פרק כא – שבות: חרישה
עד לישה
חרישה
א.
נאמר בתורה "תשבות"
(שמות כג,יב; שמות לד,כא) – אפילו מדברים שאינן מלאכה, חייב לשבות מהן. ודברים
הרבה הן, שאסרו חכמים משום שבות – מהן דברים, אסרום מפני שהן דומים למלאכות, ומהן
דברים, אסרום גזירה שמא יבוא מהן איסור סקילה; ואלו הן:
נאמר בתורה "תִּשְׁבֹּת"[א]
(שמות כג,יב; שמות לד,כא) – דרשו חכמים בדרך רמז, שפסוק זה בא ללמדנו שאפילו
מדברים שאינן מלאכה, אלא נאסרו על ידי חכמים, חייב לשבות מהן. [=עיקרו של הפסוק
"תשבות" נאמר לאיסור עשיית מלאכה האסורה מהתורה, כמו שנתבאר לעיל א,א,
ורק בדרך רמז דרשו כך][ב].
ודברים הרבה אסרו חכמים משום שְׁבוֹת [=איסורי חכמים כונו שְׁבוֹת, מלשון
תִּשְׁבֹּת] – מהם דברים אסרום מפני שהם דומים למלאכות, אף שאינם בכלל המלאכות,
ומהם דברים אסרום גזירה שמא יבוא מהם איסור סקילה, מפני שאם ינהג כדרך שנוהג בחול,
עלול לשכוח שהיום שבת ויעשה מלאכה; ואלו הם:
ב.
כל המשווה גומות, הרי זה חייב משום
חורש; לפיכך אסור להיפנות בשדה הנירה בשבת, שמא ישווה גומות. המפנה את האוצר בשבת,
מפני שהוא צריך לו לדבר מצוה, כגון שיכניס בו אורחים, או יקבע בו מדרש – לא יגמור
את כל האוצר, שמא יבוא להשוות הגומות. טיט שעל גבי רגלו, מקנחו בכותל או בקורה;
אבל לא בקרקע, שמא יבוא להשוות הגומות. לא ירוק בקרקע וישוף ברגלו, שמא ישווה
גומות; ומותר לדרוס הרוק שעל גבי הקרקע, והולך לפי תומו.
כל המשווה גומות
[=מיישר את הקרקע], הרי זה חייב משום תולדת חורש, לפי שמתקן את הקרקע[ג];
לפיכך אסור לעשות את צרכיו [=להיפנות] בשדה שנחרשה ועדין לא נזרעה [=שדה ניר[ד]]
בשבת, שמא ישכח ויישר את הקרקע בשעה שיכסה את צואתו [בשדה חרושה יש רגבים וגומות,
ויש חשש שיישר את פני הקרקע[ה]],
ונמצא שתיקן את הקרקע.
המפנה את המחסן [=אוצר]
שקרקעיתו עפר, בשבת, מפני שצריך להשתמש בו לדבר מצוה, כגון שיכניס בו אורחים, או
יקבע בו בית מדרש [רק מחמת סיבות אלו מותר לפנות את המחסן, ראה להלן[ו]]
– לא יגמור לפנות את כל המחסן לבדו, שמא יראה שהקרקע מלאה מהמורות ואינה נוחה
לאורחים לישב עליה, וישכח ויישר את הקרקע בידו[ז].
ואם היו כמה בני אדם המפנים איתו, כל
אחד ואחד ממלא ארבע או חמש קופות[ח] [=סלים גדולים], ויזמין עוד בני אדם ויפנו
בדרך זו, עד שיגמרו לפנות את כל המחסן[ט]; וכשיגמרו לפנות, אסור להם לטאטא את קרקעית
המחסן במטאטא, כמו שיתבאר בהלכה הבאה, אלא כל אחד מהאורחים או התלמידים יכנס ויצא,
ויעשה שביל ברגליו בכניסתו וביציאתו, וכך יישר את קרקעית המחסן.
בוץ [=טיט] שעל גבי
רגלו, מותר לקנחו בכותל או בקורה; אבל אסור לקנחו בקרקע, שמא יבוא ליישר את הקרקע
[=להשוות הגומות]. אסור לירוק על הקרקע [=אדמה שאינה מרוצפת] ולשפשף את הרוק ברגלו,
מפני שיש חשש שיישר את הקרקע בעת השפשוף[י]
[=שמא ישווה גומות]; אולם מותר לדרוס על הרוק שעל גבי הקרקע כשהוא מהלך כדרכו [=מהלך
לפי תומו], מפני שבאופן זה שדורס כשהוא מהלך, אין לחשוש שיתעכב ויישר את הקרקע.
ג.
נשים המשחקות באגוזים ושקדים
וכיוצא בהן – אסורות לשחק בהן בשבת, שמא יבוא להשוות הגומות; ואסור לכבד את הקרקע,
שמא ישווה גומות, אלא אם כן היה רצוף באבנים. ומותר לזלף מים על גבי הקרקע, ואינו
חושש שמא ישווה גומות, שהרי אינו מתכוון לכך. אין סכין את הקרקע, ואפילו היה רצוף
באבנים; ואין נופחין אותו, ואין מדיחין אותו, אפילו ביום טוב, קל וחומר בשבת – שלא
יעשה כדרך שהוא עושה בחול, ויבוא להשוות הגומות, בזמן שהוא עושה כן, במקום שאינו
רצוף.
נשים[יא]
הרגילות לשחק באגוזים ושקדים [שאינם מוקצה] וכיוצא בהם, על גבי קרקע שאינה מרוצפת –
אסורות לשחק בהם בשבת, שמא יבואו ליישר את הקרקע [=להשוות הגומות] לצורך המשחק.
אסור לטאטא את הקרקע,
שמא יבוא ליישר אותה, אלא אם כן המקום מרוצף באבנים [או בקרשים]. ומותר לזלף [=להתיז]
מים על גבי הקרקע שאינה מרוצפת, כדי שלא יעלה האבק, ואין לחשוש שמא יישר את הקרקע,
שהרי אינו מתכוון במעשהו ליישור הקרקע שנגזור שמא יבוא ליישר אותה בידיו, אלא
מתכוון לשקע את האבק. אסור למרוח את הרצפה בשמן, כדי שישכב עליה ויעסה את הגב[יב],
ואפילו היתה מרוצפת באבנים; וכן אסור לנשוף רוח בפה כדי להסיר את האבק מהרצפה, וכן
אסור לשטוף את הרצפה במים[יג];
ואיסורים אלו אפילו ביום טוב, קל וחומר בשבת – שלא יעשה כדרך שהוא עושה בחול[יד],
ויבוא ליישר את הקרקע, בזמן שהוא עושה כן, במקום שאינו מרוצף. [הטעם שאסרו לסוך או
לנשוף או להדיח קרקע מרוצפת, ולא אסרו לטאטא אותה, מפני שהטאטוא הוא מעשה קלוש
ואינו יסודי בגוף הקרקע, ואין לגזור שמא יטאטא גם במקום שאינו מרוצף, מה שאין כן
הסיכה הנשיפה וההדחה הם מעשה יסודי בגוף הקרקע, ומתעסק הרבה בניקויה, ויש חשש
שיעשה זאת גם במקום שאינו מרוצף[טו]].
ד.
חצר שנתקלקלה בימי הגשמים, מביא
תבן ומרדה בה; וכשהוא מרדה, לא ירדה לא בסל, ולא בקופה, אלא בשולי הקופה – שלא
יעשה כדרך שהוא עושה בחול, ויבוא להשוות גומות.
חצר שהתקלקלה בגלל הגשמים
וכתוצאה מכך נתמלאה גומות ושקעים, מביא תבן שהוא ראוי למאכל בהמה ואין בדעתו לבטלו
לקרקע, ומפזר אותו ודוחס [=מרדה, מְּשַטֵחַ] אותו בחצר, כדי שיהיה אפשר ללכת על
גביו[טז];
וכשהוא דוחס וּמְּשַטֵחַ את התבן, לא ידחס לא בסל, ולא בקופה [=סל גדול], אלא בתחתית
הקופה – שלא יעשה כדרך שהוא עושה בחול, ויבוא להשוות גומות. [הדרך בחול היא, לשפוך
את התבן בגומא ולשטח אותו בשפת הסל או בצדו, ובשבת הצריכוהו שישטח את התבן בתחתית
הסל, ודבר זה יזכירו שלא יבוא להשוות גומות וליישר את הקרקע[יז]].
זריעה
ה.
המשקה את הזרעים, חייב משום זורע;
לפיכך אסור לשאוב מן הבור, בגלגל – גזירה, שמא ימלא לגינתו ולחורבתו. ומפני זה, אם
היה הבור של גלגל בחצר, מותר למלאות ממנו בגלגל.
המשקה את הזרעים,
חייב משום תולדת זורע[יח];
לפיכך אסור לשאוב מים מן הבור בגלגל המסייע לשאיבתם – גזירה שמא מחמת קלות השאיבה,
ימלא להשקות את גינתו [=את הערוגות שבה], ואת חורבתו [=בית חרב, שנטע בו ערוגות
באופן זמני עד שיבנהו[יט]].
ומפני זה, אם היה הבור של גלגל בחצר, שבדרך כלל אין בסביבתו גינה או חורבה, ואין
מקום לגזירה, מותר למלאות מהבור בגלגל[כ].
קצירה ותלישה
ו.
התולש, חייב משום קוצר; לפיכך אסור
לרדות דבש מכוורתו בשבת, מפני שהוא כתולש. אין עולין באילן, בין לח בין יבש; ואין
נתלין באילן, ואין נסמכין באילן. ולא יעלה מבעוד יום, לישב שם כל היום כולו. ואין
משתמשין במחובר לקרקע כלל – גזירה, שמא יתלוש.
התולש ביד, חייב משום
תולדת קוצר[כא];
לפיכך אסור לרדות[כב]
דבש מכוורתו בשבת, מפני שעושה פעולה הדומה לפעולת התולש, שעוקרו ממקומו. [במה
דברים אמורים בדבש הדבוק לכוורת שצריך לרדותו ממנה, לפי שנראה כעוקר דבר מגדולו,
אבל דבש שנתלש מהכוורת, וכן דבש הצף בכוורת, מותר לקחתו[כג]].
אין עולים על האילן,
בין לח בין יבש[כד];
ואין נתלים באילן, כגון שנתלה בידיים על מנת להתמתח[כה];
ואין נשענים על האילן, מפני שגזרו על שימוש אפילו בצידי האילן. ולא יעלה מבעוד יום
לישב על האילן כל היום כולו, מפני שגזרו על עצם הישיבה והשימוש בו, למרות שלא עלה
ולא ירד בשבת. ואין משתמשים במחובר לקרקע כלל, כגון להניח חפץ על האילן או להורידו
מהאילן, או לקשור בו בהמה וכיוצא בזה[כו].
והטעם לכל האיסורים האלו, גזירה שמא יתלוש. [הוספה] והוא הדין אם היתה סוכה הנסמכת
על אילן, אסור להשתמש בה בשבת[כז].
ז.
פירות שנשרו בשבת, אסור לאוכלן עד
מוצאי שבת – גזירה, שמא יתלוש. הדס המחובר, מותר להריח בו, שאין הניתו אלא להריח
בו, והרי ריחו מצוי; אבל אתרוג ותפוח וכל הראוי לאכילה, אסור להריח בו במחובר –
גזירה, שמא יקוץ אותו לאוכלו.
פירות שנשרו בשבת,
אסור לאוכלם עד מוצאי שבת – גזירה שמא יתלוש[כח].
הדס המחובר, מותר להריח בו, שאין הנאתו אלא להריח בו, והרי ריחו מצוי וניתן להריח
בו בעודו מחובר, ואין צורך לקצצו[כט];
אבל אתרוג ותפוח וכל הראוי לאכילה, אסור להריח בו במחובר – גזירה שמא יקצוץ [=יחתוך]
אותו לאוכלו, מפני שעיקר הנאתו היא באכילתו[ל].
ח.
אילן שהיו שורשיו גבוהין מן הארץ
שלושה טפחים, אסור לישב עליהן; ואם אינן גבוהין שלושה, הרי הן כארץ. היו באין
מלמעלה משלושה לתוך שלושה, מותר להשתמש בהן; היו גבוהין שלושה, אף על פי שצידן אחד
שווה לארץ, או שיש חלל תחתיהן שלושה – אסור לישב עליהן.
אילן שהיו שורשיו
גבוהים מהארץ שלושה טפחים [24 ס"מ[לא]],
אסור לישב עליהם, לפי שאסור להשתמש באילן[לב];
ואם אינם גבוהים שלושה, הרי הם כארץ ומותר לישב עליהם, לפי שעד גובה שלושה טפחים
מהקרקע נחשב כלבוד[לג]
וכמחובר לארץ. היו השורשים יוצאים מגזע האילן למעלה משלושה, ומיד יורדים בצורה
אנכית לתוך שלושה, מותר להשתמש בהם, מפני שכל אורך השורשים נמצא בתוך שלושה טפחים,
והם נחשבים כארץ, ומה שיצאו מהגזע למעלה משלושה טפחים הוא מיעוט זניח שאינו מחשיבם
כגבוהים מהקרקע. היו השורשים שוכבים על הארץ, ובאמצעם היו גבוהים שלושה טפחים מהארץ,
או שבאמצעם היה חלל תחתיהם שלושה טפחים, בגלל מים שחלחלו וסחפו את האדמה שתחתיהם
ויצרו חלל בגובה שלושה טפחים, אסור לישב עליהם בכל אורכם, אף בצידם השני השווה
לארץ, שמאחר שיש מקטע באורך השורשים השוכבים על הארץ, שהוא גבוה שלושה טפחים
מהארץ, הוא מחשיב את כל השרשים כאילן ולא כארץ, ואסור להשתמש בהם[לד].
ט.
אין רוכבין על גבי בהמה בשבת –
גזירה, שמא יחתוך זמורה להנהיגה. ואין נתלין בבהמה, ולא יעלה מבעוד יום לישב עליה
בשבת. ואין נסמכין לצידי בהמה; וצידי צדדין, מותרין. עלה באילן בשבת – בשוגג, מותר
לירד; במזיד, אסור לירד. ובבהמה – אפילו במזיד – יירד, משום צער בעלי חיים. וכן
פורקין המשאוי מעל הבהמה בשבת, משום צער בעלי חיים.
אין רוכבים על גבי
בהמה בשבת, גזירה שמא יחתוך ענף דק [=זמורה] להנהיגה, ויתחייב משום תולש שהוא
תולדת קוצר[לה].
ומטעם זה גם אין נתלים בבהמה, כגון שנתלה עליה בידיו; וכן לא יעלה מבעוד יום לישב
עליה בשבת, מפני שגזרו על עצם הישיבה והשימוש בה, למרות שלא עלה ולא ירד בשבת.
ואין נשענים על צידי הבהמה[לו];
וצידי צדדים מותרים, בין בבהמה ובין באילן[לז].
ומהו צידי צדדים? שאינו משתמש ישירות בבהמה או באילן, או במה שעליהם, אלא משתמש
בהם בעזרת שני ממצעים המבדילים בין האדם לבין הבהמה או האילן. כגון שמניח חפץ בתוך
סל התלוי על וו התקוע באילן. או עולה על סולם הנשען על יתד התקוע באילן[לח].
או נשען על משא הנמצא על האוכף שעל הבהמה[לט].
עלה באילן בשבת – בשוגג מותר לירד, במזיד אסור לירד, משום קנס שעבר על דברי חכמים[מ].
ובבהמה – אפילו במזיד יירד, משום צער בעלי חיים. וכן פורקים המשא מעל הבהמה בשבת
בשינוי[מא],
משום צער בעלי חיים[מב].
י.
כיצד: הייתה בהמתו טעונה שליף של
תבואה – מכניס ראשו תחתיו, ומסלקו לצד אחר, והוא נופל מאליו. היה בא בדרך בלילי
שבת, ובהמתו טעונה – כשיגיע לחצר החיצונה, נוטל את הכלים הניטלין בשבת; ושאינן
ניטלין, מתיר החבלים והשקין נופלין. היו בשקין דברים המשתברין – אם היו שקין
קטנים, מביא כרים וכסתות ומניח תחתיהן, והשקין נופלין על הכרים: שהרי אם ירצה
לשלוף הכר, שולף, מפני שהשקים קטנים וקלים, ונמצא שלא ביטל כלי. הייתה טעונה עשתות
של זכוכית, מתיר השקים והן נופלין – שאף על פי שיישברו, אין בכך הפסד גדול: שהרי
הכול להתכה עומד, ולהפסד מועט לא חששו. היו השקים גדולים ומלאים כלי זכוכית וכיוצא
בהם, פורק בנחת. ומכל מקום, לא יניחן שם על גבי בהמה – משום צער בעלי חיים.
כיצד פורקים את המשא
מעל הבהמה בשבת? הייתה בהמתו טעונה שק ארוך של תבואה, המונח על שני צידי הבהמה,
מכניס ראשו תחתיו, ומסלק את אחד מצדדי השק לכיוון גב הבהמה, עד שיפול השק מהצד
השני, ובאופן זה לא יעבור על טלטול מוקצה. היה בא בדרך בלילי שבת, ובהמתו טעונה
בשקים, ואין לו שהות לפרוק ממנה את המשא בנחת, כשיגיע לחצר החיצונה של העיר, שהיא
המקום הראשון המשתמר שנקרתה לפניו, נוטל את השקים שיש בהם כלים שאינם מוקצה שמותר
לטלטלם בשבת[מג];
והשקים שיש בהם כלים שהם מוקצה שאסור לטלטלם בשבת, מתיר את החבלים והם נופלים[מד].
היו בשקים שיש בהם כלים שהם מוקצה[מה],
דברים המשתברים, אם היו שקים קטנים, מביא כרים וכסתות[מו]
ומניח תחתיהם, והשקים נופלים על הכרים: שהרי אם ירצה לשלוף הכר, שולף, מפני שהשקים
קטנים וקלים, ונמצא שלא ביטל כלי מהכינו [=מייעודו וניידותו][מז].
הייתה טעונה עשתות של זכוכית [=זכוכית גולמית העומדת להתכה], מתיר את השקים והם נופלים
– שאף על פי שיישברו, אין בכך הפסד גדול, שהרי הכול להתכה עומד, ולהפסד מועט לא
חששו. היו השקים גדולים ומלאים כלי זכוכית [שהם מוקצים] וכיוצא בהם, פורק בנחת ומניח
את השקים בזהירות על הרצפה, בלא להשתמש בכרים וכסתות. והטעם שהתירו לו לטלטל מוקצה,
מפני שאין לו דרך אחרת, וכשיש הפסד מרובה מותר לטלטל מוקצה[מח].
ובכל אופן, לא ישאיר את השקים על גבי הבהמה, משום צער בעלי חיים שאסור מהתורה[מט].
עימור
יא.
המדבק פירות עד שייעשו גוף אחד,
חייב משום מעמר. לפיכך מי שנתפזרו לו פירות בחצרו, מלקט על יד על יד ואוכל; אבל לא
ייתן לא לתוך הסל ולא לתוך הקופה, כדרך שהוא עושה בחול: שאם יעשה כדרך שהוא עושה
בחול – שמא יכבשם בידו בתוך הקופה, ויבוא לידי עימור. וכן אין מקבצין את המלח
וכיוצא בו, מפני שנראה כמעמר.
המדבק פירות עד
שייעשו גוף אחד, חייב משום תולדת מעמר[נ].
לפיכך מי שנתפזרו לו פירות [העשויים להידבק זה לזה בשעה שלוחצם בידו, כגון תאנים
ותמרים וצימוקים[נא]],
בחצרו, מלקט על יד על יד [=מעט מעט] ואוכל; אבל לא ייתן לא לתוך הסל ולא לתוך
הקופה [=סל גדול], כדרך שהוא עושה בחול: שאם יעשה כדרך שהוא עושה בחול – שמא יכבשם
בידו בתוך הקופה, ויבוא לידי איסור של תולדת מעמר[נב].
וכן אין אוספים את
המלח וכיוצא בו, מהמקומות שבהם הוא נוצר או מבריכות האידוי[נג],
ועושים ממנו ערימה, מפני שנראה כמעמר. [למרות שאין עימור אלא בגידולי קרקע, כמו שנתבאר[נד],
אבל הדבר אסור מפני שעושה פעולה הדומה לפעולת המעמר, שהרי הוא עורם ערימה על הארץ
כמו המעמר, ואיסורו מדברי חכמים].
דישה פירוק וסחיטה
יב.
מפרק, חייב משום דש, והסוחט זיתים
וענבים, חייב משום מפרק; לפיכך אסור לסחוט תותים ורימונים, הואיל ומקצת בני אדם
סוחטים אותם כזיתים וענבים – שמא יבוא לסחוט זיתים וענבים. אבל שאר פירות, כגון
פרישין ותפוחים ועזרורין – מותר לסוחטן בשבת, מפני שאינן בני סחיטה.
מפרק, חייב משום שהוא
תולדת דש. [=מפרק, הוא המפריד דבר מוצק או נוזל ממקום חיבורם, אפילו שאינו גידולי
קרקע[נה]].
והסוחט זיתים וענבים, חייב משום מפרק[נו];
לפיכך אסור לסחוט תותים ורימונים, הואיל ומקצת בני אדם סוחטים אותם כזיתים וענבים[נז]
– שמא יבוא לסחוט זיתים וענבים. אבל שאר פירות, כגון פרישים [=חבושים] ותפוחים
ועזרורים [=פרי צהוב הדומה לתפוח קטן וטעמו חמצמץ[נח]]
– מותר לסוחטם בשבת, מפני שאינם ראויים לסחיטה, ולפיכך המיץ היוצא מהם אינו נחשב
משקה, אלא אוכל היוצא מאוכל[נט].
יג.
כבשין ושלקות שסחטן – אם לרכך
גופן, מותר; ואם להוציא מימיהן, אסור. ואין מרסקין את השלג, שיזובו מימיו; אבל
מרסק הוא לתוך הכוס, או לתוך הקערה. השום והבוסר והמלילות שריסקן מבעוד יום – אם
מחוסרין דיכה, אסור לו לגמור דיכתן בשבת; ואם מחוסרין שחיקה ביד, מותר לו לגמור
שחיקתן בשבת. לפיכך מותר לגמור שחיקת הריפות בעץ הפרור בתוך הקדירה בשבת, אחר
שמורידין אותה מעל האש.
פירות וירקות שכבשם
בחומץ או במלח, או ששלקם [=הרתיחם] במים, ואחר כך סחטם – אם סחטם כדי לרכך גופם
מותר, מפני שאינו מתכוון בסחיטה לצורך המשקה אלא להכשירם לאכילה; ואם להוציא מימיהם
כדי להשתמש במים שיצאו מהם[ס],
אסור, מפני שדומה לסוחט פירות, וגזרו שמא יבוא לסחוט זתים וענבים.
אין מרסקים את השלג שיזובו
מימיו, מפני שדומה לסוחט פירות, וגזרו שמא יבוא לסחוט זתים וענבים; אבל מרסק הוא
לתוך הכוס, או לתוך הקערה, שיש בהם מאכל או משקה[סא].
השום והבוסר [=פירות
לא בשלים[סב],
כגון ענבים] והמלילות [=שיבולים של חטים רכות שלא בשלו כל צרכם[סג]]
שריסקם מבעוד יום כדי להוציא מהם מיץ[סד]
– אם עדין לא נתרסקו כל צורכם, וצריך לדוכם במדוכה כדי להוציא את המיץ שבהם, אסור
לו לגמור דיכתם בשבת, מפני שדומה לסוחט פירות, וגזרו שמא יבוא לסחוט זתים וענבים[סה];
ואם מחוסרים רק שחיקה ביד, מותר לו לגמור שחיקתם בשבת, מפני שאינו דומה לסוחט
פירות.
לפיכך, מותר לגמור את
שחיקת גרגרי החיטה המחולקים [='בורגול' בלשוננו, 'ריפות' בלשון חכמים] על ידי
שיערבבם בתוך הקדירה בשבת בעזרת כף עץ גדולה המיועדת לכך, מפני שאינם מחוסרים אלא
שחיקה קלה וערבוב[סו],
ובתנאי שיורידו את הקדירה מעל האש[סז].
[מפני שכאשר הקדירה אינה על האש, אין בערבוב התבשיל שבה איסור מגיס[סח]].
[הוספה] מותר להשתמש
בסבון בשבת, מפני שאין בו משום ריסוק ולא משום ממרח[סט].
יד.
המולל מלילות – מולל בשינוי, כדי
שלא ייראה כדש. היונק בפיו, פטור; ואם היה גונח – מותר לו לינק בפיו, מפני שהוא
מפרק כלאחר יד, ומשום צערו לא גזרו, ואף על פי שאין שם סכנה.
הממעך בידו שיבולים
של חטים רכות שלא בשלו, כדי להסיר קליפתם [=המולל מלילות] – ממעכם [=מולל] בשינוי
בראשי [=בקצות] אצבעותיו[ע],
מפני שאם לא ישנה וימעך את השיבולים בכל האצבעות כדרכו בחול, ייראה כדש[עא].
היונק בפיו חלב
מהבהמה פטור[עב];
ואם היה גונח [=משתעל ומתקשה לנשום, שרפואתו יניקת חלב] – מותר לו לינוק בפיו
מהבהמה, מפני שהוא מפרק כלאחר יד [=כאילו עושה את הפירוק באחורי ידו שלא כדרכו[עג]],
שהדבר אסור רק מדברי חכמים, ובמקום שיש לו צער לא גזרו, ואף על פי שאינו חולה שיש
בו סכנת חיים[עד].
טו.
פירות שזבו מהן משקין בשבת – אם
זיתים וענבים הן – אסור לשתות אותן המשקין, עד מוצאי שבת: גזירה – שמא יתכוון,
ויסחוט אותן בשבת. ואם תותים ורימונים הן – אם הכניסן לאכילה, משקין שזבו מהן
מותרין; ואם הכניסן לדורכן, משקין שזבו מהן אסורין עד מוצאי שבת.
פירות שזבו [=שנזלו] מהם
משקים בשבת מעצמם [=המשקים זבו בלי שיסחט אותם] – אם הם זיתים וענבים, שדרך בני
אדם לסוחטם, ואיסור סחיטתם מהתורה[עה]
– אסור לשתות את אותם המשקים, עד מוצאי שבת: גזירה – שמא יתכוון, ויסחוט אותם בשבת[עו].
ואם הם תותים ורימונים, שרק מקצת בני אדם סוחטים אותם, ואיסור סחיטתם מדברי חכמים[עז]
– אם הכניס אותם [=ייעד אותם] כדי לאכלם, משקים שזבו מהם מותרים[עח];
ואם הכניס אותם [=ייעד אותם] כדי לדרוך עליהם להוציא מהם משקה, משקים שזבו מהם
אסורים עד מוצאי שבת.
טז.
זיתים וענבים שריסקן מערב שבת,
ויצאו מהן משקין מעצמן – מותרין; וכן חלות דבש שריסקן מערב שבת – משקין היוצאין
מהן בשבת, מותרין: שאין כאן מקום לגזירה, שכבר ריסקן מבערב.
זיתים וענבים שריסקם
מערב שבת, ויצאו מהם משקים מעצמם בשבת – מותרים[עט];
וכן חלות דבש[פ]
שריסקם[פא]
מערב שבת – משקים היוצאים מהם בשבת, מותרים: שאין כאן מקום לגזירה, שכבר ריסקם
מבערב. [הוספה] והסוחט חלות דבש בשבת, חייב משום מפרק[פב].
זרייה וברירה
יז.
זורה ובורר, מאבות מלאכות הן.
לפיכך אף על פי שמותר למלול מלילות, בראשי אצבעותיו, כשהוא מנפח, מנפח בידו אחת
בכל כוחו – אבל לא בקנון, ולא בתמחוי: גזירה – שמא ינפה בנפה ובכברה, שהוא חייב.
והמשמר שמרים, תולדת בורר או מרקד הוא; לפיכך אף על פי שמותר לסנן יין צלול או מים
צלולין, בסודרין או בקפיפה מצרית, לא יעשה גומה, בסודר – שלא יעשה כדרך שהוא עושה
בחול, ויבוא לשמר במשמרת. וכן אסור לתלות את המשמרת, כדרך שהוא עושה בחול – שמא
יבוא לשמר. וכן המחבץ, תולדת בורר הוא; לפיכך אף על פי שנותנין שומשמין ואגוזים
לדבש, לא יחבץ בידו.
זורה ובורר, מאבות
מלאכות הם[פג].
לפיכך אף על פי שמותר למעך בראשי [=בקצות] אצבעותיו שיבולים של חטים רכות שלא
בשלו, כדי להסיר קליפתם[פד],
כשרוצה לאחר מכן לסלק את הקליפות מהגרעינים, יעשה זאת על ידי שיאחז את הגרעינים
והקליפות בתוך כף ידו אחת[פה],
וינשוף בכוח אוויר לכיוונם, ופעולה זו תגרום שיעופו הקליפות וישארו בכף ידו רק
הגרעינים – אבל לא יתן את הגרעינים והקליפות בקנון או בתמחוי[פו]
ויברור בעזרת כלים אלו את הקליפות, גזירה שמא ינפה בנפה ובכברה[פז],
שהוא חייב[פח].
המסנן [=המשמר] שמרים
שמעורב בהם יין בעזרת מסננת [=במשמרת], הרי הוא תולדת בורר או מרקד[פט];
לפיכך אף על פי שמותר לסנן יין צלול או מים צלולים, בתוך בד או מטפחת או סל העשוי
מכפות תמרים[צ],
בשעת הסינון ייזהר שלא יעשה גומה בבד או במטפחת – שלא יעשה כדרך שהוא עושה בחול,
ויבוא לסנן יין עכור במסננת המיועדת לכך, שהוא חייב[צא].
וכן אסור לתלות בשבת את המסננת העשויה בד, כדרך שהוא עושה בחול, כשיש בתוכה שמרי
יין, או פירות מעוכים, או נוזלים עכורים, כדי שיזוב [=ינזול] מהם הנוזל הצלול לתוך
כלי במשך השבת, שמא יבוא לסנן בשבת, וייתן יין עכור לתוך המסננת בשבת[צב].
וכן המחבץ[צג],
תולדת בורר הוא[צד];
לפיכך אף על פי שמותר לתת שומשום ואגוזים לתוך דבש, כדי שיידבקו וייהפכו לגוש מתוק,
כשבא להפריד גוש זה משאר הדבש שלא נתגבש עמו, אסור לו להפרידו בשבת, מפני שעושה
פעולה הדומה לפעולת המחבץ, שמפריד את הגוש מהדבש, כמו שהמחבץ מפריד את הגבינה ממי
הגבינה.
טחינה
יח.
המחתך את הירק דק דק, כדי לבשלו –
הרי זה תולדת טוחן, וחייב; לפיכך אין מרסקין לא את השחת, ולא את החרובין, לפני
בהמה, בין דקה בין גסה – מפני שנראה כטוחן. אבל מחתכין את הדלועין לפני הבהמה, ואת
הנבילה לפני הכלבים – שאין טחינה בפירות. ומתירין אלומות של עמיר לפני בהמה,
ומפספס בידו אלומות קטנות; אבל לא אלומות גדולות, מפני הטורח שבהן.
כבר ביארנו[צה]
שהגדרת מלאכת טוחן, שישחק דבר לחתיכות קטנות מאוד, ומה ששחק ישמש לו כחומר גלם
ליצירה או לבישול וכיוצא בזה, אך לא לאכילה כמות שהוא. ועוד ביארנו, שהמחתך את
הירק התלוש דק דק, כדי לבשלו[צו]
– הרי זה תולדת טוחן, וחייב, מפני שהוא דומה לטחינה שהופכת שלם לחלקיקים, אולם הוא
שונה בפעולה, שזה בשחיקה וזה בחיתוך, ולכן הוא תולדה[צז].
לפיכך, כל דבר שאין דרך בני אדם לאוכלו כמות שהוא חי, אלא דרכם לחתכו דק דק
ואחר כך לבשלו, כגון ירקות, המחתכו דק דק חייב; וכל דבר שהדרך לאוכלו כמות שהוא
חי, ואין דרך בני אדם לרסקו, כגון פירות, מותר לחתכו דק דק; ואם דרך בני
אדם לרסק את הדבר, למרות שהדרך לאוכלו חי, אסור לרסק את הדבר מדברי חכמים. לפיכך,
אסור לרסק את השחת [=תבואה שלא נגמר בישולה, ומיועדת למאכל בהמה], ואת
החרובים בין רכים ובין קשים[צח],
לפני בהמה, בין אם היא בהמה דקה [=כבשים ועזים] בין אם היא בהמה גסה [=פרות
וחמורים] – מפני שדרך בני אדם לרסקם לפני הבהמה, והריסוק דק דק נראה כטוחן[צט].
