הלכות שבת פרק יט מבואר - במה יוצאים

פרק יט – במה יוצאים

יציאה בתכשיטי גבר

א.         כל כלי המלחמה, אין יוצאין בהן בשבת. ואם יצא – אם היו כלים שהן דרך מלבוש, כגון שריון וכובע ומגפיים שעל הרגליים – הרי זה פטור; ואם יצא בכלים שאינן דרך מלבוש, כגון רומח וסיף וקשת ואלה ותריס – הרי זה חייב.

כל כלי המלחמה, אין יוצאים בהם בשבת מרשות לרשות, או ארבע אמות ברשות הרבים. ואם יצא – אם היו כלים שהם דרך מלבוש, כגון חולצה העשויה טבעות ממתכת שלובשים אותה בשעת המלחמה להגן על הבטן והגב[1] [=שריון], או קסדה [=כובע מברזל], או מגפיים מברזל החופות את הרגליים להגן עליהם בשעת המלחמה – הרי זה פטור מפני שהוציא דרך מלבוש, אבל אסור מדברי חכמים שמא יוציא כלי מלחמה שלא דרך מלבוש[2]; ואם יצא בכלים שאינם דרך מלבוש, כגון מוט שיש בקצהו מתכת מחודדת [=רומח, כידון], או חרב [=סיף], או קשת שיורים בה חיצים, או מגן מעץ העשוי בצורה עגולה [=אלה], או מגן מעץ העשוי בצורת משולש [=תריס] – הרי זה חייב, שהרי הוציא דרך משא.

ב.         אין יוצאין בסנדל מסומר, שסימרו לחזקו; ואפילו ביום טוב, גזרו שלא ייצא בו. ומותר לצאת באבנט שיש עליו חתיכות קבועות של כסף ושל זהב, כמו שהמלכים עושים, מפני שהוא תכשיט, וכל שהוא תכשיט מותר: והוא, שלא יהיה רפוי – שמא ייפול ברשות הרבים, ויבוא להביאו.

אין יוצאים בסנדל של עץ שתקעו בו מסמרים כדי לחזק את הרצועות לסוליה, בין בשבת ובין ביום טוב; ואף שביום טוב מותר להוציא מרשות לרשות[3], אסרו חכמים את הדבר; מפני שפעם בזמן השמד, התקבצו הרבה בני אדם יחד בתוך מערה כדי ללמוד תורה ולהתפלל, ושמעו רעש מחוץ למערה, וחשבו בטעות שהאויבים גילו את מקום מחבואם, ורמסו זה את זה באותם סנדלים המסומרים ומתו מהם רבים, ולפיכך אסרו חכמים לצאת בסנדל המסומר בשבת ויום טוב מפני שהם ימי קבוץ והתאספות; אבל מותר לצאת בסנדל של עץ שתקעו בו מסמרים לנוי, או כדי שלא ישתפשף הסנדל מהקרקע, מפני שעל דבר זה לא גזרו חכמים[4]. ומותר לאיש[5] לצאת באבנט [=בחגורה] שיש עליו חתיכות קבועות של כסף ושל זהב, כמו שהמלכים עושים, מפני שהוא תכשיט, וכל שהוא תכשיט מותר: ובתנאי, שלא יהיה האבנט חגור על מתניו באופן רפוי – שאנו חוששים שמא ייפול האבנט ברשות הרבים, ויעבירהו בידו ארבע אמות ברשות הרבים, או יכניסנו בידו לרשות היחיד.

ג.          טבעת שיש עליה חותם – מתכשיטי האיש, ואינה מתכשיטי האישה; ושאין עליה חותם – מתכשיטי אישה, ואינה מתכשיטי האיש. לפיכך אישה שיצאת בטבעת שיש עליה חותם, ואיש שיצא בטבעת שאין עליה חותם – חייבים. ומפני מה הן חייבים, והרי הוציאו אותן שלא כדרך המוציאין, שאין דרך האיש להוציא באצבעו אלא טבעת הראויה לו, וכן האישה אין דרכה להוציא באצבעה אלא טבעת הראויה לה: מפני שפעמים נותן האיש טבעתו לאשתו להצניעה בבית, ומנחת אותה באצבעה בעת הולכה, וכן האישה נותנת טבעתה לבעלה לתקנה אצל האומן, ומניח אותה באצבעו עד חנות האומן; ונמצאו שהוציאו אותן כדרך שדרכן להוציאן, ולפיכך חייבים.

טבעת שיש עליה חותמת, שבעזרתה אפשר לחתום על מסמכים וכדומה – היא מתכשיטי האיש, ואינה מתכשיטי האישה; ושאין עליה חותמת – היא מתכשיטי האישה, ואינה מתכשיטי האיש. [לפיכך מותר לאיש לצאת עם טבעת שיש עליה חותמת, שהרי היא מתכשיטיו, ואינה נחשבת כמשא[6]; אבל אסור לאישה לצאת עם טבעת שאין עליה חותמת, אף על פי שהיא נחשבת לה כתכשיט, כמו שיתבאר בהלכה ד]. אישה שיצאה עם טבעת שיש עליה חותמת, ואיש שיצא עם טבעת שאין עליה חותמת – חייבים, שהרי אינם נחשבים עליהם כתכשיט אלא כמשא. ואם ישאל השואל, מדוע הם חייבים, והרי הוציאו אותם שלא כדרך המוציאים, והמוציא שלא כדרך המוציאים פטור[7], שהרי אין דרך האיש להוציא באצבעו אלא טבעת הראויה לו, וכן האישה אין דרכה להוציא באצבעה אלא טבעת הראויה לה? נשיב לו, שלפעמים נותן האיש את טבעתו לאשתו להצניעה בבית, והאישה מניחה את טבעתו עם החותמת באצבעה, בזמן שהיא מוליכה אותה הביתה, וכן האישה נותנת את טבעתה לבעלה לתקנה אצל האומן, והאיש מניח את טבעתה ללא החותמת באצבעו, עד שיגיע לחנות של האומן; ונמצאו שהוציאו אותם כדרך שדרכם להוציאם, ולפיכך חייבים.

יציאה בתכשיטי אישה

ד.         לא תצא אישה בטבעת שאין עליה חותם, אף על פי שהיא מתכשיטיה: גזירה – שמא תוציאה ברשות הרבים להראות לחברותיה, כדרך שהנשים עושות תמיד; ואם יצאת בה, פטורה. אבל האיש, מותר לצאת בטבעת שיש עליה חותם, מפני שהוא תכשיט, ואין דרכו להראות; ונהגו כל העם, שלא ייצאו בטבעת כלל.

לא תצא אישה עם טבעת שאין עליה חותמת, אף על פי שהיא מתכשיטיה: גזירה – שמא תשלוף את הטבעת מאצבעה ברשות הרבים להראות לחברותיה, כדרך שהנשים עושות תמיד, ותוליך אותה ארבע אמות ברשות הרבים; ואם עברה ויצאה עם טבעת זו, פטורה, שהרי טבעת ללא חותמת היא מתכשיטיה, ואינה נחשבת לה כמשא[8]. אבל האיש, מותר לצאת עם טבעת שיש עליה חותמת, מפני שהיא נחשבת לו כתכשיט, ואין דרכו לשלוף אותה מאצבעו כדי להראות אותה לחבריו; ונהגו כל העם, שלא ייצאו בשבת עם טבעת, בין האיש ובין האישה, בין שיש עליה חותמת ובין שאין עליה חותמת[9].

ה.         אישה שיצאת במחט נקובה, חייבת; והאיש, פטור. ואיש שיצא במחט שאינה נקובה, חייב; והאישה, פטורה – מפני שהיא מתכשיטיה, ואינה אסורה, אלא גזירה, שמא תראה לחברותיה. זה הכלל: כל היוצא בדבר שאינו מתכשיטו, ואינו דרך מלבוש, והוציאו כדרך שמוציאין אותו דבר – חייב; וכל היוצא בדבר שהוא מתכשיטיו, והיה רפוי ואפשר שייפול במהרה ויבוא להביאו ברשות הרבים, וכן אישה שיצאת בתכשיטין שדרכה לשלוף אותן ולהראותן – הרי אלו פטורים; וכל דבר שהוא תכשיט, ואינו נופל ואין דרכה להראותו – הרי זה מותר לצאת בו. לפיכך אצעדה שמניחים בזרוע או בשוק, יוצאין בה בשבת – והוא שתהיה דבוקה לבשר, ולא תישמט. וכן כל כיוצא בזה.

אישה שיצאה במחט נקובה התחובה בבגדה, חייבת, מפני שכך דרכה לצאת תמיד, שאם יזדמן לה לתקן בגדים באמצעות תפירה, תתקנם מיד באותה מחט. והאיש שיצא במחט נקובה התחובה בבגדו, פטור, מפני שאין דרכו לצאת כך, ונמצא שהוציא את המחט שלא כדרכו[10]; ואף אם הוא חייט שדרכו לצאת כך, מאחר ודרך רוב הגברים שלא לצאת במחט נקובה כשהיא תחובה בבגדם, הולכים אחר דרכם של רוב בני אדם[11]. ואיש שיצא במחט שאינה נקובה תחובה בבגדו, חייב, מפני שמחט זו היא תכשיט של אשתו, אבל לגבי האיש היא נחשבת משא, ולפעמים תתן האישה לאיש את המחט שיוליכה לבית, ודרכו להוליכה לבית כשהיא תחובה בבגדו, ונמצא שהוציאה כדרכו[12]. והאישה שהוציאה מחט שאינה נקובה תחובה בבגדה, פטורה אבל אסורה – הטעם שפטורה, מפני שהיא מתכשיטיה ואינה נחשבת לה כמשא, והטעם שהיא אסורה, מפני שחששו חכמים שמא תשלוף את המחט מבגדה כדי להראות לחברותיה, ותטלטל אותה ארבע אמות ברשות הרבים, ואיסור זה הוא רק מדברי חכמים ולא מהתורה. ובין האיש ובין האישה, אם יצאו עם מחט כשהם תופסים אותה בידיהם, בין מחט נקובה ובין מחט שאינה נקובה, חייבים.

זה הכלל: כל היוצא בדבר שאינו נחשב תכשיט לו, ואינו דרך מלבוש, והוציאו כדרך שמוציאים את אותו דבר – חייב; וכל היוצא בדבר שהוא מתכשיטיו, והיה אותו דבר מונח עליו ברפיון, שיש אפשרות שאותו דבר ייפול ממנו ויטלטלנו ארבע אמות ברשות הרבים; וכן אישה שיצאה עם תכשיטים שדרכה לשלוף אותם ממנה, ולהראות אותם לחברותיה – הרי אלו פטורים אבל אסורים; וכל דבר שהוא תכשיט, ואינו עלול ליפול ממנה מפני שהיה מונח עליה בצורה מהודקת, ואין דרכה להראות את אותו דבר לחברותיה – הרי זו מותרת לצאת בו [וכל שכן שהאיש מותר לצאת בו]. לפיכך צמיד שמניחים בזרוע [=ביד] או בשוק [=ברגל], יוצאים בו בשבת – ובתנאי שיהיה מהודק לבשרה, שאינו עלול ליפול ממנה. וכן כל כיוצא בזה.

ו.          לא תצא אישה בחוטי צמר, או בחוטי פשתן, או ברצועות הקשורין לה על ראשה – שמא תחלוץ אותן בשעת טבילה, ותעבירם ברשות הרבים. ולא בציץ שמנחת בין עיניה; ולא בלחיים של זהב שיורדין מן הציץ על לחייה, בזמן שאינן תפורין זה בזה; ולא בעטרת של זהב שמנחת בראשה; ולא בכבלים שיוצאין בהן הבנות ברגליהן, כדי שלא יפסעו פסיעה גסה: כל אלו, אסורין לצאת בהן – שמא ייפולו, ותביאן בידה.

לא תצא אישה בחוטי צמר, או בחוטי פשתן, או ברצועות [=סרטים] העשויות בד, הקשורים לה על ראשה – שמא תצטרך לטבול בשבת, ותחלוץ אותם בשעת טבילה שהרי הם נחשבים חציצה לטבילה[13], ותעבירם ארבע אמות ברשות הרבים[14]. וכן לא תצא אישה עם תכשיט שקושרת על המצח מאוזן לאוזן [=ציץ][15]; ולא עם רצועות של כסף או של זהב הקשורות לציץ, ויורדות ממנו על לחייה ועל צדעיה [=צד המצח שליד האוזן], בזמן שאין הציץ והרצועות תפורות לסבכה [=מטפחת ראש], שבאופן זה יש לחשוש שייפלו ממנה[16]; ולא בתכשיט שהוא כמו כתר מזהב על ראשה, בצורת העיר ירושלים; ולא בשתי צמידי רגליים המחוברים זה לזה בשרשרת, שמטרתם למנוע מהבנות הבתולות לפסוע פסיעות רחבות מדי, כדי שלא יינזקו[17]. והטעם שאסורות הנשים לצאת בדברים אלו – שמא ייפלו מהן, ויטלטלו אותם בידיהם ארבע אמות ברשות הרבים.

ז.          לא תצא אישה בקטלה שבצווארה, ולא בנזמי האף; ולא בצלוחית של פלייטון הקבועה על זרועה; ולא בכיס הקטן העגול שמניחים בו שמן הטוב, והוא הנקרא כוכלת; ולא בפיאה של שיער שמנחת על ראשה, כדי שתיראה בעלת שיער הרבה; ולא בכבול של צמר, שמקפת אותו סביב לפניה; ולא בשן שמנחת בפיה, במקום שן שנפל; ולא בשן של זהב שמנחת על שן שחור או אדום שיש בשיניה – אבל שן של כסף מותר, מפני שאינו ניכר. כל אלו, אסורין לצאת בהן – שמא תחלוץ, ותראה לחברותיה.

לא תצא אישה עם שרשרת התלויה בצווארה העשויה מחוט שהשחילו בו גרגרי זהב, ולא בנזמי האף, [אבל בנזמי האוזן מותרת[18]], ולא בבקבוק קטן של בושם התלוי לה על זרוע ידה[19], ולא בכלי קטן של כסף או של זהב שנותנים בו שמן משובח שהאשה מתבשמת ממנו[20], ולא בפיאה של שיער [=פיאה נכרית] שמנחת על ראשה כדי שתיראה בעלת שיער הרבה, ולא ברצועת בד העשויה מצמר שקושרת אותה סביב ראשה על המצח ועליה מניחה את הציץ (נזכר בהלכה ו), ולפעמים מתקשטת עם רצועת בד זו לבדה, ולא בשן תותבת שמניחה בפיה במקום שן שנפלה, ולא בשן של זהב שמניחה על שן שחורה או אדומה שיש לה – אבל מותר לה לצאת עם שן של כסף, מפני שצבעה דומה לצבע שאר השיניים, ואינה נראית כשן משונה[21]. והטעם שאסורות הנשים לצאת בדברים אלו – שמא תשלוף אותם ברשות הרבים כדי להראות לחברותיה, כדרך שהנשים עושות תמיד, ותוליך אותם ארבע אמות ברשות הרבים.

ח.         כל שאסרו חכמים לצאת בו לרשות הרבים, אסור לצאת בו אפילו בחצר שאינה מעורבת: חוץ מכבול ופיאה של שיער, שמותר לצאת בהן לחצר – כדי שלא תתגנה על בעלה. והיוצאת בצלוחית של פלייטון שאין בה בושם כלל, חייבת.

כל הדברים שאסרו חכמים לצאת בהם לרשות הרבים, אסור לצאת בהם אפילו בחצר שלא עשו בה עירובי חצרות, למרות שמהתורה היא נחשבת כרשות היחיד, ואיסור הטלטול בה הוא רק מדברי חכמים[22], מפני שלא חילקו חכמים בגזירתם, ואסרום בכל המקומות שאסור לטלטל בהם[23]: חוץ מרצועת בד העשויה מצמר, שהאישה קושרת אותה סביב ראשה על המצח, ולפעמים מתקשטת בה לבדה ללא הציץ שעליה (נתבאר בהלכה הקודמת), וכן פיאה של שיער [=פיאה נכרית], שמותרת לצאת בהם בחצר שאינה מעורבת – מפני שהקילו חכמים בשני דברים אלו, כדי שהאישה לא תתגנה על בעלה. ואישה שיצאה בבקבוק קטן של בושם כשהוא ריק ללא בושם, אף שהוא תלוי בזרועה, חייבת[24], מפני שבקבוק ללא בושם אינו נחשב תכשיט אלא משא.

ט.         יוצאה אישה בחוטי שיער הקשורים לה על ראשה – מפני שהמים באין בהן ואינן חוצצין, אינה חולצתן אם אירעה לה טבילה, עד שנגזור, שמא תביאם ברשות הרבים: בין שהיו החוטין שלה, בין של חברתה, בין של בהמה. ולא תצא הזקנה בשל ילדה, ששבח הן לה, ושמא תחלוץ ותראם לחברותיה; אבל ילדה, יוצאה בחוטי זקנה. וכל שהוא אריג, יוצאה בו על ראשה.

יוצאת אישה בשערות הקשורות לה על שערה הטבעי [=פיאה חלקית], כדי שתיראה כאילו יש לה שיער מרובה – מפני שהמים חודרים בתוכן והן אינן נחשבות חציצה לטבילה[25], ולפיכך אין לחשוש שאם תזדמן לאישה זו טבילה בשבת, שתפריד שערות אלו משערה הטבעי ותטלטל אותן ארבע אמות ברשות הרבים[26]: בין שהיו שערות אלו שלה, בין שהיו של חברתה, בין שהיו של בהמה. אבל לא תצא זקנה בשערות של בחורה צעירה, מפני שהיא מתפארת בהם, שנראית בהם צעירה יותר, ואנו חוששים שמא תפריד שערות אלו משערה הטבעי ותראם לחברותיה; אבל בחורה צעירה מותרת לצאת עם שערות של זקנה, מפני שאין מקום לחשוש חשש זה. וכל בגד שהוא אריג, מותר לאישה לצאת בו כשהוא מונח על ראשה, מפני שהוא חדיר למים ואינו נחשב חציצה לטבילה, ולפיכך אין מקום לחשוש שתשלוף אותו ממנה אם תזדמן לה טבילה בשבת, ותטלטלנו ארבע אמות ברשות הרבים.

י.          יוצאה אישה בחוטין שבצווארה – מפני שאינה חונקת עצמה בהן, אינן חוצצין; ואם היו צבועין – אסורים, שמא תראה אותן לחברותיה. ויוצאה אישה בכליל של זהב בראשה, שאין יוצאה בו אלא אישה חשובה שאין דרכה לחלוץ ולהראות; ויוצאה בציץ ובלחיים של זהב, בזמן שהן תפורין בסבכה שעל ראשה, כדי שלא ייפולו. וכן כל כיוצא בזה.

יוצאת אישה בחוטים שבצווארה המשמשים לה כתכשיט – ואין לחשוש שמא תזדמן לה טבילה בשבת, ותצטרך להורידם מעצמה, ותבוא לטלטלם ארבע אמות ברשות הרבים, שמאחר שאינה מהדקת אותם לצווארה כדי שלא תיחנק, חוטים אלו אינם נחשבים חציצה לטבילה, ולא תורידם מעצמה בשעת טבילה; ואם היו החוטים צבועים – אסור לה לצאת בהם, שמא תראה אותם לחברותיה, ותטלטל אותם ארבע אמו ברשות הרבים. וכן יוצאת אישה בכתר מזהב [=טס מזהב] שמנחת על מצחה, וקושרת אותו בחוט סביב ראשה[27], שאין יוצאת בו אלא אישה חשובה שאין דרכה לחלוץ ולהראות, ועוד שהוא קשור היטב לראשה ואין לחשוש שמא יפול [שלא כמו כתר מזהב בצורת העיר ירושלים, שנזכר בהלכה ו, שיש לחשוש שמא ייפול][28]; וכן יוצאת אישה עם תכשיט שקושרת על המצח מאוזן לאוזן [=ציץ], ועם רצועות של כסף או של זהב הקשורות לציץ, ויורדות ממנו על לחייה ועל צדעיה [=צד המצח שליד האוזן], בזמן שהם תפורים לסבכה [=למטפחת] שעל ראשה, מפני שבאופן זה אין לחשוש שיפלו ממנה. וכן כל כיוצא בזה.

יא.        יוצאה אישה במוך שבאוזנה – והוא, שיהיה קשור באוזנה; ובמוך שבסנדלה – והוא, שיהיה קשור בסנדלה; ובמוך שהתקינה לנידתה, ואף על פי שאינו קשור, ואפילו עשתה לו בית יד – שאם נפל, אינה מביאה אותו מפני מאיסותו.

יוצאת אישה בצמר גפן, שנותנת בתוך אוזנה לספוג את הליחה, מפני שכל דבר שהוא לצורך הגוף, אינו נחשב כמשא אלא כבגד פנימי שלה[29] – ובתנאי שיהיה הצמר גפן קשור באוזנה שלא ייפול; וכן בצמר גפן שנותנת בתוך הסנדל שלה, שלא ילחץ הסנדל על כף הרגל – ובתנאי שיהיה הצמר גפן קשור בסנדלה שלא ייפול; וכן בצמר גפן שהתקינה לנידתה, כדי שיספוג את הדם ולא יתלכלכו בגדיה, ואף על פי שאין הצמר גפן קשור, ואפילו עשתה לו ידית אחיזה; והטעם שאין אנו חוששים שאם ייפול הצמר גפן שעשתה לנידתה, שתטלטלנו ארבע אמות ברשות הרבים, מפני שהוא מאוס, ולפיכך אם ייפול לא תביאנו בידה.

יב.        ויוצאה בפלפל, ובגרגר מלח, ובכל דבר שתיתן לתוך פיה מפני ריח הפה; ולא תיתן לכתחילה, בשבת. ויוצאות הנשים בקיסמין שבאוזניהן, וברעלות שבצווארן או שבכסותן, וברדיד הפרוף. ופורפת כתחילה בשבת על האבן ועל האגוז, ויוצאה; ולא תערים ותפרוף על האגוז, כדי להוציאו לבנה הקטן. וכן לא תפרוף על המטבע לכתחילה, מפני שאסור לטלטלו; ואם פרפה, יוצאה בו.

וכן יוצאת אישה[30] עם פלפל שחור, או גרגר מלח, או זנגביל, או קינמון[31], או שאר דברים שתיתן לתוך פיה כדי למנוע את ריח הפה; ובתנאי שתתן דברים אלו לתוך פיה לפני כניסת שבת, כדי שלא ייראה כאילו היא מערימה להוציא דברים אלו בפיה בשבת[32]. [אבל כשנותנת צמר גפן, באוזנה או בסנדלה או בנידתה, כפי שנזכר בהלכה הקודמת, מאחר והצמר גפן נחשב כבגד פנימי שלה, מותר לה לתת אותו בשבת ולצאת בו[33]].

וכן יוצאות הנשים בקיסם [=חתיכת עץ דק] שנותנות בתוך הנקב שעשו בתנוך אוזניהם [=בחלק הרך שבתחתית האוזן], לפי שדרך הבנות הקטנות לנקבו, ולא יתנו בו נזם [=בלשוננו עגיל] עד שיגדלו, וייתנו קיסם בתוך הנקב שלא ייסתם. וכן יוצאות הנשים בתכשיט של פעמונים שנותנות בצווארן או בבגדיהן.

וכן יוצאות ברדיד, שהוא בגד המכסה את הראש והכתפיים, ולפעמים גם את כל הגוף, כשהוא פרוף, כלומר שאספו את קצותיו וכרכו אותם על חפץ קשה כגון אבן, וכרכו סביבותם חוט על האבן, ופריפה זו משמשת לרדיד במקום כפתור. [וכן אם עשו לרדיד כמה פריפות, ייחשב הדבר כאילו כיפתרו את הרדיד בכמה כפתורים, ובאופן זה הידקו את הרדיד סביב הגוף, ומנעו ממנו ליפול ממנה]. ומותר לאישה לפרוף את הרדיד לכתחילה בשבת, על האבן שהכינה לכך, ועל האגוז, ולצאת באופן זה, מפני שבדעתה לפרוף עליהם תמיד, והם מיועדים לכך. והפריפה אינה נחשבת קשר בשבת, אלא כריכת חוט בלבד[34]. אבל לא תערים ותפרוף על האגוז, כדי להוציאו לבנה הקטן[35]. וכן לא תפרוף על המטבע לכתחילה בשבת, מפני שהוא מוקצה ואסור לטלטלו[36]; ואם עברה ופרפה על המטבע בשבת, יוצאת בו, מפני שהמטבע בטל כלפי הטלית, ובטלטול הטלית אינו נחשב שמטלטל מוקצה[37].

יציאה בצורכי רפואה

יג.         יוצא אדם בקיסם שבשיניו ושבסנדלו, לרשות הרבים, ואם נפל, לא יחזיר; ובמוך ובספוג שעל גבי המכה, ובלבד שלא יכרוך עליהן חוט או משיחה, שהרי החוט והמשיחה חשובין אצלו, ואינם מועילין למכה. ויוצא בקליפת השום, ובקליפת הבצל שעל המכה; ובאגד שעל גבי המכה, וקושרו ומתירו בשבת; ובאספלונית, ומלוגמה, ורטייה שעל גבי המכה; ובסלע שעל גבי הצינית, ובביצת החרגול, ובשן השועל, ובמסמר הצלוב, ובכל דבר שתולין אותו משום רפואה – והוא שיאמרו הרופאים, שהוא מועיל.

יוצא אדם לרשות הרבים, עם קיסם [=חתיכת עץ דק] שבשיניו שנתנו שם לסתום חור, או עם קיסם שבסנדלו שנתנו שם כדי לחבר את הרצועות, מפני שהקיסם נחשב כחלק משיניו או מסנדלו ואינו נחשב משא, אולם אם נפל הקיסם, לא יחזירנו לשיניו או לסנדלו, שמא עד שיחזירנו יטלטלנו ארבע אמות ברשות הרבים. וכן יוצא עם צמר גפן או ספוג שעל גבי המכה, ובתנאי שיהדקם למכה על ידי הדבקה [=על ידי נייר דבק], או על ידי שיכרוך עליהם חוט או חבל דק ויקשרם, אבל לא יכרוך עליהם חוט או חבל דק נוספים[38], למנוע שלא ישתפשפו וישחקו הצמר גפן או הספוג, מפני שהחוט והחבל הדק הנוספים אינם מועילים למכה, והם חשובים אצלו ואינם בטלים לגבי הצמר גפן או הספוג, והם נחשבים למשא שחייבים על הוצאתו.

וכן יוצא עם קליפת שום, או קליפת בצל שמניחים על המכה[39]; וכן יוצא עם תחבושת שעל גבי המכה, ומותר בשבת לקשור את התחבושת ולהתירה, מפני שאין בקשירתה קשר של קיימה; וכן יוצא עם תחבושת שנתנו עליה שמן והניחוה על המכה [=אספלנית[40]], ועם חיטים או פירות לעוסים שהניחום על המכה [=מלוגמה[41]], ועם חתיכת בד מרוחה במשחה שהניחוה על המכה [=רטייה[42]].

וכן מותר לאדם לצאת בדברים שבני אדם מאמינים בהם שהם מרפאים, אף שרפואתם בדרך הסגולה ולא בדרך הטבע, ובתנאי שגם הרופאים יאמרו שיש בכח דברים אלו לרפא [=באופן פסיכולוגי, מחמת אמונת בני האדם], שאם לא כן הרי הם 'דרכי האמורי', ואסור לעשותם משום שנאמר: 'וְלֹא תֵלְכוּ בְּחֻקֹּת הַגּוֹי (ויקרא כ,כג)[43]. וטעם ההיתר לצאת בדברים אלו, מפני שהם נחשבים תכשיט על האדם[44]. לפיכך בזמן חכמי התלמוד היה מותר לצאת במטבע הנקרא 'סלע', שהניחוהו על גבי פצע קשה מלא מוגלה, הנמצא בכף הרגל, מפני שבאותו הזמן האמינו בני האדם, שהפיתוחים שעל גבי המטבע מסייעים לריפוי הפצע; וכן היה אז מותר לצאת בביצת החרגול [=מין ארבה], מפני שבאותו הזמן האמינו בני האדם, שהוא מרפא את חולשת גידי הירכיים [ירך=החלק העליון של הרגל]; וכן בשן השועל, מפני שבאותו הזמן האמינו בני האדם, שהשן של שועל חי גורמת לאדם להתעורר, והשן של שועל מת גורמת לאדם לישון; וכן במסמר שלקחוהו מעץ שנצלב עליו בן אדם, מפני שבאותו הזמן האמינו בני האדם, שיש בכוחו להפחית חום של אדם, הסובל מחום גבוה באופן תמידי.

יד.        יוצאה האישה באבן תקומה, ובמשקל אבן תקומה שנתכוון ושקלו לרפואה; ולא אישה עוברה בלבד, אלא שאר הנשים – שמא תתעבר, ותפיל. ויוצאין בקמיע מומחה. ואי זה הוא מומחה – זה שריפא שלושה בני אדם, או שעשהו אדם שריפא שלושה בני אדם בקמיעין אחרים. ואם יצא בקמיע שאינו מומחה – פטור, מפני שהוציאו דרך מלבוש. וכן היוצא בתפילין, פטור.

בזמן חכמי התלמוד, היה היתר לאישה לצאת ב'אבן תקומה', והיא אבן אטומה וחלולה, שיש בתוכה אבן קטנה, המקשקשת בעת שמניעים אותה[45], מפני שבאותם זמנים האמינו בני אדם שיש בכוח אבן זו למנוע מהאישה להפיל את ולדה, ויישמר הוולד כשם שהאבן הקטנה שמורה ועטופה באבן החיצונה. וכן היה אז היתר לאישה לצאת במשקל אבן תקומה, שבזמן שלא היתה להם אבן תקומה, שקלו אבן אחרת שמשקלה זהה לאבן תקומה, ובאותם זמנים האמינו בני אדם שגם אבן זו יש בכוחה למנוע את ההפלה. וההיתר לצאת באבן תקומה או במשקלה, היה בזמנם, בין לאישה מעוברת ובין לאישה שאינה מעוברת, מפני שבאותם זמנים חששו גם לאישה שעדין לא התעברה, שאם לא תצא באבן תקומה, שמא כאשר תתעבר תפיל.

וכן יוצאים בקמיע מומחה. ומהו קמיע מומחה? קמיע שריפא שלושה בני אדם, או שעשאו אדם שריפא שלושה בני אדם בקמיעים אחרים. וטעם ההיתר לצאת בדברים אלו, מפני שהם נחשבים תכשיט על האדם[46]. ואם יצא בקמיע שאינו מומחה – פטור, מפני שהוציאו דרך מלבוש[47] ולא דרך משא; אולם אין היתר לכתחילה לצאת איתו, שמאחר שאינו מרפא באופן ודאי אין דרך בני אדם לצאת בו, ואינו נחשב כתכשיט על האדם.

וכן היוצא בתפילין, פטור, מפני שהוציאם דרך מלבוש ולא דרך משא. אולם לכתחילה אין לצאת איתם, מפני שהשבת איננה זמן הנחת תפילין ואין להניח בה תפילין[48], ומחמת כך התפילין אינם נחשבים כתכשיט לאדם[49].

טו.        מי שיש ברגלו מכה, יוצא בסנדל יחידי ברגלו הבריאה; ואם אין ברגלו מכה, לא ייצא ביחיד. ולא ייצא קטן במנעל גדול, אבל יוצא הוא בחלוק גדול. ולא תצא אישה במנעל רפוי, ולא במנעל חדש שלא יצאה בו שעה אחת מבעוד יום. ואין הקיטע יוצא בקב שלו. אנקטמין של עץ – אין יוצאין בהן בשבת, מפני שאינן מדרכי המלבוש; ואם יצאו, פטורים.

מי שיש ברגלו מכה יוצא בסנדל יחידי ברגלו הבריאה, ואם אין ברגלו מכה לא ייצא בסנדל יחיד, שמא יצחקו עליו בני אדם ויטלטלנו בידו ארבע אמות ברשות הרבים[50]. ולא ייצא איש קטן מידות בנעל הגדולה ממידתו, שמא תיפול הנעל מרגלו ויטלטלנה בידו ארבע אמות ברשות הרבים; אבל יוצא הוא בחלוק הגדול ממידתו, מפני שיכול לקצר ולהרים את החלוק על ידי חגורה שיחגור במותניו, ועוד שאין לחשוש שיפשיט את החלוק ממנו, שלא יישאר ערום ברשות הרבים.

לא תצא אישה בנעל רפויה שמא תיפול מרגלה ותטלטלנה ברשות הרבים, ולא בנעל חדשה שלא יצאה בה שעה אחת מבעוד יום, שמא מידת הנעל החדשה לא תתאים בדיוק לרגלה, ותטלטלנה ברשות הרבים. ורק אצל אישה חששנו, שאם תהיה הנעל קצת רפויה על רגלה, או אם מידת הנעל לא תתאים בדיוק למידת רגלה, שתטלטלנה בידה ברשות הרבים, אבל אצל האיש, רק אם הנעל גדולה מאוד ממידת רגלו, יש לחשוש שתיפול מרגלו ויטלטלנה ברשות הרבים.

הקיטע שנקטעה רגלו, לא ייצא ברגל של עץ שמכניס לתוכה את קצה רגלו שנקטעה כדי שלא ייראה כחסר רגל, מפני שהרגל מעץ אינה נחשבת כחלק מגופו או בגדיו, ולפעמים הוא מהלך בלעדיה. אבל מותר לקיטע לצאת בסמוכות שלו, כלומר בכריות המרפדות את מקום קטיעת הרגל כדי שיוכל לדרוך על הארץ, מפני שאינן נשמטות מרגלו והם נחשבות כחלק מבגדיו[51].

סנדל של עץ – אין יוצאים בו בשבת, מפני שההילוך בו אינו נח[52], ואינו נחשב כחלק מבגדיו; ואם יצא בו, פטור, מפני שהוציאו דרך מלבוש ולא דרך משא[53].

טז.        יוצאין בפיקריון ובציפה שבראשי בעלי חטטין. אימתיי – בזמן שצבען וכרכן, או שיצא בהן שעה אחת מבעוד יום; אבל אם לא עשה בהן מעשה, ולא יצא בהן קודם השבת – אסור לצאת בהן.

יוצא האיש הקרח בפאה נוכרית העשויה מחוטי פשתן – ובתנאי שקודם כניסת השבת יצבע את חוטי הפשתן בצבע שחור, ויקשרם זה לזה בעזרת חוט, שיהיו מקובצים וייראו כפיאה נכרית, שבכך יַרְאֶה שבדעתו להשתמש בפיאה זו בשבת; או שיחבוש את הפיאה הנוכרית שעה אחת קודם כניסת השבת, ויצא בה לחוץ, להראות שאינו מתבייש בה, והולך איתה כפי שהיא, גם כשאינה צבועה וקשורה. וכן יוצא האיש שיש לו פצעים בראשו בצמר מנופץ, כלומר צמר שחבטוהו וריככוהו, שנותנו על ראשו לכסות את הפצעים המוקרחים הנמצאים שם – ובתנאי שקודם כניסת השבת יצבע את הצמר בצבע שחור, ויקשרנו בעזרת חוט, שיהיו מקובץ וייראה כפיאה נכרית, שבכך יראה שבדעתו להשתמש בו בשבת; או שיחבוש את הצמר שעה אחת קודם כניסת השבת, ויצא בו לחוץ, להראות שאינו מתבייש בו, והולך איתו כפי שהוא, גם כשאינו צבוע וקשור. אבל אם לא עשה מעשה [=לא צבעם ולא קשרם], בפיאה הנכרית מהפשתן, או בצמר המנופץ, וגם לא יצא בהם קודם השבת – אסור לצאת בהם בשבת, מפני שאינם נחשבים כמלבוש[54].

יציאה בכיסוי ובביגוד

יז.         יוצאין בשק עבה, ובסגוס עבה, וביריעה, ובחמילה – מפני הגשמים; אבל לא בתיבה, ולא בקופה, ולא במחצלת – מפני הגשמים. הכר והכסת – אם היו רכין ודקין כמו הבגדים – מותר להוציאן מונחין על ראשו בשבת, דרך מלבוש; ואם היו קשין – הרי הן כמשאוי, ואסורין.

יוצאים באריג שיער עבה, או בשמיכת צמר עבה, או בבגד עבה הארוג אריגה גסה ואינו תפור, או בבד עבה וגס[55] – כדי להגן על עצמו מפני הגשמים, מפני שדברים אלו נחשבים כבגד, ואינם נחשבים כמשא. אבל לא יוצאים בארגז עץ, או בסל, או במחצלת – כדי להגן על עצמו מפני הגשמים, מפני שדברים אלו נחשבים כמשא ולא כבגד. הכר והכסת[56] – אם היו רכים ודקים כמו הבגדים – מותר להוציאם מונחים על ראשו בשבת, כדי להגן על עצמו מהשמש, מפני שהם נחשבים כמלבוש; ואם היו קשים – הרי הם כמשא, ואסור לצאת בהם בשבת.

יח.        יוצאין בזוגין הארוגין בבגדים. ויוצא העבד בחותם של טיט שבצווארו; אבל לא בחותם של מתכת, שמא ייפול ויביאנו. המתעטף בטליתו, וקיפלה מכאן ומכאן בידו או על כתפו – אם נתכוון לקבץ כנפיו, כדי שלא ייקרעו או שלא יתלכלכו – אסור; ואם קיבצן להתנאות בהן, כמנהג אנשי המקום במלבושן – מותר.

יוצאים בפעמונים הארוגים בבגדים. ויוצא עבד כנעני בחותם עבדות [=על החותם כתוב את שם אדונו] העשוי מטיט, התלוי בצווארו, מפני שהוא נחשב לו כתכשיט; ואין לחשוש שמא ייפול החותם ויביאנו ארבע אמות ברשות הרבים, מפני שחותם העשוי מטיט אם ייפול יתפורר; אבל לא ייצא עבד כנעני בחותם עבדות העשוי ממתכת, שמא ייפול ויביאנו בידו ארבע אמות ברשות הרבים.

המתעטף בטליתו, וקיפל את אורך הטלית בתוך כפות ידיו, כלומר שאחז בתוך כפות ידיו את הטלית מקופלת, בתוך כף יד ימין את אורך הטלית שבצד ימין, ובתוך כף יד שמאל את אורך הטלית שבצד שמאל; או שקיפל את שני קצות הטלית על כתפיו, את אורך הטלית שבצד ימין על כתף ימין, ואת אורך הטלית שבצד שמאל על כתף שמאל, כפי שנוהגים היום יהודי ספרד ואשכנז להתעטף בטלית[57] – אם התכוון לאסוף את קצות הטלית כדי שלא ייקרעו או שלא יתלכלכו או כדי שיוכל ללכת מהר[58] – אסור, מפני שקצות הטלית שאינם מונחים על גופו נחשבים כאילו הם משא; ואם אספם באופן זה כדי להתנאות בהם, כמנהג אנשי המקום שכך דרכם לעשות במלבושים המשתלשלים מעליהם לכיוון הקרקע – מותר.

יט.        היוצא בטלית מקופלת ומונחת על כתפו, חייב. אבל יוצא הוא בסודר שעל כתפו, אף על פי שאין נימה קשורה לו באצבעו; וכל סודר שאינו חופה ראשו ורובו, אסור לצאת בו. הייתה סבנית קצרה שאינה רחבה, קושר שני ראשיה למטה מכתפיים; ונמצאת כמו אבנט, ומותר לצאת בה.

היוצא בטלית שלא בדרך עיטוף, אלא כשהטלית מקופלת ומונחת על כתפו, חייב, מפני שהוציאה דרך משא. [אבל מותר לצאת בצעיף העוטף את צוארו, מפני שהוא מלבוש המצוי בכל המקומות, וכן מותר לצאת בטלית באופן זה, כשעוטף בה רק את צווארו[59]].

מותר לאדם לצאת בסודר המכסה את ראשו וכתפיו[60], אף על פי שאין בסודר זה חוט היוצא ממנו וקשור לו באצבעו, כדי שלא ייפול הסודר ממנו, מפני שאין אנו חוששים שהסודר ייפול ממנו. הסודר שהיתרנו לצאת בו, הוא סודר המכסה את ראשו ורוב גבו [=ראשו ורובו], שהוא סודר שאין לחשוש בו שייפול ממנו[61], אבל סודר שאין בו מידה זו, אסור לצאת בו.

היה לו בגד מצמר ארוך וצר [=שאינו רחב], שדרך בני אדם לכסות בו את ראשם וכתפיהם אחרי שיצאו מהמרחץ, ורצה לצאת בו, קושר את שני ראשיו למטה מהכתפיים, שבאופן זה הרי הוא כמו אבנט [=חגורה], ומותר לצאת בו.

כ.         מותר להתעטף בטלית שיש בשפתיה מלל, אף על פי שהן חוטין ארוכין, ואף על פי שאינן נואי לטלית – מפני שהן בטילים לגבי הטלית, ואינו מקפיד עליהן בין היו בין לא היו. לפיכך היוצא בטלית שאינה מצוייצת כהלכתה, חייב – מפני שאותן החוטין חשובין הן אצלו, ודעתו עליהן, עד שישלים חסרונן, וייעשו ציצית. אבל טלית המצוייצת כהלכתה – מותר לצאת בה, בין ביום בין בלילה: שאין הציצית הגמורה משאוי, אלא הרי היא מנואי הבגד ומטכסיסיו כמו האמרה וכיוצא בה. ואילו היו חוטי הציצית שהיא מצוייצת כהלכתה משאוי – היה חייב היוצא בה אפילו ביום השבת, שאין מצות עשה שאין בה כרת דוחה שבת.

מותר להתעטף בטלית שיש בשפתיה 'מלל'[62], והם חוטי שתי שנשארו בקצה הבגד לאחר שסיימו את אריגתו, אף על פי שהחוטים ארוכים, ואינם עשויים בטלית לנוי[63] – מפני שחוטים אלו בטלים לגבי הטלית, ואינו מקפיד עליהם אם הם קיימים או לאו. לפיכך היוצא בטלית שאינה מצוייצת כהלכתה, חייב – מפני שחוטי ציצית אלו אינם בטלים לגבי הטלית [כמו ה'מלל'], אלא הוא רוצה בקיומם, כדי שיוכל להשלים את חסרונם ולעשות מהם ציצית כשירה[64], ולפיכך כל זמן שעדיין אינם ציצית כשירה, הרי הם נחשבים כמשא על הבגד, וחייב על הוצאתם.

אבל טלית המצוייצת כהלכתה – מותר לצאת בה, בין ביום בין בלילה. ואף שהלילה אינו זמן ציצית, ואינו מקיים אז מצוות ציצית בעיטוף הטלית[65], מותר לצאת בה בליל שבת, מפני שהטעם שחוטי ציצית שהיא מצוייצת כהלכתה אינם נחשבים משא, אינו בגלל שמקיים אז מצוות ציצית, אלא מפני שהם אינם נחשבים כמשא על הבגד, אלא הם חלק מהבגד, והם נוי הבגד וטכסיסיו [=דברים המיוחדים שבו], כמו ה'אימרה' [=בד צבעוני נוסף, שתופרים בבגד באזור הצוואר ובאזור הכנפות[66]] וכיוצא בה. שאם נאמר שחוטי הציצית שהיא מצוייצת כהלכתה נחשבים כמשא, וטעם ההיתר לצאת בה ביום שבת, בגלל שמקיים אז מצוות ציצית[67], לא היה טעם זה מועיל, והיה צריך להיות הדין שהיוצא בה ביום השבת, חייב, שהרי מצוות ציצית שהיא מצוות עשה שאין בה כרת, אינה דוחה את השבת.

כא.       לא ייצא החייט בשבת, במחט התחובה לו בבגדו; ולא נגר, בקיסם שבאוזנו; ולא גרדי, באירא שבאוזנו; ולא סורק, במשיחה שבצווארו; ולא שולחני, בדינר שבאוזנו; ולא צבע, בדוגמה שבאוזנו. ואם יצא – פטור, אף על פי שיצא דרך אומנותו: מפני שלא הוציא כדרך המוציאין.

דרך בעלי אומנות ללכת במשך כל היום עם מקצת מכלי מלאכתם או במה שעובדים בו, כשהוא תחוב בבגדיהם או באוזנם או בצווארם, כדי שאם תזדמן להם מלאכה יעשוה מיד, או כדי שיראו אותם בני אדם ברשות הרבים וישכירום לעבוד אצלם[68], ומאחר והם מוציאים דברים אלו שלא כדרך הוצאתם אצל בני אדם, שהרי אינם מוציאים אותם בידיהם, אם הוציאו בשבת, הרי הם פטורים אבל אסורים. לפיכך, לא ייצא החייט בשבת, במחט התחובה לו בבגדו, שתוחבה שם כדי שאם תזדמן לו עבודת חייטות יעשנה מיד; ולא נגר, בקיסם שבאוזנו המשמש לו כסרגל; ולא אורג, בפקעת צמר שבאוזנו [=צרור כדורי של חוטי צמר], המשמשת לו לסתימת הקנה שבו נותנים את החוט אחר טוויתו; ולא סורק המסרק את הצמר במסרק, בחוט שבצווארו המשמש לו לתלות בו את הקוצים[69] שיוצאים מהצמר בשעת סריקתו[70]; ולא שולחני [=חלפן כספים], בדינר שבאוזנו, המשמש לו לפריטת כסף, במקרה שיפגוש אדם הצריך דינר זה; ולא צבע, בדוגמה של צמר שצבע ונתנה באוזנו להראות לבני אדם את טיב צביעתו. ואם יצאו – פטורים, מפני שלא הוציאו דברים אלו כדרך המוציאים בידיהם[71]. ואף על פי שהוציאו דברים אלו כדרך בעלי אומנויות, אינם חייבים מחמת כך, אלא הולכים אחרי דרך ההוצאה של רוב בני אדם.

כב.        הזב שיצא בכיס שלו – חייב, מפני שאין דרך כיס זה להוציאו אלא כדרך הזאת: ואף על פי שאינו צריך לגוף ההוצאה, אלא כדי שלא יתלכלכו בגדיו – שהמלאכה שאינה צריכה לגופה, חייב עליה.

הזב[72] שיצא בכיס [=נרתיק] העשוי לספוג את הזוב שיוצא ממנו – חייב, מפני שכיס זה כך היא הדרך להוציאו: ואף על פי שאינו צריך לגוף ההוצאה [=אינו צריך שיעבור הכיס מרשות לרשות, או ארבע אמות ברשות הרבים], אלא הוציאו כדי שלא יתלכלכו בגדיו – חייב, מפני שמלאכה שאינו צריך לגופה, חייב עליה[73].

המוצא תפילין וספר תורה

כג.        המוצא תפילין בשבת ברשות הרבים, כיצד הוא עושה: לובשן כדרכן, מניח של ראש בראשו ושל יד בידו, ונכנס, וחולצן בבית; וחוזר ויוצא ולובש זוג שני וחולצו, עד שיכניס את כולן. ואם היו הרבה, ולא נשאר מן היום כדי להכניסן דרך מלבוש – הרי זה מחשיך עליהם, ומכניסן במוצאי שבת. ואם היה בימי השמד, שמתיירא לישב ולשומרן עד הערב מפני הגויים – מכסן במקומן, ומניחן והולך.

המוצא תפילין בשבת ברשות הרבים, שצריך להכניסם לביתו כדי שהעוברים והשבים לא יקלקלו אותם או ינהגו בהם בזלזול, ואינו יכול להכניסם בידו שהרי הוא מטלטל ארבע אמות ברשות הרבים; כיצד יעשה? ילבש אותם כדרכם, ויניח תפילין של ראש בראשו ותפילין של יד בידו[74], ובאופן זה יקח אותם עד ביתו, ויחלצם בביתו; ויחזור ויצא וילבש זוג שני של תפילין ויחלצו בביתו, עד שיכניס את כל זוגות התפילין לביתו; ואף שלכתחילה אסור להניח תפילין בשבת, מפני שהשבת איננה זמן תפילין, כדי להציל את התפילין מאבדון או נזק, מותר להניחם בשבת לצורך הצלתם[75]. ואם היו הרבה תפילין, ולא נשאר ביום זמן שיכניס את כל התפילין לביתו דרך מלבוש – יישב וישמרם ברשות הרבים עד צאת השבת, ויכניסם בידו במוצאי שבת. ואם היה בימי גזירות השמד[76], שאם יישב וישמרם עד הערב ברשות הרבים, יזיקוהו הגויים – יכסה את התפילין במקומם ברשות הרבים, ויניחם ויילך לדרכו, ובמוצאי שבת יבוא וייקחם.

כד.        היה מתיירא להחשיך עליהן מפני הליסטים – נוטל את כולן כאחת, ומוליכן פחות פחות מארבע אמות, או נותנן לחברו בתוך ארבע אמות וחברו לחברו, עד שמגיע לחצר החיצונה. במה דברים אמורים, בשהיו בהן רצועותיהן, והיו מקושרין קשר תפילין – שוודאי תפילין הן; אבל אם לא היו רצועותיהן מקושרות, אינו נזקק להן.

המוצא הרבה תפילין בשבת ברשות הרבים, ולא היה זמן ביום להכניס את כל התפילין לביתו דרך מלבוש, והיה מתיירא לשבת ולשמור את התפילין ברשות הרבים עד צאת השבת (כמו שנתבאר בהלכה הקודמת), בגלל שהיו מצויים שם ליסטים שיבואו ויזיקוהו[77] – נוטל את כל התפילין כאחת, ומוליכם פחות פחות מארבע אמות, ויעמוד לנוח בכל פחות מארבע אמות[78], או נותנם לחברו בתוך ארבע אמות וחברו לחברו, עד שמגיע לחצרו החיצונית[79] ששם הם כבר משתמרים. ההיתר להכניס את התפילין בשבת, שנזכר בהלכה שלפנינו ובהלכה הקודמת, הוא דוקא כשמצא תפילין עם רצועות, והיו הרצועות קשורות בקשר של תפילין – שבאופן זה הם וודאי תפילין; אבל אם מצא בתי תפילין ללא רצועות הקשורות בקשר של תפילין, יש סבירות גבוהה שאינם תפילין של מצווה, ואינו צריך להכניסם לביתו בשבת, אלא יניחם ויילך לו.

כה.       המוצא ספר תורה – יושב ומשמרו, ומחשיך עליו; ובסכנה, מניחו והולך לו. ואם היו גשמים יורדין, מתעטף בעור, וחוזר ומכסה אותו, ונכנס בו.

המוצא ספר תורה ברשות הרבים, ויש לחשוש שהעוברים והשבים יקלקלו אותו או ינהגו בו בזלזול – יישב וישמרו ברשות הרבים עד צאת השבת, ויכניסו בידו במוצאי שבת; ואם היה בימי גזירות השמד[80], שאם יישב וישמור את הספר תורה ברשות הרבים עד צאת השבת יזיקוהו הגויים, יניחו ויילך לדרכו, ובמוצאי שבת יבוא וייקחנו. [ואם היו מצויים שם ליסטים שיבואו ויזיקוהו אם יישב וישמור את הספר תורה ברשות הרבים עד צאת השבת, יוליכנו פחות פחות מארבע אמות, ויעמוד לנוח בכל פחות מארבע אמות, או ייתנו לחברו בתוך ארבע אמות וחברו לחברו, עד שמגיע לחצרו החיצונית ששם הוא כבר משתמר[81]]. ואם היו יורדים גשמים, ואם יניח את הספר תורה ברשות הרבים ייהרס, יתעטף ביריעות הספר תורה כשהאותיות לכיוון פנים[82], ויחזור ויכסה את הספר תורה מבחוץ בבגד[83], ובאופן זה יכניסו לביתו.

הוצאה בערב שבת עם חשיכה

כו.        לא ייצא החייט במחטו בידו, ולא הלבלר בקולמוסו, ערב שבת, סמוך לחשיכה – שמא ישכח, ויוציא. וחייב אדם למשמש בבגדו, ערב שבת עם חשיכה – שמא יהיה שם דבר שכוח, וייצא בו בשבת. ומותר לצאת בתפילין, ערב שבת עם חשיכה – הואיל וחייב אדם למשמש בתפיליו בכל עת, אינו שוכחן. שכח ויצא בהן לרשות הרבים, ונזכר שיש לו תפילין בראשו – מכסה את ראשו עד שמגיע לביתו, או לבית המדרש.

לא ייצא החייט בערב שבת [=יום שישי] סמוך לחשיכה, כשהוא תופס בידו את מחטו, ולא הלבלר [=סופר שמלאכתו כתיבה] כשהוא תופס בידו[84] את קולמוסו – שמא ישכחו שהיום שבת או שדבר זה אסור[85], ויוציאו חפצים אלו בידם בשבת, ויתחייבו. ולאו דוקא חייט או לבלר אסורים לצאת כך, אלא גם שאר בני אדם אסורים לצאת כך מטעם זה[86].

חייב אדם למשמש בבגדו, בערב שבת סמוך לחשיכה – שמא ישכח בבגדו חפץ כל שהוא, וייצא בו בשבת. ומותר לצאת בתפילין, בערב שבת סמוך לחשיכה – שמאחר שחייב אדם למשמש בתפיליו בכל עת, כדי שלא יסיח דעתו מהם[87], לא יבוא לשכוח ולצאת עם תפילין כשהם עליו בשבת. שכח ויצא עם תפילין לרשות הרבים, ונזכר שיש לו תפילין בראשו – מכסה את ראשו עד שמגיע לביתו או לבית המדרש, כדי שלא יראו בני אדם שהוא מניח תפילין בשבת, ויחשדוהו שהניחם בכוונה תחילה, ושם יחלוץ אותם.

---

[1]        ביארנו על פי הערת מהר"י קאפח במשנה שבת (ו,ב הערה 12).

[2]       ביארנו את הטעם על פי רש"י (שבת ס,א) הובא במ"מ, וכך כתב גם מהר"ח כסאר.

[3]       כמו שנתבאר בהלכות שביתת יום טוב (א,ד).

[4]       השלמנו על פי התלמוד שבת (ס,ב), הובאו הדברים במ"מ ובמהר"ח כסאר.

[5]       הוספנו את המילה 'לאיש' על פי המ"מ, מפני שההלכה שלפנינו עוסקת באיש, שאין לחשוש שיוריד את התכשיט ממנו להראות לחבריו, אבל אישה אסורה לצאת עם תכשיט שיש לחשוש שתראה לחברותיה, כמו שיתבאר בהלכה ד.

[6]       ראה בהלכה ד, שם נתבאר כיצד נהגו העם.

[7]       נתבאר לעיל (יב,יג).

[8]       בהלכה לפנינו במשנ"ת כתב הרמב"ם, שטבעת שאין עליה חותם נחשבת מתכשיטי האישה, אולם לא תצא בה שמא תשלוף אותה מאצבעה ברשות הרבים להראות לחברותיה, ותוליך אותה ארבע אמות ברשות הרבים.

        אולם בפה"מ שבת (ו,א), כתב הרמב"ם טעם אחר, וזה לשונו: "ואמרו אינה חייבת חטאת [=מה שנאמר במשנה, אישה שיצאה בטבעת שאין עליה חותם אינה חייבת חטאת, הטעם הוא], לפי שטבעת שאין עליה חותם יש בה קצת תכשיט ואף על פי שאינה תכשיט נשים גמור". וראה עוד שם: "ומחט שאינה נקובה [=הטעם שאישה שהוציאה מחט שאינה נקובה פטורה, משום ש]אפשר שתחלוק בה [=במחט] שער ראשה וכאלו היא ממיני תכשיטיה, ולפיכך אינה חייבת חטאת". היוצא מדברי הרמב"ם בפה"מ, טבעת שאין עליה חותם, או מחט שאינה נקובה, הרי הם נחשבים קצת כתכשיטי האישה, כלומר שניתן להתייחס אליהם כתכשיטיה, וניתן להתייחס אליהם שאינם מתכשיטה, והדבר ספק, ולפיכך אם יצאה בהם האישה פטורה אבל אסורה. וכך ביאר מהר"י קאפח (הערה ט), את דברי הרמב"ם שבפה"מ.

        אולם כאמור, במשנ"ת חזר בו הרמב"ם מביאור זה, וכתב שטבעת שאין עליה חותם, או מחט שאינה נקובה, נחשבים מתכשיטי האישה, והטעם שלא תצא בהם שמא תראה אותם לחברותיה. וראה עוד בהערה יב שהערנו על מהר"י קאפח, שדייק מפה"מ זה.

[9]       כתב הב"י (סי שג): "אבל התוספות (שבת סד,ב, ד"ה רבי) כתבו, דנראה דהלכה כרבי ענני בר ששון דמתיר [להוציא הכל] בחצר אפילו אינה מעורבת, [...] וה"ר שמשון מצא כתוב בשם רבינו שר שלום, דדבר שהוא רגילות להראות זו לזו אסור ובשאינן רגילות מותר, ונשי דידן אינן מראות תכשיטיהן וטבעותיהם, ומשום הכי מותרות לצאת בהם, וסוף דבר אמרו הקדמונים דמותרות לצאת בהם, דמוטב יהו שוגגות ואל יהו מזידות עכ"ל. גם הרא"ש (סי' יג) והר"ן (כו,א ד"ה אבל) העלו כן דמדינא אסורות, אלא שכיון שלא ישמעו מוטב יהו שוגגות ואל יהו מזידות". את דברי תוספות אלו, פסק הרמ"א בשו"ע (שג,יח) וזה לשונו: "ויש אומרים עוד טעם להתיר, דעכשיו שכיחי תכשיטין ויוצאין בהם אף בחול, וליכא למיחש דילמא שלפא ומחויא כמו בימיהם, שלא היו רגילים לצאת בהן רק בשבת ולא הוי שכיחי".

[10]      ראה לעיל (יב,יג). וכך ביאר הגר"א (שו"ע או"ח שא,ח).

[11]      ראה הלכה כא.

[12]      אם ישאל השואל, כשם שאין דרך האיש לצאת במחט נקובה התחובה בבגדו, כך אין דרכו לצאת במחט שאינה נקובה התחובה בבגדו, ומדוע איש שיצא במחט נקובה פטור, ואם יצא במחט שאינה נקובה חייב (השאלה נזכרה בשו"ת ברכת אברהם סימן טז, שאלת רבי דניאל הבבלי לראב"ם). נשיב לו, שמאחר ומחט שאינה נקובה היא תכשיט לאישה, דרכה לתתה לבעלה להוליכה לבית, ומוליכה כשהיא תחובה בבגדו, ונמצא שכך היא דרכו ולפיכך חייב. מה שאין כן מחט נקובה, אין האישה מעבירה אותה לבעלה להוליכה לבית, אלא משאירה אותה עליה, שמא יזדמן לה לתקן בגדים באמצעות תפירה (התשובה על פי הגר"א, שו"ע או"ח שא,ח).

        בדברינו כתבנו, איש שיצא במחט נקובה, הטעם שפטור מפני שהוציא שלא כדרכו, וכך ביאר הגר"א (שו"ע או"ח שא,ח). ולעומת זאת, מהר"י קאפח ביאר (הערה ט), שהטעם שפטור משום שיש ספק שמא הטבעת הנקובה היא מתכשיטיו.

        לשון הרמב"ם בפה"מ שבת (ו,א): "ומחט שאינה נקובה [=הטעם שאישה שהוציאה מחט שאינה נקובה פטורה, משום ש]אפשר שתחלוק בה [=במחט] שער ראשה וכאלו היא ממיני תכשיטיה, ולפיכך אינה חייבת חטאת". וביאר מהר"י קאפח (הערה ט), שהרמב"ם בפה"מ התכוון לומר, שיש ספק שמא מחט שאינה נקובה היא מתכשיטי האישה, ולפיכך מחמת כך יש לפטור אישה שיצאה במחט נקובה. ודייק מכך מהר"י קאפח, שגם באיש יש ספק, ומחט נקובה באיש, יש בה ספק שמא היא מתכשיטי האיש. ובעזרת סברא זו, יש לתרץ את השאלה, מדוע האיש מותר לצאת בטבעת עם חותם, ואינו מותר לצאת במחט נקובה, אלא איש שיצא במחט נקובה פטור אבל אסור? והתשובה לכך: משום שיש ספק שמא מחט נקובה היא מתכשיטי האיש, שמא אינה מתכשיטיו, ולפיכך פטור אבל אסור. (ע"כ מהר"י קאפח) וראה לעיל בהערה ח שהסכמנו לפרשנות מהר"י קאפח לדברי הרמב"ם בפה"מ, אולם הערנו, שהרמב"ם במשנ"ת חזר בו מביאור זה, והרמב"ם במשנ"ת סובר, שטבעת שאין עליה חותם, או מחט שאינה נקובה, נחשבים מתכשיטי האישה, והטעם שלא תצא בהם שמא תראה אותם לחברותיה. כיון שכן, אף איש שיצא במחט נקובה, לא ניתן לבאר שהטעם שפטור, מפני שיש ספק שמא מחט נקובה היא מתכשיטי האיש. ועוד, שאין להשוות בין מחט שאינה נקובה באישה שהיא מתכשיטיה, לבין מחט נקובה באיש, שהרי מחט נקובה אינה תכשיט אף באישה, וכל שכן שאינה תכשיט באיש. וראה להלן הלכה כא, חייט שיצא במחט נקובה התחובה בבגדו, אף שדרכו לצאת כך, פטור, מפני שהולכים אחר רוב בני אדם, ואין דרכם לצאת במחט נקובה התחובה בבגדם, ומההלכה שם משמע, שאיש שיצא במחט נקובה, הטעם שפטור מפני שהוציא שלא כדרכו, וכפי שכתבנו בביאור ההלכה, ולא מפני שהיא מתכשיטיו.

        מה שכתבנו, לדייק מהלכה כא, שהטעם שאיש שיצא במחט נקובה פטור, מפני שהוציא שלא כדרך המוציאים. מהר"י קאפח דחה דיוק זה, וביאר ששם מדובר במחט מיוחדת של החייט בעל האומנות, ויש לחייט סוגי מחטים שונים, של עור או שק או סוגי בגדים שונים, והם אינם תכשיט לו, אבל מחט נקובה לאיש שאינו חייט, יש ספק שמא היא מתכשיטיו. (ע"כ מהר"י קאפח) ואנו העדפנו לומר, שיש להשוות את מחטו הנקובה של החייט, למחט נקובה של סתם אדם שאינו חייט, וכשם שמחט נקובה אינה תכשיט לחייט, כך אינה תכשיט לסתם אדם. ואדרבה, כל דבר שהוא מיועד לאדם בעל מלאכה, הוא נחשב תכשיט לו, יותר מדבר שאינו מיועד לאדם הדיוט, והוא נושא אותו עליו באופן אקראי.

[13]      ראה הלכות מקוות (ב,ה).

[14]      בהלכה הקודמת הובאו שתי סיבות שמחמתם לא תצא עם דבר לרשות הרבים. א- שמא תראה לחברותיה. ב- שמא יהיה דבר המונח עליה ברפיון וייפול. ובהלכה שלפנינו הובאה סיבה נוספת, שמא תחלוץ את הדבר לצורך טבילה.

[15]      לשון הרמב"ם: "ולא בציץ שמנחת בין עיניה". וביארנו על פי פה"מ שבת (ו,א).

[16]      לשון הרמב"ם: "ולא בציץ שמנחת בין עיניה; ולא בלחיים של זהב שיורדין מן הציץ על לחייה, בזמן שאינן תפורין זה בזה". וביאר מהר"י קאפח (הערה יג) על פי פה"מ שבת (ו,א), שהכוונה שהציץ והלחיים אינם תפורים לסבכה [=מטפחת ראש]. לשון הרמב"ם בפה"מ: "ואמרו בזמן שאינן תפורין, רצה לומר שאין אותה הטוטפת או הסנבוטין תפורין בשבכה שמכסה בה את ראשה". מפני שרק אם הם תפורים לסבכה לא ייפלו ממנה, וכן הוא להלן בהלכה י. אולם אין כוונת הרמב"ם שאם הציץ והלחיים תפורים זה בזה כבר אין לחשוש שייפלו ממנה, שהרי בהלכה י כתב הרמב"ם שצריך שיהיו תפורים לסבכה, ורק באופן זה מותר. ועוד, אם הלחיים תפורים לציץ, והציץ אינו תפור לשום דבר, עדיין יש לחשוש שהציץ ייפול, שהרי אינו קשור לכלום. מה שכתבנו, מתאים לביאור מרכבת המשנה חלמא, שכתב שהציץ תפור בסבכה והלחיים תפורים בציץ, ונמצא שהרמב"ם סובר כשיטת רש"י והראב"ד. שלא כמ"מ שכתב שלדעת הרמב"ם די שהציץ והלחיים יהיו תפורים זה בזה, ואינו צריך שיהיו תפורים לסבכה, ולשיטתו הרמב"ם חולק על רש"י והראב"ד.

[17]      שלא ייפלו בתוליהם.

[18]      כתב רש"י (שבת נט,ב): "אבל נזמי האוזן מותרין [=מותרת לצאת בהם] לכתחלה, דטריחא לה מילתא למישלף ואחויי [=מפני שיש לה טירחה מרובה לשלוף אותם ולהראותם], מפני שאזניה מכוסות בקישורין".

[19]      זרוע היד שלה.

[20]      ביארנו את ההלכה על פי פה"מ שבת (ו,ג).

[21]      בשן של זהב יש מקום לחשוש שמא תשלוף אותה להראות לחברותיה, [וכפי שכתב הרמב"ם בסוף ההלכה שזהו טעם האיסור], ואילו בשן של כסף, אינה מקום לחשש זה, מפני שהיא דומה לשאר השיניים. וכך כתב רש"י (שבת סה,א ד"ה אבל של כסף).

        כתב מהר"ח כסאר, שבזמננו שהשיניים התותבות קבועות, ואין דרך הנשים לשלוף אותן ולהראותן לחברותיהן, מותר בכל עניין, בין שן של כסף ובין שן של זהב.

[22]      נתבאר בהלכות עירובין (א,א-ה).

[23]      כתב המ"מ: "והטעם [שאסרו חכמים על האישה לצאת עם תכשיטים אלו בחצר, למרות שמוציאה תכשיטים אלו דרך מלבוש ולא דרך משא, וטעם איסורם שמא תשלוף ותטלטלם, והרי אין גוזרים גזירה לגזירה], נראה לי, שהם אסרו לצאת בהן לחצר מפני שידוע שאין מוציאים שום דבר מן הבתים לחצרות שאינן מעורבות מפני גזרת חכמים כמבואר פ"א מהלכות עירובין. ואלו שהן דרך מלבוש ותכשיט בדין היה שיהיו מותרים להוציאן שהרי אפילו ברה"ר לא נאסרו אלא מפני חשש שמא יטלטלם ד' אמות ברה"ר ובחצר אין בו אותו חשש, אבל חשו חכמים שאם אתה מתיר להוציאן לחצר דרך תכשיט יאמרו אף לרה"ר מותר שהרי שאר דברים כשם שאסורין להוציאן לרה"ר כך אסורים להוציאן לחצר. ואלו שהן מותרין להוציאן לחצר הרי הן כמלבוש גמור ואף להוציאן לרה"ר מותר ומפני כך גזרו להוציאן לחצר ושלא להתקשט בהן בחצר מפני חשש זה והכל גזרה אחת היתה, כך נראה לי טעם הענין".

[24]      אם הוציאה בקבוק בושם ריק חייבת מהתורה, ואם הוציאה אותו עם בושם אסורה מדברי חכמים, כמו שנתבאר בהלכה ז.

[25]      ראה הלכות מקוות (ב,ה).

[26]      ראה הלכה ו.

[27]      ביארנו על פי רש"י (שבת נט,ב).

[28]      מה שהוספנו כאן על לשון הרמב"ם, ועוד שאין לחשוש שהכליל ייפול ממנה מפני שהוא קשור היטב על ראשה, זה כדי להסביר מדוע בכליל לא חששנו שמא ייפול, ואילו לעיל בהלכה ו, בעטרת של זהב שמניחה בראשה [=בתכשיט שהוא כמו כתר מזהב על ראשה, בצורת העיר ירושלים] חששנו שמא ייפול.

[29]      טעם זה מבאר את סיבת ההיתר לכל שלושת המקרים שנזכרו בהלכה, והטעם מביאור הרב צדוק.

[30]      במשנה נזכרו הלכות אלו לגבי האישה, וכך הדין גם באיש.

[31]      בדברי הרמב"ם לא נזכר זנגביל וקינמון, והוספנוהו מהתלמוד שבת (סה,א).

[32]      ואם ישאל השואל, מדוע בהלכה שלפנינו בפלפל שחור או בגרגר מלח, אף שהם לריח הפה אסור לצאת בהם בשבת, אלא צריך לצאת בהם קודם כניסת השבת, ואילו במצטכי, כשהוא לריח הפה מותר לצאת בו אפילו בשבת? וזה לשון הרמב"ם להלן (כא,כד): "אין לועסין את המצטכי, ואין שפין את השיניים בסם בשבת, בזמן שמתכוון לרפואה; ואם נתכוון לריח הפה, מותר". נשיב לו, שהמעיין יראה, שהרמב"ם בפרק כא, לא הזכיר דיני הוצאה, אלא דיני רפואה, וכתב, שאם לועס מצטכי לשם רפואה בשבת אסור, ואם לועסו לשם ריח הפה מותר. ודרך לועסי המצטכי ללועסו זמן קצר, מפני חריפות השרף, ובזמן מועט המצטכי יסיר את ריח הפה, ולפיכך לא הזכיר שם הרמב"ם דיני הוצאה. וחכמים דיברו בהווה, ולא גזרו איסור על לעיסת המצטכי בשבת, מפני שאין מצוי לצאת בו מרשות לרשות. שלא כמו פלפל שחור או גרגר מלח, שדרך בני אדם למצוץ אותם זמן מרובה, ולצאת בהם מרשות לרשות, ואסרו חכמים לתת אותם לפיו בשבת, ולצאת בהם מרשות לרשות.

        ולעומת זאת, מהר"י קאפח (הערה כו) השווה את ההלכה שלפנינו להלכה להלן (כא,כד), אין לועסין את המצטכי בשבת. ולמד מההלכה שם, שהביאור למה שכתב הרמב"ם בהלכה שלפנינו "ולא תתן לכתחילה בשבת" הוא, כשבדעתה לצאת לרשות אחרת, אז לא תתן לתוך פיה כדי להוציא את הפלפל או גרגר המלח, אבל כשהיא בבית מותר לה לתת לכתחילה פלפל או גרגר מלח, כשם שמותר ללעוס את המצטקי.

        ואנו העדפנו לבאר על פי המשנה שבת (ו,ה): "יוצאה אשה... בפילפל ובגרגיר מלח ובכל דבר שתתן לתוך פיה, ובלבד שלא תתן לכתחלה בשבת, ואם נפל לא תחזיר". משמע מלשון המשנה, שיש איסור לתת את הפלפלת או גרגר המלח לכתחילה לפיה בשבת בכל אופן, ועוד הדגישה המשנה שאם נתנה לפיה ונפלו לארץ, אסור לה להחזירם לפיה בשבת. מכאן שכל ההיתר לתת דברים אלו לפיה הוא רק קודם השבת, ואז יכולה לצאת בהם מרשות לרשות, כי זהו דרכם של בני אדם למצוץ דברים אלו זמן מרובה, ולצאת בהם מרשות לרשות, אבל  בשבת אסורה לתת דברים אלו לתוך פיה, שמא תגיע מחמת כך להוצאה מרשות לרשות, כדרך בני אדם, ותיראה כמערימה להוציא דברים אלו בשבת.

[33]      מה שכתבנו שטעם האיסור לצאת בפלפל או מלח או שאר מה שנזכר בהלכה שלפנינו, כשנותנת אותו לתוך פיה בשבת, מפני שנראית כמערימה להוציא דברים אלו בפיה בשבת, הוא על פי דברי תוספות (שבת סד,ב ד"ה ובלבד) שכתבו טעם זה. אלא שתוספות ביארו שטעם זה שייך גם לכל הדוגמאות שנזכרו בהלכה הקודמת, ולדעתם גם בהלכה הקודמת צריך שלא ייתן דברים אלו בשבת, וכשיטתם כתב מהר"ח כסאר; ואנו כתבנו שיש לחלק בין ההלכה שלפנינו להלכה הקודמת, וצמר גפן שנותנת באוזנה או בסנדלה או בנידתה נחשב כבגד פנימי, מה שאין כן פלפל או מלח שבתוך פיה, ולפיכך יש לחלק בין ההלכות.

[34]      כתב הרמב"ם בפה"מ שבת (ו,ז): "פריפה זו היא בשבת, לפי שאין בה קשירה, אלא כריכת חוט בלבד".

[35]      ואם ישאל השואל, מדוע מותר לצאת עם רדיד פרוף, ולא חששנו שיאמרו שפרף את האגוז כדי להוציאו מרשות לרשות, ורק אם היה בדעתו במפורש להערים אסרו חכמים את הדבר, ואילו בפלפל שחור ובגרגיר מלח שנזכרו בהלכה לעיל, אסרו חכמים בכל אופן לצאת עימם מרשות לרשות, אף שנתנה אותם לתוך פיה כדי להעביר ריח הפה, משום שחששנו שיאמרו שהיא מערימה להוציא דברים אלו בפיה מרשות לרשות? נשיב לו, שבפלפל שנותנת לתוך פיה, בני אדם אינם יודעים לאיזו מטרה הוציאה אותו, ולפיכך לא תתן לכתחילה בשבת, שלא תיראה כמוציאה דברים בפיה בשבת, מה שאין כן בפורפת על האבן או האגוז, נראה בבירור שמוציאה לשם כפתור, ואין לחשוש להערמה, אלא אם התכוונה לכך במפורש. השאלה והתשובה, הם מתוספות שבת (סד,ב ד"ה ובלבד).

[36]      יתבאר להלן (כה,ו).

[37]      ביארנו על פי אורה ושמחה, שלא כדברי הגהות מיימוניות שביאר שפרפה מערב שבת. ומהלכה זו נלמד, שהעובר ומטלטל מוקצה בשבת ועשה מעשה הגורם היתר לטלטול המוקצה, לא אסרו עליו ליהנות ממעשיו בשבת, שלא כמו העושה שאר איסורי שבות, אף שאסורים רק מדברי חכמים, אסור לו ליהנות ממעשיו בשבת.

[38]      לשון הרמב"ם: "ובמוך ובספוג שעל גבי המכה, ובלבד שלא יכרוך עליהן חוט או משיחה". וביאר מעשה רקח, שאין כוונת הרמב"ם לאסור את הידוק המוך או הספוג למכה על ידי שיכרוך עליהם חוט או משיחה, שהרי לעיל בהלכה יא, כתב הרמב"ם שמותר לאישה לצאת במוך שבאוזנה או בסנדלה והוא שיהיה קשור, מכאן שמותר לקשור את המוך בחוט, אלא יש לבאר את לשון הרמב"ם בהלכה שלפנינו, שלא יכרוך עוד חוט או משיחה על המוך או הספוג למנוע את שפשופם ושחיקתם, וזהו שכתב הרמב"ם 'ובלבד שלא יכרוך', ולא כתב 'ובלבד שלא יקשור'.

[39]      כתב הרמב"ם בפה"מ עוקצין (ב,ד): "וקלפה החיצונה בבצל היא הדקה מאד שאין יותר דקה ממנה, והיא כעין לבוש, והיא נופלת כשמתיבש הבצל, והיא שכאשר נותנים אותה הרופאים על הנפיחויות אם נפתחו, מושכת מהן את המוגלה בחוזק".

[40]      ביארנו אספלנית על פי פה"מ כלים (כח,ג).

[41]      ביארנו מלוגמה על פי פה"מ שביעית (ח,א), וזה לשון הרמב"ם שם: "ומלוגמא, מלה מורכבת מלא לוגמא, ולוגמא שם כל צד מצדדי הפה, ר"ל לעיסת אוכל, לפי שדרך ללעוס לעיסה אחת חטים או תאנים או זולתם ושמים על הנפחים והפצעים שבגוף".

[42]      ביארנו רטייה על פי פה"מ עירובין (י,יג).

[43]      פה"מ שבת (ו,י): "לפי שהכלל אצלינו כל שיש בו משום רפואה אין בו משום דרכי האמורי, ולא עליו אמר הכתוב ולא תלכו בחקות הגוי...". כתב הרמב"ם במו"נ (ג,לז): "ולהרחיק מכל מעשי הכשפים הזהיר מלעשות דבר ממנהגיהם, ואפילו ממה שתלוי במעשי הפלחה והרעיה ודומיהן, כלומר: כל מה שאומרים שהוא מועיל, ממה שאין העיון הטבעי מחייבו, אלא נוהג לפי דמיונם בדרך הסגולה, והוא אומרו: ולא תלכו בחוקות הגוי, והם שקוראים אותם ז"ל דרכי האמורי, מפני שהם ענפי מעשי המכשפים, לפי שהם דברים שאין הגיון טבעי מחייבם, והם מושכים לעשיית הכשפים אשר הם נשענים לדברים כוכביים בהכרח, ויתגלגל הדבר לרוממות הכוכבים ועבודתם, ואמרו בפירוש, כל שיש בו משום רפואה אין בו משום דרכי האמורי, כוונתם שכל מה שמחייב אותו העיון הטבעי הוא המותר, וזולת זה אסור. ...ואל יקשה עליך אותן שהתירום כגון מסמר הצלוב ושן השועל, כי אלה באותן הזמנים חשבו בהן שהוכיחם הניסיון, ולכן נעשו משום רפואה... שכל דבר שנתאמת ניסיונו כגון אלו, ואף על פי שאין ההגיון מחייבו מותר לעשותו, והרי הוא משום רפואה, והרי הוא ככל המרפים את המעיים. והבן אתה המעיין את המופלאות הללו שבדברי והישמר בהן, כי לווית חן הם לראשך וענקים לגרגרתיך".

[44]      הטעם על פי רש"י שבת (ס,א, ד"ה שאינו מן המומחה). טעם זה הולך גם על כל הדברים שיבואו בהלכה הבאה.

[45]      ביארנו אבן תקומה על פי מהר"י קאפח (הערה לד).

[46]      הטעם על פי רש"י שבת (ס,א, ד"ה שאינו מן המומחה).

[47]      העיקרון שאם הוציא דרך מלבוש הרי הוא פטור, נזכר לעיל בהלכה א ובהלכה ה.

[48]      כמו שנתבאר בהלכות תפילין (ד,י).

[49]      ראה להלן (כו,יד), שם נתבאר שמותר לטלטל את התפילין בשבת במקום שאין בו איסור הוצאה, ובהלכה שלפנינו נתבאר שאסור לכתחילה לצאת בהם לרשות הרבים, או ארבע אמות ברשות הרבים.

        בהלכה שלפנינו ביארנו, מדוע היוצא בקמיע שאינו מומחה, או בתפילין, בשבת, פטור אבל אסור, פטור מפני שהוציא דרך מלבוש, אבל אסור, שמאחר שאין הדרך לצאת איתם בשבת, אינם נחשבים כתכשיט לאדם. ביאורינו על פי רש"י, כמו שכתבנו בהערות לעיל. ולעומת זאת, מהר"י קאפח כתב (הערה לג), פטור מפני שהוציא דרך מלבוש, אבל אסור, מפני שאין בהם צורך היום.

[50]      הטעם על פי רש"י שבת (ס,א).

[51]      לשון הרמב"ם: "ואין הקיטע יוצא בקב שלו". ואנו הוספנו על דבריו, אבל מותר לקיטע לצאת בסמוכות שלו. והוא על פי המשנה שבת (ו,ח): "הקיטע יוצא בקב שלו דברי רבי מאיר, ורבי יוסי אוסר [הלכה כרבי יוסי]. ...סמוכות שלו... ויוצאין בהן בשבת ונכנסין בהן בעזרה".  וכתב שם הרמב"ם בפה"מ: "...וכיון שהזכיר את הקב והוא רגל של עץ שעושה לו הקיטע [=שלדעת רבי מאיר מותר לצאת בה, ולדעת רבי יוסי אסור], והזכיר סמוכות שלו שמותר לצאת באותן הסמוכות בשבת מפני שהן קבועין, ושמותר להכנס בהן לעזרה ואינן דרך בזיון כמו סנדל ומנעל שאסור להכנס בהן להר הבית כולו כמו שביארנו בסוף ברכות, דבר גם על סמוכות של כסא איזה כסא שיהיה...". וכתב מהר"י קאפח (הערה לט): "והנה ברור שרבנו מפרש סמוכות שלו של קטע ולא של קב, שהקב אסור לצאת בו והסמוכות מותרין, וכתב שהסמוכות קבועין, ברור שאין הסמוכות הללו מקלות אלא כעין כריות המרפדות מקום קטיעת הרגל כדי שיוכל לדרוך על הארץ ואינן נשמטות מרגלו ולפיכך מותר להכנס בהן למקדש".

        והמשיך שם מהר"י קאפח לבאר, שדוקא עם סמוכות הצמודות למקום הקטיעה מותר לצאת, אולם לא נזכר בדברי הרמב"ם שכל דבר הנצרך להילוך הקיטע מותר לו לצאת איתו לרשות הרבים, כגון שני המקלות שבעזרתם מהלך ברשות הרבים ואינו יכול ללכת בלעדיהם. אלא כאמור, אסור לקיטע לצאת עם שני המקלות שלו לרשות הרבים (ע"כ מהר"י קאפח).

        שלא כהגהות מיימוניות בשם ספר התרומה, שהתיר לקיטע לצאת עם שני מקלות לרשות הרבים, ממפני שאינו יכול להלך בלעדיהם. וכך כתב המ"מ: "ומתוך זה [=מתוך דברי המשנה שהתירה לצאת עם סמוכות], העלו המפרשים שכל שאי אפשר לו לילך כלל בלתי אותו דבר מותר לצאת בו. וכן התיר ר"ת ז"ל, למי שנכווצו גידי שוקיו לצאת במקלו שבידו. ע"כ בחדושי הרשב"א ז"ל". וכך פסק השו"ע (שא,טו).

[52]      ביארנו על פי פה"מ שבת (ו,ח).

[53]      השווה להלכות לעיל (א ה יד). ומהר"י קאפח (הערה מ) כתב, שהטעם שפטור מפני שהוציא כלאחר יד, ראה לעיל (יב,יג).

[54]      לשון הרמב"ם: "יוצאין בפיקריון ובציפה שבראשי בעלי חטטין. אימתיי – בזמן שצבען וכרכן, או שיצא בהן שעה אחת מבעוד יום". מה שכתבנו שיצבעם בצבע שחור, ויקשרם בחוט שיהיו מקובצים, הוא על פי רבנו פרחיה (שבת נ,א). ומה שכתבנו, שיצא בהם לחוץ להראות שאינו מתבייש לצאת בהם כך, גם כשאינם צבועים וקשורים, הוא על פי דבריו שם. ומה שכתבנו שפיקריון הוא פיאה נכרית, כך פירש רב האי גאון, הובא ברבנו חננאל שם, ובמ"מ בהלכה שלפנינו, וכך פירש מהר"י קאפח (הערה מא). ומה שכתבנו שפקריון הוא מפשתן וציפה הוא מצמר, זה על פי רש"י שבת (נ,א).

[55]      ביארנו על פי פה"מ נדרים (ז,ג); ופה"מ כלים (כט,א), ומהר"י קאפח (הערה מב).

[56]      כר - כרית שאדם שם תחת ראשו בעת השינה. כסת - מה שאדם נותן אחורי גבו כשהוא יושב כדי להשען עליה (על פי פה"מ כלאיים ט,ב, על פי תרגום מהר"י קאפח בהערות שם).

[57]      יהודי ספרד ואשכנז, נוהגים להתעטף בטלית כאשר שני קצותיה מקופלים על שתי כתפיהם, שלא כמו יהודי תימן, שנוהגים להתעטף בטלית כאשר ראשם וגבם מכוסה בה, וקצות הטלית משולשלים לפניהם בתוך שתי ידיהם, או בצידיהם, לכיוון הקרקע.

[58]      הוספנו זאת מהמ"מ.

[59]      בהלכה הקודמת נתבאר, שטלית שמתעטף בה, שהיתה מקופלת בתוך כפות ידיו או על כתפיו, תלוי הדבר האם קיפלה שלא תתלכלך או תיקרע שהוא אסור, ואם להתנאות הוא מותר. ובתחילת ההלכה שלפנינו נתבאר, שאם לא התעטף בטלית, אלא הניחה מקופלת על כתפו, הרי היא משא, וחייב. אולם אם עטף את צווארו בטלית כמו צעיף, וכן אם לבש צעיף המיועד לכך על צווארו, פשוט וברור שאינו נחשב כמשא, מפני שהוא בגד המצוי בכל המקומות.

 

להלן, תיאור סוגי עיטוף שונים בטלית, שנהגו יהודי תימן:

        א. עיטוף ראשו ורובו. הוא העיטוף של הברכה, ועיטוף זה היה העיטוף הרגיל בזמן התפילה, ובמיוחד הקפידו עליו כולם בזמן תפילת העמידה.

        ב. עיטוף הגוף מבלי לכסות את הראש, כאשר אורך הטלית מגיע עד למטה מברכיו, גם הוא העיטוף הרגיל בזמן התפילה, כאשר אדם לא מכסה את ראשו. אבל בתפילה שום אדם אינו משלשל את טליתו מעל כתפו לאחריו כי זה אינו כבוד כלל וכלל.

ג. עיטוף הגוף מבלי לכסות את הראש, כאשר אורך הטלית משולשל מעל שתי כתפיו לאחריו, צד ימין על כתף שמאל ומשם משתלשל לאחריו, וצד שמאל על כתף ימין ומשם משתלשל לאחריו.

ד. עיטוף הגוף מבלי לכסות את הראש, כאשר אורך הטלית משולשל לאחריו על כתף אחד, כתף שמאל. עיטוף זה היה העיטוף הרגיל של אדם ההולך בשוק וטליתו עליו, ובכדי שלא יכשלו רגליו באורך הטלית, היתה הטלית משולשלת לאחריו על כתף אחד, וכך היה ההילוך נח.

        ה. הנחת הטלית על הכתף מבלי להתעטף בה, היתה יוצרת שני תאים בקפליה, והיה דרכם לאחסן באותם תאים תבואה ופירות או ספר לימוד וכיכר מצוה. וגם סתם בני אדם הלכו בשוק כאשר הטלית מונחת על כתפם מבלי להתעטף בה כלל.

        ו. העיטוף האשכנזי, כלומר קיפול אורך הטלית על הכתפיים, היה נחשב עיטוף של כבוד וסלסול, והחתן בשבעת ימי המשתה היה מתעטף כך לכבוד ולתפארת.

 

        נעתיק מהתלמוד מסכת שבת (קמז,א), ונבאר בסוגריים מרובעות על פי העיטופים שנמנו למעלה:

        אמר רב יצחק בר יוסף אמר רבי יוחנן: היוצא בטלית מקופלת מונחת לו על כתיפו בשבת - חייב חטאת.

        [ביאר רבנו חננאל (שבת נח.), שעיטוף זה הוא עיטוף ה' שמנינו למעלה, כשאינו מתעטף כלל וכלל, אלא הטלית מונחת לו על הכתף בלבד, ולפיכך חייב חטאת, כי הטלית עליו כמשאוי ולא כבגד. וכך כתב גם הב"י בסי' שא (סעי' כט,א), שזוהי שיטת רבנו חננאל.

        ורש"י פירש (ד"ה בטלית מקופלת), "לאחר שנתנה על ראשו, הגביה שיפוליה על כתפיו" כלומר כעין עיטוף א', אלא שהטלית אינה מכסה את גבו, אלא אסף את כל רוחב הטלית על כתפיו, ואינה משולשלת כלום לאחריו על גבו. ולא ביארנו כרש"י, מפני שעיטוף א' ללא שיכסה את גבו בטלית, הוא לבישה גמורה, ולא יהיה גרוע מלובש צעיף, וודאי שצעיף אינו נחשב משא]

        תניא נמי הכי סוחרי כסות היוצאים בטליתות מקופלות ומונחות על כתיפן בשבת - חייבין חטאת. ולא סוחרי כסות בלבד אמרו, אלא כל אדם, אלא שדרכן של מוכרין לצאת כך...

        [לפי רבנו חננאל, יצאו סוחרי הכסות כשהטליתות מקופלות ומונחות על כתף אחת, ואילו לפי רש"י יצאו סוחרי הכסות כשהטליתות מקופלות על שתי הכתפיים שלהם, כעין עיטוף יהודי תימן בתפילה מבלי שיכסו הטליתות את הגב]

        עולא איקלע לבי אסי בר היני, בעו מיניה: מהו לעשות מרזב בשבת? אמר להו, הכי אמר רבי אלעי: אסור לעשות מרזב בשבת. מאי מרזב? - אמר רבי זירא: כיסי בבלייתא.

        [מרזב הוא עיטוף ג' שכתבנו, כי על ידי שלשול קצוות הטלית לאחור על שתי הכתפיים, צד ימין על כתף שמאל וצד שמאל על כתף ימין, נוצרים שני תאים מאורכים, ואותם תאים נראים כשני מרזבים, וכך נהגו להתעטף בבבל, והיו אותם כיסים נקראים כיסים בבליים. וכך פירש הגר"א (הובא בביאור הלכה סימן שא סעי' לא, ד"ה וקיפלה מכאן).

      ורש"י פירש (ד"ה כיסוי בבלייתא), מרזב, שיוצאים מהטלית ארבעה חוטים בארבע קצותיה, ותופס את קצות הטלית על ידי אותם חוטים, וקושר אותם בכתפו, ובכך יוצר שני כיסים אחד לימינו ואחד לשמאלו, ואסור הדבר משום מתקן כלי. ולא ביארנו כרש"י, מפני שהתלמוד בא ללמדנו על עיטוף שיש בו משום משא של כנפות הטלית בשבת, ולא על יוצר כלי על ידי קשירת חוטים לכתפיו בשבת]

        רבי ירמיה הוה יתיב קמיה דרבי זירא. אמר ליה: הכי מאי? אמר ליה: אסור. והכי מאי? - אמר ליה: אסור. אמר רב פפא: נקוט האי כללא בידך: כל אדעתא דלכנופי - אסור, כל דלהתנאות - שרי.

        [ר' ירמיה היה יושב לפני ר' זירא, והראה צורות שונות של עיטוף, הוא שלשל את טליתו על כתפיו לשני הצדדים (עיטוף ג'), וגם שלשל את טליתו לצד אחד (עיטוף ד'), וגם הגביה את שולי טליתו מהרצפה ותפסם בידו, וכך נוצר כפל לפניו אבל מבלי להשליך את הטלית על הכתף לאחור [עיטוף שלא נזכר למעלה, אבל נזכר ברמב"ם, כי בסה"כ מגביה את שולי הטלית מהרצפה], והשיבו ר' זירא כי בכל אותם צורות אסור לצאת בשבת, כי אינו יוצא בטלית כדרך לבישתה עטוף ראשו ורובו, אלא בדרכים שהם נראים כמשאוי.

        לאחר מכן הביא התלמוד כלל שנקבע על ידי רב פפא, אם עשה כך בכדי להתנאות, הוא דרך מלבוש, וכך מנהג אנשי המקום להתנאות ומותר, ואם עשה כך בכדי להגביה את הטלית מהרצפה, הוא דרך משאוי ואסור].

        כי הא דרב שישא בריה דרב אידי מתנאה בסדינו הוה.

        [רב שישא היה מתנאה בטליתו על ידי שלשול על כתפיו, ועשה כך בחול, ומכאן שזה דרך לבישתו, וגם בשבת מותר]

        כי אתא רב דימי אמר: פעם אחת יצא רבי לשדה, והיו שני צידי טליתו מונחין על כתיפו. אמר לפניו יהושע בן זירוז בן חמיו של רבי מאיר: בזו לא חייב רבי מאיר חטאת! אמר ליה: דקדק רבי מאיר עד כאן? שלשל רבי טליתו.

        [פירש רש"י (ד"ה שני צידי טליתו), שרבי הלך בשדה כשצידי טליתו, כלומר שני קצות הטלית הסמוכים לארץ מימינו ומשמאלו, היו מונחים על כתפו, כלומר עיטוף ו', העיטוף האשכנזי, וכאשר שמע רבי כי ר' מאיר הקפיד על כך הוא שלשל טליתו לצדדיו, כלומר הוריד את קיפול הטלית מכתפו, כך שאורך הטלית היה משולשל כלפי מטה.

        וכבר התלמוד הביא למעלה את הכלל של רב פפא, אם להתנאות מותר ואם להגביה את שולי הטלית הוא משאוי ואסור, ורבי עשה כך להגביה את שולי הטלית ולפיכך הוא אסור].

       

        פסק הרמב"ם בהלכות שבת יט,יח-יט:

      יח. ...המתעטף בטליתו, וקיפלה מכאן ומכאן בידו או על כתפו - אם נתכוון לקבץ כנפיו, כדי שלא ייקרעו או שלא יתלכלכו - אסור; ואם קיבצן להתנאות בהן, כמנהג אנשי המקום במלבושן - מותר.

      יט. היוצא בטלית מקופלת ומונחת על כתפו, חייב. ...

        הל' יט עוסקת כאשר אינו מתעטף כלל בטלית, אלא הטלית מקופלת ומונחת על כתפו (עיטוף ה'), כפירוש רבנו חננאל, וברור שהוא משאוי, וחייב חטאת.

        הל' יח עוסקת כאשר התעטף בטלית את גופו, ואת כנפות הטלית [שולי הטלית, האורך של הטלית] הוא קיפל בידו או על כתפו. הקיפול בידו הוא עיטוף שהזכרנוהו בשאלות ששאל ר' ירמיה את ר' זירא, כי לוקח את שולי הטלית ומגביה אותם מהרצפה בידיו, ובכך נוצר כפל בטלית לפניו, והקיפול על הכתף הוא עיטוף ו' העיטוף האשכנזי, שנזכר בדברי רבי. וכבר ביארנו שעל כך הובא הכלל של רב פפא, אם להתנאות מותר ואם להגביהם שלא יתלכלכו או יקרעו אסור, וזהו פסק הרמב"ם.

       

        ואם ישאל השואל, מדוע השמיט הרמב"ם את דין המרזב, שהרי בתלמוד נזכר שמרזב אסור, והרמב"ם לא הזכיר זאת? תשובה: מרזב הוא שלשול הטלית על שתי הכתפיים, עיטוף ג' או עיטוף ד', והוא בכלל מה שהזכיר הרמב"ם, קיפלה על כתפו, כלומר עיטוף ו' העיטוף האשכנזי, והכלל ההולך על כל סוגי העיטוף, גם על מרזב, הוא, אם להתנאות מותר ואם להגביהם שלא יתלכלכו או יקרעו אסור.

       

        ומהר"י קאפח כתב (הערה מח), מדוע היוצא בטלית בשבת כשהוא מתעטף בה כמו מרזב, פטור אבל אסור, מפני שגם כמרזב דרך מלבוש הוא, אלא שאינו דרך מלבוש של שבת אלא של חול, ואין שום אדם לובש טליתו בשבת כך, ונראית בשבת כמשוי, ולפיכך פטור אבל אסור. וכך היה נהוג בתימן ביום חול רבים לבשו טליתותיהם כמרזב, אך לא בשבת בשום אופן.

[60]      'סודר' הוא בגד המכסה את ראשו וכתפיו, שלבשוהו המכובדים, ועד ימינו יש כאלו הלובשים אותו.

[61]      מה שכתבנו, שהטעם שצריך שיהיה בסודר כדי לעטוף ראשו ורובו, הוא כדי שלא יפול הסודר ממנו, על פי מהר"י קאפח (הערה נ).

[62]      בערבית, חוטים משולשלים אלו נקראים 'הִדֻבּ' (פה"מ כלים כט,א), ומנהג יהודי תימן לעשות מחוטים אלו רשת מעוצבת לנוי.

[63]      ביאר מהר"י קאפח (הערה נב), שכוונת ההלכה באומרה שאין חוטי המלל עשויים לנוי, כגון שהסתבכו החוטים זה בזה, ובמצבם הנוכחי אין בהם נוי. (ע"כ מהר"י קאפח) אולם נראה לבאר אחרת, וכוונת ההלכה לומר, אף שחוטי המלל ארוכים ולכאורה יש להם חשיבות בפני עצמם, ואף שבמצבם הנוכחי, כלומר חוטי שתי ארוכים המשתלשלים מהטלית, אין בהם נוי, למרות זאת הם בטלים כלפי הטלית, ואין איסור להוציאם. ולא התכוונה ההלכה לומר, אף שהם ארוכים, אף שהם מסובכים זה בזה, אלא התכוונה לומר, אף שהם ארוכים, ובמצבם הנוכחי אין בהם נוי.

[64]      בין אם הפסול של הציציות הוא, שהטיל ציציות רק בשלש כנפות, וחסרה ציצית בכנף הרביעי, שבדעתו להשלים את הציצית בכנף הרביעית, ולהשתמש בציציות הקיימות עכשיו, ובמה שיוסיף; ובין אם הפסול הוא, שנחתך חוט מעיקרו בציציות שבכל הארבע כנפות, שצריך להתיר את כל הציציות ולהחליף בהם חוט, שהוא רוצה בקיומם של חוטי הציציות הקיימים, שישתמש בהם ויחליף בהם את החוט הקרוע ויעשה מכולם ציצית כשירה, ולפיכך הם נחשבים כמשא.

        וראה מהר"ח כסאר, שדייק מרבנו חננאל, שרק אם הטיל שלש ציציות בשלש כנפות, וחסרה ציצית בכנף הרביעי ובדעתו להשלימה, וכן אם נפסלו חוטי הציציות בחלק מהכנפות, ובדעתו לתקן את חוטי הציצית בכנפות הפסולות, רק אז הוא חייב, מפני שהוא רוצה בקיומם של הציציות הכשרות הקיימות במקצת הכנפות; אבל אם נפסלו חוטי הציציות בארבע הכנפות, הרי הוא פטור, כיון שצריך להחליף לגמרי את החוטים הקיימים, והם בטלים כלפי הטלית ואינם חשובים אצלו.

        ואנו ביארנו, שגם אם נפסלו חוטי הציציות בארבע כנפות, מחמת שנחתך בהם חוט מעיקרו, אין חוטי הציציות בטלים כלפי הטלית, מפני שרוצה בקיומם שיוסיף לכל כנף עוד חוט כשר, וישתמש בחוטים הקיימים לעשות מהם ציציות כשרות, ולפיכך גם באופן זה אין החוטים בטלים כלפי הטלית.

[65]      ציצית (ג,ז).

[66]      פה"מ נגעים (יא,י), והערת מהר"י קאפח שם.

[67]      ראה בשו"ת הרמב"ם (סי' רכ), שכך היא שיטת הרי"ף, וכלפי שיטתו מכוונים דברי הרמב"ם בהלכה שלפנינו.

[68]      טעם זה הוא על פי רש"י שבת (יא,ב, ד"ה בקיסם שבאזנו).

[69]      קוצים גדולים שאפשר לתלות אותם בחוט.

[70]      מה שביארנו בצורך בעלי האומנות לצאת בדברים אלו, הוא על פי רש"י, הובא במ"מ.

[71]      ראה לעיל (יב,יג).

[72]      מי שזבה הפרשה חולנית ממקום יציאת שכבת זרעו.

[73]      נתבאר לעיל (א,ז).

[74]      מאחר שהשבת איננה זמן הנחת תפילין, ואינו מקיים בשעה זו מצוות הנחת תפילין, יכול להקדים להניח תפילין של ראש לפני תפילין של יד, והדבר נתון לשיקולו של האדם, אם ירצה יקדים של יד ואם ירצה יקדים של ראש. ומהר"י קאפח כתב (הערה נז), שצריך להקדים בכוונה את הנחת תפילין של ראש, לתפילין של יד, מפני שקדושתם חמורה, ואין הדבר נתון לשיקולו כמו שכתבנו.

[75]      כבר ביארנו (בהלכה יד), שמאחר והשבת איננה זמן הנחת תפילין, לפיכך לכתחילה לא יניח תפילין בשבת; ומחמת כך לכתחילה לא יצא לרשות הרבים עם תפילין אפילו דרך מלבוש, מפני שהם אינם נחשבים כתכשיט לאדם; אבל מותר לטלטל את התפילין בבית או בשאר מקומות שאין בהם איסור הוצאה, והם אינם מוקצה, מפני שיש עליהם תורת כלי, כמו שיתבאר (להלן כו,יד).

[76]      שגזרו הגויים על היהודים שלא יקיימו את מצוות התורה.

[77]      בהלכה הקודמת נתבאר, שאם מצא הרבה תפילין, ואין ביום זמן שיכניס את כולם בלבישה, יישב וישמרם ברשות הרבים עד צאת השבת. ואם הוא שעת השמד, יכסם ויניחם ויחזור ויקחם במוצאי שבת. ובהלכה שלפנינו נתבאר, מה יעשה אם מתיירא לשמרם ברשות הרבים מפני הליסטים. וההבדל שבין שעת השמד לסכנת ליסטים, שבשעת השמד אינו יכול להוליך את התפילין פחות פחות מארבע אמות, או ליתנם לחברו וחברו לחברו, מפני שאינו יכול להתעכב עם התפילין ברשות הרבים, שמא יתפסוהו, ולפיכך באין ברירה יניחם וילך. ואילו בסכנת ליסטים יכול להתעכב קצת עם התפילין, ולפיכך יוליכם פחות פחות מארבע אמות, או יתנם לחברו וחברו לחברו.

[78]      ההיתר לטלטל פחות פחות מארבע אמות, נתבאר לעיל (ו,כב; יג,י); ולהלן (כ,ז).

[79]      כגון שהיו לו כמה חצרות, זו לפנים מזו, יטלטלם בלבישה עד החצר החיצונית.

[80]      שגזרו הגויים על היהודים שלא יקיימו את מצוות התורה.

[81]      בהלכה שלפנינו, המוצא ספר תורה, הזכיר הרמב"ם  כיצד ינהג בשעת הסכנה, כלומר שעת השמד, אולם לא הזכיר כיצד ינהג אם היה מתיירא מפני הליסטים, ואנו הוספנו דין זה, על פי מה שנתבאר בהלכה הקודמת במוצא תפילין.

[82]      מה שכתבנו שיהיה הכתב לכיוון פנים הוא מהרב צדוק. וראה להלן (טו,כא), אף שם נזכר דבר זה.

[83]      על ידי שיכסה את הספר תורה בבגד, ימנע את בזיון הספר, שלא יראו בני אדם שמתעטף ביריעות הספר תורה.

[84]      רק כאשר הוציא את המחט או הקולמוס כשהוא תופס אותם בידו, חייב על הוצאה זו, כמו שנתבאר לעיל בהלכה כא, שאם הוציא בשבת חפצים כדרך בעלי אומנויות, אינו מתחייב מחמת כך, אלא הולכים אחרי דרך ההוצאה של רוב בני אדם; ולפיכך רק באופן זה אנו גוזרים שלא יוציא בידו סמוך לחשיכה, שמא יבוא לעבור על איסור תורה; אבל מותר לצאת בערב שבת עם מחט התחובה בבגדו, או קולמוס התפוס באוזנו, מפני שגם אם ישכח ויצא בהם בשבת, לא יעבור על איסור תורה (מ"מ על פי התלמוד שבת יא,ב). וראה עוד בהערה הבאה.

[85]      אבל אם הוציאו את המחט או הקולמוס, מבלי תשומת לב שהום מוציאים אותם, הרי הם בגדר מתעסק, מפני שעושים את המלאכה ללא מחשבה, ופטורים, כמו שנתבאר לעיל (א,יא) (רמב"ם לעם).

[86]      מה שכתבנו שגם שאר בני אדם שייך בהם דין זה, הוא על פי הב"י (סי' רנב) שכך ביאר בדעת הרמב"ם, וכך פסק בשו"ע (רנב,ו). וכך כתב ברמב"ם לעם, שלא כביאור הרב צדוק.

        מי שמבאר את ההלכה שעוסקת רק בבעלי אומנויות, סובר כשיטת רבי יהודה (תלמוד שבת יא,ב), שאומן שהוציא כדרך אומנותו חייב, אף ששאר בני אדם אין דרכם להוציא כך. אולם הרמב"ם בהלכה כא פסק כרבי מאיר החולק על רבי יהודה (שם בתלמוד), ואם הוציא בשבת חפצים כדרך בעלי אומנויות, אינו מתחייב מחמת כך, אלא הולכים אחרי דרך ההוצאה של רוב בני אדם, ולפיכך אין להעמיד את ההלכה שלפנינו רק בבעלי אומנויות.

[87]      ראה הלכות תפילין (ד,יד).