כתב הרמב"ם בהלכות ברכות א,י:
"כל
הברכות כולן, אף על פי שבירך ויצא ידי חובתו, מותר לו לברך לאחרים שלא יצאו ידי
חובתן, כדי להוציאן - חוץ מברכת ההניה שאין בה מצוה, שאינו מברך לאחרים אלא אם כן
נהנה עימהן. אבל ברכת ההניה שיש בה מצוה - כגון אכילת מצה בלילי הפסח, וקידוש היום
- הרי זה מברך לאחרים ואוכלין ושותין, אף על פי שאינו אוכל ושותה עימהן".
ביאר מהר"י
קאפח (הערה כו), שאין ללמוד מההלכה שלפנינו שיכול לברך לאחרים ברכת המוציא
בסעודת שבת שהיא מצוה, מפני שהרמב"ם הדגים איזה ברכות יכול לברך לאחרים, כגון
אכילת מצה וקידוש היום, שהם ברכות מצוות מיוחדות, ושם יכול לברך לאחרים אף שאינו
אוכל ושותה עמהם, והוא רק יברך להם והם יאכלו מהמצה וישתו מהיין של הקידוש.
כאן
המקום לבאר, מה יהיה הדין אם עשה מצוה לאחרים, והתכוון שלא לצאת בה ידי חובתו, האם
כוונתו מועילה, והוא אכן לא יצא ידי חובתו. והנה, מהר"י קאפח (הערה
כו) הביא מתשובת הרמב"ם (סי' רנג) שכתב: "כל מצווה שחייבין לברך עליה, ואפלו
אדם שכבר קיים המצוה ויצא ידי חובתו ורצו אחרים לקיים המצוה יכול לברך להם כדי
שיקיימו את המצוה ואף על פי שאינו עושה עמהם שום מעשה מפני שכבר יצא ידי חובתו.
וכל שכן אם עדין לא יצא שמותר לו לברך כדי שישמעו אליו ויעשו ויצאו ידי חובתן ואף
על פי שזה המברך עדין לא יצא ואינו רוצה לצאת בכלל אלו שברך להם אלא לאחר זמן,
כגון מי שמברך לאחרים ויאכלו מצה ואע"פ שאינו אוכל עמהם כלום".
(ע"כ תשובת הרמב"ם) דברי הרמב"ם בתשובה ברור מיללו, מברך זה שבירך
לאחרים והתכוון שלא לצאת ידי חובתו, אכן לא יצא ידי חובתו.
ולעומת
זאת, במקום אחר כתב מהר"י קאפח, מאחר ומצוות אינן צריכות כוונה, אף אם
יכוון שלא לצאת ידי חובתו, לא יועיל לו, ויצא ידי חבתו. וזה לשון מהר"י
קאפח בהלכות לולב (ז,ו הערה טז): "מה שכתב הגהות מיימוניות בשם
רשב"ם, אי נמי יכוין שלא לצאת בה [=הגהות מיימוניות כתב באות ו בשם
רשב"ם, שיברך על נטילת לולב רק אחר שיגביהנו, ואינו נחשב שמברך אחר קיום
המצוה, כיון שיכול לכוין שלא לצאת ידי חובת המצוה, ואז לא יצא ידי המצוה אף
שהגביהו], וכיוצא בזה דייק ר' מנוח בשם רבנו כפי שהובא לעיל [=דברי מנוח הובאו
למעלה בהערה זו, שאם הגביה את הלולב שלא על מנת לצאת בו, יכול לברך על נטילת לולב
לאחר שהגביהו], נראה שאין הדברים תואמים את שטת רבנו שפסק מצוות אין צריכות כוונה.
ואם תאמר הני מילי [=דבר זה] כשנטל סתם אבל אם אומר בפירוש על מנת שלא לצאת אינו
יוצא, לא היא, אלא בכל אופן יצא. מדלא מצאו אביי ורבא דרך שלא לצאת בו אלא בשהפכו
או שהוציאו בכלי כדאיתא בדף מב,א, שמע מינה [=נלמד מזה] שאפלו אמר על מנת שלא לצאת
יצא. וכך כתב הב"ח בדעת רבנו [=הרמב"ם] באו"ח סי' תרנא, על מה שכתב
הטור, אי נמי יכוין שלא לצאת בו עד שיברך וכו', והן הדברים שהובאו לעיל בהגהות
מיימוניות. וזה לשון הב"ח (או"ח סי' תרנא): גם הדרך השלישית שיכוין שלא
לצאת, סבירא ליה להרב [=הרמב"ם] דלאו מילתא הוא, דכיון דמצות אין צריכות
כוונה אפילו צווח שאינו רוצה לצאת ידי מצוה יצא, כדעת הרשב"א והרא"ה
שהביא הב"י סוף סי' תקפט. ולברך מקמי נענוע נמי, כיון דאין נענוע מעכב, אינו
שייך כלל לעיקר מצות נטילה שכבר יצא ידי חובתו בנטילה בלי נענוע כל עיקר, ולפיכך סבירא
ליה להרמב"ם דאין שום דרך לברך עליהן עובר לעשייתן אלא אם כן שברך קודם
שיטלנו בידו". (ע"כ מהר"י קאפח)
היוצא
מכך, לדעת מהר"י קאפח יש לחלק בין ברכות לבין עשיית שאר מצות, ובברכות יכול
לברך לאחרים ולכוון שלא לצאת ידי חובה, מה שאין כן בעשיית שאר המצות, אינו יכול
לעשות מצוה ולכוון שלא לצאת בה ידי חובה.
ולעומת
זאת, בילקוט יוסף כתב
(כרך פסוקי דזמרה וקריאת שמע, סימן ס סעיף ט): "דעת רוב הראשונים שאם מתכוין
להדיא שלא לצאת ידי חובה, לכולי עלמא אינו יוצא ידי חובה. ויש מי שאומר שיוצא ידי
חובה בעל כרחו. אך לית מאן דחש להא. ואין חילוק בזה בין מצוה התלויה במעשה למצוה
התלויה בדיבור". (ע"כ ילקוט יוסף) וצריך לבאר לשיטה זו, אף שמצוות אינן
צריכות כוונה, זה משום שיודע בתת הכרתו שהוא עושה מצווה, ולא הצריכוהו לכוון לשם
מצוה, אלא די בידיעתו בתת הכרתו ובמעשה המצווה. אבל אם מתכוון בפירוש שלא לשם
המצוה, עקר את עצמו מהמצוה, ולא ניתן להחשיבה כמצוה בניגוד לרצונו.
וכך
נראה עיקר גם בדעת הרמב"ם. וראה במאמר על מצוות צריכות כוונה, שגם בדיון על מצוות
צריכות כוונה, השוונו בין מצות שהם באמירה למצות שהם בעשייה, ואין סברא לחלק
ביניהם לא לגבי הדיון על מצוות צריכות כוונה, ולא לגבי הדיון אם עשה מצוה והתכוון
במפורש שלא לצאת בה ידי חובתו. וכך כתבנו גם בילקוט משה תפילה (כא,יב),
והוכחנו מתשובת הרמב"ם (סי' רנג), משום שאין סברא לחלק בין מצוות שהם באמירה
למצוות שהם בעשייה, כי גם אמירה היא עשייה.
כאן
ראוי לצטט כמה
הלכות מדברי הרמב"ם. הלכות לולב (ז,ו): "...וכשהוא נוטלם לצאת
בהן, מברך תחילה על נטילת לולב, הואיל וכולן סמוכין לו...". ושם הלכה
טו כתב הרמב"ם: "משחרב בית המקדש, התקינו שיהיה לולב ניטל בכל מקום, כל
שבעת ימי החג, זכר למקדש; וכל יום ויום מברך עליו אשר קידשנו במצוותיו וציוונו על
נטילת לולב, מפני שהיא מצוה מדברי סופרים...". הלכות ברכות
(יא,טו): "נטל את הלולב – מברך על נטילת לולב, שכיון שהגביהו, יצא ידי
חובתו; אבל אם בירך קודם שייטול – מברך ליטול לולב, כמו לישב בסוכה...".
היוצא
מהלכות אלו, בהלכות
לולב (ז,ו) כתב הרמב"ם שיברך על נטילת לולב, ומלשונו שם משמע שזה נוסח הברכה
שאומרים. ואילו בהלכות ברכות (יא,טו) כתב הרמב"ם שיש לחלק בנוסח הברכה, ואם
בירך אחר שהגביה את הלולב יברך על נטילת לולב, ואם בירך קודם שהגביהו יברך ליטול
לולב. והביאור של ההלכות, בהלכות לולב הרמב"ם מתאר את תקנת חכמים לציבור,
ומכיון שיש הרבה שהגביהו את הלולב קודם הנטילה, ולא כיוונו במפורש שלא לצאת ידי
חובה באותה הגבהה, לפיכך תיקנו חכמים שיברך בציבור על נטילת לולב, ואילו בהלכות
ברכות כתב הרמב"ם את הדין העקרוני, וביחיד כך ינהג, אם מברך לפני
שיגביה יברך ליטול לולב, ואם אחר שהגביה יברך על נטילת לולב. וראה כס"מ
בהלכות לולב (ז,ו) שכתב: "ובענין נוסח הברכה סמך על מה שכתב בסוף הלכות ברכות
(יא,טו), נטל את הלולב מברך על נטילת לולב שכיון שהגביהו יצא ידי חובת לולב
אבל אם בירך קודם שיטול מברך ליטול לולב, ואף על פי שכתב עוד בפרק זה (הט"ו)
משחרב בית המקדש התקינו וכו' וכל יום ויום מברך עליו אקב"ו על נטילת לולב,
הכא נמי [=כאן גם] סמך על מה שכתב בהלכות ברכות (יא,טו) בנוסח הברכות ולא בא אלא
ללמדנו שאע"פ שאינו חייב בלולב מן התורה מיום ראשון ואילך צריך לברך עליו ולא
נחית לפרושי נוסח הברכה". (ע"כ כס"מ) ועל פי דברינו הרמב"ם
דקדק בלשונו גם בהלכות לולב, ובכוונה כתב שיברך על נטילת לולב, כי הוא מתייחס
לברכה בציבור, וכך תיקנו חכמים לברך בציבור, מכיון שמשעה שהגביה את הלולב
כבר יצא ידי חובת המצוה, ורוב בני אדם לא יכוונו שלא לצאת ידי חובה בהגבהה זו
שאז יוכלו לברך ליטול לולב. וכך משמע מהתלמוד במסכת סוכה בהרבה מקומות שזהו נוסח
הברכה על הלולב, ראה סוכה (לז,ב; מו,א), וכן פסחים (ז,ב), וכיצד כתב הרמב"ם
בהלכות ברכות (יא,טו) שאם בירך קודם נטילת לולב יברך ליטול לולב, על כורחנו כמו
שביארנו, כך היא תקנת חכמים לברך בציבור. וכך הוא הנוסח בכל הסידורים.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה