הלכות שבת פרק כו מבואר - המשך: טלטול דברים שונים

פרק כו – המשך: טלטול דברים שונים

טלטול כלי אורג מטאטאים וחרסים

א.         כל כלי האורג, וחבלים וקנים שלו – מותר לטלטלן ככלי שמלאכתו לאיסור: חוץ מכובד העליון וכובד התחתון – לפי שאינן ניטלין, מפני שהן תקועין. וכן העמודים של אורג – אסור לטלטלן, שמא יתקן הגומות שלהן. ושאר כלי האורג, מותרין.

כל כלי האורג, והחבלים והקנים שלו – מותר לטלטל אותם, כמו כלי שמלאכתו לאיסור, לצורך גופם או מקומם[1]: חוץ מהקורה העליונה והקורה התחתונה, שאותם אסור לטלטל – מפני שהם תקועים בשני העמודים האנכיים[2], ואם יפרק אותם ממקום חיבורם בעמודים, יתחייב משום סותר כמו שביארנו בפרק י[3]. וכן את שני העמודים האנכיים – אסור לטלטל, שמא יישר את פני הקרקע, ויסתום את הגומות שנוצרו במקום הוצאת העמודים מהאדמה[4]. ושאר כלי האורג, מותר לטלטלם.

ב.         מכבדות של תמרה, וכיוצא בהן שמכבדין בהן הקרקע – הרי הן ככלי שמלאכתו להיתר, שהרי מותר לכבד בשבת. לבינים שנשארו מן הבניין – הרי הן ככלי שמלאכתו להיתר, מפני שראויין להסב עליהן, שהרי שפין אותן, ומתקנין אותן; ואם צבר אותן – הרי הקצם, ואסור לטלטלם.

ענף תמרים[5] שעשאו למטאטא שמטאטאים בו את הקרקע – הרי הוא כמו כלי שמלאכתו להיתר, שהרי מותר לטאטא בשבת קרקע המרוצפת באבנים, כמו שנתבאר בפרק כא[6]. לבנים שנשארו מן הבניין – הרי הן ככלי שמלאכתו להיתר, מפני שראויים לשמש כמשענת בזמן שיושב [בזמנם ישבו על הקרקע, והיו משתמשים בלבנים כמשענת], שהרי החליקו ויישרו אותם כשהכינו אותם לבניין, והם ראויים לשימוש בלי לעשות בהם עוד מעשה[7]; ואם סידרם זה על זה – הראה בכך שמקצה אותם לבניין, ואסור לטלטלם[8].

ג.          חרס קטנה – מותר לטלטלה אפילו ברשות הרבים, הואיל וראויה היא בחצר לכסות בה פי כלי קטן. מגופת חבית שנתכתתה – היא ושבריה, מותר לטלטלה; ואם זרקה לאשפה מבעוד יום, אסור לטלטלה. כלי שנתרעע – לא יתלוש ממנו חרס לכסות בו, או לסמוך בו.

חתיכת חרס קטנה, שנשברה מכלי חרס שלם[9] – הואיל והיא ראויה לכסות בה פי כלי קטן בחצר, מותר לטלטלה אפילו ברשות הרבים [פחות מארבע אמות], למרות שאין ברשות הרבים כלים הראויים לכיסוי על ידי חתיכה זו[10]. מכסה של חבית שהתרסק, שמקצת מהשברים שלו התנתקו מהחתיכה הגדולה, ומקצתם עדיין מחוברים זה לזה כחתיכה גדולה מרוסקת – מותר לטלטל גם את החתיכה הגדולה המרוסקת, וגם את שבריה שהתנתקו ממנה[11]; ואם זרק את המכסה המרוסק לאשפה מבעוד יום, הראה בכך שהקצהו משימוש במשך זמן בין השמשות, ואסור לטלטלו במשך כל השבת[12]; [אבל אם אם זרקו לאשפה אחר שחשכה, מאחר שבין השמשות היה ראוי לטלטול, מותר לטלטלו[13]]. כלי חרס שבור שעדיין לא הופרדו חלקיו השבורים זה מזה [=כלי שנתרועע] – אסור לתלוש ממנו חתיכת חרס כדי לכסות בה לכלוך, או כדי לסמוך בה את רגל המיטה וכדומה, מפני שנראה כמתקן כלי; ובתלישתו את החתיכה, נראה כאילו הכין אותה לשימושים שונים, ועשאה כלי[14].

טלטול לקינוח בבית הכסא

ד.         מותר להכניס לבית הכיסא, שלוש אבנים מקורזלות לקנח בהן; וכמה שיעורן, כמלוא היד. אבל אדמה שהיא קרובה להתפרך, אסור לטלטלה לקנח בה. ומותר להעלות האבנים לגג, לקנח בהן; ירדו עליהן גשמים, ונשתקעו בטיט – אם רישומן ניכר, מותר לטלטלן. אבן שיש עליה טינוף, שוודאי לקינוח היא – מותר לטלטלה, ואפילו היא גדולה.

מותר להכניס לבית הכסא העומד בחצר, שלוש אבנים חלקות ומעוגלות[15] כדי לקנח בהן; וכמה שיעורן? כמלוא היד; כלומר שתהיה כל אבן בגודל שיש בו למלא את כף ידו[16]. ולמרות שאבנים הם מוקצה ואסור לטלטלם[17], מפני כבוד הבריות התירו חכמים את הדבר[18]. אבל אדמה שהיא קרובה להתפורר ואינה ראויה לקינוח, אסור לטלטלה לקנח בה. ומותר להעלות את האבנים הנזכרות למעלה לגג, כדי לקנח בהן, ולמרות שיש בדבר טורח, בנוסף על האיסור לטלטלם, מפני כבוד הבריות התירו חכמים את הדבר[19]. ירדו גשמים על האבנים הנמצאות בגג, ושקעו בטיט הנמצא שם – אם נראים האבנים מעל פני הטיט, מותר לשלוף אותם מתוך הטיט ולטלטלם כדי לקנח בהם, ואין חוששים לא לאיסור טלטול מוקצה, ולא לאיסור סותר של הרצפה, ולא לאיסור טוחן של האדמה שבה משוקעים[20], שמאחר שלא טבעו בקרקע לגמרי, אינם נחשבים כחלק מהרצפה, ובשליפתם הוא עושה מעשה הוצאה מהקרקע ולא מעשה טחינה. אבן שיש עליה טינוף המוכיח שהיא מיועדת לקינוח – מותר לטלטלה, ואפילו היא גדולה משיעור מלוא כף היד.

ה.         היה לפניו צרור וחרס, מקנח בצרור; ואם היה החרס מאוגני כלים, מקנח בחרס. היו לפניו צרור ועשבים – אם היו עשבים רכים, מקנח בהן; ואם לאו, מקנח בצרור.

גמר להיפנות והוצרך לקנח את עצמו, והיו לפניו גוש עפר [=צרור] וחתיכת חרס קטנה שנשברה מכלי חרס שלם, למרות שחתיכת החרס אינה מוקצה[21], וגוש העפר הרי הוא מוקצה[22], יקנח עצמו בגוש העפר שהוא רך, ולא יפצע את בשרו, ולא יזיקהו[23], ומשום שמירה על בריאותו התירו חכמים את הדבר; ואם היתה חתיכת החרס חלקה, כגון ששימשה בעבר כצואר הכלי[24] שהוא עגול וחלק, יקנח בחרס. היו לפניו גוש עפר ועשבים – אם היו עשבים רכים שאינם פוצעים ולא מזיקים, יקנח בהם; ואם היו יבשים שהם פוצעים ומזיקים[25], יקנח בגוש העפר, למרות שגוש העפר הוא מוקצה והעשבים הראויים למאכל בהמה אינם מוקצה[26].

טלטול כלים שונים

ו.          שיירי מחצלאות שבלו – הרי הן ככלי שמלאכתו להיתר, מפני שראויין לכסות בהן הטינוף; אבל שיירי בגדים שאין בהן שלוש על שלוש – אסור לטלטלן, שאינן ראויין לא לעניים ולא לעשירים. שברי תנור – מותר לטלטלן, והרי הן ככל הכלים שמלאכתן להיתר. כירה שנשמטה אחת מירכותיה – אסור לטלטלה, שמא יתקע.

שיירי מחצלאות שבלו, שאינם ראויים לשמש עוד כמחצלאות – הרי הם ככלי שמלאכתו להיתר, מפני שראויים לכסות בהן את הלכלוך [כגון צואה מועטת או רוק]; אבל שיירי בגדים שאין בהן גודל שלוש על שלוש אצבעות – אסור לטלטלם, מפני שאינן ראויים לשימוש לא לעניים ולא לעשירים; ואינם ראויים לכסות בהם את הלכלוך, מפני שמתקווצים[27]. שברי תנור – מותר לטלטלם, מפני שראויים לשימוש כל שהוא, והרי הם כשברי כלים או כשבר כלי חרס, שדינם ככל הכלים שמלאכתם להיתר[28]. כירה שנשמטה ממנה [=יצא ממקומו] אחת מהרגלים שלה – אסור לטלטל אותה, שמא יתקע [=יחבר] את הרגל לכירה, ויתחייב משום תולדת בונה[29].

ז.          סולם של עלייה – אסור לטלטלו, שאין עליו תורת כלי. ושל שובך, מותר להטותו; אבל לא יוליכו משובך לשובך – שלא יעשה כדרך שהוא עושה בחול, ויבוא לצוד. קנה שמוסקין בו הזיתים – אם יש עליו תורת כלי, הרי הוא ככלי שמלאכתו לאיסור; קנה שהתקינו בעל הבית להיות פותח ונועל בו – אם יש תורת כלי עליו, הרי הוא ככלי שמלאכתו להיתר.

סולם המיועד לעלות בו לעליית הגג או לקומה שנייה, העשוי כמו גרם מדרגות [=מערכת מדרגות], ואין רגילים להזיז אותו ממקומו – אסור לטלטלו, מפני שאין עליו תורת כלי, שהרי הוא עשוי להיות קבוע במקומו ולא שיטלטלוהו[30]. ושל שובך, שהוא סולם קל שהדרך לטלטלו, מותר להטותו, שהרי מותר להאכיל את היונים שבבית[31]; אבל לא יוליך אותו משובך לשובך – שלא יעשה כדרך שהוא עושה בחול, ויבוא לצוד[32]. [ושאר סולמות של בעלי אומנות כסיידים וכיוצא בהם, דינם ככלי של איסור שלצורך גופו ומקומו מותר לטלטלם, אבל סולם של בית מותר בטלטול ושימוש בכל אופן[33]].

מקל שקוטפים בו את הזתים, על ידי שחובטים בו בעץ הזית, והזתים נושרים לתוך יריעת בד הפרוסה תחת העץ, [פעולה זו נקראת "מוסק"] – אם יש עליו תורת כלי [=מראהו מוכיח עליו שהוא משמש כלי[34]], הרי הוא ככלי שמלאכתו לאיסור[35]. קנה שהתקינו בעל הבית להיות פותח ונועל בו את החלונות הגבוהים[36] – אם יש תורת כלי עליו [=מראהו מוכיח עליו שהוא משמש כלי, כגון שיש בראשו טבעת או החליקוהו[37]], הרי הוא ככלי שמלאכתו להיתר.

ח.         דלת שהיה לה ציר, אף על פי שאין לה עתה ציר, שהכינה לסתום בה מקום מוקצה, והיא נגררת שנוטלין אותה וסותמין בה, וכן חדקים שסותמין בהן הפרצה, וכן מחצלת הנגררת – בזמן שקשורין ותלויין בכותל, סותמין בהן; ואם לאו, אין נועלין בהן. ואם היו גבוהים מעל הארץ, נועלין בהן.

מותר לסגור את הפתח של החצר האחורית של הבית [חצר זו נקראת "מוקצה", מניחים בה סחורה ועצים, ומייבשים בה גרוגרות וצימוקים[38], ואין משתמשים בה בקביעות, ולפיכך אין מקפידים להתקין לה דלת הוסבבת על ציר] בעזרת דלת שייעד אותה [=הכין אותה] לסתום פתח זה, למרות שכעת אין לדלת זו ציר [=מוט ברזל היוצא באמצע שפת הדלת למעלה ולמטה[39]], ורק בעבר היה לה ציר, ובכל פעם שרוצה לסגור איתה את הפתח, גורר אותה על הארץ וסותם בעזרתה את הפתח. וכן מותר לסתום את הפרצה שבגדר, בעזרת לוח [=מחיצה] העשוי מקנים וקוצים [=קשר קוצים וקנים ועשה מהם לוח], או מחצלת הנגררת – ובתנאי שיהיו הלוח או המחצלת קשורים ותלויים בכותל החצר שיש בו את הפרצה. ואם בעבר לא היה לדלת ציר, או שלא היו הלוח או המחצלת קשורים ותלויים בכותל, אסור לנעול בהם את הפתח או הפרצה. אולם אם היו מונחים במקום מוגבה מעל הארץ [אפילו מוגבה כל שהוא], הראה בכך שהכינם לשמש כדלת, ומותר לנעול בהם את הפתח או הפרצה, למרות שאינם קשורים ותלויים בכותל[40].

ט.         דלת שהיא לוח אחד, ששומטין אותה ונועלין בה – אם לא היה לה למטה כן כמו אסקופה, שמוכיח עליה שהיא כלי מוכן לנעילה – אין נועלין בה; וכן נגר שיש בראשו קלוסטרה, שמוכחת עליו שהוא כלי מוכן לנעילה, ואינו קורה כשאר הקורות – נועלין בו בשבת.

דלת שהיא עשויה לוח אחד רחב, ואינה עשויה מכמה נסרים מחוברים כשאר הדלתות, ומחמת כך אינה ניכרת כדלת אלא כלוח עץ, ובשעה שרוצה לנעול בה את הפתח מזיז אותה ממקומה ונועל בה – אם היה במקום שבו נותן את הדלת "מפתן", כלומר חתיכת אבן הנתונה לכל רוחב הפתח, ודבר זה מוכיח שהדלת הניתנת עליו היא כלי מוכן לנעילה – מותר לנעול בה; ואם לאו, אסור לנעול בה. וכן מוט מעץ שיש בראשו בליטה כמו כדור או ריבוע, המוכיחים עליו שהוא כלי מוכן לנעילה, ואינו קורה כשאר הקורות – מותר לנעול בו בשבת, ולהניחו אחרי הדלת, לרוחב הדלת, כשהוא תלוי בכתלים שבשני צידי הדלת, וכך לא יהיה ניתן לפתוח את הדלת מבחוץ.

י.          נגר שאין בראשו קלוסטרה – אם היה קשור ותלוי בדלת, נועלין בו; וכן אם היה ניטל, ואגודו עימו. אבל אם היה אגודו קבוע בדלת, והיה הנגר נשמט כמו קורה, ומניחין אותו בזווית, וחוזרין ונועלין בו בעת שרוצין – הרי זה אסור לנעול בו: שאין עליו תורת כלי, ואינו אגוד, ואין בו אגד להוכיח עליו.

מוט מעץ שאין בראשו בליטה כמו כדור או ריבוע – אם היה קשור ותלוי בעזרת חבל בדלת, מותר לנעול בו; וכן אם היה החבל קשור רק במוט, ובשעה שמזיזו ממקום למקום ניטל החבל עימו [בעזרת חבל זה יתלו את המוט על הדלת, מידי פעם כשירצו] , הדבר מוכיח שהוא עומד לנעילה, ומותר לנעול בו. אבל אם היה החבל מחובר רק לדלת, ולא היה מחובר למוט [בעזרת חבל זה יתלו את המוט על הדלת, מידי פעם כשירצו], והמוט היה מונח בפינת החדר, ובשעה שרוצה לנעול את הדלת, לוקח את המוט מפינת החדר ונועל בו – אסור לנעול את הדלת במוט זה: מפני שאין עליו תורת כלי, ואינו קשור לדלת, וכן אין חבל הקשור בו שיוכיח עליו שהוא עומד לנעילה.

יא.        מנורה של חוליות, בין גדולה בין קטנה – אין מטלטלין אותה, שמא יחזירה בשבת. היו בה חדקים, והיא נראית כבעלת חוליות – אם הייתה גדולה הניטלת בשתי ידיים, אסור לטלטלה; הייתה קטנה מזו, מותר לטלטלה.

מנורה [=פמוט] הבנויה מחלקים הניתנים לפירוק והרכבה, ומחברים את חלקיה בחוזקה זה לזה, בין גדולה בין קטנה – אסור לטלטל אותה, שמא תתפרק ויבוא לחבר את חלקיה בשבת, והרי הוא אסור מפני שנראה כבונה, כמו שביארנו בפרק כב[41]. מנורה שלא היתה בנויה מחלקים, אלא כולה חתיכה אחת, אבל היו בה בליטות מחודדות העשויות לנוי שמחמתם נראית כאילו היא בנויה מחלקים – אם הייתה גדולה שבכדי לטלטלה ממקום למקום צריך להרימה בשתי ידיים, אסור לטלטלה בשבת, מפני שבדרך כלל מנורה גדולה מורכבת מחלקים, ואם יטלטלוה יחשבו שמותר לטלטל מנורה של חוליות; ואם הייתה קטנה מזו, מותר לטלטלה, מפני שבדרך כלל מנורה קטנה אינה נעשית מחלקים, והכול יודעים שיש בה בליטות מחודדות שנעשו לשם נוי.

יב.        מנעל שעל גבי האימום, שומטין אותו בשבת. מכבש של בעלי בתים – מתירין, אבל לא כובשין; ושל כובסין – לא ייגע בו, מפני שהוא מוקצה מחמת חסרון כיס. וכן גיזי צמר – אין מטלטלין אותן, מפני שהוא מקפיד עליהן; לפיכך אם ייחדן לתשמיש, מותרין. והשלחין – מותר לטלטלן, בין היו של בעל הבית או של אומן: מפני שאינו מקפיד עליהם.

נעל שנגמרה יצירתה לפני כניסת השבת, שהיתה מונחת על גבי תבנית עץ שעליה יוצרים את הנעל, מותר לשלוף אותה מעל גבי התבנית בשבת, מפני שהנעל היא כלי שמלאכתו להיתר שמותר לטלטלו; ואפילו אם מזיז את התבנית בשעה ששולף את הנעל ממנה, אין בדבר איסור, מפני שהתבנית היא כלי שמלאכתו לאיסור, ומותר לטלטלה לצורך גופה ומקומה[42], וטלטול התבנית נחשב כטלטול לצורך מקומה, מפני שהיא נמצאת בתוך הנעל, והוא צריך את מקומה כדי שיהיה באפשרותו להשתמש בנעל[43].

מכבש שמשתמשים בו בני אדם בבתיהם, והוא כלי העשוי משני לוחות, ששמים ביניהם את הבגדים מכובסים ומקופלים, ואחר כך מהדקים את הלוחות זה לזה, כדי שיתיישרו הבגדים ויהיה הקפול נאה[44] – מותר לשחרר את הידוק הלוחות ולהוציא מביניהם את הבגדים, בשבת, כדי ללובשם בשבת, אבל אסור להדק את הלוחות על הבגדים בשבת, מפני שדומה למכבס, שכל המייפה את הבגד דומה למכבס[45]; אבל מכבש של כובסים, שמיישרים בו את הבגדים אחר כיבוסם, ומקפידים על שלמותו ושיהיו הלוחות שלו חלקים ללא חריצים – אסור לנגוע בו בשבת, מפני שהוא מוקצה מחמת חסרון כיס.

וכן צמר גזוז [=גיזי צמר] המיועד לטוויית חוטים, שמקפיד עליו שלא יתלכלך – אסור לטלטל אותו, מפני שהוא מוקצה מחמת חסרון כיס; לפיכך אם ייחדו [=ייעדו] לשימוש[46], כגון להטמין בו אוכל לשמור על חומו[47], הראה בכך שאינו מקפיד על נקיותו, ומותר לטלטל אותו בשבת[48]. עורות בלתי מעובדים – מותר לטלטל אותם בשבת, בין היו של בעל הבית או של אומן [=בעל מקצוע]: מפני שאינם נפסדים אם ישתמשו בהם, ואין בני אדם מקפידים שלא להשתמש בהם שימוש ארעי, עד שיתקנו אותם לשימושם הקבוע.

גרף של רעי

יג.         כל דבר מטונף, כגון ראי וקיא וצואה וכיוצא בהן – אם היו בחצר שיושבין בה, מותר להוציאן לאשפה או לבית הכיסא; וזה הוא הנקרא גרף של רעי. ואם היו בחצר אחרת – כופין עליהן כלי, כדי שלא ייצא הקטן ויתלכלך בהן. רוק שעל הקרקע – דורסו לפי תומו, והולך. ומטלטלין כנונא, מפני אפרו, אף על פי שיש עליו שברי עצים, מפני שהוא כגרף של רעי. ואין עושין גרף של רעי לכתחילה, בשבת; אבל אם נעשה מאליו, או שעבר ועשהו – מוציאין אותו.

גרף של רעי [=כלי[49] המיוחד להטלת צואה, שיש בו צואה], מותר להוציאו מהבית או החצר ששם שוהים בני הבית, למקום איסוף האשפה. לפיכך כל דבר מטונף, כגון גללי בהמה[50] וקיא וצואה וכיוצא בהם – אם היו בחצר שיושבים בה, מותר להוציאם לאשפה או לבית הכסא, מפני שהם נחשבים כגרף של רעי; ואם היו בחצר אחרת שאין יושבים בה – אסור להוציאם משם, אבל מותר לכפות עליהם כלי, כדי שלא ייצא הקטן לאותה חצר ויתלכלך בהם.

רוק שעל הקרקע, שהוא מאוס, ורוצה להבליעו באדמה – מותר לדרוס עליו כשהוא מהלך כדרכו [=מהלך לפי תומו], מפני שבאופן זה שדורס כשהוא מהלך, אין לחשוש שיתעכב ויישר את הקרקע[51]; ואין לאסור את הדבר משום שמטלטל מוקצה [=הרוק הוא מוקצה], מפני שטלטול מוקצה בדרך הילוכו, במקום מיאוס, מותר[52].

מותר לטלטל את הכנונא, שהיא כלי פתוח [=ללא מכסה] מנחושת, שנותנים בו גחלים כדי להתחמם בהם, שיש בו אפר ושברי עצים שלא בערו [=שלא דלקו]; והטעם שמותר, מפני שהאפר נחשב כגרף של רעי, מפני שהוא מטנף ומלכלך את הנוגעים בו, ולפיכך מותר להוציאו מהבית או החצר; ולמרות ששברי העצים שבכנונא הם מוקצה[53], האפר חשוב יותר מהם, ואין בכוחם לאסור את טלטול הכנונא; ומדובר שכבתה האש בכנונא לפני השבת, אחרת היתה הכנונא מוקצה מחמת איסור[54].

אסור לעשות גרף של רעי לכתחילה, בשבת; כלומר, אסור לעשות כלי המיוחד להטלת צואה בכוונה תחילה בשבת, על דעת שמותר לפנותו בשבת, מפני שנראה כאילו מטלטל מוקצה[55]; אולם אם נעשה מאליו, או שעבר ועשהו – מותר להוציאו מהבית או החצר ששם שוהים בני הבית.

טלטול אוכלים

יד.        שמן שיוצא מתחת הקורה של בית הבד בשבת, וכן תמרים ושקדים המוכנים לסחורה – מותר לאוכלם בשבת; ואפילו אוצר של תבואה, או תבואה צבורה – מתחיל להסתפק ממנה בשבת: שאין שם אוכל שהוא מוקצה בשבת כלל, אלא הכול מוכן הוא. חוץ מגרוגרות וצימוקין שבמוקצה, בזמן שמייבשים אותם; הואיל ומסריחות בינתיים, ואינם ראויין לאכילה – הרי הן אסורין בשבת, משום מוקצה. חבית שנתגלתה, ואבטיח שנשברה – אף על פי שאינן ראויין לאכילה, נוטלן ומניחן במקום המוצנע. כיוצא בו, קמיע שאינו מומחה – אף על פי שאין יוצאין בו, מטלטלין אותו. מותר השמן שבנר, ושבקערה שהדליקו בהן באותה שבת – אסור להסתפק ממנו באותה שבת, מפני שהוא מוקצה מחמת איסור.

שמן שיוצא מתחת הקורה של בית הבד בשבת[56], וכן תמרים ושקדים המוכנים [=המיועדים] לסחורה – למרות שלא תיכנן לאכול מהם בשבת, מותר לאוכלם בשבת; ואפילו מחסן של תבואה, או ערימה של תבואה – מותר להתחיל לאכול מהתבואה בשבת: והטעם לכל הנזכר למעלה, מפני שאין שום אוכל הנחשב מוקצה בשבת, אלא כל סוגי המאכלים נחשבים מוכנים לאכילה בשבת [=כאילו הכינם בידים לאכילה][57]. חוץ מתאנים מיובשות [=גרוגרות] וענבים מיובשים [=צימוקים], הנמצאים בחצר האחורית בזמן תהליך היבוש [חצר זו נקראת "מוקצה", מניחים בה סחורה ועצים, ומייבשים בה גרוגרות וצימוקים[58]], שהם מוקצה במשך כל זמן תהליך הייבוש, ואסורים באכילה, מפני שאז הם מסריחים ואינם ראויים לאכילה.

חבית שיש בה משקים, שהוסר הכיסוי שלה ושהתה כך כשהיא מגולה, וכן אבטיח שנחתך ושהה כך כשהוא מגולה – למרות שהם מוקצים מחמת שאינם ראויים לאכילה, שאנו חוששים שמא שתה מהם נחש וכיוצא בו מזוחלי עפר, והטיל ארסו, וימות השותה מהם[59], מותר לקחת אותם ולהניחם במקום שמור, כדי שאנשים לא יאכלום וינזקו מהם, שמאחר שיש בדבר סכנת חיים התירו חכמים.

קמיע שאינו מומחה [=לא הוכחה התועלת שיש בשימוש בו[60]] – אף על פי שאסור לצאת איתו לרשות הרבים[61], מותר לטלטל אותו בחצר, מפני שיש עליו תורת כלי, ובני אדם אינם מקצים אותו מלהשתמש בו בשבת בבית, ולפיכך הוא מוגדר ככלי שמלאכתו להיתר ולא ככלי שמלאכתו לאיסור[62]. [ומטעם זה, מותר לטלטל תפילין בשבת[63]].

שמן הנשאר בנר [=כלי מלא שמן שבתוכו פתילה] או בקערה שהדליקו בהם באותה שבת – אסור להשתמש בו באותה שבת, מפני שהוא מוקצה מחמת איסור, מחמת שייחדו להדלקה[64].

טו.        אוצר של תבואה או של כדי יין – אף על פי שמותר להסתפק ממנו, אסור להתחיל בו לפנותו אלא לדבר מצוה, כגון שפינהו להכנסת אורחין, או לקבוע בו בית המדרש. וכיצד מפנין אותו: כל אחד ואחד ממלא ארבע או חמש קופות, עד שגומרין; ולא יכבדו קרקעיתו של אוצר, כמו שביארנו, אלא נכנס ויוצא בו, ועושה שביל ברגלו בכניסתו וביציאתו.

מחסן של תבואה או של כדי יין, שקרקעיתו עפר – אף על פי שמותר לקחת משם מאכלים ולאכול אותם משום שאינם מוקצה, [כמו שנתבאר בהלכה הקודמת שכל המאכלים נחשבים מוכנים לשבת], אסור להתחיל ולפנותו בשבת אלא לדבר מצוה, כגון שיפנה אותו כדי להכניס לתוכו אורחים, מפני שאסור לטרוח בשבת שלא לצורך. [ואם התחיל לפנות את המחסן לפני שבת, אין בפינוי המחסן טורח גדול, ומותר לגמור לפנותו בשבת אפילו שלא לדבר מצווה][65]. וכיצד מפנים אותו? כל אחד ואחד ממלא ארבע או חמש קופות [=סלים גדולים], עד שיגמרו לפנות את כל המחסן[66]. וכשיגמרו לפנותו, אסור להם לטאטא את קרקעית המחסן במטאטא, כמו שביארנו בפרק כא[67], אלא כל אחד מהאורחים או התלמידים יכנס ויצא, ויעשה שביל ברגליו בכניסתו וביציאתו, וכך יישר את קרקעית המחסן, שכיון שעושה כלאחר יד אין לחשוש שישווה גומות[68]. [הוספה] וראה שם בפרק כא, שביארנו שאם אדם אחד מפנה את המחסן לבדו, מותר לו לפנות יותר מחמש קופות, ובתנאי שלא יגמור לפנות את כל המחסן, שמא יראה שהקרקע מלאה מהמורות ואינה נוחה לאורחים לישב עליה, וישכח ויישר את הקרקע[69].

טז.        כל שהוא ראוי למאכל בהמה וחיה ועוף המצויין, מטלטלין אותו בשבת. כיצד: מטלטלין את התורמוס היבש, מפני שהוא מאכל לעיזים – אבל לא את הלח; את החצב, מפני שהוא מאכל לצבאים; את החרדל, מפני שהוא מאכל ליונים; את העצמות, מפני שהן מאכל לכלבים. וכן כל הקליפין והגרעינין הראויין למאכל בהמה, מטלטלין אותן. ושאינן ראויין – אוכל את האוכל, וזורקן לאחוריו; ואסור לטלטלן. ומטלטלין בשר תפוח, מפני שהוא מאכל לחיה. ומטלטלין בשר חי, בין תפל בין מליח, מפני שראוי לאדם. וכן, דג מליח; אבל התפל, אסור לטלטלו.

דברים הראויים לאכילה לבהמה חיה ועוף המצויים אצל בני אדם [=שדרך רוב בני אדם לגדל אותם][70], ודרכם באותו מקום להאכילם דברים אלו[71], מותר לטלטל אותם בשבת. כיצד? מטלטלים את התורמוס [=מין קטנית[72]] היבש, מפני שהוא מאכל לעיזים – אבל לא את הלח, מפני שהוא מר ואינו ראוי אפילו למאכל בהמה; את החצב [=מין ירק], מפני שהוא מאכל לצבאים; את גרעיני החרדל[73], מפני שהם מאכל ליונים[74]; את העצמות, מפני שהם מאכל לכלבים.

וכן כל הקליפות והגרעינים הראויים למאכל בהמה, מותר לטלטל אותם. ושאינם ראויים – אוכל את האוכל, וזורק את הקליפות והגרעינים לאחוריו על הקרקע, במרווח שיש בין מקום ישיבתו לבין הקיר, ואינו מניחם על השולחן, משום שלא יוכל לפנותם משם, שהרי אסור לטלטלם. [הלכה זו נהגה בזמן חכמי התלמוד, שדרך בני אדם היתה להשליך את הקליפות על הארץ, ולאחר זמן יטאטאו את הבית, והיתה דרך היתר לאכול ולהשליך את הקליפות בלי לטלטלם; אבל בזמננו שאין דרך להשליך את הקליפות על הרצפה או על השטיח, יניחם בכלי או על השולחן, ואחר כך יפנה אותם משום גרף של רעי, מפני שאין דרך אחרת שיוכל לאכול את הפרי בשבת; ואינו נחשב כעושה גרף של רעי לכתחילה[75], מפני שמתכוון רק לאכול, והגרף של רעי נעשה מאליו[76]].

מותר לטלטל בשר שהתנפח מחמת קלקול, מפני שהוא ראוי לאכילת חיה. וכן מותר לטלטל בשר חי, בין שהיה תפל ללא מלח, ובין אם מלחו כדי שיהיה טעים, מפני שהוא ראוי לאכילת אדם[77] על ידי מליחה והדחה[78]. וכן מותר לטלטל דג מלוח, מפני שראוי לאכילת אדם למרות שאינו מבושל; אבל דג תפל שאינו מלוח, אסור לטלטלו מפני שאינו ראוי לאכילת אדם[79].

יז.         אין מטלטלין שברי זכוכית, אף על פי שהן מאכל לנעמייות, ולא חבילי זמורות, אף על פי שהן מאכל לפילים, ולא את הלוף, אף על פי שהוא מאכל לעורבים – מפני שאין אלו וכיוצא בהן מצויין, אצל רוב בני אדם.

אסור לטלטל שברי זכוכית, למרות שבנות היענה אוכלות אותם כדי שיסייעו להם לריסוק המזון בקיבתם; וכן אסור לטלטל חבילות של ענפי גפן[80], למרות שהם מאכל לפילים; וכן אסור לטלטל את הלוף [=מין בצל[81] שיש לו עלים רחבים], למרות שהוא מאכל לעורבים – מפני שבעלי חיים אלו והדומים להם, אינם מצויים אצל רוב בני אדם, ואין דרכם לגדל אותם.

יח.        חבילי קש וחבילי עצים וחבילי זרדין – אם התקינן למאכל בהמה, מטלטלין אותן; ואם לאו, אין מטלטלין אותן. חבילי סיאה ואיזוב וקורנית – הכניסן לעצים, אין מסתפק מהם בשבת; למאכל בהמה, מסתפק מהן. וכן באמיתא, וכן בפיגם; וכן בשאר מיני תבלין.

חבילות של קש או עצים או זרדים [=ענפי האילנות שכורתין בעת הזמיר[82]] – אם תיקן אותם למאכל בהמה, והסיר מהם את מה שאינו ראוי לאכילת בהמה, מותר לטלטל אותם; ואם לאו, אסור לטלטל אותם, מפני שסתמם עומדים להסקה, ובכדי להתיר לטלטלם צריך לעשות מעשה המוכיח שהם לבהמה[83]. חבילת עלים של סיאה [=ממיני הנענע] או איזוב [=זעתר] או קורנית[84] – אם הכניסם כדי שישמשו כעצים להסקה, אסור לאכול אותם בשבת; ואם הכניסם למאכל בהמה, מותר לאוכלם בשבת, מפני שהם מיני אזוב המשמשים תבלין לאדם[85]. וכך הדין גם בצמח המנטה [=ממיני הנענע], וכך הדין בצמח הפיגם [=נקרא אצל יהודי תימן בערבית "שד'אב"]; וכך הדין בשאר מיני תבלין. והסיבה שבסיאה איזוב וקורנית והדומים להם, מספיק מחשבה כדי להתיר לאוכלם, מפני שהם ראויים גם להסקה וגם לבהמה, ודי במחשבה להתיר לאוכלם, שלא כמו חבילות של קש או עצים או זרדים, שסתמם עומדים להסקה[86].

יט.        אין גורפין מאכל מלפני הפטם, בין באיבוס של כלי בין באיבוס של קרקע; ואין מסלקין לצדדין, מפני הראי: גזירה, שמא ישווה גומות. ונוטלין מלפני החמור, ומניחים לפני השור; אבל אין נוטלין מלפני השור, ומניחים לפני החמור – מפני שהמאכל שלפני השור מטונף ברירו, ואין ראוי למאכל בהמה אחרת. וכן עלים שריחם רע ומאוס, ואין הבהמה אוכלתן – אסור לטלטלן. לפיכך תלי של דגים, אסור לטלטלו; ושל בשר, מותר. וכן כל כיוצא בזה.

אסור לגרוף [=להוציא לגמרי] את שיירי המאכל מלפני שור העומד לפיטום, כדי שיוכל ליתן לפניו במקומם תבן ושעורים, ולא יטנפו בשיירי המאכל ויקוץ בהם, בין שהיה המאכל באיבוס[87] של כלי, בין שהיה באיבוס של קרקע [=תחתית האבוס היא קרקע]; וכן אסור לסלק לצידי האבוס את שיירי המאכל, שלא יטנפו בצואתו של השור, בין שהיה המאכל באיבוס של כלי, בין שהיה באיבוס של קרקע: והטעם לאיסורים אלו, גזירה שמא ישווה גומות [=שמא יישר את פני הקרקע] ויתחייב משום בונה[88]; וגזרו על אבוס כלי משום אבוס קרקע, בין כשגורף את האוכל לגמרי ובין כשמסלקו לצדדים[89].

מותר לקחת מאכל שהיה לפני החמור, ולהניח אותו לפני השור; אבל אסור לקחת מאכל שהיה לפני השור, ולהניח אותו לפני החמור – מפני שהוא מוקצה, משום שמאכל שהיה לפני השור מטונף ברירו, ואינו ראוי לאכילת בהמה אחרת, [לא לחמור שאינו מקפיד על מה שהוא אוכל, וכל שכן לא לשור אחר שהוא מקפיד על מה שהוא אוכל[90]].

וכן עלים שריחם רע ומאוס, ואין הבהמה אוכלת אותם – אסור לטלטלם מפני שהם מוקצים. לפיכך חבל של גמי[91] או קש הראויים לאכילת בהמה, שתולים עליהם [=משחילים בהם] דגים, הרי הם נמאסים מחמת כך מאכילת בהמה, והם מוקצה ואסור לטלטלם; והחבלים שתולים עליהם [=משחילים בהם] בשר, אינם נמאסים ואינם נפסדים מאכילת בהמה, ומותר לטלטלם[92]. וכן כל כיוצא בזה.

טיפול במת

כ.         אף על פי שאסור לטלטל את המת בשבת, סכין אותו ומדיחין אותו – ובלבד, שלא יזיזו בו אבר. ושומטין את הכר מתחתיו, כדי שיהיה מוטל על החול, בשביל שימתין. ומביאין כלי מקר וכלי מתכות, ומניחים לו על כרסו, כדי שלא תפוח; ופוקקין את נקביו, שלא ייכנס בהן הרוח. וקושרין את הלחי – לא שיעלה, אלא שלא יוסיף; ואין מאמצין את עיניו בשבת.

אף על פי שאסור לטלטל את המת בשבת כמו שנתבאר בפרק כה[93], מותר למשוח [=לסוך] אותו במיני בשמים[94] כדי שלא יסריח, וכן מותר לשטוף [=להדיח] אותו מלכלוך שעליו – ובתנאי שלא יזיזו בו אבר, מפני שאסור לטלטל את המוקצה אבל מותר לנגוע בו. ומותר לשמוט [=למשוך] את המזרון מתחתיו, כדי שיהיה המת מוטל על החול הצונן, ולא יתחמם מהמזרון, ומחמת כך לא ימהר להסריח. ומותר להביא כלים קרים, כגון כלי זכוכית[95] וכלי מתכות, ולהניח אותם על כרסו [=בטנו], כדי שלא תתנפח [=דרך הבשר להתנפח לפני שיסריח]; וכן מותר לסתום [=לפקוק] את נקביו, כדי שלא תיכנס בהם הרוח ויתנפח המת. וכן מותר לקשור את הלחי של המת ההולכת ונפתחת – וכשקושר אסור להעלות את הלחי בחזרה ולסגור את הפה, שנמצא מזיז אבר במת, אלא רק ימנע את המשך הפתיחה; ואסור לעצום את עיניו של המת בשבת, שמיד לאחר המוות עפעפי המת מתקשות, ועיניו עשויות להשאר פקוחות מבלי אפשרות לעוצמן לאחר מכן, ואף תנועה קלה זו היא בכלל הזזת אבר, והיא אסורה. [הוספה] וההלכה מתייחסת לעוצם עיני המת אחר המוות, אבל העוצם עיניו קודם יציאת הנפש הרי זה שופך דמים, מפני שמקרב את מיתתו[96].

כא.       מת המוטל בחמה – מניח עליו כיכר או תינוק, ומטלטלו. וכן אם נפלה דליקה בחצר שיש בה מת, מניח עליו כיכר או תינוק; ואם אין שם כיכר ולא תינוק, מצילין אותו מן הדליקה מכל מקום – שמא יבוא לכבות, מפני שהוא בהול על מתו שלא יישרף. ולא התירו לטלטל בכיכר או תינוק, אלא למת בלבד, מפני שאדם בהול על מתו.

כבר ביארנו בפרק כה[97] שאם היה צריך לטלטל דבר האסור, לא יטלטלנו על סמך[98] הדבר המותר הנמצא עליו. אולם הקלו חכמים והתירו לטלטל את המת באופן זה, מפני שאדם בהול [=אדם דואג ופוחד] על מתו שלא יסריח ויתבזה, ואם לא נתיר לו לטלטלו אגב הכיכר או התינוק, יטלטלו גם בלעדיהם[99]. לפיכך מת שהיה מוטל בחמה [=בשמש] – מניח עליו כיכר או תינוק ומטלטלו למקום מוצל [=שיש בו צל], ואנו מחשיבים שמטלטל את הכיכר או התינוק, והמת רק משמש לו כבסיס [=כַּן][100]. וכן אם נפלה דליקה בחצר שיש בה מת, מניח עליו כיכר או תינוק ומטלטלו למקום שאין בו דליקה; ואם אין לו כיכר או תינוק להניח על המת, מצילים את המת מן הדליקה בכל אופן [=גם בלעדיהם] – שמא יבוא לכבות, מפני שהוא בהול על מתו שלא יישרף [=אדם דואג ופוחד שלא יישרף המת שלו].

כב.        היה מוטל בחמה, ואין להם מקום לטלטלו, או שלא רצו להזיזו ממקומו – באין שני בני אדם, ויושבים משני צדדיו; חם להם מלמטה, זה מביא מיטתו ויושב עליה, וזה מביא מיטתו ויושב עליה; חם להם מלמעלה, זה מביא מחצלת ופורס על גביו, וזה מביא מחצלת ופורס על גביו; זה זוקף מיטתו והולך לו, וזה זוקף מיטתו והולך לו: ונמצאת מחיצה עשויה מאליה – שהרי מחצלת זה ומחצלת זה, גגיהן סמוכות זו לזו; ושני קצותיהם על הקרקע, משני צידי המת.

מותר לעשות מחיצה אלכסונית כדי להגן על המת מפני השמש ובתנאי שיעשה אותה לצורך החי, אבל אסור לעשות מחיצה אלכסונית כדי להגן על המת מפני השמש כשעושה אותה לצורך המת. לפיכך מת שהיה מוטל בחמה [=בשמש], ולא היה להם מקום מוצל [=שיש בו צל] לטלטלו לשם על סמך כיכר או תינוק המונחים עליו [כמו שנתבאר בהלכה הקודמת], או שלא רצו להזיזו ממקומו; [ולא יועיל אם יכסו את המת במחצלת, מפני שיתחמם ממנה, אלא צריך ליצור עליו אוהל עם אוורור] – באים שני בני אדם, ויושבים משני צדדיו על הקרקע; חם להם מלמטה בגלל שהקרקע חמה מהשמש, זה מביא מיטתו ויושב עליה, וזה מביא מיטתו ויושב עליה; חם להם מלמעלה בגלל השמש הקופחת על הראש, זה מביא מחצלת ופורס על גביו בצורה אלכסונית שתגן עליו מהשמש, ותהיה המחצלת מושענת עליו ובאופן זה תעמוד בצורה אלכסונית, וזה מביא מחצלת ופורס על גביו בצורה אלכסונית שתגן עליו מהשמש, ואף הוא תהיה המחצלת מושענת עליו ובאופן זה תעמוד בצורה אלכסונית; זה זוקף מיטתו בצד המת כדי שהמיטה הזקופה תמשיך להחזיק את המחצלת שתעמוד בצורה אלכסונית, ולאחר מכן אותו אדם הולך לו משם, וזה זוקף מיטתו בצד השני של המת כדי שהמיטה הזקופה תמשיך להחזיק את המחצלת שתעמוד בצורה אלכסונית, ואף הוא הולך לו משם. ובאופן זה שתי המחיצות האלכסוניות עומדות מאליהן, ולא עשאן בכוונה תחילה לצורך המת בשבת. והשמש לא תגיע למת משום שהמחצלות עומדות בצורה אלכסונית, וקצות המחצלות למעלה סמוכות זו לזו, וקצות המחצלות למטה נמצאות על הקרקע משני צידי המת[101].

כג.        מת שהסריח בבית, ונמצא מתבזה בין החיים, והם מתבזים ממנו – מותר להוציאו לכרמלית: גדול כבוד הבריות, שדוחה את לא תעשה שבתורה, שהוא "לֹא תָסוּר מִן הַדָּבָר אֲשֶׁר יַגִּידוּ לְךָ" (דברים יז,יא). ואם היה להן מקום אחר לצאת לו, אין מוציאין אותו – אלא מניחים אותו במקומו, ויוצאין הם.

מת שהסריח בבית, ונמצא מתבזה בין החיים, והם מתבזים ממנו – מותר להוציאו לכרמלית, אף מבלי להניח עליו כיכר או תינוק[102]: ולמרות שטלטול המת מהבית לכרמלית אסור מדברי חכמים[103], גדול כבוד הבריות, שדוחה איסור של דברי חכמים. [ולמרות שאיסורי חכמים נכללים בלאו של "לֹא תָסוּר מִן הַדָּבָר אֲשֶׁר יַגִּידוּ לְךָ" (דברים יז,יא), גדול כבוד הבריות שדוחה לאו זה, מפני שלאו זה אינו עושה את כל איסורי חכמים כאיסורי תורה, אלא הוא מחייב לשמוע לדברי חכמים בצורה כללית, אבל איסורי חכמים שהם אמרום, הרי הם של חכמים ואינם של התורה[104]]. ואם היה בית אחר שבו ישהו בני המשפחה, במקום בית זה שיש בו מת, אסור להוציא את המת מהבית לכרמלית – אלא ישאירו אותו במקומו, והם יצאו לבית השני. [הוספה] ואם נפטר אדם בבית הכנסת, מותר להוציאו בשבת מבית הכנסת, משום כבוד בית הכנסת, ומשום כבוד החיים, שאינם יכולים לקרוא קריאת שמע ולהתפלל וללמוד תורה בסמיכות למת[105].

---

[1]       כמו שנתבאר לעיל (כה,ג).

[2]       כלי האריגה המתואר כאן, הוא נול עומד ולא נול קרקע. ובנול זה יש שני עמודים אנכיים תקועים באדמה, ושתי קורות, עליונה ותחתונה, תקועים בחוזקה משני צדדיהם בעמודים האנכיים, וחוטי השתי מתוחים בין שתי קורות אלו. וראה לעיל (ט,טז) בהערה סז שביארנו את עשיית הנירין והאריגה על פי דרך העשייה בנול קרקע, וכאן בהלכה נזכר סוג נול אחר, נול עומד.

[3]       הלכה טו.

        לשון הרמב"ם: "כל כלי האורג, וחבלים וקנים שלו – מותר לטלטלן ככלי שמלאכתו לאיסור: חוץ מכובד העליון וכובד התחתון – לפי שאינן ניטלין, מפני שהן תקועין".

        לשון התלמוד שבת (קיג,א): איתמר, אמר רב נחמן אמר שמואל: כלי קיואי [=האורג] מותר לטלטלן בשבת, אפילו כובד העליון וכובד התחתון, אבל לא את העמודים. אמר ליה רבא לרב נחמן: מאי שנא עמודים דלא?... הכא בבית - אתי לאשוויי גומות. בעא מיניה רבי יוחנן מרבי יהודה בר ליואי: כלי קיואי [=האורג], כגון כובד העליון וכובד התחתון, מהו לטלטלן בשבת? אמר ליה: אין מטלטלין. - מה טעם? - לפי שאין ניטלין.

        וכתב המ"מ, שנחלקו הרמב"ם ורש"י בביאור הסוגיה; לפי רש"י, כלי האורג אינו מקפיד עליהם שישתמשו בהם שימוש אחר, ולפיכך אינם כלי שמלאכתו לאיסור אלא כלי שמלאכתו להיתר. ואילו לפי הרמב"ם, כלי האורג הם כלי שמלאכתו לאיסור. והעיקר כשיטת הרמב"ם, ומה שאינו מקפיד על כלי האורג שישתמשו בהם שימוש אחר, אינו הופך אותם לכלי היתר, אלא הגדרתם נשארת כלי שמלאכתו לאיסור (ראה לעיל כה,ז), וכלי שמקפיד עליו שלא ישתמש בו שימוש אחר, הגדרתו היא מוקצה מחמת חסרון כיס (ראה לעיל כה,ט). עוד כתב, שנחלקו הרמב"ם ורש"י מה הטעם שאסור לטלטל את הכובד העליון והתחתון; לפי רש"י, מכיון שאי אפשר לטלטל את הכובדים מחמת משקלם, הרי הם מיועדים רק לאריגה, והם כלי שמלאכתו לאיסור, ולפיכך אסור לטלטלם. ואילו לפי הרמב"ם, הכובדים אין עליהם תורת כלי ולפיכך אסור לטלטלם. ומה שכתב הרמב"ם "מפני שהם תקועים", זו סיבה מדוע אין הכובדים נחשבים כלי.

        ולעומת זאת, מרכבת המשנה חלמא ביאר, שהטעם שאסור לטלטל את הכובדים, מפני שהם תקועים בעמודים האנכיים שבצדדים, ואם יוציא אותם ממקומם יעבור על איסור סותר.

        ולעומת זאת, מהר"י קאפח (הערה ב) ביאר אחרת מהמ"מ ומרכבת המשנה, ומה שכתב הרמב"ם "מפני שהן תקועים", הוא טעם מדוע אסור לטלטלם, אפילו כשאינם תקועים; כלומר מאחר ובדרך כלל הכובדים תקועים בעמודים, לפיכך הוא מקצה אותם ואסור לטלטלם, והרי הם דומים לדלתות הבית שנזכרו לעיל (כה,ו), ואפילו כשהם אינם תקועים אסור לטלטלם מטעם זה; אבל בעת שהכובדים תקועים בעמודים, אסור לטלטלם לא רק משום איסור טלטול מוקצה, אלא גם משום איסור סותר.

        ואנו ביארנו כדברי מרכבת המשנה, מפני שאם כדברי מהר"י קאפח, היה הרמב"ם צריך לכתוב כמו בפרק (כה,ו), "חוץ מכובד העליון וכובד התחתון – לפי שלא הוכנו לטלטול, מפני שהן תקועין". ומכיון שלא כתב הרמב"ם כך, התכוון שאת הכובד העליון והתחתון אסור לטלטל, מפני שהם תקועים ואסור לסתור אותם מתקיעתם. ועוד, שהרמב"ם כתב מפני שהם תקועים, משמע שעוסק בכובדים תקועים, ולדברי מהר"י קאפח עיקר החידוש של ההלכה בכובדים שאינם תקועים, ודבר זה אינו הולם את הלשון "מפני שהם תקועים".

[4]       לשון הרמב"ם: "שמא יתקן הגומות שלהן". והמשווה את הגומות בבית הרי זה בונה, כמו שנתבאר לעיל (י,יב).

[5]       אפילו שהוא בצורתו הטבעית ולא קשר אותו, וכל שכן אם קשר אותו ותקנו לשמש כמטאטא (הרב צדוק).

[6]       הלכה ג.

[7]       כתב מהר"ח כסאר, למרות שהוא עצמו אין דרכו להסב על אבנים אלו, מאחר שהם ראויים לכך, ולא הקצם לבניין, מותר לישב עליהם, וכך הם שאר הדוגמאות שהובאו בפרק זה.

[8]       השווה לעיל (כה,כא), מדבך של אבנים שעומדות לבניין.

[9]       לשון הרמב"ם: "חרס קטנה". וביאר המ"מ, דוקא אם נשברה מכלי חרס שלם מותר לטלטלה. וכך כתב הרמב"ם לעיל (כה,יב), כלי שנשבר והשבר ראוי למלאכה כלשהי מותר לטלטל אותו בשבת. אבל חתיכת חרס קטנה שלא היתה מעולם כלי, אסור לטלטלה, כשם שאסור לטלטל אבנים, כמו שנתבאר לעיל (כה,ו).

[10]      ביארנו את ההלכה על פי התלמוד שבת (קכד,ב).

[11]      לשון הרמב"ם: "מגופת חבית שנתכתתה – היא ושבריה, מותר לטלטלה". וביארנו את דבריו על פי אורה ושמחה. והשווה לעיל (כה,יב): "וכן כל הכלים הניטלין בשבת שנשברו – בין קודם שבת, בין בשבת – שבריהן ניטלין: והוא, שיהיו עושין מעין מלאכה".

[12]      דוקא שבר כלי שזרקו לאשפה, הראה בכך שמקצהו משימוש, ואסור לטלטלו במשך כל השבת, אבל כלי שלם שזרקו לאשפה, לא הקצהו משימוש, ומותר לטלטלו (תלמוד שבת קכד,ב, וכך כתב אורה ושמחה).

[13]      מה שהוספנו, אבל אם זרקה לאשפה אחר שחשכה, הוא מהמ"מ.

[14]      השווה לעיל (כג,ו), "ואין שוברין את החרס, ואין קורעין את הנייר, מפני שהוא כמתקן כלי".

        בתלמוד שבת (קכד,ב קכה,א) נאמר: "תניא נמי הכי: מגופה שנכתתה - היא ושבריה מותר לטלטלה בשבת, ולא יספות [=יתלוש] ממנה שבר לכסות בה את הכלי ולסמוך בה כרעי המטה, ואם זרקה מבעוד יום לאשפה – אסורה".

        היוצא מהתלמוד, מגופת חבית שנכתתה מותר לטלטל אותה ואת שבריה, ואם זרקה לאשפה מבעוד יום אסור לטלטלה, ולמרות שמותר לטלטל את המגופה כשהיא מרוסקת ושבריה מחוברים זה בזה, וכפי שנתבאר לעיל (כה,יב), שכלי שנשבר ועדין הוא ראוי למלאכה כל שהיא מותר לטלטלו, אבל אסור לתלוש מהמגופה המרוסקת חתיכת שבר, ולשלוף אותו מחיבורו לשאר השברים, מפני שבכך נראה כעושה כלי. ואף רש"י פירש שהטעם שלא יספות מהמגופה שבר, משום תיקון כלי, אלא שהוא ביאר, לא יספות, לא יתקן את השבר על ידי הסרת בליטותיו ועוקציו.

        ועל פי זה נבין, מדוע הזכיר הרמב"ם את האיסור לתלוש חתיכת חרס מכלי שנתורעע מפני שנראה כמתקן כלי, בפרק שלפנינו, למרות שהפרק שלפנינו עוסק בדיני מוקצה, ואילו דיני תיקון כלי נזכרו לעיל בפרק כג, מאחר ובתלמוד הובא דין זה בצמידות לדין מגופת החבית שנכתתה שהוזכר קודם, ולפיכך אף הרמב"ם הזכירו כאן.

        ומהר"י קאפח כתב טעם אחר (הערה ז), שמא יתלוש מכלי שעדין לא התרועע. (ע"כ מהר"י קאפח) ואף תלישת חתיכה מכלי שלא התרועע, אסורה משום מתקן כלי.

[15]      לשון הרמב"ם "מקורזלות", ופירש ר' תנחום הירושלמי חלקות ומעוגלות.

[16]      מה שכתבנו, ששיעור מלוא כף ידו הוא בכל אבן ואבן, הוא על פי רבנו חננאל (פא,ב) שכתב ששיעור מלוא כף ידו הוא בכל אבן ואבן. וכך מוכח מסוף ההלכה, שם נאמר, אבן שיש עליה טינוף המוכיח שהיא מיועדת לקינוח – מותר לטלטלה, ואפילו היא גדולה [=משיעור מלוא כף היד]. משמע ששיעור כל אבן הוא מלוא כף היד, וכך מסתבר שמקנחים באבנים שזהו גודלן. שלא כרש"י (שם פא,א) והמ"מ, שכתבו ששיעור מלוא כף ידו הוא בכל שלושת האבנים יחד.

[17]      כמו שנתבאר לעיל (כה,ו).

[18]      הטעם של גדול כבוד הבריות נזכר בתלמוד שבת (פא,ב).

[19]      מה שכתבנו שהשמיעתנו ההלכה כשהתירה להעלותם לגג, שלמרות שיש בהם טורח מותר הדבר, כך כתב רש"י (שבת פא,ב), וכך פירש המ"מ. ומהר"י קאפח פירש (הערה י), שהשמיעתנו ההלכה כשהתירה להעלותם לגג, שמותר לטלטל את האבנים אפילו מכרמלית לרשות היחיד, ולשיטתו ההלכה עוסקת שמכניס את האבנים מהכרמלית, ולא מהחצר שהיא רשות היחיד.

        ועוד משמע מדבריו, שכשהתירה ההלכה להכניס אבנים מהכרמלית לבית הכסא, היא גם התירה להוליכם ארבע אמות בכרמלית, ובנוסף לאיסור טלטול מוקצה, היא גם התירה איסור טלטול ארבע אמות בכרמלית, מפני שלשיטתו כל ההלכה עוסקת שנמצא בכרמלית.

[20]      מה שכתבנו שאין חוששים לאיסור סותר או טוחן, הוא על פי הרי"ף (לד,א בדפיו).

[21]      כמו שביארנו בהלכה ג.

[22]      כמו שביארנו לעיל (כה,ו).

[23]      בתלמוד שבת (פא,ב): "אמר רבי יוחנן: אסור לקנח בחרס בשבת. מאי טעמא? אילימא משום סכנה - אפילו בחול נמי!" ופירש רש"י: משום סכנה - שלא ינתק בו שיני הכרכשא שהיא תלויה בהן. ופירש בערוך ערך כרכשתא, המעי הדבוק בפי הטבעת. וכוונתו המעי הישר, הנקרא גם המעי הסופי או החלחולת, אשר נמשך בקו האמצע בתוך האגן אל תעלת פי הטבעת (על פי ויקישיבה).

[24]      לשון הרמב"ם "מאגני כלים", וביארנו על פי פה"מ כלים (יא,ג; יב,ח).

[25]      לשון התלמוד שבת (פב,א): "המקנח בדבר שהאור שולטת בו [=עשבים יבשים] - שיניו התחתונות נושרות".

[26]      ראה הלכה יח.

[27]     מהר"ח כסאר כתב, שאין דרך בני אדם לכסות בשיירי בגדים את הלכלוך, ואנו ביארנו את הדבר, מה הטעם לכך.

[28]      מה שכתבנו ששברי התנור דומים לשברי כלים, ראה לעיל (כה,יב), שם נתבארה ההלכה אודותם. ומה שכתבנו שהם דומים לחתיכת חרס שנשברה מכלי חרס שלם, ראה לעיל הלכה ג, שם נתבאר שכיון שראויה לכסות בה פי כלי קטן, מותר לטלטלה.

        וביאר מהר"ח כסאר, למרות שתנור הוא כלי שמלאכתו לאיסור, ואסור לטלטלו רק לצורך גופו או מקומו (לעיל כה,י), אבל שברי התנור, פנים חדשות באו לכאן, ומותר לטלטלם לכל מה שירצה.

[29]      השווה לעיל (כב,כה), דברים שנאסרו שמא יתקע. ושם ביארנו שאיסור זה הוא כשמחבר שני עצים זה לזה, בין שחיבר אותם על ידי מסמר, בין שתקע עץ אחד בחור שהיה בעץ השני עד שנהפכו שני העצים לאחד.

        וביאר מהר"ח כסאר, למרות שכירה היא כלי שמלאכתו לאיסור, ואסור לטלטלה רק לצורך גופה או מקומה (לעיל כה,ג), אם נשמטה ממנה אחת מרגליה, אסור לטלטלה אפילו לצורך גופה ומקומה.

        ומהר"י קאפח הוסיף לבאר (הערה יז), שההלכה עוסקת שלא הסיקו באותה שבת בכירה או בתנור, מפני שאם הסיקו בהם, הרי הם מוקצה מחמת איסור, ונאסרו בין השמשות, ואסור לטלטלם במשך כל השבת, כמו שנתבאר לעיל (כה,י).

[30]      ביארנו את הטעם על פי מהר"י קאפח (הערה יח) ומהר"ח כסאר.

[31]      לעיל (כא,לו).

[32]      השווה לעיל (כא,א), גם שם נזכר, "שאם ינהג כדרך שנוהג בחול, עלול לשכוח שהיום שבת ויעשה מלאכה". ולעומת זאת, ביום טוב, מותר להוליך את הסולם משובך לשובך ברשות היחיד, אבל לא ברשות הרבים (שביתת יום טוב ה,ד).

[33]      מה שבסוגריים הוספנו מהרב צדוק.

[34]      ראה בהמשך ההלכה, שביארנו מושג זה ביתר הרחבה.

[35]      ומותר לטלטלו לצורך גופו ומקומו אך לא לצורך עצמו, כמו שנתבאר לעיל (כה,ג).

        לשון המשנה שבת (יז,ג): "קנה של זיתים אם יש קשר בראשו מקבל טומאה ואם לאו אין מקבל טומאה בין כך ובין כך ניטל בשבת". וכתב הרמב"ם בפה"מ: "עושין מקל למסוק בו את הזיתים ולהפכם בו בבית הבד, ועושין בראשי מקצת אותן המקלות כעין עגול כדמות קשר, וכשהופך בו הזיתים מוציא את המקל ורואה באותו הקשר אם יש בו שמנונית אם לאו, והרי הוא דומה לכלי קבול ולפיכך מקבל טומאה".

        היוצא מהמשנה, רק לגבי טומאה צריך שיהיה בראש המקל עיגול כדמות קשר, כלומר עיגול מעץ שיש בו שקעים, הנראה כאילו נוצר בעזרת קשירת חבל, וכשמערבבים באותו מקל עם העיגול את הזתים בבית הבד, בודקים בשקעים של העיגול, האם עדיין יש בזתים שמנונית או שכבר כלתה השמנונית, וכך ידעו כיצד להמשיך לטפל בזתים כדי להוציא את שמנם, אבל לגבי שבת, די שיש במקל תורת כלי, כבר מותר לטלטלו, וזהו פסק הרמב"ם.

[36]      בתוספתא שבת (יד,ג, מהדורת ר"ש ליברמן): "קנה שהתקינו בעל הבית להיות פותח ונועל בו אם היה קשור ותלוי פותחין ונועלין בו ואם לאו אין פותחין ונועלין בו רבן שמעון בן גמליאל אומר מותקן אף על פי שאינו קשור ואף על פי שאינו תלוי". ובתלמוד שבת (קכו,א): "אמר רב יהודה בר שילת אמר רב אסי אמר רבי יוחנן: הלכה כרבן שמעון בן גמליאל".

        בתלמוד לפנינו הגירסה קצת שונה, "קנה שהתקינו בעל הבית להיות פותח ונועל בו, בזמן שקשור ותלוי בפתח - פותח ונועל בו..." ולכאורה לפי גירסת התלמוד שלפנינו, מדובר בקנה הקשור בפתח הבית. אולם בתוספתא מהדורת ר"ש ליברמן לא גורסים את המילה "בפתח". וכן ברי"ף אינו (מט,ב בדפיו). וכן בהלכות גדולות אינו (סי' ז, הלכות שבת פרק שבעה עשר). וכן ברא"ש אינו (שבת פרק יז סי' י) וביאר הר"ן שבת (קכו,א), שהתקין את הקנה לפתוח ולנעול את דלתות החלונות הגבוהים, שאינו מגיע אליהם בלי הקנה. ולרבנן צריך שיהיה הקנה קשור ותלוי תחת אותו חלון גבוה, ולרשב"ג אין צריך, והלכה כרשב"ג. וכך פירש מהר"י קאפח (הערה כ).

[37]      מה שכתבנו, שאם יש בראשו טבעת או החליקוהו, דבר זה מוכיח שיש עליו תורת כלי, הוא על פי מהר"י קאפח (הערה כ).

[38]      ראה הלכה יד.

[39]      נתבאר לעיל (כב,כה).

[40]      בפירוש ההלכה שלפנינו צעדנו בעקבות מהר"י קאפח (בהערה כא).

      לשון הרמב"ם: "דלת שהיה לה ציר, אף על פי שאין לה עתה ציר, שהכינה לסתום בה מקום מוקצה, והיא נגררת שנוטלין אותה וסותמין בה; וכן חדקים שסותמין בהן הפרצה, וכן מחצלת הנגררת – בזמן שקשורין ותלויין בכותל, סותמין בהן; ואם לאו, אין נועלין בהן. ואם היו גבוהים מעל הארץ, נועלין בהן".

        והנה, לכאורה מלשון הרמב"ם משמע, שדלת שהיה לה ציר, דומה לחדקין ולמחצלת, ובכולם כדי להתיר לסתום בהם צריך שיהיו קשורים ותלויים בכותל, ועוד צריך שבעבר היה לחדקין ולמחצלת ציר. וכן פירש המ"מ. וכן פסק בשו"ע (שיג,ג). אולם שיטה זו קשה, והרי חדקין ומחצלת הם קלים ודקים, והדרך לקושרם בשני קצותיהם ולא להניחם על ציר, ואיזו סברא יש, לחייב שהיה בהם בעבר ציר! ועוד קשה, והרי דלת שהיה בה בעבר ציר הדבר מוכיח שהיא מיועדת לסגירה ופתיחה של הפתח, ואיזו סברא יש, לחייב גם שתהיה קשורה ותלויה בכותל!

        ואכן באמת, הרמב"ם בפה"מ עירובין (י,ח) חילק ביו דלת לבין חדקין ומחצלת. לשון המשנה: "הדלת שבמוקצה וחדקים שבפרצה ומחצלות אין נועלין בהן אלא אם כן גבוהים מן הארץ". וכתב הרמב"ם בפה"מ: "והדלת שבמוקצה, הוא שיהא שם מקום חלוק שאינם משתמשים בו ואין להם שום צורך שם כעין דיר או סהר ויש לו דלת שאין בו ציר, אבל אם היה לו ציר אפילו נשמט מותר לסגור בו אותו המקום". משמע מדבריו, די בתנאי זה להתיר לטלטל את הדלת. ובהמשך כתב: "וחדקים, רבוי חדק והם הקוצים, קושרין קוצים עם קנים ועושין מהן כעין לוח סותמין בו פרצות שבגנות". כאן הרמב"ם מדבר על סתימת פירצה בגינה ולא על סתימת פתח המוקצה. עוד כתב: "ואמרו גבוהין, אפילו היו גבוהין מן הארץ איזה שיעור שיהיה. כל זה אם לא היו קשורין בקשר מחובר לקירות, אלא דרך עראי נוטלין אותן ומחזירין אותן". ממה שהרמב"ם עבר לדבר על חדקין ומחצלת, על כורחנו גם מה שכתב בסוף דבריו בפה"מ, שמה שהצריכה המשנה שיהיו מונחים במקום מוגבה, זה דוקא אם לא היו קשורים לקיר, הרמב"ם ממשיך לדבר על חדקין ומחצלת, אבל בדלת שבמוקצה, אם היה לה ציר, אף שאינה קשורה לקיר מותר לטלטלה. ואכן גם דלת שבמוקצה, אם לא היה לה ציר, אי אפשר לטלטלה אלא אם כן היתה מונחת במקום מוגבה.

        ועל פי כל הנזכר למעלה, זה ביאור הסוגיה בתלמוד ערובין (קא,א). שאל התלמוד, איך במשנה הותר לטלטל דלת שבמוקצה רק אם היתה גבוהה מן הארץ, והרי מצאנו ברייתא שגם דלת נגררת מותר לטלטל, למרות שאינה גבוהה? ותירץ אביי, שהברייתא עוסקת בדלת שיש לה ציר. ורבא תירץ, שהברייתא עוסקת בדלת שהיה לה ציר. והלכה כרבא. הוסיף התלמוד לשאול, מצאנו ברייתא אחרת, שדלת הנגררת צריך גם שתהיה גבוהה מהארץ ורק אז מותר לטלטלה? ותירץ התלמוד, שיש להוסיף בברייתא זו את המילה "או", ודלת הנגררת שהיה לה ציר [זה לפי רבא, ולפי אביי שיש לה ציר], או שהיתה גבוהה מהארץ, מותר לטלטלה.

[41]      הלכה כו. וראה עוד שם שנתבאר, שאם היו חלקי המנורה מחוברים זה לזה ברפיון, מותר לחברם בשבת, מפני שאינו נראה כבונה.

      ומדובר כשלא הדליק את הנר על גבי המנורה בשבת זו, מפני שאם הדליק את הנר על המנורה, הרי היא מוקצה מחמת מחמת איסור, ואסור לטלטלה מטעם זה, כמו שנתבאר לעיל (כה,י).

[42]      נתבאר לעיל (כה,ג).

[43]      הוספנו הסבר להלכה, על טלטול התבנית של הנעל, מהתלמוד ורש"י (שבת קמא,ב).

[44]      ביאור מכבש על פי פה"מ שבת (כ,ה).

[45]      נתבאר לעיל (כב,כב).

        ומהר"י קאפח כתב (הערה כז), שטעם האיסור לישר את הבגדים במכבש בשבת, משום עובדין דחול. הוא דייק זאת מלשון ההלכה לעיל (כב,כב): "אסור לתקן בית יד של בגדים, ולשוברם שברים שברים, כדרך שמתקנין בחול הבגדים, כשמכבסין אותן; וכן אין מקפלים את הכלים בשבת, כדרך שעושין בחול בבגדים כשיכבסו אותן". וקשה, שהרי לשון הרמב"ם שם, כדרך שעושין בחול, אינו טעם האיסור, אלא תיאור מצב, איזה קיפול אסור לעשות, אולם הטעם הוא מפני שנראה כמכבס. וכך ביאר אורה ושמחה שם בהלכה.

[46]      כתב מהר"ח כסאר, שההלכה עוסקת שייחדו מערב שבת, אבל בשבת, אין מועיל ייחוד להתיר לטלטל מוקצה מחמת חסרון כיס, וכך כתבנו לעיל (כה,ט) בשמו.

[47]      ראה לעיל (ד,א).

[48]      כתב מהר"י קאפח (הערה כח), שטעם ההיתר לטלטל גיזי צמר שייעדם לשימוש, אינו משום שבלא ייחוד זה הם נחשבים כקורות ואבנים שהם מוקצה (לעיל כה,ו), אלא שבכך מוכיח שאינם מוקצה מחמת חסרון כיס. אולם גיזי צמר נחשבים כלי, שהרי הם ראויים לישב עליהם.

[49]      הכלי נקרא "גרף", על שם שגורפים לתוכו את הלכלוך.

[50]      לשון הרמב"ם "ראי", ובפה"מ שבת (כ,ד) ביאר, כמו רעי והם הגללים.

[51]      השווה לעיל (כא,ב).

[52]      ראה לעיל (כה,יד-טו; כה,כב) שטלטול מוקצה מהצד לצורך דבר המותר, מותר. ובהלכה שלפנינו נתבאר, שגם במקום מיאוס, מותר.

[53]      ראה לעיל (כה,ו).

[54]      ראה לעיל (כה,י).

        בהלכה שלפנינו, הוקשה למפרשים התאמת פסק הרמב"ם עם הסוגיה (שבת מז,א), להלן סיכום הסוגיה על פי גירסת רש"י וביאורו: רבי התיר לטלטל מחתה באפרה. וביאר אביי, שמטלטלין מחתה באפרה מפני שהיא כגרף של רעי. רבא דחה את פירוש אביי מחמת שתי שאלות. וביאר רבא, מטלטלין כנונא מחמת האפר שהוא מוכן, למרות שיש בה שברי עצים שהם מוקצים, מפני שכלי שיש עליו איסור והיתר, וההיתר חשוב, מותר לטלטלו.

        והקשה הראב"ד, שבתלמוד נזכר הטעם שבסיס לדבר האסור והמותר, מותר, והכוונה כשההיתר חשוב, ולפיכך מותר, וכדברי המ"מ (בהלכה לפנינו), וכפסק השו"ע (שי,ח). ואיך כתב הרמב"ם שהטעם מפני שהמחתה גרף של רעי?

        אולם הרמב"ם גרס כרי"ף וכרבנו חננאל, ובסוף הסוגיה לא גרס "אלא אמר רבא", אלא בגירסתו היה כתוב "אמר רבא". לפי גירסת הרמב"ם ורבותיו, רבא אינו ממשיך לעסוק כמו אביי בהיתר טלטול מחתה שיש בה אפר לבונה שאינו מאוס והיא כלי מכוסה, ובא רבא וביאר טעם אחר מאביי, אלא לגירסתם רבא עוסק בכנונא שהיא כלי פתוח, שיש בה אפר גחלים שהוא מאוס ושברי עצים, וטעם ההיתר לטלטלו כמו אביי משום גרף של רעי. ושאלות רבא לא קיימות, מפני שאביי עסק במחתה מכוסה ורבא עוסק בכנונא פתוחה, ואביי עסק באפר לבונה שאינו מאוס ורבא עוסק באפר גחלים שהוא מאוס. ראה בביאור יד פשוטה שהרחיב ביישוב שיטת הרמב"ם עם התלמוד.

        ולפיכך כתבנו שהכנונא היא כלי פתוח מנחושת, מפני שאם היא מכוסה, אין בה היתר של גרף של רעי, ואסור להוציאה. ולפיכך כתבנו שטעם ההיתר מפני שהאפר הוא כגרף של רעי. ומכלל הדברים למדנו, שגם הרמב"ם מסכים לדברי הראב"ד ולדברי המ"מ בהלכה שלפנינו, שאין בכוחם של שברי העצים לאסור את טלטול האפר, מפני שהם פחות חשובים ממנו, ובאיסור טלטול מוקצה מתייחסים לדבר החשוב יותר מחברו, השווה לעיל (כה,טז) ובהערות. וכך מוכח מהתלמוד שם, שבגליל ששברי הפתילות חשובים, הרי הם אוסרים את טלטול הנר, אבל שברי העצים שבכנונא אינם חשובים, ואינם אוסרים את טלטול הכנונא, ולפיכך מותר לטלטלה מחמת האפר שהוא גרף של רעי.

        ומהר"י קאפח כתב, שמדובר שהאפר מוכן לשימוש לכיסוי רוק או צואה, והמחתה היא כלי שהוא בסיס לדבר האסור והמותר, ומותר לטלטלה רק לצורך גופו ומקומו, וכאן מותר לטלטל המחתה ולהוציאה, מחמת שברי העצים שהם כגרף של רעי. וקשה, שהרי לשון ההלכה אינו משמע כדבריו, שהרי כתב הרמב"ם שמטלטלים כנונא מפני אפרו מפני שהוא גרף של רעי, משמע שסיבת ההיתר לטלטול הוא האפר שהוא גרף של רעי, ולא שברי העצים. ובשברי העצים כתב הרמב"ם, אף על פי שיש עליו שברי עצים, משמע שמציאותם של שברי העצים היא סיבה לאיסור ולא להיתר.

[55]      לשון הרמב"ם: "ואין עושין גרף של רעי לכתחילה, בשבת". ואנו הוספנו את הטעם על פי יד פשוטה. וראה לעיל (כה,כג), שם נכתב טעם נוסף, מפני שנראה כמבטל כלי מהכינו.

[56]      בית הבד הוא מקום סחיטת הזתים, ותחילה טוחנים את הזתים, ואחר כך מניחים עליהם קורה כבידה, שתלחץ על הזתים ותגרום לשמן הבלוע בהם לצאת ולנזול מהם.

        בהלכה שלפנינו נזכר, שמותר לאכול את השמן שיצא מתחת קורת בית הבד בשבת. ואין להקשות על כך, מההלכה לעיל (כא,טו), "פירות שזבו מהן משקין בשבת – אם זיתים וענבים הן – אסור לשתות אותן המשקין, עד מוצאי שבת: גזירה – שמא יתכוון, ויסחוט אותן בשבת", מפני שבפרק כא מדובר שזבו המשקים מאליהם בשבת, מבלי שיסחוט אותם, ויש לחשוש שיסחוט אותם בשבת, ואילו בהלכה לפנינו כבר ריסק וסחט את הזתים לפני השבת, ואין לחשוש שיוסיף עוד לסוחטם בשבת, משום שכבר עשה את מלאכת הסחיטה בזתים אלו (הרב צדוק).

[57]      אבל ביום טוב, גזרו על המוקצה. וזה לשון הרמב"ם בהלכות שביתת יום טוב (א,יח): "תרנגולת העומדת לגדל ביצים, ושור העומד לחרישה, ויוני שובך, ופירות העומדין לסחורה – כל אלו וכיוצא בהן מוקצה הן, ואסור לאכול מהן ביום טוב, עד שיכין אותם מבערב, ויחשב עליהם לאכילה. אבל בשבת – הכול מוכן אצל שבת, ואינו צריך הכנה".

        בהלכות שבת יש דין מוקצה כאשר עשה מעשה הגורם לדבר להיות מוקצה, כגון נר שהדליקו מערב שבת, שהוא נחשב בסיס לשלהבת, מאחר ואסור לגעת בשלהבת, הנר נקרא מוקצה מחמת איסור (לעיל כה,י). וכגון שמן שבנר שייעדו להדלקה והקצה אותו מדעתו, הנותר מהשמן נחשב מוקצה מחמת איסור (נזכר בהלכה שלפנינו). וכגון גרוגרות וצימוקים שהניחם בחצר האחורית לייבשם שם, שהם מוקצה מפני שבאמצע תהליך הייבוש הם מסריחות (נזכר בהלכה שלפנינו). אולם אם לא עשה מעשה הגורם לדבר להיות מוקצה, אינו מוקצה, ולפיכך שמן שיוצא מתחת הקורה של בית הבד, או תמרים ושקדים המיועדים לסחורה, אינם מוקצה (נזכר בהלכה שלפנינו). ואילו בהלכות יום טוב גם דבר זה נחשב מוקצה, ורק אם ייעד בפירוש את הפירות לאכילה אינם מוקצה.

        כשם שאסרו את המוקצה ביום טוב, כך אסרו בו גם את הנולד, מאותו טעם, כמו שכתב הרמב"ם בהלכות שביתת יום טוב (א,יח): "וכשם שהמוקצה אסור ביום טוב, כך הנולד אסור". אולם בשבת אין איסור נולד. [כך כתבנו גם לעיל פרק כא הערה סט בשם המ"מ ומהר"י קאפח. וכך כתב גם ערוך השולחן (או"ח שח,ו) בדעת הרמב"ם]. ולפיכך "אפרוח שנולד ביום טוב, אסור מפני שהוא מוקצה (שביתת יום טוב ב,א)", נולד=מוקצה. וכן אין מבקעין עצים מהקורה שנשברה ביום טוב, מפני שהיא נולד. וכן כלים שנשברו ביום טוב – אין מסיקין בהן, מפני שהן נולד (שביתת יום טוב ב,יב). וכן "עצים שנשרו מן הדקל ביום טוב – אסור להסיקן, מפני שהן נולד (שביתת יום טוב ב,יא).

        ואילו בהלכות שבת נזכר טעם אחר, ראה לעיל (כא,ז): "פירות שנשרו בשבת, אסור לאוכלן עד מוצאי שבת – גזירה, שמא יתלוש". וטעם האיסור שמא יתלוש ולא משום נולד, מפני שאין איסור נולד בשבת.

        עוד נאמר בהלכות שבת (כה,כג): "אין נותנין כלי תחת התרנגולת לקבל ביצתה, מפני שהוא מבטל כלי מהכינו". שהרי ביצה שנולדה בשבת אסורה בטלטול, משום שאין יום טוב מכין לשבת, ואסרוה בכל שבת, גזירה משום שבת שאחר יום טוב (שביתת יום טוב א,יט). וטעם האיסור משום שאין יום טוב מכין לשבת, ולא משום נולד, מפני שאין איסור נולד בשבת.

[58]      ראה הלכה ח.

[59]      איסור זה נתבאר בהלכות רוצח ושמירת נפש (יא,ו-ט).

[60]      נתבאר לעיל (יט,יד), שלא ריפא שלושה בני אדם, או שלא עשאו אדם שריפא שלושה בני אדם בקמיעין אחרים.

[61]      נתבאר לעיל (יט,יד).

[62]      הטעם 'מפני שיש עליו תורת כלי' על פי צפנת פענח, הובא ברמב"ם לעם, ובביאור הרב צדוק ואורה ושמחה. ומה שהוספנו שבני אדם אינם מקצים אותו מלהשתמש בו בשבת, כדי לבאר מדוע הקמיע מוגדר ככלי שמלאכתו להיתר, ולא ככלי שמלאכתו לאיסור, שהרי אסור לצאת בו לרשות הרבים, ולכאורה מחמת כך הגדרת הקמיע צריכה להיות כלי שמלאכתו לאיסור; ולפיכך ביארנו, שמאחר ובני אדם אינם מקצים אותו מלהשתמש בו בבית, הרי הוא כלי שמלאכתו להיתר, אף על פי שאסור לצאת בו לרשות הרבים. וראה מיד בסמוך שהשוונו לקמיע שאינו מומחה את התפילין, והתרנו לטלטל את התפילין בשבת, ועל פי תוספת הבהרה זו נבין את ההיתר לטלטל תפילין.

[63]      הטעם שמותר לטלטל תפילין בשבת, מפני שיש עליהם תורת כלי, ובני אדם אינם מקצים אותם מלהשתמש בהם בשבת בבית, כגון שיראו בהם למתלמד הלכות תפילין. ולפיכך אף על פי שאסור להניח את התפילין בשבת (פה"מ עירובין י,א), הם אינם מוגדרים ככלי שמלאכתו לאיסור, אלא ככלי שמלאכתו להיתר. וראיה לדבר ממה שמשלחים את התפילין כדורון ביום טוב (שביתת יום טוב ה,ו), למרות שאסור להניחם ביום טוב. וכך הוראת קדמונינו חכמי תימן, שתפילין דינו ככלים שמלאכתם להיתר. וכן מגילת אסתר דינה ככתבי הקדש, ושופר ראוי לגמע בו ככלי (על פי הרב צדוק).

        ומה שכתבנו, שבשבת דרך בני אדם להשתמש בתפילין כדי להראות בהם את הלכות תפילין למתלמד, כך מצאנו במאירי במסכת ביצה (יד,ב), בסוגיה העוסקת בהיתר שליחת תפילין ביום טוב.

        לשון המשנה ביצה (יד,ב): "זה הכלל: כל שנאותין בו - ביום טוב משלחין אותו". וביאר התלמוד שם (טו,א): "זה הכלל כל שנאותין בו ביום טוב. רב ששת שרא להו לרבנן לשדורי תפלין ביומא טבא. - אמר ליה אביי: והא אנן תנן: כל שנאותין בו ביום טוב משלחין אותו! - הכי קאמר: כל שנאותין בו בחול משלחין אותו ביום טוב".

        וביאר המאירי: "כל שנאותין וכו' פירש בגמרא כל שנאותין בו בחול כלומר כל מלבוש שמתלבש אדם בו בחול רצה לומר שאינו צריך תקון אומן אף על פי שאין ראוי לו ביום טוב ללבשו הואיל וצריכין לו כלל משלחין אותו כגון תפלין שאין נאותין בהן ביום טוב הואיל ונאותין בהן בחול בלא צורך תקון אחר אם הם צריכים לו ביום טוב להתלמד בהן ובהלכותיהן משלחין אותן ואם אינו צריך להם כלל אין משלחין אותם שהרי אין לו בהם צורך יום טוב כלל".

        המאירי התנה, אם צריכים את התפילין כדי להראות בהם למתלמד מותר לטלטלם, ואם אינם צריכים כדי להראות בהם למתלמד אסור לטלטלם, ואנו כתבנו היתר לטלטל תפילין בצורה החלטית, והשוונו את התפילין לקמיע שאינו מומחה, שבכל אופן מותר לטלטלו. וכך היא משמעות לשון התלמוד, כל שנאותים בו בחול [ולא בשבת וביום טוב], כלומר שביום טוב אין מניחים תפילין, משלחים אותו ביום טוב, בכל אופן. וכך היא משמעות לשון ההלכה, שמשלחים את התפילין כדורון ביום טוב, בכל אופן.

[64]      מה שכתבנו, שהטעם שהשמן מוקצה מחמת שייחדו להדלקה, הוא על פי הרמב"ם בפה"מ שבת (ג,ה). וכך כתבנו לעיל (ה,יב; כה,כג). ראוי להבחין, בין מוקצה מחמת איסור שיש בטלטול השמן, שהוא מוקצה מחמת שייחדו להדלקה, לבין מוקצה מחמת איסור שיש בטלטול הנר שבו שמן ופתילה, שנזכר לעיל (כה,י), שהוא מוקצה מחמת שנעשה בסיס לשלהבת.

        חילוק זה נרמז גם במשנ"ב. ובסימן רעט, בס"ק א הזכיר שטעם איסור טלטול הנר משום שהוא בסיס לשלהבת. ובס"ק ג הזכיר שטעם איסור טלטול השמן, מפני שבשעה שהנר דולק אסור להסתפק מהשמן מפני שיכבה את הנר [טעם זה הוא על פי הר"ן על הרי"ף, שבת כ,ב בדפי הרי"ף, כתבנו אותו גם לעיל (ה,יב) בהערה, שלא כטעם הרמב"ם בפה"מ], ומחמת כך הוקצה לבין השמשות, והוקצה לכל השבת. ועוד שהיה השמן בסיס לשלהבת.

[65]      בתלמוד שבת (קכו,ב-קכז,א) הובאו שני טעמים לבאר את המשנה מדוע אסור להתחיל לפנות את האוצר. א- כדי שלא יטרח בשבת שלא לצורך, וכשיטת רבי שמעון הסובר שפירות האוצר אינם נחשבים מוקצה. ב- משום שפירות האוצר מוקצה ואסור לפנותם, וכשיטת רבי יהודה הסובר שפירות האוצר נחשבים מוקצה. הרמב"ם פסק כרבי שמעון, וכפי שהדגיש שמותר לאכול את פירות האוצר, ולפיכך ביארנו את טעם האיסור לפנות את כל האוצר, משום טרחא. ואם התחיל לפנות את המחסן מערב שבת, יש בפינוי האוצר טרחא מועטת, ומותר לפנותו אפילו לדבר הרשות. וכך כתב הב"י (סימן שלג) וזה לשונו: "ולפי זה צריך לומר שכל שהתחיל באוצר מבעוד יום מותר לפנותו אפילו לדבר הרשות".

        הטעם שכתבנו הוא שלא כדברי אורה ושמחה, שביאר את הרמב"ם, שהטעם שאסור להתחיל בפינוי האוצר משום מוקצה, שמאחר שאסור להתחיל לפנות את האוצר, המאכלים שבו מוקצה, ולפיכך אם התחיל לפנות מלפני השבת מותר לפנות את כל האוצר, משום שהמאכלים אינם מוקצה. ולא כתבנו כמותו, שמאחר שמותר לאכול את המאכלים שבאוצר, אם כן אינם מוקצה, וטעם איסור הפינוי הוא אחר, משום טרחא בשבת. 

        ומקור ההלכה שאסור להתחיל לפנות שלא לצורך מצוה, הוא הברייתא בתלמוד שבת (קכז,א) "אין מתחילין באוצר תחילה", כלומר לדבר רשות. וכך כתב הכס"מ, וכך כתב גם מהר"י קאפח (הערה מ), שברייתא זו היא המקור לדברי הרמב"ם.

[66]      לשון הרמב"ם: "כל אחד ואחד ממלא ארבע או חמש קופות, עד שגומרין". וביאורו: כשמפנים כמה בני אדם, מותרים לפנות ולגמור את כל האוצר, על ידי שכל אחד יפנה ארבע או חמש קופות, וכך יגמרו לפנות את כל האוצר.

[67]      הלכות ב-ג.

[68]      לשון הרמב"ם: "אלא נכנס ויוצא בו ועושה שביל ברגליו בכניסתו וביציאתו". וביאורו: שבשעה שמפנה את האוצר בהיתר, וכגון שפינהו לדבר מצוה, מותר לו ליישר את קרקעיתו על ידי הילוכו, שכיון שעושה כלאחר יד אין לחשוש שישווה גומות. ושלא כמ"מ שפירש שקטע זה מתייחס למקרה שאסור לפנות, שלמרות שאסור להתחיל ולפנות לדבר רשות, מותר לעשות שביל ברגליו, שאם כדבריו, היה לרמב"ם לכתוב קטע זה לעיל, כשאמר אף על פי שמותר להסתפק ממנו אסור להתחיל בו, שם היה לו לכתוב, אלא נכנס ויוצא ועושה שביל ברגליו (קהילות יעקב אורה ושמחה).

[69]      לשון הרמב"ם לעיל (כא,ב): "המפנה את האוצר בשבת... לא יגמור את כל האוצר, שמא יבוא להשוות הגומות". ולפנינו כתב הרמב"ם: "וכיצד מפנין אותו [את האוצר]: כל אחד ואחד ממלא ארבע או חמש קופות, עד שגומרין". לעיל כתב שלא יגמור לפנות את כל האוצר, ולפנינו כתב עד שגומרים לפנות את כל האוצר, על כורחנו ביאורו, שלא יגמור לפנות את כל האוצר לבדו, אבל בשיתוף עם אחרים, כשכל אחד מפנה רק ארבע או חמש קופות, יגמרו לפנות את כל האוצר. וכך כתבו האור שמח ואורה ושמחה בהלכה לפנינו, שהרמב"ם מחלק בין יחיד לרבים, וכשיש כמה בני אדם שמפנים, על ידי שכל אחד יפנה חמש קופות, יגמרו לפנות את כל האוצר.            

        בסוגיה שלפנינו, דברי הרמב"ם בפה"מ הוקשו למפרשים [מרכבת המשנה חלמא, קהילות יעקב, ועוד]. לשון המשנה (שבת יח,א): "מפנין אפילו ארבע וחמש קופות של תבן ושל תבואה מפני האורחים, ומפני בטול בית המדרש, אבל לא את האוצר". ונחלקו רב חסדא ושמואל בתלמוד (שבת קכו,ב קכז,א) בביאור המשנה, לפי רב חסדא מותר לפנות רק ארבע או חמש קופות ולא יותר, ואילו לפי שמואל מותר לפנות גם יותר מארבע או חמש קופות, ובלבד שלא יגמור לפנות את כל האוצר, שמא דבר זה יגרום לו שיבוא להשוות גומות. וכתב הרמב"ם בפה"מ: "ואמרו אפילו ארבע וחמש קופות, הוא דרך ריבוי, כלומר ואפילו מספר רב, ובתנאי שלא יפנה את כל האוצר עד שלא ישאיר בו כלום, וזה הוא ענין אמרו אבל לא את האוצר, והטעם מפני שיש בקרקע האוצר הריסות וחפירות ואנו חוששין שמא יישר את הקרקע בידו והוא אמרם דלמא אתי לאשוויי גומות. ואין דבר זה מותר אלא לדבר מצוה כמו שאמר מפני האורחין ומפני בטול בית המדרש. ואין מוסרין פנוי יותר על ארבע וחמש קופות לאדם אחד אפילו אם יצטרכו לכך, אלא כל חד וחד מפני לנפשיה" (ע"כ פה"מ). בתחילה כתב הרמב"ם שיכול לפנות יותר מחמש קופות, ומה שנזכר במשנה ארבע וחמש קופות הוא ביטוי שמשמעותו הרבה [כשמואל ולא כרב חסדא, שבת קכו,ב קכז,א], ובסוף דבריו כתב, שכל אחד יפנה חמש קופות ולא יותר [כרב חסדא ולא כשמואל]. אולם על פי דברינו התיישבו הדברים, וכשמפנה את האוצר לבדו, יכול לפנות אפילו יותר מחמש קופות, אבל אסור לו לפנות את כל האוצר, כדברי שמואל, וזוהי ההלכה לעיל (כא,ב). ואם מפנים כמה בני אדם, כל אחד יפנה רק חמש קופות, ויכולים לפנות את כל האוצר, וזוהי ההלכה שלפנינו.

        ומה שהגביל הרמב"ם שכל אחד יפנה רק חמש קופות, אינו משום שפסק כרב חסדא, אלא משום שסתמות הסוגיה הולכת כדברי רב חסדא. שהרי התלמוד שאל (שבת קכז,א) "איבעיא להו, הני ארבע וחמש דקאמר אף על גב דאית ליה אורחין טובא, או דילמא הכל לפי האורחין. ואם תמצי לומר הכל לפי האורחין, חד גברא מפני לכולהו, או דילמא גברא גברא מפני לנפשיה?" ביאור הדברים: האם יפנה רק חמש קופות אפילו שיש אורחים מרובים, או שיפנה לפי מספר האורחים? והכריע התלמוד [באם תמצי לומר] שיפנה לפי מספר האורחים, כלומר שאם יש אורחים מרובים מותר שכל אחד יפנה חמש קופות, ומשמע מהתלמוד שיבואו עוד אנשים לפנות, עד שיגמרו לפנות את כל האוצר. ומה שכתבנו שכל אחד יפנה רק חמש קופות, משום ששאל התלמוד, האם אחד יפנה את כל האוצר עבור כל האורחים, או שכל אחד יפנה לעצמו חמש קופות, ולא נפשטה הבעיה, ומאחר שיש כאן איסור, מספק נפסוק לחומרא, וכך כתב הרי"ף (שבת נ,א בדפיו).

        וכך כתב הב"י (סימן שלג) זה לשונו: "והרא"ש (שם) כתב בשם הרז"ה (המאור נ,א ד"ה והא דאמר) דקיימא לן כרב חסדא משום דסוגיא דשמעתין כוותיה, ובפירוש אבל לא את האוצר קיימא לן כשמואל שלא יגמור את האוצר, ולא תיקשי לך חדא כרב חסדא וחדא כשמואל, משום דלא הא בהא תליא. והסכים הרא"ש לדבריו. וכן דעת הרמב"ם בפרק כ"ו (שם)". ובדברים אלו נתיישבה שאלת הראב"ד, ששאל שהרמב"ם פסק גם כשמואל וגם כרב חסדא.

[70]      ראה בהלכה הבאה, מה הדין בדברים שהם מאכל לבעלי חיים שאינם מצויים אצל רוב בני אדם.

[71]      המילים "ודרכם באותו מקום להאכילם דברים אלו", אינן מופיעות בדברי הרמב"ם, והוספנו אותם על פי אורה ושמחה, מפני שאם אין דרך בני אדם להאכיל את הבעלי חיים מאכלים אלו, הרי הם מוקצה, אף שראויים לאכילת בעלי חיים. אבל דברים הראויים לאכילה לאדם, אף שנאכלים לאדם רק בשעת הדוחק, מותר לטלטלם, ולפיכך מותר לטלטל בשר חי, כמו שנזכר בסוף ההלכה, אף שראוי לאכילה רק בשעת הדוחק, ורוב בני אדם אינם אוכלים בשר חי.

[72]      נתבאר לעיל (ג,יב).

[73]      מזרעיו הכהים והקטנים מפיקים ממרח חריף המשמש כתבלין שמלפתים בו פת ובשר.

[74]      בהלכה שלפנינו נזכר, שתורמוס הוא מאכל לעזים, וגרעיני חרדל הם מאכל ליונים, אולם ראה לעיל (ג,יב) שם נזכר תורמוס כמאכל לאדם, וכן לעיל (ח,טו) שם נזכר חרדל כמאכל לאדם. וההלכה שלפנינו עוסקת, שהתורמוס והחרדל נפסלו ממאכל האדם, וכעת הם ראויים רק למאכל בהמה (על פי הרשב"א שבת קכח,א).

[75]      נתבאר לעיל הלכה יג.

[76]      ואין לאסור את הדבר מפני שמבטל כלי מהכינו, כשמניח את הקליפות בתוך כלי, שמאחר שמותר להוציא את הכלי עם הקליפות, משום שמותר לפנות גרף של רעי, לא ביטלו מהכינו. וראה לעיל (כה,כד) הערה צא, אף שם כתבנו שביטול כלי מהכינו תלוי בהיתר פינוי גרף של רעי, וכשמותר לפנות אינו מבטל כלי מהכינו.

        מהמילים "הלכה זו נהגה..." עד כאן, וכל הכתוב בהערה לפנינו, מקורו מדברי מהר"י קאפח (הערה מב).

[77]      ראה לעיל (ב,ט) אף שם נזכר היתר אכילת בשר חי בשבת.

[78]      מאכלות אסורות (ו,יב). ולמרות שהמליחה מין עיבוד, אין עיבוד באוכלים כמו שנתבאר לעיל (יא,ה). ואין לאסור את הדבר משום שנראה ככובש, והכובש הרי הוא כמבשל, כמו שנתבאר לעיל (כב,י), מפני שאיסור כובש שייך רק בדברים שהדרך לכובשם כגון צנון, אבל בשר אין דרך לכובשו, ואינו נאסר משום כך (על פי אורה ושמחה לעיל ב,ט ד"ה ראיתי מקשים).

[79]      ואין לומר שאפשר לאכול את הדג התפל, על ידי שימלח אותו בשבת, מפני שהדבר אסור משום שנראה ככובש, והכובש הרי הוא כמבשל, כמו שנתבאר לעיל (כב,י).

        בנוסף, אין להתירו בטלטול מפני שראוי לאכילה לכלבים, מפני שאין דרך בני אדם להאכיל את הכלבים דג תפל, וכבר ביארנו בתחילת ההלכה, שכדי להתיר לטלטל דברים הראויים לאכילה לבהמה, צריך שיהיה דרך בני אדם באותו מקום להאכילם דברים אלו (אורה ושמחה). ומהר"ח כסאר כתב, שדג תפל אינו ראוי אפילו לאכילת בהמה.

[80]      לשון הרמב"ם "חבילי זמורות", וביאר ברמב"ם לעם של ענפי גפן.

[81]      פה"מ שבת (יח,א).

[82]      פה"מ שבת (יח,ב).

[83]      הטעם על פי המ"מ.

[84]      שיח בעל פרחים ורודים ועלים קטנים, המדיפים ריח חריף כמו זעתר, משמש כתבלין או כמאכל לבהמה.

[85]      השווה לעיל (כא,יט), שלמרות שהכניסם לאכילת בהמה ולא לאכילת אדם, כיון שהם מיני אזוב המשמשים תבלין לאדם, מותר לאדם לאכול אותם, ולחתוך את העלים שלהם בקצות אצבעותיו.

[86]      הטעם על פי המ"מ.

[87]      'איבוס' הוא כלי שבו נותנים מאכל לבהמה.

[88]      המשווה גומות בבית [לא בשדה], חייב משום בונה (לעיל י,יב).

        הקשה אורה ושמחה, מדוע כתב הרמב"ם שהטעם שאסור לסלק לצדדים את שיירי המאכל שמא ישווה גומות, והרי בהמשך ההלכה נאמר שאוכל שאכל ממנו השור נמאס ממאכל שאר הבהמות, והוא מוקצה, ואם כן יש לאסור את סילוק האוכל לצדדים משום מוקצה? ונראה לתרץ, שכיון שההלכה עוסקת ששור זה ימשיך אחר כך לאכול את שיירי המאכל, וכלפיו לא נפסד מאכל זה, לפיכך אין לאסור את סילוק המאכל לצדדים משום מוקצה, אלא רק מטעם שמא ישווה גומות.

[89]      מתחילת ההלכה עד כאן אינו שייך להלכות מוקצה, אלא לגזירה משום השוואת גומות, ונכתב בפרק לפנינו בדיני מוקצה משום ההמשך, שלא יקחו מלפני השור ויתנו לפני החמור, משום שנמאס והוא מוקצה.

[90]      מה שנזכר שלא יקח מלפני השור ויניח לפני החמור, זה מפני שהחמור אינו מקפיד על מה שהוא אוכל, אולם אף הוא אינו אוכל ממאכל שאכל שור, וכל שכן שאינו ראוי לשור אחר, שדרכו להקפיד על מה שאוכל. מה שבסוגריים ובהערה הוא על פי אורה ושמחה.

[91]      גומא הפפירוס.

[92]      ביארנו על פי מהר"י קאפח (הערה נב).

[93]      הלכה ו.

[94]      אבל (ד,א).

[95]      הדוגמא של כלי זכוכית נזכרה במ"מ.

[96]      אבל (ד,ה).

[97]      הלכה יד.

[98]      =בהסתמכות על.

[99]      לשון הרמב"ם: "ולא התירו לטלטל בכיכר או תינוק, אלא למת בלבד, מפני שאדם בהול על מתו". ואנו הוספנו על דבריו ביאור על פי אורה ושמחה, שאם לא נתיר לטלטל אגב הכיכר או התינוק, יטלטל גם בלעדיהם. ולעומת זאת, במשנ"ב (סי' שיא ס"ק ב) כתב טעם אחר, משום בזיון המת.

[100]     טעם זה כתבו הרב צדוק, ונזכר גם בחתם סופר (שבת קמב,ב).

        ולמרות שהמת לבוש בבגדיו, אין אנו אומרים שמותר לטלטלו על סמך בגדיו, מפני שהם טפלים אליו, ורק על סמך כיכר או תינוק מותר לטלטלו (מהר"ח כסאר). ובשו"ע כתב (שיא,ד): "יש מי שאומר שלא הצריכו ככר או תינוק אלא למת ערום, אבל אם הוא בכסותו אין צריך ככר או תינוק". אולם בביאור הלכה דחה דעה זו, מפני שבגדיו של המת בטלים כלפיו.

[101]     כדי להבין את ההלכה כראוי, מומלץ להסתכל באיור שבביאור הרמב"ם בהוצאת הרב מקבילי.

        מה שכתבנו בתחילת ההלכה, שמותר לעשות מחיצה אלכסונית כדי להגן על המת מפני השמש כשעושה אותה לצורך החי, אבל אסור לעשות מחיצה אלכסונית כדי להגן על המת מפני השמש כשעושה אותה לצורך המת. מקורו בתלמוד שבת (מג,ב): "דאמר רב הונא: עושין מחיצה למת בשביל חי, ואין עושין מחיצה למת בשביל מת". וראה שם במאירי שזהו פסק ההלכה היוצא מהסוגיה, וכך ביאר המאירי גם את שיטת הרמב"ם.

        ואם ישאל השואל, איך מותר לעשות מחיצה אלכסונית לצורך החי, והרי היא נחשבת אוהל משופע, ואסור לעשות בשבת אוהל משופע אף כשאין בו רוחב טפח בתוך שלושה טפחים, מפני שאוהל משופע מוגדר כאוהל עראי, והעושה אותו בשבת פטור אבל אסור (לעיל כב,כט)? תירץ הכס"מ, שהטעם שמותר לעשות כך, מפני שכאשר יש צער לחי מותר לעשות אוהל עראי בשינוי, אבל מפני המת לא התירו, ולפיכך כדי לעשות אוהל על המת, יעשה זאת באופן שתהיה המחיצה נעשית מאליה.

        בביאור ההלכה שלפנינו נחלקו המפרשים. רש"י פירש (שבת מג,ב ד"ה זה זוקף מיטתו) שבשעה שזוקפים את המיטות אוחזים את המחצלת פרוסה למעלה, כך שבסיום זקיפת המיטה תהיה המחצלת פרוסה למעלה, על שני רגלי המיטה שלמעלה, והיא אוהל עראי הפרוס על המת, אולם מאחר ועשאו בשינוי, מלמעלה למטה, וקודם פרס את המחצלת ורק אחר כך זקף את המיטה מתחתיה, לפיכך מותר. וכך פירש המ"מ את שיטת הרמב"ם.

        ולעומת זאת הכס"מ ומרכבת המשנה חלמא ביארו, שמעמיד את המחצלות בצורה אלכסונית, באופן שהקצוות העליונים של שתי המחצלות צמודים זה לזה, והם יוצרים אוהל משופע על המת. אלא שלפי הכס"מ לאחר שמצמיד את שני הקצוות העליונים של המחצלות זה לזה, אם ירצה יכול לקחת את המיטות משם. ואילו לפי מרכבת המשנה חלמא לאחר שזוקף את המיטות, המיטות הזקופות צריכות להישאר שם, מפני שהם מחזיקות את המחצלות שיעמדו בצורה אלכסונית. וכדברי מרכבת המשנה חלמא, כך ביארנו.

        ומהר"י קאפח כתב (הערה נו), שההלכה עוסקת שמעמידים את שתי המחצלות כשתי מחיצות עומדות בצורה אנכית ישרה ומעליהם אין גג, משני צידי המת, והמיטות מסורגות בחבלים ואינן יכולות לשמש כמחיצה, ולפיכך בתחילה יתכסו במחצלות כמו בשמיכה ובאופן זה אין בפריסת המחצלת איסור אוהל, ולאחר מכן יפרסו את המחצלות על החבלים המסורגים של המיטות, ולאחר מכן יזקפו את המיטות עם המחצלות ויצרו בעזרתם שתי מחיצות. ואינו עושה אוהל עראי פרוס שיש בגגו רוחב טפח, וכן אינו עושה אוהל משופע אף כשאין בו רוחב טפח בתוך שלושה טפחים, מפני שאוהל משופע מוגדר כאוהל עראי, והעושה אותו בשבת פטור אבל אסור (לעיל כב,כט), ואסור לעשות אוהל משופע לצורך החי, אף אם החי מצטער, אף אם עושה אותו בשינוי, שלא כדברי הכס"מ שהתיר זאת.

[102]     המילים: "אף מבלי להניח עליו כיכר או תינוק", אינן מופיעות בדברי הרמב"ם, והוספנו אותם לתוספת הבהרה. וראה בהלכה כא, שכדי לטלטל מת מהשמש לצל, יניח עליו כיכר או תינוק ויטלטלנו. ושם צריך לטלטל את המת משום כבוד המת, שלא יסריח ויתבזה, ומלטלו בתוך החצר שמותר לטלטל בה, ולפיכך צריך להניח עליו כיכר או תינוק; ואילו בהלכה לפנינו מטלטלו גם מפני כבוד החיים, שלא יתבזה מהם ולא יתבזו ממנו, ומטלטלו לרשות אחרת, מהחצר לכרמלית, ואסור לטלטל מרשות לרשות, ולפיכך יטלטלו בלי להניח עליו כיכר או תינוק, שלא ירבה באיסור טלטול מרשות לרשות. והמ"מ הביא שתי שיטות בדבר, יש המצריכים שיניח על המת כיכר או תינוק, ויש שאינם מצריכים. ומהר"ח כסאר כתב כשיטה שלא יניח עליו כיכר או תינוק, וכמותו כתבנו.

[103]     איסור טלטול מרשות היחיד לכרמלית, נתבאר לעיל (יד,יג).

[104]    סגננו את ההלכה על פי דברי הרמב"ם בהלכות כלאיים (י,כט), שכבוד הבריות דוחה איסור שהוא מדברי חכמים, ולא איסור שהוא מהתורה. ורק לאו של לא תסור נדחה מפני כבוד הבריות, והטעם לכך, מפני שלאו זה אינו הופך את איסורי חכמים לאיסורי תורה.

        כמו כן, תירצנו את שאלת הרמב"ן בספר המצוות (שורש א) ששאל, אם לפי הרמב"ם כל המצוות של חכמים נכללים בלאו של לא תסור, אם כן כל איסורי חכמים הם מהתורה? ועל כך תירצנו, שהלאו של לא תסור הוא לאו כללי, ואינו הופך את איסורי חז"ל לאיסורי תורה, אלא מחייב לשמוע להם בכל דבריהם, אולם כל איסור שאמרוהו חכמים, הוא מדברי חכמים ולא מהתורה.

        וראה עוד בדברי מהר"ח כסאר (ממרים א,ב), שכתב שהלאו של "לא תסור" מתייחס לזקן ממרא, המורה לעשות שלא כהוראת בית דין, בדבר שחייבים על זדונו כרת ושגגתו חטאת, וכפי שנתבאר בדברי הרמב"ם בהלכות ממרים (ג,ד-ה), וכפי שכתב הרמב"ם בספר המצוות במצוות לא תעשה שיב. ושאר המצוות נכללות בלאו זה בדרך האסמכתא [=דרשה שאינה עיקרית, שחכמים הסמיכו על פיה דין ידוע לפסוק]. וכן הוא בתלמוד (ברכות יט,ב): "כל מילי דרבנן אסמכינהו על לאו דלא תסור", משמע שאיסורי חכמים רק הוסמכו ללאו של "לא תסור", אבל הפסוק בעיקרו מתייחס לזקן ממרא.

        ראוי לבאר, שללאו "לא תסור" הוסמכו בדרך האסמכתא כל איסורי חכמים, בין אם בית דין אמרו אותם, ובין אם חכמי הדורות שהתקבלו על עם ישראל אמרום. כמו כן, אף שהלאו נאמר על זקן ממרא המורה שלא כהוראת בית דין, מדברי חכמים יש לכלול בו גם את האדם הפשוט העובר על דברי חכמים ועושה שלא כדבריהם.

        ולעומת זאת, לדעת לחם יהודה בהלכות ממרים (א,ב), אין לומר שהלאו "לא תסור" מתייחס בעיקרו לזקן ממרא, אלא כל איסורי חכמים בכלל לאו זה, והלאו של לא תסור מתייחס גם לזקן ממרא, וגם לאדם פשוט העובר על דברי חכמים ועושה שלא כדבריהם, בין אם בית דין אמרו אותם, ובין אם חכמי הדורות שהתקבלו על עם ישראל אמרום. ולדעת לב שמח (הובאו דבריו באריכות בספר המצוות, שורש א), לאו זה מתייחס רק לעובר על הוראת בית דין, ולא לעובר על הוראת חכמי הדורות. והעיקר נראה כדברי מהר"ח כסאר.

[105]     סוף ההלכה הוא על פי הרב צדוק. וראה הלכות קרית שמע (ג,ב); תפילה (ד,ח); אבל (יג,ט).