אימתי בודקים את החמץ (פסחים י-יא)

משנה. רבי יהודה אומר: בודקין אור ארבעה עשר, ובארבעה עשר שחרית, ובשעת הביעור. וחכמים אומרים: לא בדק אור ארבעה עשר - יבדוק בארבעה עשר, לא בדק בארבעה עשר - יבדוק בתוך המועד, לא בדק בתוך המועד יבדוק לאחר המועד. ומה שמשייר יניחנו בצינעא, כדי שלא יהא צריך בדיקה אחריו.

פה"מ:

בתוך המועד ואחר המועד, ר"ל בתוך ימי החג ואחר ימי החג. ותועלת הבדיקה אחר המועד כדי לבערו שלא ייהנה בו לפי שהכלל אצלינו חמץ שעבר עליו הפסח אסור בהנאה. ואמרו ומה שהוא משייר, חוזר על תחלת הענין והוא אמרו אור לארבעה עשר בודקין את החמץ, והנשאר יניחנו בצנעה עד שיגיע זמן אסורו, לפי שאם הניחו מוזנח ומצאו שחסר משהו ממה שהניח צריך בדיקה אחרת, שאנו אומרים בידוע שגררה חולדה. וטעם מחלוקת ר' יהודה וחכמים, שר' יהודה אומר אם לא בדק בשעת הביעור שהיא שעת אסור החמץ אינו בודק כלל גזרה דלמא אכיל מניה. וחכמים לא גזרי לפי שאומרים הוא עצמו מחזר עליו לשרפו מיכל אכיל מניה, ולפיכך אומרים יבדוק בתוך המועד ולאחר המועד. ואין הלכה כר' יהודה.

חמץ ומצה ג,ה

מי ששכח או הזיד ולא בדק בליל ארבעה עשר, בודק בארבעה עשר בשחרית; לא בדק בשחרית, בודק בשעת הביעור; לא בדק בשעת הביעור, בודק בתוך החג. עבר הרגל ולא בדק - בודק אחר הרגל כדי שיבער מה שיימצא מחמץ שעבר עליו הפסח, מפני שהוא אסור בהניה.

שם הלכה ב

החמץ שמניח בלילי ארבעה עשר, כדי שיאכל ממנו למחר עד ארבע שעות - אינו מניחו מפוזר ומפורד, בכל מקום, אלא מצניעו בכלי או בזווית ידועה, ונזהר בו: שאם לא נזהר בו ומצאו חסר - צריך לחפש אחריו ולבדוק פעם אחרת, שמא גררוהו העכברים.

רש"י

בתוך המועד - בשעה ששית, שהוא מועד הביעור.

לאחר המועד - משש שעות ולמעלה, עד שתחשך[1].

רבנו מנוח

כתב הרב מי ששכח או הזיד ולא בדק בליל ארבעה עשר כו' בשעת הביעור כו' לא בדק בשעת הביעור בודק בתוך החג כו'. אמר המפרש שעת הביעור היינו שעה שישית שהיא שעת הביעור דבין לר' יהודה בין לר"מ כלהו מודו דבההיא זמנא מיחייב לבעורי. ומ"ש הרב בודק בתוך החג היינו תוך המועד דאתמר בגמרא כמו שפירש הרי"ף, והכי מסתבר דכיון דשני רבנן בדבורייהו ואמרי תוך המועד ולאחר המועד ולא אמרי יבדוק במועד כדקאמר ר' יהודה ש"מ בתוך המועד היינו תוך החג כלומר חולו של מועד דביום טוב אין לו לבדוק שהרי איסור טלטול יש בו אלא בודק בחולו של מועד ולא גזרינן דלמא אתי למיכל מיניה, עבר הרגל ולא בדק בודק אחר הרגל כו' שהוא אסור בהנאה ואף על גב דקא מבטל ליה קודם זמן איסורו ושוייה כעפרא ואפ"ה אסור שהביטול מועיל לו שלא עבר עליו בבל יראה ובל ימצא כי מאחר שהוא מבוטל אינו מצוי מ"מ אי מתהני מיניה לאחר הפסח נמצא למפרע שביטולו לא היה ביטול כיון דדעתיה עלויה עדיין ונמצא שעבר עליו ואסור לאחר הפסח, א"נ משום הכי אסור בהנאה דכיון דלא בדק כל עיקר חיישינן להערמה. והכי אמרינן בירושלמי ביטול חמצו [=אם ביטל את חמצו] אחר הפסח מהו [=האם מותר לאכול את החמץ לאחר הפסח]? וקאמר ר' יוחנן אסור בהנאה, מאי טעמא משום חשש הערמה, ומש"ה קנסינן ליה ואסור בהנאה.

גמרא. מאי טעמא דרבי יהודה? רב חסדא ורבה בר רב הונא דאמרי תרוייהו: כנגד שלש השבתות שבתורה לא יראה לך חמץ ולא יראה לך שאר, שבעת ימים שאר לא ימצא בבתיכם, אך ביום הראשון תשביתו שאר מבתיכם [התלמוד חשב שלפי רבי יהודה צריך לבדוק שלש פעמים, והתלמוד מיד מקשה על כך, ומבאר, שגם ר' יהודה מתכוון, אם לא בדק ליל ארבעה עשר, יבדוק בשחרית, ואם לא בדק גם אז יבדוק בשעת הביעור בשעה שישית]. מתיב רב יוסף: רבי יהודה אומר: כל שלא בדק בשלשה פרקים הללו - שוב אינו בודק. אלמא: במכאן ואילך הוא דפליגי! [דר' יהודה לא מצריך שלש בדיקות, אלא הכי קאמר: או אור לארבעה עשר, או שחרית, או בשעה ששית, ורבנן אמרי: אם לא בדק בתוך המועד - יבדוק לאחריו] מר זוטרא מתני הכי [במפורש בדברי רבי יהודה, באחד משלשה פרקים]; מתיב רב יוסף: רבי יהודה אומר: כל שלא בדק באחד משלשה פרקים הללו [לפי ר' יהודה מספיק לבדוק באחד מזמנים אלו, שלא כמו שחשבנו בתחילה שמצריך בדיקה בשלושה זמנים אלו] - שוב אינו בודק. אלמא: בשוב אינו בודק הוא דפליגי! - אלא: רבי יהודה נמי אם לא בדק קאמר, והכא בהא קמיפלגי, מר סבר: מקמי איסורא - אין, בתר איסורא - לא, גזירה דילמא אתי למיכל מיניה. ורבנן סברי: לא גזרינן. ומי גזר רבי יהודה דילמא אתי למיכל מיניה? והא תנן: משקרב העומר יוצאין ומוצאין שוקי ירושלים שהם מלאים קמח וקלי. [דף יא עמוד א] שלא ברצון חכמים, דברי רבי מאיר[2]. רבי יהודה אומר: ברצון חכמים היו עושין. ולא קא גזר רבי יהודה דילמא אתי למיכל מיניה! [מכאן שלפי ר' יהודה אין לחשוש שמא יאכל מהאיסור!] - אמר רבא: שאני חדש, מתוך שלא התרת לו אלא על ידי קטוף - הוא זכור [מהחדש אסור לקצור עם מגל, אלא לקטוף בידיו, ומחמת כך הוא זוכר, ולא יאכל ממנו]. אמר ליה אביי: תינח בשעת קטיפה, טחינה והרקדה מאי איכא למימר? [מדוע אין לחשוש שיאכל מהקמח שנטחן ונופה?] - הא לא קשיא; טחינה - ברחיא דיד, הרקדה - על גבי נפה [לפי ר' יהודה מדובר שעושה שינוי בשעת טחינה וניפוי, ולכן אין לחשוש שיאכל מהקמח. בטחינה לא היו טוחנין אותו ברחים של מים, אלא ברחים של יד, דהוי שינוי לזכרון. בנפוי, היה הופך את הנפה על פניה]. אלא הא דתנן: קוצרין בית השלחים שבעמקים אבל לא גודשין, ואוקימנא כרבי יהודה מאי איכא למימר? [והרי שם אין שינוי, שהרי קוצרין קתני, ובמגל, ולא גזרינן דילמא אתי למיכל, ואוקמיה לההיא כר' יהודה?] - אלא אמר אביי: חדש - בדיל מיניה, חמץ - לא בדיל מיניה [חדש פורש ממנו, שהרי לא הורגלו לאוכלו כל השנה, ואין רגילים לפשוט יד להושיט לפיהם, אבל חמץ - רגילים הם באכילתו כל השנה]. אמר רבא: דרבי יהודה אדרבי יהודה קשיא, דרבנן אדרבנן לא קשיא? [שבמשנה לא חששו שמא יאכל מהחמץ, ושם בחדש חששו שיאכל מהחדש, ואמרו, שקצרוהו קודם הנפת העומר שלא ברצון חכמים?] דרבי יהודה אדרבי יהודה לא קשיא - כדשנינן. דרבנן אדרבנן נמי לא קשיא; הוא עצמו מחזר עליו לשורפו, מיכל קאכיל מיניה? רב אשי אמר: דרבי יהודה אדרבי יהודה לא קשיא; קמח וקלי תנן [ואין אלו ראויין לאכילה]. והא דרב אשי ברותא היא; התינח מקלי ואילך - מעיקרא עד קלי מאי איכא למימר? וכי תימא על ידי קיטוף כדרבא - אלא קוצרין בית השלחין שבעמקים, ואוקימנא כרבי יהודה מאי איכא למימר? אלא דרב אשי ברותא היא [דברי רב אשי נדחו, ודברי אביי נשארו, לפי רבי יהודה בני אדם בדלים מחדש ואינם בדלים מחמץ].

