הלכות שבת פרק ד מבואר- הטמנת התבשיל

פרק ד – הטמנת התבשיל

דבר המוסיף ושאינו מוסיף

א.         יש דברים שאם טמן בהן התבשיל, הוא מתחמם ומוסיפין בבישולו כעין האש – כגון גפת, וזבל, ומלח, וסיד, וחול, או זוגין ומוכין ועשבים בזמן ששלושתן לחים ואפילו מחמת עצמן; ודברים אלו, נקראין דבר המוסיף. ויש דברים שאם טמן בהן התבשיל, יישאר בחמימותו בלבד, ואינן מוסיפין לו בישול, אלא מונעין אותו מלהצטנן – כגון זוגין ומוכין ועשבים יבשין, וכסות, ופירות, וכנפי יונה, ונעורת הפשתן, ונסורת חרשים, ושלחין, וגיזי צמר; ודברים אלו, נקראין דבר שאינו מוסיף.

יש דברים שאם טמן[א] בהם את התבשיל, יוסיפו לו חום, ויוסיפו לו בישול, כמו האש שהיא מוסיפה בישול – כגון גפת[ב], וזבל[ג], ומלח, וסיד, וחול, או זוגין[ד] ומוכין[ה] ועשבים בזמן ששלושתם לחים ואפילו מחמת עצמם[ו]; ודברים אלו, נקראים דבר המוסיף. ויש דברים שאם טמן בהם התבשיל, ימנעו ממנו להצטנן וישמרו על חומו, אולם הם אינם מוסיפים לו בישול – כגון זוגין ומוכין ועשבים יבשים, ובגדים, ופירות, ונוצות כנפי יונה, ונעורת הפשתן[ז], ונסורת עץ של נגרים, ועורות, וגיזי צמר[ח]; ודברים אלו, נקראים דבר שאינו מוסיף.

 

גזירת הטמנה

ב.         מן הדין היה, שטומנין בדבר המוסיף מבעוד יום, ויישאר התבשיל טמון בשבת, שהרי משהין על גבי האש בשבת. אבל אסרו חכמים להטמין בדבר המוסיף, מבעוד יום: גזירה, שמא תרתח הקדירה בשבת, ויצטרך לגלותה עד שתנוח הרתיחה, ויחזור ויכסה בשבת; ונמצא טומן בדבר המוסיף בשבת, שהוא אסור. לפיכך מותר לטמון בדבר המוסיף, בין השמשות – שסתם קדירות בין השמשות, כבר רתחו ונחו מביעבוען, וכיון שנחו, שוב אינן רותחין.

מבחינה עקרונית היה צריך להיות הדין, שמותר לטמון בדבר המוסיף הבל [=חום] מבעוד יום, ויישאר התבשיל טמון בשבת, כשם שמותר להשהות את התבשיל על גבי האש בשבת[ט]. אבל אסרו חכמים להטמין בדבר המוסיף הבל [=חום], מבעוד יום: גזירה, שמא ירתח התבשיל שבקדירה בשבת, ויצטרך לגלות את הקדירה על ידי הסרת הדברים העוטפים אותה, עד שתנוח הרתיחה, ויחזור ויכסה את הקדירה בשבת[י]; ונמצא טומן בדבר המוסיף בשבת, שהוא אסור[יא]. לפיכך מותר לטמון בדבר המוסיף, בין השמשות[יב] – שסתם קדירות בין השמשות, כבר רתחו ונחו מביעבוען, וכיון שנחו, לא ירתחו שוב[יג].

ג.          וכן מן הדין היה, לטמון התבשיל בדבר שאינו מוסיף, בשבת עצמה; אבל אסרו חכמים דבר זה – גזירה שמא יטמין ברמץ ויהיה בו ניצוצות של אש, ונמצא חותה בגחלים; לפיכך אסרו להטמין דבר חם בשבת, ואפילו בדבר שאינו מוסיף.

וכן מבחינה עקרונית היה צריך להיות הדין, שמותר לטמון את התבשיל בדבר שאינו מוסיף הבל [=חום], בשבת עצמה; אבל אסרו חכמים דבר זה – גזירה שמא יטמין באפר חם המעורב בגחלים[יד] ויהיו בו ניצוצות של אש, ויחתה בגחלים כדי להבעיר את האש; לפיכך אסרו להטמין דבר חם בשבת, ואפילו בדבר שאינו מוסיף הבל [=חום].

ד.         ספק חשיכה ספק לא חשיכה, מותר לטמון את דבר חם. ומותר לטמון דבר הצונן בשבת, בדבר שאינו מוסיף, כדי שלא יצטנן ביותר, או כדי שתפוג צינתו. חמין שטמנן מערב שבת, ונתגלו בשבת – מותר לכסותן, שהרי אינו מוסיף; ומותר להחליף הכיסוי בשבת. כיצד – נוטל כסות ומניח כנפי יונה, או נוטל כנפי יונה ומניח הכסות.

ספק חשיכה ספק לא חשיכה[טו], מותר לטמון את הדבר החם [=המאכל או המשקה החם], אפילו בדבר המוסיף חום[טז].

מותר לטמון את הדבר הצונן [=המאכל או המשקה הצוננים], בשבת, בדבר שאינו מוסיף חום, כדי שלא יצטנן ביותר, או כדי שתפוג צינתו[יז].

מים חמים או תבשיל חם שטמנן מערב שבת בדבר שאינו מוסיף חום, ונתגלו בשבת – מותר לכסותם באותו כיסוי, שהרי אינו מוסיף להם חום[יח].

מותר להחליף את הכיסוי בשבת, לכיסוי אחר השומר על החום יותר טוב, כגון שהכיסוי השני עבה מהראשון, ומדובר כששני הכיסויים אינם מוסיפים חום. כיצד? נוטל בגדים ומניח נוצות כנפי יונה, או נוטל נוצות כנפי יונה ומניח בגדים[יט].

ה.         פינה התבשיל או המים החמין, מכלי לכלי אחר – מותר להטמין הכלי האחר בשבת בדבר שאינו מוסיף, כמו הדבר הצונן: שלא אסרו להטמין בשבת, אלא דבר חם שהוא בכלי ראשון שנתבשל בו; אבל אם פינהו, מותר.

פינה את התבשיל או את המים החמים, מכלי לכלי אחר – מותר להטמין את הכלי האחר בשבת בדבר שאינו מוסיף, כמו שמותר להטמין את הדבר הצונן[כ]: שלא אסרו להטמין בשבת, אלא דבר חם שהוא בכלי ראשון שהתבשל בו; אבל אם פינהו, מותר[כא].

ו.          מניחין מיחם על גבי מיחם בשבת, וקדירה על גבי קדירה, וקדירה על גבי מיחם, ומיחם על גבי קדירה; וטח פיהם בבצק: לא בשביל שייחמו, אלא בשביל שיעמדו על חומם – שלא אסרו אלא להטמין בשבת; אבל להניח כלי חם על גבי כלי חם, כדי שיהיו עומדין בחמימותן – מותר. אבל אין מניחין כלי שיש בו דבר צונן, על גבי כלי חם, בשבת – שהרי מוליד בו חום בשבת; ואם הניחו, מבערב – מותר, ואינו כטומן בדבר המוסיף.

מיחם [=כלי מנחושת] או קדירה [=כלי מחרס[כב]] שהיו טמונים לפני כניסת השבת בדבר שאינו מוסיף הבל[כג], מותר להניח עליהם, בשבת, מיחם על גבי מיחם, או קדירה על גבי קדירה, או קדירה על גבי מיחם, או מיחם על גבי קדירה, מבלי שיטמון את המיחם או הקדירה העליונים; ומותר אף לטוח את פיהם בבצק[כד]; ובתנאי שהמיחם או הקדירה העליונים חמים, והתכוון רק לשמור על חומם ולא להוסיף בהם חום – מפני שלא אסרו אלא להטמין בשבת, אבל להניח כלי חם על גבי כלי חם, כדי שיהיו עומדים בחמימותם – מותר[כה]. אבל אסור להניח כלי שיש בו דבר צונן, בשבת, על גבי כלי חם שהיה טמון לפני כניסת השבת בדבר שאינו מוסיף הבל – שהרי מוליד בכלי העליון חום בשבת, והוא נראה כאילו טמן בדבר המוסיף הבל, בשבת[כו]; ואם הניחו קודם כניסת השבת – מותר, ואינו נראה כטומן בדבר המוסיף הבל, מפני שלא הטמין רק הניח כלי על גבי כלי[כז].

---

[א]      הטמנה היא שיעטוף את קדירת התבשיל החם מכל צדדיה.

וכתב מהר"י קאפח (הערה יד): "דיני הטמנה במציאות של ימינו. נראה כי אותם המניחים על הפלטה שכבר בארתי לעיל [נתבאר בפרק הקודם] שכל גזרת חיתוי אינה שייכה בה, אף על פי שמכסים את הסירים בבגד, כיון שאינו הדוק מסביב עד שלא נותר שום צד גלוי, אלא מניחים אותו מעל לכל דרך הינוח, ואין זו הטמנה. גם אותם שמניחים את הפלטה בתוך ארגז של פח ויש לו דלתות הנסגרות, כיון שמטבעו אין סגירתו גמורה הרמטית, אלא נשארים חללים פתוחים מסביב לפתח יש להקל. אך אותם שיש להם תנורים של חשמל שסגירתן גמורה ומוחלטת, אף על פי שנראה מלשון מרן או"ח סי' רנז שכל שאין חמרי ההטמנה נוגעים בגוף הסיר או הקדרה אינה הטמנה, אפשר שאלו ראה מרן את התנורים הללו היה אומר אין לך הטמנה גדולה מזו, כי האויר החם שבין דפנות התנור לסירים עוזר הרבה לחמום. ונראה לי כי כאשר מוציאים ביום השבת מן התנור הזה מקצת סירים, ברור שאסור להחזיר מפני שהוא מבשל ואסור מדרבנן, אלא אף לסגור אסור מפני שהוא כמטמין בשבת, ויש צורך להניח משהו על הדלת כדי שלא תסגר לגמרי, וישאר חלל כל שהוא בין הדלת לתנור".

[ב]      נתבאר לעיל (ג,ז). שהוא פסולת זתים שהוצא מהם שמנם, או פסולת שומשמין (פה"מ שבת ד,א). וכך כתב הכס"מ, שלפי הרמב"ם בין פסולת זתים ובין פסולת שומשמין הוא גפת, ויישב את שיטת הרמב"ם עם התלמוד.

[ג]       צואת בעלי חיים.

[ד]       פסולת הענבים, והם השמרים הנשארים מן החרצנים והזוגין, ושם קלפת הענבים זג (פה"מ שבת ד,א).

[ה]      חתיכות צמר שממלאים בהם כרים וכסתות (פה"מ שם).

[ו]       וכל שכן אם הם לחים מחמת דבר אחר, שהם מוסיפים הבל (מ"מ), מפני שאז רטיבותם מרובה מאשר כשהם לחים מחמת עצמם, ומחמת הרטיבות הם מוסיפים הבל.

[ז]       נתבאר לעיל (ג,ד). שהוא חלקי צמח הפשתן הדקים הנושרים בעת חביטתו (פה"מ שבת ד,א), וטבע הנעורת שאינה בוערת אלא הופכת מיד לאפר ומכסה את הגחלים.

[ח]      לשונות של צמר. וראה עוד להלן (כו,יב) אימתי הם נחשבים מוקצה.

[ט]      נתבאר לעיל (ג,ג-ח).

[י]       דרך התבשיל, שברתיחה הראשונה יבעבעו מימיו, ויגלוש קצף הרתיחה מחוץ לקדירה אם לא ינמיך את חום האש, ומכאן ואילך שוב לא יגלשו מימי התבשיל מחוץ לקדירה, למרות החום הרב.

[יא]      הטעם שאסור לטמון בדברים המוסיפים הבל בשבת, מפני שהם מוסיפים לבשל כמו האש (ביטוי זה נזכר בהלכה א), ואסרום חכמים מפני שדומים לאש, מחמת שסמוכים לקדירה כמו האש. בנוגע לחימום בשמש, אינו דומה כלל למבשל, ולפיכך מותר לחמם בה בכל עניין, אפילו דבר שלא נתבשל כלל, אפילו שיחממו חום שהיד סולדת בו (להלן כב,ט). בנוגע לחימום כנגד המדורה, דינו חמור מהמחמם בשמש, וקל מהטומן בדבר המוסיף הבל, ולפיכך אסור לחמם שם דבר שלא נתבשל, חום שתהיה היד סולדת בו, אבל דבר שנתבשל כל צורכו, מותר לחממו שם אפילו שתהיה היד סולדת בו (להלן כב,ד) (הביאור על פי אורה ושמחה).

[יב]      להגדרתו ראה להלן (ה,ד).

[יג]      כיון שנח התבשיל מהבעבוע של הרתיחה הראשונה, שוב לא יגלשו מימי התבשיל מחוץ לקדירה, למרות החום הרב.

[יד]      אפר חם המעורב בגחלים נקרא בלשון חכמים "רמץ" (רש"י שבת לד,ב), והכוונה לאפר חם שנוצר בעקבות דעיכת הגחלים, והוא עצמו אינו מוסיף חום אלא דועך והולך, וגזרו חכמים שמא בינתיים יחתה בגחלים כדי להבעיר את הניצוצות שנותרו בהם.

[טו]      זמן זה נקרא בין השמשות, יתבאר להלן (ה,ד).

[טז]      כמו שנתבאר בהלכה ב, שסתם קדירות רתחו ונעו מבעבוען, ושוב לא יגלשו מחוץ לקדירה. ואם הדבר שטומן בו אינו מוסיף חום, מותר לטמון בו אפילו מבעוד יום.

[יז]      למרות שממעיט את קור התבשיל, מכיון שאינו מתכוון לחממו, אין לחשוש שיחתה בגחלים, ומותר לטומנו אפילו בשבת.

[יח]      מכיון שהיו טמונים מערב שבת בדבר שאינו מוסיף הבל, אין איסור אם יחזיר את הכיסוי שהתגלה בשבת, מפני שאין כיסוי זה מוסיף חום. שלא כמו הלכה ב שמחזיר כיסוי שמוסיף חום, ובהחזרת הכיסוי הוא טומן בשבת בדבר המוסיף חום.

[יט]      אפילו אם מחליף ומניח כיסוי ששומר על החום יותר טוב, הדבר מותר, מפני שאין כאן הטמנה חדשה, אלא מחזיר מיד בטרם יתקרר התבשיל. וכתב הכס"מ, וכל שכן שמותר להוסיף עוד כיסוי שאינו מוסיף חום, בשבת, לכיסוי הנוכחי שאף הוא אינו מוסיף חום. שלא כמ"מ שכתב שלפי הרמב"ם דבר זה אסור.

[כ]       נתבאר בהלכה ד.

[כא]     מכיוון שפינה את התבשיל מכלי ראשון לכלי שני, מיעט חומו, ושוב אין לחשוש שיטמינו באפר חם ויחתה בגחלים, [חשש זה נזכר בהלכה ג'].

      סיכום דיני הטמנה: דבר המוסיף חום, מותר לטמון בו רק בבין השמשות. דבר שאינו מוסיף חום, מותר לטמון בו מלפני השבת, אבל לא בשבת, אלא אם מכסה כיסוי שנתגלה, או מטמין דבר צונן להפיג צינתו, או מטמין בכלי שני.

[כב]     ביארנו מיחם וקדירה על פי המ"מ.

[כג]      ראה הלכה ג.

[כד]      מדובר בבצק שכבר היה מוכן מערב שבת, שבאופן זה לא יעבור על איסור מלאכת לש בשבת (רש"י שבת נא,ב), ואין בחום שבפי הקדירה כדי לאפות אותו.

[כה]     ההלכה עוסקת כשהמיחם או הקדירה התחתונים אינם מונחים על האש, אלא הם טמונים בדבר שאינו מוסיף הבל, ומניח עליהם מיחם או קדירה חמים כדי לשמור על חומם, וטח את פי שני המיחמים או שתי הקדירות בבצק [זה הביאור של המילים "וטח פיהם בבצק"], כדי לשמור על חומם של שני המיחמים התחתון והעליון. ומכיון שאין חומם רב כל כך אין הבצק שבפיהם מגיע לידי אפייה. ולמרות שטח את פי הקדירות בבצק, מכיוון שלא עטף את הקדירות בדבר שישמור על חומם, לא עשה טמינה בשבת בדבר שאינו מוסיף הבל (ראה הלכה ג). כמו כן, הבצק רק שומר על חום הקדירות ולא מוסיף בהם חום, ולפיכך אין מקום לאסור את הדבר משום שדומה לטומן בדבר המוסיף חום בשבת (הביאור על פי אורה ושמחה).

        לשון התוספתא (ג,כג, ליברמן): "טומנין מיחם על גבי מיחם וקדירה על גבי קדירה ומיחם על גבי קדירה וקדירה על גבי מיחם וטח פיהם בבצק לא שייחמו אלא כדי שיהו שמורין". בתלמוד שבת (נא,ב), הובאה תוספתא זו בגירסה קצת שונה, ובמקום 'טומנין מיחם' הובאה גירסה 'מניחין מיחם'. והנה, מלשון התוספתא שכתבה 'טומנין' מיחם, משמע שהיתה הקדירה התחתונה טמונה מבעוד יום בדבר שאינו מוסיף הבל, ובשבת רצה לשים עליה עוד קדירה; אולם את הקדירה העליונה רק הניח על הקדירה התחתונה מבלי לטמון, ומבלי לעטוף אותה כמו הקדירה התחתונה, שהרי אסור לטמון בשבת בדבר שאינו מוסיף הבל (הלכה ג). מה שכתבנו שאת הקדירה העליונה רק הניח על הקדירה על התחתונה מבלי לטמון, מסתייע מהתלמוד, שגרס 'מניחין' מיחם, שהרי את הקדירה העליונה רק מניח ולא טומן. נמצא שאם נשווה את גירסת התוספתא עם גירסת התלמוד, יתברר לנו המקרה שבו עוסקת ההלכה כראוי, הקדירה התחתונה היתה טמונה, ואילו הקדירה העליונה מונחת עליה ואינה טמונה.

        כשבא הרמב"ם לסגנן הלכה זו, הוא העדיף לכתוב את גירסת התלמוד וכתב 'מניחין מיחם', ולא כתב טומנין מיחם, כדי שלא ישתמע שמותר לטמון בדבר שאינו מוסיף הבל, בשבת, אולם פשוט וברור שהרמב"ם עוסק בהלכה זו כמו התוספתא, שהיתה הקדירה התחתונה טמונה מבעוד יום בדבר שאינו מוסיף הבל, והקדירה העליונה אינה טמונה, וזו גם סיבת ההיתר שכתב הרמב"ם, שהרי רק הניח קדירה על קדירה, כדי לשמור על חומה, ולא טמן בדבר שאינו מוסיף הבל, בשבת.

[כו]     כמו בתחילת ההלכה, גם סוף ההלכה עוסקת שהיה הכלי התחתון טמון בדבר שאינו מוסיף הבל מבעוד יום, והניח עליו כלי צונן, ומאחר והוא מוסיף חום בכלי העליון, הרי אנו מחשיבים אותו כאילו טמן בדבר המוסיף הבל בשבת, וכשם שהכלי התחתון טמון, אנו מחשיבים כטמון גם את הכלי העליון, שמא בני אדם לא יבחינו, ויעטפו גם את הכלי העליון ויטמנוהו בשבת, והכל בכלל גזירת הטמנה, ולפיכך אסור. [ראה בסוף ההלכה שם נאמר שאם הניח את הכלי הצונן על גבי הכלי החם מבעוד יום, אף שמוליד בו חום, מאחר והוא כלי על כלי, ומאחר שהוא מבעוד יום, הדבר מותר, ואינו נראה כטומן בדבר המוסיף הבל בשבת, משמע מכך שאם הניח את הכלי הקר על הכלי החם בשבת, אסור משום שהוא נראה כטומן בדבר המוסיף הבל בשבת]. וכמו פירוש זה כך כתב אורה ושמחה.

        כאן ראוי להבהיר, שאין ללמוד מההלכה שלפנינו, שסיר שהוא מונח על גבי האש בשבת, אסור לשים עליו סיר אחר צונן, שיש בו תבשיל שכבר בשל צורכו, מפני שמוליד בסיר העליון חום, והוא דומה לטומן בדבר המוסיף הבל בשבת. מפני שההלכה שלפנינו עוסקת במניח סיר על גבי סיר כשהיה הסיר התחתון טמון, וכאילו גם הסיר העליון טמון, שמא בני אדם לא יבחינו, ויעטפו גם את הכלי העליון ויטמנוהו בשבת, והכל בכלל גזירת הטמנה, אבל סיר על סיר כשהסיר התחתון על האש, אינו בכלל גזירת הטמנה, והדבר מותר, וכפי שכתב המ"מ בשם הרשב"א להלן (כב,ד).

        והמ"מ ביאר (על פי הרשב"א), שההלכה כאן עוסקת שהכלי התחתון היה מונח על האש, והיה חומו רב [וכגון שהשליך לתוך הקדירה אבר חי שבאופן זה מותר לשהותו מערב שבת, ראה לעיל ג,ח], וכשמניח עליו כלי שיש בו דבר צונן מחממו עד שתהיה היד סולדת בו (ראה להלן כב,ד), ולא שיעור להפשיר אותו בלבד, ונמצא שהוא מבשל ולפיכך אסור. אבל אם חום הכלי התחתון מועט, מותר לתת עליו כלי שיש בו תבשיל צונן, כשם שמותר לתת מים צוננים כנגד המדורה שתפוג צינתן (להלן כב,ד). וראה להלן (פרק כב הערה לז), שם ביארנו שעל פי המ"מ יש עוד תנאי בהלכה שלפנינו, שההלכה עוסקת בתבשיל שלא התבשל כל צורכו, אבל תבשיל שהתבשל כל צורכו, מותר לתת אותו על גבי כלי אחר המונח על האש, אף שיגיע לשיעור חום של יד סולדת בו. ולפיכך לשיטתו יש להוסיף כאן את המשפט "ומבשל את המאכל שבכלי העליון", מפני שסיבת האיסור היא משום מבשל, ואם המאכל שבכלי עליון מבושל כבר כל צורכו, מותר. [לסיכום, כדי לאסור צריך שני תנאים: א. שיהיה הכלי התחתון חם מאוד שיכול לחמם את הכלי העליון חום שהיד סולדת בו. ב. שיהיה המאכל שבכלי העליון עדין לא התבשל כל צורכו].

        ועל פי ביאורו ההלכה התחילה בהיתר של שמירה על החום, מפני שאינו כמטמין, והמשיכה באיסור של חימום דבר צונן מפני שהוא מבשל, ולמרות שאין זה נושא מקבץ ההלכות שלפנינו, נזכר דרך אגב. וראה עוד פרק ח הערה עג, גם שם ביארנו את ההלכה שהזכירה דבר שאינו מעניין מקבץ ההלכות דרך אגב.

        ומהר"י קאפח ביאר (הערה יג), שכל ההלכה שלפנינו עוסקת בדיני הטמנה, ומה שנזכר איסור לחמם על גבי כלי חם, מדובר שהכלי התחתון החם הוא ללא מכסה, והכלי העליון הקר נכנס לתוכו, והתבשיל בכלי העליון רותח מחמת האדים החמים העולים מהכלי התחתון. ובכוונה הביא הרמב"ם הלכה זו בדיני הטמנה, והזכיר שטח את פי הקדירה בטיט, מפני שדבר זה הוא סוג מסוגי ההטמנה. ואין עצם חמום דבר קר כנגד המדורה אסור, כמו שנתבאר לקמן פכ"ב הלכה ד, ולפיכך אם מחמם תבשיל על גבי המכסה של המיחם, שאז אינו כמטמין, דינו כמחמם כנגד המדורה, ומותר, כמו שכתב המ"מ לקמן פכ"ב הלכה ד. וכך כתב מהר"י קאפח גם בתחילת פרק ג (הערה יב).

[כז]      אם הניח על גבי הכלי החם מערב שבת, למרות שמוסיף חום בכלי העליון הקר, מותר, ואינו נחשב כמטמין בדבר המוסיף הבל מערב שבת, מפני שלא הטמין רק הניח כלי על גבי כלי.