סימן קפ - דיני סילוק השולחן

א.      גמרו מלאכול – מסלקים את השולחנות הקטנים שאכלו עליהם[א], ומכבדים [מטאטאים] את המקום שאכלו בו, ואחר כך נוטלים את ידיהם במים אחרונים: שמא יישארו על הרצפה פירורים שיש בהם כזית, שאסור לאבדם בכוונה תחילה, והשמש שהוא עם הארץ[ב] לא יידע שצריך להקפיד בכך, ויאבדם על ידי שידרוך עליהם בזמן שהוא נוטל ידים במים אחרונים לסועדים, או שיפסידם על ידי שינתז עליהם ממים אחרונים[ג]; אבל פירורים שאין בהם כזית, מותר לאבדם ביד [בכוונה תחילה][ד] (ברכות ז,יא).

ב.      מה שכתבנו בהלכה הקודמת, שבסיום הסעודה מסלקים את השולחנות הקטנים שאכלו עליהם, כך היה מנהגם בתקופת המשנה והתלמוד, אולם בזמנינו שאוכלים על שולחן גדול שאי אפשר לסלקו, בסיום הסעודה מנקים את השולחן ומפנים ממנו את כל האוכל ואת הלחם, ובזמן ברכת המזון לא יישאר עליו כלום [גם לא לחם]. שהרי בזמן המשנה והתלמוד היה פשוט בעיני בני אדם שמסלקים השולחן לפני ברכת המזון. מדוע לא השאירו את השולחן וטאטאו סביבותיו, ונטלו ידיהם מבלי לגעת בו? כי היה פשוט להם שמברכים על שולחן נקי ולא מלוכלך. כיון שכן, מה שנחלקו חכמים, האם קודם יטאטאו את הבית או קודם יטלו ידים, איבוד הפירורים אינו עיקר הטעם, כי אם רצו שלא לאבדם היו מקפידים בכך בנוכחות השולחן. על כורחנו, מסוכמה פשוטה אצל כולם, אין לברך במקום מלוכלך, ועל שולחן מלוכלך. וזו ההוראה לימינו[ה].

---

[א]     לשון הרמב"ם: "גמרו מלאכול – מסלקין את השולחן". וביאורו, מסלקים את השולחנות הקטנים שאכלו עליהם. כי בזמנם אכלו על שולחנות קטנים, ובסיום הסעודה סילקו את השולחנות מלפני הסועדים.

        מנהג סילוק השולחן, היה מנהג פשוט והוראה פשוטה גם בתקופת התנאים וגם בתקופת האמוראים, וכך נאמר בתלמוד ברכות (מב,א): "רב פפא איקלע לבי רב הונא בריה דרב נתן, בתר דגמר סעודתייהו אייתו לקמייהו מידי למיכל, שקל רב פפא וקא אכיל. אמרי ליה: לא סבר לה מר גמר אסור מלאכול? - אמר להו: סלק אתמר [עד שלא יסלקו את השולחן או הלחם מלפנינו מותר להמשיך לאכול מבלי לברך שוב ברכה ראשונה]. רבא ורבי זירא איקלעו לבי ריש גלותא, לבתר דסליקו תכא מקמייהו [לאחר שסילקו השולחן מלפניהם] שדרו להו ריסתנא [עוד מנה] מבי ריש גלותא, רבא אכיל ורבי זירא לא אכיל. אמר ליה: לא סבר לה מר סלק אסור מלאכול? - אמר ליה: אנן אתכא דריש גלותא סמכינן". וכך נאמר במשנה ברכות (ח,ד), מטאטאים את רצפת הבית ואחר כך נוטלים ידים במים אחרונים, כלומר שלאחר שהוציאו את השולחנות מהחדר, היו מטאטאים את הרצפה, ורק לאחר מכן היו נוטלים שם מים אחרונים, ומברכים ברכת המזון.   

[ב]      מותר להשתמש בשמש עם הארץ.

[ג]      משנה ברכות (ח,ד): "בית שמאי אומרים מכבדין את הבית ואחר כך נוטלים לידים ובית הלל אומרים נוטלין לידים ואח"כ מכבדין את הבית". וכתב הרמב"ם בפה"מ: "מכבדין את הבית, מטאטים את הבית, כלומר שמסירים פירורים שנפלו מן האוכל [לאחר שהוציאו וסילקו את השלחנות הקטנים שאכלו עליהם]. והכל מודים שאם היו שם פירורים שיש בהם כזית שאסור לרחוץ עד שיסירום. ובית שמאי אומרים מותר להשתמש בשמש עם הארץ והרי אינו יודע איזה פירורים להסיר שאז יותר לרחוץ, ולכן אמרו עד שיכבדו המקום כולו ואח"כ רוחצים. ובית הלל אוסרים להשתמש בשמש עם הארץ, ולפיכך אומרים השמש עצמו אינו רוחץ את הידים עד שיסיר כל מה שיש בו כזית. והלכה כבית שמאי".

[ד]      בתלמוד ברכות (נב,ב) נאמר: "ובית הלל אומרים: אם שמש תלמיד חכם הוא, נוטל פירורין שיש בהן כזית ומניח פירורין שאין בהן כזית. מסייע ליה לרבי יוחנן, דאמר רבי יוחנן: פירורין שאין בהם כזית מותר לאבדן ביד". ומה שנאמר בתלמוד חולין (קה,ב): "ואמר אביי: מריש הוה אמינא, האי דכנשי נשווראה - משום מנקירותא [אלו שאוספים את הפירורים הקטנים שבבית עושים זאת משום נקיון]. אמר לי מר: משום דקשי לעניותא [הם עושים זאת כי חוששים שאיבודם יגרום להם לעניות]". לא כתבו הרמב"ם, כי ההלכה נקבעה במסכת ברכות, ודברי התלמוד במסכת חולין הם חשש בדרך הסגולה, ואינו מצד ההלכה.

        ולעומת זאת, בשו"ע כתב (קפ,ד): "אף על פי שמותר לאבד פרורין שאין בהם כזית, מכל מקום קשה לעניות".

[ה]     ראה בהערה א שכתבנו, שמנהג סילוק השולחן היה מנהג פשוט והוראה פשוטה שנהגה גם בזמן התנאים וגם בזמן האמוראים. אלא שלכאורה יש לדחות זאת, מדברי התלמוד במסכת סנהדרין, וכך נאמר בתלמוד סנהדרין (צב,א): "ואמר רבי אלעזר: כל שאינו משייר פאה [כך היא גירסת הרי"ף, ולפנינו פת] על שלחנו - אינו רואה סימן ברכה לעולם, שנאמר אין שריד לאכלו על כן לא יחיל טובו [צריך לשייר בקצה השולחן פת כדי שאם יזדמן לו עני יתן לו ממנה]. - והאמר רבי אלעזר: כל המשייר פתיתים על שלחנו - כאילו עובד עבודה זרה, שנאמר הערכים לגד שלחן והממלאים למני ממסך! [מקשה התלמוד, והרי רבי אלעזר אמר במקום אחר, שאסור לשייר פירורים, כי כך נהגו עובדי עבודה זרה, לערוך שולחן לגד, לעבודה זרה שזה שמה, והמשייר פירורים נראה כמשיירם לשם עבודה זרה] - לא קשיא, הא - דאיכא שלימה בהדיה, הא - דליכא שלימה בהדיה [מתרץ התלמוד, אם שייר על שולחנו פת שלמה, שאין דרך בני אדם לשיירה, נראה כעורך שולחן לגד, לעבודה זרה, אולם אם רק שייר בקצה השולחן פירורים, דרך בני אדם לשייר פירורים בקצה השולחן לתתם לעניים, ואין בכך משום עבודה זרה, כי לעבודה זרה מקפידים להשאיר פת שלמה, חתיכה הראויה להתכבד בה]".

        בעיון קל רואים, שהאמור במשנה ברכות (ח,ד), ובתלמוד ברכות (מב,א), היו ההוראה המקובלת אצל כולם, והמנהג הנפוץ אצל כולם, ודרך בני אדם היתה לפנות את השולחן לגמרי מהחדר, ולאחר מכן טאטאו את הרצפה, ואז היו נוטלים ידים במים אחרונים בחדר שבו אכלו, ודברי רבי אלעזר היו הנהגת חסידות אצל מקצת בני אדם, ששירו פת בקצה השולחן. כיון שכן, כשבא הרמב"ם לקבוע את ההלכה, הוא קבע את ההוראה המפורסמת להלכה, ואילו את הנהגת רבי אלעזר הוא לא כתב, כי גם בזמנם נהגו בה מקצת בני אדם, ואין הכרח להשאיר פת דוקא על השולחן כדי לתתה לעני, ואפשר להשאירה במקום אחר בבית, וכשיבוא העני לתתה לו, העיקר שיהיה לאדם מה לתת לעני.

ולעומת מה שכתבנו, השו"ע העדיף את הנהגת החסידות של רבי אלעזר, על פני ההוראה המפורסת והמנהג הנפוץ של התלמוד, וכך כתב השו"ע (קפ, א-ב): "אין להסיר המפה והלחם עד אחר ברכת המזון. כל מי שאינו משייר פת על שלחנו אינו רואה סימן ברכה לעולם; אבל  לא יביא פת שלימה ויתננה על השלחן, ואם עשה כן מחזי דלשם עבודת כוכבים עביד, שנאמר: העורכים לגד שולחן (ישעיה סה, יא)".

כאן ראוי לציין, שבדור האחרון בתימן פרצה מחלוקת גדולה על הלכה זו, ואלו הפוסקים לפי הרמב"ם הקפידו לפני ברכת המזון לנקות את השולחן ולסלק ממנו את כל האוכל ואת הלחם, ואלו הפוסקים לפי השו"ע הקפידו לשייר על השולחן לחם. וכאמור, בתקופת התנאים והאמוראים היה מנהג פשוט לסלק לגמרי את השולחן, כך שלא נשאר, לא שולחן ולא לחם עליו.

עוד נציין, כי בספר הזוהר נזכר שצריך לנהוג כפי המנהג המאוחר שהתפתח, וצריך לשייר פת שלמה על השולחן בזמן ברכת המזון, ואסור לברך ללא שתשאר על השולחן פת. וזה לשון ספר הזוהר (כרך ב, שמות, פז,ב): "לא תשא את שם וגו', ר' שמעון פתח (מלכים ב ד) ויאמר אליה אלישע מה אעשה לך הגידי לי מה יש לך בבית, אמר לה אלישע כלום אית לך על מה דתשרי ברכתא דקודשא בריך הוא דתנינן אסור ליה לבר נש לברכא על פתורא ריקניא [אסור לברך ברכת המזון על שולחן ריק שאין עליו פת], מ"ט משום דברכתא דלעילא לא שריא באתר ריקניא, ובגיני כך בעי בר נש לסדרא על פתוריה חד נהמא או יתיר לברכא עלוי [צריך האדם לסדר על שולחנו בזמן ברכת המזון פת לחם אחת או יותר] ואי לא יכיל בעי לשיירא מההוא מזונא דאכל על מה דיברך [ואם אין לו פת שלמה, ישאיר ממה שאכל כדי לברך עליו ברכת המזון], ולא ישתכח דיברך בריקניא, כיון דאמרה אין לשפחתך כל בבית כי אם אסוך שמן, אמר ודאי הא ברכתא שלימתא בהאי דכתיב (קהלת ז) טוב שם משמן טוב, דשמא קדישא משמן נפקא לאתברכא לאדלקא בוצינין קדישין".

כיצד ניטלה הערבה במקדש

כל מי שמעיין בהלכותיו של הרמב"ם בהלכות לולב פרק ז, בבארו את מצוות חיבוט ערבה, מגלה מיד שההלכות אינן ברורות.

בהלכה כ שם, הרמב"ם כתב שיש חובה מהלכה למשה מסיני להביא ערבה למקדש, בהלכה זו לא נתבאר מהי החובה מצד הלכה למשה מסיני. לאחר מכן בהלכה כא, הרמב"ם כתב כיצד היא מצותה, זוקפים את הערבה בצדדי המזבח, לכאורה כאן הרמב"ם ביאר מהי החובה מצד הלכה למשה מסיני.

לאחר מכן בהלכה כב הרמב"ם כתב, אם חל שביעי של סוכות בשבת, מביאים את הערבה מיום שישי ומניחים אותה בתוך גיגיות של מים, ובשבת זוקפים אותה בצדדי המזבח ובאים העם ולוקחים ממנה [מהערבה שנזקפה בצידי המזבח] ונוטלים אותה כדרך שעושים בכל יום. לקיחה זו ונטילה זו אינן מובנות, להיכן לקחו, כיצד נטלו?

בהמשך אותה הלכה הרמב"ם כתב, שבזמן הזה, שחרב המקדש, נוטלים את הערבה זכר למקדש, וחובטים אותה בקרקע, וזהו מנהג נביאים. אולם בדבריו לא נתבאר, האם מנהג נביאים זה נהג במקדש. כמו כן לא נתבאר, האם נטילת ערבה היא הלכה למשה מסיני או מנהג נביאים?

לאחר מכן בהלכה כג, הרמב"ם כתב שבכל יום מקיפים את המזבח עם לולבים, והשאלה הנשאלת, כיצד נכנסו הישראלים לעזרת כהנים, ובין האולם והמזבח? ועוד לא מובן, האם כשהקיפו את המזבח נטלו בידיהם גם ערבות, וזה מה שהרמב"ם כתב בהלכה כב, שלוקחים מהערבה הזקופה ונוטלים אותה. אם נפרש כך, והרי הרמב"ם כתב שמקיפים את המזבח עם לולביהם, ולא כתב שהקיפו את המזבח גם עם ערבה?

כדי להסביר את כל השאלות האלו, נהגנו כדרכינו בכל מקום, לעיין בתלמוד, ולשחזר את הבנתו של הרמב"ם בתלמוד, ומשעלה בידינו להבין כיצד הרמב"ם ביאר את סוגיית התלמוד, התבררו הלכותיו של הרמב"ם במשנה תורה.

וזה סדר הדברים וביאור ההלכות: במקדש היתה מצווה לזקוף את הערבות בצדדי המזבח, דבר זה הוא מצוה מהתורה (פה"מ סוכה ד,ג) מהלכה למשה מסיני (הלכות לולב ז,כ). בזמן שהיו הערבות זקופות בצדדי המזבח, היו העם מקיפים את המזבח כשבידיהם רק לולבים ללא ערבה (הלכות לולב ז,כג). לאחר מכן היו לוקחים את הערבות שזקפום בצדדי המזבח וחובטים אותם בקרקע, מנהג חיבוט ערבה נהג גם במקדש. מנהג חיבוט הערבה הוא של הנביאים האחרונים חגי זכריה ומלאכי שתיקנו זאת לכל המקומות שחוץ למקדש, ואף במקדש נהגו כמנהגם והיו חובטים את הערבה (הלכות לולב ז,כב). מצד הלכה למשה מסיני צריך רק להביא ערבה במקדש ולזוקפה בצד המזבח, כמו שנזכר בהלכה כ. חובת ערבה מהלכה למשה מסיני היתה רק במקדש. והנביאים הם שהנהיגו לחבוט את הערבה בכל המקומות. בימינו מקיימים רק את מנהג הנביאים, וחובטים את הערבה רק ביום השביעי, זכר למקדש (הלכות לולב ז,כב).

אף שהישראלים אסורים להכנס לעזרת הכהנים, וכל שכן שאסורים להכנס בין האולם ולמזבח, בזמנים מסויימים מותר לישראלים להכנס לשם, שכן הישראלים נכנסים לעזרת כהנים "בשעת צרכיהם, לסמיכה, לשחיטה ולתנופה" (בית הבחירה ז,יט). וכך הם נהגו בכל יום מימי חג הסוכות כשהיו מקיפים את המזבח עם לולביהם (הלכות לולב ז,כג).

וזה לשון הרמב"ם בהלכות לולב פרק ז מבואר:

[כ] הלכה למשה מסיני, שמביאין במקדש ערבה אחרת חוץ מערבה שבלולב [במקדש הערבה הנוספת היא הלכה למשה מסיני, ובהלכה הבאה יתבאר, שהיו לוקחים ערבה וזוקפים אותה בצידי המזבח, וזו היתה המצוה במקדש, וזו היא ההלכה למשה מסיני, ומאז הנביאים חגי זכריה ומלאכי אחר שזקפוה בצידי המזבח נהגו לחובטה בקרקע], ואין אדם יוצא ידי חובתו בערבה שבלולב [אין יוצאים ידי חובה במקדש, בערבה שבלולב]; ושיעורה, אפילו עלה אחד בבד אחד.

[כא] כיצד הייתה מצותה: בכל יום ויום משבעת הימים היו מביאין מורביות [ענפים גבוהים] של ערבה, וזוקפין אותן על צדדי המזבח, וראשיהן כפופין על גבי המזבח; ובעת שהיו מביאין אותה וסודרין אותה, תוקעין ומריעין ותוקעין. חל יום שבת להיות בתוך החג, אין זוקפין ערבה [כדי שלא יזלזלו במצות לולב, שהרי הלולב נלקח בשבת רק ביום הראשון, ואילו הערבה נלקחת בשבת בכל הימים]; אלא אם כן חל יום שביעי להיות בשבת, זוקפין אותה בשבת כדי לפרסמה שהיא מצוה [מן התורה ואינה רק מנהג, והוצרכו לכך לפי שמצוה זו אינה כתובה בפירוש בתורה אלא היא הלכה למשה מסיני].

[כב] כיצד היו עושין: מביאין אותה מערב שבת למקדש, ומניחין אותה בגיגיות של זהב, כדי שלא יכמשו העלין. ולמחר זוקפין אותה על גבי המזבח, ובאין העם ולוקחין ממנה [לוקחים מהערבה שבצידי המזבח] ונוטלין אותה כדרך שעושין בכל יום [בכל יום, בזמן שהיו הערבות זקופות בצדדי המזבח, היו העם מקיפים את המזבח כשבידיהם רק לולבים ללא ערבה, ולאחר מכן היו לוקחים את הערבה מצדדי המזבח וחובטים אותה בקרקע, והוא מנהג הנביאים האחרונים חגי זכרי ומלאכי]. וערבה זו – הואיל ואינה בפירוש בתורה – אין נוטלין אותה כל שבעת ימי החג, זכר למקדש; אלא ביום השביעי בלבד הוא שנוטלין אותה, בזמן הזה. כיצד עושה: לוקח בד אחד או בדין הרבה, חוץ מערבה שבלולב, וחובט בה על הקרקע או על הכלי פעמיים או שלוש, בלא ברכה – שדבר זה מנהג נביאים הוא [הנביאים הנהיגו לחבוט את הערבה בכל המקומות שחוץ למקדש. אבל מצד הלכה למשה מסיני צריך להביא ערבה רק במקדש ולזוקפה בצד המזבח, כמו שנזכר בהלכה כ. וחובת ערבה מהלכה למשה מסיני היתה רק במקדש. לאחר חורבן המקדש לוקחים ערבה רק ביום השביעי בכל מקום, זכר למקדש, וחובטים אותה כמנהג הנביאים].

[כג] בכל יום ויום, היו מקיפין את המזבח בלולביהן בידיהן, פעם אחת, ואומרין "אנא ה', הושיעה נא" (תהילים קיח,כה), "אנא ה', הושיעה נא"; וביום השביעי, מקיפין את המזבח שבע פעמים. וכבר נהגו ישראל בכל המקומות, להניח תיבה באמצע בית הכנסת, ומקיפין אותה בכל יום, כדרך שהיו מקיפין את המזבח – זכר למקדש [גם במקדש לא הקיפו את המזבח עם הערבה אלא רק עם הלולב, ולאחר שסיימו את ההקפות, היו לוקחים את הערבה מצדדי המזבח, וחובטים אותה בקרקע במקדש, ודבר זה הונהג על ידי הנביאים האחרונים, חגי זכריה ומלאכי].

וזה לשון התלמוד סוכה (מג,ב-מד,ב) מבואר:

"ערבה שבעה כיצד. ערבה בשביעי מאי טעמא דחיא שבת? [במשנה (מב,ב) נאמר שלולב דוחה את השבת ביום הראשון, וערבה דוחה את השבת ביום השביעי, ומברר התלמוד מהו הטעם?] - אמר רבי יוחנן: כדי לפרסמה שהיא מן התורה [בהמשך הסוגיה יתבאר שנטילת ערבה היא מהלכה למשה מסיני, וחובת נטילת הערבה היא מהתורה, אף שלא נכתבה במפורש בתורה]. - אי הכי, לולב נמי לידחי כדי לפרסמו שהוא מן התורה! - לולב גזרה משום דרבה [שמא יטלנו ויעבירנו ארבע אמות ברשות הרבים]. - אי הכי, ערבה נמי נגזור! - ערבה שלוחי בית דין מייתי לה, לולב לכל מסור. - אי הכי, כל יומא נמי לידחי! - אתי לפקפוקי בלולב [אם הלולב ידחה שבת רק ביום הראשון, והערבה תידחה שבת בכל הימים, יבואו לזלזל בלולב]. - ולידחי ביום טוב ראשון! [מדוע לא תדחה הערבה את השבת רק ביום הראשון, כמו הלולב] - לא מוכחא מלתא, אמרי: לולב הוא דקא דחי. - ולידחי בחד מהנך! [מדוע לא תדחה הערבה את השבת באחד משאר ימי החג ולא בשביעי] - כיון דקא מפקת לה מראשון - אוקמה אשביעי. - אי הכי, האידנא נמי לידחי! [לאחר החורבן שנוטלים ערבה יום אחד, מדוע לא תידחה הערבה את השבת ביום השביעי] - אנן לא ידעינן בקיבועא דירחא [ושמא אין השביעי שלנו, שביעי של סוכות]. - אינהו דידעו בקיבועא דירחא, לידחי! [בני ארץ ישראל היודעים בקידוש החודש, מדוע אצלם ערבה לא תדחה שבת ביום השביעי] - כי אתא בר הדיא אמר: לא איקלע, כי אתא רבין וכל נחותי אמרי: איקלע, ולא דחי. ואלא קשיא! [מדוע בארץ ישראל ערבה ביום השביעי לא דוחה שבת] אמר רב יוסף: מאן לימא לן דערבה בנטילה, דלמא בזקיפה? [אולי אין חובה ליטול ערבה בידו, רק לזוקפה בצידי המזבח, ולכן בימינו אינו דוחה ביום השביעי את השבת. בסוף הסוגיה יובא, שחובת נטילת הערבה מהלכה למשה מסיני קיימת רק במקדש, אבל מחוץ למקדש נוטלים ערבה וחובטים אותה משום מנהג הנביאים] איתיביה אביי: לולב וערבה ששה ושבעה. מאי לאו - כלולב, מה לולב בנטילה, אף ערבה בנטילה! - מידי אריא? - הא - כדאיתיה, והא – כדאיתיה [לולב יש חובה ליטלנו בידו, ערבה אין הכרח שיש חובה ליטלה בידו]. איתיביה אביי: בכל יום מקיפין את המזבח פעם אחת, ואותו היום שבע פעמים. מאי לאו - בערבה! - לא, בלולב. - והא אמר רב נחמן אמר רבה בר אבוה: בערבה! - אמר ליה: הוא אמר לך בערבה ואנא אמינא בלולב. אתמר, רבי אלעזר אומר: בלולב, רב שמואל [בר נתן] אמר רבי חנינא: בערבה. וכן אמר רב נחמן אמר רבה בר אבוה: בערבה. אמר ליה רבא לרב יצחק בריה דרבה בר בר חנה: בר אוריא, תא ואימא לך מלתא מעליתא דהוה אמר אבוך. הא דתנן כל היום מקיפין את המזבח פעם אחת, ואותו היום מקיפין את המזבח שבע פעמים, - הכי אמר אבוך משמיה דרבי אלעזר: בלולב [לולב במקדש יש חובה ליטלנו בידו, ערבה במקדש, היתה נזקפת על המזבח, ואין הכרח שיש חובה ליטלה בידו]. איתיביה: לולב דוחה את השבת בתחלתו [ביום הראשון], וערבה בסופו [ביום השביעי]. פעם אחת חל שביעי של ערבה להיות בשבת, והביאו מרביות של ערבה מערב שבת, והניחום בעזרה, והכירו בהן בייתוסין ונטלום וכבשום תחת אבנים. למחר הכירו בהן עמי הארץ, ושמטום מתחת האבנים [אף שהאבנים הם מוקצה], והביאום הכהנים וזקפום בצידי המזבח. לפי שאין בייתוסין מודים שחיבוט ערבה דוחה את השבת [בבריתא זו נזכר שבמקדש הערבה היתה נלקחת בכל יום, והיו זוקפים את הערבה וחובטים אותה. כלומר שבתחילה זקפוה בצידי המזבח משום הלכה למשה מסיני, ולאחר מכן חבטוה משום מנהג הנביאים האחרונים חגי זכריה ומלאכי שהנהיגו לחבוט את הערבה בכל מקום מחוץ למקדש, ואף במקדש נהג מנהג חיבוט ערבה, וזהו שנאמר כאן שאין ביתוסים מודים בחיבוט ערבה, כלומר שאחר זקיפת הערבה היו חובטים אותה בקרקע. נמצא שזהו סדר הדברים, בתחילה היו זוקפים את הערבה בצידי המזבח, והיו העם מקיפים את המזבח כשבידיהם רק לולבים. באותה שעה היתה הערבה זקופה בצדדי המזבח. לאחר מכן באים העם ולוקחים את הערבה שבצדדי המזבח וחובטים אותה בקרקע, כפי שהנהיגו הנביאים האחרונים]. אלמא בנטילה היא! תיובתא. [ממה שנזכר בברייתא 'חיבוט ערבה' אנו למדים שיש חובה ליטול ערבה בידו, ואין די שיזקפוה הכהנים בצדדי המזבח. נטילת הערבה נעשתה אחרי שזקפוה הכהנים בצדדי המזבח, ואז נטלוה וחבטוה בקרקע כמנהג הנביאים. אבל מה שנזכר לעיל שמקיפים את המזבח זה היה רק בלולב ולא בערבה] - ואלא נדחו! [מדוע הערבה ביום השביעי אינה דוחה שבת בארץ ישראל] - כיון דאנן לא דחינן - אינהו נמי לא דחו [כיון שלבני בבל הערבה אינה דוחה את השבת, גם לבני ארץ ישראל אינה דוחה, כדי שלא יעשו אגודות אגודות]. - והא יום טוב הראשון, דלדידן לא דחי ולדידהו דחי! [דף מד עמוד א] אמרי: לדידהו נמי לא דחי. [מאז חורבן הבית, אין הלולב דוחה שבת ביום הראשון, ולא הערבה דוחה שבת ביום השביעי] - ואלא קשיא הני תרתי; דתנא חדא: כל העם מוליכים את לולביהם להר הבית, ותניא אידך: לבית הכנסת. ומתרצינן: כאן - בזמן שבית המקדש קיים [מוליכים להר הבית], כאן - בזמן שאין בית המקדש קיים [מוליכים לבית הכנסת], - לא אידי ואידי - בזמן שבית המקדש קיים, ולא קשיא: כאן - במקדש, כאן – בגבולין [בירושלים מולכים להר הבית, בשאר הארץ מוליכים לבית הכנסת]. אמר ליה אביי לרבא: מאי שנא לולב דעבדינן ליה שבעה זכר למקדש, ומאי שנא ערבה דלא עבדינן לה שבעה זכר למקדש? - אמר ליה: הואיל ואדם יוצא ידי חובתו בערבה שבלולב. - אמר ליה: ההוא משום לולב הוא דקא עביד ליה. וכי תימא דקא מגבה ליה והדר מגבה ליה - והא מעשים בכל יום דלא קא עבדינן הכי! - אמר רב זביד משמיה דרבא: לולב דאורייתא - עבדינן שבעה זכר למקדש. ערבה דרבנן - לא עבדינן לה שבעה זכר למקדש. למאן? אילימא לאבא שאול - האמר ערבי נחל כתיב, שתים - אחת ללולב ואחת למקדש [מקשה התלמוד, מה שאמרת שחובת הערבה הוא מחכמים לפי מי זה. אם לפי אבא שאול, והרי לשיטתו בפסוק נזכר שיש חובה מהתורה ליטול ערבה מחוץ לערבה שבלולב, אם כן החובה מהתורה ולא מחכמים]. אי לרבנן - הלכתא גמירי לה [ואם זה לפי רבנן, והרי הם אמרו שמצות נטילת ערבה היא מהלכה למשה מסיני, והיא מהתורה, ולא מחכמים]. דאמר רבי אסי אמר רבי יוחנן משום רבי נחוניא איש בקעת בית חורתן: עשר נטיעות, ערבה, וניסוך המים - הלכה למשה מסיני [נטילת ערבה בכל יום במקדש, בנוסף לערבה שבלולב, היא הלכה למשה מסיני]. - אלא אמר רב זביד משמיה דרבא: לולב דאית ליה עיקר מן התורה בגבולין - עבדינן ליה שבעה זכר למקדש, ערבה דלית לה עיקר מן התורה בגבולין - לא עבדינן שבעה זכר למקדש [מחוץ למקדש אין לערבה יסוד בתורה, אלא היא רק מנהג נביאים, ולפיכך מאחר חורבן בית המקדש, ערבה ניטלת בכל מקום ביום השביעי זכר למקדש, ולא משום הלכה למשה מסיני]. אמר ריש לקיש: כהנים בעלי מומין נכנסין בין האולם ולמזבח כדי לצאת בערבה [לפי ריש לקיש מקיפים את המזבח עם הערבה, וכהנים בעלי מומים התירו לעצמם ביום זה, להכנס בין האולם ולמזבח, אף שבשאר השנה אסורים להכנס שם]. אמר ליה רבי יוחנן: מי אמרה? - מי אמרה? הא איהו אמר, דאמר רבי אסי אמר רבי יוחנן משום רבי נחוניא איש בקעת בית חורתן: עשר נטיעות, ערבה, וניסוך המים הלכה למשה מסיני! אלא: מי אמרה בנטילה, דלמא בזקיפה? מי אמרה בבעלי מומין, דלמא בתמימים? [לפי רבי יוחנן אין להקיף את המזבח עם ערבה רק עם לולב, וערבה רק נזקפת בצידי המזבח, ורק כהנים תמימים זקפוה] אתמר: רבי יוחנן ורבי יהושע בן לוי, חד אמר: ערבה יסוד נביאים [לקיחת ערבה נוסדה ונתקנה על ידי הנביאים], וחד אמר: ערבה מנהג נביאים [לקיחת ערבה הונהגה על ידי הנביאים, ויש לזה רק תוקף של מנהג ולא של תקנה]. תסתיים דרבי יוחנן הוא דאמר יסוד נביאים, דאמר רבי אבהו אמר רבי יוחנן: ערבה יסוד נביאים הוא, תסתיים. אמר ליה רבי זירא לרבי אבהו: מי אמר רבי יוחנן הכי? והאמר רבי יוחנן משום רבי נחוניא איש בקעת בית חורתן: עשר נטיעות, ערבה, וניסוך המים הלכה למשה מסיני! [והרי תקנת הערבה היא הלכה למשה מסיני, ולא תקנה של הנביאים] אשתומם כשעה חדא ואמר: שכחום וחזרו ויסדום. ומי אמר רבי יוחנן הכי? והאמר רבי יוחנן: דלכון אמרי, דלהון היא! [והרי לפי רבי יוחנן, בבבל לא נשתכחה התורה, ואם כן ערבה אינה יסוד נביאים, אלא הלכה למשה מסיני] - לא קשיא; [דף מד עמוד ב] - כאן - במקדש, כאן – בגבולין [במקדש הערבה היא מהלכה למשה מסיני, אבל מחוץ למקדש, לפי דעה אחת, בין בזמן הבית ובין שלא בזמן הבית, הערבה היא תקנת נביאים. ולפי הדעה השנייה, מחוץ למקדש, בין בזמן הבית ובין שלא בזמן הבית, הערבה היא מנהג נביאים. וכך הלכה. וכבר ביארנו שהנביאים הנהיגו לחבוט את הערבה, ואף במקדש נהגו כמנהגם וחבטו את הערבה אחר שזקפוה בצדדי המזבח]".

סימן קעט – דברים הנחשבים כסיום הסעודה

א.      היה אוכל פת או שאר מאכלים, או שותה יין או שאר משקים, והחליט בדעתו [גמר בליבו] להפסיק את האכילה או השתייה[א], ואחר כך נמלך [התחרט] ורצה להמשיך לאכול או לשתות - אף על פי שלא שינה את מקומו [לא עקר את עצמו לחדר אחר], צריך לחזור ולברך ברכה ראשונה לפני שימשיך לאכול או לשתות, שמאחר שהיה בדעתו להפסיק את האכילה והשתייה, מחשבה זו עוקרת ומבטל ממנו את הברכה שבירך קודם, וצריך לחזור ולברך; אבל אינו צריך לברך קודם ברכה אחרונה על מה שאכל, שמאחר ולא אמר בואו ונברך ברכת המזון, הסיח את דעתו במקצת, ודי שיחזור ויברך ברכה ראשונה; ואם לא החליט בדעתו [לא גמר בליבו] להפסיק את האכילה והשתייה, אלא היה בדעתו להמשיך לשתות או לאכול – אף שאינו אוכל או שותה ברציפות, אפילו אם הפסיק כל היום כולו, אינו צריך לברך ברכה ראשונה פעם שנייה[ב] (ברכות ד,ז; פסחים קג,ב).

ב.      היו שותים יין לאחר הסעודה[ג] ואמרו בואו ונברך ברכת המזון, או בואו ונקדש קידוש היום - נאסר להם לשתות, עד שיברכו ברכת המזון [במקרה שאמרו בואו ונברך ברכת המזון] או יקדשו [במקרה שאמרו בואו ונקדש]; מפני שבאמירת בואו ונברך יש היסח הדעת לגמרי, והיא עוקרת ומבטלת את הברכה שבירכו קודם על השתייה, ובנוסף לכך מחייבת אותם לברך ברכת המזון. ואמירת בואו ונקדש קובעת את הקידוש [נותנת עליהם חובת קידוש] ומצריכה אותם לעשות קידוש לפני שימשיכו בשתייה. ואם רצו לחזור ולשתות קודם שיברכו ברכת המזון או יקדשו, אף על פי שאינם רשאים - צריכים לחזור ולברך בורא פרי הגפן, ואחר כך ישתו[ד]. אבל אם אמרו בואו ונבדיל, אינן צריכין לחזור ולברך, שמאחר שאין חובה להפסיק את האכילה כדי לעשות הבדלה, אלא יכול להמשיך באכילה גם אחר צאת שבת, אמירת בואו ונבדיל אינה קובעת את ההבדלה [אינה נותנת עליהם חובה לעשות הבדלה], ואינה נחשבת עקירה של השתייה[ה] (ברכות ד,ח).

ג.        נטל ידיו במים אחרונים, צריך להסמיך לכך את ברכת המזון, ולא יפסיק בין הנטילה לברכת המזון בדבר אחר; אפילו לשתות מים אחר שנטל ידיו באחרונה אסור, עד שיברך ברכת המזון[ו] (ברכות ו,כ).

ד.      מי שהתחיל לאכול בערב שבת, ונכנסה השבת [=שקעה החמה[ז]] והוא בתוך הסעודה – פורס מפה על השולחן להבדיל בין אכילת חול לאכילת שבת[ח], ומברך בורא פרי הגפן ומקדש; וכשיחזור לסעודתו אינו צריך לחזור ולברך המוציא, מפני שעשיית הקידוש אינה עוקרת את האכילה שאכל קודם, ולא עקר עצמו מהאכילה והשתייה על ידי אמירת בואו ונברך או בואו ונקדש[ט]; וכשיגמור את סעודתו יברך ברכת המזון. ואם בזמן אכילתו גם שתה יין ובירך עליו, אינו צריך לברך על היין בקידוש[י] (שבת כט,יב).

ה.      נמצאנו למדים, היסח הדעת ועקירה וביטול של הברכה שברך קודם, נקבעת על פי דעתו של האדם, יש המסיח את דעתו ומחייב עצמו רק לחזור ולברך ברכה ראשונה, ויש המסיח את דעתו ומחייב עצמו לברך ברכת המזון, וארבעה חילוקים יש בדבר: א- היה אוכל או שותה, והחליט בדעתו לסיים אכילתו או שתייתו, ונמלך [התחרט] להמשיך לאכול או לשתות, יחזור ויברך ברכה ראשונה, אבל אינו צריך לברך קודם ברכה אחרונה על מה שאכל, שמאחר ולא אמר בואו ונברך ברכת המזון, די שיחזור ויברך ברכה ראשונה, כי הסיח את דעתו במקצת רק לגבי ברכה ראשונה שברך. ב- היו אוכלים ושותים ונכנסה השבת, צריכים לעשות קידוש לפני המשך האכילה והשתייה, ואם בזמן אכילתו גם שתה יין ובירך עליו, אינו צריך לברך על היין בקידוש (מ"מ בשם הירושלמי בהלכות שבת כט,יב), וכן אינו צריך לברך ברכת המוציא כשיחזור לסעודתו (מ"מ שבת כט,יב, שלא כרי"ף בפסחים יט,ב מדפיו), מפני שלא עקר עצמו מהאכילה והשתייה, ולא אמר בואו ונברך או בואו ונקדש. ג- היו אוכלים ושותים לפני כניסת השבת, ואמרו בואו ונקדש קידוש היום, באמירה זו נקבע הקידוש, כלומר שיש עליהם חובה לקדש, ונאסר להם להמשיך לאכול ולשתות עד שיקדשו, ויברכו על היין בקידוש, ועל הלחם כשיחזרו לסעודתם (ברכות ד,ח), אבל אינם צריכים לברך ברכת המזון, כי אמרו בואו ונקדש ולא אמרו בואו ונברך. במקרה שאמרו בואו ונברך ברכת המזון, הסיחו את דעתם לגמרי, וחייבו עצמם לברך ברכת המזון. ד- היו אוכלים ונטלו מים אחרונים (ברכות ו,כ), צריכים לברך ברכת המזון על מה שאכלו, ויברכו על הלחם כשיחזרו לסעודתם, כי נטילת מים אחרונים מסיימת את הארוחה, ומחייבת להסמיך לה את ברכת המזון[יא].

ו.        המתארח אצל חברו למשך כמה שעות, מן הסתם התכוון בברכתו הראשונה על כל מה שיגיש לו בעל הבית, ואינו צריך לחזור ולברך על מאכלים נוספים שלא היו מתחילה על השולחן, אם כבר ברך ברכתם, ברכת העץ או ברכת האדמה וכדומה[יב] (שו"ע קעט,ה).

ז.       כל סוגי היסח הדעת שכתבנו בפרק זה, כגון שהחליט לסיים אכילתו (הלכה א), או שאמר הב לן ונברך (הלכה ב), נקבעים על פי דעתו של כל אדם לעצמו, לפיכך אם נזדמן לאכול אצל חברו, והחליט לסיים אכילתו, או שרצה לברך ברכת המזון, מבלי להתחשב בדעת בעל הבית, יש לתת עליו את הדין המתאים כפי שנתבאר בהלכות לעיל, אף שבעל הבית ממשיך את סעודתו וטרם סיימה[יג].

ח.      אם לא אמר הב לן ונברך, וגם לא נטל ידיו במים אחרונים, אלא לקח את כוס ברכת המזון והכינו לברכה, יש להגדירו כמי שהחליט בדעתו [גמר בליבו] להפסיק את האכילה או השתייה (הלכה א), אלם אין להגדירו כמי שנטל ידיו במים אחרונים שחייב לברך ברכת המזון[יד].

ט.      הנכנס לבית חברו, והיו שם הרבה בני אדם השותים יין יחדיו, וכל אחד מכבד את חברו לטעום מיינו, אם מבחינת המציאות יש התכנות שיכבדוהו הנוכחים ביינם, די שיברך ברכה אחת על היין, ובכך יפטור את כל מה שישתה, כי דעת האדם לפטור בברכה אחת את כל מה שישתה, אף שיש רק התכנות שיכבדוהו, ואין ודאות בדבר[טו].

---

[א]     לשון הרמב"ם שהוא המקור להלכות שלפנינו (הלכות א-ד). ברכות ד,ז: "גמר בליבו מלאכול או מלשתות, ואחר כך נמלך לאכול או לשתות – אף על פי שלא שינה מקומו, חוזר ומברך [ברכה ראשונה, כי לא אמר בואו ונברך ברכת המזון]; ואם לא גמר בליבו, אלא דעתו לחזור לשתות או לאכול – אפילו פסק כל היום כולו, אינו צריך לברך שנית". (הלכה א)

ברכות ד,ח: "היו שותין ואמרו בואו ונברך ברכת המזון, או בואו ונקדש קידוש היום – נאסר להם לשתות, עד שיברכו [ברכת המזון, כי אמרו בואו ונברך] או יקדשו [כי אמרו בואו ונקדש]; ואם רצו לחזור ולשתות קודם שיברכו או יקדשו, אף על פי שאינם רשאים – צריכים לחזור ולברך בורא פרי הגפן, ואחר כך ישתו. אבל אם אמרו בואו ונבדיל, אינן צריכין לחזור ולברך". (הלכה ב)

ברכות ו,כ: "ותיכף לנטילת ידיים, ברכת המזון: לא יפסיק ביניהם בדבר אחר; אפילו לשתות מים אחר שנטל ידיו באחרונה, אסור עד שיברך ברכת המזון". (הלכה ג)

שבת כט,יב: "מי שהיה אוכל בערב שבת, וקדש עליו היום והוא בתוך הסעודה – פורס מפה על השולחן, ומקדש; וגומר סעודתו [כשיחזור לסעודה אינו צריך לברך המוציא, ואם ברך על היין באכילה לא יברך הגפן בקידוש], ואחר כך מברך ברכת המזון. היה אוכל בשבת, ויצא השבת והוא בתוך סעודתו – גומר סעודתו, ונוטל ידיו, ומברך ברכת המזון על הכוס, ואחר כך מבדיל עליו; ואם היה בתוך השתייה – פוסק ומבדיל, ואחר כך חוזר לשתייתו". (הלכה ד)

לפי הרמב"ם יש דין נמלך (ההלכה שלפנינו) גם באכילה וגם בשתייה, ואילו לפי הראב"ד יש דין נמלך רק בשתייה, אבל באכילה אין הדבר תלוי בגמר בדעתו שלא לאכול, אלא בנטילת ידים, כמו שנתבאר בתלמוד ברכות (מב,א) הובא לפנינו בהלכה ‎ג ושם בהערה ו. וראה הלכה ‎ה שביארנו, שלפי הרמב"ם יש להבחין בין דין נמלך לבין דין נטל מים אחרונים, ואם גמר בדעתו לאכול או לשתות ונמלך צריך לחזור ולברך רק ברכה ראשונה, ואילו אם נטל ידיו מים אחרונים, צריך קודם לברך ברכת המזון, ורק לאחר מכן יהיה מותר לו לאכול או לשתות, כך שלשיטת הרמב"ם הסוגיה בברכות (מב,א) העוסקת בנטל מים אחרונים, שונה מהסוגיה בפסחים (קג,ב) העוסקת בנמלך, ואין אפשרות לומר כדברי הראב"ד, שהסוגיה בפסחים עוסקת בשתייה והסוגיה בברכות עוסקת באכילה. ולעומת שיטת הרמב"ם, לפי הראב"ד גם בסוגיה בברכות, כשנטל ידיו במים אחרונים, צריך לברך שוב רק ברכה ראשונה ואינו צריך לברך ברכת המזון (כשיטת השו"ע, ראה הערה ד), ולשיטתו אפשר לפרש שהסוגיה בפסחים עוסקת בשתייה והסוגיה בברכות עוסקת באכילה.

[ב]      סתם אדם המברך ברכה על מאכל או משקה, בדעתו לאכול כמה מאכלים באותה ברכה, ולשתות כמה כוסות באותה ברכה, ורק אם גמר בדעתו [החליט] שלא לאכול ולשתות עוד, ונמלך [התחרט], צריך לחזור ולברך ברכה ראשונה. דין 'נמלך' נזכר גם לעיל סימן קסט הלכה ‎ד. וסימן קעד הלכה ‎ז.

        מקור ההלכות שלפנינו (הלכות א-ב. במשנ"ת הלכות ברכות ד,ז-ח) בתלמוד פסחים (קג,א-ב): "רב יעקב בר אבא איקלע לבי רבא, חזייה דבריך בורא פרי הגפן אכסא קמא, והדר בריך אכסא דברכתא [בירך שוב על כוס של ברכת המזון], ואישתי. אמר ליה: למה לך כולי האי? הא בריך לן מר חדא זימנא! - אמר ליה: כי הוינן בי ריש גלותא הכי עבדינן. - אמר ליה: תינח בי ריש גלותא דהכי עביד - דספק מייתי לן ספק לא מייתי לן, הכא - הא מנח כסא קמן ודעתן עילויה [מדוע ברכת על כוס של ברכת המזון שהוא מונח לפניך]. - אמר ליה: אנא עבדי כתלמידי דרב. דרב ברונא ורב חננאל תלמידי דרב הוו יתבי בסעודתא, קאי עלייהו רב ייבא סבא. אמרו ליה: הב לן וניבריך. לסוף אמרו ליה: הב לן ונישתי. אמר להו, הכי אמר רב: כיון דאמריתו הב לן וניבריך - איתסרא לכו למישתי. מאי טעמא - דאסחיתו דעתייכו [ברכת המזון נחשבת היסח הדעת, ואף שכוס הברכה היה לפניו, צריך לברך עליו ברכה ראשונה]. אמימר ומר זוטרא ורב אשי הוו יתבי בסעודה, וקאי עלייהו רב אחא בריה דרבא. אמימר בריך על כל כסא וכסא, ומר זוטרא בריך אכסא קמא ואכסא בתרא, רב אשי בריך אכסא קמא ותו לא בריך. אמר להו רב אחא בר רבא: אנן כמאן נעביד? אמימר אמר: נמלך אנא, מר זוטרא אמר: אנא דעבדי כתלמידי דרב. ורב אשי אמר: לית הילכתא כתלמידי דרב, דהא יום טוב שחל להיות אחר השבת, ואמר רב: יקנ"ה [ואינו מברך שוב הגפן על ההבדלה, מכאן שהקידוש אינו נחשב הפסק לברכת הגפן, ואף ברכת המזון אינה נחשבת הפסק לברכת הגפן, ואין צורך לברך לברך על כוס של ברכת המזון]. - ולא היא, התם - עקר דעתיה ממשתיא [וצריך לברך על כוס של ברכת המזון], הכא - לא עקר דעתיה ממשתיא [ולא צריך לברך שוב הגפן על ההבדלה]". (ע"כ תלמוד)

        רי"ף פסחים (כא,א מדפיו): "אמימר ומר זוטרא ורב אשי הוו יתבי בסעודתא וקאי עלייהו רב אחא בר רבא אמימר בריך על כל כסא וכסא מר זוטרא בריך אכסא קמא ואכסא דברכתא רב אשי בריך אכסא קמא ותו לא בריך ואמר רב אחא בריה דרבא ואנן כמאן נעביד אמימר אמר אנא נמלך אנא ומר זוטרא אמר אנא דעבדי כתלמידי דרב דרב ברונא ורב חננאל תלמידי דרב הוו יתבי בסעודתא הוה קאי עלייהו רב ייבא סבא אמרו ליה הב ונבריך ולבסוף אמרו ליה הב ונשתי אמר להו הכי אמר רב כיון דאמריתו הב ונבריך איתסר לכו למישתי פי' משום דקא עקרי דעתייהו ממשתיא הילכך אי בעי למהדר ומשתי צריכי ברוכי בפה"ג רב אשי אמר לית הלכתא כתלמידי דרב דהא יום טוב אחר שבת וקאמר רב יקנ"ה והנה הברכה אינה מפסקת וכ"ש אם אמר הב ונבריך, ולא היא התם כדאמר הב ונבריך דעקר דעתיה ממיכלא וממשתיא הילכך אי בעי למיהדר ומשתי צריך לברוכי, הכא לא עקר דעתיה ממשתיא דהא איתיה לכסא בידיה ודעתיה למשתי וברכות כולהו דקא מסדר עליה כולהו כחדא ברכה נינהו. וקי"ל כמר זוטרא וכתלמידי דרב [לפי מר זוטרא יש לברך הגפן על כוס של ברכת המזון, כי ברכת המזון נחשבת היסח הדעת מהברכה שברך קודם (ברכות ז,יד). ולפי תלמידי רב אם אמרו הב לן ונברך, הסיחו דעתם מהאכילה, וצריכים לברך קודם ברכת המזון, ואם ירצו לחזור ולאכול או לשתות, צריכים לברך לפני כן ברכה ראשונה (ברכות ד,ח)] ובנמלך קי"ל כאמימר דאי בריך ליה אחד כסא אדעתא דלא למשתי אלא ההוא כסא בלחוד והדר אמלך למישתי כסא אחרינא צריך לברוכי בפה"ג והדר שתי [וכך הדין בין באכילה ובין בשתיה, וצריך לברך רק ברכה ראשונה (ברכות ד,ז)]". (ע"כ רי"ף)

        הרמב"ם בהלכות ברכות (ד,ח), הוסיף על פי דברי תלמידי רב, כשם שאם אמרו הב לן ונברך, אסורים לחזור ולאכול עד שיברכו ברכת המזון, כך אם אמרו בואו ונקדש קידוש היום, אסורים לחזור ולאכול עד שיקדשו קידוש היום.

        והמקור לדבריו שאם אמר האדם 'בואו ונקדש' נאסר בהמשך האכילה, בתלמוד פסחים (קה,א): "רב חנניא בר שלמיא ותלמידי דרב הוו יתבי בסעודתא [אכלו סעודה לפני כניסת השבת], וקאי עלייהו רב המנונא סבא. אמרו ליה: זיל חזי אי מקדיש יומא נפסיק, וניקבעיה לשבתא [תבדוק אם הגיע זמן שבת, שנקבע את השבת על ידי אמירת 'בואו ונקדש'. ומכאן למד הרמב"ם שאם אמר 'בואו ונקדש' נאסר להם לאכול ולשתות עד שיקדשו]. אמר להו: לא צריכיתו, שבתא קבעה נפשה [שבת נכנסת גם בלי שיקבע זאת האדם על ידי אמירת 'בואו ונקדש']. דאמר רב: כשם שהשבת קובעת למעשר [בכניסת שבת נאסר לאכול עראי מפירות שלא עושרו] - כך שבת קובעת לקידוש [בכניסת שבת נקבעה ונתקדשה השבת אף בלי שיאמר בואו ונקדש]. סבור מינה: כי היכי דקבעה לקידוש - כך קבעה להבדלה [כשם שאם אמרו 'בואו ונקדש' נקבעה השבת, כך אם אמרו 'בואו ונבדיל' נקבעה ההבדלה ואסורים לאכול עד שיבדילו]. אמר להו רב עמרם: הכי אמר רב: לקידוש - קובעת, ולא להבדלה קובעת [בקידוש נקבעת השבת על ידי אמירת 'בואו ונקדש', אבל בהבדלה אינה נקבעת על ידי אמירת 'בואו ונבדיל', ומותרים להמשיך לאכול ולשתות אף מבלי להבדיל, וכן מבלי לברך שוב ברכה ראשונה]".

        לפי הרמב"ם יש לפרש את דברי התלמוד בפסחים (קג,ב) לפי המשמעות הפשוטה של המילים, בדברי אמימר נזכר: "אמימר בריך על כוס כסא וכסא, נמלך אנא", משמע שבירך רק ברכה ראשונה, וזהו פסק הרמב"ם בהלכות ברכות ד,ז, לפנינו בהלכה א. ואילו רב ייבא סבא אמר לתלמידי רב, רב ברונא ורב חננאל: "כיון דאמריתו הב לן וניבריך - איתסרא לכו למישתי", משמע שאסורים לגמרי להמשיך בשתייה, כלומר שקודם צריכים לברך ברכת המזון, ורק לאחר מכן יברכו ברכה ראשונה וימשיכו בשתייה, וזהו פסק הרמב"ם בהלכות ברכות ד,ח, לפנינו בהלכה ב.

ובנוגע לאם אמר 'בואו ונקדש', בתלמוד פסחים (קה,א) נאמר: "רב חנניא בר שלמיא ותלמידי דרב הוו יתבי בסעודתא [אכלו סעודה לפני כניסת השבת], וקאי עלייהו רב המנונא סבא. אמרו ליה: זיל חזי אי מקדיש יומא נפסיק, וניקבעיה לשבתא", כלומר, תבדוק אם הגיע זמן שבת, שנקבע את השבת על ידי אמירת 'בואו ונקדש'. ומכאן למד הרמב"ם שאם אמר 'בואו ונקדש' נאסר להם לאכול ולשתות עד שיקדשו, אולם לא נזכר בתלמוד שצריך לברך ברכת המזון כמו אם אמרו הב לן ונבריך, וגם בדברי הרמב"ם לא נזכר דבר זה, וזהו פסק הרמב"ם בהלכות ברכות ד,ח, לפנינו בהלכה ב.

וזה לשון הכס"מ (ברכות ד,ח): "ונראה לי דרבינו שכתב נאסר לשתות [לשון הרמב"ם: אם אמרו בואו ונברך או בואו ונקדש נאסר להם לשתות] לאו דוקא אלא לשון הגמרא הוא שהעתיק והוא הדין דאסור לאכול ולרבותא נקט לשתות דלא מיבעיא לאכול שהוא קבע דאסור אלא אפילו לשתות שאינו כל כך קבע ונימא דמצטרף לסעודה דממילתא דעראי לא אסח דעתיה קמ"ל, ואף על פי שלעיל בסמוך (הלכה ז, לפנינו הלכה א) גבי גמר בלבו מלאכול או מלשתות ואח"כ נמלך כתב חוזר ומברך דמשמע שרשאי הוא לאכול או לשתות ובלבד שיברך כי אמרו הב לן ונבריך חמיר טפי דהוי כאילו כבר התחילו לברך. ודע שבפרק ערבי פסחים (שם קג,ב) אמרינן דרב אשי אמר דלית הלכתא כתלמידי דרב דאמר כיון דאמריתו הב לן ונבריך וכו' ואף על גב דרב אשי בתרא הוא פסקו הרי"ף והפוסקים כתלמידי דרב משום דרבים פליגי עליה ומר זוטרא דבתרא הוא סבירא ליה נמי התם כתלמידי דרב הילכך הכי נקטינן וכן דעת רבינו [וראה לעיל בדברי הרי"ף, שהלכה כמר זוטרא, וכתלמידי רב, וכאמימר. וכך פסק הרמב"ם]".

[ג]      ראה סימן קעד הלכה ‎א, שהיתה דרכם לשתות יין לפני הסעודה או בתוך הסעודה או לאחר הסעודה.

[ד]      וכן אם ירצו אחר כך לאכול פת, צריכים לברך המוציא (כס"מ). וראה בהלכות ברכות (ד,ז, הובא בהלכה הקודמת) בדין נמלך, שיש להשוות אכילה לשתייה. וכך הדין בכל סוגי העקירה והביטול של הברכות שברך קודם, כגון אם אמרו בואו ונברך ברכת המזון, או בואו ונקדש, יש להשוות אכילה לשתייה.

        לעומת שיטת הרמב"ם, שאם אמר הב לן ונברך ברכת המזון, אסור לו לאכול עד שיברך ברכת המזון, לפי השו"ע אם אמר הב לן ונברך ברכת המזון, אינו צריך לברך ברכת המזון, אלא רק צריך לברך ברכה ראשונה אם ירצה להמשיך אכילתו. השו"ע הביא שתי שיטות, לדעת הרא"ש, הב לן ונברך נחשב היסח הדעת בין לאכילה ובין לשתיה, ואם ירצה לחזור ולאכול ולשתות צריך לברך שוב ברכה ראשונה. ואילו לדעת רבנו יונה והר"ן, הב לן ונברך נחשב היסח הדעת רק לגבי לשתיה, ואם ירצה לחזור ולשתות צריך לברך שוב ברכה ראשונה, אבל אם ירצה לחזור ולאכול, אינו צריך לברך שוב ברכה ראשונה.

        וזה לשון השו"ע (קעט,א): "גמר סעודתו ונטל ידיו מים אחרונים, אינו יכול לאכול ולא לשתות, עד שיברך בהמ"ז; ואם אמר: הב לן ונברך, הוי היסח הדעת ואסור לו לשתות אלא א"כ יברך עליו תחלה, ואכילה דינה כשתיה להרא"ש; אבל להר"ר יונה והר"ן אכילה שאני, שאע"פ שסילק ידו מלאכול ואפילו סלקו השלחן אם רצה לחזור לאכילתו א"צ לברך פעם אחרת, שכל שלא נטל ידיו לא נסתלק לגמרי מאכילה".

        בתלמוד חולין (פו,ב-פז,א): "א"ר חנינא: מודה היה רבי יהודה לענין ברכה, שאינו מברך אלא ברכה אחת [לפי רבי יהודה, שחט חיה ועוף במקום אחד, ישחט את החיה ויכסה דמה, ואחר כך ישחוט את העוף. אולם הוא מודה שאינו צריך לחזור ולברך על השחיטה כשישחט את העוף]. א"ל רבינא לרב אחא בריה דרבא, ואמרי לה רב אחא בריה דרבא לרב אשי: מאי שנא מתלמידי דרב? דרב ברונא ורב חננאל תלמידי דרב, הוו יתבי בסעודתא, קאי עלייהו רב ייבא סבא, אמרו ליה: הב ליבריך! הדור אמרו ליה: הב לישתי! אמר להו רב ייבא סבא, הכי אמר רב: כיון דאמר הב ליבריך - איתסר ליה למשתי חמרא; הכא נמי, כיון דאיטפל ליה לכסוי, איחייב ליה לברכה! [מדוע כשאמר הב לן ונבריך, צריך לברך ברכת המזון, ואסור לו להמשיך לשתות יין, ואם ירצה לחזור ולשתות יין צריך לחזור ולברך ברכה ראשונה, ובשחיטה אינו צריך לחזור ולברך על השחיטה של העוף ברכה ראשונה] הכי השתא! התם - משתא וברוכי בהדי הדדי לא אפשר, הכא - אפשר דשחיט בחדא, ומכסי בחדא [אי אפשר לברך ברכת המזון ולשתות יין, ולפיכך צריך לחזור ולברך על היין, אבל אפשר לכסות את דם החיה ובמקביל לכך לשחוט את העוף, ולכן אינו צריך לחזור ולברך על שחיטת העוף]".

        וכתבו שם תוספות: "אסור לכו למישתי - פירש בקונטרס וכן רבינו חננאל אם לא תברכו בורא פרי הגפן אבל על ידי ברכת בורא פרי הגפן שרי למישתי קודם ברכת המזון והשתא מייתי שפיר דכי היכי דהב לן ונבריך הוי גמר וצריך לברך אם רוצה לשתות הכי נמי כסוי הוי גמר וצריך לברך על השחיטה [לפי שיטת תוס', דברי רב ייבא אסור לכם לשתות ללא ברכה אינם מובנים, כי מניין לו שלא יחזרו ויברכו, והיה צריך לומר להם חזרו וברכו. אבל לפי הרמב"ם יש לבאר את הלשון אסור לכם לשתות כפשוטו, שיש כאן איסור שתייה ולא רק חובת ברכה, מדוע? כי צריך קודם לברך ברכת המזון. ובהערה זו לעיל, ביארנו את מהלך הסוגיה על פי ביאור הרמב"ם, כך שאין הכרח להוכיח מהסוגיה כאן שאין צורך לברך ברכת המזון, ודי לברך ברכה ראשונה כשיטת התוס' והשו"ע]. וכן בערבי פסחים (דף קג,א) מייתי ראיה מהך עובדא למאן דמברך אכסא קמא ואכסא דברכתא [הסוגיה לפי הרמב"ם נתבארה לעיל בהערה ב]. וכן בפרק כל הבשר (לקמן דף קז,ב) אמרינן דשמש מברך על כל פרוסה ופרוסה אין נראה דצריך לברך בכל פעם בהמ"ז אלא ברכת המוציא ודאי צריך לברך [לפי הרמב"ם יש להבחין בין נמלך שמברך רק ברכה ראשונה, וכך הדין בשמש, לבין אם אמר הב לן ונברך ברכת המזון, שצריך לברך ברכת המזון כדבריו]. והא דאמר להו רב ייבא אסור לכו למישתי אף על פי שלא היה יודע אם רוצים לברך בורא פרי הגפן תחלה מכל מקום היה מורה להם שלא יטעו וישתו בלא ברכה [לפי שיטת תוס', דברי רב ייבא אסור לכם לשתות ללא ברכה אינם מובנים, כי מניין לו שלא יחזרו ויברכו, והיה צריך לומר להם חזרו וברכו, ואילו לפי הרמב"ם דברי רב ייבא פשוטים ומובנים, אסור לכם לשתות, כי קודם צריכים לברך ברכת המזון]. והא דאמר בערבי פסחים דבשלא הניחו זקן או חולה כשהן יוצאין טעונין ברכה למפרע וכשהן חוזרין טעונין ברכה לכתחלה התם עצה טובה קמ"ל דשמא ישהו הרבה עד שיהו רעבים ושוב לא יוכלו לברך ברכת המזון על אותה סעודה כדאמר בברכות (דף נא,ב) וכן משמע דלא הויא אלא עצה טובה דאם צריכין לברך ברכת המזון כשיצאו א"כ כשיחזרו פשיטא דטעונין ברכה לכתחלה [גם כאן לפי הרמב"ם הסוגיה מתפרשת בפשטות, וכל העוקר ממקומו, מבטל את הברכה שבירך קודם, ולפיכך קודם שיצא מהחדר, צריך לברך ברכת המזון, וכשיחזור לחדר, יחזור ויברך]. וא"ת דאמרינן בפרק כיצד מברכין (שם דף מב,א) רבה ורבי זירא אכלו סליקו תכא מקמייהו אייתו לקמייהו כו' רבה אכל אמר אנא אתכא דריש גלותא קא סמכי ורבי זירא לא אכל והשתא אמאי לא אכל כיון דלא בעי ברכת המזון אלא ברכה שבתחלה וי"ל דבאותו מאכל היה מעורב בו לחם והיה קשה לו ליטול את ידיו ולברך ברכת המוציא [תוס' נדחקו לבאר שרבי זירא לא אכל מפני שבמאכל שהביאו היה מעורב פת, והיה צריך לחזור וליטול את ידיו. ואין צורך לכך, כי אף שהסיח דעתו מהאכילה, אין הכרח שגם לא שמר את ידיו מטומאה, כך שאינו צריך לחזור וליטול את ידיו. אלא הטעם שרבי זירא לא אכל כי כבר הסיח את דעתו מהברכה הראשונה שברך קודם במחשבתו שיסיים את האכילה, ומחמת כך הברכה הראשונה נעקרה והתבטלה]. והא דתניא בתוספתא דברכות (פ"ד) בעל הבית שהיה אוכל קראו חבירו לדבר עמו אין צריך לברך למפרע, הפליג צריך לברך למפרע, וכשהוא חוזר מברך לכתחלה, לא לאחר שהפליג קאמר דצריך לברך למפרע כדמשמע לישנא, אלא הפליג היינו שקראו להפליג ולילך עמו רחוק ואינו יודע מתי יחזור לכך צריך לברך למפרע קודם שיצא שמא ישהה עד שיהא רעב [לפי הרמב"ם, יש לבאר את התוספתא כפשוטה, ואם קרא לו חברו כדי להפליג, כלומר כדי לצאת מהחדר, צריך לברך למפרע, כלומר צריך לברך ברכת המזון לפני שיצא, וכשיחזור לחדר יברך ברכה ראשונה וימשיך אכילתו. וזה לשונו ברכות (ד,ג): "היה אוכל וקרא לו חברו לדבר עימו, ויצא לו לפתח ביתו וחזר - הואיל ושינה מקומו, צריך לברך למפרע על מה שאכל, וחוזר ומברך בתחילה המוציא, ואחר כך גומר סעודתו"]. וכן משמע בפרק שלישי (ביומא דף ל,א) דאמר דיבר עם חבירו והפליג צריך נטילת ידים משמע אבל בהמ"ז לא צריך אלא נטילה והמוציא ומיירי כשיצא לא ידע שיפליג [לפי הרמב"ם הסוגיה ביומא עוסקת בהיסח הדעת של נטילת ידים, ואין להוכיח ממנה כלום לגבי שינוי מקום וברכת המזון למפרע לפני שיצא, שהרי שם מדובר שאכלו כמה חברים יחדיו, והם שמרו לו על הברכה ולכן אינו צריך לברך לפני שיצא, כמו שכתב הרמב"ם בהלכות ברכות ד,ד]. ואין הלכה כאותה ברייתא אלא כרב חסדא דתניא כוותיה בערבי פסחים (דף קב,א) דבדברים הטעונים ברכה לאחריהן במקומן אין צריך לברך אפילו ברכה לכתחלה דלקבעיה קמא הדר והך ברייתא אתיא כרבי יהודה דמצריך שיניחו שם זקן או חולה [לפי הרמב"ם אין הלכה כרב חסדא אלא כרב ששת, וכפי שנתבאר בהלכות ברכות ד,ה]". (ע"כ תוספות) נמצאנו למדים מההערות שהערנו בתוך דברי התוספות, ששיטת הרמב"ם מתיישבת היטב בפשט התלמוד, וכל סוגיות התלמוד מתפרשות כפשוטן לשיטתו.

[ה]     הטעם על פי רבנו מנוח.

[ו]      מקור ההלכה שלפנינו (במשנ"ת הלכות ברכות ו,כ) בתלמוד ברכות (מב,א): "רב פפא איקלע לבי רב הונא בריה דרב נתן, בתר דגמר סעודתייהו אייתו לקמייהו מידי למיכל [אחרי שמשכו ידיהם מהפת שלפניהם וסיימו לאכול, הביאו לפניהם עוד מאכל שלא היה לפני כן על השולחן], שקל רב פפא וקא אכיל. אמרי ליה: לא סבר לה מר גמר אסור מלאכול? - אמר להו: סלק אתמר [משיכת ידיו מהפת כשהיא עדין על השולחן אינה אוסרת לאכול, מבלי לברך ברכה אחרונה ואחר כך שוב ברכה ראשונה, ורק אם סילק את הפת מהשולחן, ורוצה לחזור ולאכול, צריך לברך ברכה אחרונה ואחר כך שוב ברכה ראשונה]. רבא ורבי זירא איקלעו לבי ריש גלותא, לבתר דסליקו תכא מקמייהו שדרו להו ריסתנא [עוד מנה] מבי ריש גלותא, רבא אכיל ורבי זירא לא אכיל. אמר ליה: לא סבר לה מר סלק אסור מלאכול? [שאל רבי זירא את רבא, כיצד אכל, אחרי שסילקו את הלחם מהשולחן, והרי אסור לאכול, כלומר שצריך לברך ברכת המזון, ואם ירצה לחזור ולאכול, יחזור ויברך ברכה ראשונה] - אמר ליה: אנן אתכא דריש גלותא סמכינן [השיב רבא, כשבירכתי את הברכה הראשונה, היה בדעתי על כל מה שיגיש לנו ראש הגולה, אף אחרי שסילקו את הלחם מהשולחן]. אמר רב: הרגיל בשמן - שמן מעכבו [אפילו אם גמר לאכול, וסילקו הלחם מהשולחן, ולא משח ידיו, עדיין הסעודה קיימת ואוכל בלא ברכה]. אמר רב אשי, כי הוינן בי רב כהנא אמר לן: כגון אנן דרגילינן במשחא - משחא מעכבא לן [וכך אמר רב כהנא לרב אשי]. ולית הלכתא ככל הני שמעתתא, אלא כי הא דאמר רבי חייא בר אשי אמר רב, שלש תכיפות הן: תכף לסמיכה שחיטה, תכף לגאולה תפלה, תכף לנטילת ידים ברכה [אין סיום סעודה תלוי לא בגמר אכילת הלחם, ולא בסילוק הלחם מהשולחן, ולא במשיחת ידיו בשמן, אלא במים אחרונים, כל זמן שלא נטל מים אחרונים, הוא מותר לאכול, ומשנטל, אסור לאכול או לשתות]".

לפי הרמב"ם יש לפרש את דברי התלמוד לפי המשמעות הפשוטה של המילים, ובכל הסוגיה נזכר 'אסור מלאכול', כלומר שצריך לברך ברכת המזון, ואם ירצה לחזור ולאכול, יחזור ויברך ברכה ראשונה. וזהו פסק הרמב"ם בהלכות ברכות ו,כ (לפנינו בהלכה ג): "ותיכף לנטילת ידיים, ברכת המזון: לא יפסיק ביניהם בדבר אחר; אפילו לשתות מים אחר שנטל ידיו באחרונה, אסור עד שיברך ברכת המזון".

[ז]      ראה הלכות שבת (ה,ד).

[ח]     בכך מכבד ומייחד את אכילת שבת. הטעם על פי הרב צדוק (שם בהלכות שבת), ומקורו מהמגן אברהם (רעא,ז), והמשנ"ב (רעא,טו).

[ט]     מה שכתבנו שכשיחזור לסעודתו לא יברך המוציא, כך כתב המ"מ בדעת הרמב"ם, שלא כדברי הרי"ף (פסחים, יט,ב מדפיו) שכתב שצריך לחזור ולברך המוציא. וזוהי המשמעות הפשוטה של לשון התלמוד פסחים (ק,א): "פורס מפה ומקדש", כלומר שרק מפסיק קמעה כדי לעשות קידוש, אולם אינו צריך לסיים אכילתו שלפני שבת ולברך עליה ברכת המזון, וכן אינו צריך לחזור ולברך המוציא.

[י]      מה שכתבנו שאם בזמן אכילתו גם שתה יין ובירך עליו, אינו צריך לברך על היין בקידוש, כך כתב המ"מ בשם הירושלמי (ברכות א,ה).

        מקור ההלכה שלפנינו (במשנ"ת הלכות שבת כט,יב) בתלמוד פסחים (צט,ב-ק,א): "משנה. ערב פסחים סמוך למנחה לא יאכל אדם עד שתחשך... גמרא. מאי איריא ערבי פסחים? אפילו ערבי שבתות וימים טובים נמי [מדוע הזכירה המשנה איסור אכילה סמוך למנחה רק בערב פסח, והרי כך הדין גם בערבי שבתות וימים טובים?], דתניא: לא יאכל אדם בערבי שבתות וימים טובים מן המנחה ולמעלה, כדי שיכנס לשבת כשהוא תאוה, דברי רבי יהודה. רבי יוסי אומר: אוכל והולך עד שתחשך... אמר רב יהודה אמר שמואל: אין הלכה לא כרבי יהודה ולא כרבי יוסי, אלא: פורס מפה ומקדש [אמנם יכול להמשיך אכילתו גם בשבת כדברי רבי יוסי, אבל כשנכנסה השבת צריך לפרוס מפה ולקדש, ורק לאחר מכן ימשיך אכילתו בשבת]".

        רי"ף פסחים (יט,א-ב מדפיו): "תניא לא יאכל אדם בערבי שבתות ובערבי ימים טובים מן המנחה ולמעלה כדי שיכנס לשבת כשהוא מתאוה דברי רבי יהודה רבי יוסי אומר אוכל והולך עד שתחשך. והלכתא כר' יוסי דקיימא לן הלכה כרבי יוסי מחבירו. ומתניתין דערבי פסחים דברי הכל היא דמודה רבי יוסי בערב הפסח משום חיובא דמצה. ובערבי שבתות ובערבי ימים טובים היכא דאתחיל ליה מקמי תשע שעות ואימשך ליה בסעודתיה עד דקדיש יומא פריס ליה למפה על השלחן ומקדש והדר גמיר ליה לסעודתיה, דתניא מפסיקין לשבתות דברי רבי יהודה רבי יוסי אומר אין מפסיקין, ומעשה ברשב"ג ור' יוסי ור' יהודה שהיו מסובין בעכו וקדש עליהם היום אמר לו רשב"ג לרבי יוסי רצונך נפסיק וניחוש לדברי ר' יהודה חברנו, אמר לו בכל יום ויום אתה מחבב דברי בפני ר' יהודה עכשיו אתה מחבב דברי ר' יהודה בפני הגם לכבוש את המלכה עמי בבית, לא נפסוק שמא יראו התלמידים ויקבעו הלכה לדורות, אמרו לא זזו משום עד שקבעו הלכה כרבי יוסי. ואמר רב יהודה אמר שמואל אין הלכה כר' יהודה דאמר מפסיק את סעודתו ועוקר את השלחן ומקדש ואח"כ גומר סעודתו, ולא כרבי יוסי דאמר גומר סעודתו ואח"כ מקדש, אלא פורס מפה ומקדש ואחר כך שרי המוציא וגמר לסעודתיה ומברך ברכת המזון. תניא כותיה דשמואל ושוין שאין מביאין את השולחן אא"כ קדש, ואם הביא פורס מפה ומקדש, וה"מ לקדוש אבל להבדלה אינו מפסיק כדבעינן למימר לקמן. והא דאמר רב תחליפא בר אבימי אמר שמואל כשם שמפסיקין לקידוש כך מפסיקין להבדלה לומר שפורס מפה ומבדיל ואחר כך גומר סעודתו כדרך שהוא עושה בקדוש ליתא".

[יא]    וזה לשון המ"מ (בהלכות שבת כט,יב): "מסקנא דגמרא פרק ערבי פסחים (דף ק, א) דאמר שמואל גבי דין זה פורש מפה ומקדש. ובהלכות [ברי"ף] כתבו ואח"כ שרי המוציא וגומר לסעודתו ומברך ברכת המזון. ואינו מחוור, שאם היה צריך המוציא לבעי ברכה על מה שאכל, אלא ודאי אין כאן המוציא וכדברי רבנו שלא הזכירו, וכך כתבו ז"ל. וגדולה מזו אמרו בירושלמי פ"ק דברכות (הל' ה) שאם כבר בירך על היין בתוך הסעודה כשהוא מקדש עכשיו על הכוס אינו מברך ברכת היין שהרי כבר נפטר ממנה".

וכתב שם מהר"י קאפח (הערה לג): "ולי נראה שאין לדחות דברי הרי"ף במחי יד, ואפשר לפרש דבריו באמרו בואו ונקדש. ושלשה חלוקים יש בדבר, היו אוכלים לחם ושותים יין וחשכה פורש מפה ומקדש וממשיך סעודתו ואינו צריך לברך המוציא ואפלו לא בפה"ג על יין הקדוש. ראו שמתקרב זמן חשכה והפסיקו ואמרו בואו ונקדש ודעתם להמשיך לאכול ולשתות. נאסר להם לאכול עד שיקדשו וצריכים לברך על יין הקדוש וכן לברך המוציא על מה שיאכלו לאחר הקדוש וכדברי הרי"ף וכן כת"ר בפ"ד ברכות הל' ח. ואינם צריכים לברך ברהמ"ז למפרע, אלא מברכים לבסוף כשיגמרו סעודתם. גמרו בלבם מלאכול ואמרו בואו ונקדש, וחזרו ונמלכו לאכול נאסר להם לאכול עד שיקדשו, וצריכים לברך ברכת המזון למפרע, והמוציא להבא, וברור שמברכים על יין הקדוש, וכמש"ר בפ"ד ברכות הל' ז, ע"ש נאמרו דברים בהרחבה. ובכך עלו דברי רבנו כהרי"ף והרי"ף כרבנו, ולק"מ קושית המ"מ שצריכים לברך ברהמ"ז, דברהמ"ז בגמר בלבו מלאכול תליא". (ע"כ מהר"י קאפח)

לפי מהר"י קאפח, יש שלושה חילוקים ולא ארבעה כמו שכתבנו, בדבריו לא נזכר שנמלך מברך רק ברכה ראשונה ולא אחרונה כפי שכתבנו (חילוק א), ובמקרה שאמר בואו ונקדש (חילוק ג), לפי מהר"י קאפח יש לבדוק מה היתה דעתו. אם היתה דעתו להמשיך לאכול, די שיברך הגפן על הקידוש, והמוציא על המשך האכילה, ואם היתה דעתו באמירה זו לסיים את האכילה, יש לברך ברכת המזון, ורק אח"כ יקדש ויברך הגפן, ואם ירצה לחזור לאכילה יחזור ויברך המוציא. הוא למד נקודה זו מהלכות ברכות פרק ד, על ידי השוואת הלכה ח להלכה ז, ומהלכה ז למדנו שיש עיקרון שסיים בדעתו לאכול, ויש להחיל עיקרון זה על הלכה ח, ואם אמר בואו ונקדש וסיים בדעתו לאכול, הרי הוא כאילו אמר בואו ונברך ברכת המזון, וצריך קודם לברך ברכת המזון, ורק לאחר מכן יקדש, ויברך הגפן, והמוציא אם ירצה לחזור לאכילתו.

ולא כתבנו חילוק זה, כי מקור דברי הרמב"ם לאם אמר 'בואו ונקדש', בתלמוד פסחים (קה,א), ושם נזכר שאמירה זו קובעת את הקידוש, ומחייבתו לעשות קידוש, ולברך על היין, ועל הפת אם ירצה להמשיך לאכול, אולם אמירה זו אינה קובעת את ברכת המזון. ורק אמירת בואו ונברך ברכת המזון, קובעת את ברכת המזון, ומחייבתו לברך ברכת המזון.

ובערוך השולחן (רעא,יט) כתב, שגם בדין שאמרו בואו ונקדש (חילוק ג), אינם צריכים לברך על היין, כמו בדין שנכנסה השבת מעצמה (חילוק ב). ולשיטתו יש להשוות את הלכות ברכות (ד,ח), להלכות שבת (כט,יב). ולא כתבנו כמותו, מפני שבהמשך ההלכה בהלכות ברכות נאמר: "ואם רצו לחזור ולשתות קודם שיברכו או יקדשו, אף על פי שאינם רשאים – צריכים לחזור ולברך בורא פרי הגפן, ואחר כך ישתו", מכאן שבאמירת בואו ונקדש כבר הסיחו דעתם מהשתייה, וצריכים לחזור ולברך על היין. וכן אם ירצו לחזור ולאכול, צריכים לחזור ולברך על הלחם, כמו שכתב הכס"מ שם בהלכות ברכות.

        ולעומת מה שכתבנו, לפי אורה ושמחה, גם אם בסעודה שלפני כניסת השבת שתה יין ובירך עליו, צריך לחזור ולברך ברכת הגפן על כוס הקידוש, כמו שבליל הסדר מברך על כל כוס וכוס, משום שכל כוס הוא מצווה בפני עצמה, ויש לו חשיבות,  כך כוס הקידוש הוא מצווה ויש לו חשיבות וצריך לברך עליו ברכת הגפן. ולא פסק הרמב"ם כירושלמי שהביא המ"מ, אלא כרי"ף בפסחים (כג,ב בדפיו) שצריך לברך על כל כוס בפני עצמה.

[יב]    כך מוכח מלשון הרמב"ם בהלכות ברכות (ד,ט): "היו מסובין לשתות יין, ובא להן מין יין אחר, כגון שהיו שותין אדום והביאו שחור, או ישן והביאו חדש – אינן צריכין לברך ברכת היין פעם שנייה; אבל מברכין ברוך אתה ה' אלוהינו מלך העולם, הטוב והמטיב". מדוע אינו צריך לחזור ולברך פעם שנייה ברכת היין? מפני שמצד דיני ברכות, כל שהיה בדעתו שיביאו לפניו, כבר פטרו בברכה הראשונה, ותיקנו חכמים לברך ברכה אחרת, הטוב והמטיב, שבח והודיה לה' על ריבוי היינות.

וכך מוכח אף מלשון הרמב"ם שם (ד,יב): "בשבתות וימים טובים, ובסעודת הקזת הדם, ובעת שיצא מן המרחץ, וכיוצא בהן, שאדם קובע סעודתו על היין – אם בירך על היין שלפני המזון, פטר את היין ששותה לאחר המזון קודם שיברך ברכת המזון; אבל בשאר הימים, צריך לחזור ולברך בתחילה על היין שלאחר המזון". מדוע אינו צריך לחזור ולברך על היין שלאחר המזון קודם ברכת המזון? משום שמתחילה היה בדעתו שישתה אותו, והתכוון לפוטרו בברכה שברך בתחילה.

וראה עוד שם (ז,ז): "השמש העומד לפני המסובין, אינו אוכל עימהן [=אינו יושב לאכול עם המסובים מפני שצריך לשמשם]; ודרך רחמנות היא ליתן לתוך פיו [=מעט] מכל תבשיל ותבשיל, כדי ליישב דעתו. ואם נתנו לו יין, מברך על כל כוס וכוס שנותנין לו, מפני שאין שתייתו תלויה ברצונו, אלא ברצונם". מדוע השמש לא נפטר בברכת היין הראשונה? כי לא ידע האם אכן יגישו לו עוד כוס יין, ולא התכוון בברכה הראשונה לפטור את כל הכוסות שישתה, היוצא מזה, אם היה אורח ולא שמש, התכוון לפטור את כל הכוסות שישתה, אף שהביאו לפניו יין שלא היה מתחילה על השולחן, וכפי שכתבנו קודם, לכן אינו צריך לחזור ולברך ברכת היין על הכוסות הנוספים שישתה, אלא ברכת הטוב והמטיב.

וכך כתב בשו"ע (קעט,ה): "הקרואים [המוזמנים] בבית בעל הבית לאכול מיני פירות, ומביאין להם בזה אחר זה, אינם צריכים לברך אלא על הראשון".

[יג]     כך מוכח מלשון התלמוד פסחים (קג,ב), שכיון שאמרו האורחים הב לן ונברך נאסר עליהם להמשיך בסעודה: "דרב ברונא ורב חננאל תלמידי דרב הוו יתבי בסעודתא, קאי עלייהו רב ייבא סבא. אמרו ליה: הב לן וניבריך. לסוף אמרו ליה: הב לן ונישתי. אמר להו, הכי אמר רב: כיון דאמריתו הב לן וניבריך - איתסרא לכו למישתי. מאי טעמא - דאסחיתו דעתייכו".

        ומה שנאמר בתלמוד ברכות (מב,א), שדעת האורח נמשכת אחר בעל הבית, זה כשלא עקר את עצמו מדעת בעל הבית, אבל אם ירצה האורח יכול לעקור את עצמו מדעת בעל הבית: "רבא ורבי זירא איקלעו לבי ריש גלותא, לבתר דסליקו תכא מקמייהו שדרו להו ריסתנא מבי ריש גלותא, רבא אכיל ורבי זירא לא אכיל. אמר ליה: לא סבר לה מר סלק אסור מלאכול? - אמר ליה: אנן אתכא דריש גלותא סמכינן".

        ולעומת זאת, תוספות כתבו (ברכות מב,א ד"ה אתכא דריש גלותא): "והא דאמרינן (פסחים קג,ב) כי אמר הב לן ונבריך אסור למשתי וכן אסורים כולן היינו דוקא כי אמר בעל הבית אבל לא אורח (וכי אסורים כולן היינו כי אמר בעה"ב אבל בשביל אורח אינן נאסרין) ואף איהו גופא יכול לחזור ולאכול עם בעה"ב".

        וכך פסק השו"ע (קעט,ב): "מי שסומך על שלחן אחרים, אפילו אמר [האורח]: הב לן ונברך, לא הוי היסח הדעת עד שיאמר בעל הבית".

[יד]    כך נראה מהתלמוד, שלכל סוג של היסח הדעת יש הלכה מתאימה, ואין להחיל את דיני מי שנטל את ידיו במים אחרונים, על מי שלא נטל את ידיו. ובשו"ע כתב (קעט,ג): "אם לא אמר הב לן ונברך וגם לא נטל ידיו, משנטל הכוס לברך הוי היסח הדעת".

[טו]    דין נמלך הוא שגמר בדעתו לסיים אכילתו או שתייתו, אבל כל שייתכן שימשיך בשתייה, אף שהוא ספק ולא ודאי, אין להגדירו כנמלך, אלא בדעתו, שאם ידמן, כל מה שיזדמן לו, כבר פטרו בברכה שבירך בתחילה. ולעומת זאת, בשו"ע כתב (קעט,ד): "כשאדם נכנס לבית חבירו ויש שם חבורות הרבה שאוכלים וכל אחד מושיט לו כוס, יש מי שאומר שמברך על כל אחד בפה"ג, כי בכל פעם הוא נמלך".