הלכות שבת פרק י מבואר - מלאכות: קשירה עד צידה

פרק י – מלאכות: קשירה עד צידה

קשירה והתרה

א.         הקושר קשר של קיימה, והוא מעשה אומן – חייב: כגון קשר הגמלין, וקשר הספנין, וקשרי רצועות מנעל וסנדל שקושרין הרצענין בשעת עשייתן, וכן כל כיוצא בזה. אבל הקושר קשר של קיימה, ואינו מעשה אומן – פטור; וקשר שאינו של קיימה, ואינו מעשה אומן – מותר לקושרו לכתחילה.

הקושר קשר של קיימה [=קשר שנועד להתקיים באופן קבוע[א]], והוא מעשה אומן [=קשר מחוכם שדרכו להיעשות על ידי בעלי מקצוע] – חייב: כגון קשר הגמלים [=מנהיגי הגמלים][ב], וקשר הספנים [=משיטי הספינה][ג], וקשרי רצועות מנעל וסנדל שקושרים הרצענים בשעת עשייתם[ד], וכן כל כיוצא בזה. אבל הקושר קשר של קיימה, ואינו מעשה אומן – פטור; וקשר שאינו של קיימה, ואינו מעשה אומן – מותר לקושרו לכתחילה.  

[הוספה] קשר של קיימה הגדרתו שקושרו לצמיתות [=לתמיד][ה], וקשר שאינו של קיימה הגדרתו שפותחו במהרה עד שבוע ימים[ו]. אבל קשר שמשאירו במשך שבוע, אמנם הוא אינו מוגדר כקשר של קיימה, ולא כקשר שאינו של קיימה, אבל מדברי חכמים אסור לקושרו[ז].

ב.         כיצד: נפסקה לו רצועה וקשרה, נפסק החבל וקשרו, או שקשר חבל בדלי, או שקשר רסן בהמה – הרי זה פטור; וכן כל כיוצא באלו הקשרים, שהן מעשה הדיוט וכל אדם קושר אותן לקיימה. וכל קשר שאינו של קיימה – אם קשרו קשר אומן, הרי זה אסור.

כיצד הוא קשר של קיימה ואינו מעשה אומן? נפסקה לו רצועה וקשרה, נפסק החבל וקשרו, או שקשר חבל בדלי, או שקשר רסן בהמה[ח] – הרי זה פטור; וכן כל כיוצא באלו הקשרים, שהן מעשה הדיוט [=קשרים פשוטים ולא מתוחכמים] וכל אדם קושר אותם לקיימה. וכל קשר שאינו של קיימה – אם קשרו קשר אומן[ט], הרי זה אסור.

ג.          קושרת אישה מפתחי החלוק, אף על פי שיש לו שני פתחים; וחוטי סבכה, אף על פי שהוא רפוי; ורצועות מנעל וסנדל שקושרין אותן על הרגל, בשעת מלבוש; ונודות יין ושמן, אף על פי שיש לו שתי אוזניים; וקדירה של בשר, אף על פי שיכולה להוציא הבשר ולא תתיר הקשר. וקושרין דלי במשיחה, או באבנט, וכיוצא בו – אבל לא בחבל. וקושרין לפני בהמה או ברגלה, בשביל שלא תצא, אף על פי שיש לה שני אסרות. וחבל שהיה קשור בפרה, קושרו באיבוס; היה קשור באיבוס, קושרו בפרה. אבל לא יביא חבל מתוך ביתו, ויקשור בפרה ובאיבוס; ואם היה חבל גרדי שמותר לטלטלו, הרי זה מביא וקושר בפרה ובאיבוס. מפני שכל אלו הקשרים, מעשה הדיוט הן, ואינן לקיימה, אלא פעם קושר ופעם מתיר; ולפיכך מותר לקשור אותן, לכתחילה. חותלות של תמרים ושל גרוגרות – מתיר, ומפקיע, וחותך, ונוטל ואוכל.

ואלו קשרים שאינם של קיימה ואינם מעשה אומן שמותר לקושרם: קושרת אישה את פתחי החלוק על ידי שתכניס את הרצועה בתוך הלולאה ותקשור[י], ואף על פי שיש לחלוק שני פתחים משני צדדים [=מצד ימין ומצד שמאל], וכשתרצה לפושטו וללובשו תפתח ותקשור רק את הרצועה שבפתח אחד, והרצועה שבפתח השני תשאר קשורה, מכל מקום אין הדרך להשאיר את הרצועות קשורות תמיד, אלא פותחים את קשרם; וכן קושרת את חוטי מטפחת הראש, ואף על פי שהמטפחת רפויה על ראשה, ויכולה להורידה ולתיתה מבלי לפתוח את חוטי המטפחת, לא תעשה כך, שמא יתלשו שערות ראשה בזמן הורדת המטפחת, אלא תפתח את הקשר שבחוטי המטפחת; וכן קושר אדם רצועות מנעל וסנדל, המשמשים לקשירה על הרגל בשעת מלבוש; וכן קושרת אישה נודות יין ושמן [=שקים מעור], על ידי שמעבירה את החבל מידית אחת לידית השנייה דרך הטבעת שבמכסה[יא], ואף על פי שיש לנוד [=שק מעור] שתי ידיות ויכולה לפתוח את מכסה הנוד על ידי התרת הקשר מידית אחת, וישאר הקשר שבידית השנייה קשור, מכל מקום אין הדרך להשאיר את החבל קשור בידית תמיד; וכן קושרת בגד על פי קדירה של בשר, ואף על פי שיש לקדירה עוד פתח, ויכולה להוציא את הבשר מבלי להתיר את הקשר[יב], מכל מקום אינה מניחה את קשר הקדירה קשור תמיד. 

מותר לקשור דלי בחבל דק [=משיחה], או בחגורה [=אבנט], וכיוצא בו, מפני שבדעתו להתיר את הקשר, אבל לא בחבל עבה, מפני שישאיר את החבל מחובר לדלי, ויהיה הקשר של קיימה[יג].  

מותר לקשור חבל לפני בהמה, בשני עמודים העומדים בצידי הפתח, כדי שהחבל ימנע ממנה לצאת, או ברגלה ובעמוד כדי שלא תצא, ואף על פי שיש לחבל שני קצוות, אין לחשוש שישאיר את אחד הקצוות קשור תמיד, מפני שדרך בני אדם להתיר את שני הקשרים שבשני הקצוות[יד].  

חבל שהיה קשור בפרה, מותר לקשור אותו באיבוס [=הכלי שמניחים בו מאכל לבהמות]; היה קשור באיבוס, מותר לקשור אותו בפרה, מפני שמן הסתם יתיר את אותו צד שקשר עתה, ונמצא שלא עשה בשבת קשר של קיימה. והקשר הראשון שנשאר תמיד, קשרו שלא ביום שבת, ולפיכך אין בו איסור. אבל לא יביא חבל מתוך ביתו, ויקשור בפרה ובאיבוס, שכיון שקושר את שני צדדי החבל בשבת, ובדעתו להשאיר את אחד הצדדים קשור תמיד, נמצא שקשר את אחד הצדדים בקשר של קיימה בשבת[טו]; ואם היה חבל של אורג [=גרדי] שמותר לטלטלו לצורך גופו או מקומו [השמיענו דרך אגב, שכל כלי האורג מותר לטלטלם לצורך גופם או מקומם, ואינם מוקצה מחמת חסרון כיס שאסור לטלטלו, אלא כלי שמלאכתו לאיסור[טז]], והוא חשוב אצלו ואין בדעתו להשאירו קשור בפרה או באבוס, מותר להביא ולקשור חבל זה בפרה ובאיבוס.

כפי שכתבנו, הטעם שמותר לקשור את הקשרים שנזכרו לעיל, לכתחילה, מפני שהקשרים שעושה הם מעשה הדיוט, ואינם לקיימה, אלא פעם קושר ופעם מתיר[יז].  

סלים העשויים מכפות תמרים שמניחים בתוכם תמרים או תאנים [=גרוגרות] כדי שיתבשלו, ופתחי הסלים קשורים בחבל – מתיר את הקשר של החבל בידו, או מפריד את קליעת ההוצין [=עלי עץ התמר שבקליעתם נעשה הסל] עד שיגיע לתמרים או לתאנים, או חותך את גוף הסל בסכין[יח], ונוטל ואוכל. וטעם ההיתר לעשות דברים אלו, מפני שעושה מעשה פתיחת סל כדי להגיע לאוכל, כמו מי שמוציא את האוכל מהפרי בעזרת פיצוח קליפת הפרי, ולא מעשה התרת קשר או קלקול סל.

ד.         כל שראוי למאכל בהמה, מותר לקשור אותו בשבת; לפיכך אם נפסקה רצועות סנדלו בכרמלית – נוטל גמי לח הראוי למאכל בהמה, וכורך עליו וקושר הגמי. נשמטה לו רצועות מנעל וסנדל, או שנשמט רוב הרגל – מותר להחזיר הרצועות למקומן, ובלבד שלא יקשור.

כל שראוי למאכל בהמה, שמותר לטלטלו[יט], מותר לקשור אותו בשבת, מפני שהקשר שקושר בו אינו לקיימה, אלא באופן זמני עד שיתקן, שהרי סופו להתייבש ולהתנתק[כ]; לפיכך אם נחתכה רצועת הסנדל שקושר בה סביב רגלו, בכרמלית[כא], שאם יניח את הסנדל שם יגנב, מותר לו לתקן את הסנדל, ונוטל גמי[כב] לח הראוי למאכל בהמה, וכורך על שני קצות הרצועה וקושר הגמי. [אבל בחצר המשתמרת אסור לקשור, מפני שאסור לו לתקן שם את הסנדל, והוא כמתקן כלי][כג].  

נשמטה לו רצועת מנעל או סנדל מהסוליה, או שנשמטה רוב הסוליה החופה את רוב הרגל [=בזמנם הסוליה היתה מורכבת מכמה חלקים המחוברים ברצועות] – מותר להחזיר את רצועות הסנדל למקומן בסוליה, או להחזיר את רצועות הסוליה למקומן שיתפסו קצת את הסוליה. ובתנאי שלא יקשור, מפני שקושר את הרצועות בקשר של קיימה.

ה.         העניבה מותרת, לפי שאינה מתחלפת בקשירה; לפיכך החבל שנפסק – מקבץ שני קצותיו, וכורך עליו משיחה, ועונב עניבה.

העניבה [קשר הנעליים המפורסם בזמננו[כד]] מותרת, לפי שאינה מתחלפת בקשירה; לפיכך החבל שנקרע – מצמיד את שני קצותיו, וכורך עליהם משיחה [=חבל דק] ומלפפה באופן כזה ששני חלקי החבל יתחברו [=ללא קשר עניבה], או שקושר את שני חלקי החבל זה לזה בקשר עניבה[כה].

ו.          מותר לקשור קשר שאינו של קיימה, לדבר מצוה – כגון שיקשור למדוד שיעור, משיעורי התורה. נימת כינור שנפסקה – קושרין אותה במקדש, אבל לא במדינה; ולא יקשור נימה לכתחילה, אפילו במקדש.

מותר לקשור קשר שאינו של קיימה, לדבר מצוה, אפילו שהקשר של אומן[כו] – כגון שיקשור למדוד שיעור משיעורי התורה, כגון למדוד את המקווה או הסוכה או המחיצה. מיתר [=חוט] כינור שנקרע – מותר לקשור אותו במקדש קשר זמני [עד שיוחלף המיתר למחרת], אף שקושרו קשר אומן[כז], מפני שמותר לעבור על איסור של חכמים במקדש [=אין שבות במקדש], והניגון בכינורות במקדש היה לצורך מצוה[כח]. אבל מחוץ לבית המקדש, אסור לקשור, מפני שקשר קשר האסור מדברי חכמים, ועוד שמתקן את הכינור, והוא כמתקן כלי[כט]. ולא יקשור מיתר [=חוט] חדש, במקום המיתר הישן הקרוע, בשבת, אפילו במקדש, מפני שהוא קשר של קיימה ומעשה אומן[ל].  

ז.          כל קשר שחייבין על קושרו, כך חייבין על היתרו; וכל קשר שהקושר אותו פטור, כך המתיר אותו פטור; וכל קשר שמותר לקושרו, כך מותר להתירו.

כל קשר שחייבים על קשירתו, כך חייבים על היתרו[לא]; וכל קשר שהקושר אותו פטור, כך המתיר אותו פטור; וכל קשר שמותר לקושרו, כך מותר להתירו.

ח.         הפותל חבלים מן ההוצין, ומן החלף, או מחוטי צמר, או מחוטי פשתן, או חוטי שיער, וכיוצא בהן – הרי זה תולדת קושר, וחייב. ושיעורו, כדי שיעמוד החבל בפתילתו בלא קשירה – שנמצאת מלאכתו מתקיימת. וכן המפריד את הפתיל – הרי זה תולדת מתיר, וחייב: והוא, שלא יתכוון לקלקל בלבד. ושיעורו, כשיעור הפותל.

הפותל [=השוזר] חבלים מן ההוצין [=עלי דקל], ומן החלף [=צמח עשב ארוך כמו פתיל[לב]], או מחוטי צמר, או מחוטי פשתן, או חוטי שיער, וכיוצא בהם – הרי זה תולדת קושר, וחייב. מפני שבפתילת ההוצין או החוטים ושזירתם זה בזה, הם נקשרים זה לזה ונוצר חבל. [שלא כמו טווה, שיוצר את החוט על ידי ניפוץ הצמר וחיבור סיביו זה לזה[לג]]. ושיעורו, כדי שיעמוד החבל בפתילתו בלא קשירה – שנמצאת מלאכתו מתקיימת. וכן המפריד את הפתיל – הרי זה תולדת מתיר, וחייב: והוא, שלא יתכוון לקלקל בלבד[לד]. ושיעורו, כשיעור הפותל.

תפירה

ט.         התופר שתי תפירות, חייב – והוא שקשר ראשי החוט מכאן ומכאן, כדי שתעמוד התפירה ולא תישמט. אבל אם תפר יתר על שתי תפירות – אף על פי שלא קשר, חייב: שהרי מתקיימת התפירה. והמותח חוט של תפירה בשבת – חייב, מפני שהוא מצורכי התפירה.

התופר שתי תפירות[לה], חייב – ובתנאי שיקשור את ראשי החוט מכאן ומכאן, כדי שתעמוד התפירה ולא תישמט[לו]. אבל אם תפר יותר משתי תפירות – אף על פי שלא קשר, חייב: שהרי מתקיימת התפירה. המותח חוט של תפירה בשבת – חייב; כלומר, שלפני השבת תחבו את המחט עם החוט בבגד חמש או שש פעמים, כך שהבגד מקווץ מפני שעדין לא העבירו את אורך החוט בתוך הבגד, ובא אדם בשבת ומשך את החוט בתוך הבגד ויישר את קיווצו, חייב, מפני שהוא מצורכי התפירה, שכן דרך החייטים שתוחבים כמה תחיבות ואחר כך מושכים את החוט. [הוספה] וכן אם התרופפו התפירות, ומשך את החוט ומתח אותו, ובכך הידק את התפירות, חייב[לז].

קריעה

י.          הקורע כדי לתפור שתי תפירות, על מנת לתפור שתי תפירות – חייב; אבל הקורע להפסדה – פטור, מפני שהוא מקלקל. הקורע בחמתו, או על מת שהוא חייב לקרוע עליו – חייב: מפני שמיישב את דעתו בדבר זה, וינוח יצרו; והואיל וחמתו שוככת בדבר זה, הרי הוא כמתקן וחייב. והפותח בית הצוואר בשבת, חייב.

הקורע את הבד שהתחיל להיקרע, כדי שיוכל לתופרו ולחברו כראוי[לח], בשיעור שיש בו כדי לתפור שתי תפירות, והתכוון לתפור במקום הקרע שתי תפירות – חייב; אבל הקורע להפסד – פטור, מפני שהוא מקלקל[לט]. הקורע בחמתו, או על מת שהוא חייב לקרוע עליו – חייב: מפני שכשקורע בחמתו, מיישב את דעתו בדבר זה וינוח יצרו, והואיל וחמתו שוככת בדבר זה, הרי הוא כמתקן וחייב. וכן אם קרע על מת שהוא חייב לקרוע עליו, נחשב כמתקן, מפני שהקריעה הועילה שבה קיים את חובתו, או שבקריעתו נתיישבה דעתו[מ]. והפותח בית הצוואר בשבת, חייב[מא].

יא.        המדבק ניירות או עורות בקולן של סופרים, וכיוצא בו – הרי זה תולדת תופר, וחייב. וכן המפרק ניירות דבוקין או עורות דבוקין, ולא נתכוון לקלקל בלבד – הרי זה תולדת קורע.

המדבק ניירות או עורות בקולן של סופרים [=דבק העשוי מקמח, שבו מדבקים הסופרים את היריעות], וכיוצא בו – הרי זה תולדת תופר[מב], וחייב. וכן המפרק ניירות דבוקים או עורות דבוקים, ולא התכוון לקלקל בלבד – הרי זה תולדת קורע[מג].

[הוספה] מותר לפתוח בשבת מכתב שיש בו דברי תורה, אף על פי שצריך לפתוח את הדבק המדביקו, מפני שהדבק שהדביק את המכתב לא נעשה להתקיים תמיד. ואין לאסור את הדבר משום שיוצר כלי בפתיחת המכתב, מפני שאינו מתכוון לעשיית כלי או לקלקול כלי, אלא מתכוון לפתיחת המכתב, וכשם שהתירו חכמים לשבור את החבית כדי לאכול את התאנים שבתוכה, כך מותר לפתוח מכתב[מד]. ואף אם יש במקום פתיחת המכתב חיתוכים מקווקווים שבעזרתם אפשר לפתוח את המכתב בצורה ישרה, אין לאסור את הדבר משום 'מחתך', מפני שאינו חותך ישר כדי להשתמש במעטפה, ואינו עושה מעשה של יצירת כלי, אלא מעשה של פתיחת מכתב ולפיכך מותר[מה].

מה שהתרנו לפתוח מכתב, זה דוקא אם המכתב עוסק בדברי תורה, כגון שקיבל תשובה מהרב על שאלתו בהלכה, וכדומה. אבל מכתב שיש בו ענייני חול או מסחר, אסור לפותחו בשבת, מפני שאסור לקרוא בשטרי הדיוטות בשבת[מו], ואף אסור לפתוח את המכתב שהם כתובים בו[מז].

מותר לפתוח או להדביק את דבק ה'טיטולים' בשבת, וכן מותר לפתוח או להדביק 'פלסטר' בשבת, שמאחר שהדבק שלהם אינו עשוי לחבר את שני הקצוות שיעמדו כך לעולם, כמו המדביק ניירות בקולן של סופרים שנזכר בהלכה לעיל, לפיכך המדביק בו אינו נחשב תופר, והפותח אותו אינו נחשב קורע[מח].

בניין

יב.        הבונה כל שהוא, חייב. המשווה פני הקרקע בבית, כגון שהשפיל תל, או מילא גיא – הרי זה בונה, וחייב. אחד נתן את האבן, ואחד נתן את הטיט – הנותן את הטיט, חייב; ובנדבך העליון, אפילו העלה את האבן והניחה על גבי הטיט – חייב, שהרי אין מניחין עליה טיט. והבונה על גבי כלים, פטור.

הבונה כל שהוא, חייב. המשווה פני הקרקע בבית[מט], כגון שהשפיל את ערימת העפר, או מילא בעפר את הגיא [=מקום נמוך] – הרי זה בונה, וחייב, מפני שדרך הבנאי ליישר את המקום שעליו בונה. אחד נתן את האבן, ואחד נתן את הטיט – אף על פי שזה שנתן את האבן, הניחה על גבי הטיט שהיה סביבות האבן שתחתיה, אינו חייב משום בונה, מפני שעדין לא השלים את מעשה נתינת האבן בבנין, ורק הנותן את הטיט חייב, מפני שבכך הושלם מעשה נתינת האבן בבנין[נ]; ובשורת האבנים העליונה, אפילו העלה את האבן והניחה על גבי הטיט – חייב, שהרי אין מניחים עליה טיט. והבונה על גבי כלים פטור, מפני שאין דרך בנייה בכך ואינו מתקיים.

יג.         העושה אוהל קבוע – הרי זה תולדת בונה, וחייב. וכן העושה כלי אדמה, כגון תנור וחבית קודם שיישרפו – הרי זה תולדת בונה, וחייב. וכן המגבן את הגבינה, הרי זה תולדת בונה; ואינו חייב, עד שיגבן כגרוגרת. המכניס יד הקורדום בתוך העין שלו, הרי זה תולדת בונה; וכן כל כיוצא בו. וכן כל התוקע עץ בעץ – בין שתקע במסמר, בין שתקע בעץ עצמו עד שנתאחד – הרי זה תולדת בונה, וחייב.

העושה אוהל קבוע [=גג ברוחב טפח על טפח ובגובה טפח מעל הארץ[נא], שיתקיים לעולם] – הרי זה תולדת בונה, וחייב. והטעם שאינו מתחייב משום אב אלא משום תולדה, מפני שלא קיבץ חלק לחלק והדביקם ובנאם, אלא פרס עור או בד ובהם יצר בניין בבת אחת. וכן העושה כלי אדמה [=כלים העשויים מחימר], כגון תנור וחבית קודם שיישרפו – הרי זה תולדת בונה, וחייב. [ואם גם בישל את כלי האדמה עד שייעשו חרס, חייב גם משום תולדת מבשל, כמו שנתבאר בפרק ט[נב]]. וכן המגבן את הגבינה [אסף את פתיתי הגבינה לאחר שיצאו מהם מי הגבינה, ונתנם בתוך כלי, ולשם וערבבם, כדי שיתחברו זה לזה[נג]], הרי זה תולדת בונה, שכל המקבץ חלק אל חלק ודבק הכול עד שייעשו גוף אחד, הרי זה דומה לבניין[נד]; [ולמרות שגם באב המלאכה מקבץ חלק לחלק ובונה, אבל באב המלאכה החלקים שמהם בנה ניכרים גם אחר שבנה, ואילו במגבן גבינה, לאחר שגיבן התחברו כל החלקים להיות כאחד, ולפיכך הוא תולדה של בונה[נה]]; ואינו חייב, עד שיגבן כגרוגרת.

המכניס את ידית הגרזן [=הקת] בתוך החור שבראש הגרזן, הרי זה תולדת בונה[נו]; וכן כל כיוצא בו. וכן כל המחבר שני עצים זה לזה [תוקע עץ בעץ] – בין שחיבר אותם על ידי מסמר, בין שתקע עץ אחד בחור שהיה בעץ השני, עד שנהפכו שני העצים לאחד – הרי זה תולדת בונה, וחייב.

[הוספה] מותר להקפיא מים בשבת, משום שאינו דומה למגבן [שהוא תולדה של בונה], מפני שבמגבן עשה את הגבינה בידיים, ואילו המקפיא מים, רק נתנם במקפיא והם קפאו מאליהם, והוא גרמא שהוא מותר. ועוד, שהמקפיא מים אינו דומה לבונה, שהרי לא יצר כלום, ויצירתו הולכת ופוחתת, ואין להשוות אותו למלאכת בונה כלל[נז].

יד.        העושה נקב כל שהוא בלול של תרנגולים, כדי שייכנס להן האור – חייב משום בונה. המחזיר דלת של בור, ושל דות, ושל יציע – חייב משום בונה.

העושה נקב כל שהוא בלול של תרנגולים [=הלול הוא קופסה מעץ המונחת על הקרקע], כדי שייכנס להם האור – חייב משום תולדת בונה, מפני שבנקב זה נהייתה הקופסה ללול, ומחמתו היא ראויה לשמש כלול[נח]. [הוספה] ואם עשה בלול נקב גדול, שיש בו להכניס את האור ולהוציא את ההבל, חייב משום תולדת מכה בפטיש, כמו שיתבאר[נט].

המחזיר דלת של בור [=חפירה בקרקע], ושל דות [=בריכה על פני הקרקע[ס]], ושל יציע [=חלל בין כותל הבית לכותל אחר המקיף אותו[סא]], שהם מונחות בצורה מאוזנת [=בשכיבה] עליהם – חייב משום תולדת בונה; בין אם היו הדלתות מחוברות עם צירים, ונשמטו לגמרי וכעת מחזיר את ציריהן לתוך החורים, ובין אם היו הדלתות מונחות על פתח הבור ומכסות אותו ללא צירים; וטעם הדבר, מפני שכאשר מחזיר את הדלת, נמצא שבנה את רצפת הבית או את גג הדות או את כותל הבית[סב].

סתירה

טו.        הסותר כל שהוא, חייב: והוא, שיסתור על מנת לבנות; אבל אם סתר דרך השחתה, פטור. הסותר אוהל קבוע, או שפירק עץ תקוע – הרי זה תולדת סותר, וחייב: והוא, שיתכוון לתקן.

הסותר כל שהוא, חייב: והוא, שיסתור על מנת לבנות [באותו מקום[סג]]; אבל אם סתר דרך השחתה, פטור[סד]. הסותר אוהל קבוע, או שפירק עץ תקוע[סה] – הרי זה תולדת סותר, וחייב: והוא, שיתכוון לתקן. כלומר שיתכוון לחזור ולבנות את האוהל באותו מקום כראוי, או לחזור ולתקוע עץ בעץ כהוגן.

הכאה בפטיש

טז.        המכה בפטיש הכיה אחת, חייב. וכל העושה דבר שהוא גמר מלאכה – הרי זה תולדת מכה בפטיש, וחייב. כיצד: המנפח בכלי זכוכית, והצר בכלי צורה אפילו מקצת הצורה, והמגרד כל שהוא, והעושה נקב כל שהוא בין בעץ בין בבניין בין במתכת בין בכלים – הרי זה תולדת מכה בפטיש, וחייב. וכל פתח שאינו עשוי להכניס ולהוציא, אין חייבין על עשייתו.

המכה בפטיש הכאה אחת, כדרך המרקעים בפטישים, שמכים הכאות קלות מאד כדי לישר פני הכלי ולהחליקו[סו], חייב. וכל העושה דבר שהוא גמר מלאכה – הרי זה תולדת מכה בפטיש[סז], וחייב. כיצד? הנושף אוויר לתוך זכוכית נוזלית חמה כדי שיווצר כלי לכשתתקרר[סח], והמעצב את צורת הכלי שרוצה ליצור כגון שרוצה ליצור בקבוק או סיר ועיצב את צורתם אפילו מקצת הצורה[סט], והמשייף [=המגרד] את הכלי כל שהוא כגון ששייף את שפת הסיר או כלי הזכוכית שלא יפצעוהו, והעושה נקב כל שהוא בין בעץ בין בבניין בין במתכת בין בכלים, והיה הנקב עשוי לתלייה [=כדי לתקוע בו מסמר לתלות עליו] או לנוי – הרי זה תולדת מכה בפטיש, וחייב, מפני שבכל הדוגמאות שהובאו, גומר במעשהו את מלאכת יצירת הכלי. אבל העושה פתח בבנין או בכלים אטומים, והיה הפתח מיועד להכניס ולהוציא[ע], והיה בו שיעור להכניס ולהוציא, חייב עליו משום תולדת מכה בפטיש, ואם לא היה היה בו שיעור זה אין חייבים עליו, מפני שרק בפתח גדול כזה נגמרת מלאכתם[עא]. לפי שהכלל הוא: כל פתח שאינו עשוי להכניס ולהוציא, אין חייבין על עשייתו.

יז.         המפיס שחין בשבת, כדי להרחיב פי המכה, כדרך שהרופאין עושין, שהן מתכוונין ברפואה להרחיב פי המכה – הרי זה חייב משום מכה בפטיש, שזו היא מלאכת הרופא; ואם הפיסה להוציא ממנה הליחה שבה, הרי זה מותר.

הפותח פצע שיש בו מוגלה בשבת [=מפיס שחין], ועשה בו פתח גדול, כדי לנקותו ושישאר פתוח ויתרפא, כדרך שהרופאים עושים, שהם מתכוונים ברפואה להרחיב את פתח הפצע – הרי זה חייב משום תולדת מכה בפטיש, מפני שעשה פתח שיש בו חשיבות, שתצא דרכו הליחה ויכנס האויר[עב], וכאילו השלים את מלאכת פתיחת הפצע; ואם פתח את הפצע רק כדי להוציא את הליחה שבו, הרי זה מותר, מפני שהפתח שעשה אינו חשוב, ולא התכוון לפתיחת פתח, ועשה מעשה רפואה ולא מעשה פתיחת פתח[עג].

יח.        המסתת את האבן כל שהוא, חייב משום מכה בפטיש; המצדד את האבן ביסוד הבניין, ותיקנה בידו והושיבה במקום הראוי לה – חייב משום מכה בפטיש. הלוקח יבולת שעל הבגדים בידו, כגון אלו היבולות שבכלי צמר – חייב משום מכה בפטיש: והוא, שיקפיד עליהן; אבל אם הסירן דרך עסק, הרי זה פטור. המנער טלית חדשה שחורה, כדי לנאותה ולהסיר הציהוב הלבן הנתלה בה, כדרך שהאומנין עושין – חייב חטאת; ואם אינו מקפיד, מותר.

המפסל את האבן ומיישרה ומחליקה[עד] ובכך את השלים את תיקונה[עה] שתהיה מוכנה לבניין, כל שהוא, חייב משום תולדת מכה בפטיש; המזיז בידו[עו] את האבן הנמצאת ביסוד הבניין, לצדדים אנה ואנה, ובכך קיבע אותה בקרקע והושיבה במקום הראוי לה – חייב משום תולדת מכה בפטיש.

המסיר בידו את החוטים הדקים שנדבקו על הבגד במהלך אריגתו, כגון שהסיר את החוטים הדקים הרגילים להתפס בכלי צמר במהלך האריגה[עז] – חייב משום תולדת מכה בפטיש: והוא שמציאותם על הבגד מפריעה לו ומקפיד להסירם; אבל אם הסירם דרך עסק[עח] [=מבלי לשים לב למעשיו], כגון שאחז את הבגד, והיה שקוע בהתבוננות בדבר אחר, ומבלי משים הסיר את החוטים בידו, הרי זה פטור.

המנער בגד חדש[עט] שחור, כדי לנאותו ולהסיר את הצמר הלבן הנתלה בו [=הצמר הלבן נראה מבהיק ביחס לשאר הבגד, ולכן הוא נקרא 'ציהוב', כלומר מבהיק[פ]], כדרך שהאומנים עושים – חייב חטאת[פא] משום תולדת מכה בפטיש; ואם אינו מקפיד, מותר[פב].

צידה

יט.        הצד דבר שדרך מינו לצוד אותו – חייב, כגון חיה ועופות ודגים: והוא שיצוד אותן, למקום שאינו מחוסר צידה. כיצד: כגון שרדף אחר צבי עד שהכניסו לבית או לגינה או לחצר, ונעל עליו, או שהפריח את העוף עד שהכניסו למגדל, ונעל עליו, או ששלה דג מן הים, בתוך ספל של מים – הרי זה חייב. אבל אם הפריח ציפור לבית, ונעל עליו, או שהבריח דג ועקרו מן הים, לבריכה של מים, או שרדף אחר צבי עד שנכנס לטרקלין רחב, ונעל עליו – הרי זה פטור: שאין זו צידה גמורה – שאם יבוא לקחתו, צריך לרדוף אחריו, ולצוד אותו משם. לפיכך הצד ארי, אינו חייב עד שיכניסנו לכיפה שלו שהוא נאסר בה.

הצד בעל חיים שדרך בני אדם לצוד אותו לשימושם – חייב, כגון חיה ועופות ודגים[פג]: והוא שיצוד אותם, למתחם שניתן לקחתם משם בקלות, ואינו צריך לשוב ולצוד אותם שם. כיצד? כגון שרדף אחר צבי עד שהכניסו לבית או לגינה או לחצר, ונעל עליו, או שהפריח את העוף עד שהכניסו לארון, ונעל עליו, או ששלה [=שהוציא] דג מן הים, בתוך ספל של מים[פד] – הרי זה חייב. אבל אם הפריח ציפור לבית, ונעל עליה, והציפור יכולה להישמט מפינה לפינה, וקשה לתפוס אותה אף בתוך הבית[פה], או שהבריח דג ועקרו מן הים, לבריכה של מים, או שרדף אחר צבי עד שנכנס לאולם גדול, ונעל עליו – הרי זה פטור: שאין זו צידה גמורה – שאם ירצה לקחתו משם, צריך לרדוף אחריו ולצוד אותו משם. לפיכך הצד ארי, אינו חייב עד שיכניסנו לכלוב מיוחד לאריות, שבלא כן אי אפשר להשתלט עליו.

כ.         כל מקום שאם ירוץ בו, יגיע לחיה בשחייה אחת, או שהיו הכתלים קרובין זה לזה, עד שייפול צל שניהם לאמצע כאחד – הרי זה מקום קטן; ואם הבריח הצבי וכיוצא בו לתוכו, חייב. ומקום שהוא גדול מזה – המבריח חיה לתוכו, פטור.

כל מקום שאם ירוץ בו, יגיע לחיה בכפיפה אחת [=כלומר אחר הריצה יעשה עוד מאמץ קטן נוסף, ויצליח לתפוס את החיה[פו]], או שהיו הכותלים קרובים זה לזה, שאם נשער בכותלים שיש בהם גובה ארבע אמות[פז], ייפול צל שניהם לאמצע כאחד [=בבוקר השמש במזרח והצל נופל על הרצפה למערב, ובסוף היום השמש במערב והצל נופל על הרצפה למזרח, ואם היה מקום הצל על הרצפה נפגש] – הרי זה מקום קטן; ואם הבריח הצבי וכיוצא בו לתוכו, חייב. ומקום שהוא גדול מזה – המבריח חיה לתוכו, פטור.

כא.       אחד שמונה שרצים האמורין בתורה, ואחד שאר שקצים ורמשים שיש למינו צידה – הצד אחד מכולן, בין לצורך בין שלא לצורך אלא לשחק בהן – חייב, הואיל ונתכוון לצוד וצד: שמלאכה שאינה צריכה לגופה, חייב עליה. הצד את הישן, ואת הסומה – חייב.

אחד שמונה שרצים האמורים בתורה[פח], ואחד שאר שקצים ורמשים[פט], שדרך בני אדם לצוד אותם, הצד אחד מהם, בין שהיה צריך להשתמש בגופו או בעורו, ובין שלא היה צריך להשתמש בגופו או בעורו אלא לשחק בו – חייב, הואיל והתכוון לצוד וצד: ולמרות שאם צד על מנת לשחק הוא מלאכה שאינו צריך לגופה, [מפני שרק מי שצד לצורך שימוש בגוף השרץ או בעורו נחשב שצריך לגוף מלאכת הצידה[צ]], חייב, מפני שמלאכה שאינו צריך לגופה, חייב עליה[צא]. הצד את הישן, ואת הסומה – חייב, מפני שדרכם להישמט כשמרגישים יד אדם, ואינם נחשבים כאילו ניצודו כבר.

כב.        המשלח כלבים כדי שיצודו צבאים וארנבים וכיוצא בהן, וברח הצבי מפני הכלב, והיה הוא רודף אחר הצבי או שעמד בפניו והבהילו, עד שהגיע הכלב ותפס – הרי זה תולדת הצד, וחייב. וכן העושה כדרך הזו, בעופות.

המשלח כלבים כדי שיצודו צבאים וארנבים וכיוצא בהם, וברח הצבי מפני הכלב, ורדף האדם המשלח אחר הצבי וסייע לכלב לתופסו, או שעמד בפני הצבי והבהילו, עד שהגיע הכלב ותפסו – הרי זה תולדת הצד, וחייב[צב]. וכן העושה כדרך הזו, בעופות.

כג.        צבי שנכנס לבית, ונעל אחד בפניו – חייב. נעלוהו שניים, פטורין; אם אין אחד יכול לנעול, ונעלוהו שניים – חייבין. ישב אחד על הפתח ולא מילאהו, וישב השני ומילאהו – השני חייב; ישב הראשון ומילאהו, ובא השני וישב בצידו – אף על פי שעמד הראשון והלך לו, הראשון חייב; והשני לא עשה כלום, ומותר לו לישב במקומו עד הערב וליקח הצבי. למה זה דומה – לנועל ביתו לשומרו ונמצא צבי שמור בתוכו, שלא עשה כלום. נכנסה לו ציפור תחת כנפיו – יושב ומשמרה עד שתחשך, ומותר.

צבי שנכנס לבית, וסגר את הדלת בפניו – חייב[צג]. סגרו שניים את הדלת פטורים, מפני שכל מלאכה שיחיד יכול לעשותה ועשאוה שניים פטורים[צד]; ואם היתה דלת כבידה שאין אדם אחד יכול לסוגרה, וסגרוה שניים – חייבים[צה]. ישב אחד על הפתח ולא מילאהו, וישב השני ומילאהו – השני חייב, מפני שהוא חסם את הפתח, ובלעדיו יכול הצבי לברוח. ישב הראשון ומילאהו, ובא השני וישב אחריו, באופן זה שכאשר יקום הראשון, יישאר הפתח חסום – אף על פי שעמד הראשון והלך לו, הראשון חייב, מפני שהוא חסם את הפתח, והשני לא עשה כלום, מפני שישב בפתח שכבר היה חסום, ומותר לו לישב במקומו עד הערב וליקח הצבי. מקרה זה של היושב אחר חבירו, ועמד חבירו והלך, ונשאר השני לשבת ולסתום את הפתח, דומה לסוגר את דלת ביתו כדי לשמור על הבית, ומצא בתוך הבית צבי שכבר היה ניצוד ואינו יכול לצאת, שהסוגר את דלת הבית לא עשה כלום, ואינו צריך לפתוח את הדלת[צו]. נכנסה לו ציפור תחת בגדיו ונכלאה בהם ולא יכלה לצאת – רשאי שלא לקום ממקומו עד צאת השבת כדי שהציפור לא תברח, ואינו נחשב כצד, מפני שהציפור ניצודה מאליה.

כד.        הצד צבי זקן, או חיגר, או חולה, או קטן – פטור. המפרק בהמה חיה ועוף מן המצודה, פטור. הצד חיה ועוף שברשותו, כגון אווזין ותרנגולין ויוני עלייה – פטור. הצד דבר שאין במינו צידה, כגון חגבים חזיזין צורעין ויתושין ופרעושין וכיוצא באלו – הרי זה פטור.

הצד צבי זקן, או צולע [=חיגר], או חולה, או קטן שעדיין אינו יכול לרוץ – פטור, מפני שנחשבים כאילו ניצודו כבר, ובכל עת ניתן לתופסם בקלות[צז]. המפרק [=המשחרר] בהמה חיה ועוף מן המצודה, פטור אבל אסור מדברי חכמים, מפני ששחרר את החיה מהלולאות שנכרכו סביב רגליה או גופה, ובמעשהו זה הביא את החיה לרשותו ולשימושו, ונמצא שעשה צידה מדברי חכמים[צח]. הצד חיה ועוף שברשותו, כגון אווזים ותרנגולים ויונים ביתיות [=יוני עלייה, בניגוד ליוני שובך] – פטור, מפני שאין צידה בחיות מבויתות הנשמעות לו ונתפסות בקלות[צט], רק בחיות בר הבורחות מפניו כשבא לצוד אותם. הצד דבר שאין דרך בני אדם לצודו, ואין תועלת בצידתו, כגון חגבים לא כשרים[ק] צרצרים צרעות יתושים פרעושים[קא] וזבובים[קב] וכיוצא באלו – הרי זה פטור.

כה.       רמשים המזיקין, כגון נחשים ועקרבים וכיוצא בהן – אף על פי שאינן ממיתין – הואיל ונושכין, מותר לצוד אותם בשבת: והוא, שיתכוון להינצל מנשיכתן. כיצד הוא עושה: כופה כלי עליהן, או מקיף עליהן, או קושרן – כדי שלא יזיקו.

רמשים[קג] המזיקים, כגון נחשים ועקרבים וכיוצא בהם – אף על פי שאינם ממיתים – הואיל ונושכים, מותר לצוד אותם בשבת: ובתנאי, שבשעת הצידה לא יתכוון להשתמש בגופם או בעורם אלא להינצל מנשיכתם, מפני שאם לא התכוון לצידה, לא עשה מעשה צידה אלא מעשה הצלה מנזק[קד]. [ואם הם ממיתים, מותר להרוג אותם בשבת, כמו שיתבאר בפרק יא[קה]]. כיצד יעשה כדי להנצל מנזקם: כופה עליהם כלי, או עושה מחיצה סביבם, או קושרם [=קושר לפניהם בחבלים שלא יוכלו לצאת[קו]] – כדי שלא יזיקו.  

 

---

[א]      קשר של קיימה הוא שבדעתו שישאר כך לעולם, ולא די שישאר הקשר שבוע או חודש או שנה, והקשרים המתוארים בהלכה כאן קושר אותם לעולם. וכך מוכח מהתלמוד שבת (קיא,ב), שם נתבאר מהו קשר של קיימא, החבל שבו קושרים טבעת עגולה לחוטם הגמל, הנשאר קשור בחוטמו לעולם (ראה הערה ב), או חבל הקשור כטבעת בחרטום הספינה, הנשאר בקשרו לעולם (ראה הערה ג), ואינו החבל הנקשר לטבעת הגמל או הספינה, שקושר אותם רק בזמן שמושך את הגמל או הספינה, ולאחר מכן יתיר אותם, שהם מוגדרים כקשר שאינו של קיימא, מכאן שקשר של קיימא ביאורו שקשרו שיהיה כך לעולם. וכך פירשו המפרשים בדעת הרמב"ם, וכך כתבו הטור הב"י והמשנ"ב בסי' שיז.

[ב]      עושים נקב בחוטם הגמל, ומשחילים בו חבל, וקושרים בעזרת חבל זה טבעת עגולה מברזל, הנשארת בקביעות קשורה לחוטם הגמל. כשרוצים למשוך את הגמל קושרים אל הטבעת מברזל חבל ארוך, ובזמן מנוחתו מתירים מהטבעת את החבל הארוך (רבנו חננאל שבת קיא,ב).

[ג]       עושים נקב בחרטום הנמצא בראש הספינה, ומשחילים בו חבל, וקושרים את החבל כטבעת עגולה, הנשארת שם בקביעות. כשרוצים למשוך את הספינה, קושרים בטבעת זו את החבל שבו מושכים את הספינה. כמו כן, בטבעת זו קושרים את החבל, שבו קושרים את הספינה למזח (על פי רש"י שבת קיא,ב, ורבנו חננאל שם).

[ד]       הקשרים של הסנדלר, שבהם קושר את רצועות הסנדלים או הנעליים, לסוליית הסנדל או הנעל.

[ה]      ראה בהערה א.

[ו]       ראה בהלכה ג שם הובאו דוגמאות לקשרים שאינם של קיימה, ובכולם הדרך לפתוח את אותם קשרים בתוך שבוע.

[ז]       מה שהוספנו כאן בסוף ההלכה, לא כתבו הרמב"ם במשנ"ת בפירוש, אבל הוא מדוייק מלשון ההלכות. הרמב"ם כתב שקשר שהוא לתמיד ומעשה אומן חייב, ועוד כתב קשר שאינו לתמיד ואינו מעשה אומן מותר, והביא דוגמאות, לקשרים שהדרך לפותחם תוך שבוע. מכאן שאם עשה קשר שנשאר קשור במשך שבוע הדבר אסור מדברי חכמים.

        וכך כתב הרמב"ם בפה"מ (שבת טו,ב). לשון המשנה: "יש לך קשרים שאין חייבין עליהן כקשר הגמלין וכקשר הספנין". וכתב הרמב"ם בפה"מ: "למשנה זו יש תקון, והוא, אמר שיש קשרים שאין חייבין על קשירתן כמו שחייבין על קשר הגמלין והספנין ולא ביארם, והם הקשרים שקושרין אותן להתקיים זמן מועט כגון שקשר קשר בשֵר [אפסר הבהמה] כדי לנהוג בו את הסוס ויתירנו אחרי כן". כוונת הרמב"ם לחבל הנקשר לטבעת הגמל, הטבעת היתה קשורה לחוטם הגמל לעולם, כמו שביארנו לעיל בהערה ב, ואילו החבל שהיה קושר אליה, הדרך היתה לקושרו למשך שבוע או שבועיים (רש"י שבת קיב,א ד"ה קטרא דקטרי בזממא), וימשוך בעזרתו את הגמל, ולאחר מכן יתירנו, ואסר לקשור קשר זה מדברי חכמים. מכאן שקשר שקשרו יותר משבוע, אסור מדברי חכמים. אם נתבונן, נראה שדברי הרמב"ם בפה"מ, הם בעצם דברי התלמוד במסכת שבת (קיב,א), כך שלא ניתן לדחות דבר זה מההלכה, גם אם לא כתבו הרמב"ם במפורש במשנ"ת. וכך כתב אורה ושמחה בדעת הרמב"ם, שיש שלש דרגות, קשר שקושר לעולם, קשר שאינו לקיימה, קשר שקושרו לזמן מועט. ואנו הגדרנו את פרקי הזמן.

[ח]     רסן שכתב הרמב"ם בהלכה זו, כוונתו לטבעת עגולה מברזל הנקשרת בנקב שבחוטם הגמל על ידי חבל, כמו שביארנו בהערה ב, אלא שקשר אותה בקשר של קיימה שאינו מעשה אומן, כלומר קשר פשוט, שלא כהלכה הקודמת שקשר את הטבעת מברזל לחוטם הגמל בקשר של אומן. וכן אם קושר טבעת עגולה מברזל לצואר הבהמה, בקשר פשוט, של קיימה, כך הדין. לטבעת זו קושרים חבל ארוך בזמן שרוצים למשוך את הבהמה, ובזמן מנוחתה מתירים את החבל הארוך מהטבעת.

[ט]      כגון שהראה לחברו את קשר הציצית או התפילין, שהם קשר שהוא מעשה אומן, אבל בדעתו להתירם מיד, ולא להשאיר את הקשר (הרב צדוק).

[י]       מה שכתבנו שקושרת את פתח החלוק על ידי רצועה שתכניס בלולאה, למדנו זאת מלשון הרמב"ם בהלכות מקוות (ג,כב), שם כתב הרמב"ם: "ואלו שהן צריכין שיבואו בהן המים: הקשרים שבפתחי החלוק שהן עשויין בלולאות...", מכאן שאת פתחי החלוק קושרים בלולאות, על ידי רצועה הנכנסת בלולאה.

[יא]      את אופן קשירת מכסה הנוד, ביארנו על פי מהר"י קאפח (הערה ה).

[יב]      את אופן קשירת הקדירה ביארנו על פי רבנו חננאל (שבת קיג,ב).

[יג]      ביארנו את הטעם לאיסור הקשירה של הדלי בחבל, על פי מהר"ח כסאר הרב צדוק ואורה ושמחה, וכך משתמע מדברי הרמב"ם בהלכה ב. אולם לדעת מהר"י קאפח (הערה ה), הטעם הוא מפני שהחבל מוקצה, וראה בהערה טז שם נתבאר.

[יד]      כאשר קושר חבל בשני עמודים שנמצאים בשני צידי הפתח, או ברגל הבהמה ובעמוד, הדרך להתיר את שני הקשרים במהרה, ולפיכך מותר להביא חבל מביתו ולקושרו בשני העמודים שבצידי הפתח, או ברגל הבהמה ובעמוד, בשבת. אבל אם קושר חבל בפרה ובאיבוס, הדרך להשאיר את אחד הקשרים קשור תמיד, ולפיכך בהמשך ההלכה נאמר, שאסור להביא חבל מביתו ולקושרו בפרה ובאיבוס, בשבת, משום שבדעתו להשאיר את אחד הצדדים קשור תמיד, ורק אם היה חבל של אורג שעתיד להתירו ולהשתמש בו, מותר להביא חבל מביתו ולקושרו בפרה ובאיבוס. וכך ביארו את ההלכה ברמב"ם המבואר (מהדורת חיטריק).

במשנה שבת (טו,ב) נאמר: "קושרת אשה מפתח חלוקה, וחוטי סבכה, ושל פסקיא, ורצועות מנעל וסנדל, ונודות יין ושמן, וקדירה של בשר. רבי אליעזר בן יעקב אומר: קושרין לפני הבהמה בשביל שלא תצא". ובתלמוד (שבת קיב,ב-קיג,א) נאמר: "רבי אליעזר בן יעקב אומר קושרה כו'. פשיטא! לא צריכא, דאית לה תרתי איסרי [=שני קשרים משני צדדים]. מהו דתימא: חדא מינייהו בטולי מבטיל, קא משמע לן [=היינו אומרים קשר אחד אינו פותחו אלא משאירו קשור לתמיד, השמיענו ראב"י שדרך בני אדם לפתוח את שני הקשרים]. אמר רב יוסף אמר רב יהודה אמר שמואל: הלכה כרבי אליעזר בן יעקב". וזהו פסק הרמב"ם לפנינו, כדברי ראב"י במשנה, שהלכה כמותו כפי שנזכר בתלמוד, וכך כתב הרמב"ם בפה"מ שהלכה כראב"י. דברי ראב"י הם המשך לדוגמאות שנזכרו בתחילת המשנה, שפסקם הרמב"ם בתחילת ההלכה שלפנינו, וכשם שבדוגמאות שבתחילת ההלכה אף על פי שיש שני קשרים וניתן להסתפק בהתרת קשר אחד, דרך בני אדם להתיר את שני הקשרים, כך בדברי ראב"י, אף על פי שיש שני קשרים וניתן להסתפק בהתרת קשר אחד, דרך בני אדם להתיר את שני הקשרים, וכך ביאר התלמוד את דבריו.

[טו]      פירשנו את ההלכה על פי ערוך השולחן (שיז,כט), וכך ביאר המשנ"ב (שיז,לד) על פי הב"ח.

[טז]      מה שכתבנו שהרמב"ם השמיענו דרך אגב שכל כלי האורג מותר לטלטלם לצורך גופם או מקומם, והם כלי שמלאכתו לאיסור, וכפי שכתב הרמב"ם להלן (כו,א), והוא מאמר מוסגר, כך ביארו את דבריו ר"י קורקוס (בתשובותיו סי' ח), ואורה ושמחה. אבל אין הרמב"ם בא לומר שטעם ההיתר לקשור בחבל גרדי מפני שמותר לטלטלו, ונדייק מזה שטעם האיסור לקשור בשאר חבלים מפני שאסור לטלטל אותם, שהרי החבלים הם כלים שמלאכתם להיתר, ואין טעם לאוסרם בטלטול משום מוקצה, ובכל הסוגיה נזכר שמביא חבל וקושר בו, כגון שקושר קשר עניבה, ואין אנו אוסרים זאת משום שהחבל מוקצה, אלא טעם האיסור לקשור בשאר חבלים מפני שישאיר את החבל מחובר לדלי, או לפרה או לאיבוס, ויהיה הקשר שקשר של קיימה (ר"י קורקוס, אורה ושמחה, מהר"ח כסאר, הרב צדוק, ורמב"ם לעם). וכך היא משמעות הסוגיה בתלמוד (שבת קיג,א), וכך פירשו את הסוגיה רש"י והמ"מ ועוד רבים. וכך משתמע מדברי הרמב"ם בהלכה ב, שהקושר בחבל הוא לקיימה ולפיכך אסור.

        וזה לשון התלמוד שבת (קיג,א): "אמר רבי אבא אמר רב חייא בר אשי אמר רב: מביא אדם חבל מתוך ביתו, וקושרו בפרה ובאיבוס. איתיביה רבי אחא אריכא דהוא רבי אחא בר פפא לרבי אבא: חבל שבאיבוס קושרו בפרה, ושבפרה קושרו באיבוס, ובלבד שלא יביא חבל מתוך ביתו ויקשור בפרה ובאיבוס! - התם חבל דעלמא, הכא - חבל דגרדי [=מה שאמר רב שמותר להביא חבל מביתו ולקושרו בפרה ובאיבוס, מדובר בחבל של אורג, שבדעתו להשתמש בו לאחר מכן, והקשרים שקושר בו הם לזמן קצר. ומה שאמר רבי אחא אריכא שאסור להביא חבל מביתו ולקושרו בפרה ובאיבוס, מדובר בחבל רגיל, וחששנו שאחד הקשרים ישאר תמיד ולא יתירנו]. אמר רב יהודה אמר שמואל: כלי קיואי [=אורג] מותר לטלטלן בשבת [=בסוף הסוגיה ביאר התלמוד דרך אגב, שכלי אורג מותר לטלטלם בשבת, וכוונתו לצורך גופם או מקומם, משום שהם כלי שמלאכתו לאיסור]". (ע"כ תלמוד) את דברי התלמוד יש לבאר כפי שכתבנו, שטעם ההיתר להביא חבל של אורג ולקושרו בפרה ובאיבוס, מפני שבדעתו להשתמש בחבל לאחר מכן, והקשרים שקושר בו הם לזמן קצר. ודרך אגב הזכיר התלמוד את דברי שמואל, שכלי אורג, כלומר החבלים שלו, אינם מוקצה מחמת חסרון כיס, ומותר לטלטלם בשבת. וכך יש לבאר את דברי הרמב"ם בהלכה שלפנינו.

וכך יש לפרש את דברי הרמב"ם בפה"מ (שבת טו,ב). לשון המשנה: "רבי אליעזר בן יעקב אומר: קושרין לפני הבהמה בשביל שלא תצא". וכתב הרמב"ם בפה"מ: "ומותר לקשור את הבהמה בחבל של גרדי לדברי הכל, לפי שכל כלי האורג חבלים וקנים ומוטות מותר לטלטלן בשבת לפי שהם ככל הכלים. והלכה כר' אליעזר [בן יעקב]". (ע"כ פה"מ) מה שכתב הרמב"ם בפה"מ שמותר לקשור בחבל גרדי לדברי הכל, כוונתו, לרבנן החולקים על רבי אליעזר בן יעקב, ואוסרים להביא חבל מהבית כדי לקשור לפני הבהמה בשביל שלא תצא, וכל מה שאסרו זה בחבל רגיל, אבל בחבל של גרדי [=אורג] מתירים להביא מהבית ולקשור. מה שכתבנו שרבנן חולקים על ראב"י, כך מוכח מהתלמוד (קיג,א) שם נאמר: "אמר רב יוסף אמר רב יהודה אמר שמואל: הלכה כרבי אליעזר בן יעקב, ושאל אביי לשם מה צריך שמואל ללמדנו שהלכה כראב"י וכי רבנן חולקים עליו? ומשאלתו נלמד, שאכן חכמים חולקים עליו ואוסרים זאת, ולכן צריך להדגיש שהלכה כמותו ולא כמותם. ומה שאסרו חכמים זה בסתם חבל, אבל אף הם מודים שבחבל גרדי הדבר מותר. וביאר הרמב"ם מיד, כיצד מותר לטלטל את כלי האורג והרי הם מוקצה? לפי שכל כלי האורג מותר לטלטלם בשבת.

עוד ראוי להעיר, שהרמב"ם בפה"מ ביאר את דברי רבי אליעזר בן יעקב שבמשנה (טו,ב) שאמר קושרין לפני הבהמה בשביל שלא תצא, ואת דברי חכמים החולקים עליו ואוסרים, על פי דברי התלמוד (קיג,א) שנאמרו על המביא חבל מביתו וקושרו בפרה ובאיבוס, שם ביאר התלמוד שיש לחלק, ובחבל של אורג הדבר מותר, ואילו בחבל רגיל הדבר אסור. ועל פי דברים אלו ביאר הרמב"ם, שגם חכמים החולקים על ראב"י ואוסרים לקשור לפני הבהמה שלא תצא, מתירים לקשור לפני הבהמה אם היה חבל של אורג. ואילו במשנ"ת כלל לא השווה הרמב"ם ביניהם, כשם שבסוגיית התלמוד לא נזכרה השוואה ביניהם, וסיבת ההיתר לקשור לפני הבהמה בשני העמודים שבצידי הפתח, מפני שדרך בני אדם להתיר את שני הקשרים שבשני העמודים, [ולפי פשט המשנה, אף חכמים מסכימים לכך ואינם חולקים על ראב"י], ואילו בקושר בפרה ובאיבוס אין דרך בני אדם להתיר את שני הקשרים, ולפיכך רק אם הוא חבל של אורג הדבר מותר.

ולעומת זאת, המ"מ כתב שביאור דברי הרמב"ם הוא, שהטעם שאסור לקשור בשאר חבלים משום שהם מוקצה ואסור לטלטלם. וכך כתב הב"י (שיז,ז). וכך כתב מהר"י קאפח (הערה ד), והוכיח מהלכות סוכה (ה,ד), שם נאמר "ואין החבלים כלים", מכאן ששאר חבלים הם מוקצה. ועוד, שאיסור קשירת קשר של קיימה שאינו מעשה אומן, אסור רק מדברי חכמים, כמו שנתבאר בהלכה א, ואם נאסור לקשור בשאר חבלים, נמצא שאנו גוזרים גזירה לגזירה. (ע"כ מהר"י קאפח)

וקשה, שהרי בהלכות סוכה הרמב"ם מדבר רק על חבלים מסויימים של סיב וחלף, שצורתם המקורית נשמרה, אבל שאר חבלים, העשויים בקליעה, וצורתם המקורית עברה מהם, הם כלי ומותר לטלטלם. וזה לשון הרמב"ם שם בהלכות סוכה: "מסככין בחבלים של סיב ושל חלף וכיוצא בהן, שהרי צורתן עומדת, ואין החבלים כלים". ובנוגע למה שכתב שיש כאן גזירה לגזירה, חכמים אסרו להביא חבל מביתו ולקשור, מפני שבכך יעבור על איסור מדבריהם, ואין כאן גזירה, אלא חכמים ביארו, שאין להביא חבל מביתו, מפני שבכך יעבור על איסור בקשירתו קשר של קיימא. 

[יז]      ומהר"י קאפח (הערה ג) הוסיף לבאר, שגם אם יארע שתפתח רק קשר אחד, ותשאיר את הקשר השני קשור לתמיד, מאחר והאיסור לעשות קשר זה הוא מדברי חכמים ולא מהתורה, שהרי הקשר אינו מעשה אומן, מותר, מפני שאין גוזרים גזירה לגזירה (דברי מהר"י קאפח בוארו, על פי הרב חננאל סרי בספרו הלכות שבת ט,סח).

[יח]      לשון הרמב"ם: "חותלות של תמרים ושל גרוגרות - מתיר, ומפקיע, וחותך, ונוטל ואוכל". "מתיר" ביארנו על פי רש"י (שבת קמו,א), ולפיכך הביא הרמב"ם דין זה בהלכה כאן, העוסקת במתיר קשר שאינו של קיימה. ואילו "מפקיע וחותך" ביארנו על פי אורה ושמחה על הרמב"ם.

        ואין להקשות על כך מהאמור לעיל ט,כ, שהסותר קליעה הרי הוא תולדת בוצע, וכיצד מותר לעבור על איסור תורה כדי לאכול? מפני שמלאכות שבת נקבעות על פי מחשבתו של האדם, מלאכת מחשבת אסרה תורה [השווה ט,ד בהערה, ומ"מ יב,ב], וכאן עושה מעשה הפקעה וחיתוך לצורך אכילה, ולא סתירת קליעה או חיתוך סל. ומכאן היתר לפתוח אריזות של קופסאות ופחים בשבת, אם צריך את מה שבתוכם בשבת, מפני שעושה מעשה פתיחה ולא מעשה שיש בו מלאכה (על פי הרב צדוק).

[יט]      מה שהוספנו על לשון הרמב"ם, שהראוי למאכל בהמה אינו מוקצה ומותר לטלטלו, הוא על פי רש"י (שבת קיב,א ד"ה שקול גמי לח).

[כ]       מה שכתבנו שגמי לח [ראה בהמשך ההלכה] שהוא מאכל בהמה, סופו להתייבש והתנתק, ואינו יכול לקשור בו קשר של קיימה, כך כתב הרמב"ם בפה"מ שבת (כד,ה), הביאו מהר"י קאפח בהערה ז, וכך כתב רש"י שבת (קנז,ב ד"ה בגמי לידע).

[כא]     אינה לא רשות היחיד ולא רשות הרבים, ואסורה בטלטול ארבע אמות מדברי חכמים (להלן יד,ג).

[כב]     גומא הפפירוס. צמח הגדל במים, שימש גם כחבל.

[כג]      מה שהוספנו בסוגריים חילוק בין כרמלית לחצר המשתמרת, כן הוא בתלמוד שבת (קיב,א), וכך כתב הרי"ף (מא,ב בדפיו), וכך יש לפרש את דברי הרמב"ם. ועוד הוספנו לבאר, שהטעם שאסור לקשור בחצר, אינו משום הקשר האסור, אלא משום שאסור לתקן את הסנדל בשבת במקום המשתמר, כשאינו חייב להמשיך לנעול אותו, אלא יכול להניחו ויבוא לקחתו במוצאי שבת (על פי מהר"ח כסאר).

        בהלכה כאן נאמר, שמותר לקשור גמי לח בכרמלית, ואין לחשוש לתיקון הסנדל, מפני שקושר קשר שאינו לקיימה ואינו מעשה אומן, ואין לו אפשרות אחרת, שאם יניחנו שם יגנב. לעומת זאת בחצר המשתמרת אסור לקשור גמי לח, מפני שמתקן את הסנדל. ואף שקושר קשר שאינו לקיימה ואינו מעשה אומן, אסור לתקן את הסנדל.

        והנה, להלן נאמר (כג,ד), שהמתקן כלי, חייב משום מכה בפטיש, כיון שכן, המתקן את הסנדל לכאורה חייב משום מלאכה של תורה. והשאלה הנשאלת, איך התירו בכרמלית לעבור על איסור תורה כדי שלא יגנב הסנדל? תשובה: המתקן את הסנדל בקשר שאינו של קיימה ואינו מעשה אומן, אינו חייב משום מלאכה של תורה, מפני שאין מעשיו מתקיימים, אלא הוא אסור רק מדברי חכמים, שדומה למתקן כלי. ולפיכך, בכרמלית, כדי שלא יגנב הסנדל, התירו לו לעבור על האיסור שדומה למתקן כלי, כשקושר קשר שאינו של קיימה ואינו מעשה אומן.

        ונראה, שברשות הרבים אסור ליטול גמי לח כדי לתקן את הסנדל, שמא יטלטל את הגמי ארבע אמות ברשות הרבים ויעבור על איסור תורה.

[כד]      לשון רבי תנחום הירושלמי בספרו המדריך המספיק (ערך ענב): "...ונעשית כלולאה, שאם מושכים אותה היא ניתרת. ...כך הקשר הזה, מושכים את קצה החוט, והוא יוצא מן הצד השני, והקשר ניתר".

[כה]     לשון הרמב"ם: "לפיכך החבל שנפסק – מקבץ שני קצותיו, וכורך עליו משיחה, ועונב עניבה". לשון זה לכאורה משמעו, שכדי לחבר את שני קצות החבל זה לזה, מותר לקחת משיחה, כלומר חבל דק, ולכורכה וללפפה סביב שני קצות החבל שנקרע, ולקושרה בקשר עניבה, ובאופן זה יתחברו שני חלקי החבל זה לזה. אולם המעיין בתלמוד יראה, שאין זה ביאור העניין, שהרי מדוע אדם זה גם יקח חבל נוסף ויכרכו סביב שני קצות החבל שנקרע, וגם יקשור קשר עניבה, מדוע שלא יקשור את שני קצות החבל שנקרע זה לזה בקשר עניבה. אלא ביאור העניין, שיחבר את שני קצות החבל, או על ידי כריכת חוט נוסף ללא קשר עניבה, או על ידי קשירת שני קצות החבל זה לזה בקשר עניבה. וכך סגננו את ההלכה. וכך כתב מהר"י קאפח (הערה ט), וכך ביאר גם ביד פשוטה.

לשון התלמוד שבת (קיג,א): "חבל דלי שנפסק - לא יהא קושרו אלא עונבו, ורבי יהודה אומר: כורך עליו פונדא או פסקיא, ובלבד שלא יענבנו". לפי חכמים קשר עניבה אינו נחשב קשר, ולפיכך יכול לחבר את קצות החבל שנקרע, על ידי שיקשור אותם זה לזה בקשר עניבה, ואילו לפי רבי יהודה קשר עניבה נחשב קשר, ולפיכך אסור לחבר את קצות החבל על ידי קשר עניבה, אלא יביא חוט נוסף, או אזור חלול [=פונדא], או רצועת חגורה [=פסקיא], ויכרוך אותם וילפפם סביב שני קצות החבל שנקרע, ובאופן זה יחבר אותם זה לזה.

והנה, הרמב"ם הביא גם את דברי רבי יהודה, וגם את דברי חכמים, שהרי כתב כורך עליו משיחה שהוא מדברי רבי יהודה, ועונב עניבה שהוא מדברי חכמים, על כורחנו התכוון לומר שיש אפשרות לעשות, או את דברי רבי יהודה בכריכת חבל נוסף וליפופו, או את דברי חכמים שיקשור את שני קצות החבל בקשר עניבה.

        וכך משמע מדבריו בפה"מ שבת (טו,א), שם כתב: "הכלל שתסמוך עליו כל קשר שהוא של קיימה ומעשה אומן חייבין עליו, ושאינו של קיימה אין חייבין עליו. אבל אם היה בעניבה או בקבוץ הקצוות ושלובן בלבד הרי זה מותר לכתחלה". קשר עניבה הוא מדברי חכמים, וקיבוץ הקצוות ושילובן הוא מדברי רבי יהודה, והוא מה שכתב לפנינו בהלכה כורך עליו משיחה.

[כו]      הוספנו על לשון הרמב"ם "אפילו שהקשר של אומן", על פי ביאור הרב צדוק, רמב"ם לעם, ואורה ושמחה, מפני שאם הוא קשר שאינו של קיימה ולא מעשה אומן, מותר אפילו שלא במקום מצוה.

[כז]      הוספנו על לשון הרמב"ם "אף שקשרו קשר אומן", מפני שאם אינו לקיימה ואינו קשר אומן מותר אפילו שלא במקום מצוה, אפילו שלא במקדש. וכך ביארנו אף בתחילת ההלכה.

[כח]     כלי המקדש ג,ד.

[כט]     ראה להלן הלכה טז.

בהלכה כאן נאמר, שמותר לקשור נימת כינור במקדש, בקשר שאינו לקיימה והוא מעשה אומן, מפני שהדבר אסור רק מדברי חכמים, ואין שבות במקדש. לעומת זאת, מחוץ למקדש, אסור לקשור, מפני שמתקן את הכינור, והוא כמתקן כלי.

        והנה, להלן נאמר (כג,ד), שהמתקן כלי, חייב משום מכה בפטיש, כיון שכן, המתקן את הכינור לכאורה חייב משום מלאכה של תורה. והשאלה הנשאלת, איך התירו במקדש לעבור על איסור תורה, כדי לתקן את הכינור שיוכלו לנגן בו בשבת? תשובה: המתקן את הכינור בקשר שאינו של קיימה, אף שהוא מעשה אומן, אינו חייב משום מלאכה של תורה, מפני שאין מעשיו מתקיימים, אלא הוא אסור רק מדברי חכמים, שדומה למתקן כלי. ולפיכך, במקדש, כדי שיוכלו לנגן על הקרבן שהוא מצוה, התירו לעבור על האיסור שקושר קשר של אומן שאינו לקיימה, וכן לעבור על האיסור שדומה למתקן כלי. ואילו מחוץ למקדש, אסרו את הדבר משום שקשר קשר של אומן אף שאינו לקיימה, ועוד שדומה למתקן כלי.

[ל]       כשמחליף את המיתר הישן בחדש, משני קצות הכינור, קושרו קשר של קיימה ומעשה אומן, ולפיכך אסור בכל מקום, אפילו במקדש. לשון הרמב"ם: "ולא יקשור נימה לכתחילה, אפילו במקדש", וביארנו דבריו על פי מהר"י קאפח (הערה יא).

        כאן המקום לבאר, שהקושר נימת כינור חדשה מתחייב רק משום קושר, אבל אינו מתחייב אף משום מתקן כלי שהוא מכה בפטיש. מפני שהכלל הוא, אין אדם מתחייב משום מתקן כלי אלא במקום שאינו מתחייב משום מלאכה אחרת. שאם לא כן, התופר או הבונה שולחן או הקושר רצועה בסנדל, יהיה חייב שתיים אחת משום המלאכה ואחת משום שהוא מתקן כלי, אלא ודאי אי אפשר לחייב על ענין אחד שתי חטאות. ואין לדחות זאת, מההלכה שאמרה (לעיל ח,ד), הזומר וצריך לעצים או הקוצר אספסתא חייב שתיים משום זורע וקוצר, מפני ששם אינו מתחייב על ענין אחד שתי חטאות, אלא מתחייב על שני ענינים נפרדים שעשאן בבת אחת (אורה ושמחה).

        ולעומת זאת, לפי מהר"י קאפח (הערה יא), הקושר נימת כינור חדשה, מתחייב משום עושה כלי.

[לא]    כדי להתחייב משום מתיר, אין צריך שתהיה ההתרה על מנת לקשור. שלא כמו בסותר שאינו מתחייב אלא אם סתר על מנת לבנות (ראה להלן הלכה טו). והסיבה לחלק ביניהם, מפני שההתרה אינה קלקול כמו סתירת בנין או מחיקה של כתיבה, כי החוט או החבל לא התקלקל, ונשארה חשיבותו ושימושו כמו לפני כן כשהיה קשור. וזו משמעות לשון הרמב"ם, "כל קשר שחייבין על קושרו, כך חייבין על היתרו", כלומר, כשם שבקשירה לבד חייב, כך בהתרה לבד חייב (מעשה רוקח). שלא כשיטת רבנו חננאל שאין המתיר חייב אלא אם התיר על מנת לקשור (הובאה שיטתו בתוספות שבת עג,א).

[לב]     מהסיבים של צמח החלף טוו חוטים לחבלים, ומהענפים שלו יצרו מוצרים קלועים כלים ומחצלאות.

[לג]      במלאכת טווה נוצר חוט אחיד על ידי  חיבור הסיבים זה לזה, ושוב אי אפשר להבחין בסיבים המופרדים שהיו קודם הטוויה, ואילו הפותל הוצין או חבלים וחיברם זה לזה על ידי קשירה וכך יצר חבל עבה, החומרים שמהם יצר את החבל עדיין ניכרים ונראים כל אחד בפני עצמו. הביאור שכתבנו הוא על פי הרב צדוק ואורה ושמחה.

        ולעומת זאת, מהר"י קאפח כתב (הערה יג): "...ודרך חייט אומן וכן דרך אורג אומן, כאשר נקרע לו חוט השתי, לוקח שני קצות החוט שנקרע ומתיר שזירתן באומנות ומושך מעט את הצמר מזה לזה וחוזר ופותלן בין אצבעותיו לחוט אחד, ופעולה זו באה במקום קשירה, כי אם יקשור תהיה על פני הבגד בליטה המכערת את הבגד, ואינה תולדת טוה שאין דרך טוייה בכך, לפיכך היא תולדת קושר לפי שעושים כן לשם קשירה ובמקום קשירה, אלא שהוא קשר שאינו מכוער, ומי שעוסק באריגה יבין הטב...". (ע"כ מהר"י קאפח)

        ועל פי מה שכתבנו, אם החייט או האורג ישזרו חוט באורך ארבעה טפחים (לעיל ט,טו), כפי הדרך שכתב מהר"י קאפח, מאחר ויצרו מהסיבים חוט, ושוב אין הסיבים ניכרים, יתחייבו משום טווה ולא משום קושר. וגם הלשון "הפותל חבלים" לא משמע כדבריו, כיוון שלשון זה משמעו שיצר חבל מהוצין או מחוטים, ולא שתיקן חבל קיים שנקרע באמצעו. ועוד שחבל שהיה עשוי מהוצין כלומר מעלי דקל, שנקרע באמצעו, אין אפשרות לחברו באמצעו על ידי משיכת העלים מכאן ומכאן כמו שעושים בחוטי צמר, על כורחנו ההלכה עוסקת ביוצר חבל עבה, ולא במתקן חבל שנקרע באמצעו.

[לד]      המקלקל פטור (לעיל א,יז).

[לה]     כלומר, שתחב את המחט עם החוט שתי תחיבות, הלוך וחזור.

[לו]      ואין לחייבו גם משום תופר וגם משום קושר, מפני שהקשר שקשר הוא אמנם קשר של קיימה, אבל אינו מעשה אומן (קובץ על יד).

[לז]      ביארנו המותח של תפירה בשבת על פי מהר"י קאפח (הערה יז). ומה שכתבנו בסוף ההלכה וכן אם התרופפו התפירות ומתח את החוט הוא מביאור הרב צדוק. והמ"מ ביאר על פי רש"י ששני חלקי הבגד שהיו מחוברים זה לזה בתפירה, התרחקו זה מזה, ובא אדם ומתח את החוט וקירב את חלקי הבגד זה לזה, חייב. ולהלכה כל הפירושים קיימים.

[לח]     מה שכתבנו שבמלאכת קורע מדובר שקורע את הבד שהתחיל להיקרע, כדי שיוכל לתופרו ולחברו כראוי, הוא על פי התלמוד שבת (עה,א), שם נתבאר היכן היתה קריעה במשכן, "שכן יריעה שנפל בה דרנא [=תולעת] קורעין בה ותופרין אותה". קורע (שבת י,י) מטרתו מעשה הקריעה כדי להשתמש במקום הקרע, ולא קרע כדי ליצור חתיכה של בד או נייר או עור שישתמש בה. מחתך (שבת יא,ז) הוא החותך דברים שיש לדייק במידה של מה שחותך. הקורע נייר (שבת כג,ו) אינו מתחייב משום קורע מפני שאין מטרתו מעשה הקריעה כדי להשתמש במקום הקרע, אלא רוצה ליצור חתיכת נייר להשתמש בה, ואינו מתחייב משום מחתך מפני שאין מידה מדויקת למה שחותך, שצריך לדייק בחיתוכו כמו במלאכת מחתך, ולפיכך אסור רק מדברי חכמים מפני שמה שחתך נראה כמו כלי, ונמצא שהוא מתקן כלי. ועוד, שהמחתך יצר כלי גמור במה שחתך, ואילו הקורע נייר לא יצר כלי גמור במה שקרע.

[לט]     המקלקל פטור (לעיל א,יז).

[מ]      ההסבר שכתבנו מדוע הקורע על מת נחשב כמתקן, לא נזכר בדברי הרמב"ם, והוספנו אותו מביאור הרב צדוק.

        כאן המקום להדגיש, שהקורע בחמתו הוא מלאכה שאינו צריך לגופה, וכך נאמר בתלמוד שבת (קה,ב), וכך כתב מהר"י קאפח (הלכות שבת פרק י הערה יט), מפני שהקורע עשה מעשה קריעה כדי להשתמש במקום הקרע, ונמצא שקרע לצורך הדבר הנקרע, ואילו הקורע בחמתו קרע לצורך האדם, לשכך כעסו, ומאחר וההלכה כרבי יהודה, ומלאכה שאינו צריך לגופה חייב (לעיל א,ז), לפיכך חייב.

[מא]    פותח בית הצואר, פירושו שיסיר את חתיכת הבד שהייתה תפורה קלות בבית הצוואר בבגד חדש. שכן כשחותכים את הבד בבית הצוואר במהלך הכנת הבגד, נהגו החייטים להחזיר את חתיכת הבד בתפירת עראי כדי שיכיר הלקוח שהבגד חדש ולא לבשו אדם מעולם (ראב"ם, הובא בהקדמת מעשה רוקח). מכיוון שהבגד כבר היה מושלם, אינו מתחייב בקריעה זו משום מתקן כלי [=מכה בפטיש] כדעת רש"י (שבת מח,א), אלא משום קורע. ומכיוון שקריעה זו הועילה, אינו צריך לקרוע על מנת לתפור במקום הקרע שתי תפירות.

        ולעומת זאת לפי מהר"י קאפח (הערה כא), פירושו שקורע את פתח בית הצואר בשלבים מוקדמים של הכנת הבגד, ולפיכך אינו מתחייב משום מכה בפטיש אלא משום קורע.

[מב]     התופר מחבר שני בדים, ואף המדבק מחבר שני ניירות.

[מג]     באב של מלאכת קורע, קרע את הבד שהתחיל להיקרע, כדי שיוכל לתופרו ולחברו כראוי, כמו שנאמר בתלמוד שבת (עה,א), "שכן יריעה שנפל בה דרנא [=תולעת] קורעין בה ותופרין אותה", וכך עשו במשכן,  ועשה מעשה המבדיל את חלקי הבגד זה מזה. ואילו כאן בתולדה, הפריד ניירות או עורות הדבוקים זה בזה, והוא דומה לאב המלאכה בזה שהבדיל את הניירות זה מזה, אולם הוא שונה מהאב ששם הבדיל חלקי בגד אחד זה מזה, וכאן הבדיל שני ניירות או שני עורות זה מזה.

[מד]     מה שכתבנו, שטעם ההיתר לפתוח את הדבק של המכתב, משום שלא נעשה הדבק להתקיים תמיד, הוא על פי המגן אברהם. לשון השו"ע (שמ,יד): "...וכן המפרק ניירות דבוקים או עורות דבוקים ולא נתכוין לקלקל בלבד,  הרי זה תולדת קורע וחייב". וביאר המגן אברהם (ס"ק יח): "תולדת קורע - נ"ל דאם נדבקו הדפין להדדי על ידי שעוה או בשעת הקשירה מותר לפתחן כמ"ש סי' שי"ד ס"י דלא נעשה לקיום כל שכן הכא דנעשה ממילא". הובאו דבריו ביחווה דעת (ח"ו סי' כד), ושם הכריע הרב עובדיה יוסף שמעיקר הדין מותר לפתוח מכתבים בשבת. וזה לשון יחווה דעת: "וכן בקדש חזיתיה להגאון רבי יוסף קאזיס בתשובה, והיא לו נדפסה בספר פחד יצחק (מערכת איגרת, דף עט ע"ד) שכתב, שלא אסרו הרמב"ם ומרן השלחן ערוך לדבק או להפריד ניירות או עורות בשבת אלא כשנדבקו על דעת שישארו כן כל ימי קיומם, אבל אם נעשה הדבר על דעת להפרידם, וכגון איגרת דבוקה בדבק או חתומה בטיט מותר מן הדין לפותחה בשבת, כיון שלא נעשה כן לקיום. וכמו שהתירו רבינו יואל והראבי"ה והרשב"ם לנתק התפר שעושים הרצענים בזוג מנעלים הואיל ואינו עשוי להתקיים. ע"ש". וכן הובאו הדברים בילקוט יוסף (שבת, כרך ב, סימן שז סעיפים ב-ה, הערה יח).

        ומה שכתבנו שהדבר מותר, כשם שהתירו חכמים לשבור את החבית כדי לאכול את התאנים המיובשות [=גרוגרות] שבתוכה, ובתנאי שלא ישבור את החבית בקו ישר ויתכוון לעשות את החבית כלי תוך כדי שבירתה, הוא הלכה להלן (כג,ב).

[מה]     איסור מחתך נזכר בדברי הרמב"ם להלן (יא,ז): "המחתך מן העור כדי לעשות קמיע, חייב: והוא שיתכוון למידת אורכו ומידת רוחבו, ויחתוך בכוונה – הוא שהיא מלאכה; אבל אם חתך דרך הפסד, או בלא כוונה למידתו, אלא כמתעסק, או כמשחק – הרי זה פטור". ובדוגמאות שנזכרו בהלכה שם, משתמש בחתיכה שחתך לפי מידה, ואילו הפתוח מכתב אינו כך, ולפיכך אינו אסור משום מחתך.

[מו]      יתבאר להלן (כג,יט).

[מז]      הוראת מו"ר הרב רצון ערוסי.

[מח]     כתב מהר"י קאפח (שבת, פרק י הערה כב), על לשון הרמב"ם שנזכר בהלכה לעיל "המדבק ניירות או עורות בקולן של סופרים": "מלים הללו שכתב רבנו בקולן של סופרים וכיוצא בו לכאורה מיותרות, והיה צורך לתפוש דרך קצרה כמנהגו הטוב ולהסתפק במלת המדבק שבה פתח תחלה, לפיכך נראה כי לא לחנם האריך בדברים, וכבר פירש לנו בריש פרק ג דפסחים כי קולן של סופרים הוא העמילן שמדבקין בו כורכי הספרים את הניירות, לפיכך נראה ברור שכוונתו שאין המדבק חייב עד שידבק במה שדרך ומנהג כורכי הספרים לדבק בו הניירות ולכרוך בו הספרים, כלומר דבק נוזל המתיבש בניירות לגמרי כנהוג וכמקובל, ולפיכך הוסיף וכיוצא בו. אבל סוג הדבקה בדבק צמיג שאינו מתיבש ומתקשה עד שנעשים שני החלקים לאחדים בידינו כגון דבק התחבושות "פלסטר" אינו בגדר תופר כלל, כמו שהמשחיל מטיל ברזל בשתי חתיכות בגד אף על פי שחברן אינו בגדר תופר לפי שאין דרך תפירה בכך, כך המדבק ניירות בסוג דבק זה אינה תולדת תופר לפי שאין דרך כורכי הספרים בכך. ומינה למציאות בימינו אותם חיתולים חד פעמיים הנקראים "טיטולים" שמאחזין אותם בסוג דבק צמיג שאין דרך הסופרים לכרוך בו את הספרים, אין בו תולדת תופר כלל ומותר להשתמש באותן היתולים בשבת, ומותר לפרקם שאם אין תופר אין מתיר. ואף על פי שיש שהחיתול נקרע אין בכך כלום לפי שאין כוונתו לקרוע אלא לפרק ודבר שאין מחכוין מותר. ואם תאמר פסיק רישיה הוא, אין זה אלא במלאכה וזה מקלקל הוא ואין בו גדר מלאכה כלל, וכיון שכן אף דבעלמא מקלקל פטור אבל אסור הכא משום צער תינוק ואף נזק תינוק שרי לכתחלה. ולא גרע מציצין שפירשו ומצערות אותו שמותר לכתחלה לתלשן, וכדלעיל [הלכות שבת] פ"ט הלכה י. זה נראה לי פשוט בדעת רבנו". (ע"כ מהר"י קאפח) מהר"י קאפח ביאר שהמיוחד בקולן של סופרים שהדבק נהפך לגוש אחד, ורק דבק כזה אסור להדביק. ויתכן לבאר, שהמיוחד בדוגמאות ההדבקה שנזכרו בהלכה, שהדבק שלהם נעשה שיתקיים כך לתמיד, ומזה נלמד שכל שהדבק לא נעשה שיתקיים לתמיד מותר להדביק. וכך כתב המגן אברהם על לשון השו"ע (שמ,יד), הובאו דבריו בהערה מד.

[מט]     אבל המשווה פני הקרקע בשדה, חייב משום תולדת חורש, כמו שנתבאר לעיל (ח,א).

[נ]       וצריך לבאר שאף שהנותן את האבן אינו חייב משום בונה, הוא אסור מדברי חכמים מפני שבנה בניין הדיוט (אורה ושמחה).

        וראה לעיל (ט,ד), שאם באו כאחד, כל העושה דבר מצורכי הבישול הרי הוא מבשל, ולשון אחד נתן... ואחד נתן... משמעו שבאו כאחד. ועל פי האמור שם ההלכה שלפנינו עוסקת שבאו כאחד, שהרי כתבה לשון אחד נתן... ואחד נתן..., ועל פי זה יש לחלק בין מלאכת בישול למלאכת בונה, ובבישול כל העושה מצורכי הבישול חייב, ואילו בבונה רק משלים הפעולה חייב (אורה ושמחה).

[נא]      בהלכות טומאת מת (יב,א) נאמר: "שאין קרוי אוהל אלא טפח על טפח ברום טפח, או יתר על זה".

[נב]      לעיל (ט,ו).

[נג]      הערוך (ערך גבן א, חלב א) וריבב"ן (שבת עג,ב) פירשו, מגבן, נתינת פתיתי הגבינה לתוך כלי. ומה שהוספנו שגם לש ומערבב את הפתיתים בתוך הכלי כדי שיתחברו זה לזה, הוא על פי ביאור הרב מקבילי, על פי התלמוד שבת (קלד,א), שם נאמר: "אמר ליה אביי לרב יוסף: מהו לגבן [גבינה ביום טוב]? - אמר ליה: אסור. - מאי שנא מלישה [והרי המגבן לש את פתיתי הגבינה ומחברם זה לזה, וכשם שמותר ללוש קמח ביום טוב, כך צריך להיות הדין במגבן ולש את פתיתי הגבינה]? - אמר ליה: התם - לא אפשר, הכא – אפשר [אין שינוי בטעם אם יכין את הגבינה מלפני יום טוב, אבל יש שינוי בפת אם יכין את הפת לפני יום טוב, ולכן מותר ללוש קמח ביום טוב ולהכין ממנו פת, ואסור ללוש ולגבן גבינה ביום טוב]". מכאן שגם לשים ומערבבים את הגבינה בזמן גיבונה.

[נד]      את המשפט, שכל המקבץ חלק אל חלק... עד כאן, הוספנו מדברי הרמב"ם לעיל (ז,ו), וראה שם בהערה שבארנו את תהליך עשיית הגבינה.

[נה]      כתב מהר"י קאפח (פרק ח הערה יח), ואין לומר שהמגבן גבינה יתחייב משום מעמר, מפני שאין מעמר אלא בגידולי קרקע, כמו שנתבאר לעיל (ח,ו).

[נו]      ומה שנאמר להלן (כב,כו) "אין בניין בכלים", כשהחזיר כלי מפורק לתיקונו, אבל כשעושה את הכלי מחדש, [שיעמוד כך לתמיד], יש בו משום בנין (מ"מ).

[נז]      על פי ילקוט יוסף (שבת, כרך ב, שיד,טז והערה יח).  ומה שכתבנו שגרמא מותר, יתבאר להלן פרק יב הערה יט. וראה עוד פרק ט הערה סא, גם שם כתבנו היתר זה.

[נח]      כמו בהלכה הקודמת, שהמכניס את ידית הגרזן בתוך החור שבראש הגרזן, חייב משום בונה, מפני שבכך יוצר את הגרזן, הוא הדין בלול, רק בעשיית הנקב, הקופסה נהייתה ללול. וגם בתלמוד שבת (קב,ב) הושוו שני דברים אלה.

[נט]      יתבאר בהלכה טז, ולהלן (כג,א). מה שכתבנו, שאם עשה בלול נקב גדול שיש בו להכניס ולהוציא, חייב משום מכה בפטיש, הוא מדברי הרמב"ם להלן (כג,א): "העושה נקב שהוא עשוי להכניס ולהוציא, כגון נקב של לול התרנגולין שהוא עשוי להכניס האורה ולהוציא ההבל – הרי זה חייב משום מכה בפטיש". ומדבריו שם למדנו, שאין לחלק בין לול לשאר כלים, אלא בלול עצמו, עשה נקב כל שהוא חייב משום בונה, ואם עשה נקב גדול שיש בו להכניס ולהוציא, חייב משום מכה בפטיש (כך פירשו מהר"ח כסאר ורמב"ם לעם). כמו כן, אין לחלק בין לול המחובר לקרקע שחייב משום בונה לבין לול שאינו מחובר לקרקע שחייב משום מכה בפטיש, מפני שהרמב"ם בהלכה טז כתב, שהעושה נקב כל שהוא בין בבנין בין בכלים הרי זה תולדת מכה בפטיש, מכאן שגם בבנין המחובר לקרקע יש מכה בפטיש ולא בונה. על כורחנו, העושה נקב בלול של תרנגולים שבנקיבתו הוא נוצר, חייב משום בונה, אבל עדיין לא נגמרה מלאכתו, ואם עשה בו נקב גדול שיש בו להכניס ולהוציא נגמרה מלאכתו, וחייב משום מכה בפטיש, ומדובר בלול שאינו מחובר לקרקע. ובנוגע לעושה נקב בשאר דברים, אם עשה נקב כל שהוא לתלייה [=כדי לתקוע בו מסמר לתלות עליו] או לנוי, בין בכלים בין בקרקע, בכך נגמרה מלאכת הדבר, וחייב משום תולדת מכה בפטיש (להלן הלכה טז), וכאמור חוץ מלול תרנגולים שבו יתחייב משום בונה. ואם עשה פתח גדול שיש בו להכניס ולהוציא, בין בכלים בין בבנין, יתחייב משום מכה בפטיש, וכאמור כך הדין גם בלול תרנגולים. ואין לחלק בין העושה נקב בלול הקבוע בקרקע שבו חייב משום בונה (הלכה יד), לבין העושה נקב בשאר בניינים התלושים מהקרקע שבהם חייב משום מכה בפטיש (הלכה טז), מפני שהנקודה לחייב משום מכה בפטיש או בונה אינה האם הדבר מחובר או תלוש, ואף במחובר יש מכה בפטיש, אלא הנקודה היא איכות הנקב, האם בו נעשה הכלי וחייב משום בונה, או שבו נגמרה מלאכת הכלי וחייב משום מכה בפטיש.

        וכך מוכח מהתלמוד, שבמקום אחד חייב את העושה נקב בלול של תרנגולים משום בונה, והוא בתלמוד שבת (קב,ב): "העושה נקב בלול של תרנגולים, רב אמר: משום בונה, ושמואל אמר: משום מכה בפטיש". [ובהמשך הסוגיה נזכר שהנקב עשוי לאויר, והכלל לקביעת ההלכה הוא, הלכה כרב באיסורי]. ובמקום אחר חייבו משום מכה בפטיש, והוא בתלמוד שבת (קמו,א): "אמר רבה: דבר תורה - כל פתח שאינו עשוי להכניס ולהוציא - אינו פתח, ורבנן הוא דגזור משום לול של תרנגולין, דעביד לעיולי אוירא ולאפוקי הבלא". ולא מצאנו בתלמוד חילוק, לול הקבוע בקרקע משום בונה, והתלוש מהקרקע משום מכה בפטיש, כפי המפרשים (יד פשוטה, והרב צדוק) שכך רצו לפרש את דברי הרמב"ם, אלא החילוק שנזכר בתלמוד הוא, בין נקב העשוי לאויר [הרמב"ם כתב עשוי לאור], לפתח העשוי להכניס ולהוציא.

        ולעומת זאת, לפי מהר"י קאפח (הערה לב), יש לחלק בין לול של תרנגולים שחיובו משום בונה, והוא הלכה יד שלפנינו, משום שכל עצמו של הלול הוא לכניסת האויר והאור, לבין שאר שאר דברים, עץ או בניין או מתכת, שרק נקב העשוי להכניס ולהוציא חייב משום מכה בפטיש, והוא הלכה טז. ומה שנזכר להלן (כג,א), שנקב העשוי להכניס האור ולהוציא ההבל, כגון הנקב של לול התרנגולים, חייב משום מכה בפטיש, וזה לשון ההלכה שם: "העושה נקב שהוא עשוי להכניס ולהוציא, כגון נקב של לול התרנגולין שהוא עשוי להכניס האורה ולהוציא ההבל – הרי זה חייב משום מכה בפטיש". נזכר רק כדוגמה, שנקב לול התרנגולים עשוי להכניס ולהוציא, אבל לגבי החיוב, העושה נקב בלול התרנגולים יתחייב רק משום בונה, משום שהנקב עשוי להכניס האור, כמו שנזכר בהלכה יד שלפנינו.

[ס]      פה"מ בבא בתרא (ד,ב).

[סא]     פה"מ בבא בתרא (ד,א).

[סב]     ביארנו את ההלכה על פי מהר"י קאפח (הערה לג), וההלכה שלפנינו עוסקת בדלתות המושכבות על פי הבור [=מונחות בצורה מאוזנת], ואיסור החזרתם הוא מהתורה משום תולדת בונה. וראה להלן (כב,כה), שדלתות המחוברות לקרקע עם צירים, בעמידה, לא נוטלין אותן ולא מחזירים, גזירה מחכמים שמא יתקע. ואם היא דלת של כלי, כגון שידה תיבה ומגדל, או שאר כלים, נוטלין ולא מחזירים.

        ומהתלמוד עירובין (קב,ב) משמע, שמחזיר את הדלת על פי הבור על ידי החזרת הצירים לחוריהם, וההלכה שלפנינו היא המשך להלכה להלן (כב,כה), אולם הוא הדין אם מחזיר את הדלת על פי הבור גם ללא צירים, עשה בניין במחובר לקרקע, וחייב משום תולדת בונה.

[סג]     הוספנו את המילה "באותו מקום", על פי הרמב"ם לעיל (א,יח), ורק אם בדעתו לבנות באותו מקום שסתר חייב, אבל אם רוצה לקחת את האבנים לבנות במקום אחר פטור, מפני שבמקום שסתר הוא מקלקל. מכיוון שלעיל (א,יח) הוא המקום העיקרי שבו הגדיר הרמב"ם מקלקל, ומקלקל על מנת לתקן, לכן שם הקפיד בהגדרת הדברים, וכל שאר המקומות ילמדו משם. וכך יש לפרש את פה"מ (שבת יג,ג), למרות ששם לא הזכיר הרמב"ם כדי לבנות במקומו. ועוד, שאם הרמב"ם אינו סובר שצריך שיבנה דוקא במקומו, כיצד הוא כתב זאת בפרק א, והרי הגדרה זו היא מוטעית, על כורחנו כך סובר הרמב"ם, כסוגית התלמוד שבת (לא,ב).

[סד]     המקלקל פטור (לעיל א,יז).

[סה]     נזכרו בהלכה יג, שכל מה שיש בו בניין יש בו סתירה (מ"מ).

[סו]      פה"מ שבת (ז,ב).

[סז]      כדי שיתחייב משום מלאכת מכה בפטיש, צריך שיעשה מעשה שאינו מוגדר בשאר אבות מלאכות, ולפיכך המותח חוט של תפירה חייב משום תופר (לעיל הלכה ט), ולא משום מכה בפטיש (אורה ושמחה).

[סח]     הטעם שהמנפח זכוכית גולמית ויוצר כלי מתחייב משום מכה בפטיש, ולא משום בונה כמו העושה כלי אדמה (הלכה יג), מפני שעשה מעשה קצר של נפיחה, והוא דומה למכה בפטיש שבהכאתו נשלם הכלי, כך הנופח בנפיחתו נוצר הכלי, שלא כמו יוצר כלי אדמה שמעשהו מתמשך, ומעגל את הכלי מכל עבריו עד שיעשה אותו.

        ומהר"י קאפח כתב (הערה לח), שהמנפח בחומר זכוכית לעשות כלי מתחילה חייב משום בונה, והנופח בכלי שכבר היה עשוי ומותחל, ובא השני לגמור את עשיית הכלי על ידי הגדלתו הרחבתו ושכלולו חייב משום מכה בפטיש. וקשה, משום שהדרך לנפח כלי זכוכית בשעת יצירתם, ואין דרך לנפח כלי זכוכית פעם שנייה לאחר שהתקררו כדי לשנות את צורתם או להשלימה. ומשמעות המילים "המנפח בכלי זכוכית" היא שיצר כלי בניפוח, וכך פירשו המפרשים.

[סט]     לשון הרמב"ם: "והצר בכלי צורה אפילו מקצת הצורה". וביארנו את לשונו על פי המ"מ, שצר ועיצב את צורת הכלי שרוצה ליצור, כגון שעיצב את עליונות הבקבוק הצרה, או את עיגול הסיר, וכל כיוצא בכך. וכך ביאר אורה ושמחה, כגון שמעגל את הכלי או מרבעו או מבליט בו שקיעות, אבל אם חוקק אותיות ורישומים חייב משום כותב ולא משום מכה בפטיש, ולהלן (יא,יז) יתבאר מה דינו של המצייר ציורים בצבע או בדיו.

        ומהר"י קאפח כתב (הערה לט): "פירוש שהכלי כבר מוכן אלא שחסר גמרו על ידי הציור שצרים בו ובא זה וצר בו [=צייר את הציור על גבי הכלי] הרי גמרו ולפיכך חייב משום מכה בפטיש, ולפני כן עדין נקרא גולמי כלים וכעין מאי דאיתא בתוספתא דכלים בבא מציעאה פ"ב הל' י [=לשון התוספתא שם: "ואלו הן גולמי כלי מתכות שהן טהורין כל שהוא עתיד לשוף ולגרר ולכרכב לשבץ ולהקיש בקורנוס"], אבל הלוקח חתיכת בד שאינה כלי וצר בה צורה [=צייר בה ציור] חייב משום צובע ולא משום מכה בפטיש, ומה שכתב רבנו ואפלו מקצת הצורה דוקא מקצתה האחרון וכדאיתא בירושלמי וכדלקמן...".

[ע]      דוקא פתח המיועד להכניס ולהוציא אסור, אבל מותר לפתוח חבית חתומה או אריזות של פירות או קופסאות שימורים, מפני שכל מטרתו להוציא את תוכנם ולא עשיית פתח (הרב צדוק).

[עא]     לשון הרמב"ם: "והעושה נקב כל שהוא בין בעץ בין בבניין בין במתכת בין בכלים - הרי זה תולדת מכה בפטיש, וחייב. וכל פתח שאינו עשוי להכניס ולהוציא, אין חייבין על עשייתו". התחיל בנקב וסיים בפתח, בנקב כתב ששיעורו כל שהוא, ובפתח כתב ששיעורו להכניס ולהוציא. ולפיכך ביארנו, שהנקב בעץ ובבניין ובמתכת ובכלים משמש לתלייה או לנוי, ובו נשלמת מלאכתם, ושיעורו כל שהוא. ובהמשך ההלכה מדובר שעושה פתח בבניין ובכלים אטומים, שהוא משמש לפתח, ובו נשלמת מלאכת הבניין או הכלי, ושיעורו שיש בו להכניס ולהוציא. (ביאור ההלכה על פי הרב צדוק).

      וכך מוכח מהתלמוד, מפני שהרמב"ם העתיק כאן שתי מימרות משני מקומות שונים. המימרה הראשונה ממסכת שבת קג,ב: "והתניא: הקודח כל שהוא - חייב. המגרר כל שהוא, המעבד כל שהוא, הצר בכלי צורה כל שהוא...". והמימרה השנייה ממסכת שבת קמו,א: "אמר רבה: דבר תורה - כל פתח שאינו עשוי להכניס ולהוציא - אינו פתח, ורבנן הוא דגזור משום לול של תרנגולין, דעביד לעיולי אוירא ולאפוקי הבלא". המימרה הראשונה, קודח כל שהוא, הוא בכל דבר, וכמו שביארנו שעשאו לתלייה או לנוי. והמימרה השנייה, פתח העשוי להכניס ולהוציא, הוא בכלים אטומים או בניין, ובתנאי שיהיה בפתח כדי להוציא ולהכניס.

[עב]     ביארנו את ההלכה על פי אורה ושמחה. ומהר"י קאפח כתב (הערה מא): "דברי רבנו ברורים בטעמם, כי כשפותחים פי המכה ומנקים אותה ונשארת פתוחה שלא תתקבץ שוב מוגלה או ליחה הפצע מבריא, וכל מלאכה שאין לה הגדרה ביתר הל"ט מלאכות תלאוה במכה בפטיש".

[עג]     המפיס שחין בשבת ופתח בו פתח קטן שיש בו רק כדי להוציא את הליחה, הרי הוא מותר אף לשיטת רבי יהודה הסובר שמלאכה שאינו צריך לגופה חייב עליה [שהרמב"ם פסק כמותו לעיל א,ז], מפני שבמלאכה שאינו צריך לגופה, למשל כשכיבה את הנר ולא היה צריך לחושך אלא להציל את השמן, התכוון למלאכת הכיבוי, ואילו במפיס שחין, כלל לא התכוון לעשיית הפתח אלא לרפואה ולהוציא את הליחה. וראה עוד להלן הלכה כה שכך כתבנו גם בצד נחשים כדי שלא יזיקו (על פי המ"מ בשם ספר הבתים, הביאו מהר"י קאפח הערה סח, ומהר"ח כסאר בהלכה כה). וכך כתב בשער הציון (סי' שכח ס"ק סה) וזה לשונו: "שכל שאינו מתכוון לעשות פה אין על זה שם מלאכה כלל ולא שייך לומר על זה פסיק רישא הוא".

[עד]     ביארנו על פי פה"מ שבת (יב,א).

[עה]     מה שהוספנו ובכך השלים את תיקונה שתהיה מוכנה לבנין, הוא על פי הרב צדוק, מפני שאם התחיל לסתת את האבן וליישרה, אינו מתחייב בכל שהוא משום מכה בפטיש.

[עו]      השמיענו שאפילו בידו חייב (מהר"ח כסאר).

[עז]      כתב מהר"י קאפח (הערה מד): "ונראה דדוקא בבגד חדש דהוי גמר מלאכתו, וכן משמע להדיא מדברי רבנו חננאל. וזה לשונו: "פירוש אקופי כגון נימין הניתקין מן האריגה דנתלין בבגד, או חתיכות עצים קטנים המסבכין בצמרן שלבגדים חדשים, וכשמשלים האומן מלאכתו כל ראשי נימין התלוים בין קיסם וקלפה שנסבכו בבגד נוטלן, ונקראין אקופי, ומנקה הבגד ודומה למנקב [הערת מהר"י קאפח, צ"ל למקנב], דתנינן בכמה מקומות ואם נשארו כגון אלו בבגד ובעל הבגד קפיד עלייהו ושקיל להו בשבת חייב משום מכה בפטיש". (ע"כ לשון רבנו חננאל) ...נראה ברור כי בבגד ישן שנתלו בו קשין ונימין, כיון שאינן מחוברין בו מותר גמור לנקותו". וראה בהערה עט שם ביארנו שההלכה שלפנינו אינה עוסקת בבגדים חדשים ממש שכעת יצאו מבית האורג, אלא בבגדים שלא השתמש בהם הרבה, ונשאר עליהם חוטים דקים שנתפסו בהם במהלך האריגה.

        עוד כתב מהר"י קאפח (הערה מד), מה שכתב הרמב"ם "הלוקח יבולת שעל הבגדים בידו... חייב משום מכה בפטיש", ולא כתב שעל גבי בגדו, ללמדנו, שאפילו בגד של אחר חייב, משום שפסק כרבי יהודה, שמלאכה שאינו צריך לגופה חייב עליה. והמלקט יבולת לצורך אחר הוא מלאכה שאינו צריך לגופה, שהרי אינו צריך את הבגד שניקה וגמר מלאכתו. ואילו היה הרמב"ם כותב הלוקט יבולת מבגדו, היינו אומרים שדוקא משום שהיא מלאכה שצריך לגופה חייב עליה.

        והנוסח בגמרא לפנינו מגלימי [=מבגדו], ונוסח הרי"ף מגלימא [=סתם בגד, אפילו של אחר], והמ"מ העתיק לשון הגמרא מגלימיה [=מבגדו], וכך משמע גם מלשון רבנו חננאל שכתב ובעל הבגד קפיד עלייהו ושקיל להו, משמע שהסיר מבגדו, ורבנו חננאל הולך לשיטתו שפסק כרבי שמעון שמלאכה שאינו צריך לגופה, פטור.

        והמשיך מהר"י קאפח לבאר, שגם בהלכות לולב (ח,ה), השמיט הרמב"ם את האמור בתלמוד סוכה (לג,ב), שאם ליקט ענבים שחורות מתוך ההדס, ויש לו ארבעה מינים אחרים לצאת בהם ידי חובה, אינו נחשב כמתקן כלי. וביאר מהר"י קאפח, שהטעם שהשמיט הרמב"ם דין זה שם, משום שפסק כרבי יהודה, ומלאכה שאינו צריך לגופה חייב עליה, ולפיכך אף אם ליקט ענבים שחורות מתוך ההדס לצורך אחר חייב. שלא כדברי המ"מ שביאר בהלכות לולב שהרמב"ם לא השמיט את דברי התלמוד סוכה (לג,ב).

        אולם נראה שצדקו דברי המ"מ, והרמב"ם פסק את דברי התלמוד סוכה (לג,ב), במה שכתב שם "עבר וליקטן או שליקטן אחר לאכילה, הרי זה כשר". ומהלשון או שליקטם אחר לאכילה נלמד, שאם מלקט שלא לצורך עצמו כדי לצאת ידי חובת נטילת ארבעה מינים, אינו נחשב כמתקן כלי, וכדברי התלמוד, וכפי שביאר שם רש"י, שמאחר שאינו מלקט ענבים כדי להכשיר את ארבעת המינים, אין כאן תיקון כלי. ודברי התלמוד שם הם גם לרבי יהודה שמחייב במלאכה שאינו צריך לגופה, וכך פסק הרמב"ם. שלא כדברי תוספות שם, שביארו את התלמוד שם רק לרבי שמעון שפוטר במלאכה שאינו צריך לגופה, ולא לרבי יהודה שמחייב במלאכה שאינו צריך לגופה.

[עח]     מתעסק הוא העושה מלאכה ללא מחשבה, כגון שמגרד את רגליו ואינו יודע שמוציא דם, שאין הפעולה מתיחסת אליו אלא כנעשית מאליה, ופטור. השווה (א,יא).

[עט]     כתב מהר"י קאפח (הערה מה): "ונראה דדוקא חדש ממש כיון שהאסור הוא משום מכה בפטיש כלומר גמר מלאכה, אבל בישנים אמר ליה רב יהודה נפוצו ליה באפיה".

        ונראה לבאר אחרת, וההלכה אינה עוסקת בבגדים חדשים ממש שכעת יצאו מבית האורג, אלא בבגדים שלא השתמש בהם הרבה (וכך פירש הכס"מ), והם בחוזק שחרותם כבשעת אריגתם, ונשאר עליהם צמר לבן הנדבק בהם בשעת אריגתם, ומסירו מהם כדרך האומנים. ומה שכתב בביאור התלמוד, שהתלמוד עוסק בבגדים ישנים, ומחמת כך התיר רב יהודה לנער אותם מהצמר הלבן שעליהם, קשה, והמעיין בתלמוד יווכח שטעם ההיתר הוא אחר, בגלל שתלמידי רב יהודה לא הקפידו על הציהוב, ולא משום שמדובר בבגדים ישנים, וכפי שנאמר שם "נפוצי ליה באפיה, אנן לא קפדינן מידי". וזה לשון התלמוד (שבת קמז,א): "עולא איקלע לפומבדיתא, חזא רבנן דקא מנפצי גלימייהו. אמר: קמחללין רבנן שבתא! אמר להו רב יהודה: נפוצי ליה באפיה, אנן לא קפדינן מידי". ועל פי זה, גם התלמוד אינו עוסק בבגדים חדשים לגמרי שכעת יצאו מבית האורג, מפני שקשה להניח שכל תלמידי רב יהודה לבשו בגדים חדשים שיצאו כעת מבית האורג, ולהם הורה רב יהודה היתר לנער, אלא תלמידיו לבשו בגדים שקנו אותם לאחרונה מהאורג, ונשאר עליהם עדיין ציהוב מבית האורג, והתיר להם רב יהודה לנערם בשבת משום שאינם מקפידים על כך, והראיה שאינם מקפידים, שהרי כבר הלכו עם בגדים אלו מזמן שקנו אותם ועד כעת, מבלי לנערם מהציהוב.

[פ]      הביאור על פי רבי תנחום הירושלמי בספרו המדריך המספיק (ערך צהב).

[פא]     הסיבה שהדגיש הרמב"ם חייב חטאת, להשמיענו שאף על ניעור שנראה בעיני בני אדם קל, חייב חטאת (מהר"ח כסאר).

[פב]     לעיל בהלכה נאמר, שכדי שיהיה מותר להסיר בידו את החוטים הלבנים, צריך שיהיה מתעסק, כלומר שיסירם בידו מבלי משים, ואילו כאן בסוף ההלכה נאמר, שכאשר רוצה להסיר את הצמר הלבן על ידי ניעור הבגד, אם אינו מקפיד על מציאותו, והוא עשוי ללבוש את הבגד גם עם הצמר הלבן, מותר לנער את הבגד גם אם מתכוון במפורש להסיר את הצמר הלבן ממנו. והחילוק בין המקרים, כשמסיר את החוטים הלבנים, צריך להסירם בידו חוט חוט, ועושה מעשה ברור של גמר מלאכה, ולפיכך רק אם הוא מתעסק ועושה מבלי משים, מותר לו לעשות כך. מה שאין כן כשמסיר את הצמר הלבן, מנער את הבגד, והוא אינו מעשה מוגדר של גמר מלאכה, שהרי מותר לנער את הבגד מכל מיני לכלוכים שאין בהסרתם גמר מלאכה, כגון המנערו מאבק, ולפיכך כל שאינו מקפיד על מציאותו של הצמר הלבן, אין מעשה הניעור מוגדר כגמר מלאכה, ומותר. ובספר יצחק ירנן כתב: "ואולי יש לחלק בין הא דיבולת שהוא מעשה גמור למנער דלאו מעשה גמור". ובספר אורה ושמחה כתב: "עיין מה שכתב הרב המגיד [=מ"מ] להלן פי"ב (ה"ב) שיש דברים שהמחשבה משוית אותן למלאכה ואם לא חשב עליה אין לו חשיבות מלאכה יעוין שם, ונראה דזהו מסוג הדברים הללו שכל שאין לו מחשבה על המלאכה ואינה חשובה בעיניו אין זו בגדר מלאכה כלל". ואנו כתבנו פירוש על פי דברי שניהם.

[פג]     אבל הצד זבובים וכיוצא בהם שאין דרך לצודם לצורך שימוש בגופם, פטור אבל אסור, כמו שיתבאר להלן סוף הלכה כד.

[פד]     אבל אם שלה בלי מים, יתחייב גם משום חונק אם הניחו עד שמת (להלן יא,א).

[פה]     למרות שעתה אפשר לצוד את הציפור יותר בקלות פטור, שזו חצי צידה וכחצי שיעור.

[פו]      והמ"מ ביאר: "ופירשו המפרשים בחד שחיא כל שמגיע בריצה אחת ואינו צריך לישב בינתים".

[פז]      על פי הריטב"א שבת (קו,ב), וכך כתב הרב צדוק.

[פח]     נתבארו לעיל (ח,ט) בהערה.

[פט]     לגבי חובל יש לחלק בין שמונה שרצים שיש להם עור לשאר שרצים, כמו שנתבאר לעיל ח,ט, אבל לגבי צידה אין לחלק ביניהם.

[צ]      אם צד לצורך משחק, אינו נחשב צורך הכרחי לאדם, ולפיכך הוא מוגדר שאינו צריך את גוף מלאכת הצידה.

[צא]     נתבאר לעיל (א,ז).

[צב]     כדי להתחייב במלאכת צד צריך לעשות מעשה צידה בעצמו, וסיועו לכלבו שיצוד נחשב כמעשה צידה גמור שלו, ולא כשנים שעשו, כי גם זו היא דרך צידה של הציידים, אבל שסוי כלב גרידא היא רק גרמא ואסורה מדרבנן (הרב צדוק).

[צג]     מדובר בבית צר באופן שאינו מחוסר צידה כך שיכול להגיע לחיה בשחייה אחת [בכפיפה אחת, ראה הלכה כ].

[צד]     ראה לעיל (א,טו).

[צה]     השווה לעיל (א,טז).

[צו]      לשון הרמב"ם: "למה זה דומה - לנועל ביתו לשומרו ונמצא צבי שמור בתוכו, שלא עשה כלום". ואנו ביארנו את המילים "ונמצא צבי שמור בתוכו", שהצבי שבתוך הבית כבר היה ניצוד ואינו יכול לצאת מהבית, ובא זה והוסיף עוד שמירה וסגר את הדלת, שלא עשה איסור. וכך פירש הרב קהתי.

[צז]      ראה סוף הלכה כא, הצד את הישן והסומה חייב, שהם אינם נחשבים כאילו כבר ניצודו.

[צח]     כשניצודה החיה במצודה עשה צידה האסורה מהתורה. ואם לקחה מהמצודה בידו, עשה צידה מדברי חכמים, מפני שעדיין יש לאדם צורך לשחרר את החיה מלולאות המצודה, ונמצא שבשחרור הלולאות הביא את החיה לרשותו ולשימושו, והוא צידה מדברי חכמים (על פי אורה ושמחה). אבל אם היה צבי שמור בבית צר, ושחה שחייה אחת ותפסו, אינו נחשב כעושה צידה האסורה מדברי חכמים, מפני ששחייה קלה לעבר הצבי אינה צידה, ורק שחרור לולאות הכרוכות סביבו, הם מעשה משמעותי שמחמתו יהיה הצבי ברשותו. וכן אם פתח את דלת הבית שהיה בו צבי ניצוד ושחררו, הדבר מותר, ואינו דומה לפותח את לולאות המצודה ולוקח את הצבי לשימושו.

        ואין לאסור את פירוק החיות מהמצודה מפני שהוא מתיר קשר (כדעת מהר"י קאפח הערה סג), מפני שהעניבה שנתפש בה העוף, אינה נחשבת אף לא קשר עראי, וכל שכן שאינו של קיימא, כי היא רק עניבה שמתהדקת ברגליו כשמושך ומתעופף, ונפתחת כשמרפה ומנמיך, ועל כן דקדק הרמב"ם ואמר המפרק ולא המתיר (ביאור הרב צדוק).

        וראה עוד בדברי המ"מ, שהבעל חי ששחרר מהמצודה הוא מוקצה, ואסור לטלטלו. וכך כתב מהר"י קאפח (הערה סג).

[צט]     למרות שאינם נתפסות בשחייה אחת, אבל הם נתפסות בקלות, ולפיכך פטור על תפיסתם, ואינו חייב או מותר.

[ק]      אבל חגבים כשרים הראויים לאכילה, הדרך לצודם ולאסוף אותם, כמו שנתבאר בהלכות שחיטה א,ג (מהר"י קאפח הערה סה).

[קא]     חרק זעיר טפילי שאין לו כנפיים, אך הוא מסוגל לקפוץ לגובה ולמרחק רב באמצעות רגליו. ניזון ממציצת דם יונקים ועופות.

[קב]     הוספנו על הדוגמאות שכתב הרמב"ם את הזבובים, מחמת נפוצותם.

[קג]     בַּעל חיים חסַר חוליות הזוחל על האדמה.

[קד]     הצד נחשים בשבת כדי שלא יזיקו, הרי הוא מותר אף לשיטת רבי יהודה הסובר שמלאכה שאינו צריך לגופה חייב עליה [שהרמב"ם פסק כמותו לעיל א,ז], מפני שבמלאכה שאינו צריך לגופה, למשל כשכיבה את הנר ולא היה צריך לחושך אלא להציל את השמן, התכוון למלאכת הכיבוי, ואילו בצד נחשים שלא יזיקו, כלל לא התכוון לצידה אלא להינצל מהנזק, ונמצא שלא עשה מעשה צידה אלא מעשה הצלה מנזק. וראה עוד לעיל הלכה יז שכך כתבנו גם בפותח פצע שיש בו מוגלה בשבת (על פי המ"מ בשם ספר הבתים, הביאו מהר"י קאפח הערה סח, ומהר"ח כסאר בהלכה שלפנינו. סברא זו נזכרה בדברי מהר"י קאפח גם בפרק א הערה כא).

        ואין להשוות זאת להלכה כא, הצד שרצים, בין שהתכוון להשתמש בגופן או בעורן ובין שהתכוון לשחק בהם, חייב, ושם בהלכה נאמר, שאם התכוון לשחק בהם הוא מלאכה שאינו צריך לגופה ולפיכך חייב. מפני ששם התכוון למלאכת הצידה ולא לעניינה ומטרתה, ואילו הצד נחשים התכוון להנצל מנזק ולא התכוון לצידה, וכן הפותח פצע התכוון לרפואה ולא התכוון לעשיית פתח.

        ומהר"י קאפח (הערה ע), הביא דוגמה של צד נחשים שהוא מלאכה שאינו צריך לגופה שחייב, כגון שצד נחש ועקרב כדי לחלוב את ארסן לרפואה כפי שנהוג היום, או אפילו לראוה כפי שעושים בגני החיות, שהרי הוא מתכוין לעצם הצידה, אלא שאין המלאכה לגופה, ולא התכוון להשתמש בגופם או בעורם.

[קה]     להלן (יא,ד).

[קו]      מה שפירשנו קושרן, קושר לפניהם בחבלים שלא יצאו, כך פירש מרכבת המשנה חלמא, [וכעין מה שנזכר בהלכה ג]. ובכוונה הביא הרמב"ם דוגמאות שמונע מהם להזיק מבלי שיגע בהם בידיים, כדי שלא יעשה מלאכת צידה, אלא רק ימנע מהם להזיק.