מהדורה
ראשונה כתוב
על הכריכה "הלכות שבת להרמב"ם מבוארים" כריכה קשה
מהדורה
שניה כתוב על
הכריכה "הלכות שבת להרמב"ם" כריכה קשה
מהדורה
שלישית כתוב
על הכריכה "הלכות שבת להרמב"ם" כריכה רכה
1. פ"א
הע' כה: אע"פ שאין סוף מגמתו להריגת העוף בלבד, ביאורו, שיש במחשבתו
שתי כוונות, גם הריגת העוף, וגם חיתוך הראש למשחק הילד. ובנוסח הרב שילת: "אף על פי שאין סוף מגמתו להריגת
העוף אלא לחתך ראשו בלבד". וממילא כל הצורך בפרשנות התייתר, והדברים
פשוטים.
2. פ"א
הע' כז: בעשיית מלאכה יש מטרה עיקרית, והיא מלאכה הצריך לגופה, ויש מטרה משנית,
והיא שאינו צריך לגופה.
3. פ"א
הע' לו: התכוון לזרוק בכרמלית ויצאה לרה"ר. ביאור דברי המ"מ, שלא היתה
לו כוונה לזרוק דוקא בכרמלית, אלא להוציא את האבן מרה"י, ולפיכך אם נחה
ברה"ר אף זה בכלל כוונתו.
4. פ"ב
הע' ט: פירוש מוררת, מורידה ריר, מלשון מיירר. ואין צורך לתקן מילה זו.
5. פ"ג
הע' יב: חשש חיתוי קיים גם בתנור ללא קדירה, כמו שנתבאר בהלכות יג-יז, מכאן שהחשש
הוא שיגע בגחלים עצמם ויחתה, שלא כמהר"י קאפח שביאר שיחתה ע"י הזזת
הקדירה בלבד.
6. (תיקון
למהדורה ראשונה) פ"ג
הע' ל: אסור לבשל בכירה גרופה וקטומה, אף תבשיל שהגיע למאכל בן דרוסאי, כדברי
המ"מ, שלא כמו שמופיע בהערה שמותר.
7. פ"ח
הע' נא: הרמב"ם מפרש את המשמר [=שימר חייב חטאת] שנזכר בתלמוד שבת (קלח,א), בשני
אופנים. א- שהסיר את השמרים מהיין, בעזרת כלי מנוקב או בידו, והיא ההלכה שלפנינו. ב-
שסינן את היין משמריו בעזרת מסננת, והיא הלכה יד. וזה המקור להלכותיו.
8. פ"ח
הל' טו: בהגדרת מלאכת טוחן, אין לומר ששוחק דבר כדי שישמש לו ליצירה או בישול,
והגדרה זו שייכת לתולדה ולא לאב.
9. פ"ח
הל' טו: הגדרת האב בטחינה, הגדרת התולדה בחיתוך, ובהגדרת התולדה, דוקא אם בדעתו
שהחתיכות ישמשו לו ליצירה או בישול.
10. פ"ט
הע' ב: דעת מהר"י קאפח, שהמחמם מים לשתייה אינו אסור מהתורה, אבל המחממם
לרחיצה, גם לשיטתו אסור מהתורה.
11. (תיקון למהדורה שלישית) פ"י הלכות א-ב. בתחילה ביארנו
כמו אורה ושמחה, שקשר המותר שפותחו עד שבוע ימים, קשר שאסור מחכמים אם קושרו יותר
משבוע אף שאינו מוגדר כקשר של קיימה, וקשר שקושרו לתמיד הוא המוגדר כקשר של קיימה.
לאחר מכן ביארנו כמו יד פשוטה, ועד שבועיים ימים נקרא אינו לקיימה, ומשבועיים ימים
נקרא קשר של קיימה.
12. פ"י
הל' ג: קושר את הקדירה כדי לשמור על חומה, וקושר ברפיון, ואין לה עוד פתח, כך ביאר
קהתי שבת טו,ב. ובתחילה ביארנו כרבנו חננאל שבת קיג,ב שיש לקדירה עוד פתח.
13. פ"י
הע' טז: בתלמוד הובאו שתי סוגיות, בסוף דף קיב,ב נזכרה ההלכה של רבי אליעזר בן יעקב
שמותר לקשור לפני הבהמה שלא תצא, והלכה כראב"י. ובהמשך דף קיג,א נזכר, מביא אדם
חבל מתוך ביתו וקושרו בפרה ובאיבוס, ובהמשך נתבאר שזה דוקא בחבל גרדי. הרמב"ם
בפה"מ חיבר שתי סוגיות אלו, אולם במשנ"ת הפריד הרמב"ם ביניהם.
14. פ"י
הע' טז: המ"מ כתב בביאור דברי הרמב"ם, שהטעם שאסור לקשור בשאר חבלים משום
שהם מוקצה ואסור לטלטלם. המ"מ סובר שזהו ביאור דברי הרמב"ם, אבל המ"מ
עצמו אינו סובר כך בפרשנות התלמוד.
15. פ"י
הע' עג: כיבוי שהוא מלאכה שאינו צריך לגופה, כגון שמכבה ואינו צריך להבהוב הפתילה.
16. פ"י
הע' קד: כיבוי שהוא מלאכה שאינו צריך לגופה, כגון שמכבה ואינו צריך להבהוב הפתילה.
17. (תיקון למהדורה שלישית) פי"א הל' ג. בתחילה כתבנו כיד
פשוטה ומהר"ח כסאר, שאין מותר להרוג כינים אלא אם מצערות אותו, כלומר שהם על
גופו או בגדיו. תוקן כמ"מ ואורה ושמחה, כינים מותר להרוג בכל אופן, שאינם
דומים כלל לפרעושים שנוצרו מהאדמה.
18. פי"ב
הע' יט: גרמא מותר בכל מלאכות שבת, ולאו דוקא בכיבוי. וכך מוכח מחזרתו של
הרמב"ם בפה"מ, שמחק גרם כיבוי אסור, גם כשהוא נר ואין סכנה. וכך כתב
ביאור הלכה שלד,כב ד"ה שודאי יתבקעו. והוכיח את הדבר מהתלמוד שבת קכ,ב.
19. פי"ד
הע' לח: הזורק מרשות היחיד על עמוד שיש בגובהו תשעה טפחים חייב, ואף שאין בו ארבעה
טפחים, מאחר שהוא מחובר לקרקע נחשב כחלק מרה"ר, והמאירי כתב משום שהחשיבו,
נחשב שיש בו ארבעה טפחים.
20. (תיקון למהדורה שלישית) פי"ז הל' יג והל' כה: אריח, טפח
וחצי על שלושה טפחים.
21. פי"ז
הל' יד: פתח המבוי פחות מעשרה, בגלל כתלי המבוי שהם נמוכים, ורק בצורת הפתח שעושה בפתח
המבוי יש עשרה. על פי המאירי הגר"א ומהר"י קאפח, שלא כמ"מ
ומהר"ח כסאר. ובתחילה היה כתוב כמ"מ ומהר"ח כסאר.
22. פי"ז
הל' טז: מדובר שהניח את הקורה שבפתח המבוי בגובה עשרה טפחים, כמו שנתבאר בהלכה יד.
23. (תיקון
למהדורה ראשונה) פי"ט
הל' יח: קיפל את הטלית מכאן מכאן בידו או בכתפו, ביאורו, שאחז בתוך בתוך כף ידו אחת את אורך הטלית שבצד ימין
ושמאל כשהם מקופלים, או שקיפל את שני קצות הטלית על כתפו, כלומר שהשליך על כתפו השמאלית
לכיוון אחריו את אורך הטלית שבצד ימין, ולאחר מכן השליך על כתפו השמאלית לכיוון אחריו
את אורך הטלית שבצד שמאל, כמנהג יהודי תימן בהילוכם ברחוב. מקור הביאור על פי הגר"א
(הובא בביאור הלכה סימן שא סעי' לא, ד"ה וקיפלה מכאן). ובתחילה ביארנו
שקיפל ביד ימין את צד ימין, וביד שמאל את צד שמאל, או שהתעטף עיטוף אשכנזי.
מרזב הוא שיקפל את כל הטלית לחצי, לאורכה, ויניחנה כשהיא מקופלת על שתי
כתפיו, וייצור כמו כיס מאחוריו [=מאחורי גבו] בעזרת הקיפול שבטלית. ועיטוף זה היה דומה
לכיסים שהיו בבל, משום שהיו מקפלים את העור ויוצרים בקיפול כיס, ומניחים את שני קצות
הכיס על כתפיהם. כך פירשו רבנו חננאל והערוך ערך מרזב א.
רבי התעטף כמו עיטוף ד', שני קצות הטלית על כתף אחת, כמנהג יהודי
תימן. וכאשר שמע רבי כי ר' מאיר הקפיד על כך הוא שלשל טליתו לצדדיו, כלומר הוריד את
קיפול הטלית מכתפו, כך שאורך הטלית היה משולשל כלפי מטה. ורש"י פירש (ד"ה
שני צידי טליתו), שרבי התעטף עיטוף האשכנזי.
24. פכ"א
הל' יח: הגדרת האב בטחינה, הגדרת התולדה בחיתוך, כדלעיל ח,טו.
25. פכ"א
הל' יח: בתחילה הגדרנו במה שדרך בני אדם לעשות, תוקן, במה שעשה בפועל, ריסק או
חתך, ללא הזכרת המילים דרך בני אדם.
26. פכ"א
הע' קיד: למרות שאין טחינה בפירות, אבל אם ריסק או טחן, אסור גם בפירות, כמו
שנתבאר בהל' יח.
27. פכ"ב
הל' כה: בתחילה ביארנו כמהר"י קאפח שמא יתקע במסמרים, וכך כתב הרמב"ם
בפה"מ, תוקן, שמא יתקע חלק בחלק בחוזקה, והרמב"ם במשנ"ת הרחיב את
איסור שמא יתקע, חלק בחלק בחוזקה.
28. פכ"ג
הע' נח: למחוק את הטעם השני שהוזכר בשם הרב צדוק.
29. פכ"ו הל' יא: חדקים, בתחילה ביארנו בליטות, על פי הרב יוחאי מקבילי, תוקן חריצים, על פי הלכות מאכלות אסורות פ"א בהגדרת קרניים חדוקות.
