הלכות שבת פרק כב מבואר - שבות: אפייה עד סתירה

פרק כב – שבות: אפייה עד סתירה

אפייה ורדיית הפת

א.         רדיית הפת – אף על פי שאינה מלאכה – אסרו אותה חכמים, שמא יבוא לאפות. המדביק פת בתנור מבעוד יום, וקדש עליו היום – מציל ממנו מזון שלוש סעודות, ואומר לאחרים בואו והצילו לכם. ואף על פי שהרדייה אינה מלאכה, כשהוא מציל, לא ירדה במרדה אלא בסכין, כדי לשנות.

רדיית הפת – אף על פי שאינה מלאכה – אסרו אותה חכמים, שמא יבוא לאפות[1]. המדביק פת בתנור מבעוד יום, וקדש עליו היום, [בין אם קרמו פני הפת קודם כניסת השבת ונתנה בתנור בכוונה תחילה, ובין אם לא קרמו פני הפת קודם השבת ונתנה בתנור בשוגג, מפני שחשב שיספיקו לקרום פני הפת קודם השבת[2]] – מציל ממנו מזון שלוש סעודות שהן חובת היום[3], ואומר לאחרים בואו והצילו לכם. ואף על פי שהרדייה אינה מלאכה, כשהוא מציל, לא ירדה במרדה[4] אלא בסכין, מפני שהשינוי באופן הרדייה יזכיר לו שלא יבוא לאפות. [הוספה] וראה לעיל (ג,יח) והערה נח שביארנו, שאף שמותר להשהות את הפת בתנור אם נתנה קודם כניסת השבת וקרמו פניה, לכתחילה ראוי להימנע להשאיר לחם בתנור קודם כניסת השבת כדי שירדה אותו בשבת, אלא צריך לרדות את כל הפת מבעוד יום[5].

גזירת מרחצאות וחימום מים

ב.         מפני מה אסרו חכמים להיכנס למרחץ בשבת – מפני הבלנין שהיו מחימין חמין בשבת, ואומרין מערב שבת הוחמו; לפיכך גזרו שלא ייכנס אדם למרחץ בשבת, אפילו להזיע. וגזרו שלא ישתטף כל גופו בחמין, ואפילו בחמין שהוחמו מערב שבת; אבל פניו ידיו ורגליו, מותר. במה דברים אמורים, בחמי האור – גזירה, משום מרחץ; אבל בחמי טבריה וכיוצא בהן, מותר להשתטף בהן כל גופו. ואסור לרחוץ במים חמין שבמערות, מפני שהמערה יש בה הבל, ויבוא לידי זיעה; ונמצאת כמרחץ.

מפני מה אסרו חכמים להיכנס למרחץ בשבת, אף אם המים החמים שבו חוממו מערב שבת – מפני הבלנים [=עובדי בית המרחץ] שהיו מחממים את המים שבמרחץ בשבת, ואומרים מערב שבת חוממו; לפיכך גזרו שלא ייכנס אדם למרחץ בשבת, אפילו כשאינו מתכוון לשטוף את גופו במים חמים, אלא רק נכנס להזיע. וגזרו שלא ישטוף אדם את כל גופו במים חמים, אפילו מחוץ למרחץ, ואפילו במים חמים שחוממו מערב שבת; אבל פניו ידיו ורגליו, מותר. במה דברים אמורים בחמי האש [=מים שחוממו באש] – גזירה משום מרחץ, אבל בחמי טבריה [=מים חמים מהטבע] הגלויים [=שאינם תחת מבנה מקורה] וכיוצא בהם, מותר לשטוף בהם את כל גופו[6]. ואסור לרחוץ במים חמים שבמערות אף שהמים שבה חמים מהטבע, מפני שהמערה מקורה ויש בה אדים העולים מהמים החמים, ויבוא לידי זיעה, ונמצאת כמרחץ[7].

ג.          מתחמם אדם כנגד המדורה, ויוצא ומשתטף כל גופו בצונן; אבל אינו משתטף כל גופו בצונן, ובא ומתחמם כנגד המדורה, מפני שמפשיר מים שעליו, ונמצא כרוחץ כל גופו בחמין. המביא סילון של צונן בתוך מים חמין, אפילו בתוך חמי טבריה – הרי אלו כחמין שהוחמו בשבת, ואסורין ברחיצה ובשתייה.

מתחמם אדם כנגד המדורה, ויוצא ושוטף את כל גופו במים צוננים, מפני שאין בחימום גופו יבש שום דמיון לרחיצה במים חמים[8]; אבל אינו שוטף את כל גופו במים צוננים, ובא ומתחמם כנגד המדורה, מפני שמפשיר את המים שעליו [=מחממם חום הראוי לרחיצת בני אדם גדולים], ונמצא כרוחץ את כל גופו במים חמים, ודבר זה הוא בכלל גזירת מרחץ, ואם לא נאסור אותו יבואו לזלזל בגזירת מרחץ[9].

המעביר צינור של מים צוננים בתוך מים חמים, ועשה את המים שבו חמים [=חמים חום הראוי לרחיצת בני אדם גדולים[10]], אפילו שהעביר את הצינור בתוך 'חמי טבריה' שהם חמים מהטבע, ומהתורה אין איסור לבשל בהם בשבת[11] – הרי המים שבתוך הצינור כמים חמים שהתחממו בשבת באיסור, שהרי עשה בהם מלאכת מבשל מדברי חכמים, ולפיכך הם אסורין ברחיצה ובשתייה[12].

ד.         מביא אדם קיתון של מים, ומניחו כנגד המדורה – לא בשביל שייחמו, אלא כדי שתפוג צינתן. וכן מניח פך של שמן כנגד המדורה – כדי שיפשר, לא שייחם. וסך אדם ידו במים או בשמן, ומחמם כנגד המדורה – והוא שלא ייחמו המים שעל ידו, עד שתהא כרסו של תינוק נכווית בהן. ומחמם בגד, ומניחו על גבי מעיו בשבת.

[הוספה] כבר ביארנו לעיל (ט,א), שהמחמם את המים על האש, בשבת, הרי הוא חייב, שהרי בישל אותם. ומהתורה אינו חייב אלא אם חיממם על האש, אבל אם חיממם כנגד המדורה או בכלי ראשון, הרי הוא אסור מדברי חכמים בלבד[13]. ודרגת החום שיחמם את המים שתהיה היד סולדת בהם, ואם לא הגיעו המים לדרגת חום זו, אינו חייב.

לפיכך, מותר לאדם להניח כד של מים כנגד המדורה, ובתנאי שישאיר את המים שם רק כדי שתפוג צינתם, אבל לא יגיעו לחום שהיד סולדת בו [=היד נרתעת מלגעת בו, כלומר שכרסו של תינוק נכווית במים[14]], מפני שאם הגיעו לשיעור חימום כזה נחשב כבישול. ואף על פי שהמקום שמניח בו את המים חם, ואילו ישאירם שם יגיעו לחום שהיד סולדת בו, מאחר שמוציאם קודם שיגיעו לחום זה, מותר[15].

וכן מותר להניח כד קטן של שמן כנגד המדורה, ובתנאי שישאירנו שם רק כדי להפשירו [=לחממו קצת], אבל לא יגיע לחום שהיד סולדת בו [=היד נרתעת מלגעת בו, כלומר שכרסו של תינוק נכווית בשמן], מפני שאם הגיעו לשיעור חימום כזה נחשב כבישול. וכן מותר לאדם לסוך את ידו במים או בשמן, ולחמם אותה כנגד המדורה, ובתנאי שלא יתחממו המים או השמן שעל ידו, עד שתהיה כרסו של תינוק נכווית בהם[16], מפני שאם הגיעו לשיעור חימום כזה נחשב כבישול. וכן מותר לחמם בגד, ולהניחו על גבי מעיו[17] בשבת, מפני שאין בחימום הבגד משום בישול.

[הוספה] והטעם שלא השוו חכמים את המבשל כנגד המדורה למבשל על האש, ומותר לחמם כנגד המדורה כל זמן שלא הגיע לדרגת חום של יד סולדת בו, ואילו על האש דבר זה אסור, מפני שאין דרך לבשל כנגד המדורה, ונמצא שלא עשה פעולת בישול[18].

והוא הדין, שמותר לבשל כנגד המדורה דבר שכבר התבשל כל צורכו, אפילו שמחממו חום שהיד סולדת בו, ואף על פי שהמבשל על האש דבר שכבר התבשל פטור אבל אסור[19], כנגד המדורה דבר זה מותר. וכן המניח קדירה על גבי קדירה, אף שהקדירה התחתונה על גבי האש, הרי התבשיל שבקדירה העליונה נחשב כאילו התבשל כנגד המדורה, ואם הוא תבשיל שבשל כל צורכו, מותר[20]. וכן אם הניח על הפלטה החשמלית מִרְצֶפֶת מֵאֶבֶן בעובי ס"מ, ממעט בכך את חום הפלטה הרבה, ומה שיניח שם נחשב כדבר שהתבשל כנגד המדורה, ובתנאי שלא יכסה את הסיר בשמיכות ומגבות מפני שאז הוא מתחמם חום רב[21].

ה.         אמבטי של מרחץ שהיא מלאה מים חמים – אין נותנין לה מים צונן, שהרי מחממן הרבה; וכן לא ייתן לתוכה פך של שמן, מפני שהוא כמבשלו. אבל נותן הוא מים חמין, לתוך אמבטי של צונן.

אמבטיה [=גיגית[22]] של מרחץ שהיא מלאה מים חמים, והיתה האמבטיה כלי ראשון[23], כלומר שחיממוה על גבי האש – אסור ליצוק [=לשפוך] לתוכה מים צוננים, מפני שמחממם הרבה [=כלי ראשון הרי הוא מבשל, ומחמם את המים שתהיה יד סולדת בהם]; וכן לא ייתן לתוכה כד קטן של שמן, מפני שהוא מחמם את השמן שתהיה היד סולדת בו, וכאילו בישלו[24]. אבל מותר ליצוק [=לשפוך] מים חמים, לתוך אמבטיה שיש בה מים צוננים, מפני שהמים שבכלי התחתון המרובים, גוברים על המים שיצק לתוכם, ואינם מתחממים הרבה[25].

בישול

ו.          מיחם שפינה ממנו מים – מותר ליתן לתוכו מים צונן, כדי להפשירן; ומותר ליצוק מים חמין לתוך מים צונן, או צונן לתוך החמין – והוא שלא יהיו בכלי ראשון, מפני שהוא מחממן הרבה. וכן קדירה רותחת – אף על פי שהורידה מעל האש, לא ייתן לתוכה תבלין; אבל נותן לתוכה מלח, שהמלח אינו מתבשל אלא על גבי אש גדולה. ואם צק התבשיל מקדירה לקערה – אף על פי שהוא רותח בקערה, מותר לו ליתן לתוך הקערה תבלין: שכלי שני אינו מבשל.

מיחם שפינה ממנו את כל מימיו, ולא נשארו בו מים כלל, למרות שהמיחם הוא כלי ראשון, מותר לתת לתוכו הרבה מים בבת אחת על מנת להפשירם, שכיון שאין בו מים, חום הכלי פוחת במהרה ללא מים, ואינו נחשב כלי ראשון, ולפיכך מותר[26].

מים חמים שבכלי שני, מותר ליצוק לתוכם מים צוננים, וכן מותר ליצוק אותם לתוך מים צוננים. אבל מים חמים שבכלי ראשון, אסור ליצוק לתוכם מים צוננים. אולם מותר ליצוק אותם לתוך מים צוננים, מפני שכאשר יוצק אותם הרי הם בכלי שני, וכלי שני אינו מבשל, ועוד שחומם מתמעט מהמים הקרים שנפלו לתוכם[27]. זה הכלל: כלי ראשון הרי הוא מבשל, כלי שני אינו מבשל. וטעם הדבר, כלי ראשון שהורד מעל האש חומו רב, ואף דפנותיו חמים, ומחמת כך חומו מחזיק זמן רב, והוא מבשל את הניתן בו, ואילו כלי שני שעירה לתוכו תבשיל רותח, דפנותיו קרים, ומחמת כך חומו פוחת במהרה, ואינו מבשל את הניתן בו[28].

לפיכך, קדירה רותחת – אף על פי שהורידה מעל האש [=היא כלי ראשון[29]], לא ייתן לתוכה תבלין[30]; אבל נותן לתוכה מלח, שהמלח אינו מתבשל אלא על גבי אש גדולה[31]. ואם יצק את התבשיל מקדירה לקערה [=לצלחת. שהיא כלי שני] – אף על פי שהוא רותח בקערה, מותר לו ליתן לתוך הקערה תבלין: שכלי שני אינו מבשל.

ז.          אין שורין את החלתית, בין בפושרין בין בצונן; אבל שורה אותו, בתוך החומץ. ואם שתה יום חמישי ושישי, הרי זה שורה בשבת בצונן, ומניחו בחמה עד שייחם, ושותה – כדי שלא יחלה, אם פסק מלשתות.

אין שורים את החלתית [=צמח חריף, המשמש לרפואה או תבלין, כדי שיהיה אפשר לשתותו שורים אותו במים פושרים, ושותים את מי השרייה[32]], בין במים פושרים ובין במים צוננים, מפני שבכך מכשירו לשתייה כדי להתרפאות ממנו, כדרכו בחול, ודומה למלאכת הבישול[33]. אבל שורה אותו בתוך החומץ, מפני שהשרייה בחומץ אינה מיועדת להכשרת החלתית לשתייה כדי להתרפאות ממנו, אלא דרכם של בני אדם להטביל את פיתם בחומץ זה ששרו בו חלתית, ולפיכך אינו דומה לבישול[34]. ואם שתה את החלתית ביום חמישי ושישי, שגופו התרגל אליו, ואם יפסיק לשתותו יחלה, מותר לו לשרותו בשבת במים צוננים, ולהניחו בחמה עד שיתחמם [=מותר לחמם בחמה[35]], ושותה[36].

ח.         דבר שנתבשל קודם השבת, או נשרה בחמין מלפני השבת – אף על פי שהוא עכשיו צונן, מותר לשרותו בחמין בשבת. ודבר שהוא צונן מעיקרו, ולא בא בחמין מעולם – מדיחין אותו בחמין בשבת, אם לא הייתה הדחתו גמר מלאכתו; אבל אין שורין אותו בחמין.

דבר שהתבשל קודם השבת בתוך קדירה על האש, או על ידי שרייה בכלי ראשון – אף על פי שהוא עכשיו צונן, מותר לשרותו בשבת בתוך כלי ראשון שאינו על האש, אף על פי שיגיע לחום של יד סולדת בו, מפני שאין בישול אחר בישול[37]. בין אם היה תבשיל יבש, ובין אם היה תבשיל שיש בו מרק[38]. ודבר שהוא צונן מעיקרו, ולא נתנו בכלי ראשון מעולם [=לא נתבשל כלל קודם השבת] – מותר לערות עליו מים חמים מכלי ראשון בשבת מפני שעירוי מכלי ראשון אינו מבשל[39], ואף מותר להשאירו בתוך המים החמים מפני שהמים שהוא בתוכם הם כלי שני ואינם מבשלים. אבל אסור ליתנו לתוך כלי ראשון מפני שמבשלו[40].

מה שהיתרנו לערות עליו מכלי ראשון, בתנאי שלא יהיה מאכל שהוא מ'קלי הבישול' [=מאכל המתבשל בקלות][41], אבל 'קלי הבישול', אסור לערות עליהם מים חמים מכלי ראשון, מפני שהעירוי מביאם לגמר מלאכתם [=גומר את בישולם[42]]. וכל שכן שאסור לתת אותם לתוך כלי ראשון.

[הוספה] מה שכתבנו בתחילת ההלכה שאין בישול אחר בישול, בין בתבשיל יבש ובין בתבשיל לח - הטעם שמרק הנמצא עם התבשיל, אין בו עוד איסור בישול, מפני שהמרק שינה את מהותו מחמת הבישול, והוא מוגדר כתבשיל ולא כמים, ושוב אין בו בישול. ומכאן נלמד, שההגדרה הקובעת האם יש בישול אחר בישול בלח, היא האם השתנתה מהות הדבר בחימום הראשון; ולפיכך מים או שמן, שלא השתנתה מהותם בחימום הראשון, אם הצטננו, יש בהם בישול אחר בישול; והוא הדין יין שחיממוהו חום שתהיה היד סולדת בו, ולא חיממוהו הרבה עד שפקע ממנו שם יין לשם של מיטבל ממתק, לא השתנתה מהותו בחימום הראשון, ואם הצטנן, יש בו בישול אחר בישול; אבל קפה שחור שהמים שחיממוהו בהם נחשבים קפה ואינם נחשבים מים, השתנתה מהותם בחימום הראשון, ושוב אין בהם בישול אחר בישול[43].  

ט.         מותר להחם בחמה, אף על פי שאסור להחם בתולדות האש – שאינו בא לטעות מחמה, לאש; לפיכך מותר ליתן מים צונן בשמש, כדי שייחמו. וכן נותנין מים יפים לתוך מים רעים, בשביל שייצונו. ונותנין תבשיל לתוך הבור, בשביל שיהא שמור.

מותר לבשל בחמה [=בשמש] מאכל או משקה[44], אף על פי שאסור לבשל בתולדות חמה[45]. והטעם שמותר, מפני שלא יבואו בני אדם לטעות ולהתיר לבשל באש, משום הבישול בחמה; לפיכך מותר ליתן מים צוננים בשמש, כדי שיתחממו.

מותר ליתן כלי עם מים הראויים לשתייה, בתוך כלי אחר הגדול ממנו שבו מים שאינם ראויים לשתייה, כדי שיצטננו המים הטובים מקרירות המים הרעים, מפני שצינון מים אינו בכלל בישול.

מותר ליתן תבשיל בתוך הבור, כדי שיהיה התבשיל שמור מחמת קרירות הבור ולא יתקלקל, ואין חוששים שמא ישווה גומות בקרקעית הבור בעזרת הסיר[46].

י.          מערב אדם מים ומלח ושמן, וטובל בו פיתו, או נותנו לתוך התבשיל – והוא, שיעשה מעט; אבל הרבה – אסור, מפני שנראה כעושה מלאכה ממלאכת התבשיל. וכן לא יעשה מי מלח עזין, והן שני שלישי מלח ושליש מים, מפני שנראה כעושה מורייס. ומותר למלוח ביצה; אבל צנון וכיוצא בו, אסור – מפני שנראה ככובש כבשים בשבת, והכובש אסור, מפני שהוא כמבשל. ומותר לטבול צנון וכיוצא בו במלח, ואוכל.

מותר לאדם לערבב מים ומלח ושמן כאחד, וטובל בהם את פיתו, או נותנם לתוך התבשיל – ובתנאי שיערבב מהם כמות מועטת, שאז ניכר שהכין מתבל לאוכלו בסעודה; אבל כמות מרובה אסור, מפני שנראה כאילו הכין מתבל שלאחר מכן ישתמש בו בבישול [=המתבל משמש חלק מתהליך הבישול], וכאילו עשה מלאכה ממלאכות התבשיל, וכל העושה דבר מצורכי הבישול הרי זה מבשל[47].

וכן לא יעשה מי מלח עזים [=חזקים], והן שני שלישי מלח ושליש מים, מפני שנראה כעושה מורייס [=רוטב של דגים כבושים במי מלח או בשמן], וסתם מורייס נעשה כדי לכבוש בו דגים, ואף המכין את המים שבהם כובשים את הדגים נראה ככובש, וכובש הרי הוא כמבשל, מפני שגם בכובש וגם במבשל מכשיר את הדבר לאכילה[48].

מותר למלוח ביצה, מפני שהמלח רק ממתיק את הביצה, אולם אינו מכשירה לאכילה, שהרי אף ללא מלח היא ראויה לאכילה; אבל צנון ובצל וכיוצא בהם, אסור למולחם במלח בשבת, מפני שהמלח מסיר את חריפותם ומתקנם לאכילה, והוא נראה ככובש כבשים בשבת[49], והכובש אסור מפני שהוא כמבשל[50], מפני שגם בכובש וגם במבשל מכשיר את הדבר לאכילה. אבל מותר לטבול צנון וכיוצא בו במלח, מפני שעושה פעולת אכילה, ואינו דומה לכובש כבשים שנותן את המלח על הצנון[51].

[הוספה] מי שעשה 'סלט' בשבת ממלפפון ועגבניה[52], מותר לו לתת בתוכו שמן וחומץ ומלח ואין בכך משום נראה ככובש, מפני שהמלח רק ממתיק את הירקות שבסלט, ואינו מכשיר אותם לאכילה, ומותר למלוח אותם כשם שמותר למלוח ביצה[53].

יא.        מותר לערב יין ודבש ופלפלין בשבת, לאוכלן; אבל יין ומים ושמן אפרסמון – אסור, שאין זה ראוי לאכילת בריאים. וכן כל כיוצא בזה.

מותר לערבב יין ודבש ופלפלים בשבת לאוכלם, אף על פי שמרפאים, מפני שדרך הבריאים לאוכלם; אבל יין ומים ושמן אפרסמון – אסור לערבם או לשתותם בשבת, מפני שאין תערובת זו ראויה לאכילת בריאים[54]. וכן כל כיוצא בזה.

יב.        חרדל שלשו מערב שבת – למחר ממחו בין ביד בין בכלי, ונותן לתוכו דבש; ולא יטרוף, אלא מערב. שחליים שטרפן מערב שבת, למחר נותן לתוכן שמן וחומץ ותבלין; ולא יטרוף, אלא מערב. שום שריסקו מערב שבת, למחר נותנו לתוך הגריסין; ולא ישחוק, אלא מערב.

גרגרי חרדל[55] שטחנם ולש אותם במים מערב שבת – למחר מערבבם בין ביד בין בכלי[56], ונותן לתוכם דבש; ולא יבחוש ויערבב בחזקה שלא ייראה כעושה מעשה המכשירם לאכילה כמו הבישול, וכאילו עושה מלאכה ממלאכות התבשיל[57], אלא יערבב בנחת. שחליים [=ירק שטעמו חריף[58]] שכתשם ולש אותם במים מערב שבת, למחר נותן לתוכם שמן וחומץ ותבלין; ולא יבחוש ויערבב בחזקה, אלא יערבב בנחת[59]. שום שריסקו מערב שבת, למחר נותנו לתוך תבשיל של גריסים [=גרגרי תבואה גרוסים שהתבשלו במים]; ולא יבחוש ויערבב בחזקה, אלא יערבב בנחת[60]. [הוספה] וכן 'טחינה גולמית' מותר להוסיף לה מים בשבת, ומותר לערבבה בנחת אבל לא בחוזקה. וכן 'חִילְבֶּה' שרצה לערבב אותה עוד פעם בשבת, מותר לערבבה בנחת ולא בחוזקה[61].

גזיזה

יג.         הנוטל שיער מגוף האדם, חייב משום גוזז; לפיכך אסור לרחוץ את הידיים בדבר שמשיר את השיער ודאי, כגון אהלה וכיוצא בו. ומותר לחוף את הידיים בעפר לבונה, ועפר פלפלין, ועפר יסמין, וכיוצא בהן; ואינו חושש שמא ישיר שיער שעל ידו, שהרי אינו מתכוון. עירב דבר שמשיר את השיער ודאי, עם דבר שאינו משיר ודאי – אם היה הרוב מדבר שאינו משיר, מותר לחוף בו; ואם לאו, אסור.

הנוטל [=הגוזז] שיער מגוף האדם בכלי[62], חייב משום תולדת גוזז[63]; לפיכך אסור לרחוץ את הידיים בדבר שמשיר את השיער ודאי, כגון אהלא[64] וכיוצא בו[65]. ומותר לנקות את הידיים על ידי שישפשף אותם בלבונה שחוקה, או פלפלים שחוקים, או יסמין[66] שחוקים, וכיוצא בהם; ואינו חושש שמא ישיר שיער שעל ידו, שהרי אינו מתכוון, ואינו ודאי שישיר את השיער[67]. עירב דבר שמשיר את השיער ודאי, עם דבר שאינו משיר ודאי – אם היה הרוב מדבר שאינו משיר, מותר לנקות את ידיו בו; ואם לאו, אסור[68].

יד.        אסור לראות במראה של מתכת בשבת – גזירה שמא ישיר בה נימין המדולדלין מן השיער, ואפילו קבועה בכותל; אבל מראה שאינה של מתכת – מותר לראות בה, אפילו אינה קבועה.

אסור לראות במראה [=ראי] של מתכת בשבת – גזירה שמא יחתוך בעזרתה שערות מדולדלות שהאדם רוצה לחותכם; ואפילו אם המראה קבועה בכותל שאינו יכול להשתמש בה לחיתוך, לא חילקו חכמים בגזירתם, ואסור לראות בה בשבת[69]; אבל מראה שאינה של מתכת [כגון מראה של זכוכית] – מותר לראות בה בשבת, אפילו אם אינה קבועה בכותל, מפני שלא גזרו בה חכמים איסור[70].

ליבון וכיבוס

טו.        המכבס, חייב משום מלבן, והסוחט כסות, חייב מפני שהוא מכבס; לפיכך אסור לדחוק מטלית או מוך וכיוצא בהן, בפי האשישה וכיוצא בה, כדי לסותמה – שמא יבוא לידי סחיטה. ואין מקנחין בספוג, אלא אם כן יש לו בית אחיזה – שלא יסחוט. ואין מכסין חבית של מים וכיוצא בה, בבגד שאינו מוכן לה – גזירה, שמא יסחוט.

המכבס, חייב משום תולדת מלבן[71], והסוחט כסות, חייב מפני שהוא מכבס[72]; לפיכך, אסור לסתום את פי הבקבוק שיש בו משקה, על ידי דחיקה והידוק של מטלית או מוך[73], בפיו, כשהם רטובים מהמשקה שבבקבוק – שמא יבוא לסחוט אותם[74]. וכן אסור לנגב בספוג[75], מים או שאר משקים[76] שנשפכו, שמא יבוא לסוחטו תוך כדי הניגוב כשילחץ באצבעותיו על הספוג; ואם היה לו בית אחיזה [=ידית קשיחה שאינה נסחטת] שמחמתו לא יבוא לסחוט את הספוג באצבעותיו תוך כדי הנגוב, מותר לנגב בו, ובתנאי שינגב ברפיון ולא ילחץ[77]. וכן אסור לכסות חבית של מים או שאר משקים[78], בבגד שאינו מיועד לכיסוי, גזירה שמא יתרטב מהמשקה שבחבית ויבוא לסוחטו; אבל בגד המוכן לכיסוי, לא יבוא לסוחטו ומותר לכסות בו.

טז.        נשברה לו חבית בשבת, מציל ממנה מה שהוא צריך לשבת לו ולאורחיו, ובלבד שלא יספג ביין, או יטפח בשמן: שאם יעשה כדרך שהוא עושה בחול, שמא יבוא לידי סחיטה. וכיצד מציל ממנה, מביא כלי ומניח תחתיה; ולא יביא כלי אחר ויקלוט, כלי אחר ויצרף – גזירה, שמא יביא כלי דרך רשות הרבים. נזדמנו לו אורחים – מביא מביתו כלי אחר וקולט, כלי אחר ומצרפו לראשון. ולא יקלוט ואחר כך יזמין, אלא יזמין ואחר כך יקלוט; ואם הערים בדבר זה, מותר.

נסדקה לו חבית שיש בה יין או שמן או שאר משקים, בשבת, ורצה להציל את המשקה הנוזל ממנה, מותר להציל מה שהוא צריך לשבת[79] לו ולאורחיו. וכיצד מציל ממנה? מביא כלי ומניח תחתיה במקום הסדק, שינזול המשקה מהחבית לכלי זה. אבל אסור לו לספוג את היין או השמן בבגד, ואחר כך לתת את הבגד על גבי כלי שינזול היין או השמן מהבגד לכלי[80]; שאם יעשה כך, כדרך שהוא עושה בחול, שמא יבוא לידי סחיטה. וכן אסור לו להביא כלי נוסף כדי שינזול המשקה מהחבית לשני הכלים יחדיו, או שינזול המשקה העודף מהכלי הראשון לכלי השני, מפני שגזרו חכמים, שאם נתיר לו להביא כמה כלים, יהיה טרוד להביא כלים נוספים, וישכח שהיום שבת, ויבוא להביא כלי דרך רשות הרבים[81]. נזדמנו לו אורחים – מותר לו להביא כלי נוסף, כדי שינזול המשקה מהחבית לשני הכלים יחדיו, או שינזול המשקה העודף מהכלי הראשון לכלי השני, שכיון שמציל מהחבית לצורך האורחים, לא גזרו חכמים שמא יביא כלי דרך רשות הרבים. ואסור להניח כלי נוסף תחת החבית ואחר כך להזמין אורחים, אלא קודם יזמין אורחים, ואחר כך יניח כלי נוסף תחת החבית; ואם הערים והזמין אורחים שאין להם צורך בסעודותיו ובמשקה שבחבית, ולא יקחו מהמשקה שיציל, והזמינם רק כדי להציל את המשקה בכמה כלים, מותר לו לתת כלי נוסף תחת החבית, שכיון שהזמין אורחים ומציל לצורכם, יזכור ולא יביא כלי דרך רשות הרבים; ועוד, שכיון שאין הערמתו ניכרת, ונראה שמציל לצורך האורחים, לא גזרו חכמים במקרה זה[82].

יז.         טיט שעל בגדו, מכסכסו מבפנים; ואינו מכסכסו מבחוץ – גזירה, שמא יכבס. ומותר לגורדו בציפורן, ואינו חושש שמא ילבנו. המכסכס את הסודר – אסור, מפני שהוא מלבנו; אבל החלוק – מותר, מפני שאין כוונתו אלא לרככו.

טיט יבש[83] שעל בגדו, מותר להסירו מהבגד על ידי שיכסכסו [=ישפשף את חלקי הבגד זה בזה], מהצד הפנימי של הבגד, מפני שכסכוס באופן זה הוא שינוי מדרכו בחול[84]; אבל אסור לכסכסו מבחוץ כדרך הכובסים, גזירה שמא יכבס את הבגד במים[85]. ומותר לגרד את הטיט בציפורן[86], אפילו מבחוץ, מפני שהסרת הטיט באופן זה היא שינוי, ואין לחשוש שמא יבוא לכבסו במים[87].

אסור לכסכס [=לשפשף בין שתי ידיו[88]] את הסודר [=מטפחת הניתנת על הראש], אחר הכביסה, מפני שכוונתו ללבנו [=לחזק את צבעו הלבן בעזרת פעולה זו[89]], ועושה פעולה הדומה לכיבוס[90]; אבל מותר לכסכס את החלוק, אחר הכביסה, מפני שאין כוונתו ללבנו אלא לרככו[91], מפני שאין החלוק בגד עליון כמו הסודר, אלא לובש עליו עוד בגד, ואינו מקפיד על ליבונו.

יח.        מנעל או סנדל שנתלכלך בטיט ובצואה, מותר לשכשכו במים; אבל לכבסו, אסור. ואין מגרדין לא מנעלים ולא סנדלים, אבל סכין ומקנחין את הישנים. כר או כסת שהיה עליהן צואה או טינוף, מקנחו בסמרטוט; ואם הייתה על של עור, נותנין עליה מים עד שתכלה.

מנעל או סנדל שנתלכלכו בטיט ובצואה, מותר לשכשכם[92] [=לנענעם] במים כדי להסיר מהם את הלכלוך, מפני שהם עשויים מעור, ואין שרייתם במים נחשבת כיבוס; אבל אסור לשפשף את הלכלוך בידו בתוך המים כדרך המכבסים, מפני שדומה למכבס[93].

כר או כסת[94] העשויים מבד, שהיה עליהם צואה או טינוף, מקנחם בסמרטוט [=בגד בלוי], אבל אסור לתת עליהם מים שיתנקו, מפני ששריית הבגד במים היא כיבוסו; ואם היו עשויים מעור, מותר אף לתת עליהם מים עד שיתנקו, מפני שאין שריית העור במים נחשבת כיבוס.

אסור לגרד בסכין את הלכלוך שנדבק בעור המנעלים או הסנדלים, עד שיחליק את פניהם, מפני שדומה לממחק[95]; אבל מותר לסוך ולקנח את המנעלים והסנדלים הישנים, מפני שכבר נתרככו ואין בדבר זה משום עיבוד העור. [אבל חדשים אסור לסוך אותם[96]].

יט.        מי שנתלכלכה ידו בטיט – מקנחה בזנב הסוס, ובזנב הפרה, ובמפה הקשה העשויה לאחוז בה הקוצים; אבל לא במפה שמקנחין בה את הידיים – שלא יעשה כדרך שהוא עושה בחול, ויבוא לכבס את המפה.

מי שנתלכלכה ידו בטיט – מקנחה בזנב הסוס ובזנב הפרה התלושים[97], ובמטלית קשה המיועדת לקינוח הידיים מהקוצים ולהתפיסם בה, שכיון שהיא מלוכלת תמיד אין לחשוש שיכבסנה בשבת; אבל לא יקנחה במגבת המיועדת לניגוב הידיים שמקפיד על לכלוכה – שלא יעשה כדרך שהוא עושה בחול, ויבוא לכבס אותה בשבת. מפני שחששו חכמים, שמא יתן את המגבת במים, וישכשכה בהם קמעה, ויוציאנה מהמים שתתייבש, כדי שיוכל להשתמש בה במשך השבת, ונמצא שכיבס בשבת.

כ.         מי שרחץ במים – מסתפג בלונטיתו ומביאה בידו, ואין חוששין שמא יסחוט. וכן מי שנשרו כליו בדרך – מהלך בהן, ואין חוששין שמא יסחוט. ואסור לו לשוטחן, ואפילו בתוך ביתו: גזירה שמא יאמר הרואה, הרי זה כיבס כסותו בשבת, ושטחה לייבשה; וכל מקום שאסרו חכמים מפני מראית העין, אפילו בחדרי חדרים אסור.

מי שרחץ בשבת במים[98] – מותר לו לנגב עצמו במגבת, ולהביאה בידו מבית המרחץ לביתו במקום המותר בטלטול, ואין חוששים שמא יסחוט, מפני שדרך המגבת להיות רטובה, ואין האדם בהול [=דואג תמיד] שתהיה המגבת יבשה, שנחשוש שיסחוט. וכן מי שנרטבו בגדיו בדרך, מחמת גשם מרובה שירד עליהם, או שנכנס עם בגדיו ועבר את הנהר – מותר לו להמשיך לילך עם בגדיו, ואין חוששים שמא יסחוט, מפני שדרך בני אדם לילך לפעמים עם בגדים רטובים, ואינם בהולים [=דואגים תמיד] לסחוט את בגדיהם ולייבשם. וכשיגיע לביתו, יניח את הבגדים על כסא וכדומה כדרכו בכל יום, אבל אסור לו לפורסם לייבוש ואפילו בתוך ביתו, גזירה שמא יאמר הרואה, הרי זה כיבס כסותו בשבת, ופרסה לייבשה; וכל מקום שאסרו חכמים מפני מראית העין, אפילו בחדרי חדרים [=בהסתר] אסור.

כא.       שתי מטהרות זו על גבי זו – נוטל את הפקק מבינתיים ומשיקן, ומחזיר את הפקק למקומו, מפני שאינו בא לידי סחיטה, שהרי דעתו שייצאו המים. ופוקקין את הביב בסודרין ובכל דבר המיטלטל, כדי שלא יצופו המים על האוכלים ועל הכלים; אבל אין פוקקין את הביב, כדי שיירדו המים לבור – שמא יסחוט בעת שדוחק, שהרי הפקק שרוי במים.

שתי מקוואות זו על גבי זו, שהיה באחת מהם ארבעים סאה מים הכשרים לטבילה, ובשנייה ארבעים סאה מים שאובים, ורצה להכשיר את המקווה הפסולה – מותר בשבת ליטול [=להוציא] את הפקק [=חתיכת בד] שנמצא ביניהם, ולחברם זו לזו [=להשיקן], ובכך להכשיר את המים השאובים[99]; וכן מותר בשבת להחזיר את הפקק למקומו, מפני שדרך האדם לתת את הפקק בין שתי המקוואות ברפיון, ואינו דוחק את הפקק בנקב בחוזקה שנחשוש שיבוא לידי סחיטה, אלא בדעתו שימשיכו המים לצאת מהמקווה העליונה לתחתונה[100].

ביב [=תעָלה או צינור למי שפָכים] הנמצא בין המטבח לחצר, שבדרך כלל משמש ליציאת שפָכִים מהמטבח לחצר, ואירע מקרה שהתחילה החצר להתמלא מים[101], מותר בשבת לפוקקו [=לסותמו] בסודרים ובכל דבר המיטלטל, כדי שלא יציפו המים שבחצר את המאכלים והכלים שבמטבח, מפני שסותמו כשעדין לא הגיעו המים לפתח הביב, והסודר שסותם בו יבש. אבל ביב [=צינור] שיורדים בו מי הגשמים מהגג, שהיה בו פיצול לשני כיוונים, אחד לרשות הרבים ואחד לחצר, אסור לפקוק [=לסתום] את הנקב הפונה לרשות הרבים בשבת, כדי שיירדו המים לחצר ויתמלא הבור שבחצר – שמא יסחוט בעת שדוחק את הפקק [=חתיכת בד] בנקב, שהרי הפקק שרוי במים, ומהדקו בחוזקה שלא ישפכו מים מהנקב[102].

כב.        אסור לתקן בית יד של בגדים, ולשוברם שברים שברים, כדרך שמתקנין בחול הבגדים, כשמכבסין אותן; וכן אין מקפלים את הכלים בשבת, כדרך שעושין בחול בבגדים כשיכבסו אותן. ואם לא היה לו כלי אחר להחליפו, מותר לקפלו ולפשטו ולהתכסות בו, כדי שיתנאה בו בשבת – והוא שיהיה בגד חדש לבן, שהרי הוא מתמעך ומתלכלך מיד. וכשיקפל, לא יקפל אלא איש אחד; אבל לקפל בשניים, אסור.

אסור לקפל בשבת את שרוול הבגד, קפלים מדוייקים מעשה אומן, כמו שמקפלים ביום חול את הבגדים אחר שמכבסים אותם [כמו קפלי החצאיות שבימינו[103]], מפני שדומה למכבס, שכל המייפה את הבגד דומה למכבס[104]. וכן אסור לקפל בשבת את הבגדים, קיפול מדוייק מעשה אומן, שמטרתו ליישר את קמטי הבגד מהכביסה, וליצור בו קיפולים כמו שמקפלים ביום חול את הבגדים אחר שמכבסים אותם, מפני טעם זה[105]. ואם לבש בשבת בגד והתלכלך, והוצרך להחליפו בבגד מכובס שאינו מגוהץ, מפני שלא היה לו בגד אחר מגוהץ, מותר לו לקפל את הבגד המכובס ולפושטו ובכך להסיר ממנו את הקמטים, ולעשות בו קיפולים כדרכם של הבגדים, ואחר כך ילבשנו ויתכבד בו בשבת[106], שמאחר שרוצה ללבוש בגד זה ולהתכבד ביופיו בשבת, לפיכך מותר – ובתנאי שיהיה בגד חדש לבן [=בגד במצב טוב ולא שחוק, שצבעו בהיר ולא כהה]; מפני שבגד שזה תיאורו, אין לו אפשרות ללובשו בשבת ללא פישוט קמטיו וקיפולו, מפני שקמטיו נראים לעין כל, ועוד שפישוט קמטיו וקיפולו אינם מחזיקים זמן מרובה, ובמהרה הבגד חוזר ומתקמט ומתלכלך, ונמצא שפישוט הקמטים וקיפולו היה לצורך לבישתו בשבת, ולא לצורך יפויו, ולפיכך הוא מותר. וכשיקפל את הבגד בשבת, יקפל אותו איש אחד, מפני שבאופן זה אינו מקפלו מעשה אומן; אבל שני בני אדם אסורים לקפל את הבגד, מפני שמקפלים אותו היטב כמעשהו של האומן, ומייפים את הבגד ודומים למכבס[107].

[הוספה] מותר לקפל את הטלית בשבת, מפני שאינו קיפול המיועד להסיר את קמטי הטלית אחר הכביסה, וליצור בטלית קיפולים חדשים, ואינו מייפה בקיפול זה את הטלית, אלא רק שומר עליה שלא יתווספו בה קמטים בזמן שאינו לובשה, וכן שיהיה לו נוח להעבירה ממקום למקום, ולאחסן אותה, ולפיכך מותר[108]. וכן כל כיוצא בזה.

צביעה ותפירה

כג.        הצובע, מאבות מלאכות; לפיכך אסור לאישה להעביר סרק על פניה, מפני שהיא כצובעת. והתופר, מאבות מלאכות; לפיכך אסור למלאות הכר והכסת החדשים במוכין – גזירה, שמא יתפור; אבל מוכין שנשרו מן הכר או מן הכסת, מחזירין אותן בשבת.

הצובע, מאבות מלאכות[109]; לפיכך אסור לאישה להעביר סרק [=צבע אדום[110]] על פניה, מפני שהיא כצובעת [=אינה צובעת ממש, מפני שהצבע על העור אינו מתקיים זמן מרובה, ולפיכך אסורה רק משום שבות[111]].

התופר, מאבות מלאכות[112]; לפיכך אסור להכניס פיסות צמר[113] לתוך מזרן או כרית[114] כשממלאם לראשונה, מחשש שיבוא לתפור ולסגור את הפתח; אבל פיסות צמר שנשרו ממזרן או כרית ישנים, מותר להחזירם לתוכם בשבת, ואין לחשוש שיתפור את הפתח, שכיון שלא תפרו עד עכשיו, גם כעת לא יבוא לתופרו[115].

קריעה

כד.        הקורע, מאבות מלאכות. לפיכך מי שנסתבכו בגדיו בקוצים – מפרישן בצנעה, ומתמהמה כדי שלא ייקרע; ואם נקרעו – אינו חייב כלום, שהרי לא נתכוון. ומותר ללבוש כלים חדשים; ואם נקרעו, נקרעו. פוצעין את האגוז במטלית, ואין חוששין שמא תיקרע.

הקורע, מאבות מלאכות[116]. לפיכך מי שהסתבכו בגדיו בקוצים – מותר לו להוציאם מהבגד בצנעה שלא ייראה לבני אדם כמתקן את הבגד[117], אבל יוציאם בזהירות ובאיטיות כדי שלא ייקרע הבגד[118]; ואם נקרע הבגד – אינו חייב כלום, שהרי לא התכוון[119]. ומותר ללבוש בגדים חדשים שאינו יודע אם הם מתאימים למידתו, אף שעלולים להיקרע כשלובשם, ונמצא כקורע על מנת לתפור, מפני שאינו מתכוון לכך[120]. וכן מותר לעטוף אגוז במטלית ולהכות עליו עד שיתפצח [=מפצחו בתוך המטלית שלא יתפזרו חלקיו], למרות שהמטלית עלולה להיקרע, מפני שאינו מתכוון לכך, ואינו ודאי שתיקרע.

בניין וסתירה

כה.       התוקע, חייב משום בונה; לפיכך כל הדלתות המחוברות לקרקע, לא נוטלין אותן ולא מחזירין – גזירה, שמא יתקע. אבל דלת שידה תיבה ומגדל, ושאר דלתות הכלים – נוטלין, ולא מחזירין. ואם נשמט ציר התחתון שלהן – דוחקין אותו למקומו, ובמקדש מחזירין אותו; אבל ציר העליון שנשמט, אסור להחזירו בכל מקום – גזירה, שמא יתקע.

התוקע [=המחבר שני עצים זה לזה, בין שחיבר אותם על ידי מסמר, בין שתקע עץ אחד בחור שהיה בעץ השני עד שנהפכו שני העצים לאחד[121]], חייב משום תולדת בונה[122]; לפיכך כל הדלתות העומדות [=הזקופות], המחוברות לקרקע בשני צירים עליון ותחתון, אסור להוציא אותן ממקומן על ידי שליפת צירי הדלת מהחורים שהצירים נתונים בהם[123], כדי לטלטל אותן, מפני שהם מוקצה ואסורים בטלטול[124]; וכן אסור להחזיר את הדלתות למקומם, על ידי הכנסת הצירים לחוריהם, שמא יישמט הציר העליון מן הדלת, ויצטרך לתקעו ולחזקו לדלת במסמרים, מפני שכל הכובד עליו, וצריך לחזקו[125]. אבל דלת של ארגז או ארון [=תיבה שידה ומגדל[126]] ושאר דלתות הכלים – מותר להוציא אותם ממקומם כדי לטלטל אותם, מפני שעדין יש עליהם שם כלי ואינם מוקצה[127], אבל אסור להחזיר את הדלתות למקומם, על ידי הכנסת הצירים לחוריהם, שמא יתקע ויחזק את הציר העליון לדלת במסמרים. ואם נשמט הציר התחתון של דלתות כלים אלו, ויצא קצת ממקומו – מותר לדחוק אותו ולהחזירו למקומו, מפני שכובד הדלת שעליו ישאירנו במקומו, ואינו צריך לחזק את הציר לדלת במסמרים. ובמקדש אפילו אם נשמט הציר התחתון ונפל לגמרי מהדלת, מותר להחזירו למקומו, מפני שאין איסור שבות במקדש[128]; אבל אם נשמט הציר העליון, אסור להחזירו למקומו בדלת הכלי, בכל מקום אפילו במקדש – גזירה, שמא יתקע ויחזק את הציר לדלת במסמרים, מפני שכל הכובד עליו, וצריך לחזקו[129].

כו.        אין גודלין את שיער הראש, ואין פוקסין אותו, מפני שנראה כבונה. ואין מחזירין מנורה של חוליות, ולא כיסא המפוצל, ולא שולחן המפוצל, וכיוצא בהן – מפני שנראה כבונה; ואם החזיר, פטור – שאין בניין בכלים, ואין סתירה בכלים; ואם היה רפוי, מותר להחזירו. ואין מתקנין חוליות של שדרה של קטן זו בצד זו, מפני שנראה כבונה.

אסור לקלוע את שיער הראש, וכן אסור להקיף את שיער הראש על המצח [=צורה מסוימת של קליעת השער][130], מפני שנראה כבונה.

פמוט או כיסא או שולחן, הבנויים מחלקים הניתנים לפירוק ולהרכבה על ידי הידוקם זה לזה, אסור לחבר את חלקיהם בשבת, מפני שנראה כבונה [=מדובר שחלקי הכלים יהיו מחוברים פרק זמן מסויים, כגון חודש][131]. ואם עבר וחיבר את חלקיהם בשבת פטור – מפני שאין בניין בכלים, ואין סתירה בכלים, כלומר, שכלים שדרך השימוש בהם בפירוק והרכבה, אין הרכבתם וסתירתם נחשבת בניין וסתירה האסורים מהתורה[132]. ואם היו חלקי כלים אלו, מחוברים זה לזה ברפיון, מותר לחברם בשבת, מפני שאינו נראה כבונה.

[הוספה] כלים העשויים לפתוח ולסגור ולפרק ולקפל בכל עת, מותר בשבת לפרקם ולחברם, אף אם מהדק את סגירתם, מפני שכך הוא דרך תשמישם ואינו נראה כבונה[133].

אסור ליישר את חוליות עמוד השדרה של תינוק הסובל מעקמת, בשבת, מפני שנראה כבונה[134].

כז.        העושה אוהל קבוע, חייב משום בונה. לפיכך אין עושין אוהל עראי לכתחילה, ולא סותרין אוהל עראי – גזירה, שמא יעשה או יסתור אוהל קבוע; ואם עשה או סתר אוהל עראי, פטור. ומותר להוסיף אוהל עראי בשבת. כיצד: טלית שהייתה פרוסה על העמודים או על הכתלים, והייתה כרוכה קודם השבת – אם נשאר ממנה גג טפח מתוח – הרי זה מותח את כולה בשבת, עד שייעשה אוהל גדול. וכן כל כיוצא בזה.

העושה אוהל קבוע[135] [גג ברוחב טפח על טפח ובגובה טפח מעל הארץ, שיתקיים לעולם], חייב משום תולדת בונה[136]. לפיכך אסור לעשות מתחילה [=מחדש] אוהל עראי [גג ברוחב טפח על טפח ובגובה טפח מעל הארץ, שיתקיים זמן מועט], וכן אסור לסתור [=להרוס] אוהל עראי – גזירה, שמא יעשה או יסתור אוהל קבוע[137]; ואם עשה או סתר אוהל עראי, פטור. אבל מותר להוסיף אוהל עראי בשבת, סמוך לאוהל שכבר היה קיים קודם השבת, בין שהיה האוהל הקיים קבע או עראי[138]. כיצד? טלית [=חתיכת בגד רחבה] שהייתה פרוסה על העמודים או על הכותלים, וקודם השבת בא אדם וגלגלה – אם נשאר ממנה גג מתוח ברוחב טפח – מותר למתוח את כולה בשבת, עד שייעשה ממנה אוהל גדול. וכן כל כיוצא בזה.

כח.       אין תולין את הכילה, שהרי נעשית תחתיה אוהל עראי; ומותר להניח מיטה וכיסא וטריסקל, ואף על פי שיעשה תחתיהן אוהל – שאין זה דרך עשיית אוהל, לא קבע ולא עראי.

אסור לתלות את הכילה [=אריג הנתלה סביב המיטה, על ארבעת עמודיה הזקופים[139], להגנה מפני זבובים וכיוצא בזה] בשבת, מפני שנעשה תחתיה אוהל עראי ברוחב טפח. מיטה וכיסא שהיו זקופים מותר בשבת להניחם על הקרקע[140], וכן אם היו מקופלים מותר בשבת לפותחם, וכן מותר להניח על הקרקע לוח שיש לו שוליים המגביהים אותו מהארץ[141], ואף על פי שיעשה תחתיהם אוהל, מפני שלא הניחם כדי להאהיל תחתיהם אלא כדי להשתמש מעליהם[142], ואין כאן מעשה של יצירת אוהל, לא קבע ולא עראי.

כט.       כל אוהל משופע שאין בגגו טפח, ולא בפחות משלושה סמוך לגגו רוחב טפח – הרי זה אוהל עראי; והעושה אותו לכתחילה בשבת, פטור. טלית כפולה שהיו עליה חוטין שהיא תלויה בהן מערב שבת, מותר לנטותה. וכן הפרוכת, מותר לנטותה ומותר לפרקה.

כל אוהל משופע שאין בגגו רוחב טפח, ואף במרחק שלושה טפחים מתחת לגג אין יריעות האוהל מרוחקות זו מזו טפח – אף שפרסו כדי שיעמוד לתמיד, הרי הוא אוהל עראי, שכיון שאין בו רוחב טפח, ודאי עתיד לפרקו; והעושה אותו מתחילה [=מחדש] בשבת, פטור [אבל אסור].

טלית כפולה, שהיו מחוברים באמצעה שני חוטים מערב שבת, שבהם תולים אותה, והיא משתלשלת בצורה אלכסונית משני הצדדים, ואין בגגה רוחב טפח, ואף במרחק שלושה טפחים מתחת לגג אין יריעות הטלית מרוחקות זו מזו טפח, מותר בשבת לנטותה ולהעמידה בעזרת חוטים אלו, ואינו נחשב שבנה אוהל עראי בשבת, מפני שהדרך תמיד לנטותה ולפרקה. [והוא הדין שמותר לפרקה בשבת מתלייתה, ולהניחה על הארץ][143]. וכן הפרוכת [=וילון] שהיא עומדת בצורה אנכית ישרה, ואין לה גג, אינה נחשבת כאוהל[144], ומותר בשבת ליתנה על המוט ולמותחה עליו [=לנטותה], וכן מותר לפרקה ולהסירה מהמוט.

[הוספה] אולם לא כל עשיית מחיצה מותרת, אלא דווקא מחיצה שנעשית באופן זמני לצניעות או לצל, אבל מחיצה שנעשית באופן קבוע הרי היא נחשבת אוהל עראי ואסור לעשותה. וכן מחיצה זמנית שנעשית בבניין קבוע, הרי היא נחשבת אוהל עראי, כמו שיתבאר בהלכה ל. וכן מחיצה שנעשית להתיר לטלטל בשבת, דבר זה מחשיב אותה כאוהל עראי ואסור לעשותה, כמו שנתבאר בהלכה לעיל (טז,כב). וכן מחיצה המכשירה את הסוכה, דבר זה מחשיב אותה כאוהל עראי ואסור לעשותה, כמו שנתבאר בהלכות סוכה (ד,טז)[145].

ל.         כילת חתנים שאין בגגה טפח, ואין בפחות משלושה סמוך לגגה רוחב טפח – הואיל והיא מתוקנת לכך, מותר לנטותה ומותר לפורקה: והוא, שלא תהא משולשלת מעל המיטה טפח. פקק החלון – בזמן שהוא מתוקן לכך – אף על פי שאינו קשור ואינו תלוי, מותר לפקוק בו החלון.

כילת חתנים, שהיא כילה הפרוסה על מוט[146] ומשתלשלת בצורה אלכסונית משני צידי המוט, שלא היה בגגה רוחב טפח, ואף במרחק שלושה טפחים מתחת לגג אין יריעות הכילה מרוחקות זו מזו טפח[147] – הואיל והיא מיועדת מתחילת עשייתה שיפרסו אותה ויקפלו אותה, מותר בשבת לנטותה ולהעמידה על המוט, וכן מותר לפרקה ולהורידה מהמוט. וטעם ההיתר כמו בהלכה כט, שאינו נחשב שבנה וסתר אוהל עראי בשבת, מפני שהדרך תמיד לנטותה ולפרקה[148]: ובתנאי, שייזהר בשעה שמותח את הכילה שימתחנה באלכסון, ולא תשתלשל הכילה בצורה אופקית על המיטה טפח על טפח בגובה טפח, מפני שאז עושה אוהל עראי בשבת[149].

וילון שבו מכסים את החלון[150] – אם הוא מיועד ומוכן לדבר זה אפילו רק במחשבה, שבכך הוא נחשב כלי[151] – למרות שאינו קשור ואינו תלוי בחלון[152], מותר לכסות בו את החלון, וטעם הדבר מפני שמותר להוסיף אוהל עראי בשבת. ואם ישאל השואל, והרי נתבאר בהלכה כט שמותר לפרוס פרוכת [=וילון] בשבת מפני שאין לה גג ואינה נחשבת אוהל, ואם כן כיצד הגדנו את הוילון כאוהל עראי? נשיב לו, שמאחר שמחבר את הוילון לבניין קבע, הרי הוא נחשב כמחיצה קבועה, והוא אוהל עראי. ומאחר והוילון נחשב כאוהל עראי, כשתולה אותו מוסיף אוהל עראי כהמשך לאוהל שכבר היה קיים קודם השבת, והדבר מותר. ובתנאי שייעד את הוילון לכך, שבכך הוא נחשב כלי ומותר לטלטלו ולתלותו[153].

לא.       כובע שעושין על הראש, ויש לו שפה מוקפת שהיא עושה צל כמו אוהל על לובשו – מותר ללובשו; ואם הוציא מן הבגדים סביב לראשו או כנגד פניו כמו אוהל, והיה מהודק על הראש, והייתה השפה שהוציאה קשה ביותר כמו גג – אסור, מפני שהוא עושה אוהל עראי.

כובע עם שולים רחבים שנעשו כדי להצל על האדם כמו אוהל, אפילו שיש בהם רוחב טפח, בין אם השוליים קשים או רכים, מותר לחובשו בשבת, מפני שחובשו דרך מלבוש, ואינו עושה מעשה של יצירת אוהל[154]; ואם עטף את ראשו בבגד, ויצר בליפוף אוהל ברוחב טפח סביב ראשו או כנגד פניו, והיה הבגד מהודק על הראש, ומחמת ההידוק נעשה החלק הבולט קשיח כמו גג – אסור, מפני שהוא עושה אוהל עראי[155].

לב.        הנוטה פרוכת וכיוצא בה, צריך להיזהר כדי שלא יעשה אוהל בשעה שנוטה; לפיכך אם הייתה פרוכת גדולה – תולין אותה שניים, אבל אחד אסור. ואם הייתה כילה שיש לה גג, אין מותחין אותה ואפילו עשרה: שאי אפשר שלא תגבה מעט מעל הארץ, ותיעשה אוהל עראי.

הנותן פרוכת [=וילון] על המוט בשבת ומותחה עליו [=נוטה פרוכת], צריך להיזהר בשעה שנותנה על המוט שלא יווצר קיפול שיש תחתיו רוחב טפח, מפני שעושה אוהל עראי בשבת; לפיכך אם הייתה פרוכת גדולה – מותר לנטותה בשבת בעזרת שני בני אדם, שאז יכולים להיזהר שלא יווצר תחתיה קיפול ברוחב טפח, אבל אדם אחד אסור לו לנטותה בשבת. ואם הייתה כילה שיש בה גג ברוחב טפח, כלומר שיש באמצעה לכל אורכה מקטע קשיח ברוחב טפח המשמש כגג על ידי נתינתו על עמודים, אסור למותחה ולפורסה כמחיצה בשבת, אפילו בעזרת עשרה בני אדם: מפני שאי אפשר להקפיד שבשעת מתיחתה ופריסתה כפרוכת, שלא יגבה הגג הקשיח שבאמצעה מעל הארץ בגובה טפח, ונמצא שעשה אוהל עראי בשבת[156].

לג.        בגד שמכסה בו פי החבית – לא יכסה בו את כולה, מפני שנעשה אוהל; אבל מכסה הוא, מקצת פיה. המסנן בכפיפה מצרית – לא יגביה קרקעית הכפיפה מן הכלי טפח, כדי שלא יעשה אוהל עראי.

חבית שיש בה משקה, שהיה לה בגד המיועד לכיסוי[157], והיה חלל [=רווח] טפח בין המשקה לכיסוי – אסור לכסות בו את כל פי [=פתח] החבית, מפני שעושה אוהל בשבת, שכיון שאין הבגד נחשב חלק מהחבית כמו מכסה מחרס, לפיכך יש בו משום עושה אוהל[158]; אבל מותר לכסות בו את מקצת פי החבית, מפני שאינו נחשב אוהל. המסנן בסל העשוי מכפות תמרים[159] – לא יגביה את קרקעית הסל מהכלי טפח, כדי שלא יעשה אוהל עראי[160].

---

[1]       לאב ולתולדותיו ראה לעיל (ט,א-ו).

[2]       מה שבסוגריים הוספנו על פי ההלכה לעיל (ג,יח) והערה נח, ראה שם שנתבאר בהרחבה.

[3]       להלן (ל,ט).

[4]       מוט שהקצה שלו חד, ומיוחד להוצאת הלחם מהתנור.

[5]       ראה לעיל (ג,יח) והערה נח, שם כתבנו את שאלת המפרשים, שהקשו על סתירה לכאורה בין ההלכה שלפנינו להלכה שם, ואת יישוב ההלכות על פי המ"מ ועל פי הרמב"ן. ושם כתבנו שאורה ושמחה הכריע כביאור הרמב"ן, וכך סובר גם מהר"י קאפח. ושם כתבנו, שאם קרמו פני הפת בתנור קודם כניסת השבת, אף שאין איסור להשהות פת זו בתנור אחר כניסת השבת, אולם ראוי להימנע מכך, ולכתחילה צריך לרדות את כל הפת מבעוד יום, וכך יש לדייק מהברייתא (שבת קיז,ב).

        וכתב מהר"י קאפח על ההלכה שלפנינו (הערה א), בין אם קרמו פני הפת קודם השבת, ובין אם לא קרמו פני הפת קודם השבת, מה שמותר לרדות בשבת זה רק מזון שלש סעודות, וירדה בסכין ולא במרדה. וזה ביאור ההלכה: "המדביק פת בתנור מבעוד יום, וקדש עליו היום [כלומר שהוא שוגג, ודימה שיספיק לרדות מבעוד יום את כל הפת מהתנור] מציל ממנו מזון שלוש סעודות, ואומר לאחרים בואו והצילו לכם. ואף על פי שהרדייה אינה מלאכה, כשהוא מציל, לא ירדה במרדה אלא בסכין, כדי לשנות". היוצא מההלכה, לכתחילה צריך לרדות את כל הפת מבעוד יום, ואם שגג ולא הספיק לרדות מבעוד יום, ירדה בשבת רק מזון שלש סעודות, וירדה בסכין. 

[6]      וכן מותר לשטוף את כל גופו בשבת בחמי חמה, כלומר במים חמים שחוממו בשמש, מפני שלא גזרו בהם חכמים איסור רחיצה, כמו שלא גזרו איסור רחיצה בחמי טבריה. [וראה להלן הלכה ט שגם אין איסור בישול בחמה].

      ולפי זה מי דוד שמש מותרים שהרי חוממו רק תחת החמה. ואף שהמים מתחממים באמצעות הצנרת השחורה והקולטים, ולכאורה מתחממים בתולדות חמה, אולם כיון שנחושת הצינורות דקה, ואם יעביר אותם למקום שאין בו שמש יפסיקו לחמם, אם כן הרי הוא כמו המחמם מים בכלי מכוסה בשמש, שחימם את המים בחמה. ואין נחשב תולדות חמה אלא אם ניתן לקחת את הדבר שהתחמם בחמה ולחמם בו מחוצה לה, כמו המבשל ביצה בחול ובאבק דרכים שניתן לקחתם ולבשל בהם במקום מוצל, שבאופן כזה הוא שגזרו שיבוא לחמם גם בתולדות האש. הדבר דומה לקדרה העומדת על האש, שאף על פי שגם נחושת הקדרה מתחממת הרבה מהאש, בכל זאת החשבנו את המים שבתוכה שהתחממו ישירות מהאש, ולא שהתחממו בתולדות האש, מהקדירה שהתחממה מהאש (סברת מהר"י קאפח, והסכים עמו בשו"ת ציץ אליעזר).

        עוד צריך לבאר, אף שהקולטים והדוד מחוברים וסמוכים זה לזה, אין הדוד שאליו מתאספים המים החמים נחשב כלי ראשון, אלא כלי שני, ולפיכך אין לאסור את השימוש בדוד שמש, משום המים הקרים שנכנסים לדוד ומתחממים מהמים הרותחים שבו, מפני שכלי שני אינו מבשל (סברת מהר"י קאפח בהערותיו). ועוד, שהמים הקרים שנכנסים לדוד, אינם מתחממים מהמים החמים שבו, אלא הם מתערבבים במים הקרים שבשפולי הדוד, ומיד יוצאים לקולטים ומתחממים מחום השמש, ואז הם חוזרים לדוד ועולים ליד המים החמים שבו, ונמצא שהתחממו מהשמש ולא מהמים החמים שבו (סברת מהר"י קאפח בכתבים). ועוד, שחימום מים בכלי ראשון אסור רק מדברי חכמים, כמו שביארנו (בהלכה ו הערה ל, ולעיל פרק ט הלכה ג בהערה טו), ואין האדם מעוניין שיכנסו מים קרים ויתערבבו במים החמים שבדוד, מפני שהם מפחיתים את חום המים, ונמצא שאף שודאי שיכנסו מים קרים, ואף שודאי שיתחממו מהמים החמים, והוא פסיק רישיה, אבל לא ניחא ליה, כלומר אינו רוצה בו, ויש פוסקים המתירים פסיק רישיה דלא ניחא ליה באיסור דרבנן, ונסמוך עליהם (סברת מהר"י קאפח בכתבים).

        כמו כן, אין לאסור משום שהטמין את המים הקרים בדבר המוסיף הבל, כלומר במים החמים שבדוד, מפני שמטמין הגדרתו שמטמין את האוכל שבקדירה ועוטף אותו בבגד המוסיף בו הבל, אבל שיתן משקה לתוך משקה וייחשב כמטמין, לא מצאנו בשום מקום (סברת שו"ת ציץ אליעזר). [הערה זו, על פי מהר"י קאפח פרק כב הערה טז, כתבים חלק א עמ' 50-54, שו"ת ציץ אליעזר חלק ז סימן יט].

[7]       והוא הדין לחמי טבריה או חמי דוד שמש, אם רוחץ בהם בתוך מבנה מקורה ויש חום וזיעה כמו במרחצאות, אסור לרחוץ בהם משום הזיעה שהם כמרחץ (מ"מ). אולם לדעת מהר"י קאפח (הערה טז) הדבר מותר, ולא גזרו אלא על הבל חמי מערה שדומה למרחץ, אבל על זיעה מחמי חמה אין גזירה.

[8]       ועוד השמיענו, שאין מקום לגזור על חימום גופו כשהוא יבש כנגד המדורה, שמא נתיר חימום גופו כשהוא רטוב כנגד המדורה (מהר"ח כסאר).

[9]       הטעם שכתבנו, על פי המאירי הרמב"ן הריטב"א והר"ן בסוגיית התלמוד שבת (מ,ב). וכך ביארו את ההלכה, המ"מ, ומהר"ח כסאר.

        מלשון ההלכה "מפני שמפשיר מים שעליו", לכאורה משמע שאסור להפשיר מים בשבת, וראה בהלכה ד שם נאמר שמותר להפשיר מים בשבת, אולם אסור לחממם חום שהיד סולדת בו, כלומר חום שכריסו של תינוק נכווית, ולכאורה יש סתירה בין ההלכות. ולפיכך ביארנו לשון מפשיר שנזכר בהלכה זו, מחממם חום הראוי לרחיצת בני אדם גדולים, והוא יותר מחום של מים פושרים, והוא בדרגת חום שכריסו של תינוק נכווית, שהוא אמנם אינו ראוי לרחיצת קטנים, אבל דרך בני אדם גדולים לרחוץ בו. וראה רש"י במסכת שבת (מ,ב ד"ה מפשיר) שביאר מפשיר "מחמם". וכתב ערוך השולחן (שכו,ו): "לא ישתטף אדם כל גופו בצונן ויתחמם כנגד האור מפני שמפשיר מים שעליו ונמצא כרוחץ בחמין כל גופו, ואף על גב דפושרין לא נאסרו מכל מקום כאן נעשו חמין [עיין רש"י שבת דף מ': מפשיר מחמם ודו"ק]". וכוונת ערוך השולחן שבהלכה זו מדובר שמחמם את המים שעליו יותר מחום של מים פושרים, כדרך בני אדם העומדים כנגד המדורה שמחממים את המים שעליהם חום נעים שהוא יותר מחום מים פושרים. ולפי זה, לשון מפשיר שנזכר במימרה זו ובהלכה זו, שונה מלשון מפשיר שנזכר בשאר מקומות, שהוא חום מועט, ואילו כאן מפשיר ביאורו מחמם חום נעים. וראה לעיל פרק ט הערה ב שנתבאר בהרחבה.

[10]      מה שכתבנו שהמים שבצינורות נהיו חמים חום הראוי לרחיצת בני אדם גדולים, ביאורו שחיממם חום שכריסו של תינוק נכווית, שהוא אמנם אינו ראוי לרחיצת קטנים, אבל דרך בני אדם גדולים לרחוץ בו, וכפי שנתבאר בהלכה ד שמותר להפשיר מים בשבת, אולם אסור לחממם חום שהיד סולדת בו, כלומר חום שכריסו של תינוק נכווית. וכך ביארנו גם בהערה הקודמת.

        ואין לדחות את מה שכתבנו מפה"מ שבת (ג,ד), על פי תרגום מהר"י קאפח, ודברי הרמב"ם שם בפה"מ הם ביאור ההלכה שלפנינו, וזה לשונו: "ובאו למוצא מים צוננים והעבירו המים ממנו בצנורות [=אנשי טבריה לקחו מים ממעיין שיש בו מים צוננים, והעבירו אותם בתוך צינורות], והיו אלו הצנורות משוקעים במים החמין, ולפיכך היו הצנורות מתחממין ומגיע המים שבתוך הצנורות כשהוא פושר, ועשאוהו להם חכמים בשבת כחמין שהוחמו בשבת שאסורין בשתיה ולא לרחוץ בהן אפילו אבר אחד מאברי הגוף". היוצא מכך, אסור לחמם מים בשבת גם אם רק הפשירם, ועדין לא הגיעו לדרגת חום של יד סולדת בו.

        משום שהמעיין במקור הערבי בפה"מ שם, יראה שהרמב"ם הגדיר את דרגת החום של המים שבצינורות "דפי", שביאורו "חמים חום נעים", והגדרה זו היא דרגת חום יותר ממים פושרים, שרק הסירו מהם את קרירותם, ועדין לא חיממום. ובמכון המאור תרגמו: "ומגיעים המים שעוברים בתוך הצינורות כשהם חמים".

        ולעומת זאת, מהר"י קאפח דייק מההלכה שלפנינו, ששיעור החום שבו יתחייב המחמם את המים, שיהיו פושרים, וראה לעיל פרק ט הערה ב שנתבאר בהרחבה.

[11]      לעיל (ט,ג): "המבשל בחמי טבריה וכיוצא בהם, פטור [אבל אסור]".

[12]      מה שכתבנו שנעשתה במים מלאכת מבשל מדברי חכמים, הוא על פי מה שנזכר לעיל (ט,ג): "וכן המבשל בחמי טבריה וכיוצא בהם, פטור [אבל אסור]". ומאחר וחימם מים אלו באיסור, לפיכך אסרו חכמים מים אלו ברחיצה ובשתייה, כשם שאסרו מים שחוממו על האש, ברחיצה ובשתייה. ואסור לרחוץ במים אלו אפילו אבר אחד (פה"מ שבת ג,ד).

[13]      מאחר והרמב"ם הביא את דיני כנגד המדורה, ובישול בכלי ראשון (יובא בהלכות ה-ו), בפרק שלפנינו שהוא עוסק בדברים האסורים מדברי חכמים, יש ללמוד מכך שדברים אלו אסורים רק מדברי חכמים. וראה עוד להלן הערה ל, ולעיל פרק ט הלכה ג בהערה טו שהרחבנו בביאור הדין בישול בכלי ראשון.

[14]      ראה בסוף ההלכה, שההגדרה המדוייקת של יד סולדת בו, שתהיה כרסו של התינוק נכווית בו.

[15]      מה שכתבנו "ואף על פי שהמקום שמניח בו..." לא נתבאר בדברי הרמב"ם במפורש, אולם המ"מ ביארו בדעת הרמב"ם, וכן עיקר.

        וראה בהערה לז, שם ביארנו שההלכה שלפנינו עוסקת כשמחמם מים צוננים, אבל אם מחמם כנגד המדורה מים חמים שהיד סולדת בהם, ורצה להמשיך לשמור על חומם כנגד המדורה, וכן אם מחמם כנגד המדורה תבשיל צונן שבשל כל צורכו, מותר, אף אם יגיע התבשיל לשיעור חום של יד סולדת בו. ומקור הדברים ברשב"א הובא במ"מ.

[16]      ביאור יד סולדת בו, שלא תהיה כריסו של תינוק נכווית. וכן הוא בתלמוד שבת (מ,ב): "והיכי דמי יד סולדת בו? אמר רחבא: כל שכריסו של תינוק נכוית".

[17]      כשהוא חש במעיו [=צינור העיכול] מחממין לו כלי או בגד, ומניחו שם, ומועיל (רש"י שבת מ,ב).

[18]      כדי להתחייב על בישול בשבת, צריך שיתקיימו שני תנאים: א- שיעשה פעולת בישול, כלומר שיניח תבשיל על האש. ב- שיועילו מעשיו, כלומר שיבשל דבר הצריך בישול, שמועיל לו הבישול. ולפיכך, הנותן כנגד המדורה ולא הגיע הדבר לדרגת חום של יד סולדת בו, לא עשה פעולת בישול, וגם לא הועילו מעשיו, ולכן מותר.

        ראוי לבאר, שהחימום על הפלטה החשמלית דומה לחימום על גבי האש, מפני שחומה רב כחום האש, וכשם שבזמנם היתה אפשרות לבשל על האש, כך בזמננו יש אפשרות לבשל באמצעות חום המגיע מהחשמל, כפי שהדבר נפוץ בכיריים חשמליים. ולפיכך אין להשוות את המחמם על הפלטה למחמם כנגד המדורה, ונאמר שלא עשה פעולת בישול, ואינו מיחזי כמבשל כדברי חלק מהפוסקים, אלא המניח תבשיל על הפלטה החשמלית עשה פעולת בישול, והוא מבשל, אלא שהיא מבשלת באיטיות, ומה שמתבשל על האש במשך שעה מתבשל על הפלטה במשך ארבע שעות. וכפי שהדבר מצוי, שמניחים על הפלטה החשמלית לפני כניסת שבת תבשיל שהתבשל קמעה, ולמחרת בבוקר התבשיל מבושל כראוי. וראה עוד לעיל (ג,י).

[19]      ראה לעיל (ט,ג).

[20]      כל מה שכתבנו מהמילים "והטעם שלא השוו" עד כאן, הוא על פי הרשב"א (שבת מ,ב), וזה לשונו: "ומכל מקום מסתברא דאינו אסור כנגד המדורה ולא בכלי ראשון אלא צונן שלא נתבשל... אבל צונן שנתבשל, אפילו בכלי ראשון, או כנגד המדורה, ואפילו במקום שהיד סולדת בו, מותר [=תבשיל צונן שכבר התבשל כל צורכו, מותר לתת אותו בכלי ראשון או כנגד המדורה, אפילו במקום שהיד סולדת בו], והוא שלא יתן על גבי האש או על גבי כירה ממש. ותדע לך דהא תנינן כל שבא בחמין מלפני השבת שורין אותו בחמין בשבת, כלומר אפילו בכלי ראשון, ואף על גב דתולדת האור כאור והמבשל בה חייב חטאת כמבשל על האש ממש [אנו כתבנו, שלפי הרמב"ם המבשל בכלי ראשון אסור מדברי חכמים, ולפיכך הביא דין כלי ראשון בפרק כב ולא בפרק ט]. ואף על פי שאסרו להחזיר על גבי כירה שאינה גרופה, וליתן לכתחלה אפילו בגרופה וקטומה, ואפילו דבר חם ומבושל לגמרי, התם היינו טעמא משום דמיחזי כמבשל, לפי שדרך בישול בכך, אבל כנגד המדורה או בכלי ראשון שאין דרכם של בני אדם לבשל כן רוב הפעמים, אינו נראה כמבשל אלא כמפיג צנה [=אנו הגדרנו זאת, אינו עושה פעולת בישול, כלומר שאינו מניח תבשיל על האש, והכוונה אחת]... ומכלל דברים אלו מותר לתת על גבי קדירה בשבת תבשיל שנתבשל מערב שבת כל צרכו כגון פאנדיש וכיוצא בהן כדי לחממן, ואפילו תהא היד סולדת בו, ואף על פי שהקדירה נתונה על גבי האש, לפי שאין דרך בישול בכך [=אנו הגדרנו זאת, אינו עושה פעולת בישול, כלומר שאינו מניח תבשיל על האש, והכוונה אחת], ואינו אלא כנותן בצד המיחם או כנגד המדורה...". (ע"כ רשב"א)

        והמ"מ בהלכה ד, הביא מדבריו את היתר החימום קדירה על גבי קדירה. ואף מהר"י קאפח הסכים עמו (הערה ז). וראה עוד הלכה ח הערה לז, שם הוספנו לבאר את ההלכה לעיל ד,ו שלכאורה משתמע ממנה שדבר זה אסור.

        כאן ראוי לבאר, שבהלכות מאכלות אסורות התווסף עוד פרט שצריך להקפיד עליו, שלא יצמיד סיר בשרי לסיר חלבי בתנור או על גבי הפלטה. לשון הרמב"ם בהלכות מאכלות אסורות (ט,כה): "אין מניחין כד של מלח בצד כד של כמך [=כותח, מיטבל חלבי] – מפני ששואב ממנו, ונמצא מבשל הבשר במלח זה שיש בו טעם החלב". וביאר שם מהר"י קאפח (הערה לא), כשם שאמרנו שהקדירה שבה המלח שואבת מהקדירה הסמוכה לה החלבית, כל שכן שקדירה רותחת שואבת מהקדירה הסמוכה לה. ומכאן שאסור להניח קדרה חלבית וקדרה של בשר רותחות צמודות זו לזו ודפנותיהן נוגעות, אף על פי שאין שום חשש גלישה ונפילה כגון שהן מכוסות והמתבשל בהן גוש. וקדמונינו בתימן היו נזהרין בכך, וכשהיו מכניסים את החמין לתנור להטמנה לצורך שבת, נזהרו שלא יגעו קדרה חלבית בקדרה של בשר, כגון כבאנה עם חמאה, והריס עם בשר. ואין חילוק בין קדרה של חרש לסיר של מתכת, כיון שאמנם כלי מתכת יכול לפלוט את מה שבלע על ידי הגעלה, אבל לבלוע גם כלי מתכת וגם כלי חרס בולעים".

[21]      כשמניח על הפלטה החשמלית מרצפת מאבן בעובי ס"מ, ממעט בכך את חום הפלטה הרבה, והתבשיל המונח בתוך הסיר מתחמם קצת יותר מחום שהיד סולדת בו, ולאחר כמה שניות כבר נעלם חומו ממנו וניתן לגעת בו בידו, כגון אם הוא "כובנה", ולפיכך הגדרנו את המרצפת שעל הפלטה כמחמם כנגד המדורה. [וכך פסק במנוחת אהבה ב י,כח; ובפניני הלכה שבת, י,יח]. ובתנאי שלא יכסה את הסיר המונח על מִרְצֶפֶת מֵאֶבֶן על הפלטה, בשמיכות ומגבות, מפני שאז הוא מתחמם חום רב, אף שאינו מונח ישירות על הפלטה.

      אבל המחמם על הפלטה החשמלית עצמה, חום הפלטה הוא כחום התנור שהיה בזמנם, ו"כובנה" הניתנת ישירות על הפלטה מוסיפה להשחים, כלומר מוסיפה להיאפות, ואסור להחזיר תבשיל על גבי הפלטה בשבת בשום אופן (מהמילים אבל המחמם על הפלטה..., הוא על פי מהר"י קאפח פרק ג הערה יב).

[22]      גיגית לרחיצת הגוף או לכביסה.

[23]     נחלקו המפרשים האם האמבטיה היא כלי ראשון או כלי שני. לדעת תוספות המ"מ והגר"א היא כלי שני, ואילו לדעת רש"י הר"ן וכס"מ היא כלי ראשון. [תוספות, שבת מב,א ד"ה אבל אמבטי. מ"מ, לפנינו במ"מ: "ואמבטי זה כלי הוא". והגיהו הב"ח (סי' שיח ד"ה עוד האריך בית יוסף) הט"ז (שיח, ס"ק יח) ומרכבת המשנה חלמא: "ואמבטי זה כלי שני הוא", וכן הוא ברשב"א שהוא מקור דבריו של המ"מ. הגר"א בהערותיו על השו"ע שיח,יא. רש"י, כך משמע מרש"י שבת מב,א ד"ה בכוס. הר"ן, שבת כ,א בדפי הרי"ף ד"ה אבל באמבטי].

      לפי הסוברים שאמבטיה היא כלי שני, למרות שכלי שני אינו מבשל, אולם הטעם שאינו מבשל משום שדפנותיו קרים ומצטנן במהרה ולא מבשל (תוספות שבת מ,ב ד"ה ושמע מינה), ובאמבטיה שיש הרבה מים, גם אם היא כלי שני חומה מחזיק הרבה זמן ומבשל. וזהו שכתב הרמב"ם "אמבטי של מרחץ שהיא מלאה מים חמים, אין נותנין לה מים צונן, שהרי מחממן הרבה", כלומר מחמת ריבוי המים באמבטיה מחמם את המים שנתן לתוכה למרות שהיא כלי שני. ומה שנזכר בתלמוד (שבת מ,ב) שרבי יצחק בר אבדימי רצה לחמם את השמן באמבטי, והורה לו רבי שיקח מים בכלי שני, ולכאורה משם משמע שאמבטיה היא כלי ראשון, אין להשוות את האמבטיה שם לאמבטיה שבה נזכר עירוי מים צוננים לתוכה (תוספות שבת מב,א ד"ה אבל אמבטי). ועל פי זה נבין מה שכתב הרמב"ם "וכן לא ייתן לתוכה פך של שמן, מפני שהוא כמבשלו", מדוע כתב כמבשלו ולא מבשלו ממש, מפני שנתן את הפך שמן בכלי שני, ורק נראה כמבשל ולא מבשל ממש.

      לפי הסוברים שאמבטיה היא כלי ראשון, אמבטיה אינה מיוחדת משאר כלי ראשון, והטעם שלא יתן לתוכה מים צוננים מפני שמחממם הרבה, כשאר כלי ראשון שמחמם את הניתן לתוכו. ומה שכתב הרמב"ם "וכן לא ייתן לתוכה פך של שמן, מפני שהוא כמבשלו", ושאלנו מדוע כתב כמבשלו ולא מבשלו ממש? ראשית צריך לדעת שהרמב"ם בביטוי זה בא לרמוז מהי דעתו במחלוקת שנזכרה בתלמוד בנושא בישול השמן. ובתלמוד (שבת מ,ב) נחלקו האם שמן הפשרו זהו בישולו, או שהפשרו לא זהו בישולו. כלומר האם בהפשרת השמן וחימומו קצת כבר נחשב שבישלו, או שצריך לחממו שתהיה יד סולדת בו ורק אז נחשב שבישלו, אבל סתם הפשרה אינה נחשבת בישולו. ומסקנת התלמוד לפי גירסת הרי"ף (יט,א בדפיו), שמן הפשרו לא זהו בישולו. ולפיכך כתב הרמב"ם מפני שהוא כמבשלו, מפני שבא להשמיענו שצריך לבשל את השמן ויחממנו שתהיה היד סולדת בו, ולא די להפשירו ולחממו קצת. והסיבה שכתב כמבשלו ולא מבשלו ממש, מפני שמבשלו באמבטיה שהיא כלי ראשון, ויש הפסק כלי. ואינו נותן כלי ישירות על האש, וכן אינו נותן מאכל ישירות לתוך כלי ראשון. [סברא זו נזכרה בתלמוד שבת מב,א בהקשר אחר, ואף מרכבת המשנה חלמא הזכירה בהקשר אחר, ואנו אימצנוה לבאר את לשון הרמב"ם].

        אם נתבונן, נווכח שלשון ההלכה תומך בשיטה שאמבטיה היא כלי ראשון. לשון הרמב"ם: "וכן לא ייתן לתוכה פך של שמן, מפני שהוא כמבשלו". מקור דבריו במסכת שבת (מ,ב), שם הובא מעשה עם רבי יצחק בר אבדימי שרצה לחמם את השמן באמבטי, והורה לו רבי שיקח מים בכלי שני, ובתוכם יחמם את השמן. כלומר, יתן מים מהאמבטי שהיא כלי ראשון לתוך כלי, ואותו כלי יהיה כלי שני, ומותר לתת בתוכו את השמן. מכאן שלפי התלמוד אמבטי היא כלי ראשון. וממה שפסק הרמב"ם את אותה מימרה, ואסר לתת את השמן באמבטיה, מכאן שלשיטתו היא כלי ראשון, מפני שאם היתה האמבטיה כלי שני, לא מצאנו בתלמוד איסור לתת לתוכה שמן (הוכחה זו הזכירה מהר"י קאפח הערה ט). וכך פירש הכס"מ את ההלכה, וכך פירש הרב צדוק.

        ומהר"י קאפח כתב (הערה ח), על פי שיטתו לעיל (ט,א), שאין המים צריכים בישול מפני שהם ראויים לשימוש כפי שהם, שהטעם שאסור לחמם את המים באמבטי הוא משום גזירת מרחץ, ולפיכך כתב הרמב"ם בהלכה זו אמבטי 'של מרחץ' שאינו מופיע במקורות, ללמדנו שזה טעם האיסור. ואף בהלכה ו, שנזכר שאסור לחמם את המים בתוך מיחם, טעם האיסור הוא משום גזירת מרחץ. ומה שנזכר לעיל (ט,א) שאסור לחמם את המים מפני שהוא מעין מלאכת מבשל, זה כשמחממם על האש, אבל המחמם את המים בכלי ראשון אסור רק משום גזירת מרחץ. ועוד, שהוא משתמש במים אלו לרחיצה, והמחמם מים לרחיצה אינו מרתיח אותם, ולפיכך לא שייך לאסור חימום זה מפני שחימם את המים, אלא משום גזירת מרחץ.

[24]      לשון הרמב"ם: "וכן לא ייתן לתוכה פך של שמן, מפני שהוא כמבשלו". וכבר ביארנו בהערה כג, שהרמב"ם כתב כמבשלו ולא מבשלו ממש, מפני שמבשלו באמבטיה שהיא כלי ראשון, ויש הפסק כלי, ואינו נותן כלי ישירות על האש, וכן אינו נותן מאכל ישירות לתוך כלי ראשון. ומהר"י קאפח ביאר (הערה ט): שבכוונתו רק להפשיר את השמן ולא לחממו הרבה, ולפיכך כתב הרמב"ם שהוא כמבשלו, כלומר שאיסורו מחכמים משום שבות.

[25]      עבר ויצק מים צוננים לתוך מים חמים בכלי ראשון, ועשאם חמים חום שהיד סולדת בהם, מים אלו אסורים ברחיצה ובשתייה, כמו בהלכה ג, המחמם מים בתוך צינור בחמי טבריה ועשאם חמים, הרי המים אסורים ברחיצה ובשתייה, מפני שעשה איסור מדברי חכמים.

        ואם יצק מים חמים לתוך אמבטיה שיש בה מים צוננים, כתב מהר"ח כסאר, הואיל ולא התחממו המים חום רב והם הולכים ומתקררים, דינם כמים שהתחממו מערב שבת, שמותרים בשתייה ואסורים ברחיצת כל גופו, אבל פניו ידיו ורגליו מותר לרחוץ בהם. ויש האוסרים לרחוץ בהם אפילו אבר אחד.

[26]      סגננו את ההלכה על פי פירוש הכס"מ, הובאו דבריו בהלכה ה.

        הלכה זו היא משנה במסכת שבת (דף מא), ונחלקו בתלמוד בביאורה. לפי רב אדא בר אהבה, עוסקת המשנה כשרוקן את כל המיחם ממים, ועירה לתוכו הרבה מים צוננים כדי להפשירם. ואילו לפי אביי עוסקת המשנה כשהשאיר במיחם מעט מים חמים, ועירה לתוכם הרבה מים צוננים כדי להפשירם. בפה"מ (ג,ה) ביאר הרמב"ם את המשנה כאביי, אולם נראה שכאן במשנ"ת חזר בו מכך, וביאר את המשנה כרב אדא בר אהבה. מפני שאם נאמר שהרמב"ם פסק כאביי, תהיה סתירה בדבריו מתחילת ההלכה לאמצעה, בתחילת ההלכה התיר לתת מים צוננים מרובים לכלי ראשון שנשארו בו מים, ואילו באמצע ההלכה כתב שאם המים החמים היו בכלי ראשון, אסור לערות עליהם מים צוננים, משמע שבכל עניין אסור, כיון שלא חילק! על כורחנו, הרמב"ם במשנ"ת לא ביאר את המשנה כאביי, אלא כרב אדא בר אהבה, וחזר בו ממה שביאר בפה"מ כאביי, כיון שדרכו של הרמב"ם לפסוק כפשט המשנה, ודברי רב אדא בר אהבה הם פשט המשנה. ועוד שהם כהלכה כרבי שמעון, שאם אינו מתכוון מותר (לעיל א,ה), ולפיכך אין לחשוש שמצרף את דפנות המיחם מפני שאינו מתכוון (ראה שם בתלמוד). ואין לומר שהוא פסיק רישיה, ומודה רבי שמעון בפסיק רישיה שאסור, מפני שאינו ודאי שיצרף. ועוד שמלאכות שבת נקבעות על פי מחשבתו של האדם, ואם אינו מתכוון לצרף, לא עשה מעשה צירוף, ואינו מלאכה, כמו שנתבאר במ"מ לעיל (יב,ב). [יסוד זה כתבנו בכמה מקומות לבאר את דברי הרמב"ם, כמו שהערנו לעיל יב,ב הערה יא].

[27]      סגננו את ההלכה על פי הכס"מ שם.

[28]      הטעם שכתבנו לחלק בין כלי ראשון לכלי שני, נזכר בדברי תוספות במסכת שבת (מ,ב), וזה לשונו: "ושמע מינה כלי שני אינו מבשל - תימה מאי שנא כלי שני מכלי ראשון דאי יד סולדת אפילו כלי שני נמי ואי אין יד סולדת אפילו כלי ראשון נמי אינו מבשל? ויש לומר לפי שכלי ראשון מתוך שעמד על האור דופנותיו חמין ומחזיק חומו זמן מרובה ולכך נתנו בו שיעור דכל זמן שהיד סולדת בו אסור אבל כלי שני אף על גב דיד סולדת בו מותר שאין דופנותיו חמין והולך ומתקרר". (ע"כ תוספות)

        ראוי לבאר, שרק לגבי שבת, אנו אומרים שכלי שני אינו נחשב כמבשל אף שהוא חם ביותר, אבל לגבי קביעה למעשר, כלי שני שהוא חם ביותר שיש בו להכוות את היד, הרי הוא נחשב מבשל (מעשרות ג,טו).

        בהלכות מעשר יש שלושה שלבים: א- עונת המעשרות [=שיגיעו הפירות לגודל הראוי לאכילה, ומזמן זה יש חובה להפריש מהם מעשרות]. ב- גמר מלאכה [=שיעשה בפירות את כל המלאכות הדרושות, שלאחריהם הפירות ראויים למכירה או לאכילה או לאחסון]. ג- קביעה למעשר [יעשה בפירות מעשה המראה שכעת האכילה שלהם היא חשובה וקבועה, כגון שיכניסם לבית או יבשלם]. כל זמן שהפירות קטנים ולא הגיעו לעונת המעשרות, אין עליהם שום חובה של הפרשת מעשרות. משיגיעו לעונת המעשרות, מותר לאכול מהם עראי עד שתיגמר מלאכתם. משנגמרה מלאכת הפירות, אם בדעתו למוכרם בשוק אסור לו לאכול מהם עראי עד שיעשר, ואם בדעתו לאוכלם בעצמו, מותר לאכול מהם עראי עד שיקבעו למעשר. הסיכום שכתבנו כאן להלכות מעשר, הוא משיעורו של מו"ר הרב רצון ערוסי. 

[29]      כתב מהר"י קאפח (הערה יא): מה שאסור ליתן בכלי ראשון הוא דוקא בעודו רותח, וכלשון הרמב"ם "קדרה רותחת אף על פי שהורידה מעל האש", אבל לאחר שנחה רתיחתה נראה שמותר, והיא אינה חמורה מכלי שני שיצק לתוכו, שאף על פי שהוא רותח בקערה מותר. ועיין גם טור וב"י סי' שיח.

[30]     המבשל בכלי ראשון אסור רק מדברי חכמים, ולפיכך הביא הרמב"ם דין זה בפרק שלפנינו בהלכות ו' ח', שמאחר שאינו מבשל באש או בתולדותיה אינו חייב מהתורה. וכך סוברים בדעת הרמב"ם, ערוך השולחן (שיח,לט); אורה ושמחה (לעיל ט,ב, ולפנינו כב,ו); ואגלי טל (סי' כג ס"ק ב). וראה לעיל פרק ט הלכה ג בהערה טו שהרחבנו בביאור הנושא.

[31]      לשון התלמוד שבת (מב,ב): "סבר רב יוסף למימר: מלח הרי הוא כתבלין, דבכלי ראשון - בשלה, בכלי שני לא בשלה. אמר ליה אביי, תני רבי חייא: מלח אינה כתבלין, דבכלי ראשון נמי לא בשלה. והיינו דאמר רב נחמן: צריכא מילחא בישולא כבישרא דתורא".

        רב נחמן השווה את המלח לבשר השור, ולכאורה יש ללמוד מדבריו, שגם בשר שור חי אינו מתבשל בכלי ראשון אלא על גבי האש. אולם דיוק זה אינו נכון, ורב נחמן לא התכוון להשוות ביניהם לדיני בישול, שהרי לא אמר שווה דין מלח לדין בשר שור, אלא התכוון לומר, צריך המלח בישול רב על האש, כשם שידוע לכל שבשר השור צריך בישול רב על האש. ולהלכה רק מלח אינו מתבשל אלא על גבי האש, מפני שהוא יבש, אבל בשר שור, הרי הוא מתבשל קמעה גם בכלי ראשון שלא על גבי האש, מפני הלחלוחית שבו. וזהו שהזכיר רבי חייא מלח אינו כתבלין, ולא הזכיר גם בשר שור בכללם.

        וכן כתב בטור (סי' שיח) "כלי ראשון מבשל אפילו לאחר שהעבירו מעל האש הלכך אסור ליתן בו אפילו בשר שור אף על פי שצריך בישול רב ואינו מתבשל מכל מקום לחלוחית שבו מתבשל". וכך פסק בילקוט יוסף (שיח,ל).

[32]      נתבאר לעיל (כא,כב) בהערה קיח.

[33]      בתלמוד שבת (קמ,א) נזכר הטעם, שלא יעשה כדרך שהוא עושה בחול, ואנו ביארנוהו, וכך פירש אורה ושמחה.

      ומטעם זה אסור לשרות את גרעיני "החילבה" בשבת, מפני שבכך מכשירם לאכילה ומסיר מהם את המרירות (הרב צדוק).

[34]      במשנה נאמר (שבת קמ,א): "אין שורין את החילתית בפושרין, אבל נותן לתוך החומץ". ופירש רש"י: "בתוך החומץ - ומטבל בו מאכלו". וביאר המאירי (שבת קמ,א): "פירוש חלתית הוא מין פרי ששורין אותו בפושרין ושותין אותו לרפואה לחולי הנקרא יוקרא דלבא כלומר כאב הלב מפני שהוא נכר שלרפואה הוא עושה וגזירה משום שחיקת סמנין אבל נותן את החלתית לתוך החומץ ומטבל מאכלו באותו חומץ ואין כאן היכר לרפואה שכל השנה אדם נוהג בטבול". ומדבריו למדנו, שהשורה במים מכשיר את החלתית כדי להתרפאות ממנו ואסור, ואלו אם שרהו בחומץ, מטבל בו פתו בכל יום, ולא הכשירו כדי להתרפאות ממנו, ומותר.

[35]      להלן הלכה ט.

[36]      לעיל (כא,כב) ההלכה עסקה כשהתחיל לשתות מעט חלתית קודם השבת, שאם ירצה, יכול להפסיק לשתות את החלתית ולא יחלה, ולפיכך רק במקום שנהגו הבריאים לשתותו, מותר לו להמשיך לשתות את החלתית. ואילו ההלכה לפנינו עוסקת כששתה קודם השבת את החלתית במשך יומיים, ביום חמישי ושישי, שאם יפסיק בשתיית החלתית בשבת יחלה, ולפיכך מותר לו בכל אופן להמשיך לשתות את החלתית, אפילו במקומות שאין דרך הבריאים לשתותו, ואף מותר לו לשרותו בשבת בצונן, ומניחו בחמה עד שייחם, ושותה (הביאור על פי מהר"י קאפח פרק כא הערה סז).

        ומההלכה שלפנינו נלמד, שמותר בשבת להמשיך לקחת תרופות, שאם יפסיק לקחתם יחלה, כגון אנטיביוטיקה (הרב צדוק).

[37]      בהלכה נזכר, שדבר שהתבשל קודם השבת, מותר לחממו בכלי ראשון שאינו על גבי האש, אפילו שיגיע לחום של יד סולדת בו. ומה שנזכר לעיל (ט,ג), שדבר שהתבשל כל צורכו ונתנו על האש בשבת פטור אבל אסור, זה דוקא על גבי האש, ושם אסרו חכמים מפני שנראה כמבשל, אבל פטור מפני שלא הועילו מעשיו כשבישל דבר שאינו צריך. אבל בכלי ראשון, אינו נראה כמבשל ולא הועילו מעשיו, ולפיכך מותר (על פי מהר"י קאפח הערה יד).

        וכתב מהר"י קאפח (פרק ט הערה ח), ולאו דוקא דבר שהתבשל, אלא גם אם נקלה או נצלה או נאפה, מותר ליתנו בשבת בכלי ראשון, וכן לערות עליו מכלי ראשון, שאין בשול אחר בשול לכל סוגיו.

        כשם שמותר לתת דבר שהתבשל כל צורכו בכלי ראשון שאינו על גבי האש, כך מותר לחממו קדירה על גבי קדירה, אף שהקדירה התחתונה מונחת על האש, אף שיתחמם בשיעור שתהיה היד סולדת בו. וכן מותר לחממו כנגד האש שנזכר בהלכה ד, אף שיתחמם בשיעור שתהיה היד סולדת בו. והטעם כפי שכתבנו, מפני שאינו נראה כמבשל [=לא עשה פעולת בישול, ולא נתן על האש] ולא הועילו מעשיו. ומה שנאמר בהלכה ד שאסור לחמם כנגד המדורה בשיעור יד סולדת, מפני ששם מדובר במים קרים.

        וכן מה שנאמר לעיל (ד,ו) "אין מניחים כלי שיש בו דבר צונן, על גבי כלי חם, בשבת - שהרי מוליד בו חום בשבת", וביאר המ"מ שם, שאסור לחמם בשיעור שתהיה היד סולדת בו משום שמבשל את התבשיל, מוכרחים אנו לבאר, שלשיטתו ההלכה עוסקת בתבשיל שלא התבשל כל צורכו. אולם ראה שם בפרק ד הערה כו, שביארנו באופן אחר מהמ"מ, וההלכה שם עוסקת שהיה הכלי התחתון טמון בדבר שאינו מוסיף הבל מבעוד יום, והניח עליו כלי צונן, ומאחר והוא מוסיף חום בכלי העליון, הרי אנו מחשיבים אותו כאילו טמן בדבר המוסיף הבל בשבת, וכשם שהכלי התחתון טמון, כך אנו מחשיבים גם את הכלי העליון כטמון, שמא בני אדם לא יבחינו, ויעטפו גם את הכלי העליון ויטמנוהו בשבת, והכל בכלל גזירת הטמנה, ולפיכך אסור, ואין להשוות לכך את המחמם כנגד המדורה, או סיר על סיר, שאין בו גזירת הטמנה.

        מה שכתבנו בהערה זו, הוא על פי הרשב"א (שבת מ,ב), הובא במ"מ (הלכה ד), וזה לשונו: "וכתב הרשב"א ז"ל, שלדברי הכל, תבשיל שנתבשל מערב שבת ונצטנן, מותר לחממו כנגד המדורה אפילו במקום שהיד סולדת בו, והוא שלא יתן על גבי המדורה או על גבי כירה, ואם יש קדרה נתונה על האש מותר לחמם על גביה תבשיל שנתבשל כל צרכו מערב שבת, שכיון שהקדרה מפסקת הרי זה כמחמם כנגד המדורה ומותר".

        וכך כתב מהר"י קאפח (הערה ז), אלא שנראה מדבריו, שהגביל את ההיתר של הרשב"א, ולא התיר לחמם כנגד המדורה או סיר על סיר, אם יגיע התבשיל לחום שהיד סולדת בו.

[38]      מה שהוספנו כאן על לשון הרמב"ם "בין אם היה תבשיל יבש ובין אם היה תבשיל שיש בו מרק". כך מוכח מסתימת לשון הרמב"ם לעיל (ט,ג): "המבשל על האור דבר שהיה מבושל כל צורכו, או דבר שאינו צריך בישול כלל – פטור [אבל אסור]". ולא חילק הרמב"ם בין תבשיל לח לתבשיל יבש, משמע שכל שהתבשל, שוב אין בו עוד בישול. וכן בהלכה שלפנינו כתב הרמב"ם: "דבר שנתבשל קודם השבת, או נשרה בחמין מלפני השבת – אף על פי שהוא עכשיו צונן, מותר לשרותו בחמין בשבת". ולא חילק  בין תבשיל לח לתבשיל יבש. וכך כתב מהר"י קאפח (בפרק כב הערה ז, ופרק ג הערה יב). וכך כתבו הרבה מפרשים, ראה לדוגמה בביאור הלכה (שיח,ד, ד"ה יש בו משום בישול) ובילקוט יוסף בהערה (שבת, כרך ג, סימן שיח, סעיף נד, הערה סה). ואף הריטב"א הרשב"א והר"ן סוברים כדעה זו.

        וכך מסתבר, שהרי בכל תבשיל יש לחלוחית, יש תבשילים רכים שלחלוחיותם מרובה, ויש תבשילים קשים שלחלוחיותם מועטת, ובכל סוגי התבשילים בישול התבשיל שינה את מהותם, ומעתה הרי הם אוכל מבושל, ואף המרק הנמצא עם התבשיל שינה את מהותו מחמת הבישול, והוא מוגדר כתבשיל ולא כמים. ואם יחממם שוב, מהותם לא משתנית מחמת חימומם החוזר, והם כבר מוגדרים כמבושלים, ואף המרק מוגדר כמבושל, ואין חימומו נחשב בישול. ואף שמרק חם, ערב יותר לחיך ממרק קר, אבל דבר זה קיים בכל סוגי המאכלים אף היבשים.

        אולם יש לחלק בין סתם מים, או סתם שמן, לבין מרק הנמצא ביחד עם התבשיל, משום שסתם מים או סתם שמן, אם התקררו ואין היד סולדת בהם, אסור לחממם שוב שתהיה היד סולדת בהם, כמו שנתבאר בהלכה ד, מה שאין כן מרק הנמצא ביחד עם תבשיל שהתבשל כל צורכו, מחמת הבישול כבר השתנתה מהותו והוא מוגדר כמרק מבושל ולא כמים, ולפיכך אף שהתקרר, מותר לחממו שוב ביחד עם שאר התבשיל בשיעור שתהיה היד סולדת בו, בכל אחד מהאופנים שנזכרו בהערה הקודמת, ולעיל בהלכה ד, כלומר, כנגד המדורה, או קדירה על גבי קדירה, או על מִרְצֶפֶת מֵאֶבֶן על הפלטה.

        ומכלל הדברים למדנו, שההגדרה הקובעת האם יש בישול אחר בישול בלח, היא האם השתנתה מהות הדבר בחימום הראשון, ולפיכך מים או שמן, והוא הדין יין שחיממוהו חום שתהיה היד סולדת בו, [ולא חיממוהו הרבה עד שפקע ממנו שם יין לשם של מיטבל ממתק], שלא השתנתה מהותם בחימום הראשון, אם הצטננו, יש בהם בישול אחר בישול, ואילו קפה שחור שהמים שחיממוהו בהם נחשבים קפה ואינם נחשבים מים, השתנתה מהותו בחימום הראשון, ושוב אין בו בישול אחר בישול.

[39]      בדברי מהר"י קאפח מצאנו סתירה, האם עירוי מכלי ראשון מבשל, או לא. לעיל פרק ט (הערה ח) כתב: "וכן משמע שמותר לערות מכלי ראשון אפלו על דבר חי, ולא נאסר הערוי אלא על דברים הקלים להתבשל כגון קוליס האספנין ודגים המלוחים הישנים שהם קרובים לרקבון, וכדברי רש"י שעברה עליהם שנה". ולפנינו בפרק כב הלכה ו (הערה יא), ציטט בתחילה את דברי המ"מ (דברי המ"מ מתייחסים להלכה ו): "וכן קדרה רותחת וכו'. משנה (דף מ"ב:) האלפס והקדרה שהעבירן מרותחין לא יתן לתוכן תבלין אבל נותן לתוך הקערה ולתוך התמחוי. ואמרו שם בגמרא בלישנא בתרא דמלח אפילו בכלי ראשון לא בשלה. וכן פסק בהלכות. ופירש רש"י ז"ל שכשהוא נותן תבלין לתוך הקערה [=כלי שני], דוקא אחר שהרותחין בתוכה, אבל לתת לתוך הקערה תבלין תחלה ולערות עליהן רותחין [מהקדירה שהיא כלי ראשון] אסור, מפני שעירוי כלי ראשון מבשל, והרי הוא לענין זה ככלי ראשון. וכן יראה מלשון רבינו". (ע"כ מ"מ) והעיר מהר"י קאפח על דבריו: ומה שכתב וכן יראה מלשון רבנו, איני מבין כונתו, והרי דברי רבנו כאן במפורש, וכן גם בפה"מ לעיל (שבת ג,ד), מה שמותר ליתן תבלין לתוך הקערה הוא אחר הערוי [=מהר"י קאפח מעיר על המ"מ, שאינו מבין מדוע כתב וכן יראה מלשון הרמב"ם, משמע שהמ"מ דייק מלשון הרמב"ם שכך היא דעתו, והעיר מהר"י קאפח שהדברים מפורשים בדברי הרמב"ם, ואין צורך בדיוקים מלשון הרמב"ם]. (ע"כ מהר"י קאפח) משמע מכך, שפשוט וברור למהר"י קאפח בדעת הרמב"ם, שאסור לערות מכלי ראשון.

[40]      מה שכתבנו "אבל אסור ליתנו לתוך כלי ראשון מפני שמבשלו", מקורו בסוף ההלכה שכתב הרמב"ם "אבל אין שורין אותו בחמין".

        הנוסח שכתבנו הוא על פי רוב כתבי יד והדפוסים, וכך גורס מהר"י קאפח, אולם יש כתבי יד שכתוב בהם: "ודבר שהוא צונן מעיקרו, ולא בא בחמין מעולם – מדיחין אותו בחמין בשבת, אם לא הייתה הדחתו גמר מלאכתו; אבל אם הייתה הדחתו גמר מלאכתו, אין שורין אותו בחמין", כלומר מאכל שהוא מ'קלי הבישול' אסור לשרותו בכלי ראשון. אולם נוסח זה קשה, מפני שמשתמע ממנו שרק לתתו בכלי ראשון אסור, אבל מותר לערות עליו מכלי ראשון, ולעיל (ט,ב) נכתב בפירוש שאסור לערות מכלי ראשון על קלי הבישול. ולפיכך נראה להכריע כרוב כתבי יד והדפוסים, ולא כנוסח זה.

[41]      נתבאר לעיל (ט,ב), כגון דג שנמלח ושהה במלחו זמן רב, או דג הנקרא "קולייס האספנין" והוא דג דק ורך ביותר. והוא דג קטן מצוי בנהרות כל השנה, ראשו קטן וגופו רחב, וסנפיריו לכל אורך גופו מתחת לצוארו ועד זנבו, ידוע בארצנו בשם דג משה רבנו (מהר"י קאפח פרק ט הערה ח).

[42]      לשון הרמב"ם בהלכה לפנינו: "ודבר שהוא צונן מעיקרו, ולא בא בחמין מעולם - מדיחין אותו בחמין בשבת, אם לא הייתה הדחתו גמר מלאכתו". ולעיל (ט,ב) כתב: "וכן המדיח בחמין מליח הישן, או קולייס האספנין והוא דג דק ורך ביותר - הרי זה חייב: שהדחתן בחמין, זה הוא גמר בישולן". מכאן שגמר מלאכתו שכתב בהלכה לפנינו, ביאורו גמר בישולו כמו שכתב לעיל.

[43]      מה שהוספנו כאן בסוף ההלכה, נתבאר בהערה לח.

[44]      לשון הרמב"ם: "מותר להחם בחמה". וכוונתו בין מאכל ומשקה, ובין שומן וכל דבר, להרפות להמיס או להקשות, שאין בחימום בשמש משום בישול.

      וכן מותר לשטוף את כל גופו בשבת בחמי חמה, כלומר במים חמים שחוממו בשמש, שהרי לא גזרו בהם חכמים איסור רחיצה, כמו שנתבאר לעיל הלכה ב הערה ו.

[45]      האיסור לבשל בתולדות חמה, נתבאר לעיל ט,ג. ושם נתבאר, כגון המבשל את הביצה בתוך בגד חם או בתוך חול או בתוך אבק דרכים שהתחממו בשמש.

[46]      מה שכתבנו שאין חוששים שמא ישווה גומות בעזרת הסיר, הוא על פי פה"מ שבת (כב,ד). ומקורו בתלמוד שבת (קמו,ב).

[47]      לעיל (ט,ד).

[48]      מה שכתבנו "ונראה ככובש, וכובש הרי הוא כמבשל...", הוא הסבר, איזה איסור יש בעושה מורייס, והוא טעם שנזכר בהמשך ההלכה, והוספנוהו גם כאן על פי הכס"מ, וכך כתב הרב צדוק. ומהר"י קאפח (הערה כ) כתב, שטעם האיסור משום עובדין דחול. וראה להלן בהערה נז שהערנו, שבכל מקום שנזכר עובדין דחול, הם דברים שאם יעשה אותם יבוא לעשות מלאכה האסורה מהתורה.

[49]      כתב מהר"י קאפח (הערה כב), שהאיסור למלוח צנון משום שנראה ככובש, הוא לכאורה גזירה לגזירה, שהרי הכובש נותן מלח בכמות מרובה עד שיהיה כל הפרי או הירק בתוכו, ואילו המולח רק נותן מעט מלח על הצנון, ועוד שהכובש מניח את הפרי כמה ימים בתוך המלח, ואילו המולח צנון מולחו זמן קצר לאוכלו בסעודה הסמוכה. וכל איסור כבישה בשבת הוא מדברי חכמים, אבל מהתורה רק המתקן אוכל [=המבשלו] בעזרת האש או תולדות האש, אסור. ויש לתרץ שהכל גזירה אחת, ובשעה שאסרו חכמים את הכבישה, הם אסרו גם דברים הנראים ככבישה, בדרך הדמיון. (ע"כ מהר"י קאפח)

[50]      מהתורה אין בישול אלא באש, וחכמים אסרו את הכבישה מפני שדומה לבישול, שהרי היא מכשירה את האוכל (משנ"ב סי' שכא ס"ק טז; רמב"ם לעם; מהר"י קאפח הערה כב).

[51]      כאשר נותן את המלח על הצנון, עושה פעולת כבישה ואסור, אולם כאשר נותן את הצנון בתוך המלח, עושה פעולת אכילה ומותר. ובביצה, אף אם נותן את המלח על הביצה מותר. ובכל המקרים, אין לחלק אם שהה הירק במלח זמן מועט או זמן מרובה.

        ולעומת זאת, רש"י ביאר (שבת קח,ב) שהאיסור למלוח צנון הוא כאשר מולח שלש ארבע חתיכות יחד, וכך כתב בשו"ע (שכא,ג), ובמשנ"ב כתב (ס"ק יד) בשם האחרונים, שאם מלח חתיכת צנון אחת הדבר מותר, ובתנאי שלא תשהה אותה חתיכה במלח זמן מרובה. וכאמור בשיטת הרמב"ם אין מקום לחילוקים אלו.

[52]      היתר עשיית סלט בשבת, נתבאר לעיל (כא,יח).

[53]      וזה לשון מהר"י קאפח (הערה כא): "ונראה לי דמה שאסרו חז"ל אינו אלא מליחת דבר שהמלח מכשירו ומשנה את ערכו כגון הצנון, וכמו שאמרו שהמלח מסלק חריפותו, וכגון בצל וכדומה, אבל דבר שהמלח אינו מכשיר גופו אלא מטעימו בלבד כמליחת ביצה מותר למלוח ולהניח. ...ולפיכך מותר לדעתי למלוח מלפפון ועגבניה וכדומה ולהניח לפניו לאכול לאטו באותה סעודה, והוא הדין למלוח את הסלט העשוי מירקות, אבל צנון ובצל וכדומה דוקא על ידי טבול מפני שנראה ככובש".

        ולעומת זאת, לפי המשנ"ב, מה שנזכר בהלכה שאסור למלוח צנון, הוא הדין שאסור למלוח גם מלפפונים. וזה לשונו (סי' שכא ס"ק יג): "צנון – והוא הדין כל דבר שצריך מליחה כגון בצלים ושומים ואוגערקעס [=מלפפונים] חיין [מ"א בסק"ז] ובהדיא כתב הרמב"ם צנון וכיוצא בו ומכל מקום נראה דדבר שאין דרכו לכבוש שרי [פמ"ג]".

        ובילקוט יוסף (קיצוש"ע או"ח שכא,כח) כתב: "העושה סלט בשבת מעגבניות ושאר ירקות, מותר לתת עליהם מלח, ואין לחוש בזה משום כובש כבשים בשבת, דהוי כדין ביצה שמותר למולחה בשבת, כיון שאין דרך לעשות כבשים מביצה, וגם אין המלח בא אלא לנתינת טעם בלבד, ולא לכבישה. ושני הטעמים הללו שייכים גם בסלט עגבניות. והמחמיר לתת מיד לאחר מליחת הסלט שמן או מי לימון וכדומה, לבטל כח המלח, תבא עליו ברכה". (ע"כ ילקוט יוסף) ובשיטת הרמב"ם אין צורך להחמיר בדבר.

[54]      וכל שנוטלו משום רפואה, אסור שמא ישחוק סממנים, לעיל (כא,כ).

[55]      מזרעיו הכהים והקטנים מפיקים ממרח חריף המשמש כתבלין שמלפתים בו פת ובשר.

[56]      פיסקה זו נזכרה לעיל (ח,יד), ושם נתבאר בהרחבה.

[57]      ביארנו את טעם האיסור לערבב את החרדל בחזקה, על פי אורה ושמחה, מפני שדומה לבישול, וכאילו עושה מלאכה ממלאכות התבשיל. ואיסור בישול הוא נושא מקבץ ההלכות שלפנינו, ואף ההלכה שפנינו עוסקת בנושא זה.

        אולם לפי מהר"י קאפח (הערה כד), טעם האיסור הוא, שלא יעשה כדרך שהוא עושה בחול, מה שנקרא בלשון חכמים "עובדין דחול". וראה בתשובת הרמב"ם (סי' שו), שם כתב שדברים שאסורים משום שלא יעשה כדרך שהוא עושה בחול, הם דברים שאם יעשה אותם יבוא לעשות מלאכה האסורה מהתורה. ראה הלכות שבת (כא,ג-ד), לא יעשה כדרך שהוא עושה בחול שמא יבוא להשוות הגומות. (כא,יא) שמא יבוא לידי עימור. (כא,יז) שמא יבוא לשמר. (כא,יט) שמא יבוא לדוק. (כב,טז) שמא יבוא לידי סחיטה. (כב,יט) שמא יבוא לכבס. (כד,ט) שמא יטלטל ארבע אמות ברשות הרבים. (כו,ז) שמא יבוא לצוד.

[58]      עליו הירוקים וזרעיו, בעלי הטעם החריף, משמשים כתבלין.

[59]      הטעם כנזכר למעלה.

[60]      הטעם כנזכר למעלה.

[61]      מה שהוספנו על לשון ההלכה את טחינה גולמית וחילבה, הוא ממהר"י קאפח (הערה כד), ודינם שווה לדוגמאות שהזכיר הרמב"ם בהלכה.

[62]      הוספנו על לשון הרמב"ם את המילה 'בכלי', על פי דבריו לעיל (ט,ח), וכך כתב מהר"ח כסאר בביאור ההלכה שלפנינו.

[63]      לאב ולתולדותיו ראה לעיל (ט,ז-ט).

[64]      צמח בעל ריח טוב, שיוצא ממנו שרף המשמש לכביסה.

[65]      כתב מהר"י קאפח (הערה כז), המשיר את השיער בסם, בשבת, חייב מהתורה משום גוזז. ואם אינו חייב משום גוזז, יתחייב משום ממחק. (ע"כ מהר"י קאפח) ונראה לבאר שלא כדבריו, וההבדל בין מלאכת ממחק למלאכת גוזז, שבמלאכת גוזז רוצה לעשות לעשות מעשה גזיזה, ואינו רוצה להשתמש במשטח החלק שנוצר כתוצאה מהגזיזה, ואילו במלאכת ממחק רוצה להשתמש במשטח החלק שנוצר כתוצאה ממחיקת העור והסרת השערות ממנו, ולפיכך המחליק את עור גופו על ידי סם, יתחייב רק משום גוזז, ולא משום ממחק, משום שאינו רוצה להשתמש בעור החלק שנוצר.

[66]      לבונה ויסמין הם עצי בשמים.

[67]      הכלל בהלכה, דבר שאינו מתכוון מותר, ואם וודאי שיעשה חייב (לעיל א,ה-ו).

[68]      כדי להתיר לנקות את ידיו על ידי שפשוף, צריך שתהיה רוב התערובת מדבר שאינו משיר את השיער. וכך גרס הרמב"ם בתלמוד וכך פסק (מהר"י קאפח הערה כז).

[69]      בזמן חכמים היתה דרך בני אדם לחתוך את שיערותיהם במתכת חדה, ואף אם היתה המתכת משמשת כמראה היו נעזרים בה לחתוך את השיער, ולפיכך גזרו חכמים על הדבר.

[70]      ולא חששו חכמים שמא יראה במראה של זכוכית ויביא מספרים ויגזור שערו, מפני שעד שילך ויביא מספרים ויחזור, יזכר שהיום שבת וימנע מהדבר (סברא זו על פי התלמוד שבת קמט,א; וכן הוא במשנ"ב שב,סג).

      בזמננו, המראה השטוחה הנפוצה עשויה זכוכית, ועל פניה האחוריים מונחת שכבה דקה של מתכת כלשהי (לרוב כסף), ולפיכך מותר לראות בה בשבת, מפני שהיא מזכוכית (מ"מ).

        אולם לפי מהר"י קאפח (הערה כח), אסור לראות בשבת אפילו במראה של זכוכית, אם משום שהיא יותר חדה ושוחטים בזכוכית (שחיטה יד,י), ואם משום שהאיסור שמא יראה בה שערותיו ויתקנם, ובזכוכית הראיה בהירה יותר.

[71]      לאב ולתולדותיו ראה לעיל (ט,י-יא). מכבס הגדרתו שנותן את הבגד במים, אפילו שלא הלבין הבגד, אלא התנקה קצת, ולפיכך הוא תולדה, שלא כמו האב מלבן, ששראו במים שרייה ממושכת או שפשפו או חיממו בתנור, עד שהלבין (ראה מנוחת אהבה כרך ב, מבוא למלאכת מלבן).

[72]      הסוחט את הבגד עד שיוציא את המים שבו הרי זה מכבסו, מפני שהסחיטה מצורכי הכיבוס היא, ולמרות שאפשר לכבס ללא סחיטה, מכיון שהסחיטה מסייעת לכיבוס, לפיכך הסוחט הרי הוא מכבס (לעיל ט,יא).

[73]     מטלית- חתיכת בד. מוך- צמר או צמר גפן רכים.

[74]      מה שכתבנו, שאסור לסתום את פי הבקבוק במטלית או מוך רטבים, שהתרטבו מהמשקה שבתוך הבקבוק, הוא על פי רבנו חננאל בביאור התלמוד, ועל פי השו"ע.

        לשון התלמוד שבת (קמא,א): "ואמר רבא: לא ליהדוק איניש אודרא בפומא דשישא, דילמא אתי לידי סחיטה". וביאר רבנו חננאל: "פירוש לא ידחוק אדם מוכין שרויין [=מוכים רטובים] בפי אשישא שמא יבא לידי סחיטה". לשון השו"ע (שכ,טז): "אסור להדק מוכין בפי פך שיש בו משקין, משום סחיטה". וביאר המשנ"ב (ס"ק מד): "ומיירי [=ומדובר] כשהם לחין מן המשקין שבתוך הכלי". וכך פירשו ברמב"ם לעם, ובביאור הרב צדוק, ובביאור הרב שטיינזלץ.

        שלא כמהר"ח כסאר שביאר שהמטלית או המוך יבשים, וחששנו שירטבו מהמשקה שבתוך הבקבוק ויבוא לסוחטם, ויש להשוות את המטלית שבפי הבקבוק, לבגד שכיסו בו את החבית שנזכר בסוף ההלכה, שגם שם הבגד יבש ויש חשש שיתרטב ויסחטנו, ולמד זאת מסתימת לשון הרמב"ם שלא כתב שהמטלית או המוך לחים.

[75]      צמר ים (פה"מ שבת כא,ג).

[76]      לשון הרמב"ם: "ואין מקנחין בספוג, אלא אם כן יש לו בית אחיזה - שלא יסחוט". ואנו הוספנו על לשונו, "מים או שאר משקים", לבאר איזה קינוח אסור.

        נחלקו הראשונים והפוסקים, האם איסור סחיטה קיים רק במים, או שהוא קיים גם בשאר משקים. מדברי הרמב"ם בהלכה הבאה (הלכה טז), שכתב שלא יספוג ביין ולא יטפח בשמן שמא יבוא לסחוט, מוכח ברור שגם ביין ושמן יש איסור סחיטה (ראיה זו נכתבה גם במנוחת אהבה כרך ב, יב,י הערה 28).

        וכך סובר הכס"מ בדעת הרמב"ם, הזכיר זאת בדבריו לעיל (ט,יא), והוכיח זאת מלשון ההלכה שלפנינו: "אסור לדחוק מטלית או מוך וכיוצא בהן, בפני האשישה וכיוצא בה, כדי לסותמה". וביאר הכס"מ לעיל (ט,יא): "ומדלא פירש דבאשישה מליאה מים דוקא מיירי, אפשר לומר דבשאר משקים נמי חייב [=משום סוחט], דסתם אשישה שאר משקין יש בה, ואם כן צריך לומר שמה שכתב כאן עד שיוציא המים שבו [כוונת הכס"מ להלכה לעיל ט,י: "והסוחט את הבגד עד שיוציא המים שבו – הרי זה מכבסו, וחייב"], לאו דוקא מים"

        וטעם הדבר, מפני שכל סחיטה מועילה לנקיון הבגד, אפילו של שאר משקים, שהרי בסחיטתו הוא מוציא את שאר המשקים מתוך הבגד, ומנקהו, ולפיכך אסור. וכך כתב תוספות (שבת קיא,א ד"ה האי), וזה לשונו: "אבל מכל מקום אסור לסחוט [את הבגד מהמשקים שבתוכו] דכי סחיטו ליה מתלבן הבגד קצת והוי מכבס".

        ועל פי האמור, למרות שכיבוס הוא רק במים, מפני שרק במים אפשר לכבס את הבגד מלכלוכו, ואילו שאר משקים הרי הם מטנפים את הבגד ולא מנקים אותו, אבל בסחיטה, בין מים ובין שאר משקים אסור לסחוט מהבגד.

        ולעומת זאת, לפי מהר"י קאפח (פרק ט הערה לב), אין איסור סחיטה אלא במים ולא בשאר משקים. הוא הוכיח את שיטתו, מכך שהרמב"ם כתב סחיטה במים, גם בהלכה שלפנינו, וגם בהלכה לעיל בפרק ט. לשון הרמב"ם בהלכה לעיל (ט,יא): "והמכבס בגדים - הרי הוא תולדת המלבן, וחייב. והסוחט את הבגד עד שיוציא המים שבו - הרי זה מכבסו, וחייב: שהסחיטה מצורכי כיבוס היא, כמו שההגסה מצורכי הבישול". ובהלכה שלפנינו כתב הרמב"ם: "המכבס, חייב משום מלבן, והסוחט כסות, חייב מפני שהוא מכבס; לפיכך אסור לדחוק מטלית או מוך וכיוצא בהן, בפני האשישה וכיוצא בה, כדי לסותמה - שמא יבוא לידי סחיטה. ואין מקנחין בספוג, אלא אם כן יש לו בית אחיזה - שלא יסחוט. ואין מכסין חבית של מים וכיוצא בה, בבגד שאינו מוכן לה - גזירה, שמא יסחוט". הרמבם בפרק ט כתב שהסחיטה היא עד שיוציא את המים שבבגד, לכאורה מוכח ברור שסחיטה היא רק במים. וכן בהלכה לפנינו כתב הרמב"ם שאין מכסים חבית של מים שמא יבוא לסחוט את הבגד שבה כיסה אותה, ואף מכאן לכאורה מוכח ברור שסחיטה היא רק במים.

        אולם כבר דחו המפרשים (כס"מ שבת ט,א; תוספות שבת קיא,א, ד"ה האי מסוכרייתא דנזייתא; ועוד) שיטה זו, שהרי אשישה היא כלי שמניחים בו יין או שמן, ולאו דוקא מים, והרמב"ם בהלכה שלפנינו אסר לסתום את פיה בעזרת מטלית או מוך, שהתרטבו מהמשקה שבאשישה, ובשעה שיסתום את פיה יסחט את המשקה, מכאן שיש סחיטה בכל סוגי המשקים. ועוד, שהרי הוכחנו מההלכה הבאה שאסור לספוג את היין או השמן הנוזלים מסדק שבחבית, בעזרת בגד, ואחר כך לתת את הבגד על גבי כלי שינזול היין או השמן מהבגד לכלי, שמא יבוא לסחוט את הבגד מהיין או השמן שבו, מכאן מוכח בבירור שיש סחיטה גם בשאר משקים ולא רק ביין. על כורחנו, מה שכתב הרמב"ם בשני מקומות סחיטה במים, אינו כדי שנדייק מכך. ובפרק ט הזכיר סחיטה במים, משום ששם הגדיר את ההגדרה הבסיסית של סוחט, וסתם סחיטה היא במים, ובסחיטת מים אמרו שהיא מדרכי הכיבוס. ובהלכה שלפנינו שהזכיר הרמב"ם ואין מכסים את החבית של מים גזירה שמא יסחוט, כתב הרמב"ם חבית של מים וכיוצא בה, משמע שאין מדובר דוקא בחבית של מים, וגם כלי עם שאר משקים אנו חוששים שיסחט את הבגד שבו כיסהו.

      ועוד שבתלמוד מוכח בבירור שיש סחיטה גם בשאר משקים. לשון התלמוד שבת (קכח,ב): "מילדין את האשה וכו'. ...דתנו רבנן: אם היתה צריכה לנר - חבירתה מדלקת לה את הנר, ואם היתה צריכה לשמן - חבירתה מביאה לה שמן ביד, ואם אינו ספק ביד - מביאה בשערה... אם היתה צריכה לשמן וכו'. תיפוק ליה משום סחיטה! [התלמוד חשב שמביאה שמן בלוע בשערה, וכשמגיעה ליולדת סוחטת את השמן מהשיער, ושאל התלמוד מדוע לא נאסר הדבר משום סחיטה! מכאן שיש איסור סחיטה גם בשמן ולא רק במים] - רבה ורב יוסף דאמרי תרוייהו: אין סחיטה בשיער. רב אשי אמר: אפילו תימא יש סחיטה בשיער - מביאה לה בכלי דרך שערה. דכמה דאפשר לשנויי - משנינן". [ראיה זו מדברי התלמוד, שיש סחיטה גם בשאר משקים, הובאה בתוספות (שבת קיא,א, ד"ה האי מסוכרייתא דנזייתא; כתובות ו,א, ד"ה האי מסוכרייתא דנזייתא)].

        עוד ראיה לכך מלשון התלמוד שבת (מח,א): "רבה ורבי זירא איקלעו לבי ריש גלותא, חזיוה לההוא עבדא דאנח כוזא דמיא אפומא דקומקומא... הדר חזייה דפרס דסתודר אפומיה דכובא, ואנח נטלא עילויה, נזהיה רבה. אמר ליה רבי זירא: אמאי? אמר ליה: השתא חזית. לסוף חזייה דקא מעצר ליה. אמר ליה: מאי שנא מפרונקא? [=פרונקא הוא מכסה חבית שיש בה יין. כמו שנזכר במסכת שבת קלט,ב. וכך פירשו שם רש"י רבנו חננאל ומהר"י קאפח (להלן הלכה לג הערה עב). והתלמוד שואל מדוע לא חששנו לסחיטת הבד שמכסה בו את חבית היין, מכאן שיש סחיטה גם ביין ולא רק במים] - אמר ליה: התם - לא קפיד עילויה, הכא - קפיד עילויה. [מאחר שאינו מקפיד על המכסה המיועד לכך, אין לחשוש לסחיטת היין, אבל בבגד שאינו מיועד לכך, יש לחשוש לסחיטת הבגד מהיין].

[77]      מה שכתבנו שאם היה לספוג בית אחיזה מותר לנגב בו ברפיון, הוא על פי המ"מ, שפירש את הרמב"ם כרש"י (שבת קמג,א), והחשש בסחיטת הספוג הוא בשעה שאוחזו באצבעותיו, אולם בשעת הניגוב בו אין לחשוש לכך אם מנגב ברפיון. והראיה לפירוש זה, שהרי הצריכו שיהיה לספוג בית אחיזה, כלומר ידית קשיחה שמקצת הספוג נכנס לתוכה שבה יאחז, וזהו לשון בית אחיזה, משום החשש שיסחט את הספוג בין אצבעותיו בשעה שיאחזנו, ולא הצריכו שיהיה לספוג נרתיק העוטף את כל הספוג.

        שיטת רש"י היא שלא כדעת הראב"ד, שגם בשעה שאוחזו עם בית אחיזה יש בו סחיטה בשעה שמנגב בו, והטעם שמותר לנגב בו כשיש לו בית אחיזה, מפני שהוא כצלוחית מלאה מים שמריק ממנה מים, אבל כשאין לו בית אחיזה הוא כבגד ואסור לסחטו.

        ומהר"י קאפח ביאר (הערה לא), שאסור לנגב בספוג אף שיש לו בית אחיזה, אלא אם הוא בית אחיזה המקיף כמעט את כל גוף הספוג, והספוג נכנס בתוכו כבתוך נרתיק, ונשאר ממנו גלוי רק חלק קטן, שאז בית יד זה מרחיק את אפשרות הסחיטה, ועושה אותה לאו פסיק רישיה. מהר"י קאפח דייק ביאור זה מלשון הרמב"ם בפה"מ שבת (כא,ג), שם נאמר: "ובית אחיזה, מעכבו מלהסחט כשמנגבין בו". וביאר מהר"י קאפח כיצד בית האחיזה יכול לעכב את הסחיטה בשעת הניגוב, מפני שהוא עוטף את הספוג מכל צדדיו, ונשאר מהספוג רק חלק קטן גלוי מחוץ לבית האחיזה. (ע"כ מהר"י קאפח) והמ"מ יאמר, שבית אחיזה ביאורו מקום לאחוז את הספוג, ולא נרתיק העוטף את כל הספוג, והוא מונע את סחיטת הספוג מפני שמחמתו לא ילחץ על הספוג באצבעותיו ויסחטנו תוך כדי שמנגב בו, וכך סגננו את ההלכה.

[78]      לשון הרמב"ם: "ואין מכסין חבית של מים וכיוצא בה, בבגד שאינו מוכן לה". ואנו הוספנו על לשונו "או שאר משקים", ומחקנו את המילים "וכיוצא בה", מפני שהתכוון לרמוז במילים "וכיוצא בה" על שאר משקים, ולפיכך ביארנו רמיזותיו. וראה עוד בהערה עו, שם הוכחנו מההלכה הבאה, שאין לומר שיש איסור סחיטה רק במים.

[79]      אם מציל בערב שבת, יציל מהחבית מה שצריך לשלש סעודות, בשחרית יציל לשתי סעודות, במנחה יציל לסעודה אחת (משנה שבת קיז,ב, להלן כג,כא).

[80]      לשון הרמב"ם: "ובלבד שלא יספג ביין, או יטפח בשמן". ורגילים לפרש 'יספג ביין' שיספוג את היין בבגד ויתננו על הכלי שינזול לתוכו, ו'יטפח בשמן' שירטיב את ידו בשמן ויקנח אותה בשפת הכלי שינזול השמן מידו לכלי, והטעם שמא יבוא לסחוט. אולם כבר היקשה אורה ושמחה, שאין מקום לגזור על מקנח ידו בשפת הכלי שמא יבוא לסחוט, ולפיכך פירש יטפח בשמן כמו יספג ביין, שסופג את השמן בבגד ויתננו על הכלי שינזול לתוכו, וביין משתמשים בבטוי 'יספג' ובשמן בבטוי 'יטפח', ועל פי ביאורו סגננו את ההלכה.

[81]      ההלכה עוסקת, שהכמות שהציל בכלי שתחת החבית עדין אינה מספקת לו לצרכיו בכל השבת, ולמרות זאת אסור להציל בשני כלים יחדיו, אלא יוציא את הכלי הראשון המלא, ויתן כלי אחר ריק וימלאנו. אבל אם הכמות שהציל בכלי הראשון יש בה די לצרכיו בשבת, אסור לו להביא כלי נוסף, מפני שמותר להציל רק כדי צרכיו באותה שבת ולא יותר.

[82]      את הטעם הנוסף כתבנו על פי מהר"ח כסאר. וראה להלן (כג,ג), אף שם כתבנו טעם זה כסיבה להתיר הערמה. וגם דברים האסורים מדברי חכמים, אין להתירם בהערמה, אלא אם אין הדבר ניכר, וכך מוכח מהלכות שביתת יום טוב (ז,ח), שם כתב הרמב"ם שזו סיבת ההיתר להערמה.

[83]      הוספנו את המילה 'יבש', מפני שטיט לח לא ניתן לכסכסו, והוא ימרח על הבגד אם יכסכסו.

[84]      ואין לאסור את הדבר משום שטוחן את הטיט היבש, מפני שאינו עושה מעשה טחינה, אלא מסיר את הלכלוך מהבגד, והגדרת המלאכה נקבעת על פי מחשבתו, ואם לא התכוון כלל לעשות מלאכה, מותר (על פי המ"מ לעיל יב,ב, הובא באורה ושמחה בהלכה לפנינו).

[85]      בתקופת התלמוד, היה דרך הכובסים לכסכס את הבגד, ואחר כך נותנים אותו במים לכבסו, ולפיכך גזרו חכמים על הכסכוס שמא יבוא גם לכבס.

[86]      אבל בסכין אסור, מפני שדרך הכובסים להסיר את הטיט שעל הבגדים בסכין.

[87]      לשון הרמב"ם: "ואינו חושש שמא ילבנו", ואנו פירשנו ואין לחשוש שמא יבוא לכבסו במים. והטעם שפירשנו 'ילבנו' 'יכבסו במים', ולא פירשנו ילבנו כפשוטו, משום אב מלאכה מלבן, מפני שליבון שהוא אב מלאכה הוא עם מים, וכאן מלבן את הבגד בעזרת הציפורן ללא מים. על כורחנו, ילבנו בהלכה שלפנינו הוא לשון מושאל, וביאורו יוסיף בנקיון הבגד, ויחזק את צבעו הלבן, כלומר יכבסו. וראה בהמשך ההלכה, שאף שם לשון 'מלבנו' משמעו יחזק את צבעו הלבן של הבגד, ולא שילבנו בעזרת מים כמו אב מלאכה מלבן.

[88]      רש"י שבת (קמ,א).

[89]      לאחר שמכבסים את הסודר בחומרי כביסה ומיבשים אותו, הדרך היא לכסכסו, כלומר לשפשף את חלקי הבגד זה בזה, כדי להלבינו, כלומר לחזק את צבעו הלבן בעזרת פעולה זו.

[90]      אינו דומה לאב מלאכה מלבן, מפני שהאב מלאכה כשמלבין את הבגד בעזרת מים.

[91]      הגדרת המלאכה נקבעת על פי מחשבתו, ואם לא התכוון כלל לעשות מלאכה, מותר (על פי המ"מ לעיל יב,ב, הובא באורה ושמחה בהלכה לפנינו).

[92]      במנעל או סנדל העשויים מעור שרצה לנקותם מהלכלוך שעליהם, כתב הרמב"ם שמותר לשכשכם במים, ואילו בכר או כסת העשויים מעור שרצה לנקותם מהלכלוך שעליהם, לא כתב הרמב"ם [בהמשך ההלכה] שמותר לשכשכם במים, אלא שמותר לשפוך עליהם מים שיתנקו. והטעם לשינוי הלשון, מפני שכר או כסת הם גדולים, ובכדי להסיר מהם את הלכלוך אין דרך בני אדם לתיתם בתוך המים, אלא לתת עליהם מים.

        ופעולת השכשוך בתוך מים, זהה לשפיכת מים על הדבר, וכן הוא בטור ובשו"ע (שב,ט), שם הוגדרה פעולת השכשוך, שנותן מים על גבי הדבר.

[93]      כתב מהר"י קאפח (הערה לח) שעל פי האמור בהלכות מעשה הקרבנות (ח,ב), רק בעור רך שייך כיבוס ולא בעור קשה, והנעל עשויה מעור רך ולפיכך יש בה כיבוס.

[94]     כר - כריות שאדם שם תחת ראשו בעת השינה. כסת - מה שאדם נותן אחורי גבו כשהוא יושב כדי להשען עליהם (על פי פה"מ כלאים ט,ב, על פי תרגום מהר"י קאפח בהערות שם).

[95]      ההלכה עוסקת שמסיר את הלכלוך ומחליק את פני העור הרך של הנעל או הסנדל על ידי סכין, שדומה לממחק, ולא כשמסיר את הבוץ מהסוליה על ידי סכין, שבכך אינו מחליק את פני הסוליה, מפני שהיא חומר קשיח. ואיסור ממחק הוא, שמחליק את פני העור על ידי שמסיר מעליו את השיער או הצמר, כמו שנתבאר לעיל (יא,ה).

[96]      להלן (כג,י).

[97]      אבל לא המחוברים, מפני שאסור להשתמש בבעלי חיים (לעיל כא,ו).

[98]      כגון שרחץ בשבת במים צוננים, או במים שהוחמו בחמה או בחמי טבריה, כמו שביארנו בהלכה ב.

[99]      כשיש בכל מקווה ארבעים סאה, והשיקן זו בזו, יכול אחר כך לסתום את הנקב שביניהם, וכבר הוכשרו המים השאובים לטבילה (על פי אורה ושמחה).

[100]    נראה, שגובה פני המים זהה בשני המקוואות, אולם רצפת המקוואות אינה זהה ומקווה אחת גבוהה מהשנייה, מפני שאם גובה פני המים אינו זהה, ומשאיר את הנקב פתוח קמעה, יצאו כל המים מהמקווה העליונה לתחתונה, על פי חוק כלים שלובים.

        כל ביאור ההלכה שכתבנו, על פי אורה ושמחה, ואין הרמב"ם עוסק בדיני הכשר מקווה, שצריך שיהיה הנקב פתוח במשך כל הזמן כדי להכשיר את המים השאובים שבמקווה השנייה, אלא ההלכה שלפנינו עוסקת במה שדרך בני אדם לעשות, ומאחר ובני אדם אינם מהדקים את הפקק בנקב, לפיכך אין לחשוש לסחיטה, ומותר. שלא ככס"מ שלמד מההלכה שלפנינו על דיני הכשר מקווה, שצריך שיהיה הנקב פתוח במשך כל הזמן כדי להכשיר את המים השאובים שבמקווה השנייה, ואם סתם את הנקב פסקה ההשקה.

        וראה הלכות מקוואות (ח,ז), שם כתב הרמב"ם שאם היו שתי מקוואות זו למעלה מזו, והיתה המקווה העליונה מים שאובים, והמקווה התחתונה מים כשרים, יכול להכשיר את המקווה העליונה מהתחתונה, על ידי שיניח צינור של חרס בין המקוואות, וימלאנו מים ויחבר בין המקוואות אפילו לרגע, בשיעור של שערה, וכך יכשיר את המקווה העליונה מהתחתונה. משמע שכדי להכשיר ארבעים סאה מים שאובים די בהשקה לרגע ואין צורך שיהיה הנקב פתוח במשך כל זמן ההשקה. וראה עוד שם בהלכות מקוואות (ח,א), שאם רצה להכשיר מים שיש בהם פחות מארבעים סאה כדי לטבול בהם, צריך שיהיו מעורבים עם המקווה הכשר בעובי של כשפופרת הנוד, כל הזמן, ואז יוכל לטבול בהם דברים הקטנים שיש אפשרות לטבול אותם בתוכם. היוצא מכל הנזכר למעלה, כדי להכשיר מים שאובים שיש בהם ארבעים ארבעים סאה, די להשיקם בשיעור של שערה לרגע, ובכדי להכשיר מים שאין בהם ארבעים סאה, צריך לערב אותם עם מי מקווה כשרה בשיעור של שפופרת הנוד באופן קבוע.

[101]     ממי גשמים או מי נהר שגלשו לחצר.

[102]     ביארנו את המציאות, של הסותם את הנקב של הביב, על פי מהר"י קאפח (הערה מד).

[103]     דוגמה זו הזכירה מהר"י קאפח (הערה מו).

[104]     הטעם על פי אורה ושמחה.

[105]     בזמן חכמים, היו מיישרים את קמטי הבגד מהכביסה, גם על ידי קיפול מהודק, בנוסף למה שהיו מיישרים את הקמטים על ידי גיהוץ.

[106]     לשון הרמב"ם: "כדי שיתנאה בו בשבת".

[107]     וזה לשון הרמב"ם בפה"מ שבת (טו,ג): ולא הותר קפול זה אלא בארבעה תנאים, האחד שיהא המקפל אדם אחד בלבד לא שיקפלו שנים. ושיהא הבגד המתקפל חדש. ושלא יהא צבעוני. והוא שאין לו בגד אחר להחליף משום כבוד שבת, ולפיכך מותר לו לקפלו ולפשטו כדי שייראה שעכשיו פשטו אותו מקפוליו [=שייראה הבגד ללא קמטים, ועם קיפולים ישרים כדרכם של הבגדים].

[108]     טעם ההיתר לקפל טלית בשבת, על פי מהר"י קאפח (הערה מו).

[109]     לאב ולתולדותיו ראה לעיל (ט,יג-יד).

[110]     רש"י (שבת צה,א).

[111]     הביאור על פי הרב צדוק.

[112]     לאב ולתולדותיו ראה לעיל (י,ט).

[113]     בלשון הרמב"ם נזכר מוכין, והם חתיכות צמר או בד או צמר גפן, שממלאים בהם כרים וכסתות וכיוצא בהם (פה"מ שבת ד,א; ו,ה; כלים כב,ט).

[114]     בלשון הרמב"ם נזכר כר או כסת, וראה לעיל הלכה יח, שביארנו בצורה שונה כר או כסת, וכאן כתבנו על פי לשון ימינו.

[115]     הטעם על פי הרב צדוק.

[116]     לאב ולתולדותיו ראה לעיל (י,י-יא).

[117]     לשון הרמב"ם: 'מפרישן בצנעה'. וביארנו דבריו על פי קרבן העדה, הובא בירושלמי שבת (ז,ב).

[118]     ואף שאין הקורע חייב אלא אם התכוון לתפור, אבל אם התכוון להפסיד את הבגד פטור (לעיל י,י), כאן שהסתבך הבגד בקוצים לא התכוון להפסיד את הבגד, אלא בדעתו לתופרו לאחר מכן, ולפיכך חייב (מעשה רוקח).

[119]     ראה לעיל (א,ו).

[120]    אבל אם התכוון שיקרעו כדי שיתרחבו לפי מדתו, אף שזה כלאחר יד ובשנוי, אסור, שזה כקורע על מנת לתפור (הרב צדוק).

[121]     לעיל (י,יג).

[122]     לאב ולתולדותיו ראה לעיל (י,יב-יד).

[123]     בזמנם לא היו צירי הדלתות מחוברים בצד כמו בזמננו, אלא היו בולטים באמצע שפת הדלת למעלה ולמטה, והציר שלמעלה היה תחוב בחור שבמשקוף, והציר שלמטה בחור שבאסקופה, אולם הואיל וכל כובד הדלת הוא למטה, לפיכך היו עושים כמין כוס קטנה של ברזל, ומכניסים אותה בחור שבאסקופה, כדי שיסוב בתוכו הציר התחתון ולא יעמיק החור על ידי סיבוב הציר בו תדיר (פה"מ כלים יא,ב, והרב קהתי).

[124]     כמו שיתבאר להלן (כה,ו). והביאור על פי מהר"י קאפח (הערה נו).

[125]     פה"מ עירובין (י,יב). ומה שנזכר לעיל (י,יד), המחזיר דלת של בור [=חפירה בקרקע], ושל דות [=בריכה על פני הקרקע], ושל יציע [=חלל בין כותל הבית לכותל אחר המקיף אותו], חייב משום תולדת בונה – מפני שדלתותיהן מונחות עליהם בצורה מאוזנת [=בשכיבה], וכאשר מחזיר את הדלת, נמצא שבנה את רצפת הבית או את גג הדות או את כותל הבית (על פי מהר"י קאפח הערה נו). וההלכה שם עוסקת, בין אם היו הדלתות מחוברות עם צירים, ונשמטו לגמרי וכעת מחזיר את ציריהם לתוך החורים, ובין אם היו הדלתות מונחות על פתח הבור ומכסות אותו ללא צירים.

[126]    תיבה ושידה הם סוגי ארגזים, ומגדל הוא ארון (פה"מ כלים טו,א).

[127]     מה שכתבנו שדלת כלי שהתפרקה אינה מוקצה ומותר לטלטלה, יתבאר להלן (כה,יב). וביאר מהר"י קאפח (הערה נו), שהטעם שמותר לטלטל את דלתות הכלים שהתפרקו, משום שהיה מותר לטלטל את הכלי בעודו שלם, ואף כשנשברה הדלת עדיין נשאר עליה היתר טלטול. וקשה על ביאורו מההלכה להלן (כב,יב), שם נאמר, כלי שנשבר מותר לטלטל את שבריו רק אם עושים מעין מלאכה, משמע שאיננו אומרים שמותר לטלטל את הדבר מחמת שהיה ראוי בטלטול בעודו שלם, אלא בגלל שכעת הוא נחשב כלי. ולפיכך ביארנו להלן (כה,יב), שטעם ההיתר לטלטל את דלתות הכלים מפני שעדין יש עליהם שם כלי, ודינם כמו מכסה הכלי  (ראה להלן כה,יג).

[128]     השווה לעיל (כא,כז).

[129]     הרמב"ם בפה"מ שבת עירובין (י,יב) ביאר, מדוע אסור להחזיר את הציר העליון של דלת הכלי, שמא יתקענו במסמרים, וכפי שסגננו את ההלכה. ודייק מכך מהר"י קאפח (הערה נז), שהחשש שמא יתקע, ביאורו שמא יתקע ויחזק את העץ במסמרים, ולא שיהדק חלק בתוך חלק אחר.

        וקשה, שהרי הרמב"ם בהלכה לעיל (י,יג) כתב: "וכן כל התוקע עץ בעץ - בין שתקע במסמר, בין שתקע בעץ עצמו עד שנתאחד - הרי זה תולדת בונה, וחייב". כלומר בין שתקע עץ אחד בחור שהיה בעץ השני, עד שנהפכו שני העצים לאחד, מכאן שגם אסור להדק עץ בתוך עץ אחר. ומה שנזכר בהלכה הבאה שהאיסור לחבר את כלים המתפרקים לחלקים הוא רק מדברי חכמים, ואם היו מחוברים ברפיון מותר לחברם בשבת, אינו משום שמותר לתקוע עץ בעץ, אלא משום שאין בניין וסתירה וכלים, כלומר כלים שדרך השימוש בהם בפירוק והרכבה, אין הרכבתם וסתירתם נחשבת בניין וסתירה האסורים מהתורה.

        מהר"י קאפח בהערה נז לפנינו, רצה להוכיח את שיטתו גם מהלכות שביתת יום טוב (ד,יג), שם נאמר: "כלים שהן מפוצלין, כגון מנורה של חוליות וכיסא ושולחן שהן חתיכות חתיכות - מעמידין אותן ביום טוב, והוא שלא יתקע: לפי שאין בניין בכלים". וביאר שם מהר"י קאפח (הערה כט), מה שנאמר בכלים המפוצלים והוא שלא יתקע, ביאורו בתנאי שאינם צריכים מסמור והידוק, אלא מחבר את חלקיהם ברפיון, כמו שנתבאר לפנינו בהלכות שבת בהלכה הבאה. ורצה מהר"י קאפח להוכיח מכך, שהאיסור שמא יתקע הוא שמא יתקע מסמרים.

        וקשה, שהרי מה שנאמר בהלכות שביתת יום טוב, והוא שלא יתקע, ביאורו, אימתי מותר לחבר את חלקי הכלים המפוצלים, כאשר אינו תוקע ומהדק אותם זה לזה בחוזקה, ולא נזכר שם שיתקע אותם במסמרים זה לזה, נמצא שאדרבה מההלכה שם משמע שאסור להדק עץ בעץ על ידי תקיעת זה בזה, אף בלא מסמרים, אלא שהטעם שהוא אסור רק מדברי חכמים, משום שאין בנין וסתירה בכלים, וכפי שביארנו.

[130]     לשון הרמב"ם: "אין גודלין את שיער הראש, ואין פוקסין אותו", וביארנו דבריו על פי פה"מ שבת (י,ו).

[131]     וכך הדין ביום טוב, כמו שנתבאר בהלכות שביתת יום טוב (ד,יג), והערה כט של מהר"י קאפח שם.

[132]     ומה שנאמר לעיל (י,יג), המכניס את ידית הגרזן [=הקת] בתוך החור שבראש הגרזן, הרי זה תולדת בונה, מפני שלא החזיר כלי מפורק לתיקונו, אלא עשה את הכלי מחדש, שיהיה מחובר לתמיד, ושם יש משום בנין אפילו שהוא כלי (מ"מ לעיל י,יג).

[133]     מה שהוספנו על לשון ההלכה הוא מביאור הרב צדוק, על פי העיקרון שהתבאר בהלכה, ורק כשחלקי הכלי מתחברים זה לזה חיבור העומד פרק זמן מסויים, כגון חודש, אסור.

[134]     כתב מהר"ח כסאר בשם רש"י, שההלכה עוסקת כשרוצה ליישר את חוליות הקטן לאחר זמן מיום הלידה, אבל ביום הלידה שיש סכנה בדבר אם לא יישרו את חוליות הקטן, מותר לעשות זאת אפילו על ידי ישראל, כמו שנתבאר לעיל (ב,יד).

        קטן זה שרוצה ליישר את חוליותיו, אינו מוגדר כחולה שאין בו סכנה. אבל חולה שאין בו סכנה בין אם נפל למשכב וכל גופו כואב, ובין אם אחד מאבריו כואב לו מאוד, מותר לומר לגוי שיעשה לו מלאכות האסורות מהתורה כדי לרפא אותו. והישראל מותר לעשות לו רק דברים האסורים מדברי חכמים. ואם אינו מוגדר כחולה, כגון שיש לו כאב חלש בעיניו, מותר לגוי לעשות לו רק דברים האסורים מדברי חכמים.                 ואם אינו מוגדר כחולה, אולם היה סובל מכאב בגופו, והיה צריך שיעשו לו בשבת דברים האסורים מדברי חכמים, שאין בהם חשש שיבוא בעשייתם לידי עשיית מלאכה האסורה מהתורה, והם דברים שאינם דומים למלאכה (ראה לעיל כא,לא) – מותר לעשות לו דברים אלו אפילו על ידי ישראל, מפני שיש לו צער ממחלתו. כפי שביארנו לעיל (ב,י).

[135]    אהל קבוע הוא סדין או מחצלת שנפרסו על מנת שיעמדו לתמיד, ויש בגגם רוחב טפח, או שיש בתוך שלושה טפחים של השיפוע רוחב טפח. אהל עראי הוא סדין או מחצלת שנפרסו לפרק זמן מוגבל, ויש בגגם רוחב טפח. וכן אם אין בגגם רוחב טפח, ואין בתוך שלושה טפחים של השיפוע רוחב טפח, ונפרסו שיעמדו לתמיד, נחשבים אוהל עראי, שכיון שאין בהם רוחב טפח, ודאי עתיד לפרקם (הלכה כט).

[136]     לעיל (י,יג). וראה שם שביארנו מדוע הוא תולדה ולא אב.

[137]     אוהל עראי שאינו עומד זמן מרובה, אינו נחשב מצד עצמו מלאכה, ואף אינו דומה למלאכה, ואיסורו רק משום גזירה, שמא יעשה אוהל קבוע.

[138]     לשון הרמב"ם על פי נוסח כתבי יד תימן: "ומותר להוסיף אוהל עראי בשבת". כן הוא ברמב"ם מהר"י קאפח, וברמב"ם ממרא, וברמב"ם הרב מקבילי. וביאורו שמותר להוסיף בשבת אוהל עראי, כהמשך לאוהל שכבר היה קיים קודם השבת. ולמרות שאסור מדברי חכמים לעשות מתחילה אוהל עראי בשבת, אבל כהמשך לאוהל שכבר קיים, מותר, מפני שאינו ניכר כל כך, ואין מקום לחשוש שמא יעשה אוהל קבע בשבת. מאחר שזה הטעם, בין אם האוהל הקיים היה קבע או עראי, מותר להוסיף עליו בשבת, מפני שבכל עניין אינו ניכר כעושה אוהל בשבת.

        ראיה לדבר מהלכה ל, שם נאמר שמותר בשבת לסגור את החלון בוילון, למרות שאינו קשור ואינו תלוי בחלון. וביאר הרמב"ם בפה"מ (שבת יז,ז), שהטעם שמותר, מפני שמותר להוסיף על אוהל עראי בשבת. והשאלה הנשאלת, שאינו מוסיף על אוהל עראי, שהרי הבית הוא אוהל קבע, ורק הוילון הוא אוהל עראי! על כורחנו, בכלל ההיתר להוסיף על אוהל עראי בשבת כלול הכל, בין אם מוסיף על אוהל קבע ובין אם מוסיף על אוהל עראי. וכך דייק מהר"ח כסאר מהלכה ל, בביאורו שם.

        ולעומת זאת, לפי מהר"י קאפח (הערה סב), אם יש אהל עראי מערב שבת, מותר להוסיף עליו ולהמשיכו, אבל אם יש אהל קבוע, אסור מדרבנן לצרף לו תוספת עראי. וטעמו, מפני שאוהל עראי שנעשה סמוך לאוהל קבוע, אינו נחשב המשכו, אלא הוא בניית אוהל עראי סמוך לאוהל קבוע, ואסור מדברי חכמים ליצור מתחילה אוהל עראי.

[139]     העמודים עומדים בארבע קצות המיטה מעליה.

[140]     לשון הרמב"ם: "ומותר להניח מיטה וכיסא וטרסקל". וביארנו את דבריו, מיטה וכסא שהיו זקופים, מותר בשבת להניחם על הארץ [וכך פירש רבנו פרחיה בתלמוד שבת קלח,א], וכן אם היו מקופלים כמו הכיסאות והמיטות שבימינו, מותר לפותחם בשבת. אבל לא ביארנו את דבריו שמותר לתת את לוח המיטה או הכיסא על הרגליים, כשהם אינם מחוברים זה לזה מערב שבת, מפני שבהלכות שביתת יום טוב (ד,טו) נזכר שהדבר אסור, ובמקרה שאינם מחוברים קודם צריך לתת את הלוח ורק אחר כך להכניס את הרגליים תחתיו. וזה לשון הרמב"ם שם: "וכן המיטה - אוחז הקרשים למעלה, ומכניס הרגליים תחתיהן".

        ומהר"י קאפח (הערה סה) הוסיף, שגם מותר לפרוס סדין על מיטה שחבליה מרוחקים זה מזה שלושה טפחים, ואין באמור בהלכות שביתת יום טוב (ד,טו) לסתור זאת. ונראה לבאר את דבריו, שמאחר שבפריסת הסדין על החבלים אינו יוצר את המיטה, ומאחר ואינו משתמש באויר שתחת המיטה, לפיכך אין להחשיב את פריסת הסדין כאוהל. והטעם שאין האמור בהלכות יום טוב סותר זאת, מפני ששם יוצר את המיטה על ידי שמניח את הלוח על רגלי המיטה, ואילו הפורס סדין על חבלים אינו יוצר מיטה, והיא כבר עשויה.

        ולעומת מה שכתבנו, המ"מ כתב בשם המפרשים, שמותר לפרוש את השולחן על ספסליו מפני שאין משתמשים באויר שתחתיו.

[141]     בדברי הרמב"ם נכתב 'טרסקל', והוא לוח מחופה בעור (פה"מ כלים כב,י), ומה שכתבנו שיש לו שוליים, מפני שההלכה עוסקת שנוצר אוהל תחתיו, על כורחנו יש לו שוליים.

[142]     טעם ההיתר על פי המ"מ. ואפילו מטה שרגילים לשים תחתיה נעליים, אין עיקר גגה אלא לתשמיש שעל גבה ולא לתחתיה, והנעליים שתחתיה אינם עיקר שימושה, ולא נעשתה בשבילם, ומניחים אותם שם מפני שאין שימוש אחר שיכול להשתמש בו תחת המיטה (מהר"י קאפח, הערה סה).

[143]     לשון הרמב"ם: "טלית כפולה שהיו עליה חוטין שהיא תלויה בהן מערב שבת, מותר לנטותה". ומה שכתב הרמב"ם 'חוטין שהיא תלויה בהן מערב שבת', אין פירושו שהיתה הטלית תלויה בחוטים מערב שבת, אלא שהיו החוטים מחוברים לטלית מערב שבת, והשמיעה ההלכה שמותר לנטותה בשבת, כלומר ליתנה במקום גבוה בעזרת שני חוטים אלה בשבת, ותשתלשל לכאן ולכאן, ואינו נחשב שעשה אוהל עראי בשבת.

        ומה שכתבנו שהיתה הטלית משתלשלת בצורה אלכסונית משני הצדדים, מפני שזה החידוש של ההלכה, שלמרות שיריעה הפרוסה באלכסון נחשבת אוהל עראי, כאן מותר מפני שעשויה לנטותה ולפרקה תדיר. אבל טלית המונחת בצורה אנכית ישרה, אין לה כלל דין אוהל, כמו שיתבאר מיד בהמשך ההלכה בפרוכת.

        ומה שכתבנו, שלא היה רוחב טפח בגג הטלית, ואף במרחק שלושה טפחים מתחת לגג אין יריעות הטלית מרוחקות זו מזו טפח, הוא על פי הרי"ף (נו,ב בדפיו). ואם היה רוחב טפח בגג הטלית, הרי הוא עושה אוהל עראי בשבת ואסור.

        ומה שהוספנו על לשון הרמב"ם, "והוא הדין שמותר לפרקה בשבת מתלייתה, ולהניחה על הארץ", כך מוכח מהתלמוד (שבת קלח,א) "אמר רב יוסף: חזינא להו לכילי דבי רב הונא דמאורתא נגידו, ומצפרא חביטא רמיא". ופירש רש"י: "דמאורתא נגידו ומצפרא חביטא - בלילי שבת ראיתים פרוסות, ולבקר ראיתים מושלכים לארץ, אלמא: מותר לפורקה, והכי נמי מותר לנטותה". והכלל הוא, כל דבר שמותר לנטותו מותר לפרקו.

        והר"ן על הרי"ף פירש (שבת נו,ב מדפי הרי"ף), שהיתה הטלית כפולה מערב שבת על מוט, וקשר בקצות הטלית מבעוד יום חוט או משיחה, ומפני שחוטים אלה מיועדים למתיחת הטלית, לפיכך נחשבת כמתוחה, ומותר בשבת למותחה על כל אורך המוט, אף שבערב שבת היא מקווצת על קצה המוט ואין בה רוחב טפח. וכך פירש הר"ן אף את הרמב"ם.

        אולם המעיין היטב, יווכח שאין זו כוונת הרי"ף והרמב"ם. לשון הרי"ף והרמב"ם, בטלית מותר לנטותה, ובפרוכת מותר לנטותה ומותר לפרקה, ובכילה מותר לנטותה ומותר לפרקה. משתמע מדבריהם, שהנטייה והפירוק זהים בכל הסוגיה. וכשם שפירוש לנטותה בפרוכת או בכילה שנותן אותם על המוט בשבת, ומפרקה שמפרק ומוריד אותם מהמוט בשבת, כך בטלית לנטותה פירושו שנוטה את הטלית בשבת ובשעת נטייתה כופלה, ומפרקה שמורידה מנטייתה ומניחה על הארץ בשבת. וכך נכתב בתלמוד בפירוש, שהכילות מפורקות מנטייתם ומונחות על הארץ. (שבת קלח,א) "אמר רב יוסף: חזינא להו לכילי דבי רב הונא דמאורתא נגידו, ומצפרא חביטא רמיא".

        וראה עוד בר"ן (שם) ד"ה כילת חתנים, שהקשה על הרי"ף מדוע השמיט את הנאמר בתלמוד בכילה, אימתי מותר לנטותה, רק כשאין בגגה טפח ואין בפחות משלושה סמוך לגגה טפח. קושיתו נובעת מכך שבכילה הוא מבאר לנטותה ולפרקה לגמרי, ובטלית הוא מבאר לנטותה ולמותחה על שאר המוט, ואז נשאלת השאלה, והרי המקרים שונים, וצריך לבאר זאת בשני המקרים. אולם לביאורנו שגם בטלית לנטותה ולפרקה ביאורו לגמרי, שנוטה את הטלית בשבת כשהיא מקופלת, וכן מורידה לגמרי מנטייתה בשבת. אם כן דין כילה וטלית שווה, [ההבדל בין כילה לטלית הוא, מה הגורם להתיר לעשות זאת בשבת, בכילה מפני שמיועדת לכך, ובטלית מפני שעשה לה שני חוטים היוצאים באמצעה ומיועדים לתלייתה בהם], ולפיכך כשביאר הרי"ף את תנאי הנטייה בטלית, פשוט וברור שכך הם תנאי הנטייה גם בכילה. [ועדין קשה מדוע השמיט הרי"ף שאין הכילה משתלשלת על המיטה טפח, ראה בהלכה הבאה, והשמיט זאת מחמת הקיצור].

[144]     כבר ביארנו בהערה קלה, שהגדרת אוהל היא כשיש לו גג, ופרוכת שאין לה גג אינה אוהל. וכך כתב המ"מ בשם רש"י. וראה בהמשך ההלכה מיד בסמוך, מה שביארנו.

[145]     מה שהוספנו על לשון הרמב"ם "אולם לא כל עשיית מחיצה מותרת...", מקור הדברים מהמאירי שבת (קכה,ב ד"ה אין עושים אוהל עראי), ועל פי דבריו יתבארו כמה הלכות בדברי הרמב"ם.

        כגון הלכה ל, "פקק החלון [=וילון שבו מכסים את החלון] – בזמן שהוא מתוקן לכך – אף על פי שאינו קשור ואינו תלוי, מותר לפקוק בו החלון". וכתב הרמב"ם בפה"מ שבת (יז,ז), שטעם ההיתר לסתום את החלון עם הוילון, מפני שמותר להוסיף על אוהל עראי בשבת. (ע"כ פה"מ) והשאלה הנשאלת, שהרי לכאורה מותר לעשות מחיצה שאין בה גג טפח בכל אופן מפני שאינה נחשבת כאוהל עראי, וכיצד הרמב"ם הגדיר וילון זה כאוהל עראי? אולם על פי דברי המאירי ההלכה מובנת, שמאחר שמחבר את הוילון לבניין קבע, הרי הוא נחשב כמחיצה קבועה, והוא אוהל עראי.

        וראה עוד בהלכות סוכה (ד,טז): "...וכן עושה בכלים, דופן רביעית ביום טוב; אבל דופן שלישית, לא יעשה אותה בכלים ביום טוב, לפי שהוא מכשיר הסוכה, ואין עושין אוהל עראי ביום טוב". מכאן מוכח בבירור, שאם המחיצה מכשירה את הסוכה, היא נחשבת אוהל עראי, ואסור לעשותה בשבת או ביום טוב, אף שאין בה גג טפח.

        וכך פסק בשו"ע (קטו,א): "אסור לעשות אהל בשבת ויום טוב אפילו הוא עראי; ודוקא גג, אבל מחיצות מותר; ואין מחיצה אסורה אלא אם כן נעשית להתיר סוכה או להתיר טלטול". (ע"כ שו"ע) ואנו הוספנו על פי המאירי עוד שתי מחיצות שאסור לעשותן, אם היא מחיצה שעשאה באופן קבוע, או אם היא מחיצה זמנית שחיברה לבניין קבע.

[146]     ולא על ארבעה עמודים כשאר הכילות (רש"י שבת קלח,ב).

[147]     אם היה רוחב טפח בגג הכילה, ופרסה בשבת, אם כן עשה אוהל עראי בשבת, ואסור מדברי חכמים.

[148]     דין טלית כפולה שבהלכה כט, שווה לדין כילת חתנים בהלכה לפנינו. אלא שסתם טלית אין הדרך לנטותה ולפרקה, ובכדי להתיר לנטותה ולפרקה בשבת, צריך שיהיו מחוברים באמצעה חוטים, ודבר זה יוכיח שהיא עשויה לנטותה ולפרקה. ואילו בכילת חתנים, מאחר והיא מיועדת לנטותה ולפרקה, אף בשבת מותר הדבר, ואינו צריך שיהיו מחוברים חוטים באמצעה.

        אלא שיש להקשות על הרמב"ם מהמשך הסוגיה, ממנה משמע לכאורה שאם עשה חוטים בכילה מותר לנטותה אפילו אם נוטה אותה יותר מטפח, וכך פסק הטור בסימן קטו. וזה לשון התלמוד שם מבואר על פי רש"י (שבת קלט,א): שלחו ליה בני בשכר ללוי: כילה מהו? [האם מותר לנטות כילה בשבת] ...שלח להו: כילה - חזרנו על כל צידי כילה ולא מצינו לה צד היתר [מאחר שחשש שיבואו להתיר כילה שיש בה רוחב טפח, לפיכך השיב להם בסתם, שאסור להם לנטות את הכילה]. ולישלח להו כדרמי בר יחזקאל? [שואל התלמוד, מדוע לא שלח להם את היתר רמי בר יחזקאל בטלית כפולה, שאם היה עליה חוטים מותר לנטותה בשבת, מפני שאם יש חוטים מותר לנטותה אפילו כשפורס יותר מטפח]- לפי שאינן בני תורה [מתרץ התלמוד, לפי שאינם בני תורה, יש לחשוש שמא לא יקפידו שיהיו חוטים מחוברים].

        אולם הרמב"ם מפרש, שהטעם שלא רצה להתיר להם כילה, שמא יבואו לעשות אוהל משופע בשבת בדבר שאינו מיועד לאוהל כמו כילה, ושאל התלמוד, גם אם אינו מיועד לאוהל, יש פיתרון על ידי שיחבר שני חוטים באמצעו, ואז יהיה מותר לנטותו אף שאינו מיועד לאוהל, ותירץ התלמוד, לפי שאינם בני תורה יש לחשוש שיתירו אף אם לא יהיו שני חוטים מחוברים. ועל פי פירושו לא נזכר בתלמוד היתר, שאם מחוברים חוטים מערב שבת, מותר לנטותו יותר מטפח. [ראה בפסקי הרי"ד על מסכת שבת קלט,א, שביאורו לסוגיה הולך בדרך זו, ועל פיו פירשנו].

[149]     לשון התלמוד שבת (קלח,ב): "ולא אמרן [=מה שהיתרנו לנטות את הכילה ולפרקה] אלא דלא נחית מפוריא טפח [=כשאינה יורדת מהמיטה טפח], אבל נחית מפוריא טפח – אסור". ופירש רש"י (שבת קלח,ב ד"ה אבל נחתא), שצריך להקפיד שלא תשתלשל הכילה מתחת למיטה טפח, מפני שאז גג המיטה ייחשב כאוהל. והרמב"ם פירש: "והוא, שלא תהא משולשלת מעל המיטה טפח". וביאר מהר"י קאפח (הערה סח), שצריך להקפיד שלא תהיה הכילה נתונה בצורה אופקית טפח על טפח בגובה טפח, מעל המיטה, אלא תהיה הכילה נתונה בשיפוע. (ע"כ מהרי קאפח) ואת המילים שבתלמוד "נחית מפוריא טפח" ביאר הרמב"ם "משולשלת מעל המיטה טפח", כלומר יורדת מעל המיטה טפח, וכיצד תהיה הכילה יורדת מעל המיטה טפח, אם יהיה תחתיה טפח על טפח.

        והרב שיינזלץ פירש, שצריך להקפיד שלא תהיה הכילה נתונה על המיטה בצורה אנכית בגובה טפח, שהרי כשאומרים שהכילה משולשלת מתכוונים שהיא נתונה בצורה אנכית, ואז אם יש דופן בגובה טפח, כל השיפוע שמעליו נחשב כגג. ראה הלכות סוכה ד,ז שכך הדין, ואף בהלכות שבת כך הדין. וראה עוד ברש"י (שבת קלח,ב ד"ה אבל נחתא), שאף הוא הזכיר סברא זו, שאם משלשל את הכילה טפח מתחת למיטה, גג המיטה נחשב כאוהל, אלא שביאורו לסוגיה שונה מביאור הרמב"ם, ולהרמב"ם מדובר שמשלשל את הכילה טפח מעל המיטה, ואז כל השיפוע שמעליו נחשב גג. ולהלכה כל הביאורים קיימים.

[150]     לשון הרמב"ם: "פקק החלון". וביאר בפה"מ (שבת יז,ז): "המטפחת שתולין על החלונות כדי לכסותם".

[151]     די במחשבה שייעד אותו לכיסוי החלון, ואינו צריך עשיית מעשה (מ"מ בשם הרשב"א), ובמחשבה כבר נחשב הוילון כלי (מאירי שבת קכה,ב).

[152]     הוילון אינו קשור בחבל לחלון, ואף אינו תלוי על ידי חבל לחלון, שמחמת כך אינו מגיע לארץ.

[153]     מה שכתבנו שטעם ההיתר לתלות את הוילון על החלון, משום שמותר להוסיף על אוהל עראי, הוא מפה"מ (שבת יז,ז). ומה ששאלנו כיצד הוילון נחשב אוהל עראי, והשבנו מפני שהוא מחובר לבניין קבע, נתבאר לעיל בהוספה שכתבנו על הלכה כט.

        וראה עוד לעיל בהערה קלח, שם דייקנו מלשון הרמב"ם בהלכה כז, על פי נוסח כתבי יד תימן, "ומותר להוסיף אוהל עראי בשבת" שמותר להוסיף בשבת אוהל עראי, כהמשך לאוהל שכבר היה קיים קודם השבת, בין אם האוהל הקיים היה קבע או עראי, מפני שבכל עניין אינו ניכר כעושה אוהל בשבת. והוכחנו את הדבר מההלכה שלפנינו שהתירה בשבת לסגור את החלון בוילון, למרות שאינו קשור ואינו תלוי בחלון. וביאר הרמב"ם בפה"מ (שבת יז,ז), שהטעם שמותר, מפני שמותר להוסיף על אוהל עראי בשבת. והשאלה הנשאלת, שאינו מוסיף על אוהל עראי, שהרי הבית הוא אוהל קבע, ורק הוילון הוא אוהל עראי! על כורחנו, בכלל ההיתר להוסיף על אוהל עראי בשבת כלול הכל, בין אם מוסיף על אוהל קבע ובין אם מוסיף על אוהל עראי. וכך דייק מהר"ח כסאר בביאורו בהלכה שלפנינו. וכך פסק במפורש בשמירת שבת כהלכתה (חלק א, כד,ב, מהדורה שלישית).

        ולעומת זאת, לפי מהר"י קאפח (הערה סב), אם יש אהל עראי מערב שבת, מותר להוסיף עליו ולהמשיכו, אבל אם יש אהל קבוע, אסור מדרבנן לצרף לו תוספת עראי. וטעמו, מפני שאוהל עראי שנעשה סמוך לאוהל קבוע, אינו נחשב המשכו, אלא הוא בניית אוהל עראי סמוך לאוהל קבוע, ואסור מדברי חכמים ליצור מתחילה אוהל עראי.

        ובשו"ת הריב"ד (ספר המדע, עמ' 54) כתב, שעל פי ההלכה שלפנינו, היה מהר"י קאפח אוסר בשבת, להניח בחלון בית הכנסת שלו, חתיכת דף נייר שתגן מפני השמש שחדרה מהחלון, משום שחתיכת הנייר לא הוכנה לכך.

        מהר"י קאפח ביאר את ההלכה בצורה שונה ממה שכתבנו, ולשיטתו, בגלל שהוילון מיועד לכיסוי החלון לפיכך הוא נחשב כמוסיף על אוהל עראי, ולא כעושה אוהל עראי כתחילה בשבת. היוצא מכך, אם לא הכין את הוילון או הקרטון לכך, הוא נחשב כעושה אוהל עראי בשבת, ואסור. היוצא מכך, היתר עשיית מחיצה בשבת אינו מוחלט, אלא הוא מותנה שהכין את המחיצה קודם השבת, ורק באופן זה הוא נחשב כמוסיף אוהל עראי בשבת ומותר. ולעומת זאת, יש המבארים את ההלכה בצורה שונה, ולשיטתם מותר לעשות מחיצה בשבת גם אם לא הכינה קודם השבת, מפני שאוהל עראי שאסרו זה כשיש לו גג טפח, אבל סתם מחיצה מותר להעמיד בשבת, כמו שכתב הרמב"ם בהלכה כט: "וכן הפרוכת, מותר לנטותה ומותר לפרקה". וכך היא שיטת המאירי שבת (קכה,ב ד"ה אין עושים אוהל עראי) כמו שכתבנו בהלכה כט. ועל פי זה, טעם ההיתר לסתום את החלון בוילון, מפני שמותר להוסיף על אוהל עראי, והוילון הוא תוספת של אוהל עראי ומותר (פה"מ שבת יז,ז). ומה שהצריכו שפקק החלון יהיה מיועד לכך, אינו מפני שרק באופן זה הוא נחשב כמוסיף אוהל עראי ולא כעושה אוהל עראי בתחילה, אלא כדי שלא יהיה פקק החלון מוקצה, וכך ביאר המאירי (שבת קכה,ב) כפי שכתבנו, שבמחשבה כבר נחשב הוילון כלי. וכך ביאר המ"מ בשם הרשב"א, שדי במחשבה שייעד אותו לכיסוי החלון, ואינו צריך עשיית מעשה, כלומר שמחמת כך ייחשב פקק החלון ככלי ומותר לכסות בו. היוצא מביאור זה, אם הוילון אינו מוקצה, מותר לכסות בו אפילו שלא הכינו מלפני השבת, מפני שהוילון הוא תוספת אוהל עראי בשבת, ומותר.

וכך פסק בילקוט יוסף (קיצוש"ע שטו,ה-ו): "מותר לתלות וילון בשבת כנגד החלון או הדלת, כדי להגן מפני החמה או הצינה או בפני הנרות שלא יכבו ברוח. ובלבד שלא יעשה נקב על-ידי המסמר שבקיר. מחיצה הנעשית לצניעות בעלמא מותר לתלותה בשבת, ולכן מותר לתלות וילון לפני פתח הבית במקום הדלת, או בסוכה, אף-על-פי שהוילון קבוע שם. וכן מותר לתלות וילון להפסיק בין האנשים לנשים כששומעין הדרשה, וכדומה".

[154]     השווה למיטה כיסא וטרסקל שנזכרו בסוף הלכה כח.

[155]     ביארנו את ההלכה על פי מהר"י קאפח (הערה ע). מאחר ובהתאמת הסוגיה לפסק הרמב"ם האריכו המפרשים, נכתוב את ביאור הסוגיה לפי הרמב"ם (שבת קלח,ב): ואמר רב ששת בריה דרב אידי: האי סיאנא שרי. [כובע של לבד ששוליו רחבים, מותר לחובשו בשבת] והאיתמר: סיאנא אסור! [שואל התלמוד, והרי מצאנו מימרא האומרת שאסור לחבוש כובע לבד ששוליו רחבים] - לא קשיא, הא - דאית ביה טפח, הא - דלית ביה טפח. [מתרץ התלמוד, מה שהיתרנו לחבוש כובע לבד כשאין בשוליו רוחב טפח, ומה שאסרנו כשיש בשוליו רוחב טפח] - אלא מעתה, שרביב בגלימא טפח הכי נמי דמיחייב? [שואל התלמוד, אם אנו אומרים שכובע שיש בשוליו רוחב טפח אסור לחובשו, למרות שהוא מלבוש, אם כן ייאסר לפרוס את טליתו טפח כנגד פניו, מפני שעושה אוהל, ואין להתיר מחמת שהטלית היא בד רך, מפני שמצאנו איסור עשיית אוהל בפריסת בד, גם כשאינו קשיח, ראה הלכות כט-ל] אלא לא קשיא, הא - דמיהדק, הא - דלא מיהדק. [מתרץ התלמוד, על כורחנו, צריכים אנו לשנות את דעתינו ממה שנזכר לעיל שכובע לבד אסור לחובשו כשיש בשוליו רוחב טפח, וכל האיסור של עשיית אוהל על ידי הכובע, הוא רק אם מהדק את ליפוף הבגד שעטף בו את ראשו, ויצר בהידוק זה רוחב טפח].

        נמצאנו למדים מפירוש הרמב"ם לסוגיה, שאין לאסור חבישת כובע עם שוליים רחבים טפח, שאם כן תיאסר אף פריסת הטלית טפח כנגד פניו, ואין באיסורים אלו סברא, מפני שעושה מעשה לבישת בגדיו ולא מעשה אוהל, והם מותרים כמו פתיחת מיטה וכיסא וטרסקל. ואין לומר שיש לחלק בין אוהל קשיח לאוהל רך, וחבישת כובע האסורה היא כשיש לו שוליים קשיחים, אבל שוליים רכים מותר, מפני שמצאנו עשיית אוהל גם בבד רך, כגון בטלית או כילה (הלכות כט-ל), מכאן שאין לחלק בין אוהל רך לאוהל קשיח. על כורחנו, רק אוהל הנוצר בכובעו על ידי כריכת הבגד סביב ראשו, שיוצרו בכוונה תחילה, ועושה מעשה יצירת אוהל [יוצר אוהל להאהיל על פניו] ולא מעשה לבישת בגדיו, אסור. נמצא שביאור הרמב"ם לסוגיה, בנוי על הסברא, ובעזרתו יתבארו מכלול ההלכות ויתאימו זו לזו.

[156]     ביארנו את ההלכה על פי מהר"י קאפח (הערה עא) ומהר"ח כסאר.

[157]     ראה הלכה טו, שרק בבגד המיועד לכיסוי מותר לכסות, ואין לחשוש שיסחטנו.

[158]     ביארנו את ההלכה על פי היוצא מהתלמוד ומפרשיו, ואין להתחשב מה המשקה שיש בחבית, בכל מקרה הדבר אסור. ואף שרש"י ורבנו חננאל ביארו בתלמוד (שבת קלט,ב) שיש בכלי שמכסה יין, לא משתמע מדבריהם שכתבו יין דוקא, שנדייק מכך שאם יש משקה אחר מותר לכסותו.

        אולם מהר"י קאפח פירש (הערה עב), שדוקא כשיש בחבית יין הדבר אסור, מפני שרוצה באוהל שנוצר על פני היין, כדי שתעלה תסיסת היין לאותו חלל, וישמור כיסוי החבית על היין שלא יתקלקל, אבל כשיש בחבית משקה אחר מותר לכסותה, ודומה כיסוי החבית למיטה וכיסא שמותר לפותחם בשבת, כמו שנתבאר בהלכה כח. וכך ניתן לדייק גם מדברי מהר"ח כסאר, שכתב שיש בחבית יין, וביאר שצריך את האויר שיש מעל היין, כדי שלא יתקלקל.

[159]     נזכר לעיל (ח,יד), שמותר לסנן בו יין שאין בו שמרים או מים צלולים. וראה עוד לעיל (כא,יז), שייזהר שלא יעשה בו גומה.

[160]     מהר"י קאפח ביאר (הערה עג), שרוצה באוהל שנוצר תחת הסל, כדי שיהיה מקום למיץ לנזול.