הלכות קריאת התורה

קריאת התורה במנחה

שאלה: ציבור שלא שמעו קריאת התורה בשחרית, האם הם יכולים להשלים הקריאה עד השקיעה? אם כן, כמה יעלו לתורה כשמשלימים הקריאה במנחה של שבת ומתי יקראו ההפטרה? כיצד סדר הדברים?

תשובה: קריאת התורה היא חובת ציבור ולא חובת יחיד כמו תפילה, וחכמים תיקנו לאומרה בתפילת שחרית, ואם עבר זמן שחרית, בתפילת מנחה תיקנו חכמים לקרוא שלושה ואין הפטרה, ואינם יכולים להשלים אז, וכל אחד מציבור זה ייחשב כיחיד, ואינו יכול להשלים.

הפטרה מחומש

שאלה: האם ניתן לברך על קריאת הפטרה מתוך חומש? אם לא, האם צריך דווקא ספר גלול או שמספיק תנ"ך או כל ספר אחר שיחדוהו לשם קריאת ההפטרה?

תשובה: בנוגע לברכה על קריאת הפטרה מתוך חומש, להלן דברים שכתבתי במקום אחר, שעתידים להתפרסם בבוא העת.

בתלמוד (גיטין ס,א):

"רבה ורב יוסף דאמרי תרוייהו [=שאמרו שניהם]: האיי ספר אפטרתא - אסור למקרי ביה בשבת [=ספר שכתובות בו הפטריות השנה, אסור לקרוא בו בשבת]; מאי טעמא [=מה הטעם]? דלא ניתן ליכתב [=שאסור לכתבו, שהרי אין כותבים פחות מספר אחד שלם בפני עצמו]. מר בר רב אשי אמר: לטלטולי נמי [=לטלטלו בשבת גם] אסור; מאי טעמא [=מה הטעם]? דהא לא חזי למיקרי ביה [=שהרי אינו ראוי לקרוא בו, ולפיכך הוא מוקצה]. ולא היא [=ואינו כן], שרי לטלטולי ושרי למיקרי ביה [=מותר לטלטלו ומותר לקרוא בו], דר' יוחנן ור' שמעון בן לקיש מעייני בספרא דאגדתא בשבתא [=בספר של אגדה בשבת], והא [=והרי] לא ניתן ליכתב [=שמעיקר הדין אין כותבים דברי תורה שבעל פה]! אלא כיון דלא אפשר [=בלי כתיבה, אנו כותבים דברי תורה שבעל פה משום] – 'עת לעשות לה' הפרו תורתך' (תהלים קי"ט), הכי נמי [=כך גם כן] כיון דלא אפשר [=לכתוב תמיד ספרי מקרא שלמים - יש להשתמש באותו נימוק, והוא משום:] - עת לעשות לה' הפרו תורתך".

ולא הזכיר רבנו כלל שיש לקרוא בספר הפטריות הכתוב על קלף. ונראה ברור שמפרש רבנו, שמאחר שלמסקנת התלמוד מותר לקרוא בספר הפטרות משום "עת לעשות לה' ", שוב אין צורך להחמיר לקרוא את ההפטרה דוקא מתוך ספר שלם הכתוב בדיו על הקלף, וכן מצאנו אמוראים כותבים פסוקים, ורק הקפידו לשרטט, אבל לא הקפידו שיהיה הספר שלם.

וראה עוד מרדכי (מסכת עירובין, פרק הדר רמז תקיג) שכתב: "ונראה דגם לקרות על פה ההפטרה שרי [מותר] משום 'עת לעשות', היכא דאי אפשר בענין אחר". וזה שלא כמו קריאת התורה שאסור לקרוא אותה על פה בשום פנים ואופן. ומדבריו נלמד שאין להשוות את קריאת ההפטרה לקריאת התורה, ואין צורך להקפיד שיהיה ספר העשוי לפי תנאי ספר תורה.

עולה שאינו יודע לקרוא

שאלה: האם על פי המבואר ב'ילקוט משה' למעשה יש להימנע לעלות לתורה כשאיני יודע לקרא? ומה אם הדבר עלול לפגוע בגבאי או ברב בית הכנסת שהזמינו לעלות לתורה?

תשובה: מקור ההלכה שלא יעלה לתורה מי שאינו יודע לקרוא, הוא מדברי הרמב"ם בהלכות תפילה (יב,יז):

"ציבור שלא היה בהם יודע לקרות אלא אחד - עולה וקורא ויורד ויושב, וחוזר וקורא שנייה ושלישית, עד שיגמור מניין הקוראים של אותו היום".

הרי שיעלה אחד שבע פעמים, ולא יעמידוהו 'בעל קורא', ויברכו אחרים והוא יקרא. אולם בימינו השתנו המושגים, ואם אפשר יקפידו על כך בבית כנסת שכל אחד קורא בעצמו, ובתנאי של יפגעו בני אדם מכך. אולם בבית הכנסת שכולם נוהגים שהבעל קורא קורא, והעולה רק מברך, אין מה להקפיד בכך, וינהג כמנהגם ודיו, שהרי אין הדבר בידו. ואין ברכתו לבטלה שהרי קורא בלחש. אמנם לא קיים את תקנת חכמים, שהמברך יקרא בקול רם, אולם מאחר והוא קורא בעצמו בלחש, הרי שברכתו מוסבת על קריאת הלחש שלו, וכך היא ההלכה במקום שכך נהגו. אולם כאמור בבית הכנסת הנוהג כמנהג התלמוד, אם לא התכונן על הקריאה ואינו יכול לקוראה בעצמו, ימנע עצמו ולא יעלה, כדי לקיים את תקנת חכמים, שהמברך קורא בעצמו בקול רם.

מדוע שהמברך לא יכוון להוציא ידי חובה את הבעל קורא

שאלה: במנהג הרווח כיום, העולה לתורה הוא המברך את הברכות אך את הקריאה בפועל מבצע בעל הקורא.

השאלה היא, במקרה שבו כבר קראו לאדם לעלות לתורה אך הוא אינו יודע לקרוא כראוי מתוך ספר התורה ואין בידו להימנע מהעלייה (למשל משום כיבוד אב או טעם אחר של שלום), האם יש טעם שיודיע לבעל הקורא שהוא מכוון להוציא אותו ידי חובה בברכות באופן שבעל הקורא ייחשב כעולה לתורה בפועל במקומו? ואם כן, האם יש בכך גם כדי להסיר את הצורך שהעולה יקרא בלחש עם בעל הקורא?

שאלה עקרונית הנגזרת מכך היא: האם בכלל ניתן להוציא אחרים בברכת המצוות כאשר המברך עצמו אינו מקיים את המצווה?

תשובה: שאלת, במציאות שיש בעל קורא הקורא בתורה, האם יש אפשרות שהמברך יכוון להוציא את הבעל קורא ידי חובת הברכות, וממילא לא יצטרך המברך לקרוא בעצמו בלחש. ועוד כתבת, אולי מי שאינו מקיים המצוה לא יכול להוציא אחר ידי חובה. והתשובה: הקריאה בתורה בציבור היא חובת ציבור ולא חובת יחיד. מי שלא שהה בציבור בזמן קריאה, אינו חייב להשלים את הפרשה שחיסר. תקנת חכמים לקיום מצוה זו, שיהיה אחד קורא לכל הציבור להשמיעם, ועוד תיקנו שיברכו לפני קריאה זו ואחריה, בתחילה תיקנו שיברכו הקורא הראשון והקורא האחרון, ולאחר מכן תיקנו שיברך כל קורא. כפי שכתבנו (בתשובה של "ההגדרה של ברכות התורה על ספר התורה") ברכות אלו הן ברכות שבח. תקנת חכמים היתה, שזה שמשמיע לציבור את הקריאה, גם יברך ויודה וישבח לפני הקריאה ואחריה. אלו שקוראים על ידי בעל קורא, והמברך קורא בלחש, מנסים להיצמד לתקנת חכמים, אולם בהסתכלות פשוטה מעשיהם אינם תקנת חז"ל כי לא תיקנו חכמים ברכה למי שאינו מוציא את הציבור ידי חובה. למרות האמור, בשעת הדחק שינו החכמים האחרונים קצת את תקנת חכמים, ותיקנו שיקרא בלחש והבעל קורא יקרא בקול. כיון שכן, לא יועיל שיברך להוציא את הבעל קורא ידי חובת הברכות, כי מעולם לא היתה כזו תקנת חכמים, שאחד יברך ואחד יקרא, אלא הקורא המוציא את הציבור ידי חובה הוא זה שצריך לברך. ואם אין מי שיודע לקרוא, היודע לקרוא יעלה וירד שבע פעמים ויברך ויקרא בעצמו שבע פעמים, כמו שנאמר בהלכות תפילה יב,יז: "ציבור שלא היה בהן יודע לקרות אלא אחד – עולה וקורא ויורד ויושב, וחוזר וקורא שנייה ושלישית, עד שיגמור מניין הקוראין של אותו היום".

בנוגע למה שכתבת, מי שאינו מקיים את המצוה, אינו יכול לברך לאחר ולהוציאו ידי חובת הברכה על המצוה, כשהמברך בעצמו אינו מקיים את המצוה. לכאורה על פי האמור בהלכות ברכות אין הדבר כך, ויכול לברך לאחר להוציאו ידי חובת הברכה על המצוה, אם היא אינה ברכת הנייה שאין בה מצוה. וזה לשון הרמב"ם בהלכות ברכות א,י: "כל הברכות כולן, אף על פי שבירך ויצא ידי חובתו, מותר לו לברך לאחרים שלא יצאו ידי חובתן, כדי להוציאן – חוץ מברכת ההניה שאין בה מצוה, שאינו מברך לאחרים אלא אם כן נהנה עימהן. אבל ברכת ההניה שיש בה מצוה – כגון אכילת מצה בלילי הפסח, וקידוש היום – הרי זה מברך לאחרים ואוכלין ושותין, אף על פי שאינו אוכל ושותה עימהן". אולם כאמור, בקריאת התורה אף שהברכה על מצוות הקריאה, תקנת חכמים היתה שהקורא לציבור ומוציאם ידי חובה יברך, ואם אין מי שיודע לקרוא, היודע לקרוא יעלה וירד שבע פעמים ויברך ויקרא בעצמו שבע פעמים.

המשך הנ"ל

שאלה: סליחה שאני חוזר ושואל באותו נושא, פשוט חשוב לי להבין את הנקודה עד הסוף. הרי כשהעולה לתורה קורא בלחש יחד עם בעל הקורא, יוצא שהוא בעצם עסוק בקריאה לעצמו ולא שומע את הקריאה בקול רם לציבור – שהיא הקריאה שעליה תקנו חז"ל את הברכות. אם הברכות תוקנו על הקריאה לציבור, וזו מתבצעת ע"י בעל הקורא, אז בימינו בדיעבד כשאחד מברך ואחר קורא – לא נכון יותר שהמברך יקשיב לקריאת הציבור כמי שהוא חלק מהציבור ולא יקרא לעצמו בלחש? שהרי אם הוא קורא בלחש זה נראה כאילו הוא בירך לפני הקריאה בציבור, פנה לעיסוקיו ואז בירך בגמר הקריאה, הוא בעצם בירך על קריאה פרטית שעליה לא תקנו חז"ל לברך (שהרי את הקריאה בלחש רק הוא שומע ולא הציבור) ואז אולי חלילה הברכות שהוא בירך הן לבטלה.

תשובה: אם נלך לפי התלמוד והרמב"ם, הרי שאין לתקנת הבעל קורא שום ביסוס הלכתי, והיא נגד ההלכה, כי מעולם לא מצאנו שאחד יברך ואחד יקיים את המצוה, כאשר המברך כלל אינו מחויב במצוה, כמו במקרה שלפנינו שחכמים תיקנו ברכה למי שמוציא את הציבור ידי חובה. ואין איש אחר יכול לברך לו, ולכוון עליו שיצא ידי חובת הברכה, כי מברך זה, כלל אינו שייך במצוות הקריאה בתורה בציבור. כיון שכן, שאלתך נוגעת רק לבדיעבד, לפי האחרונים שתיקנו בעל קורא, שלא לפי התלמוד והרמב"ם, ואז אתה אומר בא נבדוק מה עדיף.

מאחר שגם מתקני הבעל קורא ידעו שאין אפשרות שאחד יברך ואחד יקרא, כי אין כזו תקנה, לפיכך הם השתדלו לשייך ולחבר את המברך לקיום המצוה. אמנם לפי התלמוד והרמב"ם שיוכם וחיבורם לא מועיל, כי הקורא בלחש אינו קורא לציבור, ולכן לפי התלמוד והרמב"ם ברכתו לבטלה, והוא נוהג שלא כשורה, אולם כעת אנו מדברים בדיעבד, שלא כפי התלמוד והרמב"ם. ולכן אמרו מתקני הבעל קורא, שיקרא בלחש, ובכך יהיה כעין שיוך וחיבור של הבעל קורא לקיום המצוה להוציא את הציבור ידי חובה.

אכן הקורא בלחש אינו מוציא את הציבור ידי חובה, אבל זו בדיוק תקנת הבדיעבד, שהוא כאילו מוציא את הציבור ידי חובה. אבל שאחד יברך ואחד יקרא, זה ממש ברכה לבטלה גם לפי דעת מתקני תקנת הבעל קורא.

מהם חומשים

שאלה: בילקוט משה פרק כ"ח הלכה מ"א כתוב כשאין לציבור ספר תורה: "...באיזה חומשים אמרו, שהיו כתובים בדיו על הקלף, ודקדקו בהם בכל הלכות כתיבת ספר תורה. אבל חומשים שלנו המודפסים בדפוס, אסור לקרוא בהם בציבור בברכה..." ושאלתי מהיכן הרב דייק שמדובר בחומשים הכתובים בדיו על קלף?

תשובה: חומשים בלשון חכמים, הם העשויים בגלילה ובדיו על הקלף, אלא שהם כוללים רק חומש אחד, ולא חמישה חומשי תורה כספר תורה, מפני שזה מה שהיה מצוי בימיהם, ולא הכירו את ספרי הדפוס העשויים בכריכה. וכן אם יש ספר תורה שלם, שיש בו אחד מהפסולים שנמנו בדברי הרמב"ם בהלכות ספר תורה פרק י, הרי דינו כחומש.

וזה לשון הב"ח (תרצ"א,ד):

"ואם אין מגילה כשרה יש מתירין לקרותה בחומש וכו'. כתב בית יוסף נראה דמברכין עליה דאם לא כן מאי מתירין דקאמר ומיהו נראה דמיירי בחומשין שעשויין בגלילה כספר תורה ותפורה בגידין אלא שנמצא בו דבר הפוסלו ואף על פי כן קורין בו ומברך אם אין שם מגילה כשרה וכדעת הרמב"ם (תשו' פאר הדור סי' ט, מהד' בלאו סי' רצד) שהתיר לברך על ספר תורה פסול אם אי אפשר בספר תורה כשר כדלעיל בסימן קמ"ג (עמ' שנא ב"י ד"ה וכתוב) אבל בחומשין שלנו שהן בקונטרסים כתובים בשני עבריהם וכל שכן ספרי הדפוס שלנו שאינן נכתבין וקרא קאמר (אסתר ט לב) ונכתב בספר דבר פשוט הוא שאין יוצאין בה וה"ל כקורא על פה ואפילו בשעת הדחק דלא אפשר באחר אינו מברך וכן השיב הרשב"א בתשובה (ח"א) סימן ש"ע על מגילה הכתובה בין הכתובים שלנו שהן כתובין בקונטרסים ותפורין בפשתן ומנוקדין יוצא בה או לא והשיב דבר ברור הוא שלא יצא דכל שאינה כתובה בגולל כספר תורה פסולה דהא נקראת ספר וצריכה נמי שתהא תפורה מקצת בגידין כספר תורה וכו' אבל מחמת הניקוד איני רואה שתפסל בכך עכ"ל וכן נראה עוד מדאייתי ראייה מלולב ולשם לולב הוא אלא שנעשה יבש דפוסלו אף כאן בעינן דליהוי האי חומש ספר אלא שיש שם דבר שפוסלו התם הוא דקאמרינן שיצא בו בשעת הדחק ומברך עליו".

ההגדרה של ברכות התורה על ספר תורה

שאלה: בספר ילקוט משה, הלכות קריאת ספר תורה, פרק כ"ח הלכה מ"א, נאמר: "אין קוראים בחומשים בבתי כנסיות, משום כבוד הציבור, ובשעת הדחק כשאין להם אלא חומשים, מותר לקרוא בהם בציבור, והעולים יברכו לפני כל קריאה ואחריה." הלכה זו נשענת על דברי הרמב"ם בתשובה (סימן רצ"ד).

אולם עיון בתשובת הרמב"ם מעלה קושי מסוים. אחד הנימוקים שהרמב"ם מביא להתיר את הקריאה בחומש בציבור עם ברכה – וטוען שהברכה אינה לבטלה – הוא: "הלא תראה שהקורא בשחר קודם שיתפלל משנה או תלמוד או הלכה או מדרש מברך ואח"כ קורא או דורש. הנה למדת שההגיה בתורה היא המצווה שעליה אנו מברכין."

רציתי לשאול על עצם הנימוק, שכן ברכות התורה נאמרות בבוקר פעם אחת בלבד, והן מועילות לכל העיסוק בתורה במשך היום. לעומת זאת, ברכות הקריאה בתורה בציבור אינן נובעות מעצם הלימוד אלא ממצוות הקריאה בציבור.

כיצד ניתן להסיק מן ההגיה בלימוד (שעליה מברכים בבוקר) היתר לברך על קריאה מתוך חומש בציבור, כאשר לכאורה מדובר בשני דינים שונים, ברכת התורה בבוקר על כל לימוד התורה שיהיה במהלך היום, לעומת ברכות הקריאה בציבור שהיא חלק מקדושת מעמד?

תשובה: שאלת, כיצד הוכיח הרמב"ם בתשובה (סי' רצד) את ההיתר לברך על ספר תורה פסול, ממה שאנו מברכים בבוקר ברכות התורה על עצם הלימוד, והרי בבוקר אנו מברכים על לימוד התורה שיהיה במשך כל היום, ואילו בקריאת התורה אנו מברכים כחלק מקדושת המעמד. והתשובה: כבר כתבנו בספר ילקוט משה תפילה, פרק יז הערה כח, ברכות התורה הם ברכות השבח על לימוד תורה, וגם האישה שייכת בלימוד תורה בהלכות הנוגעות אליה, ואם תרצה תלמד את כל דברי התורה. והראיה לכך, שהרי מפסיק בדיבור במשך היום בין הברכות לבין הלימוד, ואף ישן שינת קבע, ואילו היו ברכות אלה ברכת המצווה, היה צריך לחזור ולברך אותם בכל פעם שלומד. כיון שכן, גם הברכות על קריאת התורה הם ברכות השבח, שהרי בתחילה תיקנו שיברכו רק הקורא הראשון והקורא האחרון, ואם הם ברכות המצוה כיצד הקוראים שאחר הקורא הראשון יכולים לצאת בברכתו של הראשון, ועוד שמא הפסיקו בדיבור לאחר הברכה, ועוד הרי שהו אחר הברכה ושמא הסיחו דעתם. מכל השאלות האלו נמצאנו למדים, שגם ברכות התורה על הקריאה בספר תורה הם ברכות השבח. כיון שכן, נבין כיצד הרמב"ם הוכיח מברכות התורה שבשחר, על ברכות התורה שבספר תורה, כי כולם הם ברכות השבח, והברכה היא על עצם העיסוק בדברי תורה, ולא על גוף הקריאה מתוך ספר תורה, ואין להתייחס לברכות אלו כמו ברכת המצוה.