כתב הרמב"ם בהלכות ברכות א,יב:
רבים
שנתוועדו לאכול פת [=קבעו להתאסף ולאכול יחדיו פת], או לשתות יין, ובירך אחד מהן,
וענו כולן אמן[1] - הרי אלו מותרין לאכול ולשתות; אבל אם לא נתכוונו לאכול כאחד,
אלא זה בא מעצמו וזה בא מעצמו - אף על פי שהן אוכלין מכיכר אחד, כל אחד ואחד מברך
לעצמו. במה דברים אמורים, בפת ויין בלבד[2]; אבל שאר אוכלים ומשקין, אינן צריכין
הסיבה [=דרך בני אדם לאוכלם אפילו שלא בדרך קבע כשהם מסבים על מיטות, או שיתאספו
לאוכלם יחדיו], אלא אם בירך אחד מהן, וענו כולן אמן - הרי אלו אוכלין ושותין, אף
על פי שלא נתכוונו להסב כאחד [=לא התכוונו לאוכלם בדרך קבע כשהם מסבים על מיטות,
או שיתאספו לאוכלם יחדיו].
[1]
בהלכה הקודמת נתבאר, שאם שמע את כל הברכה יצא ידי חובתו אף אם לא ענה אמן, ומה
שכתב כאן הרמב"ם וענו כולן אמן, לאו דוקא, ונכתב משום שכך היא הרגילות של בני
אדם, כאשר רוצים לצאת ידי חובה בברכת השני, עונים אחריו אמן, ובכך מראים שהתכוונו
לצאת ידי חובה (ראשון לציון).
[2]
פת ויין חשובים הם, ורגילים לאוכלם דרך קבע כשמתאספים לאוכלם ביחד, ולפיכך אם לא
התאספו, גילו בכך שבדעתם שלא לאוכלם יחד, ואינם מצטרפים להפטר בברכה של אחד מהם.
אבל שאר מאכלים ומשקים אינם חשובים, ויתכן שיאכלום יחד אף כשלא התאספו, ולפיכך כל
ששמע את הברכה מחברו כבר יצא ידי חובה, אף שלא כיוונו להתאסף כאחד לאכול ולשתות.
בהלכה
זו הביא הכס"מ תשובה שהשיב הרמב"ם לחכמי לוניל (סי' רצו), ותמה עליה מאוד, וכתב
שאילולי דברי התשובה היה פסק הרמב"ם מתיישב היטב עם התלמוד, שפסק כלשון
ראשון, וכרבי יוחנן (ברכות מג,א). ואף שבכל מקום דרכו של הרמב"ם לפסוק כלשון
אחרון, כאן פסק כלשון ראשון משום שתקנת הברכות היא מחכמים, ולשון ראשון מיקל, והלך
אחר המיקל, וכך פסקו הרי"ף הרמב"ן והרא"ש. אבל המשיב בתשובה זו
ביאר את דברי התלמוד באופן שאינו מתאים כלל לתלמוד, וכתב ששני הלשונות שם
בסוגיה כוונתם זהה, ואי אפשר ליישב את דבריו. (ע"כ כס"מ) וכבר כתבנו
על התשובות לחכמי לוניל, שהרמב"ם לא כתבן בעצמו ובכתב ידו, אלא בן משפחתו,
ולמדנותו של אותו בן משפחה היא המשתקפת מתשובות אלו, והרמב"ם בסוף ימיו לא
נהפך לעם הארץ.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה