הלכות שבת פרק טז מבואר - מקום המוקף מחיצות

פרק טז – מקום המוקף מחיצות

מקום שלא הוקף לדירה

א.         מקום שלא הוקף לדירה אלא שיהיה תשמישו לאוויר – כגון גינות ופרדסים, וכגון המקיף מקום מן הארץ לשומרו, וכיוצא בהן – אם יש בגובה המחיצות עשרה טפחים או יתר, הרי הוא כרשות היחיד לחייב המוציא והזורק והמושיט ממנו לרשות הרבים, או מרשות הרבים לתוכו. ואין מטלטלין בכולו, אלא אם כן יש בו בית סאתיים או פחות; אבל אם היה בו יתר על בית סאתיים, אסור לטלטל בו אלא בארבע אמות ככרמלית.

מקום שהקיפוהו מחיצות שלא למטרת דיורים, אלא כדי להשתמש בחללו[א] – כגון מקום גידול ירקות [=גינות] או אילנות [=פרדסים], וכגון מקום אחסון עצים או סחורה וכדומה, שהקיפוהו מחיצות כדי לשומרו שלא יכנסו לתוכו בני אדם[ב], וכיוצא בהם – אם יש בגובה המחיצות עשרה טפחים או יותר, הרי מקום זה נחשב כרשות היחיד לחייב את המוציא או הזורק או המושיט ממנו לרשות הרבים, או מרשות הרבים לתוכו. ובנוגע לטלטול, אם גודל המקום הוא בית סאתיים [=שטח שזורעים בו חיטה בנפח של שתי סאים, סאה=7.2 ליטר, גודל השטח 1250 מטר רבוע][ג] או פחות, מותר לטלטל בכל שטחו; ואם גודל המקום יותר מבית סאתיים, אסור לטלטל בו אלא בארבע אמות ככרמלית[ד]. [הוספה] ומהתורה מקום זה נחשב כרשות היחיד שהרי הוקף מחיצות, וחכמים אסרו לטלטל בו יותר מארבע אמות, מפני שדומה לרשות הרבים[ה].

ב.         וכן עמוד שגבוה עשרה ורחב בית סאתיים, מטלטלין על כולו; היה רחב על בית סאתיים, אין מטלטלין בו אלא בארבע אמות. סלע שבים – היה גבוה פחות מעשרה – מטלטלין מתוכו לים, ומן הים לתוכו: שהכול כרמלית. היה גבוה עשרה – אם רוחבו מארבעה טפחים עד בית סאתיים, הואיל ומותר לטלטל בכולו, אין מטלטלין לא מתוכו לים, ולא מן הים לתוכו. היה יתר מבית סאתיים – אף על פי שהוא רשות היחיד, הואיל ואסור לטלטל בו אלא בארבע אמות ככרמלית, הרי זה מותר לטלטל מתוכו לים, ומן הים לתוכו: שזה דבר שאינו מצוי הוא, ולא גזרו בו.

וכן עמוד שהיה גבוה עשרה טפחים מעל רשות הרבים, ורוחבו [=אורכו ורוחבו] בית סאתיים[ו] או פחות, מותר לטלטל בכל שטחו; היה רחב יותר מבית סאתיים, אסור לטלטל בו אלא בארבע אמות, שהרי מחיצותיו לא נעשו למטרת דיורים. סלע שהיה בולט באמצע הים – אם היה גובהו פחות מעשרה טפחים מפני המים – מותר לטלטל מתוכו לים, ומן הים לתוכו, מפני שהסלע והים הם כרמלית[ז]: ויקפידו לטלטל רק בתוך ארבע אמות ולא יותר, שהרי אסור לטלטל בכרמלית יותר מארבע אמות. היה גבוה עשרה טפחים מעל פני המים – אם רוחבו מארבעה טפחים עד בית סאתיים, הואיל ומותר לטלטל בכולו, ודינו כרשות היחיד לכל ענייניו, אסור לטלטל מתוכו [=מרשות היחיד] לים [=לכרמלית], או מן הים לתוכו. היה יותר מבית סאתיים – אף על פי שהוא רשות היחיד, הואיל ואסור לטלטל בו אלא בארבע אמות ככרמלית[ח], הרי זה מותר לטלטל מתוכו לים, ומן הים לתוכו: שמאחר שמציאותו של סלע בגודל של יותר מבית סאתיים, באמצע הים, היא דבר שאינו מצוי, לא גזרו חכמים על טלטול מכרמלית לרשות היחיד במקרה זה, ומותר להוציא מהים [=מכרמלית] לסלע [=לרשות היחיד], ולהיפך[ט].

ג.          כמה היא בית סאה, חמישים אמה על חמישים אמה; נמצא בית סאתיים, מקום שיש בשיבורו חמשת אלפים אמה. וכל מקום שיש בו כמידה הזאת – בין שהיה מרובע שהוא שבעים ושיירים על שבעים ושיירים, בין שהיה עגול, בין שאר הצורות – הרי זה נקרא בית סאתיים.

כמה הוא גודל השטח של בית סאה [=שזורעים בו חיטה בנפח של סאה[י]]? 50 אמה על 50 אמה [25 מטר על 25 מטר], שהם 2500 אמה מרובעות [625 מטר רבוע]; נמצא שגודל שטח של בית סאתיים, הוא 5000 אמה מרובעות [1250 מטר רבוע][יא]. וכל מקום שיש בו גודל שטח זה – בין שהיה מרובע מדוייק, שאז אורך כל צלע שלו היא 70 אמה ו-2/3 אמה [=70 אמה ו-4 טפחים], על 70 אמה ו-2/3 אמה[יב], בין שהיה עגול, בין שאר הצורות – הרי זה נקרא בית סאתיים. [הוספה] אולם אם היה אורכו יותר מפי שניים ברוחבו, אסור לטלטל בו, כמו שיתבאר בהלכה הבאה.

ד.         מקום שלא הוקף לדירה שיש בו בית סאתיים – אם היה אורכו כשניים ברוחבו כדי שיהיה מאה על חמישים כחצר המשכן, מותר לטלטל בכולו; אבל אם היה אורכו יתר על שניים ברוחבו אפילו אמה אחת, אין מטלטלין בו אלא בארבע אמות: שלא עשו בית סאתיים שתשמישו לאוויר כשאר החצרות, אלא מחצר המשכן.

מקום שהקיפוהו מחיצות שלא למטרת דיורים, שיש בשטחו בית סאתיים בדיוק[יג] – אם היה אורך המקום פי שניים מרוחבו, כך שיש באותו מקום מאה אמה על חמישים אמה, כמו חצר המשכן, מותר לטלטל בכולו; אבל אם היה אורך המקום יותר מפי שניים מרוחבו, אפילו אמה אחת, אסור לטלטל בו יותר מארבע אמות: שהטעם שמותר לטלטל בחצר שאינה עשויה לדיורים, שיש בה גודל בית סאתיים, מפני שהשוונו את אותה חצר, לחצר המשכן, ובחצר המשכן, היה אורכה פי שניים מרוחבה, ולא יותר; שהרי הגדרות מלאכות שבת נלמדו מהמשכן.

ה.         מקום שהוקף שלא לשם דירה – אם פרץ בו פרצה יתר על עשר אמות בגובה עשרה טפחים, וגדרה לשם דירה – מותר לטלטל בכולו; ואפילו פרץ אמה וגדרה לשם דירה, ופרץ אמה וגדרה לשם דירה, עד שהשלימה ליתר מעשר – מותר לטלטל בכולו, אף על פי שיש בו כמה מילין.

מקום שהקיפוהו מחיצות שלא למטרת דיורים – אם פרץ בו פרצה באורך של יותר מעשר אמות, ובגובה עשרה טפחים[יד], וחזר וגדרה לשם דירה, כלומר שבדעתו כעת לשנות את ייעוד אותו מקום לדיור – הרי נחשב כל שטח מקום זה כאילו הקיפוהו מחיצות למטרת דיורים, ואף שיש בו יותר מבית סאתיים, מותר לטלטל בכולו[טו]; ואפילו אם לא פרץ את הפרצה באורך של יותר מעשר אמות בבת אחת, אלא פרץ אמה וגדרה לשם דירה, וחזר ופרץ אמה וגדרה לשם דירה, עד שאורך הפרצה שגדר יהיה יותר מעשר אמות – מותר לטלטל בכול שטח מקום זה, אף על פי שיש באותו מקום כמה מילין [מיל=2000 אמה, כקילומטר].

ו.          מקום יתר מבית סאתיים שהוקף לדירה – אם נזרע רובו – הרי הוא כגינה, ואסור לטלטל בכולו. נזרע מיעוטו – אם נזרע ממנו בית סאתיים, מותר לטלטל בכולו; ואם היה המקום הזרוע יתר מבית סאתיים, אסור לטלטל בכולו. ניטע רובו – הרי הוא כחצר, ומותר לטלטל בכולו. נתמלא מים, אפילו היו עמוקים הרבה – אם היו ראויין לתשמיש, הרי הן כנטעים ומותר לטלטל בכולו; ואם אינן ראויין, אין מטלטלין בו אלא בארבע אמות.

מקום שיש בשטחו יותר מבית סאתיים, שהקיפוהו מחיצות למטרת דיורים, כלומר שבדעתו כעת לשנות את ייעוד אותו מקום לדיור[טז] – אם זרע את רוב שטחו, בזרעים של חיטה [=דגן] או ירקות או קטניות וכדומה – הרי אותו מקום הופך להיות כגינה[יז], שהוא מקום שהקיפוהו שלא למטרת דיורים, שהרי בני אדם אינם דרים במקומות זרועים, ואסור לטלטל בכולו, אלא רק בארבע אמות כמו כרמלית. אולם אם זרע רק את מיעוטו – אם היה גודל המקום שזרע בית סאתיים, מותר לטלטל בכולו[יח]; ואם היה גודל המקום הזרוע יותר מבית סאתיים, אסור לטלטל בכולו אלא רק בארבע אמות. נטע אילנות ברובו – הרי אותו מקום נחשב כחצר, שהיא מקום שהקיפוהו מחיצות למטרת דיורים, שהרי דרך בני אדם לנטוע אילנות בחצרם לצל ולפירות, ומותר לטלטל בכולו.  

מקום שיש בשטחו יותר מבית סאתיים, שהקיפוהו מחיצות למטרת דיורים, שנתמלא מים, אפילו היו המים עמוקים הרבה – אם היו ראויים לשימוש כל שהוא, כגון לשתייה או לכביסה[יט] וכדומה, הרי דין מקום זה כאילו נטע בו אילנות, שדרך בני אדם לדור בסמיכות למאגר מים הראוי לשימושם, ומותר לטלטל בכולו; ואם אין המים ראויים לשימוש לאדם, אין דרך בני אדם לדור במקום זה, ואין מטלטלים באותו מקום אלא בארבע אמות.  

וההלכה עוסקת כשהקיף מקום מחוץ לעיר, למטרת דיורים, ואז אם זרע בו יותר מבית סאתים אסור לטלטל בכולו, משום שמעשה הזריעה מבטל את מחשבתו שהקיף את המקום לדירה, אבל בעיר שיש בה דיורים, כלומר בתים שגרים בהם בני אדם בפועל, שהיא מוקפת חומה שנעשתה למטרת דיורים, אין בכוח הזריעה לבטל את היקף החומה, ואף אם זרע בה יותר מבית סאתים מותר לטלטל בכולה. וכך נהגו יהודי צנעא, לטלטל בכל רחבי העיר, אף בגנות הנטועים בתוכה ירקות ותבואה, שיש בהם יותר מבית סאתיים, ומעולם לא היה מי שיפקפק בדבר[כ].

ז.          מקום שהוקף שלא לשם דירה שיש בו בית שלוש סאין, וקירו בו בית סאה – קירויו מתירו, שפי תקרה יורד וסותם.

מקום שהקיפוהו מחיצות שלא למטרת דיורים, שיש בשטחו בית שלוש סאים [=מקום לזריעת חיטה בנפח של שלש סאים, 7500 אמה מרובעות, 1875 מטר רבוע], ועשו תקרה על מקצתו, בשטח של בית סאה, ושאר השטח נשאר לא מקורה – הרי אנו מחשיבים כאילו יורדת מחיצה מקצה התקרה עד הארץ [=פי תקרה יורד וסותם][כא], ובכך מתמעט גודל השטח לבית סאתיים, ומותר לטלטל בכולו למרות שלא הקיפוהו למטרת דיורים[כב].

נפרץ במלואו לחצר, ונפרצה חצר כנגדו – חצר מותרת כשהייתה; והקרפף אסור כשהיה, שאין אוויר החצר מתירו.

מקום שהקיפוהו מחיצות שלא למטרת דיורים, שיש בשטחו יותר מבית סאתיים, שנפרץ במלואו לחצר שהיא מקום שהקיפוהו למטרת דיורים, כלומר שכל הדופן הרביעית של אותו מקום נפרצה לחצר, ואותה פרצה בייחס לחצר היתה באמצע הדופן, ומשני צידי הפרצה היו נמשכות דפנות החצר; ונפרצה בחצר עוד פרצה בדופן ממול, כלפי רשות הרבים[כג] – החצר מותרת בטלטול יותר מארבע אמות, כפי שהיה דינה קודם שנפרצה, ואין הפרצה אוסרת את הטלטול בה; ואף הפרצה שנפרצה בה בדופן ממול כלפי רשות הרבים, אינה אוסרתה; והקרפף [=מקום יותר מבית סאתיים שהקיפוהו שלא למטרת דיורים] אסור בטלטול יותר מארבע אמות, כפי שהיה דינו קודם שנפרץ, שהרי לא הקיפוהו למטרת דיורים, ומחיצות החצר לא נעשו לצורכו; ואף על פי שהקרפף נבלע בחצר שהרי הוא פרוץ אליה במלואו, מאחר ששטחו של הקרפף גדול, אינו מתבטל כלפי החצר, ואין בכוחה של החצר להתירו[כד].

ח.         היה יתר מבית סאתיים, ובא למעטו באילנות – אינו מיעוט. בנה בו עמוד בצד הכותל גבוה עשרה, ורחב שלושה או יתר – הרי זה מיעוט; פחות משלושה – אינו מיעוט, שכל פחות משלושה כלבוד הוא. וכן אם הרחיק מן הכותל שלושה, ועשה מחיצה – מיעט; פחות משלושה, לא עשה כלום.

מקום שהקיפוהו מחיצות שלא למטרת דיורים, שיש בשטחו יותר מבית סאתיים, ובא להקטין את שטחו על ידי נטיעת אילנות, ומחמתם השטח שישאר יהיה בית סאתיים – אפילו שיש באילנות גובה עשרה טפחים ורוחב ארבעה טפחים, אינם ממעטים את שטח המקום, מפני שדרך בני אדם לנטוע אילנות בחצר כמו שנתבאר (הלכה ו), והאילנות בטלים כלפי השטח שבו ננטעו, והרי הם כחפצים, ואינם כמו בניין או עמוד[כה]. בנה בו עמוד בצד הכותל גבוה עשרה טפחים, ורחב שלושה טפחים או יותר, שמחמתו השטח שישאר יהיה בית סאתיים – הרי עמוד זה ממעט את השטח; ואם היה רוחב העמוד פחות משלושה טפחים מהכותל – אין עמוד זה ממעט את השטח, מפני שכל פחות משלושה טפחים הרי הוא כלבוד [=כמחובר], וכאילו העמוד מחובר לכותל ואינו עומד בפני עצמו. וכן אם הרחיק מהכותל שלושה טפחים, ועשה מחיצה, שמחמתה השטח שישאר יהיה בית סאתיים – הרי היא ממעטת את השטח[כו]; ואם הרחיק את המחיצה פחות משלושה טפחים מהכותל, אין המחיצה ממעטת את השטח, מפני שהיא בטילה לכותל הסמוך אליה, וכאילו לא עשה כלום.

ט.         טח את הכותל בטיט – אף על פי שאינו יכול לעמוד בפני עצמו, הרי זה מיעוט. הרחיק מן התל שלושה, ועשה מחיצה – הועיל; עשה מחיצה על שפת התל, אינו מועיל, שהעושה מחיצה על גבי מחיצה, אינו מועיל. נבלעה מחיצה התחתונה, והרי העליונה קיימת – הואיל ונעשת העליונה לשם דירה, והרי אין שם נראה אלא היא – הרי זה הועיל, ומותר לטלטל בכולה.

מקום שהקיפוהו כתלים שלא למטרת דיורים, שיש בשטחו יותר מבית סאתיים, שטייח בטיט [=שכיסה בטיט] את הכותל המקיף אותו, ומחמת כך נתמעט גודל השטח והיה בית סאתיים – אף על פי שאין בטיט כמות מרובה שיש אפשרות לעשות ממנו כותל שיעמוד בפני עצמו, הרי טיט זה נחשב חלק מהכותל והוא מעבה אותו[כז], ולפיכך הוא ממעט את השטח. תל עפר [=ערימת עפר] ברשות הרבים גבוה עשרה טפחים, שיש בשטחו יותר מבית סאתיים, שלא עשאו למטרת דיורים, [ואף המחיצות שנוצרו מחמת גובהו, לא נעשו למטרת דיורים], שהרחיק ממנו שלושה טפחים ועשה סביבו מחיצה בגובה עשרה טפחים למטרת דיורים – הועיל במעשיו, ואף שיש בשטחו יותר מבית סאתיים מותר לטלטל בכולו, שהרי הוקף למטרת דיורים[כח]; עשה עליו מחיצה בקצה התל למטרת דיורים, לא הועיל במעשיו, שהעושה מחיצה על גבי מחיצה, אינו יכול לבטל את המחיצה התחתונה, שהרי המחיצה התחתונה שנוצרה מחמת גובה התל, נעשתה שלא למטרת דיורים. נבלעה המחיצה התחתונה, כגון שנבלע התל באדמה, והרי המחיצה העליונה קיימת – הואיל ונעשתה המחיצה העליונה למטרת דיורים, ורק היא נשארה קיימת – הועיל במעשיו, ומותר לטלטל בכל שטחו.

י.          רחבה שאחורי בתים, יתרה על בית סאתיים – אין מטלטלין בה אלא בארבע אמות, ואפילו היה פתח הבית פתוח לתוכה; ואם פתח הפתח לשם, ואחר כך הקיפה – הרי זו כמוקפת לדירה, ומותר לטלטל בכולה.

רחבה הנמצאת אחורי הבתים, שהקיפוה מחיצות, שיש בשטחה יותר מבית סאתיים – אסור לטלטל בה רק בארבע אמות, ואפילו היה פתח הבית פתוח לתוכה, מפני שהיא שטח שמניחים בו דברים לשמירה לזמן מרובה, אך אין משתמשים בו שימוש קבוע כבחצר, ונמצא שלא הקיפוה מחיצות למטרת דיורים; ואם פתח את פתח הבית לשם, ואחר כך הקיפה מחיצות – הרי היא נחשבת שהקיפוה מחיצות למטרת דיורים, ומותר לטלטל בכולה; שמאחר שהקדים לפתוח את פתח הבית לשם, עשאה לשימוש קבוע ותמידי, ולא רק לשמירה על חפצים וסחורות שנכנס אליה לעתים רחוקות[כט].

יא.        רחבה הפתוחה למדינה מצד אחד, ומצד אחד פתוחה לשביל המגיע לנהר – עושה לה לחי מצד המדינה, ויהיה מותר לטלטל בכולה, ומתוכה למדינה, ומן המדינה לתוכה.

רחבה שיש בשטחה יותר מבית סאתיים, שהקיפוה מחיצות שלא למטרת דיורים, שהיתה פתוחה מצד אחד למבוי, [ואותו מבוי היה פתוח מצידו השני לאחד מרחובות העיר, כלומר לרשות הרבים], ומהצד השני היתה הרחבה פתוחה לשביל המגיע עד הנהר, [והיה השביל המוביל לנהר מגודר משני צדדיו, והנהר היה עמוק מהשביל עשרה טפחים, כך שגדת הנהר הגבוהה מהמים עשרה טפחים, נחשבת מחיצה עשרה טפחים[ל], ונמצא שהשביל המוביל לנהר מוקף מחיצות משלש צדדיו, אלא שמחיצותיו נעשו שלא למטרת דיורים] – עושה לרחבה לחי [=עמוד] בפתח שמצד המבוי[לא], ואז יהיה מותר לטלטל בכל הרחבה, ומתוכה למבוי, ומהמבוי לרחבה. והטעם שעשיית לחי [=עמוד] מתירה לטלטל ברחבה, שכיוון שהלחי מתיר לטלטל במבוי, הרי שהוא נחשב כמחיצה חדשה שעשו בפתח המבוי, ומחמת כך הוא נחשב גם כמחיצה חדשה שעשו לרחבה בפתחה, ומחיצה זו עשאוה למטרת דיורים, והיא מחשיבה את הרחבה כאילו הקיפוה למטרת דיורים, ומתירה לטלטל בכל שטחה[לב]. והוא הדין שמותר לטלטל בשביל המוביל לנהר, שהרי הוא מוקף מחיצות משלש רוחותיו, אלא שלא הוקף למטרת דיורים, וכעת שהרחבה נחשבת שהוקפה לדירה, אף שביל זה נחשב שהוקף לדירה[לג].

שביתה בבקעה ושיירה

יב.        יחיד ששבת בבקעה, ועשה מחיצה סביב לו – אם יש בה עד בית סאתיים, מותר לטלטל בכולה; ואם הייתה יתר על בית סאתיים, אינו מטלטל בה אלא בארבע אמות. וכן, אם היו שניים. אבל שלושה ישראליים או יתר עליהן ששבתו בבקעה – הרי הן שיירה, ומותר להם לטלטל בכל צורכן, אפילו כמה מילין: והוא שלא יישאר מן המחיצה שהקיפו, בית סאתיים פנוי בלא כלים; אבל אם נשאר בית סאתיים פנוי בלא כלים, ולא היו צריכים לו – אסורים לטלטל בכל המחיצה, אלא בארבע אמות. ואין הקטן משלים לשיירה.

יחיד ששבת בבקעה [=שדה חרוש וזרוע, שהוא כרמלית[לד]], ועשה מחיצות סביב מקום שהותו – אם יש בבקעה בית סאתיים או פחות, מותר לטלטל בכולה; ואם הייתה יותר מבית סאתיים, אינו מטלטל בה אלא בארבע אמות; וטעם הדבר, מפני שאין זה נחשב כמקום שהוקף לדירה, אף שהוא גר בתחום המחיצות, משום שהמחיצות שעשה הם זמניות, ואין בדעתו לגור באותה בקעה תמיד[לה]. וכן אם היו שניים ששבתו בבקעה, כך הדין. אבל שלושה ישראליים או יותר, ששבתו בבקעה – הרי הם שיירה [=נחשבים כקבוצת הולכי דרכים], ומחמת שהם מוגדרים כקבוצה, מותר להם לטלטל כל צורכם, אפילו כמה מילין [מיל=2000 אמה, כקילומטר]: ובתנאי שלא יישאר בתוך השטח שהקיפו, מקום פנוי בלא כלים בגודל בית סאתיים; אבל אם נשאר בית סאתיים פנוי בלא כלים, ולא היו צריכים לו – אסורים לטלטל בכל השטח שהקיפו, אלא בארבע אמות[לו]. וילד קטן שהוא פחות מבן שלוש עשרה שנה, אינו יכול להשלים את המניין לשלושה, שבעזרתו יהיו מוגדרים כשיירה. [הוספה] וכל שכן גוי, אינו יכול להשלים למניין שלושה שייחשבו כשיירה[לז]. וכל ההלכה עוסקת בהיקף בקעה שהוא זמני, אבל היקף עיר שהוא קבוע, אין בו את הדינים שנזכרו בהלכה, ומותר לטלטל בכל שטח העיר שהקיפוה למטרת דיורים, אף שיש בשטח העיר מקום פנוי בית סאתיים ללא כלים[לח].

יג.         שלושה שהקיפו כדי צורכן וקנו שביתה, ואחר כך מת אחד מהן – הרי הם מותרין לטלטל בכולה; קנו שניים שביתה ביתר מבית סאתיים, ואחר כך בא להם שלישי – אסורין לטלטל אלא בארבע אמות, כשהיו קודם שיבוא זה: שהשביתה היא הגורמת, לא הדיורין.

שלושה ששבתו בבקעה, והקיפו שטח גדול יותר מבית סאתיים כפי צורכם[לט], וחשבו [=תכננו] לשבות שם, ובמעשיהם זה קנו שביתה בכניסת שבת בכל השטח, ואחר כך מת אחד מהם – הרי הם מותרים לטלטל בכל השטח, במשך כל השבת; קנו שניים שביתה בשטח שהוא יותר מבית סאתיים, על ידי שהקיפו סביבותיהם מחיצות, וחשבו [=תכננו] לשבות שם, ואחר כך בא להם שלישי – אסורים לטלטל בכל השטח אלא בארבע אמות, כשהיו קודם שיבוא זה: מפני שקניין השביתה בבין השמשות בכניסת שבת, הוא הקובע את דינם[מ] למשך כל השבת, ולא הדיירים שנתווספו או שנתמעטו במשך השבת.

יד.        שלושה מקומות המוקפין שלא לשם דירה זה בצד זה ופתוחים זה לזה, שניים החיצונים רחבים והאמצעי קצר, שנמצאו לשניים החיצונים פסין מכאן ומכאן, והיה יחיד בזה ויחיד בזה ויחיד בזה – נעשו כשיירה, ונותנין להם כל צורכן. היה האמצעי רחב ושניים החיצונים קצרים, שנמצא האמצעי בפסין משני רוחותיו – הרי הוא מובדל משניים החיצונים; לפיכך אם שבת יחיד בזה ויחיד בזה ויחיד בזה, אין נותנין להן כל צורכן, אלא כל אחד ואחד, יש לו בית סאתיים במקומו. היה יחיד בזה ויחיד בזה ושניים באמצעי, או שניים בזה ושניים בזה ואחד באמצעי – נותנין להן כל צורכן.

שלושה מקומות המוקפים שלא לשם דירה, שהיו זה בצד זה ופתוחים זה לזה, והיו השניים החיצוניים רחבים והאמצעי צר, שנמצא שיש לשניים החיצוניים מחיצות העודפות על האמצעי מכאן ומכאן, ובכניסת שבת היה יחיד בזה ויחיד בזה ויחיד בזה – הרי הם נחשבים כשיירה, ומחמת כך נצרף את שלוש המקומות להיחשב כמקום אחד גדול, ומותרים לטלטל בכל השטח שהוא כפי צורכם[מא]; וטעם הדבר שהם נחשבים כשיירה, שמאחר והמחיצות של החיצוניים עודפים על האמצעי, הרי האמצעי בטל ונבלע בהם, וכאילו החיצונים נמצאים באמצעי, ומחמת כך כאילו כולם נמצאים באמצעי, והם שוהים יחדיו ומצטרפים. היה האמצעי רחב ושניים החיצונים צרים, שנמצא שיש לאמצעי מחיצות העודפות משני צדדיו יותר מהחיצוניים – הרי האמצעי מובדל משניים החיצוניים, וכל מקום עומד בפני עצמו; לפיכך, אם בכניסת הַשַּבָּת, שָבַת יחיד בזה ויחיד בזה ויחיד בזה, אסורים לטלטל בכל השטח כפי צורכם, אלא כל אחד ואחד, מותר לטלטל במקומו, בשטח שיש בו בית סאתיים ולא יותר. ואם היו בכניסת השבת, יחיד בזה ויחיד בזה ושניים באמצעי, או שניים בזה ושניים בזה ואחד באמצעי – הרי אנו אומרים שהיחיד בטל כלפי השניים והם נחשבים כשיירה, ומותרים לטלטל בכל השטח שהוא כפי צורכם. לפיכך, אף אם היה אחד באמצעי, והיה המקום האמצעי רחב מהחיצוניים, אין אנו אומרים שהמקום האמצעי עומד בפני עצמו, אלא האחד שבאמצעי נמשך אחרי השניים שבמקום החיצוני, ומאחר ואין המקום האמצעי עומד בפני עצמו, הרי הוא בטל גם כלפי השניים שבמקום החיצוני שבצד השני. וכן אם היו שניים באמצעי, והיה המקום האמצעי צר, אין אנו אומרים שרואים את המקום האמצעי כאילו בטל ונעלם, אלא האחדים שבחיצוניים נמשכים אחרי השניים שבאמצעי.

הגדרת מחיצה

טו.        כל מחיצה שאינה יכולה לעמוד ברוח מצויה, אינה מחיצה; וכל מחיצה שאינה עשויה לנחת, אינה מחיצה; וכל מחיצה שאינה עשויה אלא לצניעות בלבד, אינה מחיצה. וכל מחיצה שאין בגובהה עשרה טפחים או יתר, אינה מחיצה גמורה; גידור חמישה ומחיצה חמישה, מצטרפין.

כל מחיצה שאינה יכולה לעמוד ברוח מצויה[מב], אלא היא מתנדנדת אנה ואנה, אינה מחיצה; ושיעור הנדנוד הפוסל אותה ממחיצה הוא שלושה טפחים, אבל אם הרוח מנדנדת אותה למרחק של פחות משלושה טפחים, הרי היא מחיצה כשרה, שכל פחות משלושה כמחובר [=כלבוד], ואין צורך להקפיד שלא תנוד המחיצה כלל[מג]; וכל שכן אם אין המחיצה עומדת כלל ברוח המצויה, והיא מתרוממת ממקומה או נופלת לארץ, אינה מחיצה. וכל מחיצה שאינה עשויה להיות קבועה במקום אחד, אלא מזיזים אותה אחר כך[מד], אינה מחיצה. וכל מחיצה שאינה עשויה אלא לצניעות בלבד [=להסתיר את האדם מהבריות], או להגין מהרוח או להצל מהשמש[מה], ואינה מיועדת לִתְחוֹם מקום כלשהו, אינה מחיצה. וכל מחיצה שאין בגובהה עשרה טפחים או יותר, אינה מחיצה גמורה לעשות את המקום שהוקף בה כרשות היחיד, אלא אותו מקום הרי הוא כרמלית[מו]. סלע או תל עפר וכדומה, הגבוהים משאר פני הארץ חמישה טפחים, ובנה עליהם מחיצה בגובה חמישה טפחים, וגדר בעזרתם מקום, הרי אלו מצטרפים להיות מחיצה[מז].  

טז.        כל מחיצה שיש בה פרוץ מרובה על העומד, אינה מחיצה. אבל אם היה פרוץ כעומד, הרי זו מותרת – ובלבד שלא יהיה באותן הפרצות, פרצה שהיא יתר על עשר אמות. אבל עשר אמות, הרי היא כפתח; ואם היה לפרצה זו צורת פתח, אף על פי שיש בה יותר מעשר, אינה מפסדת המחיצה – והוא, שלא יהיה הפרוץ מרובה.

כל מחיצה שיש בה פרוץ מרובה על העומד, אינה מחיצה, מפני שמקום המוקף במחיצה שרובה פרוצה, אינו נחשב כמוקף במחיצה. אבל אם היה הפרוץ כעומד, הרי מחיצה זו כשירה – ובתנאי שלא יהיה באותן הפרצות, פרצה שהיא יותר מעשר אמות, מפני שפרצה גדולה כזו, גורמת שהמקום ייראה כפרוץ, וכאילו אינו מוקף במחיצה; אבל פרצה שיש בה עשר אמות או פחות, הרי היא כפתח, ואין המקום נראה כפרוץ. ואם היה לפרצה צורת פתח[מח], אף על פי שיש בה יותר מעשר אמות, אין המקום נראה כפרוץ, אלא פרצה זו היא פתח, ולפיכך אינה מפסדת את המחיצה – ובתנאי[מט], שבכללות המחיצה המקיפה את המקום, לא יהיה הפרוץ מרובה על העומד, מפני שמחיצה שרובה פרוצה אינה נחשבת מחיצה, וכאילו העומד איננו קיים.

יז.         במה דברים אמורים, בזמן שהפרצות משלושה טפחים ומעלה; אבל אם היו הפרצות, כל פרצה מהן פחותה משלושה – הרי זו מותרת, ואף על פי שהפרוץ מרובה על העומד: שכל פחות משלושה, הרי הוא כלבוד.

כל מה שכתבנו בהלכה הקודמת, הוא כשהיו במחיצה פרצות ברוחב שלושה טפחים ומעלה; אבל אם היו במחיצה פרצות ברוחב הפחות משלושה טפחים – הרי מחיצה זו כשירה, ואף על פי שהפרוץ מרובה על העומד: מפני שכל פחות משלושה, הרי הוא כמחובר [=כלבוד], וכאילו מקום הפרצות סתום, ואין במחיצה זו פרוץ מרובה על העומד.

יח.        כיצד: הרי שהקיף בקנים, ואין בין קנה לחברו שלושה טפחים, או שהקיף בחבלים, ואין בין חבל לחברו שלושה טפחים – הרי זו מחיצה גמורה, אף על פי שהיא שתי בלא ערב, או ערב בלא שתי. וצריך שיהיה גובה הקנה עשרה, או שיהיה מן הארץ עד סוף עובי החבל העליון עשרה אם הקיף בחבלים – שאין מחיצה פחותה מעשרה. וכל השיעורין האלו, הלכה למשה מסיני הן.

כיצד? הרי שהקיף את המקום בקנים עומדים [=בצורה אנכית], והמרחק בין קנה לחברו פחות משלושה טפחים, או שהקיף את המקום בחבלים המתוחים סביבו [=בצורה אופקית], והמרחק בין חבל לחברו פחות משלושה טפחים – הרי זו מחיצה גמורה, אף על פי שהיא שתי בלא ערב [=מחיצה אנכית, בקנים העומדים], או ערב בלא שתי [=מחיצה אופקית, בחבלים המתוחים]. וכשמקיף את המקום בקנים עומדים, צריך שיהיה גובה כל קנה מהם עשרה טפחים; ואם הקיף בחבלים, צריך שיהיה מהקרקע עד סוף עובי החבל העליון גובה עשרה טפחים – כדי שהמחיצה שתיווצר מהם תהיה בגובה עשרה טפחים, מפני שאין מחיצה פחותה מעשרה. וכל השיעורים האלו, הם הלכה למשה מסיני.

צורת הפתח

יט.        צורת הפתח האמורה בכל מקום – היא אפילו קנה וכיוצא בו מכאן, וקנה מכאן, וקנה על גביהן: גובה שני הלחיים, עשרה טפחים או יתר; והקנה וכיוצא בו שעל גביהן, אף על פי שאינו נוגע בשני הלחיים אלא יש ביניהן כמה אמות, הואיל וגובה הלחיים עשרה, הרי זו צורת הפתח. וצורת הפתח שאמרו – צריכה שתהיה בריאה לקבל דלת, אפילו דלת של קש.

צורת הפתח המוזכרת בכל מקום בהלכה – היא אפילו אם נעשתה על ידי שני קנים וכיוצא בהם[נ], העומדים משני צידי הפתח [בצורה אנכית], וקנה על גביהם [=מושכב בצורה אופקית]: גובה שני הקנים העומדים אנכית, צריך שיהיה עשרה טפחים או יותר. ואף על פי שאין הקנה המושכב נוגע בשני הקנים העומדים, אלא הוא גבוה מהם כמה אמות, והוא מכוון מולם, הואיל וגובה הקנים העומדים הוא עשרה טפחים, הרי זה צורת הפתח; מפני שאנו רואים את הקנים העומדים שיש בהם עשרה טפחים, כאילו נמשכו עד הקנה המושכב, מדין: 'גוד אסיק מחיצתא'[נא] [='משוך והעלה את המחיצה', משוך והעלה את הקנים], ונמצא שיש לפנינו צורת הפתח שלמה. והקנה שעל גביהם המושכב אופקית, יכול להיות מכל חומר שהוא, ואפילו אם אינו מעץ אלא הוא חֶבֶל, הרי זה צורת הפתח. וצריך שהעמודים העומדים יהיו חזקים מספיק, שתהיה אפשרות לתלות עליהם דלת כל שהיא, אפילו דלת של קש או קרטון, מפני שרק באופן זה הם נחשבים כפתח; אבל החבל המתוח מלמעלה, אינו צריך שיהיה ראוי לכך, מפני שאין הדלת תלויה עליו, אבל צריך שיוכל לעמוד ברוח מצויה.

כ.         פתח שצורתו כיפה – אם יש באורך רגלי הכיפה עשרה טפחים, הרי זה צורת פתח; וצורת פתח שעשה אותה מן הצד – אינה כלום, שאין דרך הפתחים להיות בקרן זווית אלא באמצע.

פתח שחלקו העליון מעוגל – אם יש מהקרקע ועד הנקודה שבה מתחיל הפתח להתעגל בשני הצדדים, גובה עשרה טפחים, הרי זה צורת הפתח; משום שכדי שייחשב צורת הפתח, צריך שיהיו שני עמודים משני צידי הפתח, עומדים ישר בגובה עשרה טפחים; אבל המשקוף שלמעלה יכול להיות מעוגל, מפני שדרך בני אדם לעשות משקופים מעוגלים בפתחים.

צורת הפתח שעשה אותה מהצד, כלומר סמוך לפינה [=לזווית][נב] ולא באמצע המחיצה – אינה כלום, מפני שאין דרך בני אדם לעשות פתחים סמוך לקרן זווית [=לפינה], אלא באמצע המחיצה.  

חומרי המחיצה

כא.       בכול עושים מחיצה – בין בכלים, בין באוכלים, בין באדם; אפילו בבהמה, ושאר מיני חיה ועוף – והוא שיהיו כפותים, כדי שלא ינודו.

מותר לעשות את המחיצה בכל דבר – בין בכלים, בין במאכלים, בין באדם; אפילו בבעלי חיים כגון בהמה או חיה או עוף – ובתנאי שיהיו הבעלי חיים קשורים מערב שבת, כדי שלא יזוזו; מפני שאם יזוזו אינם נחשבים מחיצה, כמו מחיצה שאינה יכולה לעמוד ברוח מצויה שאינה נחשבת מחיצה[נג]. [הוספה] אבל אדם אפשר לעשות בו מחיצה אף בלי לקושרו, מפני שיש בו דעת לא לזוז[נד].

כב.        מחיצה העומדת מאליה, הרי זו כשרה. ומחיצה הנעשית בשבת, הרי זו מחיצה; ואם נעשת בשגגה, מותר לטלטל בה באותה שבת – והוא, שתיעשה שלא לדעת המטלטל. אבל אם נתכוון אדם לזו המחיצה שתיעשה בשבת כדי לטלטל בה, אף על פי שעשה אותה העושה בשגגה, וכן אם נעשת במזיד, אף על פי שלא נתכוון זה לטלטל בה – הרי זה, אסור לטלטל בה.

מחיצה העומדת מאליה, הרי זו כשרה; כגון קנים או עצים שצמחו צמודים זה לזה, ועשו מחיצה סביב המקום, הרי מקום זה נחשב שהוקף מחיצה. וכן מחיצה שנעשתה בשבת על ידי אדם, הרי זו מחיצה, שהרי מבחינה מציאותית כעת בשבת המקום מוקף מחיצה[נה]. אולם כדי להתיר לטלטל במחיצה הנעשית בשבת, צריך שיתקיימו שני תנאים: א- עושה המחיצה יעשה אותה בשוגג. ב- המחיצה תיעשה ללא ידיעתו של האדם המטלטל. והטעם לתנאים אלו, הרחקה שלא ייראה כעושה אוהל עראי בשבת, שמאחר שמחיצה זו מתירה לו לטלטל, הרי היא נראית כאוהל[נו]. לפיכך אם נעשתה מחיצה בשגגה[נז] על ידי אדם אחר, ללא ידיעתו של האדם המטלטל, מותר לטלטל בה באותה שבת[נח]. אבל אם התכוון אדם לעשות מחיצה בשבת כדי לטלטל בה, אף על פי שעשה אותה העושה בשגגה[נט]; וכן אם נעשתה המחיצה במזיד על ידי אחר, אף על פי שנעשתה ללא ידיעתו של האדם המטלטל – הרי זה אסור לטלטל בה[ס].  

כג.        מותר לעשות מחיצה של בני אדם בשבת, שיעמוד זה בצד זה, ובלבד שלא יידעו אלו העומדין, שבשביל לעשותן מחיצה הועמדו; ולא יעמיד אותן אדם שהוא רוצה להשתמש במחיצה זו, אלא יעמיד אותן אחר שלא לדעתו.

מותר לעשות מחיצה של בני אדם בשבת, על ידי שיעמידם זה בצד זה ובכך יצור רצף של היקף; אולם כדי להתיר דבר זה, צריך שיתקיימו שני תנאים: א- שלא יידעו אלו העומדים, שבשביל לעשותם מחיצה הועמדו, מפני שאם יידעו הרי הם כעושים מחיצה בשבת ואסור. ב- לא יעמיד אותם האדם שהוא רוצה להשתמש במחיצה זו, אלא יעמיד אותם אדם אחר, ללא ידיעתו של האדם המטלטל. והטעם לתנאים אלו, הרחקה שלא ייראה כעושה אוהל עראי בשבת, וכפי שביארנו בהלכה הקודמת.

כד.        אילן שהוא מסך על הארץ – אם אין נופו גבוה מן הארץ שלושה טפחים – ממלא בין בדיו ועליו תבן וקש וכיוצא בהן, וקושרן בארץ, עד שיעמוד ברוח מצויה ולא יתנדנד, ומטלטל תחת כולו: והוא שיהיה תחתיו, עד בית סאתיים; אבל אם היה יתר מבית סאתיים, אין מטלטלין תחתיו אלא בארבע אמות, מפני שתחתיו, מקום שלא הוקף לדירה הוא.

אילן שהענפים והעלים שלו משתפלים [=יורדים] כלפי הקרקע, ונוצר תחתיהם חלל שיש בו גובה עשרה טפחים המוקף במחיצה סביבותיו – אם קצות הענפים הסמוכים לאדמה, אינם גבוהים מהקרקע שלושה טפחים, הרי הם נחשבים כמחוברים לאדמה, מדין לבוד [=פחות משלושה טפחים נחשב כמחובר] – ובכדי להכשיר ענפים אלו שייחשבו כמחיצה ראויה, צריך למלא בין הענפים והעלים תבן וקש וכיוצא בהם, ולקשור אותם לארץ, כדי שיעמדו ברוח מצויה ולא יתנדנדו למרחק של שלושה טפחים[סא], ולא יתרוממו מעל הארץ, ואז יהיה מותר לטלטל בכל השטח שתחת אילן זה: ובתנאי שגודל השטח שתחת האילן הוא עד בית סאתיים; אבל אם היה גודל השטח יותר מבית סאתיים, כגון שהיו כמה אילנות הסמוכים זה לזה, שענפיהם משתלשלים סביבותיהם כלפי האדמה, אין מטלטלים תחתיהם אלא בארבע אמות, מפני שהשטח שתחת האילנות הוא מקום שלא הוקף למטרת דיורים, שהרי המחיצה של ענפי האילן נוצרה מאליה לא למטרת דיורים[סב].  

---

[א]      יש מקומות שהגדרתם נקבעת על ידי המחיצות שבונים סביבותם, כגון בית, שאין המקום מוגדר כבית עד שיבנה את מחיצותיו סביב, ולעומתם יש מקומות שהגדרתם נקבעת על ידי השימוש שעושה בהם [=באווירם, בחללם], כגון גינה שמגדל בה ירקות, או פרדס שמגדל בו אילנות, שגם קודם שיבנה מחיצות סביבותם, כבר נקבעה הגדרת מקומות אלו, והמחיצות מועילות לקבוע את גבולות מקומות אלו (ביאור הרב מקבילי).

[ב]      מקום שהוקף לדירה, הגדרתו שנעשה לדירת אדם ותשמישיו תדיר (ראה משנ"ב שנח,א), ולפיכך אם הקיף מקום בקרבת הבית להניח שם חפצים [=מחסן], ומשתמש באותו מקום לעיתים קרובות, נחשב מקום זה שהוקף לדירה, ואם הקיף מקום לאחסון עצים או סחורה וכדומה, ויעמדו שם העצים לשמירה תקופה ארוכה מבלי שישתמש בהם, נחשב שלא הקיפו לדירה. וכך מוכח מהמשנה עירובין (ב,ג), שגינה [=מקום גידול ירקות] וקרפף [=מקום המוקף מחיצות שלא למגורי אדם (פה"מ עירובין ב,ג; ט,א), והכוונה: שהקיפוהו מחיצות כדי להניח שם חפצים או סחורה תקופה ארוכה לשומרם] נחשבים מקום שלא הוקף לדירה, ואילו דיר [=מקום לינת הצאן בתוך העיר (פה"מ שביעית ד,ב), ויש שם מקום למגורי הרועה] או סהר [=היקף מחיצה הנמצאת בשדה, שבתוכה שוהים הצאן כדי לזבלו (פה"מ שביעית ג,ד), והרועה נמצא שם עם הצאן] או מוקצה [=חצר הנמצאת אחורי הבית (הרב קהתי עירובין ב,ג), שרגילים ליבש שם תאנים (פה"מ שביעית ח,ו)] או חצר [הנמצאת לפני הבית], נחשבים מקום שהוקף לדירה. וראה עוד לעיל (יד,א) בסוף ההלכה, שם הובא פסק הרמב"ם למשנה זאת. וראה עוד להלן הלכה י.

        וביד פשוטה כתב, שמקום המיועד לשמירת חפצים נחשב כהוקף לדירה, ולא חילק בין אם משתמשים בו לעיתים קרובות, לבין אם יעמדו בו החפצים תקופה ארוכה מבלי שישתמש בהם.

[ג]     בית סאה הוא 50 אמה על 50 אמה, אמה היא חצי מטר, נמצא שבשטח בית סאה יש 625 מטר רבוע. בית סאתיים הוא 50 אמה על 100 אמה, אם נכפיל את השטח הנזכר למעלה, נקבל 1250 מטר רבוע. וראה עוד בהלכה ג, לביאור בית סאתיים.

      ומה שכתבנו שסאה=7.2 ליטר. סאה היא 6 קב. כל קב 4 לוג, שהוא כ-300 סמ"ק. נמצא שסאה היא בנפח של כ-7.2 ליטר מים.

[ד]       כתב הטור (סי' שנח): "כל מלאכות שבת והלכותיו אנו למדין ממלאכת המשכן, הלכך כל היקף שלא הוקף לדירה כגון גנות ופרדסין ובורגנין שאינן עשוין אלא לשמור בתוכן, אף על פי שמן התורה הוא רה"י גמור והזורק מרשות הרבים לתוכן חייב, חכמים אסרו לטלטל בתוכו יותר מד' אמות אם הוא מסאתים ולמעלה, אבל עד סאתים, וסאתים בכלל, מותר לטלטל בתוכו ואפילו אין בו שומרים ולא היה לו בית דירה, כמו חצר המשכן שהיה בו סאתים ולא היה בו בית דירה אלא היקף של קלעים".

[ה]      מ"מ, מהר"ח כסאר, והרב צדוק, וכך כתבנו גם לעיל (יד,א) בהערה י.

[ו]       נתבאר בהלכה הקודמת.

[ז]       כמו שנתבאר לעיל (יד,ד).

[ח]      וכפי שביארנו בהלכה א, שדבר זה מדברי חכמים, מאחר שהוא דומה לרשות הרבים.

[ט]      כתב המ"מ: "ומדברי רבינו נראה, שלא התירו אלא לים [=רק סלע בגודל יותר מבית סאתיים באמצע הים, מותר לטלטל ממנו לים, ולהיפך, מפני שהקלו חכמים בסלע שיש בו יותר מבית סאתיים הנמצא בים, שהוא דבר שאינו מצוי] אבל אם היה קרפף יותר מבית סאתים סמוך לכרמלית שביבשה, אסור לטלטל מתוכו לכרמלית וכן דעת הראב"ד. אבל בתוספות פירשו שהוא הדין לכרמלית שביבשה, והתירו מכאן לגנה שפתוחה אצל כרמלית, לטלטל מפתח מכרמלית לתוכה, כיון שהיא יתירה מבית סאתיים".

[י]       בסאה יש 7.2 ליטר, כמו שנתבאר לעיל בהערה ג.

[יא]      לשון הרמב"ם: "נמצא בית סאתיים, מקום שיש בשיבורו חמשת אלפים אמה". שיבורו=שטחו הנמדד. ואנו סגננו זאת, גודל שטח.

[יב]      לשון הרמב"ם: "בין שהיה מרובע שהוא שבעים ושיירים [=וקצת] על שבעים ושיירים [=וקצת]". ומה שביארנו שהשיירים הם 2/3 אמה, הוא על פי דברי הרמב"ם להלן (כח,א), שם כתב "...שבעים אמה ושני שלישי אמה, שהוא צלע בית סאתיים המרובעת".

        אלא שעדיין יש להקשות, שהרי מקור ההלכה שלפנינו משנה עירובין (ב,ה), ושם הובאה דעת תנא קמא ורבי עקיבא, ולתנא קמא שיעור השיירים הוא 5/7 אמה, ואילו לדעת רבי עקיבא שיעור השיירים הוא 2/3 אמה, ובפה"מ כתב הרמב"ם, שבזה אין הלכה כרבי עקיבא אלא כתנא קמא, ועל פי דבריו בפה"מ יש לפרש ששיירים הוא 5/7, וכך ביאר המ"מ בהלכה שלפנינו, ומדוע כתבנו שהשיירים הם 2/3 אמה!

        והתשובה: דברי הרמב"ם בפה"מ נאמרו שלא להלכה, אלא כפרשנות מחלוקת תנא קמא ורבי עקיבא, ורבי עקיבא מחמיר שיהיו השיירים 2/3 אמה, ותנא קמא מיקל יותר, אולם אם נבדוק את ביאור הרמב"ם בפה"מ לדברי תנא קמא, נמצא שהוא אינו להלכה, שהרי הוא יותר מבית סאתיים, שהרי 70 אמה ו-5/7 כפול 70 אמה ו-5/7, יוצא 5000 אמה ו-25/49, כמעט 5000 ו-1/2, ושיעור זה אינו יכול להיקבע להלכה שהרי הוא יותר מבית סאתיים. על כורחנו, בבואנו לקבוע להלכה את שיעור השיריים, נעשה זאת על פי דברי הרמב"ם במשנ"ת להלן (כח,א), ומקור דבריו שם הוא משנה עירובין (ה,ג), ושיעור זה נזכר במפורש שם במשנה, וכן נזכר שיעור זה בירושלמי עירובין (ב,ה), הביאו הרמב"ם בפה"מ עירובין (ב,ה), ואם נכפיל 70 אמה ו-2/3 אמה, ב- 70 אמה ו-2/3 אמה, יצא 4993 אמה ו-7/9 אמה, ושיעור זה פחות מבית סאתיים בקצת, והוא יכול להיקבע להלכה (מה שכתבנו, הוא על פי מרכבת המשנה חלמא).

[יג]      מה שכתבנו, שההלכה שלפנינו עוסקת רק במקום שיש בו בית סאתיים בדיוק, ולא בפחות מכך, כך היא משמעות לשון הרמב"ם בהלכה שלפנינו שכתב, "מקום... שיש בו בית סאתיים", משמע ולא פחות מכך; ועוד, שהרי הוא משווה חצר זו לחצר המשכן, ושם היה גודל החצר בית סאתיים ולא יותר. וכך משמע מלשונו בפה"מ עירובין (ב,ה) שכתב: "והוא שר' יוסי סובר שהמקום שהוא בית סאתים..., ואפילו היה ארכו כפלים ברחבו עד שיהא ארכו מאה אמה ורחבו חמשים אמה כחצר המשכן מטלטלין בתוכו, ואף על פי שיש באלכסון שטח זה קרוב למאה ושתים עשרה שהוא יותר מכפלים ברוחב". וכך פירשו הרב צדוק, ואורה ושמחה. וכך פסק המשנ"ב (שנח,יב), ובשער הציון (ס"ק יד) כתב, שדייק זאת מהרמב"ם בהלכה שלפנינו, וכך היא סברת עוד ראשונים.

[יד]      אף שנזכר בהלכה שפרץ את הפרצה בגובה עשרה טפחים, אינו צריך לפרוץ את המחיצה עד הארץ, אלא די שהמעיט את גובה המחיצה מעשרה טפחים, וחזר וגדר אותה לשם דירה (רמב"ם לעם, הרב צדוק).

[טו]      מה שכתבנו, ששינוי יעוד המקום לדיורים נעשה במחשבה, על ידי שכעת בדעתו לגור שם, הוא על פי מהר"י קאפח (הערה ח), על פי פה"מ עירובין (ב,ה), שם כתב הרמב"ם שהלכה כרבי עקיבא, שכדי להגדיר מקום כמוקף לדירה אין צורך שיהיה בו בית דירה, או שיהיה קרוב לעיר בתוך תחום שבת, או שיהיה בו בור או שיח או מערה, אלא די שיחשוב עליו לכך. וזה לשון הרמב"ם שם בפה"מ: "וממה שאתה צריך לדעת שכל מקום שעשה לו כתלים ונתכוון לדור באותו מקום והוא שקורין אותו קרפף שהוקף לדירה אפילו היתה מדתו אלף מיל מותר לטלטל בכולו". שהרי מהתורה מקום מגודר נחשב רשות היחיד ומותר לטלטל בכולו, ורק חכמים הם שאסרו לטלטל יותר מארבע אמות במקום הגדול מבית סאתים שלא היקיפוהו למטרת דיורים, ולפיכך די במחשבה, שגודר את המקום למטרת דיורים, להתיר לטלטל בכולו. והשמיעתנו ההלכה, שאין מועיל שיתחילו לדור באותו מקום, אלא כדי להגדיר את המקום, כמקום שהוקף לשם דיורים, צריך לבנות את מחיצות המקום לשם דיורים. וכך כתב אורה ושמחה בביאור דעת הרמב"ם. ולעומת זאת, בשו"ע כתב (שנח,ב): "ומה נקרא מוקף לדירה, זה שבנה בו בית דירה או שפתח לו פתח מביתו ואחר כך הקיפו".

[טז]      נתבאר בהערה הקודמת. וראה בסוף ההלכה שכתבנו, שדבר זה רק כשהקיף מקום מחוץ לעיר, ולא כשהקיף את כל העיר למטרת דיורים.

[יז]      ראה הלכה א.

[יח]      אף במקום הזרעים, כמו שנתבאר בהלכה א, שמקום שיש בו בית סאתיים, מותר לטלטל בכולו, אפילו שהקיפוהו שלא למטרת דיורים.

[יט]      לשון הרמב"ם "ראויים לתשמיש", וביאורו ראויים לשימוש כל שהוא, כגון שתייה או כיבוס. וממה שלא כתב הרמב"ם ראויים לשתייה, משמע שבשימוש כל שהוא מותר. וראה לעיל בהערה ב, שם ביארנו שמקום שהוקף לדירה, הגדרתו לכל שימושי האדם, ולפיכך אף מקום העשוי לכביסה, נחשב מקום שהוקף לדירה. וכך פירש מהר"ח כסאר.

[כ]       מהר"י קאפח (הערה ט).

        אולם אורה ושמחה כתב טעם אחר, מדוע מותר לטלטל בעיר שהקיפוה למטרת דיורים, וזרעו בה יותר מבית סאתים, מפני שההלכה עוסקת כשהקיף מקום מחוץ לעיר, וגודלו כמה בית סאים, אולם אם הקיף את כל העיר במחיצות, והיה מקצת שטח העיר זרוע, אף שיש באותו שטח גודל של בית סאתיים, אין בכוחו של מקצת זה, לבטל את היקף המחיצות של כל העיר, מפני שבייחס להיקף הגדול של כל העיר, מקצת זה אינו נחשב כלל. ובערוך השולחן (שנח,כא) כתב: "אולי לגבי עיר [=מקום יותר מבית סאתים הזרוע], מקרי [=נחשב] מיעוטא דמיעוטא".

[כא]     ליישום נוסף של הכלל "פי תקרה יורד וסותם", ראה להלן (יז,לה).

[כב]     כמו שנתבאר בהלכה א.

[כג]      ראה בהערה הבאה, שביארנו שניתן לנסח את ההלכה גם ללא משפט זה. אולם כיון שכתב הרמב"ם משפט זה, ביארנו שהשמיענו שאין החצר נאסרת בטלטול מחמת פרצה נוספת זו, מפני שאין בכל פרצות החצר, פרצה יותר מעשר אמות. וכפי שיתבאר בהלכה טז.

[כד]      ראה בהלכות תפילה (ח,ז), שחצר קטנה שנפרצה במלואה לחצר גדולה, הרי החצר הקטנה נגררת אחרי החצר הגדולה, ואם היה אחד בקטנה ותשעה בגדולה הרי הוא נגרר אחריהם, וכן אם היה ש"ץ בקטנה וציבור בגדולה, הש"ץ נגרר אחרי הציבור; ואילו בהלכה שלפנינו, אין הקרפף [=מקום יותר מבית סאתיים שהקיפוהו מחיצות שלא למטרת דיורים] נגרר אחרי החצר למרות שהוא פרוץ אליה במלואו, מפני ששטחו גדול, ודבר זה גורם שלא יתבטל כלפי החצר.

        בנוגע להתאמת פסק הרמב"ם עם סוגיית התלמוד (עירובין כה,א–ב), המעיין יראה שהרמב"ם דחה את אותה סוגיה מההלכה, וגם הרי"ף לא כתב כלום מאותה סוגיה. בסוגיה שם הובאו דברי רבי זירא, שקרפף שיש בו בית סאתיים מכוונות [=בדיוק], שנפרץ במלואו לחצר, ונפרצה חצר כנגדו (כן היא גירסת רבנו חננאל, שלא כרש"י שלא גרס זאת), אסור לטלטל בקרפף זה יותר מארבע אמות, מפני שחלל החצר מצטרף לחלל הקרפף, ומחמת כך נהיה חלל הקרפף יותר מבית סאתיים, וקרפף שיש בו יותר מבית סאתיים, שהוא מקום שלא הקיפוהו לדירה, אסור לטלטל בו. לאחר מכן הביא התלמוד את שאלת רב יוסף על דברי רבי זירא, איך ניתן לצרף את חלל החצר לחלל הקרפף, והרי החצר היא מקום שהוקף לדירה ומותר לטלטל בכולה, והקרפף הוא מקום שלא הוקף לדירה, ואי אפשר לאסור את הקרפף בגלל החצר שהיא מותרת בטלטול. ותירץ אביי, שכוונת רבי זירא שמקום המחיצות של החצר, הוא זה שמצטרף לחלל הקרפף לעשותו יותר מבית סאתיים, ומחמת חלל המחיצות יש לפנינו קרפף שיש בו יותר מבית סאתיים, שלא הקיפוהו לדירה, שאסור לטלטל בו. לאחר מכן המשיך אביי להוכיח את הסברו, שכך יש לפרש גם את דברי רב חסדא שאמר, קרפף שנפרץ במלואו לחצר, ונפרצה חצר כנגדו (כן היא גירסת רבנו חננאל, שלא כרש"י שלא גרס זאת), חצר מותרת וקרפף אסור, מדוע החצר מותרת והקרפף אסור, משום שחלל המחיצות מצטרף לקרפף לאוסרו, אבל אי אפשר לאסור את החצר מחמת חלל המחיצות, שהרי היא הוקפה לדירה, ומותר לטלטל בה, ואי אפשר לאוסרה. (ע"כ סיכום התלמוד)

        הרמב"ם לקח מסוגיה זו רק את דברי רב חסדא, קרפף שנפרץ במלואו לחצר, ונפרצה חצר כנגדו, חצר מותרת וקרפף אסור, אולם פירשם בדרך הפשט. מדוע החצר מותרת והקרפף אסור, משום שכל אחד נשאר כפי דינו שהיה קודם שנפרצה הפרצה, מפני שאין בכוחה של הפרצה לשנות את דינם. ולפיכך החצר מותרת בטלטול כפי שהיתה, שהרי היא מקום שהוקף לדירה, והקרפף נשאר אסור כשהיה, שהרי הוא מקום שלא הוקף לדירה.

        לפי הרמב"ם יש להשוות את דברי רב חסדא בסוגיה שלפנינו, לאמור במסכת עירובין (ז,ב): "דאמר רב ירמיה בר אבא אמר רב: מבוי שנפרץ במלואו לחצר, ונפרצה חצר כנגדו - חצר מותרת ומבוי אסור". את הסוגיה בעירובין (ז,ב) פסק הרי"ף (ב,א בדפיו), ואף הרמב"ם פסקה להלן (יז,יח), מבוי שנפרץ במלואו לחצר, והחצר נפרצה בכותל ממול לרשות הרבים, המבוי נהיה מבוי מפולש, והחצר נשארת בהיתרה. והוא הדין חצר שנפרצה לקרפף בהלכה שלפנינו, כך הדין.

        שהרי על ביאור אביי בסוגיה שלפנינו (עירובין כה,ב), קשים דברי רב יוסף בסוגיה, והרי החצר היא מקום שהוקף לדירה ומותר לטלטל בכולה, והקרפף הוא מקום שלא הוקף לדירה, ואי אפשר לאסור את הקרפף בגלל החצר שהיא מותרת בטלטול. ותירוץ אביי שמדובר במקום המחיצות שהוא זה שמצטרף לחלל הקרפף אינו פשט, ולהלכה אין לסמוך על כך, אלא לבאר את דברי רב חסדא לפי פשוטם, כדרכו של הרמב"ם בכל מקום.

        כאן ראוי לבאר, שלפי רבנו חננאל, הגירסה בסוגיה בדברי רב חסדא, קרפף שנפרץ במלואו לחצר, ונפרצה חצר כנגדו, חצר מותרת וקרפף אסור, וכך פסק הרמב"ם. אולם אליבא דאמת, צודק רש"י בהערתו שמשפט זה מיותר, והוא מתאים להלכה להלן (יז,יח), מבוי שנפרץ במלואו לחצר, והחצר נפרצה בכותל ממול לרשות הרבים, המבוי נהיה מבוי מפולש, והחצר נשארת בהיתרה. מפני שבהלכה שם מחמת הפרצה בחצר בכותל ממול, נהיה המבוי למבוי מפולש, ואילו בהלכה שלפנינו, הפרצה בכותל ממול אינה אוסרת את הטלטול בחצר מפני שאין בפרצה רוחב יותר מעשר אמות, והיא אינה משפיעה על הקרפף, שהוא אסור בטלטול בכל אופן, מפני שלא הוקף לדירה. ומה שהזכיר הרמב"ם דבר זה, מפני שדרכו להעתיק את מימרות חז"ל, וכאן העתיק את מימרת רב חסדא, וכאמור ניתן לנסח את ההלכה גם ללא משפט זה.

        ועוד נבאר, מה שאמר רב חסדא, קרפף שנפרץ במלואו לחצר, ביאורו, שהיתה הפרצה במלואה רק כלפי הקרפף, אולם כלפי החצר לא היתה הפרצה במלואה, אלא מחיצות החצר נמשכות משני צידי הפרצה, וזוהי משמעות הלשון "קרפף שנפרץ במלואו לחצר", רק הקרפף נפרץ במלואו ולא החצר. וכך משמע מהתלמוד עירובין (כה,ב): "חצר מאי טעמא - דאית ליה גיפופי [=מדוע מותר לטלטל בחצר, מפני שמחיצותיה עודפות משני צידי הקרפף], והא זמנין דמשכחת לה איפכא! [=והרי הוא הדין אם מחיצות הקרפף עודפות על החצר משני צידי הקרפף, כך הדין!] משמע מדברי התלמוד, שהבין שמחיצות החצר עודפות משני צידי הקרפף. אולם אף שזה ביאור דברי רב חסדא, אם החצר היא זו שנפרצה במלואה לקרפף, כלומר שהיו מחיצות הקרפף נמשכות מימין ומשמאל למחיצה, כך שהקרפף מובדל במחיצות מהחצר, כל שכן שאין בכוחה של החצר להתיר את הקרפף; ואם כשהחצר עומדת בפני עצמה והקרפף נבלע בה אין בכח החצר להתירו, כל שכן כאשר הקרפף עומד בפני עצמו והחצר נבלעת בו, אין בכח החצר להתירו. ואף בדברי הרמב"ם כך יש לומר. והוא הדין אם היה רוחב הקרפף והחצר זהים, ונפל הכותל שהבדיל ביניהם, כך שכעת הכותל נמשך מהחצר לקרפף בשני הצדדים, החצר נשארת בהיתרה והקרפף באיסורו, והם אינם מתירים ואינם אוסרים זה על זה. ואף בדברי הרמב"ם כך יש לומר.

        ומהר"י קאפח (הערה יג) ביאר, שההלכה שלפנינו היא המשך מה שנאמר לפני כן, והיא עוסקת בקרפף הגדול יותר מבית סאתים שלא הוקף לדירה, שקירו את המקום העודף על בית סאתים בתקרה, והיה הקרפף פתוח לחצר, והיה רוחב הקרפף והחצר זהים, ונפל הכותל שהבדיל ביניהם, וכעת הכותל נמשך מהחצר לקרפף בשני הצדדים, וזה ביאור הלשון "נפרץ במלואו לחצר, ונפרצה חצר כנגדו". והשמיעתנו ההלכה שהחצר נשארת בהיתרה כשהיתה קודם שנפל הקיר, והקרפף באיסורו כמו שהיה לפני שקירו את המקום העודף על בית סאתים בתקרה, משום שאנו מצרפים את מקום הכותל שנפל לקרפף, וכעת גודל הקרפף יותר מבית סאתים. ואין אומרים שהקרפף בטל לחצר, ומחיצות החצר יועילו להתיר את הקרפף, משום שמחיצות החצר לא נעשו לצורך הקרפף ואינן יכולות להתירו. (ע"כ מהר"י קאפח)

        וקשה. א- מה שביאר שההלכה עוסקת במקום יותר מבית סאתים, שקירו את המקום העודף על בית סאתים בתקרה, כמו במקרה שנאמר לפני כן, אינו מובן. שהרי בכתבי יד תימן היא הלכה נפרדת, ומכאן שההלכה שלפנינו עוסקת במקרה חדש. ואף אם נאמר שהיא המשך ההלכה הקודמת, ההלכה הקודמת עוסקת במקום שהקיפוהו שלא למטרת דיורים, שיש בו יותר מבית סאתים, ואף ההלכה שלפנינו בכך עוסקת, ובזה היא המשך ההלכה הקודמת, ולא בקירוי העודף על בית סאתים. ב- מה שביאר שהקרפף נאסר משום שמקום הכותל מצטרף לשטח הקרפף, וכעת שיטחו יותר מבית סאתים, ולא הוקף לדירה, ולפיכך אסור לטלטל בו יותר מארבע אמות, אינו מובן. שהרי הרמב"ם כתב "חצר מותרת כשהייתה, והקרפף אסור כשהיה", משמע שהקרפף אסור כשהיה קודם שנפל הכותל, ולשיטת מהר"י קאפח קודם שנפל הכותל היה מותר לטלטל בקרפף, שהרי אין בו יותר מבית סאתים. ומה שכתב שהקרפף אסור כשהיה, ביאורו, קודם שקירו את העודף בו על בית סאתים, אינו מובן, ואין להגדיר דבר שהוא אסור כשהיה משום העבר הרחוק, אלא הכוונה אסור כשהיה קודם שנפל הכותל שביניהם.

[כה]     סגננו את ההלכה על פי המ"מ בשם הרשב"א, ומהר"י קאפח (הערה טו) בשם רבנו חננאל, והרב צדוק.

[כו]      בהלכה שלפנינו נתבאר, שאם עושה מחיצה סמוך לכותל כדי למעט את גודל השטח לבית סאתיים, אם עשאה רחוק מהכותל שלושה טפחים ממעטת, ואם עשאה פחות משלושה טפחים מהכותל אינה ממעטת. ובהלכה הבאה יתבאר, שאם יש תל בגובה עשרה טפחים ברשות הרבים, שלא נעשה למטרת דיורים, הרי המחיצות שנוצרו מחמת גובהו נחשבות ככותל שלא נעשה למטרת דיורים, ואם עשה מחיצה סביבו למטרת דיורים, רחוק מהתל שלושה טפחים, הועיל במעשיו, והרי הוא נחשב שהקיפו מחיצה למטרת דיורים, ואם עשה מחיצה פחות משלושה טפחים מהתל, לא הועיל במעשיו. והעיקרון בשתי ההלכות זהה, אלא שכל הלכה מדברת על מקרה אחר של מקום שיש בו יותר מבית סאתיים, שהוקף שלא למטרת דיורים.

[כז]      בגלל שטיט זה נחשב חלק מהכותל, והוא מעבה אותו, לפיכך אף שהטיט צמוד לכותל, איננו אומרים שהוא בטל כלפי הכותל, כמו בהמשך ההלכה, כשעשה מחיצה סמוך לערימת העפר בפחות משלושה טפחים (מהר"י קאפח הערה טו, והרב צדוק).

[כח]     כמו שנתבאר בהלכה א.

[כט]     עוד על הגדרת מקום שהוקף לדירה, ראה הלכה א הערה ב.

[ל]       השווה להלכה ט, שתל הגבוה עשרה טפחים מרשות הרבים, הרי גובהו נחשב כמחיצה.

[לא]     בצד השני של המבוי, הפתוח לרשות הרבים של העיר, עושה צורת פתח, כמו שיתבאר להלן (יז,ג), שכדי להתיר לטלטל במבוי מפולש, הפתוח משני צדדיו לרשות הרבים, צריך לעשות לו צורת פתח מצדו האחד, ולחי או קורה מצדו השני. והוא הדין אם פתוח מצדו אחד לרשות הרבים ומצדו השני לכרמלית, כפי שהוא בהלכה שלפנינו, זהו האופן להתירו. וכך כתב רש"י בעירובין (כד,ב ד"ה דמיגו דמהני למתא), על פי דברי התלמוד עירובין (ז,א), ואף הרמב"ם יסבור שסוגיה זו היא להלכה.

        נמצא שהלחי שעושה, אינו רק להתיר לטלטל ברחבה, אלא אף להתיר לטלטל במבוי, וזהו שכתב התלמוד בעירובין (כד,ב): "אלא אמר רבא: עבדינן ליה לחי לפיתחא דמתא, דמגו דמהני ליה לחי למתא - מהני נמי לרחבה". כלומר, כדי להתיר לטלטל ברחבה, נעשה לחי לפתח המבוי, הפתוח בצידו השני לרשות הרבים בעיר, ומתוך שיועיל לחי זה להתיר את הטלטול במבוי הפתוח לעיר, יועיל לחי זה גם את הטלטול ברחבה, מכאן שהלחי מועיל למבוי הפתוח לעיר, ומהי תועלתו למבוי, שבלעדי הלחי אסור לטלטל במבוי.

        ואם ישאל השואל, והרי להלן (יז,ו) נאמר: "מבוי מפולש שהיה כולה לאמצע רחבה של רבים – אם לא היה מכוון כנגד פתח הרחבה – הרי זה כסתום, ואין צריך מצד הרחבה כלום". ובהלכה שלפנינו המבוי כלה לאמצע הרחבה, ולכאורה ההלכה היתה צריכה להיות, שמצד הרחבה אין צריך לשים לחי כדי להתיר את הטלטול במבוי, ומדוע כתבנו שצריך לשים לחי מצד הרחבה בפתח המבוי להתיר את הטלטול במבוי! תשובה: דבר זה נכון, כאשר אין ברחבה פתח הפתוח ממול, ואינה פתוחה מהצד השני לשביל המוביל לנהר, וכמו שנאמר בהלכה שם, "אם לא היה מכוון כנגד פתח הרחבה" כלומר שפתח המבוי שדרכו נכנסים לרחבה, אינו עומד מול פתח הרחבה שדרכו נכנסים לרחבה מהצד השני, אולם בהלכה שלפנינו הרחבה פתוחה בצד השני לשביל המוביל לנהר, ולפיכך צריך לעשות לחי, גם מצד הרחבה, כדי להתיר את הטלטול במבוי. ויש להשוות את ההלכה שלפנינו להלכה להלן (יז,יח), נפרץ המבוי לחצר, ונפרצה החצר כנגדו, הרי המבוי נחשב מפולש.

        מה שכתבנו מתאים לסוגית התלמוד בעירובין (ז,א-ח,ב), שאימתי מבוי הכלה לאמצע הרחבה נחשב כסתום מצד הרחבה, כאשר הפתח הפתוח מהצד השני של הרחבה, אינו מקביל בדיוק מול פתח המבוי. וזה שלא כדברי אורה ושמחה, הסובר שמותר לטלטל במבוי אף ללא לחי מצד הרחבה, כיון שהוא פתוח לאמצע הרחבה, ונחשב כסתום מצד הרחבה, וכל מה שהצריכה ההלכה עשיית לחי זה להתיר את הטלטול ברחבה, ולא הסכמנו לדבריו משום לשון התלמוד בעירובין (כד,ב) "דמגו דמהני לחי למתא", מכאן שהלחי מועיל למבוי הפתוח לעיר, ומהי תועלתו למבוי, שבלעדי הלחי אסור לטלטל במבוי. ועוד שמאחר שפתוח מהצד השני לשביל המוביל לנהר, הרי הוא כמפולש, וכסוגית התלמוד בעירובין (ז,א-ח,ב).

[לב]     השווה להלכה ה, שאם גדר פרצה יותר מעשר אמות למטרת דיורים, נחשב המקום כאילו הוקף לדירה, והוא הדין לחי זה הנחשב כמחיצה חדשה בפתח המבוי, מחשיב את הרחבה כאילו הוקפה לדירה. וכך כתב בביאור חברותא לתלמוד (עירובין כד,ב הערה 73).

[לג]      כל מה שהוספנו על לשון הרמב"ם בהלכה שלפנינו, הוא על פי התלמוד עירובין (כד,ב-כה,א) ורש"י שם. וכך כתב מהר"י קאפח (הערה יז).

[לד]      נתבאר לעיל (יד,ד).

[לה]     ראה לעיל (יד,א), ולעיל הלכות ה-ו, שמקום שהקיפוהו למטרת דיורים, אף שיש בו יותר מבית סאתיים, מותר לטלטל בכולו. ובהלכה שלפנינו, אף שהקיף את המחיצות למטרת דיורים אסור לטלטל בו יותר מבית סאתיים, מפני שהמחיצות שעשה הם זמניות, ואין בדעתו לגור באותה בקעה תמיד.

[לו]      השווה להלכה ו, שיש בכוחו של שטח קטן מכלל השטח, לאסור את הטלטול בכל השטח שהקיפוהו מחיצות.

[לז]      ירושלמי עירובין (א,י), הובא במ"מ.

[לח]     ביאור הרב צדוק.

[לט]     וכפי שביארנו בהלכה הקודמת, שכאשר הם שלושה, יכולים להקיף שטח כפי צורכם, אפילו שיש בו יותר מבית סאתיים.

[מ]      מצבם ההלכתי, האם מותרים לטלטל בכל השטח או רק בארבע אמות.

[מא]     ראה בהלכה יג, ששלושה שנחשבים כשיירה, מותרים לטלטל כל צורכם, אפילו כמה מילין [מיל=2000 אמה, כקילומטר]: ובתנאי שלא יישאר בתוך השטח שהקיפו, מקום פנוי בלא כלים בגודל בית סאתיים. וכך כתב המ"מ בביאור דברי הרמב"ם.

[מב]     רוח הנושבת מידי פעם, ואינה רוח נדירה הנושבת פעמים בודדות בשנה.

[מג]     כתב הרמב"ם להלן בהלכה כד: "אילן שהוא מסך על הארץ – אם אין נופו גבוה מן הארץ שלושה טפחים – ממלא בין בדיו ועליו תבן וקש וכיוצא בהן, וקושרן בארץ, עד שיעמוד ברוח מצויה ולא יתנדנד, ומטלטל תחת כולו".

        ובפה"מ עירובין (י,ח) כתב: "אם היה בין קצות ענפי האילן ובין הארץ פחות משלשה טפחים הרי הן כאלו נגעו בארץ ונעשו מחיצות, לפי שכל פחות משלשה כלבוד דאמי. ובתנאי שימלא בין האמירים כולם בדברים דקים כגון תבן וכיוצא בו כדי שלא תנידם הרוח המצויה תמיד, לפי שכל שרוח מצויה מנידה אותו אינו מחיצה, לפי שהכלל אצלינו כל מחיצה שאינה יכולה לעמוד ברוח מצויה אינה מחיצה".

        היוצא מדברי הרמב"ם, כל מחיצה שהרוח מנידה אותה אנה ואנה, אינה מחיצה, מפני שהגדרת מחיצה שהיא קבועה ועומדת, ואינה נדה ממקום למקום. ואין לומר שהחיסרון במחיצה שאינה יכולה לעמוד ברוח מצויה, שמחמת כך היא מתרוממת מהארץ שלושה טפחים, ונוצרת פרצה תחתיה, שהרי הרמב"ם להלן בהלכה כד, ובפה"מ עירובין שהזכרנו, כתב, שלמרות שנוף האילן אינו גבוה מהארץ שלושה טפחים והוא כלבוד, צריך להקפיד שגם לא ינודו ענפי האילן, משום שכל שרוח מצויה מנידה אותו אינו מחיצה, משמע שיש כאן חיסרון נוסף על החיסרון של פרצה ברוחב שלושה טפחים, שצריך שלא תנוד המחיצה, ואם היא נדה אינה נחשבת מחיצה.

        הצורך שתעמוד המחיצה ברוח מצויה נזכר גם בהלכות סוכה (ד,ה): "העושה סוכתו בין האילנות, והאילנות דפנות - אם היו חזקים, או שקשר אותם וחיזק אותם עד שלא תהיה הרוח המצויה מנידה אותם תמיד [=קשר את גזעי האילן שלא תניד אותם הרוח], ומילא בין האמירים [=הענפים] בתבן ובקש כדי שלא תניד אותם הרוח, וקשר אותם [=בין ענפי האילן הוסיף תבן וקש לעבות אותם ולהקשות אותם, וגם אותם קשר שלא ינודו תמיד] - הרי זו כשרה: שכל מחיצה שאינה יכולה לעמוד ברוח מצויה של יבשה, אינה מחיצה".

        ואף מהלכות סוכה משמע ברור, שצריך שלא תנוד המחיצה אנה ואנה, והוא חיסרון מצד עצמו, ואינו משום שבתנודת המחיצה נוצרת פרצה שלושה טפחים. כדאי לשים לב, שבהלכות סוכה כתב הרמב"ם, אם נדים גזעי האילן, צריך לקשור גם את גזעי האילן, מכאן שאף שאין הגזעים מתרוממים מהארץ כמו הנוף, צריך לקושרם שלא ינודו, מפני שתנודת המחיצה הוא חיסרון בפני עצמו, ואינו משום שנוצרת פרצה. וכך כתב רבנו חננאל בסוגיה בסוכה (כד,ב), "כדי שלא יהא [=נוף האילן] מתנודד והולך ובא".

        ומה שכתבנו ששיעור הנדנוד של המחיצה הוא שלושה טפחים, אולם אין צריך שלא תנוד המחיצה כלל, הוא מפני שגם אם קושר את נופו אי אפשר שלא ינוד כלל, וכל פחות משלושה כלבוד וכמחובר, ומסתבר שזהו גם שיעור הנדנוד. וכך כתב החזון איש (או"ח סי' עז סעי' ו).

        ולעומת כל הנזכר למעלה, בספר פניני הלכה (כרך סוכות, סימן ב, סעיף ח, בהערה) כתב, שהבעיה של מחיצה שאינה עומדת ברוח מצויה, שנוצרת פרצה שלושה טפחים במחיצה. וזה לשונו: "בסוכה כד,ב, מבואר שדפנות שעשויות מענפי אילן שנעים ברוח פסולות, ולכן צריך לחזקן שלא ינועו. וכך כתב רמב"ם ד,ה, ושו"ע תרל,י. ויש שרצו לומר על פי זה, שכל תנועה של הדופן פוסלת אותה (משכנות יעקב או"ח קכג; יחו"ד ג,מו). אולם דבריהם קשים מאוד, כי לא יתכן לחזק ענפי אילן עד שלא ינועו כלל. וכך משמע מדברי כל הראשונים שפירשו סוגיה זו וביארו, שהפסול הוא רק כאשר רוח מצויה יוצרת פרצה של ג' טפחים בין הדופן לקרקע ופוסלת בכך את הדופן, ואז הדופן פסולה גם כשאין רוח. אבל סתם תנועה שאינה יוצרת פרצה – אינה פוסלת. ועיין בהרחבות שכך עולה מדברי רס"ג, מאירי, רשב"א, הגהות אשרי ור"י מלוניל. וכן עולה במפורש מר' פרץ שהובא בטור ושו"ע תרל,י, שרק כאשר יש חשש שהיריעות יתנתקו לגמרי, נכון שלא לעשותן דפנות. וכך כתב המבי"ט, תוספות שבת, פמ"ג, חזו"א או"ח עז,ו; מלומדי מלחמה צו. ...".

[מד]     לשון הרמב"ם: וכל מחיצה שאינה עשויה לנחת, וביארנו על פי רבנו חננאל עירובין (כו,א). וכך מוכח מהלכות כלים (ג,א-ב), שם הזכיר הרמב"ם דוגמאות לכלים העשויים לנחת, כגון שידה תיבה ומגדל וכוורת הקש וכוורת הקנים ובור ספינה גדולה וכיוצא באלו, והמכנה המשותף של כל הכלים האלו שאין מזיזים אותם אנה ואנה. ודוגמאות לכלים שאינם עשויים לנחת, כגון כלי שהוא עשוי להיטלטל מלא וריקן, כמו שק.

        ומרכבת המשנה חלמא ביאר, שמחיצה שאינה עשויה לנחת היא מחיצה שאינה תקועה בחוזק באדמה, אלא נדה אנה ואנה. ומחיצה שאינה יכולה לעמוד ברוח מצויה היא מחיצה שהרוח עוקרתה מהאדמה ונוצרת פרצה תחתיה. וכך פירש גם מהר"י קאפח (הערה כד).

        וכבר ביארנו בהערה הקודמת, שהחיסרון של מחיצה המתרוממת מהאדמה, או שהיא נדה אנה ואנה, נכלל בכך שהיא מחיצה שאינה יכולה לעמוד ברוח מצויה. וגם לשון רבנו חננאל כך מוכיח, שכתב (עירובין כו,א): "מחיצה זו אינה עשויה לנחת, פירוש להיות קבועה לעולם כבנין, אלא עראי הוא". משמע מלשונו שמחיצה שאינה עשויה לנחת, אינה קבועה במקומה, אלא הניחוה שם באופן זמני [=עראי], ועתידים לקחתה משם, והחיסרון הוא מציאותה הזמני של המחיצה, ולא תנודתה. וכך מוכח גם מהלכות כלים שציטטנו.

[מה]     להגין מהרוח או להצל מהשמש, הוספנו על פי הרב צדוק. ולהצל מהשמש נזכר כבר בדברי רש"י עירובין (כו,א).

        ומהר"י קאפח (הערה כה) דחה את כל הביאורים שכתבנו, מפני שאינם מתאימים להגדרה "מחיצה העשויה לצניעות". וביאר על פי הגאונים, מחיצה העשוייה להתפשט ולהתלבש אחריה, ואינה עשויה לגדור מקום מזולתו. וקשה, שהרי אם הסיבה העיקרית שאין המחיצה כהוגן, משום שלא נעשתה לגדור מקום מזולתו, אם כן אין הבדל מהי סיבת עשייתה, מפני השמש או הרוח או עיני הבריות, סוף סוף מאחר שאינה עשויה לגדור מקום אינה כהוגן, ולפיכך תהיה הסיבה אשר תהיה, כל מחיצה שלא נעשתה לתחום מקום אינה מחיצה.

[מו]      נתבאר לעיל (יד,ד). לשון הרמב"ם: אינה מחיצה גמורה, וביארנו דבריו על פי המ"מ.

[מז]      ואין להשוות זאת להלכה ט, שם נאמר שהעושה מחיצה על גבי מחיצה אינו מועיל, כגון שעשה מחיצה עשרה טפחים על שפת התל שיש בו עשרה טפחים, מפני ששם המחיצה התחתונה היא מחיצה גמורה בגובה עשרה טפחים, פסולה, מפני שלא עשאוה לדיורים, ולפיכך אין בכוח המחיצה העליונה להחשיב את המקום כמוקף למטרת דיורים; ואילו כאן החמישה טפחים התחתונים אינם מחיצה גמורה, ולפיכך בעשיית החמישה טפחים העליונים יצר מחיצה גמורה, והיא נחשבת מחיצה בצרוף החמישה התחתונים, ואין אנו אומרים כאן שעשה מחיצה על גבי מחיצה (הרב צדוק).

[מח]     לאופן עשיית צורת פתח, ראה הלכה יט.

[מט]     גם כאשר אנו מכשירים את הפתח שיש בו יותר מעשר אמות, על ידי צורת הפתח, צריך להקפיד שבכללות המחיצה, לא יהיה הפרוץ מרובה על העומד. שאף שצורת הפתח מועילה לפרצות שמעל עשר אמות שלא יפסלו את המחיצה, מכל מקום אינה נחשבת למקום סתום ויש עדיין צורך במחיצות גמורות על חצי מן ההיקף. וראה בהלכה הבאה, שרק כאשר המחיצה נחשבת כלבוד, ויש מרחק בין קנה לקנה פחות משלושה טפחים, אין המחיצה נפסלת אף שהפרוץ מרובה על העומד, הרי שהרמב"ם ביאר את דבריו היטב, שלבוד שהוא כמחובר יש בכוחו להתיר פרוץ מרובה על העומד, אבל צורת הפתח, יש בכוחה להתיר פרצה יותר מעשר אמות, ואין בכוחה להתיר פרוץ מרובה על העומד, מפני שאינה נחשבת כסתום.

        ולעומת זאת, מהר"י קאפח ביאר (הערה כט). א- מה שכתב הרמב"ם בסוף ההלכה "והוא שלא יהיה הפרוץ מרובה", ביאורו, לאחר שנחשיב את צורת הפתח כסתום, אז צריך לוודא שבכללות המחיצה לא יהיה הפרוץ מרובה, אבל צורת הפתח נחשבת כסתום. ב- ואם ישאל השואל, מדוע כפל הרמב"ם תנאי זה, שלא יהיה הפרוץ מרובה, והרי הוא נזכר כבר בתחילת ההלכה? משיב מהר"י קאפח, כפילות זו באה להשמיענו, שיש להבחין בין הלכות שבת להלכות סוכה. ובהלכות סוכה אם הפרוץ מרובה על העומד הסוכה כשירה, אולם אם יש פרצה יותר מעשר וסתמה בצורת הפתח, צריך להקפיד שלא יהיה הפרוץ מרובה על העומד, והפרצה אינה נחשבת כסתום. ואילו בהלכות שבת, אמנם אם הפרוץ מרובה על העומד אינה מחיצה, אבל אם יש פרצה יותר מעשר וסתמה בצורת הפתח, הפרצה נחשבת כסתום. ג- ועוד, שכך ניתן להוכיח גם מההלכה להלן (יז,יד), שם נאמר שאם היה בפתח המבוי צורת הפתח, אף שרוחבו מאה אמה הרי זה מותר, ומנין לנו שבשאר הצדדים העומד מרובה על הפרוץ ללא צירוף צורת הפתח, אלא מכאן שצורת הפתח אפילו יותר ממאה אמה נחשב כסתום. ד- ועוד, שכך מוכח גם מפה"מ עירובין (א,ח), שם כתב הרמב"ם: "ואם היה פרוץ מרובה על העומד בכל התורה אינה מחיצה. ואם היה פרוץ כעומד הרי זה מחיצה, ומותר לטלטל בכולה, אלא אם כן היה בכלל אותו הפרוץ פרצה שיש ברחבה יותר על עשר אמות כמו שביאר הרי זו אינה מחיצה, ואפילו היה עומד מרובה, אלא אם כן היה שם צורת פתח הרי היא מחיצה ואפילו היה ברוחב אותה פרצה יותר על עשר אמות". ומלשון הרמב"ם הרי היא מחיצה, משמע שהפרצה נחשבת כמחיצה. ועל פי פרשנות זו, פסק הרמב"ם מתאים לסוגיה בעירובין (יא,א), שמה שהצריכה הברייתא עומד מרובה על הפרוץ גם כשיש צורת הפתח, זה רק בפתחים מקולקלים, וכמו שכתב המ"מ בשם התוספות והרשב"א. ולפיכך ניתן לסמוך על עירוב צורת הפתח הנוהג כיום בהיקף הערים בארץ ישראל. ושיטת הרמב"ם כשיטת השו"ע (שסב,י) שדבר זה מחשיב את העיר כמוקפת מחיצה. וראה עוד בהלכות כלאים (ז,טז), שם נזכר שאם יש כרם הגדור בגדר, והיה בגדר פרצה עד עשר אמות, מותר לזרוע בצידו השני של הפתח ירק מבלי להרחיק ארבע אמות. והעיר שם מהר"י קאפח (הערה יז), מכאן הוכחה שפתח נחשב כסתום, והוא הדין אם היה פתח יותר מעשר אמות, שיש לו צורת הפתח, הרי הוא נחשב כסתום, ומותר לזרוע בצדו השני מבלי להרחיק, מפני שנחשב כסתום. ואף לגבי הלכות שבת הוא נחשב כסתום. (ע"כ מהר"י קאפח)

        וקשה. א- מה שכתב הרמב"ם והוא שלא יהא הפרוץ מרובה, זה להגביל את ההיתר של צורת הפתח, אף שצורת הפתח מתירה פרצה יותר מעשר, אולם צריך שבכללות המחיצה לא יהיה הפרוץ מרובה. וכפי שהתחילה ההלכה, כל מחיצה שהפרוץ מרובה אינה מחיצה, משמע שזהו כלל יסודי בהלכות שבת. וכפי שמוכח גם מההלכה הבאה, רק כאשר יש לבוד אין צורך שבכללות המחיצה יהיה העומד מרובה על הפרוץ, אבל בפרצה יותר מעשר, צריך שבכללות המחיצה לא יהיה הפרוץ מרובה. ולא ניתן להחשיב פרצה יותר מעשר כסתום, כאשר מבחינה מציאותית הוא פרוץ, וצורת הפתח רק מועילה שלא תיפסל כללות המחיצה, אבל הפרצה נחשבת כפרוץ. ב- ומה שכתב שמשפט זה נכפל כדי להבדיל בין הלכות שבת להלכות סוכה, שבהלכות סוכה צריך להקפיד על כך, ובהלכות שבת לא צריך, אינו מובן. שהרי משפט זה הוא משפט מגביל, ובתנאי שלא יהיה הפרוץ מרובה, וכיצד ניתן לעשות השוואה להלכות סוכה, כאשר גם שם נכתבה הגבלה שאם יש פרצה יותר מעשר צריך שבכללות המחיצה לא יהיה הפרוץ מרובה, ועל סמך השוואה זו לפרש את המשפט המגביל בהלכות שבת כמשפט מיקל, שבא ללמדינו שהפרוץ בצורת הפתח נחשב כסתום. ג- ומה שרצה להוכיח מההלכה להלן (יז,יד), כפי שביארנו, שם מדובר במבוי שאינו מפולש, אלא סתום משלוש רוחותיו, אחרת מבוי שיש ברוחבו מאה אמה והוא מפולש, דינו כרשות הרבים, ולא כמבוי, ואין להתירו בלחי או קורה, ונמצא שהמבוי שם העומד שבו מרובה על הפרוץ, ואין צורת הפתח מחשיבה את הפרצה כסתום. ד- ומה שרצה להוכיח מפה"מ, אדרבה שם מדובר על כללות המחיצה, שאם היתה פרצה יותר מעשר, והיה לפרצה צורת הפתח, הרי כללות המחיצה כשירה, ואין שם שום רמז שהפרצה עם צורת הפתח נהפכת לסתום.

        ומה שכתב מהר"י קאפח בהלכות כלאים, מקור דברי הרמב"ם בהלכה שם הוא המשנה כלאים (ד,ד), והמעיין יראה שהרמב"ם לא הזכיר בהלכות כלאים את האפשרות להתיר פתח יותר מעשר אמות על ידי צורת הפתח, מפני שלא נזכר היתר זה במשנה, ודיני כלאיים שונים מדיני שבת, ואין להשוות ביניהם כלל. והרמב"ם לא פסק את התוספתא כלאים פרק ד, שהובאה בתלמוד מסכת עירובין (טז,א), ושמדבריה משמע שיש להשוות בין דיני שבת לדיני כלאים, אלא פסק כמו המשנה בלבד.

      ובנוגע למקורותיו של הרמב"ם בהלכה שלפנינו, הארכנו על כך במאמר "הכשר רשות היחיד על ידי צורת הפתח". ובתמציתיות, ההיצמדות לפשט המשנה [עירובין א,א; [=מבוי שרוחב פתחו יותר מעשר אמות], אם יש לו צורת הפתח, אף על פי שרחב מעשר, אינו צריך למעט] והברייתא [עירובין יא,א; דפנות הללו שריבה בהן פתחים וחלונות - מותר, ובלבד שיהא עומד מרובה על הפרוץ] מובילה אותנו למסקנה, שצורת הפתח יכולה להתגבר על החיסרון של פרצה הרחבה מעשר אמות, ואינה יכולה להתגבר על החיסרון של פרוץ מרובה על העומד. וכפי שכתב גם המ"מ "רבינו ז"ל תפס לו פשט הברייתות ופשט מימרא דרבי יוחנן דאמר לכלאים התירו ולא לשבת [=לכלאים התירו צורת הפתח גם כשהפרוץ מרובה, ולא לשבת] (עירובין יא,א)".  

[נ]       קנה מעץ או מברזל וכדומה, אבל לא מועיל אם ישים חבל אנכי במקום הקנה (על פי הרב צדוק), מפני שצריך שתהיה באפשרות הקנה העומד להחזיק דלת כל שהיא, כמו שמוזכר בהמשך ההלכה, וחבל אינו יכול להחזיק דלת.

[נא]      תלמוד עירובין (פט,א); סוכה (ד,ב).

[נב]      עשה את צורת הפתח צמוד לפינה, לזווית, כך שהקנה של צורת הפתח נמצא בפינה. ולעומת ההלכה שלפנינו, ראה להלן (יז,לה), שאם נפרצה החצר בזווית [=בפינה], ונהרסו שני הכתלים הסמוכים לזווית, קצת מכותל זה וקצת מכותל זה, ועשה צורת פתח באלכסון, כלומר שתקע קנה במקום סיום הכותל מצד זה, וקנה במקום סיום הכותל בצד השני, וקורה על גביהם באלכסון, שנמצא שהמקום מוקף בחמש מחיצות, הרי צורת פתח זו כשירה (על פי אורה ושמחה).

        כאן ראוי לבאר, שיש לחלק בין צורת הפתח שעשאה סמוך לפינה בעזרת קנה מכאן וקנה מכאן וקנה על גביהם, לבין קורה המונחת על שני עמודים ומשמשת כצורת הפתח סמוך לפינה, ואם עשה צורת פתח על ידי קורה, אף שעשאה סמוך לפינה, הרי אנו אומרים פי תקרה יורד וסותם, והוא נחשב כסתום גם אם הוא סמוך לפינה. בעזרת חילוק זה נבאר מדוע ההלכה שלפנינו אינה סותרת את ההלכה להלן (יז,לה), שהרי בהלכה שלפנינו נאמר שאין עושים צורת הפתח סמוך לפינה, ובהלכה להלן (יז,ה) נאמר שאם נתן קורה בפרצה שבזווית הרי הוא נחשב כסתום, והשאלה הנשאלת, והרי אין עושים צורת הפתח סמוך לפינה, וכל שכן שאין לעשות צורת הפתח בזווית. על כורחנו, כשעושה את צורת הפתח על ידי קנה, אין לעשות זאת סמוך לפינה, אולם כשעושה את צורת הפתח על ידי קורה, מותר לעשות זאת בזווית, וכל שכן שמותר לעשות זאת סמוך לפינה. מה שכתבנו כאן הוא על פי אורה ושמחה, אלא שהוא כתב שאולי יש לחלק בין צורת פתח לבין פתח גמור, ואנו כתבנו שיש לחלק בין צורת פתח שעשאה על ידי קנה לבין צורת פתח שעשאה על ידי קורה.

        מקור פסקו של הרמב"ם עירובין (יא,ב). וזה לשון הרי"ף (עירובין ב,ב בדפיו) בסכמו את הפסק היוצא מהסוגיה שם: "אמר רב חסדא צורת פתח שעשאה מן הצד לא עשה כלום פירש רבינו האיי גאון ז"ל כגון שעשאה מצדו של כותל דהויא ליה פיתחא [בקרן זוית] [דף ו' ע"א] ופיתחא בקרן זוית לא עבדי אינשי". הרמב"ם מפרש כגון שעשאה מצדו של הכותל, כלומר סמוך לפינה, לזווית.

        ולעומת זאת, מהר"י קאפח (הערה לה) ביאר את ההלכה שלפנינו כמו ההלכה להלן (יז,לה), וכמו דברי הרמב"ם בפה"מ עירובין (ט,ג), והיא עוסקת שנהרסו שני הכתלים בסמוך לזווית. ולא נתבאר בדבריו כיצד יישב את הסתירה שבין ההלכות, שהרי לפנינו נאמר שאין עושים צורת הפתח בזווית, ולהלן (יז,לה) נאמר שאם עשה צורת הפתח בזווית מותר.

        עוד כתב מהר"י קאפח (הערה לה), שהרמב"ם לא יסכים לפירוש רש"י, שביאר מהי צורת הפתח שעשאה מהצד, כלומר שהקורה שעל גבי העמודים נתונה בצידם של העמודים ולא על גביהם. שהרי במקומות שיש מזוזות גבוהות 3 מטר, הדרך ליתן את המשקוף בגובה 2 מטר, ולעשות חלון שקוף בחלק העליון מעל הדלת, נמצא שזהו דרך בני אדם, שלא כפירוש רש"י. ועוד, שלפירוש רש"י היה התלמוד צריך לומר משקוף שעשאו מהצד, ולא צורת הפתח שעשאה מהצד. ולפיכך מותר להשתמש בחוטי חשמל וחוטי טלפון, ולהחשיבם כצורת הפתח, ולעשות בעזרתם רשות היחיד.

[נג]      נתבאר בהלכה טז.

[נד]      מה שכתבנו, שרק בעלי חיים צריך שיהיו קשורים ולא בני אדם, הוא מהמ"מ.

[נה]      ראה לעיל הלכה יג, שם נאמר, שלושה ששבתו בבקעה, קניין השביתה בכניסת שבת הוא הקובע את הגדרתם, ואם קנו שביתה כשיירה, מותרים לטלטל ככל צורכם, ולא רק בבית סאתיים כיחידים. והטעם שבהלכה שלפנינו נאמר, שאפשר להפוך את המקום לרשות היחיד גם בשבת, ולהתיר לטלטל בו במחיצה שנעשית בשבת, מפני שלעצם היתר טלטול אין צורך לקנות שביתה, ודי שיש מחיצה, ורק כאשר רוצה לקנות שביתה להתיר לטלטל יותר מבית סאתיים, צריך לקנות זאת בכניסת שבת.

[נו]      ראה להלן (כב,כט), שמותר למתוח בשבת ווילון, מפני שאין לו גג, ועשיית מחיצה ללא גג אינה נקראת אוהל. אולם לא כל עשיית מחיצה מותרת, אלא דווקא מחיצה שנעשית באופן זמני לצניעות או לצל, אבל מחיצה שנעשית באופן קבוע הרי היא נחשבת אוהל עראי ואסור לעשותה. וכן מחיצה שנעשית להתיר לטלטל בשבת, דבר זה מחשיב אותה כאוהל עראי ואסור לעשותה, כמו שנתבאר בהלכה שלפנינו. וכן מחיצה המכשירה את הסוכה דבר זה מחשיב אותה כאוהל עראי ואסור לעשותה, כמו שנתבאר בהלכות סוכה (ד,טז).

[נז]      כגון שהעושה את המחיצה בשבת לא ידע שהיום שבת, או שלא ידע שאסור לעשות מחיצה בשבת.

[נח]      אבל אין אפשרות שהאדם יעשה בעצמו את המחיצה בשבת בשוגג, כיון שיחסר לו התנאי השני, שצריך שתיעשה המחיצה ללא ידיעתו.

[נט]      בין אם האדם המטלטל עשאה בשגגה, ובין אם מישהו אחר עשאה בשבילו בשגגה, מאחר והמחיצה נעשית בידיעתו של האדם המטלטל, הרי זה אסור לטלטל בה.

[ס]      כתב האור שמח, שאם נעשתה מחיצה על ידי אחר, אם היה העושה שוגג, אסור לעושה המחיצה לטלטל במקום שגדר כל אותה שבת, ואם עשה במזיד, אסור לעושה המחיצה לטלטל במקום שגדר לעולם, כלומר בכל השבתות שיהיו מכאן ואילך, כמו שנתבאר לעיל (ו,כג). (ע"כ אור שמח) ולגבי זה שנעשתה המחיצה בשבילו, אם עושה המחיצה עשאה שלא בידיעתו, ועשאה בשוגג, מותר לו לטלטל באותה שבת במחיצה זו, ואם חסר תנאי אחד מאלו, אסור לו לטלטל באותה מחיצה באותה שבת, אבל בשבתות שלאחר מכן מותר לו לטלטל בה.

        ומהר"י קאפח כתב (הערה לח), שאם חסר תנאי מהתנאים שנזכרו בהלכה, אסור לעושה ולזה שנעשתה בשבילו, לטלטל באותה מחיצה לעולם. הוא דייק זאת ממה שחיבר הרמב"ם את שני המקרים יחדיו, עשה את המחיצה בידיעתו בשוגג, עשה את המחיצה שלא בידיעתו במזיד, וכתב הרי זה אסור לטלטל בה. מכאן שאם חסר תנאי מהם, אסור לטלטל במחיצה לעולם.

        וקשה, שהרי הרמב"ם חיבר את שני המקרים רק לגבי זה שנעשתה המחיצה למענו, ואסר לו לטלטל בה רק באותה שבת, אבל לגבי עושה המחיצה ההלכה היא שונה, ונתבארה לעיל (ו,כג), ורק עושה המחיצה שעשאה במזיד, יש לאסור עליו ליהנות ממחיצה זו לעולם.

[סא]     נתבאר בהלכה טו, ראה שם.

[סב]     וכפי שנתבאר בהלכה א, שמקום שלא הוקף למטרת דיורים, עד בית סאתיים מותר לטלטל בכולו, יותר מבית סאתיים, אין מטלטלים בו אלא בארבע אמות.