הלכות עבודה זרה

הידור גוי

שאלה: האם מותר לפנות מקום באוטובוס לגוי מבוגר או שיש בכך משום איסור "לא תחנם"?

תשובה: הרמב"ם בהלכות עבודה זרה פרק י מדבר על גוי עובד עבודה זרה, אבל גויים שבימינו רובם אינם עובדי עבודה זרה. ואם אדוק בדתו אסור, שאם אסרו לרפאותו אפילו בשכר, כ"ש שאסור להנותו.

תרומת דם לגוי

שאלה: האם ראוי לתרום דם כאשר ידוע שאחוז לא מבוטל  ממנו הולך להצלת חיי גוים באר"י? והאם יש להתחשב בכך שאם פעם התורם עצמו יזדקק למנת דם הוא יקבל זאת בחינם? (על פי הבדיקה שאני עשיתי (שהיא איננה מקצועית כלל), קרוב ל 40 אחוז מהדם הנתרם במדינת ישראל הולך למטופלים גוים ובמעט מבתי החולם בארץ כ 60 אחוז ממנות הדם שם הולך למטופלים גוים).

תשובה: ראוי לתרום דם, וגויים שבימנו אינם עובדי עבודה זרה. ועוד שהולכים אחרי הרוב (ראה שבת ו,ד). ואם הדבר מזיקו נזק כל שהוא, אין צורך לתרום דם.

לא תתגודדו – מנהגי העדות

שאלה: אשמח לשאלה חשובה. אני בסוגיית לא תתגודדו, לא מוצא את ידי ורגליי בשיטת הרמב"ם. הרי משמע בגמרא שזה שייך גם במחלוקות בהלכה ובאיסורים, וכן משמע בשו''ת הרמב"ם (סי' רסב: אפילו בדברים שתלוי בהם דבר איסור...). ואם כן כל המציאות היום של פסיקה שונה בעדות שונות - הכל מצוה הבאה בעבירה. וזה אומר שלפי הרמב"ם אסור לפסוק כהרמב"ם. אשמח אם תוכל להאיר עיניי.

תשובה: לשון הרמב"ם בהלכות עבודה זרה יב,יד:

"ובכלל אזהרה זו [=של לא תתגודדו], שלא יהיו שני בתי דינין בעיר אחת, זה נוהג במנהג, וזה נוהג במנהג אחר – שדבר זה גורם למחלוקת גדולה: וכתוב "לא תתגודדו" (דברים יד,א), לא תיעשו אגודות אגודות".

התלמוד והרמב"ם עוסקים במציאות שאין מסורות של עדות שונות, אלא כולם מדברים באותו מבטא, ופוסקים על פי אותו עיקרון. ניקח לדוגמה את ארץ תימן, כולם קיבלו עליהם את סמכות רבני העיר צנעא, והיתה שם קהילה אחת והנהגה אחת. אם יקום בית דין נוסף בעיר צנעא ויחלוק על בית הדין הקבוע, יעבור משום לא תתגודדו.

בימינו בארץ ישראל, חזרו קהילות שונות, ממקומות שונים בעולם, כאשר לכל קהילה יש מבטא שונה, ומסורת הלכתית שונה. במצב כזה, אילו היתה הנהגה מרכזית לכולם, היה עליה לברר מהם הדברים הטובים שבכל קהילה, וכל הקהילות היו משנים את הנהגתם לפי הדברים הטובים שבכל קהילה.

מאחר ואי אפשר להכריע מהם הדברים היותר טובים בכל קהילה, ומאחר שאין הנהגה מרכזית המקובלת על כל העדות, כל עדה תמשיך לנהוג כמנהגיה, וכמו כללי הפסוקים האחוזים בידה. ודברי התלמוד והרמב"ם כלל אינם נוגעים לימינו.

המשך הנ"ל

שאלה: גם בצנעא היו שפסקו ע"פ מהרי"ץ וכאלו שפסקו ע"פ הרמב"ם לא?

תשובה: היו מנהגי תפילה שונים בבתי הכנסת, אבל בית הדין המנהיג את הקהילה בענייני משפחה כשרות וממונות היה אחד.

כניסה לעיר שיש בה עבודה זרה

שאלה: "עיר שיש בה ע''ז מותר להלך חוצה לה ואסור להכנס בתוכה" (הל' ע''ז ט,ט)

לפ"ז אסור לטוס לרוב ערי העולם (לדברי מצוה המותרים) האם אכן כן? ואיך יעשו עסקים עם העולם? ושגרירויות?

בנושא הזה לא ברור, וכי אסור להכנס לירושלים כי יש בה כנסיות? במשנה שם א,ד מוזכרת העיר היהודית בית שאן, משמע שגם בארץ אסור...

תשובה: תחילה נבאר את ההלכות בהלכות עבודה זרה (ט,ט-י) , כי לשון ההלכות מצריך פירוש.

וזה לשון ההלכה שם, ט,ט: "עיר שיש בה עבודה זרה – מותר להלך חוצה לה, ואסור להיכנס בתוכה. היה חוצה לה עבודה זרה, מותר להלך בתוכה". הלכה זו עוסקת במי שאינו דר כאן בעיר, אלא הזדמן לעיר זו, ועל כך כתבה ההלכה, עיר שיש בית עבודה זרה בנוי בתוכה, או פסל לעבודה זרה עומד בתוכה, מותר ללכת חוצה לה, אבל אסור ללכת בתוכה, כלומר אסור להיכנס אליה. ואם היה בית העבודה זרה חוצה לה, מותר להיכנס לעיר זו.

שם הלכה י: "המהלך ממקום למקום, אסור לו לעבור בעיר שיש בה עבודה זרה. במה דברים אמורים, בזמן שהדרך מיוחדת לאותו מקום; אבל אם יש שם דרך אחרת ונקרה והלך בזו, מותר". כלומר, אדם שצריך להגיע לעיר אחרת, ובדרכו נקרתה עיר שיש בתוכה עבודה זרה, אם הדרך היחידה להגיע לעיר שאליה צריך להגיע, היא דרך עיר זו שיש בה עבודה זרה, אסור לו לעבור בעיר זו, אלא ילך על ההרים והגבעות, ויקיף ולא ייכנס לעיר זו, אולם אם יש דרך סלולה גם מחוץ לעיר להגיע לייעדו, וקרה והלך בדרך שבתוך העיר, לא עשה איסור, משום שיש לו אפשרות ללכת בדרך אחרת, ואין כאן הנאה גמורה.

נמצאנו למדים מהלכה י', אף שמבחינה עקרונית אין להיכנס לעיר שיש בה עבודה זרה, אם קרה שעבר דרך עיר שיש בה עבודה זרה, בדרכו לעיר אחרת, ולא התעכב בעיר זו, וגם היתה לו אפשרות ללכת בדרך אחרת מחוץ לעיר, לא עשה איסור.

כל זה רק אם קרה מקרה, אבל לכתחילה צריך שלא לעבוד כלל בעיר שיש בה עבודה זרה, וכל שכן שאין לדור בה.

וזה לשון הרמב"ם בפה"מ עבודה זרה (א,ד): "...לפי שאין מותר בשום פנים להיכנס לעיר שיש בה עבודה זרה, וכל שכן לדור בה, וכל שכן לסחור בה. ...ולפיכך יש לדעת שכל עיר מערי האומה הנוצרית שיש להם בה במה, רצוני לומר בית תפילתם, אשר הוא בית עבודה זרה בלא ספק, הרי זו העיר אין מותר לעבור בה בכוונה, וכל שכן לדור בה. אבל ה' מסרנו בידיהם עד שנדור בעריהם בעל כרחנו, לקיים ייעודו הרע "ועבדתם שם אלהים מעשה ידי אדם עץ ואבן". ואם זה הוא דין העיר, קל וחומר לדין בית עבודה זרה עצמו, שכמעט אסור להביט בו, וכל שכן לקרב אליו, וכל שכן להיכנס אליו".

בפה"מ זה למדנו דבר נוסף, מה שמצאנו שהיו ישראל דרים בעיר שיש בה עבודה זרה בתקופת בית שני, זה משום שהיו אנוסים, ולא יכלו לבנות לעצמם עיר שמתגוררים בה יהודים בלבד. ובנוגע לירושלים, כפי הידוע לי בבית שני לא היה בית עבודה זרה בירושלים.

היוצא מכל הנ"ל, אסור להיכנס לעיר שיש בה עבודה זרה, אולם אם באו הגוים והתגוררו בערי ישראל, וכל שכן בזמננו שהערים גדולות, ובכל עיר יש הרבה תושבים, אם בנו בית עבודה זרה בירושלים, בודאי שלא נניחנה לגוים, אלא נתיישב בה ונפריח שוממותיה. וכך הדין גם בשאר ערי ישראל, והכל לפי העניין. בימינו הערים גדולות מאוד, וקשה לייחס משמעות מוגברת לאיזשהו מנזר הבנוי בעיר, וגם זו סיבה להקל. שלא כמו בזמן חז"ל שרוב הערים היו קטנות, ולבית עבודה זרה היתה משמעות ונוכחות בתוך העיר.

בנוגע לטיסות ברחבי העולם, אסור לעזוב את ארץ ישראל אלא לדברים מאוד מסויימים, וכדברי הרמב"ם בהלכות מלכים ה,ט. אכן הקמת שגרירויות ישראליות בערים בעולם הוא דבר הכרחי, ומותר להקימם גם בערים שיש בהם עבודה זרה.

בנוגע לפרנסה, מי שכבר אנוס לצאת לחו"ל לפרנסתו, ופרנסתו מצויה בעיר שיש בה עבו"ז, ובלעדי זה אין לו פרנסה, ולא מצא במה לעסוק רק בזה, אי אפשר לאסור עליו את פרנסתו משום עבו"ז. כשם שפרנסה מתירה לעזוב את א"י, כך היא מתירה להיכנס לעיר שיש בה עבו"ז, שהרי הוא אנוס. כשם שבעבר התיישבו וגרו בעיר שיש בה עבו"ז, והלכו שם יום יום, כך הדין לגבי פרנסה.