סימן קעד – דין ברכת היין בסעודה

א.      בתקופת חכמי התלמוד היתה דרכם לשתות יין, לפני המזון [לפני תחילת אכילת הלחם], או בתוך המזון [כדי לשרות[א] את האכילה], או לאחר המזון [לאחר סיום אכילת הלחם, לפני ברכת המזון][ב] וכל אדם שתה לפי רצונו והרגלו, כי שתיית היין היתה חשובה אצלם. לפיכך, אם בא להם יין בתוך הסעודה חייב לברך עליו בורא פרי הגפן, ואין ברכת הפת שבירך בתחילת הסעודה פוטרתו, אלא מחמת חשיבות היין יש לברך עליו בפני עצמו; אבל ברכה אחרונה אינו צריך לברך על היין, שמאחר שהיין בא בתוך המזון, ברכת המזון פוטרתו[ג] (ברכות מא,ב-מב-א; ברכות ד,יב; שו"ע קעד,א).

ב.      ברך על היין 'הגפן' [שלא בתוך הסעודה], ורצה לשתות אחריו מים או שאר משקים שברכתם 'שהכל', אין ברכת היין פוטרתם, וצריך לברך על המשקים ברכת שהכל[ד].

ג.       בברכת המזון אין חובה להביא כוס יין ולברך עליו את ברכת המזון[ה]. אולם, אם היה להם יין ורצו לברך עליו ברכת המזון - מביאים כוס מחזיק רביעית, או יתר על רביעית; ומביאים מין בשמים: אוחז את היין בימינו, ואת הבשמים בשמאלו, ומברך ברכת המזון; ואחר כך מברך על היין, [וישתו מן היין[ו]], ואחר כך מברך על הבשמים. אם היה הבשמים שמן ערב וכיוצא בו, טחו בראש השמש; ואם היה השמש תלמיד חכמים, טחו בכותל, כדי שלא ייצא מבושם לשוק (ברכות ז,יד). ומנהג יהודי תימן, לברך ברכת המזון על הכוס רק כשיש עשרה בני אדם מברכים, אבל לא בשלשה ובודאי לא ביחיד. ובבית האבל אין מביאין כוס לברכת המזון[ז].

ד.      בשבתות וימים טובים, ובסעודת הקזת הדם, ובעת שיצא מן המרחץ, וכיוצא בהם, שאדם קובע סעודתו על היין, ודרכו לשתות ממנו לפני הסעודה ולאחר הסעודה - אם בירך על היין שלפני הסעודה [ששותה אותו לפני תחילת אכילת הפת], פטר את היין שישתה לאחר הסעודה [לאחר סיום אכילת הפת] קודם שיברך ברכת המזון, [וכל שכן שהוא פוטר את היין שישתה בתוך הסעודה]; אבל בשאר הימים שאין דרך בני אדם לשתות יין גם לאחר הסעודה, אם בירך על היין שלפני הסעודה, צריך לחזור ולברך בתחילה על היין שישתה לאחר הסעודה (ברכות ד,יב). אבל על היין שישתה בתוך הסעודה אינו צריך לחזור ולברך, שמאחר שבירך עליו קודם הסעודה, ודרך בני אדם לשתות יין בתוך הסעודה גם בשאר ימים, לכן אינו צריך לברך עליו[ח]. ובנוגע לברכה אחרונה על היין, אם לא שתה ממנו בתוך הסעודה רק לאחר הסעודה, בסיום שתייתו יברך עליו ברכה אחרונה, ואז יברך ברכת המזון. ואם שתה מהיין גם באמצע הסעודה, הרי הוא נחשב כחלק מהסעודה, וברכת המזון פוטרתו, ואינו צריך לברך עליו את הברכה האחרונה המיוחדת לו[ט].

ה.     בא להן יין בתוך הסעודה, כל אחד ואחד מברך לעצמו[י], שאין בית הבליעה פנוי, שיענו הכול אחר אחד אמן[יא]; ואינו פוטר את היין שלאחר הסעודה, משום שהיין שבתוך הסעודה מטרתו לשרות את האכילה, והיין שלאחר הסעודה מטרתו להרוות את צמאונו[יב] (ברכות ד,יב). ובנוגע לברכה אחרונה על היין, מאחר ושתה מהיין גם באמצע הסעודה, הרי הוא נחשב כחלק מהסעודה, וברכת המזון פוטרתו, ואינו צריך לברך עליו את הברכה האחרונה המיוחדת לו.

ו.       עשה קידוש, נפטר מברכת היין שישתה בתוך הסעודה או אחריה, כי שתיית היין בקידוש היא על דעת שישתה עוד ממנו בתוך הסעודה ואחריה, ונפטר בברכתו, מברכה ראשונה על שאר היין שישתה. ואם עשה הבדלה על דעת לאכול לאחר מכן סעודה ולשתות יין, נפטר בברכת היין של ההבדלה, מברכת היין שישתה בתוך הסעודה או אחריה, ואין לחלק אם עשה את ההבדלה לפני נטילת ידים או אחריה[יג].

ז.       שתה כמה כוסות של יין באמצע הסעודה, יברך לפני שתיית הכוס הראשונה ברכה ראשונה, ויפטור בכך את שאר הכוסות שישתה, כי דרך בני אדם שלא להגביל את עצמם לשתיית כוס אחת בלבד של יין, ודעתם בברכה על כל מה שישתו, בין היה זה כוס אחת או כמה כוסות של יין. ואם היתה דעתו לשתות רק כוס אחת, ונמלך [התחרט] ורצה לשתות עוד כוס של יין, צריך לחזור ולברך עליו ברכה ראשונה[יד] (ברכות ד,ז; פסחים קג,ב; שו"ע קעד,ה).

ח.     שתה יין לפני הסעודה, ובירך עליו, ולא היה בדעתו לשתות ממנו בתוך הסעודה או אחריה, צריך לברך עליו ברכה אחרונה לפני שיתחיל את הסעודה [לפני שיתחיל את אכילת הפת]. וכך הדין גם בכוס הקידוש[טו]. אבל אם שתה מהיין גם באמצע הסעודה, נחשב היין כחלק מהסעודה, וברכת המזון פוטרתו[טז].

ט.     דרך בני אדם לשתות באמצע הסעודה מים או שאר משקים, ולפיכך הם נחשבים כדברים הבאים בתוך הסעודה מחמת הסעודה, ואינו צריך לפניהם ולאחריהם. ומה שהצרכנו לברך ברכה ראשונה על יין שבא בתוך הסעודה (הלכה א) מפני חשיבותו, אבל על שאר משקים אינו צריך לברך.

י.       רצה לשתות מים או שאר משקים לפני הסעודה, ולא היה בדעתו לשתות מהם בתוך הסעודה או אחריה, צריך לברך עליהם ברכה אחרונה לפני שיתחיל את הסעודה [לפני שיתחיל את אכילת הפת][יז]. אבל אם שתה מהם גם באמצע הסעודה, נחשבים כחלק מהסעודה, וברכת המזון פוטרתם[יח].

---

[א]     לשרות ביאורו לרכך.

[ב]      ראה הלכות ברכות (ד,יב): "בשבתות וימים טובים, ובסעודת הקזת הדם, ובעת שיצא מן המרחץ, וכיוצא בהן, שאדם קובע סעודתו על היין - אם בירך על היין שלפני המזון, פטר את היין ששותה לאחר המזון קודם שיברך ברכת המזון; אבל בשאר הימים, צריך לחזור ולברך בתחילה על היין שלאחר המזון. בא להן יין בתוך המזון, כל אחד ואחד מברך לעצמו, שאין בית הבליעה פנוי, שיענו הכול אחר אחד אמן; ואינו פוטר את היין שלאחר המזון". היוצא מהלכה זו, דרך בני אדם לשתות יין לפני המזון או בתוך המזון או לאחר המזון.

[ג]      כאן ראוי לבאר, שבהלכות תפילה (ז,יד), הרמב"ם מנה את המאה ברכות שמברכים בכל יום, וכתב: "חייב אדם לברך מאה ברכות בכל יום, בין היום והלילה. ומה הן מאה ברכות אלו: שלוש ועשרים ברכות שמנינו בפרק זה [ברכות השחר וכו']... וכשהוא אוכל שתי סעודות בכל יום, מברך ארבע עשרה ברכות, שבע בכל סעודה – אחת כשנוטל ידיו תחילה, ועל המזון אחת בתחילה ושלוש בסוף, ועל המים לפניו ולאחריו, הרי שבע". בכתבי היד הנוסח הוא ועל המים לפניו ולאחריו, אולם בדפוסים הנוסח הוא ועל היין לפניו ולאחריו, וכך גרס מהר"י קאפח במשנ"ת שלו במהדורה ראשונה, והעיר שם בהערה מד, שמדובר ביין הבא לאחר הסעודה, קודם ברכת המזון, ואין ברכת המזון פוטרתו. אולם לאחר מכן מהר"י קאפח תיקן (בתיקוני הנוסח בסוף ספר זמנים א) שיש לגרוס, ועל המים לפניו ולאחריו.

        למען האמת, מאחר שמדובר ביין או במים ששותה לאחר סיום אכילת הפת, כלומר לאחר המזון, לפני ברכת המזון, אין הבדל בין אם שותה יין או מים, בשני המקרים צריך לברך לפניו ולאחריו, כדין "דברים הבאים לאחר הסעודה, בין מחמת הסעודה בין שלא מחמת הסעודה – טעונין ברכה לפניהן, ולאחריהן" (ברכות ד,יא). ורק כששותה בתוך המזון, על היין יברך ברכה ראשונה ולא ברכה אחרונה, ועל המים לא יברך כלל, לא ברכה ראשונה ולא ברכה אחרונה, כדין "דברים הבאים בתוך הסעודה, והן מחמת הסעודה – אינן צריכין ברכה לא לפניהן, ולא לאחריהן" (ברכות ד,יא). כך ששתי הגירסאות צודקות, וכך כתב הרב שילת שם בהערה, ברמב"ם מדויק שיצא בההדרתו, ששתי הגרסאות נכונות להלכה.

[ד]      בשו"ע כתב (קעד,ב): "יין פוטר כל מיני משקין. הגה: אפילו מברכה ראשונה".

        אולם הרמב"ם לא כתב הלכה זו, משום שמסוגיית התלמוד משמע שדבר זה נדחה מההלכה. וזה לשון התלמוד ברכות (מא,ב-מב,א): "איתמר: הביאו לפניהם תאנים וענבים בתוך הסעודה [מדובר שאוכלים את התאנים והענבים בתוך הסעודה כדי למתק את הפה, ונמצא שהם דברים שבאו בתוך הסעודה שלא מחמת הסעודה]; אמר רב הונא: טעונים ברכה לפניהם ואין טעונים ברכה לאחריהם [מברך לפניהם כי אינם טפלים לאכילת הלחם, ולא לאחריהם כי ברכת המזון פוטרתם]. וכן אמר רב נחמן: טעונים ברכה לפניהם ואין טעונים ברכה לאחריהם; ורב ששת אמר: טעונין ברכה בין לפניהם בין לאחריהם [מאחר שאינם טפלים ללחם, מברך לפניהם ולאחריהם], שאין לך דבר שטעון ברכה לפניו ואין טעון ברכה לאחריו אלא פת הבאה בכסנין בלבד [רק פת הבאה בכסנין, שרגילים למתק בה את הפה בסיום הסעודה, מברך לפניה ולא לאחריה, כי ברכת המזון פוטרתה]. ופליגא דרבי חייא, דאמר רבי חייא: פת פוטרת כל מיני מאכל, ויין פוטר כל מיני משקים [כל מקום שנאמר ופליגא כך ההלכה. אולם מיד בסמוך, יביא התלמוד את ההלכה כרב פפא, ונדחה ופליגא זה מההלכה, ולפיכך לא פסקו הרמב"ם]. אמר רב פפא, הלכתא: דברים הבאים מחמת הסעודה בתוך הסעודה - אין טעונים ברכה לא לפניהם ולא לאחריהם, ושלא מחמת הסעודה בתוך הסעודה - טעונים ברכה לפניהם ואין טעונים ברכה לאחריהם [התאנים והענבים באים שלא מחמת הסעודה בתוך הסעודה וכך יהיה דינם]; לאחר סעודה - טעונים ברכה בין לפניהם בין לאחריהם. שאלו את בן זומא, מפני מה אמרו: דברים הבאים מחמת הסעודה בתוך הסעודה אינם טעונים ברכה לא לפניהם ולא לאחריהם? אמר להם: הואיל ופת פוטרתן. אי הכי, יין נמי נפטריה פת! [התלמוד קובע כדבר ידוע, יין הבא בתוך הסעודה, צריך לברך עליו, כמו שנאמר במשנה (מב,ב): "בא להם יין בתוך המזון - כל אחד ואחד מברך לעצמו"] - שאני יין, דגורם ברכה לעצמו [מתרץ התלמוד, ברכת היין חשובה, ומחמת חשיבותו של היין מברכים עליו בכל מיני הזדמנויות אף שלא היו צריכים לשתייתו, כגון בקידוש ובברכת המזון ובהבדלה ועוד, ולפיכך אין ברכת הפת פוטרתו, ומברך על היין 'הגפן' בתוך הסעודה]. (ע"כ תלמוד) היוצא מדברי התלמוד, אין היין פוטר כל מיני משקים, אלא רק הסעודה, כלומר אכילת פת, היא הפוטרת מאכלים אחרים. וזה פסק הרמב"ם, שאם ברך על היין, צריך לברך גם על שאר מיני משקים שברכתם שהכל. וכך כתב מהר"י קאפח (הלכות ברכות, פרק ד, הערה כג) הובאו דבריו בסימן קעז הערה ו.

[ה]     לשון הרמב"ם בהלכות ברכות (ז,טו): "אף על פי שאין ברכת המזון טעונה יין, אם בירך על היין כמנהג שאמרנו, צריך שידיח כוס של ברכה מבפנים...". ומלשון זה מוכח ברור, לפי הרמב"ם אין חובה לברך ברכת המזון על היין.

[ו]      מה שכתבנו שישתו מהיין מיד בסיום ברכת הגפן, לפני שיברך על הבשמים, כך כתב ר' יהושע הנגיד, דור חמישי לרמב"ם, בתשובה. וזה לשונו (סימן יט): "בפרק ז מהלכות ברכות [הלכה] יד, אמר אם היה שם יין אוחז את היין בימינו ואת הבשמים בשמאלו, ומברך ברכת המזון ואחר כך מכרך על היין ואחר כך על הבשמים, האם יברך על היין וישתה את הכוס ויחזור ויברך על הבושם כמו שהזכיר בפרק ט [הלכה] ד מהלכות אלו או יברך על היין ועל הבושם וישתה אחרי זה כמו בהבדלה? תשובה: יברך על היין וישתה, ואח"כ יברך על הבושם, מחמת שאינם כרוכים זה בזה. אבל בהבדלה חייבו נר ובשמים לפיכך לא יפסיק ביניהן בשתייה". (ע"כ ר' יהושע הנגיד)

כלומר, כל מקום שמברך כמה ברכות על היין, ומברך גם על הבשמים, כגון בהבדלה או במילה או בנישואין, ישתה מהיין בסוף כל ברכותיו ולא מיד אחר ברכת הגפן, אולם בברכת המזון, או בשתיית יין של רשות, יברך הגפן וישתה מהיין, ואחר כך יברך על הבשמים ויריח אותם.

וכך כתב מהר"ח כסאר, והוכיח את הדבר מלשון הרמב"ם בהלכה שהובאה לאחר הלכה זו (ברכות ז,טו): "אף על פי שאין ברכת המזון טעונה יין, אם בירך על היין כמנהג שאמרנו, צריך שידיח כוס של ברכה מבפנים, וישטוף אותו מבחוץ; וימלאנו יין חי, וכיון שהגיע לברכת הארץ, נותן לתוכו מעט מים, כדי שיהא ערב לשתייה. ואין מסיחין על כוס של ברכת המזון, אלא הכול שותקין, עד שתכלה ברכת המזון והיין, וישתו". מכאן שמיד בסיום ברכת היין צריך לשתות מהיין.

ולעומת זאת, מהר"י קאפח כתב (הערה לג): "וברור שמברך על הבשמים לפני שישתה מן היין. ולקמן פ"ט הל' ד כתב ושותהו, ושם כתבתי החילוק מהכא להתם [מהר"י קאפח מוכיח את שיטתו ממה שהרמב"ם להלן (ט,ד) כתב: "הביאו לפניו יין ושמן – אוחז יין בימינו, ושמן בשמאלו; ומברך על היין ושותהו, וחוזר ומברך על השמן ומריח בו וטחו בראש השמש...". ובהלכה לפנינו (ברכות ז,יד) הרמב"ם כתב: "אוחז את היין בימינו, ואת הבשמים בשמאלו, ומברך ברכת המזון; ואחר כך מברך על היין, ואחר כך מברך על הבשמים". והרמב"ם לא כתב שאחר ברכת היין שותהו, כמו שכתב להלן (ט,ד)]. וברור שכאן הביא רבנו דברי הירושלמי והבנתו לברייתא זו, ולקמן הביא דברי הבבלי והבנתו לברייתא זו". (ע"כ מהר"י קאפח)

[ז]      מהר"י קאפח (ברכות, פרק ז, הערה לד).

[ח]     לשון המשנה ברכות (ו,ה): "ברך על היין שלפני המזון פטר את היין שלאחר המזון. ברך על הפרפרת שלפני המזון פטר את הפרפרת שלאחר המזון". המשנה באה לחדש, אף שאחר המזון צריך לברך לפניו ולאחריו, אם היה דעתו לכך מתחילה, וכבר בירך, אינו צריך לברך ברכה ראשונה על היין שלאחר המזון. אבל על יין שישתה בתוך המזון לא הזכירה המשנה, ומאחר ודרך בני לשתות יין בתוך המזון לשרות אכילה שבמעיהם, וכך דרכם גם בחול ולאו דוקא בשבת, יהיה הדין, שאינו צריך לברך לפניו, וכן אינו צריך לברך אחריו, שמאחר ששתה יין בתוך הסעודה הוא נחשב חלק מהסעודה, ואינו צריך לברך אחריו.

        כאן המקום לבאר, שהשו"ע היסב את דברי המשנה, ליין שבתוך הסעודה, ולא ליין שלאחר הסעודה. וזה לשון השו"ע (קעד,ד): "אם קבע לשתות לפני המזון, א"צ לברך על יין שבתוך המזון, דיין שלפני המזון פוטרו; וכן יין של קידוש פוטר יין שבתוך המזון; וכן המבדיל על השלחן, פוטר היין שבתוך המזון. וי"א שאין ברכת יין הבדלה פוטר, אלא א"כ נטל ידיו קודם הבדלה, הילכך המבדיל קודם נטילה יכוין שלא להוציא יין (וע"ל סי' רצ"ט סעיף ז') שבתוך הסעודה; ובדיעבד שלא כוון כך, פוטר יין שבתוך הסעודה, דספק ברכות דרבנן להקל". (ע"כ שו"ע) אולם הרמב"ם לא יסכים לפסקו, כי דברי המשנה מוסבים על היין שלאחר המזון, ושם צריך שיהיה שבת או סעודת הקזה, שדרך בני אדם לשתות יין גם לאחר המזון, ואז ייפטר מברכה על היין לאחר המזון. אבל יין שבתוך המזון, נפטר מברכה ראשונה מחמת כל יין ששתה קודם, ואין צורך שזה יהיה בשבת או בסעודת הקזה.

וכן אם עשה קידוש, נפטר מברכת היין שישתה בתוך הסעודה או אחריה, כי שתיית היין בקידוש היא על דעת שישתה עוד ממנו בתוך הסעודה ואחריה, ונפטר בברכתו, מברכה ראשונה על שאר היין שישתה. ואם עשה הבדלה על דעת לאכול לאחר מכן סעודה ולשתות יין, נפטר בברכת היין של ההבדלה, מברכת היין שישתה בתוך הסעודה או אחריה, ואין לחלק אם עשה את ההבדלה לפני נטילת ידים או אחריה. אבל צריך שאכן תהיה בדעתו לאכול לאחר ההבדלה, כי סתם הבדלה אינה מיועדת להיות קודם סעודה, כמו קידוש שפשוט וברור שכוונתו לאכול ולשתות אחריו.

[ט]     דברים הבאים לאחר הסעודה מברך לפניהם ולאחריהם (ברכות ד,יא), אולם אם אכל מהם או שתה מהם גם באמצע הסעודה, אינם מוגדרים כדברים הבאים לאחר הסעודה, אלא כבאים בתוך הסעודה, וברכת המזון פוטרתם.

[י]      מדובר שאין סיבה לפוטרו מברכה על שתיית היין שבתוך הסעודה. כי ההלכה עוסקת כשלא שתה יין לפני המזון ולא בירך על היין לפני המזון, וממילא צריך לברך על היין שישתה בתוך המזון.

[יא]    הרמ"א כתב (קעד,ח), שאם יאמר להם 'סברי רבותי', וישמעו ויכוונו לברכה, ויפסיקו את האכילה, ויענו אמן, יכולים לצאת בברכתו. ולא יסכים הרמב"ם לדבריו, ובאמצע הסעודה הזהירו חכמים מלברך בקול רם, משום הסכנה שלא יקדים קנה לושת.

[יב]    הטעם הובא ברי"ף (ברכות ל,ב מדפיו).

[יג]     נתבאר בהערה ח ראה שם.

[יד]    דין 'נמלך' נזכר גם לעיל סימן קסט הלכה ‎ד.

[טו]    נתבאר בסימן קעז הערה ו ראה שם.

[טז]    דברים הבאים לפני הסעודה מברך לפניהם ולאחריהם (סימן קעז הערה ו), אולם אם אכל מהם או שתה מהם גם באמצע הסעודה, אינם מוגדרים כדברים הבאים לפני הסעודה, אלא כבאים בתוך הסעודה, וברכת המזון פוטרתם.

[יז]     נתבאר בסימן קעז הערה ו ראה שם.

[יח]    דברים הבאים לפני הסעודה מברך לפניהם ולאחריהם (סימן קעז הערה ו), אולם אם אכל מהם או שתה מהם גם באמצע הסעודה, אינם מוגדרים כדברים הבאים לפני הסעודה, אלא כבאים בתוך הסעודה, וברכת המזון פוטרתם.

        ובשו"ע (קעד,ז), הביא בתחילה כמו שכתבנו, שמים שבתוך המזון אינו מברך לפניהם ולאחריהם, אולם בהמשך הסעיף הביא דעות החולקות על כך. וזה לשונו: "וי"א לברך על המים שבסעודה, ויש מחמירין עוד לברך עליהם בכל פעם, דסתמא נמלך הוא בכל פעם; והרוצה להסתלק מן הספק ישב  קודם נטילה במקום סעודתו, ויברך על דעת לשתות בתוך סעודתו. הגה: והמנהג כסברא הראשונה".

סימן קעו – ברכת הפת פוטרת את הפרפרת

א.      בירך על הפת 'המוציא', פטר את הפרפרת שאוכלים את הפת עמה ['פרפרת' היא תבשיל שיש בו ירקות או בשר, וברכתו אדמה או שהכל, או שה'פרפרת' הם פירות שברכתם עץ ואוכלים אותם עם הפת כדי להטעימה]; אבל אם בירך על הפרפרת, לא פטר את הפת, כי ברכת הפת חשובה מהם ואינה נגררת אחריהם. בירך על מעשה קדירה שברכתו מזונות, פטר את התבשיל שברכתו אדמה או שהכל; בירך על התבשיל שברכתו אדמה או שהכל, פטר את מעשה קדירה שברכתו מזונות, שמאחר ששניהם עשויים כתבשיל, תבשיל אחד בתוכו ירקות או בשר, והתבשיל השני בתוכו קמח מבושל, לא הצריכוהו חכמים לברך על כל תבשיל ברכתו, וברכה על תבשיל אחד פוטרת את כל התבשילים. רק כאשר אוכל סוגי מאכל שונים לבדם, ולא בתוך תבשיל, הצריכו חכמים לברך על כל דבר את הברכה הראויה לו, ולא פטרו בברכה אחת את כולם[א] (ברכות ד,ו).

---

[א]     משנה ברכות (ו,ה. בתלמוד מב,א): "ברך על היין שלפני המזון פטר את היין שלאחר המזון. ברך על הפרפרת שלפני המזון פטר את הפרפרת שלאחר המזון. ברך על הפת פטר את הפרפרת, על הפרפרת לא פטר את הפת. ב"ש אומרים אף לא מעשה קדרה". וכתב הרמב"ם בפה"מ: "זה שאמר מי שברך על היין שלפני המזון אינו חייב לחזור ולברך על היין ששותה לאחר סלוק המזון, הוא דוקא בשבתות וימים טובים שאדם קובע סעודתו על היין, וכשברך על היין בתחלה בדעתו להמשיך בשתית היין אחרי המזון. אבל מי שאין בדעתו להמשיך לשתות אחר המזון וגמר לאכול ונמלך לשתות צריך לחזור ולברך. ופרפרת, שם הלפתן, רבים פרפראות. ומעשה קדרה, כגון הדיסה והגריסים והחביטה שעושין מן הקמח והסולת ודומיהם [ברכתם מזונות]. ובית שמאי אומרים שאם ברך על אחד ממיני הלפתן [ברכתו אדמה או שהכל] לא פטר מעשה קדרה [ברכתו מזונות]. ואין הלכה כבית שמאי".

        רש"י: "ברך על היין- נוהגין היו להביא קודם אכילה כוס יין לשתות, כדתניא לקמן (ברכות מג,א) כיצד סדר הסבה כו', ומביאין לפניהם פרפראות להמשיך אכילה, כגון פרגיות ודגים, ואחר כך מביאין השלחן, ולאחר גמר סעודה יושבים ושותים ואוכלים, ומה הן אוכלים - פרפראות, כגון כיסני דמעלו ללבא, ולחמניות [פת דקה הנאפית בין שני דפים של ברזל (הערוך השלם ערך לחמניות), והעיסה שמהם נאפו היתה עיסה רגילה ולא רכה], והוא יין ופרפרת שלאחר המזון, ושניהם קודם ברכת המזון".

        תלמוד בבלי ברכות (מב,ב): "ברך על הפת - פטר את הפרפרת, על הפרפרת - לא פטר את הפת; בית שמאי אומרים: אף לא מעשה קדרה. איבעיא להו: בית שמאי ארישא פליגי, או דילמא אסיפא פליגי? דקאמר תנא קמא: ברך על הפת פטר את הפרפרת וכל שכן מעשה קדרה, ואתי בית שמאי למימר: לא מיבעיא פרפרת - דלא פטרה להו פת, אלא אפילו מעשה קדרה - נמי לא פטרה [לפי בית שמאי פת אינה פוטרת פרפרת ולא מעשה קדירה]; או דילמא אסיפא פליגי, דקתני: ברך על הפרפרת [ברכתה אדמה] לא פטר את הפת [שברכתה המוציא], פת הוא דלא פטר, אבל מעשה קדרה [שברכתו מזונות] - פטר. ואתו בית שמאי למימר: ואפילו מעשה קדרה נמי לא פטר – תיקו". (ע"כ בבלי)

        ירושלמי ברכות (ו,ה): "אמר מרינוס בר' יהושע [בן ר' יהושע] אהן דאכל גריזמי [מי שאכל תבשיל שמעורבים בו הרבה מיני פירות וירקות ותורמוסין, שברכתו אדמה, ראה בירושלמי בהמשך (ו,ד, יובא בהמשך ההערה), שברכת הגריזמי אדמה, משום שפרי העץ שברך עליו אדמה, יצא] וסלית [ובנוסף לכך רצה לאכול תבשיל העשוי מסולת שברכתו מזונות] אף ע"ג דהוא מברך על גריזמתה בסופה [והוא הדין שמברך על גריזמתה, ברכה ראשונה, כי מדובר שלא אכל לפני כן פת. פני משה, הרב קנייבסקי] לא פטר סולתא [לא פטר בברכת האדמה את תבשיל הסולת, וצריך לברך עליו מזונות]. מה כבית שמאי דבית שמאי אומר אף לא מעשה קדירה [מברר התלמוד, האם כבית שמאי, ודברי בית שמאי מוסבים על סוף המשנה, בירך על הפרפרת לא פטר את הפת, אבל פטר מעשה קדירה לפי בית הלל, ואילו לפי בית שמאי לא פטר מעשה קדירה] א"ר יוסי דברי הכל היא [מה שאמרנו שברכת גריזמתא, אדמה, אינה פוטרת מעשה קדירה, מזונות, הוא לפי כולם, לב"ה וב"ש, כי דברי בית שמאי מוסבים על תחילת המשנה, וזה ביאור המשנה]: בירך על הפת פטר את הפרפרת ואת מעשה קדירה כדברי בית הלל, בית שמאי אומרים לא פטר את מעשה קדירה, אבל אם בירך על הפרפרת תחילה כל עמא מודיי [בית שמאי ובית הלל] דלא פטר את הפת ולא מעשה קדירה [לפי הירושלמי, אם אנו מבארים שמחלוקת ב"ש וב"ה מוסבת על תחילת המשנה, תהיה המסקנה, לפי כולם, ברך על הפרפרת, לא פטר מעשה קדירה].

רבי אבא בריה דרב פפא בעי, אהן דאכל סולת [מי שאכל סולת שברכתו מזונות] ובדעתיה מיכול פיתא [וכבר היה בדעתו לאכול לאחר מכן סעודה עם פת שברכתה המוציא] מהו מברכה על סולתא בסופא [דברים הבאים לפני הסעודה, האם נפטרים מברכה אחרונה, בברכת המזון שיברך אחרי אכילת הפת?] רבנן דקיסרין פשטין לה צריך לברך בסוף [מתרץ התלמוד, דברים הבאים לפני הסעודה, צריך לברך לפניהם ולאחריהם, ואינם נפטרים בברכת המזון שאחר אכילת הפת]." (ע"כ ירושלמי)

        בהלכה שלפנינו, הרמב"ם שינה את דעתו, בתחילה כתב: "בירך על התבשיל לא פטר את מעשה קדירה", וכן הוא בכתבי יד תימן. ולאחר מכן תיקן וכתב: "בירך על התבשיל פטר את מעשה קדירה", וכן הוא בכתבי היד המזרחיים, שהיו במזרח התיכון מקום הימצאות יוצאי חלציו של הרמב"ם, וכך כתב ר' יהושע הנגיד בתשובה (סימן יח). וכך היא משמעות הדברים בפה"מ.

והנה, אם נשווה את פסק הרמב"ם למקורות שהבאנו לעיל, בתחילה פסק הרמב"ם כירושלמי, ודברי בית שמאי מוסבים על תחילת המשנה, היוצא מכך, בירך על הפרפרת לא פטר מעשה קדירה. אולם לאחר מכן הרמב"ם שב ועיין וראה שפשט המשנה מוכיח בבירור שדברי בית שמאי מוסבים על סוף המשנה, ואין מקום לספק הבבלי, וממילא אין מקום להכרעת הירושלמי שדברי בית שמאי מוסבים על תחילת המשנה. היוצא מכך, לפי בית הלל, בירך על הפרפרת פטר מעשה קדירה. וכך תיקן הרמב"ם במשנ"ת, וכך הכריע בפה"מ, וכך מעידים יוצאי חלציו שזוהי דעתו האחרונה.

ומה שכתבנו, שהרמב"ם מפרש, 'פרפרת' או תבשיל או פירות שבאו להטעים את הפת, כן הוא בירושלמי ברכות (ו,ה): "(אמר) רבי חנינא בר סיסיי הוון אילין דנשייא משלחין ליה נקלווסין [היו אלה של בית הנשיא שולחים לו תמרי ניקולאוס זן תמרים שפירותיו ארוכים מאוד והיה המשובח ביותר ביהודה] והוה שבק לון בתר מזוניה ומברך עליהון תחילה וסוף [כדין דברים הבאים לאחר הסעודה שטעונים ברכה לפניהם ואחריהם]. רב חונה אכל תמרין עם פיסתיה [אכל תמרים עם אכילת הלחם] א"ל רב חייא בר אשי פליג את על רבך שובקין בתר מזונך ואת מברך עליהן תחילה וסוף [וכי חולק אתה על רבך רב, שלעיל אמרת בשמו, דברים הבאים לאחר הסעודה מברך לפניהם ואחריהם, והיה לך להניח את התמרים לאחר המזון ולברך לפניהם ואחריהם] א"ל אינין אינין עיקר נגיסתי [תירץ רב חונא, התמרים עיקר אכילתי, כלומר בהם אני מלפת את הפת, ולפיכך פטור אני מלברך לפניהם ואחריהם]".

לעומת מה שכתבנו, מהר"י קאפח ביאר (ברכות, פרק ד, הערה טו), שהרמב"ם בהלכה שלפנינו עוסק בברכה אחרונה, והוכיח את הדבר מהירושלמי הנזכר לעיל, "אמר מרינוס בי ר' יהושע אהן דאכל גריזמי וסלית אף ע"ג דהוא מברך על גריזמתה בסופה לא פטר סולתא". אולם קשה ליישב את שיטתו בפשט המשנה, כי היא כולה עוסקת בברכה ראשונה ולא בברכה אחרונה. בירך על היין שלפני המזון [ברכה ראשונה] פטר את היין שלאחר המזון [מברכה ראשונה], בירך על הפרפרת שלפני המזון [ברכה ראשונה] פטר את הפרפרת שלאחר המזון [מברכה ראשונה], ובהמשך, בירך על הפת [ברכה ראשונה] פטר את הפרפרת [מברכה ראשונה], בירך על הפרפרת [ברכה ראשונה] לא פטר את הפת [מברכה ראשונה]. ואך מפרשי הירושלמי ביארוהו באופן שיתאים ליוצא מפשט המשנה, שהיא עוסקת בברכה ראשונה ["והוא הדין שמברך על גריזמתה, ברכה ראשונה, כי מדובר שלא אכל לפני כן פת. פני משה, הרב קנייבסקי"], וכפשט דברי הרמב"ם בפה"מ, וכפי שביארנו את הדברים.

ובשו"ע כתב (סי' קעו ובמשנ"ב), שפרפרת ברכתה מזונות, והיא פירורי לחם שחתכם דק דק ודיבקם עם מרק או דבש, ובאופן זה נבין כיצד הם פוטרים מעשה קדירה או מעשה קדירה פוטרם, כי כולם ברכתם מזונות, אבל ברכת העץ או האדמה לא תפטור ברכת מזונות, אף אם שניהם עשויים כתבשיל. אולם כאמור, הרמב"ם אינו מפרש כך, וכתב שפרפרת היא תבשיל או פירות, כך שכתב מפורש שאין ברכתם מזונות, ולא היתה המשנה צריכה ללמדינו שברכת מזונות פוטרת מזונות.

לשון הרמב"ם: "בירך על הפת, פטר את הפרפרת שאוכלין בהן הפת, ממיני התבשיל ופירות, וכיוצא בהן". ומה שכתבנו שפרפרת העשויה ממיני התבשיל ביאורו, תבשיל שיש בו ירקות שברכתו אדמה, או שיש בו בשר וברכתו שהכל, כי כך הוא דרך העולם לאכול את הפת עם סוגי תבשילים אלו. וכשאוכל תבשילים אלו ללא פת, הירקות או הבשר הם העיקר ועליהם מברך ולא על המים של המרק. ואם יש במרק מים מרובים, ובסיום אכילת הירקות שותה את המרק, צריך לברך שהכל על המרק, ויבואר במקומו.

סימן קעז – דברים הבאים בתוך הסעודה ואחר הסעודה

א.      דברים הבאים בתוך הסעודה [שאוכל אותם באמצע הסעודה], והם מחמת הסעודה [אוכל אותם כדי להטעים את הפת שהיא עיקר הסעודה], כגון: בשר, ודגים, וביצים, וירקות, וגבינה, ודייסא, שאוכל אותם באמצע הסעודה עם הפת[א] – אינם צריכים ברכה לא לפניהם, ולא לאחריהם; אלא ברכת המוציא שבתחילה, וברכת המזון שבסוף, פוטרים הכל, שהכל טפילה לסעודה. ודברים שאינם מחמת הסעודה [אינו אוכל אותם כדי להטעים את הפת שהיא עיקר הסעודה], שבאו בתוך הסעודה [שאכל אותם באמצע הסעודה], כגון שאכל באמצע הסעודה תאנים וענבים וכל מיני פירות  שלא כדי להמתיק את אכילת הפת[ב] – טעונים ברכה לפניהם, ואין טעונים ברכה לאחריהם. ודברים הבאים לאחר הסעודה [לאחר סיום אכילת הפת והנלווה אליה, קודם ברכת המזון], בין שבאו מחמת הסעודה [כגון שאכל לאחר הסעודה דגים, או בשר וכדו'] בין שלא מחמת הסעודה [כגון שאכל לאחר הסעודה עוגה או תמרים או גרעיני חמניות וכדו' שישאר בפיו טעם מתוק] – טעונים ברכה לפניהם ולאחריהם[ג] (ברכות ד,יא).

ב.      אם אכל פירות באמצע האכילה כדי להמתיק את אכילת הפת, במחשבה זו החשיבם כדברים הבאים מחמת הסעודה באמצע הסעודה, ואינם צריכים ברכה לפניהם ולאחריהם, כמו שנתבאר בהלכות ברכות (ד,ו): "בירך על הפת, פטר את הפרפרת שאוכלין בהן הפת, ממיני התבשיל ופירות". ואף אם יאכל אחר כך פירות ללא פת, ושלא כדי ללפת את הפת, כבר נפטר מברכת הפירות באותה סעודה[ד].

ג.       ההגדרה של תחילת הסעודה, תחילת אכילת הפת, כי בזמן חכמים היו רגילים לקבוע את הפת כעיקר הסעודה, וכל מה שאוכל קודם לאכילת הפת היה נחשב כדברים שבאו קודם הסעודה. וההגדרה של סיום הסעודה, סיום אכילת הפת והתבשילים הנלווים אליה, ובדרך כלל מפנים את השולחן בסיום אכילת הפת והנלווה אליה, וכל מה שאוכל לאחר מכן נחשב כדברים הבאים לאחר הסעודה.

ד.      הטעם שדברים הבאים בתוך הסעודה מחמת הסעודה אינו מברך לפניהם ולאחריהם, כי אוכלם באמצע הסעודה, והם טפלים לאכילת הפת שהיא עיקר הסעודה. וכן דברים הבאים בתוך הסעודה שלא מחמת הסעודה, מברך לפניהם ולא לאחריהם, כי אוכלם באמצע הסעודה, והם טפלים לאכילת הפת שהיא עיקר הסעודה, ולפיכך ברכת המזון פוטרתם. ועוד יש כלל בידינו, דעת האדם בברכה הראשונה על כל מה שיגישו לו, כי כשאוכל האדם בביתו לפעמים מציעים לו לאכול עוד דברים שלא חשב עליהם, ולפעמים גם מגישים לו דברים שלא חשב עליהם, ומאחר שכך היא המציאות דעת האדם בברכתו הראשונה על כל אותם דברים. כיון שכן, אם בני הבית הביאו לו באמצע הסעודה מאכלים שונים, בין שהם מחמת הסעודה, בין שהם שלא מחמת הסעודה, כיון שמבחינה מציאותית אוכלם באמצע הסעודה, באכילתו זו הוא מראה שהם טפלים לסעודה, ואף שלא היתה דעתו עליהם בתחילת הסעודה, הם טפלים לסעודה[ה].

ה.     מה שכתבנו בהלכה ‎א, דברים הבאים לאחר הסעודה, טעונים ברכה לפניהם ולאחריהם, כך היא שיטת התלמוד והרמב"ם. אולם חכמי התוספות כתבו, שזה היה בזמן חכמי התלמוד, שהיו עוקרים את השולחן עם הפת וכל הנלווה אליה, ולא היה בדעתם לאכול עוד פת, והיו מחזירים את השולחן כשעליו מיני מתיקה וקינוח סעודה, אבל בזמנינו שאין מסלקים את הפת עד ברכת המזון, ואם יחפוץ האדם לאכול עוד פת קודם ברכת המזון יאכל, כל מה שאוכל אחר הסעודה נחשב כאוכל בתוך הסעודה, ואם הוא דבר שבא שלא מחמת הסעודה יברך לפניו ולא לאחריו, וכך פסק השו"ע (קעז,ב), וכך נוהגים הרבה בני אדם.

ו.       דברים הבאים קודם הסעודה, בין אם הם דברים שדרכם לבוא מחמת הסעודה כגון דגים ובשר, ובין אם הם דברים שאין דרכם לבוא מחמת הסעודה כגון פירות, צריך לברך לפניהם ולאחריהם, כי ברכת הפת היא תחילת הסעודה וברכת המזון היא סיום הסעודה, וכל מה שיאכל קודם הפת אינו שייך לסעודה ויברך לפניו ואחריו. והשמיעונו חכמים [רב פפא, ראה הלכה ‎א], גם מה שיאכל לאחר סיום אכילת הפת, אינו שייך לסעודה ויברך לפניו ואחריו, אף שעדין לא ברך ברכת המזון, כל שכן מה שיאכל לפני תחילת אכילת הפת אינו שייך לסעודה ויברך לפניו ואחריו. גם על יין הקידוש, אם שתה רביעית, צריך לברך ברכה אחרונה לפני תחילת אכילת הפת. הלכה זו לא נתבארה בדברי הרמב"ם במשנ"ת במפורש, אולם כך נראה שהיא שיטת הרי"ף, וכך נראה שהיא שיטת הרמב"ם, וכפי שכתב בתשובה, וכפי שכתב ראב"ם בשם אביו. אולם מנהג יהודי תימן, שאוכלים לפני הסעודה פירות וקליות ובשר, ושותים משקה חריף [אכילה זו נקראת ג'עלה], ומברכים לפניהם ואין מברכים לאחריהם, כי בדעתם, שמתחילת אכילה זו התחילה הסעודה, ודברים הבאים בתוך הסעודה אף שלא מחמת הסעודה, יברך לפניהם ולא יברך לאחריהם. וכך נוהגים בליל פסח, שלא לברך ברכה אחרונה אחר אכילת כזית כרפס, וכן לא יברכו ברכה אחרונה אחר שתיית כל כוס מכוסות היין בליל פסח, ורק אחרי הכוס האחרונה יברכו ברכה אחרונה [כך פירשו יהודי תימן את הרמב"ם, וכך סברו שזו דעתו][ו].

ז.       מה שכתבנו בהלכה הקודמת, דברים הבאים קודם הסעודה יברך לפניהם ולאחריהם, זה בדברים שלא היה בדעתו לאוכלם לאחר הסעודה [לאחר סיום אכילת הפת, קודם ברכת המזון]. אבל דברים שאכל מהם קודם הסעודה [קודם תחילת אכילת הפת], והיה בדעתו לאוכלם לאחר סיום אכילת הפת, כגון ששתה יין קודם הסעודה ובדעתו לשתות יין גם אחר הסעודה, או שאכל פרפרת [ליפתן] קודם הסעודה ובדעתו לאוכלו גם אחר הסעודה, לא יברך ברכה אחרונה לפני הסעודה, אלא לאחר הסעודה ישתה את היין או יאכל את הלפתן ללא ברכה ראשונה, ובסיום אכילתו ושתייתו יברך עליהם ברכה אחרונה, ואז יברך ברכת המזון. ואם אכל את הפרפרת או שתה את היין גם באמצע הסעודה, הרי הם נחשבים כחלק מהסעודה, וברכת המזון פוטרתם, ואינו צריך לברך עליהם את הברכה האחרונה המיוחדת להם על אכילתו מהם לאחר הסעודה קודם ברכת המזון[ז] (ברכות ד,יב).  

---

[א]     לשון השו"ע (קעז,א): "דברים הבאים בתוך הסעודה, אם הם דברים הבאים מחמת הסעודה דהיינו דברים שדרך לקבוע סעודה עליהם ללפת בהם את הפת, כגון: בשר, ודגים, וביצים, וירקות, וגבינה, ודייסא ומיני מלוחים, אפי' אוכלם בלא פת [אינו אוכל אותם ממש ביחד עם אכילת הפת, אלא אכל פת בתחילת הסעודה, וכעת אוכלם ללא פת], אין טעונין ברכה לפניהם, דברכת המוציא פוטרתן; ולא לאחריהם, דברכת המזון פוטרתן". (ע"כ שו"ע) מה שכתב השו"ע אפילו אם אוכלם ללא פת, אין כוונתו שאכל פירות בסעודה, ולא אכל בתחילת הסעודה פת, אלא כוונתו לבאר שלא כפירוש רש"י שצריך לאכול את הדברים ממש עם אכילת הפת, אלא כפירוש תוס' שאוכל אותם באמצע הסעודה גם ללא אכילת פת עמהם ממש, אבל מדובר שבתחילת הסעודה אכל פת ובירך עליה.

[ב]      אם אכל פירות באמצע האכילה כדי להמתיק את אכילת הפת, אינו צריך ברכה לפניהם ולאחריהם, כמו שנתבאר בהלכות ברכות (ד,ו): "בירך על הפת, פטר את הפרפרת שאוכלין בהן הפת, ממיני התבשיל ופירות". יובא להלן בסימן קעו הלכה ‎א. וכן הוא בירושלמי ברכות (ו,ה), יובא בהערה ד.

לשון השו"ע (קעז,א): "ואם הם דברים הבאים שלא מחמת הסעודה, דהיינו שאין דרך לקבוע סעודה עליהם ללפת בהם את הפת, כגון: תאנים וענבים וכל מיני פירות, אם אוכל אותם בלא פת [אינו אוכל אותם ממש ביחד עם אכילת הפת, אלא אכל פת בתחילת הסעודה, וכעת אוכלם ללא פת], טעונין ברכה לפניהם דברכת המוציא אינה פוטרתן, דלאו מעיקר סעודה הם; ואינם טעונים ברכה לאחריהם, דכיון שבאו בתוך הסעודה בהמ"ז פוטרתם; ואם בתחלת אכילתו אכל הפירות (עם הפת) ובסוף אכל עמהם פת, אפילו אם בינתיים אכל מהם בלא פת, אינם טעונים ברכה אף לפניהם. (ע"כ שו"ע) מה שכתב השו"ע אם אוכל אותם ללא פת, כוונתו לבאר שלא כפירוש רש"י שצריך לאכול את הדברים ממש עם אכילת הפת, אלא כפירוש תוס' שאוכל אותם באמצע הסעודה גם ללא אכילת פת עמהם ממש, אבל מדובר שבתחילת הסעודה אכל פת ובירך עליה. ומה שכתב: "ואם בתחלת אכילתו אכל הפירות (עם הפת) ובסוף אכל עמהם פת, אפילו אם בינתיים אכל מהם בלא פת, אינם טעונים ברכה אף לפניהם". כוונתו שהתחיל את הסעודה עם אכילת פת, וביחד עם אכילת הפת ממש אכל פירות, ואח"כ אכל פירות ללא פת, ואחר כך שוב אכל פירות עם פת, אינו צריך לברך לא לפני אכילתם ולא לאחריה. כלומר, דברים הבאים בתוך הסעודה שלא מחמת הסעודה, כגון פירות, יש לחלק, אם אכלם ביחד עם הפת ממש, אף שיאכלם אח"כ ללא פת אינו צריך לברך לפניהם ולאחריהם וזהו האמור בסעיף כאן, ואם בתחילה לא אכלם ממש עם אכילת הפת, יברך לפניהם ולא לאחריהם וזהו האמור בסעיף לעיל. (ע"כ שו"ע)

אולם הרמב"ם לא יסכים לחילוק זה, ואין לו מקור בתלמוד, וכל דבר שאוכל בתוך הסעודה, והוא בא שלא מחמת הסעודה, יברך לפניו ולא לאחריו, בין אם אכלו עם הפת ממש, ובין אם אכלו ללא הפת. כי הטעם שצריך לפניו הוא משום שהוא דבר שאינו רגיל לבוא מחמת הסעודה, ואף אם יאכלנו עם הפת ממש, הוא לא ייהפך בכך ללפתן, כל שלא היה בדעתו להחשיבו כלפתן, וכפי שיתבאר בסעיף ג בשו"ע, ראה בהמשך בסמוך.

בגלל שאלה זו, כתב המשנ"ב (ס"ק יא), שאכן מדובר שהביא את הפירות ללפת, כי אם לא הובאו ללפת, אף שאכל אותם עם הפת תחילה וסוף, לא יועיל, וצריך לברך ברכה ראשונה על הפירות שאוכל באמצע הסעודה ללא פת. ואם ישאל השואל, אם כן זהו האמור בסעיף ג, יובא להלן בסמוך, תירץ המשנ"ב, שמדובר שאין הפירות הליפות הבלעדי, ולכן צריך שיאכל פירות גם בסוף עם פת. אבל בסעיף ג, מדובר שהפירות הם הליפות הבלעדי, ולכן שם אם אכל בתחילה עם פת, אינו מברך על השאר, אף שלא אכל בסוף עם פת. וראה עוד בהערה ד, שהבאנו שהב"י כתב חילוק זה בשם המרדכי על פי הירושלמי, והערנו שם מהי שיטת הרמב"ם.

עוד כתב השו"ע (קעז,ג): "ואם קובע ליפתן סעודתו על הפירות, הוו ליה הפירות כדברים הבאים מחמת הסעודה; ואפילו אם אוכל מהפירות בתחלת סעודתו בלא פת, אינו מברך לא לפניהם ולא לאחריהם, ויש חולקין, ולכן טוב שיאכל בתחלה מהפירות עם פת, ואז אפי' אם אח"כ יאכל מהם בלא פת אינם טעונים ברכה כלל". (ע"כ שו"ע) בסעיף זה היה בדעת האדם להחשיב את הפירות כלפתן, ועל כך כתב השו"ע, אף שאכלם ללא פת, כלומר שבתחילת הסעודה אכל פת ובירך עליה, אולם לא אכל את הפירות ביחד עם אכילת הפת ממש, מאחר והיה בדעתו להחשיב את הפירות כלפתן, אינו צריך לברך לפניהם ואחריהם. להוראה זו יסכים הרמב"ם, וכפי שכתבנו, אם אכל פירות באמצע האכילה כדי להמתיק את אכילת הפת, אינו צריך ברכה לפניהם ולאחריהם, כמו שנתבאר בהלכות ברכות (ד,ו): "בירך על הפת, פטר את הפרפרת שאוכלין בהן הפת, ממיני התבשיל ופירות", ומכאן ואילך ייפטר מברכה ראשונה בכל הפירות שיאכל באותה סעודה. אולם השו"ע המשיך שיש חולקים, ולכן המליץ שיאכל בתחילת הסעודה את הפירות עם הפת ממש, ואז ייפטר מלברך עליהם תחילה וסוף, וכפי שכתב בסעיף א. אולם כבר הערנו לעיל, שהרמב"ם לא יסכים לסברא זו, והדבר הקובע האם יברך לפני או לא יברך לפני, הוא, האם הוא בא מחמת הסעודה, ואז לא יברך לפני, או שאינו בא מחמת הסעודה, ואז יברך לפני. ובמקרה שלפנינו שהחשיב את הפירות כלפתן, הם באו מחמת הסעודה, ולא יברך לפני אכילתם, וכן לא יברך אחר אכילתם כי באו בתוך הסעודה, אולם מה שיאכלם בתחילה עם פת לא יועיל לפוטרם מברכה.

וזה לשון המשנ"ב בסכמו את הנושא (קעז, ס"ק כא): "קיצור דיני פירות הבאים בתוך הסעודה. אם אוכל עם הפת פשיטא שא"צ כלל ברכה דנעשה טפל לפת ואפילו לא היה דעתו לזה בפירוש בשעת ברכת המוציא [לפי הרמב"ם, כל שלא היה בדעתו לאוכלם כלפתן, אינם נחשבים לפתן, ואינם נחשבים טפל, וצריך לברך לפני אכילתם]. ואם אוכל בלא פת פשיטא שצריך ברכה לפניהם ואפילו הם מבושלים [קומפוט בלשון ימינו] דהוי שלא מחמת הסעודה רק לקינוח בעלמא. אבל אם רוצה לאכול פירות קצת עם הפת וקצת בלא פת [בדעתו, בתחילה ללפת את הפת בפירות, ואח"כ ללפת אותה בשאר דברים] בזה יש דעות חלוקות [לפי הרמב"ם, כל שהיה בדעתו לאכול את הפירות כליפות לפת, אף שאח"כ יאכל מהם ללא פת, ואף שאחר כך ילפת את הפת בדברים אחרים, כבר נפטר מלברך עליהם ברכה ראשונה באותה סעודה] ע"כ יש לנהוג שיאכל תחלה מעט בלא פת ויברך עליהן ואח"כ יוכל לאכול שאר הפירות בין בפת ובין בלא פת [לפי הרמב"ם אם מתחילה אכלם כליפות לפת, פטור מלברך עליהם ברכה ראשונה, אף אם יאכל מהם אח"כ שלא כליפות לפת]. וזהו בקובע סעודתו ללפת הפת בשאר דברים אבל בקובע סעודתו ללפת הפת בפירות [אם את כל אכילת הפת מלפת רק בפירות] כיון שאכל מתחלה פירות עם פת יוכל לאכול בסוף פירות בלא פת בלא ברכה [אף שאח"כ יאכל פירות ללא פת, כבר נפטר מלברך עליהם. ולשיטת הרמב"ם, אין צורך שיהיה בדעתו ללפט את הפת רק בהם]".

להלן סיכום שיטת השו"ע:

1. אכל בתחילת הסעודה פירות ללא פת, יברך לפניהם ואחריהם.

2. אכל בתחילת הסעודה פירות עם פת, וכן בסוף, אין צריך לברך על מה שיאכל באמצע ללא פת.

3. קבעם כלפתן, אף שאכלם ללא פת, אינו מברך לפניהם ולאחריהם.

4. יש חולקים, ולכן טוב שיאכלם עם הפת ממש.

המשנ"ב הוסיף:

בסעיף 2 מדובר שהביאם ללפת, אבל אם הביאם לקינוח, צריך לברך על מה שיאכל באמצע ללא פת.

ועוד הוסיף, שמדובר שאין הפירות הליפות הבלעדי, ולכן צריך שיאכל גם בסוף הארוחה פירות עם פת.

אבל בסעיף 4 מדובר שהפירות הם הליפות הבלעדי, ולכן שם אם אכל בתחילה עם פת, אינו מברך על השאר, אף שלא אכל בסוף עם פת.

שיטת הרמב"ם:

1. הביא את הפירות כליפות לפת, בין אם אכלם עם הפת ממש, ובין אם אכלם ללא הפת, בין אם הם הליפות העיקרי ובין אם מלפת את הפת עם עוד דברים, אינו מברך לפניהם ולאחריהם, ואינו צריך לברך על הפירות שיאכל ללא פת, כי במקרה שלפנינו הפירות באו מחמת הסעודה, וכיון שנפטרו מברכה, נפטרו מברכה לכל הסעודה.

2. הביא את הפירות שלא לשם ליפות הפת, אף אם יאכלם עם הפת ממש, אין דבר זה הופכם להחשיבם כליפות לפת, ויברך לפניהם ולא לאחריהם. ומשיברך פעם אחת על הפירות, נפטר מלברך אחריהם בשאר הסעודה, בין אם אוכלם עם הפת ממש, ובין אם אוכלם ללא פת.

[ג]      כדי להבין כראוי את שיטת הרמב"ם ואת שיטת השו"ע, ראוי לצטט את לשון התלמוד ואת הפירושים שנכתבו עליו, ואז יובנו הדברים.           לשון התלמוד ברכות (מא,ב): "אמר רב פפא, הלכתא: דברים הבאים מחמת הסעודה בתוך הסעודה - אין טעונים ברכה לא לפניהם ולא לאחריהם, ושלא מחמת הסעודה בתוך הסעודה - טעונים ברכה לפניהם ואין טעונים ברכה לאחריהם; לאחר סעודה - טעונים ברכה בין לפניהם בין לאחריהם".

        לפי הרמב"ם יש בסוגיה זו ארבע הגדרות. א- הזמן המוגדר כסעודה, מתחילת אכילת הפת, עד סיום אכילת הפת והנלווה אליה. ב- הזמן המוגדר כאחר הסעודה, לאחר סיום אכילת הפת והנלווה אליה, קודם ברכת המזון. ג- דברים הבאים מחמת הסעודה, הם דברים שאוכל אותם עם אכילת הפת, כדי להטעים אכילתה, כגון: בשר, ודגים, וביצים, וירקות, וגבינה, ודייסא. ד- דברים הבאים שלא מחמת הסעודה, הם דברים שאוכל אותם שלא כדי להטעים את אכילת הפת, כגון שאוכל עם אכילת הפת גם פירות.

לפי הרמב"ם, כשאמר רב פפא דברים הבאים בתוך הסעודה, לא התכוון רב פפא דוקא לדברים שאוכלם יחד עם הפת ממש, אלא אפילו אם דרכו לאכול פת, ולאחר מכן בשר, הבשר נחשב כחלק מהסעודה, והוא בכלל הפת, ונפטר בברכתה מברכה ראשונה ואחרונה של הבשר, כי הבשר בא מחמת הפת, ובעיני בני אדם הכל נחשב סעודה אחת [נקודה זו כתוס', ולא כרש"י שכתב שאוכל את הדברים ממש עם אכילת הפת]. ועוד נקודה, הגדרת דברים הבאים מחמת הסעודה, תלויה בדעת האדם באותה סעודה, ואף שבדרך כלל בני אדם אינם אוכלים פירות עם פת, ולכן הגדרת פירות כדברים שבאו שלא מחמת הסעודה, אם אדם יחליט בדעתו לאכול פת עם פירות, יהיה הפרי מוגדר כלפתן, וכדברים הבאים מחמת הסעודה, ויפטר מברכה ראשונה ואחרונה בברכת הפת. וכפי שכתב הרמב"ם בהלכות ברכות (ד,ו): "בירך על הפת, פטר את הפרפרת שאוכלין בהן הפת, ממיני התבשיל ופירות" [נקודה זו שלא כתוס' שהגדירו את הדבר כבא שלא מחמת הסעודה, משום שבדרך כלל בני אדם לא אוכלים אותו בסעודה. וכן הוא בירושלמי ברכות (ו,ה), יובא בהערה ד]. ועוד נקודה, הגדרת דברים הבאים לאחר הסעודה, אינה נקבעת על פי רגילות בני אדם, אלא כשמבחינה מציאותית הביאום לאחר הסעודה. ולכן פירות שאין דרך לאוכלם בתוך הסעודה, אם הביאם בתוך הסעודה, אין להמשיך להגדירם כדברים הבאים לאחר הסעודה בגלל שכך היא הרגילות לאוכלם לאחר סעודה, אלא מאחר שהביאום בתוך הסעודה השתנתה הגדרתם, וכעת הם באו בתוך הסעודה, אלא שמחמת שאין רגילים לאוכלם בסעודה, יש להגדירם שבאו שלא מחמת הסעודה, ויברך לפניהם ולא לאחריהם [נקודה זו שלא כרש"י שהגדיר את הדבר כבא שלא בשעת הסעודה, משום שאין דרך להביאו בסעודה].

        לעומת שיטת הרמב"ם, רש"י פירש, דברים הבאים מחמת הסעודה, דברים שאוכל אותם ביחד עם הפת ממש, ולשיטתו הטעם לפטור את המאכלים הנלווים מברכה, משום שמברך על העיקר ופוטר את הטפל. וכך כתב רש"י: "[דברים הבאים] שלא מחמת הסעודה בתוך הסעודה - כגון דייסא, וכן כרוב ותרדין, שאינן לפתן ובאין למזון ולשובע. טעונין ברכה לפניהן - דלאו טפלה נינהו, ואינן בכלל לחם דנפטר בברכת המוציא. ולא לאחריהן - דמיני מזון נינהו, וברכת המזון פוטרתן". ועוד כתב רש"י: "דברים הרגילים לבא לאחר סעודה - כגון פירות, אפילו הביאן בתוך הסעודה שלא מחמת לפתן. טעונין ברכה בין לפניהן - דלאו טפלה נינהו. בין לאחריהם - דאין ברכת המזון פוטרתן, דלאו מזוני נינהו". (ע"כ רש"י)

        לעומת שיטת רש"י, תוספות פירשו, דברים הבאים מחמת הסעודה, אינם דוקא דברים שאוכלם יחד עם הפת ממש, אלא אפילו אם דרכו לאכול פת, ולאחר מכן בשר, הבשר נחשב כחלק מהסעודה, והוא בכלל הפת, ונפטר בברכתה מברכה ראשונה ואחרונה של הבשר, כי הבשר בא מחמת הפת, ובעיני בני אדם הכל נחשב סעודה אחת.

וזה סיכום קושיות תוספות על שיטת רש"י, וביאור שיטת תוס' (מתוך מתיבתא): תוספות (ד"ה הלכתא) הקשו על פירוש רש"י, שאם דברים הבאים מחמת הסעודה בתוך הסעודה הם דברים שמלפתים בהם את הפת, אין חידוש בדין זה שהרי שנינו במשנה (להלן מד,א) שברכת העיקר פוטרת את הטפל. ועוד הקשו, שלהלן הקשו מדוע פת אינה פוטרת את היין, [ולשיטת רש"י שאלת התלמוד אינה מובנת, כי] והרי היין אינו טפל לפת ומדוע יפטר ע"י הפת. ואין לומר שכוונת הגמרא שהפת תפטור את היין כששורה פתו ביין, שהרי ודאי שאם שורה פתו ביין הפת פוטרת את היין.

ועל מה שפירש רש''י 'שלא מחמת הסעודה בתוך הסעודה' הם דייסא או כרוב ותרדין שטעונים ברכה לפניהם, הקשו תוספות שהרי שנינו במשנה (להלן מב,א) שפת פוטרת את הפרפרת, ובגמרא (שם ע"ב) מבואר שכל שכן שפוטרת מעשה קדירה ומעשה קדירה הוא דייסא הרי שפת פוטרת דייסא גם בברכה שלפניו. ועל מה שפירש רש"י ש'לאחר הסעודה' הם פירות שרגילים לאוכלם אחר הסעודה וטעונים ברכה לפניהם משום שאינם טפלים לפת וגם לאחריהם משום שאינם מזון, הקשו תוספות שהרי קיימא לן כרב הונא ורב נחמן שסוברים לעיל שפירות הבאים בתוך הסעודה אינם טעונים ברכה לאחריהם כיון שרב הונא ורב נחמן רבים. והרא''ש הקשה עוד, שהרי רב פפא לא הזכיר כלל שהחילוק בין הדברים שטעונים ברכה לאחריהם לדברים שאינם טעונים ברכה לאחריהם הוא משום שהם מזון והאחרים אינם מזון, אלא רב פפא אמר שהוא משום שהם רגילים לבוא בתוך הסעודה והם רגילים לבוא לאחר הסעודה. ועוד הקשה שהרי לפי רש''י נמצא שרב פפא לא הזכיר בדבריו את דינם של בשר ודגים וביצים וגבינה שלא באו ללפת את הפת שהרי אינם דומים לדברים הבאים בתוך הסעודה כיון שהם לא מזון והם גם לא דומים לדברים שרגילים לבוא לאחר הסעודה שהרי דברים אלו רגילים לבוא בתוך הסעודה. ועוד קשה על עיקר סברת רש"י שדייסא וכרוב ותרדין נפטרים בברכת המזון משום שהם מזון שהרי כל הדברים זנים חוץ ממים ואף שאינם מזון אבל הם זנים וא"כ אפשר לברך עליהם ברכת המזון שהיא עדיפה ממעין שלש. (ע"כ ממתיבתא, ההמשך הוא לשון תוס')

על כן פירש ר"י דברים הבאים מחמת הסעודה בתוך הסעודה כלומר הרגילים לבא מחמת הסעודה בפת שרגילים לאכלן עם הפת כגון בשר ודגים וכל מיני קדרה והביאן בתוך הסעודה אין טעונין ברכה לפניהם ולאחריהם אפי' אכלן בתוך הסעודה בפני עצמן בלא פת דכיון דמשום פת הם באין הפת פוטרתן. אבל דברים שאין דרכן לבא בתוך הסעודה כגון תמרים ורמונים ושאר כל פירות שאין רגילים ללפת בהן את הפת טעונין ברכה לפניהן דכיון דלאו משום לפתן אתו אין הפת פוטרתן והיינו כרב נחמן וכרב הונא דלעיל דאמרי דטעונין ברכה לפניהן ולא לאחריהן". (ע"כ תוס')

        כפי שכתבנו, ההבדל בין שיטת הרמב"ם לשיטת התוס', לפי הרמב"ם, הגדרת דברים הבאים מחמת הסעודה, תלויה בדעת האדם באותה סעודה, ואף שבדרך כלל בני אדם אינם אוכלים פירות עם פת, ולכן הגדרת פירות כדברים שבאו שלא מחמת הסעודה, אם אדם יחליט בדעתו לאכול פת עם פירות, תהיה מוגדרת פת זו כלפתן, וכדברים הבאים מחמת הסעודה, ותפטר מברכה ראשונה ואחרונה בברכת הפת. וכפי שכתב הרמב"ם בהלכות ברכות (ד,ו): "בירך על הפת, פטר את הפרפרת שאוכלין בהן הפת, ממיני התבשיל ופירות", ונקודה זו שלא כתוס' שהגדירו את הדבר כבא שלא מחמת הסעודה, משום שבדרך כלל בני אדם לא אוכלים אותו בסעודה.

לפי רש"י דברים הבאים בתוך הסעודה, זו הגדרתם משום שבדרך כלל בני אדם אוכלים אותם בתוך הסעודה, אבל דבר שבדרך כלל אוכלים אותו לאחר הסעודה, אף אם יביאוהו בתוך הסעודה תהיה הגדרתו כדברים הבאים לאחר הסעודה. ולפי תוספות דברים הבאים שלא מחמת הסעודה, זו הגדרתם משום שבדרך כלל בני אדם אוכלים אותם שלא מחמת הסעודה. ואילו לפי הרמב"ם, כל דבר הבא בתוך הסעודה יוגדר כדבר הבא בתוך הסעודה, אף שבדרך כלל אין דרך להביאו בתוך הסעודה [שלא כרש"י]. וכל דבר שאוכל אותו מחמת הסעודה כדי ללפת את הפת, כגון שרצה ללפת את הפת בפירות, יוגדר כבא מחמת הסעודה, אף שבדרך כלל אין דרך להביאו מחמת הסעודה [שלא כתוס'].

ולכן כתבו תוספות (ד"ה לאחר הסעודה) שהגירסה היא: "לאחר הסעודה", ולא גורסים כאן: "דברים הבאים לאחר הסעודה". כי לפי תוספות, לא יתכן שיהיה דבר שרגילים לאוכלו לאחר הסעודה, והוא גם יהיה דבר שרגילים לאוכלו מחמת הסעודה, כלומר בתוך הסעודה יחד עם אכילת הפת ובמקביל אליה, ונמצא שיש כאן שני תיאורים הסותרים זה את זה. אולם הרמב"ם גרס וכתב: "ודברים הבאים לאחר הסעודה", כי הוא אינו מבאר דברים שרגילים לאוכלם לאחר הסעודה, אלא דברים שבמבחינה מציאותית הביאום לאחר הסעודה, בין אם הם דברים הבאים מחמת הסעודה כגון בשר ודגים, ובין אם הם שלא מחמת הסעודה כגון פירות, מברך לפניהם ולאחריהם.

[ד]      נתבאר בהרחבה בהערה ב. וכן הוא בירושלמי ברכות (ו,ה): "(אמר) רבי חנינא בר סיסיי הוון אילין דנשייא משלחין ליה נקלווסין [היו אלה של בית הנשיא שולחים לו תמרי ניקולאוס זן תמרים שפירותיו ארוכים מאוד והיה המשובח ביותר ביהודה] והוה שבק לון בתר מזוניה ומברך עליהון תחילה וסוף [כדין דברים הבאים לאחר הסעודה שטעונים ברכה לפניהם ואחריהם]. רב חונה אכל תמרין עם פיסתיה [אכל תמרים עם אכילת הלחם] א"ל רב חייא בר אשי פליג את על רבך שובקין בתר מזונך ואת מברך עליהן תחילה וסוף [וכי חולק אתה על רבך רב, שלעיל אמרת בשמו, דברים הבאים לאחר הסעודה מברך לפניהם ואחריהם, והיה לך להניח את התמרים לאחר המזון ולברך לפניהם ואחריהם] א"ל אינין אינין עיקר נגיסתי [תירץ רב חונא, התמרים עיקר אכילתי, כלומר בהם אני מלפת את הפת, ולפיכך פטור אני מלברך לפניהם ואחריהם]".

        כאן ראוי להביא מדברי הב"י (סימן קעו), שכתב בשם המרדכי, ביאור לדברי הירושלמי האלה. וזה לשונו: "וגם המרדכי (שם) כתב כדברי הרא"ש [סיכום דברי הרא"ש הובא בשו"ע סעיף ג, הובא לעיל בהערה ב] וזה לשונו [של המרדכי], יש להסתפק אם אדם אוכל בתחלת סעודה פת ופירות והם עיקר סעודה אם יש לברך עליהם אם לאו, כי סברא הוא שלא יברך עליהם, כדאמרינן בירושלמי רב הונא אכל תמרי עם פיתא וכו' אמר ליה אינון עיקר נגיסתי. והיכא דבאמצע סעודה אוכל פירות איכא למימר כיון דאין דרך ללפת בהם את הפת טעונים ברכה לפניהם, והא דא"ל שיבקן בתר מזונך ולא לאמצע המזון משום ברכה דלבסוף קאמר ליה [יש לפרש את הירושלמי, שאם אכל פת ופירות, ואחר כך אוכל רק פירות, יברך עליהם ברכה ראשונה ולא אחרונה, ומה שנאמר בירושלמי, מדוע אינך מניח את הפירות לאחר אכילתך, אין להוכיח מכך שאם אוכלם באמצע אכילתו נפטר גם מברכה ראשונה, אלא נפטר רק מברכה אחרונה, ואמר לו שיניחם לאחר הסעודה כדי שיברך עליהם גם ברכה אחרונה] וירא שמים האוכל פירות בסעודה יאכל קצת מהם תחלה בלא פת ויברך עליהם ואח"כ יאכלם בין בפת בין בלא פת ע"כ [המרדכי. מכאן הב"י]: ומשמע מדבריהם שכוונתם לומר דכשעיקר הסעודה היא מפירות [מלפת את הפת רק בפירות] אף על פי שאין דרך הפירות לבוא ללפת את הפת כיון שזה מביאם עכשיו לעיקר ליפתן הוי ליה השתא לגבי האי כדברים הבאים מחמת הסעודה שאפילו אם אוכל בלא פת [אף שבאמצע הסעודה יאכל מהפירות ללא שיאכל עמהם את הפת] אינו צריך לברך כלל. והיכא שעיקר סעודתו מדברים הבאים מחמת הסעודה והביאו לו פירות באמצע הסעודה אף על פי שהוא מלפת בהם את הפת [אם מלפת את הפת גם בפירות וגם בדברים אחרים] לא חשיבי כדברים הבאים מחמת הסעודה כיון שעיקר קבע סעודתו על בשר ודגים וכיוצא בהם והילכך אם בא לאכול מאותם פירות בלא פת צריך לברך עליהם בתחלה, דאילו הפירות שאוכל עם הפת משמע שאינו מברך עליהם כלל דהא תנן (מד,א) כל שהוא עיקר ועמו טפילה מברך על העיקר ופוטר את הטפילה". (ע"כ ב"י)

        אולם הרמב"ם אינו מבאר את הירושלמי כדברי הב"י, שיש לחלק אם מלפת את הפת רק בפירות, או שמלפת אותה גם בדברים אחרים, ואף שבירושלמי נזכר שהיו הפירות עיקר אכילתו, אין לדייק מכך, שצריך להקפיד שלא ללפת את הפת בדברים אחרים, אלא כל שהביא את הפירות כדי ללפת את הפת, אם כן הם נחשבים כבאים מחמת הסעודה, ואינו צריך לברך לפניהם ולאחריהם. כשם שבלפתן, איננו מגבילים שיהיה דוקא לפתן אחד כדי להחשיבו כלפתן, כך בפירות, אין להגבילם שילפת את הפת רק בהם כדי להחשיבם כליפות.

        ומה שכתב שאם אכל פירות עם הפת ממש, הם נחשבים כטפילה ופטור מלברך עליהם, כל שאין בדעת האדם שישמשו הפירות כליפות לפת, הם אינם נחשבם כטפילה פת, וצריך לברך עליהם את ברכתם.

[ה]     לשון השו"ע (קעז,ד-ה): אף על פי שלא היו הפירות לפניו בשעה שבירך על הפת, כיון דללפת את הפת הם באים אינם טעונים ברכה כלל.

אם אחר שבירך על הפת שלחו לו מבית אחרים שאינו סמוך עליהם ולא היה דעתו על הדורון, אפי' מדברים שדרכן לבא ללפת את הפת צריך לברך עליהן כדין נמלך. (הגה: ולא ראיתי נזהרים בזה, ואפשר דטעמא דסתם דעת האדם על כל מה שמביאין לו בסעודה וע"ל סי' ר"ו). (ע"כ שו"ע) ומה שכתבנו הוא כדברי הרמ"א, ואין כאן דין נמלך, אלא דעת האדם על כל מה שיביאו לו בסעודה. וכיון שנמצא באמצע הסעודה, ואוכל את הדבר באמצע הסעודה, יש לתת על המאכל את דיני המאכלים שאוכלים באמצע הסעודה.

[ו]      לשון הרמב"ם בהלכות ברכות ד,יא-יב: "[יא] דברים הבאים בתוך הסעודה, והן מחמת הסעודה – אינן צריכין ברכה לא לפניהן, ולא לאחריהן; אלא ברכת המוציא שבתחילה, וברכת המזון שבסוף, פוטרין הכול, שהכול טפילה לסעודה. ודברים שאינן מחמת הסעודה, שבאו בתוך הסעודה – טעונין ברכה לפניהן, ואין טעונין ברכה לאחריהן. ודברים הבאים לאחר הסעודה, בין מחמת הסעודה בין שלא מחמת הסעודה – טעונין ברכה לפניהן, ולאחריהן.

[יב] בשבתות וימים טובים, ובסעודת הקזת הדם, ובעת שיצא מן המרחץ, וכיוצא בהן, שאדם קובע סעודתו על היין – אם בירך על היין שלפני המזון, פטר את היין ששותה לאחר המזון קודם שיברך ברכת המזון; אבל בשאר הימים, צריך לחזור ולברך בתחילה על היין שלאחר המזון".

הלכה יב מוסיפה על הלכה יא, אף שאמרנו דברים הבאים לאחר הסעודה טעונים ברכה לפניהם ולאחריהם, זה כשלא פטרם מברכה ראשונה, אבל אם שתה יין לפני המזון, והיה בדעתו לשתות יין לאחר המזון, אינו צריך לברך על היין שלאחר המזון ברכה ראשונה.

מקור הדברים משנה ברכות (ו,ה): "ברך על היין שלפני המזון פטר את היין שלאחר המזון. ברך על הפרפרת שלפני המזון פטר את הפרפרת שלאחר המזון". והנה, אף שהרמב"ם לא כתב את דין הפרפרת במשנ"ת, יש להשוות את הפרפרת ליין, וכל שבדעתו לאכול פרפרת גם לאחר הסעודה, ואכל פרפרת לפני הסעודה, אינו צריך עליה ברכה ראשונה לאחר הסעודה.

נמצאנו למדים ממשנה זו, דברים הבאים לפני הסעודה, אם בדעתו לאוכלם גם אחר הסעודה, אינו מברך עליהם ברכה אחרונה לפני הסעודה, אלא ישאירם ללא ברכה אחרונה, כדי לפטור את מה שיאכל לאחר המזון.

אין ללמוד ממשנה זו הוראה גורפת, דברים הבאים קודם הסעודה, אינו צריך לברך אחריהם ברכה אחרונה קודם הסעודה, אלא המשנה עוסקת כשבדעתו להמשיך לאכול מאותו מאכל לאחר הסעודה, שלא יברך עליו ברכה אחרונה לפני הסעודה, כדי שהברכה שבירך תפטור את מה שיאכל אחר הסעודה. וכל שכן אם דעתו לאכול מאותו מאכל בתוך הסעודה, שלא יברך עליו ברכה אחרונה לפני הסעודה, אלא ברכת המזון תפטרנו.

אולם מצאנו בתוספתא ברכות, הוראה מפורשת לגבי הדין של דברים הבאים קודם הסעודה. וכך נאמר בתוספתא ברכות (ד,יד, ליברמן): "מליח ופרוסה מברך על המליח ופוטר את הפרוסה. ר' חנינה בן גמליאל אומר, מליח הבא בתחילה לפני המזון, ופת הבאה עם המליח לאחר המזון, טעונה ברכה לפניה ולאחריה". מליח ופרוסת פת, מברך על המליח ופוטר את הפת, כדין טפל הבא עם העיקר, שמברך על העיקר ופוטר את הטפל. מליח הבא קודם תחילת אכילת הפת שנאכל כדי להגביר את התיאבון, וכן פת ומליח הבאים לאחר הסעודה, לאחר סיום אכילת הפת קודם ברכת המזון, טעונים ברכה לפנהם לאחריהם. היוצא מתוספתא זו, דברים הבאים קודם הסעודה, לפני תחילת אכילת הפת, טעונים ברכה לפניהם לאחריהם. היוצא מכך, גם על יין הקידוש, אם שתה רביעית, צריך לברך ברכה אחרונה לפני תחילת אכילת הפת.

