כתב הרמב"ם בהלכות מאכלות אסורות א,ו:
"בהמה טהורה שילדה, או שנמצא בה, בריה
שיש לה שני גבין, ושתי שדרות - אסורה באכילה; וזו היא "השסועה" שנאמרה בתורה
- שנאמר "אך את זה לא תאכלו, ממעלי הגרה, וממפריסי הפרסה, השסועה" (דברים
יד,ז), כלומר בריה שנולדה שסועה לשתי בהמות".
חכמים
למדו בדרך דרש מלשון הפסוק, את זה לא תאכלו, את השסועה, אף שהיא מעלת גרה ומפריסה פרסה,
אסורה באכילה.
לשון הרמב"ם:
"בהמה טהורה שילדה, או שנמצא בה, בריה שיש לה שני גבין, ושתי שדרות, אסורה
באכילה". הרמב"ם הזכיר שני מקרים למציאותה של בהמה שסועה. א- שילדה. ב- שנמצא
בה. במקרה הראשון מדובר שהבהמה השסועה כבר יצאה ממעי אימה, ואילו במקרה השני מדובר
שמצאו את הבהמה השסועה בעודה במעי אימה.
בתלמוד
נידה (כד,א), הובאה
מחלוקת בין רב ושמואל, לפי רב בהמה שסועה אינה יכולה לחיות באופן עצמאי, וכשאסרה התורה
שסועה, אסרה אותה כשהיא במעי אימה. ואילו לפי שמואל בהמה שסועה יכולה לחיות באופן עצמאי,
וכשאסרה התורה שסועה, אסרה אותה כשהיא מחוץ למעי אימה, אבל בהמה שסועה הנמצאת במעי
אימה מותרת באכילה. והלכה כרב.
והקשה
הכס"מ, מאחר
שהלכה כרב, אם כן בהמה שסועה יכולה להימצא רק כשהיא במעי אימה, וכיצד כתב הרמב"ם
"שילדה", כלומר שיתכן שתימצא בהמה שסועה לאחר לידה מחוץ למעי אימה.
ותירץ
מהר"ח כסאר,
שאכן הרמב"ם פסק כרב, אולם הוא החמיר גם כדעת שמואל, ואם תימצא בהמה שסועה חיה
מחוץ למי אימה, יש לאוסרה באכילה משום שסועה.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה