הלכות שבת פרק יד מבואר - רשויות השבת

פרק יד – רשויות השבת

רשות הרבים ורשות היחיד

א.         איזו היא רשות הרבים – מדברות ויערים ושדות, ודרכים המפולשין להן: ובלבד שיהיה רוחב הדרך שש עשרה אמה, ולא תהיה עליו תקרה. ואי זו היא רשות היחיד – תל שגבוה עשרה טפחים, ורחב ארבעה טפחים על ארבעה טפחים או יתר על כן; וכן חריץ שהוא עמוק עשרה, ורחב ארבעה על ארבעה או יתר על כן; וכן מקום שהוא מוקף ארבע מחיצות, גובהן עשרה וביניהן ארבעה על ארבעה או יתר על כן, אפילו יש בה כמה מילין, אם הוקף לדירה כגון מדינה המוקפת חומה שדלתותיה ננעלות בלילה; ומבואות שיש להן שלושה כותלים, ולחי ברוח רביעית; וכן חצר ודיר וסהר, שהוקפו לדירה: כולן, רשות היחיד גמורה הן.

ארבע רשויות לשבת[א] – רשות היחיד, ורשות הרבים, וכרמלית, ומקום פטור[ב]. איזו היא רשות הרבים? מקום שהרבים מהלכים בו[ג], כגון מדברות ויערות ושדות [=שטחי מרעה בלתי חרושים] ושווקים[ד], ודרכים הפתוחות משני צדדיהם ומובילות למקומות אלו. שהרי במדברות השיירות מצויות, וביערות מצויים הרבה בני אדם ההולכים שם לחטוב עצים[ה], ובשדות מצויים הרבה בני אדם הרועים את צאנם[ו], ובשווקים מצויים רבים הקונים שם את מצרכיהם. ומה שכתבנו שהדרכים המובילות למקומות אלו הן רשות הרבים, בתנאי שיהיה רוחב הדרך שש עשרה אמה [8 מטר], ולא תהיה הדרך מְּקוּרָה בְּתִקְרָה. [הוספה] וכן רחובות העיר שיש ברוחבם שש עשרה אמה, והרבים מהלכים בהם, ולא היתה העיר מוקפת חומה, הרי הם רשות הרבים[ז].

ואי זו היא רשות היחיד? תל [=ערימת עפר] הגבוה עשרה טפחים [80 ס"מ], ורחב ארבעה טפחים [32 ס"מ] על ארבעה טפחים או יותר על כך; וכן חפירה בקרקע העמוקה עשרה טפחים, ורחבה ארבעה טפחים על ארבעה טפחים או יותר על כך; וכן מקום המוקף ארבע מחיצות, גובהן עשרה טפחים וביניהן[ח] ארבעה טפחים על ארבעה טפחים או יותר על כך[ט], אפילו יש באותו מקום כמה מילין [מיל=2000 אמה, כקילומטר], אם הוקף לדירה [=למטרת דיורים][י] כגון עיר המוקפת חומה שדלתותיה ננעלות בלילה[יא]; וכן רחובות [=מבואות] שדרכם נכנסים לבתים ולחצרות, שיש להם שלושה כותלים, ולחי [=עמוד] ברוח הרביעית; וכן חצר הנמצאת לפני הבית[יב] שבה שוהים בני הבית; וכן מכלאת צאן הנמצאת בעיר שבה הם לנים, או הנמצאת בשדה שבה הם שוהים כדי לזבלה, שהקיף אותם לשם לדירה [=לצורך דירת בני אדם], שהרי הרועה שוהה בתוכם עם הצאן[יג]: כולם, רשות היחיד גמורה הם.  

ב.         אפילו כלים, כגון ספינה או מגדל של עץ וכוורת וכיוצא בהן – אם יש בהן ארבעה על ארבעה בגובה עשרה, או יתר על זה – הרי הן רשות היחיד גמורה.

אפילו כלים שאינם קבועים באדמה, הנמצאים ברשות הרבים או בכרמלית, כגון ספינה או ארון עץ או כוורת וכיוצא בהם – אם יש בהם ארבעה טפחים על ארבעה טפחים בגובה עשרה טפחים, או יותר על כך – הרי הם רשות היחיד גמורה.

ג.          עובי הכותלים של רשות היחיד, כרשות היחיד – לאחרים עושה מחיצה, לעצמו לא כל שכן. אוויר רשות היחיד, כרשות היחיד; ורשות היחיד, אווירה כרשות היחיד עד לרקיע. אבל אוויר רשות הרבים – אינו כרשות הרבים, אלא עד עשרה טפחים; ולמעלה מעשרה באוויר רשות הרבים, מקום פטור הוא.

עובי הכותלים של רשות היחיד, כרשות היחיד – והטעם לכך, אם יש בכוחם של הכתלים להחשיב את השטח הגדור כרשות היחיד[יד], כל שכן שהכותל עצמו ייחשב כרשות היחיד; לפיכך אף שאין בעובי הכותל ארבעה טפחים, הרי הוא כרשות היחיד, וחפץ שנח שם נחשב שנח ברשות היחיד. וכל האוויר הנמצא מעל רשות היחיד, הרי הוא כרשות היחיד, עד לרקיע, ואין הגבלה לגובה רשות היחיד, מפני שהתורה הקלה על האדם להשתמש בכל גובה רשותו, כדרכו בכל יום. אבל אוויר הנמצא מעל רשות הרבים – עד עשרה טפחים הרי הוא כרשות הרבים; ולמעלה מעשרה באוויר רשות הרבים, הרי הוא מקום פטור, מפני שאין דרך בני אדם לטלטל בגובה של יותר מעשרה טפחים[טו].

כרמלית

ד.         ארבע רשיות לשבת – רשות היחיד, ורשות הרבים, וכרמלית, ומקום פטור. איזו היא כרמלית – תל שיש בו ארבעה על ארבעה או יתר על כן, וגובהו משלושה ועד עשרה, שהכרמלית אינה תופסת אלא עד עשרה, ואין רוחבה פחות מארבעה על ארבעה; וכן חריץ שיש בו ארבעה על ארבעה או יתר על כן, ועמוק משלושה עד עשרה; וכן מקום שהוקף בארבע מחיצות, גובהן משלושה ועד עשרה וביניהן ארבעה על ארבעה או יתר על כן; וכן קרן זווית הסמוכה לרשות הרבים, והוא המקום שמוקף שלוש מחיצות, והרוח הרביעית רשות הרבים, כגון מבוי שאין לו לחי או קורה ברוח רביעית; וכן הימים והבקעה, בין בימות החמה בין בימות הגשמים: כל אלו, כרמלית הן.

איזו היא כרמלית[טז]? תל [=ערימת עפר] שיש ברוחבו ארבעה טפחים [32 ס"מ] על ארבעה טפחים או יותר על כך, וגובהו משלושה טפחים [24 ס"מ] ועד כמעט עשרה טפחים [עד 79 ס"מ][יז]; וכן חפירה בקרקע שיש בה ארבעה טפחים על ארבעה טפחים או יותר על כך, ועומקה משלושה טפחים עד כמעט עשרה טפחים; וכן מקום שהוקף בארבע מחיצות, גובהן משלושה טפחים ועד כמעט עשרה טפחים וביניהן ארבעה טפחים על ארבעה טפחים או יותר על כך; מפני שהכרמלית, רוחבה הפחות ביותר [=המינימלי] הוא, ארבעה טפחים על ארבעה טפחים[יח]. וכן קרן זווית הסמוכה לרשות הרבים, והוא המקום שמוקף שלוש מחיצות, והרוח [=הצד] הרביעית פתוחה [=פרוצה] לרשות הרבים, כגון מבוי שאין לו לחי או קורה ברוח רביעית[יט], הרי הוא כרמלית[כ]; וכן הימים והבקעה [=שדה חרוש וזרוע[כא]], בין בימות החמה בין בימות הגשמים: כל אלו, הרי הם כרמלית.

ה.         אוויר הכרמלית, הרי הוא ככרמלית עד עשרה טפחים; ולמעלה מעשרה באוויר הכרמלית, הרי הוא מקום פטור. לפיכך מעל פני המים שבימים ושבנהרות, עד עשרה טפחים באוויר כרמלית; ולמעלה מעשרה, מקום פטור. אבל כל העומק המלא מים, הרי הוא כקרקע עבה. בור שבכרמלית – הרי הוא ככרמלית, אפילו עמוק מאה אמה ורחב מאה אמה.

אוויר שעל הכרמלית, עד עשרה טפחים הרי הוא כרמלית, למעלה מעשרה טפחים הרי הוא מקום פטור, שהכרמלית אינה תופסת אלא עד עשרה טפחים, כמו רשות הרבים[כב]. לפיכך כל האוויר הנמצא מעל פני המים שבימים ושבנהרות, עד גובה עשרה טפחים, הרי הוא כרמלית; ולמעלה מעשרה טפחים, הרי הוא מקום פטור. אבל כל עומק הים או הנהר המלא מים, הרי הוא כקרקע עבה, ולפיכך הוא כרמלית ולא רשות היחיד.  

[ו] וכן בור מלא מים שבכרמלית – הרי הוא ככרמלית, אפילו אם היה עומק הבור מאה אמה, ורוחבו מאה אמה, מפני שהמים נחשבים כקרקע עבה, והם מבטלים את מחיצות הבור, שלא יהיה דינו כרשות היחיד, אלא ככרמלית. [הוספה] ואין להשוות את הבור המלא מים שבכרמלית, לבור המלא מים ברשות הרבים (להלן הלכה כג) או ברשות היחיד (לעיל יג,ד) שדינם כרשות היחיד, שכיון שהבור מלא מים, וכל מקום המלא מים דינו ככרמלית, כמו ים או נהר (ראה הלכות ד-ה), לפיכך אנו אומרים שיש להמשיך את הכרמלית גם לתוך שטח הבור[כג]. ואף על פי שיש במחיצות הבור גובה עשרה טפחים, וביניהם ארבעה טפחים על ארבעה טפחים, אין הבור כרשות היחיד[כד].

אבל בור שאין בו מים, הנמצא בכרמלית, שיש ברוחבו ארבעה טפחים על ארבעה טפחים או יותר, ובעומקו עשרה טפחים או יותר, הרי הוא רשות היחיד[כה].

ו.          רשות הרבים שהייתה עליה תקרה, או שאין ברוחבה שש עשרה אמה – הרי היא ככרמלית. איצטבה שבין העמודים העומדים ברשות הרבים, הרי היא ככרמלית; וצידי רשות הרבים, ככרמלית. אבל בין העמודים – הואיל ורבים דורסין ביניהן, הרי הן רשות הרבים.

רשות הרבים [=דרך שהרבים מהלכים בה] שהייתה עליה תקרה, או שאין ברוחבה שש עשרה אמה [8 מטר] – הרי היא ככרמלית, מפני שאינה כרשות הרבים שהיתה במדבר[כו]. ספסל מאבן אן עץ [=איצטבה] הנמצא בין העמודים העומדים ברשות הרבים[כז], שהיה ברוחבו ארבעה טפחים [32 ס"מ] על ארבעה טפחים, וגובהו משלושה טפחים עד עשרה טפחים [עד 79 ס"מ], הרי הוא ככרמלית[כח]. וכן צידי רשות הרבים, הרי הוא ככרמלית. ומהו צידי רשות הרבים? דרכם היתה לנעוץ יתדות, או להניח אבנות גדולות, סמוך לכותל, בדרך שהרבים מהלכים בה, כדי שהעגלות המהלכות ברשות הרבים לא יפגעו בכותל ויזיקוהו, והמקום שבין היתדות והכותל נקרא צידי רשות הרבים, ודינו ככרמלית, מפני שאין הרבים מהלכים שם[כט]. אבל בין העמודים הנמצאים באמצע רשות הרבים, הרי הוא רשות הרבים, הואיל ויש רווח ביניהם להילוך, והרבים עוברים ביניהם[ל].

מקום פטור

ז.          איזה הוא מקום פטור – מקום שיש בו פחות מארבעה על ארבעה, וגובהו שלושה עד לרקיע: שכל פחות משלושה, הרי הוא כארץ. אפילו קוצים וברקנים, או גללים ברשות הרבים, גובהן שלושה, ואין בהן ארבעה על ארבעה – הרי הן מקום פטור. וכן חריץ שאין בו ארבעה על ארבעה, ועומקו משלושה עד התהום, וכן מקום המוקף שאין בו ארבעה על ארבעה, אפילו היה אורכו אלף מיל, ורוחבו ארבעה פחות שעורה, וגובהו משלושה ומעלה – הרי זה מקום פטור. וכן אוויר רשות הרבים או אוויר כרמלית, למעלה מעשרה – הרי הוא מקום פטור.

איזה הוא מקום פטור? מקום שיש בו פחות מארבעה טפחים על ארבעה טפחים [עד 31 ס"מ], וגובהו משלושה טפחים [24 ס"מ] עד לרקיע: אבל אם היה גובה המקום פחות משלושה, אינו נחשב כמקום פטור אלא דינו כמו המקום שהוא נמצא בו[לא], שכל פחות משלושה, הרי הוא כארץ. אפילו קוצים וברקנים [=צמחים קוצניים], או גללים [=צואת בעלי חיים] ברשות הרבים, שהיה גובהם שלושה טפחים, ואין בהם אורך ורוחב של ארבעה טפחים על ארבעה טפחים – הרי הם מקום פטור[לב]; ואם היה גובהם פחות משלושה טפחים הרי הם רשות הרבים, ואין אנו אומרים שמחמת שאינם ראויים לשימוש, גם בפחות מגובה של שלושה טפחים, הרי הם מקום פטור ולא רשות הרבים[לג].  

וכן חפירה בקרקע שאין בה ארבעה טפחים על ארבעה טפחים, ועומקה משלושה טפחים עד התהום[לד], וכן מקום המוקף מחיצות, שאין בו ארבעה טפחים על ארבעה טפחים, אפילו היה אורכו אלף מיל [מיל=2000 אמה, כקילומטר], ורוחבו ארבעה טפחים פחות משהו [=פחות שיעור פעוט, עד 31 ס"מ], וגובה המחיצות משלושה טפחים ומעלה – הרי זה מקום פטור. וכן אוויר רשות הרבים או אוויר כרמלית, למעלה מעשרה – הרי הוא מקום פטור, מפני שאין דרך בני אדם לטלטל בגובה של יותר מעשרה טפחים[לה].

מקומות מיוחדים

ח.         מקום שיש בגובהו תשעה טפחים מצומצמות, לא פחות ולא יתר, ברשות הרבים – הרי הוא כרשות הרבים: ואין משגיחין על מידת אורכו ומידת רוחבו, בין רחב בין קצר – מפני שרבים מכתפין עליו. אבל אם היה יתר על תשעה, או פחות – אם היה בו ארבעה על ארבעה או יתר, הרי הוא כרמלית; ואם אין בו ארבעה על ארבעה, הרי הוא מקום פטור.

עמוד העומד ברשות הרבים[לו], שהיה גובהו בדיוק תשעה טפחים [72 ס"מ], לא פחות מכך ולא יותר על כך – הרי הוא כרשות הרבים: בין אם היה העמוד רחב הרבה, ובין אם היה צר ביותר – וטעם הדבר, מפני שבני אדם רבים המהלכים ברשות הרבים, נעזרים בעמוד זה, כדי לסדר את המשא שיהיה מונח עליהם כראוי[לז], ומאחר והעמוד בשימוש הרבים, הרי הוא רשות הרבים[לח]. אבל אם היה גובה העמוד יותר מתשעה טפחים, או פחות מכך – אם היה בו אורך ורוחב של ארבעה טפחים על ארבעה טפחים או יותר על כך, הרי הוא כרמלית; ואם אין בו ארבעה טפחים על ארבעה טפחים, הרי הוא מקום פטור. 

ט.         גג הסמוך לרשות הרבים, בתוך עשרה טפחים – הואיל ורבים מכתפין עליו, אסור לטלטל בגג, עד שיעשה לו סולם קבוע להתירו.

גג הסמוך לרשות הרבים, שהיה גובהו פחות מעשרה טפחים מקרקע רשות הרבים[לט], והיה הבית שגג זה מְּקַרֶּה אותו בנוי במורד ההר, כך שרצפת הבית נמוכה מקרקע רשות הרבים, ומרצפת הבית ועד הגג יש יותר מעשרה טפחים – מצד דיני רשויות שבת, הדין של גג זה שהוא רשות היחיד, שהרי יש גובה עשרה טפחים מרצפת הבית עד הגג – אולם מאחר ובני אדם רבים משתמשים בגג זה להניח עליו את חפציהם, הרי הגג נחשב כרשות הרבים, ובעל הבית הדר בבית אסור לו לטלטל על גגו ארבע אמות, או להוציא מהחצר לגג הבית; ואם עשה סולם קבוע [=הנמצא שם תמיד] מחצירו לגג, שבכך מראה שהגג הוא חלק מהבית, הרי בעל הבית מותר לטלטל על גגו ארבע אמות, ולהוציא מהחצר לגג הבית[מ].

עמוד ברשות הרבים, גבוה עשרה ורחב ארבעה – הרי זה רשות היחיד. נעץ בגובהו יתד כל שהוא, אפילו אינה גבוהה שלושה – הואיל וראוי לתלות ביתד ולהשתמש בו, הרי זה ממעטו ונעשה כרמלית, ואין מודדין לו, אלא מן היתד ולמעלה: ואפילו מילאהו כולו יתדות, הרי זה נתמעט גובהו, שהרי תולין באותן היתדות, ומשתמשים בהן.

עמוד ברשות הרבים, שהיה גבוה עשרה טפחים ורחב ארבעה טפחים – הרי הוא רשות היחיד[מא]. תקע בצידו של העמוד יתד באורך כל שהוא – מאחר ויש אפשרות לתלות חפצים על היתד ולהשתמש בה, והיא ראויה לשימוש הרבים, נחשב אותו חלק שבין היתד לקרקע, כרשות הרבים, ומודדים את גובה העמוד מן היתד ומעלה, ונמצא שיש לפנינו עמוד שגובהו פחות מעשרה טפחים, והרי הוא כרמלית; אפילו אם היתה היתד סמוכה לקרקע בפחות משלושה טפחים, אין אומרים שהיתד נחשבת כחלק מהקרקע והיא בטלה כלפיה, וכאילו לא תקע כלל יתד בעמוד, אלא הרי היתד ממעטת את גובה העמוד. ואפילו אם תקע הרבה יתדות ומילא בהן את צדדי העמוד, מיעט בכך את גובה העמוד, שהרי בני אדם רבים תולים חפצים באותן היתדות ומשתמשים בהן, ונמצא שכל אורך העמוד שבו תקועים היתדות, נחשב כרשות הרבים.

י.          חורי רשות היחיד, הרי הן כרשות היחיד; אבל חורי רשות הרבים – אינם כרשות הרבים, אלא הרי הן כפי מידתן. כיצד: חור בצד רשות הרבים – אם יש בו ארבעה על ארבעה וגבוה עשרה, הרי זה רשות היחיד; ואם אין גבוה עשרה, הרי זה כרמלית. ואם אין בו ארבעה על ארבעה, הרי זה מקום פטור: והוא, שגבוה שלושה – שכל פחות משלושה, הרי הוא כארץ.

חורים הפתוחים לרשות היחיד, הנמצאים בקיר העומד בצד רשות היחיד, הרי הם כרשות היחיד; בין אם הם גדולים ויש בהם גודל של ארבעה טפחים על ארבעה טפחים, ובין אם הם קטנים ואין בהם גודל זה; בין אם הם נמצאים בתוך עשרה טפחים מהקרקע, ובין אם הם מעל עשרה טפחים מהקרקע, מפני שאדם משתמש ברשותו ובכל החורים הסמוכים אליה, והם כולם נחשבים כחלק מרשותו[מב]. אבל חורים הפתוחים לרשות הרבים, הנמצאים בקיר העומד בצד רשות הרבים – אינם כרשות הרבים, מפני שבני רשות הרבים אינם משתמשים בהם, ולפיכך נקבע את הגדרת החורים לפי מידתם. כיצד? חור בצד רשות הרבים – אם יש בו ארבעה טפחים על ארבעה טפחים והוא גבוה מהקרקע עשרה טפחים, הרי הוא רשות היחיד; ואם אינו גבוה מעל הקרקע עשרה טפחים, הרי הוא כרמלית. ואם אין בחור ארבעה טפחים על ארבעה טפחים, הרי הוא מקום פטור: ובתנאי שיהיה גבוה שלושה טפחים מעל הקרקע – שכל חור הנמצא פחות משלושה טפחים לארץ, הרי הוא כארץ, ודינו כרשות הרבים[מג].

 

דיני הוצאה וטלטול

יא.        רשות היחיד ומקום פטור, מותר לטלטל בכולן – אפילו היה אורך כל אחת משתיהן כמה מילין, מטלטל בכולה. אבל רשות הרבים והכרמלית – אין מטלטלין בהן, אלא בארבע אמות: ואם העביר, או הושיט, או זרק חוץ לארבע אמות – ברשות הרבים, חייב. ובכרמלית, פטור – שאיסור הכרמלית מדבריהם מפני שהיא דומה לרשות הרבים, שמא תתחלף ברשות הרבים. לפיכך אם לא היה צריך לגוף ההוצאה, כגון שהעביר קוץ בכרמלית כדי שלא יוזקו בו רבים – הרי זה מותר, ואפילו העבירו כמה אמות; וכן כל כיוצא בזה.

רשות היחיד ומקום פטור, מותר לטלטל בכל שטחן, ללא הגבלת מרחק כלשהו – אפילו היה אורך כל אחת משתיהן כמה מילין [מיל=2000 אמה, כקילומטר], מותר לטלטל בכל שטחן. אבל רשות הרבים והכרמלית – אין מטלטלים בהם, אלא במרחק של עד ארבע אמות [עד 2 מטר]: ואם העביר [=הלך כשהחפץ בידו], או הושיט [=הושיט את החפץ מידו ליד חברו], או זרק[מד] חוץ לארבע אמות – ברשות הרבים, חייב. ובכרמלית, פטור אבל אסור – שאיסור הטלטול בכרמלית הוא מדברי חכמים, מפני שהיא דומה לרשות הרבים, שמא יבוא להתיר לטלטל גם ברשות הרבים. לפיכך אם לא היה צריך לגוף ההוצאה, כגון שהעביר קוץ בכרמלית כדי שלא ינזקו ממנו הרבים, מאחר שיש לו מטרה מוגדרת, והיא למנוע את נזקי הקוץ, ולא כדי להוציאו, אין מקום לחשוש שמא יבוא להתיר לטלטל ברשות הרבים, כשם שגזרנו על כל טלטול בכרמלית, אלא התירו חכמים לעבור על איסור שהוא מדבריהם, כדי למנוע נזק[מה], ומותר לטלטל את הקוץ בכרמלית, אפילו כמה אמות; וכן כל כיוצא בזה.

יב.        כשם שמותר לטלטל בכל מקום פטור – כך מותר להכניס ממנו לרשות היחיד, או לרשות הרבים, ואין צריך לומר לכרמלית; ומוציאין לו מרשות היחיד, ומרשות הרבים, ואין צריך לומר מן הכרמלית.

כשם שמותר לטלטל בכל מקום פטור[מו] – כך מותר להוציא ממנו לרשות היחיד, או לרשות הרבים, ואין צריך לומר לכרמלית; וכן מותר להכניס אליו מרשות היחיד, ומרשות הרבים, ואין צריך לומר מהכרמלית.  

[הוספה] וכן אם היה עומד ברשות היחיד, מותר להוציא מרשות היחיד לרשות היחיד דרך מקום פטור. וכן אם היה עומד ברשות הרבים, מותר להוציא מרשות הרבים לרשות הרבים דרך מקום פטור[מז]. וכן אם היה עומד ברשות היחיד, מותר להוציא מכרמלית לרשות היחיד דרך מקום פטור[מח]. אבל אם היה עומד ברשות היחיד או ברשות הרבים, אסור להוציא מרשות היחיד לרשות הרבים דרך מקום פטור, או מרשות הרבים לרשות היחיד דרך מקום פטור, כמו שיתבאר בהלכה טו; וטעם האיסור, מפני שהן שתי רשויות האסורות מהתורה[מט].

יג.         כשם שאסור לטלטל בכל הכרמלית – כך אסור להוציא ממנה לרשות היחיד, או לרשות הרבים, או להכניס לכרמלית מרשות היחיד, או מרשות הרבים; ואם הוציא או הכניס, פטור.

כשם שאסור לטלטל בכל הכרמלית[נ] – כך אסור להוציא ממנה לרשות היחיד, או לרשות הרבים, או להכניס לכרמלית מרשות היחיד, או מרשות הרבים; ואם הוציא או הכניס, פטור.

יד.        המוציא מרשות היחיד לרשות היחיד, או מרשות הרבים לרשות הרבים, וכרמלית באמצע – פטור; וכן המושיט או הזורק מזו לזו, וכרמלית באמצע – פטור. המוציא חפץ מרשות הרבים לכרמלית והניחו שם, וחזר ועקרו מכרמלית והכניסו לרשות היחיד, או שהוציאו מרשות היחיד לכרמלית והניחו שם, וחזר ועקרו מכרמלית והוציאו לרשות הרבים – הרי זה פטור.

המוציא מרשות היחיד לרשות היחיד, או מרשות הרבים לרשות הרבים[נא], וכרמלית באמצע – פטור. כלומר, שהיה מהלך וחפץ בידו, והוציאו מרשות היחיד לכרמלית, ומהכרמלית לרשות היחיד, פטור; וכן הדין מרשות הרבים לרשות הרבים וכרמלית באמצע. ואף שהמהלך אינו נחשב כעומד (ראה הלכה הבאה), ונמצא שלא הניח את החפץ בכרמלית, מאחר שהוציא והניח בשתי רשויות זהות, שהרי הוציא והניח ברשות היחיד, או הוציא והניח ברשות הרבים, לפיכך פטור. וכן המושיט או הזורק מזו לזו, וכרמלית באמצע – פטור[נב].

המוציא חפץ מרשות הרבים לכרמלית והניחו שם, וחזר ועקרו מכרמלית והכניסו לרשות היחיד, או שהוציאו מרשות היחיד לכרמלית והניחו שם, וחזר ועקרו מכרמלית והוציאו לרשות הרבים – הרי זה פטור, מפני שלא עשה עקירה מרשות הרבים והנחה ברשות היחיד, אלא הפסיק ביניהם, והניח בכרמלית, ועקר מהכרמלית, ואין העקירה מרשות הרבים שבתחילה, וההנחה ברשות היחיד שבסוף, מצטרפות.

טו.        המוציא מרשות היחיד לרשות הרבים, ועבר על מקום פטור ביניהן בהליכתו – חייב, שהמהלך אינו כעומד; ואין צריך לומר, בזורק שעבר החפץ במקום פטור – שאינו חשוב כמי שנח שם. היה עומד במקום פטור, ונטל חפץ מרשות היחיד, או מאדם העומד שם, והניחו ברשות הרבים, או ביד אדם העומד שם – פטור; וכן אם הכניס מרשות הרבים לרשות היחיד, ועמד במקום פטור – פטור.

היה מהלך וחפץ בידו, והוציאו מרשות היחיד למקום פטור, וממקום פטור לרשות הרבים – חייב, שהמהלך אינו נחשב כעומד, ונמצא שלא הניח את החפץ במקום פטור, אלא עקר אותו מרשות היחיד והניחו ברשות הרבים, ולפיכך חייב[נג]. וכל שכן אם זרק את החפץ מרשות היחיד לרשות הרבים דרך מקום פטור – שאין החפץ נחשב כאילו נח במקום פטור, אלא יצא מרשות היחיד ונח ברשות הרבים, ולפיכך חייב.  

אבל אם היה עומד במקום פטור, ונטל חפץ מרשות היחיד, או מאדם העומד שם, והכניסו למקום פטור מבלי להניחו על הקרקע, ולאחר מכן הוציאו ממקום פטור והניחו ברשות הרבים, או ביד אדם העומד שם – פטור, שמאחר שהוא עומד במקום פטור, והחפץ עמו במקום פטור, נחשב כאילו נח החפץ במקום פטור, ונמצא שעקר מרשות היחיד והניח במקום פטור, ושוב עקר ממקום פטור והניח ברשות הרבים, שהוא פטור אבל אסור. והטעם שאינו מותר לכתחילה, מפני שעקר מרשות היחיד והניח ברשות הרבים, והן שתי רשויות האסורות מהתורה, מבלי להניח את החפץ בפועל בקרקע מקום פטור. וכן אם היה עומד במקום פטור, ונטל חפץ מרשות הרבים, והכניסו למקום פטור מבלי להניחו על הקרקע, ולאחר מכן הוציאו ממקום פטור והניחו ברשות היחיד – פטור אבל אסור, מטעם זה[נד].  

מקרים מיוחדים

טז.        עמוד ברשות הרבים גבוה עשרה ורחב ארבעה, ואין בעיקרו ארבעה, ואין בגובה הקצר שלו שלושה – הרי הוא רשות היחיד; ואם זרק מרשות הרבים, ונח על גביו – חייב. תל המתלקט גובה עשרה טפחים מתוך אורך ארבע אמות, הרי הוא רשות היחיד; ואם זרק מרשות הרבים, ונח על גביו – חייב.

עמוד ברשות הרבים שהיה גבוה עשרה טפחים ורחב ארבעה טפחים על ארבעה טפחים, שבבסיסו אין רוחב ארבעה טפחים, והיה הבסיס הצר סמוך לארץ, וגובהו פחות משלושה טפחים, ומשם ואילך יש בו ארבעה טפחים – הרי הוא רשות היחיד; שמאחר שפחות משלושה טפחים הרי הוא כלבוד [=כמחובר], אנו מחשיבים כאילו בכל העמוד יש רוחב ארבעה טפחים, אף בבסיסו הצר, והוא רשות היחיד; לפיכך אם זרק מרשות הרבים, ונח על גביו – חייב.

ערמת עפר הנמצאת ברשות הרבים, שהיה השיפוע שלה תלול [=זקוף], ובאורך ארבע אמות [2 מטר], יש בה גובה עשרה טפחים [80 ס"מ], הרי היא רשות היחיד, בשטח הגבוה שלה הנמצא מעל עשרה טפחים[נה]; מפני ששיפוע תלול כזה, מחשיב את ערמת העפר, כמופרדת מרשות הרבים שבה היא נמצאת; לפיכך אם זרק מרשות הרבים, ונח על גביה – חייב.  

יז.         נעץ קנה ברשות היחיד, אפילו גבוה מאה אמה, וזרק מרשות הרבים, ונח על גביו – חייב: שרשות היחיד, עולה עד לרקיע. אילן שהוא עומד ברשות היחיד, ונופו נוטה לרשות הרבים, וזרק ונח על נופו – פטור: שאין הנוף, הולך אחר העיקר.

נעץ קנה ברשות היחיד, אפילו אם הוא גבוה מאה אמה [50 מטר], וזרק חפץ מרשות הרבים, ונח על גביו – חייב: מפני שרשות היחיד, עולה עד לרקיע[נו]. ואף על פי שאין בקנה רוחב ארבעה טפחים על ארבעה טפחים, אם נח החפץ על גביו חייב, שמאחר שהקנה מחובר לקרקע רשות היחיד, הרי הוא חלק ממנה, ומה שנח על גביו כאילו נח בקרקע רשות היחיד, ואינו צריך שיהיה ארבעה על ארבעה במקום שנח[נז].  

אילן שהיה הגזע שלו נטוע בקרקע רשות היחיד, וענפיו נוטים לרשות הרבים, וזרק חפץ מרשות הרבים, ונח על גבי ענפיו שברשות הרבים – פטור: מפני שאין הענפים נמשכים אחר גזע האילן שברשות היחיד[נח], אלא כל ענף הנמצא ברשות הרבים נחשב כרשות הרבים. לפיכך אם זרק חפץ מרשות היחיד, ונח על גבי ענפי האילן שברשות הרבים – חייב.

יח.        נעץ קנה ברשות הרבים, ובראשו טרסקל, וזרק ונח על גביו – פטור: שאין רשות הרבים, אלא עד עשרה. הזורק ארבע אמות ברשות הרבים, ונח החפץ בכותל, כגון שזרק חלב או בצק, ונדבק בכותל – אם נדבק למעלה מעשרה טפחים – כזורק באוויר, שלמעלה מעשרה ברשות הרבים מקום פטור הוא; נדבק למטה מעשרה טפחים – כזורק בארץ, וחייב. זרק למעלה מעשרה, ונח בחור כל שהוא – פטור.

נעץ קנה ברשות הרבים שאורכו יותר מעשרה טפחים, והיה בראש הקנה סל מעור, שיש לו תחתית ארבעה טפחים על ארבעה טפחים[נט], וזרק חפץ מרשות הרבים ונח על גבי הסל – פטור: שמאחר שהקנה צר ואין בו ארבעה טפחים על ארבעה טפחים, והסל שיש בו רוחב ארבעה טפחים, גבוה מהארץ יותר משלושה טפחים, אין אנו אומרים שמחיצות הסל יורדות עד לארץ, ונחשיב כאילו יש כאן עמוד ארבעה טפחים על ארבעה טפחים, וייחשב העמוד כרשות היחיד; אלא אנו מתייחסים לסל שהוא בטל לרשות שבה נמצא, ואינו יוצר רשות בפני עצמה; ומאחר ואין רשות הרבים תופסת אלא עד עשרה טפחים, הרי שנח החפץ במקום פטור, ולפיכך פטור[ס].  

הזורק ארבע אמות ברשות הרבים, ונח החפץ בכותל: כגון שזרק חֵלֶב או בצק, ונדבק בכותל – אם נדבק למעלה מעשרה טפחים – הרי הוא כזורק באוויר רשות הרבים, שהוא מקום פטור, שהרי למעלה מעשרה טפחים ברשות הרבים הוא מקום פטור, ולפיכך פטור[סא]; ואם נדבק למטה מעשרה טפחים – הרי הוא כזורק בארץ, כלומר ברשות הרבים, ומאחר וזרק ארבע אמות ברשות הרבים, חייב. זרק חפץ ברשות הרבים למעלה מעשרה טפחים, ונח החפץ בחור הפתוח לרשות הרבים, הנמצא בקיר העומד בצד רשות הרבים, ולא היה שטח החור ארבעה טפחים על ארבעה טפחים – פטור, מפני שחור ברשות הרבים שזה תיאורו, נחשב מקום פטור[סב].

יט.        זרק קנה או רומח מרשות היחיד, ונתקע ברשות הרבים כשהוא עומד – פטור, שהרי מקצתו במקום פטור. זרק כלי מרשות היחיד לרשות הרבים, והיה אותו כלי גדול, ויש בו ארבעה על ארבעה בגובה עשרה – פטור: מפני שכלי זה רשות היחיד גמורה, ונמצא כמוציא מרשות היחיד לרשות היחיד.

קנה או רומח [=מוט ארוך שבקצהו חוד] שהיו ארוכים יותר מעשרה טפחים, וזרקם מרשות היחיד, ונתקעו ברשות הרבים כשהם עומדים – פטור, שהרי מקצתם במקום פטור, ובכדי להתחייב צריך שכל החפץ יהיה ברשות הרבים.  

זרק כלי מרשות היחיד לרשות הרבים, והיה אותו כלי גדול, ויש בו ארבעה טפחים על ארבעה טפחים בגובה עשרה טפחים – פטור: מפני שכלי זה רשות היחיד גמורה, ונמצא כאילו הוציא מרשות היחיד לרשות היחיד, שהרי בכל מקום שיעמוד כלי זה, יהיה רשות היחיד[סג].  

[הוספה] וכלי יכול להיות רשות היחיד, אבל לא כרמלית; לפיכך אם היה כלי שיש בו ארבעה טפחים על ארבעה טפחים, וגובהו פחות מעשרה טפחים, וזרקו מרשות היחיד לרשות הרבים, חייב: ואין אומרים שהכלי יהיה כרמלית ויהיה פטור, מפני שהכרמלית היא רשות מדברי חכמים, והם אמרו שתיחשב כרשות להחמיר ולא להקל, ובמקרה שלפנינו אם יהיה הכלי לכרמלית, יהיה הדבר להקל[סד].

מחיצה והוצאה באים כאחד

כ.         בור תשעה ברשות הרבים, ועקר חוליה מקרקעיתו והשלימו לעשרה – אף על פי שעקירת החפץ ועשיית המחיצה באין כאחת, פטור: מפני שלא הייתה המחיצה עשרה, בתחילה. היה הבור עשרה, והשליך לו חוליה, ומיעטו מעשרה – פטור, שהרי הנחת החפץ וסילוק המחיצה באין כאחת.

היה בור בעומק תשעה טפחים ברשות הרבים, שהוא כרמלית, ועקר גוש עפר או אבן מקרקעיתו, והשליכם לחוץ לרשות הרבים, ובכך השלים את עומקו לעשרה טפחים, והוא רשות היחיד – אף על פי שעקירת גוש העפר מקרקעיתו, ועשיית המחיצה של הבור שתהיה בגובה עשרה טפחים, נוצרו כאחת, פטור: מפני שלא הייתה המחיצה של הבור בגובה עשרה טפחים, בתחילה, בשעה שעקר את גוש העפר מקרקעיתו, ונמצא שלא עקר את הגוש מרשות היחיד. היה הבור עמוק עשרה טפחים ברשות הרבים, שהוא רשות היחיד, והשליך לתוכו גוש עפר או אבן, ומיעט בכך את עומק הבור שיהיה פחות מעשרה טפחים, והוא כרמלית – פטור, שהרי הנחת גוש העפר בקרקעית הבור והנמכת המחיצה, נוצרו כאחת, ונמצא שלא הניח את הגוש ברשות היחיד.

כא.       הזורק דף, ונח על גבי יתדות ברשות הרבים, ונעשה רשות היחיד, אפילו היה כלי על גבי הדף – פטור, שהרי עשיית המחיצה עם ניחת הכלי באין כאחת.

הזורק ברשות הרבים לוח מעץ שיש בו ארבעה טפחים על ארבעה טפחים, ונח הלוח על גבי יתדות הגבוהים עשרה טפחים, שהיו תקועים בקרקע רשות הרבים, ובכך נעשה השטח שעל הלוח רשות היחיד[סה] – פטור, מפני שיצירת רשות היחיד והנחת הלוח על גבי היתדות, נוצרו כאחת, ונמצא שבשעה שהניח את הלוח על גבי היתדות, עדיין לא היתה רשות היחיד[סו]. אפילו היה כלי מונח על הלוח, וזרק את הלוח יחד עם הכלי על גבי היתדות – פטור, מפני שיצירת רשות היחיד והנחת הלוח והכלי על גבי היתדות, נוצרו כאחת.

כב.        בור שהוא עמוק עשרה ורחב שמונה ברשות הרבים, וזרק מחצלת מרשות הרבים, וחילקה הבור ברוחבו לשניים – פטור: שהרי עם הנחת הכלי בטלו המחיצות, ונעשה כל מקום מהן פחות מארבעה על ארבעה.

בור שהיה עומד ברשות הרבים, עמוק עשרה טפחים, ורחב שמונה טפחים בדיוק, שהוא רשות היחיד, וזרק מחצלת מרשות הרבים, וחילקה את הבור ברוחבו לשניים, כך שבכל חלק מחלקיו יש רוחב פחות מארבעה טפחים – פטור: שהרי מיד עם תנוחת המחצלת בתוך הבור, בטלו המחיצות שלו, ונעשה כל חלק מחלקיו ברוחב הפחות מארבעה טפחים על ארבעה טפחים, ונמצא שלא זרק את המחצלת מרשות הרבים לרשות היחיד, שהרי הבור כבר אינו רשות היחיד.

שטחי מים

כג.        בור ברשות הרבים עמוק עשרה ורחב ארבעה, מלא מים, וזרק לתוכו חפץ, ונח על גבי המים – חייב, שאין המים מבטלין המחיצות; היה מלא פירות, וזרק לתוכו – פטור, שהרי מיעטו הפירות את שיעורו.

בור ברשות הרבים עמוק עשרה טפחים ורחב ארבעה טפחים, שהיה מלא מים או שאר משקים, וזרק לתוכו חפץ, ונח החפץ בתוך הבור, על גבי מדף היוצא מדופן הבור, ואותו מדף היה סמוך לפני המים[סז] – חייב, שאין המים או שאר משקים[סח] מבטלים את המחיצות, והבור הוא רשות היחיד; היה מלא פירות, וזרק לתוכו – פטור, שהרי מיעטו הפירות את שיעורו, ואין הבור כרשות היחיד. [הוספה] והוא הדין לשאר דברים קשיחים, שאדם זורקם לבור ודעתו שישארו שם, שהם מבטלים את מחיצות הבור[סט].

כד.        רקק מים שהוא עובר ברשות הרבים, ורבים מהלכין בו – אם אין בעומקו עשרה טפחים, הרי הוא כרשות הרבים, בין שהיה רחב אפילו ארבע אמות, בין שלא היה ברוחבו ארבעה טפחים: שהרי רוב העם מדלגין עליו, ואין מהלכין בתוכו, הואיל ואין בעומקו עשרה, הרי הוא רשות הרבים. ואם יש בעומקו עשרה או יתר, הרי הוא כרמלית כשאר הימים – והוא שיש ברוחבו ארבעה טפחים או יתר על כן, שאין כרמלית פחותה מארבעה.

שלולית מים[ע] העוברת ברשות הרבים, ודרך הרבים להלך בתוכה – אם אין בעומקה עשרה טפחים, הרי היא כרשות הרבים, בין אם היתה רחבה אפילו יותר מארבע אמות, ובין אם לא היתה רחבה ארבעה טפחים: וטעם הדבר, מפני שהיא נחשבת חלק מרשות הרבים, מחמת הרבים המהלכים בתוכה, ולפיכך אף שהיא עמוקה יותר משלושה טפחים, אין דינה ככרמלית אלא כרשות הרבים; ואף אם היתה רחבה פחות מארבעה טפחים, ואין הרבים מהלכים בתוכה אלא מדלגים עליה, הרי היא רשות הרבים ולא מקום פטור, בגלל שאין בעומקה עשרה טפחים ולא חלקה רשות לעצמה. ואם יש בעומקה עשרה טפחים או יותר, הרי היא כרמלית כמו הים שהוא כרמלית [=מקום איסוף מים הוא כרמלית][עא] – ובתנאי שיש ברוחבה ארבעה טפחים או יותר על כך, שאין כרמלית פחותה מארבעה.  

---

[א]      ארבעה מקומות, שיש להם ארבע הגדרות שונות, בהלכות שבת.

[ב]      "ארבע רשיות לשבת...", משפט זה מופיע בכתבי יד תימן בתחילת הלכה ד, מפני שמפרק יב הלכה ח עד סוף הפרק הקודם, כבר עסק הרמב"ם ברשויות השבת שהם מהתורה, כלומר רשות הרבים ורשות היחיד, וכעת התחיל לבאר מהי רשות הרבים ומהי רשות היחיד. ולבסוף כשהוסיף לדבר על רשויות שהם מדברי חכמים, כתב ארבע רשויות לשבת, וביאר מהי כרמלית ומהו מקום פטור (מהר"י קאפח, הערה א).

        אולם כשסגננו את הביאור, כתבנו משפט זה כאן בתחילת הפרק, להקל על ההבנה, מפני שבפרק זה נכתבו דיני ארבע רשויות השבת כסדרן.

[ג]       מה שכתבנו, שהגדרת רשות הרבים היא, מקום שהרבים מהלכים בו, כך כתב הרמב"ם בפה"מ שבת (א,א), ["לשון פה"מ: האחד רשות הרבים, והוא המקום שהרבים בוקעין [=הולכים] בו"], והוספנוהו לתוספת הבהרה, שהרי להלן בהלכה ד נאמר, שהבקעה, כלומר שדה חרוש וזרוע, הרי היא כרמלית, למרות שיש ברוחבה יותר משש עשרה אמה, וטעם הדבר מפני שאין באותו מקום רבים מהלכים.

        כתב המ"מ (בהלכה שלפנינו): "ודע שיש מן הגאונים והאחרונים סוברין שאין רה"ר אלא במקום שבוקעין בו ששים רבוא כדגלי המדבר. ואין לזה רמז בגמ' ואינו עיקר. וכך כתב הרמב"ן והרשב"א ז"ל".

[ד]       ברוב כתבי יד תימן מופיע רק 'ושדות', והוא נוסח מהדורה ראשונה, ובשני כתבי יד תימנים ובכתבי יד ספרדים ובדפוס קדמון, הוסיפו גם 'ושווקים', והוא תיקון שתיקן הרמב"ם וזה הנוסח שקבענו בביאור.

        אולם ראב"ם כתב בשו"ת ברכת אברהם (סי' טו), שצריך למחוק 'שדות' ולכתוב במקום זאת 'ושוקים' [=רחבה שמתאספים שם למסחר], אבל שדות דינם ככרמלית, ותיקון הנוסח שהובא בדבריו נעשה באחרית ימיו של הרמב"ם. ואורה ושמחה הוכיח את גירסת כתבי יד תימן שאין למחוק את 'שדות', שלא כגירסת ראב"ם שמחק את 'שדות', מהלכות עירובין (א,ד), שם הדגים הרמב"ם מהי רשות הרבים, כגון שדות ומדברות, מכאן שכאשר הרמב"ם כתב את ספרו משנ"ת, הוא סבר בפשיטות ששדה היא רשות הרבים. ראיה זו מהלכות עירובין, נזכרה גם בגיליון ברמב"ם הרב פרנקל במקורות וציונים.

        וביאר מהר"י קאפח (הערה ב) את גירסת כתבי יד תימן, ששדה האמור בהלכה שלפנינו, הוא מקום חורש ומרעה, והוא רשות הרבים, שלא כבקעה שנזכרה בהלכה ד, שדינה ככרמלית, שהוא שדה חרוש וזרוע.

[ה]      בזמנם היו צריכים בני אדם לחטוב עצים, והיו בני אדם רבים מצויים ביערות.

[ו]       בשו"ת ראב"ם (ברכת אברהם סי' טו) ביאר, מדוע המדברות נחשבות כרשות הרבים, מפני שהשיירות מצויות בהם, וכן היערות הרבה בני אדם הולכים שם לחטוב עצים.

[ז]       אמנם במשנ"ת הרמב"ם לא כתב במפורש, שמבואות המפולשים נחשבים כרשות הרבים, אולם כך כתב בפה"מ שבת (טז,א), שמבוי המפולש משני צדדים הוא רשות הרבים, וזה לשונו: "ומבוי זה שקראו מפולש, אינו מפולש משני צדדים לפי שהוא רשות הרבים בלי ספק".

        והנה, המעיין בדברי הרמב"ם בהלכות עירובין (א,ד), יראה שכאשר תיאר הרמב"ם עיר, הוא סבר שהיא מוקפת חומה ודלתותיה ננעלות בלילה, ולפיכך בדעתו של הרמב"ם העיר אינה נחשבת רשות הרבים אלא רשות היחיד, ורק מחוץ לעיר נחשב רשות הרבים. וזה לשון הרמב"ם בהלכות עירובין (א,ד): "מפני מה תיקן שלמה דבר זה [=עירובי חצרות ושיתופי מבואות]: כדי שלא יטעו ויאמרו, כשם שמותר להוציא מן החצרות לרחובות המדינה ושווקיה, ולהכניס מהם לחצרות – כך מותר להוציא מן המדינה לשדה, ולהכניס מן השדה למדינה; ויחשבו שהשווקים והרחובות, הואיל והן רשות לכול, הרי הן כשדות וכמדברות, ויאמרו שהחצרות בלבד, הן רשות היחיד; וידמו שאין ההוצאה מלאכה, ושמותר להוציא ולהכניס מרשות היחיד לרשות הרבים". היוצא מההלכה בהלכות עירובין, שהחצרות ורחובות העיר ושווקיה נחשבים רשות היחיד, ורק מחוץ לעיר בשדה ובמדבר נחשב רשות הרבים. דבר זה זהה לאמור בהלכה שלפנינו, ולפיכך הדגים הרמב"ם בהלכה שלפנינו מהי רשות הרבים, מדבר ויערים ושדות, שהם מקומות מחוץ לעיר. וכך מוכח גם מפה"מ שבת (א,א): "...רשות הרבים, והוא המקום שהרבים בוקעין בו, ...ולא יהא תוך חומות מדינה, לפי שהמדינה אם היתה מוקפת חומה ויש לה דלתות ומנעולים אינה רשות הרבים...".  

        אולם פשוט וברור, שאם יש עיר שאינה מוקפת חומה ודלתותיה ננעלות בלילה, הרי רחובות העיר ושווקיה נחשבים רשות הרבים, שהרי לשם מה צריך להקיף את העיר בחומה ולנעול את דלתותיה, מפני שרחובות העיר הם רשות הרבים, ואי אפשר להתיר לטלטל ברשות הרבים על ידי לחי או קורה (להלן יז,י), או על ידי צורת הפתח כשהפרוץ מרובה על העומד (להלן טז,טז), ולפיכך צריך להקיף את העיר בחומה, ועוד צריך שדלתותיה ינעלו בלילה. וזה מה שהוספנו כאן על לשון הרמב"ם, כדי להקל על ההבנה.

        ועוד, שהרי מצאנו שגזרו חכמים שלא יתקעו בשופר בשבת (שופר ב,ו), ולא יטלו לולב בשבת (לולב ז,יג), ולא יקראו מגילה בשבת (מגילה א,יג), שמא יטלטלם ארבע אמות ברשות הרבים. וכי מדובר כאן שהאדם יטלטל את הלולב ביער או בשביל המוביל אליו! על כורחנו מדובר ברחובות העיר הרחבים שש עשרה אמה שרבים מהלכים בהם, ודינם כרשות הרבים. ומציאותה של רשות הרבים בתוך העיר, היא מוסכמה פשוטה בהלכה.

        בנוגע למקור דבריו של הרמב"ם בהגדרת רשות הרבים. לשון התלמוד שבת (ו,א): "ואיזו היא רשות הרבים - סרטיא ופלטיא גדולה, ומבואות המפולשין". לשון הירושלמי שבת (א,א): "ואי זהו רשות הרבים גמורה. איסטרטייא ופלטיא ומדבר ומבואות המפולשין". סרטיא היא דרך המיועדת למהלך הרבים מעיר לעיר, ופלטיא היא רחבה גדולה שיש בה שוק גדול, כך פירשו רש"י והערוך. הירושלמי הוסיף מדבר, ולא חילק כמו הבבלי (ו,ב), בין מדבר בזמן הזה למדבר בתקופת המדבר, והוא המקור לפסק הרמב"ם. ומאחר שהזכיר הרמב"ם מדבר, הזכיר גם יערים ושדות כדוגמאות לרשות הרבים מחוץ לעיר, מפני שהרבים מצויים בהם כמו במדבר, ולא מסתבר לכתוב כדוגמה לרשות הרבים מחוץ לעיר, רק מדבר. ומה שכתב הרמב"ם דרכים המפולשין להן, הוא סרטיא שבמקורות. ולאחר שתיקן הרמב"ם את הגירסה, והוסיף שווקים, הוא פלטיא שבמקורות. אבל מבואות המפולשין שבמקורות, לא הזכיר הרמב"ם במשנ"ת, אולם כתבו בפה"מ שבת (טז,א), ואנו הוספנו אותם כאן להלכה. וכפי פירוש רש"י שם בסוגיה, שהתלמוד עוסק במבואות שיש בהם שש עשרה אמה, והם פתוחים משני צדדיהם לרשות הרבים.

      כאן ראוי לבאר את דין המבוי. מבוי מפולש (להלן יז,א ג) שיש ברוחבו שש עשרה אמה, הוא רשות הרבים, כפי שכתב הרמב"ם בפה"מ שבת (טז,א), וכך כתב המ"מ (להלן יז,ג). אולם אם אין בו רוחב שש עשרה אמה הוא כרמלית, וכן אם הוא מבוי שאינו מפולש (להלן יז,א-ב), אף שיש בו רוחב שש עשרה אמה הוא כרמלית. ועל מבוי זה דיבר הרמב"ם להלן הלכה ד. ומה שמצאנו בפרק יז הלכות יד כא, שיש בפתח המבוי רוחב עשרים אמה או מאה אמה, ועדין דינו כמבוי ולא כרשות הרבים, ההלכות שם עוסקות במבוי שאינו מפולש.

[ח]      כדי להפוך שטח לרשות היחיד או לכרמלית, צריך שיהיה בשטח שבין המחיצות ארבעה טפחים על ארבעה טפחים, ואין מודדים את הארבעה טפחים יחד עם עובי המחיצות, וזהו שכתב הרמב"ם "וביניהן". וכך ניתן לדייק גם מהלכה ד, גם שם כתב הרמב"ם לגבי הכרמלית "וביניהן". וכך כתבנו גם להלן בהערה סה.

        וכך כתב הר"ן בדעת הרי"ף (שבת ג,א), שכאשר אנו מודדים כוורת עגולה להחשיבה כרשות היחיד, ואנו מודדים לראות שאפשר לרבע באמצעה ארבעה טפחים על ארבעה טפחים, אנו צריכים שיהיה בחללה ארבעה טפחים על ארבעה טפחים ללא הדפנות, אבל כשאנו מודדים את גובהה עשרה טפחים, אנו מודדים עם השוליים. 

[ט]      ארבעה טפחים על ארבעה טפחים הוא שיעור מקום חשוב הראוי לעמידתו של אדם, ולפיכך זהו השיעור הפחות ביותר לרשות היחיד; וכן מחיצה בגובה עשרה טפחים עוצרת בפני בני אדם וצאן, ולפיכך זהו שיעור מחיצה שבעזרתו המקום יוגדר כרשות היחיד; וערמת עפר בגובה זה, או חפירה באדמה, מבדילות מקום זה מסביבתו, ולפיכך הן רשות היחיד.

[י]       ראה להלן (טז,א), שמקום שלא הוקף לדירה, ויש בו יותר מבית סאתיים, אמנם הוא נחשב כרשות היחיד, אולם אסור לטלטל בו יותר מארבע אמות. ואין להחשיב את אותו מקום כרשות חמישית מרשויות השבת, אלא הוא רשות היחיד האסורה בטלטול.

[יא]      כדי שתהיה העיר רשות היחיד, אין די שיקיפו אותה מחיצות בגובה עשרה טפחים, אלא צריך שיהיו דלתותיה ננעלות בלילה, וזהו שכתב הרמב"ם בהלכה שלפנינו, שדלתותיה ננעלות בלילה. דבר זה כפלו הרמב"ם גם בהלכות עירובין (א,א), וזה לשונו שם: "וכן הדין במדינה [=עיר] שהיא מוקפת חומה גבוהה עשרה טפחים, שיש לה דלתות ננעלות בלילה – שכולה, רשות היחיד היא".

        והטעם לכך, מפני שבעיר יש הרבה דיירים, הנכנסים אליה ויוצאים ממנה, כמו כן יש בה הרבה רחובות שיש בהם שש עשרה אמה, שרבים עוברים ושבים בהם, שהם רשות הרבים, ובכדי לעשותה כרשות היחיד, צריך לעשות מעשה ניכר שיבדילה מרשות הרבים, והוא שיהיו דלתותיה ננעלות בלילה.

        כאן ראוי לבאר, שאין להשוות את ההלכה שלפנינו, להלכה להלן (יז,י), שני כותלים ברשות הרבים, והעם עוברים ביניהם, ורצה להכשיר את המקום שביניהם, עושה דלתות מכאן ומכאן, וצריך שיהיו ראויות להינעל, ואין צריך לנעול אותם בפועל; מפני שההלכה שם עוסקת שמכשיר רק מקום קטן ברשות הרבים, ודי לו בהיכר זה; מה שאין כן בהלכה שלפנינו, רוצה להכשיר את כל העיר, וצריך לעשות מעשה ניכר כדי לעשותה רשות היחיד, שיהיו דלתותיה ננעלות בלילה. מה שכתבנו בבביאור שיטת הרמב"ם, כך כתב בבית הבחירה למאירי (עירובין ו,ב), ובחידושי המאירי שם (עמ' לה), וכך כתב ביד פשוטה, וכך כתב אורה ושמחה בפרק שלפנינו [אולם להלן יז,י כתב אחרת].

        מקור דברי הרמב"ם, עירובין (ו,ב): "אמר רבה בר בר חנה אמר רבי יוחנן: ירושלים, אילמלא דלתותיה ננעלות בלילה חייבין עליה משום רשות הרבים".

        וראה עוד בדברי הכסף משנה שכתב: "ומשמע לי, דהא דבעינן [=מה שהצרכנו] שיהו דלתותיה ננעלות בלילה, דוקא בשיש לה שני פתחים זה כנגד זה, שנמצא מדינה [=עיר] זו מפולשת משער לשער, שאם אין לה אלא פתח אחד, מה צורך שינעלו בלילה, בלאו הכי רה"י כדין כל חצרות שבעולם, דלא מצרכינן שיהו דלתותיהם ננעלות בלילה, וכן נראה מדברי רש"י בריש עירובין". (ע"כ כס"מ) ולא ביארנו את דברי הרמב"ם כשיטתו, משום שדבר זה לא נזכר בדברי הרמב"ם, ויש הבדל רב בין חצר שנכנסים אליה רק תושבי החצר ואורחיהם, והיא רשות היחיד, לבין עיר שנכנסים אליה אנשים שונים ממקומות שונים, ולפיכך צריך שיהיו דלתותיה ננעלות בלילה, אף אם אין בה שני פתחים מכוונים זה כנגד זה. וראה עוד במרכבת המשנה חלמא שהקשה על הכס"מ, שהרי מבוי עקום תורתו כמפולש (להלן יז,ג), כלומר מבוי העשוי כדוגמת האות ר', ואין פתחיו מכוונים זה מול זה, דינו כמבוי מפולש, שפתחיו מכוונים זה מול זה, מכאן שאין עדיפות למה שהפתחים מכוונים זה מול זה.

        וכשיטת הכס"מ, כך היא שיטת מהר"י קאפח (פרק יז הערה יג), שכתב, שהטעם שהחמירו בעיר שיש לה שני פתחים מכוונים זה מול זה, שיהיו דלתותיה ננעלות בלילה, משום שהעיר חצויה ורבים בוקעים באמצעה, והיא נראית כשתי ערים נפרדות, ורשות הרבים באמצע, ויבואו לטעות בשתי ערים ממש ורשות הרבים ביניהם, ולפיכך החמירו בה שדוקא ננעלות, להראות לכל שהיא עיר אחת.

[יב]      בפה"מ עירובין (ב,ג) כתב הרמב"ם, "חצר, רחבה שלפני הבית", וראה להלן (טז,י), שרחבה שאחורי הבתים שיש בה יותר מבית סאתיים, נחשבת שלא הקיפוה מחיצות למטרת דיורים, ואינה רשות היחיד גמורה. ובזמננו, דרך בני הבית לשהות גם בחצר שאחורי הבית.

[יג]      לשון הרמב"ם: "וכן חצר ודיר וסהר, שהוקפו לדירה: כולן, רשות היחיד גמורה הן". מה שכתבנו שדיר הוא מקום לינת הצאן בתוך העיר, כך כתב הרמב"ם בפה"מ שביעית (ד,ב). ומה שכתבנו שסהר הוא היקף מחיצה הנמצאת בשדה כדי לזבלה, כך כתב הרמב"ם בפה"מ שביעית (ג,ד).

[יד]      כתב מהר"ח כסאר, דוקא כאשר פנימה לכותל יש שיעור מקום של ארבעה טפחים על ארבעה טפחים, ללא הכותל, ואין רוחב הכותל מצטרף לשיעור ארבעה טפחים. וזהו שכתב הרמב"ם, אם יש בכוחם להחשיב את השטח הגדור כרשות היחיד, כל שכן הכותל עצמו ייחשב כרשות היחיד, משמע שצריך שיהיה בשטח הגדור שיעור רשות היחיד, ולא שהכותל מצטרף לשטח הגדור. שלא כדברי מעשה רוקח בהלכה א, שכתב שעובי הכותל מצטרף לשיעור ארבעה טפחים.

[טו]      הטעמים שהוספנו כאן בהלכה, הם על פי הרב צדוק.

[טז]      נקראת כרמלית שהיא דומה לאשה אלמנה שאינה בתולה ולא אשת איש, כך רשות זו אינה רשות הרבים ולא נשלמו בה תנאי רשות היחיד, ויהיה עיקר השם כארמלית (פה"מ שבת א,א).

[יז]      לשון הרמב"ם: "וגובהו משלושה ועד עשרה". וכוונתו עד ולא עד בכלל, ולפיכך כתבנו, עד כמעט עשרה טפחים, וביארנו בסוגריים 79 ס"מ. וכך יש לפרש בהמשך ההלכה.

[יח]      לשון הרמב"ם: "שהכרמלית אינה תופסת אלא עד עשרה, ואין רוחבה פחות מארבעה על ארבעה". ואת תחילת המשפט השמטנו מההלכה כאן, והעברנו לתחילת ההלכה הבאה, כי שם מקומו.

[יט]      יתבאר להלן (יז,ב).

[כ]       המקור שקרן זוית הסמוכה לרשות הרבים, נחשבת ככרמלית, הוא בתלמוד שבת (ז,א). וביאר הרמב"ם מהי קרן זווית? חצר הפרוצה במלואה ברוח הרביעית לרשות הרבים. והמקור שחצר שנפרצה במלואה לרשות הרבים דינה ככרמלית, הוא משנה במסכת עירובין (ט,ב; ובתלמוד דף צד,א), והיא דעת חכמים שם במשנה.

[כא]     פה"מ טהרות (ו,ה), וכך כתב מהר"י קאפח (הערה ט).

[כב]     רשות הרבים אסורה מהתורה, וכרמלית אסורה מדברי חכמים, ואין הכרמלית יכולה להיות יותר חמורה מרשות הרבים.

[כג]      בתלמוד נקרא דבר זה, מצא מין את מינו וניעור, וראה להלן (יז,יא), שנזכר ביטוי זה לגבי כרמלית.

[כד]      ביארנו את ההלכה על פי כתבי יד תימן, וביאור מהר"י קאפח (הערה יד). וכך ביאר גם אורה ושמחה את גירסת כתבי יד תימן, על פי הרשב"א בספרו עבודת הקודש הארוך.

        מקור דבריו של הרמב"ם, תוספתא שבת (יא,ג), על פי ביאור התלמוד שבת (ק,א). לשון התוספתא: "אסתרטה על גבי בקעה וזרק מן האסתרטה לבקעה פטור ר' שמעון או' אם יש במקום שזרק עומק עשרה טפחים הרי זה חייב". אסתרטה היא איסרטיא, כלומר דרך שבה הולכים רבים מעיר לעיר, שהיא רשות הרבים, ובקעה היא כרמלית. ואם זרק מאיסרטיא לבקעה, כלומר מרשות הרבים לכרמלית, פטור. תוספתא זו אינה עוסקת בסתם כרמלית, אלא בבור המלא מים בכרמלית, וכך נתבאר בתלמוד שבת (ק,א) [בתלמוד נתבאר שהבור נמצא בתוך הים, אולם הרמב"ם ביאר על פי התוספתא שהבור נמצא בתוך הכרמלית]; ולדעת תנא קמא שהוא רבנן [=סתמא הוא רבנן], בכל אופן פטור, אפילו אם היה בבקעה בור עמוק עשרה, ורחב ארבעה; ואילו לדעת רבי שמעון, אם יש בבור עומק עשרה, ורוחב ארבעה טפחים, הרי הוא רשות היחיד, וחייב. נמצא לפי זה, שלרבנן בור המלא מים הרי הוא כרמלית, ולרבי שמעון הרי הוא רשות היחיד. וראה בקרית מלך, לרבי חיים קנייבסקי, שכתב על הרמב"ם בהלכה שלפנינו, שתוספתא זו היא מקור דברי הרמב"ם, והיא אינה עוסקת בים, כדברי התלמוד שבת (ק,א), אלא בבור המלא מים בכרמלית, ובכך מתורצת השגת הראב"ד. ומאחר והלכה כרבנן לעומת רבי שמעון, פסק הרמב"ם שבור שבכרמלית אפילו יש בו עומק מאה אמה ורחב מאה אמה, הרי הוא כרמלית, כדעת רבנן.

        ואין להקשות על ההלכה שלפנינו, מהמשנה עירובין (ג,ג), שם נאמר שאם נתן את עירובי התחומין בבור שבכרמלית, והוא שהה בכרמלית, עירובו עירוב, למרות שהבור הוא רשות היחיד, [הטעם שעירובו עירוב, מפני שאיסור ההוצאה מכרמלית לרשות היחיד הוא מדברי חכמים, וצריך לשהות עם עירובו בבין השמשות במקום אחד, ובין השמשות מותר לעבור על איסור של דברי חכמים לצורך מצווה, ואין מערבין עירובי תחומין אלא לצורך מצווה], הרי שבור שבכרמלית הוא רשות היחיד ולא כרמלית. והתשובה על כך, שם המשנה עוסקת כשהיה הבור ריק ללא מים, ובור זה הוא רשות היחיד, ואילו ההלכה שלפנינו עוסקת כשהבור שבכרמלית מלא מים, ובור זה הוא כרמלית.

        ועל פי כל מה שכתבנו, העיקר כגירסת כתבי יד תימן, ולא כתיקון המשיב, בתשובה לחכמי לוניל (סי' שב), שם תיקן, "בור שבכרמלית הרי הוא ככרמלית, אפילו עמוק מאה אמה, אם אין בו ארבעה". וכבר היקשה המאירי (שבת ח,א) על תיקון זה: "ואיני יודע מה הועילו בתקנתם, ואם ברחב ארבעה מודים שהוא רה"י, אף כשאין רחב ארבעה יודו שהוא מקום פטור". כלומר, אם הרמב"ם סובר שבור שבכרמלית שיש בו רוחב ארבעה טפחים הוא רשות היחיד, אם כן כאשר אין בו רוחב ארבעה טפחים, צריך להיות הבור מקום פטור, וכיצד כתב הרמב"ם שהוא כרמלית! ואף המ"מ היקשה שאלה זו על המשיב לחכמי לוניל.

[כה]     מה שכתבנו, אבל בור שאין בו מים..., הוא על פי מה שנתבאר בהערה הקודמת. וראה עוד בהערה לד, שחפירה חולקת מקום לעצמה ברשות הרבים או בכרמלית, אבל לא ברשות היחיד.

[כו]      ראה הלכה א, שמתנאי רשות הרבים, שלא תהיה לה תקרה, ויהיה רוחב הדרך שש עשרה אמה; והטעם שכתבנו, הוא מהתלמוד שבת (צח,א).

[כז]      על הספסל יושבים הסוחרים, ועל העמודים הם תולים את סחורותיהם (על פי רש"י שבת ז,א, והמאירי שם, וכך כתב המ"מ בשם הרשב"א).

[כח]     ראה בהלכה ד, שזהו שיעור הכרמלית.

[כט]     ביארנו צידי רשות הרבים, על פי רש"י עירובין (צד,א ד"ה הני מילי), וכך כתב המשנ"ב (סי' שסא ס"ק ו). והמקור לדברי הרמב"ם שצידי רשות הרבים ככרמלית, הוא בתלמוד עירובין (צד,א), לדעת חכמים.

        והרשב"א הובא במ"מ כתב, שצידי רשות הרבים ביאורו, שיש בתים הבנויים בצד רשות הרבים, ובית אחד בנוי יותר פנימה מהם, והמקום הפנוי הסמוך לרשות הרבים שלפני בית זה הפנימי הוא צידי רשות הרבים, והוא כרמלית, כיון שאין ההילוך בו נוח, שהרי קירות הבתים שבצדו בולטים החוצה וחוסמים את ההילוך בו. (ע"כ רשב"א) והמעיין יראה שמקום זה שהזכיר הרשב"א, הגדירו הרמב"ם כקרן זוית הסמוכה לרשות הרבים, לעיל הלכה ד, וכך הקשה אורה ושמחה, על כורחנו צידי רשות הרבים ביאורו אחר, וכפי שכתבנו.

[ל]       ראה לעיל הערה כז, שכתבנו שהסוחרים תולים את סחורותיהם על העמודים, ולמרות זאת, הרבים עוברים בין אותם עמודים, כי העמודים אינם צמודים לכותלי הבתים שבצידי רשות הרבים, ומחמת כך הרבים עוברים ביניהם.

        וצריך לבאר, שבין העמודים אין מרווח של שש עשרה אמה, וזהו חידוש ההלכה, שלמרות זאת הרווח שביניהם הוא רשות הרבים, וכך כתבו בתוספות (שבת ז,א, ד"ה אבל בין העמודים), אולם רוחב הדרך בכללותו הוא שש עשרה אמה, ואין העמודים הנמצאים באמצע ממעטים את רוחב הדרך. כמו כן, אין צורך שיהיה רוחב שש עשרה אמה מהעמודים עד קירות הבתים שבצידי רשות הרבים, שלא כדברי תוספות הנזכרים למעלה, שהצריכו שיהיה רוחב שש עשרה אמה מהעמודים עד כותלי הבתים.

[לא]     רשות הרבים, או רשות היחיד, או כרמלית.

[לב]     כתב מרכבת המשנה חלמא (בהלכה ח), שהטעם, שקוצים וברקנים וגללים ברשות הרבים, נחשבים מקום פטור, למרות שאינם מחוברים לקרקע, [ולכאורה היה דינם צריך להיות ככלים, שאינם מבטלים את הרשות שבה נמצאים, כמו שביארנו לעיל יג,א בהערה ה], משום שהם קבועים בקרקע שבה נמצאים, ואינם עשויים להיפנות.

[לג]      מה שהוספנו כאן, ואם היה גובהם פחות משלושה טפחים..., הוא על פי התלמוד שבת (ז,א).

[לד]      מדובר בחפירה שאין בה מים (מהר"י קאפח, הערה יט), הנמצאת ברשות הרבים (מ"מ), או בכרמלית (מהר"י קאפח), אבל חפירה כזו הנמצאת ברשות היחיד דינה כרשות היחיד, ואינה חולקת מקום לעצמה (מ"מ).

        ומה שנזכר בהלכה ו, שבור שבכרמלית הרי הוא ככרמלית, שם מדובר בבור המלא מים, כמו שביארנו בהלכה שם. ובור בכרמלית המלא מים, אפילו שאין בו רוחב ארבעה טפחים על ארבעה טפחים, אינו מקום פטור אלא כרמלית (מהר"י קאפח, הערה יט).

[לה]     אבל אוויר רשות היחיד, הרי הוא כרשות היחיד, כמו שנתבאר בהלכה ג. והטעם שכתבנו הוא על פי הרב צדוק.

[לו]      לשון הרמב"ם: "מקום שיש בגובהו תשעה טפחים מצומצמות", ומשמע מלשון זה שגם אם היה אורכו ורוחבו של המקום גדול, כך הדין. בין אם היה מקום זה עשוי מאבן או עץ או ברזל או אדמה, כך הדין. ואנו שינינו את הלשון ל"עמוד העומד ברשות הרבים", כלשון התלמוד שבת (ח,א), מפני שכך יובנו הדברים יותר, והעניין אחד.

[לז]      עמוד בגובה תשעה טפחים, הוא כנגד מותניהם של רוב בני אדם, ועמוד בגובה זה מסייע להם לסידור המשא.

[לח]     והזורק מרשות היחיד לעמוד זה חייב. ואף שצריך שינוח החפץ על גבי מקום שיש בו ארבעה טפחים על ארבעה טפחים (לעיל יג,א), כיתוף הרבים מחשיב את העמוד כאילו הוא מקום שיש בו ארבעה טפחים על ארבעה טפחים, השווה לעיל יג,ב-ג (מאירי, שבת ח,א).

[לט]     מצד רשות הרבים, לא היה הגג מעל עשרה טפחים מקרקע רשות הרבים, ולפיכך אי אפשר להגדיר את הגג כרשות היחיד, כלפי בני האדם המהלכים ברשות הרבים.

[מ]      ביארנו את ההלכה על פי הרשב"א, הובא במ"מ.

        והנה, הרמב"ם כתב, שכאשר אין סולם מהחצר לגג, אסור לבעל הבית לטלטל על גגו ארבע אמות (מ"מ), ואנו הוספנו, שגם אסור לו לטלטל מהחצר לגג. והוספנו זאת גם בהיתר, שכאשר יש סולם מהחצר לגג, מותר לבעל הבית לטלטל בגג בארבע אמות, ואף מותר לו לטלטל מהחצר לגג. וכך כתב אורה ושמחה, מפני שאם אסרו חכמים לטלטל בגג ארבע אמות עד שיעשה לו היכר, כל שכן שאסור לטלטל מהגג לחצר, ומהחצר לגג, עד שיעשה היכר .

        ולעומת זאת, מהר"י קאפח כתב (הערה יב), שלגבי טלטול מהחצר לגג, אין בכוחם של בני רשות הרבים להפוך את הגג לרשות הרבים, מפני שהגג רכוש פרטי, ומחיצות הבית מתירות אותו, ולפיכך מותר לטלטל מהחצר לגג גם בלי היכר של סולם, ורק לגבי טלטול בגג בארבע אמות, צריך לעשות סולם משום היכר, מדברי חכמים.

[מא]     השווה להלכה ב.

[מב]    ואין להקשות על ההלכה שלפנינו מהלכה ג, שם נאמר שעובי הכתלים של רשות היחיד, הרי הם כרשות היחיד, ומדוע לימדתנו ההלכה שלפנינו שחורי רשות היחיד כרשות היחיד, והרי דבר זה מיותר, והוא נכלל באמור בהלכה ג, שעובי הכתלים של רשות היחיד כרשות היחיד. מפני שעובי הכתלים שהם כרשות היחיד, הכוונה בו על גבי הכותלים, אבל לא לחורים הנמצאים באמצע הכותל, והשמיעתנו ההלכה שלפנינו, מה יהיה דין החורים הנמצאים באמצע הכותל (אורה ושמחה).

        ואין להקשות, מדוע יתחייב אם נח החפץ בחור שברשות היחיד, והרי אין בחור ארבעה טפחים על ארבעה טפחים? מפני שהקיר שבו החור מחובר לרשות היחיד, ונמצא שהחור הוא חלק בלתי נפרד מרשות היחיד, וכאילו נח בקרקע רשות היחיד שיש בה ארבעה טפחים, כמו שביארנו לעיל יג,א, והערה ה.

[מג]     ואין להקשות, מדוע חור הפתוח לרשות הרבים, הגבוה מהקרקע פחות משלושה טפחים, ויש בו ארבעה טפחים על ארבעה טפחים נחשב כרשות הרבים, ולא ככרמלית, ויהיה דינו כצידי רשות הרבים שהם כרמלית, כמו שנתבאר בהלכה ו (כך הקשה הרב צדוק); מפני שחור זה בטל כלפי רשות הרבים, מדין לבוד, ולפיכך הוא רשות הרבים, שלא כמו צידי רשות הרבים, שאינם בטלים כלפי רשות הרבים, ולפיכך הם כרמלית. השווה להלכה ז, שכל מקום שיש בו ארבעה טפחים על ארבעה טפחים, והוא פחות משלושה לארץ, הרי הוא כארץ, ושם הערנו שדינו כמו המקום שהוא נמצא בו, רשות הרבים או רשות היחיד או כרמלית.

        כתב המגיד משנה בשם הרשב"א: "וחורי הכרמלית הרי הן נדונין לפי גבהן ורחבן כדין חורי רה"ר".

[מד]     ראה לעיל (יב,י), שהזורק והמושיט הם תולדה של המוציא.

[מה]     לשון הרמב"ם: "לפיכך אם לא היה צריך לגוף ההוצאה, כגון שהעביר קוץ בכרמלית כדי שלא יוזקו בו רבים – הרי זה מותר". מה שכתב, "לפיכך אם לא היה צריך לגוף ההוצאה", אין כוונתו שטעם ההיתר מחמת שהיא מלאכה שאינה צריכה לגופה, שהרי לפי הרמב"ם מלאכה שאינו צריך לגופה חייב, כמו שנתבאר לעיל (א,ז). אלא כוונת הרמב"ם, שמאחר שיש לו מטרה מוגדרת, והיא למנוע את נזקי הקוץ, ולא כדי להוציאו, אין מקום לחשוש שמא יבוא להתיר לטלטל ברשות הרבים, כשם שגזרנו על כל טלטול בכרמלית, אלא התירו חכמים לעבור על איסור שהוא מדבריהם, כדי למנוע נזק. ועיקר טעם ההיתר, מפני שעובר על דבר שהוא מדברי חכמים, כדי שלא ינזקו הרבים.

        וראה עוד להלן (טו,כב): "המעביר קוץ כדי שלא יוזקו בו רבים – אם היה ברשות הרבים, מוליכו פחות פחות מארבע אמות; ואם היה בכרמלית, מוליכו כדרכו אפילו מאה אמה". ושם לא הזכיר הרמב"ם, שטעם ההיתר מפני שהיא מלאכה שאינו צריך לגופה, אלא כתב שמותר לעבור על דבר האסור מדברי חכמים, כדי לסלק נזק מהרבים. וראה עוד לעיל (יב,ב): "ומותר לכבות גחלת של מתכת ברשות הרבים, כדי שלא יוזקו בה רבים". ואף שם לא נזכר טעם ההיתר מפני שהיא מלאכה שאינה צריכה לגופה, אלא שמאחר שאיסור כיבוי גחלת של מתכת הוא מדברי חכמים, כדי שלא ינזקו ממנה רבים, מותר לכבותה.

        וראה עוד, בדברי רבנו פרחיה, מבית מדרשו של ראב"ם, שהעתיק מביאורו של הרמב"ם לתלמוד, וזה לשונו: "וראיתי בפירושי רבינו משה ז"ל, והעתקתי אותם אות באות. דע שלא התירו בשבת משום שמא ינזקו בה רבים אלא דבר שהוא מדרבנן בלבד, שהיא גחלת של מתכת, דכיבויה אינו חייב עליה מן התורה, לפי שהכיבוי של תורה בגחלת של עץ הוא, דהיינו דבר הנראה ויעשה ממנו מלאכה. אבל כיבוי של גחלת של מתכת איסורו מדרבנן הוא. הם הכי נמי לא התרנו להוליך הקוץ כדי שלא יוזקו בה רבים אלא באיסור דרבנן בלבד דהוא פחות מארבע אמות, ולכרמלית שהיא מדרבנן אפילו טובא, ואומר הדין הוא פירושא דפריש רבינו יהוסף הלוי ז"ל". וגם מביאור הרמב"ם לתלמוד משמע, שטעם ההיתר לטלטל קוץ ברכמלית, אינו מפני שהיא מלאכה שאינו צריך לגופה, אלא מפני שמותר לעשות דבר האסור מדברי חכמים, כדי שלא ינזקו הרבים.

        לשון התלמוד שבת (מב,א): "אמר רבינא: הלכך קוץ ברשות הרבים - מוליכו פחות פחות מארבע אמות, ובכרמלית אפילו טובא". ופירש רש"י: "הלכך - כיון דאמרת לא גזרו שבות דכיבוי מתכת במקום נזקא דרבים". והרמב"ם סגנן זאת, לפיכך אם לא היה צריך לגוף ההוצאה, והכוונה אחת.

        ומהר"י קאפח כתב (הערה כו), שיש אפשרות לבאר את ההלכה, שמאחר שמטלטל את הקוץ בכרמלית כדי להינצל מנזק, לפיכך אנו מגדירים את מעשיו כהצלה מנזק ולא כטלטול בכרמלית. וכפי שכתב במ"מ בשם ספר הבתים לעיל (י,יז), הזכירו מהר"י קאפח גם לעיל (י,כה הערה סח).

[מו]      נתבאר בהלכה יא.

[מז]      מה שכתבנו שמותר להוציא מרשות היחיד לרשות היחיד דרך מקום פטור, כך כתב הרמב"ם להלן (טו,ט), "בור ברשות הרבים, וחלון על גביו – הבור וחוליתו מצטרפים לעשרה, וממלאין ממנו בשבת. במה דברים אמורים, בשהיה סמוך לכותל בתוך ארבעה טפחים, שאין אדם יכול לעבור שם. אבל אם היה מופלג – אין ממלאין ממנו, אלא אם כן הייתה חוליתו גבוהה עשרה: שנמצא הדלי – כשייצא מן החוליה, ייצא למקום פטור". בהלכה זו נאמר, שמותר להוציא את הדלי מהבור שהוא רשות היחיד, מעל עשרה טפחים שהוא מקום פטור, ולהעביר את הדלי לחלון ביתו שגם הוא רשות היחיד, מכאן שמותר להוציא מרשות היחיד לרשות היחיד דרך מקום פטור. וראה עוד להלן (טו,ח), שמותר לזרוק מבית לבית, מעל עשרה טפחים באוויר רשות הרבים שהוא מקום פטור, ואף משם משמע שמותר להוציא מרשות היחיד לרשות היחיד דרך מקום פטור.

        ונראה, שהוא הדין שמותר להוציא מרשות הרבים לרשות הרבים דרך מקום פטור, אולם צריך שלא יטלטל ארבע אמות, בשתי רשויות הרבים, כמו שנתבאר לעיל (יג,יז).

[מח]     מה שכתבנו שמותר להוציא מכרמלית לרשות היחיד דרך מקום פטור, מקורו מהאמור להלן (טו,כ), שמותר לטלטל מהים שהוא כרמלית, לספינה שהיא רשות היחיד, דרך מקום פטור.

[מט]     המקור למה שכתבנו כאן, הוא מ"מ להלן (טו,כ). שדייק זאת מדברי הרמב"ם בהלכה טו (בפרק שלפנינו), שם נאמר שהמהלך מרשות היחיד לרשות הרבים דרך מקום פטור, וחפץ בידו, ולא עמד במקום פטור, חייב מהתורה. וכן הזורק. ואילו העומד במקום פטור, ומביא את החפץ אליו מרשות היחיד, ומוציאו לרשות הרבים, אסור מדברי חכמים, וכן להיפך, משום שהם שתי רשויות של תורה. (ע"כ הלכה טו) וכשם שאסור לעמוד במקום פטור ולהוציא מרשות היחיד לרשות הרבים, או להיפך, כך אסור לעמוד ברשות היחיד או ברשות הרבים, ולהוציא מאחת מהם לחבירתה דרך מקום פטור, מפני שהם שתי רשויות של תורה. וראה עוד בהערה נד, גם שם הזכרנו זאת.

[נ]       נתבאר בהלכה יא.

[נא]      ראה לעיל (יג,יז), שאם הלך החפץ ארבע אמות בשתי רשויות הרבים, אף שהפסיקה רשות אחרת ביניהם, הרי זה מצטרף, וחייב. וההלכה שלפנינו עוסקת כשלא הלך החפץ ארבע אמות בשתי רשויות הרבים (מ"מ).

[נב]      כאשר מוציא או מושיט או זורק, מרשות היחיד לרשות היחיד, או מרשות הרבים לרשות הרבים, והכרמלית באמצע, בכל המקרים פטור. ולעומת זאת, ראה לעיל (יג,טז), הזורק חפץ מרשות היחיד לרשות היחיד, ורשות הרבים באמצע, פטור. וכן הזורק חפץ מרשות הרבים לרשות הרבים, ורשות היחיד באמצע, פטור. ואם עבר בפחות משלושה סמוך לארץ ונח על גבי מקום כל שהוא, חייב.

        וראה עוד לעיל (יג,יח), המושיט חפץ [=הושיט את החפץ מידו ליד חברו] מרשות היחיד לרשות היחיד, ורשות הרבים באמצע, חייב. ובתנאי שהיו שתי רשויות היחיד באורך רשות הרבים, כמו שהעגלות מהלכות ברשות הרבים, זו אחר זו.

[נג]      והוא הדין אם היתה כרמלית באמצע, כך הדין. וכך כתב המ"מ על פי התלמוד שבת (ה,ב): "המוציא מחנות [=רשות היחיד] לפלטיא [=רשות הרבים] דרך סטיו [=כרמלית] חייב".

[נד]     מה שכתבנו, שסיבת האיסור להוציא מרשות הרבים לרשות היחיד דרך מקום פטור, מפני שהן שתי רשויות האסורות מהתורה, הוא מדברי המ"מ להלן (טו,כ). דבר זה כתבנוהו גם לעיל בסוף הלכה יב. ומה שכתבנו, שההלכה עוסקת שהכניס את החפץ למקום פטור, ושהה החפץ עמו במקום שבו עומד במקום פטור, ולא פירשנו שההלכה עוסקת שהעביר מרשות היחיד לרשות הרבים בלי להכניס את החפץ למקום פטור, מפני שכאשר ידו אינו נמצאת באותה רשות יחד עם גופו, אין אנו אומרים שהיא נגררת אחר גופו, וכפי שביארנו לעיל יג,ה ובהערה יא, ואף ההלכה שלפנינו היא על פי העיקרון שנזכר שם.

        וכך משמע מהתלמוד שבת (ח,ב-ט,א), שביאר את ההבדל בין ההלכה שלפנינו, להלכה לעיל (יב,יד); מדוע בהלכה שלפנינו נחשב שנח החפץ במקום פטור, ולעיל (יב,יד) לא נחשב שנח החפץ במקום פטור? מפני שבהלכה שלפנינו נח החפץ במקום פטור, ואילו בהלכה לעיל לא נח החפץ במקום פטור. ביאור דברי התלמוד: ההלכה שלפנינו עוסקת ששהה החפץ בידו של האדם שעמד במקום פטור, ושהה החפץ יחד עם האדם במקום פטור, ולפיכך נחשב שנח החפץ במקום פטור, ואילו ההלכה לעיל (יב,יד) עוסקת, שגופו של האדם וידו היו ברשות הרבים, והחפץ היה במקום פטור ללא גופו וידו של האדם, ומחמת כך לא נחשב ששהה החפץ במקום פטור, אלא הוא נמשך אחרי גופו וידו שברשות הרבים; נמצא שהתלמוד מבאר בצורה ברורה, שההלכה שלפנינו עוסקת כשהחפץ שהה יחד עם האדם במקום פטור. וכך פירשו את ההלכה, יד פשוטה ואורה ושמחה.

        על פי כל האמור, ההלכה שלפנינו עוסקת שהוציא מרשות היחיד לרשות הרבים דרך מקום פטור, מבלי שינוח החפץ בקרקע מקום פטור. כמו כן, מדובר שהאדם נשאר עומד במקום פטור, והוציא את החפץ בידו בלבד. אולם אם הוציא חפץ מרשות היחיד והניחו בקרקע מקום פטור, ושוב עקר את החפץ מקרקע מקום פטור והניחו ברשות הרבים, הדבר מותר לכתחילה, כמו שנתבאר בהלכה יב, שמותר להוציא מרשות היחיד או רשות הרבים למקום פטור, ולהיפך. וכן אם היה מהלך וחפץ בידו, ויצא מרשות היחיד ונכנס למקום פטור ועמד שם, ושוב יצא ממקום פטור ונכנס לרשות הרבים ועמד שם, עקירת גופו כשהחפץ עליו, נחשבת כעקירת החפץ מאותה רשות, ועמידתו באותו החפץ ברשות השנייה, נחשבת כהנחת החפץ ברשות שעמד בה, כמו שנתבאר לעיל (יג,ח), ומאחר שמותר להוציא מרשות היחיד או רשות הרבים למקום פטור, ולהיפך, הרי הוא מותר לכתחילה (אורה ושמחה).

        וזה סיכום כל המקרים שהזכרנו:

א-       מותר להוציא ממקום פטור לכל הרשויות, או להכניס. (הלכה יב)

        עומד ברשות היחיד, מותר להוציא מרשות היחיד לרשות היחיד, דרך מקום פטור. (להלן טו,ט)

        עומד ברשות הרבים, מותר להוציא מרשות הרבים לרשות הרבים, דרך מקום פטור. (נלמד מלהלן טו,ט)

        עומד ברשות היחיד, מותר להוציא מכרמלית לרשות היחיד, דרך מקום פטור. (להלן טו,כ)

ב-       המהלך מרשות היחיד לרשות הרבים דרך מקום פטור, וחפץ בידו, ולא עמד במקום פטור, חייב מהתורה. וכן להיפך. וכן הזורק. (הלכה טו)

        העומד במקום פטור, ומביא את החפץ אליו מרשות היחיד, ומוציאו לרשות הרבים, אסור מדברי חכמים. וכן להיפך. (הלכה טו)

ג-        המהלך מרשות היחיד לרשות הרבים דרך מקום פטור, וחפץ בידו, ועמד במקום פטור, מותר. (נלמד מלעיל יג,ח)

        העוקר ומניח, מרשות הרבים למקום פטור, וממקום פטור לרשות היחיד, מותר. וכן להיפך. (נלמד מהלכה יב)

[נה]      מה שכתבנו, שרק השטח הגבוה הנמצא מעל עשרה טפחים, הוא רשות היחיד, כך כתב המ"מ.

[נו]      השווה להלכה ג.

[נז]      ראה לעיל יג,א, והערה ה. וכך פירשו בהלכה שלפנינו מרכבת המשנה חלמא, ומהר"ח כסאר.

        וראה בהערה שם, שלדעת המ"מ מהר"י קאפח ועוד מפרשים הטעם שחייב כאשר נח החפץ על גבי הקנה, מפני שברשות היחיד אין צריך להניח על גבי מקום שיש בו ארבעה טפחים. וכך כתב מהר"י קאפח גם בהלכה שלפנינו (הערה לה).

[נח]      הטעם שאין הענפים נמשכים אחר גזע האילן, מפני שההתייחסות בהלכה אינה לגבי הפרי, שנאמר שהוא נמשך אחר הגזע שמחמתו צומח, אלא לענפים עצמם, וכל ענף הנמצא ברשות הרבים, הרי הוא רשות הרבים (על פי הרב צדוק).

        ומה שכתבנו שהזורק מרשות הרבים, ונח על הענפים שברשות הרבים, הרי הוא פטור אבל אסור, שהרי הענפים נחשבים כרשות הרבים. לכאורה יש מקום להקשות, שצריך להיות מותר, שהרי מותר לזרוק ברשות הרבים פחות מארבע אמות? והתשובה: מאחר שזורק את החפץ על הענפים, ואין ודאות שינוח החפץ עליהם, ובקלות יכול החפץ שלא לנוח על הענפים, אלא ליפול ולהתגלגל ארבע אמות ברשות הרבים, לפיכך פטור אבל אסור. השווה לכך את האמור בהלכה הבאה, הזורק מרשות הרבים ונח על גבי טרסקל שבראש הקנה, והיה הקנה תקוע ברשות הרבים, והיה הטרסקל מעל עשרה טפחים, פטור אבל אסור, ושם כתבנו סברא זו בשם מרכבת המשנה חלמא, והרד"ע, ואף בהלכה שלפנינו יש לומר סברא זו.

[נט]      לשון הרמב"ם: "טרסקל". והוא לוח העשוי מענפי ערבה, המחופה עור, שיש לו דפנות מעור (על פי פה"מ כלים כב,י, והערוך ערך טרסקל).

[ס]      מה שכתבנו שמאחר שאין בקנה ארבעה טפחים על ארבעה טפחים, והסל גבוה מהארץ יותר משלושה טפחים, אין אנו אומרים שמחיצות הסל יורדות עד לארץ, הוא לבאר את ההפרש שיש בין ההלכה שלפנינו, לאמור לעיל בהלכה טז שם נחשב העמוד כרשות היחיד, ובהלכה שלפנינו הגדיים בוקעים [=עוברים] תחת הסל, ולפיכך איננו רואים את מחיצות הסל כיורדות עד הארץ, ובהלכה טז אין הגדיים בוקעים תחת העמוד, ולפיכך אנו רואים את המחיצות כיורדות עד הארץ. ומה שכתבנו שהסל בטל למקום שבו נמצא, ואין הסל נחשב כרמלית למרות שיש בו ארבעה על ארבעה, אלא אם הוא בתוך עשרה הוא רשות הרבים, ואם הוא למעלה מעשרה הוא מקום פטור, זה מחמת שהסל נשען על קנה דק, ולפיכך הוא אינו יוצר רשות בפני עצמו. וכך כתב הרי"ף (שבת ב,ב בדפיו): "אמר רב חסדא נעץ קנה ברה"י וזרק ונח על גביו אפי' גבוה מאה אמה חייב שרשות היחיד עולה עד לרקיע ודוקא ברשות ביחיד אבל ברה"ר מקום פטור הוא". ומה שכתבנו שאין רשות הרבים תופסת מעל עשרה טפחים, השווה להלכה ג. ומה שכתבנו שהסל הוא מקום פטור, ואם נח שם חפץ הוא פטור אבל אסור, לכאורה יש להקשות, והרי מותר להוציא מרשות הרבים למקום פטור לכתחילה, כמו שנתבאר בהלכה יב, ואם כן מדוע אין הדבר מותר לכתחילה? ויש לתרץ, שכיון שזרק חפץ ולא ידע בבירור היכן ינחת, ויכל החפץ שלא לנחות בסל אלא בקרקע רשות הרבים, לפיכך הוא פטור אבל אסור, אבל אם ידע בבירור שינחת החפץ בסל, כגון שהוציאו בידו מרשות הרבים והניחו בתוך הסל שהיה מעל עשרה טפחים, הרי הוא מותר לכתחילה. וכך כתבו מרכבת המשנה חלמא והרד"ע, שהטעם שפטור אבל אסור מפני שאנו חוששים שמא יפול.

        מלשון הרמב"ם משמע שרק אם הטרסקל מעל עשרה טפחים, הזורק ונח עליו פטור, היוצא מכך, אם היה הטרסקל בתוך עשרה, הרי הוא כרשות הרבים, והזורק ונח עליו חייב. ומה שהקשה הראב"ד, שאם היה הטרסקל בתוך עשרה טפחים ברשות הרבים, אינו נחשב כרשות היחיד מפני שאין אנו אומרים גוד אחית מחיצתא, שהרי היא מחיצה שהגדיים בוקעין בה, וכן אינו נחשב כרשות הרבים, אולם יש להחשיבו ככרמלית שהרי אינו ראוי לכתף עליו, ואיך כתב הרמב"ם שהוא נחשב כרשות הרבים? יש לתרץ, שמאחר שהסל נשען על קנה דק, והגדיים בוקעים תחתיו, לפיכך הטרסקל אינו יוצר רשות לעצמו, וכשם שדבר זה סיבה שלא להחשיבו כרשות היחיד, כך דבר זה סיבה שלא להחשיבו ככרמלית או כמקום פטור, אלא הוא נחשב כרשות שבה נמצא שהיא רשות הרבים. וכשם שאין אפשרות לעשות כרמלית בכלים, כמו שביארנו לעיל יג,א הערה ד, כך אין אפשרות לעשות כרמלית בשטח ארבעה טפחים על ארבעה טפחים שהגדיים בוקעים תחתיו, אף שהוא מחובר ונעוץ בקרקע. אליבא דאמת, פסק הרמב"ם הוא תלמוד ערוך, שבת (ה,א), "התם - למעלה מעשרה, הכא למטה מעשרה". התלמוד שם מביא מחלוקת בין רבי יוסי בן יהודה לחכמים, לפי רבי יוסי בר יהודה, הזורק חפץ מרשות הרבים לטרסקל התלוי בראש קנה ברשות הרבים, והיה הטרסקל למעלה מעשרה טפחים, חייב, מפני שזורק מרשות הרבים לרשות היחיד, ואילו לפי חכמים פטור מפני שהטרסקל בראש הקנה דינו כרשות הרבים. והלכה כחכמים. והתלמוד אומר שנחלקו למעלה מעשרה, אבל למטה מעשרה לפי כולם דינו כרשות הרבים. היוצא מכך, שטרסקל בתוך עשרה טפחים נחשב כרשות הרבים. וראה שם בתוספות (ד"ה כאן למטה מעשרה) שביארו, שהטעם שאין לומר שלמטה מעשרה ייחשב ככרמלית מפני שאין עושים כרמלית בכלים, ואנו דקדקנו יותר, שהרי הטרסקל תקוע באדמה ולכאורה אין להשוותו לכלי שהוא נע ונד על האדמה, ולפיכך הגדרנו, שאין לעשות כרמלית על ידי שטח שיש בו ארבעה על ארבעה טפחים, אם הגדיים בוקעים תחתיו.

