א. יבצע
מהפת מהמקום שנאפה יפה, כלומר ממקום שהפת קצת מושחמת ואינה שרופה או שאינה אפויה
(ברכות ז,ג). ויברך המוציא על פת שלמה, ורק בסיום הברכה יבצע מהפת (ברכות ז,ב). ואין
לבצוע מהפת כלל וכלל קודם סיום הברכה במחשבה שכך לא יצטרך לשהות בין הברכה לבין
האכילה, כי הדקדוק בדבר זה הוא דקדוק בדבר שאין לו צורך, כי שהיה מועטת זו אין בה
שום פגם[א], אבל חיתוך הפת קודם סיום הברכה הוא ביטול
דברי חכמים, שאמרו שיברך על פת שלמה ורק אחר כך יחתוך את הפת[ב].
ב. כל
הברכות כולן, לא יפסיק בין הברכה ובין דבר שמברכין עליו בדברים אחרים. ואם הפסיק,
צריך לחזור ולברך שנייה; ואם הפסיק בדברים שהן מעניין דבר שמברכין עליו, אינו צריך
לברך שנייה. כיצד: כגון שבירך על הפת, וקודם שיאכל אמר הביאו מלח, הביאו תבשיל,
תנו לפלוני לאכול, תנו מאכל לבהמה, וכיוצא באלו[ג] - אינו צריך לברך; וכן כל כיוצא בזה[ד] (ברכות א,ח).
ג.
אין מברכין על אוכל מכל האוכלין, ולא
על משקה מכל המשקין, עד שיבוא לפניו; ואם בירך ואחר כך הביאו לפניו, צריך לחזור
ולברך (ברכות ד,י). וראוי לאחוז הפת או הפרי בידו בשעת הברכה, ואם לא אחז בידו אין
הדבר מעכב[ה]. ומנהג יהודי תימן לאחוז את הפיתה
בשעת הברכה בצורה אנכית, ויהיו העשר אצבעות של שתי ידיו מונחות עליה משני הצדדים. ואם
יש על ידיו כפפות אינו צריך להסירם, ואחיזתו בעזרת הכפפות נחשבת אחיזה של הפת או
הפרי.
ד. אף
שראוי להסמיך את ברכת המוציא לאכילת הפת, כשאין לו צורך לשהות ביניהם, כדי שלא
יגיע להפסיק ביניהם בדיבור, או להסיח את דעתו מהברכה, ההקפדה היא שלא ישהה שלא
לצורך, אבל שהייה לצורך אינה מעכבת, כי הנהגת דרך ארץ של חכמים היתה, שאבי המשפחה יחלק
את הלחם לכל המסובים, ורק לאחר מכן יפשוט ידו לקערה שבמרכז השולחן, ויאכל מהפת[ו].
ה. ההקפדה
שלא להפסיק בין הברכה לבין הדבר שמברכים עליו (ראה הלכה ב), היא שלא יפסיק בדיבור לפני שיכניס
את המאכל לתוך פיו. אבל אחר שיכניס את המאכל לפיו, שמיד מגיע אליו טעם המאכל, מותר
לדבר, כי כבר התחילה האכילה שעליה התחייב בברכה.
ו.
כל השומע ברכה מן הברכות מתחילתה ועד
סופה, ונתכוון לצאת בה ידי חובתו - יצא, ואף על פי שלא ענה אמן; וכל העונה אמן אחר
המברך, הרי זה כמברך (ברכות א,יא). מכיון שאנו מחשיבים את השומע כאילו ברך בעצמו,
אם המברך דיבר לאחר הברכה לפני שיתחיל לאכול, והשומע לא דיבר אחר הברכה, יכול
השומע לאכול על סמך אותה ברכה, אף שהמברך עצמו שדיבר, צריך לחזור ולברך. וכן אם
אחד השומעים דיבר לאחר שמיעת הברכה, צריך אותו שומע לחזור ולברך בעצמו לפני שיאכל,
ושאר אלה ששמעו את הברכה ולא דיברו, וכן המברך בעצמו, יכולים לאכול על סמך אותה
ברכה[ז].
ז. כבר
ביארנו בהלכה ב, שאם הפסיק בין הברכה לבין האכילה
בדברים השייכים לסעודה, אין הדבר נחשב הפסק, ואינו צריך לחזור ולברך. ודוקא אמירה
קצרה "הביאו מלח", "הביאו תבשיל", "תנו לפלוני לאכול",
"תנו מאכל לבהמה", אינה נחשבת הפסק, אבל ברכה יש לה חשיבות עצמית, והיא
נחשבת הפסק, לפיכך אם ברך על נטילת ידים ונטל את ידיו, ושמע את המברך מברך המוציא,
ברכת על נטילת ידים נחשבת הפסק[ח], וצריך לחזור ולברך המוציא לפני שיאכל
פת[ט].
ח. אין
הבוצע רשאי לבצוע, עד שיביאו מלח או לפתן לפני כל אחד ואחד, ואם התכוונו לאכול פת
חרבה ללא לפתן, יברך על הפת גם כשאין לפניהם לפתן. ואינו בוצע [לעצמו או לאחרים], פרוסה
קטנה פחות מכזית, מפני שהוא נראה כצר עין [קמצן], אלא כל חתיכה תהיה בגודל כזית או
יותר מכך במעט. וכן לא יבצע ויקח לעצמו פרוסה יותר מכביצה, מפני שנראה כרעבתן;
ובשבת, מותר לבצוע ולקחת לעצמו פרוסה גדולה יותר מכביצה, שמשום עונג שבת עושה זאת.
(ברכות ז,ג).
ט. מי
שנסתפק לו אם בירך המוציא או לא בירך – אינו חוזר ומברך, מפני שאינה מן התורה. שכח
לברך המוציא – אם נזכר עד שלא גמר סעודתו, חוזר ומברך; ואם לאחר שגמר, אינו חוזר
ומברך (ברכות ד,ב).
י.
על כל סוגי המאכלים – אם בירך שהכול,
יצא: ואפילו על הפת ועל היין (ברכות ח,י).
יא. כל
הברכות כולן, יכול לברך אותן בכל לשון שהוא מכיר: ובתנאי, שיאמר כעניין שתיקנו
חכמים, כלומר שיתרגם מילולית את נוסח הברכה של חכמים. ואם שינה את המטבע, ולא
תירגם מילולית, הואיל והזכיר אזכרה [שם ה'] ומלכות [מלך העולם] ועניין הברכה,
אפילו בשאר לשונות, יצא (ברכות א,ו). לפיכך אם אמר בריך רחמנא [אזכרה] מלכא
[מלכות] מריה דהאי פיתא, יצא[י] (שו"ע קסז,י).
יב. רבים
שהתוועדו [הסכימו ביניהם וקבעו] לאכול פת, או לשתות יין, במקום מסוים[יא], ובירך אחד מהם, וענו כולם אמן – הרי אלו
מותרים לאכול ולשתות; אבל אם לא התכוונו לאכול כאחד, אלא זה בא מעצמו וזה בא מעצמו
– אף על פי שהם אוכלים מכיכר אחד, כל אחד ואחד מברך לעצמו. במה דברים אמורים, בפת
ויין בלבד; אבל שאר אוכלים ומשקים, אינם צריכים הסיבה [לא צריך שתהיה ישיבתם על
דעת לאכול יחד[יב]], אלא אם בירך אחד מהם, וענו כולם אמן
– הרי אלו אוכלים ושותים, אף על פי שלא התכוונו להסב כאחד [לשבת ולאכול יחד] (ברכות
א,יב).
יג. ההלכה הקודמת עוסקת כשהתאספו בני אדם במקום אחד, אם
קודם שהתאספו כבר הסכימו ביניהם וקבעו להתאסף, אחד יכול להוציאם גם בברכת היין או
הפת. ואם קודם שהתאספו לא הסכימו ביניהם וקבעו להתאסף, וקדם אחד וברך, יכול
להוציאם בשאר ברכות, אבל בברכת היין או הפת אינו יכול להוציאם. אולם אם לאחר שראו
את ההתאספות, נתנו את דעתם שאחד יברך להם ויוציאם ידי חובה, יכול להוציאם גם בברכת
היין או הפת. שמאחר שהחליטו לצאת ידי חובה בברכתו, והוא התכוון להוציאם, נחשב הדבר
שכעת הם התאספו לאכול יחדיו, ויכול להוציאם ידי חובה. וכדברי ההלכה: "כל
השומע ברכה מן הברכות מתחילתה ועד סופה, ונתכוון לצאת בה ידי חובתו – יצא, ואף על
פי שלא ענה אמן; וכל העונה אמן אחר המברך, הרי זה כמברך" (ברכות א,יא)[יג].
יד. כתב
מהרי"ץ בשו"ת פעולת צדיק (ב,רלב): המנהג בכאן מימות קדמונים דקדמונים,
כשבעל הבית מזמין קרואים לסעודה כגון בתי חתונה ומילה ופדיון הבן וכיוצא, אזי כשמתקבצין
לסעודה קובעין תחלה לשתות יין שרוף ואוכלין פירות קרוב לשעה אחת ויותר, ואח"כ
מביאין להם הסעודה ומביאים הרבה שולחנות ומסבים עליהן חבורות חבורות וכל זה בחדר אחד
גדול, וכשאינו מספיק נכנסים האחרונים בחדר שני וכולם ע"ז הדרך. ואז עומד החתן
או הגדול שבמסובים כשאין שם חתונה ונוטל רשות ואומר להם ברכו והן אומרים ברך, ואז
מברך המוציא בקול רם ברכה אחת לכולם ועונין אמן, ואז כל חבורה פושטת ידה לאכול
ואין מברכין עוד שכבר כיון הגדול להוציאם והם נתכוונו לצאת, ומקרוב ראיתי קצת מהעם
והמה מועטים שכשהם בשולחן אחר חוץ משולחן החתן או הגדול שחוזרים ומברכים לעצמם
ונותנים לאחד מהמסובים בשולחן לברך ואומרים שאין המברך מוציא אלא כשהכל דוקא
בשולחן אחד[יד].
טו. בעל
הבית מברך המוציא, ומשלים הברכה ואחר כך בוצע; והאורח מברך ברכת המזון, כדי שיברך
לבעל הבית. ואם היו כולם בעלי הבית - הגדול בתורה שבכולם בוצע, והוא מברך ברכת
המזון (ברכות ז,ב). ואם הוא גדול בתורה ויש שם כהן שאינו גדול בתורה, הגדול יברך[טו].
טז. הבוצע
נותן פרוסה לפני כל אחד ואחד, והאחד נוטל בידו [ולא יאכלו ולא יושיטו ידיהם לקערה
הנמצאת באמצע השולחן]; ואינו נותן ביד האוכל, אלא אם כן היה אבל. והבוצע, הוא פושט
ידיו תחילה ואוכל [כשיגמור לחלק לכולם, המברך יפשוט ידו תחילה ויטבול את הפת בקערה
ויאכל, ואז יושיטו כולם את הפרוסה ויטבלו בקערה שבמרכז השולחן ויאכלו], ואין
המסובין רשאין לטעום, עד שיטעום המברך [לא יטעמו מהפרוסה שבידיהם אף אם ירצו
לאוכלה ללא ליפתן, וללא שיושיטו ידיהם לקערה שבאמצע השולחן]; ואין הבוצע רשאי
לטעום, עד שיכלה אמן מפי רוב המסובין. ואם רצה הבוצע לחלוק כבוד לרבו, או למי שהוא
גדול ממנו בחכמה, ויניחנו לפשוט ידו קודם לו - הרשות בידו [אם רצה לחלוק לרבו או
לגדול שהם יושיטו ידיהם תחילה לקערה רשאי] (ברכות ז,ה). וכך נוהגים יהודי תימן
בליל פסח, הגדול מברך המוציא, ומחלק הפרוסות לכולם, וחוזר ומברך על אכילת מצה,
ויפשטו ידיהם לחרוסת ויאכלו.
יז. מה
שכתבנו בהלכה הקודמת
שלא יטעמו המסובים עד שהמברך יושיט ידו לקערה ויטעם מהפת, כך ינהגו כשאכלו על
שולחן אחד והיתה רק פת אחת ביד המברך, שהוא מחלק אותה לכולם. אבל אם היו לפניהם
כמה כיכרות שלמים, והמסובים בשולחן אחזו אותם בידיהם בשעת הברכה והתכוונו לצאת
בברכתו, יכולים לאכול מהכיכרות שבידיהם גם לפני המברך, שמאחר שאינו מחלק להם
מהכיכר שבידו, אין צורך לנהוג במנהגי דרך ארץ שנהגו חכמי ישראל בסעודה, משום
שבמקרה כזה לא הנהיגו את מנהגם, וכל מחזיק כיכר נחשב בפני עצמו[טז]. וכל שכן אם ישבו בכמה שולחנות.
יח. כל
הברכות כולן, אף על פי שבירך ויצא ידי חובתו, מותר לו לברך לאחרים שלא יצאו ידי
חובתן, כדי להוציאן[יז] - חוץ מברכת ההניה שאין בה מצוה,
שאינו מברך לאחרים אלא אם כן נהנה עימהן. אבל ברכת ההניה שיש בה מצוה - כגון אכילת
מצה בלילי הפסח, וקידוש היום - הרי זה מברך לאחרים ואוכלים ושותים, אף על פי שאינו
אוכל ושותה עימהם[יח].
[א] לשון
הרמב"ם ברכות (ז,ה): "הבוצע נותן פרוסה לפני כל אחד ואחד, והאחד נוטל
בידו; ואינו נותן ביד האוכל, אלא אם כן היה אבל. והבוצע, הוא פושט ידיו תחילה
ואוכל, ואין המסובין רשאין לטעום, עד שיטעום המברך; ואין הבוצע רשאי לטעום, עד
שיכלה אמן מפי רוב המסובין. ואם רצה הבוצע לחלוק כבוד לרבו, או למי שהוא גדול ממנו
בחכמה, ויניחנו לפשוט ידו קודם לו - הרשות בידו".
ביאור ההלכה: המברך מניח לפני כל אחד
מהמסובים פרוסה, ולא יאכלו ולא יושיטו ידיהם לקערה הנמצאת באמצע השולחן, וכשיגמור
לחלק לכולם, המברך יפשוט ידו תחילה ויטבול את הפת בקערה ויאכל, ואז יושיטו כולם את
הפרוסה ויטבלו בקערה שבמרכז השולחן ויאכלו, ואם רצה לחלוק לרבו או לגדול שהם
יושיטו ידיהם תחילה לקערה רשאי. וכך נוהגים יהודי תימן בליל פסח, הגדול מברך
המוציא, ומחלק הפרוסות לכולם, וחוזר ומברך על אכילת מצה, ויפשטו ידיהם לחרוסת
ויאכלו. ומכלל הדברים למדנו, שאין בשהיה זו פגם.
[ב] לשון
התלמוד ברכות (לט,ב): "אלא אמר רבא: מברך ואחר כך בוצע. ...והלכתא כרבא,
דאמר: מברך ואחר כך בוצע".
ובשו"ע
כתב (קסז,א): "ויחתוך פרוסת הבציעה; וצריך לחתוך מעט, שאם יאחוז בפרוסה
יעלה שאר ככר עמו, שאל"כ חשוב כפרוסה, ויניחנה מחוברת לפת ויתחיל לברך ואחר
שסיים הברכה יפרידנה, כדי שתכלה הברכה בעוד שהפת שלם".
[ג] מדברי
הרמב"ם משמע, שכל שהפסיק מענין הסעודה לא הוי הפסק, ואין צריך שתהיה השיחה
מענין פרוסת המוציא (הערה ב ילקוט יוסף).
[ד] כתב
מהר"י קאפח (הערה כב): "משמע דלכתחלה לא יפסיק כלל ואף לא יביא עצמו
לידי כך שיצטרך להפסיק, והחלוקים דלקמן הם אם אירע שהפסיק. וממה שכתב רבנו בדברים
אחרים משמע דשתיקה ממושכת אינה הפסקה. ועיין מג"א סי' רו סק"ד".
[ה] לשון
הרמב"ם ברכות (ז,ד): "בשבת ובימים טובים, חייב לבצוע על שתי כיכרות; נוטל
שתיהן בידו, ובוצע אחת מהן". משמע מלשונו שאפילו בשבת די שיאחז בידו אחת,
ואין צורך להקפיד לאחוז הלחם בשתי ידיו, וכך הדין ביום חול, וכך ינהג בשאר מאכלים.
וראיה
מוחלטת לכך, לשון הרמב"ם שם בתחילת ההלכה: "מצוה מן המובחר, לבצוע מכיכר
שלמה; אם הייתה שם שלמה של שעורים ופרוסה של חיטים, מניח פרוסה בתוך שלמה,
ובוצע משתיהן, כדי שיבצע מחיטים ומשלמה". ואם אינו אוחז את הפת בידו בשעת
הברכה אלא היא מונחת על השולחן, היאך יניח הפרוסה בתוך השלמה, על כורחנו פשוט
וברור שבשעת הברכה אוחז הפת בידו.
ולעומת
זאת, בברכת משה (א,כ) כתב, שאין צריך לאחוז את הפת או הפרי בשעת הברכה
אפילו לכתחילה, והוכיח את הדבר מדברי מהר"י קאפח שדייק זאת מלשון
הרמב"ם בהלכות ברכות (ד,י) שכתב "אין מברכין על אוכל מכל האוכלין, ולא
על משקה מכל המשקין, עד שיבוא לפניו". וכתב מהר"י קאפח (הערה יא):
"וממה שכתב רבינו עד שיבא לפניו משמע, דלאו דוקא עד שיחזיקנו בידו, אלא כיון
שהוא לפניו רשאי לברך ואח"כ לקחת בידו". והרב חממי הוכיח מלשון
הרמב"ם בהלכות חמץ ומצה (ח,ב): "מתחיל ומברך בורא פרי האדמה, ולוקח ירק
ומטבל אותו בחרוסת, ואוכל כזית", משמע שלוקח את הירק לאחר הברכה. ואכן
יש להוכיח מכל המקורות האלו שאין הדבר מעכב, אבל גם הרמב"ם מסכים שראוי לאחוז
הפרי או הפת בידו בשעת ברכה.
[ו] ראה הערה א, שם ציטטנו את לשון הרמב"ם בהלכות
ברכות (ז,ה), שממנו משמע שבכל אכילה משותפת שיש בה הרבה מסובים שוהים קצת בין
הברכה לאכילה, וימתינו עד שיחלק אבי המשפחה את הלחם לכל המשפחה, ורק לאחר מכן
יושיט ידו לקערה ויאכל מהפת, ואין שהיה זו מעכבת.
[ז] והרמ"א
כתב (קסז,ו): "והא דאם שח דברים בטלים צריך לחזור ולברך, היינו דוקא ששח
קודם שאכל הבוצע, אבל אח"כ לא הוי שיחה הפסק, אעפ"י שעדיין לא אכלו
אחרים המסובים, כבר יצאו כולם באכילת הבוצע, כי אין צריכים כולם לאכול מן פרוסת
הבוצע, רק שעושין כן לחבוב מצוה (רוקח ואור זרוע)". הרמ"א דימה זאת
לקידוש, ששם רק המברך צריך לשתות מהייין, ושאר המסובים ראוי שישתו, ואם לא שתו
יצאו בשתייתו. וכבר הקשה הב"י על כך: "הכא כל אחד ואחד חייב לברך כדי
לאכול וכשאחד מברך לכולם הוי כאילו כל אחד בירך לעצמו וכשהוא מפסיק בין ענייתו אמן
לטעימתו הוי הפסק וצריך לחזור ולברך וזה נראה לי ברור".
[ח] אף שברכת
על נטילת ידים היא מענין הסעודה, חכמים לא התכוונו לומר שכל הפסקה שהיא מעניין
הסעודה אינה הפסק, אלא התכוונו לומר שאמירה קצרה שהיא מעניין סעודה אינה נחשבת
הפסק, אבל ברכה, יש לה חשיבות עצמית, והיא נחשבת הפסק.
[ט] בשו"ע
כתב (קסז,ז): "ראובן שהיה נוטל ידיו לאכילה, ויעקב היה מברך המוציא
ונתכוין להוציא השומעים, ואח"כ ניגב ראובן ידיו ובירך ענט"י, לא הוי
הפסק ויוצא בברכת יעקב, וא"צ לחזור ולברך ברכת המוציא".
[י] בתלמוד
ברכות (מ,ב) שהוא מקור ההלכה שלפנינו, מסופר על בנימין רעיא שאכל פת ואמר, בריך
רחמנא מריה דהאי פיתא, ואמירת 'רחמנא' היא הזכרת השם, ואמירת 'מריה דהאי פיתא' היא
ענין הברכה, ואף ששינה מהמטבע, ואף שאמר שם ועניין הברכה בלשון חול, כלומר שלא
בשפת הקודש, יצא. היוצא מכך, אף שבהלכות סנהדרין (כו,ג) נתבאר ששם ה' בלשון הגוים
נחשב ככינוי, לפנינו בהלכות ברכות הוא נחשב שבירך כראוי, וזה מה שבאו חכמים ללמדנו
באומרם שהברכות נאמרות בכל לשון, שאף תרגום שם ומלכות יועיל לשמור על ברכה כראוי
ויוצא ידי חובתו.
וכתב הב"י (סי' קסז): "תו בגמרא (שם) מנימין רעיא כרך ריפתא
ואמר בריך מריה דהאי פיתא אמר רב יצא והאמר רב כל ברכה שאין בה הזכרת השם אינה
ברכה דאמר בריך רחמנא מריה דהאי פיתא ומשמע ודאי דלרבי יוחנן דאמר כל ברכה שאין בה
מלכות אינה ברכה כמו שיתבאר בסימן רי"ד לא אמרינן דיצא אלא בדאמר בה נמי
מלכות ולפיכך כתב רבינו בריך 'רחמנא מלכא' וכן כתבו
הרא"ש (פ"ו סי' כג) והרשב"א (שם ד"ה והא)".
ובשו"ע (ריד,א) כתב, שצריך לומר גם תיבת
"העולם", ולפי דבריו שם צריך לומר מלכא דעלמא, ומקור הדברים תוספות
ברכות (מ,ב ד"ה אמר): "ולכך היה אומר ר"י שאם היה מדלג מלכות של
ברכת המוציא שצריך לחזור ולברך ואפי' דלג תיבת העולם בלבד דמלך לבד אינו מלכות".
אולם אין לדברים הכרח, ואף מלך לבד הוא מלכות.
ולעומת זאת, לפי ראשון לציון
ומהר"י קאפח (הערה כ), תרגום שם ומלכות ללשון אחרת לא יועיל, והוא נחשב
ככינוי כמו שנתבאר בהלכות סנהדרין (כו,ג), ובכדי לצאת ידי חובת הברכה צריך לומר שם
ומלכות בלשון הקודש.
[יא] במשנה
ברכות (ו,ו): "הסיבו אחד מברך לכולן". אולם בתלמוד ברכות (מג,א) נתבאר:
"כיון דאמרי ניזיל וניכול לחמא בדוך פלן - כהסבו דמי".
[יב] לשון
המשנה ברכות (ו,ו): "היו יושבין לאכול כל אחד ואחד מברך לעצמו, הסיבו אחד
מברך לכולן". וכתב הרמב"ם בפה"מ: " הסבו, "אדכוא"
[=ישיבה כשאדם מוטה על צדו ונשען על איזה דבר. מהר"י קאפח שם], וענינו אם
היתה ישיבתם על דעת לאכול יחד". וכך פירשנו את ההלכה במשנ"ת.
[יג] לשון
השו"ע (קסז,יג): "היכא דלא קבעו מקום דאמרינן שכל אחד מברך לעצמו,
אם כוון המברך להוציאם והם נתכוונו לצאת, יצאו". ויסכים הרמב"ם לכך.
וכתב הב"י: "כתב הרוקח (סי' שכט ד"ה
הלכות) אם לא קבע מקום להם כל אחד מברך לעצמו ואם כיון המברך להוציאם והם כיונו
לצאת יצאו וכן נראה מתשובת הרשב"א (המיוחסות לרמב"ן סי' קצו)
שאכתוב בסימן (קע"ד) [רי"ג] (בסופו ד"ה כתוב בספר אהל)".
[יד] המחמירים
שברכו בכל שולחן לעצמם, נסמכו על דברי השו"ע (קסז,יא): "והאידנא שאין
אנו רגילים בהסיבה, ישיבה דידן בשלחן אחד או בלא שלחן במפה אחת, הוי
קביעות; ואפילו לבני חבורה כהסיבה דידהו דמי. ולדידן, אפילו קבעו מקום לאכילתן, או
בעל הבית עם בני ביתו, לא מהני אא"כ ישבו בשלחן א' או במפה אחת".
וכתב בביאור הלכה שם: "אא"כ
ישבו בשלחן אחד וכו' - עיין במ"א סקכ"ו שהסביר טעם הדבר דבבית
דאיכא שלחן ואין כולם אוכלים על שלחן אחד מוכח דאין דעתם לקבוע יחד ובטל מה שקבעו
מקום מתחלה. והגר"א בביאורו כתב דאגב שיטפיה מקודם העתיק המחבר בשלחן
אחד וכו' ובאמת לא בעינן כלל שלחן אחד או מפה אחת היכא שקבעו מתחלה לאכול יחד או
בעה"ב עם בני ביתו אלא כל שיושבין ואוכלין ביחד דהיינו שאינם מפוזרים אחד הנה
ואחד הנה מצטרפים וכמו בסי"ב ודלא כמ"א".
וכבר כתבנו למעלה בהערה ט, במשנה ברכות (ו,ו): "הסיבו אחד
מברך לכולן". אולם בתלמוד ברכות (מג,א) נתבאר: "כיון דאמרי ניזיל וניכול
לחמא בדוך פלן - כהסבו דמי".
[טו] כתב
הרמ"א (קסז,יד): "ואם הם שוים ואחד מהן כהן, מצוה להקדימו; ואם הכהן
עם הארץ, ת"ח קודם לו; ואם הכהן ג"כ ת"ח, אלא שהוא פחות מן השני,
טוב להקדימו אבל אין חיוב בדבר".
[טז] כך כתב גם
בשו"ע (קסז,טו).
[יז] כדי
להוציאן, ביאר מהר"ח כסאר, שצריך המברך להתכוון להוציא את האחרים ידי
חובה.
[יח] ביאר
מהר"י קאפח (הערה כו), שאין ללמוד מההלכה שלפנינו שיכול לברך לאחרים ברכת
המוציא בסעודת שבת שהיא מצוה, מפני שהרמב"ם הדגים איזה ברכות יכול לברך
לאחרים, כגון אכילת מצה וקידוש היום, שהם ברכות מצוות מיוחדות, ושם יכול לברך
לאחרים אף שאינו אוכל ושותה עמהם, והוא רק יברך להם והם יאכלו מהמצה וישתו מהיין
של הקידוש.
בתלמוד
ראש השנה (כט,ב): "תנו רבנן: לא יפרוס אדם פרוסה לאורחין אלא אם כן אוכל
עמהם. אבל פורס הוא לבניו ולבני ביתו, כדי לחנכן במצות". כלומר, אדם יכול
לברך לבניו הקטנים אף שאינו אוכל עמהם, ומדובר בילדים קטנים שאינם יודעים לברך
בעצמם, וכן שאינו יכול ללמדם לברך בעצמם.
אולם הרמב"ם לא כתב הלכה זו במפורש, אלא כתב
בהלכות ברכות (א,טו): "התינוקות, מלמדין
אותן הברכות כתקנן; ואף על פי שהן מברכין לבטלה בשעת למידה, הרי זה מותר".
ומלשונו משמע שהילד יברך עם שם ה' כדי ללמוד, וכן שהאב יברך עם שם ה' כדי ללמדו,
אולם הרמב"ם לא כתב שהאב יברך לפני אכילת בנו בשביל בנו הקטן. וטעם הדבר, משום שמצות חינוך תלויה במצב הילד, ויש
ילד שילמדוהו לפני האכילה ויברכו עמו, ויש שילמדוהו על ידי שיברכו לו, העיקר שילמד
הילד לברך, ואין לקבוע מסמרות, בשביל לחנך את בנו צריך לברך לו לפני כל אכילה. ובשו"ע כתב הלכה זו (קסז,יט): "מי שאינו
אוכל אינו יכול לברך ברכת המוציא להוציא האוכלים,
אבל לקטנים יכול לברך אף על פי שאינו אוכל עמהם, כדי לחנכם במצות".
