סימן קעג – דין מים אמצעים

א.      נטילת ידיים בין תבשיל לתבשיל, רשות - רצה נוטל, רצה אינו נוטל (ברכות ו,ג). כלומר, אם אכל תבשיל בשרי ורצה לאכול אחריו סוג אחר של תבשיל בשרי או פרוה, אין חובה ליטול ידים בין שני התבשילים, אלא הדבר רשות, אם ירצה יטול ידיו בכלי משום נקיות. וכך הדין בין שני תבשילים חלביים, או בין שני תבשילים פרווה, או בין תבשיל פרוה ותבשיל בשרי, אם ירצה יטול ביניהם ידים משום נקיות. שלא כמו האוכל פירות, שאינו רשאי ליטול ידים לפני אכילת פירות.

ב.      מה שכתבנו בהלכה הקודמת, שאין חובה ליטול ידים בין תבשיל לתבשיל, זה כשאינו אוכל תבשיל בשרי אחרי חלב. אבל מי שאכל גבינה או חלב תחילה - מותר לו לאכול אחריהם בשר מיד. אולם הוא צריך לעשות שתי פעולות לפני אכילת הבשר, כדי לנקות את החלב שאכל בתחילה: א- לשטוף את ידיו [ליטול ידים בכלי ובכח נותן וברביעית מים][1] שלא יישאר עליהם שיירי חלב או גבינה. ב- לקנח את פיו בין הגבינה ובין הבשר. ובמה יקנח את פיו? בפת או בפירות; על ידי שילעס אותם ויבלע אותם או יפלוט אותם. ובכל סוגי המאכלים אפשר לקנח את הפה על ידי לעיסתם - חוץ מתמרים או קמח או ירקות [=עלים], מפני ששלוש מאכלים אלו, אף אם ילעס אותם, הם אינם מקנחים את הפה יפה (מאכלות אסורות ט,כו).

ג.       מה שהצרכנו בהלכה הקודמת, שטיפת ידים וקינוח הפה, בין אכילת חלב לבשר, כשרוצה לאכול בשר בהמה או חיה, אחרי אכילת הגבינה או החלב; אבל אם רוצה לאכול בשר עוף אחרי אכילת הגבינה או החלב, אינו צריך לא קינוח הפה ולא נטילת ידיים. ולדעת מהר"י קאפח, הרוצה לאכול בשר חיה אחרי אכילת גבינה או חלב, אינו צריך לא קינוח הפה ולא נטילת ידיים, ודין בשר חיה כדין בשר עוף, לפי שאכילת בשר החיה או העוף בחלב, אסורה רק מדברי חכמים, וכפי שנתבאר בהערה, וכך נראה עיקר כשיטת מהר"י קאפח[2] (מאכלות אסורות ט,כז).

ד.      בדברי הרמב"ם לא נזכר איסור אכילת דגים ובשר יחדיו, ולשיטתו הדבר מותר לכתחילה. לפיכך, מי שאכל דגים, מותר לו לאכול אחריהם בשר מיד, ואינו צריך לא שטיפת ידים ולא קינוח הפה ולא החלפת הצלחת או הסכו"ם[3]. 

ה.     כל הדברים הנוהגים במים ראשונים, נוהגים במים אמצעים או אחרונים, כגון שיטול בכלי ובכח נותן וברביעית מים. ואלו הדברים שיש ביניהם הפרש: מים ראשונים - צריך שיגביה ידיו למעלה, שלא ייצאו מים חוץ לפרק ויחזרו ויטמאו את הידיים; ואחרונים [או אמצעים] - צריך שישפיל ידיו למטה, כדי שייצא כל כוח המלח שעל ידיו [במים אמצעים צריך שיצא הלכלוך שבידיו]. מים ראשונים [או אמצעים], ניטלים בין על גבי כלי בין על גבי קרקע; ואחרונים, אינן ניטלין על גבי קרקע. מים ראשונים, בין בחמי האור בין בצונן. אחרונים [או אמצעים], אין ניטלין בחמין - והוא, שיהיו חמים שהיד סולדת בהן, מפני שאין מעבירין את הזוהמה, שאינו יכול לפשפש בהן; אבל אם היו פושרין, נוטלין מהן באחרונה (ברכות ו,טז)[4].

---

[1]      בהלכה שלפנינו (מאכלות אסורות ט,כו) הרמב"ם הצריך להדיח את ידיו בין אכילת חלב לבשר, וכלשונו: "וצריך שידיח ידיו ויקנח פיו בין הגבינה ובין הבשר", ובהלכה הבאה (מאכלות אסורות ט,כז) הרמב"ם הצריך נטילת ידים ביניהם, וכלשונו: "אם אכל בשר עוף אחר שאכל הגבינה או החלב, אינו צריך לא קינוח הפה ולא נטילת ידים", היוצא מכך, אם אכל בשר בהמה אחר גבינה או חלב צריך נטילת ידים.

הביטוי מדיח, נזכר בתלמוד חולין (קד,ב) במחלוקת בית שמאי ובית הלל: "תניא, בית שמאי אומרים: [בין גבינה לבשר] מקנח, ובית הלל אומרים: מדיח". אולם לפני כן נזכר שם בסוגיה: "עוף וגבינה נאכלין באפיקורן, הוא תני לה והוא אמר לה: בלא נטילת ידים ובלא קינוח הפה", היוצא מכך, אכל גבינה ולאחריו עוף אינו צריך נטילת ידים, אבל אם אכל גבינה ולאחריו בשר יש חובת נטילת ידים. וכן בהמשך הסוגיה בחולין (קה,ב) נאמר: "אמצעיים רשות, אמר רב נחמן: לא שנו אלא בין תבשיל לתבשיל, אבל בין תבשיל לגבינה – חובה [בין אכילת גבינה לתבשיל בשר יש חובה ליטול מים אמצעיים]". ובכל הסוגיה הושוו כל הנטילות, ואין ביניהם הפרש אלא מה שכתב הרמב"ם בהלכות ברכות (ו,טז): "מים ראשונים - צריך שיגביה ידיו למעלה, שלא ייצאו מים חוץ לפרק ויחזרו ויטמאו את הידיים; ואחרונים - צריך שישפיל ידיו למטה, כדי שייצא כל כוח המלח שעל ידיו. מים ראשונים, ניטלים בין על גבי כלי בין על גבי קרקע; ואחרונים, אינן ניטלין על גבי קרקע. מים ראשונים, בין בחמי האור בין בצונן. אחרונים, אין ניטלין בחמין - והוא, שיהיו חמים שהיד סולדת בהן, מפני שאין מעבירין את הזוהמה, שאינו יכול לפשפש בהן; אבל אם היו פושרין, נוטלין מהן באחרונה". כיון שכן, יש חובה ליטול מים אמצעים בין גבינה לבשר בכלי ובכח נותן וברביעית מים.

כי תקנת חכמים למים ראשונים או מים אמצעים או מים אחרונים היא זהה, ובכולם הצריכו חכמים שיטול מתוך כלי, ובכח נותן, ויתן על ידיו רביעית. וראה עוד בהלכות ברכות (ו,ב): "ומים אחרונים – אין מברכין עליהן, שאינן אלא מפני הסכנה", היוצא מכך, פשוט וברור שנוטל כראוי ברביעית ובכח נותן, ועל כזו נטילה שייך לדון האם יברך או לא יברך, אבל אם מערה על ידיו כמות מועטת של מים ולא בכח נותן, מה צריך לבאר שאינו מברך על כך והרי אין כאן נטילה. וכך היא שיטת שלטי הגיבורים (על הרי"ף ברכות מ,ב אות ב), וכך נהג הגר"א (מעשה רב סי' פד). וראה ברכת משה (פרק ו הערה ז) שמהר"י קאפח הורה בשיעור שבמים אחרונים יש ליטול עד פרק כף היד, אלא שהעיר שם שמתשובתו בכ"י משתמע שאין להקפיד בכך.

ואין לדחות זאת ממה שנזכר בתלמוד חולין (קד,ב), רב יצחק בריה דרב משרשיא הזדמן לבית רב אשי, ולא נטל את ידיו בין אכילת חלב לבשר, ורק בדק שאין על ידיו שיירי חלב. ונלמד ממעשה זה שאין חובת נטילת ידים, בכלי, ובכח נותן, ושאר תנאי נטילת ידים, והעיקר הוא השטיפה והנקיון של הידים. כי הרמב"ם לא פסק כמעשה רב יצחק בריה דרב משרשיא, אלא כתב בהלכה כז: "במה דברים אמורים, בבשר בהמה או חיה; אבל אם אכל בשר עוף אחר שאכל הגבינה או החלב, אינו צריך לא קינוח הפה ולא נטילת ידיים". היוצא מכך, בבשר עוף אין צריך נטילת ידים, אבל בבשר בהמה צריך נטילת ידים, וכדברי רב נחמן, אבל בין תבשיל לגבינה – חובה.

וראה עוד בהלכות תפילה (ד,ב) שם כתב הרמב"ם רוחץ ידים לפני התפילה, ובהלכות ברכות (ו,ב) נתבאר שהכוונה נטילת ידים בכלי. וכן לפנינו מדיח את ידיו ביאורו נוטל את ידיו בכלי.

ולעומת זאת, במשנ"ב (קפא ס"ק כא) הכריע כדעות החולקות על שיטה זו, וזה לשונו: "כתבו האחרונים שכל מיני מים הפסולים לראשונים דהיינו שנעשה בהן מלאכה או שנשתנו מראיהן ואפילו מים שנפסלו משתית בהמה וכה"ג מ"מ כשרים לאחרונים וגם אין צריך להם כלי וכח גברא כראשונים ואין חציצת הידים פוסלת בהן. גם אין צריך לשפוך על ידיו אלא פעם אחת".

כאן ראוי לבאר, לעיל כתבנו, הביטוי מדיח, נזכר בתלמוד חולין (קד,ב) במחלוקת בית שמאי ובית הלל: "תניא, בית שמאי אומרים: [בין גבינה לבשר] מקנח, ובית הלל אומרים: מדיח". והנה, הרמב"ם מפרש מדיח את ידיו, כלומר נוטל את ידיו (כס"מ). ואילו רש"י שם בסוגיה מפרש, מדיח את פיו, כלומר שנחלקו בית שמאי ובית הלל, איזה קינוח צריך לעשות לפיו, האם רק קינוח בפת וכדו', או שצריך בנוסף לכך גם לקנח את פיו במים, ובמסקנת הסוגיה שם, לא נחלקו בית הלל ובית שמאי, ולפי כולם צריך להדיח את פיו גם בפת וכדו', וגם במים. וכך פסק השו"ע (יו"ד פט,ב): "אכל גבינה, מותר לאכול אחריו בשר, מיד, ובלבד שיעיין ידיו שלא יהא שום דבר מהגבינה נדבק בהם.  ואם היה בלילה, שאינו יכול לעיין אותם היטב, צריך לרחצם. וצריך לקנח פיו ולהדיחו. והקינוח הוא שילעוס פת ויקנח בו פיו יפה, וכן בכל דבר שירצה, חוץ מקימחא ותמרי וירקא, לפי שהם נדבקים בחניכים (פי' מקום למעלה מבית הבליעה קרוב לשינים) ואין מקנחים יפה. ואחר כך ידיח פיו במים או ביין...".

וראה רדב"ז שהקשה על פירוש הרמב"ם (מאכלות אסורות ט,כו): "ואכתי קשה דהך ברייתא משמע דאיירי בהדחת הפה [כדברי רש"י] דאמרינן עלה מאי מקנח ומאי מדיח אילימא ב"ש אומרים מקנח ולא בעי מדיח וב"ה אומרים מדיח ולא בעי מקנח, ואי הדחת הידים היכי הוה מצי למימר הכי, מאי מהני הדחת הידים למה שהוא דבק בפה ובשינים. הילכך סברת רבינו שלא הזכיר הדחת הפה צ"ע [מה שכתב הרמב"ם שמדיח את ידיו, ולא הזכיר שמדיח את פיו, אינו מובן, כי כיצד יתכן שלב"ה די בנטילת ידים, מה יועיל הדבר לגבינה שנדבקה לחניכיים שבפיו]". (ע"כ רדב"ז) ויש לתרץ, שבתחילת הסוגיה סבר התלמוד, שאכן לב"ש יש לקנח את הפה בפת, ולב"ה ידיח את ידיו, כלומר יטול את ידיו, ואכן את פיו די אם יקנח עם רוק וכדו'. וגם על ביאור זה כתב התלמוד, שהוא מקולי ב"ש ומחומרי ב"ה, כי נטילת ידים בלבד ללא קינוח הפה, היא קולא לעומת הצורך לקנח את הפה בפת.

וראה ר"ן שהקשה על פירוש רש"י (ר"ן על הרי"ף חולין לז,ב ד"ה ובה"א מדיח): "פרש"י ז"ל הדחת הפה, ולפי זה כיון דמסקינן דתרוייהו בעינן, צריכין קנוח פה, והדחת פה, ונטילת ידים. ואינו נראה, דא"כ כי אמרינן קנוח הפה ונטילת ידים (בתחילת הסוגיה חולין קד,ב) הוה לן למימר קנוח פה והדחת פה ונטילת ידים, לפיכך נראה דמדיח היינו נטילת ידים, וב"ש איירו בהכשר פה, וב"ה בהכשר ידים וכולהו מודו דתרוייהו בעינן". היוצא מדברי הר"ן, העיקר כביאור הרמב"ם, ואין בסוגיית התלמוד מקור שצריך לבצע שלש פעולות, קינוח הפה, הדחת הפה, ונטילת ידים. אלא אם אכל גבינה ורוצה לאכול לאחר מכן בשר בהמה, מספיק לבצע שתי פעולות, קינוח הפה, ונטילת ידים.

[2]      לדעת מהר"י קאפח (מאכלות אסורות פרק ט, הערה ד, והערה לג), מה שהזכיר הרמב"ם בהלכה שלפנינו (הלכה כז): "במה דברים אמורים, בבשר בהמה או חיה", הוא שריד ממהדורה ראשונה, שבה הרמב"ם סבר שאיסור אכילת בשר חיה בחלב הוא מהתורה, אולם לאחר שהרמב"ם חזר בו מכך, וסבר שרק בשר בהמה בחלב אסור מהתורה, וכפי שביארנו בהרחבה בהלכות מאכלות אסורות, ממילא דין בשר חיה שווה לבשר עוף, ומותר לאכול בשר חיה אחרי אכילת גבינה או חלב, ללא קינוח הפה וללא נטילת ידיים. וכך היא שיטת הר"ן עצמו, כפי שכתב על הרי"ף חולין (לז,א-ב מדפי הרי"ף ד"ה הא קא חזינא): "ודאמרינן לקמן (חולין קד,ב) אכל בשר אסור לאכול גבינה, היינו בשר בהמה דסתם בשר הכי משמע, והא דתני אגרא עוף וגבינה נאכלין באפיקורן הוא הדין לחיה וגבינה, כיון דקי"ל כרבי עקיבא דאמר (דף קיג א) חיה ועוף אינם מן התורה והא דנקט אגרא עוף משום דמודה ביה רבי יוסי לרבי עקיבא אבל לדידן דקי"ל כרבי עקיבא הוא הדין לחיה". וכך נראה עיקר.

ולעומת זאת, כתב הכס"מ בשם הר"ן [בדעת הרמב"ם], אף שהרמב"ם פסק שבשר חיה בחלב אינו אסור מהתורה, הוא כתב בהלכה שלפנינו להשוות את דין בשר החיה לבשר הבהמה לגבי זה שאם אכל גבינה ורצה לאכול בשר בהמה או חיה צריך נטילת ידים וקינוח הפה, משום שבשר החיה דומה לבשר הבהמה ויבואו בני אדם להחליף ביניהם [כך כתב הר"ן בדעת הרמב"ם, אבל הר"ן עצמו סובר שיש להשוות בשר חיה לעוף, כפי שכתבנו לעיל]. ומהר"ח כסאר והרב צדוק כתבו כדברי הכס"מ.

[3]      בדברי הרמב"ם לא נזכר איסור לאכול דגים ובשר יחדיו. לשון התלמוד פסחים (עו,ב): "ההיא ביניתא דאיטווא בהדי בישרא [=דג שצלאו בתנור ביחד עם הבשר] - אסרה רבא מפרזיקיא למיכליה בכותחא [=אסר רבא לאוכלו בחלב]. מר בר רב אשי אמר: אפילו במילחא נמי אסורה, משום דקשיא לריחא ולדבר אחר [=מר בר רב אשי אסר לאכול אפילו את הדג עצמו במלח, שמאחר שהדג נצלה ביחד עם בשר בתנור אחד, אם יאכלנו יגרום הדבר לריח הפה ולצרעת]". (ע"כ תלמוד) את דעת רבא בסוגיה פסק הרמב"ם בהלכות מאכלות אסורות (ט,כג): "פת שאפיה עם הצלי, ודגים שצלין עם הבשר – אסור לאוכלן בחלב". אולם את דעת מר בר רב אשי לא כתב הרמב"ם, משום ידיעותיו הרפואיות על כך, שלא ראה שאכילת דג ובשר גורמים לצרעת, ודברי התלמוד נאמרו כהדרכה רפואית ולא כהדרכה הלכתית.

        ומה שכתבנו, לפיכך אין צריך לא שטיפת ידים ולא קינוח הפה ולא החלפת הצלחת או הסכו"ם, בין אכילת הדגים לאכילת הבשר, הוא מביאור הרב צדוק בהלכות מאכלות אסורות פרק ט הלכה כח.

        ולעומת זאת, בשו"ע כתב (קעג,ב): "בין בשר לדגים, חובה ליטול משום דקשה לדבר אחר, וחמירא סכנתא מאיסורא".

[4]      ובשו"ע כתב (שעג,ג): "כל הדברים הנוהגים באחרונים נוהגים באמצעים, בין להקל [שאין צריך נטילה בכלי, וגם רק עד פרק השני, וגם אין חציצה מעכב בהם בדיעבד. משנ"ב] בין להחמיר, חוץ מהיסח הדעת  שפוסל באמצעים [הסיח דעתו אחרי מים אמצעים, פרחה ממנו נטילת מים ראשונים, וצריך לחזור וליטול ידיו. משנ"ב] מפני שעדיין רוצה לאכול וידיו צריכים שימור; וחוץ מניגוב הידים, שאמצעים צריכים ניגוב כראשונים [דיש בו משום מיאוס אם יאכל בלי ניגוב. משנ"ב]".

סימן קעב - הכניס אוכלים ומשקים לפיו בלא ברכה

א.      שכח והכניס אוכלים או משקים לתוך פיו בלא ברכה – אם היו משקים שאין לו דרך לברך עליהם לפני שיבלע אותם, כי במשקים אין אפשרות לברך עליהם כשהם מסולקים לצד אחד של פיו[1], ואין לו עוד מאותם משקים – בולעם, ומברך לאחר מכן ברכה אחרונה[2]; ואם היו פירות שאם יוציאם מפיו יימאסו כגון תותים וענבים – מסלקם לצד אחד של פיו ומברך עליהם, ואחר כך בולע אותם; ואם היו אוכלים שאינם נמאסים אם יוציאם מפיו כגון פולים ואפונים – פולטם מפיו ויברך עליהם כשפיו פנוי[3], ואחר כך יחזירם לפיו ויאכלם (ברכות ח,יב).

---

[1]      שלא כמו בפירות, שיש אפשרות לברך עליהם כשהם מסולקים לצד אחד של פיו, ראה בהמשך ההלכה.

[2]      ואם היה לו עוד מאותם משקים, ורצה לשתות עוד, יבלע את המשקים הראשונים ללא ברכה, ויברך לפני שתיית המשקים הנוספים ברכה ראשונה, ובסיום השתייה יברך ברכה אחרונה.

        לפי הראב"ד, אם היה לו עוד מאותם משקים, אסור לו לבלוע את המשקים שבפיו ללא ברכה, אלא יפלוט אותם ויאבדם, ויברך לפני שתיית המשקים הנוספים ברכה ראשונה. ואם אין לו עוד מאותם משקים, יברך לאחר בליעת המשקים, שלא בירך לפני שתייתם. וכך כתב הרשב"א בשם הראב"ד הובא בב"י. וכך פסק הרמ"א (קעב,א) והמשנ"ב (ס"ק ב).

אולם נראה שהרמב"ם לא יסכים לשיטת הראב"ד כלל, ובמשקים שאין לו דרך לברך לפניהם, לא הצריכוהו חכמים לברך עליהם, וכן לא הצריכוהו לפולטם ולאבדם אפילו שיש לו עוד מאותם משקים, שכיון שאירע מקרה ללא כוונה שאין לו דרך לברך על המשקים, אין צורך לאבדם מחמת כך, אלא יבלע אותם ללא ברכה אף שיש לו עוד מאותם משקים. וכדברי רבנו חננאל (הובאו בב"י בשם הרא"ש): "פירש רבינו חננאל במשקין בולען ואינו מברך עלייהו משום דאידחו להו מתורת משקין דאינם ראויים לשתות לכל אדם הילכך אין להקפיד [על ברכתו] אפילו יכול לברך על ידי הדחק".

כשם שלא החמירו חכמים ואסרו לשתות ללא ברכה כשאין לו עוד מאותם משקים, כך אין להחמיר גם אם יש לו עוד מאותם משקים, כי אם אסור לשתות בכל אופן ללא ברכה, היה עליו לפלוט את המשקים בכל אופן, גם אם אין לו עוד מהמשקים, ולחזר אחר משקים אחרים, ולברך לפני שתייתו, על כורחנו, במקרים יוצאי דופן, כשאירע מקרה ללא כוונה, הקלו חכמים שישתה ללא ברכה כלל.

[3]      משום שנאמר ימלא פי תהלתך (ברכות נא,א).

סימן קעא – שלא לנהוג בזיון באוכלים

א.      אין מניחים בשר חי על הפת, שלא תימאס הפת מהדם שינזול עליה; ואין מעבירים כוס מלא על הפת, שלא תימאס הפת מהמשקה שישפך עליה; ואין סומכים [משעינים] את הקערה על הפת [בעזרת הפת תעמוד הקערה בצורה ישרה] שלא תימאס הפת מתחתית הקערה שהיא שחורה ומלוכלכת (ברכות ז,ט).

ב.      אין זורקים את הפת, ולא את חתיכות הבשר, שלא יימאסו מהלכלוך שיש על הקרקע; וכן אין זורקים את האוכלים שאין להם קליפה, כגון תותים ותאנים וענבים, מפני שהם נמאסים מהלכלוך שיש על הקרקע (ברכות ז,ט).

ג.        מותר להמשיך [להזרים] יין בצינורות בבתי חתנים כדי להרבות את השמחה, ואף שמקצת היין נפסד ונשפך, אבל רוב היין מגיע לקצה הצינור, ומשם מוציאים אותו ושותים אותו; וכן מותר לזרוק לפני החתן והכלה קליות ואגוזים, בימות החמה, כדי להרבות את השמחה, משום שאין בוץ על הקרקע והקליות והאגוזים לא יימאסו, אבל בימות הגשמים אסור לזורקם לפניהם, מפני שהם יימאסו בבוץ שיש על הקרקע (ברכות ז,ט).

ד.      אסור ליטול ידיים ביין, בין חי בין מזוג, מפני שהוא נוהג במשקה מנהג ביזיון ששופכו לאיבוד ולא שותהו[1]. וכן אין מפסידים שאר אוכלים ומשקים, דרך ביזוי ובעיטה (ברכות ז,ט).

ה.     מותר לאדם לעשות כל צרכיו בפת, אם אין הפת נמאסת בשעת השימוש בה, כגון להשעין עליה קדירה נקייה, או להשתמש בה ככף לשם אכילת דייסה. וכל מה שאסרו חכמים זה שלא להפסיד את הפת מאכילה[2] (שו"ע קעא,א).

ו.       אסור לזרוק חטים לפני חתן וכלה דרך שמחה, כי הם נמאסים בהגעתם לקרקע[3].

---

[1]      בתלמוד ברכות (נ,ב) נאמר: "תנו רבנן: יין, עד שלא נתן לתוכו מים - אין מברכין עליו בורא פרי הגפן אלא בורא פרי העץ ונוטלין ממנו לידים [מפני שנחשב מי פירות ואינו נחשב משקה. רש"י], משנתן לתוכו מים - מברכין עליו בורא פרי הגפן ואין נוטלין ממנו לידים, דברי רבי אליעזר; וחכמים אומרים: בין כך ובין כך מברכין עליו בורא פרי הגפן ואין נוטלין הימנו לידים. כמאן אזלא הא דאמר שמואל: עושה אדם כל צרכיו בפת, כמאן? כרבי אליעזר [כשם שרבי אליעזר התיר ליטול ידים במי פירות, ולא חשש להפסד אוכלים, כך שמואל מתיר לעשות כל צרכיו בפת, כגון להשעין עליה את הקדירה, אף אם הפת תיפסד]". היוצא מכך, הרמב"ם שפסק שאין נוטלים ידים ביין, בין חי ובין מזוג, פסק שלא כשמואל.

        וראה עוד במסכת ביצה (כא,ב) שם נאמר: "הני סופלי לחיותא היכי שדינן להו ביום טוב? [שואל התלמוד, איך מותר לטלטל את גרעיני התמרים לבעלי החיים, והרי הם פסולת ומוקצה, משום שאינם ראויים לאכילת אדם?] - אמר ליה: הואיל וחזו להסקה. - תינח ביבישתא, ברטיבתא מאי איכא למימר? אמר ליה: חזו להיסק גדול. - תינח ביום טוב, בשבת מאי איכא למימר? - מטלטלינן להו אגב ריפתא, כדשמואל. דאמר שמואל: עושה אדם כל צרכו בפת [מתרץ התלמוד, מותר לטלטל את גרעיני התמרים אגב הלחם, ואף שהלחם ייפסד בנגיעתו בגרעיני התמרים הרטובים, מותר לעשות כל צורכו בלחם אף שייפסד]". היוצא מסוגיה זו, סתם התלמוד הולך לפי שמואל, ומותר לעשות בלחם כל צורכו, אף שייפסד. אולם אם אנו פוסקים כדברי חכמים במסכת ברכות, אין הלכה כשמואל, למרות שהובאו דבריו בסתם במסכת ביצה.

        סוגיה נוספת שבה נזכרו דברי שמואל, מסכת שבת (נ,ב), וכך נאמר שם: "בעו מיניה מרב ששת: מהו לפצוע זיתים בשבת? [על הסלע בשביל למתק מרירותם] אמר להו: וכי בחול מי התירו? קסבר: משום הפסד אוכלין. [גם בחול הדבר אסור משום שגורם לאיבוד השמן] לימא פליגא דשמואל, דאמר שמואל: עושה אדם כל צורכו בפת! - אמרי: פת - לא מאיסא, הני – מאיסי [מה שהתיר שמואל להשתמש בלחם כשאינו נפסד]". היוצא מסוגיה זו, היתר שמואל לשימוש בלחם הוא מוגבל, רק כשאינו נפסד. סוגיה זו סותרת את שתי הסוגיות שהבאנו קודם, שם נאמר שלשמואל מותר לעשות כל צרכיו בפת אף שהפת תיפסד. כיון שכן, הרמב"ם פסק כסוגיה במסכת ברכות, וכחכמים, ושלא כשמואל, ואסור לעשות כל שימוש בלחם אם הוא גורם להפסד הפת.

        לעומת שיטת לימוד זו והסבר זה, לפי התוספות יש ליישב את הסוגיות זו עם זו, ולא התיר שמואל אלא כשאין הפת נפסדת, כדברי הסוגיה במסכת שבת, וממילא הלכה כשמואל. וכך ביאר השו"ע וכך פסק (שו"ע קעא,א): "עושה אדם צרכיו בפת והני מילי דלא ממאיס ביה, אבל מידי דממאיס ביה,  לא".

וזה לשון תוספות (ברכות נ,ב, ד"ה כמאן אזלא): "כמאן אזלא הא דאמר שמואל וכו' כר' אליעזר - לכאורה משמע ממאי דאמר ר"א נוטלין וכו' [ששמואל סובר כרבי אליעזר]. ותימה דאמרינן בפרק במה טומנין (דף נ:) אימר דאמר שמואל במידי דלא ממאיס במידי דממאיס מי אמר. וא"כ היכי מוקים לה הא דשמואל כר"א דהא יין מידי דממאיס בנטילת ידים ובמידי דממאיס מודה שמואל [שאלה ראשונה, שמואל אינו מתיר אלא כשאין הפת נמאסת, ואם כן אינו סובר כרבי אליעזר]. ועוד קשה דהכא משמע דאין הלכה כשמואל מדמוקי לה כר"א ובפרק שני דביצה (ד' כא:) קאמר סתמא דגמ' דסופלי לחיותא בי"ט דמטלטלינן להו אגב רפתא כשמואל משמע דקי"ל כוותיה [שאלה שניה, סתם הסוגיה במסכת ביצה כשמואל, וממילא הלכה כמותו, שלא כסוגיה שלפנינו שממנה משתמע שאין הלכה כשמואל]. וי"ל דהכא לא קאמר אלא לדברי ר"א דסבר לה כשמואל, ועדיפא מיניה קאמר שמתיר אפילו היכא דממאיס [לפי רבי אליעזר מותר להשתמש בפת אפילו שנמאסת] ולא נחת כאן אלא לפרש טעמא דר"א כדפירשנו [אבל לדעת שמואל אסור להשתמש בפת במקרה שנמאסת, כמו שנאמר במסכת שבת, וכך הלכה]. ובה"ג אמר דהלכה כרבנן דהכא, והלכה נמי כשמואל, דכי קאמר שמואל הני מילי מידי דלא ממאיס אבל מידי דממאיס לא. ודלא כפי' ר"ת שפסק דלא כשמואל, מדמוקי ליה כר"א, אלא ודאי קיימא לן כשמואל כדפירשנו. וא"כ מותר לסמוך הקערה בפת היכא דלא ממאיס. וי"א דצריך לאכלו אח"כ [אם השתמש בפת צריך לאוכלה אחר השימוש]. ויש נוהגים לאכול דייסא בפת הואיל ואוכלין הפת אח"כ, אבל במס' סופרים אוסרו דאמרינן במס' סופרים (פ"ג) אין אוכלין אוכלין באוכלין אא"כ היה אוכלן בבת אחת, ושמא ההיא דלא כשמואל". (ע"כ תוספות) לפי מסכת סופרים, אסור להשתמש בפת כמו כף ולאכול בעזרתה, אלא אם כן יאכל את הפת ביחד עם המאכל השני. אולם לשיטת שמואל שמותר להשתמש בפת לכל צורכו אם אינה נמאסת, מותר להשתמש בפת בכל ענין, ואין צורך לאוכלה לאחר מכן, בין אם השעין את הקדירה על הפת ולא נמאסה, ובין אם השתמש בפת ככף, ולא נמאסה.

למען האמת, גם הרמב"ם מסכים שאם אין הפת נמאסת מותר להשתמש בה לכל מה שירצה, לסמוך עליה את הקערה ולהשתמש בה ככף, והרמב"ם נחלק על תוספות רק בפרשנות התלמוד, ובפרשנות דברי שמואל, אבל אם אין הפת נמאסת, מותר לעשות בה כל שיחפוץ.

[2]      זהו פסק השו"ע (קעא,א) ויסכים הרמב"ם לכך, כמו שנתבאר בהערה א. וראה שו"ע (קעא,ג) שהצריך לאכול קצת מהפת בשעה שמשתמש בה ככף, וזה כדברי מס' סופרים, הובאו בתוספות בהערה א, אולם לשיטת הרמב"ם אין לפסוק כמסכת סופרים נגד התלמוד, ואם אין הפת נמאסת, מותר להשתמש בה אף בלי לאוכלה.

[3]      השו"ע כתב (קעא,ה): "הזורקים חטים לפני חתנים, צריך ליזהר שלא יזרקו אלא במקום נקי וגם יכבדו אותו משם, כדי שלא ידרסו עליהם". ומקור דבריו בתוספות ברכות (נ,ב ד"ה ולא בימות הגשמים): "ומיהו עכשיו שדרכן לזרוק חטים בבית חתנים צריך ליזהר שלא יזרקום אלא במקום נקי". אולם לשיטת הרמב"ם, מאחר והחטים נמאסים בהגעתם לקרקע, אסור לזורקם בכל אופן.

סימן קע – מנהגי דרך ארץ בסעודה

א.      אין מסיחין בסעודה, כדי שלא יבוא לידי סכנה; ומפני זה אם בא להם יין בתוך המזון, כל אחד ואחד מברך לעצמו, שאם בירך אחד ויענה העונה אמן בשעת הבליעה, יבוא לידי סכנה. ואין מסתכלים בפני האוכל, ולא במנתו, שלא לביישו (ברכות ז,ו).

ב.      הטעם שתיקנו חכמים נטילת ידים לאכילת פת חולין, משום סרך תרומה (חולין קו,א), כדי להרגיל את הכהנים אוכלי התרומה ליטול את ידיהם לפני אכילת תרומה (רש"י). ולפיכך חייבו חכמים את כולם, ליטול ידים לפני אכילת פת, או לפני אכילת דבר שטיבולו במשקה (ברכות ו,א-ב). מאחר שזהו הטעם, השימור שצריך לעשות לידיו אחרי הנטילה, שישמרם שלא יטמאו. כיון שכן, אם הסיח את דעתו והפליג בדיבור עם חברו, מאחר והידים עסקניות הן, אנו חוששים שמא נגע בדבר טמא, וטימא את ידיו, ולפיכך צריך לחזור וליטול. אבל אם נכנס לבית הכסא וטינף את ידיו, כל זמן ששמר את ידיו ולא טימאם, אינו צריך לחזור וליטול את ידיו, אלא יקנח את ידיו משום נקיות ודרך ארץ.

ג.        לפיכך, אם היו כמה חברים מסובים לאכילת פת או לשתיית יין, ויצא אחד מהם להשתין מים, לאחר שיפנה צריך ליטול יד אחת [לרחוץ יד אחת על ידי שפיכת מים מכלי עליה], שבה קינח את הניצוצות שניתזו על גופו, ורק לאחר מכן יחזור לאכול או לשתות עם חבריו[1]; ונטילה זו היא תקנת חכמים משום נקיות ודרך ארץ, ואף שאין נוטלים ידים לאכילת פירות, וכל שכן שאין נוטלים ידים לשתיית יין, דבר זה כשאוכל לבדו, אבל אם שותה יין עם חברים, משום מנהג דרך ארץ צריך ליטול את היד[2]. אולם אם יצא לחוץ ודיבר עם חברו והפליג בדיבור, כבר הסיח את דעתו מהנטילה, ואנו חוששים שנגע בידיו בדבר טמא, וצריך ליטול את שתי ידיו ורק לאחר מכן יחזור לאכול עם חבריו. מה שאמרנו שיטול את ידיו בחוץ, זה כשהיו מסובים לאכילת פת, שיש חובת נטילת ידים לפני אכילת פת, אבל אם היו מסובין לשתיית יין, צריך לחזור ולשבת במקומו, ויטול את ידיו במקומו. [בשעת הנטילה יפנה לאחריו כדי שלא ינתזו המים על השולחן, ובסיום הנטילה יחזיר את פניו לשאר המסובים]. והסיבה שהצרכנו אותו ליטול במקומו ולא בחוץ – כי נטילה זו היא משום נקיות ודרך ארץ, שהרי אינם אוכלים פת, ואין חובה ליטול ידים, וכדי שלא יחשבו [ידמו] חבריו שלא נטל את ידיו, לפיכך הצרכנוהו ליטול במקומו בפני המסובים (ברכות ז,ח).

ד.      שני בני אדם שהיו אוכלים מקערה אחת, כגון שאכלו מרק עם בשר וכדו', והוצרך אחד מהם להפסיק את אכילתו מחמת איזה ענין, כגון שיצא להיפנות, או שדיבר עמו אחר ומחמת כך הפסיק אכילתו, או ששתה יין בנחת ומחמת כך הפסיק אכילתו, צריך חברו להמתין לו משום דרך ארץ, ולא ימשיך את האכילה עד שגם חברו ימשיך את אכילתו. אולם אם היו שלושה בני אדם שאכלו מקערה אחת, אינם צריכים להמתין זה לזה, ואם הפסיק אחד מהם, אין השניים צריכים להפסיק את אכילתם מחמתו (ברכות ז,ו).

ה.     בתקופת חכמי התלמוד, היה דרכם לשייר בתוך הקערה שממנה אכלו, והשמש היה אוכל שיירים אלו. ועל כך אמרו בתלמוד (ערובין נג,ב): "אין משיירין פאה באילפס [שבה בישלו], אבל משיירין פאה בקערה [שבה אכלו]". וכך כתב השו"ע (קע,ג). אולם הרמב"ם לא כתב דברים אלו, כי כבר השתנה נוהג העולם, ואין הכרח שהשמש אוכל משיירי המסובים, שנקבע כך הלכה לדורות שצריך לשייר בקערה.

ו.       מה שאמרו בתלמוד (פסחים פו,ב): "כל מה שיאמר לך בעל הבית עשה". ביאורו - שאם בעל הבית כיבדו, והושיבו במקום מכובד, ונתן לו מאכל ומשקה משובח, אל יסרב לקבל ממנו, בטענה שזה יותר מכבודו וממה שמגיע לו, אלא יקיים את דברי בעל הבית[3].

ז.       מה שאמרו בתלמוד (פסחים פו,ב): "השותה כוסו בבת אחת - הרי זה גרגרן, שנים - דרך ארץ, שלשה - מגסי הרוח". לא כתבו הרמב"ם, מפני שענייני דרך ארץ אלו תלויים במנהג המקום, ואכן בזמננו מי ששותה כוסו בשלש לגימות אינו נחשב גס רוח. ומטעם זה לא כתב הרמב"ם גם את מה שאמרו בתלמוד (ביצה כה,ב): "לא יאכל אדם שום ובצל מראשו [מצד השורשים ששם הוא המשובח] אלא מעליו [יסיר את העלים ואז יאכלנו], ואם אכל - הרי זה רעבתן"[4].

ח.     אסור לאורחים ליטול כלום ממה שלפניהם, וליתן ביד בנו או בתו של בעל הבית - שמא יתבייש בעל הסעודה, שהרי אין לו אלא מה שהביא לפניהם, ונמצאו הקטנים נוטלים אותו והולכים. לא ישלח אדם לחברו חבית יין, ושמן צף על פניה - שמא ישלח לו אדם חבית שכולה שמן וידמה שהיא יין, ושמן הוא שעל פניה בלבד, ויזמן אורחים, ויתבייש. וכן כל כיוצא בדברים אלו, המביאים לידי בושה לבעל הסעודה – אסורים (ברכות ז,י).

ט.     כשהחכם אוכל מעט זה הראוי לו, לא יאכלנו אלא בביתו על שולחנו. לא יאכל בחנות ולא בשוק אלא לפי צורך גדול, כדי שלא יתגנה בפני הבריות; ולא יאכל אצל עמי הארץ, ולא על אותן השולחנות המלאים קיא צואה. ולא ירבה סעודותיו בכל מקום, ואפילו עם החכמים. ולא יאכל בסעודות שיש בהן קיבוץ הרבה; ואין ראוי לו לאכול אלא בסעודה של מצוה בלבד, כגון סעודת אירוסין ונישואין - והוא שיהיה תלמיד חכמים, שנשא בת תלמיד חכמים. והצדיקים והחסידים הראשונים לא אכלו מעולם, מסעודה שאינה שלהם (דעות ה,ב).

י.       כשהחכם שותה יין, אינו שותה אלא כדי לשרות אכילה שבמעיו. וכל המשתכר, הרי זה חוטא ומגונה ומפסיד חכמתו; ואם משתכר בפני עמי הארץ, הרי זה חילל את השם. ואסור לשתות בצהרים ואפילו מעט, אלא אם היה בכלל האכילה, שהשתייה שבכלל האכילה אינה משכרת, ואין נזהרים אלא מיין שלאחר המזון (דעות ה,ג).

---

[1]      ראה בהמשך ההלכה, אם הפליג לדבר עם חברו, והיו מסובים לשתיית יין, צריך לחזור וליטול במקומו בפני שאר המסבים, כדי שלא ידמו חבריו שלא נטל ידיו. אולם במקרה שיצא להשתין מים, לא חששנו שידמו חבריו שלא יטול את ידו, כי כל בני אדם מקפידים לרחוץ את היד המטונפת, ולפיכך יטול ידו אחת בחוץ, ואינו צריך ליטול את היד בפני שאר המסובים (מכתם לדוד, הביאו מהר"י קאפח בהערה יח).

[2]      לפי רש"י (יומא ל,א) הסיבה שצריך ליטול את ידו, כי היו שותים יין בסיום האכילה, וחששו שמא יוסיף ויתן פרוסה לתוך פיו. וכך כתב הרמ"א על השו"ע (קע,א). וקשה, שאם היפנות לנקבים קטנים פוסלת את הנטילה, והצריכו נטילה משום אכילת פת, אם כן שיטול את שתי ידיו, ואם אינה פוסלת את הנטילה שנטל קודם, אם כן שלא יטול כלל את ידו. וראה שו"ע (קסד,ב) שנגיעה במקום מכוסה מצריכה נטילת ידים בברכה. ובמשנ"ב שם כתב, שגם היפנות לקטנים מצריכה נטילת ידים, ולא יברך. כיון שכן, אם היפנות לקטנים מצריכה נטילת ידים, כיצד כתוב כאן בשו"ע (קע,א) שיטול רק ידו אחת אחר שנפנה לקטנים. על כורחנו כשיטת הרמב"ם, והיפנות אינה פוסלת את הנטילה, וכל הנטילה משום נקיות דרך ארץ, ודי בנטילה של יד אחת.

[3]      במשנ"ב על השו"ע (קע,ה) כתב: (טז) כל מה שיאמר וכו' - היינו אפילו דבר שיש בו קצת גסות ושררה שלא היה עושה כן האורח משום ענוה אעפ"כ יעשה [תוספות. פסחים פו,ב ד"ה אין] ואם האורח נוהג איזה פרישות בדבר שעושה משום סרך איסור אינו מחוייב לשמוע לבעה"ב לעבור אבל דבר שהוא פרישות בעלמא טוב לגבר להסתיר מעשיו [שערי תשובה ע"ש].

(יז) יעשה - עיין בבגדי ישע שמצדד דהיינו דוקא זולת אכילה ושתיה אבל באכילה ושתיה אם אינו תאב לאכול ולשתות יותר והבעה"ב מפצירו לזה אינו מחוייב כדי שלא יזיק לו האכילה ואין בזה מניעת כבוד לבעה"ב אם אינו עושה כדבריו ע"ש. (ע"כ משנ"ב)

ולפי מה שביארנו, מה שהושיב בעל הבית את האורח על מיטה שהיא יותר מכבודו של האורח, לא מדובר שדבר זה יגרום להשחתת המידות ולגאוה ושררה אצל האורח כדברי תוספות, ולא על כך אמרו חכמים שישמע לבעל הבית, אלא מדובר שהאורח אינו רגיל לשבת בכזה מקום מכובד, אולם אם בעל כיבדו יקבל את הכבוד, ויבין בלבו שזה למעלה ממעלתו ודרכו, ואין לו להתגאות מחמת כך. כמו כן לא מדובר שהתבקש לעבור על דבר שהוא נוהג בו איסור כדברי שערי תשובה. כמו כן לא מדובר שהתבקש לעשות דבר הגורם לו למחלה מחמת ריבוי מאכל. וכל ציווי חכמים עוסק בהתנהגות דרך ארץ, ולא מעבר לכך.

[4]      בשו"ע כתב (קע,ח-ט): "לא ישתה כוסו בבת אחת, ואם שתה ה"ז גרגרן; שנים, דרך ארץ; שלשה, הרי זה מגסי הרוח". לא יאכל שום או בצל מראשו, אלא מעליו; ואם אכל, ה"ז רעבתן".

 

פתיחת סתימה בכיור בשבת

שאלה: האם מותר לפתוח סתימה בכיור בשבת בעזרת פומפה? האם מותר לפתוח את הסתימה בעזרת סודה קאוסטית שמבשלת את המים ואת מה שפוגשת?

תשובה: להלן ציטוט מתוך רצון יראיו שבת:

ניקוי המרזב

מרזב היורד מהגג, שסביב פתחו נערמו עצים עשבים ושאר לכלוכים, ומחמת כך המים אינם נוזלים מהגג, אלא מתאספים על הגג, ודולפים לבית, מותר להסיר את העצים העשבים ושאר הלכלוכים מפתחו של המרזב, בשבת, בשינוי, כגון שיסיר אותם ביד שמאל, או ששני בני אדם ידחפו אותם בעזרת מוט, כדי שהמים ירדו מהגג ולא יתאספו עליו[1].

פתיחת סתימה בצינור

אסור לפתוח סתימה בצינור על ידי שישפוך לתוכו 'סודה קאוסטית', שתמיס את הסתימה ויפתח הצינור, מפני שבפעולה זו הוא מתקן כלי[2].

הערות:

[1] לשון התלמוד כתובות (ס,א): "תניא, רבי מרינוס אומר: גונח יונק חלב בשבת. מאי טעמא? יונק - מפרק כלאחר יד, ובמקום צערא לא גזרו רבנן. אמר רב יוסף: הלכה כרבי מרינוס. תניא, נחום איש גליא אומר: צינור שעלו בו קשקשין, [קשים ועשבים שסותמים ומעכבים את קלוחו ומימיו יוצאים ומתפשטים לגג ודולפין לבית. רש"י] ממעכן ברגלו בצנעא בשבת ואינו חושש. מאי טעמא? מתקן כלאחר יד הוא, [ע"י שינוי ברגלו. רש"י] ובמקום פסידא לא גזרו בה רבנן. אמר רב יוסף: הלכה כנחום איש גליא". את לשון התלמוד הנזכר למעלה, כתב הרי"ף במסכת שבת (סא,א בדפיו). גם הרמב"ם פסק את ההיתר של הגונח לינק, בהלכות שבת (כא,יד), אולם הוא לא כתב את ההיתר של פתיחת הצינור. לעומת זאת, השו"ע כתב את ההיתר של פתיחת הצינור, וזה לשונו (שלו,ט): "צנור המקלח מים מן הגג שעלו בו קשים ועשבים שסותמים ומעכבים קילוחו ומימיו יוצאים ומתפשטים בגג ודולפים לבית, ממעכן ברגלו בצנעה, דכיון דמתקן על ידי שינוי הוא, שאינו עושה אלא ברגליו, במקום פסידא לא גזרו רבנן". וביאר מו"ר הרב רצון ערוסי, שיתכן שהטעם שלא כתב הרמב"ם במפורש את הדין של פתיחת הצינור, משום שמדובר בצינור שצמחו בו עשבים, מה שנקרא בלשוננו 'ירוקת', ונחום איש גליא שהתיר לפתוח את הצינור סובר כמו רבי שמעון, שמלאכה שאינו צריך לגופה פטור עליה, ולפיכך התיר לפתוח את הצינור אף שתולש את העשבים, ואילו הרמב"ם פסק כמו רבי יהודה, שמלאכה שאינו צריך לגופה חייב עליה, ולפיכך לא פסק במפורש את ההיתר של פתיחת הצינור על ידי תלישת העשבים. אולם במקרה שלפנינו כשנסתם פתח המרזב בעצים עשבים ושאר לכלוכים התלושים מהקרקע, אף הרמב"ם יתיר, ויעשה זאת בשינוי, ביד שמאל או על ידי שני בני אדם.

[2] הוראת מו"ר הרב רצון ערוסי.

***

ציטוט מתוך פניני הלכה שבת: https://ph.yhb.org.il/01-15-09

צינור שנועד לניקוז מים מהגג שעלו בו עשבים שסתמו את זרימת המים וגרמו להם להתפשט על הגג ולדלוף לבית, התירו חכמים לדרוך ברגליים על העשבים למעכם. ואף שגם תיקון בשינוי אסור מדברי חכמים, כאן שיש הפסד גדול התירו חכמים לתקן בשינוי (כתובות ס, א; שו”ע שלו, ט).

לפי זה יש שאסרו לפתוח סתימה בכיור בעזרת משאבת גומי ביתית (פומפה), שכל מה שהתירו חכמים הוא דווקא בשינוי, אבל בפתיחת הסתימה על ידי משאבת גומי אין שינוי, וממילא הוא אסור מהתורה וגם בשעת הדחק אין להקל בו (יבי”א ה, לג; ריש”א). מנגד, יש שהתירו זאת, מפני שסתימה שנפתחת בעזרת משאבת גומי אינה סתימה גמורה, וממילא אין בפתיחתה איסור תיקון. ועוד, שהתיקון אינו נעשה בצינור עצמו, אלא רק בהזזת הלכלוך שסותם אותו (מנח”י ה, עה; רשז”א, שש”כ יב, יח, מנו”א ח”ג כד, כט). למעשה, בשעת הדחק נכון ששניים יאחזו יחד את משאבת הגומי ויחד יפתחו את הסתימה, שעל ידי כך גם לדעת המחמירים האיסור מדברי חכמים, ובספק בדברי חכמים הלכה כמיקל (ראו לעיל ט, ג, 1).

***

להלן תשובת הרב עזריה אריאל: 

https://www.yeshiva.org.il/ask/106566

לשואל, שלום וברכה! המסת חומרים על ידי חומר חריף איננה "בישול". "בישול" הוא הכשרת דבר לאכילה על ידי חימום או הכשרת חפץ לשימושו על ידי חימום. כאן הפסולת איננה עוברת הכשרה לשימוש אלא מתכלה, ואין בזה בישול. יש לציין שהשמירת שבת כהלכתה התיר לפתוח את הכיור בעזרת פומפה רק במקרה של צורך גדול, ויש שחלקו עליו ולדעתם הדבר אסור מן התורה, כפי שציין בהערה. מבחינה זו יש יתרון בשימוש בחומר ממיס, בפרט אם יישפך לא ישירות אל מקום הסתימה אלא על דפנות הכיור, שכן מסתבר שבאופן זה שחרור הסתימה נחשב "כלאחר יד", שמותר, כמבואר בגמרא בכתובות ס ע"א: "צינור שעלו בו קשקשין, ממעכן ברגלו בצנעא בשבת ואינו חושש. מאי טעמא? מתקן כלאחר יד הוא, ובמקום פסידא לא גזרו בה רבנן".

***

היוצא מכל הנ"ל, לפתוח על ידי סודה קאוסטית הרב רצון ערוסי אוסר. לפתוח על ידי פומפה, הרב עובדיה יוסף אוסר. ויש מתירים בשני הנ"ל, ומתירים פומפה עם שינוי.

אני אישית חושב שפומפה מותר בכל ענין, כי זה דחיפת לכלוך וסילוקו, ואינו עושה משהו מהותי בצינור כך שאינו מתקן. ומאחר והכיור בבית הרי הוא בצנעה, כהיתר נחום איש גליא ופסק הרי"ף. וסודה קאוסטית אסור כי הוא ממיס לכלוך על ידי שימוש בחומר כימי, ועושה מעשה שיש בו יצירה חכמה, ויצירה מתוחכמת זו מגדירים אותה חכמים כמתקן כלי.

סימן קסט – דיני שמש בסעודה

א.      בתקופת חכמי התלמוד, היה שמש העומד לפני המסובים ומגיש לפניהם את המאכלים, והוא לא היה אוכל את סעודתו עמהם, אלא אכל לאחר מכן; ואמרו חכמים, דרך רחמנות היא לתת לתוך פיו של השמש קצת מכל תבשיל ותבשיל[1] שהוא מגיש, מפני שהוא מתאווה לאכול מהתבשילים, וראוי ליישב את דעתו ולמנוע ממנו צער, באכילה מועטת זו (ברכות ז,ז). וכן בזמננו אם יש שמש שצריך להגיש מאכלים לפני בני אדם, והוא אינו רשאי לסעוד את סעודתו לפני כן, דרך חסידות היא לתת לו מכל תבשיל. אבל מלצר המגיש מאכלים לפני בני אדם, והוא יכול לתכנן את סעודתו, ולאכול את סעודתו לפני הגשת המאכלים, אין צורך לתת לו ממה שהוא מגיש.

ב.      עוד אמרו חכמים וייעצו, שהנותן פרוסה לשמש דרך רחמנות, לא יתן לו את הפרוסה, אם יש כוס יין ביד בעל הבית או ביד השמש - שמא בעל הבית ייטרד או יכעס בגלל נתינת הפרוסה לשמש, כי הוא יחשוש שאין פת מספקת לשאר המסובים, ומחמת כך תרעד ידו וישפך היין מהכוס שבידו ויפסיד את הסעודה; או שמא כשיבוא השמש לקחת את הפרוסה כשיש בידו גם כוס יין, ישפך היין מהכוס ויפסיד את הסעודה (חולין קז,ב; שו"ע קסט,א). והרי"ף בברכות (מב,א-מב,ב מדפיו) כתב את דברי התלמוד האלו. אולם הרמב"ם לא כתבם כי הם עצה טובה, ואין הכרח שחסרה פת לשאר המסובים, ואין הכרח שתרעד ידו של בעל הבית או השמש ויישפך היין מהכוס שבידו. ודברי חכמים אלו, נאמרו לזמנם ומקומם, ולא לקבוע כך הוראה לדורות.

ג.        אסור להאכיל מי שלא נטל ידיו, אף על פי שהוא נותן לתוך פיו ואינו נוגע במאכל בידו (ברכות ו,יט). ואף אם הוא השמש שמתאווה למאכלים שהוא מגיש, כך הדין (חולין קז,ב; שו"ע קסט,א).

ד.      אם נתנו לשמש יין, צריך לברך 'בורא פרי הגפן' על כל כוס וכוס שנותנין לו; אמנם אדם שיושב ובדעתו לשתות כמה כוסות יין, פוטר בברכה שיברך לפני הכוס הראשונה את כל הכוסות שישתה, אבל השמש אין שתייתו תלויה ברצונו, אלא ברצון המסובים שמכבדים אותו (ברכות ז,ז), כיון שכן, לא היה בדעתו בשעת הברכה לפטור את כל הכוסות שיגישו לו בעתיד, אלא רק את הכוס שמגישים לו עתה, והדין שלו כמו אדם ש'נמלך' [אדם שחוזר בו מדעתו, מתחרט], שהיה בדעתו לפטור בברכתו רק את הכוס ששותה עתה, ונמלך, וחזר בו מדעתו זו, וכעת בדעתו לשתות עוד כוס, שהוא צריך לחזור ולברך ברכה ראשונה על כל כוס שישתה[2].

ה.      כשם שיש דין 'נמלך' בשתייה, וצריך לחזור ולברך 'הגפן' על כל כוס וכוס שישתה, כך יש דין 'נמלך' באכילה, והשמש צריך לחזור ולברך 'המוציא' על כל פרוסה ופרוסה שיתנו לו, במקרה שאינו יודע אם יוסיפו לתת לו עוד פרוסות במהלך הסעודה (חולין קז,ב; על פי ברכות ד,ז; שו"ע קסט,ג).

---

[1]      בתלמוד כתובות (סא,א) הובאו הרבה דעות מה ראוי לתת לשמש, למנוע ממנו צער וחולי מחמת התאוותו למאכלים שמגיש: בשר, יין, בשר שמן, יין ישן, תבשיל פטריות, תבשיל ירק, ותמר שמן. התלמוד סיכם זאת: "כללא דמילתא, כל דאית ליה ריחא ואית ליה קיוהא", כלומר שצריך לתת לו מכל מאכל שיש לו ריח או חמיצות. לאחר מכן הביא התלמוד מעשה שממנו משתמע שראוי לתת לו מכל מין ומין של תבשיל. הרמב"ם סגנן זאת על פי הדעה שהובאה בסוף הסוגיה, שצריך לתת לשמש "מכל תבשיל ותבשיל". ובשו"ע כתב (קסט,א): "כל דבר שמביאין לפני האדם שיש לו ריח והאדם תאב לו, צריך ליתן ממנו לשמש מיד; ומדת חסידות הוא ליתן לו מיד מכל מין ומין". 

[2]      דין 'נמלך' שמברך ברכה ראשונה ולא ברכה אחרונה, נזכר בדברי הרמב"ם בהלכות ברכות (ד,ז): "גמר בליבו מלאכול או מלשתות, ואחר כך נמלך [התחרט] לאכול או לשתות - אף על פי שלא שינה מקומו, חוזר ומברך [צריך לחזור ולברך רק ברכה ראשונה]; ואם לא גמר בליבו, אלא דעתו לחזור לשתות או לאכול - אפילו פסק כל היום כולו, אינו צריך לברך שנית [אינו צריך לחזור ולברך ברכה ראשונה]". ודין השמש שווה לו.

        וכך כתב השו"ע (קסט,ג): "השמש מברך בורא פרי הגפן על (כל) כוס וכוס שיתנו לו, לפי שהוא כנמלך, וברכה אחרונה אינו מברך אלא לבסוף...".

סימן קסח – פת הבאה בכסנין, ושאר סוגי מאפה, מה ברכתם

המשך, דיני בציעת הפת

א.      מצוה מן המובחר, לבצוע מכיכר שלמה; היו לפניו כיכר שלמה של שעורים, ופרוסה של חיטים, ורצה לאכול משניהם[א], מניח פרוסה בתוך שלמה, ובוצע משתיהן, כדי שיבצע מחיטים ומשלמה. בשבת ובימים טובים, חייב לבצוע על שתי כיכרות; נוטל שתיהן בידו, ובוצע אחת מהן (ברכות ז,ד).

ב.      פת חטים מקמח לבן, ופת חטים מקמח מלא, אין עדיפות לקמח הלבן על המלא, שמאחר ששניהם מחטים שניהם מעולים. וכל שכן בימינו שהוברר שהקמח המלא יותר בריא. וכן אם היתה פת חטים קטנה ופת חטים גדולה אין עדיפות לפת הגדולה, ובדברי הרמב"ם לא נזכרה עדיפות לפת הגדולה[ב].

ג.        היו לפניו שני חצאי פת, יברך על חצי פת [פרוסה], ולא יועיל אם יחברם על ידי קיסם, שמאחר שמבחינת המציאות הם פרוסות, אי אפשר להופכם לפת שלמה על ידי חיבור מלאכותי. והמעלה של פת שלמה נובעת מעצם היותה פת שלמה, ולא מפני שהיא נראית פת שלמה. וכן בשבת לא יועיל חיבור שני חצאים להופכם לפת שלמה[ג].

ד.      היו לפניו פת שעורים ופת כוסמין, ואינו חפץ באחת מהם יותר מהשנייה, יברך על פת השעורים כיון שהיא משבעת המינים (ברכות ח,יג), ואילו הכוסמין אינם אינם משבעת המינים. ואף שפת כוסמין משובחת מפת שעורים, שהרי הכוסמין הם ממין החטים (ברכות ג,א), אבל רק החטים נחשבים משבעת המינים ולא הכוסמין (שו"ע קסח,ד)[ד]. היו לפניו פת כוסמין ופת שיפון ששניהם אינם מפורשים בתורה בשבעת המינים, ואינו חפץ באחת מהם יותר מהשנייה, יברך על פת כוסמין שהם מין חטים. היו לפניו פת שיפון ופת שבולת שועל ששניהם מין שעורים, ואינו חפץ באחת מהם יותר מהשנייה, יברך על פת שיפון שהיא משובחת יותר (משנ"ב קסח,יג).

פת הבאה בכסנין, ושאר סוגי מאפה, מה ברכתם

ה.      'פת הבאה בכיסנין' - אף על פי שהיא פת, מברך עליה בורא מיני מזונות; ואם קבע סעודתו עליה, מברך המוציא. 'כיסנין' ביאורו 'מיני מתיקה'. פת הבאה בכסנין ביאורו, פת הבאה 'במקום מיני מתיקה' משום שהיא עצמה מתוקה, או פת הבאה 'עם מיני מתיקה' משום שעירבוה בהם[ה]. כגון, עיסה שלשה עם מים, ועירב בה בזמן הלישה גם דבש או שמן או חלב או יין בכמות מרובה, שטעמם ניכר בעיסה, ואפה אותה; או שעירב בעיסה מיני תבלין, כגון פלפל או קינמון או שום או בצל[ו], ואפה אותה (ברכות ג,ט). וכן אם יצר כיס ב'לחוח', ומילא אותו בשקדים או בדבש, וטיגנו בשמן, הרי הוא פת הבאה בכסנין[ז]. והטעם שמברכים עליה מזונות, מפני שהפת מתוקה, ומחמת כך דרך בני אדם שלא לאכול ממנה הרבה כדי לשבוע ממנה ולהחשיבה כפת שברכתה המוציא, אלא כפת שאוכלים ממנה מעט לתענוג שברכתה מזונות. אולם אם אדם קבע סעודתו עליה, כלומר שאכל ממנה שיעור סעודה, שהוא שיעור שלש ביצים[ח], כלפי אדם זה היא נחשבת פת גמורה, ויברך המוציא[ט].

ו.        התחיל לאכול פת הבאה בכיסנין והיה בדעתו לאכול ממנה מעט [כביצה או מעט או יותר], וברך עליה בורא מיני מזונות, ובאמצע האכילה שינה את דעתו ורצה לאכול ממנה שיעור של קביעות סעודה [שלש ביצים], אם היה במה שנשאר ממנה שבדעתו לאוכלו, שיעור שלש ביצים, יטול את ידיו, ויברך עליו המוציא וברכת המזון. ואם אכל כביצה ובמה שנשאר יש רק שיעור שני ביצים, יברך בסיום האכילה ברכת המזון, אף שלפני האכילה לא נטל את ידיו ולא ברך המוציא (שו"ע קסח,ו).

ז.       את שיעור קביעות הסעודה על פת הבאה בכסנין, שהוא שלש ביצים, יש לשער בפת הבאה בכסנין לבדה, אבל אם אכל פת הבאה בכסנין בכמות מועטת [פחות משלש ביצים], ושבע מאכילה זו על ידי שאכל מאכלים אחרים, כגון תפוח אדמה אורז ובשר, מאחר שלא אכל שיעור קביעות סעודה מפת הבאה בכסנין, לא החשיבה באכילתו זו לפת שמברכים עליה המוציא, ויברך עליה מזונות[י].

ח.      לחמניות מתוקות של זמנינו, שדרך בני אדם לאכול מהם כדרכם באכילת שאר מיני פת, נחשבות פת גמורה שברכתה המוציא, ומתיקותם המועטת עדין לא מפקיעה מהם שם פת, והופכתם לממתק הבא בקינוח סעודה.

ט.      מצה, או לחם מיובש בתנור הנקרא אצל יהודי תימן 'קַאמֵז', שהיו הולכי דרכים רגילים לאוכלו בסעודתם, הרי הם לחם גמור וברכתם המוציא, שמאחר שאינם ממותקים, נחשבים כפת ולא כממתק, שהיא פת הבאה בכסנין.

י.        'לחוח' ברכתו המוציא. ואף שהעיסה דלילה מאוד ונשפכת על המחבת, מאחר שבמחבת העיסה מתרקמת ומקבלת מראה פת רכה עם חורים, והיא נאפתה על מחבת ולא בתוך שמן עמוק, ודרך בני אדם לאכול ממנו כדרכם באכילת שאר מיני פת בסעודתם, והוא אינו ממותק, לפיכך ברכתו המוציא. ואם יצר כיס ב'לחוח', ומילא אותו בשקדים או בדבש, וטיגנו בשמן, הרי הוא פת הבאה בכסנין[יא]. מה שכתבתי הוא הנראה לענ"ד, אולם לדעת רבותינו מהר"ח כסאר ומהר"י קאפח, ברכת הלחוח היא מזונות, אף אם קבע סעודתו עליו. מאחר שבלילתו רכה והוא נשפך על המחבת בעזרת כלי, לפיכך אפייתו על המחבת נחשבת 'בישול' ולא אפייה, אף שאין נותנים את העיסה בתוך שמן עמוק, אלא מניחים אותה על 'מחבת טפלון' [וכדומה] ללא שמן. והקמח והמים המעורבים שמהם מכינים את הלחוח כלל אינם נחשבים עיסה. ולפיכך פטורים מלהפריש חלה, שהרי אין כאן עיסה, ואין אפייה[יב].

יא.   חמישה מיני דגן הם – החיטים, והשעורים, והכוסמין, ושיבולת שועל, והשיפון: הכוסמין, ממין החיטים; ושיבולת שועל והשיפון, ממין השעורים. וחמשת המינים האלו כשטוחנים את אחד מהם ולשים את קמחו ואופים אותו, נקרא פת (ברכות ג,א). והאוכל פת – חייב לברך לפניה, ברוך אתה ה' אלוהינו מלך העולם, המוציא לחם מן הארץ (ברכות ג,ב).

יב.    כל שמברכים עליו בתחילה המוציא, מברכים לאחריו ברכת המזון כסדרה ארבע ברכות; וכל שמברכים עליו בתחילה בורא מיני מזונות, מברכים לאחריו ברכה אחת מעין שלוש – חוץ מן האורז שמברך לאחר אכילתו בורא נפשות רבות. במה דברים אמורים, שאכל מכזית ולמעלה; אבל האוכל פחות מכזית, בין מן הפת בין משאר אוכלים, והשותה פחות מרביעית, בין מן היין בין משאר משקים – מברך בתחילה ברכה הראויה לאותו המין, ולבסוף אינו מברך כלל (ברכת ג,יא-יב).

יג.     פת לחם שפתת אותה [חתך אותה] לחתיכות קטנות, ולאחר מכן בישל אותה בקדירה על האש, או לש אותה בקדירה שלא על האש – אם יש בפתיתים כזית, ובגלל הלישה במרק, השתנה מראה הפת קצת, אולם עדין ניכר שהיא פת; או שאין בהם כזית, אבל לא השתנה צורת הפת בלישה כלל, אלא ניכר שהם פת – מברך עליה בתחילה, המוציא; ואם אין בהם כזית, ובנוסף לכך גם השתנה מראה הפת קצת בגלל הבישול; או שיש בפתיתים כזית, אולם עברה לגמרי צורת הפת בגלל הבישול – מברך עליה בתחילה, בורא מיני מזונות[יג].

יד.    עיסה שבלילתה עבה או רכה [אפילו בלילה רכה מאוד כמו 'לחוח'[יד]], אם אפאה בתנור או במחבת או במרחשת [מחבת עם דפנות גבוהות][טו], יברך עליה המוציא, משום שברכת המוציא נקבעת בגלל האפייה. בין שהדביק את הבצק במחבת ובמרחשת כשהם קרים, ואחר כך הרתיחן באש מלמטה עד שנאפת הפת, בין שהרתיחן ואחר כך הדביק הבצק. ואם בישלה בתוך סיר עם שמן עמוק[טז] [כגון 'זאלביה' או סופגניות], או בתוך מים, יברך עליה מזונות, מפני שנחשבת מעשה קדירה[יז] (על פי ביכורים ו,יב; חמץ ומצה ו,ו).

טו.   עיסה שנילושה במים רותחים, בין אם נתן את המים הרותחים לתוך הקמח, ובין אם הרתיח את המים והשליך את הקמח לתוכם - אם אפאה בתנור או במחבת או במרחשת [מחבת עם דפנות גבוהות], יברך עליה המוציא, משום שברכת המוציא נקבעת בגלל האפייה. ואם בישלה בתוך סיר עם שמן עמוק, או בתוך המים, יברך עליה מזונות, מפני שנחשבת מעשה קדירה. מאפה זה נקרא 'טריתא', נזכר בתלמוד במסכת ברכות (לז,ב) (על פי ביכורים ו,יב; חמץ ומצה ו,ו)[יח].

טז.   עיסה שנאפת בקרקע כמו שהערביים שוכני המדברות אופים, הואיל ואין לה צורת פת [אין לה מראה פת, ולא מרקם של פת, אלא היא מחוספסת, ובפנימיותה היא עבה וקצת יבשה], מברך עליה בתחילה, בורא מיני מזונות; ואם קבע סעודתו עליה, מברך המוציא[יט]. מאפה זה נקרא 'טרוקנין/כובא דארעא', נזכר בתלמוד במסכת ברכות (לז,ב-לח,א)  (ברכות ג,ט).

יז.     פת הנאפית בתנור כשהיא ממולאת בבשר או בדגים או בגבינה, מברך עליה המוציא וברכת המזון. ואין להחשיבה כפת הבאה בכסנין, מפני שמילאה בדברים הנאכלים ולא במיני מתיקה, ודרך בני אדם לאוכלה ולשבוע ממנה, ולהחשיבה כפת (שו"ע קסח,יז, ומשנ"ב).

---

[א]     ורצה לאכול משניהם, לא נזכר בדברי הרמב"ם במפורש, והוספנוהו להבהרה, כי אין טעם לצרף לברכה פת שאין בדעתו לאוכלה, ורק פת שבדעתו לאוכלה, יש לצרף את השלם לפרוס, ובכך תהיה הברכה גם על הפת שיש בה מעלה שהיא שלמה, וגם על הפת שיש בה מעלה שהיא מחטים. וכך כתב הרמ"א (קסח,א).

[ב]      בשו"ע כתב (קסח,ב): "אם ב' שלמות ממין אחד, אחת גדולה ואחת קטנה, מברך על הגדולה". ובב"י שם: "וכתב הר"ם [מהר"ם מרוטנבורג] דהוא הדין אם שתי שלימות ממין אחד אחת גדולה ואחת קטנה דמברך על הגדולה וכן כתוב בהגהות מיימוניות פ"ז (הלכה ד)". וכאמור בדברי הרמב"ם לא נזכר זאת.

[ג]      בשו"ע כתב (קסח,ב): "אם יש לאדם שני חצאי לחם ואין לו לחם שלם, יחברם יחד בעץ או בשום דבר שלא יהא נראה, ודינו כדין שלם; ואפילו בשבת יכול לחברם". ובב"י שם: "כתב הרוקח (סי' שכט ד"ה ובפרק) אם יש לאדם שני חצאי לחם ואין לו לחם שלם יחברם ביחד בעץ או בשום דבר שלא יהא נראה ודינו כדין שלם ואפילו בשבת יכול לחברם כדמשמע בפרק חלון (עירובין פא.)". ובתלמוד עירובין (פא,א): "אמר רב חסדא: תפרה בקיסם - מערבין לו בה. והא תניא: אין מערבין לו בה! - לא קשיא; הא - דידיע תיפרה, הא - דלא ידיע תיפרה". אולם הרמב"ם לא פסק כתירוץ התלמוד, אלא כפשט הברייתא שלא כדברי רב חסדא, ואין מערבין בפרוסה שתפרה (עירובין א,ח). כיון שכן, גם בהלכות ברכות, לא יועיל תפירת פת להחשיבה כשלמה.

[ד]      ההלכה שלפנינו מקורה בתוספתא ברכות (ד,טו ליברמן): "פת שעורין ופת כוסמין מברך על של שעורין, והלא כוסמין יפין מן השעורין אלא שהשעורין ממין שבעה וכוסמין אינן ממין שבעה". (ע"כ תוספתא) ובירושלמי ברכות (ו,א): "פת שעורין ופת כוסמין אומר על של שעורין, והלא של כוסמין יפה ממנה, אלא שזו ממין שבעה וזו אין ממין שבעה. ר' יעקב בר אחא בשם ר' זעירא דר' יודה היא דר' יודה אמר אם יש ביניהן ממין שבעה עליו הוא מברך". (ע"כ ירושלמי) ומאחר ואין הלכה כרבי יהודה, אלא אם היו לפניו שני מאכלים איזה מהם שירצה יקדים (ברכות ח,יג), לכן הוספנו הבהרה, שמדובר שאינו חפץ באחת מהם יותר מהשנייה.

[ה]     הביאור על פי יד פשוטה ברכות ג,ט; ותוספתא כפשוטה ברכות ד,ד עמ' 58. שכן מצינו בתוספתא ברכות (ד,ד): "הביאו לפניו מיני תרגומה [=תרגימה, מיני מתיקה] מברך עליהן בורא מיני כסנין". מכאן שכסנין היא מיני מתיקה. וממילא פת הבאה בכסנין ביאורו, שהיא בעצמה משמשת כמיני מתיקה, משום שלשוה עמהם, או עירבוה בהם.

[ו]      לשון הרמב"ם בהלכות ברכות (ג,ט) בהגדירו פת הבאה בכסנין "או שעירב בה [=בעיסה] מיני תבלין ואפיה". במשנה ערלה (ב,י) נזכר תבלין. וכתב שם הרמב"ם בפה"מ: "ושמא יעלה על דעתך שאין נקרא תבלין אלא דברים הריחניים כגון הפלפל וה"קרפה" [=קנמון], אלא כל מה שמשביחים בו את האוכל כגון השום והשמן והבצל והחומץ והיין, אם נתכון באחד מאלו ובכיוצא בהן להשביח האוכל נקראין תבלין".

[ז]      לשון הרמב"ם בשו"ת (סי' ריג): "ודעו שהקטאי"ף [=לחוח] פת הם וחייבים בחלה, ולכן אם אוכלים אותם בפני עצמם אחר הסעודה, לא יברך עליהם בתחלה [מזונות], ולא יתיחדו בברכה בסוף [אלא נפטרו בברכת המוציא שבתחילת הסעודה, ובברכת המזון שבסוף הסעודה]. אבל הקטאי"ף הממולאים והמטוגנים [=לחוח ממולא בשקדים או בדבש, ומטוגן בשמן], דינם לדעתי כדין פת הבאה בכסנין, ואם אוכלים אותם אחר הסעודה, יברך עליהם בתחלה בורא מיני מזונות ולבסוף ברכה אחת מעין שלש".

[ח]     בהלכות עירובין (א,ט) נזכר, ששיעור שתי סעודות שש ביצים, ומשם נלמד ששיעור סעודה שלש ביצים.

[ט]    פת שדרך בני אדם לאכול ממנה הרבה ולשבוע ממנה, ברכתה המוציא גם אם אכל רק כזית, אולם פת הבאה בכסנין שדרך בני אדם לאכול ממנה קצת ולא לשבוע ממנה ברכתה מזונות, ורק כלפי אדם זה שאכל ממנה הרבה ושבע ממנה היא נחשבת פת גמורה, ויברך המוציא (יד פשוטה).

        לשון המשנה סוכה (ד,ב): "אוכלין ושותין עראי חוץ לסוכה". וכתב שם הרמב"ם בפה"מ: "ואכילת עראי, הוא שיאכל כמות מועטת ולא יתכון בו שיהא סעודה ואינו אוכלו אלא להשקיט רעבונו עד שישלים אכילתו אחר כך". ובהלכות סוכה (ו,ז) הרמב"ם הגדיר את הדבר ביתר ביאור: "ואסור לאכול סעודה חוץ לסוכה כל שבעה, אלא אם כן אכל אכילת עראי, כביצה או פחות או יתר מעט". בפה"מ הרמב"ם הגדיר אכילת עראי, אכילה מועטת, שאין בדעתו להחשיבה כסעודתו. אולם במשנ"ת הרמב"ם הגדיר את הדבר יותר, מדובר שאוכל כמות מועטת של כביצה או יותר או מעט, ורק על כזה שיעור אפשר לומר שאין בדעתו להחשיבו כסעודתו. אבל אם אכל שיעור סעודה, שהוא שלש ביצים, וכפי שנזכר בהלכות עירובין (א,ט), ששיעור שתי סעודות הוא שש ביצים, ומשם נלמד ששיעור סעודה הוא שלש ביצים, אין האדם יכול לומר שאין בדעתו להחשיב אכילה זו כסעודה, ויברך המוציא.

        וכך נאמר בתלמוד ברכות (מב,א): "רב הונא אכל תליסר ריפתי בני תלתא תלתא בקבא ולא בריך [=רב הונא אכל שלוש עשרה מאפים של פת הבאה בכסנין, שבכל שלושה מהם יש קב, נמצא שאכל שיעור ארבעה קבים, ולא בירך עליהם המוציא רק מזונות, וכן לא בירך ברכת המזון. בכל קב יש 4 לוגים (עירובין א,יג), בכל לוג יש 6 ביצים, בכל קב יש 24 ביצים, ושיעור ארבעה קבים הוא 96 ביצים. נראה שיש בתלמוד לשון גוזמה]. אמר ליה רב נחמן: עדי כפנא! אלא: כל שאחרים קובעים עליו סעודה צריך לברך [=אמר לו רב נחמן, כבר הסרת את הרעב באכילה זו, אלא אם אכל שיעור שאחרים קובעים עליו סעודה צריך לברך המוציא וברכת המזון]".

        וכך כתב השו"ע (קסח,ו): "פת הבאה בכיסנין, מברך עליו: בורא מיני מזונות, ולאחריו: ברכה אחת מעין שלש; ואם אכל ממנו שיעור שאחרים רגילים לקבוע עליו, אף על פי שהוא לא שבע ממנו, מברך עליו: המוציא וברכת המזון".

ומה שכתבנו שהטעם שמברכים על פת הבאה בכסנין מזונות משום שאוכלים ממנה מעט, ראה יד פשוטה שהביא בשם רב האי גאון שאת הכסנין היו אוכלים אחרי הסעודה בכמות מועטת כדי להתמתק בהם [=להשאיר טעם מתוק בפה], והגדיר רב האי גאון אכילה זו, אכילה שהיא 'בתורת כסנין' [=אכילה מועטת], ורב הונא שאכל הרבה, אין להגדיר את אכילתו שהיא אכילה בתורת כסנין, אלא אכילה של סעודה, ולפיכך עליו לברך המוציא וברכת המזון.

וכך כתב הרי"ף (ברכות כט,ב ל,א מדפיו): "רב הונא אכיל מפת הבאה בכסנין תריסר רפתי בני תלתא תלתא לקבא ולא בריך. אמר רב נחמן עדיין מר כפין הוא, אלא אמר רב נחמן כל שאחרים קובעין עליו מחמת הסעודה צריך לברך, וכל שאין אחרים קובעין עליו מחמת הסעודה אינו צריך לברך. ומסקנא היכא דאכיל לה בתורת כסנין [=אכל אכילה מועטת] בתחלה מברך בורא מיני מזונות ולבסוף ולא כלום, והיכא דאכיל לה בתורת קביעותא [=אכל אכילה מרובה] מברך עליה המוציא ושלש ברכות".

        ומהר"י קאפח כתב (הערה כב): "...ושעור קבע או יותר נכון פירוש המונח קבע סעודה נחלקו בו המפרשים. הכס"מ כתב שעור שדרך בני אדם לקבוע עליו. ועיין ערוך השלחן או"ח סי' קסח סע' יד-יז בשעור קבע דלאו בדידיה משערינן אלא בדעלמא, ויליף מההיא דדף מב א דאכל תליסר ריפתי. ועיין בית ידיד שהאריך בענין זה והביא דברי הכס"מ ותמה עליו, דבהדיא כת"ר דהכל תלוי בקביעות דידיה. ועוד קשה שהרא"ש כתב בשם רבנו שאם אחרים אינם קובעים אפלו כשהוא קובע אינו מברך דבתר רוב אזלינן ובטלה דעתו אצל כל אדם ע"כ, ותמה עליו היכן מצא זה בדברי רבנו. ועיין ראשון לציון דבקביעות דידיה תליא מילתא. ויש ששיערו סעודת קבע ארבע ביצים, ויש ששיערו בגרמים ואמרו שמונה מאות וחמשים גרם. וכולם לא ראו דברי רבנו כלל, וכל מה שנכתב בענין זה בשם רבנו אינם אלא השערות, וזה לשונו בפיהמ"ש סוכה פ"ב הל' ד, ואכילת עראי הוא שיאכל כמות מועטת ולא יתכווין בו שיהא סעודה ואינו אוכלו אלא להשקיט רעבונו עד שישלים אכילתו אחר כך ע"כ. הרי להדיא דבאותו אדם משערין, וכל שדעתו להסתפק באכילה זו לארוחה זו ואינו מתכווין להשלימה אח"כ אלא מסתפק בה עד זמן הארוחה השניה הוי קבע. ולפ"ז אפלו באדם אחד אין השעור אחיד לתמיד, אלא מזל שעה קובע, במה דברים אמורים למטה אבל למעלה אם אכל סעודה בינונית שלכל אדם, וכ"ש אם אכל תליסר ריפתי וטוען שהיא עראי, בטלה דעתו אצל כל אדם, וזאת רמז רבנו באמרו בפיהמ"ש שיאכל כמות מועטת, וזהו שאמר רב נחמן בדף מב א עדי כפנא. אלא כל שאחרים קובעין עליו סעודה צריך לברך ע"ש. ודבר זה נאמר רק בשעור למעלה, ונתבארו דברי רבנו. ועיין מעשה רקח, ואלו ראו דברי רבנו לא היו נדחקים". (ע"כ מהר"י קאפח)

        ועל פי מה שכתבנו לעיל, גם בדברי הרמב"ם התבאר מהו שיעור קביעות סעודה, שהוא שלש ביצים, וכן התבאר בדברי הרמב"ם מהו שיעור אכילת עראי, כביצה או מעט או יותר. והדברים ברורים ומוגדרים, ואינם נתונים לבחירתו והרגשתו של כל אדם.

        לאחר שביארנו את שיטת הרמב"ם, נביא את שיטת השולחן ערוך ונעיר בקצרה. לשון השו"ע (קסח,ז): "פת הבאה בכיסנין, יש מפרשים: פת שעשוי כמין כיסים שממלאים אותם דבש או סוקר ואגוזים ושקדים ותבלין, והם הנקראים...; וי"א שהיא עיסה שעירב בה דבש או שמן או חלב או מיני תבלין ואפאה, והוא שיהיה טעם תערובת המי פירות או התבלין ניכר בעיסה, [רמ"א: וי"א שזה נקרא פת גמור, אלא אם כן יש בהם הרבה תבלין או דבש כמיני מתיקה שקורין לעקי"ך שכמעט הדבש והתבלין הם עיקר, וכן נוהגים. (רש"י וערוך וכן יש לפרש דעת רמב"ם)]; וי"מ שהוא פת, בין מתובלת בין שאינה מתובלת, שעושים אותם כעבים [צ"ל כעכין] יבשים וכוססין אותם, והם הנקראים..., והלכה כדברי כולם שלכל אלו הדברים נותנים להם דינים שאמרנו בפת הבאה בכסנין".

        וכתב ילקוט יוסף (או"ח קסח הע' ו): "ונחלקו הראשונים מה הוא פת הבאה בכיסנין, דעת רבינו חננאל שהיא פת העשויה כמין כיסין מלאים בדבש אגוזים וכדומה, והו"ד בתלמידי רבינו יונה ברכות שם. וכן הוא דעת הערוך והרשב"א. ולדעתם אם נילושה העיסה בסוכר ושמן או דבש וכיו"ב, מברכים עליה המוציא, וכן אם כוססין העוגה בשינים, אם אין בה כיסים של אגוזים שקדים וכיוצא, מברכים עליה המוציא. ודעת הרמב"ם (פרק ג מהלכות ברכות) דפת הבאה בכיסנין היינו, שנילושה העיסה בדבש או סוכר או שמן או מיני תבלין, ובלבד שיהיה טעם הפירות או התבלין ניכר בפת. ודעת רבינו נתן בעל הערוך בשם רבינו האי גאון, דפת הבאה בכיסנין היינו, פת שעושים אותה כעכין יבשים, בין שהיא מתובלת ובין שאינה מתובלת, וכוססים אותה. והביא סמך לזה מהכתוב ביהושע (ט, ה) וכל לחם צידם יבש היה נקודים. ותרגם יונתן בן עוזיאל, וכל לחם זודיהון יבש הוה כסנין. ומרן בשלחן ערוך (שם סעיף ו) הביא ג' הדיעות בזה, וכתב, והלכה כדברי כולם שלכל אלו הדברים נותנים עליהם דין פת הבאה בכסנין, שמברך עליהם בורא מיני מזונות וברכה אחת מעין שלש, אלא אם כן קבע סעודתו עליהם, שאז מברך המוציא וברכת המזון. ע"כ". (ע"כ ילקוט יוסף)

        ועל פי ביאור יד פשוטה את שיטת רב האי גאון, הסיבה שמאפה הנכסס מברכים עליו מזונות, משום שנאכל קמעה בסיום הסעודה להתמתק, כגון 'בייגלה' שבימינו. אבל פת הנכססת, כגון מצה, או 'קאמז' של יהודי תימן, שהוא לחם מיובש שהיו הולכי דרכים אוכלים אותו בסעודתם, מעולם לא עלתה על דעתו של רב האי גאון לומר שאינם נחשבים פת וברכתם מזונות.

        ועוד הערה, קטאי"ף הממולאים והמטוגנים, כלומר 'לחוח' ממולא בשקדים או בדבש ומטוגן בשמן, שהדרך לאכול ממנו לאחר סעודה קמעה ולהתמתק בו, הוא הנחשב פת הבאה בכסנין וברכתו מזונות. אבל אם לקח פיתה או לחוח ויצר בהם כיס ומילא אותו בבשר או בחצילים או בתפוח אדמה, הרי הוא כאוכל פת עם לפתן, ודרך בני אדם לאכול את כל סעודתם מהם, וברכתו המוציא. ומכלל הדברים למדנו, מציאותו של כיס אינה הופכת את המאפה לפת הבאה בכסנין, ורק אם הוא ממולא בדבר הממתקו שמחמת כך אין דרך בני אדם לאכול ממנו הרבה, הרי הוא פת הבאה בכסנין. וכך פסק גם השו"ע (קסח,יז).

[י]      כתב המשנ"ב (קסח,כד): "כתבו האחרונים (מגן אברהם ועוד) דאם אכלו [לפת הבאה בכסנין] לבדו צריך שיאכל שיעור שאחרים רגילים לשבוע ממנו לבדו, ואם אכלו עם בשר או דברים אחרים שמלפתים בו הפת, סגי כשאוכל שיעור שאחרים רגילין לשבוע ממנו כשאוכלין ג"כ עם דברים אחרים". (ע"כ משנ"ב) ואנו כתבנו, שמאחר שאכל מפת הבאה בכסנין פחות מכשיעור של קביעת סעודה, אם כן לא החשיבה באכילה זו כפת שמברכים עליה המוציא, אלא היא נשארה בחשיבותה כפת הבאה בכסנין שברכתה מזונות. ובכדי להפוך פת הבאה בכסנין להיחשב כפת שברכתה המוציא, צריך שיאכל ממנה כמות מרובה של קביעת סעודה, ולא שהאדם יהיה שבע מאכילתו, ופת זו היא חלק מסעודתו.

[יא]    את התייחסות הרמב"ם לברכה על לחוח, אפשר למצוא בדבריו בתשובה. לשון הרמב"ם בשו"ת (סי' ריג): "ודעו שהקטאי"ף [=לחוח] פת הם וחייבים בחלה, ולכן אם אוכלים אותם בפני עצמם אחר הסעודה, לא יברך עליהם בתחלה [מזונות], ולא יתיחדו בברכה בסוף [אלא נפטרו בברכת המוציא שבתחילת הסעודה, ובברכת המזון שבסוף הסעודה]. אבל הקטאי"ף הממולאים והמטוגנים [=לחוח ממולא בשקדים או בדבש, ומטוגן בשמן], דינם לדעתי כדין פת הבאה בכסנין, ואם אוכלים אותם אחר הסעודה, יברך עליהם בתחלה בורא מיני מזונות ולבסוף ברכה אחת מעין שלש". ודרך בני אדם לקבוע עליו סעודה למרות רכותו, כי בדרך כלל אוכלים מה'לחוח' כשיעור של שני רקיקים לכל הפחות, ובאכילה זו יש שיעור של שלש ביצים בנפח, ולפיכך הוא שיעור של קביעת סעודה, וברכתו המוציא.

קטאיף הוא הלחוח, וכך הוא שמו עד היום אצל הערבים. ואף אם יטען הטוען שיש המכנים קטאיף למאפה הדומה לפנקיק ולא למאפה הדומה ללחוח, אבל בכל סוגי אפיות אלו העיסה דלילה וניצקת למחבת כמפורסם. נמצא שהרמב"ם הורה במפורש שברכת הלחוח היא המוציא, וחייבים להפריש ממנו חלה. ראוי לציין, שהרמב"ם בסוף תשובה זו מפנה לחיבור, כך שתשובה זו נכתבה בבגרותו, אחר פרסום משנ"ת, ואינה דעת הרמב"ם בילדותו שיטען הטוען שאין לסמוך עליה.

וראה בכל זה במאמר "לחוח ברכתו והפרשת חלה ממנו", שביארנו בהרחבה מדוע אין ללמוד על ברכת הלחוח מהסוגיה במסכת ברכות (לז,ב-לח,א), שביארה מה הברכה על טרוקנין או טריתא, כי לפי הרמב"ם טרוקנין היא עיסה שנאפית בקרקע (ראה הלכה ‎טז) ואם קבע סעודתו עליה ברכתה המוציא, וטריתא היא עיסה שנילושה במים רותחים ולא נאפתה (ראה הלכה ‎טו), וברכתה מזונות, ורק אם אפאה לאחר מכן בתנור או במחבת ברכתה המוציא. ושני סוגי מאפים אלה העיסה שלהם רגילה, ואין ללמוד מהם על ברכת הלחוח.

וראה עוד שם שציטטנו מהמשנה חלה (א,ד) "איסקריטין פטורים מהחלה", וביאר הרמב"ם שם בפה"מ, ובפה"מ חלה (א,ו), הכלל הקובע בכל סוגי המאפים, בישל את הבצק במים או בשמן או אפאו בחמה, אינו נחשב פת ופטור מן החלה, ואם אפאו בתנור או במחבת או במרחשת או בקרקע, נחשב פת וחייב בחלה. וכן הוא בתלמוד פסחים (לז,א) שהוא מקור דברי הרמב"ם בפה"מ זה, ושם נזכר כלל זה כמתייחס לסוגי המאפים שנזכרו במשנה ד' לעיל. והנה, במשנה ד' נזכר האסקריטין. האסקריטין בלילתם רכה. על המן נאמר וטעמו כצפיחית בדבש (שמות יז,לא), ותרגם אונקלוס כאיסקריטוון בדבש [איסקריטוון=איסקריטין], ותרגם רס"ג כקטאיף בעסאל, והוא הלחוח. [נמצא שטעם המן היה, כמו לחוח שטבלוהו בדבש]. וכך פירש רבנו עובדיה מברטנורא שבלילתן רכה מאוד. וכך כתב גם 'הערוך' בערך צפחת: "מאכל העשוי מן קמח ודבש, והוא רך כל כך שיכול להציקו, וראיה לדבר כצפיחית בדבש". נמצא שכולם מסכימים שזהו תיאור מאפה זה, ואף הרמב"ם כך סובר. ולמרות זאת, אין לפטור את הפת הנעשית ממנו מחיוב הפרשת חלה משום דלילות הבצק, אלא משום שאפאו בחמה או בישלו בקדירה, אבל אם אפאו בתנור או במחבת חייב בחלה. היוצא מכך, לחוח שאפאו במחבת חייב בחלה. (ע"כ העתקה מהמאמר) היוצא מכך, עיסה שבלילתה רכה שלבסוף אפאה חייבת בחלה כי היא נחשבת פת, וממילא גם ברכתה המוציא, וכפי שכתב הרמב"ם בשו"ת (סי' ריג), וזהו המקור להוראתו.

        כאן המקום לבאר, שבתלמוד ברכות (מב,א) נאמר, לחמניות שדרך בני אדם לקבוע עליהם סעודה ברכתם המוציא ומערבים בהם עירובי חצרות. ופירש רש"י, שהיא פת דקה הנאפית בין שני דפים של ברזל (הערוך השלם ערך לחמניות), והעיסה שמהם נאפו היתה עיסה רגילה ולא רכה. ותוספות פירשו שהם מאפה דק, אולם העיסה שמהם נאפו היתה עיסה רכה, כמו פנקיק בזמנינו. ועל פי הבנת התוס' כתב השו"ע (קסח,ח): "לחמניות, אותן שבלילתן עבה שקורין אובליא"ש [זוהי שיטת רש"י], לחם גמור הוא ומברך עליו המוציא ובהמ"ז; ואותן שבלילתן רכה ודקים מאוד שקורין ניבלא"ש [זוהי שיטת התוספות], מברך עליהם בורא מיני מזונות וברכה אחת מעין שלש; ואם קבע סעודתו עליהם, מברך המוציא וברכת המזון; ואי אכיל להו בתוך הסעודה שלא מחמת הסעודה, טעונים ברכה לפניהם ולא לאחריהם, אבל אותם רקיקים דקים שנותנים מרקחת עליהם, הם טפילים לגבי המרקחת וברכת המרקחת פוטרתן".

        היוצא מכך, לפי תוס' לכאורה יש ללמוד על ברכת הלחוח מלחמניות שנזכרו בתלמוד, ואז ניכנס לדיון האם הלחוח עבה או דק. אולם נראה שהרמב"ם יפרש לחמניות כמו רש"י, שהם נעשו מעיסה רגילה, ויצרו מהם פת דקה הנאפית בין שני דפים של ברזל,  אלא שמדובר בעיסה ממותקת שעירבו בה בזמן הלישה שמן או דבש. וכן הוא בערוך השלם (ערך לחמניות): "לחמניות [רקיקי מצות נאפות בין שני דפים של ברזל] מערבין בהן ומברכין עליהן המוציא לחם מן הארץ פי' הן כגון פת הבאה בכיסנין" (ע"כ הערוך). ולפי הרמב"ם, אין להכניס לסוגיה כאן חילוק בין בלילה רכה או בלילה עבה.

לשון התלמוד ברכות (מב,א): "[רב יהודה אמר שעל פת הבאה בכסנין מברכים מזונות, והקשו עליו] והא מר [רב יהודה] הוא דאמר משמיה דשמואל, לחמניות - מערבין בהן ומברכין עליהן המוציא! [ויש להשוות את פת הבאה בכסנין ללחמניות] - שאני התם דקבע סעודתיה עלייהו, אבל היכא דלא קבע סעודתיה עלייהו – לא".

[יב]    דברי מהר"י קאפח הובאו בהלכות ברכות (ג,ט הערה כא). ודברי מהר"ח כסאר הובאו בהלכות ברכות (ג,ט) והלכות ביכורים (ו,יב). אלא שמהר"ח כסאר הוסיף, שמאחר שנפלה מחלוקת מהי ברכתו, אם קובע סעודתו באכילה זו, יאכל פת, ויפטור את הלחוח בברכת המוציא על הפת. וכחומרת מהר"ח כסאר, כך מורים עוד מחכמי תימן.

[יג]    

הפת שפתת אותה פיתים

לשון הרמב"ם ברכות (ג,ח): "הפת שפתת אותה פיתים, ובישלה בקדירה או לשה במרק - אם יש בפתיתין כזית, או שניכר שהן פת ולא נשתנת צורתה - מברך עליה בתחילה, המוציא; ואם אין בהן כזית, או שעברה צורת הפת בבישול - מברך עליה בתחילה, בורא מיני מזונות". לשון זה כולל בתוכו סתירה, כי מתחילת ההלכה משתמע, פת שפתת אותה ובישלה או לשה, די בתנאי אחד כדי לברך המוציא, והוא, או שיש בפתיתים כזית, או שאין בהם כזית אבל ניכר שהם פת ולא השתנתה צורתם. ואילו מסוף ההלכה משתמע שצריך שני תנאים כדי לברך עליהם המוציא, ואם חסר תנאי אחד מהם מברך מזונות.

        על סתירה זו כבר נשאל רבי יהושע הנגיד, דור חמישי לרמב"ם, והוא השיב (סי' יז), מה שכתב הרמב"ם בסוף ההלכה או שעברה צורת הפת בבישול, ביאורו אם עברה, כלומר, אם אין בהם כזית, ובנוסף לכך גם עברה צורת הפת בבישול, מברך מזונות.

        וזה נוסח ההלכה מבואר לשיטת ר' יהושע הנגיד: הפת שפתת אותה פיתים [לחתיכות קטנות], ובישלה בקדירה [על האש], או לשה במרק [שלא על האש] – אם יש בפתיתים כזית [אף שכבר לא ניכר שהן פת והשתנתה צורתם], או ש[אין בהם כזית, אבל] ניכר שהם פת ולא השתנתה צורתה – מברך עליה בתחילה, המוציא; ואם אין בהם כזית, או שעברה [ובנוסף לכך גם עברה] צורת הפת בבישול – מברך עליה בתחילה, בורא מיני מזונות.

        לעומת הסבר זה, הכס"מ ועוד מפרשים ביארו את לשון הרמב"ם בצורה יותר מחוכמת, שיש לחלק בין עברה צורת הפת לגמרי בגלל הבישול ואז אף אם יש בה כזית ברכתה מזונות, וזהו האמור בסוף ההלכה, לבין שהשתנתה קצת צורת הפת בגלל לישה, ואז אם יש בהם כזית ברכתה המוציא, וזהו האמור בתחילת ההלכה.

        וזהו ביאור לשון ההלכה לשיטת הכס"מ: הפת שפתת אותה פיתים [לחתיכות קטנות], ובישלה בקדירה [על האש], או לשה במרק [שלא על האש] – אם יש בפתיתים כזית [ובגלל הלישה במרק, השתנה מראה הפת קצת, אולם עדין ניכר שהיא פת], או ש[אין בהם כזית, אבל] ניכר שהם פת ולא השתנתה צורתה [לא השתנתה צורת הפת כלל בלישה] – מברך עליה בתחילה, המוציא; ואם אין בהם כזית [ובנוסף לכך גם השתנה מראה הפת קצת בגלל הבישול], או שעברה צורת הפת בבישול [או שיש בפתיתים כזית, אולם עברה לגמרי צורת הפת בגלל הבישול] – מברך עליה בתחילה, בורא מיני מזונות. וכדברי הכס"מ כך נראה עיקר.

כדי להסביר כיצד יצא נוסח זה מידיו של הרמב"ם, צריכים אנו לצעוד בדרך כתיבתו את חיבורו משנה תורה, ואז נבין איך קרה שנוצר נוסח זה. בזמן חיבור משנ"ת, הרמב"ם היה עובר על סוגיות התלמוד, ומעתיק מהם לתוך חוברות את כל הלשונות שהן להלכה, לחוברת אחת הוא העתיק הלכות ברכות, ולחוברת שנייה הוא העתיק הלכות שבת, וכן על זו הדרך. לאחר מכן הרמב"ם סידר את אותן העתקות לפי סדר ענייני, וכך נוצר חיבורו המקיף משנ"ת. מאחר שזו היתה דרך עבודתו של הרמב"ם, נבין מדוע רוב ההלכות בנויות מלשונות התלמוד, כי זו היתה מטרתו של הרמב"ם, להיצמד ככל האפשר ללשונות התלמוד.

והנה, בסוגיה שלפנינו, הרמב"ם העתיק בתחילה את לשון התלמוד ברכות (לז,ב): "אמר רב יוסף: האי חביצא דאית ביה פרורין כזית - בתחלה מברך עליו המוציא לחם מן הארץ ולבסוף מברך עליו שלש ברכות; דלית ביה פרורין כזית - בתחלה מברך עליו בורא מיני מזונות, ולבסוף ברכה אחת מעין שלש". וביארו רב האי גאון ורב נתן בעל הערוך, שחביץ היינו שלש הפירורין במרק בלי בישול. רב יוסף אמר, רק אם יש בהם כזית מברך עליהם המוציא. ואז סגנן הרמב"ם: "הפת שפתת אותה פיתים, ובישלה בקדירה או לשה במרק - אם יש בפתיתין כזית - מברך עליה בתחילה, המוציא; ואם אין בהן כזית - מברך עליה בתחילה, בורא מיני מזונות".

לאחר מכן הרמב"ם הגיע להמשך הסוגיה: "אמר רב ששת: האי חביצא, אף על גב דלית ביה פרורין כזית - מברך עליו המוציא לחם מן הארץ. אמר רבא: והוא דאיכא עליה תוריתא דנהמא". רב יוסף אמר שרק אם יש בהם כזית מברך עליהם המוציא, ורב ששת הוסיף על דבריו, גם אם אין בהם כזית ויש עליהם צורת פת, מברך המוציא. ואז הוסיף הרמב"ם בתחילת ההלכה: "או שניכר שהן פת ולא נשתנת צורתה".

לאחר מכן הרמב"ם רצה לסגנן את מה שנזכר בברייתא בתחילת הסוגיה (לז,א): "[חיטה ש]טחנה אפאה ובשלה, בזמן שהפרוסות קיימות [יש בהם מראה פת] - בתחלה מברך עליה המוציא לחם מן הארץ ולבסוף מברך עליה שלש ברכות, אם אין הפרוסות קיימות [עברה צורת הפת בבישול] - בתחלה מברך עליה בורא מיני מזונות ולבסוף מברך עליה ברכה אחת מעין שלש". אמנם רבינו יונה ביאר בשם הירושלמי, פרוסות קיימות היינו שיש בהם כזית, ואין הפרוסות קיימות היינו אין בהם כזית. אולם הרמב"ם ביאר את הבבלי כמשמעות הפשוטה של המילים, בשונה מהירושלמי, שעברה צורת הפת לגמרי בבישול, ואז הוא הוסיף בסוף ההלכה: "או שעברה צורת הפת בבישול". כלומר, אמנם בתחילת ההלכה התחשבנו אם יש בחתיכות גודל כזית, אבל צריך להתחשב בעוד פרט, שלא עברה לגמרי צורת הפת בבישול, כי במקרה זה אף שיש בחתיכות גודל כזית יברך מזונות, וזהו החידוש של הברייתא שהובאה בתחילת הסוגיה (לז,א), וזו כוונתו של הרמב"ם במשפט "או שעברה צורת הפת בבישול", שממנו נבין שבתחילת ההלכה מדובר שהשתנה קצת מראה הפת, אבל לא השתנה לגמרי. כי בסוף ההלכה מדובר בבישול, ובתחילת ההלכה מדובר בלישה.

כדברים האלה כתב גם מהר"י קאפח, וזה לשונו (הערה כ): "הלכה זו נסבכה בעיני כל המפרשים והנחות רבות נאמרו בה, והנני מבארה כפי שבארו לנו רבותינו נוחי נפש, בתיאום על לשון הגמ', ואח"כ אביא דברי כמה מן המפרשים על אף האריכות. ותחלה יש לזכור כי הפת נאפת בצורות שונות די אם נזכיר שבמנחות יש ארבעה מיני מאפה, מחבת מרחשת חלות ורקיקין. פתח רבנו הפת שפתת אותה פתים - פת מאיזה סוג שהוא, והיינו חביצא שבדף לז ב, ובשלה בקדרה או לשה במרק, שני סוגי עשיית חביצא – "פתות" הרגילים והמקובלים בכל מטבח. אם יש בפתיתין כזית - אע"פ שנשתנית צורת הפת מכפי שהיתה, שהיא היתה חלות ועתה נראית כמעשה מחבת מחמת הבשול או השריה, או שאין בהן כזית וניכר שהן אותה הפת כלומר אותו סוג מאפה וזהו סוד הכפילות המיוחדת לכאורה "שנכר שהן פת" "ולא נשתנית צורתה" צורתה באותו היחס, כלומר צורת אותה הפת שפתת בקדרה אם חלות חלות ואם רקיקין רקיקין, רק אז מברך המוציא, והיינו דאמר רב ששת אע"ג דלית ביה פירורין כזית, ואמר רבא והוא דאיכא עלה תורתא דנהמא מפרש רבנו אותה נהמא עצמה. אבל אם אין בהן כזית ונשתנית צורת אותו מין מאפה שפתת, אף שעדיין יש להן צורת פת כל שהיא מברך מזונות, דהא איכא בהו תרתי לגריעותא, הם פחות מכזית ונשתנית צורתן, ומה שאנו אומרים בראשית בבא ונשתנית צורתה אין זו הוספה דמיונית שלנו. אלא חילוק טבעי הוא כי בבא זו באה כהמשך הקודמת ולא נשתנית צורתה, באה זו ונשתנית צורתה. הבבא הרביעית שיש בהן כזית אלא שעברה צורת הפת לגמרי, כי לא אמר כאן שעברה צורתה, ובודאי לא נשתנית צורתה אלא עברה צורת הפת כלומר שלא נשארה בה צורת שום פת. וזה אפשרי רק על ידי בישול, והרי היא איפוא כדיסא עבה ואינה שונה מכל מעשה קדרה וברכתה מזונות. ומצב כזה אינו יכול להיות על ידי שרייה במרק אלא אם כן יעסוהו וימרסוהו. ולפיכך ציין רבנו והדגיש עברה צורת הפת בבישול. ומעתה דברי רבנו ברורים תואמים לדין התלמוד ולסברא".

לעומת שיטת הרמב"ם, השו"ע פסק (קסח,י-יב) כביאור תוספות בסוגיה. ביאור תוספות שונה משיטת הרמב"ם בשני דברים. א- תוספות ביארו את הברייתא שהובאה בתחילת הסוגיה (לז,א), כירושלמי, פרוסות קיימות היינו שיש בהם כזית, ואין הפרוסות קיימות היינו אין בהם כזית. ב- תוספות ביארו חביצא [יש להבחין בין חביצא, לבין חביץ קדירה, שהוא קמח של אחד מחמשת המינים שבישלו בקדירה עם דבש ושמן] פירורים הנדבקים על ידי מרק או חלב ולא בישלום כלל.

וזה תקציר שיטת השו"ע, הובא במשנ"ב ס"ק מט: "יש בזה שלשה אופנים. א) פת שפירר לפירורין ובשלו תלוי בזה אם הפירורין גדולים שיש בהם כזית לא נתבטל מהם שם פת אפילו אם ע"י הבישול אזל מהם תואר לחם ואם אין בהם כזית אפילו אם נראה שיש עליהם תואר לחם מברך במ"מ דשם תבשיל עליהם. ב) אם לא בשלו רק שפירר בקערה ונתחברו הפירורין יחד ע"י דבש או מרק אם יש עדיין עליהם תואר לחם מברך עליהם המוציא אפילו אם אין בהפירורין כזית ואם אין בהם תואר לחם מברך עליהם במ"מ אא"כ היה בהפירורין כזית וכנ"ל לענין בישול. ג) כשלא בישל וגם לא נתחברו הפירורין יחד ע"י משקה אפילו אם הפירורין דקין כסולת מברך עליהם המוציא דשם פת עליהם".

וזה לשון השו"ע (קסח,י): "חביצא, דהיינו פירורי לחם שנדבקים יחד על ידי מרק [זהו ביאור חביצא בדרך כלל], אם נתבשל [אולם בסעיף לפנינו מדובר שפירורי הלחם התבשלו, ונקראו חביצא בהשאלה], אם יש בהם כזית אף על פי שאין בו תואר לחם, מברך המוציא ובהמ"ז; ואם אין בהם כזית, אף על פי שנראה שיש בו תואר לחם, אינו מברך אלא בורא מיני מזונות וברכה אחת מעין שלש [במקרה שהתבשלו הפירורים, הדבר הקובע הוא כזית, שלא כשיטת הרמב"ם, שהבישול מעביר את צורת הפת יותר מהלישה, ומחמת כך, אם עברה צורת הפת בבישול, אף שיש בהם כזית ברכתם מזונות, וכשיטת הרמב"ם יותר מסתבר]; ואם אינו מבושל, אלא שהוא מחובר ע"י דבש או מרק [זהו ביאור חביצא לפי תוספות], אם יש בפרוסות כזית מברך עליו המוציא, אפילו אין לו תואר לחם; ואם אין בהם כזית, אם יש בהם תואר לחם, דהיינו שהוא ניכר וידוע שהוא לחם, מברך עליו המוציא וברכת המזון; ואם אין בהם תואר לחם, מברך בורא מיני מזונות וברכה אחת מעין שלש [לפי תוספות, במקרה של בישול, ואין כזית, גם אם יש בהם תואר לחם יברך מזונות, ואילו במקרה של דיבוק על ידי דבש או מרק, ואין כזית, יש לחלק בין יש בהם מראה לחם שיברך המוציא, לאין בהם מראה לחם שיברך מזונות. ואילו לפי הרמב"ם במקרה שלא עברה כלל צורת הפת, גם אם היה בישול, אף שאין בהם כזית, יברך המוציא, והבישול מוציא את הפירורים מברכת המוציא בגלל שהוא מוציא מהם את מראה הפת, ולא בגלל שאין בהם כזית, וכך מסתבר]; ואם אינו לא מבושל ולא מחובר, אלא מפורר דק דק [ללא תערובת של דבר אחר], אף על פי שאין בו כזית ולא תואר לחם, מברך עליו המוציא ובה"מ".

בס"ק נב כתב המשנ"ב: "מהו בישול? שנתן הלחם בכלי ראשון כשעמד על האש, או על כל פנים שהיה היד סולדת בו, אבל בכלי שני לא חשיב בישול ודינו כמו באופן השני, דאם יש בו תואר לחם מברך המוציא אף בפחות מכזית. ואם הניח הפירורין בקערה ועירה עליהם רותחין מכלי ראשון כתבו האחרונים דספק הוא אם יש לו דין בישול או לא, ועל כן אם אין בפירורין כזית ויש בו תואר לחם יברך על פת אחר תחלה".

בשיטת הרמב"ם אין מקום לספקות אלו, כי הבישול שנזכר בסוגיה עניינו שמחמתו עברה צורת הפת לגמרי, והדבר הקובע הוא צורת הפת, האם השתנתה קצת, האם עברה לגמרי צורתה, וגם בלישה אפשר להעביר את צורת הפת ממנה לגמרי, ואין צורך לדון לפי כללי הלכות שבת, שיהיה בכלי ראשון, ושתהיה היד סולדת.

עוד כתב השו"ע (קסח,יא-יב): "יש מי שאומר דפירורין שנותנין במים והמים מתלבנים מחמת הפירורין, אזיל ליה תוריתא (פירוש כאילו אמר תואריתא כלומר תואר הלחם) דנהמא ואין מברך עליה אלא בורא מיני מזונות וברכה אחת מעין שלש.

יש מי שאומר שפת השרוי ביין (אדום) אינו מברך אלא בורא מיני מזונות וברכה אחת מעין שלש, ונראה שאין דבריו אמורים אלא בפירורין או בפרוסות, שאין בכל אחת כזית".

ובשיטת הרמב"ם הדברים פשוטים ומוגדרים, יהיה האופן אשר יהיה, בשרייה מרובה או בשרייה ביין אדום, הדבר שצריך לבדוק מהי הדרגה שבו עברה צורת הפת, האם לגמרי, או רק במקצת, ועל פי זה יש לקבוע את הברכה.

[יד]    ראה לעיל הלכה ‎י, ובהערה יא. וראה בכל זה במאמר "לחוח ברכתו והפרשת חלה ממנו".

[טו]    לשון הרמב"ם בהלכות מעשה הקרבנות (יג,ו-ז): "מנחת המחבת והמרחשת כיצד: נותן השמן בכלי, ונותן עליו הסולת, ונותן על הסולת שמן אחר, ובולל הסולת; ואחר כך לשה בפושרין, ואופה אותה במחבת או במרחשת כמו שנדר; ופותת אותה פיתים, ונותנה בכלי שרת, ויוצק עליה שאר השמן, ונותן לבונתה. מה בין מחבת למרחשת: מרחשת – יש לה שפה, והבצק שאופין אותו עליה רך, שהרי יש לה שפה ואינו יוצא; ומחבת – אין לה שפה, והבצק שאופין אותו בה קשה, כדי שלא ייצא מכאן ומכאן.

[טז]    אבל מעט שמן הניתן במחבת כדי שלא תידבק העיסה אינו נחשב בישול (רמ"א קסח,יד).

[יז]     לשון השו"ע (קסח,ג): "אפילו דבר שבלילתו (פירוש לישת הקמח במים) עבה, אם בשלה או טגנה אין מברך עליה המוציא, אפילו שיש עליה תוריתא דנהמא ואפילו נתחייבה בחלה, דברכת המוציא אינו הולך אלא אחר שעת אפייה; ויש חולקין ואומרים דכל שתחילת העיסה עבה, אפילו ריככה אח"כ במים ועשאה סופגנין (פירוש עיסה שלשוה ועשאוה כמין ספוג) ובשלה במים או טגנה בשמן, מברך עליהם המוציא, וירא שמים יצא ידי שניהם, ולא יאכל אלא ע"י שיברך על לחם אחר תחלה".

        הדעה הראשונה שבשו"ע, היא דעת הרמב"ן [ועוד], הובא בר"ן על הרי"ף (פסחים יא,א מדפי הרי"ף, ד"ה אבל הרמב"ן), והדעה השנייה שבשו"ע היא דעת ר"ת בתוס' פסחים (לז,ב ד"ה דכולי עלמא).

לשון הרי"ף פסחים (יא,א מדפיו): "תנו רבנן, הדובשנין [פת שנילושה בדבש וטגנוה בשמן] והסופגנין [לחם שבלילתו רכה, ולפי הרמב"ם פת דקה] והאיסקריטין [פת העשויה מבלילה רכה מאוד, לחוח] וחלת המשרת [פת שחלטוה בתוך מים רותחים במחבת] והמדומע [סאה של תרומה שנפלה לפחות מק' סאין של חולין, ונעשו כולן מדומע ואסורים לזרים, ופטורה מן החלה דכתיב (במדבר טו) תרימו תרומה, ולא שכבר נתרמה] כולן פטורין מן החלה. אמר ר' שמעון בן לקיש הללו מעשה אילפס הן [נאפו במחבת ולא בתנור ולפיכך פטורים מהחלה] ור' יוחנן אמר מעשה אילפס חייבין והללו שעשאן בחמה [לפי ר' יוחנן פת שנאפתה באילפס חייבת בחלה, ואלו נאפו בחמה ופטורים מהחלה]".

וכתב עליו הר"ן: "ופירש ר"ת (בתוס' פסחים לז,ב ד"ה דכולי עלמא) דהני דפטירי מן החלה לרשב"ל כדאית ליה [כשנאפו במחבת], ולר' יוחנן כדאית ליה [כשנאפו בחמה], דוקא כשבלילתן רכה, אבל אם גלגל את העיסה [אם עשה עיסה קשה], ואף על פי שעשאה אחר מכאן אחד מהמינין הללו מן העיסה חייבין בחלה שכבר נתחייב בעיסה זו משעת גלגול. כדתנן במסכת חלה (ריש פ"ג) דאין אוכלין עראי משתגלגל בחטין ותטמטם בשעורים מן העיסה. וראיה עוד לדבר מדתנן התם (פ"א מ"ה) עיסה שתחלתה סופגנין וסופה סופגנין פטורה מן החלה, תחלתה עיסה וסופה סופגנין או תחלתה סופגנין וסופה עיסה חייבת בחלה. אלמא דכל שתחלתה עיסה כלומר שבלילתה קשה אף על פי שעשאה סופגנין לאחר מכן חייבת בחלה. (ע"כ ר"ן בשם ר"ת)

ר"ת מפרש, עיסה שתחילתה סופגנין וסופה סופגנין פטורה מהחלה, אם לשה בלילה רכה ובישלה בתוך סיר פטורה מהחלה. תחלתה עיסה וסופה סופגנין או תחלתה סופגנין וסופה עיסה חייבת בחלה, כלומר, אם התחיל ללוש עיסה קשה ולבסוף בישלה בתוך סיר, או שהתחיל ללוש בלילה רכה ולבסוף אפאה בתנור, בשני המקרים האלה חייבת בחלה. וממילא גם יברך על הפת המוציא.

אולם הרמב"ן דוחה פירוש זה, שהרי בתחילת המשנה נזכר עיסה שתחילתה סופגנין וסופה סופגנין פטורה מהחלה, ואם בלילתה רכה לא שייך להגדירה כעיסה. ולכן מפרש הרמב"ן שהמשנה עוסקת בדעתו של האדם, שבנוסף להתחשבות באופן אפיית הפת, צריך להתחשב בדעתו של האדם. ואם התחיל ללוש את הבצק כדי לעשותו ספגנין ולבסוף בישלו ספגנין פטורה מהחלה, אולם אם התחיל ללושו כדי לאפותו בתנור, ולבסוף בישלו ספגנין, או שהתחיל ללוש כדי לעשותו ספגנין, ולבסוף אפאו בתנור חייבת בחלה. וזהו הטעם שעיסת הרועים פטורה מהחלה אף שהיא עיסה קשה, כי לא עשו אותה כדי שיאכלוה בני אדם, ולפיכך פטורה מהחלה. וכך היא שיטת הרמב"ם, שבנוסף להתחשבות באופן אפיית הפת, צריך להתחשב בדעתו של האדם. ואם התחיל ללוש את הבצק כדי לאפותו בתנור, אף שהשלים אפייתו בחמה, וכן אם היה להיפך, שהתחיל את הלישה על דעת שיאפה אותה בשמש והשלים אפיתה בתנור, חייבת העיסה בחלה. וכך פסק הרמב"ם בהלכות ביכורים (ו,יג): "עיסה שלשה תחילה לעשותה מעשה חמה, והשלימה לעשותה פת, או שהתחיל בה לאפותה פת, והשלימה לעשותה מעשה חמה, וכן קלי שלשו לאפותו פת - חייבין בחלה". וזהו הטעם שעיסת הכלבים פטורה מן החלה מפני שאין לה שם של לחם (ביכורים ו,ח).

[יח]   

טריתא – קמח במים רותחים

כך פסק השו"ע (קסח,יד): "חלוט (פירוש כמין פת חולטין אותו ברותחין) שאח"כ אפאו בתנור, פת גמור הוא ומברך עליו המוציא". על פי התלמוד יבמות (מ,א): "שאדם יוצא בה ידי חובתו בפסח, אף על פי דחלטיה מעיקרא, כיון דהדר אפייה בתנור - לחם עוני קרינא ביה, ואדם יוצא בה ידי חובתו בפסח".

        כאן נבאר, שמאפה זה הוא טריתא לפי הרמב"ם, שנזכר במסכת ברכות (לז,ב): "ואמר אביי: טריתא פטורה מן החלה. מאי טריתא? איכא דאמרי: גביל מרתח, ואיכא דאמרי: נהמא דהנדקא; ואיכא דאמרי: לחם העשוי לכותח".

[לביאור טריתא הביא התלמוד שלוש אפשרויות, גביל מרתח, נהמא דהנדקא, ולחם העשוי לכותח. לדעת הרמב"ם, גביל מרתח פירושו, שהרתיח את המים והשליך את הקמח לתוכם, ובשלו במים מבלי לאפותו בתנור או על מחבת (ע"פ ביכורים ו,יב. ורב האי גאון, הובא ברבנו יונה על הרי"ף כו,ב מדפי הרי"ף, ד"ה טריתא פטורה מן החלה, והערוך ערך טרתא). נהמא דהנדקא פירושו, עיסה מגולגלת מסביב שפוד ובשעת האפיה מושחים אותה בשמן, ומחמת כך אינו נחשב אפייה ופטורה מהחלה (רבנו יונה על הרי"ף כו,ב מדפי הרי"ף, ד"ה ואיכא דאמרי לחמא דהנדקא). לחם העשוי לכותח לפי הרמב"ם פירושו, שעשאו על מנת ליתנו בכותח, שהוא מיטבל עם חלב ומלח, ואף שאופים את הלחם בתנור, מאחר ובדעתו שלא לאוכלו כלחם אלא כמיטבל, אין עליו שם לחם, ופטור מן החלה, כמו עיסת הכלבים שפטורה מן החלה מפני שאין לה שם של לחם (ביכורים ו,ח). פירוש זה נזכר בערוך ערך 'טרתא', ובמהר"ח כסאר ביכורים ו,יד, ואף ר"י קורקוס הזכירו שם כאחד הפירושים שאפשר לפרש. מאחר ובכל המקרים האלו העיסה אינה נאפית בתנור או במחבת, אלא היא מבושלת במים או בשמן, או שאין בדעתו לאוכלה כפת, לפיכך פטורה מן החלה. ואילו לדעת רש"י, גביל מרתח פירושו, עיסה שבלילתה רכה כמו בטרוקנין ושופכין אותה על הכירה ומתפשטת עליה ונאפית, ומאחר והמאפה דק, אין עליו תורת לחם, והוא פטור מן החלה. ולחם העשוי לכותח פירושו, שאין אופין אותו בתנור אלא בחמה. בנוסף לכך, לפי רש"י לחם העשוי לכותח הוא לחם הנאפה בחמה, ואם עשאו כמראה לחם החשיבו להיחשב כפת וברכתו המוציא].

היוצא מכל הנזכר לעיל, טריתא/קמח שנילוש במים רותחים, אם בישלו בקדירה מברך עליו מזונות ופטור מהחלה, וזהו האמור בתלמוד ברכות (לז,ב), ואם אפאו בתנור או במחבת, חייב בחלה ומברך עליו המוציא. וזהו האמור בתלמוד יבמות (מ,א). וזוהי שיטת הרמב"ם, וכך סגננו את ההלכה.

בנוגע לשיטת השו"ע, הוא ביאר טריתא כפירוש רש"י. וזה לשונו (קסח,טו): "...אבל טריתא, דהיינו שלוקחין קמח ומים ומערבים אותה ושופכים על הכירה והוא מתפשט ונאפה, אין עליו תורת לחם כלל ואין מברכים עליו אלא בורא מיני מזונות וברכה אחת מעין שלש, ואפי' קבע סעודתו עליו".

כפי שכתבנו, בתלמוד הובאו שלושה פירושים לטריתא, ובשו"ע כתב את כולם להלכה, וזה לשונו (קסח,טז): "נהמא דהנדקא, והוא לחם שאופין בשפוד ומושחין אותו בשמן או במי ביצים, וכן לחם העשוי לכותח שאין אופין אותו בתנור אלא בחמה [זהו פירוש רש"י ואינו פירוש הרמב"ם], מברך עליו בורא מיני מזונות".

אולם הרמב"ם לא כתב את הפירוש השני והשלישי להלכה לגבי ברכת מזונות, ולדעתו אין הכרח לקבוע זאת להלכה לגבי ברכת מזונות על סמך פירוש בלתי מוכרח שנזכר דרך אגב, ואין הכרח לקבוע להלכה שלחם שנאפה בתנור ובשעת אפייתו משחוהו בשמן כבר אינו נחשב אפייה וברכתו מזונות, וכן אין הכרח לקבוע להלכה שלחם הנאפה בתנור על מנת ליתנו בכותח כבר אינו נחשב אפייה וברכתו מזונות, ולפיכך לא פסק זאת להלכה לגבי ברכת מזונות. אמנם הרמב"ם פסק את לחם העשוי לכותח [לפי הרמב"ם, אופים אותו בתנור על מנת ליתנו בכותח שהוא מיטבל עם חלב ומלח] לגבי פטור מחלה (ביכורים ו,יד), כמו שנזכר שם בסוגיה במפורש, אולם הוא לא פסק זאת לגבי ברכת מזונות, שנזכר דרך אגב וללא הכרח.

[יט]   

טרוקנין – כובא דארעא – לחם שנאפה בקרקע

מסכת ברכות (לז,ב-לח,א): (טרוקנין חייבין בחלה. וכי אתא רבין אמר רבי יוחנן: טרוקנין פטורין מן החלה). [הנוסח שבסוגריים העגולים כן הוא בתלמוד לפנינו, אולם נוסח זה משובש, וראה בהמשך מחוץ לסוגריים, שכתבנו נוסח מתוקן על פי כ"י, כפי שתיקן בהגהות וציונים מהדורת עז והדר, וכך תיקן הגר"א]. כי אתא רבין אמר רבי יוחנן: טרוקנין חייבת בחלה. מאי טרוקנין? אמר אביי: כובא דארעא.

[לדעת הרמב"ם, טרוקנין/כובא דארעא, היא עיסה שאופים אותה בקרקע כמו שהערביים שוכני המדברות עושים (רמב"ם ברכות ג,ט). חפירה זו שחופרים הערביים נזכרה במשנה במסכת כלים (ה,י), ושם נאמר: "יורת הערביים שהוא חופר בארץ וטח בטיט". וביאר הרמב"ם בפה"מ מנחות (ה,ט): "ויורת הערביים, גומה בקרקע מטוייחת בטיט כעין קדרה, מסיקין את האש בתוכה עד שתוחם ונותנין שם את הבצק. וכל הצורות הללו מפורסמות אצלינו בכפרים ובערי השדה". מאחר והעיסה נאפית באפיה ולא בבישול, שהרי אין בגומה מים או שמן, לפיכך המאפה חייב בחלה. ואילו לדעת רש"י, טרוקנין/כובא דארעא היא קמח ומים שיוצקים לתוך גומה הנמצאת בחלל הכירה, ובלילת הבצק רכה, ומאחר והוא ניתן לתוך גומה והמאפה הנאפה עבה ולא דק, לפיכך חייב בחלה].

...אמר ליה אביי לרב יוסף: האי כובא דארעא מאי מברכין עלויה? אמר ליה: מי סברת נהמא הוא? גובלא בעלמא הוא ומברכין עלויה בורא מיני מזונות. מר זוטרא קבע סעודתיה עלויה, וברך עלויה, המוציא לחם מן הארץ ושלש ברכות.

[כפי שכתבנו לעיל, לדעת הרמב"ם, כובא דארעא היא עיסה שאופים אותה בקרקע כמו שהערביים שוכני המדברות עושים. וביאר רב יוסף שמאחר שהיא גובלא בעלמא, כלומר גוש בצק, [גובלא מלשון גיבול, כלומר בצק, כלומר גוש בצק], בלשונו של הרמב"ם, אין על המאפה צורת פת, כלומר שאין לו מרקם של פת ואין מראהו כשאר מראה פת, לכן, אף שהבצק נאפה, ברכתו מזונות, ואם קבע סעודתו עליו ברכתו המוציא. וזה לשון הרמב"ם בהלכות ברכות (ג,ט): "עיסה שנאפת בקרקע כמו שהערביים שוכני המדברות אופין, הואיל ואין עליה צורת פת, מברך עליה בתחילה, בורא מיני מזונות; ואם קבע סעודתו עליה, מברך המוציא".

להלן תיאור עשיית הלחם בגומה בקרקע, כפי שמופיע ברחבי המרשתת. את העיסה לשים עם קצת מים כדי שהבצק לא ידבק לידים, לאחר מכן חופרים באדמה בור קטן בעומק 40 ס"מ וממלאים אותו עצים ומבעירים אותם, לאחר שמתקבלים גחלים בוערות גורפים חלק מהגחלים אל צדדי הבור, את העיסה שלשו מעצבים לצורת פיתה בעובי 2 ס"מ, ולפני שמניחים אותה על הגחלים מפזרים עליה קצת קמח [מקמחים אותה] משני צדדיה, שהגחלים והאפר לא ידבקו בה, לאחר מכן שמים את הבצק על הגחלים, ומכסים אותו בגחלים שגרפו לצדדי הבור. אופים את העיסה בתוך הגחלים רבע שעה בערך, ולאחר מכן מוציאים אותה מתוך הגחלים, מנערים אותה היטב מהגחלים והאפר שדבקו בה, ואז הפת ראויה לאכילה. הפת שמתקבלת יש לה מראה קצת מחוספס מחמת יובש העיסה והגחלים שהיא נאפתה עליהם, בנוסף לכך, המרקם שלה עבה וקצת יבש, שלא כמרקם של פיתה שהיא חלקה מלמעלה, ורכה בפנימיותה. ולכך כוונת הרמב"ם שאין עליה צורת פת].

כובא דארעא – לחם שנאפה בקרקע

והשו"ע פסק כפירוש רש"י. וזה לשונו (קסח,טו): "טרוקנין דהיינו שעושין גומא בכירה ונותנים בה קמח ומים מעורבין בה ונאפה שם, מברך עליו בורא מיני מזונות וברכה אחת מעין שלש; ואם קבע סעודתו עליו, מברך המוציא ובהמ"ז".