לחם
מטוגן בחלב
שאלה: האם לחם שטיגנו אותו על מחבת עם חלב
יש לו דין של 'פת הבאה בכיסנין' לפחות ע"פ הרמב"ם?
תשובה: אין די לטגן עם חלב, וצריך ללוש את העיסה
עם חלב. לשון הרמב"ם: "וכן עיסה שלשה בדבש או בשמן או בחלב, או שעירב בה
מיני תבלין ואפיה, והיא הנקראת פת הבאה בכיסנין...". וראה ברכות ג,ח פת שבושלה,
צריך שתישמר צורתה או שיהיה בפתיתים כזית ואז יברך המוציא, ואם לא יברך מזונות.
לזניה
העשויה ממצות מה ברכתה?
שאלה: מה הברכה על 'לזניה' העשויה ממצות?
(לא קמח מצות)
תשובה: נראה שיברך המוציא, כי ברכת המצות היא
המוציא בפסח ובשאר ימות השנה, ויש כזית בפת, ואין בכוח הגבינה צהובה ושאר תערובות שניתנו
בין המצות לבטל את הפת, וכפי שכתב הרמב"ם בהלכות ברכות ג,ח שאם יש תנאי אחד מברך
המוציא, או כזית פת, או צורת פת, וכפי שפירש את ההלכה שם רבי יהושע הנגיד, וכאן בלזניה
יש כזית פת.
רצה
והחליצנו במוצ"ש
שאלה: האם יש לומר "רצה והחליצנו"
בברכת המזון על סעודה שנמשכה עד לצאת השבת.
תשובה: לדעת הרב רצון ערוסי התוספות של ברכת
המזון מתייחסות לזמן אמירת ברכת המזון, ואם יצאה שבת ונכנס ראש חודש, למרות שהתחיל
מבעוד יום, יאמר יעלה ויבוא ולא יאמר רצה, וכך אני סובר, והרב קאפח סובר שהולכים אחר
תחילת הסעודה.
המשך
הנ"ל
שאלה: הרב רצון אמר בשיעור בעבר שלדעתו מי
שמתחיל בסעודה שלישית בשבת ומסיים אותה במוצ''ש , אינו מזכיר רצה והחליצנו, משום שבזמן
הברכה זה פשוט לא נכון לומר 'ביום המנוח הזה', כשעכשיו כבר התחיל יום ראשון. הוא אומר
שמכיוון שהגמ' לא דנה בשאלה זו, אף שזהו מקרה נפוץ ביותר, זה מלמד שצריך להפעיל פה
הגיון פשוט, ולא להסתבך בחישובים. הוא אומר שכך דעתו, אך בביתו הוא לא נוהג כן עם אשתו,
כי לא רוצה לשנות יותר מדי, אך כך דעתו שזה הדין. ובאמת זה מאוד הגיוני. לעומת זאת,
מצינו שמותר להתפלל ערבית של שבת ביום שישי סמוך לבין השמשות, ואומרים רצה נא במנוחתינו.
מה
דעתך?
תשובה: אף אנכי סובר כדעת הרב רצון ערוסי, כתבתי
זאת באוסף תשובות הלכות ברכות (התשובה הקודמת).
בנוגע
לתפילה, כשם שמתפלל תפילת ערבית של שבת קודם כניסת השבת, ותפילת ערבית של חול קודם
צאת השבת, כך מצאנו גם בקידוש, שיכול לקדש מבעוד יום סמוך לשקיעה בחצי שעה, ולהבדיל
מבעוד יום סמוך לשקיעה בחצי שעה קודם צאת השבת.
הרמב"ם
כתב, ולפי שתפילת ערבית רשות אין מדקדקים בזמנה, ועוד כתב שיכול לקדש גם קודם כניסת
השבת במעט, ולהבדיל קודם צאת השבת במעט, מכאן שחז"ל קבעו שיש כאן מטבע תפילה,
ומטבע ברכה, כלומר נוסח קבוע שתיקנו, ואין לדקדק בזמן אמירתו, העיקר שיהיה סמוך לזמן
שבו תיקנו לאומרו.
בנוגע
לרצה והחליצנו במוצאי שבת, לכאורה היה מקום לומר גם שם את הסברא שכתבנו, ונאמר שהוא
נוסח הזכרה שתיקנו, ויש לאומרו גם אחר צאת השבת, אולם מאחר שאין כאן נוסח תפילה, או
נוסח ברכה, אלא הזכרת עניין היום, יותר מסתבר שאם אינו שבת אין מקום להזכירו, וכך בראש
חודש, במוצאי ראש חודש אין מקום להזכיר עניין ראש חודש.
זה
מה שנראה לומר בסוגיה זו.
מעין
שלש
שאלה: מה דינו של מי שבירך ברכת מעין שלוש
במקום ברכת המזון או ברכת המזון במקום ברכת מעין שלוש?
תשובה: המברך מעין שלש במקום ברכת המזון, נראה
שלא יצא ידי חובתו, מפני ששינה בנוסח הברכות שתיקנו חכמים, והם תיקנו לברך ארבע ברכות,
והוא ברך רק ברכה אחת. וראה הלכות ברכות ב,ד "וכל מי שלא אמר מלכות בית דויד בברכה
זו, לא יצא ידי חובתו", ובנוסח מעין שלש של הרמב"ם לא מופיע מלכות בית דויד,
ראה הלכות ברכות ג,יג. ועוד שצריך לומר ברית ותורה, כלשון הרמב"ם בהלכות ברכות
ב,ג "וצריך להזכיר בה ברית ותורה, ולהקדים ברית לתורה", ואינו בנוסח מעין
שלש של הרמב"ם, אלא שדבר זה אינו מעכב. להרחבה בנושא זה, ראה בהערה ילקוט יוסף
נטילת ידים וברכות סימן קפז - דיוקים בנוסח ברכת המזון אות ז, שם הביא דעות לכאן ולכאן.
ברכה
לבטלה או ברכה שאינה צריכה
שאלה:
מה ההבדל לפי הרמב"ם
בין ברכה שאינה צריכה לברכה לבטלה?
תשובה:
בלשון הרמב"ם,
ברכה שאינה צריכה היא ברכה לבטלה, ומותר לגרום להרבות בברכות, כמו שנתבאר בילקוט משה
ח,ד, ומקורו בהלכות תפילה לרמב"ם ז,טז "אוכל מעט ירק, ומברך לפניו ולאחריו;
וחוזר ואוכל מעט מפרי זה, ומברך לפניו ולאחריו, ומעט מפרי זה, ומברך לפניו ולאחריו".
נוסח
תפילת הדרך
שאלה:
ומה פשר "יה''ר
שאצא מכרך זה לשלום". ו"מודה אני לפניך שהוצאתני מכרך זה לשלום", מה
כ"כ קשה לצאת מהעיר? צריך לומר זאת היום?
תשובה:
בנוגע לתפילת הדרך,
בזמן חכמים היתה הכניסה לכרך והיציאה ממנו כרוכה בקשיים, כי היו אנשים שאינם מעולים
בפתחי הערים ובסביבותיהם, כגון שודדים, ולפיכך תיקנו נוסח זה, ובימינו אין לו עניין,
ויש לומר את תפילת הדרך הרגילה.
את
תפילת הדרך יאמר מיד בתחילת הדרך, בכל נסיעה ארוכה של כשעה, שבעיני בני אדם יש בה כבר
סכנה. אבל נסיעה קצרה של כחצי שעה, אין בני אדם מחשיבים אותה כסכנה, והיא בעיניהם כאדם
העובר ממקום למקום קרוב, וסכנתה מועטת, והבקשות להינצל מנזקים נקבעת לפי דעתם של בני
אדם. בנסיעה קצרה יש מעט סכנות, ובנסיעה ארוכה יש יותר סכנות, והדבר נקבע לפי דעתם
של בני אדם, שהרי אם אין האדם מרגיש סכנה, הוא אינו רואה צורך להתפלל על הדבר.
הנוסע
בשטחי יו"ש צריך לומר תפילת הדרך בכל נסיעה, כי כל הכבישים בחזקת סכנה, כפי שהיה
בתקופת חז"ל, וראוי להתפלל על הדבר.
זהו
הנראה לענ"ד גם לדעת הרמב"ם.
חיוב
האישה בברכת שהחיינו
שאלה: האם נשים חייבות לברך ברכת שהחיינו
על ימים טובים ויום הכיפורים? כגון אישה שלא התפללה בציבור בליל יום הכיפורים, ולא
שמעה את ברכת שהחיינו מפי הש"ץ בבית הכנסת, האם חייבת לברך בביתה שהחיינו?
תשובה: האישה חייבת בברכת שהחיינו, ובכל
ברכות השבח שתיקנו חכמים.
ואף
שאנו סוברים כדברי מהר"י קאפח, שהאישה חייבת בתפילה רק כפי החובה שהיא
מהתורה, תפילה אחת ביום כפי צחות לשונה, ולפיכך אינה חייבת בברכות השחר ובברוך
שאמר וישתבח ובברכות שלפני ואחרי היוצר, שכולן ברכות השבח, אולם כל ברכות שבח אלו,
הן ברכות הנכללות במצוות התפילה, ולפיכך היא פטורה מהן, אבל בשאר ברכות השבח היא
חייבת, וחיוב חכמים מתייחס גם אליה.
ואין
להשוות את ברכת שהחיינו לקידוש, מפני שמצוות הקידוש היא מצוות עשה שהזמן גרמה
(עבודה זרה יב,ג), מפני שזמנה מיד בהתקדש היום, ואילו ברכת שהחיינו אינה כך, וזמנה
במשך כל יום טוב ויום הכיפורים.
ביאור
המושג כדי אכילת פרס
שאלה: האם ניתן לדעת מה דעת הרמב"ם בנושא
כדי אכילת פרס לחיוב ברכה אחרונה?
כלומר
כדי אכילת מה? לחם? קליות? או דוקא אותו מאכל שאדם אוכל?
לדוגמא,
האם ילד שהכניס לפיו סוכריית מציצה בגודל כזית ומצץ אותה עד שנעלמה, יתחיב בברכה אחרונה?
לכאורה כן, כי שיעור כדי אכילת פרס סוכריות מציצה הוא זמן ארוך מאוד.
לא
לחינם רבינו לא כתב בשום מקום מהו הפרס. וכי הוא השאיר לנו לנחש במאי עסקינן?
תשובה: הביטוי כדי אכילת פרס, משמעו פרק הזמן
שבו נמשכת הסעודה, וכאשר רוצים למדוד האם האדם אכל כזית, משערים האם אכל שיעור זה במשך
זמן שבו נמשכת אכילת סעודה, שאז נאמר שאכילת הכזית נחשבת כאכילה אחת, ואדם זה אכל כזית.
לפיכך
בכל התלמוד השתמשו בביטוי "כדי אכילת פרס", כלומר כדי אכילת חצי. חצי של
מה? חצי של כיכר לחם שהיה דרכם לאכול בסעודה. אם יש כאן שיעור של כמות אוכל, היו אומרים
כדי אכילת שלוש ביצים.
וכך כתב רש"י במסכת יומא
(פ,ב):
"כזית בכדי אכילת פרס - קים לן (כריתות יב, ב) בכל אותן
איסורין ששיעורן בכזית, שאם שהה בין תחילת אכילת השיעור לגמר אכילתו יותר מכדי
אכילת פרס - אין מצטרף עד שיאכל כל השיעור בתוך כדי שהיית סעודה, והיא אכילת חצי
ככר ששיערו בו את העירוב, שהוא מזון ב' סעודות, כדתנן: חציה לבית המנוגע, שתלה
הכתוב שהייתו לטמא בגדים בשיעור אכילה".
בתלמוד שם במסכת יומא (פ,ב) שאלו:
"מתקיף לה רבא: כזית בכדי אכילת פרס, וכותבת בכדי אכילת
פרס? - אמר ליה אביי: קים להו לרבנן דבהכי מיתבא דעתיה, בטפי מהכי - לא מיתבא דעתיה".
אם
נאמר ששיעור אכילת פרס הוא אחיד לכל המאכלים, שיערו חכמים, ששיעור אכילה של ככותבת,
שהוא שיעור אכילה הגון, אם אוכלים אותו במרווח זמן של אכילת פרס, הוא מיישב את דעתו
של האדם, כי האדם קיבל די אנרגיה בפרק זמן קצר, וזה משפיע עליו לטובה, נמצא שהדברים
מובנים. אולם אם נאמר שמאכלים קשים, הנלעסים באטיות, ומשך זמן אכילת שלש ביצים מהם
ארוך, הם מיישבים את דעתו של האדם גם אם אוכל אותם בפרק זמן ארוך, לא יהיו הדברים מובנים,
וכי מפני שמאכל זה קשיח, הוא יישב את דעתו של האדם בפרק זמן יותר ארוך, והרי האדם לא
קיבל מהמאכל די אנרגיה לגופו בפרק זמן המשפיע עליו. נמצא שמהלכות שביתת עשור נלמד,
שכדי אכילת פרס הוא פרק זמן ידוע, שאינו משתנה מאוכל לאוכל.
בהלכות שביתת עשור ב,ד כתב מהר"ח
כסאר, ששיעור כדי אכילת פרס אינו שווה בכל המאכלים, וכל מאכל יקבע לפי פרק הזמן שהוא
נאכל, ודייק את הדברים מהמשנה בנגעים יג,ט שם נאמר, ששיעור הטומאה בבית המנוגע הוא
:
"כדי אכילת פרס פת חטין ולא פת שעורים מיסב ואוכלן בלפתן".
ופסקה הרמב"ם בהלכות טומאת
צרעת טז,ו:
"... אדם מישראל שנכנס לבית מנוגע, והוא לבוש בבגדיו,
וסנדליו ברגליו, וטבעותיו בידיו – הרי האדם טמא מיד; ובגדיו טהורים, עד שישהה שם כדי
שיסב אדם ויאכל כשלוש ביצים פת חיטים בלפתן: שנאמר "והשוכב בבית, יכבס את בגדיו;
והאוכל בבית, יכבס את בגדיו" (ויקרא יד,מז) – וכי תעלה על דעתך שאין בגדיו מיטמאין,
עד שיאכל שם; אלא ליתן שיעור לשוכב כאוכל. ואחד השוכב, או היושב או העומד – אם שהה
כדי לאכול שיעור אכילה האמורה, נטמאו בגדיו".
ודייק
מהר"ח כסאר, מזה שכתב הרמב"ם הלכה זו בהלכות טומאת צרעת ולא בהלכות שביתת
עשור, מכאן שהגדרה זו שייכת רק שם, ובשאר מקומות תיקבע ההגדרה לפי סוג המאכל שאוכל.
אולם
כבר ציטטנו לעיל את רש"י, שהמשנה בכריתות ביארה את המושג כדי אכילת פרס, וכל מקום
שנזכר מושג זה, יש ללומדו מאותה משנה, ולא שאותה משנה היא מקרה יוצא דופן. וגם הוכחנו
את הדברים מהלכות שביתת עשור, שאי אפשר לומר ששיעור כדי אכילת פרס משתנה ממאכל למאכל.
וכך
כתב הרב אליעזר מלמד בספרו פניני הלכה, כרך פסח, פרק טז, סעיף כה: "עוד נציין,
כי לדעת המנחת חינוך, ושו"ת תורת חסד או"ח לב, מודדים אכילת פרס בכל מאכל
ומאכל לפי קלות או קושי אכילתו, לפי זה שיעור אכילת פרס במצה צריך להיות ארוך יותר,
מפני שקשה ללועסה ולבולעה. אולם רוב הפוסקים שקבעו שיעור באכילת פרס הבינו שהוא שיעור
קבוע הנמדד לפי אכילת לחם רגיל".
נמצא
בקישור כאן
https://ph.yhb.org.il/04-16-25/
"אחר שלמדנו, שכמו בכל שיעורי האכילה שבתורה, כדי לקיים
את מצוות אכילת המצה צריכים לאכול כשיעור כזית, צריך להוסיף שהאכילה נחשבת לאכילה אחת
בתנאי שנעשתה תוך פרק זמן של 'אכילת פרס'".
זה
מה שנראה לבאר בנתיבי סוגיה זו.
כוונה
לצאת ידי חובה
שאלה:
כתב ראב"ם במספיק עמ' 223 שמדאוריתא לברהמ"ז
אין נוסח מסוים: "וחיוב ברכת מזון מן התורה, כפי שביארנו לעיל — מסוג חיוב התפלה
מהתורה. כוונתי שאין פסוק מסוים מהתורה, כפי שביארנו לעיל כלשון קרית שמע, אלא בהתאם
ליכולת. ועל־כן אמרו: ״בנימין רעיא כרך ריפתא ואמר בריך רחמנא מרה דהא פיתא אמר רב
יצא".
לפ"ז אדם ששר במהלך
הסעודה "צור מי שלו אכלנו... הזן עולמו וכו'" יצא ידי חובתו מדאוריתא לכאורה.
אז במקרה שהוא יסתפק אם ברך ברהמ"ז או לא, אינו חוזר ומברך כי זה רק ספק דרבנן
עכשיו?
תשובה:
אם התכוון
בשיר זה לברך ברכת המזון לצאת ידי חובת המצווה כפי שהיא מהתורה, אכן קיים את המצווה
מהתורה, אולם אם התכוון לשיר, ותכנן לקיים את מצוות ברכת המזון כפי תקנת חכמים בנוסח
שתיקנו, לא יצא ידי חובת המצווה בשיר זה.
המשך
הנ"ל
שאלה:
אבל רק ק''ש צריכה כוונה?
תשובה:
גם בספירת העומר כך הדין, מותר לומר את מניין הימים,
היום ל"ג בעומר, אם אינו מתכוון במילים אלו לקיים מצוות ספירת העומר.
בקריאת שמע ותפילה וברכות
יש כוונה למשמעות המילים שמוציא מפיו, ולא כוונה לצאת ידי חובת המצווה.
מצוות אין צריכות כוונה, וכעת למדנו שדבר זה רק אם סתמות מעשיו מראים שכוונתו
למצווה, כגון שאוכל מצה בפסח, אז אין צריך כוונה לאכול מצה לשם מצווה, אולם אם סתמות
מעשיו מתפרש שכוונתו למעשה חולין צריך כוונה. כגון שיר, או אמירת ל"ג בעומר, וכדומה.
ראוי לבאר, שגם בתקיעת שופר צריך השומע להתכוון לצאת, וכן צריך שהתוקע יתכוון להוציא,
ושם הוא מטעם אחר, שהמצווה לשמוע, ואין בה מעשה שיוכיח שמעשהו הוא לשם מצווה, ולפיכך
רק אם התכוון בשמיעה לצאת ידי חובה, רק אז יצא.
המשך
הנ"ל
שאלה:
נראה שאפשר להבין כדבריך גם מדברי ראב"ם
עמ' 236: "שהמעשים של הצרכים הדתיים שחייבו בהם ברכה הם המצוות הנראות, כפי שאמרנו,
וסיבת זאת — שתי משמעויות גדולות: האחת, שיש שהאדם עושה מצוה באחד מאיבריו כשהוא מסיח
דעתו או נבוך והוא יוצא ידי חובת הצורה החיצונית של המצוה בגלל מה שנכלל בהלכה — ״מצוות
אינן צריכות כוונה״. אבל בדיבור - צריך כוונה.
החידוש שכתבת שהאומר סתם
לג בעומר בשיחה, ביום לג בעומר, לא יצא יד''ח - הוא חידוש בעיני, אתה יכול להוכיח זאת
חוץ מדברי ראב"ם?
תשובה:
בנוגע לספירת העומר, אינני מתכוון לומר שאם ענה
לחברו היום 33 יום לעומר שהם 4 שבועות ו 5 ימים עדין לא יצא ידי חובת הספירה, אלא שאם
שאלו חברו כמה היום לעומר וענה 33 עדין לא יצא ידי חובת הספירה, כי לא אמר נוסח של
ספירה אלא רק מספר. ואם שאלו חברו כמה שבועות וכמה ימים וענה לו 4 ו 5 גם כאן לא קיים
עדין את המצוה. וכן אם ענה ל"ג בעומר בראשי תיבות (לג) עדין לא קיים את המצוה.
זה נראה לי סברא פשוטה, ונראה שניתן למצוא לה סימוכין בפוסקים.
המשך
הנ"ל
שאלה: אדם שרחץ ידיו באמצע הסעודה,
למה לא קיים אוטומטית את מצוות מים אחרונים, ויאסר מלהמשיך לאכול?
תשובה:
בנוגע לנטילת מים אחרונים צריך להסיח דעתו מהאכילה
ורק אז ייאסר עליו להמשיך לאכול, ואם רחץ ובדעתו להמשיך לאכול עדין מותר לו להמשיך
לאכול.
תיכף
לנטילת מים אחרונים ברכה
שאלה:
ראיתי שכתב הרב קאפח בדעת הרמב"ם שאחרי מים
אחרונים מותר לדבר, וכל מה שאסור זה לשתות ולאכול עוד.
אך אולי מהראב''ם משמע אחרת?
זו לשונו: (עמ' 222): "ומחייבים שלא יהיה בין מים אחרונים לברכת מזון אוכל אחר
ולא שתיית דבר, ואפילו מים. ואין מותר לדחות את ברכת מזון אחרי מים אחרונים כל עיקר,
אלא כפי שאמרו: ״תכף לנטילה ברכה״. משמע שיש כאן 2 נידונים, איסור שתייה ואיסור שהייה.
האם יש כאן מחלוקת?
תשובה: צריך להבהיר את המושגים,
ואז יתבררו הדברים כראוי.
הפסק: ביאורו, שאסור להפסיק
בין הברכה לבין מה שבירך עליו, כגון שברך על אכילה, אסור לדבר בין הברכה לאכילה.
היסח הדעת: ביאורו, שאסור
להסיע דעתו [=להסיח דעתו] לעניין אחר, ואסור לשכוח שנטל את ידיו, ולכן אסור להפליג
בדיבור בין נטילת ידים לברכת המוציא, אבל דיבור קצר מותר, כי אין איסור הפסק בין נטילת
ידים לברכת המוציא רק איסור היסח הדעת.
בין נטילת מים אחרונים לברכת
המזון, אין איסור הפסק, ולפיכך מותר לדבר אז דיבור קצר, אבל יש חובה להסמיך את הנטילה
לברכת המזון, ובמה זה מתבטא, שלא יאכל עוד, ולא ישתה עוד, אבל דיבור קצר מותר. כך כתב
ראב"ם, ולכך מתכוון מהר"י קאפח, ודברי כולם עולים לשיטה אחת.
המשך
הנ"ל
שאלה:
האם מותר לכתחילה ליטול מים אחרונים 10 דק' לפני
הזימון? יש שיעור זמן כלשהו מוגדר?
תשובה:
אין שיעור מדויק של זמן, כמה שיותר סמוך יותר טוב.
ואם היא מסיבה גדולה, ועד שהילדים עוברים ונוטלים ידים למסובים, ועד שמארגנים את כוס
היין לברכת המזון, עוברים עשר דקות, אין בכך כולם, כי ניכר שהנטילה היא לברכת המזון,
וזו מטרת חכמים בסמיכות, ודי בכך. ובכל מקום ינהג לפי המצב.
התחיל
על דעת לומר ברכה אחת ואמר ברכה אחרת
שאלה: האם לדעתך יש לקבל את דברי
הרמב"ם בתשובה בנושא מי שברך והתבלבל: "לקח כוס של שכר בידו והתחיל הברכה
על מנת לומר שהכל וטעה ואמר בורא פרי הגפן אין מחזירין אותו". ויש תשובה שאומרת
שמדובר דוקא על שכר גפן. וזה נשמע דחוק מאד.
נפקא מינה לדוגמא, מי שמניח
תפילין ומתוך היסח דעת ברך בא''י אמ''ה אשר קידשנו במצוותיו וציוונו על נטילת ידים.
האם יצא ידי חובתו או לא?
תשובה: סוגיית פתח ב וסיים ב,
סוגיה חביבה היא אצלי, כי לכאורה הרמב"ם סלל לו דרך עצמאית שלא נזכרה במקורות,
ועוד חזון למועד לבאר את מקורו של הרמב"ם בעז"ה.
אולם לגופא של הלכה, בעקבות
שאלתך, ובעקבות דברי המשיב בתשובה סי' רצ"ח לחכמי לוניל, יש להגביל זאת רק כשטעה
בברכות שיש דמיון כל שהוא ביניהם, כגון בין ברכת הגפן לברכת שהכל, או בין ברכת העץ
לאדמה, או בין ברכת המוציא למזונות. אבל כשבירך על תפילין על נטילת ידים, וכי בשופטני
עסקינן, וודאי שלא יצא, וזה מראה שלבו של האדם כלל לא נתון לברכתו, ולא יצא ידי חובה.
ובנוגע לתשובות לוניל, הם
יצאו מביתו של הרמב"ם אולם לא הוא כתבם, כמו שביארתי כאן בקישור
https://mishnatharambam.blogspot.com/2019/10/blog-post.html
ולכן אין לייחס להם חשיבות,
אם העיון מורה נגדם, וסוגיית התלמוד אינה עוסקת בשכר היוצא מהגפן, אלא בכל שכר, ושכר
שנזכר בתורה שם, לפי התרגום, הוא יין חדש או ישן, כדברי הרב קאפח, ולכן אין מקום לדברי
אותו משיב.
אכל
קמח - חטיף קוקוס - טחינה גולמית
שאלה:
אשמח לחוות דעתך
1- טחן גרגרים לקמח ואכל
(הל' ברכות ג,ב): אם דרכו בכך - ברכתו לא השתנתה (רי"ף). אם אין דרכו בכך – שהכל,
דלאו במילתייהו קיימי (הטעם בברכות לח,א).
2. ברכת חטיף 'נקניק' קוקוס:
לכאורה דרכו בכך, זהו חטיף ידוע, ולכן ברכתו העץ לפי היסוד בדין 1. (לא אופים אותו).
3. ברכת טחינה גולמית שהוסיפו
לה מים: נראה שבורא פרי האדמה. ע"פ דין מס' 1, כי דרכה להאכל טחונה. ואפשר
"להעלות" את ברכתה משהכל (טחינה גולמית) ל'האדמה' ע"י המים, כמו שהל'
ברכות ג,ג אפשר להעלות את הקמח מברכת שהכל לברכת 'בורא מיני מזונות' ע"י הוספת
מים ויצירת שתיתא עבה.
תשובה:
1- נראה לי שאין דרך בני
אדם לאכול קמח לבדו, וזה לא בריא, ולא מתעכל בגוף האדם, ואם ימצא יחיד שאוכל קמח בטלה
דעתו אצל כל אדם, וברכת הקמח שהכל בכל מקרה.
2- חטיף קוקוס מעורב בסוכר
וחומרים משמרים, ועברה צורתו וטעמו, והקוקוס מצד עצמו אינו מתוק כלל, וברכתו שהכל.
3- טחינה גולמית עברה צורת
השומשום לגמרי, כמו מיץ תפוזים, וברכתו שהכל, ותוספת מים תגרום עוד יותר שתעבור צורתו,
ואינו דומה לקמח שהמים מלכדים אותו ויוצרים מין מאפה הראוי לאכילה. וכך פסק בפניני
הלכה ברכות ח,י.
המשך
הנ"ל
שאלה:
האם לדעתך מברכים על 'מדקוק' שהכל? (אגוזים טחונים)
תשובה:
מדקוק אינו אגוזים טחונים, כי אגוזים טחונים לבדם
ברכתם עץ, אלא אגוזים ובוטנים טחונים, שברכותיהם שונות, ויברך שהכל כי פנים חדשות באו
לכאן, וכדברי מהר"י קאפח בהערותיו (ברכות ג,ב ציון ט).
המשך
הנ"ל
שאלה:
למה לדעתך יש הבדל בין אגוזים טחונים (שברכתם לא
משתנה) לבין חיטים טחונות לקמח (שברכתם שהכל לדבריך, אפילו במקום שרגילים לאכול קמח
תמיד)?
תשובה:
זו אינה דעתי, אלא דעת מהר"י קאפח במה שציינתי.
דרך בני אדם לאכול אגוזים טחונים, אולם אין דרך בני אדם לאכול קמח, ואינו מתעכל, ואינו
בריא כלל וכלל.
המשך
הנ"ל
שאלה:
דווקא הרב קאפח כתב בריש עמ' תקיח "אם דרך לאכלו כך (את הקמח), מברך בורא פרי
האדמה אע"פ שאין צורתו ניכרת". ומינה שעל חטיף קוקוס, שדרכו להטחן, ואינו
מבושל ומחומם, יש לברך את ברכתו, העץ.
תשובה:
מהר"י קאפח חיפש להוכיח מדברי הרמב"ם,
שדבר שנטחן עדיין נשמרה ברכתו, ועל כך כתב, שיש ראיה לכך מקמח, שהרי הטעם שמברכים על
קמח שהכל אינו מפני שנטחן, אלא מפני שאין דרך לאוכלו, ומזה נלמד, שדבר שהדרך לאוכלו
טחון, עדיין נשמרה ברכתו. ולכן מדקוק, אם הוא ממין אחד נשמרה ברכתו, ואם הוא משני מינים,
פנים חדשות באו לכאן וברכתו שהכל. זה ביאור דברי מהר"י קאפח לענ"ד, ומעולם
לא התכוון לומר שיש בני אדם שדרכם לאכול קמח.
בנוגע לחטיף קוקוס, כל הדוגמאות
שהביא הרב קאפח הם דברים שנטחנו וטעמם המקורי נשמר. כגון מדקוק, אגוזים טחונים, אגוזים
שקדים ובוטנים טחונים, או תירס מנופח, הנקרא בלשוננו פופוקורן, ובלשון יהודי תימן תונפש.
אבל קוקוס, הקוקוס מצד עצמו אין בו טעם מתוק, ורק המשקה האגור בו טעמו מתוק, ולא עטיפת
הקוקוס, ואם יטחנו את עטיפת הקוקוס אף אחד לא יאכל את הפירורים שנטחנו ממנו. ובימינו
המציאו הממציאים להשתמש בטחינת הקוקוס כמצע, ולהוסיף לו סוכר ועוד חומרים משמרים ומדביקים,
ואז נוצר לפנינו חטיף קוקוס, אולם כאמור זה אינו טחינת קוקוס אלא מאכל חדש, ולפיכך
ברכתו שהכל.
ברכה
אחרונה על שתיית רביעית באיטיות
שאלה:
מה דעתך על שתיית רביעית של קפה חם באיטיות, האם
מברכים ברכה אחרונה או לא, לפי מהר"י קאפח אינו מברך.
תשובה:
אם יש משקה שדרך בני אדם לשתותו לאט, אף שהגוף
מקבל ממנו תועלת בדרך זו, כלומר מחומר ה'קופאים' שבו והזרמת הדם, ואף שהגוף נהנה משתייה
באופן זו, אין בכח משקה זה לקבוע ברכה לעצמו, והוא בטל כלפי שאר המשקים, אף שדרך שתייתו
היא שונה, ותועלתו מגיעה באופן שונה, אבל הוא בטל ולא נחשב כלפי שאר המשקים, והכלל
שבו נקבע לפי משקים אחרים. וכך הם כללי הברכות שהולכים אחר רוב משקים, ולא קובעים כללים
למשקים יוצאי דופן.
הביאו
לפניו מאכלים נוספים האם צריך לחזור ולברך עליהם
שאלה: התארח אצל חברו וברך
על המאכלים שהיו לפניו על השולחן, והגיש לו חברו מאכלים נוספים שלא היו מתחילה על
השולחן, האם צריך לחזור ולברך עליהם?
תשובה: אם התכוון להתארח אצל
חברו למשך כמה שעות, מן הסתם התכוון בברכתו הראשונה על כל מה שיגיש לו בעל הבית, ואינו
צריך לחזור ולברך על מאכלים נוספים שלא היו מתחילה על השולחן, אם כבר ברך ברכתם, ברכת
העץ או ברכת האדמה וכדומה.
וכך מוכח מלשון
הרמב"ם בהלכות ברכות (ד,ט): "היו מסובין לשתות יין, ובא להן מין יין אחר,
כגון שהיו שותין אדום והביאו שחור, או ישן והביאו חדש – אינן צריכין לברך ברכת היין
פעם שנייה; אבל מברכין ברוך אתה ה' אלוהינו מלך העולם, הטוב והמטיב". מדוע אינו
צריך לחזור ולברך פעם שנייה ברכת היין? מפני שמצד דיני ברכות, כל שהיה בדעתו
שיביאו לפניו, כבר פטרו בברכה הראשונה, ותיקנו חכמים לברך ברכה אחרת, הטוב והמטיב,
שבח והודיה לה' על ריבוי היינות.
וכך מוכח אף מלשון הרמב"ם
שם (ד,יב): "בשבתות וימים טובים, ובסעודת הקזת הדם, ובעת שיצא מן המרחץ, וכיוצא
בהן, שאדם קובע סעודתו על היין – אם בירך על היין שלפני המזון, פטר את היין ששותה לאחר
המזון קודם שיברך ברכת המזון; אבל בשאר הימים, צריך לחזור ולברך בתחילה על היין שלאחר
המזון". מדוע אינו צריך לחזור ולברך על היין שלאחר המזון קודם ברכת המזון? משום
שמתחילה היה בדעתו שישתה אותו, והתכוון לפוטרו בברכה שברך בתחילה.
וראה עוד שם (ז,ז): "השמש
העומד לפני המסובין, אינו אוכל עימהן [=אינו יושב לאכול עם המסובים מפני שצריך
לשמשם]; ודרך רחמנות היא ליתן לתוך פיו [=מעט] מכל תבשיל ותבשיל, כדי ליישב דעתו. ואם
נתנו לו יין, מברך על כל כוס וכוס שנותנין לו, מפני שאין שתייתו תלויה ברצונו, אלא
ברצונם". מדוע השמש לא נפטר בברכת היין הראשונה? כי לא ידע האם אכן יגישו לו
עוד כוס יין, ולא התכוון בברכה הראשונה לפטור את כל הכוסות שישתה, היוצא מזה, אם
היה אורח ולא שמש, התכוון לפטור את כל הכוסות שישתה, אף שהביאו לפניו יין שלא היה
מתחילה על השולחן, וכפי שכתבנו קודם, לכן אינו צריך לחזור ולברך ברכת היין על
הכוסות הנוספים שישתה, אלא ברכת הטוב והמטיב.
וראה עוד שם (ד,י): "אין
מברכין על אוכל מכל האוכלין, ולא על משקה מכל המשקין, עד שיבוא לפניו; ואם בירך ואחר
כך הביאו לפניו, צריך לחזור ולברך. נטל אוכל ובירך עליו, ונפל מידו ונשרף או שטפו נהר
– נוטל אחר וחוזר ומברך עליו, אף על פי שהוא מאותו המין; וצריך לומר ברוך שם כבוד מלכותו
לעולם ועד על ברכה ראשונה, כדי שלא להוציא שם שמיים לבטלה. עומד אדם על אמת המים, ומברך
ושותה, אף על פי שהמים שהיו לפניו בשעת הברכה, אינן המים ששתה – מפני שלכך נתכוון,
מתחילה".
בהלכה זו למדנו דבר
נוסף, שבשעה שמברך צריך שיהיה לפניו הדבר שבירך עליו, כדי שיהיה לברכה על מה לחול,
ואם הקדים לברך כי ידע שיביאו לפניו דבר מאכל, מאחר ולא היה המאכל בפועל לפניו
צריך לחזור ולברך. ואם ברך ונפל מידו או נשרף או נשטף, צריך לקחת מאכל אחר ולחזור
ולברך, כי המאכל שעליו חלה הברכה נעלם, וכאילו גם הברכה שבירך נעלמה לפני שנהנה
ממנה, ולפיכך יחזור ויברך. ואם מתחילה היה בדעתו לברך על המים הזורמים בתעלה שלפניו,
מאחר שהמים לפניו אם כן יש לברכה על מה לחול, ובדעתו היתה על המים שעוד מעט יגיעו
לפניו, והברכה שבירך חלה על מים אלו.
מהמקרה של תעלת המים
נלמד, שאם ברך על סלסלת פירות שהיתה לפניו מבלי לייחד פרי אחד מהם, כגון שלא לקח
פרי אחד מהם בידו להראות שעליו מברך, כבר יצא ידי חובתו, כי הפרי שברך עליו נמצא
לפניו, ויש לברכה על מה לחול. אבל אם ברך על פרי שידע שנמצא בחדר השני, שבעוד כמה
שניות יהיה לפניו, אף שידע שיש אדם אחר המביאו לו, לא יצא ידי חובתו, כי בתעלת
המים כל המים נמצאים לפניו, ואנו מחשיבים את המים שבהמשך הצינור כנמצאים לפניו,
ואילו בפרי, אין שום דבר שנמצא לפניו, שנאמר שיש לברכה על מה לחול.
לאחר שחלה הברכה על
הפרי הראשון הנמצא לפניו, שוב אינו צריך שיהיו שאר הפירות לפניו, כי כעת יש כאן
ברכה כראוי, וכל שלא הסיח דעתו מאותה ברכה, עדין הברכה קיימת, ופוטרת את כל הפירות
שיאכל, אף שאינם לפניו.
וראה עוד שם (ד,ג-ז),
שיש שני דברים העוקרים את הברכה, שינוי מקום, או היסח הדעת, כלומר שהחליט בדעתו
להפסיק לאכול ולשתות, אבל כל שלא עשה אחד משני דברים אלו, אף שהפסיק לאכול הרבה
זמן, אפילו כל היום כולו, אינו צריך לחזור ולברך.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה