יום חמישי, 19 בנובמבר 2026

סימן קפה - דיני ברכת המזון, ישמיע לאוזנו, שיכור, צואה

 

א.      כל הברכות כולן, צריך שישמיע לאוזנו מה שהוא אומר; ואם לא השמיע לאוזנו, יצא - בין שהוציא בשפתיו, בין שבירך בליבו. ודוקא ברכות שבירכם בלבו יצא, אבל קריאת שמע אינו יכול לצאת אם קראה בלבו[א].

ב.      כל הברכות כולן, נאמרות בכל לשון: ובתנאי, שיתרגם את נוסח הברכה מעברית לשפה שמברך בה, בצורה מדויקת; ואם שינה את הנוסח שתיקנו חכמים [לא תרגם את נוסח הברכה במדויק], הואיל והזכיר אזכרה [שם ה'] ומלכות [אלהינו] ועניין הברכה [נושא הברכה], אפילו שאמר אותם בשפה זרה [שאינה עברית], יצא [גם אזכרה ומלכות יכול לומר בשפה זרה][ב].

ג.        שנים שאכלו כאחד, והיה אחד מהם יודע לברך והשני אינו יודע, זה שיודע מברך בקול רם, והשני עונה אמן אחר כל ברכה וברכה, ויוצא ידי חובתו[ג]. ופשוט וברור שכדי להוציא את האחר ידי חובת הברכה, צריך שהיוצא בברכתו ישמע ממנו את הברכה, ואם היוצא בברכתו לא שמע את הברכה, לא יצא ידי חובתו[ד].

ד.      שיכור – אל יתפלל, מפני שאין לו כוונה; ואם התפלל, תפילתו תועבה – לפיכך חוזר ומתפלל, כשיתרונן משכרותו. שתוי, אל יתפלל; ואם התפלל, תפילתו תפילה. אי זה הוא שיכור, ואי זה הוא שתוי – שיכור, זה שאינו יכול לדבר בפני המלך; ושתוי, זה שיכול לדבר בפני המלך ואינו משתבש. אף על פי כן, הואיל ושתה רביעית יין – לא יתפלל, עד שיסיר יינו מעליו[ה]. ודוקא בתפילה הקפידו שלא יתפלל שיכור או שתוי, מפני שבתפילה הוא עומד לפני מלך, אבל בשאר ברכות [ברכת המזון או ברכת על הגפן], שתוי שנשארה בו קצת דעת, אלא שאינו יכול לדבר כראוי, יכול לברך ברכת המזון או על הגפן. ואם יודע שאינו עוקר עצמו מאותו מקום, ראוי לו להמתין עד שיסור יינו ואז יברך[ו].

ה.      לא יברך ברכת המזון או שאר ברכות כנגד צואה או מי רגלים הנמצאים בתוך ארבע אמותיו, במה דברים אמורים, בזמן שהם לאחוריו או מצדדיו; אבל אם היו כנגד פניו – מרחיק מהם עד שלא יראה אותם, ואחר כך יברך[ז]. במה דברים אמורים, בשהיה עמהם בבית, במקום שווה. אבל אם היה במקום הגבוה מהם עשרה טפחים, או נמוך מהם עשרה טפחים – יישב בצד המקום וקורא, שהרי יש הפסק ביניהם: ובתנאי, שלא יגיע אליו ריח רע. וכן אם כפה כלי על הצואה, או על מימי רגליים – אף על פי שהם עמו בבית – הרי אלו כקבורים, ומותר לקרות עמהם[ח]. עבר ובירך ברכת המזון או שאר ברכות כנגד הצואה או מימי רגלים, לא יצא ידי חובתו, וצריך לחזור ולברך[ט].




[א]     ברכות א,ז. בהלכות קריאת שמע (ב,ח) כתב הרמב"ם: "וצריך להשמיע לאוזנו כשהוא קורא, ואם לא השמיע לאוזנו יצא", ושם לא הזכיר בין שהוציא בשפתיו בין שבירך בלבו. וכתב ערוך השולחן (סב,ו), שמאחר שהלכות קריאת שמע קדמו להלכות ברכות, לא ניתן לומר שסמך הרמב"ם בהלכות קריאת שמע על הלכות ברכות, ונאמר שגם בקריאת שמע בין שהוציא בשפתיו ובין שבירך בלבו יצא, אלא בקריאת שמע חייב להוציא בשפתיו את המילים משום שנאמר "ודברת בם", כלומר שיבטא בשפתיו את הקריאת שמע ולא יאמרנה בלבו. וכך ביאר מהר"י קאפח בהלכות קריאת שמע (ב,ח הערה כב) את ההלכה שם.

ולעומת זאת, הכס"מ ולחם יהודה כתבו (בהלכות קריאת שמע ב,ח), שיש לבאר את ההלכה בהלכות קריאת שמע על פי ההלכה בהלכות ברכות, והוכיחו את שיטתם מהתלמוד ברכות (טו,א) שהשווה ביניהם, ואף בקריאת שמע, אם לא השמיע לאוזנו יצא, בין שהוציא בשפתיו ובין שבירך בלבו. וכך כתב הרב עדין שטיינזלץ בביאור שיטת הרמב"ם בהלכות קריאת שמע (ב,ח).

לשון המשנה ברכות (טו,א): "הקורא את שמע ולא השמיע לאזנו - יצא; רבי יוסי אומר: לא יצא" [ואין הלכה כרבי יוסי. פה"מ]. וביאר התלמוד את המשנה, שלתנא קמא שהוא רבי יהודה, הקורא קריאת שמע ולא השמיע לאוזנו יצא אף לכתחילה, ואילו לרבי יוסי אף בדיעבד לא יצא. והקשה התלמוד על כך מברייתא שבה נאמר: "לא יברך אדם ברכת המזון בלבו, ואם בירך – יצא", שברייתא זו אינה לא כרבי יהודה ולא כרבי יוסי, שאם היא כרבי יהודה הרי אמר שלכתחילה יוצא ידי חובה, ואם היא כרבי יוסי הרי אמר שאף בדיעבד אינו יוצא ידי חובה! (ע"כ תלמוד) ולמדו מכך הכס"מ ולחם יהודה, ממה שהשווה התלמוד בין ברכת המזון לקריאת שמע יש ללמוד שדיניהם שווים, וכך יש לבאר את דברי הרמב"ם. ולהרמב"ם הרהור כדיבור בין בקריאת שמע ובין בשאר ברכות, ואף בקריאת שמע אם לא השמיע לאוזנו ובירך בלבו יצא.

אולם ערוך השולחן ומהר"י קאפח יאמרו, מה שנזכר בתלמוד ברכות (טו,א) שיש להשוות בין קריאת שמע לשאר ברכות, הוא ההבנה הראשונית בסוגיה, אולם בסוף הסוגיה הובאו דברי רב יוסף שכתב שאין להשוות ביניהם. וזה לשון התלמוד ברכות (טו,ב) בסוף הסוגיה: "אמר רב יוסף: מחלוקת בקריאת שמע, דכתיב: שמע ישראל, אבל בשאר מצות - דברי הכל יצא". כלומר, מה שנחלקו רבי יהודה ורבי יוסי אם קרא ולא השמיע לאוזו האם יצא ידי חובתו או לא יצא, מחלוקת זו היא רק בקריאת שמע, משום שנאמר בקריאת שמע, שמע ישראל, משמע מכך שצריך להשמיע לאוזניו, אבל בשאר המצוות, כלומר בשאר הברכות, לפי כולם אם לא השמיע לאוזניו יצא. ואף הרי"ף (ח,ב בדפיו) הביא רק קטע זה מכל הסוגיה. היוצא מסוף הסוגיה שאין להשוות בין קריאת שמע לשאר ברכות. ולפיכך פסק הרמב"ם בקריאת שמע כפשט המשנה, שצריך להשמיע לאוזנו ואם לא השמיע יצא, וכוונתו אם לא השמיע לאוזנו אלא אמר את הקריאה בלחש. ובשאר הברכות פסק כפשט הברייתא שבה נאמר "לא יברך אדם ברכת המזון בלבו, ואם בירך יצא", וזהו פסק הרמב"ם בהלכה שלפנינו, שאם לא השמיע לאוזנו יצא, בין שהוציא בשפתיו ובין שבירך בלבו. אבל בקריאת שמע חייב להוציא בשפתיו. ועל פי כל האמור, הרמב"ם סובר הרהור כדיבור רק בשאר ברכות ולא בקריאת שמע.

[ב]      ברכות א,ו. בתלמוד ברכות (מ,ב) שהוא מקור ההלכה שלפנינו, מסופר על בנימין רעיא שאכל פת ואמר, בריך רחמנא מריה דהאי פיתא, ואמירת 'רחמנא' היא הזכרת השם, ואמירת 'מריה דהאי פיתא' היא ענין הברכה, ואף ששינה מהמטבע, ואף שאמר שם ועניין הברכה בלשון חול, כלומר שלא בשפת הקודש, יצא. היוצא מכך, אף שבהלכות סנהדרין (כו,ג) נתבאר ששם ה' בלשון הגוים נחשב ככינוי, לפנינו בהלכות ברכות הוא נחשב שבירך כראוי, וזה מה שבאו חכמים ללמדנו באומרם שהברכות נאמרות בכל לשון, שאף תרגום שם ומלכות יועיל לשמור על ברכה כראוי ויוצא ידי חובתו.

להלכה אנו פוסקים כר' יוחנן, וצריך להזכיר גם מלכות, כלומר צריך שיאמר מלכא, ויאמר "בריך רחמנא מלכא מריה דהאי פיתא" (שו"ע קסז,י). ובשו"ע בסי' אחר (ריד,א) כתב, שצריך לומר גם תיבת "העולם", ולפי דבריו שם צריך לומר מלכא דעלמא, ומקור הדברים תוספות ברכות (מ,ב ד"ה אמר): "ולכך היה אומר ר"י שאם היה מדלג מלכות של ברכת המוציא שצריך לחזור ולברך ואפי' דלג תיבת העולם בלבד דמלך לבד אינו מלכות". אולם אין לדברים הכרח, ואף מלך לבד הוא מלכות.

ולעומת זאת, לפי ראשון לציון ומהר"י קאפח (הערה כ), תרגום שם ומלכות ללשון אחרת לא יועיל, והוא נחשב ככינוי כמו שנתבאר בהלכות סנהדרין (כו,ג), ובכדי לצאת ידי חובת הברכה צריך לומר שם ומלכות בלשון הקודש.

[ג]      ברכות ה,טו.

[ד]      לשון השו"ע (קפה,ג): "יש מי שאומר דבעל הבית עם בניו ואשתו, צריך לברך בקול רם, כדי שיצאו בברכתו". ועל פי מה שכתבנו, אי אפשר לחלוק על סעיף זה, והדברים אינם דעת 'יש מי שאומר' אלא כך היא ההלכה.

[ה]     תפילה ד,יז.

[ו]      בירושלמי נאמר (תרומות א,ד): "אבא בר רב הונא אמר, שתוי אל יתפלל ואם התפלל תפילתו תחנונים [מחמת היין, יתגבר בו הרגש ויתחנן בתפילה], שיכור אל יתפלל ואם התפלל תפילתו גידופין [מחמת היין פרחה דעתו ממנו]. איזו שתוי כל ששתה רביעית שיכור ששתה יותר. תמן אמרי כל שאינו יכול לדבר לפני המלך [בבלי עירובין סד,א אמרו, שיכור זה שאינו יכול לדבר לפני המלך]. רבי זעירא בעי קומי רבי איסי שיכור מהו שיברך [כוונתו לשאול על שיכור לפי הירושלמי, ששתה רביעית יין, והוא שיכור יותר ממה שמוגדר בבבלי שתוי, כי הוא יכול לדבר בפני המלך בקושי, ואינו מרוכז במחשבתו לגמרי, אבל לא הגיע לדרגת שיכור שבבבלי, שאינו יכול לדבר לפני המלך כלל, ואינו בדעתו כלל] א"ל ואכלת ושבעת וברכת (דברים ח י) ואפי' מדומדם [אפילו שהוא דומם, כלומר שותק קצת ודיבורו אינו ברצף, אבל נשארה בו דעה, ויכול לברך ברכת המזון]".

        בשו"ע (קפה,ד-ה) הובאו שני סעיפים, בסעיף ד נאמר שיכור יכול לברך, ובסעיף ה נאמר שיש להסתפק אם יצא ידי חובתו. וביאר המשנ"ב, אם נתשתכר עד שאינו יכול לדבר לפני מלך יש להסתפק, ואם יכול לדבר לפני מלך יכול לברך. ואנו ביארנו את הירושלמי, שעוסק בשיכור שיכול לדבר, ונשארה בו דעה, אבל אינו מדבר כראוי, שהוא שיכור יותר ממה שמוגדר בבבלי שתוי, כי הוא יכול לדבר בפני המלך בקושי, ואינו מרוכז במחשבתו לגמרי, אבל לא הגיע לדרגת שיכור שבבלי, שאינו יכול לדבר לפני המלך כלל, ואינו בדעתו כלל. ועוד כתבנו, שאם אינו עוקר עצמו מאותו מקום, ימתין עד שיסור יינו.

[ז]      קריאת שמע ג,ח.

[ח]     קריאת שמע ג,ט.

[ט]     כך נראה לדייק מלשון הרמב"ם בהלכות קריאת שמע ג,ד: "ולא קרית שמע בלבד, אלא כל עניין שהוא מדברי קודש – אסור לאומרו בבית המרחץ ובבית הכיסא, ואפילו אמרו בלשון חול". (ע"כ רמב"ם) וכשם שיש איסור לומר שאר ברכות במקומות אלו, כך אם עבר ואמרם לא יצא ידי חובתו, וצריך לחזור ולברך, כמו שנזכר לגבי תפילה. הלכות תפילה ד,ט: "המתפלל ומצא צואה במקומו – הואיל וחטא מפני שלא בדק עד שלא התפלל, חוזר ומתפלל במקום טהור".

        ובשו"ע כתוב (קפה,ה): "ואם בירך והיתה צואה כנגדו, או שהיה שכור (פי' לגמרי), נסתפקו התוספות והרא"ש אם צריך לחזור ולברך; ומשום מי רגלים פשיטא שאינו חוזר לברך". (ע"כ שו"ע) כלומר, אם לא עבר במזיד ובירך מול צואה, אלא בירך מבלי לבדוק את המקום, ואחר ברכתו מצא צואה יש להסתפק אם צריך לחזור, ובמצא מי רגלים לא יחזור, אבל אם עבר במזיד ובירך מול צואה ומי רגליים, הרי הוא מבזה את דבר ה', וצריך לחזור ולברך. וכך ביאר המשנ"ב והביאור הלכה. וזה לשון המשנ"ב (סק"ז): "ולדינא [אם בירך ומצא צואה] דעת העולת תמיד והאליהו רבה בשם הב"ח, כשמצא צואה כנגדו בתוך ד' אמותיו דצריך לחזור ולברך בהמ"ז אם עדיין לא נתעכל המזון, וכן מצאתי בלקוטי הרמב"ן על ברכות, שהביא מתחלה ספיקא שנסתפקו בעלי התוספות בזה, ואח"כ מסיק דאין חילוק בזה בין תפלה ובין שארי דברי קדושה עי"ש. ועיין בבה"ל".

יום רביעי, 4 בנובמבר 2026

סימן קפד - דיני ברכת המזון, שינה מקום, שכח לברך


א.      כבר כתבנו בסימן קפג הלכה ‎ט, שכל המברך ברכת המזון, או ברכה אחת מעין שלוש על אכילת חמשת מיני דגן [ולא על אכילת שאר שבעת המינים או שתיית יין], צריך לברך אותה במקום שאכל[א].

ב.      שכח לברך ברכת המזון [שוגג], ונעקר והלך למקום אחר, ונזכר קודם שיתאכל המזון במעיו – מברך במקום שנזכר; ואם היה מזיד, חוזר למקומו ומברך, ואם עבר ובירך במקום שנזכר, יצא ידי חובתו[ב].

ג.        מי שאכל פת שצריך לברך עליה ברכת המזון, או שאכל מיני דגן שצריך לברך עליהם ברכה מעין שלש, ושכח ולא בירך – אם נזכר קודם שיתאכל המזון שבמעיו [עדין אינו רעב מאותה אכילה[ג]], יברך עליהם ברכה אחרונה[ד]. וכן אם אכל פירות או שתה יין או מים, אם מרגיש הרגשת שובע מאותה אכילה, או הרגשת רוויה מאותה שתייה, יברך עליהם ברכה אחרונה[ה].

ד.      מי שאכל פת שצריך לברך עליה ברכת המזון, או שאכל מיני דגן שצריך לברך עליהם ברכה מעין שלש, ונעלם ממנו, ולא ידע אם בירך או לא בירך, חוזר ומברך, מפני שברכת המזון או ברכה מעין שלש על מיני דגן הם מהתורה[ו] – ובתנאי, שלא נתאכל המזון שבמעיו[ז]. אבל שאר הברכות שנסתפק לו בהם אם בירך אם לא בירך – אינו חוזר ומברך, לא בתחילה ולא בסוף: מפני שהם מדברי סופרים[ח].

ה.      כל שמברכים עליו בתחילה המוציא, מברכים לאחריו ברכת המזון כסדרה ארבע ברכות; וכל שמברכים עליו בתחילה בורא מיני מזונות, מברכים לאחריו ברכה אחת מעין שלוש – חוץ מן האורז שמברך לאחר אכילתו בורא נפשות רבות. במה דברים אמורים, שאכל מכזית ולמעלה; אבל האוכל פחות מכזית, בין מן הפת בין משאר אוכלים, והשותה פחות מרביעית, בין מן היין בין משאר משקים – מברך בתחילה ברכה הראויה לאותו המין, ולבסוף אינו מברך כלל[ט].




[א]     בשו"ע כתב (קפד,ג): "וי"א שכל שבעת המינים טעונים ברכה לאחריהם במקומם; וי"א דחמשת מיני דגן דוקא (וע"ל סי' קע"ח סעיף ה')".

[ב]      ברכות (ד,א). בשו"ע כתב (קפד,ב): "בד"א, כשאין לו פת עוד, אבל אם יש לו פת עוד, יאכל במקום השני מעט ויברך, רק שלא יהא רעב מאכילה ראשונה". כלומר, גם אם היה מזיד שצריך לחזור למקום הראשון ושם לברך, אם היתה לו עוד פת, ועדין לא נתאכל המזון במעיו, ואינו רעב מהאכילה הראשונה, אינו צריך לחזור למקום הראשון, אלא יאכל עוד קצת פת במקום השני, ושם יברך ברכה אחרונה, שמאחר ולרב חסדא לא נעקרה ממנו הברכה שבירך משום שהם דברים הטעונים ברכה אחרונה במקומם, ורק הצרכנוהו לחזור משום שהוא מזיד, אם יאכל עוד פת ויברך במקום השני, דיו. וראה ב"י (סימן קעח) שכתב שכל זה הוא לשיטת הטור והסוברים כמותו, הפוסקים כרב חסדא ולא כרב ששת [בתלמוד פסחים (קא,ב) הובאה מחלוקת בין רב ששת ורב חסדא, לפי רב ששת כל היוצא ממקום אכילתו בין אם אכל פת ובין אכל פירות או יין, אם לא הניח זקן או חולה, צריך לברך למפרע על מה שאכל, ולברך תחילה על מה שיאכל כשיחזור [וכך פסקו הרי"ף והרמב"ם ברכות (ד,ד-ה)], ואילו לפי רב חסדא, דברים שצריך לברך עליהם ברכה אחרנה במקומם, כגון אכילת פת, אף אם יצא ממקום אכילתו ולא הניח זקן או חולה, אינו צריך לברך למפרע ולא תחילה כשיחזור, אבל דברים שאינו צריך לברך עליהם ברכה אחרונה במקומם כגון מים או פירות (כך פירש רש"י), אם לא הניח זקן או חולה, צריך לברך למפרע וכן לברך תחילה כשיחזור], אבל הרי"ף והרמב"ם שפסקו כרב ששת, ובכל אופן אם יצא ממקומו ולא הניח זקן או חולה, צריך לברך למפרע ולברך תחילה, ביציאתו ממקומו פרחה ממנו הברכה שבירך, ושוב לא יועיל אם יאכל עוד פת במקום השני.

וזה לשון הב"י (סי' קעח): "ובסימן קפ"ד כתב רבינו בשם ה"ר פרץ (סי' קנא אות ח) דהא דטעונים ברכה לאחריהם במקומם דוקא כשאין לו עוד מאותו המין לאכול במקום השני אבל אם יש לו עוד מאותו המין לאכול שם יאכל שם מעט ויברך רק שלא יהא רעב מאכילה ראשונה וזה כדעת הפוסקים כרב חסדא דאילו לדעת הפוסקים כרב ששת כיון שאינו יכול לאכול עד שיברך למפרע על מה שאכל ודאי שהוא צריך לחזור למקומו לברך על מה שאכל ודבר פשוט הוא דרב חסדא נמי לא קאמר אלא בשלא היה לו היסח דעת בנתיים דוקא וכן כתב רשב"ם (קא ריש ע"ב) דרבי יוחנן דאמר שינוי מקום אין צריך לברך היינו דוקא כשלא היה לו היסח דעת בנתיים". (ע"כ ב"י)

[ג]      "וכמה שיעור עיכול א"ר יוחנן כל זמן שאינו רעב מחמת אותה אכילה" (ברכות נג,ב, הובא בפה"מ ברכות ח,ז, ובכס"מ).

[ד]      ברכות ב,יד.

[ה]     לשון השו"ע (קפד,ה): "עד אימתי יכול לברך, עד שיתעכל המזון שבמעיו; וכמה שיעורו, כל זמן שאינו רעב מחמת אותה אכילה, ומשעה שהתחיל להיות רעב, אף על פי שלא נתעכל עדיין לגמרי, כנתעכל לגמרי דיינינן ליה; וכן נמי לענין אכילת פירות ושתיית יין, אם אינו רעב ולא צמא ותאב לאותם פירות, יברך, אם אינו יודע לשער אם נתעכלו".

[ו]      מה שכתבנו שברכת מעין שלש על מיני דגן היא מהתורה, נתבאר בסימן קפג הערה טו.

[ז]      ברכות ב,יד.

[ח]     ברכות ח,יב.

[ט]     ברכת ג,יא-יב. הלכה זו הובאה גם לעיל סימן קסח הלכה ‎ו.

יום חמישי, 29 באוקטובר 2026

סימן קפג - דיני כוס של ברכת המזון, וברכת המזון


א.      אם המברך איטר [שמאלי, יד שמאל שלו היא החזקה], אוחז הכוס ביד שמאל, שהיא נחשבת אצלו כיד ימין[א].

ב.      שלושה שאכלו כאחד, חייבים לזמן לפני ברכת המזון, כלומר להזמין ולהתרות ולעורר זה את זה שיתנו את לבם לברכת המזון[ב], ויאמרו נברך שאכלנו משלו..., ואחר כך יאמר המברך את ברכת המזון, ברוך אתה ה' אלהינו מלך העולם, הזן... עד שגומר ארבע הברכות; והם עונים אמן, אחר כל ברכה וברכה[ג]. ואם ירצו יברכו עמו בלחש, ולפני סיום כל ברכה יקדימו מעט לפני המברך, ויענו אמן על ברכות המברך[ד].

ג.        אבל שנים שאכלו כאחד, כל אחד ואחד מברך לעצמו, שמאחר שהברכות של ברכת המזון ארוכות, ואין כאן מצות זימון, ראוי שכל אחד מהם יברך את הברכות בעצמו, ובכך יכוון יותר באמירת הברכות בפיו[ה]. אולם גם כשהם שנים היודעים לברך, אם ירצו, יכול אחד מהם לשמוע את הברכה מחברו, ולצאת בכך ידי חובה.

ד.      שנים שאכלו כאחד, והיה אחד מהם יודע לברך והשני אינו יודע, זה שיודע מברך בקול רם, והשני עונה אמן אחר כל ברכה וברכה, ויוצא ידי חובתו. ובן שהוא קטן [פחות מבן שלוש עשרה], החייב בברכת המזון מדברי חכמים[ו], יכול לברך לאביו שאינו יודע לברך בעצמו, ולהוציאו בברכתו ידי חובה. וכן אישה שיש ספק האם חייבת בברכת המזון[ז], יכולה לברך לבעלה שאינו יודע לברך בעצמו, ולהוציאו בברכתה ידי חובה; אבל אמרו חכמים, תבוא מארה למי שאשתו ובניו מברכין לו, שמחמת שלא למד הוא נזקק לצאת ידי חובה בברכתם[ח].

ה.      מה שכתבנו בהלכה הקודמת, שיכול לצאת ידי חובת ברכת המזון, בברכת בנו הקטן, או אשתו, בזמן שאכל ולא שבע, שהוא חייב לברך ברכת המזון מדברי סופרים[ט], ולפיכך מוציאים אותו הקטן או האישה ידי חובתו; אבל אם אכל ושבע, שהתחייב בברכת המזון מהתורה – אין אישה או הקטן יכולים להוציאו ידי חובתו: שכל החייב בדבר מן התורה – אין מוציאין אותו מידי חובתו, אלא החייב באותו הדבר מן התורה כמותו[י].

ו.        אכל ושבע והתחייב בברכת המזון מהתורה, אינו יכול לצאת ידי חובת ברכת המזון, בברכת בנו הקטן החייב בה מדברי חכמים, אף אם יענה אמן אחר כל ברכה מברכותיו. ומה שאמרו חכמים "כל העונה אמן אחר המברך הרי זה כמברך", לשבח אותו על הקפדתו ששמע את הברכה, והקפיד לענות עליה אמן, אולם אין בכח עניית אמן, להוציאו ידי חובה ממי שאינו חייב בברכה כמותו, וכמו שנבאר בהלכה הבאה.

ז.       כל השומע ברכה מן הברכות מתחילתה ועד סופה, ונתכוון לצאת בה ידי חובתו - יצא, ואף על פי שלא ענה אמן; וכל העונה אמן אחר המברך, הרי זה כמברך - והוא, שיהיה המברך חייב באותה ברכה. היה המברך חייב מדברי סופרים, ועונה חייב מן התורה - לא יצא ידי חובתו: עד שיענה אמן, או ישמע ממי שהוא חייב בה מן התורה כמותו[יא].

ח.      מה שאמרו חכמים שהקורא קריאת שמע וברכותיה, מפסיק ועונה או שואל, מפני היראה והכבוד[יב], דבר זה הוא דוקא בקריאת שמע וברכותיה, שיכול לקוראה [מאחרי הפסוק הראשון] גם כשהוא מהלך. אבל בברכת המזון שהקפידו חכמים שיברך אותה מיושב, אין להפסיק בה ולשאול או לענות מפני היראה או הכבוד[יג]. וכל שכן שלא יפסיק בה לעניית קדיש וקדושה ושאר ברכות, משום העוסק במצוה פטור מן המצוה, ומשום אין מעבירים על המצות[יד].

ט.      כל המברך ברכת המזון, או ברכה אחת מעין שלוש על אכילת חמשת מיני דגן [ולא על אכילת שאר שבעת המינים או שתיית יין][טו], צריך לברך אותה במקום שאכל. אכל כשהוא מהלך – יישב במקום שפסק, ויברך; אכל כשהוא עומד – יישב במקומו, ויברך. ואם בירך כשהוא עומד, או כשהוא מהלך – יצא ידי חובתו; ולכתחילה לא יברך ברכת המזון, ולא ברכה שמעין שלוש, אלא כשהוא יושב, ובמקום שאכל[טז].

י.        היה מהלך בדרך ואוכל, ישב ויברך ברכת המזון. ואם הוא הולך עם חבורה ולא יסכימו להמתין לו עד שישב ויברך, יברך כשהוא מהלך[יז].

יא.   אסור לברך ברכת המזון והוא עוסק במלאכתו[יח], שמאחר שהקפידו חכמים שיברך ברכת המזון והוא יושב, מכאן שהם הצריכו שיברך אותה דרך קבע וברצינות, ולא יעסוק בשום דבר אחר בזמן ברכתו.




[א]     שו"ע קפג,ה.

[ב]      הגדרת הזימון היא על פי המאירי ברכות (מה,א).

[ג]      ברכות ה,ג.

[ד]      לשון השו"ע (קפג,ז): "נכון הדבר שכל אחד מהמסובין יאמר בלחש עם המברך כל ברכה וברכה, ואפילו החתימות. הגה: ויקדים לסיים קצת קודם המברך, כדי שיענה אמן, כדלעיל סי' נ"ט".

[ה]     ברכות ה,טו.

[ו]      ברכות (ה,א).

[ז]      ברכות (ה,א).

[ח]     ברכות ה,טו.

[ט]     ברכות (א,א-ב).

[י]      ברכות ה,טז.

[יא]    ברכות א,יא. מה שכתב הרמב"ם, עד שיענה אמן, או ישמע ממי שהוא חייב בה מן התורה כמותו, גם העונה אמן אחר ברכת הקטן, אינו יוצא ידי חובה. ובין שרוצה לצאת על ידי עניית אמן, ובין שרוצה לצאת על ידי שמיעה בלבד, צריך שיהיה המברך חייב בה מן התורה כמוהו. שהרי הרמב"ם כתב, היה המברך חייב מדברי סופרים והעונה חייב מהתורה, מכאן שהרמב"ם עוסק במי שעונה אמן אחר המברך, ואף על זה כתב, שצריך שיהיה חייב מן התורה כמותו (כס"מ). וכך מוכח אף מההלכה להלן (הלכות ברכות, ה,טו-טז), שגדול ששמע את ברכת המזון מהקטן, אם הגדול אכל ולא שבע, יוצא חובתו בברכת הקטן, מפני שחיוב הגדול וחיוב הקטן בברכת המזון מדברי חכמים, והקטן מוציאו ידי חובה, ואם הגדול אכל ושבע, אין הקטן מוציאו ידי חובה, מפני שחיוב הקטן מדברי חכמים וחיוב הגדול מהתרה. והרמב"ם לא הזכיר שם, שאם יענה אמן אחר הקטן יצא ידי חובה, משמע שבכל אופן אין הקטן יכול להוציאו ידי חובה.

וכך מוכח אף מהלכות ברכות, פרק א, סוף הלכה טו, שם נאמר: "התינוקות, מלמדין אותן הברכות כתקנן; ואף על פי שהן מברכין לבטלה בשעת למידה, הרי זה מותר. ואין עונין אחריהן אמן; והעונה אחריהן אמן, לא יצא ידי חובתו". כלומר, שהעונה אמן אחר קטן, אף שהקטן בירך כדי להוציא את עצמו ידי חובה ולא כדי להתלמד [כך ביאר הכס"מ שם את ההלכה], לא יצא ידי חובה, מכאן שגם אם עונה אמן, אינו יוצא בברכת הקטן. וצריך לבאר את הלכה טו שם, על פי ההלכות להלן (הלכות ברכות, ה,טו-טז), שמדובר שהגדול אכל ושבע, וחייב מהתורה, ואילו הקטן חייב מדברי חכמים, ולכן אף אם יענה אמן לא יצא ידי חובה. [ראיה זו אינה מוכרחת, ראה בהמשך בדברי מהר"י קאפח שביאר שההלכה שם עוסקת שעונה אמן אחר קטן המתלמד, ולא אחר קטן שבירך כדי להוציא עצמו ידי חובה].

ולעומת זאת, לפי מהר"י קאפח (ברכות, פרק א, הערה כט), העונה אמן אחר הקטן נחשב כאילו בירך בעצמו, ויוצא ידי חובה אף אם אכל ושבע וחייב בברכת המזון מהתורה. וכך יש לבאר את ההלכה שלפנינו, לא יצא ידי חובתו עד שיענה אמן, אבל אם ענה אמן יצא ידי חובתו. וכך יש להוכיח אף מהלכה טו שבפרק א, שהעונה אמן אחר תינוק המתלמד לא יצא ידי חובה [כך יש לבאר את ההלכה שם, שלא כמו שביארנו שעוסקת בקטן המברך כדי להוציא את עצמו ידי חובה], אבל אם ענה אמן אחר תינוק שהתכוון לצאת ידי חובה, יצא ידי חובה. [ראיית מהר"י קאפח לשיטתו מהלכה זו אינה מוכרחת, כי ההלכה שם עוסקת בעונה אמן אחר קטן המתלמד, ואין ללמוד ממנה כלום לגבי העונה אחר קטן שבירך להוציא עצמו ידי חובה, כי אין בהלכה זו התייחסות לכך, והיא אינה עוסקת בכך]. וכך יש להוכיח מהירושלמי ברכות (ג,ג): "תני אבל אמרו אשה מברכת לבעלה ועבד מברך לרבו וקטן לאביו. לא כן א"ר אחא בשם ר' יוסי בי ר' נהוראי כל שאמרו בקטן כדי לחנכו? תיפתר בעונה אחריהן אמן, כיי דתנינן תמן מי שהיה עבד או אשה או קטן מקרין אותו עונה אחריהן מה שהן אומרין ותהא לו מאירה, אבל אמרו תבוא מאירה לבן עשרים שצריך לבן עשר". [בנוגע לראיית מהר"י קאפח מהירושלמי, אפשר לומר, שלפי הבבלי, אף שיש על האב חובה לחנך את בנו הקטן, אין ללמוד מכך שאין על הקטן שום חובת ברכה, אלא כשם שיש על אביו חובת חינוך מחכמים, כך יש על הקטן חובת ברכה מדברי חכמים, וכפי שכתב הרמב"ם בהלכות ברכות (ה,א): "אבל הקטנים, חייבין בברכת המזון מדברי סופרים, כדי לחנכן במצוות". ושם הלכה טז נאמר: "במה דברים אמורים שיצאו ידי חובתן [שיוצא הגדול בברכת הקטן], בזמן שאכלו ולא שבעו, שהן חייבין לברך מדברי סופרים [במקרה שלא שבע, חובת הגדול בברכת המזון מדברי חכמים], ולפיכך מוציאין אותן קטן או עבד או אישה מידי חובתן [שגם הם חייבים בברכת המזון מדברי חכמים]". מכאן שגם על הקטן יש חובת ברכה מדברי חכמים, ומחמת כך הוא יכול להוציא את הגדול, אף אם לא יענה אחריו אמן, אם אכל ולא שבע].

[יב]    הלכות קריאת שמע ב,טו-יז

[יג]     שו"ע קפג,ח ומשנ"ב.

[יד]    שו"ת הרמב"ם סי' קפג.

[טו]    לשון הרמב"ם ברכות (ד,א): "כל המברך ברכת המזון או ברכה אחת מעין שלוש, צריך לברך אותה במקום שאכל". ומה שכתבנו שהביאור של ברכה מעין שלש הוא שאכל חמשת מיני דגן, ולא אם אכל שאר שבעת המינים או שתה יין, הוא על פי הרי"ף בפסחים (כ,א מדפיו) שכתב, מהם דברים שטעונין ברכה לאחריהן במקומן כגון פת ומיני דגן, ומהם דברים שאינן טעונין ברכה לאחריהן במקומן כגון פירות ויין. וכדברי הרי"ף שברכה מעין שלש שצריך לברך אותה במקום שאכל, ביאורו ברכה מעין שלש על מיני דגן, כך ביארו את ההלכה מרכבת המשנה חלמא ומהר"י קאפח.

שלא כדברי הכס"מ שכתב, שכוונת הרמב"ם באומרו ברכה אחת מעין שלש, בין על אכילת חמשת מיני דגן, ובין על אכילת שאר שבעת המינים ושתיית יין, בכולם צריך לברך ברכה מעין שלש במקומו. הכס"מ הוכיח את שיטתו מלשון הרמב"ם בהלכות ברכות (ד,ה): "וכן אם היו מסובין לשתייה, או לאכילת פירות". בהלכה ד שם נאמר שאם היו אוכלים והניחו זקן או חולה במקום אכילתם, ויצאו לקראת חתן וכלה, אינם צריכים לברך למפרע על מה שאכלו, ולא לברך ברכה ראשונה על מה שיאכלו כשיחזרו, משום שהזקן או החולה שהניחו שומרים על רציפות הסעודה. ובהלכה ה הוסיף הרמב"ם, שכך הדין גם באכילת פירות ושתיית יין. מקשה הכס"מ, והרי בתלמוד פסחים (קא,ב) הובאה מחלוקת בין רב ששת ורב חסדא, לפי רב ששת כל היוצא ממקום אכילתו בין אם אכל פת ובין אכל פירות או יין, אם לא הניח זקן או חולה, צריך לברך למפרע על מה שאכל, ולברך תחילה על מה שיאכל כשיחזור [וכך פסקו הרי"ף והרמב"ם ברכות (ד,ד-ה)], ואילו לפי רב חסדא, דברים שצריך לברך עליהם ברכה אחרנה במקומם, כגון אכילת פת, אף אם יצא ממקום אכילתו ולא הניח זקן או חולה, אינו צריך לברך למפרע ולא תחילה כשיחזור, אבל דברים שאינו צריך לברך עליהם ברכה אחרונה במקומם כגון מים או פירות (כך פירש רש"י), אם לא הניח זקן או חולה, צריך לברך למפרע וכן לברך תחילה כשיחזור. כיון שכן, מקשה הכס"מ, כיצד כתב הרמב"ם בתחילת הלכה ה, וכן אם היו מסובים לשתיה או לאכילת פירות, שמלשון זה משתמע שהרמב"ם בא להשמיענו חידוש, והרי בפירות אפילו רב חסדא מודה שצריך לחזור ולברך, ורק בדברים שהם סעודה כאכילת פת, כלומר דברים הטעונים ברכה לאחריהם במקומם הוא שחולק. מתרץ הכס"מ, אלא מכאן, מה שכתב הרמב"ם בהלכה ד, חברים שהיו יושבים לאכול, היה אפשר לפרשו שאכלו דברים שאין טעונין ברכה לאחריהם במקומם, ולכן בא הרמב"ם בהלכה ה לחדש, גם שתיית יין ואכילת פירות שבעת המינין שהם טעונין ברכה לאחריהם במקומן, אם לא הניח זקן או חולה, צריך לחזור ולברך, ואין אנו אומרים שבחזרתו למקום הראשון, חזר לקביעות הסעודה שהיתה. (ע"כ כס"מ)

אולם כבר כתב מהר"י קאפח (הלכות ברכות, הערה יב), שאין הכרח לדברי הכס"מ, והרמב"ם בהלכה ד כתב "חברים שההיו יושבים לאכול" כדרכו של עולם אוכלים פת, ואח"כ בהלכה ה הוא כתב, לא רק יושבים לאכול פת, גם אם שתו יין, או אכלו פירות, שהיא אכילת עראי, כך הדין, וצריכים להניח זקן או חולה. ואין לדייק מכאן, שעל אכילת פירות של שבעת המינים או שתיית יין, צריך לברך ברכה מעין שלש לאחריהם במקומם, אלא העיקר כדברי הרי"ף.

כאן ראוי לבאר, שהלכה זו מתקשרת להלכה אחרת. כתב הרמב"ם בהלכות ברכות (א,א): "מצות עשה מן התורה לברך אחר אכילת מזון, שנאמר "ואכלת, ושבעת - ובירכת את ה' אלוהיך" (דברים ח,י). ואינו חייב מן התורה, אלא אם שבע, שנאמר "ואכלת, ושבעת - ובירכת"; ומדברי סופרים, שאפילו אכל כזית, מברך אחריו". וכתב הכס"מ, רבינו דייק מלשון התוספתא (הובאה בתלמוד ברכות מח,ב) שכתבה "ברכת מזון מן התורה שנאמר ואכלת ושבעת", ולמד מכך שזה נאמר רק על חמשת מיני דגן, ממה שנאמר ושבעת, ואין לך דבר שמשביע אלא חמשת מיני דגן. עוד כתב הכס"מ להלן (ח,יב), שהרמב"ם סובר שאפילו ברכה מעין שלש אינה מן התורה ואפילו על המחיה, ולפיכך כתב בסוף פרק ב' דין נעלם ממנו ולא ידע אם בירך ברכת המזון לאחר המזון חוזר ומברך, מפני שהיא ספק ברכה שהיא מהתורה, שהרי ברכת המזון מהתורה, ורק בפרק ג' שאחריו הזכיר הרמב"ם ברכת על המחיה, מכאן שרק ברכת המזון היא מהתורה, אבל ברכת על המחיה היא מחכמים. וכך היא שיטת מהר"ח כסאר.

        ולעומת זאת, לפי ראשון לציון ברכת על המחיה היא מהתורה, ורק ברכה מעין שלש על הפירות שהם משבעת המינים, או ברכה מעין שלש על הגפן, היא מחכמים. וכך סובר גם מהר"י קאפח (הערה ג). והוכיח הראשון לציון את שיטתו מההלכה להלן (ח,יב), שם נאמר "כל הברכות האלו שנסתפק לו בהן אם בירך אם לא בירך - אינו חוזר ומברך, לא בתחילה ולא בסוף: מפני שהן מדברי סופרים". והפרק שם עוסק בברכה מעין שלש על הפירות או הגפן, ולא בברכת על המחיה, ודייק מכך שברכת על המחיה היא מהתורה. (ע"כ ראשון לציון) והכס"מ ישיב על כך, שיש הוכחות מהלכות אחרות (להלן ב,יד) שגם ברכת על המחיה היא מחכמים, וגם מהתוספתא כך מוכח.

ואחר העיון נראה כשיטת ראשון לציון ומהר"י קאפח, שהרי הרמב"ם כתב בהלכות ברכות (ד,א): "כל המברך ברכת המזון או ברכה אחת מעין שלוש, צריך לברך אותה במקום שאכל". וביאר הרי"ף בפסחים (כ,א מדפיו) דברים שאינן טעונין ברכה לאחריהן במקומן כגון פירות ויין, אבל פת ומיני דגן הם דברים שטעונין ברכה לאחריהן במקומן. וכדברי הרי"ף שברכה מעין שלש שצריך לברך אותה במקום שאכל, ביאורו ברכה מעין שלש על מיני דגן, כך ביארו את ההלכה שם מרכבת המשנה חלמא ומהר"י קאפח, ומדבריהם למדנו, שברכה מעין שלש על מיני דגן שוה לברכת המזון, והיא כעין תחליף אליה, וכשם שברכת המזון היא מהתורה, כך ברכה מעין שלש עח מיני דגן היא מהתורה.

[טז]    ברכות ד,א.

[יז]     לשון השו"ע (קפג,יא): "אם היה מהלך בדרך ואוכל, א"צ לישב ולברך לפי שאין דעתו מיושבת עליו". ואנו כתבנו שאם יכול, יישב ויברך.

[יח]    שו"ע קפג,יב.

ספר ילקוט משה הלכות שבת להרמב"ם בפורמט PDF

ספר ילקוט משה הלכות שבת להרמב"ם בפורמט PDF הקובץ עודכן בתאריך 19.07.26 בהערות הובאה התייחסות מפורטת לדברי מהר"י קאפח בהערותיו על מ...