תוספת שבת

כתב הרמב"ם בהלכות שבת כט,יא:

"יש לו לאדם לקדש על הכוס ערב שבת מבעוד יום, אף על פי שלא נכנסה השבת; וכן מבדיל על הכוס מבעוד יום, אף על פי שעדיין היא שבת: שמצות זכירה לאומרה בין בשעת כניסתו ויציאתו, בין קודם לשעה זו במעט".

ביאור ההלכה: מותר לאדם לקדש על הכוס בערב שבת מבעוד יום, אף על פי שלא נכנסה השבת, ועדיין לא שקעה השמש; וכן מותר לאדם להבדיל על הכוס מבעוד יום, אף על פי שעדיין היא שבת, ולא יצאו שלושה כוכבים בינוניים: מפני שהמצווה לזכור את יום השבת בדברים, היא בין אם אומר זאת בדיוק בשעת כניסת השבת ויציאתה, ובין אם אומר זאת קודם לזמן זה במעט. מפני שחיוב זה של זכירת יום השבת, אין כוונתו שיזכיר בדיוק בזמן שבו נכנסת שבת, ואף אם יזכיר לאחר כניסת שבת מקיים מצווה זו, ולפיכך אף אם יקדים להזכיר מבעוד יום במעט, מקיים מצווה זו; וכך הדין גם ביציאת השבת.

שיעור הזמן שבו יכול להקדים ולקדש ולהבדיל מבעוד יום, הוא מפלג המנחה, שהוא שעה ורבע קודם השקיעה, אבל לא קודם לכן.

וכך יש ללמוד מסוגיית התלמוד ברכות (כז,א), שם נאמר: "[=כתוב במשנה] תפלת המנחה עד הערב וכו'. אמר ליה רב חסדא לרב יצחק: התם [=לגבי תפילת שחרית] אמר רב כהנא הלכה כרבי יהודה [=שזמן תפילת שחרית עד ארבע שעות, כרבי יהודה] הואיל ותנן בבחירתא כוותיה [=הואיל ובמסכת עדויות כך נשנה, ומשניות מסכת עדויות הם הלכה], הכא מאי? [=לגבי תפילת מנחה מה יהיה הדין, האם הלכה כרבי יהודה, וזמן מנחה עד פלג המנחה, ולאחר מכן מתחיל זמן תפילת ערבית?] אישתיק ולא אמר ליה ולא מידי. אמר רב חסדא: נחזי אנן, מדרב מצלי של שבת בערב שבת מבעוד יום - שמע מינה הלכה כרבי יהודה [=ממה שמצאנו שרב התפלל של שבת בערב שבת קודם כניסת השבת, כלומר מפלג המנחה, נלמד שהלכה כרבי יהודה, שבפלג המנחה מסתיים זמן מנחה, ומשם ואילך מתחיל זמן תפילת ערבית]...". (ע"כ תלמוד) הרי שנאמר בתלמוד שזמן תפילת ערבית מתחיל מפלג המנחה. וראה שם בהמשך הסוגיה (כז,ב): "רב צלי של שבת בערב שבת. אומר קדושה על הכוס, או אינו אומר קדושה על הכוס? [=האם רב גם אמר קידוש על הכוס מיד אחר תפילת ערבית המוקדמת, כלומר אחר פלג המנחה, קודם השקיעה?] תא שמע: דאמר רב נחמן אמר שמואל: מתפלל אדם של שבת בערב שבת ואומר קדושה על הכוס. והלכתא כוותיה [=מכאן שכשם שמותר להתפלל ערבית מפלג המנחה, כך מותר לקדש על הכוס מפלג המנחה]". (ע"כ תלמוד) והוא מקור ההלכה שלפנינו. הרי שנאמר בתלמוד שזמן הקידוש על הכוס מתחיל מפלג המנחה. וכך כתב הרא"ש (ברכות ד,ו), וכך כתב רבנו יונה על הרי"ף (יח,ב בדפי הרי"ף, ד"ה רב צלי), וכך פסק השו"ע (רסז,ב): "מקדימין להתפלל ערבית יותר מבימות החול, ובפלג המנחה יכול להדליק ולקבל שבת בתפלת ערבית ולאכול מיד".

ואף שהרמב"ם כתב שיכול לקדש קודם לכניסת השבת במעט, אין להשוות את הביטוי במעט, לביטוי סמוך, ונאמר כשם שבכל מקום רגילים המפרשים לומר, שהביטוי סמוך משמעו חצי שעה, [ראה רש"י פסחים (צט,א ד"ה מתשע שעות), ורי"ף פסחים (יט,א בדפיו), ועוד הרבה], כך יש לפרש את הביטוי במעט, וכך פירש אורה ושמחה שזמנו פחות מפלג המנחה, והוא סמוך לחשיכה. אלא כאמור מהתלמוד מוכח בבירור שהזמן הוא מפלג המנחה, ואין ליצור דיוקים ברמב"ם נגד מהלך הסוגיה בתלמוד, ואין לדייק מהביטוי במעט.

וכך משמע מדברי מהר"י קאפח (שבת, פרק כט הערה לב) שכתב את מנהג תימן: "ומנהגנו שמתפללים מבעוד יום, ומקדשים מבעוד יום, וממשיכים באכילת פירות ובאמירת שירי שבת כשעה, ורק אחר כך מגישים הסעודה כאשר כבר לילה ודאי. ובימי העומר נהוג היה לברך לאחר אכילת הפירות לפני נטילת ידים לסעודה, וכך היה סבי זצ"ל נוהג". משמע, שקידשו כשעה קודם השקיעה, וכשיטת השו"ע שכתבנו.