פרק יז – מבוי ופסים
מבוי סתום ומבוי מפולש
א.
מבוי שיש לו שלושה כותלים, הוא
הנקרא מבוי סתום; ומבוי שיש לו שני כותלים בלבד זה כנגד זה, והעם נכנסין ברוח זו
ויוצאין בשכנגדה – הוא הנקרא מבוי מפולש.
מבוי[א] [=מבוא, סמטה] שיש לו שלושה כתלים שיש
בהם פתחים לחצרות ולבתים, ובצד הרביעי שלו הוא מחובר לרשות הרבים, נקרא מבוי סתום;
ומבוי שיש לו שני כתלים בלבד זה כנגד זה, ובאותם כתלים יש פתחים הפתוחים לחצרות
ולבתים, ואילו בשני צדדיו הוא מחובר לרשות הרבים[ב],
והעם נכנסים אליו מצד זה ויוצאים מצדו השני – נקרא מבוי מפולש [=פתוח מצד לצד]. [הוספה]
ומבוי שאינו מפולש, אף שיש בו רוחב שש עשרה אמה הוא כרמלית; ואילו מבוי מפולש, אם
יש ברוחבו שש עשרה אמה, הוא רשות הרבים, ואם אין ברוחבו שש עשרה אמה הוא כרמלית; והטעם
שמבואות אלו נחשבים כרמלית, מפני שאין הרבה בני אדם שמהלכים בהם.
ב.
היאך מתירין מבוי הסתום – עושה לו
ברוח רביעית לחי אחד, או עושה עליו קורה, ודייו. ותיחשב אותה קורה, או אותו לחי,
כאילו סתם רוח רביעית, וייעשה רשות היחיד ויהיה מותר לטלטל בכולו: שדין תורה,
בשלוש מחיצות בלבד מותר לטלטל, ומדברי סופרים היא, הרוח הרביעית; ולפיכך דיי לה
בלחי, או קורה.
כיצד מתירים מבוי
סתום, שייחשב כרשות היחיד, ויהיה מותר לטלטל בכולו? עושה לו בצד הרביעי בכניסה
למבוי, לחי אחד [=עמוד]; או מניח מעל הפתח, קורה בצורה אופקית; והקורה או הלחי נחשבים
כאילו סתם את הצד הרביעי במחיצה, ובכך נעשה המבוי רשות היחיד ומותר לטלטל בכולו;
שהרי מהתורה מקום המוקף בשלוש מחיצות כבר אינו נחשב כרשות הרבים, אלא כמקום פטור,
ומותר לטלטל בכולו, ומדברי חכמים מקום זה נחשב ככרמלית, וצריך לעשות לו מחיצה בצד
הרביעי כדי להתיר לטלטל בו, ולפיכך די בעשיית לחי או קורה, כדי להחשיב את הצד
הרביעי כגדור במחיצה[ג].
ג.
והיאך מתירין מבוי מפולש – עושה לו
צורת פתח מכאן, ולחי או קורה מכאן. ומבוי עקום, תורתו כמפולש.
וכיצד מתירים מבוי
מפולש, שאין ברוחבו שש עשרה אמה, שייחשב כרשות היחיד, ויהיה מותר לטלטל בכולו?
עושה לו צורת פתח[ד]
בצדו האחד [על ידה נחשב כסתום מצד זה], ולחי או קורה בצדו השני. ומבוי עקום כמו
האות רי"ש תורתו כמפולש, ויעשה בצדו האחד הפתוח לרשות הרבים צורת פתח, ובצדו
השני הפתוח לרשות הרבים לחי או קורה, אבל בעקמימות המבוי אינו צריך לעשות כלום[ה].
ואף שהוא כצורת האות חי"ת, אין הזוויות מחשיבות אותו כסתום, שהרי הוא פתוח
בשני קצותיו לרשות הרבים[ו].
ד.
מבוי שהוא שווה מתוכו ומדרון לרשות
הרבים, או שווה לרשות הרבים ומדרון לתוכו – אינו צריך לא לחי ולא קורה, שהרי הוא
מובדל מרשות הרבים.
מבוי סתום [=שאינו
מפולש], שהיה גבוה או נמוך מרשות הרבים, בין שהיה השיפוע שמבדילו מרשות הרבים,
מחוץ לפתחו בשטח רשות הרבים, ובין שהיה פתח המבוי בגובה רשות הרבים, והשיפוע
שמבדילו מרשות הרבים, היה פנימה לפתחו בתוך שטח המבוי – מותר לטלטל בכולו, ואינו
צריך לעשות לו לחי או קורה, כדי להחשיבו כרשות היחיד, שמאחר שהמבוי נראה מובדל
מרשות הרבים בגלל הבדלי הגובה, הרי דבר זה מהווה היכר כמו קורה[ז].
ה.
מבוי שצידו אחד כולה לים, וצידו
אחד כולה לאשפה של רבים – אינו צריך כלום: שאשפה של רבים אינה עשויה להתפנות, ואין
חוששין שמא יעלה הים שרטון.
מבוי מפולש[ח],
שיש לו שני כתלים זה כנגד זה, ובאותם כתלים היו פתחים הפתוחים לחצרות ולבתים;
וצדדיו המפולשים, צידו האחד היה מגיע עד הים, והיתה קרקעית המבוי גבוהה מהים עשרה
טפחים, ודופן החוף המתנשאת מעל המים בגובה עשרה טפחים נחשבת כמחיצה; וצידו השני מגיע
עד אשפה של רבים [=ערימת פסולת], שהיתה גבוהה עשרה טפחים – מותר לטלטל בכולו שהרי
הוא מוקף ארבע מחיצות, ואינו צריך לעשות לו כלום [=לא לחי ולא קורה]: ואין לחשוש
שמא ינטלו המחיצות שלו, מפני שאשפה של רבים אין הדרך לפנותה ולסלקה לגמרי מהמקום
שבו נמצאת, ותמיד יהיה בה גובה עשרה טפחים; וכן אין לחשוש שמא יפלוט הים חול
ואבנים, וקו המים יסוג לאחוריו, ויהיה צדו של המבוי פרוץ ללא מחיצה, מפני שדבר זה
אינו מצוי.
ו.
מבוי מפולש שהיה כולה לאמצע רחבה
של רבים – אם לא היה מכוון כנגד פתח הרחבה – הרי זה כסתום, ואין צריך מצד הרחבה
כלום. אבל אם היה כולה לצדדי הרחבה, אסור; ואם הייתה של יחיד, אף לאמצעה אסור –
פעמים בונה מצד אחד, ונמצא כולה לצידה של רחבה.
מבוי מפולש שהיה צידו
האחד מגיע לאמצע רחבה של רבים[ט],
והיה לרחבה פתח לרשות הרבים בצידה השני[י]
– אם פתח הרחבה לרשות הרבים, אינו עומד בדיוק מול המבוי – הרי מבוי זה נחשב כסתום,
שהרי ממולו ברחבה עומד קיר, ואין צריך לעשות לו מצד הרחבה כלום [=לא לחי ולא קורה][יא].
אולם אם היה המבוי מגיע לצד הרחבה, כלומר שהיה כותל אחד משמש גם ככותל המבוי וגם
ככותל הרחבה, הרי המבוי והרחבה נחשבים כמחוברים, והם נחשבים כמבוי מפולש עקום
(הלכה ג), ובכדי להתיר לטלטל במבוי, צריך לעשות לו צורת הפתח מצד אחד, ולחי או
קורה מהצד השני; ויעשה את צורת הפתח או הלחי או הקורה, בסוף המבוי במקום שבו מתחבר
לרחבה[יב].
ואם הייתה הרחבה של יחיד [=חצר השייכת לאדם אחד, ויכול לעשות בה כרצונו], אף אם
היה המבוי מגיע לאמצע הרחבה, אסור לטלטל בו בלי לעשות לו צורת הפתח מצד אחד ולחי
או קורה מהצד השני – מפני שאנו חוששים שמא בעל החצר יבנה מצד אחד של הרחבה, עד
שיהיה המבוי בצד הרחבה, כלומר שיהיה כותל אחד משמש גם ככותל המבוי וגם ככותל
הרחבה, ואז המבוי והרחבה ייחשבו כמבוי מפולש עקום.
תנאי המבוי
ז.
אין המבוי ניתר בלחי או קורה, עד
שיהיו בתים וחצרות פתוחות לתוכו, ויהיה אורכו מארבע אמות ומעלה, ויהיה אורכו יתר
על רוחבו; אבל מבוי שאורכו כרוחבו, הרי הוא כחצר, ואינו ניתר אלא בשני לחיים משני
רוחותיו כל לחי במשהו, או בפס רחב ארבעה מרוח אחת.
כדי שיהיה מותר לטלטל
במבוי על סמך לחי או קורה, צריך שיתקיימו כמה תנאים: א- שיהיו שני בתים ושתי חצרות
פתוחים לתוכו[יג].
ב- שיהיה אורכו ארבע אמות או יותר, ולא פחות. ג- שיהיה אורכו יותר על רוחבו [=אורך
המבוי הוא משך המבוי מתחילתו לסופו, רוחב המבוי הוא גודל הפרצה], שבכך הוא ידמה
לסימטה שמהלכים בה בני אדם לעבור ממקום למקום. אבל מבוי שאורכו כרוחבו, הרי הוא
כחצר[יד],
ואינו ניתר אלא אם יעשה לו שני לחיים [=שני עמודים] משני צדדי הפרצה, כל לחי ברוחב
כל שהוא, או שיעשה לו לוח ברוחב ארבעה טפחים, באחד מצדדי הפרצה. ביאור הדברים, מהתורה
מקום המוקף בשלוש מחיצות כבר אינו מוגדר כרשות הרבים, אלא מקום פטור, ומותר לטלטל בכולו
(הלכה ב), חכמים הצריכו שיהיה המקום מוקף ארבע מחיצות, אולם הם הקילו במקרים שונים,
באופן עשיית המחיצה הרביעית. כגון במבוי שנפרץ ברוח [=בצד] הרביעית לרשות הרבים, שניתן
להכשירו על ידי עשיית לחי או קורה, ואין צריך לעשות שם מחיצה שלמה. והטעם שהקילו
במבוי, מפני שהוא אמור להיות פרוץ, כי הוא מקום מעבר לרשות הרבים, ולפיכך די בהיכר
פעוט [=לחי או קורה] להגדירו כרשות היחיד. ולפיכך הצריכו חכמים שיתקיימו התנאים הנזכרים
למעלה, מפני שרק כשהם קיימים, נראה המבוי כסימטה שמהלכים בה בני אדם לעבור ממקום
למקום. אולם חצר משותפת שאינה מיועדת למעבר לרשות הרבים, ודרך בני אדם לאכול בה,
ולעשות בה דברים הדורשים צנעה, והקיפוה למטרת דיורים[טו],
שם הצריכו חכמים היכר יותר משמעותי להחשיבה כגדורה ברוח הרביעית, וצריך לעשות ברוח
הרביעית שני לחיים [=עמודים] ברוחב כל שהוא, או לוח אחד ברוחב ארבעה טפחים[טז].
[הוספה] וכל ההלכה עוסקת, כשלא היה בפרצה שברוח [=בצד] הרביעית, רוחב יותר מעשר
אמות[יז].
ח.
חצר שאורכה יתר על רוחבה – הרי היא
כמבוי, וניתרת בלחי או קורה. ומבוי שאין בתים וחצרות פתוחות לתוכו, כגון שלא היה
בו אלא בית אחד או חצר אחת, וכן מבוי שאין באורכו ארבע אמות – אינו ניתר אלא בשני
לחיים, או בפס ארבעה.
חצר משותפת שאינה
מיועדת למעבר לרשות הרבים, שאורכה יותר על רוחבה – הרי היא דומה למבוי, ובכדי
להתירה די לעשות בה לחי או קורה. ומבוי שאין שני בתים ושתי חצרות פתוחים לתוכו, אלא
היה פתוח אליו רק בית אחד ושתי חצרות, או חצר אחת ושני בתים[יח],
וכן מבוי שאין באורכו ארבע אמות – אינו ניתר אלא בשני לחיים [=עמודים], או בפס
ארבעה, כמו חצר.
ט.
מבוי שאין ברוחבו שלושה טפחים –
אינו צריך לא לחי ולא קורה, ומותר לטלטל בכולו: שכל פחות משלושה, הרי הוא כלבוד.
מבוי שהכשירו בקורה – אף על פי שמותר לטלטל בכולו כרשות היחיד, הזורק מתוכו לרשות
הרבים, או מרשות הרבים לתוכו – פטור, שהקורה משום היכר היא עשויה. אבל אם הכשירו
בלחי – הזורק מתוכו לרשות הרבים, או מרשות הרבים לתוכו – חייב, שהלחי הרי הוא
כמחיצה ברוח רביעית.
מבוי שאין ברוחב פתחו
שלושה טפחים, אף שבתוכו הוא מאוד רחב[יט],
ונכנסים אליו מהבתים ומהחצרות – אינו צריך לעשות בפתחו לא לחי ולא קורה, ומותר
לטלטל בכולו: מפני שכל פחות משלושה, הרי הוא כלבוד [=כמחובר], וכאילו פתח המבוי
סגור.
מבוי סתום [=שאינו
מפולש] שהכשירו בקורה – אף על פי שמותר לטלטל בכולו כרשות היחיד, הזורק מתוכו
לרשות הרבים, או מרשות הרבים לתוכו – פטור, שהקורה המונחת מעל פתח המבוי, הרי היא היכר
שהמבוי מובדל מרשות הרבים, אולם אינה נחשבת כמחיצה ברוח הרביעית. אבל אם הכשירו
בלחי – הזורק מתוכו לרשות הרבים, או מרשות הרבים לתוכו – חייב, שהלחי הרי הוא
כמחיצה ברוח הרביעית. ביאור הדברים, מהתורה, כדי לעשות מקום כרשות היחיד,
צריך שיהיה מוקף בארבע מחיצות, ואם הוא מוקף בשלש מחיצות, מקום זה כבר אינו מוגדר
כרשות הרבים, אבל להגדרת רשות היחיד לא הגיע, אלא הגדרתו כמקום פטור, ומותר לטלטל
בו יותר מארבע אמות; אולם חכמים קבעו הגדרה חדשה למקום זה, שהוא ככרמלית[כ],
ואסור לטלטל בכולו; ואם עשה ברוח הרביעית לחי, הרי הלחי נחשב כמחיצה, וכאילו המקום
מוקף בארבע מחיצות, והוא מוגדר כרשות היחיד, ומותר לטלטל בכולו; אולם אם עשה ברוח
הרביעית קורה, אין הקורה נחשבת כמחיצה ברוח הרביעית, ולפיכך אין המקום מוגדר כרשות
היחיד, שהרי אינו מוקף בארבע מחיצות, והזורק לתוכו מרשות הרבים פטור אבל אסור
ככרמלית, אולם יש בכח הקורה להתיר את הטלטול במקום זה, בגלל ההיכר שמקום זה מובדל
מרשות הרבים, ומחמת היכר זה לא אסרו חכמים לטלטל במקום זה[כא].
י.
שני כותלים ברשות הרבים, והעם
עוברים ביניהם – כיצד מכשיר ביניהם: עושה דלתות מכאן ודלתות מכאן, ואחר כך ייעשה
ביניהם רשות היחיד. ואינו צריך לנעול הדלתות, אבל צריך שיהיו ראויות להינעל; היו
מושקעות בעפר, מפנה אותן ומתקנן להינעל. אבל צורת פתח, או לחי וקורה – אינן
מועילין בהכשר רשות הרבים.
מי שהיו לו שני בתים
משני צידי רשות הרבים, כגון שהיה בית אחד בצד מזרח של רשות הרבים, ובית שני בצד
מערב, והיו הכותלים של הבתים עומדים משני צידי רשות הרבים, והעם עוברים ביניהם, ורצה
לעשות את המקום שבין שני הכותלים כרשות היחיד – עושה דלתות ברשות הרבים בצד צפון,
וכן דלתות ברשות הרבים בצד דרום, ובאופן זה ייעשה המקום שבין הבתים כרשות היחיד.
ואינו צריך לנעול את הדלתות, אבל צריך שיהיו ראויות להינעל[כב];
היו הדלתות מושקעות בעפר, מפנה את העפר מסביבן שיהיו ראויות להינעל. אבל צורת פתח,
או לחי וקורה – אינם מועילים בהכשר רשות הרבים.
יא.
מותר לטלטל במבוי תחת הקורה, או
בין הלחיים. במה דברים אמורים, בשהיה סמוך לרשות הרבים; אבל אם היה סמוך לכרמלית –
אסור לטלטל תחת הקורה, או בין הלחיים, עד שיעשה לחי אחר להתיר תוך הפתח: שהרי מצא
מין את מינו, וניעור.
מותר לטלטל במבוי בשטח
שמתחת עובי הקורה, או בשטח המקביל לעובי הלחיים [=עמודים]; וטעם הדבר, אם יש בהם
כח להתיר את הטלטול בכל המבוי, כל שכן שיהיה בהם כח להתיר את הטלטול תחתיהם. מה
שכתבנו הוא כשהיה המבוי סמוך לרשות הרבים, אבל אם היה המבוי סמוך לכרמלית – אסור
לטלטל תחת הקורה, או בין הלחיים, עד שיעשה לחי אחר להתיר את הטלטול בתוך הפתח. שמחמת
קטנות השטח שתחת הקורה אנו אומרים שהוא מתבטל לרשות היחיד הסמוכה לו, אולם אם שטח
זה סמוך לכרמלית, והרי המבוי קודם תיקונו היה כרמלית, ואף שטח זה היה כרמלית,
ויצטרף לכרמלית הסמוכה אליו. וכדברי הפתגם: "מצא מין את מינו, וניעור",
כלומר התעורר מלהיות עומד בפני עצמו, והתחבר למינו הסמוך אליו. משום שיש להעדיף
לחבר את המקום לרשות השווה לו [=לכרמלית], מאשר להחשיבו כבטל לרשות הסמוכה אליו
[=לרשות היחיד].
לחי קורה ופתח המבוי
יב.
בכול עושים לחיים – אפילו בדבר שיש
בו רוח חיים, ואפילו באיסורי הניה: עבודה זרה עצמה או אשרה, שעשה אותה לחי – כשר,
שהלחי עובייו כל שהוא. גובה הלחי, אין פחות מעשרה טפחים; רוחבו ועובייו, כל שהוא.
גובה הלחי [=העמוד]
שעושה בפתח המבוי, צריך להיות לכל הפחות עשרה טפחים; אולם רוחבו ועוביו יכולים
להיות כל שהוא. ומותר לעשות את הלחי בכל חומר שירצה – אפילו בדבר שיש בו רוח חיים
כגון בעלי חיים או בני אדם[כג],
ואפילו באיסורי הנאה[כד],
מפני שההנאה שיש לו מהיתר הטלטול במבוי, אינה הנאה מגופו של הלחי, אלא ממציאותו
שם. עבודה זרה עצמה [=חפץ הנעבד כאליל] או אשרה [=אילן שנטעו שיהיה נעבד[כה]],
שעשה אותם לחי – כשר, ואף שצריך לשרוף את העבודה זרה, ונמצא שאין כאן עמוד המשמש
לחי למבוי אלא אפר, מאחר ועובי הלחי יכול להיות כל שהוא, די ברושם שנשאר מהאפר,
להחשיבו כלחי בגובה עשרה ובעובי כל שהוא[כו].
יג.
בכול עושים קורה; אבל לא באשרה,
לפי שיש לרוחב הקורה שיעור, וכל השיעורין, אסורים מן האשרה. וכן רוחב הקורה, אין
פחות מטפח; ועובייה, כל שהוא – והוא שתהיה בריאה לקבל אריח, שהוא חצי לבינה של
שלושה טפחים על שלושה טפחים. ומעמידי קורה, צריכין שיהיו בריאין כדי לקבל קורה
וחצי לבינה.
שיעור רוחב הקורה אין
פחות מטפח; ועובייה כל שהוא – ובתנאי שתהיה מספיק חזקה, כדי שיוכל להניח עליה אריח
[=חצי לבינה] שיש בו טפח וחצי על טפח וחצי[כז],
ולא תישבר; וטעם הדבר, כדי שתיראה הקורה שהניחוה בקביעות ולא רק באופן זמני,
וכאילו רוצים לבנות עליה בניין[כח].
והבליטות או החורים בקיר שעליהם עומדת הקורה, צריכים שיהיו מספיק חזקים כדי שיוכל
להניח עליהם קורה וחצי לבינה, ולא ישברו. ומותר לעשות את הקורה שמניח על פתח המבוי
בכל חומר שירצה; אולם אינו יכול לעשותה מאשרה, לפי שיש לרוחב הקורה שיעור [=טפח],
וכל דבר שצריך שיהיה לו שיעור, אסור לעשותו מהאשרה, שדינה להישרף ואין בה שיעור.
יד.
כמה יהיה פתח המבוי, ויהיה דיי
להכשירו בלחי או קורה – גובהו, אין פחות מעשרה טפחים ולא יתר על עשרים אמה;
ורוחבו, עד עשר אמות. במה דברים אמורים, שלא היה לו צורת פתח; אבל אם היה לו צורת
פתח – אפילו היה גבוה מאה אמה, או פחות מעשרה, או רחב מאה אמה – הרי זה מותר.
כשמכשיר את המבוי
בלחי או קורה, צריך שיהיה גובה פתח המבוי, אין פחות מעשרה טפחים[כט]
[80 ס"מ] ולא יותר על עשרים אמה[ל]
[10 מטר], ורוחבו, עד עשר אמות[לא]
[5 מטר]. אולם אם עשה לפתח המבוי צורת הפתח[לב]
– אפילו אם היה הפתח גבוה מאה אמה [50 מטר], או פחות מעשרה טפחים, או רחב מאה אמה[לג]
– הרי הכשיר את המבוי, ומותר לטלטל בו מחמת צורת הפתח, שהרי היא ניכרת אף בשיעורים
אלו, בגלל שהיא קנה מכאן וקנה מכאן וקנה על גביהם. [הוספה] מה שנזכר בסוף ההלכה,
שאם הכשיר את המבוי בצורת הפתח, אף אם גובה פתח המבוי פחות מעשרה טפחים הדבר
מועיל, מדובר שרק בפתח המבוי אין גובה עשרה טפחים, אבל בפנים המבוי, גובה המחיצות
הוא עשרה טפחים, שאם לא כן, אין המבוי רשות היחיד, וכפי שיתבאר בהלכה טז, שמבוי
שאין בגובהו עשרה טפחים, חוקק בו משך ארבע אמות על ארבע אמות להשלימו לעשרה טפחים[לד].
טו.
וכן אם היה בקורה של מבוי כיור
וציור, עד שיהיו הכול מסתכלין בה – אף על פי שהיא למעלה מעשרים אמה, כשרה: שהקורה
משום היכר עשויה, ואם הייתה למעלה מעשרים, אינה ניכרת; ואם יש בה ציור וכיור –
מסתכלים בה, ונמצא שם היכר.
וכן אם היה בקורה של המבוי,
חריטה או ציור של צורה או דמות, המושכות את העין, וכולם מסתכלים עליה – אף על פי
שהקורה נמצאת למעלה מעשרים אמה[לה],
כשרה: שהקורה נעשית משום היכר[לו],
להבדיל את המבוי מרשות הרבים, וכשהיא למעלה מעשרים אמה אינה ניכרת, אולם אם יש בה חריטה
או ציור – כולם מסתכלים עליה, ונמצא שהיא ממלאת את ייעודה כהיכר.
מבואות שונים
טז.
מבוי שהיה גובהו מן הארץ עד קרקעית
קורה עשרים אמה, ועובי הקורה למעלה מעשרים – כשר; היה גובהו יתר מעשרים, ובא למעטו
בקורה שמניח אותה למטה – צריך להיות ברוחבה טפח. היה גובהו פחות מעשרה – חוקק בו
משך ארבע אמות על ארבע אמות, ומעמיק כדי להשלימו לעשרה.
מבוי שהכשירו בקורה,
והיה פתחו בגובה של עשרים אמה בדיוק, כך שמהארץ עד התחתית של הקורה יש גובה עשרים
אמה בדיוק, ועובי הקורה היה למעלה מעשרים אמה – כשר, מפני שהדבר הקובע הוא תחתית
הקורה, והיא אינה למעלה מעשרים אמה; היה פתח המבוי יותר מעשרים אמה, כך שהקורה גבוהה
מהארץ יותר מעשרים אמה, ורצה למעט את גובה הכניסה למבוי, על ידי שיניח בכניסה
למבוי קורה על הקרקע, בדיוק מול הקורה שלמעלה – צריך שיהיה רוחב הקורה שמניח למטה[לז],
טפח. היה גובה הכניסה למבוי פחות מעשרה טפחים, והניח עליו קורה – צריך לחפור
בקרקעית המבוי חפירה בגודל של ארבע אמות על ארבע אמות[לח],
בכל השטח הסמוך לכניסה למבוי, ויעמיק את החפירה כך שיווצר חלל שיש בו גובה עשרה
טפחים בכל שטח זה; שהרי השיעור המינימלי של אורך המבוי הוא ארבע אמות (הלכה ז), וגובה
המחיצות שלו עשרה טפחים. [הוספה] והטעם שצריך שיהיה שיעור החפירה ארבע אמות על
ארבע אמות, ולעיל בסמוך, כאשר רצה למעט את גובה הכניסה למבוי מעשרים אמה, די שימעט
את גובה הכניסה על ידי קורה ברוחב טפח, מפני שבמקרה שם יש למבוי מחיצות בגובה עשרה
טפחים, ולפיכך די למעט את הפתח ברוחב טפח, מה שאין כן כשגובה הפתח פחות מעשרה
טפחים, ואין למבוי מחיצות בגובה עשרה טפחים, צריך לחפור בו סמוך לפתחו ארבע אמות
על ארבע אמות, שיעור משך מבוי, שבאופן זה ייחשב, שיש לפנינו מבוי בגובה עשרה
טפחים, שניתן להכשירו בלחי או קורה, ובמצב זה, כשנבוא למדוד את גובה המחיצות
שבצדדים, נמדוד מקרקע פתח המבוי שנחפרה והועמקה, עד סוף גובה המחיצות שבצדדים,
ויהיו בידינו מחיצות בגובה עשרה טפחים, למרות שאם נמדוד מהקרקע הסמוכה למחיצות, עד
סוף המחיצה, יהיה גובה המחיצה פחות מעשרה טפחים[לט];
ומדובר ששטח המבוי בכללותו, אורכו יותר על רוחבו, כפי התנאי שנזכר בהלכה ז. ואם
היה שטח מבוי זה הפחות מעשרה טפחים, אורכו ארבע אמות ורוחבו פחות מארבע אמות,
יחפור את כל שטחו ודי לו בכך, ואין צריך שיהיה לו במציאות ארבע אמות על ארבע אמות,
מפני שדבר זה נאמר להקל, שכאשר המבוי גדול, די שיחפור בו שטח בגודל זה, ואינו צריך
לחפור ארבע אמות על פני כל רוחב המבוי[מ].
יז.
נפרץ בו פרצה מצידו כלפי ראשו – אם
נשאר עומד בראשו פס רחב ארבעה טפחים, מותר: והוא שלא תהיה הפרצה, יתר על עשר. ואם
לא נשאר פס ארבעה – אסור, אלא אם כן הייתה הפרצה פחות משלושה: שכל פחות משלושה
כלבוד הוא.
נפרצה במבוי פרצה
מצידו, סמוך לתחילתו [=סמוך לכניסה אליו] – אם נשאר עומד בתחילת המבוי [=סמוך
לכניסה] לוח ברוחב ארבעה טפחים, מותר לטלטל בכולו על סמך לחי או קורה, שהרי ארבעה
טפחים הוא שיעור מקום, והמבוי מתחיל מתחילת לוח זה[מא]:
ובתנאי שלא תהיה הפרצה רחבה יותר מעשר אמות, מפני שפרצה גדולה כזו, גורמת לביטול
המחיצה, מפני שהמקום נראה כאילו אין שם מחיצה כלל[מב],
ונמצא שהמבוי מתחיל מהכותל שאחר הפרצה. ואם לא נשאר בתחילת המבוי לוח ברוחב ארבעה
טפחים – אסור לטלטל במבוי על סמך לחי או קורה, מפני שאין המבוי מתחיל מתחילת הלוח
העומד בכניסה אליו, אלא הוא מתחיל מאחרי הפרצה. אולם אם היה רוחב הפרצה פחות
משלושה טפחים, אף שהלוח העומד בתחילת המבוי פחות מארבעה טפחים, מותר, מפני שכל
פחות משלושה כלבוד [=כמחובר], וכאילו יש בלוח העומד בתחילת המבוי [=בכניסה אליו]
ארבעה טפחים.
יח.
נפרץ המבוי במלואו לחצר, ונפרצה
חצר כנגדו לרשות הרבים – הרי זה אסור, מפני שהוא מבוי מפולש; והחצר, מותרת – שהחצר
שרבים בוקעין בה ונכנסין בזו ויוצאין בזו, הרי היא רשות היחיד גמורה.
מבוי שהיה פתוח בצדו
האחד לרשות הרבים, ובצדו השני נפרץ במלואו לחצר, כלומר שנפרצה המחיצה שהבדילה בין
המבוי לחצר, וכעת אין למבוי מצד החצר שום מחיצה[מג],
[אולם יש היכר היכן מסתיימת החצר והיכן מתחיל המבוי, על ידי מחיצות החצר הנמשכות
משני צידי הפרצה[מד]],
ונפרצה החצר כנגדו לרשות הרבים, כלומר שנפרצה בחצר פרצה נוספת לרשות הרבים, מול
הפרצה שנפרצה למבוי – הרי זה אסור לטלטל במבוי על סמך לחי או קורה, מפני שהוא מבוי
מפולש; ובכדי להתיר לטלטל בו, צריך לעשות לו באחד מצדדיו צורת הפתח[מה];
אולם החצר מותרת בטלטול כפי שהיתה, מפני שאין בפרצות שלה רוחב יותר מעשר אמות: ואף
שיתרבו בחצר העוברים והשבים, בגלל שיש בה שתי פרצות המכוונות זו מול זו, הדין הוא
שחצר שרבים עוברים בה, ונכנסים אליה מצד אחד ויוצאים בצד השני, הרי היא רשות היחיד
גמורה, שהרי הקיפוה למטרת דיורים, ולא ייעדוה למעבר הרבים[מו].
יט.
מבוי שהיו לו שבילים מצד זה
ושבילים מצד האחר, שנמצאו מפולשין לרשות הרבים – אף על פי שאינן מכוונין זה כנגד
זה, הרי כל אחד מהן מבוי מפולש. וכיצד מכשירן: עושה צורת פתח לכל אחד ואחד מן
השבילים שבצד האחד, וכן לפתח הגדול; ועושה לכל השבילים שבצידו השני לחי, או קורה.
מבוי, שהיו יוצאים
ממנו מבואות לצד ימין, ומבואות לצד שמאל, והיו אותם מבואות מפולשים [=פתוחים מצד
לצד] לרשות הרבים – אף על פי שמבואות אלו אינם עומדים זה מול זה, הרי כל אחד מהם נחשב
מבוי מפולש[מז].
ובכדי להתיר לטלטל במבואות אלו, צריך לעשות בפתחי כל המבואות שבצד אחד צורת פתח, וכן
בפתח הגדול של המבוי האמצעי יעשה צורת פתח, ובפתחי כל המבואות שבצד השני יעשה לחי
או קורה[מח].
כ.
מבוי שצידו אחד ארוך וצידו השני
קצר, מניח את הקורה כנגד הקצר. העמיד לחי בחצי המבוי – מחצי המבוי הפנימי שהוא
לפנים מן הלחי, מותר לטלטל בו; והחצי החיצון שהוא חוץ מן הלחי, אסור.
מבוי ששני הכתלים שלו
אינם מסתיימים באותה נקודה, אלא היה כותל אחד ארוך מהשני, מניח את הקורה בקצה הכותל
הקצר, אל אמצע הכותל הארוך, ויהיה מותר לטלטל בשטח המבוי הנמצא פנימה לקורה; אבל
אסור להניח את הקורה באלכסון, מקצה הכותל הקצר לקצה הכותל הארוך, שמא יבואו בני
אדם לטלטל כנגד כל הכותל הארוך, אף מחוץ לקורה[מט].
העמיד לחי או קורה[נ]
בחצי המבוי, כלומר שהיו כותלי המבוי נמשכים גם אחרי הלחי או הקורה – כל שטח המבוי
הנמצא לפנים מהלחי או הקורה, מותר לטלטל בו; והשטח הנמצא מחוץ להם, אסור לטלטל בו.
כא.
מבוי שהוא רחב עשרים אמה – עושה פס
גבוה עשרה טפחים במשך ארבע אמות, שהוא שיעור משך המבוי, ומעמידו באמצע; ונמצא כשני
מבואות, שיש בפתח כל אחד מהן עשר אמות. או מרחיק שתי אמות מכאן, ומעמיד פס שלוש אמות,
ומרחיק שתי אמות מכאן, ומעמיד פס שלוש אמות; ונמצא פתח המבוי עשר אמות, והצדדין
הרי הן כסתומין, שהרי עומד מרובה על הפרוץ.
מבוי שאינו מפולש[נא],
שהיה רחב עשרים אמה, ורצה להתירו שיהיה מותר לטלטל בו - מחלק אותו לאורכו לשניים, על
ידי שיעמיד מחיצה לאורכו, באמצע פתחו, ויהיה גובה המחיצה עשרה טפחים ואורכה ארבע
אמות, שהוא שיעור משך המבוי[נב],
ובכך יתחלק מבוי זה לשני מבואות[נג],
שרוחב פתח כל אחד מהם, עשר אמות ולא יותר, ויעמיד בפתח כל מבוי לחי או קורה[נד].
או שבפתח המבוי, ירחיק שתי אמות בצד אחד, מקצה כותל המבוי, ויעמיד לוח ברוחב שלוש
אמות, וירחיק שתי אמות בצד השני, מקצה כותל המבוי, ויעמיד לוח ברוחב שלוש אמות, ובאופן
זה יהיה פתח המבוי רחב עשר אמות ולא יותר, וצדדי הפתח ייחשבו כסתומים, שהרי אם
נמדוד שם את העומד והפרוץ, יהיה העומד מרובה על הפרוץ; ויעמיד בפתח המבוי לחי או
קורה[נה].
דינים שונים בלחי
כב.
לחי הבולט מדופנו של מבוי, כשר;
ולחי העומד מאליו – אם סמכו עליו מקודם השבת, כשר. ולחי שהוא נראה מבפנים לחי,
ומבחוץ אינו נראה לחי, או שהיה נראה מבחוץ לחי, ומבפנים נראה שהוא שווה וכאילו אין
שם לחי – הרי זה נידון משום לחי. לחי שהגביהו מן הקרקע שלושה טפחים, או שהפליגו מן
הכותל שלושה – לא עשה כלום; אבל פחות משלושה טפחים – כשר, שכל פחות משלושה כלבוד.
לחי שהוא רחב הרבה – בין שהיה רוחבו פחות מחצי רוחב המבוי, בין שהיה רוחבו כחצי
רוחב המבוי – כשר, ונידון משום לחי; אבל אם היה יתר על חצי רוחב המבוי, נידון משום
עומד מרובה על הפרוץ.
לחי שלא נעשה על ידי
עמוד העומד בפתח המבוי, אלא על ידי בליטה בגוף הדופן של המבוי, שהיתה יוצאת בקצה
הדופן לתוך הפתח, כשר. לחי העומד מאליו, כגון שצמח בפתח המבוי עץ, או שתקע שם אדם
עמוד ללא ידיעת אנשי המבוי – אם אנשי המבוי סמכו עליו קודם השבת שישמש לחי, כשר[נו].
לחי שהוא נראה מבפנים ולא מבחוץ [=מבחוץ הוא בקו ישר עם הדופן, והוא בולט כלפי
פנים], או שהיה נראה מבחוץ ולא מבפנים [=מבפנים הוא בקו ישר עם הדופן, והוא בולט
כלפי חוץ] – הרי הוא נחשב לחי, מפני שדי בהיכר של לחי מפנים או מבחוץ להחשיבו לחי.
לחי שתלה אותו מלמעלה, והגביהו מהקרקע שלושה טפחים, או שהרחיקו מכותל המבוי שלושה
טפחים – לא עשה כלום, מפני שהלחי משמש כמחיצה, וכל מחיצה שהגדיים בוקעים תחתיה או
מצידה אינה מחיצה; אבל אם הגביהו או הרחיקו פחות משלושה טפחים – כשר, שכל פחות
משלושה כלבוד [=כמחובר]. לחי שהוא רחב הרבה – בין שהיה רוחבו פחות מחצי רוחב
המבוי, בין שהיה רוחבו כחצי רוחב המבוי – כשר, ונידון משום לחי; אבל אם היה רוחבו יותר
מחצי רוחב המבוי, נידון משום עומד מרובה על הפרוץ; ובין כך ובין כך מתיר הוא לטלטל
במבוי.
דינים שונים בקורה
כג.
קורה שפרס עליה מחצלת – הרי ביטלה,
שהרי אינה ניכרת; לפיכך אם הייתה המחצלת מסולקת מן הארץ שלושה טפחים או יתר, אינה
מחיצה. נעץ שתי יתדות בשני כותלי מבוי מבחוץ, והניח עליהן הקורה – לא עשה כלום:
שצריך להיות הקורה על גבי המבוי, לא סמוך לו.
קורה המונחת בפתח
המבוי, שפרס עליה מחצלת – ביטלה, מפני שכעת בני אדם כבר אינם מבחינים בה, והקורה נועדה
לשמש היכר שהמבוי מופרד מרשות הרבים[נז];
לפיכך אם הייתה המחצלת שפרס עליה מגיעה עד פחות משלושה טפחים לארץ, הרי המחצלת
נחשבת כלבוד [=כמחוברת] לארץ, והיא משמשת כמחיצה ברוח הרביעית, וניתן להכשיר את
המבוי עימה[נח];
אולם אם היתה המחצלת גבוהה מהארץ שלושה טפחים או יותר, אינה נחשבת כמחיצה, ואי
אפשר להכשיר את המבוי עימה. נעץ שתי יתדות בשני כותלי המבוי לכיוון חוץ [=לא
לכיוון הפתח אלא לכיוון חוץ], והניח עליהן את הקורה – לא עשה כלום: מפני שצריך להניח
את הקורה על גבי המבוי, ולא סמוך אליו מבחוץ.
כד.
קורה היוצאה מכותל זה, ואינה נוגעת
בכותל השני, וכן שתי קורות אחת יוצאה מכותל זה ואחת יוצאה מכותל זה, ואין מגיעות
זו לזו – פחות משלושה, אין צריך להביא קורה אחרת; היה ביניהן שלושה, צריך להביא
קורה אחרת.
קורה המונחת בפתח
המבוי, שהיתה יוצאת מאחד מכותלי הכניסה למבוי, ואינה מגיעה עד הכותל השני המקביל
לו; וכן שתי קורות שהיו מונחות בפתח המבוי, קורה אחת היתה יוצאת מכותל זה, וקורה
שניה מהכותל המקביל לו, ובאמצע לא היו הקורות מגיעות זו לזו – אם היה בין הקורה
לכותל [במקרה הראשון] או בין הקורות [במקרה השני] פחות משלושה טפחים, הרי זה כלבוד
[=כמחובר], ואינו צריך להביא קורה נוספת להשלים את החסר; אולם אם היה ביניהן שלושה
טפחים, צריך להביא קורה נוספת להשלים את החסר.
כה.
וכן שתי קורות המתאימות, לא בזו
לקבל אריח ולא בזו לקבל אריח – אם יש בשתיהן כדי לקבל אריח, אינו צריך להביא קורה
אחרת. היו אחת למטה ואחת למעלה – רואין את העליונה כאילו היא למטה, ואת התחתונה
כאילו היא למעלה: ובלבד שלא תהיה עליונה למעלה מעשרים, ולא תחתונה למטה מעשרה; ולא
יהיה ביניהן שלושה טפחים, כשרואין אותן שירדה זו ועלתה זו בכוונה, עד שייעשו זו
בצד זו.
וכן שתי קורות המונחות
במקביל זו ליד זו, וכל אחת מהן כשהיא לבדה, אינה חזקה דיה, כדי שיוכל להניח עליה אריח
שיש בו טפח וחצי על טפח וחצי, מבלי שתישבר[נט],
אולם שתי הקורות יחדיו חזקות מספיק כדי להניח עליהן אריח, אינו צריך להביא קורה נוספת,
כדי להכשיר את המבוי.
היו הקורות אחת למטה
ואחת למעלה, ואינן מונחות באותו גובה – אין דבר זה מעכב, אלא רואים את הקורות
כאילו הם באותו גובה, וכאילו הקורה העליונה ירדה למטה, או שהקורה התחתונה עלתה
למעלה[ס]:
ובתנאי שלא תהיה הקורה העליונה למעלה מעשרים אמה, ולא הקורה התחתונה למטה מעשרה
טפחים, מפני שקורה המונחת למעלה מעשרים אמה או למטה מעשרה טפחים, אינה כשירה לשמש
כקורה למבוי; ועוד תנאי, שכאשר נעמיד את הקורות זו ליד זו, לא יהיה המרחק ביניהן שלושה
טפחים אלא פחות, כדי שאם תרד הקורה העליונה למטה, או תעלה הקורה התחתונה למעלה,
יהיו הקורות זו בצד זו[סא].
כו.
הייתה הקורה עקומה, רואין אותה
כאילו היא פשוטה; עגולה, רואין אותה כאילו היא מרובעת – אם היה בהיקפה שלושה
טפחים, יש בה רוחב טפח. הייתה הקורה בתוך המבוי, ועיקומה חוץ למבוי, או שהיה
עיקומה למעלה מעשרים, או למטה מעשרה – רואין: כל שאילו יינטל העיקום, ויישארו שני
ראשיה, אין בין זה לזה שלושה, אינו צריך להביא קורה אחרת; ואם לאו, צריך להביא
קורה אחרת.
הייתה הקורה עקומה
כלומר שהיתה בה גבשושית [=בליטה] שנוספה עליה, ובמצב זה אינו יכול להניח עליה אריח[סב],
רואים אותה כאילו היא ישרה; וכן אם היתה הקורה עקומה לצדדים או למעלה או למטה, ולא
היה העיקום מחמת גבשושית שנוספה על הקורה, אלא גוף הקורה היה מתעקם לצד וחוזר
ומתיישר, רואים את הקורה כאילו היא ישרה[סג];
וכן אם היתה הקורה עגולה, רואים אותה כאילו היא מרובעת – ולפיכך אם היה בהיקפה
שלושה טפחים, יש בה [=בקוטר שלה, ברוחב שלה העובר מצד לצד דרך המרכז] רוחב טפח[סד].
הייתה הקורה בתוך
המבוי, ועיקומה חוץ למבוי, או שהיה עיקומה למעלה מעשרים אמה, או למטה מעשרה טפחים –
רואים אם כשינטל העיקום יהיה המרחק בין שני קצותיה שישארו, פחות משלושה טפחים,
אינו צריך להביא קורה נוספת להשלים את החסר; ואם המרחק בין שני קצותיה שישארו,
שלושה טפחים או יותר, צריך להביא קורה נוספת להשלים את החסר.
באר שיש לה פסים
כז.
באר שעשה לה שמונה פסין מארבע
זווייות, שני פסין דבוקין בכל זווית – הרי אלו כמחיצה; ואף על פי שהפרוץ מרובה על
העומד בכל רוח ורוח, הואיל וארבע הזווייות עומדות, הרי זה מותר למלאות מן הבור,
ולהשקות לבהמה. וכמה יהיה גובה כל פס מהן, עשרה טפחים; ורוחבו, שישה טפחים; ובין
כל פס ופס, כמלוא שתי רבקות של ארבעה ארבעה בקר, אחת נכנסת ואחת יוצאה – שיעור
רוחב זה, אין יתר על שלוש עשרה אמה ושליש.
כבר ביארנו (לעיל
יד,כג), שבאר מים ברשות הרבים, שהיתה עמוקה עשרה טפחים ורחבה ארבעה טפחים, הרי היא
רשות היחיד, והממלא ממנה מים לרשות הרבים, חייב. אולם חכמים הקלו למלא מים מהבאר שברשות
הרבים, כדי להשקות את בהמות עולי הרגלים בארץ ישראל[סה],
אם יעמיד סביבה שמונה לוחות בארבע זוויות [=פינות], בכל זווית [=פינה] שני לוחות
המחוברים זה לזה כדוגמת האות ר', מפני שאנו מחשיבים לוחות אלו כאילו עשה ארבע מחיצות
סביב הבאר; ואף על פי שבמחיצות אלו הפרוץ מרובה על העומד, ומחיצה שהפרוץ מרובה על
העומד אינה נחשבת מחיצה, כמו שנתבאר (לעיל טז,טז), הואיל והלוחות שהעמיד בזוויות
יוצרים היכר של ארבע מחיצות, חכמים הקלו למלא מים מהבאר בגללם; מפני שמהתורה מקום המגודר
בהם נחשב רשות היחיד, שהרי הוא נראה מוקף בארבע מחיצות[סו],
וחכמים הם שקבעו שמחיצה שהפרוץ מרובה על העומד אינה מחיצה, אולם כדי שיהיה אפשר
להשקות את בהמות עולי הרגלים לא אסרו חכמים את הדבר. הלוחות שמעמיד בזוויות, צריך
שיהיה גובה כל אחד מהם עשרה טפחים; ורוחבם שישה טפחים[סז];
והמרחק המירבי [=המקסימלי] שיהיה בין לוח ולוח, הוא שלוש עשרה אמה ושליש [6 מטר
ו-66.66 ס"מ[סח]],
שהוא שיעור מקום שיכולים לעבור בו שני צמדי בקר [=בהמות הקשורות זו לזו ומהלכות],
כשבכל צמד בקר יש ארבע פרות, ויהיה צמד בקר אחד נכנס, והצמד השני יוצא, שמחמת כך הרווח
בין הצמדים יותר רחב[סט].
כח.
היה במקום אחד מן הזווייות, או בכל
זווית מארבעתן, אבן גדולה, או אילן, או תל המתלקט עשרה מתוך ארבע אמות, או חבילה
של קנים – רואין: כל שאילו יחלק יש בו אמה לכאן ואמה לכאן בגובה עשרה, נידון משום
זווית שיש בה שני פסין. חמישה קנים, ואין בין זה לזה שלושה, ויש בהן שישה טפחים
לכאן ושישה טפחים לכאן – נידונים משום זווית שיש בה שני פסין.
אם סביבות הבאר לא
היו שני לוחות בכל זווית, אלא באחת הזוויות, או אפילו בארבעתן, היתה אבן גדולה, או
אילן, או תל המתלקט עשרה מתוך ארבע אמות [=ערמת עפר שהיה השיפוע שלה תלול, ובאורך
ארבע אמות, יהיה הגובה שלה עשרה טפחים[ע]],
או חבילה של קנים – אם יש אפשרות לחקוק בהם אמה לכאן ואמה לכאן בגובה עשרה טפחים[עא],
הרי אנו מחשיבים אותם כאילו כך עשו להם, וכל אחד מהם נחשב כשני לוחות העומדים
בזווית. וכן חמישה קנים העומדים בזווית, שהיה המרחק בין קנה לחברו פחות משלושה
טפחים, והם עומדים כדוגמת האות ר', כך שיש בהם שישה טפחים לכאן ושישה טפחים לכאן –
הרי אנו מחשיבים אותם כשני לוחות העומדים בזווית, מפני שכל פחות משלושה טפחים נחשב
כלבוד [=כמחובר].
כט.
מותר להקריב ארבע הזווייות האלו
לבאר – והוא, שתהיה פרה ראשה ורובה בפנים מן הפסין ושותה: אף על פי שלא יאחוז ראש
הבהמה עם הכלי שבו המים, הואיל וראשה ורובה בפנים, מותר, ואפילו לגמל. היו קרובים
יותר מזה – אסור להשקות מהן, אפילו לגדי שהוא כולו נכנס לפנים. ומותר להרחיק כל
שהוא, ובלבד שירבה בפסים פשוטים שמניחים אותן בכל רוח ורוח, כדי שלא יהיה בין פס
לחברו, יתר על שלוש עשרה אמה ושליש.
מותר לקרב את הלוחות
שבארבע הזווייות, עד מרחק של שתי אמות[עב]
[1 מטר] מהבאר, שהוא שיעור שבו יכולה להיכנס פרה ראשה ורובה פנימה מהם ולשתות. ומותר
לתת לבהמה שתשתה בעצמה, גם בלי שיאחז את ראשה סמוך לכלי, שמאחר שראשה ורובה בפנים,
לא חששנו שתצא מחוץ ללוחות שהוא רשות הרבים, ויבוא להוציא את הדלי מחוץ ללוחות,
כדי להשקותה; ואפילו גמל שהוא ארוך וצווארו ארוך[עג],
מותר להשקותו שם, ואין חוששים שימשך האדם אחריו ויוציא את הדלי עם המים מחוץ
ללוחות. היו הלוחות קרובים יותר מכך – אסור להשקות בתוכם אפילו גדי שהוא קטן וכולו
נכנס בפנים, מפני שלא חילקו חכמים בגזירתם. ומותר להרחיק את הלוחות מרחק גדול
מהבאר, ובתנאי שיוסיף לוחות בגובה עשרה טפחים וברוחב כל שהוא[עד],
בכל צד, באופן כזה שלא יהיה בין לוח לחברו, יותר משלוש עשרה אמה ושליש.
ל.
לא התירו הפסים האלו, אלא בארץ
ישראל, ולבהמת עולי רגלים בלבד – והוא, שיהיה באר מים חיים של רבים. אבל אדם יירד
לבאר, וישתה; או יעשה לו מחיצה מוקפת לבאר גבוהה עשרה טפחים, ויעמוד בתוכה וידלה
וישתה. ואם היה הבאר רחב הרבה, שאין אדם יכול לירד בו – הרי זה ידלה וישתה בין
הפסין.
ההיתר למלא מים מהבאר
מחמת הלוחות שמעמיד סביבות הבאר, הוא רק בארץ ישראל, ולצורך השקאת בהמות עולי
רגלים בלבד – ובתנאי שתהיה באר מים חיים הנובעת מהאדמה שאין מימיה עשויים להיפסק,
ותהיה הבאר שייכת לרבים. אבל אדם שרצה לשתות מים מבאר זו, צריך לרדת לתוך הבאר, על
ידי שיפשק את רגליו וישען בצדדי הבור, ובאופן זה ישתה ממנה מים; או שיעשה מחיצה שלמה
בגובה עשרה טפחים סביבות הבאר, ואז יהיה מותר לו לעמוד בתוך מחיצה זו, ולדלות מים
מהבאר ולשתות. ואם היתה הבאר רחבה מאוד, שאין אפשרות לאדם לפשק את רגליו ולהשען
בצדדי הבור ולרדת לתוכה[עה]
– מאחר שהיא שעת הדחק, התירו לו חכמים לדלות מים ולשתות, על סמך הלוחות שסביבות
הבאר, וכפי שנתבאר בתחילת ההלכה, היתר זה הוא רק בארץ ישראל[עו].
לא.
וכן בור הרבים ובאר היחיד, אפילו
בארץ ישראל – אין ממלאין מהן, אלא אם כן עשו להן מחיצה גבוהה עשרה טפחים.
בור הרבים, שהוא
חפירה שהמים של מי הגשמים מתאספים בתוכו, ואין המים שבו נובעים מהאדמה[עז];
וכן באר השייכת לאדם יחיד, אפילו אם המים שבה נובעים מהאדמה; אפילו בארץ ישראל – אסור
לדלות מהם מים, אלא אם כן יעשה מחיצה שלמה בגובה עשרה טפחים סביבותיהם; שמאחר שאין
מימי הבור נובעים מהאדמה, אנו חוששים שמא יפסקו מימיו, וימשיך האדם להשתמש בו,
ולהוציא מתוכו לרשות הרבים, גם שלא למטרת דליית מים; וכן באר של היחיד, מאחר שאינה
שייכת לרבים, לא הקלו חכמים שידלה ממנה מים, על סמך הלוחות שבזוויות.
לב.
הממלא לבהמתו בין הפסים, ממלא
ונותן בכלי לפניה; ואם היה איבוס ראשו נכנס לבין הפסים – היה גבוה עשרה, ורחב
ארבעה – לא ימלא וייתן לפניה, שמא יתקלקל האיבוס, ויוציא הדלי לאיבוס, ומן האיבוס
לקרקע רשות הרבים: אלא ממלא ושופך, והיא שותה מאליה.
מותר למלא מים מהבאר,
ולהניח את הכלי שבו המים לפני הבהמה, בין הלוחות, והיא תשתה ממנו בעצמה[עח];
ואם היה איבוס [=כלי מאורך שמניחים בו מאכל לבהמות], עומד, מקצתו בין הלוחות
ומקצתו מחוץ ללוחות ברשות הרבים, והיה האיבוס גבוה עשרה טפחים, ורחב ארבעה טפחים,
שהוא רשות היחיד – אסור למלא מים מהבאר, ולהניח את הדלי שבו המים על האיבוס, שמא
יתקלקל האיבוס ויפרץ מצד רשות הרבים, וירצה לסותמו, ובכדי לתקן את האיבוס יקח את
הדלי המונח על האיבוס, ויניחנו בקרקע רשות הרבים, שלא יפריע לו הדלי בתיקון
האיבוס, ונמצא שהוציא מרשות היחיד לרשות הרבים[עט]:
לפיכך כשיש איבוס העומד באופן זה, ימלא מים מהבאר וישפוך לתוכו, והבהמה תשתה מהמים
שבתוכו בעצמה.
לג.
הזורק מרשות הרבים לבין הפסין,
חייב: הואיל ויש בכל זווית וזווית מחיצה גמורה, שיש בה גובה עשרה ויותר מארבעה על
ארבעה, והרי הריבוע, ניכר ונראה – נעשה כול שביניהם, רשות היחיד; ואפילו היה
בבקעה, ואין שם ביניהם באר – שהרי בכל רוח ורוח פס מכאן ופס מכאן. ואפילו היו רבים
בוקעין ועוברין בין הפסין – לא בטלו המחיצות, והרי הן כחצר שהרבים בוקעין בה;
והזורק לתוכן, חייב. ומותר להשקות הבהמה ביניהן, אם היה שם ביניהן באר.
הזורק חפץ מרשות
הרבים לבין הלוחות, או להיפך, בין אם היתה שם באר, ובין אם לא היתה שם באר, חייב: וטעם
הדבר, מפני שהלוחות העומדים בזוויות [=בכל פינה מארבע הפינות], יוצרים מחיצה
גמורה, שיש בה גובה עשרה טפחים, והם מקיפים שטח שיש בו יותר מארבעה טפחים על ארבעה
טפחים, והריבוע שנוצר באמצע, ניכר ונראה כמקום המובדל מרשות הרבים שסביבותיו,
ולפיכך, מהתורה, נעשה כל השטח שביניהם כרשות היחיד; ואפילו אם הקיף בלוחות שהעמיד
בארבע זוויות, שטח, בבקעה [=שדה חרוש וזרוע[פ]]
שהיא כרמלית[פא],
בין אם היתה שם באר, ובין אם לא היתה שם באר[פב],
הרי מקום זה נחשב כרשות היחיד, שהרי בכל זווית מארבע הזוויות [=בכל פינה מארבע
הפינות], עומד לוח מכאן ולוח מכאן, הגורמים למקום להיראות כמוקף בארבע מחיצות, ולפיכך
אסור לזרוק מכרמלית לתוכו, או להיפך[פג].
ואפילו אם היו רבים הולכים ועוברים, בין הלוחות שהעמיד ברשות הרבים – אינם מבטלים
את המחיצות, והרי דין מקום זה, כמו חצר שהרבים הולכים בה, שאינם מבטלים את המחיצות[פד];
ולפיכך הזורק מרשות הרבים לבין הלוחות, חייב. ואם היתה באר בין הלוחות[פה], מותר להשקות ממנה את בהמות עולי
הרגלים כמו שביארנו (מהלכה כז ואילך). [הוספה] ולגבי טלטול בבין הלוחות, יתבאר
בהלכה הבאה.
לד.
חצר שראשה אחד נכנס לבין הפסין –
מותר לטלטל מתוכה לבין הפסין, ומבין הפסין לתוכה; היו שתי חצרות, אסורין עד
שיערבו. יבשו המים בשבת, אסור לטלטל בין הפסין, שלא נחשבו מחיצה לטלטל בתוכן, אלא
משום המים; באו לו מים בשבת, מותר לטלטל ביניהן, שכל מחיצה שנעשת בשבת, שמה מחיצה.
מבוי שניטלה קורתו או לחייו בשבת – אסור לטלטל בו, אף על פי שנפרץ לכרמלית.
אף על פי שאסור לאדם
לשאוב מים מהבאר ולשתות בין הלוחות, אלא עליו לרדת לתוך הבאר ולשתות שם מים, כמו
שביארנו (בהלכה ל), מפני שכלפי טלטול לצורך האדם, בין הלוחות נחשב כרשות הרבים: אבל
כל זמן שיש בין הלוחות באר עם מים, מקום זה נחשב כרשות היחיד גם לגבי טלטול, ומותר
לאדם לטלטל בין הלוחות חפצים הנמצאים שם[פו].
חצר שצד אחד שלה היה נכנס לבין הלוחות – מותר לטלטל מתוכה לבין הלוחות, ומבין הלוחות
לתוכה, מפני שהחצר ובין הלוחות נחשבים כרשות היחיד אחת, ואין דיורים בין הלוחות,
שיאסרו לטלטל מרשות היחיד אחת לרשות היחיד שנייה ללא עירובי חצרות. ואם היו שתי
חצרות נכנסות לתוך בין הלוחות, אסורים לטלטל עד שיערבו עירובי חצרות, מפני שאסור
לטלטל מרשות היחיד אחת לרשות היחיד שנייה ללא עירובי חצרות[פז].
יבשו המים של הבאר באמצע השבת, אסור לטלטל בין הלוחות, שהרי הסיבה שהחשבנו את
הלוחות כמחיצה והתרנו לטלטל ביניהם, היא בגלל ההיתר לשאוב מים מהבאר, וכעת אין
בבאר מים[פח];
באו מים לבאר באמצע השבת, מותר לטלטל בין הלוחות, שהרי מחמת ההיתר לשאוב את המים,
אנו מחשיבים את הלוחות כמחיצה; ואף על פי שהמחיצה נעשית בשבת, הרי היא מחיצה כשירה
כמו שביארנו (לעיל טז,כב).
מבוי שניטלה קורתו או
לחייו או צורת הפתח שלו בשבת – אסור לטלטל בו, אף על פי שנפרץ לכרמלית[פט].
אכסדרה בבקעה
לה.
אכסדרה בבקעה – מותר לטלטל בכולה,
ואף על פי שהיא שלוש מחיצות ותקרה: שאנו רואין כאילו פי תקרה ירד וסתם רוח רביעית.
והזורק מרשות הרבים לתוכה – פטור, כזורק למבוי סתום שיש לו קורה. בית או חצר שנפרץ
קרן זווית שלה בעשר אמות, הרי זה אסור לטלטל בכולו – אף על פי שכל פרצה שהיא עד
עשר אמות כפתח, אין עושים פתח בקרן זווית; ואם הייתה שם קורה מלמעלה על אורך הפרצה
– רואין אותה שירדה וסתמה, ומותר לטלטל בכולו.
אכסדרה, והוא המקום
שיש לו שלושה כתלים ותקרה[צ],
שהיתה עומדת בבקעה [=שדה חרוש וזרוע[צא]],
כך שהרוח [=הצד] הרביעית שלה פתוחה לכרמלית[צב]
– מותר לטלטל בכולה; ואף על פי שהאכסדרה היא שלוש מחיצות ותקרה, וכדי שיהיה מותר
לטלטל בה, צריך שיהיה לה ארבע מחיצות[צג],
מאחר ויש לאכסדרה תקרה, הרי אנו רואים את קצה התקרה, כאילו הוא יורד וסותם את הרוח
הרביעית; וקצה התקרה משמש כמו קורה שהניחה בפתח המבוי, והוא מהווה היכר שהאכסדרה מובדלת
מהכרמלית, אולם הוא אינו משמש כמחיצה ברוח הרביעית, ולפיכך, הזורק מרשות הרבים לתוך
האכסדרה – פטור, כמו הזורק למבוי סתום ששם קורה על פתחו[צד].
בית או חצר שנפרצו
בקרן זווית [=בפינה], כלומר שנהרסו בהם שני הכתלים הסמוכים לזווית, קצת מכותל זה
וקצת מכותל זה, והיה רוחב הפרצה עשר אמות, הרי זה אסור לטלטל בהם; ואף על פי שכל
פרצה שהיא עד עשר אמות נחשבת כפתח[צה],
כאן הפרצה אינה נחשבת כפתח, מפני שאין עושים פתח בקרן זווית [=בפינה][צו];
ואם הייתה מונחת קורה מלמעלה על אורך הפרצה, כלומר שהקורה מונחת מקצה הכותל בדופן
אחת לקצה הכותל בדופן השנייה[צז]
– רואים את הקורה כאילו היא יורדת וסותמת את הפתח, ומותר לטלטל בהם, וקורה זו
משמשת כצורת פתח בזווית [=בפינה][צח].
מדידות האצבע הטפח
והאמה
לו.
האצבע שמשערין בה בכל מקום, היא
רוחב הגודל של יד; והטפח, ארבע אצבעות. וכל אמה האמורה בכל מקום, בין בשבת בין
בסוכה וכלאיים – היא אמה בת שישה טפחים. ופעמים משערין באמה בת שישה טפחים דחוקות
זו לזו, ופעמים משערין באמה בת שישה טפחים שוחקות ורווחות; וזה וזה, להחמיר. כיצד:
משך מבוי, בארבע אמות שוחקות; וגובהו, עשרים אמה עצבות; רוחב הפרצה, עשר אמות
עצבות. וכיוצא בזה, לעניין סוכה וכלאיים.
מידת אצבע המוזכרת
במקומות שונים בהלכה, היא רוחב האגודל [2 ס"מ]; ומידת טפח המוזכרת, היא ארבע
אצבעות [8 ס"מ]. ומידת אמה המוזכרת, בין לגבי הלכות שבת בין לגבי הלכות סוכה
ובין לגבי הלכות כלאיים – היא אמה שיש בה שישה טפחים [48 ס"מ]. והמדידה של
מידות אלו אינה אחידה, אלא לפעמים משערים את האמה שיש בה שישה טפחים, בטפח דחוק
ומכווץ, ולפעמים בטפח מרווח, והעיקרון המנחה הוא להחמיר: לכן כשנמדוד את משך המבוי
[=אורכו], נמדוד בארבע אמות מרווחות; וכשנמדוד את גובהו, נמדוד בעשרים אמה דחוקות;
וכשנמדוד את רוחב הפרצה, נמדוד בעשר אמות דחוקות[צט].
ובאופן זה יהיו המדידות בהלכות סוכה והלכות כלאיים.
[א]
כבר ביארנו לעיל (יד,א
הערה ז), שמבוי שאינו
מפולש, אף שיש בו רוחב שש עשרה אמה הוא כרמלית, ועל מבוי זה דיבר הרמב"ם לעיל
(יד,ד). ואילו מבוי מפולש, אם יש ברוחבו שש עשרה אמה, הוא רשות הרבים, ואם אין
ברוחבו שש עשרה אמה הוא כרמלית. וכך כתב הרמב"ם בפה"מ שבת (טז,א), שמבוי
המפולש משני צדדים הוא רשות הרבים, וזה לשונו: "ומבוי זה שקראו מפולש, אינו
מפולש משני צדדים לפי שהוא רשות הרבים בלי ספק". וכך כתב המ"מ
להלן (בהלכה ג). ומה שמצאנו בהמשך הפרק בהלכות יד כא, שיש בפתח המבוי רוחב עשרים אמה
או מאה אמה, ההלכות שם עוסקות במבוי שאינו מפולש. וכך נאמר בתלמוד במפורש (שבת
ו,א), שמבואות המפולשים הם רשות הרבים, באילו מבואות עוסק התלמוד, שיש בהם שש עשרה
אמה, וכפי פירוש רש"י שם בסוגיה, מכאן שמבוי מפולש שיש בו שש עשרה אמה, הפתוח
משני צדדיו לרשות הרבים, הוא רשות הרבים.
וראה עוד לעיל (יד,ד), שכתב הרמב"ם,
איזוהי כרמלית, מקום שמוקף שלוש מחיצות, והרוח הרביעית רשות הרבים, כגון מבוי שאין
לו לחי או קורה ברוח הרביעית. וכן בפה"מ שבת (א,א) הגדיר הרמב"ם כרמלית:
"וכן כל מקום שיש לו שלש מחיצות בלי תקרה, ורוח רביעית לצד רשות הרבים, הרי
זה כרמלית". מדוע הרמב"ם הביא את המבוי הסתום כדוגמה לכרמלית? מפני
שמבוי מפולש אינו מוגדר תמיד ככרמלית, ויתכן שיהיה רשות הרבים, אם יש בו רוחב שש
עשרה אמה.
ולעומת זאת, הרב צדוק ביאר (בהלכה ג), שגם
במבוי מפולש יש רוחב שש עשרה אמה, ודינו ככרמלית, ומה שמבדילו מרשות הרבים, זה
שאין רבים המהלכים בו כמו ברשות הרבים. מפני שברשות הרבים מהלכים אנשים שונים
ממקומות שונים, ואילו במבוי מהלכים תושבי המקום ואורחיהם.
וכך היא שיטת מהר"י קאפח (הערות ב
יג), שגם במבוי מפולש יש רוחב שש עשרה אמה, והטעם שאין המבוי רשות הרבים, מפני
שמהלכים בו רק תושבי העיר, ואילו רשות הרבים נמצאת מחוץ לעיר, ומהלכים בה אנשים
שונים ממקומות שונים. אולם ראה לעיל (יד,א), איזוהי רשות היחיד, עיר המוקפת חומה
שדלתותיה ננעלות בלילה, מכאן שיש רשות הרבים גם בתוך העיר, ובכדי לעשותה רשות היחיד,
צריך שיהיו דלתותיה ננעלות בלילה. ומהר"י קאפח ישיב, שיש לבאר את ההלכה שם על
פי הכס"מ (לעיל יד,א), והיא עוסקת בעיר שיש בה שני שערים המכווונים זה מול
זה, מקצה העיר ועד הקצה השני, ובגלל שהעיר נראית כשני ערים נפרדות שביניהם רשות
הרבים, ויבואו להתיר לטלטל ברשות הרבים הנמצאת בין שתי ערים, לפיכך צריך להכשירה
בדלתות הננעלות בלילה. וכבר היערנו על שיטה זו, שדבר זה לא נזכר בדברי הרמב"ם
שם.
[ב]
ראה להלן הלכה יט, משם
מוכח שההלכות שלפנינו עוסקות שהמבוי פתוח משני צדדיו לרשות הרבים. וכל שכן אם היה
המבוי פתוח בשני צדדיו לכרמלית, או בצדו אחד לכרמלית ובצדו השני לרשות הרבים, כך
הדין, וכפי שניתן ללמוד גם מהלכה לד. וכך כתב המ"מ בהלכה ג. וראה לעיל פרק טז
הערה לא, שכך כתבנו בשם
רש"י.
[ג]
ראה בהלכה ט, שם נתבאר
ביתר דיוק, שרק לחי נחשב כמחיצה בצד הרביעי, ואילו קורה נחשבת כהיכר להבדיל את
המבוי מרשות הרבים, אבל היא אינה נחשבת כמחיצה במציאות, ולפיכך מבוי שהכשירוהו בקורה,
הזורק מהמבוי לרשות הרבים או מרשות הרבים למבוי, פטור אבל אסור.
ביאור הדברים, מהתורה, כדי לעשות מקום
כרשות היחיד, צריך שיהיה מוקף בארבע מחיצות, כמו שנתבאר לעיל (יד,א), ואם הוא מוקף
בשלש מחיצות, מקום זה כבר אינו מוגדר כרשות הרבים, אבל להגדרת רשות היחיד לא הגיע,
אלא הגדרתו כמקום פטור, ומותר לטלטל בו יותר מארבע אמות; אולם חכמים קבעו הגדרה
חדשה למקום זה, שהוא ככרמלית (ראה לעיל יד,ד), ואסור לטלטל בכולו; ואם עשה ברוח
הרביעית לחי, הרי הלחי נחשב כמחיצה, וכאילו המקום מוקף בארבע מחיצות, והוא מוגדר
כרשות היחיד, ומותר לטלטל בכולו; אולם אם עשה ברוח הרביעית קורה, אין הקורה נחשבת
כמחיצה ברוח הרביעית, ולפיכך אין המקום מוגדר כרשות היחיד, שהרי אינו מוקף בארבע
מחיצות, והזורק לתוכו מרשות הרבים פטור אבל אסור ככרמלית, אולם יש בכח הקורה להתיר
את הטלטול במקום זה, בגלל ההיכר שמקום זה מובדל מרשות הרבים, ומחמת היכר זה לא
אסרו חכמים לטלטל במקום זה. ביאור ההלכה שכתבנו, הוא על פי המ"מ בהלכה א.
ואין להקשות על כך מהלכה כז ואילך, שם
נאמר שפסי ביראות מגדירות את המקום שסביבות הבאר כרשות היחיד, ומותר למלא מהבאר
ולהשקות את הבהמה העומדת פנימה לפסים, והתירו חכמים דבר זה רק בארץ ישראל ולבהמת
עולי רגלים. הרי שמקום המוקף בפסי ביראות כבר מוגדר כרשות היחיד מהתורה, למרות
שהפרוץ מרובה על העומד, ולכאורה גם מקום המוקף בשלש מחיצות הרי הוא רשות היחד
מהתורה. מפני שיש לחלק בין ההלכות, ובפסי ביראות, הפסים נתונים לארבעת הצדדים,
וכאילו יש שם ארבע מחיצות, ולפיכך הוא רשות היחיד מהתורה, מה שאין כן במבוי, יש רק
שלש מחיצות, ואין די בשלש מחיצות להגדיר את המקום כרשות היחיד מהתורה. אלא מהתורה
הגדרתו כמקום פטור, וחכמים הגדירוהו ככרמלית.
[ד]
ראה להלן הלכה י, שרשות
הרבים אינה ניתרת בצורת הפתח ובלחי או קורה, ורק המבוי, שאין בו רוחב שש עשרה אמה,
ואין רבים מהלכים בו, הרי הוא כרמלית, וניתר בלחי או קורה ובצורת הפתח.
[ה]
מה שכתבנו שבעקמימות
המבוי אינו צריך לעשות כלום, כך כתב הרשב"א הובא במ"מ, וכך ביאר
מהר"ח כסאר בדעת הרמב"ם. וראה להלן בהלכה יט, מבוי שהיו לו שבילים
מצדדיו, נחשב כמבוי עקום מפולש, ואף שם אינו צריך לעשות בעקמומיות המבוי כלום.
[ו]
מה שכתבנו שאף שהוא כמו
האות חי"ת כך דינו, הוא ממהר"י קאפח (הערה ג), וביאור הרב צדוק, שלא
כדברי הרשב"א הובא במ"מ, שכתב שמבוי זה דינו כסתום.
[ז]
מה שכתבנו שההלכה עוסקת
במבוי סתום, מפני שבמבוי מפולש צריך לעשות לו מצדו האחד צורת פתח, וההיכר שיש מחמת
המדרון אינו מספיק כדי להתיר לטלטל בו. ומה שכתבנו שהבדלי הגובה שיש בין המבוי
לרשות הרבים הם היכר כמו קורה, הוא מביאור מהר"י קאפח (הערה ד) והרב צדוק.
בהלכה שלפנינו השיג הראב"ד על
הרמב"ם, שבתוספתא נאמר, שהשיפוע שנזכר בהלכה, יש בו כדי להתלקט עשרה טפחים
בתוך ארבע אמות, כלומר שבמשך ארבע אמות היה גובה השיפוע עשרה טפחים. אולם בתלמוד
לא נזכר תנאי זה, ואף הרמב"ם לא הזכירו. ונראה הטעם, מפני ששיפוע שזה תיאורו
הופך את המקום לרשות היחיד, ויהיה מותר לטלטל במבוי לא משום היכר, אלא משום שהוא
רשות היחיד גמורה, כמו שנתבאר בדברי הרמב"ם לעיל (יד,טז). ונמצא שהתברר טעמו
של הרמב"ם מדוע העדיף את הבבלי ולא את התוספתא, וכך כתב הרב רבינוביץ בביאורו
יד פשוטה, וכך כתב מהר"י קאפח (הערה ד) והרב צדוק בביאורו על הרמב"ם.
[ח]
מה שכתבנו שההלכה עוסקת
במבוי מפולש, שהרי נתבאר שצד אחד של המבוי מגיע עד הים, וצדו השני מגיע עד האשפה,
מכאן שהמבוי מפולש. ומאחר וההלכה שלפנינו עוסקת במבוי מפולש, לפיכך ביארנו שקרקעית
המבוי גבוהה מהים עשרה טפחים, וכן האשפה גבוהה עשרה טפחים, כדי שיהיה המבוי מוקף
ארבע מחיצות. וכך מוכח מהתלמוד עירובין (ח,א) שכתב "איסור לא אמר בה - דהא
קיימי מחיצות" [=רבי לא הורה איסור לטלטל במבוי, מפני שיש לו מחיצות], מכאן
שהים והאשפה נחשבים כמחיצות. וכך כתב המשנ"ב (שסג,כט ס"ק קיח), שקרקעית
הים עמוקה עשרה טפחים. ולעומת זאת, ההלכה הקודמת עסקה במבוי שאינו מפולש, ולפיכך
לא הצרכנו שם שיהיה שיפוע שיש בו להתלקט עשרה טפחים בתוך ארבע אמות.
ולעומת זאת, מהר"י קאפח כתב (הערה
ה), שגם בהלכה שלפנינו אין קרקעית המבוי גבוהה מהים עשרה טפחים, ואין באשפה גובה
עשרה טפחים, וטעם ההיתר לטלטל במבוי זה משום היכר, כמו בקורה.
[ט]
רחבה של הרבים,
היא חצר משותפת שהרבים משתמשים בה, המוקפת מחיצות מארבע צדדיה, ויש לה פתח לרשות
הרבים, ודינה כרשות היחיד. וראה לעיל (טז,י-יא), שם נזכרה רחבה, כמקום שלא הוקף
למטרת דיורים. ומה שכתבנו שהמבוי מגיע לאמצע הרחבה, ביאורו, ששני כתלי הרחבה
נמשכים משני צדדי המבוי.
[י]
או לכרמלית (מ"מ)
[יא]
ולעומת ההלכה שלפנינו,
ראה לעיל (טז,יא) רחבה הפתוחה למבוי, ובצידה השני ממול למבוי, היא פתוחה לשביל
המוביל לנהר, צריך לעשות לחי מצד המבוי כדי להתירו. וראה עוד להלן (יז,יח), נפרץ
המבוי לחצר, ונפרצה החצר כנגדו, הרי המבוי נחשב מפולש.
[יב]
מה שכתבנו, אם היה המבוי
מגיע לצד הרחבה, כלומר שהיה כותל אחד משמש גם ככותל המבוי וגם ככותל הרחבה, הרי
המבוי והרחבה נחשבים כמחוברים, והם נחשבים כמבוי מפולש עקום, הוא על פי המ"מ.
ומהר"י קאפח (הערה ו) הקשה על
המ"מ, שמבוי המגיע לצד הרחבה אינו דומה למבוי מפולש עקום, שהרי במבוי מפולש
עקום הוא מפולש משני הצדדים, כלומר בשני הקירות שבשני הצדדים, ואילו בהלכה שלפנינו
הוא מפולש מצד אחד, כלומר בקיר אחד, ואילו בצד השני יש קיר המבדיל בין המבוי לבין
הרחבה, ואותו קיר סותם שלא יחשב המבוי כמפולש לרחבה, ויש בכוחו לתקן את המבוי, ולא
צריך לשים באותו צד לא לחי ולא קורה ולא צורת הפתח, ורק בצד השני של המבוי די לשים
לחי או קורה.
ולפיכך פירש מהר"י קאפח, שכאשר המבוי
מגיע לאמצע הרחבה יש לו שתי מזוזות משני צדדיו, ודי בהם להתירו, ואילו כאשר המבוי
מגיע לצד הרחבה, אין לו שתי מזוזות משני צדדיו, והוא נחשב כפרוץ במלואו לחצר.
והמעיין יראה שדברי מהר"י קאפח הם
דברי המ"מ, אלא שסגנן את הדברים במילים אחרות. שהרי בשאלתו על המ"מ כתב,
שכאשר יש כותל מצד אחד המבדיל בין המבוי לבין הרחבה די בו להתיר את המבוי, ואילו
כשביאר מהר"י קאפח את שיטתו כתב, שכאשר אין למבוי שתי מזוזות משני צדדים, הוא
נחשב כפרוץ לחצר. ונמצא שחזר בו מהר"י קאפח מהשאלה, שיש בכוחו של כותל המבדין
בין המבוי לרחבה, להתיר את המבוי מאותו צד, והוא מסכים לשיטת המ"מ, שבכדי
להתיר את המבוי צריך לחי או קורה או צורת הפתח, ולא די בקיר המבדיל בין המבוי לבין
הרחבה. ונמצא שמהר"י קאפח הגדיר שאם יש שתי מזוזות משני צידי המבוי די בהם
להתירו, והמ"מ הגדיר שאם המבוי כלה לאמצע הרחבה ומולו כותל די בהיכר זה
להתירו, וכוונת שניהם זהה.
[יג]
לשון הרמב"ם:
"שיהיו
בתים וחצרות פתוחות לתוכו".
ומה שכתבנו, שצריך שיהיו פתוחים לתוכו, שני בתים ושתי חצרות, הוא על
פי המ"מ בהלכה ח.
[יד]
דרך המבוי שיהיה אורכו
גדול מרוחבו, כמו סימטה שמהלכים בה בני אדם לעבור ממקום למקום, שאורכה גדול
מרוחבה, ואם המבוי מרובע אורכו כרוחבו, או אם רוחבו גדול מאורכו, הרי הוא כחצר.
וכך כתב המ"מ בשם הרשב"א.
[טו]
ראה לעיל (טז,ו; יד,א).
[טז]
השווה להלכה לעיל
(טו,יב), שכדי להתיר לטלטל בחצר הפרוצה ברוח הרביעית, צריך לעשות שני פסים כל שהם
משני צידי הפרצה, או פס אחד ברוחב ארבעה טפחים מצד אחד, ואז יותר לטלטל בחצר. ומה
שהיתרנו בהלכה שם לטלטל בחצר למרות שיש בפרצה יותר מעשר אמות, ובהלכה שלפנינו
מדובר שאין בפרצה יותר מעשר אמות, מפני שבהלכה שם מדובר שנפרצה החצר לכרמלית, ובהלכה
שלפנינו מדובר שנפרצה החצר לרשות הרבים (על פי מהר"ח כסאר שם).
והמקור שממנו כתבנו את ההסבר, מדוע הקלו
חכמים במבוי והחמירו בחצר, הוא על פי שו"ת הרשב"א (ח"ה סי' רג),
הובא בכס"מ.
[יז]
מה שכתבנו שכל ההלכה
עוסקת כשהפרצה ברוח הרביעית אינה רחבה יותר מעשר אמות, כך מוכח מדברי הרמב"ם
להלן הלכה כא, שאסור שתהיה פרצת המבוי יותר מעשר אמות, גם אם פרצה זו נמצאת ברוח
הרביעית. וראה בהלכה יז שגם ברוח השלישית אסור שתהיה פרצה יותר מעשר אמות. ודיני
פרצות אלו כמו שנתבאר לעיל (טז,טז). וכך כתב השו"ע (שסג,ב) וזה לשונו: "חצר
שנפרץ במילואו עד עשר אמות, ניתר בפס רחב ד' טפחים שיעמידנו מצד א' במקום
הפרוץ, ואם ירצה לתקנו בשני צדי הפרצה, די בשני פסין של שני משהויין. ...ואם יש
בפרצה יותר מעשר אמות, אפילו אינה במילואו צריך לתקנה בצורת פתח".
[יח]
לשון הרמב"ם:
"ומבוי
שאין בתים וחצרות פתוחות לתוכו, כגון שלא היה בו אלא בית אחד או חצר אחת". מלשון זה
לכאורה משמע, שדי שיהיה פתוח למבוי, בית אחד וחצר אחת להתיר את המבוי, ואם יש בו
רק בית אחד או חצר אחת, דינו כחצר. אולם המ"מ פירש, שצריך שיהיו פתוחים למבוי
שני בתים ושתי חצרות, וכך היא משמעות לשון הרמב"ם בהלכה הקודמת, שיהיו בתים
וחצרות פתוחים לתוכו, ומיעוט רבים שתים. ולפיכך ביאר המ"מ את ההלכה שלפנינו,
שכוונתה לומר, אם היה פתוח למבוי רק בית אחד ושתי חצרות, או רק חצר אחת ושתי בתים,
הרי דינו כחצר, וכמותו סגננו את ההלכה.
[יט]
לשון הרמב"ם: מבוי
שאין ברוחבו שלושה טפחים. ומה שביארנו שהכוונה לפתחו, הוא על פי הכס"מ.
[כ]
ראה לעיל (יד,ד).
[כא]
ביארנו את ההלכה, על פי
המ"מ בהלכה א.
[כב]
אין להשוות את ההלכה
שלפנינו, שצריך שיהיו הדלתות ראויות להינעל, להלכה לעיל (יד,א), שצריך שיהיו
הדלתות ננעלות בלילה; מפני שההלכה שלפנינו עוסקת שמכשיר רק מקום קטן ברשות הרבים,
ודי לו בהיכר זה; מה שאין כן בהלכה לעיל (יד,א), רוצה להכשיר את כל העיר, וצריך
לעשות מעשה ניכר כדי לעשותה רשות היחיד, שיהיו דלתותיה ננעלות בלילה. מה שכתבנו
בביאור שיטת הרמב"ם, כך כתב בבית הבחירה למאירי (עירובין ו,ב), ובחידושי
המאירי שם (עמ' לה), וכך כתב ביד פשוטה, וכך כתב אורה ושמחה לעיל (יד,א).
ולעומת זאת, מהר"י קאפח ביאר (הערה
יג), שההלכה שלפנינו עוסקת ברשות הרבים כגון כביש בין עירוני באמצע המדבר, ובא אדם
ובנה לו שני בתים משני צדי רשות הרבים, הואיל והיא רשות הרבים מקדם קדמתה, ואינו
מבוי בעיר המפולש לרה"ר, תקנתו דלתות מכאן ודלתות מכאן שיהיו ראויות להנעל,
ואין צריך שיהיו ננעלות, ולפיכך דייק רבנו לכתוב שני כותלים ברשות הרבים, וסיים
אבל לחי וקורה אינן מועילין בהכשר רשות הרבים. רשות הרבים היתה ועדין היא רשות
הרבים, שהרי אמרנו והעם עוברים ביניהם, ואינם כלל מבוי המפולש לרשות הרבים, ודי
להם ראויות להנעל כיון שאינם באמצע עיר.
[כג] ראה לעיל (טז,כא כג), שכאשר עושה את המחיצה
מבעלי חיים צריך שיהיו קשורים, כדי שלא ינודו, ואז תיחשב כמחיצה שאינה
יכולה לעמוד ברוח מצויה, שאינה מחיצה. אולם כאשר עושה את המחיצה מבני אדם, שיש בו
דעת לא לזוז, אינו צריך שיהיה קשור. ודין עשיית הלחי, שווה לדין עשיית המחיצה (על
פי המ"מ).
[כד]
דברים שאסור לו ליהנות
מהם, כגון שנדר מהם הנאה.
[כה]
עבודה זרה (ח,ג).
[כו]
ההסבר מדוע לחי יכול
להיות מעבודה זרה או אשירה, הוא על פי מהר"י קאפח (הערה טו), וביאור הרב
צדוק. ובתימן היתה ההוראה לצבוע את פתח המבוי בסיד, בגובה עשרה טפחים.
[כז]
הלבינה היא שלושה טפחים
על שלושה טפחים, והאריח הוא חצי לבינה.
[כח]
הטעם על פי רש"י
עירובין (יג,ב).
[כט]
אם גובה פתח המבוי פחות
מעשרה טפחים, אף שיש בלחי גובה עשרה טפחים, והוא כמחיצה, אבל מחמת פתח המבוי הפחות
מעשרה טפחים, נמצא שהלחי הוא מחיצה פחותה מעשרה טפחים; וכן קורה המונחת בפחות
מעשרה טפחים, אינה ניכרת כמבדילה את המבוי מרשות הרבים.
[ל]
מה שנזכר, שלא יהיה פתח
המבוי יותר מעשרים אמה, זה כשמכשירו בקורה, וטעם הדבר משום שאינה ניכרת מעל עשרים
אמה; אבל אם מכשירו בלחי הגבוה עשרה טפחים, אין פסול במה שגובה פתח המבוי מעל
עשרים אמה (מ"מ).
[לא]
אם היה רוחב המבוי יותר
מעשר אמות, אין על הכניסה למבוי שם פתח, ואין לחי או קורה מועילים להכשירו.
[לב]
כמו שנתבאר לעיל (טז,יט),
אפילו קנה מכאן וקנה מכאן וקנה על גביהם.
[לג]
רק במבוי שאינו מפולש,
אפשר שיהיה בו מאה אמה, ולא יהיה דינו כרשות הרבים, אבל מבוי מפולש שיש בו שש עשרה
אמה הרי הוא רשות הרבים, כמו שביארנו בהלכות א ג.
[לד]
מה שכתבנו שבצורת הפתח
אפשר להכשיר את פתח המבוי אף אם גובה פתחו פחות מעשרה טפחים, הוא על פי המשתמע
מההלכה, שפתחה במילים "כמה יהיה פתח המבוי", משמע שהיא עוסקת בפתח
המבוי, ועל כך נאמר שאם היה פתח המבוי פחות מעשרה טפחים ועשה לו צורת הפתח, מותר
לטלטל בו. וכך פירשו המ"מ ומהר"ח כסאר את ההלכה. וכך אף משתמע
מפה"מ, יובא בהמשך. ומה שכתבנו שבתוך המבוי גובה המחיצות עשרה, הוא
ממהר"ח כסאר. וכפי שהוכחנו את הדבר מהלכה טז, שמבוי שאין בעומקו עשרה טפחים,
צריך לחקוק בו משך ארבע אמות על ארבע אמות.
לשון המשנה עירובין (א,א): "מבוי
שהוא גבוה למעלה מעשרים אמה ימעט... והרחב מעשר אמות ימעט, ואם יש לו צורת הפתח אף
על פי שהוא רחב מעשר אמות אין צריך למעט". וכתב הרמב"ם בפה"מ:
"וכן אם היה לו [=למבוי, בפתחו] צורת פתח אינו צריך למעט ואפילו היה גבהו
יותר על עשרים אמה. וצורת פתח הוא שני קנים ושלישי לרוחב נתון על גביהן, והוא אמרם
קנה מכאן וקנה מכאן וקנה על גביהן... וצריך שתדע שהמבוי לא יהא גבהו פחות מעשרה
טפחים בשום פנים. ולא יותר על עשרים אמה, אלא באחד משני תנאים, או צורת פתח או
אמלתרא [=הרמב"ם ממשיך לבאר את דיני פתח המבוי, שלא יהיה פתחו פחות מעשרה
טפחים או מעל עשרים אמה, אלא אם כן יש לו בפתחו צורת הפתח, או אמלתרא, כלומר קורה
מצויירת ומכויירת]. ולפיכך אם היה גובה קנה מכאן וקנה מכאן עשרה טפחים אין צריך
שיהא קנה שעל גביהן נוגע בהן, אלא אפילו היה רחוק מהן יותר על שלשה טפחים הרי הן
נחשבין לצורת פתח [=הרמב"ם מדגיש, מאחר שאמרנו שכאשר יש צורת הפתח יכול להיות
פתח המבוי גבוה מעשרים אמה, לפיכך אפילו אם היה גובה הקנים העומדים עשרה טפחים,
והקנה המושכב מעליהם גבוה הרבה ואינו נוגע בהם, הרי זה צורת הפתח ומותר לטלטל
במבוי]".
ולעומת זאת, מהר"י קאפח (הערה כא)
פירש להיפך, שבפתח המבוי תמיד צריך שיהיה גובה עשרה טפחים, אף כשיש שם צורת הפתח,
כלומר שיתן שם שני קנים בגובה עשרה טפחים, וקנה על גביהם אף הוא בגובה עשרה טפחים,
ורק תוך המבוי יכול להיות פחות מעשרה טפחים. והוכיח את שיטתו מלשון הרמב"ם
בפה"מ עירובין (א,א): "וצריך שתדע שהמבוי לא יהא גבהו פחות מעשרה
טפחים בשום פנים. ולא יותר על עשרים אמה אלא באחד משני תנאים, או צורת
פתח או אמלתרא". וביאר מהר"י קאפח, מה שכתב הרמב"ם שלא יהיה
גובה המבוי פחות מעשרה הוא דבר החלטי, והכוונה לגובה פתחו. ומה שכתב הרמב"ם
שמועיל צורת הפתח או אמלתרא, דבר זה מוסב רק על פתח מבוי הגבוה מעשרים אמה.
(ע"כ מהר"י קאפח)
וכבר כתבנו, שההלכה מתחילה במילים
"כמה יהיה פתח המבוי", משמע שהיא עוסקת בפתח המבוי, ועל כך נאמר שאם היה
פתח המבוי פחות מעשרה טפחים ועשה לו צורת הפתח, מותר לטלטל בו. וזו אף כוונת
הרמב"ם בפה"מ עירובין (א,א). ומה שכתב מהר"י קאפח, שתוך המבוי יכול
להיות פחות מעשרה טפחים, קשה מהלכה טז שם נאמר שתוך המבוי צריך להיות עמוק עשרה
טפחים.
ובמשנ"ב כתב (שצג,כו ס"ק צג)
בשם הגר"א, שההלכה עוסקת שבחלל המבוי יש עשרה טפחים, ורק פתח המבוי הוא פחות
מעשרה טפחים, אולם אף שפתח המבוי פחות מעשרה, אין להכשירו על ידי צורת הפתח בפחות
מעשרה טפחים, וכשעושה צורת הפתח צריך לעשות שני קנים בגובה עשרה טפחים, וקנה על
גביהם אף הוא בגובה עשרה טפחים, ורק באופן זה יש להכשיר מבוי זה.
[לה]
אבל אם היה פתח המבוי
יותר מעשר אמות, לא תועיל קורה שיש בה חריטה וציור להתירו (כס"מ).
[לו]
השווה להלכה ט.
[לז]
נחלקו המפרשים, האם
מדובר שמניח את הקורה למטה על הקרקע, או למעלה תחת הקורה שהיא מעל עשרים אמה,
וביאר המ"מ שמדובר שמניח את הקורה למטה על הקרקע, וכך מסתבר שהוא ביאור
התלמוד הרי"ף והרמב"ם, וכמותו סגננו את ההלכה.
ולעומת זאת, מהר"י קאפח (הערה כד)
ביאר את ההלכה, שמניח קורה נוספת למעלה, תחת הקורה שהיא מעל עשרים אמה.
[לח]
בהלכה שלפנינו, יש מפרשים
הסבורים שלפי הרמב"ם החפירה שיחפור תהיה באורך ארבע אמות, אולם רוחבה אינו
צריך להיות באורך ארבע אמות, אלא ארבעה טפחים, ויש שכך תיקנו את הגירסה. שהרי
הרמב"ם לעיל בהלכה ז כתב, שאורך המבוי הוא ארבע אמות, ולא כתב שם שגם רוחבו
יהיה כך, משמע שרוחבו של המבוי יכול להיות פחות מארבע אמות. אולם המעיין יראה
שמקור דבריו של הרמב"ם הוא הרי"ף, וברי"ף נכתב בפירוש ארבע אמות על
ארבע אמות, וכן בכתבי יד תימן הגירסה ארבע אמות על ארבע אמות. וזה לשון הרי"ף
(עירובין א,א): "ואם היה גבהו [של המבוי] פחות מעשרה טפחים, חוקק [=חופר] בו ארבע
אמות על ארבע אמות, כדי להשלימו [=בעומק שיש בו להשלים] לעשרה טפחים, כאביי.
ואף על גב דפליג עליה רב יוסף דהוא רביה, ואמר חוקק בו ארבעה [טפחים] על ארבעה
[טפחים], כיון דסוגיין כאביי, דאמר משך מבוי בארבע אמות, הלכתא כותיה". וראה
בהמשך ההלכה, שביארנו שאם היה שטח מבוי זה הפחות מעשרה טפחים, אורכו ארבע אמות
ורוחבו פחות מארבע אמות, יחפור את כל שטחו ודי לו בכך. וכך כתב מהר"י קאפח
(הערה כה). ולעומת זאת, לפי השו"ע (שסג,כו), צריך לחפור ארבע אמות על פני כל
רוחב המבוי.
[לט]
הסברא שכתבנו, שגודל
החפירה יהיה ארבע אמות על ארבע אמות, כדי שבעזרתה ניצור מחיצות בגובה עשרה טפחים
למבוי, נזכרה בדברי המאירי עירובין (ה,א), וזה לשונו: "ואף על פי שלענין
מיעוט דיינו בהגבהת טפח [נזכר בהלכה לעיל בסמוך], שוויי דפנא שאני [=עשיית דופן
שונה מכך] שאין נעשה דופן מתחלה אלא במשך ארבע אמות".
[מ]
היוצא ממה שכתבנו, הצורך
שיהיה גודל החפירה ארבע על ארבע נאמר להקל ולא להחמיר, אולם גם מבוי שאין בו רוחב
ארבע אמות, די שיהיה אורכו ארבע אמות, כבר אפשר להתירו בלחי וקורה, וכפי שנתבאר
בהלכה ז, שם נאמר ששיעור אורך המבוי הוא ארבע אמות לכל הפחות, ומשתמע מההלכה שם
ששיעור רוחב המבוי יכול להיות אפילו פחות מכך.
[מא]
ואף שנאמר לעיל בהלכה ז,
שצריך שיהיה במבוי אורך ארבע אמות, ולכאורה במבוי שלפנינו יש רק ארבעה טפחים, מאחר
שהלוח ארבעה טפחים אינו עומד בפני עצמו, אלא אנו מודדים את המבוי מהלוח הרחב ארבעה
טפחים על פני כל אורכו, נמצא שיש לפנינו מבוי שיש בו אורך ארבע אמות.
[מב]
השווה לעיל (טז,טז). אולם
אם יעשה לפרצה צורת הפתח יכשיר את המבוי.
[מג]
אם נשארו בתוך המבוי
בליטות, בפרצה שנפרצה לחצר, והפרצה של המבוי לחצר לא היתה במלואה, אותם בליטות
ישמשו כלחי למבוי, בצד שבו מתחבר לחצר.
[מד]
ראה להלן בהלכה כב, שאם
היה הלחי נראה מבחוץ ולא מבפנים, כלומר שמבפנים הוא בקו ישר עם הדופן, והוא בולט
כלפי חוץ, הרי הוא נחשב לחי. ובהלכה שלפנינו, אין לומר שמחיצות החצר הנמשכות משני צדדי
הפרצה ייחשבו כלחי, מפני שכאשר עמוד בודד עומד סמוך לפתח כלפי חוץ, ניתן להחשיבו
כשייך לפתח המבוי, אולם כאשר יש מחיצות הנמשכות משני צדדי המבוי, הם אינן נראות
כשייכות לפתח המבוי, ולא ניתן להחשיבן כלחי של המבוי.
[מה]
ראה לעיל הלכה ג.
[מו]
מה שכתבנו שהחצר נחשבת
כרשות היחיד למרות שהרבים עוברים בה, השווה להלכה לג. ומה שכתבנו שהסיבה שהחצר
נחשבת כרשות היחיד מפני שהקיפוה למטרת דיורים, ראה לעיל (יז,ז; טז,ו; יד,א). ומה
שכתבנו שלא ייעדוה למעבר הרבים, ראה בהלכה ז שם נזכר החילוק שבין המבוי לחצר,
שהמבוי ייעדוהו כמעבר לרבים, מה שאין כן החצר, ומחמת כך היא נחשבת כרשות היחיד.
להלכה שלפנינו, יש להשוות את ההלכה לעיל
(טז,ז); בהלכה שלפנינו נאמר, נפרץ המבוי במלואו לחצר, ונפרצה חצר כנגדו, החצר
נשארת בהיתרה, ואין המחיצות שאין בהם יותר מעשר אמות, אוסרות את הטלטול בחצר,
והמבוי נהפך להיות מבוי מפולש; ובהלכה שם נאמר, נפרץ מקום שלא הוקף לדירה [=קרפף]
במלואו לחצר, ונפרצה חצר כנגדו, החצר נשארת בהיתרה, ואין המחיצות שאין בהם יותר
מעשר אמות, אוסרות את הטלטול בחצר, והמקום שלא הוקף לדירה, נשאר כפי דינו.
[מז]
ראה הלכה ג, שמבוי עקום
דינו כמפולש, וזהו דין המבואות בהלכה שלפנינו.
[מח]
בהלכה שלפנינו, לא נזכר
שיעשה משהו בעקמימות המבואות, וזה הוכחה למה שכתבנו בהלכה ג, שלדעת הרמב"ם
אין צריך לעשות כלום בעקמימות מבוי מפולש.
[מט]
על פי הרב צדוק.
[נ]
מה שהוספנו על לשון
הרמב"ם "או קורה", מקורו מהתוספתא, וכך כתב המ"מ בשם
הרשב"א.
[נא]
רק במבוי שאינו מפולש,
אפשר שיהיה בו רוחב שש עשרה אמה או יותר, ולא יהיה דינו כרשות הרבים, אבל מבוי
מפולש שיש בו שש עשרה אמה הרי הוא רשות הרבים, כמו שביארנו בהלכות א ג.
[נב]
ראה הלכות ז טז.
[נג]
כתב הרשב"א, שצריך
שיהיה בכל מבוי ומבוי משני אלו שהפס מפסיק ביניהם, בתים וחצרות פתוחים לתוכו, וכל
תנאי מבוי, שנתבארו לעיל הלכה ז (הובא במ"מ).
[נד]
מה שכתבנו שיעמיד בפתח
כל מבוי לחי או קורה, הוא על פי המ"מ.
[נה]
מה שכתבנו שיעמיד בפתח
המבוי לחי או קורה, הוא על פי המאירי, הובא ביד פשוטה.
[נו]
ודוקא לחי שיש לו
דין של מחיצה, והוא עושה את שטח המבוי כרשות היחיד, והזורק מרשות היחיד למבוי
שהוכשר על ידי לחי חייב, כמו שנתבאר בהלכה ט, צריך להקפיד שאנשי המבוי יסמכו עליו
קודם השבת שישמש כלחי. אבל קורה, שאינה עושה את שטח המבוי כרשות היחיד, אלא
הזורק מרשות הרבים למבוי שהכשירו בקורה פטור, כמו שנתבאר בהלכה ט, אינו צריך
להקפיד שאנשי המבוי יסמכו עליה קודם השבת שתשמש כקורה, ואף אם יצאה מעצמה כשירה
לשמש כקורה. ולפיכך לא נזכר תנאי זה בקורה, לא בדברי התלמוד ולא בדברי
הרמב"ם. וכך משמע משגרת לשון הלכה כד, "קורה היוצאת מכותל זה..., וכן
שתי קורות אחת יוצאה מכותל זה ואחת יוצאה מכותל זה...". משמע שהקורה יוצאת
מהכותל מעצמה, כדרכם של בנאים בימי קדם להניח קורות יוצאות בקצה הכתלים. ואין לומר
שאם יצאה מעצמה וכגון שנתנוה בין כותל לכותל לחזק את הכתלים שלא יפלו, אין היכר
שנעשתה להתיר את המבוי, שמאחר שבפועל יש קורה מעל פתח המבוי, דבר זה מהווה היכר
ששטח המבוי מובדל משטח רשות הרבים שחוצה לו. וכך היא שיטת מהר"י קאפח (הערה
לה).
ולעומת זאת, כתב המ"מ בשם
הרשב"א [וכן הוא במאירי עירובין טו,א, והרא"ש, ועוד]: "ויראה לי
שהקורה העומדת מאליה כאותן שנותנין קורה מכותל לכותל לחזק את הכותלים אינה קורה
שהקורה משום היכר ואין כאן היכר". והעיר מהר"י קאפח על דבריו: "וטענת
אין כאן הכר תמוהה, כי מה הבדל לרואה בין חצי קורה יוצאה מאליה מכותל זה וחצי קורה
יוצאה מאליה מכותל שכנגדו, לשני חצי קורות שתקעום לשם כך לפני עשר שנים, הלא למביט
עתה זו וזו אחת היא ולא יראה בהם שום הבדל".
[נז]
נתבאר בהלכה ט.
[נח]
וכגון שהמחצלת כבידה
ואינה זזה ברוח מצויה (לעיל טז,טז).
[נט]
ראה הלכה יג, שם נתבאר
שצריך שתהיה הקורה חזקה מספיק, שיוכל להניח עליה אריח.
[ס]
בלשון התלמוד סוכה
(כב,א) זה נקרא "חבוט רמי", כלומר השפל והשלך את הקורה העליונה
למטה, או להיפך.
[סא]
הרמב"ם לא הזכיר, את
מה שנזכר בתלמוד סוכה (כב,ב), שצריך שלא יהיה המרחק מלמטה למעלה, בין הקורה שלמטה
לקורה שלמעלה, שלושה טפחים, מפני שהכשר מבוי הוא מחכמים, ויש להקל בו, ובמסכת
עירובין לא נזכר תנאי זה (מהר"ח כסאר).
[סב]
ראה הלכה יג, שם נתבאר
שצריך שתהיה הקורה ראויה, שיוכל להניח עליה אריח.
[סג]
ראה בסוף ההלכה, שכאשר
העיקום מגיע למקום הפוסל את הקורה, כגון מחוץ למבוי, או למעלה מעשרים אמה,
או למטה מעשרה טפחים, רואים את העיקום כאילו אינו, ומודדים בין שני קצות הקורה
שישארו, שאין ביניהם שלושה טפחים. אולם כאן בתחילת ההלכה היה העיקום בתוך המבוי במקום
הכשר לקורה, ולפיכך אינו צריך לראות את העיקום כאילו ניטל, ולמדוד בין שני קצות
הקורה שישארו, לוודא שאין ביניהם שלושה טפחים.
[סד]
העיר המ"מ, שאם יש
בהיקף רוחב שלושה טפחים, יש בקוטר רוחב פחות מטפח, שהרי כדי לקבל רוחב קוטר של
טפח, צריך שיהיה ההיקף שלושה טפחים ושביעית. וכתב הרמב"ם בפה"מ עירובין
(א,ה), שלא דייקו חכמים בשיעור פעוט זה. וביאר מהר"ח כסאר, שלמרות שאין אנו
אומרים לא דייקו במקרים שיש בהם להקל, כאן מחמת שהשיעור פעוט ביותר אנו אומרים לא
דייקו גם להקל.
[סה]
יתבאר בהלכה ל, שרק באופן
זה התירו חכמים.
[סו]
המקום אינו נחשב כרשות
היחיד לכל דבר, אלא רק לאסור הוצאה או הכנסה או זריקה, מבין הלוחות לרשות הרבים או
לכרמלית, כמו שיתבאר בהלכה לג (מהר"ח כסאר בהלכה שלפנינו), אבל אסור לטלטל
בין הלוחות, אלא אם משקה את בהמת עולי הרגלים בארץ ישראל (הרב צדוק בהלכה לג).
[סז]
ראה בהלכה ז, שם נאמר
שכדי להתיר את החצר, יעשה ברוח הרביעית לוח הרחב ארבעה טפחים. והטעם שבהלכה
שלפנינו צריך שיהיה כל לוח ברוחב ששה טפחים, מפני שהפרוץ מרובה, ולפיכך בפינות
צריך לעשות לוחות בשיעור ניכר, שמחמתו נגדיר את הלוחות כמחיצות.
[סח]
שיעור אמה הוא חצי מטר,
50 ס"מ. אם נכפיל 13 אמה בחצי מטר, נקבל 6 מטר וחצי, ואם נשער שליש אמה נקבל
16 ס"מ, ועוד 6 מ"מ ושישית.
[סט]
רוחב כל פרה הוא 2/3 1
אמה, כפול 8, נקבל 1/3 13 אמה. ובגלל שמשערים בצמד בקר נכנס וצמד בקר יוצא, יש
לשער את האמות ברווח, ולהוסיף על שיעור זה קצת (פה"מ עירובין ב,א), ולפיכך
בחישוב של ימינו, השיעור המדויק הוא 6 מטר ו-66.66 ס"מ, ואם נוסיף על כך עוד
קצת, יהיה השיעור 6 מטר ו-67 ס"מ, או קצת יותר.
[ע]
אין כוונת ההלכה לחייב
שיהיה בזווית ערמת עפר באורך ארבע אמות, אלא שתהיה תלילות הערימה באופן כזה, שאם
היה בה אורך ארבע יהיה בה גובה עשרה טפחים.
[עא]
ביאר מהר"ח כסאר,
שגם אם היה הסלע או האילן או התל או חבילת הקנים, עגולים, וצריך לעשות שתי פעולות
כדי להשיג שני לחות בזווית, א-לרבעם, ב- לחקוק בהם שני לוחות כדוגמת האות ר', הרי
אנו מחשיבים כאילו עשו להם כך. שהרי לא כתב הרמב"ם שהיתה אבן מרובעת.
[עב]
הוספנו את השיעור שתי
אמות, על פי התלמוד עירובין (יט,א).
[עג]
ראה לעיל (טו,א).
[עד]
כתב המ"מ בשם
הירושלמי, שהלוחות שמוסיף יהיה רוחבן כל שהוא. וכך היא שיטת הר"ן הרשב"א
הריטב"א ובחידושי המאירי. ראוי להעיר שירושלמי זה אינו לפנינו, וכבר העיר על
כך במראה הפנים על הירושלמי עירובין (ב,א ד"ה עושין פסין). ולעומת זאת, לפי
רש"י במשנה עירובין (יז,ב ד"ה פשוטין), והמאירי בבית הבחירה עירובין
(יז,ב), צריך שיהיה רוחב הלוחות שמוסיף שישה טפחים, כמו הלוחות שמעמיד בזוויות.
[עה]
ביארנו את ההלכה על פי
פה"מ עירובין (ב,ד).
[עו]
מה שכתבנו, שההיתר למלא
מהבאר על סמך הלוחות, בשעת הדחק, הוא רק בארץ ישראל, הוא ממהר"ח כסאר, שהרי
גם השקאת הבהמה, הדבר הותר רק בארץ ישראל.
לסיכום: כדי להתיר למלא מים מהבאר על סמך
הלוחות שבזוויות, צריך שיתקיימו התנאים הבאים. א- הבאר בארץ ישראל. ב- המים שבבאר
נובעים מהאדמה. ג- הבאר שייכת לרבים. ד- ישקה מהמים בהמות עולי רגלים. ה- אם הוא
שעת הדחק, התירו גם לאדם לדלות ממנה מים, וכפי שביארנו דבר זה הוא בארץ ישראל.
[עז]
ביארנו על פי פה"מ
עירובין (ב,ד).
[עח]
מה שנזכר בהלכה עד כאן
הוא פשוט, (וכבר נזכר לעיל בהלכה כט), ונזכר משום המשך ההלכה, שבאה ללמדנו את דין
האיבוס.
[עט]
רק כשיש אבוס בתוך בין הלוחות,
חששנו שמא מחמתו יוציא את הדלי לרשות הרבים.
[פ]
פה"מ טהרות (ו,ה),
וכך כתב מהר"י קאפח (פרק יד הערה ט).
[פא]
בתחילת ההלכה נזכר שהעמיד
לוחות ברשות הרבים, וכאן נזכר שהעמיד לוחות בבקעה שהיא כרמלית. והשמיעתנו ההלכה,
שדין כרמלית שווה לדין רשות הרבים, ואין אנו אומרים בכרמלית, מצא מין את מינו (ראה
הלכה יא), ונחשיב את מקום זה ככרמלית ולא כרשות היחיד (אורה ושמחה).
[פב]
בין בכרמלית ובין ברשות
הרבים, אף אם לא היתה באר בין הלוחות, המקום נחשב כרשות היחיד, וכפי שמוכח מסוף
ההלכה, וכפי שנבאר בהערה פה.
[פג]
סיכום ההלכה בנוסח אחר:
המקיף שטח, ברשות הרבים או בכרמלית, על ידי לוחות שהעמיד בארבע זוויותיו, הרי הפך
מקום זה לרשות היחיד, לאסור זריקה ממקום זה לרשות הרבים או לכרמלית, או להיפך. בין
אם היתה בין הלוחות באר, ובין אם לא היתה שם באר. וטעם הדבר, מפני שהלוחות העומדים
בכל זווית וזווית [=בכל פינה מארבע הפינות], יוצרים מחיצה גמורה, שיש בה גובה עשרה
טפחים, והם מקיפים שטח שיש בו יותר מארבעה טפחים על ארבעה טפחים, והריבוע שנוצר
באמצע, ניכר ונראה כמקום המובדל מרשות הרבים שסביבותיו, ולפיכך, מהתורה, נעשה כל
השטח שביניהם כרשות היחיד. ולגבי טלטול בבין הלוחות, יתבאר בהלכה הבאה.
[פד]
ראה הלכה יח.
[פה]
לשון הרמב"ם:
"ואפילו היו רבים בוקעין ועוברין בין הפסין – לא בטלו המחיצות, והרי הן כחצר
שהרבים בוקעין בה; והזורק לתוכן, חייב. ומותר להשקות הבהמה ביניהן, אם היה שם ביניהן
באר". סוף ההלכה עוסקת ברשות הרבים, והשמיעתנו שאין הרבים העוברים מבטלים את
המחיצות. ומהמשפט "אם היה שם ביניהן באר" משמע, שכדי להחשיב את המקום
לרשות היחיד אין צורך שתהיה שם באר, אולם אם היתה שם באר, הרי מותר להשקות ממנה
לבהמתו.
[פו]
הטעם שבין הלוחות נחשב
כרשות הרבים לגבי טלטול לצורך האדם, מפני שבמחיצות שנוצרו מהלוחות, הפרוץ מרובה על
העומד, וכל מחיצה שהפרוץ מרובה על העומד, מדברי חכמים אינה מחיצה. אמנם הקלו חכמים
כדי להשקות את בהמות עולי הרגלים והעמידו את הדבר על דין תורה, ומחמת כך כל זמן
שיש באר עם מים בין הלוחות מותר לטלטל שם, אולם כל זמן שאין שם באר עם מים, מאחר
שאין מקום זה מוקף במחיצות ראויות, אסור לטלטל בו.
[פז]
נתבאר בהלכות עירובין
(א,א-ב).
[פח]
אין לדמות את ההלכה
שלפנינו, להלכה לעיל (טז,יג), שם נאמר, שלושה ששבתו בבקעה, קניין השביתה בכניסת
שבת הוא הקובע את הגדרתם, ואם קנו שביתה כשיירה, מותרים
לטלטל ככל צורכם, ולא רק בבית סאתיים כיחידים; מפני שכאשר רוצה לקנות שביתה להתיר
לטלטל יותר מבית סאתיים, צריך לקנות זאת בכניסת שבת, מה שאין כן כשרוצה לטלטל בשבת
מחמת המחיצה, צריך שתהיה המחיצה קיימת במציאות במשך כל השבת.
[פט]
כתב הרמב"ם
בפה"מ עירובין (ט,ג): "ואל תחשוב שדבר זה [=מה שאמרנו שאם ניטלה קורתו
או לחייו או צורת הפתח שלו, אסור לטלטל בו] סותר את הכלל שקדם שאמרנו הותרה למקצת
שבת הותרה לכל השבת כולה, לפי שזה אינו אלא בדין הערוב, כלומר אם אירע אחרי כניסת
השבת דבר שאוסר להשתמש באותו המקום מפני שאי אפשר לעשות שם ערוב, כיון שהיו מותרין
מערב שבת הרי הם מותרין כל השבת כולה. והמדובר כאן הוא אם נפלו המחיצות ונאסר
השמוש מחמת העדר המחיצות לא מחמת סלוק הערוב".
[צ]
מזוזה (ו,ג); פה"מ
מעשרות (ג,ו).
[צא]
פה"מ טהרות (ו,ה),
וכך כתב מהר"י קאפח (פרק יד הערה ט).
[צב]
גם אם הרוח הרביעית היתה
פתוחה לרשות הרבים, כך הדין.
[צג]
ראה הלכה ב.
[צד]
ראה הלכה ט.
[צה]
עד עשר אמות, ועד בכלל,
נחשב כפתח, כמו שנתבאר לעיל (טז,טז).
[צו]
הרמב"ם בפה"מ
עירובין (ט,ג) ביאר, שכאן ההלכה עוסקת גם אם היו קורות גג הבית מגיעות עד הפרצה,
וקצה אורכן הסתיים בדיוק באלכסון הפרצה, אולם מאחר שאין קורה אחת הנתונה לכל אורך
הפרצה, מקצה כותל אחד לקצה הכותל השני, אין אנו אומרים פי תקרה יורד וסותם. וכך
פירש מרכבת המשנה חלמא על פי פה"מ.
והמ"מ בפירוש השני ביאר, שכאן ההלכה
עוסקת, שהפרצה שהיתה בכתלים בזווית [=בפינה], היתה גם בתקרה, ונשמטה בפינה חתיכה
מרובעת של תקרה, והפינה של הבית או החצר נשארו ללא תקרה, ולפיכך אין אומרים על
התקרה שנותרה שהיא משמשת כקורה, וכצורת הפתח, מפני שהיא אינה הולכת בקו ישר מקצה
הכותל שנפרץ, לקצה הכותל השני שנפרץ.
[צז]
הרמב"ם בפה"מ
עירובין (ט,ג) ביאר, שכאן ההלכה עוסקת שקורות גג הבית נתונות לכיוון הפרצה, כך
שהקורה האחרונה של גג הבית נתונה לכל אורך הפרצה, מקצה כותל אחד לקצה הכותל השני,
ולפיכך אנו אומרים פי תקרה יורד וסותם. וכך פירש מרכבת המשנה חלמא על פי
פה"מ.
והמ"מ בפירוש השני ביאר, שכאן ההלכה
עוסקת שהתקרה שנשמטה בפינה, היתה בצורת משולש ולא מרובע, כך שהתקרה שנשארה יוצרת
קורה המונחת בדיוק על קצה הכתלים שנשארו, מקצה הכותל לקצה הכותל השני, הרי התקרה
משמשת כקורה וכצורת הפתח. ואין צריך להניח קורה המיועדת לשם כך, אלא די שהתקרה
שנשארה מכוונת כנגד הפרצה, וזהו שכתב הרמב"ם "ואם הייתה שם קורה מלמעלה
על אורך הפרצה", ולא כתב ואם הניח שם קורה, אלא התקרה שנשארה היא משמשת
כקורה.
מקור פסקו של הרמב"ם עירובין
(צד,א-ב). וזה לשון הרי"ף (עירובין לא,א בדפיו) בסכמו את הפסק היוצא מהסוגיה
שם: "מתני': חצר שנפרצה משתי רוחותיה, וכן בית שנפרץ משתי רוחותיו, [=הפרצה
היתה בשני הכתלים הסמוכים לזווית, קצת מכותל זה וקצת מכותל זה]... מותרין לאותה
שבת ואסורין לעתיד לבא. ר' יוסי אומר אם מותרין לאותה שבת מותרין לעתיד לבא, ואם
אסורין לעתיד לבא אסורין לאותה שבת [=כוונת רבי יוסי שאסור לטלטל באותה חצר או
באותו בית, שנפרצו].
גמ': במאי עסקינן אילימא בעשר [=שהיה
בפרצה רוחב עשר אמות] מאי שנא מרוח אחת דשרי דאמרינן פיתחא הוא מב' רוחותיו נמי
לימא פיתחא הוא! ואלא ביתר מעשר [=שהיה בפרצה רוחב יותר מעשר אמות] אי הכי אפי'
מרוח אחת נמי [פרצה הרחבה מעשר אמות אוסרת בטלטול גם אם היא רק ברוח אחת]! אמר רב
לעולם בעשר [דף צ"ד ע"ב] וכגון שנפרץ בקרן זוית דפיתחא בקרן זוית לא
עבדי אינשי. וכן בית שנפרץ: מאי שנא מרוח אחת דאמרינן פי תקרה יורד וסותם משתי
רוחות נמי נימא פי תקרה יורד וסותם! אוקמה רב כגון שנפרץ בקרן זוית וקירויו
באלכסון דליכא למימר פי תקרה יורד וסותם".
הרמב"ם מפרש וקירויו באלכסון, שהיו
קורות גג הבית מגיעות עד הפרצה, וקצה אורכם הסתיים בדיוק באלכסון הפרצה, אולם מאחר
שאין קורה אחת הנתונה לכל אורך הפרצה, מקצה הכותל בדופן אחת לקצה הכותל בדופן
השנייה, אין אנו אומרים פי תקרה יורד וסותם, וזאת הכוונה שהם נתונות באלכסון, משום
שכלפי רוחב הפרצה הם נחשבות כנתונות באלכסון. ואם היו קורות גג הבית נתונות לכיוון
הפרצה, כך שהקורה האחרונה של גג הבית נתונה לכל אורך הפרצה, מקצה הכותל בדופן אחת
לקצה הכותל בדופן השנייה, אנו אומרים פי תקרה יורד וסותם, ושם קורות הבית אינם
נתונות באלכסון, אלא אורכם נתון לאורך הפרצה.
[צח]
יש להבחין בין ההלכה
שלפנינו, להלכה לעיל (טז,כ), מפני ששם עשה את צורת הפתח על ידי קנה, וכשעושה את
צורת הפתח על ידי קנה, אין לעשות זאת סמוך לפינה, ואילו בהלכה שלפנינו עשה את צורת
הפתח על ידי קורה, וכשעושה את צורת הפתח על ידי קורה אנו אומרים פי תקרה יורד
וסותם, ומותר לעשות זאת בזווית, וכל שכן שמותר לעשות זאת סמוך לפינה.
[צט]
כתב הרשב"א (הובא
במ"מ): ושיעור יתרון השוחק על העצב, יראה לי שהוא חצי אצבע לכל אמה.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה