הלכות שבת פרק כד מבואר - שבות: דרך חול

פרק כד – שבות: דרך חול

איסור לעסוק בחפציו

א.         יש דברים שהן אסורין בשבת, אף על פי שאינן דומין למלאכה, ואינם מביאין לידי מלאכה; ומפני מה נאסרו – משום שנאמר "אם תשיב משבת רגלך, עשות חפציך ביום קודשי" (ישעיהו נח,יג), ונאמר "וכיבדתו מעשות דרכיך, ממצוא חפצך ודבר דבר" (שם). לפיכך אסור לאדם להלך בחפציו בשבת, ואפילו לדבר בהן, כגון שידבר עם שותפו מה ימכור למחר או מה יקנה, או היאך יבנה בית זה, ובאי זו סחורה ילך למקום פלוני – כל זה וכיוצא בו, אסור: שנאמר "ודבר דבר", דיבור אסור; והרהור מותר.

יש דברים שהם אסורים בשבת, אף על פי שאינם דומים למלאכה, ואינם מביאים את האדם לעשיית מלאכה[1]; ומפני מה נאסרו? משום שנאמר "אִם תָּשִׁיב מִשַּׁבָּת רַגְלֶךָ עֲשׂוֹת חֲפָצֶךָ בְּיוֹם קָדְשִׁי" (ישעיהו נח,יג), ונאמר "וְכִבַּדְתּוֹ מֵעֲשׂוֹת דְּרָכֶיךָ מִמְּצוֹא חֶפְצְךָ וְדַבֵּר דָּבָר" (שם); משמעות פסוקים אלו, שלא יעשה את חפציו [=עסקיו] בשבת, ולא ילך ברגליו כדי לעשותם, כדי שלא יתנהג בשבת כהרגלו בחול, ובכך יזכור את השבת לקדשו[2]. לפיכך אסור לאדם ללכת [=ממקומו למקום אחר] לצורך מסחרו ועסקיו, בשבת, ואפילו לדבר בהם, כגון שידבר [=יתכנן] עם שותפו מה ימכור למחר או מה יקנה, או היאך יבנה בית זה, ועם איזו סחורה ילך למקום פלוני – כל זה וכיוצא בו, אסור: שנאמר "וְדַבֵּר דָּבָר", דיבור אסור; והרהור מותר.

ב.         אסור לאדם לפקוד גינותיו ושדותיו בשבת, כדי לראות מה הן צריכין, או היאך הן פירותיהן – שהרי זה מהלך, לעשות חפצו. וכן אסור לאדם שייצא בשבת עד סוף התחום ויישב שם עד שתחשך, כדי שיהיה קרוב לעשות חפציו במוצאי שבת – שהרי נמצא הילוכו בשבת, לעשות חפציו.

אסור לאדם לסייר בגינותיו ושדותיו בשבת, כדי [=במטרה] לבדוק איזה מלאכות צריך לעשות בהם, או כדי לבדוק את מצב פירותיהם, האם כבר בשלו או האם הם טעונים טיפול – מפני שהוא מהלך בשבת, במטרה לעשות את חפצו [=עסקיו]. ומטעם זה, אסור ללכת בשבת לגינתו ולשדהו ולשהות שם עד שיחשיך, כדי שבמוצאי שבת מיד יקטוף את פרותיהם או יתלוש את העשבים[3]. וכן אסור לאדם לצאת בשבת מחוץ לעירו עד "סוף התחום" [=עד מרחק אלפיים אמה מהעיר, כקילומטר[4]], ולשהות שם עד שיחשיך [=שתצא השבת], כדי שבמוצאי שבת יהיה קרוב למקום שבו יעשה את חפציו [=עסקיו] – מפני שבאופן זה הילוכו בשבת הוא במטרה לעשות חפציו.

ג.          במה דברים אמורים, בשהחשיך על התחום לעשות דבר שאסור לעשותו בשבת; אבל אם החשיך לעשות דבר שמותר לעשותו בשבת, הרי זה מותר. כיצד: אין מחשיכין על התחום להביא פירות מחוברין, או לשכור פועלין; אבל מחשיך הוא לשמור פירות, שהרי מותר לשמור בשבת. ומחשיך להביא בהמה או פירות תלושין: שהבהמה – קורא לה והיא באה, אף על פי שהיא חוץ לתחום; ופירות תלושין – אילו היו שם מחיצות, היה מותר להביאן בשבת. וכן אומר אדם לחברו, לכרך פלוני אני הולך למחר, שאם היו שם בורגנים, היה הולך לשם בשבת. וכן כל כיוצא בזה.

מה שאמרנו בהלכה הקודמת, שאסור ללכת בשבת עד "סוף התחום" [=עד מרחק אלפיים אמה מהעיר], ולשהות שם עד שיחשיך, מתוך כוונה שבמוצאי שבת ימשיך להתרחק מהעיר, ויעשה את חפציו; זה דוקא כשרוצה לעשות דבר שאסור לעשותו בשבת, אבל אם רוצה לעשות דבר שמותר לעשותו בשבת, הרי זה מותר. כיצד? שהה "בסוף התחום" עד שיחשיך, כדי להביא פירות מחוברים לקרקע שיש איסור בשבת לקוטפם, או לשכור פועלים שיש איסור בשבת לשוכרם[5], הרי זה אסור. אבל אם שהה שם כדי לשמור פירות, שהרי מותר לשמור בשבת[6]; או ששהה שם כדי להביא בהמה, שהרי מותר לקרוא לבהמה בשבת, למרות שעומדת מ"חוץ לתחום" ובקריאתו תיכנס ל"תוך התחום"[7]; או ששהה שם כדי להביא פירות שנתלשו מהקרקע מלפני השבת[8], שהרי אילו היו שם מחיצות, היה מותר להביא את הפירות התלושים בשבת[9]; הרי זה מותר. וכן מותר לאדם לומר לחברו, לעיר פלונית אני הולך למחר, בא איתי[10], שאם היו מגדלי שמירה[11] בין שני הערים, ולא היו המגדלים מרוחקים זה מזה יותר משבעים אמה ושני שלישי האמה, היה מותר ללכת לאותה עיר בשבת[12]. וכן כל כיוצא בזה. [הוספה] ומכלל הדברים למדנו, שכדי לאסור לשהות בסוף התחום עד שיחשיך, צריך שהדבר שרוצה לעשותו אסור בכל מקרה, אבל אם יש אפשרות לעשות את הדבר בשבת, למרות שכעת חסרה סיבת ההיתר, אין דבר זה מוגדר כאיסור, ומותר לשהות בסוף התחום מחמתו.

ד.         מותר לאדם לומר לפועל, הנראה שתעמוד עימי לערב; אבל לא יאמר לו, היה נכון לי לערב – שנמצא עושה חפצו בשבת. ואסור לרוץ ולדלג בשבת, שנאמר "מעשות דרכיך" (ישעיהו נח,יג) – שלא יהא הילוכך בשבת כהילוכך של חול. ויורד אדם בור ושיח ומערה, אפילו הן מאה אמה; ומטפס ויורד ושותה, ומטפס ועולה. ואסור להרבות בשיחה בטילה בשבת, שנאמר "ודבר דבר" (שם) – שלא יהא דיבורך של חול כדיבורך של שבת.

מותר לאדם לומר לפועל, האם נראה בעיניך להיפגש עמי במוצאי שבת? ואומר בלשון שאלה ולא בלשון הזמנה, וגם אינו מזכיר כי מטרת הפגישה לשוכרו[13]; אבל אסור לומר לו, היה מוכן במוצאי שבת בשבילי [=למעני] – שנמצא עושה חפצו [=עסקיו] בשבת. ואסור לרוץ ולדלג [=לקפוץ] בשבת, שנאמר "מֵעֲשׂוֹת דְּרָכֶיךָ" (ישעיהו נח,יג) – שלא יהיה הילוכך בשבת כהילוכך של חול. ומותר לאדם לרדת לתוך מאגרי מים שונים כדי לשתות, כגון בור [=חפירה עגולה] או שיח [=חפירה ארוכה] או מערה [=מאגר מים מקורה], אפילו אם הם עמוקים מאה אמה [=חמישים מטר] ויש טורח בירידה לתוכם ובעלייה מתוכם. ואסור להרבות בשיחה בטילה [=שיחה סתמית[14]] בשבת, שנאמר "וְדַבֵּר דָּבָר" (שם) – שלא יהיה דיבורך של חול כדיבורך של שבת.

היתר לעסוק בחפצי שמים

ה.         מותר לרוץ בשבת לדבר מצוה, כגון שירוץ לבית הכנסת, או לבית המדרש; ומחשבין חשבונות של מצוה, ומודדין מדידה של מצוה, כגון מקוה לידע אם יש כשיעור, או בגד לידע אם מקבל טומאה. ופוסקין צדקה לעניים. והולכין לבתי כנסייות ולבתי מדרשות, ואפילו לתרטיאות וטרקלין של גויים, לפקח על עסקי רבים בשבת. ומשדכין על התינוקת לארס, ועל התינוק ללמדו ספר וללמדו אומנות. ומבקרין חולין, ומנחמים אבילים; והנכנס לבקר את החולה, אומר שבת היא מלזעוק, ורפואה קרובה לבוא. ומחשיכין על התחום לפקח על עסקי כלה, ועל עסקי המת להביא לו ארון ותכריכין. ואומר לו לך למקום פלוני, לא מצאת שם הבא ממקום פלוני, לא מצאת במנה הבא במאתיים – ובלבד שלא יזכור לו סכום מקח. שכל אלו וכיוצא בהן – מצוה הן, ונאמר "עשות חפציך" (ישעיהו נח,יג): חפציך אסורין, חפצי שמיים מותרין.

מותר לרוץ [=ריצה קלה[15]] בשבת לדבר מצוה, כגון שירוץ לבית הכנסת, או לבית המדרש; וכן מותר לחשב חשבונות של מצוה, כגון שיחשב את עלות ההוצאות שיהיו לו בסעודת מצוה שיעשה אחר השבת[16]; וכן מותר למדוד מדידה של מצוה, כגון מקוה לידע אם יש בה מים בכמות של ארבעים סאה[17] [=332 ליטר], או בגד לידע אם יש בו גודל שמקבל טומאה[18]. וכן מותר להתרים בני אדם לצדקה לעניים, ולקבוע לכל אחד מהם כמה יתן. וכן מותר ללכת למקומות שבהם מתאספים מנהיגי הציבור, כדי לפקח על ענייני הציבור שיתנהלו כראוי, כגון שהתאספו בבתי כנסיות ובתי מדרשות, ואפילו אם התאספו באולמות או בתאטראות [=אולמות שבהם מציגים הצגות] של גויים. וכן מותר לדבר עם הורי הבת, בשבת, אודות שידוכי[19] בתם עם בחור פלוני, [למרות שאסור לקדש אישה בשבת[20]]; וכן מותר לדבר עם המלמד, בשבת, אודות בנו שילמדו לקרוא בספר; או שידבר עם האומן, שילמד את בנו לעבוד באומנות פלונית[21].

וכן מותר לבקר חולים, ולנחם אבלים בשבת; [ולמרות שאין אבלות בפרהסיא בשבת, ואין האבלים יושבים על הארץ בשבת[22], אבל מותר להיכנס לבית האבלים בשבת, ולנחמם אותם על ידי שישהה במחיצתם, ויקרא עימם בדברי תורה שיש בהם נחמה למצבם[23]]. והנכנס לבקר את החולה, אומר "שבת היא מלזעוק, ורפואה קרובה לבוא", שנוסח זה מביע ברכה ותקווה, ואינו תחינה ובקשה, שהרי אסור לזעוק ולהתחנן ולבקש רחמים בשבת[24].

וכן מותר לשהות ב"סוף התחום"[25] עד שיחשיך, כדי שבצאת השבת יהיה קרוב למקום שממנו יביא את צורכי הכלה, או צורכי המת, כגון ארון קבורה או תכריכים [=בגדים שעוטפים את המת], ויוכל לפקח על הבאתם. ומותר לומר לשליח שמביאם, לך למקום פלוני, לא מצאת שם הבא ממקום פלוני, לא מצאת במאה זוז [=130 ש"ח] הבא במאתיים זוז [=260 ש"ח] – ובלבד שלא יאמר לו סכום כסף מדוייק שעליו לא יוסיף, מפני שאמירה זו היא לצורך הצלת ממונו ולא התירוה בשבת[26]. שכל אלו וכיוצא בהם – מצוה הם, ונאמר "עֲשׂוֹת חֲפָצֶךָ" (ישעיהו נח,יג): חפציך אסורים, חפצי שמיים מותרים [=עשיית עסקיך אסורים, עשיית עסקי מצווה או עסקי ציבור מותרים].

ו.          מפליגין בים הגדול בערב שבת, לדבר מצוה; ופוסק עימו לשבות, ואינו שובת. ומפירין נדרים בשבת, בין לצורך שבת בין שלא לצורך שבת; ונשאלין לחכם על נדרים שהן לצורך השבת ומתירין, אף על פי שהיה להן פנאי להתירן קודם השבת: שדברים אלו, דברי מצוה הן.

מותר להפליג בים הגדול ביום שישי, לדבר מצוה, למרות שבשלושה הימים הראשונים של ההפלגה יש צער לנוסעים; [אבל כשאין מצוה, אסור להפליג בספינה פחות משלושה ימים קודם השבת, כמו שיתבאר בפרק ל[27]]; ומסכם [=קובע] עם הגוי המשיט את הספינה, שישבות ולא ישיט את הספינה בשבת, כדי שלא ייראה כאילו משיט את הספינה בשבת לצורך ישראל, ולמרות שאינו שובת, מותר לו להמשיך להפליג עמו בשבת, מפני שהגוי משיט את הספינה על דעת עצמו, לצורך רוב הנוסעים שאינם יהודים[28].

ומותר לאב להפר את נדרי בתו, וכן מותר לבעל להפר את נדרי אשתו, בשבת, בין שנדרה על דברים שיש בהם צורך בשבת, כגון שלא תאכל ולא תשתה, בין שנדרה על דברים שאין בהם צורך בשבת, מפני שאם לא יפרו עד שחשכה [=ביום שומעו] שוב אינם יכולים להפר[29]; וכשהם מפירים בשבת, לא יאמרו לה מופר ליך, כדרך שאומרים ביום חול – אלא מבטלים בליבם את הנדר, ואומרים לה, קחי אכלי קחי שתי[30]; ומותר להישאל[31] אצל חכם מובהק [=המפורסם בחכמתו] על נדרים שהם לצורך השבת[32], והחכם יתירם בשבת, אף על פי שהיה לו פנאי להתיר את הנדרים קודם השבת: מפני שהתרת הנדר היא מצוה [=מצוה להישאל על נדרו שלא יהיה מכשול לפניו[33]], ומותר לעשותה בשבת.

 

 

איסור ענישה בשבת

ז.          אין עונשין בשבת; אף על פי שהעונש מצות עשה, אינה דוחה שבת. כיצד – הרי שנתחייב בבית דין מלקות או מיתה, אין מלקין אותו ואין ממיתין אותו בשבת: שנאמר "לא תבערו אש, בכול מושבותיכם, ביום, השבת" (שמות לה,ג) – זו אזהרה לבית דין, שלא ישרפו בשבת מי שנתחייב שריפה; והוא הדין, לשאר עונשין.

אסור להעניש בשבת; ואף על פי שביצוע העונש הוא מצות עשה, איו הדבר דוחה שבת, מפני שאין קבוע זמן למצוה זו, כמו מצות מילה או קרבן. כיצד? הרי שנתחייב בבית דין מלקות או מיתה, אין מלקים אותו ואין ממיתים אותו בשבת: שנאמר "לֹא תְבַעֲרוּ אֵשׁ בְּכֹל מֹשְׁבֹתֵיכֶם בְּיוֹם הַשַּׁבָּת" (שמות לה,ג) – זו אזהרה לבית דין, שלא ישרפו בשבת מי שנתחייב שריפה; והוא הדין לשאר עונשים, אף אם אין בהם מלאכה האסורה בשבת[34].

היתר שמירת פירות

ח.         מותר לאדם לשמור פירותיו בשבת, בין תלושים בין מחוברין; ואם בא אדם ליטול מהן, או בהמה וחיה לאכול מהן – גוער בהן ומכה בהן, ומרחיק. והלוא דבר זה מחפציו הוא, ולמה הוא מותר – מפני שלא נאסר אלא להקנות לעצמו חפצים שאינן עתה מצויים, או להשתכר ולהרוויח ולהיטפל בהנאה שתבוא לידו; אבל לשמור ממונו שכבר בא לידו, עד שיעמוד כמות שהוא – מותר: הא למה זה דומה, לנועל ביתו מפני הגנבים.

מותר לאדם לשמור פירותיו בשבת, בין שהיו תלושים מהקרקע ובין שהם מחוברים לקרקע; ואם בא אדם ליטול מהם, או בהמה וחיה לאכול מהם – גוער בהם בקולו, ומכה אותם, ומרחיקם. והלוא דבר זה מחפציו הוא, ולמה הוא מותר? מפני שלא נאסר אלא לעשות מעשה קניין שיביא לרשותו חפצים שאינם מצויים עתה ברשותו[35], או לעבוד ולקבל שכר, או לעשות מעשה שבעזרתו ירוויח ממון נוסף[36], או להתעסק בדבר שממנו תגיע אליו הנאה[37]; אבל לשמור ממונו שכבר בא לידו, שלא ישתנה מצבו – מותר: הא למה זה דומה? לנועל ביתו מפני הגנבים שהוא מותר.

ט.         המשמר זרעיו מפני העופות, ומקשאיו ומדלעיו מפני החיה – לא יספק ולא ירקד, כדרך שעושה בחול: גזירה, שמא ייטול צרור ויזרוק ארבע אמות ברשות הרבים.

המשמר זרעיו מפני העופות, או קשואים ודלעות מפני החיה – אסור לו להבריחם, על ידי שיכה על כלי וישמיע קול, או על ידי שיקפץ ויתנועע וירקע ברגליו על הקרקע כאילו הוא רוקד, כדרך שעושה בחול: גזירה, שמא ייקח גוש עפר ויזרוק ארבע אמות ברשות הרבים[38]. [הוספה] נמצאת למד, שלמרות שמותר לשמור בשבת, אבל צריך להזהר בצביון השבת וקדושתה בינו לבין עצמו בשדה[39].

היתר שבות בין השמשות

י.          כל הדברים שהן אסורין משום שבות, לא גזרו עליהן בין השמשות, אלא בעצמו של יום הוא, שהן אסורין; אבל בין השמשות, מותרין: והוא, שיהיה שם דבר מצוה או דוחק. כיצד: מותר לו בין השמשות לעלות באילן או לשוט על פני המים, להביא לולב או שופר; וכן מוריד מן האילן או מוציא מן הכרמלית, עירוב שעשה. וכן אם היה טרוד ונחפז, ונצרך לדבר שהוא משום שבות בין השמשות – הרי זה מותר. אבל אם לא היה שם דוחק, ולא דבר מצוה – אסור. לפיכך אין מעשרין את הודאי בין השמשות, אף על פי שאיסור הפרשת המעשר בשבת משום שבות; אבל מעשרים את הדמאי.

כל הדברים שהם אסורים משום שבות[40], לא גזרו עליהם בין השמשות [=משקיעת החמה עד צאת הכוכבים[41]], שהוא זמן ספק יום ספק לילה, אלא בעצמו של יום הוא שהם אסורים, אבל בין השמשות מותרים: ובתנאי שצריך לעשותם בגלל דבר מצוה או דוחק [=צורך גדול][42]. כיצד? מותר בין השמשות לעלות באילן[43] או לשוט על פני המים[44], להביא לולב או שופר, כדי לקיים את מצוותם; וכן מותר להוריד מן האילן או להוציא מן הכרמלית[45] את עירובי התחומין שעשה, שהרי אין מערבין עירובי תחומין אלא לדבר מצוה[46].

וכן אם היה טרוד ונחפז [=מחמת צורך מסוים, מחשבתו טרודה ובלתי מיושבת], והוצרך לדבר שהוא משום שבות בין השמשות – הרי זה מותר. אבל אם לא היה שם דוחק, ולא דבר מצוה – אסור.

לפיכך אין מעשרין את הוודאי [=פירות שבודאות לא הופרשו מהם תרומות ומעשרות] בין השמשות, אף על פי שאיסור הפרשת המעשר בשבת משום שבות[47]; אבל מעשרים את הדמאי [=פירות שאינו יודע אם הפרישו מהם תרומות ומעשרות], מפני שיש לפנינו ספק כפול, שמא פירות אלו מעושרים, ואף אם אינם מעושרים, שמא זמן בין השמשות אינו נחשב שבת[48].

חינוך קטן בשבות

יא.        קטן שעשה בשבת דבר שהוא משום שבות, כגון שתלש מעציץ שאינו נקוב, או טילטל בכרמלית – אין בית דין מצווין להפרישו. וכן אם הניחו אביו, אין ממחין בידו.

קטן שעשה בשבת דבר שהוא משום שבות, כגון שתלש מעציץ שאינו נקוב[49], או טילטל בכרמלית[50], והיה עושה על דעת אביו [=בידיעת אביו ולרצונו] – אין בית דין מצווין להפרישו[51]. אבל אביו מצווה לגעור בו ולהפרישו – כדי לחנכו בקדושה ופרישה, שנאמר "חנוך לנער, על פי דרכו" (משלי כב,ו)[52]. ואם הניחו אביו, אין בית דין ממחים באביו. [הוספה] ואפילו אם היה הקטן עושה על דעת עצמו, מצווה על אביו לגעור בו כדי לחנכו[53].

איסור טלטול מקצת דברים

יב.        אסרו חכמים לטלטל מקצת דברים בשבת, כדרך שהוא עושה בחול. ומפני מה נגעו באיסור זה – אמרו, ומה אם הזהירו נביאים וציוו שלא יהיה הילוכך בשבת כהילוכך בחול, ולא שיחת השבת כשיחת החול, שנאמר "ודבר דבר" (ישעיהו נח,יג); קל וחומר, שלא יהיה טלטול בשבת כטלטול בחול – כדי שלא יהיה כיום חול בעיניו, ויבוא להגביה ולתקן כלים מפינה לפינה, או מבית לבית, או להצניע אבנים וכיוצא בהן: שהרי הוא בטל ויושב בביתו, ויבקש דבר שיתעסק בו; ונמצא שלא שבת, וביטל הטעם שנאמר בתורה "למען ינוח" (שמות כג,יב; דברים ה,יג).

אסרו חכמים לטלטל מקצת דברים בשבת, כדרך שהוא עושה ביום חול [איסור זה נקרא בלשון חכמים: "מוקצה"]. ומפני מה אסרו דבר זה? אמרו, ומה אם הזהירו נביאים וציוו שלא יהיה הילוכך בשבת כהילוכך בחול, ולא שיחת השבת כשיחת החול[54], שנאמר "וְדַבֵּר דָּבָר" (ישעיהו נח,יג); קל וחומר, שלא יהיה טלטול בשבת כטלטול בחול – כדי שלא יהיה כיום חול בעיניו, ויבוא להגביה ולהעביר כלים מפינה לפינה באותו חדר, או מחדר לחדר, או שיבוא להעביר אבנים וכיוצא בהן ולהצניעם במקום שמור: שהרי הוא יושב בביתו בחוסר מעש [=בטל], ויחפש דבר להתעסק בו; ונמצא שלא שבת, וביטל את המטרה שלשמה ציוותה תורה על השבת, שהיא "לְמַעַן יָנוּחַ"[55] (שמות כג,יב; דברים ה,יג).

יג.         ועוד, כשיבקר ויטלטל כלים שמלאכתן לאיסור, אפשר שיתעסק בהן מעט, ויבוא לידי מלאכה. ועוד, מפני שמקצת העם אינם בעלי אומנייות, אלא בטילין כל ימיהן, כגון הטיילין ויושבי קרנות, שכל ימיהן הן שובתים ממלאכה; ואם היה מותר להלך ולדבר ולטלטל כשאר הימים, נמצא שלא שבת שביתה הניכרת; לפיכך שביתה מדברים אלו, היא שביתה השווה בכל אדם. ומפני דברים אלו, נגעו באיסור הטלטול; ואסרו שלא יטלטל אלא כלים הצריך להם, כמו שיתבאר.

ועוד, כשיבדוק ויטלטל כלים שמלאכתן לאיסור, יש לחשוש שיפעיל אותם, ויבוא לידי עשיית מלאכה. ועוד, מפני שמקצת העם אינם עובדים במלאכה מייגעת[56], ויושבים בבטלה כל ימיהם, כגון המטיילים, ויושבי הקרנות [=בני אדם היושבים בפינות [=בקרנות] הרחוב, ומשוחחים שיחות בטלות], שכל ימיהם הם שובתים ממלאכה; ואם יהיה מותר להלך ולדבר ולטלטל בשבת כשאר הימים, תהיה התוצאה שבני אדם אלו לא ישבתו שביתה הניכרת; לפיכך ציוו חכמים על שביתה מדברים אלו, שהיא שביתה הקיימת בכל אדם[57]. ומחמת סיבות אלו אסרו את הטלטול, ולא התירו לטלטל אלא כלים שהוא צריך להשתמש בהם בשבת, כמו שיתבאר בפרקים כה–כו.

---

[1]       ראה לעיל (כא,א), שאיסורי חכמים משום שבות, נאסרו מפני שדומים למלאכה, או מביאים את האדם לעשיית מלאכה.

[2]       מה שכתבנו, כדי שלא יתנהג בשבת כהרגלו בחול... עד כאן, הוא על פי מהר"ח כסאר.

[3]       מה שכתבנו, ומטעם זה... עד כאן, הוא על פי מהר"ח כסאר, שלא כמ"מ שהתיר דבר זה בדעת הרמב"ם.

[4]       מרחק זה נקרא "סוף התחום", ויותר מכך אסור להלך בשבת, להלן כז,א.

[5]       לאיסור שכירת פועלים בשבת, ראה לעיל (כג,יב).

[6]       להיתר השמירה בשבת, ראה להלן הלכה ח.

[7]       "חוץ לתחום" הוא מרחק של יותר מאלפיים אמה מהעיר, "תוך התחום" הוא מרחק של פחות מאלפיים אמה מהעיר.

[8]       אבל פירות שנשרו בשבת, אסור לאוכלן עד מוצאי שבת - גזירה, שמא יתלוש (לעיל כא,ז).

[9]       ההלכה עוסקת כשעשה הבדלה על ידי אמירת "ברוך המבדיל בין קודש לחול", ולפיכך מיד בצאת שבת מותר לו להכניס את הפירות מחוץ לעיר לתוך העיר, למרות שמחוץ לעיר אין כוס יין להבדיל עליו (שבת קנ,ב).

[10]      ביארנו את ההלכה על פי המ"מ.

[11]      בלשון הרמב"ם נזכר "בורגנים", וביארנו על פי פה"מ מעשות (ג,ז).

[12]      יתבאר להלן (כח,א-ג).

[13]      דבר זה דומה להרהור בעסקיו בשבת שהוא מותר, כמו שנתבאר בהלכה א.

[14]      דיבור שאין בו לא תועלת ולא נזק, כרוב דיבורי ההמון: איך נבנתה חומת העיר, ואיך נבנה ארמון פלוני (פה"מ אבות א,טז).

[15]      אבל לא ירוץ ברשות הרבים [ריצה מהירה], ויתנהג בשיגעון (דעות ה,ח).

[16]      מאירי כתובות (ה,א).

[17]      מקואות (ד,א); אמה על אמה בגובה שלש אמות, חצי מטר על חצי מטר בגובה מטר וחצי.

[18]      ראה כלים (כב,א), שם נזכר שגודל הבגד שבו מקבל טומאת מת או שאר טומאות, שלש אצבעות על שלש אצבעות, 2 ס"מ על 2 ס"מ.

[19]      "שידוך" בלשון חכמים, הוא אירוסין, כלומר קידושין.

[20]      כמו שנתבאר לעיל (כג,יד).

[21]      "האב חייב בבנו למולו, ולפדותו, וללמדו תורה, ולהשיאו אשה, וללמדו אומנות; וי"א: אף להשיטו במים" (קידושין כט,א).

[22]      ראה הלכות אבל (י,א).

[23]      ראה הלכות אבלות (יג,ב): "ובכל יום ויום משבעת ימי אבילות, באים בני אדם לנחמו", ואחד משבעת הימים הוא שבת, ולמרות זאת מותר לבוא ולנחמו, אולם לא יאמר לאבלים "תנוחמו מן השמים", אלא בכניסתו וביציאתו יאמר "שבת שלום" (מהר"י קאפח הערה טו), וישהה במחיצתם וילמד עימם בדברי תורה שיש בהם נחמה למצבם, וכך הוא מנהג יהודי תימן.

[24]      להלן (ל,יב).

[25]      נתבאר בהלכה ג.

[26]      הביאור והטעם על פי המ"מ.

        לשון הרמב"ם: "ובלבד שלא יזכור לו סכום מקח". לשון זה ביארו מהר"ח כסאר על פי בעל הלכות גדולות במסכת ביצה (כט,ב), בצורה שונה ממה שכתבנו בפנים על פי המ"מ, וביאר, שאם השליח היה חייב לו סכום כסף, לא יאמר לו הבא לי במאתיים ותהיה חייב לי כך וכך סכום כסף, מפני שנראה כמקח וממכר בשבת. וכך פירש גם מהר"י קאפח (הערה טז), ומאחר שמזכיר לו את סכום החוב שחייב לו, חששנו שמא יכתוב.

[27]      הלכה יג. שם נאמר: אין מפליגין בספינה, פחות משלושה ימים קודם השבת, כדי שתתישב דעתו עליו קודם השבת, ולא יצטער יותר מדי, מפני שבימים הראשונים של ההפלגה ייחלו הנוסעים בהקאות וסחרחורות. ולדבר מצוה, מפליג בים אפילו בערב שבת, והתירו את האיסור של חכמים.

[28]      רק כשהגוי הוא המשיט את הספינה (מהר"י קאפח הערה יז), ויש עם הישראל גם גוים הנוסעים עמו (אורה ושמחה) והם הרוב (לעיל ו,ד, שולחן ערוך הרב, או"ח ב, רמח,ו), מותר לשוט בספינה בשבת. ואם הספינה שטה באופן אוטומטי, מותר גם אם המשיט אותה ישראל (הרב צדוק).

[29]      נדרים (יב,טו).

[30]      נדרים (יג,ח).

[31]      מבקש מהחכם שיתיר את נדרו, והחכם המתיר חוקר אותו אם הוא מתחרט באמת, וכן הוא שואלהו שאלות שונות כדי למצוא פתח חרטה להתרת נדרו, ראה שבועות (ו,י-יא), ולפיכך נקרא הנודר "נשאל", מפני שהוא נשאל שאלות שונות על ידי החכם (תוספות יום טוב, מסכת שבת כד,ה).

[32]      כגון, שלא יאכל ולא ישתה, או שלא ישתה יין.

[33]      נדרים (יג,כה).

[34]      בספר המצוות לא תעשה שכב, נזכר בשם הירושלמי, שאין בתי דינין דנים בשבת, מכאן שכל העונשים אפילו שאין בהם מלאכה, אין עושים אותם בשבת (רמב"ם לעם).

[35]      אבל מותר לקבל מתנה קטנה בשבת, כמו שביארנו לעיל כג,טו.

[36]      אבל מותר לזכות במציאה בשבת, כמו שנתבאר לעיל (כ,ז; ו,כב).

[37]      לשון הרמב"ם: "מפני שלא נאסר אלא להקנות לעצמו חפצים שאינן עתה מצויים, או להשתכר ולהרוויח ולהיטפל בהנאה שתבוא לידו". ואנו ביארנו את הדברים בלשון ימינו. ונראה שכל הביטויים מתכוונים לדבר אחד, שאסור בשבת לעבוד כדי לקבל כסף, וזהו להשתכר, וזהו להרוויח, וזהו להיטפל בהנאה שתבוא לידו.

[38]      לאיסור טלטול ארבע אמות ברשות הרבים, ראה לעיל (יד,יא).

        ומה שנזכר לעיל (כג,ה): "אין מספקין, ולא מרקדין, ולא מטפחין בשבת - גזירה, שמא יתקן כלי שיר", כשעושה דברים אלו בדרך שמחה ושיר, ולא בדרך שמירה.

[39]      מה שכתבנו, נמצאת למד... עד כאן, הוא מביאור הרב צדוק.

[40]      דברים שנאסרו מדברי חכמים, נתבארו מפרק כא ואילך.

[41]      לעיל (ה,ד).

[42]      כתב מהר"י קאפח (הערה כב), שמשום מצווה או צורך גדול, מותר לעשות דברים האסורים משום שבות, בשני בין השמשות, גם בכניסת השבת וגם ביציאתה. (ע"כ מהר"י קאפח) וכך כתב ביאור הלכה (שמב,א ד"ה בין השמשות) בדעת הרמב"ם.

        וראה משנ"ב (סי שמב, ס"ק ב) שהביא את דעת המגן אברהם שהסתפק שמא בבין השמשות של מוצאי שבת אין להקל, מפני שמספק אין הקדושה פוקעת ממנו. והמשנ"ב עצמו כתב שלהלכה יש להחמיר בבין השמשות של מוצאי שבת מפני שאין אנו בקיאים אימתי מתחיל בין השמשות, ושמא הלכה כרבי יוסי שבין השמשות הוא כהרף עין. וכאמור בדעת הרמב"ם הדברים ברורים.

[43]      לאיסור עליה באילן בשבת שמא יתלוש, ראה לעיל (כא,ו).

[44]      לאיסור השייט על פני המים גזירה שמא יתקן חבית של שייטים, ראה לעיל (כג,ה).

[45]      אחת מרשויות השבת, שאיסור ההוצאה ממנה הוא מדברי חכמים, כמו שנתבאר לעיל (יד,יג).

[46]      עירובין (ו,ו), וזה לשון הרמב"ם שם: "כגון שהיה רוצה לילך לבית האבל, או למשתה של נישואין, או להקביל פני רבו, או חברו שבא מן הדרך, וכיוצא באלו; או מפני היראה - כגון שהיה רוצה לברוח מן הגויים, או מן הליסטים, וכיוצא בזה". עוד כתב הרמב"ם שם בהלכה ט: "...אם נתכוון לשבות ברשות היחיד או ברשות הרבים, והניח עירובו בכרמלית, או שנתכוון לשבות בכרמלית, והניח עירובו ברשות היחיד או ברשות הרבים - הרי זה עירוב: שבשעת קניית העירוב שהוא בין השמשות, מותר להוציא ולהכניס מכל אחת משתי הרשיות לכרמלית לדבר מצוה - שכל דבר שהוא מדברי סופרים, לא גזרו עליו בין השמשות במקום מצוה או בשעת הדוחק".

[47]      לאיסור הפרשת תרומות ומעשרות בשבת, ראה לעיל (כג,ט יד).

[48]      כשיש שני איסורים מדברי חכמים, כגון איסור שבות ובין השמשות, אין הדבר מותר אלא במקום מצוה או דוחק [תחילת ההלכה], אולם כשיש שני ספקות, כגון עישור דמאי ובין השמשות, הדבר מותר אפילו שלא במקום מצוה או דוחק [סוף ההלכה].

[49]      ראה לעיל (ח,ג).

[50]      ראה לעיל (יד,יא).

[51]      אבל בדבר האסור מהתורה, ועשאו על דעת אביו, בית דין מצווים להפרישו. ואם עשאו שלא על דעת אביו, אף שהוא דבר האסור מהתורה, אין בית דין מצווים להפרישו, כמו שנתבאר לעיל (יב,ז).

[52]      מאכלות אסורות (יז,כח).

[53]      כך היא משמעות לשון הרמב"ם בהלכות מאכלות אסורות (יז,כח), שם כתב שיש על האב מצווה בבנו ולהפרישו כדי לחנכו בקדושה ופרישה, משמע שבכל האופנים אביו מצווה להפרישו, אף בדבר האסור משום שבות, אף בעושה על דעת עצמו, מפני שכך יתחנך בקדושה ופרישה (מהר"ח כסאר).

        בסוגיה זו של הפרשת קטן מאיסור מצאנו בדברי הרמב"ם כמה הלכות העוסקות בכך. לעיל (יב,ז) כתב הרמב"ם: "נכרי שבא לכבות - אין אומרים לו כבה ואל תכבה, מפני שאין שביתתו עלינו. אבל קטן שבא לכבות, אין שומעין לו - והוא, שיהיה עושה על דעת אביו; אבל מדעת עצמו, אין בית דין מצווין עליו להפרישו". ובהלכה שלפנינו כתב הרמב"ם: "קטן שעשה בשבת דבר שהוא משום שבות, כגון שתלש מעציץ שאינו נקוב, או טלטל בכרמלית - אין בית דין מצווין להפרישו. וכן אם הניחו אביו, אין ממחין בידו". ובהלכות מאכלות אסורות (יז,כז-כח) כתב הרמב"ם: "קטן שאכל אחד ממאכלות אסורות, או שעשה מלאכה בשבת - אין בית דין מצווין עליו להפרישו, לפי שאינו בן דעת. במה דברים אמורים, בשעשה מעצמו; אבל להאכילו בידיים - אסור, ואפילו דברים שאיסורן מדברי סופרים. וכן אסור להרגילו בחילול שבת ומועד, ואפילו בדברים שהן משום שבות. אף על פי שאין בית דין מצווין להפריש את הקטן, מצוה על אביו לגעור בו ולהפרישו - כדי לחנכו בקדושה ופרישה, שנאמר "חנוך לנער, על פי דרכו" (משלי כב,ו)".

        וביאר מהר"י קאפח (בפרק שלפנינו הערה כג): שגם בפרק יב וגם בפרק כד, ההלכה עוסקת כשעושה על דעת אביו, ובהלכות במאכלות אסורות עיקר החובה על אביו לגעור בו ולהפרישו שלא יאכל מאכל אסור, ולמדנו זאת מלא תאכלום, לא תאכילום. ומי שמוטל עליו כלכלתו הוא שצריך לגעור בו. ואף שהדרש הוא לא לספות לו בידים, בכל אופן גם כאשר הקטן לוקח מעצמו אביו חייב לגעור בו. ולא הזכיר הרמב"ם בהלכות מאכלות אסורות שיש חובה על בית דין להפריש את הקטן, כיון שההלכה כללה גם חילול שבת וגם מאכלות אסורות, ובמאכלות אסורות עיקר החובה היא על אביו ולא על בית דין. ומה שנזכר שם הפרשת קטן מחילול שבת, סמך הרמב"ם על מה שכבר ביאר בהלכות שבת, שיש חילוק בין מלאכה האסורה מהתורה למלאכה שאסורה מדברי סופרים, ובמלאכה האסורה מהתורה יש חובה על בית דין להפרישו.

        ולכן מה שכתב הרמב"ם בהלכות מאכלות אסורות, "קטן שאכל אחד ממאכלות אסורות, או שעשה מלאכה בשבת - אין בית דין מצווין עליו להפרישו", ההלכה כתבה בביאור את הדין של הרחקת קטן ממאכלות אסורות, שאין חובה על בית דין להרחיקו. אבל חובת בית דין להרחיק את הקטן מחילול שבת לא ביארה ההלכה, ודבר זה נתבאר בהלכות שבת שאם הקטן עושה מלאכה האסורה מהתורה על דעת אביו, בית דין מצווים להפרישו.

        ופירוש על דעת אביו, שדעת התינוק לעשות רצון אביו, אף שאביו לא ציוהו. וכמו שכתב המ"מ לעיל (יב,ז).

        ולסיכום, שלושה חילוקים יש בדבר:

        בחילול שבת שלא על דעת אביו, אף באיסורים של תורה אין חובה על בית דין להפרישו, אבל יש חובה על אביו להפרישו אף אם עשה מעצמו.

        בחילול שבת על דעת אביו, יש חילוק בין מלאכה של תורה או של דברי סופרים, לגבי חובת בית דין להפרישו. אבל על האב יש חובת חינוך אפילו אם עשה רק מלאכה האסורה מדברי סופרים, אפילו אם עשה מעצמו.

        במאכלות אסורות, אם מאכילו בידים אפילו באיסור של דברי סופרים אסור לכולם, בין לבית דין ובין לאביו. ואם אכל מעצמו, יש חובת חינוך על אביו להפרישו, אפילו אם אכל מאכל האסור מדברי סופרים.

[54]      נתבאר בהלכה ד.

[55]      וזה לשון הפסוקים: שֵׁשֶׁת יָמִים תַּעֲשֶׂה מַעֲשֶׂיךָ וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי תִּשְׁבֹּת לְמַעַן יָנוּחַ שׁוֹרְךָ וַחֲמֹרֶךָ וְיִנָּפֵשׁ בֶּן אֲמָתְךָ וְהַגֵּר (שמות כג,יב). וְיוֹם הַשְּׁבִיעִי שַׁבָּת לַיהוָה אֱלֹהֶיךָ לֹא תַעֲשֶׂה כָל מְלָאכָה אַתָּה וּבִנְךָ וּבִתֶּךָ וְעַבְדְּךָ וַאֲמָתֶךָ וְשׁוֹרְךָ וַחֲמֹרְךָ וְכָל בְּהֶמְתֶּךָ וְגֵרְךָ אֲשֶׁר בִּשְׁעָרֶיךָ לְמַעַן יָנוּחַ עַבְדְּךָ וַאֲמָתְךָ כָּמוֹךָ (דברים ה,יג).

[56]      הם מתפרנסים מממון שהורישו להם אבותיהם, או מעיסוק קל שאינו דורש מאמץ.

[57]     לסיכום, שלושה טעמים בדבר: א. שלא תהיה השבת כחול ויבטל ממנוחה. ב. שלא יבוא לעשות מלאכה אם יטלטל כלים שמלאכתם לאיסור. ג. שיהיה היכר לשבת אצל הטיילים והבטלנים.