        לשון התלמוד ברכות (מא,ב): "אמר רב פפא, הלכתא: דברים הבאים מחמת הסעודה בתוך הסעודה - אין טעונים ברכה לא לפניהם ולא לאחריהם, ושלא מחמת הסעודה בתוך הסעודה - טעונים ברכה לפניהם ואין טעונים ברכה לאחריהם; לאחר סעודה - טעונים ברכה בין לפניהם בין לאחריהם". (ע"כ תלמוד) היוצא מלשון התלמוד, ברכת הפת היא תחילת הסעודה וברכת המזון היא סיום הסעודה, וכל מה שיאכל קודם הפת אינו שייך לסעודה ויברך לפניו ואחריו, והשמיענו רב פפא, גם מה שיאכל לאחר סיום אכילת הפת אינו שייך לסעודה, ואף שעדיין לא ברך ברכת המזון, יברך לפניו ואחריו, כל שכן מה שיאכל לפני תחילת אכילת הפת אינו שייך לסעודה ויברך לפניו ולאחריו.

בהקשר זה ראוי להביא את הירושלמי, אולם מאחר והירושלמי מוסב על המשנה העוסקת בברכת הפרפרת, נצטט תחילה את המשנה, לאחר מכן את הבבלי, ולאחר מכן את הירושלמי. משנה ברכות (ו,ה. בתלמוד מב,א): "ברך על היין שלפני המזון פטר את היין שלאחר המזון. ברך על הפרפרת שלפני המזון פטר את הפרפרת שלאחר המזון. ברך על הפת פטר את הפרפרת, על הפרפרת לא פטר את הפת. ב"ש אומרים אף לא מעשה קדרה". וכתב הרמב"ם בפה"מ: "זה שאמר מי שברך על היין שלפני המזון אינו חייב לחזור ולברך על היין ששותה לאחר סלוק המזון, הוא דוקא בשבתות וימים טובים שאדם קובע סעודתו על היין, וכשברך על היין בתחלה בדעתו להמשיך בשתית היין אחרי המזון. אבל מי שאין בדעתו להמשיך לשתות אחר המזון וגמר לאכול ונמלך לשתות צריך לחזור ולברך. ופרפרת, שם הלפתן, רבים פרפראות. ומעשה קדרה, כגון הדיסה והגריסים והחביטה שעושין מן הקמח והסולת ודומיהם [ברכתם מזונות]. ובית שמאי אומרים שאם ברך על אחד ממיני הלפתן [ברכתו אדמה או שהכל] לא פטר מעשה קדרה [ברכתו מזונות]. ואין הלכה כבית שמאי".

        רש"י: "ברך על היין- נוהגין היו להביא קודם אכילה כוס יין לשתות, כדתניא לקמן (ברכות מג,א) כיצד סדר הסבה כו', ומביאין לפניהם פרפראות להמשיך אכילה, כגון פרגיות ודגים, ואחר כך מביאין השלחן, ולאחר גמר סעודה יושבים ושותים ואוכלים, ומה הן אוכלים - פרפראות, כגון כיסני דמעלו ללבא, ולחמניות [פת דקה הנאפית בין שני דפים של ברזל (הערוך השלם ערך לחמניות), והעיסה שמהם נאפו היתה עיסה רגילה ולא רכה], והוא יין ופרפרת שלאחר המזון, ושניהם קודם ברכת המזון".

        תלמוד בבלי ברכות (מב,ב): "ברך על הפת - פטר את הפרפרת, על הפרפרת - לא פטר את הפת; בית שמאי אומרים: אף לא מעשה קדרה. איבעיא להו: בית שמאי ארישא פליגי, או דילמא אסיפא פליגי? דקאמר תנא קמא: ברך על הפת פטר את הפרפרת וכל שכן מעשה קדרה, ואתי בית שמאי למימר: לא מיבעיא פרפרת - דלא פטרה להו פת, אלא אפילו מעשה קדרה - נמי לא פטרה [לפי בית שמאי פת אינה פוטרת פרפרת ולא מעשה קדירה]; או דילמא אסיפא פליגי, דקתני: ברך על הפרפרת [ברכתה אדמה] לא פטר את הפת [שברכתה המוציא], פת הוא דלא פטר, אבל מעשה קדרה [שברכתו מזונות] - פטר. ואתו בית שמאי למימר: ואפילו מעשה קדרה נמי לא פטר – תיקו". (ע"כ בבלי)

ירושלמי ברכות (ו,ה): "אמר מרינוס בר' יהושע [בן ר' יהושע] אהן דאכל גריזמי [מי שאכל תבשיל שמעורבים בו הרבה מיני פירות וירקות ותורמוסין, שברכתו אדמה, ראה בירושלמי בהמשך (ו,ד, יובא בהמשך ההערה), שברכת הגריזמי אדמה, משום שפרי העץ שברך עליו אדמה, יצא] וסלית [ובנוסף לכך רצה לאכול תבשיל העשוי מסולת שברכתו מזונות] אף ע"ג דהוא מברך על גריזמתה בסופה [והוא הדין שמברך על גריזמתה, ברכה ראשונה, כי מדובר שלא אכל לפני כן פת. פני משה, הרב קנייבסקי] לא פטר סולתא [לא פטר בברכת האדמה את תבשיל הסולת, וצריך לברך עליו מזונות]. מה כבית שמאי דבית שמאי אומר אף לא מעשה קדירה [מברר התלמוד, האם כבית שמאי, ודברי בית שמאי מוסבים על סוף המשנה, בירך על הפרפרת לא פטר את הפת, אבל פטר מעשה קדירה לפי בית הלל, ואילו לפי בית שמאי לא פטר מעשה קדירה] א"ר יוסי דברי הכל היא [מה שאמרנו שברכת גריזמתא, אדמה, אינה פוטרת מעשה קדירה, מזונות, הוא לפי כולם, לב"ה וב"ש, כי דברי בית שמאי מוסבים על תחילת המשנה, וזה ביאור המשנה]: בירך על הפת פטר את הפרפרת ואת מעשה קדירה כדברי בית הלל, בית שמאי אומרים לא פטר את מעשה קדירה, אבל אם בירך על הפרפרת תחילה כל עמא מודיי [בית שמאי ובית הלל] דלא פטר את הפת ולא מעשה קדירה [לפי הירושלמי, אם אנו מבארים שמחלוקת ב"ש וב"ה מוסבת על תחילת המשנה, תהיה המסקנה, לפי כולם, ברך על הפרפרת, לא פטר מעשה קדירה].

רבי אבא בריה דרב פפא בעי, אהן דאכל סולת [מי שאכל סולת שברכתו מזונות] ובדעתיה מיכול פיתא [וכבר היה בדעתו לאכול לאחר מכן סעודה עם פת שברכתה המוציא] מהו מברכה על סולתא בסופא [דברים הבאים לפני הסעודה, האם נפטרים מברכה אחרונה, בברכת המזון שיברך אחרי אכילת הפת?] רבנן דקיסרין פשטין לה צריך לברך בסוף [מתרץ התלמוד, דברים הבאים לפני הסעודה, צריך לברך לפניהם ולאחריהם, ואינם נפטרים בברכת המזון שאחר אכילת הפת]." (ע"כ ירושלמי) נמצאנו למדים מהירושלמי, דברים הבאים לפני הסעודה, צריך לברך לפניהם ולאחריהם, ואינם נפטרים בברכת המזון שאחר אכילת הפת.

בהקשר זה, ראוי לצטט עוד ירושלמי העוסק בנושא זה. ירושלמי ברכות (ו,ד): "מתני' היו לפניו מינין הרבה רבי יהודה אומר אם יש ביניהן ממין שבעה עליו הוא מברך וחכמים אומרים על אי זה מהן שירצה. גמ' רבי יהושע בן לוי אמר מה פליגן ר' יודה ורבנן כשהיה בדעתו לאכול פת אבל אין בדעתו לאכול פת כל עמא מודיי שאם יש ביניהן ממין שבעה עליו הוא מברך [רבי יהושע בן לוי סובר, אכל לפני הסעודה פירות, ולאחר מכן אכל פת, אפילו אם הם משבעת המינים, אינו מברך אחריהם, כיון שכן, מה שאמרו חכמים מברך על איזה שירצה, כשבדעתו לאכול אחריהם פת, וממילא אינו צריך לברך אחרונה על הפירות, כיון שכן, יכול לאכול ממה שירצה, אבל אם אין בדעתו לאכול אחריהם פת, יאכל משבעת המינים, כדי שיברך אחריהם ברכה מעין שלש]. א"ר אבא צריך לברך בסוף [לפי רבי אבא, אכל לפני הסעודה פירות, ולאחר מכן אכל פת, אפילו אם הם אינם משבעת המינים, מברך אחריהם]. א"ר יוסי הדא דר' בא פליגא על דרבי יהושע בן לוי דר' יהושע בן לוי אמר מה פליגין ר' יודה ורבנן בשהיה בדעתו לאכול פת אבל אם אין בדעתו לאכול פת כל עמא מודיי שאם יש ביניהן ממין שבעה עליו הוא מברך ומר ר' בא וצריך לברך בסוף [מבאר רבי יוסי, רבי אבא חולק על רבי יהושע בן לוי, ולשיטתו צריך לברך ברכה אחרונה על הפירות שנאכלו לפני הסעודה]. לא בירך נעשה טפילה דתנינן תמן כל שהוא עיקר ועמו טפילה מברך על העיקר ופוטר את הטפילה [ממשיך התלמוד לבאר את שיטת רבי אבא, שאם לא נאמר שמברך ברכה אחרונה אחרי אכילת הפירות, אם כן הפירות טפלים לפת, ואין לברך עליהם גם לא ברכה ראשונה, כפי הכלל שמברך על העיקר ופוטר את הטפילה, וכלל זה קיים אף אם אוכל את הטפל לפני העיקר ובנפרד ממנו].

הדא גריזמתה [תבשיל שמעורבים בו הרבה מיני פירות וירקות ותורמוסין] ר' ירמיה בשם ר' אמי מברך על תורמוסה [מברך עליו אדמה משום התורמוס, ופוטר בזה את פירות העץ, כי פרי עץ שברך עליו אדמה, יצא] א"ר לוי על שם (משלי כב כב) אל תגזול דל כי דל הוא [בדרך המוסר יש לומר, שיברך על התורמוס אדמה, בגלל מרירותו ודלותו. אולם כבר ביארנו שהטעם ההלכתי שמחמתו מברך על התורמוס, כי פרי עץ שברך עליו אדמה, יצא]. עד כדון בשיש בדעתו לאכול פת לא היה בדעתו לאכול פת לא בדה [ממשיך התלמוד לבאר, כשיטת רבי יהושע בן לוי שנזכרה לעיל, שאמר: "אם אכל לפני הסעודה פירות, ולאחר מכן אכל פת, אפילו אם הם משבעת המינים, אינו מברך אחריהם", גריזמתה זו שמעורב בה פירות משבעת המינים, וירקות ותורמוס, אימתי מברך עליה אדמה, כשבדעתו לאכול אחריה פת, שאינו צריך לברך אחריה ברכה אחרונה, אבל אם אין בדעתו לאכול אחריה פת, יברך בורא פרי העץ על הפרי משבעת המינים, ויברך אחריה מעין שלש].

רבן גמליאל זוגה [כך שמו] סלק גבי אילין דבית ר' ינאי חמתהון נתבין זיתא ומברכין לפניו ולאחריו אמר לון ועבדין כדין [רבן גמליאל זוגה סבר כרבי יהושע בן לוי, ולכן לא הסכים למה שבירכו על הזית שאכלו לפני הסעודה ברכה ראשונה ואחרונה, ולא פטרו את הברכה האחרונה שעל הזית בברכת המזון שעל הפת].

ר' זעירא שלח שאל לר' שמואל בר נחמן [מה יהיה הדין אם יש לפניו פירות משבעת המינים, ושאר פירות, ואין בדעתו לאכול פת לאחר מכן, על מה יברך, והשיבו בשם] ר' כהנא בשם ר' אבינא כל עמא מודיי שאם יש ביניהן ממין שבעה עליו הוא מברך [השיבו כשיטת רבי יהושע בן לוי, שאם אין בדעתו לאכול פת אחרי הפירות, יברך על שבעת המינים, וכך סוברים בית שמאי ובית הלל]. אמר ר' זעירא ויאות [רבי זעירא שקיבל את התשובה, נזכר שאפשר להביא סיוע לתשובה זו]. מן מאן דאנן חמיין רבנן סלקון לריש ירחא ואכלין ענבין ולא מברכין בסופה. לא בשיש בדעתו לאכול פת [ממעשה החכמים שאכלו בסעודת קידוש החודש ענבים ולא בירכו לאחר מכן, משום שלאחר מכן אכלו פת, וזה כשיטת רבי יהושע בן לוי, אכל פירות ולאחריהם פת, לא מברך על הפירות ברכה אחרונה, לא אכל לאחר הפירות פת, מברך על הפירות ברכה אחרונה]. (ע"כ ירושלמי)

בנוגע לגריזמתה שנזכרה בירושלמי ברכות (ו,ד), שהיא תבשיל שמעורב בו פירות משבעת המינים, וירקות ותורמוס, בירושלמי נאמר שברכתו אדמה, משום שפרי העץ שבירך עליו אדמה, יצא. בהקשר זה ראוי לצטט מספר החילוקים שבין אנשי מזרח [בבל] לאנשי ארץ ישראל, נצטט לפי הנוסח שהובא בספר החילוקים בההדרת הרב מרדכי מרגליות (סימן כ): "אנשי מזרח [בבל] בשעה שיש לפניהם תורמוסין ופרי עץ, מברכין על פרי העץ ומניחיו פרי האדמה, ובני א"י מברכין על התורמוסין שהכל בכלל אדמה". וביאר שם המהדיר: "בקינוח סעודה היו רגילים לאכול פרפרת שנקראה גרזימי שהיו בה כמה מינים ביניהם אגוזים ותמרים וגם תורמוסין, והנה מנהג בני א"י היה לברך על התורמסין בפה"א ולפטור על ידי זה גם את האגוזים והתמרים, לעומתם בני בבל פסקו שצריך לברך על כל מין ומין ולהקדים בורא פרי העץ...".

בירושלמי שכתבנו ברכות (ו,ד), הובאה מחלוקת בין רבי יהושע בן לוי לרבי אבא, ומהרצאת הדברים שהובאו בסוף הסוגיה משתמע, שמסקנת הירושלמי כדעת רבי יהושע בן לוי, אכל פירות ולאחריהם פת, לא מברך על הפירות ברכה אחרונה, לא אכל לאחר הפירות פת, מברך על הפירות ברכה אחרונה. כלומר, דברים הבאים לפני הסעודה, מברך לפניהם, ואינו צריך לברך לאחריהם, כי הם נפטרים בברכת המזון שאחר אכילת הפת.

וכפי שראינו, ירושלמי זה חולק על הירושלמי שהבאנו קודם ברכות (ו,ה), שם נאמר שרבי אבא בריה דרב פפא שאל, מי שאכל סולת שברכתו מזונות, וכבר היה בדעתו לאכול לאחר מכן סעודה עם פת שברכתה המוציא, האם יברך ברכה אחרונה על הסולת? והשיבוהו רבנן דקיסרין,  שצריך לברך לאחר אכילת הפירות, כי דברים הבאים לפני הסעודה, צריך לברך לפניהם ולאחריהם, ואינם נפטרים בברכת המזון שאחר אכילת הפת.

וכירושלמי שהבאנו קודם ברכות (ו,ה) נראה עיקר, וכפי שמשתמע מהתוספתא ברכות (ד,יד, ליברמן), דברים הבאים קודם הסעודה, לפני תחילת אכילת הפת, טעונים ברכה לפניהם לאחריהם.

רק מאכל שהיה בדעתו לאכול ממנו עוד, ואכל ממנו קודם הסעודה, ואכל סעודה, והמשיך לאכול ממנו, הסעודה שבאמצע אינה מבטלת את הברכה שבירך על אותו מאכל, וימשיך לאוכלו לאחר הסעודה ללא ברכה ראשונה. וכך הדין גם ביין, בימים שהדרך לשתותו גם לאחר המזון, והיתה דעתו עליו, שאינו מברך עליו ברכה ראשונה לאחר המזון [קודם ברכת המזון]. וכפי שנאמר במשנה ברכות (ו,ה): "ברך על היין שלפני המזון פטר את היין שלאחר המזון. ברך על הפרפרת שלפני המזון פטר את הפרפרת שלאחר המזון". 

וכך היא שיטת הרי"ף שכתב, שבליל פסח, יברך ברכה אחרונה על שתי כוסות היין לפני תחילת אכילת הסעודה, וכן ברכה אחרונה לאחר הכוס הרביעית. וזה לשונו (פסחים כד,א-ב מדפיו): "אבל על הגפן ועל פרי הגפן איכא מ"ד לא מברכינן אלא בסוף [זוהי שיטת רב האי גאון] ואיכא מ"ד מברכין לבתר תרין כסי דמיקמי סעודה ולבתר תרין דבתר סעודה והדין טעמא בתרא טעמא דמסתבר הוא ושפיר דמי למיעבד הכי". (ע"כ רי"ף)

וכך היא שיטת הרשב"א (ברכות מא,ב), שכתב על לשון התלמוד: "ואני מסתפק בענין שמועתינו, לפי שרב פפא לא דבר אלא בג' מדות לבד שהן בתוך הסעודה מחמת הסעודה ובתוך הסעודה שלא מחמת הסעודה ולאחר הסעודה, ועדיין יש מדה רביעית שלא נתפרשה, והיא דברים הבאים לפני הסעודה ושדעתו לאכול פת אחריהן, לפי שיש לומר שהם כדברים הבאים לאחר הסעודה וטעונין ברכה לפניהם ולאחריהם, או נאמר שהם כדברים הבאים בתוך הסעודה שלא מחמת הסעודה שאף הן מעוררין התאוה וגורמין בריבוי המזון ולפיכך אף הן אינן טעונין ברכה לאחריהם, ולפי הסברא, [הצד] הראשון עיקר, שכל שהוא קודם הסעודה אינו מכלל הסעודה כלל, ונ"ל שהיא כמחלוקת בירושלמי דגרסינן התם (ברכות ו,ד) א"ר זעירא מן דאנן חמיין רבנן עלין לריש ירחא ואוכלין ענבים ולא מברכין עליהם בסופא לא שיש בדעתם לאכול פת פי' בתמיהא, נראה דלדעת ר' זעירא כל שבדעתו לאכול פת אף על פי שאכל ענבים קודם שיתחיל בסעודה הרי הוא כאלו אכלן בתוך הסעודה שלא מחמת הסעודה ואינן טעונין ברכה לאחריהם, אבל למטה משם (ברכות ו,ה) אמרו בירושלמי רבי בא בריה דרב פפא בעי אהין דאכל סולת ובדעתיה מיכל פיתא מהו מברכה עליה דסולתא בסופא, רבנן דקסרין פשטין ליה צריך לברך בסוף, וכן נראה עיקר". (ע"כ רשב"א)

וכך היא שיטת המאירי (ברכות מא,ב): "יש מפרשים שאם באו פירות קודם סעודה וברך עליהן ואח"כ ברך על הפת וגמר סעודתו שאין ברכת הסעודה פוטרת אותה של אותן הפירות וממה שאמרו בתלמוד המערב ר' בא בעי אהן דאכל סלת ובדעתיה למיכל פתא מהו מיברכא על סולתא בסופא רבנין דקסרין פשטון צריך לברך בסוף". (ע"כ מאירי)

ולעומת זאת, לפי הרא"ש, יין או פרפרת שאכל לפני הסעודה, באים על דעת שיגבירו את התיאבון, ונחשבים בכלל הסעודה, ולכן מברך לפניהם ולא מברך לאחריהם, אלא ברכת המזון פוטרתם. וזה לשון הרא"ש (פסחים י,כד): "אבל דברים הבאים לפני הסעודה כגון פרפראות ויין שבא לגרר ולהמשיך לסעודה בכלל הסעודה הן ונפטרין בברכת המזון".

וכך פסק השו"ע (קעד,ו): "אין לברך אחר היין שבסעודה, דברכת המזון פוטרתו; וכן פוטרת יין שלפני המזון, ואפילו (לא) היה לו יין בתוך המזון...". עוד כתב השו"ע (רעב,י): "ברכת יין של קידוש פוטרת יין שבתוך הסעודה, ואינו טעון ברכה לאחריו דבה"מ פוטרתו בין שהוא על הכוס בין שאינו על הכוס". מקור דברי השו"ע הם הרא"ש, וכפי שראינו, לפי הרא"ש גם פרפראות וגם יין שאכל לפני הסעודה, באים להגביר התיאבון, וברכת המזון פוטרתם מברכה אחרונה.

וראה עוד בילקוט יוסף, שמאחר ויש מחלוקת ראשונים, יש ספק לגבי דברים הבאים לפני הסעודה, וישתדל שלא לאכול מהם כזית כדי שלא יכנס לספק ברכות. וזה לשונו (קיצוש"ע או"ח קעז,ו): "יש הנוהגים בשבת ויום טוב, לברך על בשר ודגים, ביצים ומיני תבשיל, או פירות, קודם נטילת ידים וברכת המוציא, כדי להשלים מאה ברכות בשבת. ויש להם על מה שיסמוכו. ואין חילוק בזה בין אנשים לנשים. [אך אחר שהתחיל בסעודה אין לברך על בשר דגים ומיני תבשיל]. וכיון שאוכלים קודם הסעודה, יזהרו שלא יאכלו כזית, כדי שלא יכנסו בספק ברכה אחרונה. ואם אכלו מהם כזית קודם הסעודה, [אחר הקידוש], לא יברכו ברכה אחרונה, שספק ברכות להקל. וכן אם אכל עוגה קודם הסעודה שיעור כזית, אינו מברך ברכה אחרונה, דשמא ברכת המזון פוטרתו".

בנוגע לשיטת הרמב"ם, נראה שהוא סובר כשיטת הרי"ף הרשב"א והמאירי, אלא שהרמב"ם אמר לבנו ראב"ם, שאין הלכה כרי"ף במה שאמר שיברך ברכה אחרונה רק על כוס שני וכוס אחרון מכוסות היין שישתה בליל פסח, אלא צריך לברך ברכה אחרונה אחר כל כוס מהכוסות שישתה בליל פסח.

וכך כתב הרמב"ם בתשובה (שו"ת הרמב"ם סי' שיב): "השאלה הובאה מרבינו משה ז"ל, והתשובה בשם משה ברבי מימון זצ"ל. מסגנון זה משמע, שתשובה זו הועלתה על הכתב לאחר מות הרמב"ם, התשובה מופיעה רק בעברית. וזה לשונה: "שאלה מרבינו משה ז"ל. שאלה כשיאכל ירק בלילי הפסח ומברך בורא פרי האדמה אם יברך בסוף אחריו או לא יברך עד שיגמור ההגדה ויברך על המרור באחרונה. תשובה: יברך אחריו [יברך אחרי אכילת הכרפס ברכה אחרונה] לפי שההגדה מפסקת, וכשיאכל המרור ויברך תחלה כך [לפני אכילת המרור יברך אדמה ועל אכילת מרור] ואחר כך יחזור ויברך לבסוף [ולאחר אכילת המרור יברך ברכה אחרונה]. משה ברבי מימון זצ"ל".

וכך כתב מעשה רקח בשם ראב"ם בשם אביו הרמב"ם: וזה לשון מער"ק בהלכות חמץ ומצה ז,י בשם ראב"ם: "ובספר כת"י קדמון מצאתי בשם הרב אברהם בנו של רבינו וז"ל אלו הד' כוסות שתייתן חובה מדברי סופרים וכל אחד מהם מצוה בפני עצמה ולזה יברך על כל אחד מהם קודם שתייתו ברכה לעצמו בורא פרי הגפן ואחר שתייתו אם שתאו כולו או רביעית ממנו על הגפן ועל פרי הגפן וכו' זו היא סברת אבא מארי ז"ל והחילוק שחילק הר"ב ההלכות והבדיל בין ברכת בורא פרי הגפן ובין ברכת על הגפן [לפי הרי"ף (פסחים כג,ב מדפיו), יברך ברכה ראשונה על כל כוס, אולם ברכה אחרונה לא יברך על כל כוס] היא סברא לא יאמת אותה ההיקש כמו שהיה אבא מארי ז"ל מעורר אותנו על זה בעת הלמוד לפניו. ע"כ".

לעומת שיטת הרמב"ם, מנהג תימן ידוע ומפורסם [כך פירשו יהודי תימן את הרמב"ם, וכך סברו שזו דעתו, שאוכלים קליות ופירות ובשר, ושותים ערק, לפני הסעודה, בחול ובשבת [אכילה זו נקראת ג'עלה], ויברכו לפניהם ולא יברכו לאחריהם, כי בדעתם, שמתחילת אכילה זו התחילה הסעודה, ודברים הבאים בתוך הסעודה אף שלא מחמת הסעודה, יברך לפניהם ולא יברך לאחריהם. וכך כתב מהר"י קאפח (ברכות, פרק ד הערה כג, הובאו דבריו בהמשך ההערה).

וכן מנהג תימן מפורסם, שבליל פסח לא יברכו ברכה אחרונה אחר אכילת כזית כרפס, וכן לא יברכו ברכה אחרונה אחר שתיית כל כוס יין מארבע כוסות, וכן לא יחזרו ויברכו על המרור גם 'אדמה' וגם 'על אכילת מרור' [כאן יש עוד סיבה שלא לברך 'אדמה' על אכילת מרור, כי המרור נחשב מדברים הבאים בתוך הסעודה מחמת הסעודה, כי הוא בא אחר אכילת הפת בזמננו (חמץ ומצה ח,ח). או עם אכילת הפת בזמן המקדש (חמץ ומצה ח,ו)], ולשיטתם, דין הכרפס וכוסות היין כדברים הבאים בתוך הסעודה, שמברך לפניהם ואינו מברך אחריהם. ואף שהפסיק בקריאת ההגדה, אינו צריך לחזור ולברך 'אדמה' על המרור, כי לא שינה את מקומו, ואפילו כל היום כולו מועילה הברכה שברך בתחילה (ברכות ד,ז). ומה שמברכים ברכה ראשונה על כל כוס וכוס מארבע כוסות, משום שחכמים הגדירו כל כוס כמצוה בפני עצמה [פסחים קט,ב-קי,א: "רבינא אמר: ארבעה כסי תקינו רבנן דרך חירות, כל חד וחד מצוה באפי נפשה הוא], ומחמת כך כל כוס עומדת בפני עצמה, ויש להגדירו כנמלך [מתחרט] לשתות עוד כוס ועוד כוס, כלומר שמתחילה היה בדעתו לשתות רק כוס אחת, ונמלך לשתות עוד כוס, שצריך לברך על הכוס הנוספת ברכה ראשונה, אבל אינו צריך לברך על הכוס הקודמת ברכה אחרונה (ר"ן על הרי"ף, פסחים כד,א מדפי הרי"ף).

ומה שכתב הרמב"ם בהלכות חמץ ומצה (ח,ח): "וחוזר ומברך על אכילת מרור, ומטבל מרור בחרוסת ואוכל", ביארוהו חכמי תימן, שאינו חוזר ומברך בורא פרי האדמה על אכילת המרור, כי נפטר מכך בברכת האדמה שבירך על הכרפס. וכך נכפל שם בהלכה יב: "מי שאין לו ירק אלא מרור בלבד, בתחילה מברך על המרור שתי ברכות – בורא פרי האדמה, ועל אכילת מרור – ואוכל; וכשגומר ההגדה, מברך על המצה ואוכלה, וחוזר ואוכל מן המרור, בלא ברכה". וכך כתב רבנו מנוח שם בהלכה יב ["ושמעינן מינה שקריאת ההגדה והלל לא הוו הפסק בין ברכת כרפס ומרור, דאי לא תימא הכי היכי אמרינן וחוזר ואוכל מן המרור בלא ברכה והא הויא ליה הפסקה, אלא לאו שמע מינה דאגדתא והללא לאו הפסקה נינהו, ומשם הכי אין לברך אחר אכילת הכרפס בורא נפשות"]. היוצא מכך, אחרי הכרפס אינו מברך ברכה אחרונה. היוצא מכך, אחרי כל כוס מכוסות היין אינו מברך ברכה אחרונה, ורק אחרי הכוס האחרונה מברך ברכה אחרונה, על הגפן.

        וזה לשון מהר"י קאפח (ברכות, פרק ד, הערה כג): "ברכות מא ב הביאו לפניהם תאנים וענבים בתוך הסעודה א"ר הונא טעונין ברכה לפניהם ואין טעונין ברכה לאחריהן. וכן אמ"ר נחמן, ורב ששת אמר טעונין ברכה בין לפניהן בין לאחריהן שאין לך שטעון ברכה לפניו ואין טעון לאחריו אלא פת הבאה בכסנין בלבד. ופליגא דר' חייא דאמר פת פוטרת כל מיני מאכל ויין פוטר כל מיני משקין. הכלל שמסרו לנו הגאונים ושהוא מוחזק בידי רבנו ועל פיו הוא נוהג בכל חבורו כפי שבארתי במאמרי "ופליגא במשנת הרמב"ם" שנתפרסם בקובץ "ברקאי" תשמ"ג, שכל מקום שנאמר בש"ס "ופליגא" יצא הנפלג מהלכה. אף כאן נדחו הנפלגים כלומר רב הונא ורב נחמן ורב ששת. ולכאורה צריך היה לפסוק כר' חייא, אלא שהכלל יצא הנפלג מהלכה, ועדין אפשר שאין הלכה כהופליגא. אם נאמרו בתלמוד דברים נגד הופליגא, ולפיכך כיון שנאמר בהמשך הדברים: אמר רב פפא הלכתא דברים הבאים מחמת הסעודה בתוך הסעודה אין טעונים ברכה לא לפניהם ולא לאחריהם, שלא מחמת הסעודה בתוך הסעודה טעונין ברכה לפניהן ולא לאחריהן, לאחר הסעודה טעונין ברכה בין לפניהן בין לאחריהן ע"כ. בזה נדחו גם דברי ר' חייא מחמת מימרא דרב פפא, כי לדברי ר' חייא דברים הבאים בתוך הסעודה בין מחמת הסעודה בין שלא מחמת הסעודה פת פוטרתן שהרי פת פוטרת כל מיני מאכל ללא שייכות לסעודה, לפיכך לא פס"ר כר' חייא אלא כרב פפא וממילא נדחו דברי ר' חייא גם במה שאמר יין פוטר כל מיני משקין. ולפיכך כת"ר שהכל טפלה לסעודה, הרי מטעם עיקר וטפל לסעודה נגעו בה, ולא משום דפת פוטרת. וכלל הוא אצלנו כל שהוא עיקר ועמו טפלה מברך על העיקר ופוטר את הטפלה, נמצא שיש לנו שלשה סוגי עיקר וטפלה, האחד כל שהוא לפתן ואוכלו בדרך לפות לדבר שהוא עיקר בזה אין הטפל טעון ברכה כלל לא לפניו ולא לאחריו בין עם סעודה בין שלא עם סעודה, ואפלו בדיעבד אם בירך על הלפתן ברכה אחרונה לא פטר את העיקר, וזה נתבאר לעיל הל' ו [בירך על הפת, פטר את הפרפרת שאוכלין בהן הפת, ממיני התבשיל ופירות, וכיוצא בהן; אבל אם בירך על הפרפרת, לא פטר את הפת]. והשני אינו לפתן אבל הוא נאכל יחד עם העיקר זה בצד זה מברך על העיקר ופוטר את הטפלה וזה נתבאר לעיל פ"ג הל' ז [כיצד היא הטפילה שאינה מעורבת: הרי שצרך לאכול דג מליח, ואכל הפת עימו כדי שלא יזיק המליח גרונו ולשונו - מברך על המליח ופוטר את הפת, מפני שהפת טפילה לו; וכן כל כיוצא בזה]. והשלישי הוא הטפל לסעודה ולא לפת, והוא נאכל לבדו לא כלפתן ולא ביחד עם העיקר, ובזה מדובר בהלכה זו. הלכך אין ברכת הפת פוטרת שום מאכל, אלא כל שבתוך הסעודה מחמת הסעודה אינו טעון ברכה מטעם טפל לסעודה. והנ"מ ברכת המין אבל ברכת עילוי אין הטפילות לסעודה פוטרת וזהו שאמרו שם דף מא ב אי הכי יין נמי נפטריה פת ותירצו שאני יין דגורם ברכה לעצמו, פירוש שאין אנו מברכים עליו ברכת המין אלא יש בו ברכת עילוי שהיא בפה"ג וזו אין דבר אחר פוטרה מחמת טפילות לסעודה. אבל בשני סוגי הטפל האחרים גם היין אינו טעון ברכה כלל דלא שניא צרכת עילוי דיין מברכת עילוי דפת ואע"פ כן מברך על המליח ופוטר את הפת. וברור דמים וכל מיני משקין הבאים בתוך הסעודה אינן טעונין ברכה כיון שהן טפלין לסעודה, חוץ מן היין בלבד וכדלעיל, ודלא כהגמ"י שהביא מחלוקת בזה.

מה שנוהגים אצלנו לאכול פירות ממין עץ וממין אדמה ושותים יין או שאר משקאות לפני הסעודה, זה נקרא בתוך הסעודה שלא מחמת הסעודה ולפיכך טעונין ברכה לפניהן ואין טעונין ברכה לאחריהן, וכך נהגו אבותינו מברכין לפניהם על כל מין ברכה הראויה לו ואין מברכין לאחריהן לא בורא נפשות ולא מעין שלש לדברים הטעונין מעין שלש, כי ברכת המזון פוטרתן, כיון שדעתן מעיקרא לאכול פת הוו להו בתוך הסעודה, והכי איתא בירושלמי ברכות פ"ו הל' ד אמר ר' זעירא מן מה דאנן חמין רבנן סלקין לריש ירחא [כלומר סעודת ראש חודש] ואכלין ענבין ולא מברכין בסופא לא בשיש בדעתו לאכול פת [ר' זעירא אומר, ממה שאנחנו רואים את החכמים העולים לסעודת ראש חודש, ואוכלים ענבים, ומברכים לפניהם, ולא מברכים לאחריהם, משום שבדעתם לאכול לאחר מכן פת, ולאחר אכילת הפת יברכו ברכת המזון, וברכת המזון פוטרת גם את הברכה האחרונה שעל אכילת הפירות, מדבר זה אנו למדים, כשיטת רבי יהושע בן לוי, שהובא שם בסוגיה בירושלמי לפני כן, שברכת המזון שעל הפת פוטרת מברכה אחרונה את כל מה שאכל לפני כן, כגון אם אכל פירות]. ע"כ. וכך היה מנהג חכמי מרוקו וכמ"ש בהרחבה הגר"ש משאש בספרו "תבואות שמש" או"ח סי' סב.

ואם תאמר הא קי"ל בסנהדרין ע, ב, דסעודת ראש חדש אין עולין לה אלא בפת דגן וקטנית, ופסקה רבנו בפ"ג קדוש החדש הל' ז, ולכאורה פליג הירושלמי על הבבלי, ונראה דלא פליגי דהא והא איתניהו, כיון שעולין בנשף כלומר השכם בבקר ודאי התפללו בעשרה כיון שאין עולין לה אלא בעשרה, וכיון שאין סועדין אלא בזמן סעודה כמ"ש רבנו שם כלומר בשעה רביעית אם כן מאחר התפלה עד זמן סעודה אכלו ענבים ושאר פירות כמנהגנו לפני כל ארוחה והזכיר הירושלמי הענבים כיון שהן העיקר והחשוב. ופת וקטנית היינו לעיקר סעודה דפת לסעודה וקטנית ללפתן.

כבר אמרנו שדברי ר' חייא נדחו לגמרי ולפיכך מי שברך בפה"ג ושתה יין שלא בתוך הסעודה לא פטר את המים ואם בא לשתות מים או ערק וכדומה צריך לברך שהכל נהיה בדברו. וכך נהגו קדמוננו, ומשום כך לא פס"ר ההיא דר' חייא יין פוטר כל מיני משקין, אך רס"ג בסדורו דף פז סבור דלענין יין לא נדחו דברי ר' חייא, וכתב וכל משקה שבא יחד עם היין נפטר בברכת היין ואינו טעון ברכה בפני עצמו.

והגדרות דברים הבאים בתוך הסעודה, כתב רס"ג בסדורו עמ' פה ולכל מה שמובא עם הלחם שלש דרגות מה שדרך בני אדם להטעים בו את הלחם כגון הבשר והדגים ושאר המטעמים אין צורך לברך עליו כלל לא לפניו ולא לאחריו כיון שהוא בכלל הלחם, ומה שהמנהג להגישו על השלחן אבל אין דרך להטעים בו הלחם כגון הלבן והדיסה וכיוצא בכך צריך לברך לפניו ואין צריך לברך לאחריו, וכל שאין דרך להגישו על השלחן כלל, ואירע והגישו כגון התמרים והענבים והתאנים ושאר הפירות טעון ברכה לפניו ולאחריו, עכ"ל. ודבריו הובאו בכל סדורי תימן העתיקים בשנוים קלים ובתוספת הרחבה.

נשאל רבנו על "קטאיף" [תרגם רס"ג בשמות טז לא צפיחית-קטאיף] שמגישים אחר האוכל על השלחן, וכל הדומה להם ממה שדרך בני אדם להתמתק בהם אחר האוכל ממה שדינו לברך עליו לפני אכילתו בורא מיני מזונות, אם הביאוהו אחר הסעודה על השלחן האם טעון ברכה לפניו או לאו. והשיב: כל מה שמגישים אחר גמר אכילת הלחם [אע"פ שלא סלקו, ודלא כהתוספות] וזהו הנקרא לאחר הסעודה הרי זה טעון ברכה לפניו ולאחריו ואפילו היה מחמת הסעודה, כלומר ממה שדרך בני אדם להתמתק בו לאחר הסעודה, ואין ברכתו משתנית אלא מברך עליו הברכה הראויה לו אלו נאכל לבדו בפני עצמו. ודעו כי הצפיחית פת היא וחייבת בחלה ולפיכך כשהיא נאכלת לבדה אחר הסעודה אינו מברך עליה בתחלה ואין ליחד לה ברכה בסוף. אבל הצפיחית הממולאים המטוגנים הרי הם לדעתי בכלל פת הבאה בכסנין וכאשר נאכלין אחר הסעודה מברך עליהם בתחלה במ"מ ולבסוף ברכה אחת מעין שלש [קודם ברכת המזון]. ומיני המתיקה העשוים מן הסוכר והדבש שמערבים בהם קמח מברכים עליהם שהכל. ואל יטעכם בורות מי שמברך עליהם במ"מ מחמת הקמח וכבר בארנו ראית דבר זה בהלכות ברכות מחבורנו הגדול כלומר משנה תורה. עכ"ל.

וכמה הלכתא גברוותא איכא למשמע מהכא. אחת, שאותן לחמניות שמגישים בבתי משתאות שנותנין בהן מעט סוכר מעט שמן פת גמורה הם וטעונין נט"י וברכת המוציא וברהמ"ז כדין כל פת, ומה שטוענין שהן פת הבאה בכסנין ופוטרים את העולם מנט"י דבר שאינו נכון הוא, ומכשילים את הרבים לדעת רבנו. ועוד דאף כי יהבינן להו כוליה טעותייהו לדעת רבנו ונגדיר אותם פת הבאה בכסנין לא הועילו כלום שהרי קובעים עליהם סעודתם, והדרא קושיין לדוכתא, ושנית הגדרת דברים הבאים בתוך הסעודה מחמת הסעודה הוא כל מה שדרך להתמתק בו בתוך הסעודה להטעים ולהעריב את הארוחה כגון הבשר והגרגיר והשחלים והדנדנה שדרכם להיאכל לבדם בתוך הסעודה ולא כלפות, ודלא כפרש"י. שלישית אחר הסעודה נקרא אחר שגמרו לאכל פת אבל עדיין לא סלקו את הפת מעל השלחן, ודלא כהתוס'. רביעית שאין נקרא פת הבאה בכסנין אלא ממולא ומטוגן וה"ה מעורב בתבלין הרבה וכדלעיל פ"ג הל' ט. אבל פת יבשה כגון המצות של ארץ ישראל ברכתן לעולם המוציא לחם מן הארץ לדעת רבנו, בין קבע עליהן בין לא קבע, וכך נהגו בתימן לברך על ה"קאמז" המוציא. ועיין ראש"ל בחדושיו לברכות לז א דלדעת רבנו דברים הבאים בתוך הסעודה ואינן מחמת הסעודה אפלו אורז ודוחן וכדתניא הביאו לפניו פת אורז ופת דוחן. ע"ש שהאריך. ודבריו תואמים דברי רבנו בתשובה אף שלא ראה אותה. ולפ"ז נראה שאם מביאים "כבאנה" בתוך הסעודה טעונה ברכה לפניה. אך אם הביאוה מעיקרא הרי קבעו על הפת ועליה גם יחד וברכת המוציא פוטרת אותה". (ע"כ מהר"י קאפח)

עוד כתב מהר"י קאפח (חמץ ומצה, פרק ח, הערה ד): "ומנהגנו שלוקחים כזית ומטבלים בחרוסת ואין מברכין אחריו. וכפשט דברי רבנו וכמו שכתב המ"מ [לשון המ"מ: "מתחיל ומברך בפה"א ולוקח ירק וכו'. פי' ואינו מברך לאחריו וכן כתב הרשב"א ז"ל"]. גם לקמן הל' ח כת"ר ומברך על אכילת מרור ומטבל וכו', ואם איתא דמברך לאחר טבול ראשון צריך היה לברך שתים 'בורא פרי האדמה' ו'על אכילת מרור', דומיא למצה דמברך שתים 'המוציא' ו'על אכילת מצה'. אלא ברור שאינו מברך לאחריו [לאחר הכרפס] ולפיכך אין צריך לברך על המרור 'בורא פרי האדמה'. וכבר בצעירותו סבר רבנו כרס"ג דמברך לאחריו [לשון רס"ג: "ואח"כ נוטלין ידיהם ומברכים על נטילת ידים, ומגישים שלחן ועליו ירקות וחרוסת בלבד, ומברך על אחד ממה שאינו מרור 'בורא פרי האדמה' ומטבל בחרוסת ואוכל, ומברך אחריו 'בורא נפשות רבות'], וכך כתב בתשובה (סי' שיב) כשיאכל ירק בלילי הפסח ומברך בפה"א יברך אחריו לפי שהגדה מפסקת, וכשיברך המרור יברך בתחלה כך ['בורא פרי האדמה'] ואח"כ יחזור ויברך לבסוף. עכ"ל. וחזר בו מזה כפי שהובא בירושלמי ברכות פ"ו הל' ד, וכפי שבארתי בפ"ד ברכות הל' יב עיין שם עמ' תקנב ולא אחזור על הדברים כאן [דברי מהר"י קאפח בהלכות ברכות, הובאו בהערה לעיל]. הרי כל שבדעתו לסעוד לבסוף אינו צריך לברך אחריו והוי כדברים הבאים בתוך הסעודה שלא מחמת הסעודה שטעונין ברכה לפניהם ואין טעונין ברכה לאחריהן שברכת המזון פוטרתן. ואפשר שמשום כך העדיף רבנו את המנהג האחרון שכתב רס"ג כדלעיל, כלומר שכבר מתחלה, יביאו הכל לפני ולפיכך כתב "ועליו מרור וירק אחר". שאם יביאו שולחן ועליו ירק אחר לבד [ללא המרור] ויסיימו אכילתו ויסלקוהו, הרי כלה מין הברכה מלפניו ונסתיימה אכילה ראשונה לגמרי יצריך לברך לאחריו, לפיכך העדיף שיובא הכל מתחלה כדי שלא יברך לאחריו וגם לא יברך על המרור בורא פרי האדמה. ואם תאמר אין המרור טעון בורא פרי האדמה כיון שהוא בא בתוך הסעודה מחמת הסעודה, לא היא, שאינו בא מחמת הסעודה אלא הוא מצוה הנושא את עצמו לפיכך נהי דהוא בא בתוך הסעודה ואינו טעון ברכה לאחריו אך אינו מחמת הסעודה וטעון היה ברכה לפניו, אלמלא שהוא כבר בירך לפניו בשעת בורא פרי האדמה הראשונה. והגדה אינה הפסק כיון דעל מנת כן בירך מלכתחלה והויא כדברי תורה ושיר על השלחן, וכמו שכתבת בברכות שם. (ע"כ מהר"י קאפח)

[ז]      מקור הדברים משנה ברכות (ו,ה): "ברך על היין שלפני המזון פטר את היין שלאחר המזון. ברך על הפרפרת שלפני המזון פטר את הפרפרת שלאחר המזון". והנה, אף שהרמב"ם כתב במשנ"ת את דין היין, ולא כתב את דין הפרפרת, יש להשוות את הפרפרת ליין, וכל שבדעתו לאכול פרפרת גם לאחר הסעודה, ואכל פרפרת לפני הסעודה, אינו צריך עליה ברכה ראשונה לאחר הסעודה.

נמצאנו למדים ממשנה זו, דברים הבאים לפני הסעודה, אם בדעתו לאוכלם גם אחר הסעודה, אינו מברך עליהם ברכה אחרונה לפני הסעודה, אלא ישאירם ללא ברכה אחרונה, כדי לפטור את מה שיאכל לאחר המזון.

אין ללמוד ממשנה זו הוראה גורפת, דברים הבאים קודם הסעודה, אינו צריך לברך אחריהם ברכה אחרונה קודם הסעודה, אלא המשנה עוסקת כשבדעתו להמשיך לאכול מאותו מאכל לאחר הסעודה, שלא יברך עליו ברכה אחרונה לפני הסעודה, כדי שהברכה שבירך תפטור את מה שיאכל אחר הסעודה. וכל שכן אם דעתו לאכול מאותו מאכל בתוך הסעודה, שלא יברך עליו ברכה אחרונה לפני הסעודה, אלא ברכת המזון תפטרנו. וראה בהערה ו, שנתבארו הדברים בהרחבה.