הלכות שבת פרק טו מבואר - פרטי רשויות סמוכות

פרק טו – פרטי רשויות סמוכות

טלטול ברשות אחרת

א.         עומד אדם ברשות הרבים, ומטלטל ברשות היחיד כולה. ועומד ברשות היחיד, ומטלטל ברשות הרבים: ובלבד שלא יוציא חוץ לארבע אמות; ואם הוציא – פטור, מפני שהוא ברשות אחרת. וכן עומד אדם ברשות היחיד, ופותח ברשות הרבים; ברשות הרבים, ופותח ברשות היחיד. בהמה שהייתה בחוץ, וראשה בפנים – אובסין אותה; ובגמל – עד שיהיה ראשו ורובו בפנים, הואיל וצווארו ארוך.

מותר לאדם העומד ברשות הרבים, להכניס את ידו לרשות היחיד, ולטלטל בכל שטח רשות היחיד, כלומר להעביר את החפץ ממקום למקום ברשות היחיד, ואין חוששים שמא יוציא את החפץ לרשות הרבים. וכן מותר לאדם העומד ברשות היחיד, להכניס את ידו לרשות הרבים, ולטלטל ברשות הרבים, כלומר להעביר את החפץ ממקום למקום ברשות הרבים, ואין חוששים שמא יכניס את החפץ לרשות היחיד. ובתנאי שלא יעביר את החפץ יותר מארבע אמות ברשות הרבים; ואם העביר את החפץ ברשות הרבים יותר מארבע אמות – פטור, מפני שהיד שבה העביר את החפץ נמצאת שם ללא גופו, ומעשה ידו ללא גופו אינו נחשב מעשה גמור[1].  

וכן מותר לאדם העומד ברשות היחיד, לפתוח את הדלת הנמצאת ברשות הרבים, בעזרת מפתח הנמצא אף הוא ברשות הרבים, ואין חוששים שמא יכניס את המפתח לרשות היחיד; וכן מותר לאדם העומד ברשות הרבים, לפתוח את הדלת הנמצאת ברשות היחיד, בעזרת מפתח הנמצא אף הוא ברשות היחיד, ואין חוששים שמא יוציא את המפתח לרשות הרבים.  

בהמה שהייתה עומדת בחוץ ברשות הרבים, וראשה בפנים ברשות היחיד – מותר לתת מאכל לתוך פיה[2], ואין חוששים שמא האדם יגרר אחר הבהמה ויוציא את המאכל לרשות הרבים; ובגמל – רק כאשר ראשו ורובו בפנים ברשות היחיד, מותר לתת מאכל לתוך פיו, שמאחר שצווארו ארוך, ודרכו להזיזו מצד לצד, אנו חוששים שמא יוציא הגמל את צווארו לרשות הרבים, ויגרר האדם אחריו לרשות הרבים, ויתן את האוכל לפיו ברשות הרבים, ונמצא שעקר מרשות היחיד והניח ברשות הרבים[3].  

ב.         לא יעמוד אדם ברשות היחיד, וישתה ברשות הרבים; ברשות הרבים, וישתה ברשות היחיד: אלא אם כן הכניס ראשו ורובו, למקום שהוא שותה. במה דברים אמורים, בשהיה שותה בכלים נאים שהוא צריך להן – גזירה, שמא יוציאם; אבל אם היו כלים שאינן נאים, שאינו צריך להן, או שהיה הבור בכרמלית, אף על פי שהכלים נאים – מכניס ראשו בלבד ושותה במקומו, ואף על פי שלא הכניס ראשו ורובו.

אדם העומד ברשות היחיד, והכניס את ראשו בלבד לרשות הרבים, אסור לו לשתות מכלי הנמצא שם; וכן אדם העומד ברשות הרבים, והכניס את ראשו בלבד לרשות היחיד, אסור לו לשתות מכלי הנמצא שם – מפני שגזרו חכמים שמא מחמת טרדתו בשתייה, ישכח ויוציא את הכלים הנאים שבהם שותה, מהרשות שבה נמצאים ויביאם לרשות שבה עומד. לפיכך אם הכניס את ראשו ורובו, למקום שבו נמצא הכלי שבו שותה, מותר, מפני שהוא נמצא באותה רשות יחד עם הכלי. האיסור שהזכרנו הוא, כשהיה שותה בכלים נאים, שהוא רוצה להשתמש בהם שוב, שאז יש לחשוש שמא יוציאם ויביאם לרשות שבה עומד; אבל אם היו כלים שאינם נאים, שאינו רוצה להשתמש בהם שוב, או שהיה הבור בכרמלית[4], אף על פי ששותה בו בכלים נאים – מותר להכניס ראשו בלבד ולשתות, אף על פי שהוא עומד ברשות השנייה, ולא הכניס ראשו ורובו. וטעם ההיתר, אם שותה בכלים שאינם נאים, אין לחשוש שיוציאם לרשות שנייה; ואם הבור בכרמלית, מאחר שאיסור ההוצאה מהכרמלית הוא מדברי חכמים, אין גוזרים גזירה לגזירה, ואין אוסרים על שתייה בכרמלית גזירה שמא יבוא להוציא מהכרמלית לרשות שנייה.

ג.          עומד אדם ברשות הרבים, וקולט מן האוויר מן המים המקלחין מן הצינור או מן הכותל, ושותה: ובלבד שלא ייגע בצינור או בכותל, ויקלוט מעל גבן. ואם נגע – אם היה מקום שנגע בו למעלה מעשרה, בפחות משלושה סמוך לגג – הרי זה אסור, שנמצא כעוקר מעל הגג שהוא רשות היחיד; וכן אם היה בצינור ארבעה על ארבעה, בין שהיה הצינור בתוך עשרה בין שהיה למעלה מעשרה, וקלט ממנו מים – הרי זה אסור. ולמה אינו חייב – מפני שלא נחו המים, אלא הרי הן נזחלין והולכין.

גג שהיו המים המתאספים בו, זורמים ממנו לרשות הרבים, בעזרת צינור התקוע בקצהו, או שהיו זורמים ממנו ישירות דרך אחת מפינותיו, מותר לאדם העומד ברשות הרבים, לקלוט [=לקבל] את המים הקולחים [=זורמים] מהצינור או מהכותל, בעזרת כלי או בידו, כל עוד הם נמצאים באוויר, ולשתות; מפני שאם היו המים באוויר רשות הרבים מעל עשרה טפחים, הם במקום פטור, ומותר להוציא ממקום פטור לרשות הרבים ששם עומד; ואם היו המים בתוך עשרה טפחים, הרי הם עם האדם ברשות הרבים, ומותר לו לקחתם: ובתנאי שלא ייגע בצינור או בכותל, כלומר שלא יצמיד את ידו [או את הכלי] לצינור או לכותל, בשעה שהוא קולט מהם את המים, מפני שבאופן זה, ייתכן שייחשב כמוציא את המים מרשות היחיד לרשות הרבים. שהרי אם הצמיד את ידו לצינור או לכותל במיקום שהוא למעלה מעשרה טפחים מהארץ, והוא סמוך לגג במרחק של פחות משלושה טפחים – הרי הוא נחשב כעוקר מעל הגג שהוא רשות היחיד, ואסור[5]; וכן אם הצמיד את ידו לצינור, שהוא רחוק מהגג שלושה טפחים, ויש לו דין של רשות בפני עצמה, והיה הצינור רחב ארבעה טפחים על ארבעה טפחים[6], בין שהיה הצינור בתוך עשרה מהארץ שהוא כרמלית, ובין שהיה למעלה מעשרה מהארץ שהוא רשות היחיד[7], והצמיד את ידו וקלט ממנו מים – הרי זה אסור, שנמצא שהוציא מכרמלית לרשות הרבים, או מרשות היחיד לרשות הרבים. והסיבה, שבכל המקרים שנזכרו בהלכה, כשקלט מים על ידי שהצמיד את ידו לכותל או לצינור, שאינו חייב, מפני שלא נחו המים, אלא הרי הם זורמים והולכים[8].

למעלה מעשרה טפחים

ד.         זיז שלפני החלון יוצא באוויר שעל רשות הרבים – אם היה למעלה מעשרה טפחים – מותר להשתמש עליו, שאין רשות הרבים תופסת אלא עד עשרה טפחים; לפיכך מותר להשתמש בכל הכותל, עד עשרה טפחים התחתונים.

זיז שלפני החלון [=בליטה היוצאת מן הכותל, עשויה מעץ או אבן או ברזל[9], בלשוננו אדן החלון] שהיה יוצא באוויר שעל רשות הרבים – אם היה למעלה מעשרה טפחים – מותר לבני הבית[10] שהם ברשות היחיד להשתמש עליו, מפני שאין רשות הרבים תופסת אלא עד עשרה טפחים[11], וזיז זה, אם יש בו ארבעה טפחים על ארבעה טפחים הוא רשות היחיד, ואם אין בו ארבעה טפחים הוא מקום פטור, כך שבכל אופן מותרים בני הבית להשתמש עליו; נמצא, שבני הבית מותרים להשתמש בכל הכותל, עד עשרה טפחים התחתונים.

ה.         במה דברים אמורים, בשהיה זיז אחד יוצא באוויר; אבל אם היו יוצאים בכותל שני זיזין, זה למטה מזה – אף על פי ששניהם למעלה מעשרה – אם יש בזיז העליון שלפני החלון רוחב ארבעה על ארבעה, אסור להשתמש עליו: מפני שהוא רשות בפני עצמו, והזיז שתחתיו רשות אחרת; ואסרו זה על זה, שאין שתי רשיות משתמשות ברשות אחת.

מה שאמרנו בהלכה הקודמת, זה כשהיה רק זיז אחד יוצא באוויר, שהוא בטל כלפי הבית; אבל אם היו יוצאים מהכותל שני זיזין, זה למטה מזה – אף על פי ששניהם למעלה מעשרה טפחים ואינם נחשבים כרשות הרבים – אם יש בזיז העליון שלפני החלון רוחב ארבעה על ארבעה, אסור לבני הבית להשתמש עליו: מפני שרוחבו גורם לו שייחשב כרשות בפני עצמה, והזיז שתחתיו אף שאין בו רוחב אבעה טפחים נחשב כרשות אחרת, ומאחר שהן שתי רשויות נפרדות אינן בטלות כלפי הבית; ומחמת כך בני הבית אסורים להשתמש בשניהם, מפני שכאשר יש רשות היחיד המחולקת לכמה רשויות, אסורים בני רשויות אלו להשתמש זה ברשותו של חברו עד שיערבו עירובי חצרות, ולפנינו בזיזין אין ערובי חצרות, ולפיכך אסורים בני הבית להשתמש בזיזין[12].

ו.          אין בעליון ארבעה, ואין בתחתון ארבעה – משתמש בשניהן; וכן בכל הכותל, עד עשרה טפחים התחתונים. היה בתחתון ארבעה, והעליון אין בו ארבעה – אינו משתמש בעליון, אלא כנגד חלונו בלבד; אבל בשאר הזיז שבשני צדדי החלון, אסור להשתמש, מפני זה שתחתיו, שחלק רשות לעצמו.

לפיכך אם לא היה בזיז העליון רוחב ארבעה טפחים על ארבעה טפחים, וכן בזיז התחתון אין רוחב ארבעה – מותר לבני הבית להשתמש בשניהם, מפני שהם בטלים כלפי הבית; וכן מותרים להשתמש בכל הכותל, עד עשרה טפחים התחתונים. היה בזיז התחתון רוחב ארבעה, ובזיז העליון אין רוחב ארבעה – מחמת קוטנו של הזיז העליון אנו אומרים שכל מה שכנגד הבית הרי הוא בטל כלפי הבית, ולפיכך מותרים להשתמש בזיז העליון כנגד החלון בלבד; אבל שאר הזיז שבשני צדדי החלון, אינו בטל כלפי הבית, ולפיכך אסור לבני הבית להשתמש בו, מפני הזיז שתחתיו, שחלק רשות לעצמו, שהרי יש לפנינו שני זיזין שלא עשו עירובי חצרות ביניהם[13].

ז.          כל זיז היוצא על אוויר רשות הרבים שמותר להשתמש עליו – כשהוא משתמש בו, אין נותנין עליו ואין נוטלין ממנו אלא כלי חרס וזכוכית וכיוצא בהן, שאם ייפלו לרשות הרבים, יישברו; אבל שאר כלים ואוכלין, אסור – שמא ייפלו לרשות הרבים, ויביאם.

כל זיז היוצא על אוויר רשות הרבים שמותר לבני הבית להשתמש עליו[14] – כשהם משתמשים בו, אין נותנים עליו ואין נוטלים ממנו אלא כלי חרס וזכוכית וכיוצא בהם, שאם ייפלו לרשות הרבים, יישברו; אבל שאר כלים ומאכלים, אסור – שמא ייפלו לרשות הרבים, ויביאם.

ח.         שני בתים בשני צידי רשות הרבים, זורק מזו לזו למעלה מעשרה – והוא שיהיו שניהם שלו, או שיהיה ביניהם עירוב; ואפילו בגדים וכלי מתכות, מותר לזרוק. ואם היו זה למעלה מזה, ולא היו בשווה – אסור לזרוק בגד וכיוצא בו, שמא ייפול ויביאנו; אבל כלי חרס וכיוצא בהן, זורק.

שני בתים בשני צידי רשות הרבים, מותר לזרוק מגג בית לגג הבית השני, אם החפץ העובר ברשות הרבים, עובר שם למעלה מעשרה טפחים, שהוא מקום פטור, שהרי מותר להוציא מרשות היחיד לרשות היחיד דרך מקום פטור, כמו שביארנו[15]. ובתנאי שיהיו שני הבתים שלו; ואם היו של שני בני אדם, בתנאי שיעשו ביניהם עירוב[16]. ואפילו בגדים וכלי מתכות, מותר לזרוק מבית לבית, ואין חוששים שיפלו ברשות הרבים, שמאחר והבתים באותו גובה אין לחשוש לכך. ואם היו הבתים זה למעלה מזה, ולא היו באותו גובה – אסור לזרוק בגד וכיוצא בו מבית לבית, שמא ייפול לרשות הרבים, ויביאנו בידו לבית, שהוא רשות היחיד[17]; אבל כלי חרס וכיוצא בהם, מותר לזרוק מבית לבית, אף שאין הבתים באותו גובה, שאם יפול לרשות הרבים יישבר.

ט.         בור ברשות הרבים, וחלון על גביו – הבור וחוליתו מצטרפים לעשרה, וממלאין ממנו בשבת. במה דברים אמורים, בשהיה סמוך לכותל בתוך ארבעה טפחים, שאין אדם יכול לעבור שם. אבל אם היה מופלג – אין ממלאין ממנו, אלא אם כן הייתה חוליתו גבוהה עשרה: שנמצא הדלי – כשייצא מן החוליה, ייצא למקום פטור.

בור ברשות הרבים שיש בתוכו מים, שהיה חלון של בית פתוח כלפיו [=לכיוונו] – אם יש בעומק הבור עם חוליתו [=המבנה שסביב שפת הבור] גובה עשרה טפחים, הרי הם מצטרפים לעשרה, להחשיב את הבור כרשות היחיד, ומותר למלא ממנו מים בשבת דרך החלון שמעליו, מפני שהוא מוציא מרשות היחיד לרשות היחיד. מה שאמרנו, זה כשהיה הבור צמוד לבית, ולא היה בין כותל הבור לכותל הבית מרווח של ארבעה טפחים, שאז מקום זה נחשב כמקום פטור, שהרי אין אדם יכול לעבור שם, וכשהדלי היוצא מהבור עובר שם, הרי הוא עובר מרשות היחיד לרשות היחיד דרך מקום פטור, שהדבר מותר[18]. אולם אם היה הבור רחוק מכותל הבית ארבעה טפחים או יותר – אסור למלא מבור זה, אלא אם כן הייתה חוליתו גבוהה מקרקע רשות הרבים עשרה טפחים: שאז כשייצא הדלי מהבור וחוליתו, ייצא הדלי למקום פטור, ומותר להוציא מרשות היחיד לרשות היחיד דרך מקום פטור.

י.          אשפה ברשות הרבים גבוהה עשרה, וחלון על גבה – שופכין לה מים בשבת. במה דברים אמורים, באשפה של רבים, שאין דרכה להתפנות; אבל של יחיד, אין שופכין עליה – שמא תתפנה, ונמצאו שופכין כדרכן ברשות הרבים.

אשפה [=ערמת פסולת] הנמצאת ברשות הרבים שהיתה גבוהה עשרה טפחים, והיה חלון של בית פתוח כלפיה [=לכיוונה] – מותר לשפוך אליה מים בשבת, מפני שהוא מוציא מרשות היחיד לרשות היחיד דרך מקום פטור, שהרי המים מגיעים אליה מעל עשרה טפחים ברשות הרבים, שהוא מקום פטור. במה דברים אמורים, באשפה של רבים, שאין הדרך לפנותה ולסלקה לגמרי מהמקום שבו נמצאת, ותמיד יהיה בה גובה עשרה טפחים; אבל אשפה של יחיד שהיתה סמוכה לחלון ביתו, אסור לשפוך אליה מים בשבת – שמא יחליט בעליה לפנותה לגמרי ממקומה, שהרי יכול לסלקה בכל עת שיחפוץ; ואם תתפנה האשפה ללא ידיעתו, וימשיך לשפוך אליה מים בשבת כדרכו, נמצא שופך מים מרשות היחיד לרשות הרבים.

אמת המים

יא.        אמת המים שהיא עוברת בחצר – אם יש בגובהה עשרה טפחים, וברוחבה ארבעה או יתר על כן עד עשר אמות – אין ממלאין ממנה בשבת, אלא אם כן עשו לה מחיצה, גבוהה עשרה טפחים, בכניסה וביציאה; ואם אין בגובהה עשרה, או שאין ברוחבה ארבעה – ממלאין ממנה, בלא מחיצה.

תעלת מים[19] המעבירה מים ממקום למקום, שהיתה עוברת בחצר, ונכנסת מצד אחד ויוצאת מהצד השני – אם יש בעומקה עשרה טפחים, וברוחבה ארבעה טפחים או יותר על כך עד עשר אמות – הרי היא כרמלית, ואין ממלאים ממנה מים לחצר בשבת, מפני שאסור להוציא מהכרמלית לרשות היחיד. אולם אם עשו לה מחיצה גבוהה עשרה טפחים במים[20], בכניסתה לחצר וביציאתה ממנה, הובדלו המים שבתעלה שבחצר, מהמים שבכרמלית, והרי היא רשות היחיד, ומותר למלא ממנה מים לחצר; ואם אין בעומקה עשרה טפחים, או שאין ברוחבה ארבעה טפחים – התעלה נחשבת כחלק מהחצר, והיא רשות היחיד, ומותר למלא ממנה מים לחצר, בלא מחיצה.

יב.        היה ברוחבה יתר מעשר אמות, אף על פי שאין בגובהה עשרה – אין ממלאין ממנה, עד שיעשה לה מחיצה: שכל יתר על עשר פרצה היא, ומפסדת המחיצות. ומה הוא לטלטל בכל החצר: אם נשאר מצד הפרצה פס מכאן ופס מכאן בכל שהוא, או פס רחב ארבעה טפחים מרוח אחת – מותר לטלטל בכל החצר, ואין אסור אלא למלאות מן האמה בלבד. אבל אם לא נשאר פס כלל – אסור לטלטל בכל החצר, שהרי נפרצה חצר לים שהוא כרמלית.

היה רוחב התעלה יותר מעשר אמות, אף על פי שאין בעומקה עשרה טפחים – אין ממלאים ממנה מים לחצר; מפני שתעלה ברוחב כזה, יוצרת פרצה יותר מעשר אמות במחיצה שסביב החצר, ופרצה זו מבטלת את מחיצת החצר, וכעת התעלה פרוצה במלואה למים שבכרמלית, והיא כרמלית, ואין לה מחיצה שתעשה אותה רשות היחיד; אולם אם עשה לתעלה מחיצה במים[21], הרי התעלה רשות היחיד, ומותר למלא ממנה מים לחצר. ובנוגע [=ובאשר] לטלטול בחצר: אם נשאר מצידי התעלה [=מצידי הפרצה], עמוד מכאן ועמוד מכאן ברוחב כל שהוא, או לוח רחב ארבעה טפחים מצד אחד – מותר לטלטל בכל החצר; וכמו שיתבאר בפרק יז (הלכה ז), שכדי להתיר לטלטל בחצר, צריך לעשות לה שני לחיים, או לוח ארבעה טפחים[22]; [אולם אסור למלא מים מהתעלה לחצר, וכפי שביארנו את הטעם, מפני שהתעלה פרוצה במלואה למים שבכרמלית, והיא כרמלית, ואין מחיצה שתעשה אותה רשות היחיד]; ואם לא נשאר מצידי התעלה עמוד כל שהוא – אסור לטלטל בכל החצר, שהרי נפרצה החצר במלואה לים שהוא כרמלית, ואף החצר נחשבת כרמלית.

יג.         והיאך מעמידין את המחיצה במים: אם הייתה למעלה מן המים, צריך שיהיה טפח מן המחיצה יורד בתוך המים, ואם הייתה המחיצה כולה בתוך המים, צריך שיהיה טפח ממנה יוצא למעלה מן המים – כדי שיהיו המים שבחצר מובדלין; ואף על פי שאין המחיצה מגעת עד הקרקע, הואיל ויש בה עשרה טפחים, הרי זו מותרת. ולא התירו מחיצה תלויה, אלא במים בלבד: מפני שאיסור הטלטול במים מדבריהם, הקלו במחיצתו, שאינה אלא כדי לעשות היכר.

מה שהזכרנו בהלכות יא-יב, שיעמיד מחיצה במים כדי להתיר לטלטל מהמים שבתעלה לחצר, יש שתי אפשרויות לעשיית מחיצה במים: א- יעשה את המחיצה למעלה מן המים, וטפח מהמחיצה ירד לתוך המים. ב- יעשה את המחיצה כולה בתוך המים, וטפח ממנה יצא למעלה מן המים – מפני שמחיצה העשויה באופן זה, מבדילה [=מפרידה] בין המים שבחצר למים שבכרמלית; ואף על פי שהמחיצה עומדת באוויר ואינה מגיעה עד קרקעית התעלה, הואיל ויש בה גובה עשרה טפחים, די בכך. ורק כשעושה מחיצה במים התירו חכמים לעשות מחיצה תלויה[23], מפני שאיסור הטלטול במים הוא מדברי חכמים[24], והצריכו חכמים שיעשה מחיצה כדי שיהיה ניכר שהמים שבחצר עומדים בפני עצמם, ולפיכך די במחיצה תלויה כדי לעשות היכר זה.

יד.        אמת המים העוברת בין החצרות, והחלונות פתוחות אליה – אם אין בה כשיעור, משלשלין דלי מן החלונות וממלאים ממנה בשבת. במה דברים אמורים, בשאינה מופלגת מן הכותל שלושה; אבל אם הייתה מופלגת שלושה, אין ממלאים ממנה, אלא אם כן היו פסין יוצאין מן הכותלים מכאן ומכאן, שנמצאת האמה כאילו היא עוברת בתוך החצר.

שני כותלי חצרות העומדים זה מול זה, וביניהם זורמת תעלת מים העוברת בין החצרות, והיו בכתלי החצרות חלונות הפתוחים לכיוון התעלה; מאחר והמרחק בין הכתלים פחות משש עשרה אמה, נמצא שהתעלה עוברת בכרמלית, ואף התעלה נחשבת ככרמלית; ולפיכך, היה צריך להיות הדין שאסור לשלשל דלי מן החלונות ולמלא ממנה מים לחצר בשבת, שהרי אסור להוציא מים מכרמלית לרשות היחיד. אולם חכמים הקלו ואמרו, שאם יתקיימו שני תנאים יהיה מותר למלא מים מהתעלה לחצר בשבת: א) שרוחב התעלה לא יהיה ארבעה טפחים, או שעומקה לא יהיה עשרה טפחים, שאז היא בטלה לרשות שבה נמצאת, ואינה נחשבת ככרמלית מצד עצמה. ב) שתהיה סמוכה לכותל החצר פחות משלושה טפחים. מפני שבאופן זה היא נחשבת כחלק מהחצר מדין לבוד, והיא נחשבת רשות היחיד ולא כרמלית. ואם היה חסר התנאי השני, כלומר שהייתה התעלה מרוחקת מכותל החצר שלושה טפחים, יש אפשרות נוספת למלא מהתעלה מים לחצר בשבת: אם היו שני לוחות צרים [מעץ או מאבן וכדומה] יוצאים מהכותל מצידי החלונות [=כל לוח עומד מהאדמה עד סוף גובה הכותל, מחובר לכותל, משני צידי החלונות], מפני שבאופן זה הלוחות גורמים שהתעלה נראית כאילו היא עוברת בתוך החצר, וכאילו הלוחות תוחמים את התעלה בחצר[25].

מילוי מהים ושפיכת מים

טו.        כצוצטרה שהיא למעלה מן הים, וחלון בתוכה על גבי המים – אין ממלאים ממנה בשבת, אלא אם כן עשו מחיצה עשרה טפחים גבוהה על גבי המים כנגד החלון שבכצוצטרה, או תהיה המחיצה יורדת מן הכצוצטרה כנגד המים, ורואין אותה כאילו ירדה ונגעה עד המים. וכשם שממלאין מזו שעשו לה מחיצה, כך שופכין ממנה על הים – שהרי על הכרמלית הן שופכין.

מרפסת בלתי מקורה [=גזוזטרה], הבנויה בקיר החיצון של הבית מעל הים [=הים זורם תחתיה], והיה בקרקעיתה חלון [=פתח] שדרכו אפשר לשאוב מים מהים – אסור למלא מים מהים למרפסת, בשבת, אלא אם כן יעשה על גבי המים, היקף מחיצה[26] בגובה עשרה טפחים[27], במקביל לחלון [=מול החלון שבקרקעית המרפסת], או שיעשה מסביב לחלון, היקף מחיצה יורדת מקרקעית המרפסת לכיוון המים [=גובה המחיצה לכיוון מטה], שיש בה אורך [=גובה] עשרה טפחים, שבאופנים אלו אנו אומרים שהמחיצה כאילו עולה מהמים עד קרקעית המרפסת, או שהיא יורדת מקרקעית המרפסת עד המים. וכשם שמותר למלא מים מהים למרפסת, כך מותר לשפוך מים מהמרפסת לים – שהרי הים הוא כרמלית ואיסורו מדברי חכמים, והקלו חכמים במחיצה תלויה זו, שיש בה היכר לעשות את המקום כרשות היחיד ולא ככרמלית, ולפיכך מותר למלא ולשפוך[28].

טז.        חצר שהיא פחותה מארבע אמות על ארבע אמות – אין שופכין בתוכה מים בשבת, מפני שהן יוצאין לרשות הרבים במהרה. לפיכך צריך לעשות גומה מחזקת סאתיים בתוך החצר, או ברשות הרבים בצד החצר, כדי שיהיו המים נקבצים לתוכה; וצריך לבנות עליה כיפה מבחוץ, כדי שלא תיראה העוקה הזאת מרשות הרבים. והחצר והאכסדרה, מצטרפין לארבע אמות; וכמה הוא המקום שמחזיק סאתיים, חצי אמה על חצי אמה ברום שלושה חומשי אמה.

חצר ששטחה פחות מארבע אמות על ארבע אמות [=פחות מ-2 מטר על 2 מטר] – אסור לשפוך לתוכה מים בשבת, מפני שהמים ששופך לתוכה יוצאים לרשות הרבים באופן מיידי, והם מגיעים לרשות הרבים מכוחו, ונמצא שכאילו שופך מים מרשות היחיד לרשות הרבים[29].  

שיערו חכמים שהאדם צריך לשימושו ביום מים בכמות של סאתיים [12 קבין, כ-14.4 ליטר], וכששופך אותם לחצר שיש בשטחה ארבע אמות על ארבע אמות הם נבלעים בקרקע, ואם היה שטח החצר פחות מכך, הם יוצאים לרשות הרבים. לפיכך, אדם הרוצה לשפוך מים בחצר שאין בה ארבע אמות על ארבע אמות, צריך לעשות גומה מחזקת סאתיים [כ-14.4 ליטר] בתוך החצר, או ברשות הרבים הסמוכה לחצר[30], כדי שהמים יתאספו בגומה ולא יצאו לרשות הרבים; וכששופך לגומה הנמצאת ברשות הרבים סמוך לחצר, צריך לבנות על הגומה כיסוי, שבאופן זה הגומה מובדלת מרשות הרבים, ואינה נחשבת חלק ממנה[31].  

והחצר והאכסדרה [=רחבה מקורה שלפני הבתים[32]], מצטרפים לשיעור ארבע אמות על ארבע אמות, ואם בצרוף שניהם יש שטח בגודל זה, מותר לשפוך שם מים, ואין צריך לעשות גומה. וגודל הגומה שתחזיק [=תכיל] סאתיים [כ-14.4 ליטר], חצי אמה [25 ס"מ] על חצי אמה [25 ס"מ] בגובה שלושה חומשי אמה [30 ס"מ].

יז.         הייתה העוקה פחותה מסאתיים, שופכין לה מלואה; הייתה סאתיים, שופכין לה אפילו שישים סאה של מים, ואף על פי שהמים יתגברו, ויפוצו מעל הגומה לחוץ. במה דברים אמורים, בימות הגשמים, שהחצרות מתקלקלות וסתם צינורות מקלחין, ולא יבואו הרואים לומר שזה משתמש והמים יוצאים מכוחו לרשות הרבים. אבל בימות החמה – אם הייתה מחזקת סאתיים, אין שופכין לה אלא סאתיים; הייתה פחותה מסאתיים, אין שופכין לה כל עיקר.

הייתה הגומה מכילה מים בכמות שהיא פחותה מסאתיים [=הגומה מכילה פחות מ-14.4 ליטר], מותר לשפוך לתוכה מים רק עד שתתמלא ולא יותר; הייתה הגומה מכילה מים בכמות של סאתיים [כ-14.4 ליטר], מותר לשפוך לתוכה מים בכמות מרובה מאוד, ואף על פי שהמים ששופך גולשים מהגומה לבחוץ; וטעם הדבר, מהתורה אין איסור לשפוך מים לחצרו והם יצאו מעצמם לרשות הרבים[33], וחכמים אסרו את הדבר שמא ישפוך מרשות היחיד לרשות הרבים, וכיון שעשה היכר של גומה מחזקת סאתיים, לא גזרו חכמים, ומותר שיצאו המים מהגומה לרשות הרבים[34].  

מה שכתבנו לעיל בסמוך, זה כששופך מים לחצר בימות הגשמים, שאז החצרות מלוכלכות בבוץ, ואדם השופך מים לחצרו, אינו שופך את המים על דעת שיצאו לחוץ, ולא איכפת לו שישארו המים בחצרו[35]; בנוסף לכך, יש הרבה צינורות [=מרזבים] המזרימים מים מהגגות לרשות הרבים, וכשזורמים המים ששופך מהגומה לרשות הרבים, לא ניכר הדבר שהמים יוצאים מכוחו לרשות הרבים[36]. אבל בימות החמה – אם עשה גומה המכילה סאתיים [כ-14.4 ליטר], מותר לשפוך לתוכה מים רק בכמות של סאתיים; ואם עשה גומה המכילה פחות מסאתיים, אסור לשפוך לתוכה מים כלל, ואפילו לא כמדה שמכילה הגומא, שמא יבוא לשפוך סאתים, שיעור תשמישו של אדם בינוני ליום.

יח.        ביב ששופכין לו מים, והן נזחלין והולכין תחת הקרקע ויוצאין לרשות הרבים, וכן צינור ששופכין על פיו מים, והן נזחלין על הכותל ויורדין לרשות הרבים – אפילו היה אורך הכותל או אורך הדרך שתחת הארץ מאה אמה, אסור לשפוך על פי הביב או על פי הצינור, מפני שהמים יוצאין מכוחו לרשות הרבים; אלא שופך חוץ לביב, והן יורדין לביב.

תעלת מים הנמצאת בחצר[37] ששופכים לתוכה מים, והם זורמים תחת הקרקע ויוצאים לרשות הרבים, וכן צינור [=מרזב] הנמצא בקצה הגג ששופכים על פיו מים, והם זורמים על הכותל ויורדים לרשות הרבים – אפילו היה אורך התעלה שעוברת תחת הארץ, או אורך הכותל, מאה אמה [50 מטר], אסור לשפוך מים ישירות על פי התעלה או על פי הצינור, מפני שהמים יוצאים מכוחו לרשות הרבים, ונמצא שכאילו שופך מים מרשות היחיד לרשות הרבים[38]; אלא שופך מים חוץ לתעלה בשיפוע הסמוך לפתחה, והם יורדים לתעלה מאליהם, וכן בגג.

יט.        במה דברים אמורים, בימות החמה; אבל בימות הגשמים, שופך ושונה ואינו נמנע, שסתם צינורות מקלחין הן, ואדם רוצה שייבלעו המים במקומן. היה שופך על פי הביב, והמים יוצאין לכרמלית – הרי זה מותר, ואפילו בימות החמה: שלא גזרו על כוחו בכרמלית. לפיכך מותר לשפוך על כותל הספינה, והם יורדין לים.

מה שכתבנו בהלכה הקודמת, הוא בימות החמה; אבל בימות הגשמים, מותר לשפוך מים ישירות על פי התעלה והצינור, שוב ושוב, ואין בדבר איסור; וטעם ההיתר, מפני שיש הרבה צינורות [=מרזבים] המזרימים מים מהגגות לרשות הרבים, וכשזורמים המים ששופך מהתעלה או הצינור לרשות הרבים, לא ניכר הדבר שהמים יוצאים מכוחו לרשות הרבים; ועוד, שאז החצרות מלוכלכות בבוץ, ואדם השופך מים לתעלה שבחצרו, אינו שופך את המים על דעת שיצאו לחוץ לרשות הרבים, ומעדיף שייבלעו המים במקומם בחצר[39].  

כל מה שכתבנו מתחילת הלכה יח עד כאן, זה כשהמים יוצאים מהתעלה לרשות הרבים, אולם אם היו המים יוצאים לכרמלית – מותר לשפוך מים ישירות על פי התעלה, והם יוצאים לכרמלית, ואפילו בימות החמה, שלא גזרו על כוחו בכרמלית[40]. לפיכך מותר לשפוך מים מהספינה שהיא רשות היחיד, על כותל הספינה, והם יורדים לים, שהרי הים כרמלית[41].

כ.         לא ימלא מן הספינה, אלא אם כן עשה מקום ארבעה על ארבעה יוצא מן הספינה על הים. במה דברים אמורים, בשהיה בתוך עשרה; אבל אם היה למעלה מעשרה מן הים, מוציא זיז כל שהוא וממלא, שהרי דרך מקום פטור ממלא, ואינו צריך לזיז זה אלא משום היכר.

אדם הנמצא בספינה בשבת שהיא רשות היחיד, אסור לו לשאוב מים מהים שהוא כרמלית, אלא אם כן הוציא מהספינה על הים לוח מעץ וכדומה, שיש בו ארבעה טפחים על ארבעה טפחים, ויש באמצעו חור שדרכו עובר הדלי, מפני שאנו רואים את קצות הלוח כאילו נכפפו לכיוון מטה, וכאילו יש מחיצות משתלשלות ממנו עד לים, ונמצא שהוציא מרשות היחיד לרשות היחיד[42]. במה דברים אמורים, שהיה המקום שממנו שואב מים בספינה, סמוך בתוך עשרה טפחים לפני המים; אבל אם היה המקום שממנו שואב מים בספינה, למעלה מעשרה טפחים מפני הים, מוציא זיז כל שהוא [=בליטה מעץ וכדומה] ושואב מים מהים דרכו, כלומר שהחבל והדלי יעברו על הזיז בזמן השאיבה, שהרי מוציא מכרמלית [=הים] לרשות היחיד [=הספינה] דרך מקום פטור שהוא מותר לכתחילה[43]; והטעם שהצריכוהו חכמים שיעשה זיז, משום שהספינה שטה אנה ואנה, והרבה בני אדם רואים אותו שואב מים מהים לספינה, ורצו חכמים שייראה לעין כל ששואב דווקא דרך מקום פטור, ודי בזיז כל שהוא לצורך היכר זה[44].

היתרי כרמלית

כא.       הקורא בספר בכרמלית, ונתגלגל מקצת הספר לרשות הרבים ומקצתו בידו – אם נתגלגל חוץ לארבע אמות, הופכו על הכתב ומניחו: גזירה – שמא יישמט כולו מידו, ויעבירנו ארבע אמות. נתגלגל לתוך ארבע אמות, גוללו אצלו; וכן אם נתגלגל לרשות היחיד, גוללו אצלו. היה קורא ברשות היחיד, ונתגלגל לרשות הרבים – אם נח בה, הופכו על הכתב; ואם לא נח אלא היה תלוי באוויר רשות הרבים ולא הגיע לארץ, גוללו אצלו.

הקורא בכרמלית, בספר קודש[45] העשוי בגלילה, כלומר שנכתב על גבי יריעה מגולגלת כמו ספרי התורה שבזמננו, ונתגלגלה היריעה של הספר לרשות הרבים, וקצה היריעה נח בקרקע רשות הרבים, והקצה השני של היריעה היה אחוז בידו בכרמלית – אם נתגלגלה היריעה ברשות הרבים למרחק של ארבע אמות [2 מטר], אסור לו להמשיך לקרוא בו, אלא הופך את היריעה באופן שהכתב יהיה למטה[46], ויניח את הספר שם בכרמלית: גזירה – שמא כאשר ימשיך לקרוא בו, קצה היריעה האחוז בידו יפול מידו, ויעביר את הספר ארבע אמות ברשות הרבים להחזירו אליו לכרמלית, ויתחייב על העברתו ארבע אמות ברשות הרבים, שהוא דבר שחייבים עליו מהתורה. [אבל כל זמן שאוחז את קצה היריעה בידו, אף אם יעביר את הספר ארבע אמות ברשות הרבים, לא יתחייב, שמאחר שקצה הספר אחוז בידו בכרמלית, כאילו לא נח הספר לגמרי ברשות הרבים[47]]. נתגלגלה היריעה ברשות הרבים למרחק הפחות מארבע אמות, גולל את קצה היריעה אליו לכרמלית; וכן אם נתגלגלה היריעה ונחה ברשות היחיד, גולל את קצה היריעה אליו לכרמלית; מפני שבשני מקרים אלו, אין לחשוש שמא יעבור על דבר שחייבים עליו מהתורה[48], ומאחר וקצה הספר אחוז בידו, אין איסור במה שמכניסו מרשות הרבים לכרמלית, או מרשות היחיד לכרמלית. היה קורא בספר זה ברשות היחיד, ונתגלגלה היריעה לרשות הרבים – אם קצה היריעה נח בקרקע רשות הרבים, אסור לו להמשיך לקרוא בו, אלא הופך את היריעה באופן שהכתב יהיה למטה, שמא כאשר ימשיך לקרוא בו, קצה היריעה האחוז בידו יפול מידו, ויעבור על דבר שחייבים עליו מהתורה, כשיכניס את הספר מרשות הרבים לרשות היחיד; ואם קצה היריעה לא נח בקרקע רשות הרבים, אלא היתה היריעה תלויה באוויר רשות הרבים, גולל את קצה היריעה אליו לרשות היחיד, שמאחר וקצה הספר אחוז בידו, אין איסור במה שמכניסו מרשות הרבים לרשות היחיד[49].

כב.        המעביר קוץ כדי שלא יוזקו בו רבים – אם היה ברשות הרבים, מוליכו פחות פחות מארבע אמות; ואם היה בכרמלית, מוליכו כדרכו אפילו מאה אמה. וכן מת שהסריח ונתבזה יתר מדיי, ולא יכלו שכנים לעמוד עימו – מוציאין אותו מרשות היחיד לכרמלית. היורד לרחוץ בים, כשהוא עולה – מנגב עצמו, שמא יעביר מים שעליו ארבע אמות בכרמלית.

המעביר קוץ כדי שלא ינזקו ממנו הרבים – אם היה הקוץ ברשות הרבים, שאיסור העברת הקוץ ארבע אמות שם הוא מהתורה, מוליכו פחות פחות מארבע אמות[50], עד שיסלקנו לצידי רשות הרבים; ואם היה הקוץ בכרמלית, שאיסור העברת הקוץ ארבע אמות שם הוא מחכמים, מוליכו כדרכו אפילו מאה אמה בפעם אחת, עד שיסלקנו לצידי הכרמלית, מפני שהתירו חכמים לעבור על דבריהם כדי למנוע נזק[51].

וכן מת שהסריח ונתבזה הרבה, ולא יכלו השכנים לשהות עימו, שיש כאן ביזיון למתים ולחיים – מוציאין אותו מרשות היחיד לכרמלית, מפני שהתירו חכמים לעבור על דבריהם במקרה זה[52].  

היורד לרחוץ בים שהוא כרמלית, כשגומר לרחוץ ויוצא מהמים ורק רגליו בתוך המים – מנגב את המים שעליו, מפני שהרוחץ בים מתקבצים על גופו הרבה מים, וכשיוצא מהים ורוב גופו מחוץ למים, המים שעליו נחשבים כמנותקים מהים, וחששו חכמים שמא יעביר את המים שעליו ארבע אמות בכרמלית[53]. [הוספה] אבל ההולך ברשות הרבים, וירד על גופו ובגדיו גשם, מותר לו להלך ברשות הרבים כשהמים עליו, מפני שלא נתנם עליו לרצונו, והם אינם נחשבים כמנותקים מגופו[54]. 

---

[1]       סגננו את הטעם על פי הרב צדוק. בתלמוד עירובין (צט,א), הובא משא ומתן, האם ההלכה שלפנינו זהה להלכה לעיל (יב,יד), או שיש ביניהם הפרש. לשון ההלכה לעיל (יב,יד): "המעביר חפץ מתחילת ארבע לסוף ארבע ברשות הרבים – אף על פי שהעבירו למעלה מראשו, חייב". לכאורה ההלכה שלפנינו זהה להלכה שם, שהרי בשתי ההלכות ידו אינה נמצאת יחד עם גופו, ובהלכה שם ידו נמצאת למעלה מעשרה במקום פטור והוא נמצא ברשות הרבים, ובהלכה שלפנינו ידו נמצאת ברשות הרבים והוא ברשות היחיד. והשאלה הנשאלת, מדוע שם נאמר חייב, ובהלכה לפנינו נאמר פטור? אולם הרמב"ם ביאר שאין להשוות בין ההלכות, ובהלכה שלפנינו אכן ידו אינה נמצאת יחד עם גופו, ואילו בהלכה שם, מאחר שהעביר את החפץ למעלה מראשו, כלומר שהעבירו למעלה מעשרה במקום פטור, חייב, מפני שחפץ שעבר בידו מעל ראשו נמשך אחר גופו שהוא ברשות הרבים, ונעקר בתחילת ארבע מרשות הרבים ובסוף ארבע הונח בה, ולא נח במקום פטור.

[2]       לשון הרמב"ם: "בהמה שהייתה בחוץ, וראשה בפנים – אובסין אותה". וראה להלן (כא,לה), שם נתבאר שיש אופנים שבהם אסור להאכיל את בעלי החיים, ולא יאכיל את הגמל בשבת מאכל שלושה או ארבעה ימים [=לשון המשנה שבת (כד,ג): "אין אובסין את הגמל ולא דורסין אבל מלעיטין"], וכן לא ישכיב על הארץ את העגל ויפתח פיו וייתן לתוכו כרשינין ומים בבת אחת במקום שאינו יכול להוציאם [=לשון המשנה שם: "ואין מאמירים את העגלים"]. וכל מה שנזכר בהלכה שלפנינו מהאכלת הבהמה, הוא על פי ההגבלות שנתבארו שם (מקור הדברים, תלמוד עירובין כ,ב, ותוספות ד"ה אובסין); ולפיכך מותר להאביס את הבהמה, כלומר להאכילה מזון שלושה ארבעה ימים, מלשון עושה לה איבוס בתוך מעיה, אבל את הגמל מותר להלעיט ולא להאביס, כלומר להאכילו למקום שהוא יכול להחזיר משם.

[3]       לשון הרמב"ם: "הואיל וצווארו ארוך", וביארנו על פי רש"י עירובין (כ,ב), וכך פירשו מהר"י קאפח (הערה ד) והרב צדוק.

[4]       ראה לעיל (יד,ו), בור המלא מים הנמצא בכרמלית, דינו ככרמלית, ואף ההלכה שלפנינו עוסקת בבור המלא מים, ולפיכך הוא כרמלית (מהר"י קאפח, הערה ו).

[5]     כדי להחשיב את האדם הקולט מים על ידי נגיעה בצינור או בכותל, כעוקר מים מרשות היחיד לרשות הרבים, צריך שיתקיימו שני תנאים. א- שיגע במיקום הסמוך לגג בפחות משלושה טפחים, שאותו מקום הרי כלבוד לגג, וכאילו קלט מים מעל הגג. ב- שיהיה המיקום שבו נגע מעל עשרה טפחים מהארץ, שהרי רק גג הגבוה עשרה טפחים מעל קרקע רשות הרבים נחשב כרשות היחיד, וכפי שביארנו לעיל (יד,ט), שגג הסמוך לרשות הרבים, שהיה גובהו פחות מעשרה טפחים מקרקע רשות הרבים, מאחר ובני אדם רבים משתמשים בגג זה להניח עליו את חפציהם, הרי הגג נחשב כרשות הרבים.

        כאן ראוי לבאר, שמאחר שאסרו חכמים לקלוט מים על ידי נגיעה בצינור או בכותל, הם אסרו זאת בכל אופן, כדי שיעמוד איסורם, ולפיכך אף אם נוגע במיקום שהוא רחוק מהגג יותר משלושה טפחים, והוא למטה מעשרה טפחים מהארץ, שאותו מקום נחשב כרשות הרבים, אסרו עליו חכמים לקלוט מים על ידי נגיעה במיקום זה, אולם אם עבר וקלט מים על ידי נגיעה במיקום זה, פטור.

[6]       ואם לא היה בצינור רוחב ארבעה טפחים על ארבעה טפחים, והצמיד את ידו לצינור, הרי הצינור מקום פטור, בין שהיה הצינור בתוך עשרה, ובין שהוא למעלה מעשרה, ובכל אופן מותר להוציא ממקום פטור לרשות הרבים, כמו שנתבאר לעיל (יד,יב).

[7]       ראה לעיל (יד,יח), שאם היה סל מונח על גבי קנה, ברשות הרבים, והיתה תחתית הסל ברוחב ארבעה טפחים, אין הסל נחשב כרשות היחיד, ואין אנו אומרים שמחיצות הסל יורדות עד הארץ. ולעומת זאת בהלכה שלפנינו, צינור היוצא מהגג, שהיה ברוחבו [של הצינור] ארבעה טפחים, והיה גובהו עשרה טפחים מעל הארץ, הרי הוא רשות היחיד. והסיבה שאין להשוות את הצינור היוצא מהגג שנזכר בהלכה שלפנינו, לסל על גבי קנה שנזכר בהלכה שם, שהרי לכאורה בשני המקרים הגדיים בוקעים מתחת למחיצות, ויש רוחב שלושה טפחים תחתיהם, מפני שהצינור מחובר לגג שהוא רשות היחיד, וכאילו הוא המשך הגג (סברא זו הזכירה מהר"י קאפח בהערה ח), שלא כמו סל המונח על גבי קנה, שאין הקנה רשות היחיד, ואין הסל המשך של רשות היחיד.

[8]       וזה ביאור הרמב"ם למשנה ולתלמוד (עירובין צט,ב), שעל פיהם פסק את ההלכה: משנה. קולט אדם [=מקבל מהאוויר, וכפי שיבאר בגמרא] מן המזחילה [=המים הנקווים על הגג מתאספים לאחת מפינות הגג, ומאותה פינה יוצאת מזחילה, שהיא כמו תעלת מים בלתי מקורה, הנמשכת בשיפוע לאורך כל הגג, ובסופה המים נשפכים ממנה לאויר שמעל רשות הרבים] למעלה [כ"ה ברי"ף, וכך משמע מפה"מ, ולא "למטה"] מעשרה טפחים [ביאורו: אפילו למעלה מעשרה טפחים, שהוא קרוב לרשות היחיד, ולכאורה ייחשב כמוציא מרשות היחיד לרשות הרבים, למרות זאת מותר, מאחר שהוא קולט מהאויר], ומן הצינור מכל מקום שותה [אם היו המים קולחים מהצינור, שהוא רחוק מהגג שלושה טפחים, ובדרך כלל אין בו רוחב של ארבעה טפחים על ארבעה טפחים, מותר בכל אופן, בין שקולט ממנו מהאויר, ובין שמצמיד ידו אליו וכך מקבל את המים, בין למעלה מעשרה ובין למטה מעשרה].

        גמרא. קולט - אין, אבל מצרף – לא [מה שנזכר במשנה, שמותר לקלוט מהמזחילה, דוקא לקלוט מהאויר מותר, אבל אסור להצמיד ידו אליה, וכך לקבל את המים]. מאי טעמא? - אמר רב נחמן: הכא במזחילה פחות משלשה סמוך לגג עסקינן, דכל פחות משלשה סמוך לגג כגג דמי [המשנה עוסקת כשהמזחילה נמצאת במרחק של פחות משלושה טפחים מהגג, ובאופן זה המזחילה היא המשך הגג והיא רשות היחיד, מדין לבוד, וכאילו הוציא מרשות היחיד לרשות הרבים, ולפיכך אסור להצמיד ידו למזחילה]. תניא נמי הכי: עומד אדם ברשות היחיד [צריך לתקן: ברשות הרבים. ש"ס עוז והדר, וכך משמע מהמ"מ] ומגביה ידו למעלה מעשרה טפחים לפחות משלשה סמוך לגג - וקולט, ובלבד שלא יצרף [התלמוד מביא ברייתא שאדם שהגביה את ידו מעל עשרה טפחים ברשות הרבים, מותר לו לקלוט מהאויר, בסמוך לגג פחות משלושה טפחים, ובתנאי שלא יצמיד את ידו לגג. כדאי לשים לב, בברייתא זו נזכרו שני דברים שלא נזכרו עד כאן: א- האדם מגביה את ידו למעלה מעשרה טפחים מקרקע רשות הרבים. ב- האדם מצמיד את ידו לכותל הצמוד למקום שפיכת המים מהגג, ולא למזחילה, תעלה, המשוכה לאורך כל הגג. ואף הצמדת היד לכותל בפחות משלושה סמוך לגג, וקבלת המים באופן זה, נחשבת שהוציא מים מעל הגג, והוציא מרשות היחיד לרשות הרבים]. תניא אידך: לא יעמוד אדם ברשות היחיד [צריך לתקן: ברשות הרבים. ש"ס עוז והדר, וכן הוא במ"מ] ויגביה ידו למעלה מעשרה טפחים לפחות משלשה סמוך לגג ויצרף, אבל קולט הוא ושותה [התלמוד מביא עוד ברייתא שבה נאמר, שאסור לאדם העומד ברשות הרבים שהגביה את ידו מעל עשרה טפחים, להצמיד את ידו פחות משלושה סמוך לגג וכך לקלוט את המים, אבל מותר לקלוט את מים הנשפכים מהגג, מהאוויר. גם בברייתא זו, נזכר שמגביה את ידו מעל עשרה טפחים מקרקע רשות הרבים, ומצמיד את ידו לכותל הצמוד למקום שפיכת המים מהגג, ולא למזחילה]. מן הצינור מכל מקום שותה. תנא: אם יש בצינור ארבעה על ארבעה - אסור, מפני שהוא כמוציא מרשות לרשות [התלמוד מבאר, שמה שנזכר במשנה היתר להצמיד את ידו לצינור, זה דוקא כשאין בצינור ארבעה טפחים על ארבעה טפחים, מפני שאם יש בו ארבעה טפחים הוא כמוציא מרשות לרשות, ואם הוא גבוה עשרה טפחים הוא כמוציא מרשות היחיד, ואם אינו גבוה עשרה טפחים הוא כמוציא מהכרמלית]. (ע"כ ביאור המשנה והתלמוד)

        כדאי לשים לב, במשנה נאמר שקולט את המים מהמזחילה, כלומר מתעלה הנמצאת בשיפוע לאורך הגג, ואילו הרמב"ם כתב שקולט את המים מהכותל, כלומר המים נשפכים באחת מפינות הגג לרשות הרבים, ומשם קולט את המים. והטעם לכך, כך נזכר בשתי הברייתות שנזכרו בגמרא, וכך נזכר בתוספתא עירובין (ו,כג), תובא בהמשך ההערה, ויש בדבר זה חידוש יותר גדול, שאף אם הצמיד את ידו לכותל העומד ניצב [=במאונך] תחת מקום זרימת המים, יש בהצמדת ידו בפחות משלושה טפחים לגג, להחשיבו כאילו עקר את המים מעל הגג שהוא רשות היחיד, ואסור. בנוסף, במשנה לא הודגש שאיסור הקליטה מהגג על ידי הצמדת ידו, הוא דוקא כשהיה הגג מעל עשרה טפחים מקרקע רשות היחיד, אולם דבר זה נזכר בשתי הברייתות שנזכרו בגמרא, וגם הרמב"ם הקפיד להזכיר זאת.

        כל מה שכתבנו הוא שיטת הרמב"ם במשנ"ת, אולם בפה"מ כתב הרמב"ם, שההיתר להצמיד את ידו לצינור הוא דוקא מעל עשרה טפחים שהוא מקום פטור. וזה לשון הרמב"ם בפה"מ (עירובין י,ו): "קולט אדם מים ממזחלת המים ומן המרזב אם היה קולט מן המים עצמן, אבל שיתן ידו על המרזב עד שיתקבצו מים בכפו וישתה אסור, אלא אם כן היה למעלה מעשרה שהוא מקום פטור, ובתנאי שלא יהא במרזב ארבעה טפחים שהוא שעור מקום". משמע מפה"מ, שמעל עשרה טפחים הוא סיבה להיתר, שמחמת כך הוא מקום פטור. וראה בהערה 13 של מהר"י קאפח על פה"מ, שם כתב שבמהדורה ראשונה היה כתוב משפט זה כבר בתחילה. וזה נוסח מהדורה ראשונה: "קולט אדם מים ממזחלת המים ומן המרזב אם היה קולט למעלה מעשרה שהוא מקום פטור...". ומלשון זה משמע, שכל ההיתר לקלוט מהמזחילה או מהצינור הוא אם היה קולט למעלה מעשרה טפחים שהוא מקום פטור. ונראה, שמאחר שגרס הרמב"ם במשנה "קולט אדם מן המזחילה למעלה מעשרה טפחים", לפיכך היה סבור בפה"מ, שמעל עשרה טפחים הוא סיבה להקל, אולם במשנ"ת העמיק יותר, וראה שאדרבה מעל עשרה טפחים הוא סיבה להחמיר, שאז הגג נחשב כרשות היחיד, ולפיכך סגנן את ההלכה במשנ"ת בצורה שונה. ונמצא שנתבארו דברי הרמב"ם בפה"מ ובמשנ"ת כראוי. וגירסת הרמב"ם כגירסת רבו הרי"ף בדיוק, וכמותו פסק.

        וזה לשון התוספתא עירובין (ו,כג, מהדורת ליברמן) התואם את פסק הרמב"ם: "צנור המקלח לרשות הרבים אחד מים ואחד יין קולט בין ביד בין בכלי ושותה, ובלבד שלא יצרף פיו או פי החבית עם רשות הגג למעלה מעשרה טפחים וישתה, אבל מצרף הוא פיו לצנור למטה מעשרה טפחים ושותה. לא יצרף אדם ידו עם הכותל ועם המזחילה עם רשות הגג למעלה מעשרה טפחים וישתה, אבל מצרף הוא ידו לצנור למעלה מעשרה טפחים ושותה, אם יש בפי צנור ארבעה על ארבעה טפחים אסור שאין מטלטלי' מרשות לרשות". וכך היא שיטת המ"מ בביאור ההלכה.

        מהר"י קאפח (הערה ח), הביא בתחילה שהרמב"ם גרס במשנה שעליה כתב את פה"מ, למטה מעשרה טפחים. והקשה מהר"י קאפח על המ"מ, איך גרס במשנה למעלה מעשרה טפחים, וגירסת הרמב"ם במשנה היא למטה מעשרה טפחים. וקשה, אדרבה השאלה היא על מהר"י קאפח, שהרי מפה"מ משמע שגרס למעלה מעשרה טפחים, ובשעה שפירש הרמב"ם את המשנה סבר שהגרסה הנכונה היא למעלה מעשרה טפחים, שלא כמו שמופיע בנוסח המשנה שעליו כתב את פה"מ, וכפי שביארנו לעיל, שבפה"מ סבר הרמב"ם שלמעלה מעשרה טפחים הוא סיבה להיתר, משום שהוא מקום פטור, ונמצא שצדק המ"מ בגירסתו, וכך היא גירסת הרי"ף.

        עוד כתב המ"מ, שכאשר אינו מצמיד את ידו לכותל, אלא מקבל את המים מהאויר ושותה, באופן זה מותר לו לשתות מהמים בין למטה מעשרה טפחים בין למעלה מעשרה טפחים, ולא הזכירו במשנה למעלה מעשרה טפחים אלא משום שכאשר מצמיד את ידו לכותל אינו אסור אלא דוקא למעלה מעשרה טפחים. והקשה מהר"י קאפח על דבריו, שאם מצמיד את ידו לכותל, הדבר אסור גם למטה מעשרה טפחים, שהרי הוא מוציא מרשות היחיד לרשות הרבים. והטעם שפטור ואינו חייב מפני שלא נחו המים. ולמעלה מעשרה טפחים הטעם שאסור מפני שמוציא מרשות היחיד לרשות הרבים דרך מקום פטור, כמו שכתב הרמב"ם בפה"מ. (ע"כ מהר"י קאפח) וקשה, שהרי הרמב"ם כתב "ואם נגע – אם היה מקום שנגע בו למעלה מעשרה, בפחות משלושה סמוך לגג – הרי זה אסור, שנמצא כעוקר מעל הגג שהוא רשות היחיד". כדברי המ"מ, שכאשר מצמיד ידו לצינור או לכותל אינו אסור אלא למעלה מעשרה טפחים. ומה שכתב מהר"י קאפח לבאר את דברי הרמב"ם במשנ"ת על פי פה"מ, יש להבחין בין דברי הרמב"ם בפה"מ לדבריו במשנ"ת, ובמשנ"ת דבריו שונים בתכלית מפה"מ, וכפי שביארנו לעיל.

        עוד הקשה מהר"י קאפח על המ"מ, למה הכניס מזחילה, והרי בהלכה מדובר שמצמיד ידו תוך שלושה סמוך לגג. וקשה, שהרי דברי המ"מ הם דברי התלמוד, ובמשנה נזכרה מזחילה, והקשה התלמוד על מזחילה שנזכרה במשנה מדוע מותר רק לקלוט ממנה ולא להצמיד ידו אליה? ומזחילה אינה חלק מהכותל המטויח בחומר בלתי ספיג כדברי מהר"י קאפח, אלא תעלת מים בלתי מקורה, הנמשכת בשיפוע לאורך כל הגג, ובסופה המים נשפכים ממנה לאויר שמעל רשות הרבים. והשמיענו המ"מ על פי התלמוד, שרק כאשר היתה המזחילה מעל עשרה טפחים, וסמוכה לגג פחות משלושה טפחים, היא נחשבת כהמשך הגג, והמצמיד ידו אליה נחשב כהצמיד ידו לגג, שהוא רשות היחיד. וכבר ביארנו לעיל את הסוגיה, ועל פי מה שכתבנו יתבררו הדברים. וזה מה שכתב המ"מ.  

[9]       פה"מ עירובין (י,ד).

[10]      מה שביארנו, שההלכה מתייחסת לבני הבית, האם מותר להם להשתמש בזיז, כך פירש רש"י בעירובין (צח,ב). וראה להלן בהלכה ז, שאסור לתת על הזיז כלים שאינם שבירים, מפני שאנו חוששים שמא יפול הכלי לרשות הרבים ויביאנו, והכוונה לבני הבית שיביאו את הכלים מרשות הרבים לרשות היחיד, מפני שעליהם מוסבות כל ההלכות שלפנינו. מפני שאם מדובר בבני רשות הרבים המשתמשים על הזיז, והרי הכלים נפלו אליהם לרשותם, כלומר לרשות הרבים ששם עומדים, ואיזה חשש יש שיביאו את הכלים? להיכן יביאו את הכלים!

[11]      היוצא מההלכות שלפנינו ד-ו, רשות הרבים תופסת עד עשרה טפחים, וזיז הנמצא בתוך עשרה הרי הוא כרשות הרבים, בין זיז שיש בו ארבעה טפחים, ובין שאין בו ארבעה טפחים.

        ואם ישאל השואל, איך כתבנו שזיז הנמצא בתוך עשרה ברשות הרבים, שיש בו ארבעה טפחים, דינו כרשות הרבים, והרי צריך להיות דינו ככרמלית. תשובה: ראה לעיל (יד,יט), שאם "זרק כלי מרשות היחיד לרשות הרבים, והיה אותו כלי גדול, ויש בו ארבעה על ארבעה בגובה עשרה – פטור: מפני שכלי זה רשות היחיד גמורה, ונמצא כמוציא מרשות היחיד לרשות היחיד". אבל אם זרק כלי שאין בו גובה עשרה, ויש בו רוחב ארבעה, לרשות הרבים, אין עושים כרמלית על ידי כלים, והכלי בטל כלפי רשות הרבים, והזורקו חייב. ועל פי האמור שם נבין את דין הזיז, שכל כלי או זיז הנמצאים בתוך עשרה, הרי הם רשות הרבים ולא כרמלית.

[12]      לשון הרמב"ם: "ואסרו זה על זה, שאין שתי רשיות משתמשות ברשות אחת", ואנו סגננו זאת באופן ברור, על פי הרב צדוק. כאן צריך לבאר, שאין ההלכה עוסקת שהיו הזיזין שייכים לשני בני אדם, שנבוא לחלק בין שייכים לשני בני אדם לבין שייכים לאדם אחד (ראה מ"מ בשם הרשב"א), אלא הזיזין אינם שייכים לאף אדם, אולם עצם הדבר שיש לפנינו שתי רשויות שלא עשו ערוב ביניהן, אסורים בני הבית להשתמש בהם. ואם היו הזיזין שייכים לבני הבית, מותרים בכל אופן להשתמש בהם, אף שיש בזיז העליון רוחב ארבעה טפחים. ואם היו הזיזין שייכים לאדם אחר, אף שיש רק זיז אחד, אינו בטל כלפי הבית, ואסורים בני הבית להשתמש בו.

[13]      לסיכום: זיז אחד מעל עשרה טפחים, מותר לבני הבית להשתמש בו. שני זיזין מעל עשרה טפחים, והיה בזיז העליון רוחב ארבעה טפחים ובתחתון אין רוחב ארבעה טפחים, אסורים בני הבית להשתמש בשניהם. שני זיזין מעל עשרה טפחים, ולא היה בהם רוחב ארבעה טפחים, מותרים בני הבית להשתמש בשניהם. שני זיזין מעל עשרה טפחים, ולא היה בזיז העליון רוחב ארבעה טפחים ובתחתון יש רוחב ארבעה טפחים, מותרים בני הבית להשתמש בזיז העליון רק כנגד החלון.

[14]      כמו שנתבאר לעיל הלכות ד-ו.

[15]      לעיל יד,יב.

[16]      ראה הלכות עירובין (א,ב).

[17]      ואם היו שני הבתים בשני צידי כרמלית, מותר לזרוק מבית לבית בגד וכדומה, אף שאין הבתים באותו גובה (מ"מ בשם הרשב"א).

[18]      נתבאר לעיל יד,יב.

        ואם ישאל השואל, מדוע כשהבור סמוך לבית פחות מארבעה טפחים, החשבנו את אותו מקום כמקום פטור, והרי מקום פטור הוא רק כאשר הוא גבוה משאר הקרקע שסביבותיו שלושה טפחים או יותר, אבל כאשר מקום פטור סמוך לקרקע שסביבותיו פחות משלושה טפחים, הרי הוא כמקום שבו נמצא, רשות הרבים או רשות היחיד או כרמלית, כמו שמתבאר לעיל (יד,ז)? תשובה: מאחר שבני אדם אינם יכולים לעבור במרווח הצר שבין הבור לבית, לפיכך הוא מוגדר כמקום פטור, אף  שאין הקרקע שלו גבוהה שלושה טפחים משאר הקרקע שסביבותיו (ריטב"א עירובין צט,ב).

[19]      לשון הרמב"ם: אמת המים.

[20]      לאופן עשיית המחיצה מעל המים, ראה הלכה יג.

[21]      לאופן עשיית המחיצה מעל המים, ראה הלכה יג.

[22]      ואין להקשות, כיצד מותר לטלטל בחצר מחמת שני לחיים או לוח ארבעה טפחים, והרי פתח שיש בו יותר מעשר אמות, צריך להתירו בצורת הפתח, וכמו שיתבאר להלן (טז,טז), וראה עוד להלן (יז,כא) שאסור שתהיה פרצת המבוי ברוח הרביעית יותר מעשר אמות; מפני שבהלכה שלפנינו החצר פתוחה לכרמלית ולא לרשות הרבים, ולפיכך די לה בשני לחיים או לוח ארבעה טפחים (מהר"ח כסאר). ומה שנאמר להלן (יז,ז-ח), שחצר שנפרצה במלואה ברוח הרביעית, מתירה על ידי שני לחיים או פס ארבעה טפחים, ההלכה שם עוסקת שלא היתה הפרצה של המבוי יותר מעשר אמות, ונפרצה לרשות הרבים.

[23]      אבל בשאר המקרים, חוץ מהמים, כל מחיצה שהיא גבוהה מהקרקע שלושה טפחים אינה מחיצה, כמו שנתבאר להלן (טז,כד; יז,כג) ובעוד מקומות.

[24]      המים הם כרמלית, כמו שנתבאר לעיל (יד,ד-ה), ואיסור הטלטול בכרמלית הוא מדברי חכמים.

[25]      אף שמצד דיני רשויות היה צריך להיות הדין שאסור למלא מים מהתעלה לחצר בשבת, מפני שמוציא מכרמלית לרשות היחיד; שהרי בין גדרות החצרות אין רוחב שש עשרה אמה והוא כרמלית, כמו שנתבאר לעיל (יד,א; יד,ד); ולגבי התעלה, אם אין בה רוחב ארבעה טפחים או שאין בה עומק עשרה טפחים, היא בטלה לרשות שבה נמצאת, כלומר בטלה לכרמלית ודינה ככרמלית; ואם יש בה רוחב ארבעה טפחים ועומק עשרה עשרה טפחים, דינה ככרמלית מצד עצמה; נמצא שבכל אופן אם מוציא מהתעלה לחצר, מוציא מכרמלית לרשות היחיד, והדבר אסור. למרות זאת חכמים הקלו, ובאופנים מסוימים התירו למלא מים מהתעלה לחצר.   

        אופן אחד, כאשר אין בתעלה עומק עשרה טפחים או אין בה רוחב ארבעה טפחים, שאז היא אינה נחשבת כעומדת בפני עצמה, ובנוסף לכך היא סמוכה לכותל החצר פחות משלושה טפחים. מפני שבאופן זה היא נחשבת כחלק מהחצר מדין לבוד, והיא נחשבת רשות היחיד ולא כרמלית.

        אופן שני, כאשר אין בתעלה עומק עשרה טפחים או אין בה רוחב ארבעה טפחים, שאז היא אינה נחשבת כעומדת בפני עצמה, ובנוסף לכך יש שני לוחות מעץ או מאבן משני צידי החלון, מעל התעלה, אף אם היא רחוקה מכותל החצר שלושה טפחים או יותר. מפני שאף באופן זה היא נחשבת כחלק מהחצר והיא רשות היחיד.

        ומה שכתבנו שאם אין בתעלה רוחב ארבעה טפחים ועומק עשרה טפחים, היא נחשבת כרשות שבה נמצאת, כך נזכר גם בהלכה יא: "ואם אין בגובהה עשרה, או שאין ברוחבה ארבעה – ממלאין ממנה, בלא מחיצה [=מחמת שהיא נחשבת כחלק מהחצר, והיא רשות היחיד]". וכך כתב הרמב"ם גם בפה"מ עירובין (ח,ז): "שכל שהיא פחותה משעורין אלו בגובה או ברוחב אינה צריכה מחיצה מפני שלא חלקה רשות לעצמה". אולם אם יש בתעלה רוחב ארבעה ועומק עשרה, הרי היא כרמלית מצד עצמה, ולא רק מחמת שעוברת בכרמלית, ואסור למלא ממנה מים בשבת בכל אופן, מפני שאסור להוציא מכרמלית לרשות היחיד. הביאור שכתבנו להלכה הוא על פי אורה ושמחה.

        כעת נבין מדוע אין לדמות את ההלכה שלפנינו להלכה ט, שהרי בהלכה שלפנינו הצרכנו שתהיה התעלה סמוכה לכותל פחות משלושה טפחים, ואילו בהלכה ט הצרכנו שיהיה הבור סמוך לכותל פחות מארבעה טפחים, מפני שטעמי ההלכות שונים זה מזה, ובהלכה שלפנינו כדי להתיר למלא מהתעלה לחצר, צריך שתהיה התעלה נחשבת כחלק מהחצר מדין לבוד, ולפיכך צריך שלא תהיה רחוקה מהכותל יותר משלושה טפחים, ואילו בהלכה ט צריך שלא יהיה שיעור מקום בין הבור לכותל, ושיעור מקום הוא ארבעה טפחים. וכך כתב מהר"ח כסאר בביאורו להלכה.

[26]      ארבע מחיצות סמוכות זו לזו, כמו שרוול (פה"מ עירובין ח,ח).

[27]      מבחינה מעשית, יש אפשרות לעשות היקף מחיצה על גבי המים, מבלי שתהיה המחיצה בתוך המים, כגון שהיתה המחיצה עומדת על שפת הים, ונסמכת עליו.

[28]      ראה לעיל בהלכה יג, שכאשר עושה מחיצה להתיר למלא מים מהתעלה לחצר, והיתה התעלה נכנסת ויוצאת מהחצר, צריך שתהיה המחיצה יורדת טפח לתוך המים, או יוצאת טפח מעל המים, מפני שמטרת המחיצה שם, להבדיל בין המים שבתעלה שבחצר, לבין המים שמחוץ לחצר. אולם בהלכה שלפנינו, שעושה מחיצה מעל פני המים, או מקרקעית המרפסת יורדת לכיוון המים, אין צורך שתהיה המחיצה נכנסת במים טפח, או יוצאת מעל פני המים טפח, מפני שאינו צריך להבדיל בין המים שמתחת למרפסת לבין שאר הים, אלא צריך לעשות היקף מחיצה להראות שאינו ממלא מהכרמלית [=הים] לרשות היחיד [=למרפסת], אלא ממלא מרשות היחיד לרשות היחיד, ודי במחיצה תלויה לעשות את השטח שתחת המרפסת שיהיה כרשות היחיד, והקלו חכמים במחיצה תלויה בכרמלית שאיסורה מדבריהם. וזהו שכתב הרמב"ם "ורואין אותה [=את המחיצה] כאילו ירדה ונגעה עד המים", משמע שהמחיצה תלויה מעל המים, ואינה נכנסת טפח בתוך המים. וכך פירש הלח"מ, כשיטת תוספות בעירובין (פז,ב, ד"ה בין מלמעלה). ולעומת זאת, מעשה רוקח בשם הב"י (סי' שנה), ביאר בדעת הרמב"ם, שצריך שתהיה המחיצה יורדת בתוך המים טפח.

[29]      איסור זה הוא מחכמים, אבל מהתורה מאחר שלא שפך בעצמו מרשות היחיד לרשות הרבים, הדבר מותר, וכפי שיתבאר בהלכה הבאה.

[30]      כשעושה גומה ברשות הרבים סמוך לחצר, שופך את המים בחצר סמוך לגומה, והמים יצאו לגומה שברשות הרבים, ולא יזרמו על שאר השטח ברשות הרבים.

[31]      לשון הרמב"ם: "כדי שלא תיראה העוקה הזאת מרשות הרבים". ובפה"מ עירובין (ח,ט) כתב: "כדי שתהא מובדלת מרשות הרבים". ביאור דבריו, שהכיסוי שעל הגומה גורם שלא תהיה הגומה רשות הרבים, אלא היא מובדלת ממנה. אולם אין כוונת הרמב"ם למנוע חשד, שלא יראו בני אדם ששופך מים לרשות הרבים, כדברי הלח"מ (מהר"ח כסאר).

[32]      פה"מ מעשרות (ג,ו).

[33]      ואף שהמים יוצאים מכוחו לרשות הרבים, מאחר שלא שפך בעצמו מרשות היחיד לרשות הרבים, מהתורה הדבר מותר. וכך כתב רש"י עירובין (פח,א, ד"ה שופכין לתוכו), וכך כתב ברמב"ם לעם.

[34]      הטעם על פי הרב צדוק ורמב"ם לעם.

[35]      לשון הרמב"ם "שהחצרות מתקלקלות", ואנו ביארנו שמחמת כך אין האדם שופך את המים בחצרו על דעת שיצאו לחוץ, וכך פירש ברמב"ם לעם, ומקור הדברים רש"י עירובין (פח,ב ד"ה התם).

[36]      על פי סגנון השהלכה כתבנו, נזכרו בהלכה שלפנינו שני טעמי היתר, א- אינו מתכוון לשפוך כדי שיצאו המים לחוץ. ב- אין ניכר שהמים יוצאים מכוחו לרשות הרבים. וראה בהלכה יט, אף שם נזכרו שני טעמים אלו.

[37]      הוספנו הנמצאת בחצר, על פי רש"י עירובין (פח,א ד"ה ביב), וכך מוכח מההלכה הבאה, שאדם רוצה שייבלעו המים במקומם, והכוונה בחצר ששם שופכם.

[38]      איסור זה הוא מחכמים, אבל מהתורה מאחר שלא שפך בעצמו מרשות היחיד לרשות הרבים, הדבר מותר, וכפי שביארנו בהלכה הקודמת.

[39]      השווה להלכה יז, אף שם נזכרו שני טעמים אלו.

[40]      וכן מותר לשפוך מים לחצר שאין בה ארבע אמות על ארבע אמות, והמים יצאו לכרמלית, ואינו צריך לעשות בחצר גומה המחזקת סאתיים (מ"מ).

[41]      הים הוא כרמלית, כמו שנתבאר לעיל (יד,ד).

[42]      לשון הרמב"ם: "לא ימלא מן הספינה, אלא אם כן עשה מקום ארבעה על ארבעה יוצא מן הספינה על הים". הביטוי מקום ארבעה על ארבעה משמעו שהוציא לוח מעץ וכדומה, שיש בו ארבעה טפחים על ארבעה טפחים. והקשו המפרשים, מה יועיל לוח זה, והרי אם הוא נמצא בתוך עשרה טפחים דינו ככרמלית, [השווה לאמור לעיל (הלכות ד-ז), זיז שיש בו ארבעה טפחים על ארבעה טפחים בתוך עשרה של רשות הרבים, הרי הוא רשות הרבים], כיוון שכן, אסור להעביר את המים מהים ומלוח זה לתוך הספינה, מפני שמוציא מכרמלית לרשות היחיד? וביאר המ"מ, בשם רב האי גאון, בשם אדונינו גאון יהודה זקננו ז"ל, ששמע מן הזקנים (ראה רמב"ן ור"ן), שמדובר שיש באמצע הלוח חור שדרכו עובר הדלי, ואנו רואים את קצות הלוח כאילו נכפפו לכיוון מטה, וכאילו יש מחיצות משתלשלות ממנו עד לים, ונמצא שהוציא מרשות היחיד לרשות היחיד. [לשון המ"מ: "ופירש רבינו האי ז"ל, שדרך הזיז הוא ממלא, כלומר שזה הזיז חלול באמצעיתו, ומשלשל כליו דרך שם וממלא. וכיון שהוא מקום חשוב, אמרינן כוף הצדדים וגוד אחית מחיצתא כאילו הן עד שפת המים והכל רה"י"]. וכך פירש רבנו פרחיה מבית מדרשו של ראב"ם, את סוגיית התלמוד (שבת ק,ב), בפירוש הראשון. [בפירוש השני ביאר כדברי התוספות שם בסוגיה (ד"ה עושה), שמדובר שיש מחיצה בגובה עשרה טפחים היורדת סביבות הלוח לכיוון הים]. וכך פירש הרמב"ן. וכך פירש בשו"ע (שנה,א). ואף שבהלכה טו, בגזוזטרה העומדת על הים, צריך שירדו ממנה מחיצות בגובה עשרה טפחים, כדי להתיר לשאוב מים מהים לגזוזטרה, בהלכה שם מדובר בבנין קבוע, ואילו בהלכה שלפנינו מדובר בספינה ארעית, ואין לו היאך לעשות מחיצות, ולפיכך הקלו עליו חכמים.

        קרוב לכך פירשו הראשונים, רש"י והרשב"א בסוגית התלמוד (שבת ק,ב), והר"ן על הרי"ף (לו,ב בדפי הרי"ף), אלא שהם פירשו שיש מחיצות קטנות סביב הלוח, שלא כמו שכתבנו שמכופפים את קצות הלוח ומחשיבים אותם כמחיצות.

        וביד פשוטה פירש על פי ספר הבתים (מהדורת בלוי, כרך ב, עמ' סז), שכאשר עושה לוח ארבעה טפחים על ארבעה טפחים, הרי הוא נחשב כלוח נפרד מהספינה ואינו רשות היחיד, וכנפרד מהים ואינו כרמלית, ולפיכך דינו כמקום פטור, ומותר למלא מים מהים לספינה דרכו. ואף שעל פי כללי רשויות שבת, היה צריך להיות דינו של לוח זה ככרמלית, שהרי הלוח עומד בתוך עשרה טפחים של הכרמלית, והוא עומד באויר ואינו יכול לקבוע רשות לעצמו, כמו זיז שיש בו ארבעה טפחים על ארבעה טפחים בתוך עשרה של רשות הרבים שהוא רשות הרבים כמו שנתבאר לעיל (הלכות ד-ז), בספינה הקילו, מפני שאין לו דרך אחרת, והחשיבוהו כמקום פטור.

        ומהר"י קאפח כתב (הערה כו), שהלוח שמוציא מהספינה ארבעה טפחים על ארבעה טפחים, הנמצא בתוך עשרה טפחים מפני המים, הוא כרמלית, ומה שהתירו לו למלא, זה מהים לעל גבי אותו לוח, וישתה שם, משום שמוציא מכרמלית לכרמלית. אבל אסור להכניס את הדלי מהלוח לתוך הספינה, משום שמוציא מכרמלית לרשות היחיד. (ע"כ מהר"י קאפח) וראה עוד במרכבת המשנה חלמא שכתב שגם הוא כך רצה לפרש, והביא סיוע לפירוש זה מהירושלמי, אולם לבסוף דחאו משום שכל הראשונים לא ביארו כך את הסוגיה. ואף מלשון הרמב"ם לא משמע כפירוש זה, שהרי כתב: "לא ימלא מן הספינה אלא אם כן עשה...", משמע, למלא מהים לספינה. וכן בסוף ההלכה, "מוציא זיז כל שהוא וממלא", כלומר ממלא מהים לספינה, שהוא הנושא שבו עוסקת ההלכה.

[43]      ראה לעיל (יד,יב).

[44]      אבל אם מוציא מכרמלית לרשות היחיד דרך מקום פטור והוא אינו בספינה, הדבר מותר לכתחילה, ואין צורך להוציא זיז כל שהוא, להתיר הוצאה זו.

[45]      ההלכה עוסקת כשקורא בספר קודש, אבל בשאר ספרים או שאר דברים, מהרגע שנחו בקרקע רשות הרבים, אפילו שלא נתגלגלה יריעת הספר למרחק של ארבע אמות, אסור להביאם אליו (מ"מ).

[46]      למרות שבספר תורה תפילין ומזוזות, אסור להפוך את היריעה על פניה, אלא צריך לפרוס עליה בגד, כמו שנתבאר בהלכות תפילין (א,יז), כדי למנוע שיעבור על דבר שחייבים עליו מהתורה, התירו את הדבר. ועדיף שישהה הספר בכרמלית כשהכתב למטה והוא מכוסה, שבכך יש פחות ביזיון לספר, מאשר שישהה הספר כשהכתב למעלה גלוי לכל.

[47]      השווה לעיל (יג,יד), הזורק חפץ מרשות לרשות, והיה החפץ קשור בחבל, וצידו השני של החבל היה תפוס בידו, פטור, מפני שהחבל מחבר את החפץ לרשות שממנה יצא, שייחשב שעדין לא נח בשלמות ברשות השנייה, ונמצא כמי שעקר ולא הניח. וכך משמע מפה"מ עירובין (י,ג), שם נאמר שכאשר קצה הספר בידו, ובכך הוא מחובר בקשר לרשות היחיד, אין איסור לקחת חפץ מרשות הרבים אלא מדרבנן, דלמא נפיל ואתי לאיתוייה [=שמא יפול מידו, ויבוא להביאו מרשות הרבים לרשות היחיד]. ואף שדבר זה נאמר בביאור דעת רבי שמעון שם במשנה, ואין הלכה כרבי שמעון, אף לרבי יהודה שם במשנה, שהלכה כמותו, ביאור זה נכון.

[48]      רק כאשר התגלגלה היריעה ברשות הרבים למרחק של ארבע אמות, אנו חוששים שמא יפול מידו קצה היריעה האחוז בידו, ויעביר את הספר ארבע אמות ברשות הרבים, אבל כאשר התגלגלה היריעה ברשות הרבים למרחק הפחות מארבע אמות, אין לחשוש שמא יעביר את הספר ארבע אמות. ואף אם קצה היריעה האחוז בידו יפול מידו, לא יעביר את הספר ארבע אמות ברשות הרבים.

[49]      כאשר קצה היריעה לא נח בקרקע רשות הרבים, והיה קצה הספר השני בידו ברשות היחיד, אין אנו חוששים שיעבור על איסור שחייבים עליו מהתורה, משום שלחשש כזה רחוק לא חששו חכמים, שהרי הספר בידו, וקצהו השני לא נח ברשות הרבים, ואין לחשוש שיפלו שני צדדי הספר לרשות הרבים. ולפיכך מותר לגלול את הספר לרשות היחיד, שמאחר וקצה הספר אחוז בידו, אין איסור במה שמכניסו מרשות הרבים לרשות היחיד.

[50]      הולכה פחות פחות מארבע אמות מותרת, אולם במקום שאפשר להימנע מכך, עדיף שימנע, מפני שחששו חכמים שמא יטלטל יותר מארבע אמות, וכפי שנתבאר לעיל (ו,כב), ולהלן (כ,ו-ז). ובכדי לסלק נזק הדבר מותר לכתחילה.

[51]      השווה להלכה לעיל (יד,יא), אף שם נזכר שמותר לטלטל את הקוץ בכרמלית כמה אמות, כדי שלא ינזקו ממנו הרבים.

[52]      השווה להלכה להלן (כו,כג), שמותר להוציא את המת מהבית לכרמלית, מפני שבהמשך שהיית המת בבית יש ביזיון למתים ולחיים.

[53]      כאשר רוב גופו במים, אינו נחשב כמטלטל מים בכרמלית, ואף המים הנמצאים על ראשו שמעביר אותם ארבע אמות על פני הים, נחשבים כנמצאים בים, מפני שהם מועטים ואינם נחשבים בפני עצמם, אולם כאשר רוב גופו מחוץ למים, נחשבים המים שעליו כנפרדים מהים, מפני ריבויים, ולפיכך אסור לטלטלם ארבע אמות על פני הים, מפני שהוא מטלטל בכרמלית. הטעם שכתבנו על פי אורה ושמחה, יובא בסוף ההלכה ובהערה הבאה, ראה שם.

        בתלמוד שבת (קמא,א) נתבאר, שאין לחשוש מה שדוחף את המים שבים ומעבירם ארבע אמות בכרמלית, מפני שהוא דוחף אותם מכוחו, וכוחו מותר בכרמלית, כמו שנתבאר בהלכה יט.

[54]      מה שהוספנו על לשון ההלכה, היתר ללכת ברשות הרבים כשהמים עליו מחמת גשמים. הוא על פי השו"ע (שכו,ז): "...אבל ההולך ברשות הרבים ומטר סוחף על ראשו ועל לבושו, לא הקפידו בו". וראה להלן (כב,כ) בדברי הרמב"ם: "וכן מי שנשרו כליו בדרך – מהלך בהן, ואין חוששין שמא יסחוט". ואף מלשון הרמב"ם שם משמע שאין איסור ללכת ברשות הרבים כשיש מים מובלעים בבגדיו, או נמצאים עליו, אף על פי שהולך ברשות הרבים ומעבירם שם ארבע אמות, שהרי הרמב"ם ביאר מדוע אין לחשוש לסחיטה, ומדוע לא ביאר שיש לחשוש לטלטול המים שעל גופו, על כורחנו אין לחשוש לכך. וטעם ההיתר שכתבנו, הוא על פי אורה ושמחה. ועל פי דבריו ביארנו גם את הטעם בהערה הקודמת.