כתב הרמב"ם בהלכות מאכלות אסורות א,א:
"מצוות עשה הן הסימנין שמבדילין בהן
בין בהמה וחיה ועוף ודג וחגב שמותר לאוכלן, ובין שאין מותר לאוכלן - שנאמר "והבדלתם
בין הבהמה הטהורה, לטמאה, ובין העוף הטמא, לטהור" (ויקרא כ,כה), "ובין החיה,
הנאכלת, ובין החיה, אשר לא תיאכל" (ויקרא יא,מז)".
לשון הרמב"ם בספר המצוות (עשין
קמט): "שנצטוינו בסימני בהמה וחיה והוא שיהו מעלה גרה ופרסתן סדוקה, ואז
מותר לאכלן. וזה שאנו מצווים לבדוק אותן בסימנים אלו היא מצות עשה והוא אמרו זאת החיה
אשר תאכלו... והכוונה במצוה זו מה שהזכרתי לך, והוא שאנו נצטוינו לדרוש סימנים אלו
בכל בהמה וחיה ואז יהא מותר לאכלה, ודין זה הוא המצוה".
ביאור הדברים, אין המצווה ידיעת הסימנים,
כלומר שידע מהם הסימנים המתירים את אכילת הבהמה והחיה, כי ידיעה זו היא מצוות תלמוד
תורה הכוללת את כל מצוות התורה, לידע את כל מצוות התורה. כמו כן אין המצווה לבדוק כל
בהמה וחיה שבסביבתו לידע אם היא טמאה או טהורה. על כורחנו, המצווה היא, כאשר רוצה לאכול,
יש מצווה לוודא שיש לבעל חיים זה סימנים המתירים אותו באכילה (רמב"ם לעם,
מהר"י קאפח הערה ב).
לעיל במניין המצוות השתמש הרמב"ם בביטוי,
לבדוק בסימני בהמה וחיה, ובספר המצוות (עשין קמט) השתמש הרמב"ם בביטוי,
לדרוש סימנים אלו בכל בהמה וחיה, ואילו בהלכה לפנינו השתמש הרמב"ם בביטוי
"מצוות עשה הן הסימנים". ולא כתב מצוות עשה לבדוק את הסימנים, כמו
שכתב במניין המצוות, כי עיקר המצווה אינו הבדיקה והחיפוש והפשפוש [כמו בדיקת חמץ],
אלא צריך לוודא על ידי הסתכלות שיש לבעל חיים זה סימנים, ולפיכך אין הכרח להשתמש בלשון
בדיקה [כמו במניין המצוות] או דרישה [כמו בספר המצוות], ואפשר לומר שהמצווה היא מציאותם
של הסימנים, והכוונה שצריך לוודא את מציאותם של הסימנים כשרוצה לאכול את הבעל
חיים.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה