כינויים
בבית הכיסא
שאלה: האם מותר לומר "השם" בבית
הכסא? או 'אבינו'?
שהרי כתב הרמב"ם בהל' ק"ש
ג,ה:
הַכִּנּוּיִים כְּגוֹן רַחוּם וְחַנּוּן וְנֶאֱמָן וְכַיּוֹצֵא
בָּהֶן מֻתָּר לְאָמְרָן בְּבֵית הַכִּסֵּא.
מצד שני כתב בהל' יסודי התורה
ו,ה:
שְׁאָר הַכִּנּוּיִין שֶׁמְּשַׁבְּחִין בָּהֶן אֶת הַקָּדוֹשׁ
בָּרוּךְ הוּא כְּגוֹן חַנּוּן וְרַחוּם הַגָּדוֹל הַגִּבּוֹר וְהַנּוֹרָא הַנֶּאֱמָן
קַנֹּא וְחָזָק וְכַיּוֹצֵא בָּהֶן הֲרֵי הֵן כִּשְׁאָר כִּתְבֵי הַקֹּדֶשׁ והרי כתבי
הקודש אסור להכניסן לבית הכסא...
תשובה: בנוגע לכינויים הנאמרים כלפי
ה', כגון השם או אבינו או החזק או החנון או הגיבור, לשון ההלכה בהלכות קריאת שמע ג,ה
ברור:
"וכן הכינויים, כגון רחום וחנון ונאמן וכיוצא בהן -
מותר לאומרן בבית הכיסא".
ומה ששאלת מהלכות יסודי התורה
ו,ה, ראוי להביא את לשון ההלכה בשלמות, ואז יובנו הדברים:
"שאר הכינויין שמשבחין בהן הקדוש ברוך הוא, כגון חנון
ורחום הגדול הגיבור והנורא הנאמן קנא וחזק וכיוצא בהן - הרי הן כשאר דברי הקודש, ומותר
למוחקן".
הגיר'
בכ"י תימן ובאוקספורד "דברי הקודש", והרמב"ם הוסיף ומותר למוחקן.
הלכה זו באה ללמדינו כשם שמותר למחוק את דברי הקודש הנמצאים בתוך כתבי הקודש, אם מוחק
לשם תיקון ושיפור, כך מותר למחוק גם את הכינויים, אם מוחק לשם תיקון, אבל אסור לאבד
את הכינויים או לשורפם, כמו שכתב הרמב"ם בהלכות יסודי התורה ו,ח: "כתבי הקודש
כולן, ופירושיהן וביאוריהן - אסור לשרוף אותן או לאבדן ביד; והמאבד ביד, לוקה מכת מרדות",
ואף הכינויים הרי הם כתבי הקודש ואסור למוחקם לשם איבוד אלא רק לשם תיקון, וכך ביאר
מהר"י קאפח בהלכות יסודי התורה פרק ו הערה י.
למרות
שיש לכינויים דין של כתבי הקודש, זה דוקא אם רוצה למוחקם לשם איבוד או לשורפם, אבל
לגבי הזכרת הכינויים בבית הכסא אין אסור, ולפיכך מותר לומר בבית הכיסא "ה' הגיבור"
או "אללה" או "גאד" או שאר משפטים או קטעים שנזכרו בהם
כינויים, והכינויים עדיין לא הגיעו לדרגה של שמות הקודש, ומותר לאומרם שם.
ראוי
לשים לב, שלגבי הזכרת הכינויים בבית הכסא, יש לחלק בין הכינויים שנזכרו בתנ"ך
שהם חלקי פסוקים, לבין כינויים שממציא האדם מדעתו. הכינויים שנזכרו בפסוקי
התנ"ך דינם כשאר המילים שנזכרו בפסוקים, שמותר למוחקם ואסור לאבדם, אולם מאחר
ופסוקי התנ"ך נאמרו בנבואה או ברוח הקודש, יש בהם קדושה בכל מילה, ואסור לצטט
פסוקים שיש בהם כינויים, או חצאי פסוקים, בבית הכיסא, אף אם אין בהם שמות ה', ועל
כך כתב הרמב"ם הרי הן כשאר דברי הקודש. אולם אם אומר כינויים שלא בלשון
הפסוק, אלא מחבר משפטים מעצמו שיש בהם כינויים לה', מותר לאומרם בבית הכיסא, ואין
להם דין של כתבי הקודש.
כאן
ראוי להזכיר, כי בהלכות קריאת שמע ג,ה, כתב מהר"י קאפח (הערה יח): שההיתר לומר
כנויים בבית המרחץ ובבית הכסא הוא דוקא כשאינו מתכוון כלפי ה', אלא לבשר ודם, כגון
שאומר: "פלוני רחום" "פלוני חנון", אבל כלפי ה', לא יהא אלא הרהור,
וכבר קדם לעיל בסמוך דאפלו הרהור אסור. אולם רבי סעיד עדני הביא פירוש זה ודחאו. ולדעתו
כינויים כגון "רחום", "חנון" וכיו"ב מותר לאמרם במקומות אלו
אפילו ביחס לה', והוכיח דבריו מדברי רבנו בתשובה שכתב שהשם "אללה" בערבית
הוא כשאר הכנויין, ומותר למוחקו ולאמרו בבית המרחץ. והרי "אללה" אומרים רק
ביחס לה' ובכל זאת התיר רבנו לאמרו בבית הכסא ובבית המרחץ, וממילא הוא הדין גם ביחס
ל"רחום" ו"חנון [וצ"ע על דברי מהר"י קאפח, והרי הביא את דברי
רס"ע בשם הרמב"ם בהל' יסודי התורה פ"ו הערה י'].
הלכות
דעות
איסור
התלוצצות
שאלה: אשמח לדעת מה התיחסותך בנידונים:
1.
האם מותר ללכת לקרקס אם אין בעיות צניעות? והאם יש הבדל בדין בין גברים לנשים?
2.
האם מותר לאדם לראות סרטון של פספוסים מצחיקים, או שזו ליצנות אסורה?
ע"ז יח,ב:
תנו רבנן ההולך לאיצטדינין ולכרקום
וראה שם את הנחשים ואת החברין בוקיון ומוקיון ומוליון ולוליון בלורין סלגורין הרי זה
מושב לצים. ועליהם הכתוב אומר אשרי האיש אשר לא הלך וגו' כי אם בתורת ה' חפצו, הא למדת
שדברים הללו מביאין את האדם לידי ביטול תורה.
תנו רבנן אין הולכין לטרטיאות
ולקרקסיאות מפני שמזבלין שם זיבול לעבודת כוכבים דברי ר' מאיר וחכמים אומרים מקום שמזבלין
אסור מפני חשד עבודת כוכבים ומקום שאין מזבלין שם אסור מפני מושב לצים.
א''ר אליעזר כל המתלוצץ יסורין
באין עליו שנאמר ועתה אל תתלוצצו פן יחזקו מוסריכם. אמר להו רבא לרבנן במטותא בעינא
מינייכו דלא תתלוצצו דלא ליתו עלייכו יסורין. אמר רב קטינא כל המתלוצץ מזונותיו מתמעטין
שנאמר משך ידו את לוצצים אמר רבי שמעון בן לקיש כל המתלוצץ נופל בגיהנם.
תשובה: הרמב"ם לא פסק זאת. ואיסור הליכה
לתרטאות הוא משום התרבות שהיתה אז, ולא רצו שבני ישראל יגררו אחר תרבות יון, שהיתה
בזמנם.
להידמות
במידותיו
שאלה: כתב הרמב"ם בהל' דעות פ''א: "כך למדו בפירוש מצוה זו.
מה הוא נקרא חנון אף אתה היה חנון. מה הוא נקרא רחום אף אתה היה רחום. מה הוא נקרא
קדוש אף אתה היה קדוש. ועל דרך זו קראו הנביאים לאל בכל אותן הכנויין ארך אפים ורב
חסד צדיק וישר תמים גבור וחזק וכיוצא בהן. להודיע שהן דרכים טובים וישרים וחייב אדם
להנהיג עצמו בהן ולהדמות אליו כפי כחו". ורציתי לשאול מה הכוונה שיש צווי שהאדם יהיה
"חזק" כמו ה' (פיזית?). ומה ההבדל בין חזק לגיבור?
תשובה: מקור דברי הרמב"ם הוא ספרי. לשון
ספרי עקב (פיסקא מט): "ללכת בכל דרכיו, אלו הן דרכי מקום (שמות לד ו) ה' אל רחום
וחנון ואומר (יואל ג ה) והיה כל אשר יקרא בשם ה' ימלט וכי היאך איפשר לו לאדם לקרא
בשמו של מקום אלא נקרא המקום רחום אף אתה היה רחום הקדוש ברוך הוא נקרא חנון אף אתה
היה חנון שנאמר (תהלים קמה ח) חנון ורחום ה' וגו' ועשה מתנות חנם, נקרא המקום צדיק
שנאמר (שם /תהלים/ יא ז) כי צדיק ה' צדקות אהב אף אתה היה צדיק נקרא המקום חסיד שנאמר
(ירמיה ג יב) כי חסיד אני נאם ה' אף אתה היה חסיד לכך נאמר (יואל ג ה) והיה כל אשר
יקרא בשם ה' ימלט ואומר (ישעיה מג ז) כל הנקרא בשמי וגו' ואומר (משלי טז ד) כל פעל
ה' למענהו".
בספרי
לא נזכר גיבור וחזק, אלא רחום חנון צדיק וחסיד, אולם הרמב"ם הזכיר זאת.
ראשית
נבאר, כי גיבור הוא מי שיודע להשתמש בכוחו בתחבולה, ולהתגבר על אויביו, ואילו חזק מי
שהוא חזק מבחינה פיזית.
הרמב"ם
בפה"מ בהקדמה למסכת אבות פרק ד בהקדמה, מונה שאדם צריך למצע את מידותיו, ובכלל
מיצוע המידות שיהיה לו את מידת האומץ שהיא ממוצעת בין חירוף הנפש והמורך.
צדיק
תמים חזק וגיבור, הם דרך הנהגה, ואין לומר עליהם מידה בינונית, כי ההיפך של תמים הוא
רמאי, וההיפך של צדיק הוא רשע, וההיפך של חזק הוא חלש, וההיפך של גיבור הוא חלש, ואין
בהם מידה אמצעית.
רק
בתכונות אופי כמו אמיץ, או חנון, או נדיב וכדומה, יש מידה בינונית. אבל צדיק, צריך
כל אדם לשאוף להיות צדיק, וכן תמים. חזק וגיבור זה לא כל כך מעשי, ונכתב דרך אגב, ואין
עניין להיות חזק מעבר לבריאות הגוף. רק בני בנימין אמנו עצמם למלחמה כי היו צריכים,
ואם אינו צריך, אין עניין להיות חזק, אלא להיות בריא.
ואין
לדקדק בדברים אלו, אלא להבין את הרעיון הטמון בהם.
אבל
תירוצים למצוא בכל דבר מידה אמצעית, לא נראה לי.
מידה
בינונית, טועמים המתוק מר
שאלה: הרמב"ם כתב בהל' דעות: כל אדם שדעותיו
דעות בינונית ממוצעות נקרא חכם: ומי שהוא מדקדק על עצמו ביותר ויתרחק מדעה בינונית
מעט לצד זה או לצד זה נקרא חסיד. כיצד מי שיתרחק מגובה הלב עד הקצה האחרון ויהיה שפל
רוח ביותר נקרא חסיד וזו היא מדת חסידות. ואם נתרחק עד האמצע בלבד ויהיה עניו נקרא
חכם וזו היא מדת חכמה. ועל דרך זו שאר כל הדעות.
וקצת
לא מובן, למה הרמב"ם בחר להביא דוגמא לא רגילה – ענוה, שצריך לנטות בה עד הקצה
לגמרי ולהיות שפל? היה מתבקש לתת דוגמא רגילה, במידה שצריך לנטות בה רק מעט, ואז לכתוב
"על דרך זו שאר כל המידות"...
ועוד
משהו, הרמב"ם כתב 'חולי הגוף טועמין המר מתוק", האם אתה מכיר חולי כזה (שחולה
יתאוה לפחם וכד')? אני לא מכיר.
תשובה: הרמב"ם בהלכה זו מבאר מהי דרך החכמה
ומהי דרך החסידות, ומידת הענווה היא מידה מאוד מתאימה לבאר לבני אדם הגדרות אלו. וכעין
ההגדרות במידה זו כך ראוי להגדיר בשאר המידות. ואף שראוי לנהוג במידה זו בחסידות ולהיות
שפל רוח (דעות ב,ג), ואסור לנהוג רק בענווה, אבל הרמב"ם בהלכה שלפנינו (דעות א,ה)
אינו עוסק במה ראוי להיות, אלא איך להגדיר את המידות, ומידת הענווה היא מאוד מתאימה
לשמש כדוגמה לשאר המידות.
הרמב"ם
בהקדמה למסכת אבות, בשמונה פרקים, הרחיב לבאר את דרך חולי הגוף, וזה לשונו שם:
"הפרק השלישי - בחוליי הנפש. אמרו הקדמונים: לנפש בריאות וחולי, כמו שלגוף בריאות
וחולי. ... וכמו שחולי הגופות ידמו, להפסד הרגשתם, במה שהוא מתוק שהוא מר, ובמה שהוא
מר שהוא מתוק, ויציירו הנאות בצורת בלתי נאות, ותחזק תאוותם ותגדל הנאתם בדברים שאין
הנאה בהם כלל לבריאים, אלא אפשר שיהיה בהם צער, כאכילת הטיט והפחם והעפר, והדברים העפוצים
[=המעופשים] מאד והחמוצים מאד, וכיוצא באלו מן המזונות אשר לא יתאוו להם הבריאים אלא
ימאסו אותם - כן חולי הנפשות, ...". מלשון זה משתמע שהרמב"ם מדבר על מקרים
המצויים בימיו, והוא הכיר חולים האוכלים את הטיט והפחם והעפר והדברים העפוצים [=המעופשים]
והחמוצים. אבל בימינו הטעם של בני אדם נהיה יותר אנין, כי יש רווחה בעולם, ומאכל בני
אדם הוא יותר טעים ונקי ממה שהיה פעם, ואף החולים אינם מתאווים למאכלים אלו.
לשון
הרע על חילוני
שאלה: האם מותר לומר לה''ר על חילוני? ועל
חילוני אתאיסט?
תשובה: מבחינת ההגדרה ההלכתית, מי שנולד כחילוני
יש לו הגדרה של תינוק שנשבה, ואף שראה דתיים, הוא מושפע מחינוכו וסביבתו. אולם מי שנולד
דתי ונהפך להיות חילוני, יש לו דין של מין ואפיקורוס.
למרות
ההגדרה ההלכתית, הסיבה העיקרית שהתייחסו חכמים בעוינות כלפי עוזבי הדת, כדי למנוע את
בני אדם מלהיגרר אחריהם, אולם בימינו העולם פתוח, וכל אחד יכול לעשות כרצונו, ואין
כח ביד שומרי המצוות לקבוע את דרך התנהגותם של בני אדם. ולפיכך לא ראוי להרחיק את זה
שהיה דתי והתרחק, אלא אדרבה, ראוי לקרב את כל בני אדם, ולדבר עמם בנחת והיגיון, ורק
כך יחזרו בני אדם לקיים מצוות. וכל מקרה ידון לגופו.
גם
דיבור לשון הרע, לא ראוי לאדם לדבר רע על השני, וכל אדם יחיה כהבנתו. ואם הוא דיבור
לתועלת, כגון שמברר עם חברו מהי ההשקפה הנכונה, ומביא דוגמאות של אנשים שאינם שומרי
מצוות, אינו לשון הרע, ומותר, שהרי כולם מכירים את החילונים, ואין בדבר זה לשון הרע.
אולם למרות זאת, לא ראוי לחפש פגמים של אנשים ולפרסם לחברו.
לשון הרע
לתועלת
שאלה: הרמב"ם אמנם עסק בהל' לשון הרע,
אך מדוע במשנ"ת השמיט את ההיתר החשוב "לה''ר לתועלת"? האם ידוע לך מה
דעתו בנושא זה? יש בזה פרטים...
תשובה: הרמב"ם בהלכות דעות ז,ה כתב, שהאיסור
של לשון הרע כשמתכוון להזיק לחברו או לצערו או להפחידו, היוצא מזה, אם חברו מברר אצלו
פרטים הכרחיים שלא יינזק אינו לשון הרע, אלא על היודע חובה לספר שלא יינזק חברו המברר
את הדבר. ועוד נאמר שם, שאם כבר נודע הדבר מותר לספרו, ובתנאי שלא יתכוון להגביר את
פרסום הדבר, אלא יספר לחברו למלא את סקרנותו, שידע מה שכולם כבר יודעים, היוצא מזה,
שאם מספר לחברו דברים שהם לתועלתו, שיינצל מנזק, מותר הדבר לכתחילה.
המשך
הנ"ל
שאלה: מותר לגמרי! זה אינו מוגדר כלל כלשון
הרע! מותר לדבר עם בני אדם כדי לא להנזק! כי הגמרא התנתה בפירוש לקבולי אסור, למיחש
מיבעי [לגבי גדליה בן אחיקם]. וזה לשון התלמוד במסכת נדה סא,א: "והבור אשר השליך
שם ישמעאל את כל פגרי אנשים אשר הכה ביד גדליה" וכי גדליה הרגן והלא ישמעאל הרגן
אלא מתוך שהיה לו לחוש לעצת יוחנן בן קרח ולא חש מעלה עליו הכתוב כאילו הרגן אמר רבא
האי לישנא בישא אע''פ דלקבולי לא מבעי מיחש ליה מבעי.
הנהו
בני גלילא דנפק עלייהו קלא דקטול נפשא אתו לקמיה דרבי טרפון אמרו ליה לטמרינן מר אמר
להו היכי נעביד אי לא אטמרינכו חזו יתייכו אטמרינכו הא אמור רבנן האי לישנא בישא אע''ג
דלקבולי לא מבעי מיחש ליה מבעי זילו אתון טמרו נפשייכו". (גם לא הבנתי את הסיפור)
תשובה: תחילה נבאר את האמור בתלמוד נדה סא,א
בסיפור
הראשון נאמר, שהיה על גדליה בן אחיקם לחשוש לדברי יוחנן בן קרח, ולא לדחותו לגמרי שהוא
דובר שקר על ישמעאל בן נתניה. היוצא מזה, לשון הרע שהוא לתועלת, אסור להאמין שכך אכן
קרה, אלא רק לחשוש שמא כך קרה, וגדליה בן אחיקם היה צריך לחשוש לדברי יוחנן בן קרח.
בסיפור
השני נאמר, שרבי טרפון לא הסכים להחביא את בני הגליל, שיצא עליהם קול שהרגו אדם, אמנם
הוא לא האמין ללשון הרע שסיפרו עליהם שרצחו, אבל הוא חשש לכך, שמא בכל זאת רצחו, ולפיכך
אמר להם שיתחבאו בעצמם, אבל הוא אינו מסכים להחביאם. ואף ממעשה זה אנו למדים שלשון
הרע שהוא לתועלת אסור להאמין בו רק לחשוש לו.
הרמב"ם
לא פסק מימרות אלו, מפני שאינן הלכה אלא חכמת חיים. לא שייך לכתוב הלכה, המספר לך לשון
הרע אסור לך להאמין לו אלא רק לחשוש לדבריו. שהרי אם אכן כך אירע, מה שייך לומר לי
אסור לך להאמין לו, והרי כך אירע. ואם לא אירע כך, מה שייך לומר עליך לחשוש לדבריו,
והרי לא כך אירע. אלא יש כאן עניין של חכמת חיים, כיצד עלי לנהוג, ואין הדבר קשור ללשון
הרע, כי אינו מספר לו דברים כדי לגנות את חברו, אלא מספר לו כדי להצילו [בסיפור הראשון],
או מספר לו כדי לבקש הצלה [בסיפור השני], ולפיכך אין הדבר שייך להלכות לשון הרע, אלא
לחכמת החיים כיצד עליו לנהוג. ולפיכך לא כתב הרמב"ם מכל זה מאומה. וסובר שדברי
התלמוד האלו אינן להלכה.
הלכות
תלמוד תורה
ביטול
בית המדרש
שאלה: בהל' ת''ת ד,ט נאמר:
"... ואין מסיחין בבית המדרש, אלא בדברי תורה בלבד:
אפילו מי שנתעטש, אין אומרים לו רפואה בבית המדרש; ואין צריך לומר, שאר הדברים. וקדושת
בית המדרש, חמורה מקדושת בתי כנסייות".
אבל בגמ' כתוב שזה לא מצד קדושת
בהמ''ד (לכן הוסיף הר''מ את המשפט האחרון), אלא רק מצד ביטול תורה: ברכות נג,א:
בית רבן גמליאל לא היו אומרים מרפא בבית המדרש מפני ביטול
בית המדרש.
נפקא
מנה האם מותר לומר אסותא שלא בזמן הלימוד. מה דעתך?
תשובה: הטעם שמחמתו ההלכה בהלכות תלמוד
תורה אסרה את מה שנזכר בה, הוא משום ביטול תורה, ובלשון התלמוד משום ביטול בית המדרש.
וגם בסוף ההלכה, מאחר ובבית המדרש עוסקים בתורה, לפיכך קדושתו חשובה מבית הכנסת.
וזה ביאור ההלכה בהלכות תלמוד
תורה ד,ט:
"אין ישנים בבית המדרש. וכל המתנמנם בבית המדרש, חכמתו
נעשית קרעים קרעים; וכן אמר שלמה בחכמתו, "וקרעים, תלביש נומה" (משלי כג,כא).
[כלומר, שינה בבית המדרש תגרום לביטול תורה] ואין מסיחין בבית המדרש, אלא בדברי תורה
בלבד: אפילו מי שנתעטש, אין אומרים לו רפואה בבית המדרש; ואין צריך לומר, שאר הדברים.
[גם כאן הטעם שאין מדברים שיחה בטילה או אומרים לרפואה בבית המדרש, משום ביטול תורה,
שהרי אין משיחין בבית המדרש אלא בדברי תורה] וקדושת בית המדרש, חמורה מקדושת בתי כנסייות.
[מאחר ובבית המדרש עוסקים בתורה, לפיכך קדושתו חמורה מבית הכנסת]".
וראה
עוד בהלכות תפילה יא,ו, שם הטעם לכל מה שנזכר בהלכה, משום כבוד בית המדרש ובית הכנסת,
אבל בהלכות תלמוד תורה, הטעם משום ביטול בית המדרש.
הלכות תפילה יא,ו:
"בתי כנסייות ובתי מדרשות – אין נוהגין בהן קלות ראש,
כגון שחוק והתל ושיחה בטילה. ואין אוכלין בהן, ואין שותין בהן, ואין ניאותין בהן, ואין
מיטיילין בהן. ואין נכנסין להן לא בחמה מפני החמה, ולא בגשמים מפני הגשמים. וחכמים
ותלמידיהן – מותרין לאכול ולשתות בהן, מדוחק".
פסיקה
כהרמב"ם
שאלה: למה רוב עם ישראל הפסיקו לפסוק ע"פ
הרמב"ם, ועברו לשו"ע? אפילו רוב יהודי תימן...
תשובה: דרכו של עולם, שאי אפשר לשנות את נוהגם
של בני אדם, תהיה השפעתו של הרב גדולה ככל שתהיה.
השו"ע
קיבץ אל ספרו את המנהגים שהיו נהוגים בתקופתו, ובני אדם הרגישו שהם מוצאים את עצמם
בספר, וזה חיפה על חוסר הבהירות שבו לעומת הרמב"ם.
הבהירות
ברמב"ם מושגת רק אחרי עיון גדול וממושך, כפי שנוכחתי לראות בבארי את הלכות שבת,
כך שקצרונותו של הרמב"ם אינה מסייעת תמיד להבנה, ולפעמים האריכות היא זו המסייעת
להבנה.
מקורותיו
של הרמב"ם לא תמיד ידועים, ואילו השו"ע נכתב אחר הב"י, ומקורותיו גלויים
וידועים לכל מעיין.
מקבץ
סיבות אלו, מנהג, חוסר בהירות, מקורות גלויים, גרמו שספרו של השו"ע כבש את לב
העם.
בדורנו
קם הרב עובדיה ותיקן את מקצת מפסקי השו"ע שהתגלתה טעותם, למרות שברוב המקומות
הוא פוסק כשו"ע.
גם
הרב אליעזר מלמד בספרו המעמיק פניני הלכה, תיקן את פסיקת אשכנז המחמירה, והגישה בצורה
מסודרת שבני דורנו מסוגלים לקיים.
בני
אדם מחפשים פתרונות למצבים הכרחיים, גרמא, גוי של שבת, עירוב צורת פתח, יין מבושל,
מיץ ענבים, בשר לא חלוט, ועוד הרבה הלכות שקשה לקיים, כך שבני אדם מטבעם מעדיפים הלכה
עמומה עם הרבה דעות, שניתן לעצבה לפי צורך החיים, ולא הלכה חדה וברורה שאין הרבה מקום
לתמרן בחיי המעשה.
יהודי
תימן בתימן פסקו לפי הרמב"ם, כי הוא התאים למנהגם, ואף השאמי למדו רמב"ם
ופסקו רמב"ם, איש איש לפי מהללו, אולם כאן בארץ ישראל השפעת שאר העדות גברה. הרב
רצאבי לקח את קיצוש"ע, וחיבר ספר שיש בו אוסף מנהגים תימנים. אולם יש מקומות שבהם
לא כתב את מנהג תימן הידוע אצל מתפללי הבלדי, אלא נטה לקיצוש"ע, וספרו קצר וחסר
בו הרבה הגדרות הכרחיות, למשל בהלכות שבת.
אני
אישית מחבב מאוד את הספר פניני הלכה של הרב אליעזר מלמד, אני מקפיד ללמוד ממנו כל יום
2 הלכות. ספר זה כתוב בשפה עממית, וללא הפניות מרובות לציון המקורות, אולם המעיין בו
יווכח שהכותב ידע את ההלכה למקורותיה, ולפיכך ההלכה סוגננה בצורה יסודית, והוגדרה בצורה
ברורה על פי המקורות, ואין בה רק אוסף מנהגי אשכנז או אוסף פסיקות השו"ע, אלא
הגדרות הלכתיות יסודיות וברורות. כמובן שניתן לדקדק פה ושם על דבריו, ואין לדבר סוף,
אולם ספר זה לדעתי מסכם את ההלכה הראויה לימינו בצורה הכי ברורה. ועליו אני מוסיף את
שיטת הרמב"ם, על פי הבנתי, אם להקל ואם להחמיר, ולפעמים אני נוהג כמנהג העם הכתוב
בו.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה