הלכות שבת פרק ג מבואר - התחלת מלאכה ובישול מערב שבת

פרק ג – התחלת מלאכה ובישול מערב שבת

התחלת מלאכה מערב שבת

א.         מותר להתחיל במלאכה מערב שבת, אף על פי שהיא נגמרת מאליה בשבת: שלא נאסר עלינו, אלא לעשות מלאכה בעצמו של יום; אבל שתיעשה המלאכה מעצמה בשבת, מותר לנו ליהנות במה שנעשה בשבת מאליו.

מותר להתחיל במלאכה מערב שבת, אף על פי שהיא נגמרת מאליה בשבת: שלא נאסר עלינו, אלא לעשות מלאכה בעצמו של יום; אבל שתיעשה המלאכה מעצמה בשבת – מותר[א]. ומותר לנו ליהנות במה שנעשה בשבת מאליו.

ב.         כיצד: פותקין מים לגינה ערב שבת עם חשיכה, והיא מתמלאה והולכת כל היום כולו. ומניחין מוגמר תחת הכלים, והן מתגמרין והולכין כל השבת כולה. ומניחים קילור על גבי העין, ואספלונית על גבי המכה, ומתרפין והולכין כל השבת כולה. ושורין דיו וסממנין עם חשיכה, והן נשרין והולכין כל השבת כולה. ונותנין צמר ליורה, ואונין של פשתן לתנור, והם משתנין והולכין כל השבת כולה. ופורסין מצודות לחיה ולעופות ולדגים עם חשיכה, והן צדין והולכין כל השבת כולה. וטוענין בקורת בית הבד ובעיגולי הגת עם חשיכה, והמשקין זבין והולכין כל השבת כולה. ומדליקין את הנר או את המדורה מבערב, והיא דולקת והולכת כל השבת כולה.

כיצד? פותחים את התעלה המובילה מים לגינה בערב שבת עם חשיכה, והגינה מתמלאת[ב] במשך יום השבת. ומניחים מוגמר [=קטורת] תחת הבגדים, והבגדים קולטים את ריח הקטורת ומתבשמים במשך השבת כולה. ומניחים סם מרפא על גבי העין, ותחבושת שמרוח עליה שמן[ג] על גבי המכה, והם מרפאים[ד] במשך השבת כולה. ושורים דיו יבש או סממנים [=החומרים שמהם מכינים דיו] במים, עם חשיכה, והם הופכים לדיו[ה] במשך השבת כולה. ונותנין צמר לקדירת הצבע, והצמר יקלוט את הצבע במשך השבת כולה. ונותנין חוטי פשתן לאחר שרייתם במים, לתוך התנור, כדי שהמים המלוכלכים המעורבים בו יתאדו ממנו במשך השבת כולה, ומחמת כך ילבין הפשתן. ופורסין מצודות [=מלכודות] לחיה ולעופות ולדגים עם חשיכה, ובעלי החיים נצודים במשך השבת כולה. ומעמיסים את קורת הסחיטה על הזתים, ואת האבן העגולה על הענבים בגת [=מקום סחיטת הענבים], עם חשיכה, והמשקים זבים ויורדים מהזתים או הענבים[ו] במשך השבת כולה. ומדליקין את הנר או את המדורה מבעוד יום, והם דולקים במשך השבת כולה.

[הוספה] וכן מותר להתחיל במלאכה קודם כניסת השבת, והיא נמשכת מאליה בשבת, אף אם תשמיע קול בשבת, בשעה שתיעשה המלאכה; כגון שיתן חיטים לתוך ריחיים שמופעלות בעזרת מים או חשמל, והחיטים ייטחנו במשך כל השבת, אף שהריחיים ישמיעו קול במהלך השבת; וטעם ההיתר, מפני שהכל יודעים שהריחיים טוחנות בעזרת המים או החשמל, ולא יחשדוהו שהוא טוחן בשבת[ז].

גזירת שמא יחתה בתבשיל

ג.          מניחין קדירה על גבי האש, או בשר בתנור או על גבי גחלים, והן מתבשלים והולכין כל השבת כולה, ואוכלין אותן בשבת. ויש בדבר זה, דרכים שהן אסורין – גזירה, שמא יחתה בגחלים בשבת.

מותר להניח לפני כניסת השבת, קדירה על גבי האש, או בשר בתנור או על גבי גחלים, כדי שיתבשלו במשך השבת[ח], ויאכל אותם בשבת. אולם יש אופני שהייה שאסור להשהות בהם את המאכל – גזירה, שמא יחתה בגחלים[ט] בשבת.

ד.         כיצד: תבשיל שלא בשל כל צורכו, וחמין שלא הוחמו כל צורכן, או תבשיל שבשל כל צורכו וכל זמן שמצטמק הוא יפה לו – אין משהין אותו על גבי האש בשבת, אף על פי שהונח מבעוד יום: גזירה – שמא יחתה בגחלים כדי להשלים בישולו, או כדי לצמקו. לפיכך אם גרף האש, או שכיסה אש הכירה באפר או בנעורת הפשתן הדקה, או שעממו הגחלים שהרי הן כמכוסות באפר, או שהסיקוה בקש או בגבבה או בגללי בהמה דקה שהרי אין שם גחלים בוערות – הרי זה, מותר לשהות עליה: שהרי הסיח דעתו מזה התבשיל, ואין גוזרין שמא יחתה באש.

כיצד? תבשיל שלא בשל כל צורכו, ומים חמים שלא הוחמו כל צורכן, או תבשיל שבשל כל צורכו וכל זמן שמצטמק הוא יפה לו[י] – אין משהים אותו על גבי האש[יא] בשבת, אף על פי שהונח מבעוד יום: גזירה – שמא יחתה בגחלים[יב] כדי להשלים בישולו, או כדי לצמקו. לפיכך אם גרף את הגחלים העליונות הבוערות באש, והשאיר את הגחלים התחתונות שהאש בלועה בהם וחומם מועט[יג], או שכיסה אש הכירה באפר או בנעורת הפשתן הדקה[יד], או שעממו [=נחלשו] הגחלים שהרי הן כמכוסות באפר, או שהסיקוה בקש או בגבבה[טו] או בגללי בהמה דקה שהרי אין גחלים בוערות – הרי זה מותר לשהות עליה: שהרי הסיח דעתו מהתבשיל[טז], ואין גוזרים שמא יחתה באש.

ה.         במה דברים אמורים, בכירה שהבלה מועט. אבל התנור – אף על פי שגרף האש, או חיפה באפר, או שהסיקוהו בקש או בגבבה – אין משהין בתוכו, ולא על גביו, ולא סומכין לו תבשיל שלא בשל כל צורכו, או שבשל כל צורכו ומצטמק ויפה לו: הואיל והבלו חם ביותר, אינו מסיח דעתו; וחוששים שמא יחתה בזו האש המעוטה, אף על פי שהיא אש קש וגבבה או מכוסה.

במה דברים אמורים, בכירה שהחום שלה מועט[יז]. אבל התנור[יח] – אף על פי שגרף את הגחלים העליונות הבוערות באש, או כיסה אותם באפר, או שהסיקוהו בקש או בגבבה – אין משהים בתוכו, ולא על גביו[יט], ולא סומכין לו[כ] תבשיל שלא בשל כל צורכו, או שבשל כל צורכו ומצטמק ויפה לו: הואיל וחומו רב ביותר, אינו מסיח דעתו; וחוששים שמא יחתה באש המעוטת שבו, אף על פי שהיא אש קש וגבבה או מכוסה.

ו.          ולמה אסרו לשהות בתנור, אף על פי שגרף – מפני שהגורף אינו גורף אלא רוב האש ועוצמה, ואי אפשר לגרוף כל האש עד שלא תישאר ניצוצה אחת; ומפני שהבלו חם, שמא יחתה כדי לנער הניצוצות הנשארות.

ולמה אסרו לשהות בתנור, אף על פי שגרף – מפני שהגורף אינו גורף אלא את הגחלים שאחזה בהם רוב האש וחוזקה, ואי אפשר לגרוף את כל האש עד שלא ישארו גחלים שיש בהם ניצוצות של אש; ומפני שחומו רב, שמא יחתה כדי לנער את האפר ויבעיר את הניצוצות הנשארות.

ז.          הכופח – הבלו רב מהבל הכירה, ומועט מהבל התנור. לפיכך אם הסיקו בגפת או בעצים – הרי הוא כתנור, ואין משהין בתוכו ולא על גביו, ולא סומכין לו תבשיל שלא בשל כל צורכו, או מצטמק ויפה לו: אף על פי שגרף, או כיסה באפר. ואם הסיקוהו בקש או בגבבה – הרי הוא ככירה שהוסקה בקש ובגבבה, ומשהין עליו. ומותר לסמוך לכירה מבערב, אף על פי שאינה גרופה. ואיזו היא כירה, ואיזה הוא כופח – כירה, מקום שפיתת שתי קדירות; וכופח, מקום שפיתת קדירה אחת.

הכופח[כא] – חומו רב מחום הכירה, ומועט מחום התנור. לפיכך אם הסיקו בגפת[כב] או בעצים – הרי הוא כתנור, ואין משהים בתוכו ולא על גביו, ולא סומכים לו תבשיל שלא בשל כל צורכו, או מצטמק ויפה לו: אף על פי שגרף, או כיסה באפר. ואם הסיקוהו בקש או בגבבה – הרי הוא ככירה שהוסקה בקש ובגבבה, ומשהים עליו. ומותר לסמוך לכירה מבערב[כג], אף על פי שאינה גרופה. ואיזו היא כירה? ואיזה הוא כופח? כירה, מקום בישול לשתי קדירות; וכופח, מקום בישול לקדירה אחת.

ח.         תבשיל חי שלא בשל כלל, או שבשל כל צורכו ומצטמק ורע לו – מותר לשהותו על גבי האש, בין בכירה וכופח בין בתנור. וכן תבשיל שבשל ולא בשל כל צורכו, או בשל כל צורכו ומצטמק ויפה לו – אם השליך לתוכו אבר חי סמוך לבין השמשות, נעשה הכול כתבשיל חי; ומותר לשהותו על האש, אף על פי שלא גרף ולא כיסה, מפני שכבר הסיח דעתו ממנו, ואינו בא לחתות בגחלים.

תבשיל חי שלא בשל כלל, או שבשל כל צורכו ומצטמק ורע לו – מותר לשהותו על גבי האש, בין בכירה וכופח בין בתנור. וכן תבשיל שבשל ולא בשל כל צורכו, או בשל כל צורכו ומצטמק ויפה לו – אם השליך לתוכו אבר חי [=בשר לא מבושל[כד]] סמוך לבין השמשות, נעשה הכול כתבשיל חי; ומותר לשהותו על האש, אף על פי שלא גרף ולא כיסה, מפני שכבר הסיח דעתו ממנו[כה], ואינו בא לחתות בגחלים[כו].

ט.         כל תבשיל שאסור לשהותו – אם עבר ושיהה אותו – אסור לאוכלו עד מוצאי שבת, וימתין בכדי שייעשה. ואם שכחו – אם תבשיל שלא בשל כל צורכו הוא, אסור עד מוצאי שבת; ואם תבשיל שבשל כל צורכו הוא ומצטמק ויפה לו, מותר לאוכלו בשבת.

כל תבשיל שאסור לשהותו – אם עבר ושיהה אותו – אסור לאוכלו עד מוצאי שבת, וימתין בכדי שייעשה[כז]. ואם שכחו – אם תבשיל שלא בשל כל צורכו הוא, אסור עד מוצאי שבת; ואם תבשיל שבשל כל צורכו הוא ומצטמק ויפה לו, מותר לאוכלו בשבת.

י.          כל שמותר לשהותו על גבי האש – כשנוטלים אותו בשבת, אסור להחזירו למקומו. ואין מחזירין לעולם, אלא על גבי כירה גרופה, או מכוסה, או בכירה וכופח שהוסקו בקש וגבבה: והוא, שלא הניח הקדירה על גבי קרקע; אבל משהניחה על גבי הקרקע, אין מחזירין אותה, ואפילו על גבי גרופה, או מכוסה. ואין מחזירין לתנור ולא לכופח, שהוסקו בגפת או בעצים, אף על פי שגרף או כיסה, מפני שהבלן חם ביותר. וכל שאין מחזירין עליו, אין סומכין לו בשבת.

כל שמותר לשהותו על גבי האש[כח] – כשנוטלים אותו בשבת, אסור להחזירו למקומו[כט]. ואין מחזירים לעולם, אלא על גבי כירה גרופה, או מכוסה, או בכירה וכופח שהוסקו בקש וגבבה: ובתנאי, שלא הניח הקדירה על גבי קרקע[ל]; אבל משהניחה על גבי הקרקע, אין מחזירים אותה, ואפילו על גבי גרופה, או מכוסה[לא]. ואין מחזירים לתנור ולא לכופח, שהוסקו בגפת או בעצים, אף על פי שגרף או כיסה, מפני שחומם רב ביותר[לב]. וכל שאין מחזירים עליו, אין סומכים לו בשבת[לג].

[הוספה] בזמננו, משהים את התבשיל קודם כניסת השבת על גבי 'פלטה חשמלית'. מאחר וחום הפלטה החשמלית קבוע וידוע, ואינה דועכת באופן בלתי צפוי, ואין בה גחלים שיכול לחתות, מותר להשהות עליה את התבשיל קודם כניסת השבת, ללא חשש[לד].

ואף אם יש לפלטה החשמלית כפתור שבעזרתו אפשר להגביה או להנמיך את החום שלה, אין לחשוש שמא יגביה או ינמיך את החום בשבת, מפני שגזירת חכמים היתה בגחלים, שלא ניתן לצפות את עמידותם, ושמא ידעכו קודם הזמן שתכנן, ויבוא לחתות בגחלים, ואילו חום הפלטה קבוע וידוע, ואינו דועך באופן בלתי צפוי; ואין לחשוש שמא יגביה או ינמיך את חומה, משום שאין לנו לגזור גזירות מדעתינו.

לפיכך מותר לשים תבשיל שעדין לא נגמר בישולו, ואפילו הוא חי, על הפלטה, קודם כניסת השבת, כדי שיתבשל במהלך השבת, כגון כובנה או ג'חנון או קטנית [=נקרא בערבית לסיס] או מרק עם חתיכות בשר וכדומה. ואף שהתבשיל מתבשל במהלך השבת, מאחר שנתנו קודם כניסת השבת, מותר.

נחלקו הפוסקים כיצד להגדיר את ה'פלטה החשמלית', האם היא מוגדרת כתנור, או ככירה קטומה [=כירה שכיסו את הגחלים שבה באפר], או כמחמם כנגד המדורה[לה]. לדעת מהר"י קאפח, מאחר וחום הפלטה רב מאוד, והיא מבשלת כל הניתן עליה, אלא שמבשלת באיטיות, לפיכך היא מוגדרת כתנור, וכמבשל על האש, ואסור לתת עליה תבשיל בשבת, אפילו אם התבשיל התבשל כל צורכו, בין אם הוא יבש, ובין אם הוא תבשיל שיש בו מרק, שהרי אסור לבשל על האש בשבת אפילו תבשיל שהתבשל כל צורכו[לו].  

יא.        אסור להכניס מגרפה לקדירה, והיא על האש, להוציא ממנה בשבת: מפני שמגיס בה, וזה מצורכי הבישול הוא; ונמצא כמבשל בשבת. ומותר להחזיר מכירה לכירה, אפילו מכירה שהבלה מועט לכירה שהבלה מרובה; אבל לא מכירה לטמינה, ולא מטמינה לכירה.

אסור להכניס מצקת [=כף עמוקה] לקדירה שהיא על האש, כדי להוציא ממנה תבשיל בשבת: מפני שמגיס [=שבוחש] את התבשיל, ובכך מסייע לאש לבשל, והוא מצורכי הבישול, ונמצא כמבשל בשבת[לז].

מותר להחזיר מכירה לכירה, אפילו מכירה שחומה מועט לכירה שחומה מרובה[לח]; אבל לא מכירה לטמינה, ולא מטמינה לכירה[לט].

יב.        לא ימלא אדם קדירה עססייות ותורמוסין, או חבית של מים, וייתן לתוך התנור ערב שבת עם חשיכה, וישהה אותן – שאלו וכיוצא בהן, אף על פי שלא בשלו כל עיקר, כתבשיל שלא בשל כל צורכו הן, מפני שאינן צריכים בישול הרבה; ודעתו עליהן לאוכלן לאלתר, ולפיכך אסור לשהותן בתנור. ואם עבר ושיהה – אסורין עד מוצאי שבת, וימתין בכדי שייעשו.

לא ימלא אדם קדירה עססייות[מ] ותורמוסים[מא], או חבית של מים, וייתן לתוך התנור ערב שבת עם חשיכה, וישהה אותן – שאלו וכיוצא בהן, אף על פי שלא בשלו כל עיקר, כתבשיל שלא בשל כל צורכו הן, מפני שאינן צריכים בישול הרבה; ודעתו עליהן לאוכלן מיד, ולפיכך אסור לשהותן בתנור[מב]. ואם עבר ושיהה – אסורים עד מוצאי שבת, וימתין בכדי שייעשו[מג].

גזירת שמא יחתה בצלי

יג.         תנור שנתן לתוכו בשר מבעוד יום, ושיהה אותו בשבת – אם בשר גדי הוא וכיוצא בו, מותר, שאם יחתה בגחלים, יתחרך הבשר שאינו צריך אלא חמימות האש בלבד; ואם בשר עז או שור הוא, אסור, שמא יחתה בגחלים, לבשלו. ואם טח פי התנור בטיט, מותר – שאם בא לפתוח התנור ולחתות, תיכנס הרוח, ויתקשה הבשר וייפסד, ויצטנן התנור.

תנור שנתן לתוכו בשר מבעוד יום, ושיהה אותו בשבת – אם בשר גדי הוא וכיוצא בו [כגון בשר עוף], מותר, שאם יחתה בגחלים, יתחרך הבשר שאינו צריך אלא חמימות האש בלבד; ואם בשר עז או שור[מד] הוא, אסור, שמא יחתה בגחלים, לבשלו. ואם סתם את פתח התנור בטיט, כדי שירככו האדים את הבשר, מותר – שאם בא לפתוח התנור ולחתות, תיכנס הרוח, ויתקשה הבשר וייפסד, ויצטנן התנור.

יד.        וכן כל דבר שהרוח מפסדת אותו, אין גוזרין עליו שמא יגלהו ויחתה; ומפני זה נותנין אונין של פשתן לתוך התנור עם חשיכה, שאם גילהו ייפסד.

וכן כל דבר שהרוח מפסדת אותו, אין גוזרים עליו שמא יגלהו ויחתה; ומפני זה נותנין חוטים של פשתן[מה] לתוך התנור עם חשיכה, שאם גילהו ייפסד.

טו.        נתן גדי שלם לתוך התנור – הרי זה כבשר העז או בשר שור, ואסור לשהותו, שמא יחתה בגחלים: אלא אם כן טח התנור. ומותר לשלשל כבש הפסח לתנור עם חשיכה, אף על פי שאינו טח, מפני שבני חבורה, זריזים הן.

נתן גדי שלם לתוך התנור – הרי זה כבשר העז או בשר שור, ואסור לשהותו, שמא יחתה בגחלים: אלא אם כן סתם את פתח התנור. ומותר לשלשל[מו] כבש הפסח לתנור עם חשיכה, אף על פי שלא סתם את פתח התנור, מפני שבני חבורה[מז] נזהרים מאיסור[מח].

טז.        אין צולין בשר בצל וביצה על גבי האש – אלא כדי שייצלו מבעוד יום, ויהיו ראויין לאכילה. ואם נשארו אחר כן על האש בשבת, עד שייצלו הרבה – מותר, מפני שהן כמצטמק ורע לו: שאם חתה – יחרוך אותן, שעל גוף האש הם. ומפני זה מניחין המוגמר תחת הכלים עם חשיכה – שאם חתה בגחלים, יישרף המוגמר ויעשן הכלים.

אין צולים בשר[מט] בצל וביצה על גבי האש – אלא אם יש שהות שייצלו מבעוד יום, ויתבשלו חצי בישול, ויהיו ראויים לאכילה[נ]. ואם נשארו אחר כן על האש בשבת, עד שייצלו הרבה – מותר, מפני שהן כמצטמק ורע לו: שאם חתה – יחרוך אותן, שעל גוף האש הם. ומפני זה מניחים המוגמר [=הקטורת] תחת הבגדים[נא] עם חשיכה – שאם חתה בגחלים, יישרף המוגמר ויעשן את הבגדים[נב].

יז.         הא למדת, שכל דבר שאנו אוסרין בעניין זה, אינו אסור משום שהוא נעשה בשבת; אלא גזירה, שמא יחתה בגחלים. לפיכך אין נותנין צמר ליורה, אלא אם כן הייתה עקורה מעל האש – שמא יחתה בגחלים: והוא, שיהיה פיה טוח בטיט – שמא יגיס בה, משחשיכה.

הא למדת, שכל דבר שאנו אוסרין בעניין זה, אינו אסור משום שהוא נעשה בשבת; אלא גזירה, שמא יחתה בגחלים. לפיכך אין נותנין צמר לקדירת הצבע, אלא אם כן הייתה עקורה מעל האש – שמא יחתה בגחלים: ובתנאי, שיהיה פיה סתום בטיט – שמא יגיס בה[נג] [=יערבב את הצבע, כדי שיהיה הצמר צבוע כולו בשווה], משחשיכה[נד].

נתינת פת בתנור ורדייתה

יח.        אין נותנין את הפת בתנור עם חשיכה, ולא הררה על גבי הגחלים – אלא כדי שיקרמו פנים שאינן מודבקים בתנור או באש. ואם נשארו אחר כן, עד שיגמור אפייתן – מותר: שאם יחתה, יפסיד אותן. ואם נתן סמוך לחשיכה, וחשיכה ועדיין לא קרמו פניה – אם במזיד – אסור לאכול מהן עד מוצאי שבת, וימתין בכדי שייעשו. ואם בשוגג – מותר לו לרדות ממנה מזון שלוש סעודות, בשבת; וכשהוא רודה – לא ירדה במרדה כדרך שהוא עושה בחול, אלא בסכין וכיוצא בה.

אין נותנים את הפת בתנור עם חשיכה, ולא את החררה [=כיכר לחם] על גבי הגחלים – אלא אם יש שהות שיקרמו פני הפת שאינן מודבקים בתנור או באש[נה] קודם כניסת השבת; מפני שפת שנאפתה באופן זה, אין לחשוש אם ישאירנה לאחר מכן בתנור או על גבי הגחלים, שמא יחתה בגחלים למהר את אפייתה, שהרי הפת צריכה עוד אפייה מועטת, ואם יחתה יפסיד אותה. [הוספה] ואף שכתבנו היתר להשהות את הפת בתנור אם נתנה קודם כניסת השבת וקרמו פניה, לכתחילה ראוי להימנע להשאיר לחם בתנור קודם כניסת השבת כדי שירדה אותו בשבת, אלא צריך לרדות את כל הפת מבעוד יום, וכפי שנתבאר בהערה נח.

עבר ונתן את הפת בתנור או על גבי הגחלים, סמוך לחשיכה, ולא קרמו פני הפת קודם כניסת השבת, שיש לחשוש שמא יחתה בגחלים למהר את אפיית הפת – אם עשה זאת במזיד, וידע שלא יספיקו לקרום פני הפת קודם כניסת השבת – אסור לו לרדות את הפת מהתנור. ואם נפלה הפת מאליה מדופן התנור לתוך התנור, מותר לו להוציאה מעל גבי הגחלים, אולם אסור לו לאכול מהפת עד מוצאי שבת, וימתין בכדי שייעשו[נו]. ואם עשה זאת בשוגג, ולא ידע שלא יספיקו לקרום פני הפת קודם כניסת השבת – מותר לו לרדות ממנה מזון שלוש סעודות, בשבת.

בין כשקרמו פני הפת קודם השבת, ובין שלא קרמו פניה קודם השבת, כשהוא רודה את הפת [=מוציאה מהתנור] בשבת כשיעור מזון שלש סעודות – לא ירדה במרדה[נז] כדרך שהוא עושה בחול, אלא בסכין וכיוצא בה[נח].

הדלקת מדורה

יט.        עושה אדם מדורה מכל דבר שירצה, בין על גבי קרקע בין על גבי מנורה, ומדליקה מבעוד יום, ומשתמש לאורה או מתחמם כנגדה בשבת. וצריך שידליק רוב המדורה קודם חשיכה, עד שתהא שלהבת עולה מאליה קודם השבת; ואם לא הדליק רובה, אסור ליהנות בה בשבת – גזירה, שמא יחתה בה ויניד העצים כדי שתעלה השלהבת. ואם הדליק עץ יחידי, צריך להדליק רוב עובייו ורוב היקפו מבעוד יום.

עושה אדם מדורה מכל דבר שירצה[נט], בין על גבי קרקע בין על גבי מנורה [=פמוט], ומדליקה מבעוד יום, ומשתמש לאורה[ס] או מתחמם כנגדה בשבת. וצריך שידליק רוב המדורה קודם חשיכה, עד שתהיה שלהבת עולה מאליה קודם השבת; ואם לא הדליק רובה, אסור ליהנות בה בשבת – גזירה, שמא יחתה בה ויזיז העצים כדי שתעלה השלהבת[סא]. ואם הדליק עץ יחידי, צריך להדליק רוב עובייו ורוב היקפו מבעוד יום.

כ.         במה דברים אמורים, בגבולין; אבל במקדש, מאחיזין את האור בעצים במדורת בית המוקד עם חשיכה, ואין חוששין שמא יחתה, שהכוהנים זריזין הן.

במה דברים אמורים, בכל המקומות חוץ מהמקדש[סב]; אבל במקדש, מאחיזין את האש בעצים במדורת בית המוקד[סג] עם חשיכה, למרות שעדין אין השלהבת עולה מאליה, ואין חוששין שמא יחתה, מפני שהכוהנים נזהרים מאיסור.

כא.       הייתה מדורה של קנים, או של גרעינין – אינו צריך להדליק הרוב; אלא כיון שהתחיל בה האש קודם השבת, מותר להשתמש בה, מפני שהאש נתלית בהן במהרה, ואינו צריך לחתות. לפיכך אם אגד הקנים, או הניח הגרעינין בחותלות – הרי הן כעצים, וצריך שתעלה בהן השלהבת מאליה קודם השבת.

הייתה מדורה של קנים, או של גרעינים – אינו צריך להדליק את רוב הקנים או הגרעינים; אלא כיון שהתחילה בהם אש קודם השבת, מותר להשתמש במדורה, מפני שהאש מתפשטת בהם במהרה, ואינו צריך לחתות. לפיכך אם קשר את הקנים באגודה, או הניח את הגרעינים בתוך חיתול [עשוי מסיבים או עלי דקל וכדומה] – הרי הן כעצים, וצריך שתעלה בהן השלהבת מאליה קודם השבת.

כב.        מדורה של זפת, או של גופרית, או של רבב, או של קירה, או של קש, או של גבבה – אינו צריך להדליק רובה קודם השבת, מפני שהאש מדלקת אותם במהרה.

מדורה של זפת[סד], או של גופרית[סה], או של שומן, או של שעוה[סו], או של קש, או של גבבה[סז] – אינו צריך להדליק רובה קודם השבת, מפני שהאש מדלקת אותם במהרה.

---

[א]      איסור מלאכת שבת הוא על האדם, ולא על הכלי. ואפילו אם חילל שבת, נפסקה ההלכה היא קודש ואין מעשיה קודש, והטעם שאסור למחלל שבת ליהנות ממעשהו, משום קנס (להלן ו,כג).

[ב]      ההשקאה בשבת אסורה, והיא תולדת זורע (להלן ח,ב).

[ג]       פה"מ כלים (כח,ג).

[ד]       הרפואה אסורה בשבת (להלן כא,כ). ולמרות שאיסור הרפואה הוא מדברי חכמים משום שבות, הזכירו חכמים את ההיתר בדבר, מפני שהיה עולה בדעתנו להחמיר, מחשש שיעשו אותם כתחלה בשבת מחמת קלותם.

[ה]      הטעם שאסור לשרות דיו יבש או סממנים במים בשבת, משום מכה בפטיש, מפני שלפני השרייה אינם ראויים לכתיבה, והשרייה היא גמר עשייתו של הדיו (מהר"י קאפח הערה ה). וראה עוד להלן (ט,יד) שביארנו מדוע אין לחייבו משום צובע.

[ו]       סחיטה אסורה משום מפרק, שהוא תולדת דש (להלן ח,ז י).

[ז]       ההיתר להשמיע קול בשבת בשעת עשיית המלאכה, שכתבנו בסוף ההלכה, לא נזכר בדברי הרמב"ם במפורש, אולם כך יש ללמוד מסתימת לשונו, שלא אסר שתיעשה המלאכה מאליה בשבת, אם היא משמיעה קול בשעת עשייתה, כפי שנזכר בתוספתא בתלמוד שבת (יח,א), משמע מכך שהדבר מותר (ב"י סי' רנב). וכך יש לדייק מלשונו בהלכה להלן (כג,ד), שאסור להשמיע קול של שיר בשבת, משמע מכך, שסתם קול מותר שיישמע בשבת (מרכבת המשנה אלפנדרי).

        בתוספתא במסכת שבת (יח,א) נאמר: "...אבל אין נותנין חטין לתוך הריחים של מים אלא בכדי שיטחנו מבעוד יום". וביאר רבה את טעם האיסור מפני שמשמעת קול. ושאלו רב יוסף מדוע לא יבאר את התוספתא, שטעם האיסור משום שביתת כלים, והתוספתא לפי בית שמאי שמחייבים שביתת כלים, אבל לבית הלל הסוברים שאין חובה להשבית את הכלים בשבת הדבר מותר. לפי כללי הפסיקה, רבה ורב יוסף הלכה כרבה. וכך פסק רבנו חננאל שהלכה כרבה משום שכמותו מסתבר. לעומת זאת הרי"ף (ו,ב בדפיו) פסק כרב יוסף, מפני שדבריו נאמרו בדרך דחייה לשיטת רבה, ולא בדרך מחלוקת, ומכך למד הרי"ף שכאן יש לפסוק כרב יוסף שהוא מסקנת הסוגיה (על פי יד פשוטה).

        כפי שכתבנו, מסתימת לשון הרמב"ם שלא אסר זאת, משמע שהדבר מותר, כשיטת רבו הרי"ף, ולא כשיטת רבנו חננאל. וכך פירשו את שיטת הרמב"ם מרכבת המשנה אלפנדרי בהלכה ב, כתר המלך ומרכבת המשנה חלמא בהלכה ז. וכך פסק השו"ע (רנב,ה), ולדעתו כך היא שיטת הרמב"ם (ב"י שם). ולעומת זאת, מהר"י קאפח כתב (הערה יא) שהרמב"ם סובר כמו רבנו חננאל ואוסר להשמיע קול בשבת, ולפיכך אסור לכוון את הרדיו או כל משמיע קול אחר, שיפעל, או שימשיך לפעול בשבת, משום דאושא מילתא. כלומר הקול ישמע ויתפרסם בין בני אדם, ויהיה בכך זלזול בשמירת השבת.

[ח]      כמו הדוגמאות שנמנו בהלכה הקודמת, אף בבישול, הדין שאם התחיל את הבישול מערב שבת והוא מתבשל מאליו בשבת, מותר ליהנות ממנו בשבת. אולם כיון שהבישול נחוץ לו לצורכו לאלתר, יש מצבים שגזרו חכמים שמא יחתה בגחלים.

[ט]      שמא יזיז את הגחלים ממקום למקום, ויבוא לידי מלאכת הבערת אש, משום שטבע אש העצים לדעוך כשאינו מזיז אותם. בפלטה של ימינו החום קבוע, ולפיכך אין בה גזירת שמא יחתה, ומותר לשים עליה מאכל מערב שבת. וכך הדין באש פתילה, או של גאז, ובכיריים חשמליים (מהר"י קאפח הערה יב).

[י]       החום ואיבוד הנוזלים משביחים את התבשיל.

[יא]      בהלכה שלפנינו נזכר, שלא יניח קדירה עם תבשיל על גבי אש שאינה גרופה או קטומה, אבל אם גרף או קטם, בכירה, מותר לשהות עליה, כלומר בתוכה. ובהלכה הבאה נזכר, שבתנור, גם אם גרף או קטם, אסור לשהות בתוכו או על גביו או לסמוך לו.

      והנה, ממה שהזכיר הרמב"ם בהלכה שלפנינו את הביטוי "על גבי האש", מכאן שההלכה עוסקת כשמניח את הקדירה עם התבשיל ישירות על גבי האש, כלומר על גבי הגחלים, ועל אופן זה של השהייה נאמר, שאם גרף או קטם, בכירה, הדבר מותר (על פי יד פשוטה). ואין הדבר נחשב כמטמין בדבר המוסיף הבל שהוא אסור (ראה להלן ד,א-ב), מפני שאין הגחלים עוטפים את הקדירה מכל צדדיה, אלא הם רק נמצאים מתחתיה. ולעומת זאת המ"מ כתב: "ומדברי רבנו חננאל ורבינו האי נראה שאפילו נגיעת הקדרה באש לא, וכן אנו נוהגים".

        בדבר זה נחלקו המפרשים, יש מפרשים שההיתר להשהות בתוך הכירה, הוא כשנותן את הקדירה עם התבשיל על גבי הגחלים עצמם, ואם גרף או קטם אותם הדבר מותר, ולעומת זאת, יש מפרשים שמדובר שמניח את הקדירה על גבי כסא מברזל בתוך הכירה, אבל להניח על גבי הגחלים עצמם הדבר אסור, אפילו שגרף או קטם אותם.

        השו"ע (רנג,א) פסק כדעה האוסרת, ורק כשהקדירה אינה נוגעת בגחלים מותר לשהותה בתוך הכירה, ואם היא נוגעת בגחלים, הדבר נחשב כמטמין בדבר המוסיף הבל, ואסור, ראה להלן (ד,א-ב). ולעומת זאת, הרמ"א (שם) פסק כדעה המקילה, ומותר להשהות בכירה גם אם הקדירה נוגעת בגחלים, ואין הדבר נחשב כמטמין בדבר המוסיף הבל אלא אם הגחלים עוטפים את הקדירה מכל צדדיה, ולא כשהם נתונות רק בתחתיתה. ועל פי כל האמור, ביארנו את ההלכה על פי שיטת הרמ"א, ולא על פי שיטת השו"ע.

        כאן ראוי לבאר, כירה שאינה גרופה או קטומה, אסור להשהות בתוכה או על גבה, אבל מותר לסמוך לה, כלומר להניח את הקדירה סמוך לפתחה, כמו שיתבאר בהלכה ז. ואילו בתנור או בכופח שהסיקום בגפת או בעצים, אף על פי שגרף או קטם, אסור להשהות בתוכם או על גבם ולא לסמוך להם, כמו שיתבאר בהלכות ה ז.

[יב]      האדם עלול כאלו ליישר את הקדרה ולהושיבה היטב, ובינתים מחתה את האש על ידי שמסלק מעליה את האפר העוממה, כדי ששרידי האש יבשלו את תבשילו ויכשירוהו לאכילה (מהר"י קאפח הערה יב), מפני שהאדם חושב שאין בדבר זה איסור, כי אינו מבעיר אש בידיים. אבל שמא יבוא להבעיר מחדש לא חששו חכמים, כשם שלא חששו שמא ידליק את הנר אלא רק שמא יטה (להלן ה,ב).

[יג]      לשון הרמב"ם "לפיכך אם גרף האש", וכוונתו שגרף את הגחלים העליונות הבוערות באש, והשאיר את הגחלים התחתונות שהאש בלועה בהם וחומם מועט. אבל אין הכוונה שגרף והוציא את כל הגחלים מהתנור והשאירו ריק, מפני שאז יאבד התנור את ייעודו ויצטנן כרגע.

        ומה שכתבנו שהגריפה גורמת להמעטת החום, ואינה משום היכר, כך כתב מהר"י קאפח (הערה יב): "...לדעת רבנו שאין הגריפה וקטימה משום הכר אלא כדי שלא ישאר שם בכירה חום המבשל...". וכך כתב מהר"י קאפח גם בפרק ט (הערה יב).

[יד]      חלקי צמח הפשתן הדקים הנושרים בעת חביטתו (פה"מ שבת ד,א), וטבע הנעורת שאינה בוערת אלא הופכת מיד לאפר ומכסה את הגחלים.

[טו]     קש הוא תבן גס, וגבבה הוא תבן המעורב בגללי בהמות (פה"מ שבת ג,א. כלים יז,א).

[טז]      הסיח דעתו מהסיכוי שתבשיל זה ישלים בישולו במהרה לצורך סעודת ליל שבת, או יצטמק וישתבח, ואינו מצפה אלא שישמור התבשיל על חומו לצורך סעודת הבוקר של שבת. לשון הרמב"ם בפה"מ שבת (ג,א): "שמסיח דעתו מבשולו עד למחר".

[יז]     כירה היא מקום בישול לשתי קדרות, וחום האש מתחתיה מתפזר לכל אורכה, והיא פתוחה משני צדדיה.

[יח]     תנור הוא מבנה סגור שפיו מלמעלה, ויש בתחתיתו פתח להכנסת העצים, ומניחים בתוכו את הקדירה והאש סביב לה, וחומו רב.

[יט]      אין שמים את הקדירה מעל התנור על גבי פתחו העליון.

[כ]       אין שמים את הקדירה בצדו במקום חם, כגון ליד פתח התנור למטה, במקום הכנסת הגחלים.

[כא]    כופח הוא מקום בישול לקדרה אחת, וחום האש מתחתיו מכונס במקום אחד, והוא פתוח משני צדדיו.

[כב]     פסולת זתים שהוצא מהם שמנם, או פסולת שומשמין (פה"מ שבת ד,א).

[כג]      אבל אסור לסמוך לכופח מערב שבת, אם הוסק בגפת ועצים, כמו שנתבאר בתחילת ההלכה, וכן אסור לסמוך לתנור מערב שבת, כמו שנתבאר בהלכה ה. וראה בהלכה י, שבשבת עצמה, כל שאסור להחזיר עליו אסור לסמוך לו.

[כד]      כתב רבנו בפה"מ (שבת ג,א): "וכן אם היה התבשיל בשיל ולא בשיל ונתן בו בעת ההטמנה דבר חי, בשר או ירקות. הרי זה מותר להשהותו על גבי גחלים מפני שהוא מסיח דעתו". וביאר מהר"י קאפח (הערה כג): מה שכתב רבנו שירק חי גורם לאדם להסיח דעתו מחיתוי התבשיל, דוקא ירק שאינו מתבשל מהר כגון שעועית ירוקה מתיר את השהייה, והראיה מהלכה יב, שם נאמר שירקות המתבשלים במהרה אין דינם כתבשיל חי. וראה ערוך השולחן (רנג,ט), ומשנ"ב (רנג, ס"ק ט) שכתבו, שדוקא בשר חי שצריך הרבה זמן להתבשל, גורם שיסיח דעתו מהתבשיל ולא יחתה, אבל ירק חי אינו גורם שיסיח דעתו מחיתוי.

        ולעומת זאת, בשו"ת רבי יהושע הנגיד (סי' כא) כתב כדברי רבנו בפה"מ, ובין בשר ובין ירק גורמים שיסיח דעתו מחיתוי, ולא חילק בסוג הירק. וכן בחידושי הרמב"ם לתלמוד (מהדורת רמי"ל זק"ש עמ' כד. הובא גם בפה"מ מהדורת מעליות, שבת ג,א הע' 7) הובא שכאשר הר"י מיגש, היה משמש את הרי"ף, ורצה לשהות על גבי כירה שאינה גרופה או קטומה, היה משליך בצל חי או חתיכת לפת. ולמרות שירקות אלו דרכם להתבשל מהר, יש בהם כדי להתיר את השהייה.

[כה]     הסיח דעתו מהסיכוי שתבשיל זה ישלים בישולו במהרה לצורך סעודת ליל שבת, ובדעתו לאכול את התבשיל בסעודת הבוקר של שבת.

[כו]      לסיכום: ההשהיה מותרת באחד משלושה תנאים. א- דוקא בכירה ובכופח בלא גחלים בוערות. ב- שהתבשיל אינו מבושל. ג-שאם התבשיל מצטמק, רע לו.

[כז]      ימתין במוצאי שבת פרק זמן המספיק להכנת תבשיל דומה, ונמצא שלא יצא נשכר מן העבירה שעבר בשבת.

[כח]     כגון תבשיל חי שלא בשל כלל, או שבשל כל צורכו ומצטמק ורע לו, וכן אם השליך לתוכו אבר חי, כמו שנתבאר בהלכה ח (מ"מ).

[כט]     מפני שהוא מבשל בשבת, ונותן בשבת תבשיל על האש. אם עדין לא נשלם בישול התבשיל איסורו מהתורה, ואם כבר נשלם בישול התבשיל איסורו מחכמים (להלן ט,ג). (מהר"י קאפח הערה כז)

[ל]       כדי להתיר להחזיר בשבת, צריך שיתקיימו שני תנאים. א- שלא יהיה החום רב, שאז אינו מבשל. ב- שלא יניח את הקדירה מידו, שאז ניכר שהוא מחזיר ולא נותן קדירה תחילה על האש בשבת, ואינו נראה כמבשל.

כתב המ"מ: "ודע שאם לא הגיע לשליש בישולו לעולם אסור להחזיר, שלא הותר לבשל לכתחלה בשבת בגרוף וקטום, וכן כתבו הרמב"ן והרשב"א ז"ל ופשוט הוא". (ע"כ מ"מ) ונראה שלא יסכים הרמב"ם לדבריו, אלא מותר להניח על כירה גרופה או קטומה, גם תבשיל שלא הגיע לחצי בישול או לשליש בישול, מפני שכירה גרופה או מכוסה חומה מועט, והמניח עליה תבשיל שלא נשלם בישולו, בשבת, מבחינה מציאותית אינו מבשל את התבשיל, ולפיכך אם לא הניח את התבשיל על הקרקע מותר להחזירו עליה. וזהו שכתב הרמב"ם, כל שמותר לשהותו על גבי האש, כלומר מפני שהוא תבשיל שלא בשל כל צורכו, מותר להחזירו בשבת על גבי כירה גרופה או קטומה, ובתנאי שלא יניח על הקרקע.

[לא]     למרות שחומם מועט ואינו מבשל, אבל סוף סוף מניח את הקדירה על האש תחילה בשבת, ונראה כמבשל.

[לב]     למרות שגרף וקטם, ועשה שינוי, ואין דרך בישול בכך, בפועל אם ישים שם את הקדירה הוא מבשל, ולפיכך אסור.

[לג]      אין שמים בצדו במקום חם, כגון ליד פתח התנור או הכופח.

[לד]      כתב מהר"י קאפח (הערה יב): "נראה כי כל הדינים דלקמן [שהובאו בדברי הרמב"ם בהלכות שבת ג,ג-י] שגזרו שמא יחתה אינם קיימים במציאות שלנו כלל, וגזרת חז"ל היא כפי המציאות בימיהם ואף בימינו עד לפני כחמשים שנה, וטבע האש של עצים שכל שעה ושעה היא עוממת דועכת וקומלת עד שנעשת אפר ונאפסת, ומטבע הדברים שאדם חושש שמא לא יתבשל תבשילו מחמת דעיכת האש ועלול הוא כאלו לישר את הקדרה ולהושיבה היטיב ובינתים מחתה את האש כדי לסלק מעליה את האפר העוממה כדי ששרידי האש יהתכו את תבשילו ויכשירוהו לאכילה וכפי שאבאר בכל הלכה את השייך לה, וכל זה אינו שייך במכשירי הבשול שבימינו לא בפלטה ולא בתנור החשמל ואף לא בפתילות אם שרדו כאלה, ולא שחלילה אנו נוגעים בגזרת חז"ל ולכאורה יש לחוש לגזרה אף במכשירים שבימינו שהרי אמרו אפלו גבוה הנר כמה קומות גזרת שמא יטה קיימת, ולא היא דשם הנר שייכה בו הגזרה אלא שאין האדם יכול להגיע אליו אבל במכשירים הללו אין הגזרה שייכה בהם כלל ומעיקרא אין לגזרה מקום לחול עליהם, וחלוק זה נתבאר בדברי הפוסקים ואפרט את הדברים.

הפלטה החשמלית הקרויה של שבת, בין אותה שיש לה מעלות חום קבועה בין אותה שיש בה להגביר ולהנמיך, מותר להשהות עליה מערב שבת בין חי בין בשל כל צרכו בין מצטמק ויפה לו בין מצטמק ורע לו, כי כל החלוקים הללו שנאמרו באש פחם הוא שמא יחתה ובפלטה כלל לא שייך חיתוך, גם אותה שיש בה כדי להגביר את החום ולהנמיכו מותר להשהות עליה כי לא גזרו אלא באש פחם שכל רגע האש דועכת והולכת ואין אדם יכול לעמוד על מדת הדעיכה והקמילה מראש כי הדבר תלוי בסוג העצים ובמדת יבשותן ואפשר שיאמוד אדם שאש זו תספיק לבשל את התבשיל ותדעך לפני הזמן שאמד ועלול לחתות, אבל בפלטה הזו הרי מדת החום שכיוון מערב שבת אינו דועך ולא מתמעט ולפיכך אין לחדש מלבנו גזרות חדשות שמא יגביר את החום. לעומת זאת הרי היא אש גמורה המבשלת כל הניתן עליה ולפיכך אין לדונה כלל ככירה גרופה וקטומה לענין חזרה לדעת רבנו, שאין הגריפה וקטימה משום הכר אלא כדי שלא ישאר שם בכירה חום המבשל וכמו שכתב בענין התנור לקמן הלכה י, אלא אסור להחזיר עליה בשום אופן לא מבושל ולא בלתי מבושל לא חם ולא קר לא לח ולא יבש, אפלו רק הרים את המיחם מעליה וטרם הניחו על גבי קרקע או כלי אסור להחזירו, והמחזיר הרי הוא מבשל בשבת, אם דבר מבושל הוא נהי דפטור מסקילה לפי שאין בשול אחר בשול אך אסור מדרבנן וכמו שכתב לקמן פ"ט הל' ג: "המבשל על האור דבר שהיה מבושל כל צרכו או דבר שאינו צריך בשול כלל פטור", וברור שכל פטור אבל אסור, ואם הניח דבר חי בשבת חיב משום מבשל. אף 'כבאנה' שהורידו אותה מעל הפלטה אסור להחזירה מפני שהיא מתבשלת יותר, הוא הדין והוא הטעם לפתיליה כיון שחומה וגובה האש שקבע בערב שבת נשאר יציב ואין דעיכה וקמילה שייכים בה כלל מותר להשהות עליה ואין צריך לכסות את האש או להסתירה מעין רואים, כי גרופה וקטומה שאמרו חז"ל מותר להחזיר בה אינו מפני שאין אנו רואים את  האש או שהיא נסתרת ממנו אלא משום שעל ידי הגריפה והקטימה אינה מבשלת, וכדלעיל וכדיבואר להלן, לפיכך מותר להשהות על הפתיליה והדומה לה ואסור להחזיר עליה בשום אופן בין שהאש מוסתרת או מכוסה בין שהיא גלויה מפני שהמחזיר עליה מבשל בשבת. והוא הדין לתנורים אלא שיש בהחזרה לתנורים של ימינו חשש נוסף של הטמנה ויתבאר בפרק ד. ולענין כיצד להחם תבשיל קר או היאך לשמר חום תבשיל שהורד מעל הפלטה כדי לקחת ממנו, אנו אין לנו אלא דברי המ"מ לקמן פכ"ב הל' ד, וז"ל, וכתב הרשב"א, שלדברי הכל תבשיל שנתבשל מערב שבת ונצטנן מותר לחממו כנגד המדורה אפלו במקום שהיד סולדת בו, והוא שלא יתן על גבי המדורה או על גבי כירה, ואם יש קדרה נתונה על האש מותר להחם על גבה תבשיל שנתבשל כל צרכו מערב שבת שכיון שהקדרה מפסקת הרי זה כמחמם נגד המדורה ומותר, עכ"ל. ולא חילק בין תבשיל שיש בו נוזל לתבשיל יבש, ועל זה אנו סומכים ומניחים כל תבשיל קר על גבי המיחם שעל הפלטה, וכן תבשיל שהורד מעל הפלטה מחזירין אותו על גבי המיחם כדי שישמור חומו. והבו דלא לוסיף עלה".

[לה]     ראה פניני הלכה (שבת, י,יח) שהזכיר את שלש הדעות האלו במקורותיהם.

[לו]      ראה להלן (ט,ג): "המבשל על האור דבר שהיה מבושל כל צורכו, או דבר שאינו צריך בישול כלל – פטור [אבל אסור]".

        כאן ראוי לבאר, שהחימום על הפלטה החשמלית דומה לחימום על גבי האש, מפני שחומה רב כחום האש, וכשם שבזמנם היתה אפשרות לבשל על האש, כך בזמננו יש אפשרות לבשל באמצעות חום המגיע מהחשמל, כפי שהדבר נפוץ בכיריים חשמליים. ולפיכך אין להשוות את המחמם על הפלטה למחמם כנגד המדורה (להלן כב,ד), ונאמר שלא עשה פעולת בישול, ואינו מיחזי כמבשל כדברי חלק מהפוסקים, אלא המניח תבשיל על הפלטה החשמלית עשה פעולת בישול, והוא מבשל, אלא שהיא מבשלת באיטיות, ומה שמתבשל על האש במשך שעה מתבשל על הפלטה במשך ארבע שעות. וכפי שהדבר מצוי, שמניחים על הפלטה החשמלית לפני כניסת שבת תבשיל שהתבשל קמעה, ולמחרת בבוקר התבשיל מבושל כראוי. וראה עוד להלן (כב,ד) מה שביארנו בדיני פלטה חשמלית.

[לז]      השווה להלן (ט,ד).

ההלכה עוסקת אפילו אם בשל התבשיל כל צורכו. מאחר והקדירה על האש, בין אם היא בכירה או בכופח או בתנור שאינם גרופים או מכוסים, הרי הוא אסור משום מבשל (להלן ט,ג), ולפיכך אף אסור לעשות את שאר צורכי הבישול ולבחוש [להגיס] את התבשיל. וכך כתב מהר"י קאפח (הערה ל). שלא כדברי המ"מ שההלכה עוסקת כשלא בשל התבשיל כל צורכו, ולשיטתו אם בשל התבשיל כל צורכו, מותר להוציא את התבשיל מהקדירה אפילו שהיא על האש, מפני שאינו עושה מעשה הגסה, ואינו מערבב את העליון לתחתון והתחתון לעליון, אלא רק מוציא תבשיל שבשל.

מאחר והשוונו את המגיס למבשל על האש שנזכר להלן (ט,ג), אם הגיס בתבשיל שעדין לא בשל כל צורכו, איסורו מהתורה. ואם הגיס בתבשיל שבשל כל צורכו, איסורו מדברי חכמים, כשם שהמבשל על האש דבר המבושל כל צורכו איסורו מדברי חכמים (מהר"י קאפח בפרק ג הערה כז, ובפרק כא הערה מג).

        ואם הוריד את הקדירה מעל האש, אף שהיא עדין רותחת, מותר לערבב את התבשיל (להלן כא,יג), וכך כתב מהר"י קאפח (פרק ג הערה ל, ופרק כא הערה מג). וגם מותר להוסיף בה מים רותחים (כך כתב הרמב"ם בתשובה סי' שה). ואין לאסור את הדבר מפני שמסייע בהגסה לכלי ראשון לבשל, מפני שההגסה מצורכי הבישול רק כשהקדירה על האש, שאז מסיע בהגסה לאש לבשל, אבל שלא על האש אינו מועיל כלום, והוא עושה מעשה ערבוב ולא מעשה בישול. שלא ככס"מ שכתב: "נראה לי שמה שכתב רבינו והיא על האש לאו דוקא, אלא כל שהעבירה מרותחת מעל האור היא על האש קרי לה, וכן דעת הטור ורבינו ירוחם".

        והוסיף מהר"י קאפח לבאר (פרק כא הערה מג), מי שהיתה לו קדירה עם תבשיל על הפלטה, ונפסק זרם החשמל, מותר לו לגרוף מתוך הקדירה בכף, ואין בו משום מגיס, מפני שהקדירה נחשבת שאינה על האש, שהרי נפסק מקור החום.

[לח]     כדי שיהיה מותר להחזיר על גבי הכירה, היא צריכה להיות גרופה או מכוסה, או שהוסקה בקש ובגבבה, כמו שנתבאר בהלכה י. וכירה שזה מצבה, אף שחומה רב משל חברתה, עדין חומה מועט ואינו מבשל.

[לט]     כאשר משנה את מצב החימום, הוא נראה כמטמין תחילה בשבת, או כנותן את התבשיל תחילה בשבת, ולפיכך אסור.

[מ]      אפונה רכה המתבשלת ברתיחה אחת.

[מא]     תורמוס הוא מין קטנית, שכדי להפיג את מרירות זרעיו שולקים אותו פעמים רבות (ביצה כה,ב), ולאחר כל שליקה שופכים את המים. ובשליקה האחרונה מבשלים את התורמוס עם תבלינים, ותוך דקות אחדות הוא מוכן לאכילה (מהר"י קאפח הערה לב). ויש מפרשים שההלכה עוסקת בתורמוס כשעדיין הוא ירוק ומתבשל מהר, ומה שנזכר בתלמוד (ביצה כה,ב) ששולקים את התורמוס פעמים רבות, זה רק אם התייבשו זרעיו (ביאור הרב צדוק).

[מב]     השווה להלכה ה. וכך הדין בכופח שהסיקו בגפת ועצים אפילו שהוא גרוף וקטום כמו שנתבאר בהלכה ז, וכן בכירה שהסיקה בגפת ועצים שאינה גרופה או קטומה כמו שנתבאר בהלכה ד (מ"מ).

[מג]     השווה להלכה ט.

[מד]     בשר עז או שור צריך חום רב כדי לרככו, שלא כמו בשר גדי או עוף שצריך חום מועט לרככו.

[מה]     נזכרו בהלכה ב.

[מו]      לתלות כלפי מטה.

[מז]      הקבוצה הנמנית על כבש הפסח (קרבן פסח ב,א).

[מח]     לשון הרמב"ם: "שבני החבורה זריזין הן", והכוונה שהם נזהרים מלעשות איסור, וגם יזכירו זה לזה.

[מט]     נתחי בשר. ההלכה עוסקת בכל סוגי הבשר, והבשר עצמו מונח על הגחלים (מ"מ), וכך כתב הרמב"ם בהמשך ההלכה שעל גוף האש הן, והם מונחים על האש בלי תנור (רש"י שבת יט,א ד"ה בבשרא אגומרי). שלא כמו הלכה יג שהבשר בתנור, ושם יש חילוק בין בשר גדי לבשר עז או שור. ושלא כמו הלכות ד-ח שהבשר בתוך תבשיל בקדירה.

[נ]       כדי שהמאכל יהיה ראוי לאכילה, צריך שיתבשל חצי בישול, והוא הנקרא מאכל בן דרוסאי, ראה להלן (ט,ה), ובתלמוד במסכת מנחות נז,א.

[נא]      נזכר בהלכה ב.

[נב]      אם יחתה, הגחלים יעלו עשן מחניק של שריפה, ולא עשן ריחני של קטורת.

[נג]      אם לא תהיה קדירת הצבע סתומה בטיט, יש חשש שיערבב את הצבע בשבת.

[נד]      הצובע בשבת חייב, להלן (ט,יג). כדי להתיר לתת את הצמר לקדירת הצבע צריך שני דברים, שתהיה עקורה מהאש, וסתומה בטיט.

[נה]      שיעלה הבצק קרום אפוי בצד הפת הפונה לחלל התנור, ולא בצד המודבק לדפנות התנור, שהוא ממהר יותר להיאפות (פה"מ שבת א,י). כלומר, שתתחיל הפת להיאפות, ותצא מהגדרת חתיכת בצק ותתחיל לקבל צורה של פת; ומדובר שעדיין יש על פני הפת לחלוחית, הנראית על פני פת שנאפתה חצי אפייה, ועדיין לא הושלמה אפייתה בהיעלמות הלחלוחית מפני הפת והתקשותה.

[נו]      מה שהוספנו כאן על לשון הרמב"ם, שאם נתן במזיד את הפת בתנור, וידע שלא יקרמו פניה קודם כניסת השבת, אסור לו לרדותה מהתנור, אולם ייתכן שתיפול הפת מדופן התנור בעצמה ללא רדייתו לתוך התנור, ומותר לו להוציאה בידו מהתנור, אולם אסור לו לאכול ממנה עד מוצאי שבת, הוא על פי אורה ושמחה, שכתב שבמזיד לא התירו לו לרדות את הפת מהתנור, וזהו שכתב הרמב"ם, ואם בשוגג מותר לו לרדות ממנה, משמע שבמזיד אסור לו לרדות מהפת כלום, אולם מותר לו להוציאה מהתנור, אם נפלה מעצמה מדופן התנור לתוכו.

        כתב אברהם יגל (הביאו מהר"י קאפח בפרק ו הערה מד), שהטעם שאם נתן את הפת בתנור במזיד, וידע שלא יקרמו פניה קודם כניסת השבת, אסור לו לאכול ממנה עד מוצאי שבת, וימתין במוצאי שבת בכדי שייעשו, מפני שאיסור נתינת הפת קודם שיקרמו פניה קל בעיני בני אדם, שהרי הוא מחכמים, ונותן את הפת בתנור קודם כניסת השבת, ולפיכך גזרו חכמים שימתין במוצאי שבת בכדי שייעשו, שלא יבוא לעבור על דבריהם. השווה זאת לאמור להלן (ו,ח), ישראל שאמר לגוי לעשות לו מלאכה בשבת, מותר לו ליהנות מהדבר במוצאי שבת רק אחר שימתין בכדי שייעשו, משום שאיסור אמירה לגוי קל בעיני בני אדם, והוא מחכמים, ואם נתיר לו ליהנות מהדבר מיד במוצאי שבת, יעבור על איסור אמירה לגוי בשבת. מה שאין כן כשבישל בשבת בשוגג (להלן ו,כג), איסור בישול בשבת חמור בעני בני אדם, והוא מהתורה, ולפיכך מותר לאכול מהתבשיל במוצאי שבת מיד, ולא חששו חכמים שיעבור על האיסור במזיד, וישים את עצמו כאילו הוא שוגג.

[נז]      מוט שהקצה שלו חד, ומיוחד להוצאת הלחם מהתנור.

[נח]      לשון הרמב"ם בהלכה שלפנינו: "אין נותנין את הפת בתנור עם חשיכה, ...אלא כדי שיקרמו פנים שאינן מודבקים בתנור או באש. ואם נשארו אחר כן, עד שיגמור אפייתן – מותר: שאם יחתה, יפסיד אותן. ואם נתן סמוך לחשיכה, וחשיכה ועדיין לא קרמו פניה – אם במזיד – אסור לאכול מהן עד מוצאי שבת, וימתין בכדי שייעשו. ואם בשוגג – מותר לו לרדות ממנה מזון שלוש סעודות, בשבת; וכשהוא רודה – לא ירדה במרדה כדרך שהוא עושה בחול, אלא בסכין וכיוצא בה". מההלכה שלפנינו משתמע, שאם קרמו פני הפת קודם השבת, מותר לו לרדות את כל הפת בשבת, ובתנאי שישנה וירדה בסכין ולא במרדה, ואם לא קרמו פני הפת קודם השבת, והיה שוגג, ירדה מהפת מזון שלוש סעודות. והקשו המפרשים, והרי ההלכה להלן (כב,א), סותרת את ההלכה שלפנינו, וכך נאמר להלן (כב,א): "רדיית הפת - אף על פי שאינה מלאכה - אסרו אותה חכמים, שמא יבוא לאפות. המדביק פת בתנור מבעוד יום, וקדש עליו היום - מציל ממנו מזון שלוש סעודות, ואומר לאחרים בואו והצילו לכם. ואף על פי שהרדייה אינה מלאכה, כשהוא מציל, לא ירדה במרדה אלא בסכין, כדי לשנות". משמע מההלכה שם, שכל המדביק פת בתנור מבעוד ונכנסה שבת, מציל מהפת מזון שלוש סעודות, בין קרמו פני הפת מבעוד יום, ובין אם לא קרמו פני הפת מבעוד יום והיה שוגג, שהרי הרמב"ם כתב שם הלכה בלשון כללית, וסתמות לשונו כך מורה.

        וביאר המ"מ (את ביאורו כתב להלן ה,יט), שיש לפרש את ההלכה בפרק כב, על פי ההלכה שלפנינו, וההלכה בפרק כב עוסקת כשלא קרמו פני הפת מבעוד יום והיה שוגג, ועליו כתב הרמב"ם שמציל רק מזון שלוש סעודות. וכך פירש קהילות יעקב (הביאו מהר"י קאפח בפרק כב הערה א). וכך פירש הר"ן על הרי"ף (שבת, דף ב,א מדפי הרי"ף).

        לעומת זאת, הרמב"ן ביאר באופן אחר (שיטתו הובאה במ"מ להלן ה,יט, ובב"י סי' רנד), שיש לפרש את ההלכה שלפנינו על פי ההלכה בפרק כב, וכל המדביק פת בתנור מבעוד יום ונכנסה השבת, בין קרמו פני הפת מבעוד יום, ובין אם לא קרמו פני הפת מבעוד יום והיה שוגג, מציל מהפת מזון שלוש סעודות; ומה שנזכר בתחילת ההלכה שלפנינו, שאם קרמו פני הפת קודם כניסת השבת, מותר לו להשאירה בתנור בשבת, אינו בא ללמדנו שגם מותר לרדות את כל הפת מהתנור בשבת, מפני שההלכה שלפנינו עוסקת בדיני שהייה ובחשש שמא יחתה, ולא בדיני רדייה, ודיני רדייה של פת זו נתבארו להלן (כב,א), ושם נתבאר שמותר לו לרדות ממנה רק מזון שלוש סעודות, ולא ירדה במרדה אלא בשינוי. כביאור הרמב"ן הכריע אורה ושמחה, וכך סגננו את ההלכות, משום שמקורות ההלכה ולשון הרמב"ם מלמדים שזו כוונתו.

        המקור לדברי הרמב"ם בתחילת ההלכה, "אין נותנין את הפת בתנור עם חשיכה... אלא כדי שיקרמו פנים...", הוא משנה שבת (א,י): "אין נותנין פת לתנור עם חשכה ולא חררה על גבי גחלים אלא כדי שיקרמו פניה מבעוד יום". והמקור לדבריו אודות השוגג, "ואם בשוגג – מותר לו לרדות ממנה מזון שלוש סעודות, בשבת", הוא ברייתא (שבת קיז,ב): "תנו רבנן: שכח פת בתנור וקידש עליו היום - מצילין מזון שלש סעודות, ואומר לאחרים: בואו והצילו לכם. וכשהוא רודה - לא ירדה במרדה אלא בסכין". לשון זה משמעו שכבר קרמו פני הפת ונגמרה אפייתה קודם השבת, וזהו ביאור הלשון שכח ולא שגג, [=שכח משמעו, ששכח להוציא את הפת המוכנה שקרמו פניה ונגמרה אפייתה קודם כניסת השבת, ואילו שגג משמעו, ששגג ונתן פת בתנור סמוך לשבת, ולא הספיקו לקרום פניה קודם השבת], ואדם ששכח שיש לו פת בתנור המוכנה לרדייה, אם נזכר בשבת, מותר לו לרדות ממנה מזון שלוש סעודות, וירדה בסכין. הרמב"ם פסק את לשון ברייתא זו בהלכה שלפנינו, ולמד ממנה שגם כאשר לא קרמו פני הפת מבעוד יום, והיה שוגג, כלומר שלא ידע שלא יספיקו לקרום פני הפת קודם כניסת השבת, מציל רק מזון שלוש סעודות. גם להלן (כב,א) פסק הרמב"ם לשון ברייתא זו, אולם הוא שינה את לשונה מעט, ולא כתב שכח, אלא כתב לשון כללית, "המדביק פת בתנור מבעוד יום, וקדש עליו היום - מציל ממנו מזון שלוש סעודות". מדוע? כדי שלא תסתור אותה ברייתא את המשנה שבת (א,י): "אין נותנין פת לתנור עם חשכה ולא חררה על גבי גחלים אלא כדי שיקרמו פניה מבעוד יום". שהיא המקור לתחילת ההלכה שלפנינו, וממנה משמע, שאין איסור לתת פת בתנור בערב שבת אם קרמו פניה מבעוד יום, ואילו מלשון הברייתא שכח פת בתנור וקידש עליו היום, משמע שיש איסור לתת פת בתנור מבעוד יום, לפיכך, כדי למנוע סתירה זו, שינה הרמב"ם להלן (כב,א) את לשון הברייתא. היוצא מכך, ראוי להימנע להשאיר לחם בתנור קודם כניסת השבת כדי שירדה אותו במרדה בשבת, ולכתחילה צריך לרדות את כל הפת מבעוד יום, אולם אין איסור בדבר, ואם קרמו פני הפת מבעוד יום אין איסור להשהותו בתנור בשבת, אולם אסור בשבת לרדות את כל הלחם מהתנור, משום שלא מסתבר שנתיר לאדם לרדות פת מרובה מהתנור בשבת, על סמך זה שנתן את הפת קודם קודם כניסת השבת, וירדה ממנו רק מזון שלוש סעודות, ובשינוי כלומר בסכין וכדומה.

        וכך היא שיטת מהר"י קאפח בביאור ההלכות, כפי שביאר את דעתו להלן (כב,א) בהערה א. וביאר מהר"י קאפח, מה שהקשו המפרשים שמההלכה שלפנינו משמע שאם קרמו פני הפת קודם כניסת השבת, מותר להשאירה בתנור במשך השבת שתיגמר אפייתה, ולעומת זאת מההלכה להלן (כב,א) משמע שאין לתת פת בתנור קודם כניסת השבת כדי שתוסיף להיאפות בשבת. ההלכה שלפנינו עוסקת בפת מיוחדת "קאמז" [=פיתה שמשאירים אותה בתנור עד שתתייבש ותתקשה] , שנתנה בתנור בעוד היום גדול, ומניחה בתנור כדי לצנמה, ומותר לנהוג כך אף לכתחלה. וכך היו נוהגים בתימן, נותנים פת בתנור בעוד היום גדול, ומשאירים אותה דבוקה בדפני התנור עד למחר כדי לצנמה "קאמז", אלא שלא היו צריכים לרדותה לפי שהיתה נופלת מאליה על גבי קומקומין וקדרות שבתנור, ואם אירע שלא נפלה הרי בנגיעה קלה ביד היתה נרדית, ואף סכין לא היתה צריכה.

[נט]      כל אלו שאמרו אין מדליקין בהן בשבת אבל עושין מהן מדורה (מסכת שבת כא,א), וראה להלן (ה,ז).

[ס]      כשמשתמש באור המדורה, לא חששו שיעבור על איסור ויבעיר עוד עצים, כמו שחששו במשתמש לאור הנר שמא יטה (להלן ה,ב), מפני שלהטות הוא דבר קל ונראה לאדם שאין בו איסור, אבל לא חששו שיבוא להדליק בשבת בידיים.

[סא]     השווה להלכה יב, עבר ושיהה עססיות ותורמוסין או חבית של מים, על האש, אסורים עד מוצאי שבת וימתין בכדי שייעשה (מ"מ).

[סב]     כל המקומות חוץ מהמקדש נקראים "בגבולין", מפני שהם כגבול, ביחס למקדש שהוא הבית.

[סג]     בית גדול סמוך לעזרה, שהיתה בו מדורה להתחמם בה (בית הבחירה ה,ט-יא).

[סד]     שרף עצים שחור המשמש לאיטום או הבערה.

[סה]     חומר מוצק, פריך ורך, בצבע כתום בהיר, המתלקח במהרה.

[סו]      הרמב"ם כתב קירה, והוא שעוה (ר"ן על הרי"ף שבת ח,ב).

[סז]     גבבה הוא תבן המעורב בגללי בהמות (כלים יז,א).