כתב הרמב"ם בהלכות מאכלות אסורות ב,כג:
"הרי שהייתה הבריה משרץ העוף
ומשרץ המים ומשרץ הארץ, כגון שהיו לה כנפיים והיא מהלכת על הארץ כשאר שרצים והייתה
רבה במים, ואכלה - לוקה שלוש מלקיות; ואם הייתה יתר על זה מן המינין שנבראו
בפירות, לוקה עליה ארבע מלקיות; ואם הייתה מן המינין שפרין ורבין, לוקה חמש. ואם
הייתה מכלל עוף טמא יתר על הווייתה משרץ העוף, לוקה עליה שש מלקיות - משום עוף
טמא, ומשום שרץ העוף, ומשום שרץ הארץ, ומשום שרץ המים, ומשום רומש על הארץ, ומשום
תולעת הפירות: בין שאכלה כולה, בין שאכל ממנה כזית. לפיכך האוכל נמלה הפורחת הגדלה
במים, לוקה חמש מלקיות".
וזה נוסח ההלכה מבואר:
אם יימצא בעל חיים שיש לו מאפיינים
[=תכונות] שנכללו בכמה לאוין, כגון שיש לו מאפיינים של שרץ העוף שרץ המים ושרץ
הארץ, ויש לו כנפיים כמו שרץ העוף (הלכה ה), והוא מהלך על הארץ כמו שרץ הארץ (הלכה
ו), ובחלק מתהליך גדילתו הוא גָּדַל במים כמו שרץ המים (הלכה יב), ואכלו - לוקה
שלוש מלקיות. ואם בנוסף לכך, הבעל חיים בתחילה נוצר בפירות, ואחר כך גדל במים והלך
על הארץ והצמיח כנפיים, לוקה עליו ארבע מלקיות, משום תולעת הפירות שהלכה על הארץ
(הלכה יד), ומשום רמש הארץ, ומשום שרץ המים, ומשום שרץ העוף [1]; ואם בנוסף לכך, הבעל
חיים שנוצר בפירות התחיל לפרות ולרבות מזכר ונקבה, לוקה חמש מלקיות, גם משום שרץ
הארץ [2]. ואם בנוסף לכך, הבעל חיים התפתח והפך לעוף טמא, יותר ממה שהיה בתחילה שרץ
העוף, לוקה עליו שש מלקיות - משום עוף טמא, ומשום שרץ העוף, ומשום שרץ הארץ, ומשום
שרץ המים, ומשום רומש על הארץ, ומשום תולעת הפירות: בין שאכלו כולו, ובין שאכל
ממנו כזית. לפיכך האוכל נמלה הפורחת הגדלה במים, לוקה חמש מלקיות [אינו לוקה עליה משום עוף טמא] [3].
כדי להבין את האיסורים המצטרפים זה לזה
שנזכרו בהלכה זו, צריך להזכיר את הפסוקים שנזכרו בספר ויקרא פרק יא, ולבאר איזה
לאו הסמיכו חכמים לכל פסוק. בפסוקים בויקרא פרק יא, נזכר לשון שרץ השורץ
כמה פעמים, וגם לשון שרץ הרומש פעם אחת, ומכל פסוק לומדים לימוד אחר. להלן
לשון הפסוקים עם הלימוד שנלמד מהם, ומספר ההלכה שבה מופיע הלימוד.
לשון הפסוקים בויקרא פרק יא: מא
וְכָל הַשֶּׁרֶץ הַשֹּׁרֵץ עַל הָאָרֶץ שֶׁקֶץ הוּא לֹא יֵאָכֵל. [איסור
שרץ הארץ, שנוצר מזכר ונקבה, נזכר בהלכה ו]. מב כֹּל הוֹלֵךְ עַל גָּחוֹן
וְכֹל הוֹלֵךְ עַל אַרְבַּע עַד כָּל מַרְבֵּה רַגְלַיִם לְכָל הַשֶּׁרֶץ
הַשֹּׁרֵץ עַל הָאָרֶץ לֹא תֹאכְלוּם כִּי שֶׁקֶץ הֵם. [איסור תולעת הפירות
שיצאה מהפרי והלכה על הארץ, אף שלא נוצרה מזכר ונקבה, נזכר בהלכה יד]. מג
אַל תְּשַׁקְּצוּ אֶת נַפְשֹׁתֵיכֶם בְּכָל הַשֶּׁרֶץ הַשֹּׁרֵץ וְלֹא
תִטַּמְּאוּ בָּהֶם וְנִטְמֵתֶם בָּם. [איסור כללי לכל השרצים, נלמד ממנו איסור
שרץ המים, נזכר בהלכה יב]. מד כִּי אֲנִי ה' אֱלֹהֵיכֶם וְהִתְקַדִּשְׁתֶּם
וִהְיִיתֶם קְדֹשִׁים כִּי קָדוֹשׁ אָנִי וְלֹא תְטַמְּאוּ אֶת נַפְשֹׁתֵיכֶם
בְּכָל הַשֶּׁרֶץ הָרֹמֵשׂ עַל הָאָרֶץ. [איסור תולעת הנוצרת באשפה
ובנבלות, שלא נוצרה מזכר ונקבה, נזכר בהלכה יג].
היוצא מכל הנזכר לעיל, אף שכתבנו במאמר
"על התולעים הנוצרים בפירות", שתולעים הנוצרים בפירות נכללים בלאו של
רמש הארץ, הגדרה זו נכונה רק אם לא יצאו מהפרי, אבל אם יצאו מהפרי והלכו על הארץ,
יש בהם פסוק מיוחד, לכל השרץ השורץ על הארץ (ויקרא יא,מב), שממנו נלמד איסור מיוחד
לתולעת זו. וכך כתב הרמב"ם בספר המצוות (לאווין קעט), יובא בהערה 3.
[1] במקרה שהבעל חיים נוצר מהפרי, ולא
נוצר מזכר ונקבה, אין לאוסרו משום שרץ הארץ, שנלמד מהפסוק בויקרא (יא,מא) וְכָל הַשֶּׁרֶץ
הַשֹּׁרֵץ עַל הָאָרֶץ שֶׁקֶץ הוּא לֹא יֵאָכֵל, הובא לעיל בהלכה ו, כי איסור
שרץ הארץ עוסק בבעל חיים שנוצר מזכר ונקבה. אלא יש לאוסרו משום הפסוק שנזכר בויקרא
(יא,מב), לְכָל הַשֶּׁרֶץ הַשֹּׁרֵץ עַל הָאָרֶץ לֹא תֹאכְלוּם כִּי שֶׁקֶץ
הֵם, הובא לעיל בהלכה יד, שמפסוק זה למדנו איסור תולעת הפירות שיצאה מהפרי והלכה
על הארץ, אף שלא נוצרה מזכר ונקבה. וראה בהמשך ההלכה מיד בסמוך, שאם הבעל חיים גם
פרה ורבה יש לאוסרו גם משום שרץ הארץ. כל מה שכתבנו כאן, כתבו הרמב"ם בספר
המצוות (לאווין קעט), יובא לשונו בהערה 3.
[2] במקרה שהבעל חיים נוצר מהפרי, אולם
לאחר מכן הוא התחיל לפרות ולרבות מזכר ונקבה, בנוסף לזה שיש לאוסרו משום הפסוק
שנזכר בויקרא (יא,מב), לְכָל הַשֶּׁרֶץ הַשֹּׁרֵץ עַל הָאָרֶץ לֹא
תֹאכְלוּם כִּי שֶׁקֶץ הֵם, הובא לעיל בהלכה יד, שמפסוק זה למדנו איסור תולעת
הפירות שיצאה מהפרי והלכה על הארץ, יש לאוסרו משום שרץ הארץ, שנלמד מהפסוק בויקרא
(יא,מא) וְכָל הַשֶּׁרֶץ הַשֹּׁרֵץ עַל הָאָרֶץ שֶׁקֶץ הוּא לֹא יֵאָכֵל,
הובא לעיל בהלכה ו, שאיסור שרץ הארץ עוסק בבעל חיים שנוצר מזכר ונקבה. ובהלכה
שלפנינו התבאר, שאיסור שרץ הארץ קיים גם אם מכאן ואילך הוא יתרבה מזכר ונקבה. כל
מה שכתבנו כאן, כתבו הרמב"ם בספר המצוות (לאווין קעט), יובא לשונו
בהערה 3.
[3] האמור בהלכה זו
הזכירו הרמב"ם גם בספר המצוות (לאווין קעט), וזה לשונו שם: "אם
אירע שנתהווה חי באיזה זרע מן הזרעונים או בפרי מן הפירות, ויצא לאויר ואף על פי
שלא נגע על פני האדמה [ראה לעיל (ב,טז) שם פסק הרמב"ם אחרת, ואם לא נגעו בארץ
אסורים מספק, ואין לוקים על אכילתם], הרי האוכלו חייב מלקות אחת, לפי שנאמר בו לאו
בפני עצמו כמו שבארנו במצוה שלפני זו [=לאווין קעח, שם נתבאר שאסור לאכול בעלי
חיים הנוצרים בתוך הזרעים או הפירות, כלומר רמש הארץ]. ואם שרץ על הארץ ורמש
בה חייב על אכילתו שתים, אחת משום לכל השרץ השורץ על הארץ לא תאכלום כי שקץ הם (ויקרא
יא,מב) [=רמש הארץ שיצא מהפרי והלך על הארץ, הובא לעיל בהלכה יד], ואחת משום ולא
תטמאו את נפשתיכם בכל השרץ הרמש על הארץ (ויקרא יא,מד) [=רמש הארץ]. ואם
אירע עם זה שיהא פורה ורובה חייב עליו שלש מלקיות, השתים שהזכרנו לעיל ושלישית
משום וכל השרץ השורץ על הארץ שקץ הוא לא יאכל (ויקרא יא,מא) [=שרץ הארץ].
ואם נוסף לכך שיהא מעופף, יתחייב עליו מלקות רביעית משום כל שרץ העוף טמא הוא
לכם לא יאכלו (דברים יא,יט) [=שרץ העוף]. ואם נוסף לכך שיהא שוחה במים עם
היותו מעופף כמו שאנו רואים את זה תמיד במינים רבים, יתחייב עליו חמש מלקיות, המלקות
הזו החמישית משום שרץ המים אשר נאמר לאו הכוללו, והוא אמרו אל תשקצו את
נפשתיכם בכל השרץ השורץ ולא תטמאו בהם (ויקרא יא,מג) [=שרץ המים]. ואם נוסף
לכך שיהא החי המתהווה הזה בעצמו גם עוף, יתחייב עליו מלקות שישית, משום ואת אלה
תשקצו מן העוף לא יאכלו (ויקרא יא,יג) [=עוף טמא].
ואל יהי תמוה בעיניך שיתהווה עוף מעפוש
הפירות, לפי שאנו רואים לעתים קרובות עופות מתהווים מן העפושים והם יותר גדולים מן
הבנדק [=אגוז עץ עגול בגודל בינוני המגיע עם קליפת עץ קשה וחלקה. נקרא באנגלית
פילברט]. ואל יהי מוזר בעיניך, היות מין אחד בעצמו הוא עוף טמא והוא שרץ העוף לפי
שאין זה מוזר לפי שאפשר שיהו לו תכונות העוף ופעולותיו ותכונות שרץ העוף. הלא תראה
פירושי כל הראשונים היאך מנו בכלל אלו השש מלקיות דג טמא ושרץ המים, וגם זה נכון
ולא אכחישנו, לפי שאפשר שיהא דג ויהיה שרץ המים, כך גם כן יהיה עוף ויהיה שרץ העוף,
וזהו הפוטיתא, לפי שהוא עוף ושרץ העוף ושרץ הארץ ושרץ המים, ולפיכך חייבין עליו ארבע
[בהלכה שלפנינו במשנ"ת, כתב הרמב"ם שחייב ארבע מלקיות משום לאוין אחרים,
משום תולעת הפירות שהלכה על הארץ (הלכה יד), ומשום רמש הארץ, ומשום שרץ המים,
ומשום שרץ העוף]. ונמלה זו האמורה, היא הנמלה המעופפת המתהווה מעפוש הפירות שאינה
פורה ורובה [=שלא נוצרה בתחילה מזכר ונקבה], חייב עליה אחת משום שרץ שפירש מן
האוכל [=רמש הארץ המתפתח בפירות, שהלך על הארץ (הלכה יד)], ואחת משום שורץ על הארץ
[=משום שרץ הארץ, מפני שהנמלה שבתחילה נוצרה בפירות התפתחה והתחילה לפרות ולרבות
מזכר ונקבה], ואחת משום רומש על הארץ [=רמש הארץ], ואחת משום שרץ העוף, ואחת משום
שרץ המים. והצרעה שגם היא מתהווה מן העפוש, נוסף על אלו שהיא עוף ושרץ העוף [בצרעה
נוספה מלקות שישית, משום עוף טמא]. ואין מן הנמנע התהוות הצרעה או הנמלה או זולתן
ממיני המעופפים והשורצים, מן העפושים ובתוך הפירות, אלא אצל ההמון שאין להם ידיעה
במדעי הטבע, אלא מדמים שכל מין אי אפשר שיתהווה אחד ממנו אלא מזכר ונקבה, כיון שהם
רואים בעין, שהדבר כך על הרוב". (ע"כ ספר המצוות)
והעיר מהר"י קאפח (כרוז המצוות, הערה יב): "ובכל אופן אותה הסברא שיחס אותה רבנו
להמונים, הרי בימינו תבו המוניא למהוי כספריא. והדעה הרווחת כיום שאין דבר המתהווה
מאליו מן העפושים, ואין העפושים והטנופים אלא אכסניא לדגירת ולהתפתחות אותן השרצים
והרמשים [=מזכר ונקיבה]. ומודה אני שאין בידיעותי אל מה להצמיד דברי חז"ל שעל
בריה אחת לוקה שש, לפי שטת רבנו, ואין לא ראינו ראיה".
כאן ראוי לבאר, שיש הרבה מפרשים שחלקו על הרמב"ם בביאור המימרה (מכות טז,ב):
"אמר אביי: אכל פוטיתא לוקה ארבעה; נמלה - לוקה חמש, משום שרץ השורץ על הארץ;
צרעה - לוקה שש, משום שרץ העוף". ולשיטתם לוקה כמה מלקיות משום שנזכרו בתורה
כמה לאוין על דבר אחד, כלומר שבתורה נכפל הציווי כמה פעמים על דבר אחד, ומחמת אותה
כפילות יש ללקות כמה מלקיות. ראה רש"י שם בסוגיה, והשגת הראב"ד
על ההלכה שלפנינו שכתב: "המאסף הזה אסף דברים שאינם בעולם שלא שמענו מימינו
נמלה גדלה במים ולא שרץ העוף גדל במים...". אולם הרמב"ם לא יסכים
לדבריהם שאם כן האוכל דם צריך ללקות שבע פעמים, ויש עוד הרבה מצוות שנכפל הציווי
שלהם בתורה כמה פעמים, ולא יעלה על הדעת שילקה עליהם מספר מלקיות כמספר הציווים
שנזכרו בתורה. הדברים התבארו בספר המצוות לאוין קעט ובכלל התשיעי (ספר המצוות
בהוצאת מוסד הרב קוק, בתרגום מהר"י קאפח, מקור ותרגום, עמ' לד), ולפיכך ביאר
הרמב"ם את מימרת אביי בצורה שונה מדבריהם. וראה בספר המצוות לאוין קעט הע' 88
של מהר"י קאפח, שכתב שאכן בתחילה סבר הרמב"ם כשיטת רש"י
והראב"ד, אולם לאחר מכן ביאר את המימרה בצורה שונה, וכפי שכתבנו. וראה עוד השגות
הרמב"ן על ספר המצוות, בתחילת הכלל התשיעי, שכתב אימתי אין לוקים על
כפילות של לאו, אם הלאו נכפל כדי ללמדינו מכל פסוק לימוד מיוחד, אבל אם אין לימוד
מיוחד מכל פסוק, אכן יש ללקות מספר מלקיות כמספר כפילויות הלאו. וראה שם במפרש מגילת
אסתר, שיישב את שיטת הרמב"ם ותירץ את כל שאלות הרמב"ן, והוכיח כשיטת
הרמב"ם, וזה לשונו: "ונראה לי להביא ראיה לדברי הרב [=הרמב"ם] שסובר
שברבוי הלאוין לא יתרבו המלקיות אם לא יהיו איסורים חלוקים, ממה שאמר בכריתות בפרק
אמרו לו שנים (דף ט"ו) במתניתין, אמר רבי עקיבא שאלתי את רבן גמליאל ואת רבי
יהושע באיטליז של עימעום שהלכו ליקח בהמה למשתה בנו של רבן גמליאל, הבא על אחותו
ועל אחות אביו ועל אחות אמו מהו, חייב אחת על כלן או חייב על כל אחת ואחת וכו',
וקא בעי בגמרא היכי דמי אילימא כדקתני מאי קבעי ליה הרי שמות מחולקים הרי גופים
מחולקים, אלא הכי קתני הבא על אחותו שהיא אחות אביו והיא אחות אמו, ואמר שם בגמרא
אחר כך, אמר רב אדא בר אהבה משכחת לה ברשיעא בר רשיעא שבא על אמו והוליד שתי בנות
וחזר ובא על אחת מהן והוליד בן בא בנו על אחות אמו שהיא אחותו שהיא אחות אביו דהוה
ליה רשיעא בר רשיעא, הנה מכאן נראה שלא ילקה האדם הרבה מלקיות רק בהיות גופים
מחולקים או שמות מחולקים ולא רבוי הלאוין שאינם בגופים מחולקים או בשמות מחולקים.
וגם כי רש"י פירש שם שמות לאוין, הנה הרב [=הרמב"ם] לא יסבור כך
ורש"י אזיל בתר שיטתיה שפירש בההיא דאכל פוטיתא שלוקה ארבע משום רבוי הלאוין".
(ע"כ מגילת אסתר)
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה