הלכות שבת פרק כח מבואר - מדידת התחום

פרק כח – מדידת התחום

גבולות העיר

א.         כל בית דירה שהוא יוצא מן המדינה – אם היה בינו ובין המדינה שבעים אמה ושני שלישי אמה, שהוא צלע בית סאתיים המרובעת, או פחות מזה – הרי זה מצטרף למדינה, ונחשב ממנה; וכשמודדין לה אלפיים אמה לכל רוח, מודדין חוץ מבית דירה זה.

כל בית המיועד למגורי בני אדם, הנמצא מחוץ לעיר – אם היה בינו ובין העיר מרחק של 70 אמה ו-2/3 אמה [=70 אמה ו-4 טפחים, כלומר 35 מטר ו-32 ס"מ], או פחות מכך – הרי הוא מצטרף לעיר, ונחשב ממנה; וכשמודדים מקצה העיר אלפיים אמה לכל כיוון [=צד], מודדים מחוץ לבית זה. והטעם שקבעו שיעור זה, מפני שחצר המשכן היתה בגודל של 'בית סאתיים', כלומר מקום שזורעים בו חיטה בנפח של שני סאים, שהוא מקום שיש באורכו 100 אמה וברוחבו 50 אמה, ואם נרבע מקום זה ריבוע מדוייק, יהיה אורך כל צלע שלו [=אורך כל צד מצדדי המרובע] 70 אמה ו-2/3 אמה[א], ומחצר המשכן למדו, שכל שהוא בתוך שיעור זה הרי הוא נכלל בכלל העיר, כשם שחצר המשכן נכללת בכלל המשכן.

ב.         היה בית זה קרוב למדינה בשבעים אמה, ובית שני קרוב לבית ראשון בשבעים אמה, ובית שלישי קרוב לשני בשבעים אמה, וכן עד מהלך כמה ימים – הרי הכול כמדינה אחת; וכשמודדין, מודדין מחוץ לבית האחרון: והוא שיהיה בית דירה זה, ארבע אמות על ארבע אמות או יתר.

היה מחוץ לעיר בית במרחק של 70 אמה ו-2/3 אמה, ובית שני סמוך אליו במרחק של 70 אמה ו-2/3 אמה, ובית שלישי סמוך אליו במרחק של 70 אמה ו-2/3 אמה[ב], וכך באופן זה היו בתים מחוץ לעיר עד מרחק מהלך כמה ימים – הרי כל הבתים נחשבים כעיר אחת, וכשמודדים אלפיים אמה מחוץ לעיר, מודדים מחוץ לבית האחרון; ויוצרים מרובע דמיוני עד אותו בית, וכל השטח הנמצא בתוכו נחשב מהעיר[ג]: ובתנאי שכל בית מהבתים האלו, יהיה בגודל ארבע אמות על ארבע אמות, או יותר, שהוא השיעור הפחות ביותר לבית[ד].

ג.          וכן בית הכנסת שיש בו בית דירה לחזנין, ובית עבודה זרה שיש בו בית דירה לכומרין, והאוצרות שיש בהן בית דירה, והגשר והקבר שיש בהן בית דירה, ושלוש מחיצות שאין עליהן תקרה ויש בהן ארבע אמות על ארבע אמות, והבורגנין, והבית הבנוי בים, ושתי מחיצות שיש עליהן תקרה, והמערה שיש בניין על פיה ויש בה בית דירה – כל אלו מצטרפין עימה, אם היו בתוך שבעים אמה ושיירים; ומאותו הבית היוצא, רואין כאילו חוט מתוח על פני כל המדינה, ומודדין חוץ לאותו החוט, אלפיים אמה.

וכן בית הכנסת שיש בו בית דירה לחזנים [=המשגיחים על ענייני בית הכנסת[ה]], ובית עבודה זרה שיש בו בית דירה לכמרים [=כהני עבודה זרה], ומחסנים שיש בהם בית דירה לשומר, והגשר והקבר שיש בהם בית דירה לגובה המכס ולשומר בית הקברות, ושלוש מחיצות שאין עליהם תקרה ויש בהם ארבע אמות על ארבע אמות ובני אדם דרים ביניהם, ומגדלי השמירה הנמצאים בדרכים בין הערים ודרים בהם שומרי הדרכים [=הבורגנים], והבית הבנוי בתוך אי בים[ו], ושתי מחיצות שיש עליהם תקרה ובני אדם דרים ביניהם, והמערה שיש קיר בנוי על פתחה שמחמתו היא משמשת כבית דירה – כל אלו מצטרפים עם העיר, אם היה בינם ובין העיר מרחק של 70 אמה ו-2/3 אמה; ומאותו הבית היוצא, רואים כאילו קו מתוח על פני כל העיר, ומודדים מחוץ לאותו קו, אלפיים אמה.

ד.         ואלו, שאין מצטרפין עימה – שתי מחיצות שאין עליהן תקרה, אף על פי שדרין ביניהן; והגשר והקבר ובית הכנסת ובית עבודה זרה והאוצרות, שאין בהן בית דירה; והבור והשיח והמערה והשובך, ובית שבספינה: כל אלו וכיוצא בהן, אין מצטרפין עימה.

ואלו, שאין מצטרפים עם העיר – שתי מחיצות שאין עליהם תקרה, אף על פי שבני אדם דרים ביניהם, ויש ביניהם ארבע אמות על ארבע אמות, מפני שמקום זה אינו נחשב בית; והגשר והקבר ובית הכנסת ובית עבודה זרה והמחסנים, שאין בהם בית דירה; וכן מאגרי מים שונים, כגון הבור [=חפירה עגולה] והשיח [=חפירה ארוכה] והמערה [=מאגר מים מקורה]; וכן השובך [=מקום גידול יונים], וכן בית שבספינה [=שאינו בנוי על האדמה אלא על הספינה ודרכה לשוט על פני המים]: כל אלו וכיוצא בהם, אין מצטרפים עם העיר להיחשב חלק ממנה, ושימדדו אלפיים אמה מהם והלאה.

עיירות סמוכות

ה.         היו שתי עיירות זו סמוכה לזו – אם יש ביניהן מאה וארבעים ואחת ושליש, כדי שיהיה שבעים אמה ושיירים לזו ושבעים אמה ושיירים לזו – חושבין שתיהן כעיר אחת; ונמצאת כל עיר מהן, מהלכת את כל העיר השנייה וחוצה לה אלפיים אמה. היו שלושה כפרים משולשין – אם יש בין האמצעי ובין כל אחד מן החיצונים, אלפיים אמה או פחות מכאן, ובין השניים החיצונים, מאתיים שלוש ושמונים פחות שליש, כדי שיהיה בין כל אחד מהן ובין האמצעי כשתראה אותו כאילו הוא ביניהן, מאה אמה וארבעים ואחת ושליש – הרי שלושתן כמדינה אחת, ומודדין להם אלפיים אמה לכל רוח מחוץ לשלושתן. עיר שהוקפה ולבסוף ישבה, מודדין לה מישיבתה; ישבה ולבסוף הוקפה, מודדין לה מחומותיה.

היו שתי עיירות סמוכות זו לזו – אם המרחק ביניהן הוא 141 אמה ו-1/3 אמה, הרי אנו מחשיבים כאילו יש ביניהן בית[ז], ונמצא שהמרחק של בית זה מכל עיר הוא 70 אמה ו-2/3 אמה, והוא מצטרף לשני הערים, ומחמתו אנו מחשיבים את שתי הערים כעיר אחת; ומותר לאנשי כל עיר מהן, ללכת בכל שטח שתי הערים, ומחוצה להן אלפיים אמה לכל כיוון [=צד]. היו שלושה כפרים ממוקמים בצורת משולש, כך ששני כפרים עומדים זה מול זה, והכפר השלישי עומד ביניהם באמצע, מרוחק מהם – אם יש בין הכפר האמצעי ובין כל אחד מהכפרים החיצונים[ח], מרחק של אלפיים אמה או פחות מכך, ובין שני הכפרים החיצונים, מרחק של 282 אמה ו-2/3 אמה, כך שאם נעמיד את הכפר האמצעי ביניהם באותו קו[ט], יהיה המרחק בין כפר לכפר 141 אמה ו-1/3 אמה – הרי אנו מחשיבים את שלשת הכפרים כמו עיר אחת, ומותר לאנשי כל כפר מהם, ללכת בכל שטח שלושת הכפרים, ובכל השטח שביניהם, ומודדים להם אלפיים אמה לכל כיוון [=צד], מחוץ לשלושת הכפרים.

עיר שהוקפה חומה ורק אחר כך בנו בה בתים, הרי החומה נעשתה שלא למטרת דיורים, וכשבא למדוד אלפיים אמה מקצה העיר, מודד מקצה הבתים ולא מהחומה[י]; אולם אם קודם בנו את הבתים, ורק אחר כך הקיפו אותם בחומה, הרי החומה נעשתה למטרת דיורים, וכשמודד אלפיים אמה מקצה העיר, מודד מהחומה.

ריבוע התחום

ו.          עיר שהייתה ארוכה או מרובעת, הואיל ויש לה ארבע זווייות שוות, מניחים אותה כמות שהיא, ומודדין לה אלפיים אמה לכל רוח מארבע רוחותיה; הייתה עגולה, עושים לה זווייות, ורואין אותה כאילו היא בתוך מרובע, ומודדין חוץ מצלעות אותו מרובע אלפיים אמה לכל רוח – שנמצא משתכר הזווייות.

עיר שהייתה בצורת מלבן או מרובע, הואיל ויש לה ארבע זווייות [=פינות] ישרות וזהות, מניחים אותה כמות שהיא, ומודדים לה אלפיים אמה לכל כיוון [=צד] מארבע צדדיה[יא]; הייתה העיר עגולה, עושים לה זווייות [=פינות], ורואים את העיר כאילו היא נמצאת בתוך מרובע, ומודדים אלפיים אמה לכל כיוון [=צד] מחוץ לצלעות אותו מרובע [=אורך כל צד מצדדי המרובע נקרא צלע] – ובאופן זה מרוויח את פינות [=זוויות] המרובע, שהרי אינו מודד אלפיים אמה מיד ממקום סיום הבתים, אלא מוסיף לבתים עוד שטח שמותר ללכת בו, הנחשב מהמרובע של העיר[יב].

ז.          וכן אם הייתה משולשת, או שיש לה צלעות רבות – מרבעין אותה, ואחר כך מודדין חוץ למרובע אלפיים אמה לכל רוח; וכשהוא מרבעה, מרבעה כריבוע העולם, כדי שתהיה כל רוח ממנה משוכה כנגד רוח מרוחות העולם, ומכוונת כנגדה.

וכן אם הייתה העיר בצורת משולש, או שהיה לעיר יותר מארבע צלעות [=אורך כל צד מצדדי העיר נקרא צלע] – מרבעים אותה, ואחר כך מודדים מחוץ למרובע זה אלפיים אמה לכל כיוון [=צד]; וכשהוא מרבע אותה, יעשה את הריבוע כריבוע העולם, כך שכל צד מצדדי העיר יהיה מכוון כנגד צד מצדדי העולם, וצפון העיר יהיה מכוון כנגד הכוכבים בצורת עגלה הנמצאים בשמים בצפון, ודרום העיר יהיה מכוון כנגד הכוכבים בצורת עקרב הנמצאים בשמים בדרום[יג]. 

ח.         הייתה רחבה מצד אחד, וקצרה מצד אחד – רואין אותה כאילו היא כולה רחבה. הייתה עשויה כמין גם, או שהייתה עשויה כקשת – אם יש בין שני ראשיה, פחות מארבעת אלפים אמה – מודדין לה מן היתר, ורואין את כל הרוחב שבין היתר והקשת כאילו הוא מלא בתים; ואם היה בין שני ראשיה, ארבעת אלפים – אין מודדין לה, אלא מן הקשת.

הייתה העיר רחבה מצד אחד, וקצרה מצד אחד – רואים אותה כאילו היא כולה רחבה, כך שהיא תיראה כמו מלבן או מרובע[יד]. הייתה העיר בצורת האות ר', או שהייתה בצורת קשת – אם המרחק בין הבתים הנמצאים בשני קצותיה, הוא פחות מארבעת אלפים אמה, שאפשר ללכת ישירות מבית שבקצה האחד לבית שבקצה השני על ידי עירובי תחומין, ונמצא שכאילו שני קצות העיר מחוברים – מחשיבים את כל השטח הפנוי שבין הבתים, כאילו הוא מלא בתים, וכאילו חוט מתוח מבית שבקצה האחד לבית שבקצה השני, ומודדים אלפיים אמה מאותו חוט לכיוון חוץ; ומאחר ויש לפנינו עיר שהיא בצורת חצי עיגול, מרבעים אותה, כמו שנתבאר בהלכה הקודמת שעיר שהיא עגולה מרבעים אותה[טו]; ואם המרחק בין הבתים הנמצאים בשני קצותיה, הוא ארבעת אלפים אמה, שאי אפשר ללכת ישירות מבית שבקצה האחד לבית שבקצה השני – מודדים את האלפיים אמה ממקום סוף הבתים, ויהיה לעיר זו תחום אלפיים בצורה מעגלית כמו קשת, כמו צורת הבנייה של הבתים שלה. וכך הדין אם היתה העיר בצורת האות ר'[טז].

ט.         עיר שיושבת על שפת הנחל – אם יש לפניה רקה רוחב ארבע אמות על שפת הנחל, כדי שיעמדו עליה וישתמשו בנחל – נמצא הנחל בכלל העיר, ומודדין לה אלפיים אמה משפת הנחל השנייה, וייעשה הנחל כולו בכלל המדינה, מפני הרקה הבנויה מצידו. ואם אין שם רקה, אין מודדין להן אלא מפתח בתיהן; ונמצא הנחל, נמדד מן האלפיים שלהם.

עיר שיושבת על שפת הנחל – אם יש על שפת הנחל, משטח מוגבה כמו מדרכה ברוחב ארבע אמות, שעליו עומדים בני העיר ומשתמשים בנחל בימות הקיץ בעת שהוא ריק ממים[יז] – נמצא שהנחל בכלל העיר, ומודדים אלפיים אמה לעיר, משפת הנחל השנייה [=המרוחקת מהעיר], וייחשב הנחל כולו בכלל העיר, מפני המדרכה הבנויה מצידו. ואם אין מדרכה על שפת הנחל, מודדים לאנשי העיר את האלפיים אמה מפתח בתיהם [=מקו הבתים הבנויים לאורך הנחל]; ונמצא שהנחל נכלל במידת האלפיים אמה שלהם.

י.          יושבי צריפין, אין מודדין להן אלא מפתח בתיהן; ואם יש שם שלוש חצרות של שני שני בתים, הוקבעו כולם, ומרבעין אותה ונותנין להם אלפיים אמה לכל רוח, כשאר העיירות.

יושבי צריפים [=בתים העשויים מקנים ועצים, שהגג שלהם משופע כמו משולש המחודד בראשו[יח]], שהם רועי צאן החונים במקום אחד חודש חודשיים עד שיכלה המרעה לבהמותיהם, ונוסעים משם למקום אחר, שבנו את צריפיהם זה ליד זה, אפילו שהיו במרחק של 70 אמה ו-2/3 אמה זה מזה, אינם נחשבים כמו עיר אחת מפני שאינם קבועים באותו מקום, אלא כל אחד עומד בפני עצמו, ולפיכך כאשר מודדים להם אלפיים אמה, מודדים לכל אחד מהם מפתח ביתו; ואם היו שם שלוש חצרות, שבכל אחת מהן יש שני בתי קבע [=שאינם עשויים להתפנות משם אחר חודש או חודשיים] העשויים מעץ או מאבן, סמוך לשאר הצריפים, ולא היו רחוקות זו מזו יותר מ-70 אמה ו-2/3 אמה, הרי מחמתם כולם נחשבים כמו עיר, בין יושבי הבתים שבתוך החצרות, ובין שאר יושבי הצריפים שאינם בתוך החצרות, ומרבעים את העיר כמו שנתבאר בהלכות ו-ז, ומודדים אלפיים אמה לכל כיוון [=צד] מקצה המרובע, כמו שמודדים בשאר העיירות הבנויות ברובן מבתי קבע[יט].

המדידה

יא.        אין מודדין אלא בחבל של חמישים אמה, לא פחות ולא יתר; ובחבל של פשתן, כדי שלא יימשך יותר. הגיע לגיא – אם היה רוחבו חמישים אמה, שיכול להבליעו בחבל המידה – מבליעו: והוא שיהיה בעומקו, פחות מארבעת אלפים.

כשמודדים אלפיים אמה מחוץ לעיר, מודדים בחבל שאורכו חמישים אמה [25 מטר] בדיוק, ולא יהיה אורך החבל פחות מכך שמא מתוך שהוא קצר ימתחנו, ולא יהיה אורך החבל יותר על כך שמא מתוך שהוא ארוך לא יהיה החבל מתוח באמצעו מחמת כובדו ונמצא שהוא מפחית את המידה[כ]; ויהיה החבל עשוי מפשתן, מפני שחבל העשוי ממנו אינו נמתח, ובכך תהיה המדידה בו מדויקת. הגיע לגיא [=עמק הנמצא בין שני הרים] – אם היה רוחב הגיא חמישים אמה, שיכול למדוד את רוחב הגיא למעלה, בחבל המדידה שגם הוא אורכו חמישים אמה, ולהתעלם מעומק הגיא ומדרונותיו, כך יעשה: ובתנאי שיהיה עומק הגיא פחות מארבעת אלפים, שיש באפשרותו ללכת עד קרקעיתו על ידי עירובי תחומים[כא].

יב.        במה דברים אמורים, שהיה חוט המשקולת יורד כנגדו, שאי אפשר להשתמש בו; אבל אם אין חוט המשקולת יורד כנגדו, אינו מבליעו, אלא אם כן היה עומקו אלפיים, או פחות מכאן.

מה שכתבנו בהלכה הקודמת שיבליע את הגיא, וימדוד את רוחב הגיא למעלה חמישים אמה, זה כשהיה המדרון של הגיא תלול, ואם ישלשל אליו חוט עם משקולת, ירד החוט בצורה אנכית עד תחתית הגיא, מפני שגיא שזה תיאורו אי אפשר להשתמש בו, ולפיכך יבליעו; אולם אם אין חוט המשקולת יורד עד תחתית הגיא בצורה אנכית, שאפשר להשתמש בגיא זה בדוחק, אינו יכול להבליע גיא זה על ידי שימדוד את רוחב הגיא למעלה חמישים אמה, אלא אם כן היה עומקו אלפיים אמה, או פחות מכך, שאז כל עומק הגיא נבלע בתוך תחום שבת[כב].

יג.         היה גיא מעוקם – מקדד ועולה, מקדד ויורד; היה גיא רחב מחמישים, שאינו יכול להבליעו – הולך למקום שהוא יכול להבליעו, ומבליעו, וצופה כנגד מידתו, וחוזר.

התחיל למדוד מול העיר בחבל המדידה חמישים אמה, והגיע לגיא שהיה רחב יותר מחמישים אמה, שאינו יכול להבליעו במקום זה [=כגון שהיה הגיא מול העיר רחב שבעים אמה] – הולך לצידו של הגיא שאינו מול העיר, במקום שרוחב הגיא הוא חמישים אמה ומבליעו שם, וממשיך למדוד באותו מקום עוד מדידה של חמישים אמה, ויסתכל לכיוון המדידה הראשונה שמדד מול העיר, וישער בראייה, מהי הנקודה המקבילה אליו, ויחזור למדוד מול העיר מאותה נקודה, עד שישלים שם מדידת אלפיים אמה.

כל מה שכתבנו מהלכה י עד לכאן, זה כשהיה מדרון הגיא תלול, בין אם החוט עם המשקולת יורד בצורה אנכית שאין גיא זה ראוי לשימוש כלל, ובין אם אינו יורד בצורה אנכית, ומדרון הגיא יכול לשמש להילוך לבני אדם בדוחק[כג]; אולם אם היה מדרון הגיא עשוי בשיפוע שאינו תלול כל כך, כגון שאחר אורך ארבע אמות [2 מטר], או חמש אמות [2 וחצי מטר], יהיה הגובה עשרה טפחים [80 ס"מ], והיה רוחב הגיא יותר מחמישים אמה[כד] – אינו מבליעו בחבל המדידה, אלא מודדו מקטעים מקטעים, כאשר בכל מקטע הוא מודד ארבע אמות. מדידה זו נקראת 'מקדד', כלומר 'חותך', מפני שחותך את מדידת החמישים אמה למקטעים קטנים, ובהלכה טז יתבאר, כיצד תיעשה מדידה זו; וכשמודד את הגיא מלמטה למעלה נקרא 'מקדד ועולה', וכשמודד את הגיא מלמעלה למטה נקרא 'מקדד ויורד'[כה].

ואם היה מדרון הגיא עשוי בשיפוע פחות תלול, ואחר אורך שש אמות [3 מטר], יהיה הגובה עשרה טפחים [80 ס"מ], הרי הוא נוח להילוך, ומודד את כל אורך השיפוע של הגיא מדידה מדוייקת, מצד אחד עד הצד השני[כו].

יד.        הגיע לכותל, אין אומרים ייקוב את הכותל; אלא אומד רוחבו, והולך לו. ואם אפשר להשתמש בו, מודדו מדידה יפה; ואם היה חוט המשקולת יורד כנגדו, מודד רוחבו מדידה יפה.

הגיע לכותל, אם היה הכותל בנוי בצורה אלכסונית, והיה מדרונו תלול שאינו ראוי להילוך בני אדם, אין אומרים שצריך לנקוב [=לחורר] את הכותל כדי שיוכל למדוד את עובי הכותל במדוייק, אלא אומד את רוחב הכותל, וממשיך במדידה. ואם מדרון הכותל לא היה תלול, ובני אדם יכולים ללכת על הכותל מצד אחד לצד השני, מודד את כל אורך השיפוע של הכותל מדידה מדוייקת, מצד אחד עד הצד השני; ואם היה הכותל בנוי בצורה אנכית [ולא אלכסונית] כך שרוחב הכותל שווה למעלה ולמטה, מודד את רוחב הכותל מדידה מדוייקת.

טו.        הגיע להר – אם היה הר המתלקט ממנו גובה עשרה טפחים באורך חמש אמות, מבליעו וחוזר למידתו; ואם היה גבוה הרבה, עד שיתלקט ממנו עשרה טפחים מתוך משך ארבע אמות, אומדו, והולך לו. אם אינו יכול להבליעו, כגון שהיה רוחבו יתר מחמישים – מקדדו מעט מעט: וזה הוא שאמרו, מקדדין בהרים.

הגיע להר – אם היה מדרון ההר תלול מאוד, ואחר אורך ארבע אמות [2 מטר], יהיה הגובה עשרה טפחים [80 ס"מ], משער את רוחב ההר באמדן בלבד, וממשיך במדידה, שמאחר שההר זקוף מאוד לא הצריכוהו למודדו. אולם אם היה מדרון ההר תלול פחות מכך, ואחר אורך חמש אמות [2 וחצי מטר], יהיה הגובה עשרה טפחים [80 ס"מ], והיה רוחב כל ההר חמישים אמה או פחות, מבליע את ההר בחבל המדידה שהוא חמישים אמה, וממשיך במדידה; ואם אינו יכול להבליע את ההר, כגון שהיה רוחבו יותר מחמישים אמה – מודדו מקטעים מקטעים, כאשר בכל מקטע הוא מודד ארבע אמות; מדידה זו נקראת 'מקדד', כלומר 'חותך', מפני שחותך את מדידת החמישים אמה למקטעים קטנים, וזה הוא שאמרו חכמים 'מקדדין בהרים', כלומר מודדים את רוחב ההרים במדידה הנקראת 'מקדד'[כז]. [הוספה] ואם היה מדרון ההר עשוי בשיפוע פחות תלול, ואחר אורך שש אמות [3 מטר], יהיה הגובה עשרה טפחים [80 ס"מ], הרי הוא נוח להילוך, ומודד את כל אורך השיפוע של ההר מדידה מדוייקת, מצד אחד עד הצד השני[כח].

טז.        כיצד מקדדין בהרים או בגיאיות שאינו יכול להבליען: אוחזין שניים חבל של ארבע אמות, העליון אוחז קצתו כנגד מרגלותיו, והתחתון אוחז בקצה השני כנגד ליבו; וחוזר העליון לעמוד במקום התחתון, והתחתון יורד ומרחיק ממנו מידת החבל; וכן מתגלגלים והולכין, עד שמודדין את כולו. וכשילך המודד להבליע את ההר או הגיא, לא ייצא חוץ לתחום – שלא יראו אותו העוברים, ויאמרו מידת תחומין באה לכאן.

כיצד מקדדין בהרים או בגיאיות[כט] שאינו יכול להבליעם[ל] [=כיצד מודדים את רוחב ההרים או הגיאיות במדידה הנקראת 'מקדד']? שני בני אדם יתפסו חבל שאורכו ארבע אמות בשני קצותיו, האדם העומד למעלה בראש ההר יתפסנו כנגד רגליו, והאדם העומד למטה ממנו יתפסנו כנגד לבו, וימדדו באופן זה ארבע אמות; וירד האדם שעמד למעלה ויעמוד במקום שעמד קודם לכן התחתון, והתחתון ירד במורד ההר ויתרחק ממנו כמידת החבל, וימדדו עוד ארבע אמות, וגם במדידה זו העליון יתפוס את החבל כנגד רגליו, והתחתון כנגד לבו; ובאופן זה ימדדו את כל ההר מקטעים מקטעים, כאשר בכל מדידה יש ארבע אמות. ואם הגיעו המודדים קרוב לסוף התחום, והגיעו להר או לגיא שרוחבם חמישים אמה או פחות, שהדין בהם שצריך להבליע אותם[לא], כשיעמדו המודדים ממול ההר או הגיא עם חבל המדידה חמישים אמה כדי להבליע אותם, ייזהרו שלא ייצאו ויעמדו מחוץ לתחום – כדי שלא יראו אותם העוברים, ויאמרו שמקום זה שעמדו בו נחשב בתוך התחום, ומותר ללכת מהעיר עד אליו בשבת.

נאמנות על המדידה

יז.         אין סומכין אלא על מדידת אדם מומחה, שהוא יודע מידת הקרקע. היו לנו תחומי שבת מוחזקין, ובא מומחה ומדד, ריבה בתחום מהן, ומיעט בתחום – שומעין לו בתחום שריבה; וכן אם באו שניים מומחין, ומדדו התחום, אחד ריבה, ואחד מיעט – שומעין למרבה: ובלבד שלא ירבה, יתר ממידת אלכסונה של עיר.

אין סומכים במדידת תחום שבת, אלא על אדם מומחה הבקיא במדידת הקרקע[לב]. היה מקובל בין תושבי העיר מקום סוף התחום, ובא מומחה ומדד, והרחיק את מקום סוף התחום בצד אחד של העיר, וקירב את מקום סוף התחום בצד אחר של העיר – מקבלים ממנו את מדידת התחום, בצד שבו הרחיק את תחום שבת מהעיר, להקל, ואין מקבלים ממנו את מדידת התחום, בצד שבו קירב את תחום שבת לעיר, להחמיר. וטעם הדבר, מפני ששיעור אלפיים אמה הוא מדברי חכמים, והולכים בדבר להקל[לג]. וכן אם באו שני מומחים, ומדדו את תחום שבת, אחד הרחיק את התחום, והשני קירב את התחום – מקבלים מהמומחה שהרחיק את התחום, ולא מהמומחה שקירב את התחום. והטעם שבמקרה זה[לד] אנו מקבלים מהמומחה שהרחיק את התחום, להקל, מפני שאנו אומרים שהמודד הראשון שקירב את התחום, מדד מהפינה [=מהזווית] של העיר באלכסון, ומחמת כך הוא קירב את התחום, ואילו המודד השני מדד מהצלע של העיר [=אורך כל צד מצדדי העיר נקרא צלע] ישר, ולפיכך הוא הרחיק את התחום[לה]: ולפיכך אין אנו מקבלים מהמודד השני, תוספת על תחום שבת יותר מהמודד ההראשון, אלא כמידה שעודף תחום שבת של זה שמדד מהפינה [=מהזווית] של העיר ישר, על המידה של זה שמדד מהפינה [=מהזווית] של העיר באלכסון, ולא יותר מכך[לו].

יח.        כיצד: בעת שירבה זה – נאמר שמא הראשון מקרן אלכסון של עיר מדד האלפיים, ולפיכך מיעט מידתו, ונמצא צלע התחום בינו ובין המדינה, פחות מאלפיים; וזה האחרון, מדד אלפיים מצלע המדינה: ואין מחזיקין על הראשון, שטעה ביתר על זה. לפיכך אם ריבה זה האחרון יתר על הראשון, אפילו בחמש מאות ושמונים בקירוב – שומעין לו; ביתר על זה, אין שומעין לו.

כיצד? כאשר המודד השני הוסיף על תחום שבת יותר מהמודד הראשון, אנו אומרים שהמודד הראשון שקירב את התחום, מדד מהפינה [=מהזווית] של העיר באלכסון, ומחמת כך הוא קירב את התחום; ולמעשה צריך למדוד את תחום שבת באופן ישר מהעיר, ובמדידת הראשון, תחום שבת נקבע במרחק של פחות מאלפיים אמה מהעיר; ואילו המודד השני מדד מהצלע של העיר [=אורך כל צד מצדדי העיר נקרא צלע] ישר, ולפיכך הוא הרחיק את התחום, ומדידתו כראוי: ואין אנו אומרים שהמודד הראשון טעה ביותר מכך, מפני שאנו מייחסים אליו רק טעות זו שמדד באלכסון ולא ישר, ואיננו מייחסים אליו טעויות אחרות. ולפיכך אם הוסיף המודד האחרון על המודד הראשון, אפילו 580 אמה בערך[לז] – מקבלים ממנו; אולם אם הוסיף יותר מכך, אין מקבלים ממנו.

יט.        אפילו עבד, אפילו שפחה – נאמנין לומר עד כאן תחום השבת; ונאמן הגדול לומר, זכור אני שעד כאן היינו באים בשבת כשהייתי קטן, וסומכין על עדותו בדבר זה: שלא אמרו חכמים בדבר להחמיר אלא להקל, מפני ששיעור אלפיים מדבריהם.

אפילו עבד או שפחה שהם פסולים לעדות[לח] – נאמנים לומר עד כאן היינו רגילים ללכת בשבת, וכאן הוא סוף תחום השבת[לט]; ונאמן הגדול לומר[מ], זכור אני שעד כאן היינו באים בשבת כשהייתי קטן, וסומכים על עדותו בדבר זה: שלא אמרו חכמים בדבר להחמיר אלא להקל, מפני ששיעור אלפיים אמה מדבריהם.

---

[א]      נתבאר לעיל (טז,ג), ראה שם.

[ב]      לשון הרמב"ם: "היה בית זה קרוב למדינה בשבעים אמה, ובית שני קרוב לבית ראשון בשבעים אמה, ובית שלישי קרוב לשני בשבעים אמה", וכוונתו שבעים אמה ושני שלישי אמה, כמו בהלכה הקודמת (רמב"ם לעם), וכך סגננו את ההלכה.

[ג]       השווה לעיל (כז,ב), ולהלכה הבאה.

[ד]       השווה להלכות מזוזה (ו,ב), והלכות רוצח ושמירת נפש (יא,א), ועוד.

[ה]      כאן ביארנו שהחזנים אחראים על ענייני בית הכנסת, וכך ביארנו גם להלן (כט,כו). אולם יש למילה זו עוד משמעות, והיא, החזן העומד ליד הקוראים ומדריכם בקריאה, וכך כתב הרמב"ם בהלכות תפילה (יב,ז): "כדרך שהחזן עומד עם הקוראין".

[ו]       שמחמתו יהיה מותר לאנשי ספינה ששהו בכניסת השבת סמוך אליו אלפיים אמה, להיכנס לעיר בשבת, כמו שנתבאר לעיל (כז,ט).

[ז]       מה שהוספנו על לשון הרמב"ם, שאנו מחשיבים כאילו יש בין שתי הערים בית, המצרפם להיות כעיר אחת, הוא מביאור הרב צדוק.

[ח]      שני הכפרים העומדים זה מול זה נקראים חיצוניים, מפני שהם עומדים בצדדים, כל אחד בקצה שלו, והכפר השלישי עומד באמצע ביניהם.

[ט]      כאשר אנו מעמידים את הכפר האמצעי בין שני הכפרים החיצוניים, אנו מחשיבים אותו כנקודה, וממנה מודדים 141 אמה ו-1/3 אמה לכל כפר מהכפרים החיצוניים, ואיננו מתחשבים בשטחו של הכפר האמצעי, מפני שאם נתחשב בשטחו של הכפר האמצעי, יהיו הכפרים החיצוניים רחוקים זה מזה יותר מ-282 אמה ו-2/3 אמה. מה שכתבנו בביאור ההלכה, הוא על פי מהר"י קאפח (הערה י), ויד פשוטה, וזה שלא כשיטת רש"י בביאור הסוגיה; אולם המ"מ פירש את הרמב"ם כשיטת רש"י, ולדעתו גם לשיטת הרמב"ם מודדים את שטחו של הכפר האמצעי, וכשכתב הרמב"ם שיהיה המרחק בין שני הכפרים החיצונים, 282 אמה ו-2/3 אמה, התכוון מלבד שטחו של הכפר האמצעי.

[י]       כתב מהר"ח כסאר, שכל זה רק כשהיה גודל השטח בין הבתים לחומה יותר מבית סאתיים, אולם אם היה גודל השטח שבין הבתים לחומה בית סאתיים או פחות, אף שהקיפוהו שלא למטרת דיורים הרי אותו שטח נחשב כרשות היחיד, ומותר לטלטל בו, כמו שנתבאר לעיל (טז,א), וכשם שהוא נחשב כרשות היחיד לגבי הטלטול בו, כך הוא נחשב כרשות היחיד להחשיבו מהעיר, וכשימדוד אלפיים אמה, ימדוד מהחומה ולא מהבתים.

[יא]      ואף שאין ריבוע העיר מכוון כנגד ריבוע העולם, וצפון העיר אינו מכוון כנגד הכוכבים בצורת עגלה הנמצאים בשמים בצפון, ודרום העיר אינו מכוון כנגד הכוכבים בצורת עקרב הנמצאים בשמים בדרום, מאחר ויש לעיר ארבע זוויות זהות, מודדים אלפיים אמה מכל צד שלה כפי שהיא (עירובין נה,א).

[יב]      נתבאר לעיל (כז,ב), ראה שם.

[יג]      מה שהוספנו כאן על לשון הרמב"ם, שצפון העיר יהיה מכוון כנגד הכוכבים בצורת עגלה הנמצאים בשמים בצפון, ודרום העיר יהיה מכוון כנגד הכוכבים בצורת עקרב הנמצאים בשמים בדרום, הוא ממהר"ח כסאר, ומקורו ברבנו חננאל עירובין (נו,א), וזה לשונו: "ת"ר הבא לרבעה מרבעה בריבוע העולם. נותן צפונה לצפון העולם, והרוצה לכוון צפון העולם יראה מקום העגלה בשמים והוא צפון העולם, וכנגדה עקרב בדרום, והמכין ומרבע העיר, המקום שהוא תחת העגלה הוא הצפון, ושתחת עקרב הוא הדרום. וכשנותן ימינו לדרום ושמאלו לצפון לפניו מזרח ואחריו מערב".

[יד]      אם היתה העיר ארוכה וצרה, לאחר שנראה את הצד הצר כמו הצד הרחב, היא תיראה כמו מלבן, ואם היתה מרובעת, לאחר שנראה את הצד הצר כמו הצד הרחב, היא תיראה כמו מרובע מדוייק.

[טו]      מה שהוספנו כאן על לשון הרמב"ם, שמרבעים את העיר, הוא על פי אורה ושמחה, שהרי יש לפנינו עיר שהיא נראית כמו חצי עיגול, והדין בה שמרבעים אותה.

[טז]      מה שהוספנו כאן על לשון הרמב"ם, והוא הדין אם היתה העיר בצורת האות ר', הוא מהמ"מ שכך כתב, וכך היא משמעות לשון הרמב"ם, שכתב בתחילה היתה העיר כמו האות ר' או כקשת, וביאר את דין העיר שהיא כקשת, והוא הדין אם היתה העיר כמו האות ר' כך הדין.

        כתב אורה ושמחה, שיש לחלק בין ההלכה שלפנינו להלכות א-ג, שם נתבאר שכל בית הנמצא מחוץ לעיר הקרוב אליה מרחק של 70 אמה ו-2/3 אמה, הרי הוא  נחשב כחלק מהעיר, ורואים כאילו קו מתוח על פני כל העיר במיקום של אותו בית, ומודדים מחוץ לאותו קו, אלפיים אמה, ולא חילקו חכמים האם אותו בית סמוך לבית שבקצה השני של העיר, בתוך ארבעת אלפים אמה, ואילו בהלכה שלפנינו כאשר יש מרחק של ארבעת אלפים אמה עד הבית שבקצה השני של העיר, לא מרבעים את העיר, אלא מודדים אותה כפי שהיא, בצורת קשת, או בצורת האות ר'. משום שעיר העשויה כקשת או כמו האות ר', היא נחשבת כמו עיר בצורת מלבן, שהרי היא מאורכת כמו מלבן, ואין העיכול שבאמצעה או הזווית שבאמצעה פוגעת בכך, ולפיכך מודדים את התחום כפי צורתה הנוכחית, ויהיה התחום אלפיים אמה בצורה מעגלית או כמו האות ר'.

[יז]      מה שהוספנו על לשון הרמב"ם, שבני העיר משתמשים בנחל בימות הקיץ בעת שהוא ריק ממים, כך כתב הרי"ף (עירובין יח,ב בדפיו), הובא במ"מ.

[יח]      פה"מ מעשרות (ג,ז).

[יט]      מה שכתבנו שיושבי הצריפים הם רועי צאן החונים במקום אחד חודש או חודשיים ונוסעים למקום אחר, הוא על פי רש"י עירובין (נה,ב, ד"ה ויושבי צריפין). ומה שכתבנו שהיו הצריפים במרחק של 70 אמה ו-2/3 אמה זה מזה, הוא על פי המאירי עירובין (נה,ב).  ומה שכתבנו שכדי להחשיבם כמו עיר, צריך שיהיו שלש חצרות שבכל אחת מהם יש שני בתי קבע שאינם עשויים להתפנות אחר חודש חודשיים, העשויים מעץ או מאבן, הוא על פי רש"י והמאירי שם בסוגיה, וכך כתבו המ"מ ומהר"ח כסאר ועוד. ומה שכתבנו שצריך שלא יהיו החצרות מרוחקות זו מזו יותר מ- 70 אמה ו-2/3 אמה, הוא ממהר"ח כסאר, מפני שכל חצר וחצר נחשבת כמו בית, ובכדי לצרף את הבתים הנמצאים בקצה העיר, לעיר, צריך שלא יהיו מרוחקים מהעיר יותר ממרחק זה. ומה שכתבנו בסוף ההלכה, שעיר זו שונה משאר העיירות שבהם רוב הבתים הם בתי קבע, הוא על פי אורה ושמחה. מפני שבעיר שרוב הבתים הם בתי קבע, אין צורך שיהיה בה שלש חצרות של שני בתים, כדי להגדירה כעיר, ולמדוד אלפיים אמה מחוץ לבתים.

[כ]       כתב המ"מ: "ובגמרא תנא לא פחות [=לא יהיה אורך החבל פחות מחמישים אמה] מפני שמרבה, ולא יתר מפני שממעיט. ופירש"י ז"ל, כשהחבל קצר יכול למתחו ומאריך המדה, וכשהוא ארוך כבדו מכפילו באמצעיתו ונקצר, עכ"ל". וכן הוא בירושלמי עירובין (ה,ג): "לא פחות [=לא יהיה החבל פחות מחמישים אמה] שהוא נמתח ונשכר, ולא יתר שהוא נקמז ומפסיד.

[כא]     השווה להלכה ח, עיר העשויה כקשת, אם המרחק בין הבתים הנמצאים בשני קצותיה, הוא פחות מארבעת אלפים אמה, שאפשר ללכת ישירות מבית שבקצה האחד לבית שבקצה השני על ידי עירובי תחומין, נמצא שכאילו שני קצות העיר מחוברים.

        ואם ישאל השואל, והרי בעיר העשוייה כקשת המרחק הכולל שיש בין שני קצות העיר הוא פחות מארבעת אלפים אמה, ואילו אצלינו עומק הגיא הוא פחות מארבעת אלפים אמה, אולם אם נמדוד משפה אחת של הגיא לשפה השנייה נקבל כמעט שמונת אלפים, ונמצא שאין להשוות את עומק הגיא, לעיר העשויה כקשת. תשובה, כאשר אנו מודדים גיא, אין אנו מתייחסים אליו כאילו הולך על דפנותיו, משפה אחת לשפה השנייה, שהרי דפנותיו זקופות ואינן ראויות להילוך, ולפיכך אנו מתייחסים לעומק הגיא, וגיא שאין בעומקו ארבעת אלפים אמה, הרי הוא גיא שראוי להבליעו, שמאחר שמבחינה תיאורטית יכול להגיע לתחתיתו על ידי עירובי תחומים, הרי גיא זה ראוי להבליעו. 

[כב]     כאשר חוט המשקולת יורד בגיא בצורה אנכית, הגיא תלול ואינו ראוי לשימוש, ולפיכך אנו מבליעים אותו, אף שיש בגיא יותר מאלפיים אמה, עד ארבעת אלפים אמה, מאחר וניתן להלך עד קרקעיתו על ידי עירובי תחומים. אולם כאשר חוט המשקולת אינו יורד בצורה אנכית, הגיא ראוי לשימוש בדוחק, ואין אנו מבליעים אותו, אלא כאשר יש בו עד אלפיים אמה, שיכול ללכת עד קרקעיתו גם ללא עירובי תחומים, שאז מחמת קטנות הגיא הרי הוא מובלע. 

[כג]      בדברי הרמב"ם ההלכה מסודרת הפוך ממה שכתבנו, וקודם נזכר "היה גיא מעוקם – מקדד ועולה, מקדד ויורד", ואחר כך נזכר "היה גיא רחב מחמישים, שאינו יכול להבליעו – הולך למקום שהוא יכול להבליעו, ומבליעו". והטעם שהפכנו את הסדר של ההלכה, מפני שגיא הרחב מחמישים, הוא המשך של הלכות יא-יב, כאשר חבל המשקולת יורד כנגדו בצורה אנכית, או שאינו יורד כנגדו בצורה אנכית, אולם הגיא תלול מאוד ואינו ראוי לשימוש אלא בדוחק, והדין בגיא זה מבליעו, ומאחר שהוא המשך לאותם הלכת הקדמנוהו, ואחר כך כתבנו היה הגיא מעוקם, והכוונה שמדרונו אינו תלול כל כך, והדין בגיא זה מקדד.

[כד]      לשון הרמב"ם: "היה גיא מעוקם", ופירש רש"י (עירובין נח,א): "שהיה מדרונו משופע ונוח להילוך", וכך פירשנו. אמנם רש"י שם דחה פירוש זה, וביאר פירוש שני אחר, אולם הרמב"ם סובר כפירוש זה, וכך כתב אורה ושמחה.

        ומה שכתבנו שהיה שיפוע הגיא מתלקט עשרה טפחים מתוך ארבע אמות או חמש אמות, כך פירש אורה ושמחה, והשווה את דין הגיא לדין ההר שיתבאר להלן בהלכה טו, אולם אם היה הגיא מתלקט עשרה טפחים מתוך שש אמות, הרי הוא נוח להילוך, ויש להשוותו להלכה יד, לכותל שהיה נוח להילוך בני אדם, שמודדו מדידה יפה, ומודד את כל אורך השיפוע של הכותל, מצד אחד עד הצד השני. ומה שכתבנו שהיה רוחב הגיא יותר מחמישים אמה, כך כתב אורה ושמחה, ודייק זאת מלשון הרמב"ם בהלכה טז, "כיצד מקדדין בהרים או בגיאיות שאינו יכול להבליען", מכאן שרק כאשר יש ברוחבם חמישים אמה, שאינו יכול להבליעם, רק אז מקדדין, אולם אם היה רוחב הגיא חמישים אמה או פחות, מבליעו.

        ומכלל הדברים למדנו, שיש להשוות את דין הגיא לדין ההר, ובשניהם כאשר רוחבם חמישים אמה או פחות מבליעם, אלא שהר המתלקט עשרה טפחים מתוך ארבע אמות אומדו, ואם הוא מתלקט עשרה טפחים מתוך חמש אמות מבליעו, ואילו גיא, בין אם מתלקט עשרה טפחים מתוך ארבע אמות או חמש אמות מבליעו, ואינו אומדו, מפני שהגיא הוא עמק בין שני הרים, ובקלות אפשר להבליעו בחבל המידה חמישים אמה, ואין צורך לאומדו. וכך כתב אורה ושמחה.

[כה]     לשון הרמב"ם: "מקדד ועולה, מקדד ויורד".

[כו]      נתבאר בהערה כד.

[כז]      בדברי הרמב"ם ההלכה מסודרת באופן שונה ממה שכתבנו, ובתחילה כתב הרמב"ם אם יש בהר גובה עשרה טפחים באורך חמש אמות מבליעו, ואחר כך כתב אם היה גובה ההר עשרה טפחים אחר ארבע אמות, אומדו, ולבסוף כתב אם אינו יכול להבליעו מפני שההר רחב יותר מחמישים אמה מקדדו. והנה, סוף ההלכה הוא המשך של תחילתה, מפני שבשני המקרים מדובר שיש בהר גובה עשרה טפחים באורך חמש אמות, ואילו המקרה השני כשהיה גובה ההר עשרה טפחים אחר ארבע אמות, שהדין בו אומדו, קוטע את רצף שני מקרים אלו, ולפיכך הקדמנו לכתוב את המקרה השני, ואחר כך את המקרה הראשון, ואחר כך את המקרה השלישי.

[כח]     אם היה מדרון ההר תלול פחות מכך, ורק אחר אורך שש אמות [3 מטר], יהיה הגובה עשרה טפחים [80 ס"מ], הרי הר זה נוח להילוך, ומודד את כל השיפוע שלו, ואינו מבליעו או מקדדו. ויש להשוותו להלכה יד, לכותל ששיפועו אינו תלול, ובני אדם הולכים עליו, שמודדים את כל שיפועו (אורה ושמחה). וכך הערנו בהערה כד גם לגבי גיא.

[כט]     עמקים הנמצאים בין שני הרים.

[ל]       מה שכתב כאן הרמב"ם, שמקדדין בהרים ובגאיות במקרה שאינו יכול להבליעם, כלומר שיש ברוחבם יותר מחמישים אמה, דבר זה מתאים בין להר שנזכר בהלכה טו, ובין לגיא שנזכר בהלכה יד, וכפי שביארנו בהערה כד.

[לא]     דין הבלעת הגיא נזכר בהלכות יא-יג, ודין הבלעת ההר נזכר בהלכה יד.

[לב]     אדם היודע הנדסה, ויודע לחשב את מדידת הקרקע (פה"מ עירובין ה,ה).

[לג]      העתקנו את הטעם מסוף הלכה יט.

[לד]      ראה מהר"ח כסאר, שטעם זה הולך על המקרה השני שנזכר בהלכה, כשיש שני מומחים המכחישים זה את זה, ואינו הולך על המקרה הראשון, כשבא מומחה והוסיף או מיעט על מה שהיו אנשי העיר מוחזקים. וכמותו כתבנו, והוספנו במקרה הראשון טעם מסוף הלכה יט, ששיעור אלפיים אמה הוא מדברי חכמים, והולכים בדבר להקל.

[לה]     מי שהולך מהפינה [=הזווית] של העיר ישר, יגיע לנקודה יותר מרוחקת מהעיר, מאשר מי שהולך מהפינה [=הזווית] של העיר באלכסון; וכפי הכלל שאמרו חכמים: "כל מרובע שיש בצלעו אורך אמה, יהיה באלכסונו אורך אמה ושתי חמישיות" (סוכה ח,א); כלומר, אם אנו מתייחסים למרחק מהעיר שהגיעו אליו, זה שהלך באלכסון צריך לעבור אמה ושתי חמישיות, כדי להגיע לאותה נקודה המרוחקת מהעיר, של זה שהלך אמה, נמצא שאם הלך באלכסון רק אמה, הנקודה שלו יותר קרובה לעיר, מאשר זה שהלך ישר. להמחשה, ראה בציור שברמב"ם הרב יוחאי מקבילי.

[לו]      בהלכה הבאה יתבאר, שמידה זו היא 580 אמה בערך, ואם הוסיף המודד השני על המודד הראשון 580 אמה, מקבלים ממנו.

[לז]      לעיל (כז,ב) כתבנו, שאם נמדוד מהפינות [=מהזוויות] של המרובע של העיר, אלפיים אמה, בצורה אלכסונית, עד הפינות [=הזוויות] של המרובע [הדמיוני] שסביב העיר, נווכח שבפינות יכול ללכת יותר מאלפיים אמה, מפני שהמרחק ביניהם הוא 2800 אמה. חשבון זה מתייחס למרחק הכולל שבו יכול ללכת מפינת העיר באלכסון, והוא בנוי על הכלל, כל מרובע שיש בצלעו אורך אמה, יהיה באלכסונו אורך אמה ושתי חמישיות (סוכה ח,א). אולם חשבון זה אינו מתייחס להבדל שיש בין מי שהולך 2000 אמה מהפינה [=הזווית] של העיר ישר, לבין מי שהולך 2000 אמה מהפינה [=הזווית] של העיר באלכסון, כלפי נקודת המרחק מהעיר שאליה יגיע; כדי לחשב נקודת מרחק זו מהעיר, עלינו לקחת את ה-2000 אמה ולהחשיבם כאמה ו-2/5, ואם נירצה לדעת את נקודת המרחק שאליה יגיע ההולך מפינת העיר באלכסון, עלינו להפחית מהם 2/5. והנה אם נעשה חשבון זה, ונחלק 2000 ל-7, נקבל 285 ו-5/7. ואם נחשב 285 ו-5/7 כפול 5, נקבל 1428 ו-4/7. וזהו המרחק של ההולך מפינת העיר באלכסון. ואם נחשב 285 ו-5/7 כפול 2, נקבל 571 ו-3/7. וזהו המרחק שבו ההולך ישר עודף על ההולך באלכסון. נמצא שהרמב"ם בחשבונו כתב, 580 אמה בערך, ואנו כתבנו 571 ו-3/7, וכבר העירו המפרשים על כך, וניסו ליישב את שיטת הרמב"ם עם חשבון זה, אולם נראה שמאחר שכתב הרמב"ם שחשבונו בקירוב, אין צורך ליישבו עם חשבון זה. ובביאור הרב יוחאי מקבילי כתב, שאלכסון המרובע הוא 2828, שלא כמו שכתבנו 2800, ובחשבונו יצא שההולך מהעיר ישר עודף על ההולך באלכסון 586 אמה, והוא קרוב לדברי הרמב"ם.

[לח]     כמו שנתבאר בהלכות עדות פרק ט.

[לט]     הביאור על פי ביאור הלכה (שצט,יא, ד"ה עד כאן תחום שבת).

[מ]      אבל כל זמן שהוא קטן, אינו נאמן לומר. וראה בהלכות עדות (יד,ג): "ויש דברים שסומכין בהן על עדות שמעיד כשהוא גדול הואיל והם דברים של דבריהם, ואלו הן הדברים שאדם נאמן להעיד בגודלו על מה שראה בקטנו...".