אבל מותר לחתך את הדלועים [=דלעות] שנתלשו מערב שבת, לפני הבהמה בשבת, ואת
הנבילה שהתנבלה בשבת, לפני הכלבים בשבת – מפני שאינו מרסקם רק מחתכם, וחיתוכם דק
דק אינו בכלל עיבוד אלא דרך אכילתם[ק].
ומטעם זה אין טחינה בפירות, כגון תפוחים או אבטיחים, מפני שהם ראויים לאכילה כשהם
חיים, ואין הדרך לרסקם, ולפיכך חיתוכם דק דק הוא דרך אכילה ולא דרך עיבוד.
[הוספה] וכן מותר
לעשות 'סלט' בשבת[קא],
לצורך אכילתו מיד, מפני שהירקות שמהם מכין את ה'סלט' ראויים לאכילה כשהם חיים,
והדרך לאוכלם גם כשאינם חתוכים דק דק, ולפיכך חיתוכם דק דק הוא דרך אכילה
ולא דרך עיבוד[קב].
לאחר שמוציאים את
גרעיני התבואה מהחציר[קג],
דרך החקלאים לאגוד את גבעולי החציר אגודות אגודות, כשבכל אגודה יש כמה גבעולים של
חציר, ויקשרו שתים או שלוש אגודות יחד לאלומה. ומותר להתיר את קשרי האלומות של
החציר לפני הבהמה, כדי שתוכל לאכול מהחציר[קד].
וכן מותר להפריד בידו את גבעולי החציר זה מזה, על ידי שיעביר את הגבעולים בין שתי
כפות ידיו וכך יפרידם זה מזה, כדי שתוכל הבהמה לאכול מהם, מפני שאין בפעולות אלה
טחינה או חיתוך. ובתנאי שיהיו אגודים באלומות קטנות של שתי אגודות בכל אלומה, אבל
לא באלומות גדולות של שלוש אגודות בכל אלומה, מפני הטורח שבהפרדתם[קה].
יט.
חבילי סיאה ואיזוב וקורנית וכיוצא
בהן, שהכניסן למאכל בהמה – מסתפק בהן, וקוטם ואוכל בראשי אצבעותיו; אבל לא בידו
הרבה – שלא יעשה כדרך שהוא עושה בחול, ויבוא לדוק.
חבילת עלים של סיאה [=ממיני
הנענע] או איזוב [=זעתר] או קורנית[קו]
וכיוצא בהם, שהכניסם למאכל בהמה, כיון שהם מיני אזוב המשמשים תבלין לאדם, מותר
לאדם לאכול אותם. לפיכך מותר לקטום [=לחתוך] את העלים שלהם בראשי [=בקצות] אצבעותיו[קז]
ולאוכלם; אבל לא יקטום את העלים שלהם בידו, מפני שקוטף הרבה בפעם אחת, ועושה כדרך
שהוא עושה בחול, ואנו חוששים שמא יבוא לכתוש [=לטחון] את העלים.
רפואה בשבת
כ.
הצריך לדוק פלפלים וכיוצא בהן,
ליתן לתוך המאכל בשבת – הרי זה כותש ביד הסכין, ובקערה. אבל במכתשת – חייב, מפני
שהוא טוחן; לפיכך אסור לבריא, להתרפאות בשבת – גזירה, שמא ישחוק סממנין.
הצריך לכתוש פלפלים
וכיוצא בהם, ליתן לתוך המאכל בשבת – הרי זה כותש בידית הסכין [ולא במוט המיועד
לכתישה[קח]],
ובקערה המיועדת לאכילה [ולא בתוך כלי המיועד לכתישה][קט].
ואם כתש במכתשת [ובמוט המיועד לכתישה[קי]]
– חייב, מפני שהוא טוחן[קיא].
לפיכך, אסור לבריא
להתרפאות בשבת על ידי רפואות – גזירה שמא ישחק סממנים[קיב]
[=סממני ריפוי], כי דרכם היתה להתרפא בסממנים טבעיים, ולשחוק ולהכין אותם כל אדם
בעצמו, ולפיכך גזרו חכמים שלא ליטול רפואות בשבת. [הוספה] ההלכה עוסקת באדם שהוא
מוגדר כבריא, אלא שהוא סובל מכאב המצערו, או שרוצה למנוע מעצמו מחלה, אבל אם הוא
מוגדר כחולה, אפילו שהוא חולה שאין בו סכנה, כגון שנפל למשכב וכל גופו כואב, או
שאחד מאבריו כואב לו מאוד, מותר לו להתרפא באכילה או בשתייה של כל סממן ריפוי שהוא
צריך[קיג].
כא.
כיצד: לא יאכל אדם דברים שאינן
מאכל בריאים, כגון איזוביון ופואה; ולא דברים המשלשלים, כגון לענה וכיוצא בה. וכן
לא ישתה דברים שאין דרך הבריאים לשתותן, כגון מים שבישלו בו סממנין ועשבים.
כיצד? אדם שיש לו כאב
קל שרצה לרפואותו, או שרצה למנוע מעצמו מחלה, אסור לו לאכול דברים שבדרך כלל אינם
מאכל בריאים, כגון איזוביון[קיד]
ופואה[קטו];
ולא דברים המשלשלים, כגון לענה [=עשב מר שעושים ממנו משקה לרפואה] וכיוצא בהם. וכן
לא ישתה דברים שבדרך כלל אין דרך הבריאים לשתותם, כגון מים שבישלו בהם סממנים
ועשבים. [הוספה] וכן בזמננו, אסור לקחת כדורים בשבת, לרפא כאב קל או למנוע מחלה.
ואם סובל מכאב חזק שהכדור יקל על סבלו, מותר. וכן אם כבר התחיל לקחת כדורים קודם
השבת, והפסקה בלקיחתם תגרום נזק לבריאותו, מותר לו להמשיך לקחת כדורים בשבת, כמו
שיתבאר[קטז].
כב.
אוכל אדם אוכלין ומשקין שדרך
הבריאים לאוכלן ולשתותן, כגון הכוסבר והכשות והאיזוב; אף על פי שהן מרפאין, ואכלן
כדי להתרפאות בהם – מותר, הואיל והם מאכל בריאים. שתה חלתית מקודם השבת, והרי הוא
שותה והולך – מותר לשתותן בשבת, במקומות שנהגו הבריאים לשתות החלתית; ושותין זיתוס
המצרי, בכל מקום.
אוכל אדם מאכלים
ומשקים שדרך הבריאים לאוכלם ולשתותם, כגון הכוסבר והכישות והאיזוב [=צמחים המשמשים
כתבלינים, וגם מרפאים]; אף על פי שהם מרפאים, ואכלם כדי להתרפאות בהם – מותר,
הואיל והם מאכל בריאים[קיז].
שתה חלתית קודם השבת [=חלתית הוא צמח חריף, המשמש לרפואה או תבלין, כדי שיהיה אפשר
לשתותו שורים אותו במים פושרים, ושותים את מי השרייה[קיח]], ורצה להמשיך לשתות את החלתית במשך השבת[קיט],
הדבר מותר, ודוקא במקומות שנהגו הבריאים לשתות את החלתית[קכ].
ושותים זיתוס המצרי בכל מקום [=זיתוס המצרי, הוא שיכר העשוי ממלח וקמח שעורים וזרע
כרכום, שלשו אותם במים, שימש גם לרפואה[קכא]],
מפני שדרך הבריאים לשתותו.
כג.
וכן שמנים שדרך הבריאים לסוך בהן –
מותר לסוך בהן בשבת, ואף על פי שנתכוון לרפואה; ושאין הבריאים סכין בהן, אסורין.
החושש במותניו – לא יסוך יין וחומץ, אבל סך הוא את השמן; ולא שמן ורד, אלא במקום
שהבריאים סכין אותו. ומותר לסוך שמן ומלח, בכל מקום. ניגפה ידו או רגלו, צומתה
ביין; ואינו צומתה, בחומץ: ואם היה ענוג, אף ביין אסור.
וכן שמנים שדרך
הבריאים לסוך[קכב]
בהם – מותר לסוך בהם בשבת, ואף על פי שהתכוון לרפואה; ושאין דרך הבריאים לסוך בהם,
אסורים. מי שהרגיש כאבים במותניו – לא יסוך את מותניו ביין וחומץ, מפני שאין דרך
הבריאים לסוך בהם, אבל סך הוא בשמן, מפני שדרך הבריאים לסוך בו; ולא יסוך ב'שמן
ורד' [=שמן זית ששרו בו ורד, עד שספג את ריח הורד וטעמו], מפני שהוא יקר ואין סכים
בו אלא לרפואה, ואם הוא מקום שדרך הבריאים לסוך בו, מותר. ומותר לסוך שמן ומלח,
בכל מקום, מפני שדרך הבריאים לסוך בו שמחמם ומרכך.
ניפצעה ידו או רגלו, מותר
לכווץ את כלי הדם של הפצע בעזרת יין, מפני שהיין אינו חריף, ואין הדבר נראה כרפואה;
אבל לא יכווץ את כלי הדם של הפצע בעזרת חומץ או ערק[קכג],
מפני שהם חומרים חריפים והדבר נראה כרפואה: ואם היה עדין ומפונק, שאין דרכו לתת
יין על גופו, אסור לו אפילו ביין, מפני שכלפיו אפילו יין נראה כרפואה. [הוספה] במה
דברים אמורים בפציעה שאינה מסוכנת, אבל בפציעה מסוכנת כגון שהיתה בגב היד או הרגל[קכד],
או שאירעה בברזל חלוד שיש חשש זיהום, מותר לרפואתה בכל אופן שצריך[קכה].
כד.
החושש בשיניו – לא יגמע בהן את
החומץ, ויפלוט; אבל מגמע הוא, ובולע. החושש בגרונו, לא יערערנו בשמן; אבל בולע הוא
שמן הרבה – ואם נתרפא, נתרפא. אין לועסין את המצטכי, ואין שפין את השיניים בסם
בשבת, בזמן שמתכוון לרפואה; ואם נתכוון לריח הפה, מותר.
מי שמרגיש כאבים בשיניו
– אסור לו להכניס חומץ לפיו ולערבבו בשיניים, כדי שישכך את הכאבים, ואחר כך לפלוט
אותו, מפני שנראה הדבר כרפואה; ואם בולע את החומץ, מותר, מפני שאין הדבר נראה
כרפואה.
מי שמרגיש כאבים בגרונו,
אסור לו לגרגר[קכו]
שמן [=להכניס שמן לפתח גרונו ולהוציא אויר ובאופן זה לבולעו לאיטו בגרונו], מפני
שנראה הדבר כרפואה; אבל מותר לו לבלוע הרבה שמן, כיון שעושה דרך מאכל, ואם נתרפא,
נתרפא.
אין לועסים את המצטכי
[=שרף היוצא מפציעת הגזע של אלת המסטיק, המועיל לרפואה ולריח הפה], ואין משפשפים
את השיניים בסם בשבת, בזמן שמתכוון לרפא בהם את החולי שבשיניו; ואם התכוון לסלק
בהם את ריח הפה, מותר.
[הוספה] וכן מותר
לצחצח את שיניו במשחת שיניים בשבת, אפילו שהיא משחת שיניים רפואית, מפני שדרך
הבריאים להשתמש בה לניקוי, ואינה נחשבת רפואה[קכז].
כמו כן אין לחשוש למירוח המשחה, מפני שהגדרת מלאכת ממרח שמורח זפת או שעווה
וכדומה, ומחליק את פני המשטח שמרח אותם עליו, ובמשחת שיניים אינו מחליק פני שטח.
כמו כן אין לחשוש להוצאת הדם, מפני שאינו ודאי שיצא דם, ואינו מתכוון לכך[קכח].
כה.
אין נותנין יין, לתוך העין; אבל נותן
הוא, על גב העין. ורוק תפל, אפילו על גב העין אסור. קילור ששרה אותו מערב שבת –
מעבירו על גב עיניו בשבת, ואינו חושש. מי שלקה באצבעו, לא יכרוך עליו גמי כדי
לרפאותו; ולא ידחקנו בידו, כדי להוציא ממנו דם.
אין נותנין יין לתוך
העין לחיטוי והרגעה, מפני שכשנותן בתוכה ניכר מעשה הריפוי; אבל נותן הוא על עפעף העין
[=על גב העין], והיין יורד מאליו לתוך העין, מפני שנראה כרוחץ את עיניו[קכט].
ורוק תפל [=הרוק שבפה לאחר השינה, בטרם הרבה לדבר ולא טעם כלום[קל]],
אסור ליתנו אפילו על עפעף העין, מפני שהוא מאוס ואינו ראוי לרחיצה, ובזמנם היה
נחשב כמרפא, ואפילו כשנותנו על העפעף היה נראה שנתנו לרפואה. סם מרפא ששרה אותו במים
מערב שבת והמיסו[קלא],
מותר להעבירו על גב עיניו [=על העפעפיים] בשבת, ואינו חושש לאיסור, שכיון שנמס
הסם, נראה כרוחץ את עיניו ולא כמרפאם[קלב].
מי שנפצעה[קלג]
אצבעו, לא יכרוך עליה גמי כדי לרפאותה [=הגמי הוא צמח הגדל במים ומועיל למכה[קלד]];
ולא ילחץ על הפצע בידו, כדי להוציא ממנו דם, מפני שהמוציא דם חייב משום מפרק[קלה].
[הוספה] אבל מותר לחבוש את הפצע כדי לעצור את הדם או למנוע זהום, מפני שאין זה
רפוי[קלו].
כו.
אין נותנין חומץ ושמן על גבי המכה,
ולא על גבי מוך שעל המכה, ולא על גבי מוך ליתנו על המכה בשבת; אבל נותן הוא חוץ
למכה, ושותת ויורד למכה. ונותנין מוך יבש על גבי המכה; ואם היה עתיק – אסור, מפני
שהוא כרטייה.
אין נותנים חומץ[קלז]
ושמן על גבי המכה, ולא על גבי חתיכת צמר שעל המכה, ולא על גבי חתיכת צמר שבדעתו ליתנה
על המכה בשבת, מפני שבכל האופנים האלו עושה מעשה ריפוי; אבל נותן הוא חוץ למכה, והחומץ
והשמן שותתים [=נוזלים] ויורדים למכה, מפני שבאופן זה אינו ניכר שהוא לרפואה.
ונותנים חתיכת צמר יבשה על גבי המכה כדי שלא ישרטו הבגדים את המכה, מפני שאין בדבר
זה רפואה; ואם היתה חתיכת הצמר ישנה – אסור, מפני שהיא מרפאה את הפצע[קלח],
ודומה לרטייה [=חתיכת בד מרוחה במשחה שמניחים על המכה[קלט],
ראה בהלכה הבאה].
כז.
רטייה שפירסה על גבי כלי, מחזירין
אותה; ואם פירסה על גבי קרקע, אסור להחזירה. ומניחין רטייה על גבי המכה לכתחילה
במקדש, שאין איסור שבות במקדש. ובכל מקום, מקנחין פי המכה; ואין מקנחין את הרטייה,
שמא ימרח.
רטייה [=תחבושת עם
משחה] שנפלה מהפצע ונחה על כלי, מחזירים אותה על גבי הפצע, מפני שנחשב הדבר כאילו
רק החליקה ממקומה; ואם נפלה ונחה על הקרקע, אסור להחזירה על גבי הפצע, מפני
שהתנתקה לגמרי מגופו, ונמצא כנותן רטייה חדשה על גופו, ועושה מעשה ריפוי בשבת. ובמקדש
מותר לתת על הפצע רטייה חדשה, אף שלא היתה עליו מקודם, מפני שאין איסור שבות במקדש,
ואין לחשוש שאם יעשה מעשה ריפוי יבוא לשחוק סממנים[קמ].
ובכל מקום [=אפילו שלא במקדש], מותר לקנח [=לנגב] את הפצע מהמוגלה שבו; אבל אסור לקנח
את התחבושת, שמא ימרח את המשחה ויחליק את פני התחבושת, ויעבור על איסור ממרח שהוא
תולדת מוחק[קמא].
כח.
סכין ומתמשין בבני מעיים בשבת –
והוא שיסוך וימשמש בבת אחת, כדי שלא יעשה כדרך שהוא עושה בחול. ואין מתעמלין בשבת.
אי זה הוא מתעמל: זה שדורסים על גופו בכוח, עד שייגע ויזיע, או שיהלך, עד שייגע
ויזיע – שאסור לייגע את עצמו כדי שיזיע בשבת, מפני שהוא רפואה. וכן אסור לעמוד
בקרקע דימוסות שבארץ ישראל, מפני שמעמלת ומרפאה.
מותר לסוך [=למרוח]
את הבטן בשמן, ולעשות לה עיסוי [על ידי לחיצה ושפשוף] בשבת, כדי לרפא את המעיים[קמב]
– ובלבד שיסוך ויעסה בבת אחת, כדי שלא יעשה כדרך שהוא עושה בחול [=ביום חול קודם
מורחים שמן ואחר כך מעסים]. ואין מתעמלים בשבת. ומה הוא מתעמל? שדורכים ולוחצים על
גופו בכוח עד שיתאמץ ויזיע, או שיהלך עד שיתאמץ ויזיע – שאסור לאמץ את עצמו כדי
שיזיע בשבת, מפני שהוא רפואה[קמג].
וכן אסור להיכנס לבריכות המים החמים שנובעים מהאדמה, כגון חמי טבריה שבארץ ישראל[קמד],
מפני שמעמלות [=מאמצות את הגוף] ומרפאות.
כט.
אין רוחצין במים שמשלשלין, ולא
בטיט שטובעין בו, ולא במי המשרה הבאושים, ולא בים סדום, ולא במים הרעים שבים הגדול
– מפני שכל אלו צער הן, וכתוב "וקראת לשבת עונג" (ישעיהו נח,יג); לפיכך
אם לא נשתהה בהם, אלא עלה מיד – אף על פי שיש לו חטטין בראשו, מותר.
אין רוחצים במים הגורמים
לשלשול, ולא בטיט [=אדמה דביקה] שטובעים בו, ולא במים שהסריחו מחמת ששרו בהם את
גבעולי הפשתן, ולא בים המלח, ולא במים מסריחים[קמה]
שבים הגדול [=הים התיכון או שאר הימים הגדולים] – מפני שכל אלו צער הם, וכתוב
"וְקָרָאתָ לַשַּׁבָּת עֹנֶג" (ישעיהו נח,יג); ואפילו הבריא שאינו צריך
רפואה אסור לרחוץ בהם. ואם לא נשתהה בהם, אלא עלה מיד ולא נצטער – אף על פי שיש לו
פצעים בראשו, שיתרפאו מרחיצה זו, מותר, מפני שגם בני אדם בריאים רוחצים במקומות
אלו רחיצה קצרה, ונמצא שלא עשה מעשה ריפוי אלא מעשה רחיצה.
ל.
אין מתגרדין במגרדת; ואם היו ידיו
מלוכלכות בצואה או בטיט, גורד כדרכו ואינו חושש. סכין ומפרכין לאדם לענגו, אבל לא
לבהמה; ואם היה לה צער, מותר להסיר צערה בסיכה ופירוך. בהמה שאכלה כרשינין הרבה,
מריצין אותה בחצר בשביל שתתרפא; ואם אחזה דם, מעמידין אותה במים בשביל שתצטנן,
ואין חוששין, שמא ישחוק לה סממנין.
אין מתגרדים במגרדת,
להסיר בעזרתה את היבלות והעור היבש מהידיים והרגליים, שלא יעשה כדרך שהוא עושה
בחול; ואם היו ידיו או רגליו מלוכלכות בצואה או בטיט, מותר להתגרד במגרדת כדרכו,
מפני שנראה כמנקה ולא כמגרד.
מותר לסוך [=למרוח
בשמן] את האדם ולגרדו[קמו]
כדי לענגו, אבל אסור לעשות זאת לבהמה, מפני שאסור לטרוח בשבת משום עונג הבהמה[קמז];
ואם היה לבהמה צער, מותר להסיר צערה על ידי סיכה וגירוד, משום צער בעלי חיים[קמח].
בהמה שאכלה הרבה כרשינין
[=מין קטנית שהיא מאכל בהמה][קמט],
ומחמת כך צריכה לשלשל, מריצים אותה בחצר כדי שיירפו בני מעיה[קנ]
ותוכל להוציא רעי; ואם חלתה במחלה המלווה בחום, מעמידים אותה במים בשביל שתצטנן,
ואין חוששים שמא ישחוק לה סממנין, מפני שאין האדם בהול על רפואת בהמתו [=אין האדם
דואג ופוחד על רפואת בהמתו] שיבוא לשחוק סממנים כדי לרפאתה[קנא].
לא.
אין מקיאין את האוכל בשבת. במה
דברים אמורים, בסם – שמא ישחוק סממנין; אבל להכניס ידו לתוך פיו ולהקיא, מותר.
ואסור לדחוק כרסו של תינוק, כדי להוציא הראי שלו – שמא יבוא להשקותו סמנין
המשלשלין. ומותר לכפות כוס על הטבור בשבת, כדי להעלותו. וכן מותר לחנק וללפוף את
הקטן, ולהעלות אוזניים בין ביד בין בכלי, ולהעלות אנקלי: שכל אלו וכיוצא בהן – אין
עושין אותן בסמנין כדי לחוש לשחיקה, ויש לו צער מהן.
אין מקיאים את האוכל
בשבת. במה דברים אמורים בסם, שמא ישחוק סממנים; אבל להכניס ידו לתוך פיו ולהקיא,
מותר, מפני שהוא דבר פשוט ורגיל, שאין לחשוש בו שיבוא לשחוק סממנים. ואסור לדחוק
כרסו [=בטנו] של תינוק, כדי להוציא את הצואה שלו – שמא יבוא להשקותו סממנים
המשלשלים; ולמרות שדוחק בידו, ולכאורה היה מקום להתיר כמו בתחילת ההלכה, מחמת
שדואג לשלום התינוק, גזרו שמא יבוא לשחוק סממנים[קנב].
מותר לכפות כוס רוח[קנג]
על הטבור בשבת, כדי להעלות את המעיים ולהחזירם למקומם. וכן מותר לְחַנֵּק את הקטן, כלומר שתכניס אשה
מנוסה את גודל ימינה לפתח גרונו, וביד שמאלה תחזיק את אחורי ראשו, ומרימה אותו
ומנענעתו פעם ושתים, שלפי תפיסתם פעולה זו תמנע את גידול השקדים[קנד].
וכן מותר ללפף את הקטן, כלומר שאחר לידתו ילפפו מסביב גופו, ויצמידו את רגליו זו
לזו, ואת ידיו יצמידו לגופו, שלפי תפיסתם דבר זה מועיל לחיזוקו[קנה].
וכן מותר להחזיר את הלסת התחתונה הסמוכה לאוזניים שיצאה ממקומה[קנו],
בין ביד בין בכלי. וכן מותר להעלות את קצה הצלעות שנכפפו כלפי פנים בגלל מכה או
לחץ וגורמים לתחושת לחץ על הקיבה[קנז]:
שכל אלו וכיוצא בהן – אין מרפאים אותם בסממנין כדי שנחשוש שיבוא לשחוק, ויש לו צער
מהן[קנח].
הרקדה
לב.
המרקד, מאבות מלאכות. לפיכך אין
כוברין את התבן בכברה; ולא יניח הכברה שיש בה תבן במקום גבוה, בשביל שיירד המוץ –
מפני שהוא כמרקד. אבל נוטל התבן בכברה ומוליך לאיבוס, אף על פי שיירד המוץ בשעת
הולכה – שהרי אינו מתכוון לכך.
המרקד, מאבות מלאכות[קנט].
לפיכך אסור לנקות את התבן [=הגבעולים] מהמוץ [=התבן הדק[קס],
והקליפות הדקות העוטפות את גרעיני הדגן] בעזרת הכברה[קסא],
למרות שהכל פסולת שאינו ראוי למאכל אדם; וכן אסור להניח כברה שיש בה תבן במקום
גבוה, כדי שיירד המוץ מהכברה בסיוע הרוח המנשבת שם – מפני שבמעשיו מתכוון להפרדת
המוץ מהתבן, ונראה כמרקד. אבל מותר לשים את התבן בתוך הכברה ולהוליך אותו לאיבוס
[=כלי ששמים בו מאכל לבהמה], אף על פי שבשעת ההולכה יירד המוץ מהכברה מחמת הזזת
הכברה, מפני שאינו מתכוון לכך[קסב].
לישה וגיבול
לג.
מגבל, חייב משום לש; לפיכך אין
מגבלין קמח קלי הרבה, שמא יבוא ללוש קמח שאינו קלי. ומותר לגבל את הקלי, מעט מעט.
אבל תבואה שלא הביאה שליש שקלו אותה, ואחר כך טחנו אותה טחינה גסה, שהרי היא כחול,
והיא הנקראת שתית – מותר לגבל ממנה בחומץ וכיוצא בו הרבה בבת אחת: והוא, שיהיה רך;
אבל קשה, אסור – מפני שנראה כלש. וצריך לשנות; כיצד – נותן את השתית, ואחר כך נותן
את החומץ.
מגבל [=מערבב את העפר
או הקמח במים], חייב משום תולדת לש[קסג];
לפיכך אסור ללוש[קסד]
כמות מרובה של קמח קלי [=קמח הנעשה מגרגרי תבואה קלויים], למרות שאינו נדבק ואינו
נילוש, שמא יבוא ללוש קמח שאינו קלי [=קמח רגיל], הנדבק ונילוש. ומותר ללוש את
הקמח הקלי, בכמויות מועטות, שכיון שעושה שינוי אין מקום לגזור. אבל תבואה שלא הגיעה
לשליש בישול ממה שהיא ראויה, שקלו אותה, ואחר כך טחנו אותה טחינה גסה, שהרי היא
כחול שאין גרגריו נדבקים זה לזה כלל[קסה],
והיא הנקראת 'שתית' – מותר ללוש אותה בחומץ וכיוצא בו, אפילו אם לש כמות מרובה בבת
אחת: ובתנאי, שישנה ויתן בכלי את ה'שתית' ואחר כך את החומץ, שלא כדרכו בחול שמקדים
ליתן את החומץ. ובתנאי, שתהיה העיסה רכה [=דלילה]; אבל עיסה קשה, אסור – מפני
שנראה כלש. [הוספה] ואם לש כמות מועטת, מותר אפילו כשהעיסה קשה, כמו בקמח קלי
שנזכר בתחילת ההלכה[קסו].
לד.
המורסן – אף על פי שאינו ראוי
לגבול, אין גובלין אותו: שמא יבוא לגבול העפר, וכיוצא בו. ונותנין מים על גבי
המורסן, ומוליך בו התרווד שתי וערב; אבל אינו ממרס בידו, שלא ייראה כלש. אם לא
נתערב, מנערו מכלי לכלי עד שיתערב; ונותן לפני התרנגולין, או לפני השוורים. ומותר
לערב המורסן על דרך זו בכלי אחד, ומחלק אותו בכלים הרבה, ונותן לפני כל בהמה
ובהמה; ומערב בכלי אחד אפילו כור, ואפילו כוריים.
המורסן [=הפסולת הגסה
היוצאת בתחילת ניפוי הקמח[קסז]]
– אף על פי שאינו נדבק ואינו נילוש, אסור ללוש אותו: שמא יבוא ללוש העפר, וכיוצא
בו[קסח].
ומותר ליצוק מים על גבי המורסן, ולערבבו על ידי שיוליך את הכף [המיועדת לבחישה]
קדימה ואחורה ימינה ושמאלה [יערבב בשינוי]; אבל לא יערבבו כדרכו בתנועה סיבובית,
שלא ייראה כלש. ואם לא נתערב המורסן בצורת ערבוב זו [=שהיא בשינוי], מותר לשפוך את
המים עם המורסן מכלי לכלי, ולערבבו באופן זה; ואחר שערבבו, מותר ליתן את התערובת לפני
התרנגולים, או לפני השוורים. ומותר לערב את המורסן בשינוי באופן שהזכרנו [=קדימה
ואחורה ימינה ושמאלה] בכלי אחד, ואחר כך לחלק אותו ולתיתו בכלים הרבה, כדי שיוכל
לתת לפני כל בהמה ובהמה; ומותר לערבב בשינוי בכלי אחד אפילו כמות גדולה מאוד [=אפילו
כור או כוריים, 216 ליטר או 432 ליטר].
האכלת בעלי חיים
לה.
אין מאכילין בהמה חיה ועוף בשבת,
כדרך שהוא מאכיל בחול – שמא יבוא לידי כתישת קטנייות, או לידי לישת קמח וכיוצא בו.
כיצד: לא יאכיל הגמל בשבת מאכל שלושה ארבעה ימים, ולא ירביץ עגל וכיוצא בו ויפתח
פיו וייתן לתוכו כרשינין ומים בבת אחת. וכן לא ייתן לתוך פי יונים ותרנגולים,
למקום שאינן יכולין להחזיר; אבל מאכיל הוא את הבהמה מעומד, ומשקה אותה מעומד, או
נותן לתוך פיה מים בפני עצמן וכרשינין בפני עצמן, במקום שיכולה להחזיר. וכן מאכיל
העוף בידו, במקום שיכול להחזיר. ואין צריך לומר, שייתן לפניהן והן אוכלין.
אין מאכילים בהמה חיה
ועוף בשבת, אוכל בכמות מרובה, כדרך שהוא מאכיל בחול [=הדרך בחול, לפטם את הבהמה
ולהאכילה מזון רב] – שמא יבוא להכין להם אוכל בידיו, ויכתוש קטניות, או ילוש להם
קמח וכיוצא בו. כיצד? לא יאכיל את הגמל בשבת מאכל שלושה או ארבעה ימים, ולא ישכיב על
הארץ את העגל [או שאר בעלי חיים] ויפתח פיו וייתן לתוכו כרשינין[קסט]
ומים בבת אחת במקום שאינו יכול להוציאם. וכן לא ייתן אוכל לתוך פי יונים
ותרנגולים, למקום שאינם יכולים להוציאו; אבל מאכיל הוא את הבהמה מעומד, ומשקה אותה
מעומד, שבאופן זה אינו יכול לתחוב לפיה הרבה מזון בבת אחת; או נותן לתוך פיה מים
בפני עצמם וכרשינין בפני עצמם, במקום שיכולה להוציאם. וכן מאכיל העוף בידו, במקום
שיכול להוציא את האוכל. ואין צריך לומר, שמותר ליתן אוכל לפניהם והם אוכלים בכוחות
עצמם.
לו.
במה דברים אמורים, במי שמזונותיו
עליו, כגון בהמתו וחיתו ויוני הבית ואווזין ותרנגולין; אבל מי שאין מזונותיו עליו,
כגון חזיר ויוני שובך ודבורים – לא ייתן לפניהם, לא מזון ולא מים. ומותר לאדם
להעמיד בהמתו על גבי עשבים, והיא אוכלת. אבל לא יעמיד אותה, על גבי דבר שהוקצה;
ועומד בפניה, כדי שתחזיר פניה לדבר המוקצה ותאכל ממנו. וכן ביום טוב.
במה דברים אמורים, בבעל
חיים שהאדם אחראי להביא לו מזונותיו, כגון בהמתו וחיתו ויוני הבית ואווזים
ותרנגולים; אבל בעל חיים שאין האדם אחראי להביא לו מזונותיו, כגון חזיר[קע]
ויוני שובך ודבורים – לא ייתן לפניהם, לא מזון ולא מים. אבל מותר להשליך שיירי
מזון לחצר, כדי שיבואו מעצמם לאכול, שאין זה כנותן לפניהם[קעא].
מותר לאדם להעמיד
בהמתו על גבי עשבים [אפילו אם הם מחוברים לקרקע] והיא אוכלת, מפני שאוכלת מעצמה,
ואין מקום לחשוש שיתלוש כדי להאכילה. אבל לא יעמיד אותה על גבי דבר שהוקצה [=מאכלים
מוקצים, כגון פירות העומדים לייבוש[קעב],
האסורים בטלטול מדברי חכמים], שכיון שאיסור טלטולם מחכמים, אנו חוששים שמא ייטול
מהם להאכיל לבהמתו; אולם גם בדבר המוקצה, מותר לעמוד בפניה כדי שתחזיר פניה לאכול
ממנו, מפני שאינו מעמידה על המוקצה אלא רק מכוון אותה. וכן ביום טוב.
[א]
שֵׁשֶׁת יָמִים
תַּעֲשֶׂה מַעֲשֶׂיךָ וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי תִּשְׁבֹּת (שמות כג,יב). שֵׁשֶׁת
יָמִים תַּעֲבֹד, וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי תִּשְׁבֹּת, בֶּחָרִישׁ
וּבַקָּצִיר תִּשְׁבֹּת (שמות לד,כא).
[ב]
לשון הרמב"ם:
"נאמר בתורה "תשבות" (שמות כג,יב; שמות לד,כא) - אפילו מדברים
שאינן מלאכה, חייב לשבות מהן". וביארנו דבריו, על פי הפירוש השני במ"מ,
ועל פי מהר"ח כסאר, ומה שכתב הרמב"ם שחייב לשבות מדברים שאינם מלאכה,
התכוון שאיסורי חכמים שנקראו שבות, נלמדו בדרך הרמז מהפסוק תשבות, אבל עיקרו של
הפסוק תשבות נאמר לאיסור עשיית מלאכה האסורה מהתורה, כמו שנתבאר לעיל (א,א).
ולעומת הביאור שכתבנו, כתב המ"מ
בפירוש הראשון, וכך כתבו מהר"י קאפח (הערה א) הרב צדוק ורמב"ם לעם, שמה
שכתב הרמב"ם שחייב לשבות מדברים שאינם מלאכה, התכוון שלא יעשה אדם דברים
שאינם בגדר מלאכה האסורה, כהרמת אבנים וחפצים בביתו מפינה לפינה, ונמצא שכל השבת
עמל ויגע ולא שבת.
[ג]
ראה לעיל (ח,א). במה
דברים אמורים בשדה, אבל המשווה גומות בבית, חייב משום בונה (לעיל י,יב).
[ד]
מתנות עניים (ג,ד).
[ה]
הוספנו את ההסבר על פי
התלמוד שבת (פא,ב).
[ו]
להלן (כו,טו).
[ז]
ביארנו על פי פה"מ
שבת (יח,א). לשון המשנה (שבת קכו,ב): "מפנין אפילו ארבע וחמש קופות של תבן
ושל תבואה מפני האורחים, ומפני בטול בית המדרש, אבל לא את האוצר". ונחלקו רב
חסדא ושמואל בתלמוד (שבת קכו,ב קכז,א) בביאור המשנה, לפי רב חסדא מותר לפנות רק
ארבע או חמש קופות ולא יותר, ואילו לפי שמואל מותר לפנות גם יותר מארבע או חמש קופות,
ובלבד שלא יגמור לפנות את כל האוצר, שמא דבר זה יגרום לו שיבוא להשוות גומות. וכתב
הרמב"ם בפה"מ (שבת יח,א): "ואמרו אפילו ארבע וחמש קופות, הוא דרך
ריבוי, כלומר ואפילו מספר רב, ובתנאי שלא יפנה את כל האוצר עד שלא ישאיר בו כלום,
וזה הוא ענין אמרו אבל לא את האוצר, והטעם מפני שיש בקרקע האוצר הריסות וחפירות
ואנו חוששין שמא יישר את הקרקע בידו והוא אמרם דלמא אתי לאשוויי גומות. ואין דבר
זה מותר אלא לדבר מצוה כמו שאמר מפני האורחין ומפני בטול בית המדרש. ואין מוסרין
פנוי יותר על ארבע וחמש קופות לאדם אחד אפילו אם יצטרכו לכך, אלא כל חד וחד מפני
לנפשיה" (ע"כ פה"מ). מדברי הרמב"ם במשנ"ת בהלכה שלפנינו
משמע שפסק כשמואל, וכפי שכתב בתחילת הדברים בפה"מ, שמה שנזכר ארבע או חמש
קופות אינו דוקא, ואף יותר מארבע או חמש קופות מותר לפנות, ובתנאי שלא יפנה את כל
האוצר, כשיטת שמואל. [וראה עוד להלן (כו,טו), שביארנו שפסק גם כרב חסדא]. וגרס
בדברי שמואל כפי גירסת התלמוד לפנינו "ואי בעי אפילו טובא מפנין", שלא
כמ"מ שמחק זאת, וכך מוכח מפה"מ, וכך כתב מהר"י קאפח בפרק כו (הערות
לט-מ), וכך כתב הרב שילת (בהערה 1 בפה"מ שבת יח,א, מהדורת מעליות), וגם הקהילות
יעקב כתב שהרמב"ם לא גרס כמ"מ.
[ח]
הטעם שהותר לכל אחד
לפנות ארבע או חמש קופות, מפני שהם נחשבים כמקומו של האדם, והותר לו לפנותם.
[ט]
לשון הרמב"ם בהלכה
לפנינו: "המפנה את האוצר בשבת... לא יגמור את כל האוצר, שמא יבוא להשוות
הגומות". ולהלן (כו,טו) כתב הרמב"ם:
"וכיצד מפנין אותו [את האוצר]: כל אחד ואחד ממלא ארבע או חמש קופות, עד
שגומרין". לפנינו כתוב שלא יגמור לפנות את כל האוצר, ולהלן כתוב עד שגומרים
לפנות את כל האוצר, ולפיכך ביארנו, שלא יגמור לפנות את כל האוצר לבדו, אבל בשיתוף
עם אחרים, כשכל אחד מפנה רק ארבע או חמש קופות, יגמרו לפנות את כל האוצר.
וכך כתבו האור שמח ואורה ושמחה בהלכה שם (כו,טו). וראה עוד שם בהערות, שביארנו את
מקורות הרמב"ם להלכה.
[י]
ללא חשש זה, אין איסור
במה שמשפשף את הרוק בקרקע, מפני שאינו מתכוון ליישר את הקרקע, ואינו פסיק רישיה
(לעיל א,ה-ו).
[יא]
אבל גברים שרצו לשחק
במשחקים אלו, או במשחקים אחרים, יש בהם איסור שעוסקים בדברים בטלים, שאין ראוי
לאדם שיעסוק כל ימיו אלא בדברי תורה, וביישובו של עולם (גזילה ואבידה ו,יא, הביא
הלכה זו מהר"י קאפח הערה י). ואם מטרתו לשחק עם בניו כדי לחזק את הקשר
ביניהם, הרי זה בכלל יישובו של עולם (ביאור הרב יוחאי מקבילי).
[יב]
תוספתא שבת (טז,יד).
[יג]
ההלכה עוסקת כשהיתה
הרצפה מרוצפת באבנים, גזירה שמא יעשה כך כשאינו מרוצף באבנים, ויבוא ליישר את
הקרקע, כמו שיבאר מיד בסמוך.
[יד]
דברים שאסרו חכמים משום
שלא יעשה כדרך שהוא עושה בחול [=עובדין דחול], הם דברים שאפשר שירגילו למלאכה,
כלומר שמתוך ההרגל בעשייתם, יבוא לעשיית מלאכה (שו"ת הרמב"ם סי' שו).
וראה עוד בהלכה יז הערה צב שם ציטטנו מתשובת
הרמב"ם זו.
[טו]
הטעם על פי הרב צדוק.
והמ"מ כתב, שטאטוא יש בו צורך, מה שאין כן השאר, ולפיכך הותר.
[טז]
אינו נחשב כמתקן את
הקרקע, מפני שהתבן עדין ראוי לבהמה, ואינו מבטל אותו שייעשה חלק מהקרקע (עירובין קד,א).
אבל אסור למלא את הגומות בחול או בצרורות מפני שמבטל אותם לקרקע (משנ"ב
שיג,נה).
[יז]
הביאור על פי הרב צדוק.
[יח]
נתבאר לעיל (ח,ב).
[יט]
לשון התלמוד עירובין (קד,א),
שמא ימלא לגינתו ולחורבתו. לשון הרמב"ם בפה"מ עירובין (י,יד): "שמא
ישאב לגנתו או למקום שרוצה למלאתו מים". ובכל המקומות שנזכר חורבה
במשנ"ת משמעותו בית חרב, ובהלכות שמיטה ויובל (יג,ה) נזכר: "ולא ייטע את
חורבתו גינה: שלא יחריבו ארץ ישראל". וכך פירשנו את ההלכה שלפנינו, שמדובר
בבית חרב שנטע בו ערוגות, כמו בגינה.
[כ]
לשון הרמב"ם: "ומפני זה, אם היה הבור של גלגל בחצר, מותר למלאות
ממנו בגלגל". וביארנו דבריו על פי הכס"מ, שמה שכתב הרמב"ם שבחצר
מותר למלאת בגלגל, מפני שאין שם גינה או חורבה, והוא הדין לכל מקם שזהו מצבו.
והסכים מהר"י קאפח (הערה טז) לדבריו.
[כא]
נתבאר לעיל (ח,ג).
[כב]
פעולת הוצאת הדבש מהכוורת
נקראת "רדיה".
[כג]
כך כתב הרשב"א. וכתב
המ"מ, וכן מורה לשון רבינו, שאינו נאסר אם הדבש אינו צריך רדיה.
[כד]
הטעם שאסור אפילו אם
האילן יבש, מפני ששם אילן עליו. ואם גדעו ותקעו בקרקע, אינו נראה עוד כאילן, ומותר
לישב עליו.
[כה]
ביארנו על פי רש"י
עירובין (ק,א).
[כו]
לשון הרמב"ם:
"ואין משתמשין במחובר לקרקע כלל", וביארנו לשונו על פי המשנ"ב
(שלו,ג), שהכוונה לרבות שימושים שונים באילן שכולם אסורים.
[כז]
סוף ההלכה הוא מהרב
צדוק.
[כח]
ואף שאין אוכל מוקצה
מאכילה בשבת, כמו שיתבאר להלן (כו,יד), וגם האדם מצפה לפרי שמבשיל לאוכלו, גזרו
עליהם חכמים שמא יבוא לתלוש, ומחמת כך הם גם מוקצים מטלטול. אבל פירות שנשרו מערב
שבת, מותרים גם אם לא הכינם, שאין אוכל מוקצה בשבת (הרב צדוק).
[כט]
לפי מהר"ח כסאר
(בהלכה שלפנינו) כשמריח את ההדס אסור ליגע בו, שאם יגע בו יש חשש שמא יתלוש. אולם
לפי ילקוט יוסף (שבת ה שלו,ו) מותר ליגע בהדס שמריחו, והוכיח את שיטתו
מהמאירי ועוד אחרונים.
[ל]
אתרוג שעיקר הנאתו על ידי
תלישה דהינו אכילה, גזרו גם על הרחתו, שמא ינגוס או יקצוץ ממנו במחובר ויתחייב
משום תולש.
[לא]
טפח=8 ס"מ.
[לב]
לעיל הלכה ו.
[לג]
לעיל טז,ח.
[לד]
ביארנו את ההלכה על פי
מהר"י קאפח (הערות כד-כה). ויש להבחין, אם רק מקום יציאת השורשים מהגזע, נמצא
מעל שלושה טפחים, וכל אורך השורשים נמצא בתוך שלושה טפחים, שהם נחשבים כמונחים על
הארץ, וכחלק מהארץ, לבין אם יש קטע באמצע אורך השורשים, שהוא גבוה שלושה טפחים
מהארץ, שמחמתו כל אורך השורשים הנמצאים על האדמה ולא בתוך האדמה, נחשבים כאילן ולא
כארץ.
ובהערה כה הוסיף מהר"י קאפח לבאר,
שרק אם ירדו השורשים בצורה תלולה ואנכית ממקום יציאתם באילן לארץ, נחשבים כל
השרשים כארץ, אבל אם ירדו השורשים ממקום יציאתם באילן, לארץ, בצורה אופקית ובהדרגה
[=לא בבת אחת], הם אינם נחשבים כארץ. ודבריו מסכימים למה שכתבנו, שמאחר שחלק מאורך
השורשים המונחים על הארץ אינו נמצא בתוך שלושה טפחים, כל אורך השורשים אינו נחשב
כמונח על הארץ.
[לה]
נתבאר לעיל (ח,ג).
[לו]
כל מה שנזכר כאן באיסורי
הבהמה, הוא מהטעם שמא ירכב עליה, ושמא יתלוש זמורה להנהיגה, והכל גזירה אחת (על פי
המ"מ).
[לז]
הרמב"ם כתב "וצידי
צדדים מותרים", בסמיכות לשימוש בבהמה, ואנו ביארנו שכוונתו בין על בהמה ובין
על אילן, וכן הוא בתלמוד שבת (קנה,א), וכך היא משמעות ההלכות.
[לח]
הדוגמאות על שימוש בצידי
צדדים באילן, על פי התלמוד שבת (קנה,א).
[לט]
הדוגמא על שימוש בצידי
צדדים בבהמה, על פי מהר"ח כסאר, והאוכף הוא צדדים, והמשא שעליו הוא צידי
צדדים.
[מ]
ואף שעצם הישיבה על
האילן בשבת יש בה איסור מדברי חכמים, כמו שנתבאר בהלכה ו, שלא יעלה מבעוד יום לישב
על האילן כל היום כולו, מפני שגזרו על עצם הישיבה והשימוש באילן, למרות שלא עלה
ולא ירד בשבת, מכל מקום העדיפו חכמים לאסור עליו לרדת, ויעבור על האיסור של דבריהם
שאסור לישב על האילן בשבת, ומחמת קנס זה לא יבוא לעלות על האילן בשבת, עוד פעם (
מ"מ).
וראה לעיל (ה,יז), שכתבנו על פי
המ"מ, על פי רש"י (שבת מה,א), שהמניח חפץ על האילן או נוטלו ממנו, בשבת,
נחשב כמשתמש באילן בשבת, ולפיכך אם הניח חפץ על האילן מבעוד יום, אסור לו בשבת
ליטלו מהאילן.
ומה שהתירו לאדם שעלה על האילן בשבת
בשוגג, לרדת מהאילן בשבת, משום שיש על האדם איסור להישאר יושב על האילן בשבת, כמו
שביארנו בתחילת ההערה, ולפיכך מותר לאדם לרדת מהאילן, ולהוסיף להשתמש בגזעי האילן
השונים בדרך ירידתו ממנו (רש"י עירובין קא,א ד"ה אם עלה), אבל חפץ המונח
על האילן בשבת, אסור להרידו מהאילן בשבת (מ"מ).
וממה שכתב הרמב"ם "עלה באילן
בשבת", משמע שאם עלה באילן קודם כניסת השבת, אף שהיה מזיד והתכוון לעבור על
האיסור של חכמים לשהות על האילן בשבת, במקרה זה לא גזרו חכמים, ולא אסרו עליו לרדת
מהאילן בשבת, אף שבזמן שירד מהאילן הוא
יוסיף להשתמש בגזעי האילן השונים בדרך ירידתו ממנו (מ"מ). וכך פסק בשו"ע
(שלו,א). ובשער הציון כתב (סי' קלו ס"ק ה): "כן הוא דעת הרמב"ם
והמגיד והריטב"א ורבנו ירוחם, וכן פסק הגר"ז, ודלא כאליה רבה". שלא
כטור שכתב שאם עלה על האילן מבעוד יום, במזיד, מותר לו לרדת מהאילן בשבת, רק אם
עלה מבעוד יום על דעת לרדת מהאילן קודם כניסת השבת.
וכך משמע מסוגיית התלמוד עירובין (ק,א):
"תני חדא: אם עלה - מותר לירד, ותני חדא: אסור לירד. לא קשיא; כאן - מבעוד
יום, כאן - משחשיכה. ואיבעית אימא: הא והא משחשיכה, ולא קשיא; כאן - בשוגג, כאן -
במזיד. ואיבעית אימא: הא והא בשוגג, והכא בקנסו שוגג אטו מזיד קמיפלגי; מר סבר:
קנסינן, ומר סבר לא קנסינן". ההלכה נפסקה כפי הביאור האמצעי, ובכדי לאסור
לרדת צריך שיעלה בשבת באיסור, ויהיה מזיד, משמע מכך, אם עלה מבעוד יום, לא עשה
איסור בדרך עלייתו לאילן, ואין לאסור עליו לרדת.
ולעומת זאת, מהר"י קאפח כתב (הערה
כח), שאין איסור לשבת על האילן בשבת, שהרי איך יתכן שיקנסו אותו חכמים להמשיך
לעבור על דבריהם ולעשות איסור. וכל האיסור הוא רק לעלות על האילן שמא יתלוש בדרך
עלייתו, אבל אין איסור להישאר יושב על האילן. ודבריו צריכים עיון, שהרי בהלכה ו
נזכר בפירוש שאסור לישב על האילן אף אם יעלה עליו קודם כניסת השבת.
ועוד כתב, שאין איסור לקחת חפץ המונח על
האילן אם אינו מזיז את האילן בזמן נטילתו את החפץ ממנו. והביא כעין ראיה לכך מדברי
התלמוד שבת (קנה,א), שם הובאו דברי רבא, שמי שסובר שאסור ליהנות מצידי האילן, סובר
שגם אסור ליהנות מצידי צדדים. והקשה רב משרשיא על דבריו, מכלכלה [=סל] המונחת על
יתד התקוע באילן, והיה בתוכה עירוב, מאחר שהוא משתמש בצידי צדדים של האילן לפיכך
מותר, ומשמע מכך שרק בצידי צדדים מותר, אבל בצידי האילן אסור להשתמש, שלא כרבא
שסובר שמי שאוסר צדדים אוסר גם צידי צדדים. ותירץ רב פפא את שיטת רבא, שמדובר בכלכלה
שפיה צר, שבשעה שיוציא את העירוב מפיה הוא יניד את האילן, ולפיכך צריך שתהיה על
גבי יתד הנעוץ באילן, שבאופן זה לא יניד את האילן, ולא משום שצידי צדדים מותר
וצידי האילן אסור. והוכיח מהר"י קאפח מדברי התלמוד האלו, שכל האיסור להשתמש
באילן הוא כשמנידו.
וקשה, אדרבה מדברי התלמוד שם מוכח שאסור
לתת על האילן חפץ בשבת או לקחת ממנו, שהרי הנוטל חפץ מהאילן בשבת נחשב כמשתמש
באילן, ואם לקח את החפץ מסל התלוי באילן נחשב כמשתמש בצידי האילן, ואם לקח את החפץ
מסל התלוי על יתד התקוע באילן נחשב כמשתמש בצידי צדדים, נמצא שאסור לקחת חפץ
מהאילן אף אם אינו מנידו, וזהו משתמש באילן, ודברי רב פפא שם, שמניד את האילן בשעה
שלוקח את החפץ, נאמרו כאוקימתא לבאר את שיטת רבא, אבל אין בדברים אלו הגדרה לאופן
האיסור להשתמש באילן בשבת.
[מא]
הוספנו
"בשינוי" על פי ההלכה הבאה.
[מב]
ודווקא אם הבהמה של
ישראל, אבל אם היא של גוי לא התירו לישראל לפרוק ממנה את המשא בשבת. ולמרות שאיסור
צער בעלי חיים הוא מהתורה (פה"מ ביצה ג,ד; תלמוד שבת קכח,ב; ועל פי דברי
התלמוד האלו, כך יש להוכיח מההלכה להלן כה,כו), לא התירו חכמים לעבור על איסור של
דבריהם, אלא לצורך בהמת ישראל ולא לצורך בהמת גוי (מהר"ח כסאר). וראה עוד
להלן (כה,כו) בהערה ק שהרחבנו בכך.
[מג]
יתבאר להלן פרקים כה-כו.
[מד]
ובאופן זה לא יעבור על
טלטול מוקצה. השקים הניתנים על גבי הבהמה, נופלים מיד כשמתיר את החבלים, שלא כמו
בתחילת ההלכה, שהתבואה נתונה בתוך שק ארוך המונח על שני צדדי הבהמה, ובכדי להפילו
אין די להתיר את החבלים, אלא צריך לסלקו מאחד מצדדי הבהמה, כדי שיפול לצד השני.
[מה]
מכאן ועד סוף ההלכה,
ההלכה עוסקת שהיו בשקים כלים שהם מוקצה, וכך היא משמעות לשון הרמב"ם
(מ"מ).
[מו]
כרים - כריות שאדם שם תחת ראשו בעת השינה. כסתות - מה שאדם נותן אחורי
גבו כשהוא יושב כדי להשען עליהם (על פי פה"מ כלאיים ט,ב, על פי תרגום מהר"י
קאפח בהערות שם).
[מז]
השווה (ה,יג; כה,כו).
מכיון שהניח את השקים שיש בהם כלים
האסורים בטלטול, מדעת על הכרים, למרות שלא היה בדעתו שיעמדו שם כל השבת, השקים
אוסרים את טלטול הכרים, ואסור לבטל כלי מהכינו למקצת השבת. והטעם שהתירו לו לשלוף
את הכרים אם היו השקים קטנים, משום הפסד, כיון שלא היה בדעתו לבטל את
השימוש בכרים לכל השבת (ר"ן, הובא במהר"ח כסאר).
[מח]
כשיש הפסד מרובה, מותר
לטלטל מוקצה, אולם אסור לבטל כלי מהכינו על ידי נתינת השקים הגדולים על הכרים. כך
היא שיטת מהר"י קאפח (הערה לא), שלא כשיטת המ"מ שהתיר בהפסד מרובה אף
לבטל כלי מהיכנו.
[מט]
הוספנו "שאסור
מהתורה" על פי פה"מ ביצה (ג,ד).
[נ]
נתבאר לעיל (ח,ו). שאם עשה
ערימה על גבי קרקע הרי הוא אב מלאכה מעמר, ואם חיבר את התאנים זו לזו בתלוש, הרי
הוא תולדת מעמר.
[נא] הוספנו על לשון הרמב"ם,
שמדובר בפירות העשויים להידבק זה לזה, וראיה לכך מסוף ההלכה, שמא יכבשם בידו בתוך
הקופה, מכאן שמדובר בדברים העשויים להידבק זה לזה (מהר"י קאפח הערה לה).
[נב]
אבל דברים שאינם נכבשים
כגון שקדים אגוזים ותפוחים, מותר לאספם לסל אף אם נפלו על גבי עפר, ואין בכך משום
בורר כיון שאינם מעורבבים בו (מהר"י קאפח הערה לה).
כמו כן, ממה שאמר בחצרו, משמע שרק בחצר וכל
שכן בגינה ובדרך [=רחוב] הוא שאסור שדומה לשדה, אבל אם נתפזרו בבית מותר לאוספם
לסל, מפני שהם שמורים בביתו, והם נחשבים כאסופים, ואין לחשוש שמא ידביקם זה לזה
בתוך הסל (הרב צדוק).
[נג]
רש"י שבת (עג,ב).
וכך פירש מהר"ח כסאר בהלכה לפנינו. ומהר"י קאפח פירש (הערה לו), שאין
אוספים מלח לח בכלי המיועד לו, ולוחצים אותו שייעשה גוש.
[נד]
לעיל (ח,ו).
[נה]
נתבאר לעיל (ח,ז).
[נו]
נתבאר לעיל (ח,י).
[נז]
ובימינו אסור לסחוט
פרי הדר מטעם זה, אבל לימונים מותר לסחוט, הואיל ואינו סוחט כדי לשתותו אלא
כדי לתבל או לטבול בו או לערבבו במים או אוכל, ולפיכך אינו נחשב כמפריד משקה
מפסולת, אלא כמפריד אוכל מאוכל (הרב צדוק). וראה בסוף ההלכה שטעם ההיתר לסחוט
תפוחים וחבושים, מפני שהמיץ היוצא מהם אינו נחשב משקה אלא אוכל, וטעם ההיתר לסחוט
לימונים דומה לו. ומהר"ח כסאר אסר לסחוט לימונים בשבת, מפני שבימינו הדרך לסוחטם.
ומהר"י קאפח כתב (פרק ח הערה כט):
"מה שכתב רבנו בתותים ורמונים שאסרום לפי שדרך בני אדם לסחטן כענבים [=דברי
מהר"י קאפח מוסבים על פה"מ שבת (כד,א)], בגמ' דף קמד שלבית מנשיא בן
מנחם היו סוחטין ברמונים. וכתב הרי"ף, שלבית מנשיא בן מנחם סוחטין ברמונים
ועושין מהן יין ונמצאו הרמונים בני סחיטה וכו' ע"ש. נראה ברור כי שלבית מנשיה
לא סחטו בתותים ורמונים והוציאו מהן משקה לשתיה לרוות צמאון או משקה מתוק לתענוג, שאם
כן היינו שאר פירות, אלא מומחים היו לעשות מהן יין, וכלשון הרי"ף, ושיווקו
לכל הסביבה יין רמונים ויין תותים, ולפיכך כתב רבנו שדרך בני אדם. ומינה מה שנחלקו
האחרונים בסחיטת תפוזים, לכאורה נראה בדעת רבנו והרי"ף, שאין שום איסור לסחטן
בשבת, לפי שאין עושין מהן יין כלל, וסוחטין אותן לשתות מימיהן בלבד, ולא שנו משאר
פירות, ועדיין צריך תלמוד".
וקשה, שהרי הרמב"ם לא הזכיר שרק אם
עושים מהמשקה הנסחט יין, אז הפירות שנסחט מהם נחשבים ראויים לסחיטה, ויש לגזור שמא
יסחט זתים וענבים. אלא די בכך שמקצת בני אדם סוחטים את הפירות [כלשונו
במשנ"ת], כבר יש לגזור שמא יסחט זתים וענבים. ובכדי להתיר לסחוט, צריך שהפרי
לא יהיה ראוי לסחיטה, כמו תפוח ופריש, שהם יבשים מטבעם ומימיהם מועטים ומובלעים
בתוכם, ואינם בני סחיטה, אבל בפירות הדר יש הרבה מיץ, והם בני סחיטה, ואם דרך בני
אדם לסוחטם, אסור לסוחטם בשבת, חוץ מלימונים שמותר לסחוט, וכפי שביארנו.
[נח]
מהר"י קאפח (הערה
מ).
[נט]
ההסבר על פי רמב"ם
לעם.
[ס]
מה שביארנו ואם להוציא
מימיהם, כלומר כדי להשתמש במים שיצאו מהם, כך משתמע מסוגית התלמוד שבת (קמה,א), שם
נאמר "למימיהן פטור אבל אסור" והכוונה להשתמש במים שיצאו מהם. וכך כתב
בשו"ע (שכ,ז) בצורה מבוארת.
[סא]
טעם ההיתר לסחוט לתוך
הכוס או הקערה, מפני שיש בהם מאכל או משקה. אפילו ענבים שאסור מהתורה לסוחטם, מותר לסחוט אותם לתוך האוכל, מפני שמשקה הבא לאוכל אוכל
הוא, ונמצא כמפרק אוכל מאוכל (לעיל ח,י).
לפי אורה ושמחה, יש לבאר את ההיתר לסחוט
לתוך הכוס או הקערה באופן שונה. ואסור לרסק את השלג לתוך כלי גדול מפני שנראה
כסוחט, אבל מותר לרסק אותו לתוך כלי קטן כגון כוס או קערה מפני שאינו נראה כסוחט,
ואף שאין מאכל או משקה בתוכם מותר.
[סב]
פה"מ עוקצין (ג,ו).
[סג]
רש"י שבת (יט,א).
[סד]
הוספנו את המילים
"כדי להוציא מהם מיץ", על פי רש"י שבת (יט,א). וענבים בתחילתן כשהן
דקים, יוצא מהן משקה הראוי לטבל בו בשר, לפי שהוא חזק וקרוב להחמיץ. וכן שבולים
שלא בשלו כל צרכן, מרסקן וטוענן באבנים, ומשקה זב מהן ומטבל בו. ובכך נבין מדוע
הוא דומה לסוחט זתים וענבים.
[סה]
לכאורה קשה על ההלכה
שלפנינו, מדוע אסרה לדוך שום בוסר ומלילות, והרי בהלכה יב נאמר, שפירות שאינם
ראויים לסחיטה כמו תפוחים וחבושים, מותר לסוחטם בשבת? והתשובה: דרך בני אדם לדוך
את השום הבוסר והמלילות כדי להוציא מהם משקה, ולפיכך גזרו על הדבר, ואין דרכם של
בני אדם לסחוט תפוחים וחבושים, ולפיכך שם לא גזרו.
[סו]
מה שכתב כאן הרמב"ם,
"לפיכך מותר לגמור את שחיקת גרגרי החיטה המחולקים על ידי ערבובם...",
אינו כתוב בתלמוד, ולמדו הרמב"ם מהשום הבוסר והמלילות שריסקם..., כפי שביאר
זאת בתשובה (סי' שה). היתר זה נכתב דרך אגב, וכמו בשום ובוסר הצריכים רק
שחיקה קלה הדבר מותר, כך בגרגרי חיטה המחולקים, אם צריכים רק שחיקה קלה וערבוב מותר.
אם נתבונן נווכח, שגרגרי חיטה המחולקים,
כלל אינם שייכים למפרק ודש, מפני שאינו מוציא מהם משקה. ואם גרגרי החיטה לא יהיו
מחולקים, ויצטרך לדוך אותה [=גרגרי החיטה מחוסרים דיכה], ייאסר הדבר משום טוחן ולא
משום מפרק ודש.
וכאמור, הרמב"ם הזכיר את גרגרי
החיטה כאן משום שבהיתר, כשהם מחוסרים רק שחיקה קלה וערבוב, הם דומים לשום
ובוסר כשגם הם מחוסרים רק שחיקה. למרות שבאיסור, כשגרגרי החיטה מחוסרים דיכה
אינם דומים, וגרגרי חיטה ייאסרו משום טוחן, והשום והבוסר ייאסרו משום מפרק ודש.
ולעומת מה שכתבנו, לפי אורה ושמחה, איסור
הדיכה של שום בוסר ומלילות אינו משום שיוצא מהם משקה, כמו רש"י שכתבנו לעיל,
אלא משום שדיכתם דומה לסחיטת זתים וענבים וגזרו על הדבר, וכן איסור הדיכה של גרגרי
החיטה, הריפות, הוא מטעם זה שדומים לסחיטת זתים וענבים וגזרו על הדבר, וכל ההלכה
עוסקת רק באיסור מפרק שהוא תולדת דש.
[סז]
וכן מותר ליצוק לתוך
הקדירה שהורדה מעל האש, מים רותחים מכלי שהורד מעל האש (שו"ת הרמב"ם
שה).
[סח]
נתבאר לעיל (ג,יא).
[סט]
הרמב"ם לא כתב שטעם
האיסור לרסק את השלג משום נולד, ולשיטתו אין דין נולד בשבת (מ"מ), וראה עוד
להלן (כו,ד) הערה נז. ולפי זה מותר
להשתמש בסבון בשבת שאין בו משום רסוק, וגם לא משום ממחק שאין מי שממרחו להחליק
את פניו. וגם ביום טוב שיש בו איסור נולד (שביתת יום טוב א,יח), מותר
להשתמש בסבון, משום שמלאכת נולד אינה בדברים הקיימים כבר, והם משנים את צורתם
בהמסה כמו שלג או סבון (מהר"י קאפח הערה מב, ביארנו את דבריו על פי הרב חננאל
סרי בספרו הלכות שבת ט,ח). ועוד, שהקצף והבועות שיוצאות ממנו נעלמות במים אחר זמן,
ואין בנולד ממשות (גינת ורדים, הובא שם בהערת מהר"י קאפח).
[ע]
הוספנו את המילים
"בראשי אצבעותיו" על פי הלכה יז, שם נכתב שזהו אופן השינוי שבו מותר
למלול מלילות.
[עא]
גם אם ימעך את השיבולים
בכל האצבעות ולא רק בראשי האצבעות, עדיין רק ייראה כדש ואינו דש ממש, ולא יתחייב
מהתורה, מפני שרק אם ידוש בכלים וברגלי הבהמה יתחייב מהתורה (רמב"ם לעם, הרב
צדוק, אורה ושמחה). וכך כתבנו לעיל (ח,ז).
וכך כתב רש"י במסכת ביצה (יב,ב ד"ה
מוללין מלילות), דדש כלאחר יד הוא, ואפילו בשבת, לאו דאורייתא הוא אלא מדרבנן. וכך
כתב הר"ן על הרי"ף במסכת ביצה (ו,א בדפי הרי"ף, ד"ה אמר ליה
מוללין מלילות), דדש כלאחר יד הוא ואפילו בשבת לאו איסורא מדאורייתא הוא אלא
מדרבנן. הביאו הב"י בתחילת סי' תקי.
[עב]
נתבאר לעיל (ח,י).
[עג]
רק אם חולב בידו לתוך כלי
חייב, וזהו כדרכו, כמו שנתבאר לעיל (ח,י).
[עד]
במקום שיש סכנה, מותר
לעשות גם מלאכה האסורה מהתורה, כמו שנתבאר לעיל (ב,א).
[עה]
נתבאר בהלכה יב, ולעיל
(ח,י).
[עו]
אפילו אם ייעד אותם
לאכילה, מכיון שהדרך היא לסחוט זתים וענבים, אנו חוששים שמא יסחט אותם.
[עז]
נתבאר בהלכה יב.
[עח]
כשהכניסם לאכילה, לא גזרו
חכמים שמא יסחט אותם, כיוון שאין הדרך לסוחטם, ואף אם יסחטם, לא יעבור על איסור
סחיטה מהתורה.
[עט]
שכיון שריסקן הרי כבר
סחטן, אלא שהמשקה מעורב עם השמרים, ועל כן משקה שפורש מהן בשבת מותר, אחר שאין בהם
עוד איסור סחיטה כדי לגזור. וכמו שביאר הרמב"ם בחלות דבש שריסקן, שאין עוד
מקום לגזור.
[פ]
חלות דבש הם תאים העשויים מדונג דבורים בצורת משושה, שבהם מאחסנות הדבורים
את הדבש.
[פא]
בהלכה לפנינו יש התייחסות
לריסוק חלות הדבש, שכתוצאה מכך זב מהם הדבש, ואם מרסקם בשבת יתחייב מהתורה
משום מפרק [יתבאר בהערה הבאה], לעומת זאת בהלכה ו יש התייחסות לרודה דבש מהכוורת,
שייאסר מדברי חכמים משום שדומה לתולש שהוא תולדת קוצר.
[פב]
המשפט האחרון שכתבנו,
"והסוחט חלות דבש בשבת, חייב משום מפרק", לא נזכר בדברי הרמב"ם במפורש,
אולם הוא מתבקש מדבריו, ומדברי המשנה במסכת שבת (קמג,ב) שהיא המקור לדבריו.
לשון המשנה: "חלות דבש שריסקן מערב
שבת ויצאו מעצמן אסורים, ורבי אליעזר מתיר". וכתב ר' עובדיה מברטנורא: "חלות
דבש - כשהן מרוסקים זב הדבש מעצמו מתוך השעוה ואין דרך לסחטו, הילכך ר"א
מתיר, וחכמים אוסרים גזרו אטו שאין מרוסקין. והלכה כר"א".
אמנם לא נפסקה ההלכה כחכמים האוסרים, אלא
כרבי אליעזר המתיר, אולם מתוך זה שאסרו חכמים ליהנות מהדבש, גזירה שמא לא יהיו
החלות דבש מרוסקים מערב שבת, נלמד שאיסור ריסוק הדבש בשבת הוא מהתורה, ובאיסור
תורה יש מקום לחכמים לגזור ולאסור, אבל באיסור של דברי חכמים, אין גוזרים גזירה
לגזירה.
ובספר אורה ושמחה האריך לדון בזה, האם
איסור ריסוק חלות דבש הוא מהתורה או מחכמים, ובסוף דבריו כתב בשם אחד האחרונים
שהוא מהתורה. וראה עוד בספר שלמי יהונתן (סי' שכא סעיף יג עמ' קלא-קלב) שביאר בטוב
טעם ודעת, מדוע יש לחייב את המרסק חלות דבש מהתורה.
[פג]
נתבאר לעיל ח,יא.
[פד] הרמב"ם בהלכה יד,
כתב שצריך לשנות בשעה שממעך את השיבולים, וכאן בהלכה שלפנינו, כתב שהשינוי ייעשה
על ידי שימעך את השיבולים בראשי אצבעותיו, ולא בכל האצבעות כדרכו בחול, ולתוספת
הבהרה כתבנו את אופן השינוי כבר לעיל בהלכה יד.
[פה]
ולא בשתי ידיו.
[פו]
קנון - מגש
שמגישים בו על השולחן פירות וזרעונים (פה"מ כלים טז,ג). תמחוי - כלי
עשוי תאים תאים כדי לתת בו מינים אחדים של תבשילים (כלים טז ,א). קנון ותמחוי אינם
כלי ברירה.
[פז]
נפה - כלי בעל נקבים קטנים שמנפים בו קמח. כברה - כלי בעל נקבים
גדולים שמנפים בו זרעונים (פה"מ שביעית ה,ט).
[פח]
נתבאר לעיל (ח,יב).
[פט]
נזכר לעיל (ח,יד). וראה
שם בהלכה יא הערה נא שביארנו את הדברים
בהרחבה.
[צ]
היתר זה נתבאר לעיל
(ח,יד).
והטעם שלא אסרו לסנן בסודר מים או יין
צלולים, גזרה שמא יסנן בסודר יין או מים עכורים, מפני שאין הסודר מיוחד לכך, ואין
בו משום בורר מהתורה (הרב צדוק).
והטעם שאינו נחשב כמכבס את הבד או המטפחת
במים, מפני שאינו עושה מעשה כיבוס, ואינו שורה את הבד או במטפחת במים, אלא עושה
מעשה סינון, ומלאכות שבת נקבעות על פי מחשבתו של האדם; ועוד שהבד או המטפחת נקיים,
ואין איסור כיבוס אלא כשנותן מים על בגד מלוכלך, וכפי שנתבאר לעיל (ט,יא הערה נא).
[צא]
נתבאר לעיל (ח,יד).
[צב]
הטעם שאסור לתלות בשבת את
המסננת העשויה בד, כדרך שהוא עושה בחול [=עובדין דחול], שמא יבוא לסנן בשבת, וייתן
יין עכור לתוך המסננת בשבת. נמצא שכל מקום שנזכר בדברי הרמב"ם שלא יעשה
כדרך שהוא עושה בחול, מה שנקרא בלשון חכמים "עובדין דחול", הם דברים
שאפשר שירגילו למלאכה, כלומר שמתוך ההרגל בעשייתם, יבוא לעשיית מלאכה. וזה
לשון הרמב"ם בתשובה (סי' שו): "שאין אתה מוצא לעולם דברים שאסרו חכמים
משום שלא יעשה כדרך שהוא עושה בחול אלא דברים שאפשר שירגילו למלאכה, כגון מי
שנשברה לו חבית שליין לא יספג ביין ולא יטפח בשמן שלא יעשה כדרך שהוא עושה בחול
שאם תתיר לו שמא יבא לידי סחיטה (להלן כב,טז), נתפזרו לו פירות בחצרו לא יתן לתוך
הסל או לתוך הקופה כדרך שהוא עושה בחול, שמא יבא לידי עמור (לעיל הלכה יא). וכן
בתליית המשמרת שמא יבא לידי שמור (ההלכה שלפנינו)".
[צג]
מחבץ נתבאר לעיל (ז,ו), שנותן בחלב מיצי קיבה, כדי שחמיצותם תגרום להפרדת מי
הגבינה מהגבינה. דרך אחרת לחיבוץ החלב, שטורף את החלב ומניעו זמן ממושך, כדי
שתופרש החמאה והשמנת מן החלב (מהר"י קאפח פרק ח הערה לא).
[צד]
נתבאר לעיל (ח,יא).
[צה]
לעיל (ח,טו).
[צו]
דווקא כשחותך את הירק דק
דק כדי לבשלו חייב משום תולדת טוחן, אבל כשחותך את הירק דק דק שלא למטרת בישול
מותר, מפני שחיתוכו הוא דרך אכילה ולא מעשה תיקון המאכל, ומטעם זה "אין טחינה
בפירות" [ראה בהמשך ההלכה], מפני שהם נאכלים כמות שהם חיים (ריטב"א
ור"ן בשם הרא"ה בשבת עד,ב, מאירי בשבת קיד,ב, וכך כתב מהר"י קאפח
פרק ז הערה ז).
[צז]
הטעם שכתבנו מדוע מחתך
את הירק הוא תולדה, נתבאר כבר לעיל (ח,טו) בהערה עט.
[צח]
"בין רכים ובין
קשים" על פי תשובת הרשב"א, הובאה בכס"מ.
[צט]
הרמב"ם אסר לרסק
שחת וחרובין, והתיר לחתך דלועין ונבילה, וביאור דבריו, שריסוק דק דק נראה
כטוחן ואסור, ואילו חתוך ולא ריסוק מותר.
ולמרות שהחרובין הם פירות, אבל מאחר שהדרך
לרסק חרובין, לפיכך הוא נראה כטוחן ואסור מדברי חכמים. ומכלל הדברים למדנו, שגם
פירות, יש אופנים שאסור לרסקם.
[ק]
הנבילה ראויה לאכילה רק
לבהמה, וכשחותך אותה עושה מעשה אכילה ולא מעשה עיבוד, ולפיכך מותר לחתכה שתאכל
אותה הבהמה.
וכתב הכס"מ בשם תשובת הרשב"א, שמותר
לפרר לחם לפני התרנגולים שמזונותם עליך להאכילם מיד, מפני שהוא דרך הכנת אוכל, ולא
דרך עיבוד וטחינה. ומהר"י קאפח (הערה נו) הביא סיוע להיתר זה מהתוספתא שבת
(יב,יד, מהדורת ליברמן): "מפרפרין גלוסקין [=לחם] לחולה בשבת ובלבד שלא יגבל".
לשון הרמב"ם: "אבל מחתכין את
הדלועין לפני הבהמה, ואת הנבילה לפני הכלבים – שאין טחינה בפירות".
וביאורו, שהטעם שמותר לחתך את הדלועים ואת הנבילה מפני שהם כמו פירות, שהם ראויים
לאכילה כשהם חיים, ואין הדרך לרסקם. ואנו סגננו את הדברים על פי הטעם והשמטנו את
ההגדרה שהם פירות, מפני שנבילה אינה פירות, וכוונת הרמב"ם להשוותם לפירות ולא
להגדירם כפירות.
[קא]
מהר"י קאפח (פרק ז
הערה ז).
[קב]
בספר מנוחת אהבה (ח"ב
ח,י), סיכם את השיטות שנאמרו בנושא זה:
יש טחינה בפירות- יראים, אור זרוע, ראקנטי, הגהות
מיימוניות, ר' יוסף בשם רשב"ם, סמ"ג, תרומת הדשן, רשב"א בתשובה,
ושו"ע.
אין טחינה בירקות ובפירות, שנאכלים
חיים, ואין הדרך לטוחנם בחול- תרומת הדשן נשמת אדם ומהרי"ץ דושינסקי בשם
התוספות, תוספות הרא"ש, שבולי הלקט בשם העיטור, וספר הבתים כתב יד. [וכך
נראה שסובר הרמב"ם].
אין טחינה בירקות ובפירות, שנאכלים
חיים, אפילו אם הדרך לטוחנם בחול- ר"ן בשם הרא"ה, בעל התרומה,
ריטב"א מכתב יד בשם ר"י, הרא"ה בשם הרמב"ן, מאירי, אור זרוע
בשם ר' יוסף בטעם השני, רמ"ך, כס"מ בשם רמ"ך, כס"מ בשם
הרמב"ם לפי אחד הפירושים, ב"י, מעשה רוקח על הרמב"ם, יד אהרן בשם
מהר"י הלוי, ומנחת חינוך.
אין טחינה בירקות כשחותך לאכול מיד-
רשב"א בתשובה, ר"ן, מאירי, רבנו ישמעאל הכהן, הריב"ש, מנחת חינוך
בשם הרמב"ם, ב"י, רבנו חננאל והרא"ש, והחיד"א בשם שו"ת
יוסף אומץ. רמ"א, מגן אברהם, א"ר, תו"ש, שו"ע הגר"ז, חיי
אדם, בית מנוחה, שו"ת זבחי צדק, בן איש חי, גדולות אלישע, שו"ת יחווה
דעת.
לסיכום: ירק [והוא הדין פירות] שאינו נאכל אלא
על ידי בישול וחיתוך דק, חייב על חיתוכו דק משום טחינה. פירות [והוא הדין ירק] הנאכלים
חיים ואין דרך לרסקם, מותר לחתכם דק. דבר שהדרך לרסקו ונאכל חי, כגון שחת
או חרובים, אסור לרסקו מדברי חכמים. דבר שהדרך לחתכו ונאכל חי, כגון דלועין
או נבילה, מותר לחתכו. כמו כן, דין הפירות שווה לדין הדלועים והנבילה.
לעומת זאת, מהר"י קאפח (פרק ז הערה
ז, ופרק כא הערה נט) הסביר את הדברים באופן שונה. ירק הראוי לאדם, שאינו
נאכל אלא על ידי בישול, חייב על חיתוכו דק משום טחינה, ואם הוא נאכל חי מותר לחתכו
דק דק. ירק שאינו ראוי לאדם, אף שאין דרך לבשלו, המרסקו או המחתכו אסור
מדברי חכמים, ולפיכך שחת שהוא ירק, אין מרסקים אותו לפני הבהמה. פירות הנאכלים
חיים מותר לרסקם, בין אם ראויים לאכילת אדם ובין אם לא, ולפיכך מחתכים את
הדלועים לפני הבהמה מפני שהם פירות. חרובים הם קטניות ויש טחינה בקטניות ולפיכך
אסור לרסקם, או שההלכה עוסקת בחרובים שאינם ראויים לאדם, ולפיכך אינם נחשבים
פירות, ואסור לרסקם.
לפי מהר"י קאפח, החילוק הוא בין ירק
לפירות, ובדבריו הוא לא התייחס אם הדרך לרסק את הדבר, או רק לחתכו. כמו כן, לשיטתו
הטעם שאסרו חכמים לרסק שחת שהוא ירק, למרות שהוא נאכל חי לבהמה כמו הפירות, מפני
שאינו ראוי לאדם, ויותר מסתבר שטעם האיסור מפני שהדרך לרסקו. כמו כן, לשיטתו הטעם
שאסרו חכמים לרסק את החרובים, למרות שהם נאכלים חיים לבהמה כמו הפירות, מפני שמדובר
בחרובים שאינם ראויים לאדם, או שנחשיב את החרובים כקטנית ולא פירות, ויותר מסתבר שטעם
האיסור מפני שהדרך לרסקם לבהמה.
[קג]
החציר הוא גבעולי חיטה,
לאחר שהוציאו מהם את הגרעינים, והוא מאכל בהמה.
[קד]
רק כשמפרידים את האלומה,
יכולה הבהמה לאכול ממנו.
[קה]
ביארנו את ההלכה על פי
פה"מ שבת (כד,ב). ומה שכתבנו שבכל אלומה יש שתים או שלוש אגודות, ובכל אגודה
יש כמה גבעולים הוא על פי רבנו חננאל (שבת קנה,ב), הביאו מהר"י קאפח בהלכות
שבת (פרק כא, הערה ס). וכך ביאר הרב חננאל סרי, בספרו הלכות שבת (ו,כא).
[קו]
שיח בעל פרחים ורודים
ועלים קטנים, המדיפים ריח חריף כמו זעתר, משמש כתבלין או כמאכל לבהמה (ביאור הרב
יוחאי מקבילי).
[קז]
השווה להלכות יד יז.
[קח]
המוט המיועד לכתישה נקרא
"עלי".
[קט]
כדי להתיר לטחון פלפלים
בשבת צריך לעשות שני שינויים, גם שיטחן ביד הסכין, וגם
שיטחן בתוך הקערה ולא במכתשת. ואין להשוות את דיני שבת לדיני יום טוב, מפני שביום
טוב די בשינוי אחד, כמו שנתבאר בהלכות שביתת יום טוב ג,יב, ואילו בשבת צריך שני
שינויים. ולכך מכוונים דברי הרי"ף (שבת נח,ב בדפיו) שהעמיד את הסוגיה כעוסקת בשבת
ולא ביום טוב. וכך משמע מרש"י (שבת קמא,א ד"ה דקמשני). וכך פירשו מעשה
רוקח, מרכבת המשנה חלמא, ומהר"ח כסאר את ההלכה.
ראוי להזכיר כי בתימן נפלה מחלוקת גדולה
בסוגיית טחינת הקליות לזקנים בשבת, הנקרא בלשונם "מדקוק". לדעת הרב יחיא
קאפח אסור לטוחנם בשבת אלא אם משנה שני שינויים, דהיינו שיטחנם ביד הסכין ובקערה,
ואם תרצה אמור שישנה שינוי גדול מדרך טחינתם. ואילו לדעת מהרי"ץ בשו"ת
פעולת צדיק (ח"ב סי' כה) מספיק שינוי אחד להתיר טחינתם, כגון שיטחנם ביד
הסכין אפילו שהוא בתוך המכתשת, או שיטחן ביד המכתשת המיועדת לטחינה, ויהפכנה ויטחן
על שוליה ולא בתוכה. דעת השו"ע בפרשנות דברי הרמב"ם, היא כדעת הרב יחיא
קאפח, וכך פסק בשו"ע (שכא,ז), וכך כתב בספרו ב"י (סי' שכא) שזהו ביאור
דברי הרמב"ם. [ראה בכתבים ח"א עמ' 519-531, שם הובאה התכתבותו של הרב
יחיא קאפח בנושא זה, ושם נתבארו הדברים בהרחבה].
[קי]
כשכותש במכתשת שהיא כלי
המיועד לכתישה, רק אם כותש במוט המיועד לכך חייב, אבל אם עשה שינוי, וכתש ביד
הסכין ולא במוט, אסור מדברי חכמים, גזירה שמא יכתוש במכתשת במוט המיועד לכך, ויהיה
חייב משום טוחן (על פי מרכבת המשנה חלמא).
[קיא]
למרות שהפלפלים הם פרי,
ואין טחינה בפירות (הלכה יח), אולם מאחר והדרך לכותשם, ובכתישה הופכם מפרי לטחינת
פלפלים, אם עשה זאת בכלי המיועד לכך, כלומר במכתשת, ובמוט המכתשת [=עלי], חייב.
[קיב]
שם כללי, לכל מיני רפואות
ותבלינים וצבעים וכדומה.
[קיג]
מהמילים "ההלכה עוסקת..." הוא תוספת הסבר במי עוסקת ההלכה,
ומקורו במ"מ (לעיל ב,י), וזה לשונו: "...אבל חושש והוא מתחזק והולך
כבריא אין מתירין לו אפילו שבות דדבריהם ואפילו ע"י נכרי ולא עוד אלא דברים
שאין בהם מלאכה ולא כלום בעולם גזרו משום שחיקת סמנין". וכך כתב בשו"ע
(שכח,א).
[קיד]
ממיני האיזוב, עליו
מאורכים מעט וירקותם בהירה, וטעמו חריף מריר, ומשתמשים בו לשלשול קל ונגד נזלת
(מהר"י קאפח בפה"מ שבת יד,ג).
[קטו]
צמח המשמש לצביעה ורפואה,
ראה לעיל (יח,ח).
[קטז]
להלן (כב,ז).
[קיז]
ואף שאדם זה אין דרכו
לאכלם, ואוכלם עתה רק כדי להתרפאות, מותר, מפני שאין הגזירה על ההתרפות, אלא שמא
ישחק את מה שמוגדר כסמי מרפא.
[קיח]
במשנה שבת נאמר (קמ,א):
"אין שורין את החילתית בפושרין, אבל נותן לתוך החומץ". לשון הרי"ף (שבת
נח,א מדפיו): "ואי שרה מאתמול מותר לשתותו בשבת". משמע מדבריהם, שכדי
שיהיה אפשר לשתותו, צריך לשרות אותו במים פושרים, וכדי שיהיה אפשר לשתותו בשבת,
צריך שיהיה לו חלתית שכבר שרו אותו מערב שבת.
[קיט]
ההלכה עוסקת שהיה לו חלתית
שכבר שרו אותו מערב שבת, ולפיכך יכול להמשיך לשתותו במשך השבת, כמו שביארנו בהערה
הקודמת בשם הרי"ף.
[קכ]
ההלכה לפנינו עוסקת
כשהתחיל לשתות מעט חלתית קודם השבת, שאם ירצה, יכול להפסיק לשתות את החלתית ולא
יחלה. ולמרות זאת מותר לו להמשיך לשתות את החלתית, מפני שהוא מקום שנהגו הבריאים
לשתותו, ואין בשתייתו משום רפואה. ואילו ההלכה להלן (כב,ז) עוסקת, ששתה קודם השבת
את החלתית במשך יומיים, ביום חמישי ושישי, שאם יפסיק בשתיית החלתית בשבת יחלה,
ולפיכך מותר לו בכל אופן להמשיך לשתות את החלתית, אפילו במקומות שאין דרך הבריאים
לשתותו, ואף מותר לו לשרותו בשבת בצונן, ומניחו בחמה עד שייחם, ושותה (הביאור על
פי מהר"י קאפח הערה סז). כאן צריך לבאר, שגם במקומות שנהגו הבריאים לשתות את החלתית,
הוא משמש בעיקר לרפואה, ולפיכך צריך שיתחיל לשתות קודם השבת אפילו מעט, אבל מאכל
המיועד לאכילת בריאים, יכול להתחיל לאוכלו בשבת.
ומההלכה להלן (כב,ז) נלמד, שמותר בשבת
להמשיך לקחת תרופות, שאם יפסיק לקחתם יחלה, כגון אנטיביוטיקה (הרב צדוק).
[קכא]
פה"מ פסחים (ג,א).
[קכב]
למרוח את הגוף.
[קכג]
הוספנו 'ערק' על פי הרב
צדוק.
[קכד]
נתבאר לעיל (ב,ה).
[קכה]
הוספנו על ההלכה על פי רמב"ם
לעם והרב צדוק.
[קכו]
לשון הרמב"ם: "החושש בגרונו, לא יערערנו בשמן".
ואנו כתבנו לגרגר, מפני שבעברית האות ע' מתחלפת באות ג', וכך הוא הביטוי הרגיל
בימינו. וכך כתב מהר"י קאפח (הערה עב), לערער פירושו לגרגר, והביאור שכתבנו
על לגרגר, הוא מדבריו שם.
[קכז]
הוספנו את היתר שימוש
במשחת שיניים רפואית, על פי הרב צדוק.
[קכח]
מה שכתבנו שאין לחשוש בצחצוח שיניים למלאכת ממרח או להוצאת דם, הוא
מדברי מהר"י קאפח (פרק יא הערה יג). וראה לעיל (יא,ו) שם נתבארה הגדרת מלאכת
ממרח.
[קכט]
טעם ההיתר על פי
רמב"ם לעם. וכן בהמשך ההלכה ביארנו את הטעם על פיו. ולעומת זאת, מהר"י
קאפח (הערה עד) כתב, ששינוי זה יגרום לו לזכור שלא יבוא לשחוק סממנים בשבת.
[קל]
איסורי ביאה (ט,לח).
[קלא]
ביארנו על פי פה"מ
שבת (ח,א).
[קלב]
בתלמוד שבת (קח,ב) נזכר,
אף שמותר להעביר את הקילור ששרה אותו מערב שבת, על גב העין בשבת, אבל אסור
לעצום ולפתוח את העין הרבה, כדי שבאופן זה יחדור הקילור לעין וירפא אותה, משום
שבאופן זה ניכר לכל שמתכוון לרפא את העין בקילור. וכתב המ"מ, שגם מדברי
הרמב"ם יש לדייק איסור זה, שהרי לא התיר אלא לשים את הקילור על גב העין, ולא
התיר לעשות פעולות נוספות של רפואה, כעצימה ופתיחה מרובים של העין.
[קלג]
ראה לעיל הלכה כג, שם
נזכרה הלכה במי שנפצעה ידו או רגלו.
[קלד]
פה"מ עירובין (י,יד).
[קלה]
נתבאר לעיל (ח,ז).
[קלו]
הוספנו את היתר עצירת הדם
ומניעת הזיהום, על פי הרב צדוק.
[קלז]
"חומץ" כן הוא
ברוב כתבי יד תימן, וכפי שכתב ברמב"ם ממרא. וראה הלכה כג, מי שהרגיש כאבים
במתניו, לא יסוך יין וחומץ. ויש גורסים "חמין", וכך היא גירסת מהר"י
קאפח, וכן הוא ברמב"ם הרב פרנקל, וברמב"ם מפעל משנה תורה, ועוד.
[קלח]
מה שכתבנו שחתיכת צמר ישנה
מרפאה, כן הוא בתלמוד שבת (קלד,ב).
[קלט]
פה"מ עירובין (י,יג).
[קמ]
במשנה עירובין (קב,ב)
נאמר, שגם במקדש אסור לתת רטייה שלא היתה על הפצע מקודם, ומה שהותר במקדש זה
להחזיר את הרטייה אפילו מהקרקע לפצע. אולם הרמב"ם לא פסק כך, והתיר במקדש לתת
רטייה שלא היתה מקודם על הפצע. והטעם שכך פסק, מפני שהמשנה כדעת ר' נתן היחיד,
שבמקדש הותר רק שבות שהוא לצורך השבת, ואילו ההלכה כחולקים עליו, ובמקדש מותר כל
שבות אפילו שאינו לצורך השבת (נחלי אפרים, סדר משנה, אור שמח, ומהר"י קאפח
הערה עח, שלא כשיטת המ"מ).
[קמא]
נתבאר לעיל (יא,ו).
[קמב]
צינור עיכול מפותל.
[קמג]
אסור ללכת הליכה ארוכה
בשבת, כשמטרתו להתאמץ ולהזיע, מפני שהליכה זו נחשבת כרפואה. אבל מותר ללכת הליכה
ארוכה בשבת, כשמטרתו להגיע למקום רחוק, והמאמץ והזיעה יבואו ממילא, מפני שהליכה זו
אינה מוגדרת כרפואה, ומעשה האדם נקבעים על פי כוונתו. וראה עוד להלן (כד,ד) שאסור
לרוץ ולקפוץ בשבת, משום שאסור לאדם ללכת בשבת כהילוכו ביום חול. נמצא שמי שרץ בשבת
במטרה לעמל את גופו ולהזיע, עובר על שני איסורים. א- עושה מעשה רפואה בשבת. ב-
הולך בשבת כהילוכו בחול.
ולעומת זאת, לפי מהר"י קאפח (הערה
פג), יש לדמות את העימול בשבת, לאוכל ושותה מאכלים ומשקים המרפאים, שכל שדרך
הבריאים לאכול ולשתות הוא מותר, כמו שנתבאר לעיל בהלכות כב-כג, אף על פי שהוא
מרפא, ואף ריצה, כל שדרך הבריאים לרוץ בכל בוקר ריצת בוקר, אינו נחשב מעשה רפואה
ומותר.
וקשה. א- יש לאסור ריצה בשבת משום האמור
להלן (כד,ד), שלא יהיה הילוכך בשבת כהילוכך בחול. ב- איסור העימול שנאסר בהלכה
שלפנינו, אינו כשעושהו למטרת רפואה, אלא אף אם עושהו להנאתו, וזהו שכתב
הרמב"ם "שאסור לייגע את עצמו כדי שיזיע בשבת מפני שהוא רפואה", ולא
כתב שאסור לרפא את עצמו על ידי יגיעה וזיעה, אלא מאחר והוא מעשה רפואה אסורוהו
חכמים, משום שרצו חכמים לקבוע בתודעתו של האדם שיום השבת הוא יום מנוחה ולא יום
מאמץ, ולפיכך אף ריצה לעימול שאין מטרתו בה לרפואה, אסורה מחכמים משום שאסור לעמל
את גופו בשבת, ויום שבת הוא יום מנוחה.
[קמד]
לשון הרמב"ם: "וכן אסור לעמוד בקרקע דימוסות שבארץ ישראל", ואנו ביארנו
דבריו על פי הערוך ערך "דמוס".
מה שכתבנו, הוא על פי דברי הרמב"ם
במשנ"ת, והטעם שאסור לעמוד בקרקע דימוסית מפני שמעמלת ומרפאה. אולם
בפה"מ שבת (כב,ו) כתב הרמב"ם טעם אחר לאיסור, מפני שנכנס לרחוץ במערה
סגורה ומזיע, ואסור להזיע בשבת, כמו שנתבאר להלן (כב,ב). ובמשנ"ת דקדק
הרמב"ם יותר, והגדיר את הדברים משום איסור עימול, ולא משום איסור זיעה במים
חמים שבמערה. ומהר"י קאפח הפנה בהערה פד לדברי הרמב"ם בפה"מ, ולא
ציין שיש להבחין בין דברי הרמב"ם במשנ"ת, לדבריו בפה"מ.
[קמה]
הרמב"ם כתב
"במים הרעים", ואנו ביארנו על פי פה"מ ברכות (ג,ה).
[קמו]
לשון הרמב"ם: "סכין
ומפרכין לאדם לענגו", וביארנו מפרכין על פי הערוך ערך פרך.
[קמז]
הטעם על פי רמב"ם
לעם.
[קמח]
השווה הלכות ט-י.
[קמט]
בגרעיני הכרשינין יש חומר
רעיל, ולפיכך הדרך להאכיל את הבהמה כרשינין ביחד עם מים, כמו שנתבאר בהלכה לה.
ואכילה מרובה של כרשינין גורמת לשלשול (רש"י שבת נג,ב).
[קנ]
ביארנו על פי מהר"י
קאפח (הערה פט).
[קנא]
הטעם על פי הט"ז
(שלב,ב).
[קנב]
ההסבר על פי הרב צדוק.
[קנג]
אופן הריפוי בכוס רוח,
מדליקים את הנר בתוך הכוס, ובכך גורמים ליציאת האויר מן הכוס, ומחמת כך נשאבים
המעיים וחוזרים למקומם.
[קנד]
ביארנו על פי מהר"י
קאפח (הערה צב), פעולה זו נקראת בפי יהודי תימן "טנקאע". וכך משתמע גם
מפירוש הערוך ערך חנק, שכתב "מכניסים אצבע לתוך פיו ודוליהו".
[קנה]
השווה יחזקאל (טז,ד)
"וְהָחְתֵּל לֹא חֻתָּלְתְּ".
וראה לעיל (ב,יד) שביום הלידה יש סכנה אם לא ילפפו את הילד.
[קנו]
לשון הרמב"ם:
"ולהעלות אוזניים בין ביד בין בכלי", ואנו כתבנו ביאורו על פי הרב שטיינזלץ.
ונקרא הדבר להעלות אוזניים, מפני שמיפרק הלסת סמוך לאוזניים.
[קנז]
לשון הרמב"ם: "ולהעלות
אונקלי", ואנו כתבנו ביאורו על פי הרב שטיינזלץ. אונקלי הוא וו, ובקצה הצלעות
יש סחוס, ואם הוא נכפף כלפי פנים כתוצאה ממכה או לחץ, הוא גורם לתחושת לחץ על
הקיבה. וראה לעיל (ב,י), שגם שם נזכרו היתרים אלו.
[קנח]
אם אינו מוגדר כחולה, אלא
היה סובל מכאב בגופו, כדי להתיר לבצע בשבת פעולה שיש בה רפואה ומניעת כאב, צריך
שיתקיים התנאי שלא יהיה הדרך לרפא את אותו דבר בסממנים.
[קנט]
נתבאר לעיל (ח,יא; ז,א).
[קס]
פה"מ שבת (כ,ג).
[קסא]
כלי בעל נקבים גדולים
שמנפים בו זרעונים (פה"מ שביעית ה,ט). נזכר לעיל הלכה יז.
[קסב]
ראה לעיל (א,ה). יש שתי
אפשרויות להסביר את ההלכה. א- שאינו פסיק רישיה, ובשעת ההולכה של המוץ
בכברה אין ודאות שירד המוץ מהכברה, ומאחר שאינו מתכוון הדבר מותר. וזו היא כוונת
רש"י בביאורו (שבת קמ,א): "אבל נוטל בכברה - ליתן בתוך האבוס, ואף על פי
שהמוץ נופל מאליו - כר' שמעון דאמר: דבר שאין מתכוין מותר". כלומר, שרבי
שמעון מתיר כשאינו מתכוון ואינו פסיק רישיה, אבל אם הוא פסיק רישיה, אף רבי שמעון
אינו מתיר. ב- שהוא פסיק רישיה, ובשעת הולכת המוץ בכברה בודאי שירד המוץ
מהכברה, והטעם שמותר מפני שלא עשה מעשה ניפוי, אלא מעשה הולכה. וכפי שביארנו בפרק
יב הערה יא, שהגדרת הדבר נקבעת
על פי כוונתו, כאשר עשה מעשה שאינו מוגדר, וכאן הולכת המוץ בכברה אינו מעשה מוגדר של
ניפוי, ולפיכך אם לא התכוון לכך, אינו מוגדר כמרקד, ומותר.
וראה ביביע אומר (ח"ד או"ח סי'
לד אות כד), שהתייחס לביאור הלכה זו, וכתב את שני אופני הביאור שהזכרנו, ואת
הביאור השני הוא כתב בשם קרן אורה ושפת אמת, שהטעם שמותר משום שאין דרך בורר בכך,
ואנו הגדרנו את הדברים על פי האמור לעיל בפרק יב הערה יא. ועוד כתב שם ביביע
אומר, שיש מי שלמד מהלכה זו, שלפי הרמב"ם "פסיק רישיה דלא ניחא ליה
באיסור דרבנן מותר". וראה לעיל (א,ו) הערה כו, מה שכתבנו על כך.
[קסג]
נתבאר לעיל (ח,טז).
[קסד]
לישה=יוצק מים או חומץ או
שאר משקים בדבר הנילוש, ומערבבם יחד.
[קסה]
ראה לעיל (ח,טז) שאין בחול
איסור לישה מהתורה.
[קסו]
מה שכתבנו שבכמות מועטת
מותר אפילו כשהעיסה קשה, כך כתב ברמב"ם לעם, וכך מסתבר.
[קסז]
פה"מ שבת (ז,ד).
[קסח]
לעיל (ח,טז) נתבאר שמהתורה
אין איסור לגבל את המורסן, ובהלכה שלפנינו נתבאר שמדברי חכמים יש איסור לגבל
מורסן, שמא יגבל עפר, שהוא תולדה של מלאכת לש, כמו שנתבאר לעיל (ח,טז).
[קסט]
נתבאר בהלכה ל ראה שם.
[קע]
וראה הלכות נזיקי ממון (ה,ט),
שאסרו חכמים לגדל חזירים בכל מקום.
[קעא]
מה שהוספנו על לשון
הרמב"ם, שמותר להשליך שיירי מזון לחצר, הוא על פי הרב צדוק.
[קעב]
להלן (כו,יד).
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה