כתב הרמב"ם בהלכות מאכלות אסורות
ג,י:
"בהמה טהורה שנטרפה, חלבה אסור כחלב
בהמה טמאה; וכן ביצת עוף שנטרף, כביצת עוף טמא. נתנבל העוף – אם נמצאת בו ביצה גמורה
כנמכרת בשוק, הרי זו מותרת".
וזה נוסח ההלכה מבואר:
בהמה
טהורה שנטרפה [=נפגעה באחד מהאיברים שסופה למות מכך], חֲלָבָהּ אסור כַּחֲלֵב בהמה
טמאה, שמאחר שהחלב נוצר בבהמה האסורה באכילה, והתמצה [=נסחט] מאבריה האסורים
באכילה, הרי הוא אסור כמותה. וכן ביצת עוף שנטרף [=נפגע באחד מהאיברים שסופו למות
מכך], הרי היא אסורה באכילה כביצת עוף טמא, שמאחר שהביצה גדלה ונוצרה מאברי העוף
שנטרף[1], הרי היא אסורה באכילה כמותו[2]. נתנבל העוף [=מת כתוצאה משחיטה פסולה] -
אם נמצאת בו ביצה גמורה כנמכרת בשוק [=שקליפתה קשה], הרי זו מותרת באכילה, מפני
שלא גדלה ולא נוצרה באיסור.
[1] לשון המשנה עדויות (ה,א): "ומודים
[בית שמאי ובית הלל] בביצת טרפה שהיא אסורה מפני שגדילה באיסור".
[2] אף על פי שאין טריפה יולדת, אבל כל
מה שכבר היה באותה טעינה באשכול שלה היא מטילה אף שנטרפה, על כן כיון שהביצה התפתחה
וגדלה מבשר של טריפה אסורה (הרב צדוק).
כתב הרמב"ם בפה"מ עדויות
(ה,א): "ביצת הנבלה, אם שחט עוף ונתנבל בשחיטה ומצא בו ביצה, אם היתה גמורה
שכבר קלפתה קשה כבצים הנמכרים בשוק מותר לאכלה ואם היתה בקלפתה רכות ואפילו מעט
מאד הרי זו אסורה לפי שהיא מכלל המעים. אבל ביצת עוף טרפה הרי היא אסורה מן הטעם
שהזכיר [=שם במשנה, מפני שגדילה באיסור]".
נוסח ההלכה שלפנינו על פי כתבי יד תימן: "בהמה טהורה שנטרפה, חלבה אסור
כחלב בהמה טמאה; וכן ביצת עוף שנטרף, כביצת עוף טמא. נתנבל העוף - אם נמצאת בו
ביצה גמורה כנמכרת בשוק, הרי זו מותרת". סוף ההלכה, מהמילים נתנבל
העוף... הושמט בדפוס. וראה בילקוט שינויי נוסחאות ברמב"ם פרנקל, שכן הוא
הנוסח ברוב כתבי היד, ורק בכתבי יד אשכנזים הושמט משפט זה. גם ברמב"ם בהוצאת הרב
יוחאי מקבילי, ובהוצאת הרב עדין שטיינזלץ הנוסח הוא כפי נוסח כתבי יד
תימן.
וכן להלן בהלכה יט, נוסח כתבי יד תימן:
"לפיכך אין לוקחין ביצים מן הגויים - אלא אם היה מכיר אותן, ויש לו בהן
טביעות עין שהן ביצי עוף פלוני הטהור; ואין חוששין להן שמא הן ביצי טריפה".
ובדפוס הנוסח שם: "ואין חוששין להן שמא הן ביצי טרפה או ביצי נבלה".
גם ברמב"ם בהוצאת הרב יוחאי מקבילי, ובהוצאת הרב עדין שטיינזלץ
הנוסח הוא כפי נוסח כתבי יד תימן. היוצא משינויי נוסח אלו, לפי נוסח כתבי יד תימן
ביצת נבילה מותרת, ואילו לפי נוסח הדפוס היא אסורה.
מקור ההלכה שלפנינו הוא משנה עדויות (ה,א), לפי נוסח כתבי יד תימן פסק
הרמב"ם כבית שמאי, ואילו לפי נוסח הדפוס פסק הרמב"ם כבית הלל. במשנה
נזכרו כמה הלכות, והיא מקולי בית שמאי ומחומרי בית הלל, בחלקם פסק הרמב"ם
כבית הלל ובחלקם כבית שמאי.
לשון המשנה עדויות (ה,א): "רבי
יהודה אומר ששה דברים מקולי בית שמאי ומחומרי בית הלל דם נבלות בית שמאי מטהרין
ובית הלל מטמאין [דם הנבילה כב"ש, אבות הטומאות א,ד] ביצת הנבלה אם יש
כיוצא בה נמכרת בשוק מותרת ואם לאו אסורה כדברי בית שמאי בית הלל אוסרין ומודים
בביצת טרפה שהיא אסורה מפני שגדילה באיסור [ביצת נבילה כב"ש בנוסח
כ"י תימן, מאכלות אסורות ג,י] דם נכרית ודם טהרה של מצורעת בית שמאי מטהרין
ובית הלל אומרים כרוקה וכמימי רגליה [דם נוכרית כב"ה, מטמאי משכב
ומושב ב,יד. דם טהרה של מצורעת כב"ה, מטמאי משכב ומושב ה,ה] אוכלין
פירות שביעית בטובה ושלא בטובה כדברי בית שמאי ובית הלל אומרים אין אוכלים אלא
בטובה [פירות שביעית כב"ש, שמיטה ויובל ו,טו] החמת בית שמאי אומרים
צרורה עומדת ובית הלל אומרים אף על פי שאינה צרורה".
מלשון הרמב"ם שם בפה"מ משמע,
שבביצת נבלה הלכה כבית שמאי, מפני שהרמב"ם כתב בסתם את דעת בית שמאי, ומלשונו
משמע שכך היא ההלכה, וזה לשונו בפה"מ: "ביצת הנבלה, אם שחט עוף ונתנבל
בשחיטה ומצא בו ביצה, אם היתה גמורה שכבר קלפתה קשה כבצים הנמכרים בשוק מותר לאכלה
ואם היתה בקלפתה רכות ואפילו מעט מאד הרי זו אסורה לפי שהיא מכלל המעים. אבל ביצת
עוף טרפה הרי היא אסורה מן הטעם שהזכיר [=שם במשנה, מפני שגדילה באיסור]".
נמצא שנוסח כתבי יד תימן מתאים לדעת הרמב"ם בפה"מ.
וראה עוד במאירי ביצה (ג,ב)
שכתב, שבירושלמי ביצה (א,א) נאמר על המשנה בעדויות (ה,א), בית הלל כמשנה הראשונה
ובית שמאי כמשנה האחרונה [למשנה ראשונה והיא אותה שנאמרה במסכת עבודה זרה (לה,ב) שהחלב
הכנוס בתוך הקיבה אינו נחשב כפרשא דעלמא, אבל למשנה אחרונה אמרו עליה שנחשב כפרש,
ביצת נבילה מותרת הואיל ונגמרה בקליפתה], כלומר שגם בית הלל חזרו להורות בזה כבית
שמאי, ולפיכך בדבר זה הלכה כבית שמאי. [כך היא גירסת המאירי בירושלמי, הערת
המהדיר, ולפנינו בהיפך].
וראה עוד בדברי מהר"י קאפח
(הערה יד) שכתב, גם אם נגרוס בהלכה יט שחוששים שמא הם ביצי נבלה, אפשר
לפרש, שמדובר שם בעוף שנתנבל בחייו, כגון שניקב הושט, כך שהביצה שנוצרה ממנו ינקה
ונוצרה מאיברי העוף האסור, ולפיכך היא אסורה, ואילו בהלכה שלפנינו כתב הרמב"ם
"נתנבל העוף" וכפי שהסביר הרמב"ם בפה"מ שנתנבל העוף בשחיטה,
ונמצא שלא ינקה הביצה מאיברי העוף האסורים ולפיכך היא מותרת.
ולעומת כל הנזכר לעיל, כתב המ"מ: "ויש מיעוט ספרים כתוב בהן כאן, אם נתנבל העוף ונמצא בה ביצה גמורה הנמכרת בשוק הרי זו מותרת, וטעות סופר הוא".
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה