש בשטחו יותר משלושה טפחים, וגובהו מעל הארץ משלושה טפחים עד עשרה טפחים, שדינו כרשות הרבים, הוא על פי מהר"ח כסאר. וראה להלן טו,ד-ו, שרשות הרבים תופסת עד עשרה טפחים, וזיז הנמצא בתוך עשרה הרי הוא כרשות הרבים, בין זיז שיש בו ארבעה טפחים, ובין שאין בו ארבעה טפחים. ודבר זה מתאים למה שהזכרנו כאן בהערה, שכל כלי או זיז הנמצאים בתוך עשרה, הרי הם רשות הרבים ולא כרמלית.

[ה]      מה שכתבנו, שמה שנזכר בהלכה, שצריך לעקור ולהניח על גבי מקום שיש בו ארבעה טפחים, דבר זה רק בעוקר או מניח על גבי דברים שהם נדים ונעים, כגון שעוקר מעל גבי כלים או חפצים או אדם או בעלי חיים, או מניח עליהם, הוא על פי מרכבת המשנה חלמא, שכתב שהעוקר מעל גבי אדם או כלים או חפצים או בעלי חיים, מאחר שהם נדים ונעים, הרי הם בטלים כלפי הרשות שבה נמצאים, וצריך שיעקור מעל גבי מקום ארבעה על ארבעה, מה שאין כן, קנה הנעוץ בקרקע רה"י (להלן יד,יז), או חורי רה"י (להלן יד,י), או עמוד תשעה ברה"ר (להלן יד,ח), אינם בטלים כלפי הרשות שבה נמצאים, אלא הם חלק ממנה, ואף שאין בהם ארבעה טפחים חייב. וכך היא שיטת מהר"ח כסאר (הוא ביאר את שיטתו, להלן יד,יז).

        וכך כתב הר"י מיגש, מורו ורבו של הרמב"ם, בשו"ת (סי' כד), וזה לשונו: "...דאלמא הא דרב חסדא [=שאמר, נעץ קנה ברשות היחיד וזרק ונח על גביו חייב] הלכתא היא, וש"מ דלא בעינן ברשות היחיד הנחה על גבי מקום ד', ומסתברא לן דהאי דבעינן ברשות היחיד הנחה על גבי מקום ד' הני מילי היכא דנח [=דבר זה רק כאשר נח] על מקום שאינו מחובר לקרקע, כגון שהניח על גבי כלי או בידו של בעל הבית וכיוצא בו, דכיון שאינו מגוף הקרקע משום הכי בעינן [=משום כך צריך] שיהא בו ארבעה על ארבעה, אבל נעץ קנה ברשות היחיד כיון דמחובר הוא בארץ, וכשם שהארץ יש בו ד' על ד', כך זו הקנה, ואף על פי שאין בו ד' על ד' נראה אותו כאלו יש בו ד' על ד'. ומסתייע נמי האי סברא [=וראיה לסברא זו] מדאמרינן ברה"י כולי עלמא לא פליגי דכדרב חסדא, אלא הכא באילן העומד ברה"י ונופו לרה"ר וזרק ונח אנופו, דרבי סבר שדי נופו בתר עיקרו, כלומר וכמו שיש בעיקרו ד' על ד' כך נראה נופו דאילן בתר עיקרו אזיל וכאילן שיש בו ד' על ד' דמי, ורבנן סברי כיון דנופו נוטה לרשות הרבים לא אמרינן שדי נופו בתר עיקרו, הלכך אי אית ביה בנופו ד' על ד' חייב ואי לא לא מחייב, עד כאן לא פליגי אלא דרבי סבר אף על גב דנופו נוטה לרה"ר אמרינן שדי נופו בתר עיקרו, ורבנן סברי כיון דנופו נוטה לרה"ר לא אמרינן שדי נופו בתר עיקרו, אבל אילו לא היה נופו נוטה לרה"ר דכולי עלמא אמרינן שדי נופו בתר עיקרו, ונדחה נופו כאלו יש בו ד' על ד' כמו שיש בעיקרו ד' על ד' וזה ראיה לדברינו". דברי הר"י מיגש הובאו בביאור יד פשוטה, להלן (יד,יז), ואף הוא כך יבאר את ההלכה שלפנינו.

        לעומת מה שכתבנו, יש מבארים באופן אחר, ומחלקים בין רשות היחיד לרשות הרבים, וברשות היחיד, למרות שצריך לעקור מעל גבי מקום שיש ארבעה טפחים, אבל אין צריך להניח על גבי מקום שיש בו ארבעה טפחים, וכך היא שיטת המ"מ (להלן יד,יז) בשם רש"י הרמב"ן והרשב"א, וכך כתבו (להלן יד,כג) יצחק ירנן קהילות יעקב וקרית מלך, וכך כתב מהר"י קאפח בפרק שלפנינו (הערות א י), וכך כתב אורה ושמחה בהלכה שלפנינו. שיטתם נסמכת על דברי הרמב"ם להלן (יד,כג) המניח על גבי מים הנמצאים בבור, חייב, שלא כמו אם עקר פירות שצפו על גבי המים, שאינו נחשב עקירה, ופטור (להלן הלכה ד). וכן להלן (יד,יז), קנה הנעוץ ברשות היחיד, וזרק חפץ ונח על גביו, חייב, למרות שאין בו ארבעה על ארבעה. וכן להלן (יד,י), חורי רשות היחיד כרשות היחיד, ואם זרק חפץ ונח שם חייב, למרות שאין בחור ארבעה טפחים על ארבעה טפחים. על כורחנו, ברשות היחיד אין צורך להניח על גבי מקום שיש בו ארבעה על ארבעה.

        וכאמור, הר"י מיגש חולק על שיטתם, ויש להבחין בין דברים המחוברים לקרקע שהם כקרקע המקום שבו נמצאים, לבין דברים שהם נדים ונעים על פני המקום כחפץ או בעלי חיים. ועוד, שעמוד ברשות הרבים הגבוה תשעה טפחים בדיוק, הוא כרשות הרבים (להלן יד,ח), למרות שאין בעמוד רוחב ארבעה טפחים, ולשיטתם יקשה, והרי רק ברשות היחיד אין צורך שינוח על גבי מקום ארבעה, אבל ברשות הרבים צריך שינוח על גבי מקום ארבעה, והעמוד הוא ברשות הרבים ואין בו ארבעה, וכיצד ההנחה עליו נחשבת הנחה. ועוד, שאין סברא לחלק בין הנחה לבין עקירה ברשות היחיד, וכשם שצריך לעקור מעל גבי מקום שיש ארבעה טפחים ברשות היחיד, כך צריך להיות הדין גם בהנחה. וחילוק זה לא נזכר בדברי הרמב"ם, וכפי שהקשה המ"מ להלן (יד,יז).

        ומה שהוכיחו את שיטתם, מההשוואה בין הלכה ד, להלכה להלן יד,כג, שבהלכה ד נאמר שהעוקר פירות הצפים על גבי המים אינו נחשב עקירה ופטור, ולהלן יד,כג נאמר, שהמניח חפץ על גבי המים חייב, ולכאורה מכאן הוכחה מוחלטת שיש לחלק בין עקירה ברשות היחיד להנחה ברשות היחיד. כבר ביאר זאת ביד פשוטה, להלן יד,כג, שהרמב"ם דייק בלשונו, ולא כתב שם, המניח חפץ וצף על גבי המים, אלא כתב, "בור ברשות הרבים עמוק עשרה ורחב ארבעה, מלא מים, וזרק לתוכו חפץ, ונח על גבי המים - חייב". כלומר שהחפץ נח על גבי מדף היוצא מדופן הבור, ואותו מדף נמצא על גבי המים, כלומר סמוך לפני המים; ובאותה הלכה בא הרמב"ם ללמדנו שאין המים מבטלים את המחיצות, ולא בא ללמדנו על חפץ הצף על גבי המים.

        כאן ראוי לבאר, שיש עוד מקרה שיתחייב למרות שנח החפץ על מקום כל שהוא, כגון שנח בפחות משלושה סמוך לקרקע, אף שאין במקום שנח בו ארבעה על ארבעה, כגון שזרק מרשות היחיד לרשות היחיד, ורשות הרבים באמצע, ועבר בפחות משלושה סמוך לארץ ונח על גבי משהו, חייב (להלן הלכה טז), מפני שפחות משלושה לקרקע הרי הוא כלבוד, והוא כקרקע, ולפיכך חייב בין משום הנחה ובין משום עקירה. וכפי שהערנו בהלכה טז בהערה לח, שיתחייב משום שתים, עקירה מרשות היחיד והנחה ברשות הרבים, ושוב עקירה מרשות הרבים והנחה ברשות היחיד. דברינו שלא כדברי אורה ושמחה בהלכה שלפנינו, שכתב שיתחייב רק משום הנחה, ואנו כתבנו שיתחייב גם משום עקירה, ואין הכרח להוכחתו.

[ו]       לשון הרמב"ם בפה"מ שבת (א,א): "וכיון שביד האדם נחים דברים גדולי הכמות ונשארים עליה כמו שנשארים הדברים הקטנים מחמת יכולת הכפיפה והפשיטה והתפיסה שיש לה לפיכך נחשבת כמקום שיש בו ארבעה על ארבעה, ומי שהניח חפץ ביד אדם כאלו הניחו בקרקע המקום שבו אותו האדם".

[ז]       ראה בהערה יא, שם נתבאר, רק כאשר ידו נמצאת באותה רשות יחד עם גופו, אנו אומרים שחפץ המונח בה, כאילו מונח על הארץ שבה עומד.

[ח]      בהלכה שלפנינו כתב המ"מ, שבירושלמי מפרש, שאין בעה"ב שהכניס מרשות הרבים לרשות היחיד, חייב, אלא אם היתה ידו של העני שעמד ברה"ר, בתוך עשרה, שאז היא נמצאת ברה"ר, ולזה נראה שהסכים הרשב"א ז"ל, ויש חולקים. והעיר עליו מרכבת המשנה חלמא, שכיון שפסק הרמב"ם כרבא, שהמעביר חפץ דרך עליו חייב, כלומר המעביר חפץ מתחילת ארבע לסוף ארבע ברשות הרבים, והעבירו למעלה מראשו, חייב (לעיל יב,יד), ואין צריך שבשעת ההעברה יהיה החפץ תוך עשרה, הוא הדין גם בשעת עקירה והנחה, אין צריך שיהיה החפץ בתוך עשרה, מפני שהחפץ נמשך אחר גופו שהוא ברשות הרבים, ולא נח במקום פטור.

[ט]      בהלכה שלפנינו נאמר, שאם חשב [=תכנן] להוציא מרשות לרשות את האוכל בפיו כשהוא אוכלו, מחשבתו גורמת שנחשיב את פיו כמקום שיש בו ארבעה טפחים על ארבעה טפחים. וראה בהמשך ההלכה, שגם היורק או המשתין מרשות לרשות בכוונה תחילה, מחמת כוונתו פיו ואמתו נחשבים כארבעה טפחים על ארבעה טפחים. וראה עוד בהלכה יג, שאם התכוון בשעת זריקה שינוח החפץ בפי הכלב או בפי הכבשן, כוונתו מחשיבה את פי הכלב או את פי הכבשן כמקום שיש בו ארבעה טפחים על ארבעה טפחים. ולעומת זאת ראה לעיל בהלכה א, העוקר או המניח על מקום שאין בו ארבעה טפחים פטור, למרות שעשה את מעשהו בכוונה תחילה, והתכוון לעקור ולהניח על אותו מקום. 

        והשאלה הנשאלת, מדוע כשעקר או הניח על מקום שאין בו ארבעה טפחים, איננו אומרים שמחשבתו גורמת שייחשב המקום כאילו יש בו ארבעה טפחים? תשובה: כאשר עקר או הניח על גבי מקום שאין בו ארבעה טפחים, לא היתה לו כוונה מיוחדת שינוח החפץ דוקא במקום זה ולא במקום אחר, שהרי רק רצה להביא את החפץ מהרשות השנייה לרשות שבה הוא נמצא, או שרצה להוציא את החפץ מרשותו לרשות השנייה, ולפיכך אין בכח מחשבה זו להחשיב את המקום שהחפץ נח בו כארבעה טפחים על ארבעה טפחים, מה שאין כן כשזרק את החפץ ותכנן שינוח בפי הכלב או בפי הכבשן, היתה לו כוונה מוגדרת, שינוח החפץ דוקא במקום זה, ולפיכך מחמת כוונתו, פי הכלב או פי הכבשן נחשבים כמקום שיש ארבעה טפחים. וכן המוציא מרשות לרשות אוכל כשהוא אוכלו, או המוציא מרשות לרשות ברקיקה או המשתין, היתה לו כוונה מוגדרת שיקרו הדברים באופן זה, ולפיכך פיו ואמתו נחשבים כמקום שיש בו ארבעה טפחים.

        השאלה והתשובה שכתבנו, נזכרו בדברי התוספות (שבת ד,ב, ד"ה אלא אמר רב יוסף), וזה לשונו: "...דהא דאמר מחשבתו משויא ליה מקום, היינו היכא דלא ניחא ליה בענין אחר אלא בענין זה, כמו משתין ורק שאינו יכול להשתין או לרוק בענין אחר, וכן זרק בפי כלב שרצונו שיאכלנו הכלב או שישרוף העץ בכבשן. ...אבל בשאר דברים [חוץ מידו שנחשבת ארבעה טפחים מחמת יכולת התפיסה שבה] לא משוי ליה מחשבתו אלא היכא דלא ניחא ליה בענין אחר". וכך כתבו התוספות גם בעירובין (צט,א ד"ה מחשבתו).

        והרמב"ן ביאר ענין זה באופן אחר (שבת ה,א ד"ה ואני אומר), אימתי אנו אומרים שמחשבתו מחשיבה את הדבר כאילו יש בו ארבעה טפחים, כאשר מתלווה למחשבתו פעולה מעשית, כגון שאוכל את האוכל ובדרך זו מוציאו מרשות לרשות, או רוקק, או משתין, או זורק את האוכל לפי הכלב שיאכלנו, או זורק חפץ לפי הכבשן שישרף, שמאחר שיש כאן פעולה מעשית, מחמתה גם האבר שבו נעשתה הפעולה נחשב כמקום שיש בו ארבעה טפחים. אבל כשחושב ללא פעולה מעשית, אין בכח מחשבתו להפוך את הדבר למקום שיש ארבעה טפחים.

        וראה עוד במרכבת המשנה חלמא שגם הוא ביאר את ההלכה כדברי הרמב"ן, וכך ביארו את דבריו "ברמב"ם המבואר" הוצאת חיטריק.

        ואנו העדפנו לבאר כדברי התוספות, שהרי להלן בהלכה יג כתב הרמב"ם הזורק חפץ, אם התכוון שינוח בפי הכלב, חייב, והכלב אינו אוכל את החפץ, ואינו עושה שום פעולה בחפץ, אלא די בכוונת האדם שהתכוון שינוח החפץ דוקא במקום זה כדי להחשיב את פי הכלב כמקום שיש בו ארבעה טפחים.  

        ומה שנזכר לעיל (יב,יג), המוציא בפיו ובמרפקו פטור, למרות שהתכוון להוציא דוקא באופן זה, ומצד מחשבתו יש להחשיב את ידו או מרפקו כמקום ארבעה טפחים, שם יש לפוטרו מטעם אחר, מפני שהוציא שלא כדרך המוציאים.

[י]       פירות הצפים על פני המים, כלל אינם נראים כמונחים על מקום יציב, אלא הם נדים ונעים במים, שלא כמו במקרה של כלי הצף על גבי המים, ופירות על גבי הכלי, אם נתייחס לפירות [ולא לכלי], הרי הפירות מונחים בכלי, וכאילו הם מונחים במקום שיש בו ארבעה טפחים על ארבעה טפחים.

[יא]      בהלכה שלפנינו נזכר, שאם פשט ידו לרשות שנייה, ונתן איש אחר חפץ לתוך ידו, והחזיר ידו אליו, אותו איש אחר עשה עקירה, והוא עשה הנחה. וראה לעיל הלכה ב שם נתבאר, שכאשר הביא ידו אליו, אף על פי שלא הניח את החפץ בקרקע המקום שהוא עומד בו, הואיל והחפץ בידו, הרי החפץ נחשב כאילו הוא מונח בקרקע, וחפץ הנמצא בידו, נחשב כאילו הוא מונח על הקרקע שבה עומד.

        ואם ישאל השואל, מדוע לא נאמר שבשעה שמכניס ידו מהרשות השנייה נחשב כעושה עקירה, כשם שבשעה שמביא ידו אליו נחשב כעושה הנחה, למרות שלא הניח את החפץ על הארץ? תשובה: רק כאשר גופו וידו נמצאים באותו מקום, ניתן לומר שידו נגררת אחרי גופו, וחפץ המונח בידו נחשב כאילו נח על הארץ במקום שבו נמצא גופו, אבל כשהושיט את ידו לרשות שנייה, אי אפשר להחשיבה כמונחת על הארץ, ולפיכך אי אפשר לומר שהכנסתה מהרשות השנייה נחשבת עקירה (על פי התלמוד שבת ג,א, ותוספות ד"ה מאי טעמא).

[יב]      השווה להלכה שלפנינו, את ההלכה להלן (יח,כג): הוציא חצי שיעור והניחו, וחזר והוציא חצי אחר והעבירו על החצי הראשון, סמוך אליו בתוך שלושה טפחים – חייב, אף שלא הניח את החצי השני באותה רשות, אלא המשיך להעבירו לרשות אחרת; מפני שהמעביר חפץ בידו סמוך לארץ בתוך שלושה טפחים, נחשב כאילו נח החפץ באותה רשות, שהרי ידו נחשבת כארבעה טפחים על ארבעה טפחים (לעיל הלכה ב), וכשהיא נמצאת סמוך לארץ פחות משלושה טפחים, היא נחשבת נחה ברשות שבה נמצאת, ונמצא שגם החצי השני נח באותה רשות יחד עם החצי הראשון. שלא כמו זורק סמוך לקרקע פחות משלושה טפחים, שנזכר להלן הלכה טז, שצריך שינוח החפץ על גבי משהו, כדי להחשיבו שנח ברשות שבה עבר.

[יג]      בהלכה שלפנינו כתב המ"מ בשם הרשב"א, שיש מי שהורה שאסור לעשות כן משום ולפני עור לא תתן מכשול. סברא זו היא שאלת התוספות (שבת ג,א ד"ה בבא דרישא). ומעשה רקח כתב, שאם יודע שחבירו מתכוון להוציא, כלומר לקחת מידו או לתת בידו, גם הרמב"ם יודה שעשה איסור, ולפיכך לא כתב לשון מותר גמור. אולם המעקב אחר ביטוי זה ברחבי משנ"ת להרמב"ם מלמדנו, שכדי להתחייב בלאו זה צריך שיעשה מעשה כל שהוא. וכך כתב המ"מ בביאור דעת הרמב"ם, וזה לשונו: "ומה שכתב זה העומד לא עשה כלום, כן הוא האמת, שאין לומר בכאן פטור אבל אסור כיון שלא עשה שום דבר. וכן מפורש בסוגיא דהנך פטורי אינן פטור אבל אסור, אלא פטור ומותר, כיון דלא עשה מעשה". (ע"כ מ"מ) ובזה ניתרצה שאלת התוספות.

[יד]      מה שהוספנו כאן בסוף ההלכה, הוא מדברי התלמוד שבת (ג,א, ותוספות ד"ה מאי טעמא), שם נאמר, שאין לדמות את עקירת גופו כשחפץ עליו, לעקירת ידו כשבתוכה חפץ, מפני שגופו נייח וידו לא נייח. וביאורו, שכאשר יש חפץ על גופו, הרי גופו נח על הארץ, וגם החפץ שעל גופו נחשב כנח על הארץ, מה שאין כן כאשר יש חפץ בידו, והיתה ידו ברשות שנייה ואינה יחד עם גופו, אין החפץ שבידו נחשב כנח על הארץ, ולפיכך החזרת היד לרשות שבה עומד גופו, אינה נחשבת כעקירה מאותה רשות. סברא זו כתבנוה גם לעיל בהערה יא.

[טו]      ראה הלכה י.

[טז]      היוצא מההלכה שלפנינו ומההלכה הבאה, שהמהלך כדרכו אסור מדברי חכמים, ואם עמד לנוח חייב מהתורה, ואם רץ מותר לכתחילה. וכך כתבו המ"מ והכס"מ, על פי התלמוד.

[יז]      מה שביארנו, שתחילת ההלכה עוסקת במי שהעמיס חבילה על כתיפו, בשבת, ברשות הרבים, משום שבסוף ההלכה נזכר, לפיכך מי שנכנסה השבת עליו [=שקעה החמה], וחבילתו על כתפו, משמע מכך שסוף ההלכה עוסקת כשהיתה החבילה על כתפו קודם כניסת השבת, ואילו תחילת ההלכה עוסקת במי שהעמיס את החבילה על כתיפו בשבת (אורה ושמחה).

[יח]      הביאור שכתבנו כאן, הוא על פי אורה ושמחה, שביאר מדוע אין לאסור את הדבר כמו בהלכה הקודמת ובהלכה ה, שאם עקר ולא הניח פטור אבל אסור, מפני שרק כאשר עושה עקירה לצורך הנחה של חבירו (הלכה ה), או לצורך הכנסה לרשות אחרת אף בלא הנחה שלו (הלכה הקודמת), אז פטור אבל אסור, אבל כאשר עוקר שלא לצורך הנחה (ההלכה שלפנינו), הרי הוא דומה למי שעוקר על מנת לטלטל בארבע אמותיו, שהוא מותר לכתחילה.

[יט]      לשון התלמוד שבת (קנג,ב): "אמר רב אדא בר אהבה: היתה חבילתו מונחת לו על כתיפו - רץ תחתיה עד שמגיע לביתו. דוקא רץ, אבל קלי קלי - לא. מאי טעמא? - כיון דלית ליה היכירא - אתי למיעבד עקירה והנחה...". לשון הרמב"ם: "...אבל אם הלך מעט מעט – הרי זה כעוקר ומניח, ואסור". כתב הלח"מ: "דע דלרבינו אין פירוש דברי הגמרא דאמרו אתי למיעבד עקירה והנחה, כמו שכתב רש"י ז"ל שהוא דגזרינן משום דלאו אדעתיה דילמא עביד הכי [רש"י ביאר, שמאחר שהולך כדרכו ולא עושה שינוי, אנו חוששים שמא יבוא לעקור ולהניח, ויעמוד ברשות הרבים ונמצא שגם עשה הנחה], אלא פירושו כך, מפני שדבר זה נראה כעוקר ומניח, וכיון שאתה מתיר לו דבר זה יסבור שהותר לו עקירה והנחה ואתי למיעבד". וכך סגננו את ההלכה.

        ומהר"י קאפח ביאר (הערה יז): "והנכון דרבנו מפרש הגמ', כיון דלית ליה היכרא ונראה הוא כעוקר ומניח, הרי דלמא הרואה אותו אתי למעבד עקירה והנחה".

[כ]       הביאור על פי רש"י שבת (קנג,ב).

[כא]     הטעם שכתבנו בסוף ההלכה, לא נזכר בדברי הרמב"ם במפורש, והוספנוהו מהתלמוד שבת (קנג,ב). ומה שכתבנו שהזורק כלאחר יד פטור, נתבאר לעיל (יב,י).

        ומה שכתבנו, שבתחילת ההלכה מדובר שעקר את החפץ מרשות הרבים, בשבת, ואם יניח את החפץ יתחייב מהתורה משום שעקר והניח, ואילו בסוף ההלכה מדובר שלא עקר את החפץ מרשות הרבים בשבת, ואף אם יניח את החפץ בשבת לא יתחייב מהתורה, שהרי רק הניח ולא עקר. הוא על פי אורה ושמחה, שהבחין בין המקרים שנזכרו בהלכה, ובמקרה הראשון עשה עקירה בשבת, ובמקרה השני לא עשה עקירה בשבת. וכאמור, בשני המקרים הטעם שצריך לרוץ כדי שלא ייראה כעוקר ומניח בשבת, אם ילך כדרכו.

[כב]     בהלכה ח נתבאר, שחפץ הנמצא בידו או על גביו, עקירת גופו כשהחפץ עליו, נחשבת כעקירת החפץ מאותו מקום, ועמידתו באותו החפץ במקום אחר, נחשבת כהנחת החפץ בקרקע שעמד בה.

[כג]      כן הוא נוסח כתבי יד תימן 'מותר', ולא כמו הגירסה 'פטור'.

[כד]     הולכה פחות פחות מארבע אמות מותרת, וכפי שכתב הרמב"ם בהלכה שלפנינו. אולם במקום שאפשר להימנע מכך, עדיף שימנע, מפני שחששו חכמים שמא יטלטל יותר מארבע אמות. ולפיכך כתב הרמב"ם להלן (כ,ז): "ואפילו מציאה שבאה לידו, מהלך בה פחות פחות מארבע אמות: אבל קודם שתבוא לידו - אם יכול להחשיך עליה, מחשיך; ואם לאו, מוליכה פחות פחות מארבע אמות". משתמע מההלכה, אם יכול שלא לטלטל את המציאה, אלא שישהה עם המציאה בדרך, ואין בדבר סכנה, כך יעשה, אולם אם אין ברירה, וצריך לטלטל את המציאה, יטלטלנה פחות פחות מארבע אמות, והדבר מותר. וראה עוד לעיל יב,יד; ו,יב והערה סז; כ,ז והערה לב.

[כה]     מה שהוספנו כאן בסוף ההלכה מקורו בדברי התלמוד (שבת קנג,ב), "אמר רב פפא: כל שבגופו חייב חטאת - בחברו פטור אבל אסור", על פי ביאור רש"י שם ד"ה כל שבגופו, הובא בהערה כט, ויסכים הרמב"ם להלכה זו למרות שלא כתבה במפורש.

[כו]      בקנה, בשעה שהעמידו והפילו לפניו, נשאר קצה אחד של הקנה במקום שעמד בו מתחילה, שלא זז מאותו מקום, מה שאין כן הגורר חפץ, לא נשאר כלום מהחפץ במקום הראשון שבו עמד מתחילה, אלא כל החפץ נד מאותו מקום, ודבר זה נחשב כעקירה (רמב"ן שבת ח,ב, וביאור הרב צדוק).

[כז]      'מלאכת מחשבת' היא מלאכה הנעשית במחשבה תחילה, ורק אותה אסרה התורה. וראה עוד לעיל (א,ט-י).

[כח]     העוקר את החפץ מרשות הרבים והניחו על החבר, פטור.

[כט]     בהלכה שלפנינו נתבאר, שאם עקר חפץ מרשות הרבים, והניחו על חבירו כשהוא מהלך ברשות הרבים, וכשירצה חברו לעמוד יקח את החפץ ממנו, הרי הוא פטור, מפני שעשה עקירה בלא הנחה. וראה להלן (כ,ו), שם נתבאר, שמותר להניח כיסו על הבהמה כשהיא מהלכת, וכשתרצה לעמוד יטלו מעליה, וכשתמשיך ללכת יחזור ויתננו עליה, וכך לא ייחשב שעשה עקירה והנחה על ידי הבהמה, והדבר מותר לכתחילה.

        והשאלה הנשאלת, מדוע הנותן חפץ על חברו כשהוא מהלך הרי הוא פטור אבל אסור, מפני שעשה עקירה בלא הנחה, ואילו הנותן חפץ על הבהמה כשהיא מהלכת מותר הדבר לכתחילה, מדוע אין הדבר אסור גם על הבהמה, שהרי עשה עקירה בלא הנחה? דבר זה נשאל בתלמוד (שבת קנג,ב), ושם הובאה התשובה: "אמר רב פפא: כל שבגופו חייב חטאת - בחברו פטור אבל אסור. כל שחברו פטור אבל אסור - בחמורו מותר לכתחלה". ביאור הדברים, אדם שהלך ברשות הרבים, ועקר חפץ בהליכתו, ועמד לאחר ארבע אמות ברשות הרבים, הרי הוא חייב, מפני שהעקירה מרשות הרבים יכולה להיות גם כשהולך, ואין צורך שיעקור דוקא כשהוא עומד (רש"י שם, ד"ה כל שבגופו); ואם עשה זאת עם חברו, כלומר שהניח על חברו כשהוא הולך, ולקח ממנו כשהוא עומד, הרי הוא פטור, מפני שעשה עקירה בלא הנחה, והוא מקרה ההלכה שלפנינו; ואם עשה זאת עם הבהמה, כלומר שהניח עליה כשהיא הולכת ולקח ממנה כשהיא עומדת, הרי הוא מותר לכתחילה, מפני שהקלו חכמים באיסור שהוא מדבריהם, כלומר כשעשה רק עקירה שאיסורו מדבריהם, והתירו לו לעשות זאת עם הבהמה (אורה ושמחה להלן כ,ו), ובתנאי שהבהמה עצמה אינה עושה מלאכה, ואינה עוקרת ומניחה ברשות הרבים, שהרי הוא מניח עליה כשהיא הולכת ולוקח ממנה כשהיא עומדת, והוא מקרה ההלכה להלן (כ,ו).

        כאן המקום לבאר, שבהלכה שלפנינו שעקר חפץ מרשות הרבים, והניחו על חברו כשחברו מהלך, החשבנו את נותן החפץ על חברו, כעוקר את החפץ מרשות הרבים, מפני שעקר את החפץ ממקום קבוע שאינו נייד, ונתנו על מקום נייד, ונמצא שעקרו מרשות הרבים; ואילו בהלכה ח, היה עומד באחת משתי רשויות אלו, ונתן חברו חפץ בידו או על גביו, ויצא באותו החפץ לרשות שנייה, לא החשבנו את נותן החפץ על חברו כעוקר את החפץ מאותה רשות, מפני שעקר את החפץ ממקום קבוע שאינו נייד, והניחו בסמוך אליו על גבי מקום קבוע שאינו נייד, ונמצא שלא עשה כלום, ורק חברו שיעקור עצמו כשהחפץ עליו ויעבור לרשות שנייה, נחשב כעוקר את החפץ (מרכבת המשנה חלמא, אורה ושמחה).

[ל]       כתב מהר"י קאפח (הערה כב), שההלכה כתבה מה יהיה דין העוקר את החפץ, אולם לגבי זה שהניחו את החפץ עליו, אף אם יעמוד ברשות הרבים שניהם פטורים, שזה עקר וזה הניח. ומה שכתבה ההלכה שבכל עת שירצה חברו לעמוד נוטלו מעליו כדי שלא יעשה חברו איסור הנחה, אכן אף אם יעמוד חברו יהיה פטור, שהרי עשה רק הנחה ולא עקירה.

        עוד כתב מהר"י קאפח (הערב כב), שהחבר המהלך, כאשר הבחין שנתנו עליו חפץ ברשות הרבים, עליו לרוץ, ואם לא ירוץ יעשה איסור, מפני שהוא כעוקר ומניח, כמו שנזכר לעיל בהלכה ט. (ע"כ מהר"י קאפח)

        והנה, מלשון ההלכה שלפנינו לא משתמע שחברו צריך לרוץ. שהרי נאמר בה: "וכן העוקר חפץ והניחו על חברו כשהוא מהלך, ובעת שירצה חברו לעמוד, נוטלו מעל גבי חברו". משמע שהחבר הולך ועומד ולא נזכר שהוא רץ. ואין להשוות זאת להלכה ט, מפני ששם כשחבילתו על כתפו, מדובר שהוציא את החבילה לבדו, והעמיס את החבילה על עצמו בשבת, ועשה עקירה [אלא שהיא עקירה המותרת, מאחר שעקר שלא על מנת להניח, הרי הוא דומה לעוקר כדי לטלטל פחות מארבע אמות ברשות הרבים, ומותר הדבר לכתחילה], ולפיכך הצרכנוהו לרוץ. וכן אם נכנסה שבת וחבילתו על כתפו, עושה את המלאכה לבדו, ואף שלא עשה עקירה, אבל את כל מעשה ההעברה ברשות הרבים הוא עושה לבדו, ולפיכך יש להחמיר בו, וכדברי התלמוד "כל שבגופו חייב חטאת", וכפי שביארנו בסוף הלכה י ובהערה שם, וכן בהערה כט, ולפיכך גם הצרכנוהו לרוץ. אבל כאשר חברו הטעינו משא בשבת, אין צורך לחייב את המהלך לרוץ, ודי שהוא מהלך ולא עומד, שהרי המהלך אינו עושה לא עקירה ולא הנחה. וכדברי התלמוד "בחברו פטור אבל אסור", כלומר המניח על חברו כשהוא מהלך ולוקח ממנו כשהוא עומד פטור אבל אסור, אבל החבר לא עשה כלום והוא מותר לכתחילה. וכך כתב אורה ושמחה, וזה לשונו: "והנה מדאנו מייחסים העקירה על שם המניח על גבי חבירו, ולא על שם המהלך, מוכח דזה המהלך לא עביד כלום, ומותר הוא להלך אף שהמשא עליו, כיון שלא עקר ולא הניח". (ע"כ אורה ושמחה)

[לא]     מה שכתבנו שנשרף החפץ באויר, מקור ההלכה של הרמב"ם הוא משנה שבת (יא,ו), ופשט המשנה משמעה שנשרף החפץ באויר, וכן הוא בביאור הרב קהתי, ודרכו של הרמב"ם לפסוק כפשט המשנה, ולפיכך כך ביארנו. ולפי זה, הטעם שאם נשרף החפץ באויר פטור, אינו מפני שלא נתכוון לכך, כמו שאר המקרים שנזכרו במשנה, אלא מפני שלא נח החפץ, ועשה עקירה ללא הנחה. והטעם שהזכירה המשנה מקרה זה כאן, מפני שהיא עוסקת במקרים שקרו במפתיע, שגרמו לחפץ שלא ינוח במקום שתיכנן. וראה בהמשך ההלכה, מה שכתבנו אודות אם נתכוון לכך חייב.

[לב]     'מלאכת מחשבת' היא מלאכה הנעשית במחשבה תחילה, ורק אותה אסרה התורה. וראה עוד לעיל (א,ט-י). בנוגע למקרה שנשרף החפץ באויר, הטעם שפטור, מפני שלא נח החפץ, ועשה עקירה ללא הנחה, כמו שביארנו בהערה הקודמת.

[לג]      מקור ההלכה של הרמב"ם, דברי התלמוד שבת (קב,א), "אמר רבה: זרק ונחה בפי הכלב או בפי הכבשן – חייב". וביאר התלמוד, שמדובר שהתכוון שינוח החפץ במקומות אלו, ומחמת מחשבתו הם נחשבים כמקום שיש בו ארבעה טפחים על ארבעה טפחים. וראה לעיל בהערה ט שביארנו בהרחבה איזו מחשבה יש בכוחה להחשיב את המקום כארבעה טפחים על ארבעה טפחים.

        ולעומת זאת, לפי מהר"י קאפח (הערה כג), מדובר שיש בפי הכבשן ארבעה טפחים, שאם לא כן, נאמר על כל מקום פטור הנמצא מעל אויר רשות הרבים, שמחשבתו מחשיבה אותו כמקום, וזה לא יתכן.

[לד]      השווה לעיל (יב,יא), שאם הוציא את מקצת הכלי מרשות לרשות, למרות שיש בכלי גרגרים שנכנסו לרשות השנייה בשלמות, ויש בהם שיעור הוצאה, הכלי מחבר את כל מה שיש בו להיחשב כחפץ אחד, ועדין לא הוציאו לרשות השנייה, ואף כאן בהלכה שלפנינו, החבל מחבר את החפץ לרשות שממנה יצא, שייחשב שעדין לא נח בשלמות ברשות השנייה.

[לה]     ההלכה עוסקת שזרק את החפץ כדי שינוח בכל מקום שינוח, אחרת לא נעשית מחשבתו ויהיה פטור משום כך, כמו שנתבאר לעיל א,ח-יג (אורה ושמחה).

[לו]      ואם עבר החפץ למעלה מעשרה טפחים, מותר לזרוק אף לכתחילה, כמו שיתבאר להלן (טו,ח). וכן הוא בתלמוד שבת (ד,ב; צז,א בשם רב חלקיה בר טובי).

[לז]      במשנה (שבת יא,א) הובאה מחלוקת בין רבי עקיבא לחכמים, לרבי עקיבא חייב, ולחכמים פטור. וביאר הרמב"ם שם בפה"מ: "דע שרשות הרבים מסתימת עד עשרה טפחים, ולמעלה מעשרה ברשות הרבים הוא מקום פטור, ומחלוקתם כאן הוא במי שזרק חפץ מרשות היחיד לרשות היחיד ועבר באויר רשות הרבים בתוך עשרה, ר' עקיבה סובר שמעבר אותו חפץ באויר רשות הרבים בתוך עשרה כאלו נח, ורבנן לא סברי כן. אבל הזורק למעלה מעשרה ואפילו ר' עקיבה פוטר. והלכה כחכמים".

[לח]     יתחייב משום שתים, עקירה מרשות היחיד והנחה ברשות הרבים, ושוב עקירה מרשות הרבים והנחה ברשות היחיד (רמב"ם לעם). ואף שאין ארבעה טפחים על ארבעה טפחים במקום שעוקר ממנו או מניח עליו (הלכה א), פחות משלושה לקרקע הרי הוא כלבוד, והוא כקרקע, ולפיכך חייב.

[לט]     כמו ההלכה הקודמת, גם הלכה זו עוסקת שזרק את החפץ כדי שינוח בכל מקום שינוח. ומה שנזכר בסוף ההלכה שחייב, יתחייב משום שתים, עקירה מרשות הרבים והנחה ברשות היחיד, ושוב עקירה מרשות היחיד והנחה ברשות הרבים, שכל פחות משלושה לקרקע הרי הוא כלבוד, והוא כקרקע, ולפיכך חייב.

[מ]      כגון רשות היחיד או כרמלית או מקום פטור.

[מא]     מה שכתבנו שהמושיט מרשות היחיד לרשות היחיד דרך רשות הרבים, הרי הוא פטור אבל אסור, ראה לעיל הלכה טז שכך הדין בזורק, ובדבר זה יש להשוות את המושיט לזורק.

[מב]     מה שכתבנו שהמהלך אינו כעומד, ראה להלן (יד,טו): "המוציא מרשות היחיד לרשות הרבים, ועבר על מקום פטור ביניהן בהליכתו [=הוציא כשהוא מהלך והחפץ בידו] – חייב, שהמהלך אינו כעומד; ואין צריך לומר, בזורק שעבר החפץ במקום פטור – שאינו חשוב כמי שנח שם". ואם מהלך שכל גופו היה במקום פטור, אינו נחשב כעומד שם, כל שכן המושיט [=המושיט את החפץ מידו ליד חברו] דרך רשות הרבים [=בתוך עשרה], שהחפץ עובר שם ללא הימצאות גופו, שהוא פטור. וראה לעיל הלכה טז, שהזורק מרשות היחיד לרשות היחיד דרך רשות הרבים, כדי להחשיב את החפץ כנח ברשות הרבים, צריך שיעבור החפץ בפחות משלושה סמוך לארץ, וינוח על גבי דבר כל שהוא.

[מג]    מה שכתבנו שהפושט ידו כשהיא מלאה פירות, מחצר זו לחצר שנייה דרך רשות הרבים, שהוא אסור מדברי חכמים, הוא על פי מה שכתבנו בהערה מב, שהמהלך אינו כעומד, כמו שנתבאר להלן (יד,טו), ואם מהלך שכל גופו היה במקום פטור, אינו נחשב כעומד שם, כל שכן הפושט ידו והעבירה באוויר רשות הרבים, שהחפץ עובר שם ללא הימצאות גופו, ולבסוף הניח את הפירות ברשות היחיד אחרת, שאינו נחשב כנח ברשות הרבים, ולפיכך פטור אבל אסור. ואין לומר שהוא מותר גמור, כיון שעבר על רשות הרבים בהילוכו, שהיא רשות אחרת, וראה לעיל הלכה טז שכך הדין בזורק, ויש להשוות את המעביר בידו לזורק.

[מד]     אבל אם היתה ידו תלויה מעל עשרה טפחים ברשות הרבים, שהוא מקום פטור, מותר לו להחזיר את ידו אליו גם אם היה מזיד, מפני שמותר להוציא מרשות היחיד לרשות היחיד דרך מקום פטור, כמו שנתבאר בדברי הרמב"ם להלן (טו,ח-ט). וכפי שהוספנו על ההלכה להלן (יד,יב). וכך כתבו המ"מ והרב צדוק.

        ומהר"י קאפח (הערה כח) ויד פשוטה כתבו, שההלכה שלפנינו עוסקת במושיט, וגם למעלה מעשרה הדבר אסור, כמו בהלכה יח. ומהתלמוד (שבת ג,ב-ד,א) ומלשון הרמב"ם אין הכרח לשיטתם, שהרי מקבץ ההלכות שלפנינו אינו עוסק במושיט אלא במעבר בין רשויות, והלכה יז עוסקת במעביר חפץ כלומר הולך כשהחפץ בידו, והלכות יח-יט עוסקות במושיט חפץ מידו ליד חברו, והלכה כ שלפנינו עוסקת במעביר פירות בידו מרשות לרשות.

[מה]     חכמים אסרו עליו להשלים את תכנונו, להעביר את החפץ לרשות היחיד אחרת, למרות שכעת כבר אינו שוגג, ונמצא שלא עשה הנחה בשוגג ואינו חייב חטאת (ראה לעיל א,יט), ולמרות שכל האיסור להעביר לרשות היחיד אחרת הוא מדברי חכמים. והטעם לכך, שלא ייראה כאילו האיסור להכניס לחצר אחרת, מותר.

[מו]      מפני שעשה עקירה מרשות היחיד, ללא הנחה ברשות הרבים, במזיד, ועשה דבר האסור מדברי חכמים (כמו שנתבאר לעיל יב,ט, ובהלכה ה), לפיכך קנסוהו.

[מז]      השווה לעיל (ט,ה): "שכח והדביק פת בתנור בשבת, ונזכר – מותר לו לרדותה, קודם שתיאפה ויבוא לידי מלאכה". וביארנו שם על פי מהר"ח כסאר, שרק בשוגג התירו לו דבר זה, ואף בהלכה שלפנינו, רק בשוגג התירו לו להחזיר ידו לחצרו.

        ומהר"י קאפח (הערה כח) ויד פשוטה ביארו, שאין לחשוש שמא לא יוכל להחזיק את הפירות באוויר רשות הרבים עד צאת השבת, וייפלו הפירות לרשות הרבים, מפני שגם אם ייפלו הפירות לרשות הרבים לא יעבור על איסור תורה, משום שהעקירה הראשונה לא הייתה על דעת להוציא לרשות הרבים, אלא כדי להעביר את הפירות לחצר השנייה שהיא רשות היחיד, ונמצא שלא עקר על דעת לעשות דבר האסור מהתורה, ולפיכך אף אם יניח ברשות הרבים לא יתחייב מהתורה. השווה להלכה יג, שאם עקר מרשות היחיד על דעת להניח בפינה השנייה באותה רשות היחיד, והוציא לרשות הרבים, נחשב שלא עשה עקירה, והוא הדין אצלינו לא עשה עקירה שחייב עליה מהתורה.

[מח]     והרי הוא דומה לנאמר לעיל (א,יד), שכל המתכוון לעשות מלאכה בשבת, והתחיל בה, ועשה כשיעור – חייב, אף על פי שלא השלים את כל המלאכה שנתכוון להשלימה.

[מט]     מה שכתבנו, שידע שיתכן שלא תתקיים מחשבתו וינוח החפץ באמצע הדרך, הוא כדי לבאר היאך יתכן שיתחייב אם לא היה בדעתו שינוח החפץ אחר ארבע אמות, ולפיכך כתבנו, שכל תוואי הדרך שבו עובר החפץ, היה בדעתו שיתכן שינוח החפץ שם. והרב צדוק סגנן זאת, "שלא התכוון במפורש שינוח החפץ בסוף שמונה ולא קודם". ומה שכתבנו מבאר את דבריו. ואורה ושמחה כתב, שההלכה עוסקת כשתכנן לזרוק את החפץ למרחק של שמונה אמות, ולא תכנן שינוח החפץ בסוף שמונה, אולם אם תכנן שינוח החפץ בסוף שמונה, יהיה פטור, לפי שלא נעשת מחשבתו. וגם דברינו הם כעין דבריו. וראה ביד פשוטה, שביאר בשם רב האי גאון, כיצד פירש הרמב"ם את התלמוד שבת (צז,ב).

[נ]       כמו שנתבאר לעיל (יב,ח).

[נא]      הטעם על פי פה"מ שבת (יא,ג).

[נב]      השווה להלכה הקודמת, שאין לחייב אדם, אם נח החפץ במקום שלא חשב עליו. ותוספת הבהרה זו שכתבנו, היא על פי מהר"ח כסאר. ולפיכך, אם התכוון שינוח החפץ בכל מקום שירצה, כלומר שינוח החפץ היכן שינוח ולא איכפת לו היכן ינוח, חייב, כמו שנתבאר בהלכה הקודמת.

        ביאור ההלכה שכתבנו, הוא שלא כדברי המ"מ שביאר על פי הרשב"א, שההלכה עוסקת שהחפץ נח בתוך ארבע אמות ואחר כך המשיך להתגלגל חוץ לארבע אמות, מפני שאם נפרש את ההלכה שלא נח החפץ בתוך ארבע אמות, היתה ההלכה צריכה לכתוב, התכוון לזרוק שתים וזרק ארבע, פטור. ומהר"ח כסאר תירץ שאלה זו, שההלכה שלפנינו מלמדת אותנו שכל זמן שהחפץ מתגלגל עדיין אינו נחשב נח, ולפיכך הזכירה שהיה החפץ מתגלגל, ולא כתבה בסתם התכוון לזרוק שתים וזרק ארבע, פטור.

[נג]      ראה אורה ושמחה, שכתב שיש לדמות את ההלכה שלפנינו להלכה טז, שם נזכר שאם זרק חפץ בפחות משלושה סמוך לקרקע, ונח על גבי מקום כל שהוא, נחשב הדבר כהנחה, אף שאין במקום שנח בו ארבעה טפחים על ארבעה טפחים; ואף בהלכה שלפנינו, מדובר שזרק בפחות משלושה סמוך לקרקע, ולפיכך הנחה על מקום כל שהוא נחשבת כהנחה.

[נד]      הוספנו את הטעם על פי מהר"ח כסאר.