[סא]     ראה בהלכה יא, שם נתבאר שמותר לטלטל במקום פטור בכל שטחו, אפילו יותר מארבע אמות, ולכאורה על פי האמור שם, יהיה מותר לכתחילה לזרוק דבר דביק [=חלב או בצק], שידבק בכותל מעל עשרה טפחים שהוא מקום פטור; אולם כבר ביארנו בהערה הקודמת, שחכמים גזרו שמא לא ידבק הדבר במקום שבו תכנן, או יפול לקרקע רשות הרבים, ולפיכך הוא פטור אבל אסור, ואינו מותר לכתחילה.

[סב]     אף כאן, כמו בהערות הקודמות, הטעם שאינו מותר לכתחילה, לזרוק חפץ ברשות הרבים למעלה מעשרה, שינוח בחור ברשות הרבים שאין בו ארבעה טפחים על ארבעה טפחים שהוא מקום פטור, שמא יפול החפץ לקרקע רשות הרבים, ולא ינוח בחור שתכנן ששם ינוח.

[סג]     על פי הטעם שכתבנו, גם אם יגרור את הכלי ארבע אמות ברשות הרבים, יהיה פטור, שהרי בכל מקום שינוח הכלי יהיה רשות היחיד, ונמצא שכל מסלול גרירתו הפך לרשות היחיד. ומה שכתב הרמב"ם לשון זריקה, מפני שכך נזכר בתלמוד שבת (ח,א), והתלמוד עוסק בכוורת שהדרך לזורקה, והוא הדין בכלי גדול שהדרך לגוררו. נושא זה של גרירת הכלי ארבע אמות ברשות הרבים, נזכר ברמב"ם לעם ובביאור הרב צדוק, והרב צדוק הניח את הדבר בצריך עיון, ורמב"ם לעם כתב שהדבר מחלוקת בין תוספות לרש"י, ולתוספות חייב ולרש"י פטור. ואנו הכרענו בדעת הרמב"ם שפטור אבל אסור.

[סד]     כל מה שהוספנו בסוף ההלכה, שכלי יכול להיות רשות היחיד ולא כרמלית, לא נזכר בדברי הרמב"ם במפורש, אולם נזכר בדברי רש"י בתלמוד שבת (ח,א ד"ה רחבה ששה פטור), וכך כתב מרכבת המשנה חלמא לעיל (יד,ח; יד,יז), וכבר הזכרנו דבר זה לעיל יג,א, בהערה ד.

[סה]     דוקא כשזרק לוח על גבי יתדות הגבוהים מהארץ עשרה טפחים, שהדף שנח עליהם נעשה רשות היחיד, אבל כשהיו היתדות פחותים מעשרה טפחים, שהלוח שנח על גביהם צריך להיות כרמלית, אין עושים כרמלית על ידי כלים, כמו שנתבאר בהלכה יט.

        וקשה על ההלכה שלפנינו מהלכה יח, שבהלכה שלפנינו נאמר, שלוח העומד על גבי יתדות נחשב כרשות היחיד, למרות שאין ביתדות שתחתיו רוחב ארבעה טפחים, ורואים את קצות הלוח, כאילו מחיצות יורדות מהם עד הארץ, ויוצרות עמוד גבוה עשרה טפחים ברוחב ארבעה טפחים על ארבעה טפחים שהוא רשות היחיד, למרות שהגדיים בוקעים תחתיו; ואילו בהלכה יח נאמר, שאם נעץ קנה ברשות הרבים ובראשו סל, אין הסל נחשב כרשות היחיד, למרות שיש בו רוחב ארבעה טפחים על ארבעה טפחים, ואין אומרים כאילו מחיצות יורדות מהסל עד הארץ, שכל מחיצה שהגדיים בוקעים בה אינה מחיצה. וראה עוד בהלכה טז, שם נאמר שעמוד שיש בו ארבעה טפחים על ארבעה טפחים ובתחתיתו [=בבסיסו], אין רוחב ארבעה טפחים, אם היה אורך הבסיס הצר פחות משלושה טפחים, הרי הוא כלבוד, וכאילו העמוד ברוחב ארבעה טפחים עד הארץ והוא רשות היחיד. ואם היה אורך הבסיס הצר שלושה טפחים או יותר, אין אנו אומרים לבוד, ואין העמוד נחשב כרשות היחיד אלא כרשות הרבים, ואף שם הטעם שכל מחיצה שהגדיים בוקעים בה אינה מחיצה.

        תשובה: בהלכה שלפנינו מדובר שאין שלושה טפחים בין עמוד לעמוד שעליהם מונח הלוח, ולפיכך העמודים כולם נחשבים כלבוד, והיו העמודים רחבים, כך שבחיצוניותם יש ארבעה טפחים על ארבעה טפחים, אולם השטח שהקיפו העמודים הוא פחות מארבעה טפחים על ארבעה טפחים, ולפיכך איננו מחשיבים את השטח שהעמודים מקיפים ככרמלית, [ראה בהלכה א ובהלכה ד, שכדי להפוך שטח לרשות היחיד או לכרמלית, צריך שיהיה בשטח שבין המחיצות ארבעה טפחים על ארבעה טפחים, ואין מודדים את הארבעה טפחים יחד עם עובי המחיצות], ורק בהנחת הלוח עליהם ייחשב השטח שעליהם כרשות היחיד. וכך ביארו ערוך השולחן (שמז,יח) ומהר"י קאפח (הערה מד), אלא שהם כתבו שגובה העמודים קרוב לעשרה טפחים, ורק בצירוף הדף שעליהם יהיה גובה עשרה טפחים, ולפיכך רק אז ייהפך השטח שעליהם לרשות היחיד. ואנו כתבנו, שמאחר שאין המחיצות יוצרות כרמלית בשטח שביניהם, שהרי אין ביניהם רוחב ארבעה טפחים על ארבעה טפחים, לפיכך אף אם יהיה בהם גובה עשרה טפחים, לא ניתן ליצור בעזרתם רשות היחיד, שהרי אין ביניהם רוחב של ארבעה טפחים על ארבעה טפחים, ורק בעזרת הדף שעליהם ניתן ליצור רשות היחיד בשטח שעל הדף, ולא בשטח שבין המחיצות. 

        והרשב"א ביאר (הובא במ"מ), שההלכה שלפנינו עוסקת בעמודים העומדים בסמוך לקיר רשות היחיד, שהלוח שעליהם הצמוד לקיר נחשב כהמשך רשות היחיד, כמו חורי רשות היחיד שנחשבים כרשות היחיד. אולם ראה להלן (טו,ד-ו), שזיז הנמצא ברשות הרבים מעל עשרה טפחים, שיש בו ארבעה טפחים על ארבעה טפחים, נחשב כרשות היחיד, ולא הזכיר שם הרמב"ם שהוא מדין חורי רשות היחיד, שלא כדברי הרשב"א.

[סו]      כל מה שנזכר מתחילת ההלכה עד כאן, שכאשר רשות היחיד נוצרת יחד עם הנחתה ברשות הרבים, פטור, זהה להלכה הקודמת, וכן הוא בתלמוד שבת (צט,ב), ולא נזכר בדברי הרמב"ם במפורש מפני שקיצר במובן, ואנו הוספנוהו על פי התלמוד לביאור העניין.

[סז]      לשון הרמב"ם: "וזרק לתוכו [=לתוך הבור] חפץ, ונח על גבי המים, חייב". והנה לכאורה ביאור ההלכה הוא, שהחפץ שזרק צף על פני המים. וקשה, מדוע חייב, והרי צריך שינוח על גבי מקום ארבעה, וחפץ השט על פני המים אינו נחשב כמונח על מקום שיש בו ארבעה על ארבעה, והעוקר אותו משם פטור, כמו שנתבאר לעיל (יג,ד). וביאר יד פשוטה, שביאור ההלכה שלפנינו הוא, שנח החפץ בתוך הבור, על גבי מדף היוצא מדופן הבור, ואותו מדף היה סמוך לפני המים, וזהו שכתב הרמב"ם ונח על גבי המים, ולא וצף על גבי המים, כלשונו לעיל (יג,ד).

        ומהר"ח כסאר ביאר (הוא ביאר את שיטתו לעיל יג,ד), שההלכה שלפנינו עוסקת, שהחפץ אינו צף על גבי המים, אלא צלל והגיע לקרקעית הבור, כגון שזרק אבן, ולפיכך חייב, אבל חפץ הצף על גבי המים אינו נחשב כמונח על גבי מקום שיש בו ארבעה טפחים, כמו שנתבאר לעיל (יג,ד). וכך פירש מעשה רוקח בהלכה שלפנינו. וכך פירש רש"י בתלמוד שבת (ק,א) שזרק אבן או מים.

        ולעומת זאת, לדעת מהר"י קאפח יש ללמוד מההלכה שלפנינו שברשות היחיד אין צורך להניח על גבי מקום שיש בו ארבעה טפחים. וכך כתב מהר"י קאפח גם בהלכה שלפנינו (הערה מו). והדברים התבארו בהרחבה לעיל יג,א, והערה ה, ראה שם.

[סח]     בדברי הרמב"ם נזכר שהיה הבור מלא מים, ושאין המים מבטלים את המחיצות. והוא הדין אם היה הבור מלא שאר משקים, אינם מבטלים את המחיצות, שהרי אם יכנס לתוכם יחוש ויראה את מחיצות הבור (על פי המ"מ). ומהר"ח כסאר הגדיר זאת, שממשקים אי אפשר לעשות מחיצה, ולפיכך אינם מבטלים את מחיצות הבור, מה שאין כן מפירות ושאר דברים קשיחים אפשר לעשות מחיצה, ולפיכך הם מבטלים את מחיצות הבור.

[סט]     מה שהוספנו בסוף ההלכה, הוא על פי המ"מ. והרשב"א כתב, שדוקא פירות של טבל שאי אפשר לטלטלן בשבת, הם שמבטלים את מחיצות הבור. אולם בדברי הרמב"ם לא נזכר תנאי זה.

[ע]      לשון הרמב"ם רקק מים, ובפה"מ שבת (יא,ד) ביאר שהוא אמת המים, ואנו סגננו זאת שלולית מים, מפני שזו כוונת המשנה והתלמוד, שרבים מהלכים ברקק, אלא שמהלכים בו על ידי הדחק, ותיאור זה מתאים לשלולית מים, ולא לאמת המים, כלומר תעלה המעבירה מים ממקום למקום, שהרבים אינם רגילים להלך בתוכה. וראה עוד להלן (טו,יא), אמת המים העוברת בחצר שהיא כרמלית.

[עא]     ראה הלכה ד.

        בור ברשות הרבים אין דרך הרבים להלך בתוכו, כיון שמבחינה מציאותית אין אפשרות להלך בתוכו, מפני ששטחו תחום ומוגדר, ולפיכך דינו ככרמלית עד עשרה טפחים (הלכה ד), או כרשות היחיד מעשרה טפחים ואילך (הלכה א), או כמקום פטור בפחות מארבעה טפחים (הלכה ז). מה שאין כן שלולילת מים העוברת ברשות הרבים, למרות עומקה, אבל היא נמשכת לאורך רשות הרבים, ויש מקומות שהירידה לתוכה אינה תלולה, ודרך הרבים להלך בתוכה, ולפיכך אין דין שלולית מים ברשות הרבים כמו דין הבור ברשות הרבים, אלא הרי היא כרשות הרבים. אולם אם היתה עמוקה עשרה טפחים, שאז כבר חלקה רשות לעצמה, הרי היא מובדלת מרשות הרבים, ודינה ככרמלית. והטעם שאם היא עמוקה עשרה אין דינה כרשות היחיד, מפני שהיא נמשכת לאורך רשות הרבים, ואינה מוגדרת כרשות של אדם בודד, אלא כרשות של כולם, אלא שאינה ראויה להילוך מחמת המים שבתוכה, ולפיכך היא כרמלית ולא רשות היחיד.

        ומהר"י קאפח ביאר (הערות מז יד), שההלכה עוסקת בלשון ים הנמשך מהים, ולפיכך כשיש בו עומק עשרה טפחים ורוחב ארבעה טפחים נחשב ככרמלית, ולא כרשות היחיד, מפני שהוא נמשך אחר הים המחובר אליו. ואם רקק המים לא היה נמשך מהים, והיה בעומקו עשרה טפחים וברוחבו ארבעה טפחים, דינו כרשות היחיד, כמו בור מלא מים ברשות הרבים, שנתבאר בהלכה הקודמת.

        וקשה, שהרי מצד הסברא יש לחלק בין רקק מים שנזכר בהלכה שלפנינו, לבור מים הנמצא ברשות הרבים שנזכר בהלכה הקודמת, וזו כוונת הרמב"ם בהלכה שלפנינו, שמאחר שהרבים מהלכים ברקק מים, לפיכך דינו שונה מבור מים, ובשיטת מהר"י קאפח אין התייחסות לכך. ועוד, שלא נזכר בהלכה שלפנינו שרקק המים נמשך מהים, ורקק מים משמעו שלולית מים שהתאספו לתוך שקע הקיים ברשות הרבים, וכעת המים זורמים בשקע לאיטם, ואם מדובר שאמת המים הזו מחוברת לים, ומחמת כך היא כרמלית, היה לרמב"ם לבאר זאת, שהרי זה החידוש של ההלכה. והרמב"ם לא היה כותב "ואם יש בעומקו עשרה או יתר, הרי הוא כרמלית כשאר הימים", אלא היה כותב "הרי הוא כרמלית מפני שהוא מחובר לים". ועוד, שבפרק טו הלכות יא יד נזכר, שתעלת מים העוברת בתוך החצר כלומר ברשות היחיד, או בין החצרות כלומר ברשות הרבים, שיש בעומקה עשרה טפחים וברוחבה ארבעה טפחים דינה ככרמלית, וגם שם לא נזכר שהיא מחוברת לים, מכאן שאמת מים נחשבת כרמלית גם אם אינה מחוברת לים.