תמידין ומוספין ז,יג

אסור לקצור בארץ ישראל מין מחמשת מיני תבואה, קודם לקצירת העומר - שנאמר "ראשית קצירכם" (ויקרא כג,י), שיהיה תחילה לכל הנקצרים. במה דברים אמורים, בקציר שראוי להביא ממנו עומר; אבל בית השלהין שבעמקים - הואיל ואינו ראוי להביא ממנו - קוצרין אותו מלפני העומר, אבל לא יגדוש.

וכל היכא דלא בדיל מיניה מי גזר רבי יהודה? והתנן: לא יקוב אדם שפופרת של ביצה וימלאנה שמן ויתננה על פי הנר בשביל שתהא מנטפת, ואפילו היא של חרס, ורבי יהודה מתיר! - התם משום חומרא דשבת מבדל בדילי. ורמי דשבת אשבת; דתניא: חבל דלי שנפסק לא יהא קושרו אלא עונבו, רבי יהודה אומר: כורך עליו פונדא או פסיקיא [חגורה או רצועה], ובלבד שלא יענבנו. קשיא דרבי יהודה אדרבי יהודה [שבשמן הוא אינו גוזר ובחבל הוא גוזר, על אף ששניהם הוא בשבת], קשיא דרבנן אדרבנן [שבשמן גזרו, ואילו בחבל הם אינם גוזרים שלא לעשות עניבה]! - דרבנן אדרבנן לא קשיא, שמן בשמן - מיחלף, עניבה בקשירה - לא מיחלף. דרבי יהודה אדרבי יהודה לא קשיא; טעמא דרבי יהודה לאו משום דגזר עניבה אטו קשירה, אלא משום דקסבר: עניבה גופה קשירה היא. ורמי רבנן אדרבנן, דתנן קושרין דלי בפסקיא אבל לא בחבל, ורבי יהודה מתיר. חבל דמאי? אילימא חבל דעלמא ורבי יהודה מתיר? קשר של קיימא הוא. דודאי אתי לבטולי! אלא פשיטא - דגרדי, וגזרו רבנן חבל דגרדי אטו חבל דעלמא?[3] [והרי אמרנו שרבנן אינם גוזרים עניבה אטו קשירה, ומדוע הם גוזרים חבל דגרדי אטו חבל דעלמא?] - אין, חבל בחבל - מיחלף, עניבה בקשירה - לא מיחלפא [סיכום הענין: רבנן לעולם גוזרים בדברים הדומים זה לזה, ואפילו בדברים שאנשים בדלים מהם [חדש]. ואפילו בשבת החמורה [שפופרת, חבל דגרדי]. מלבד בחמץ, בגלל הסברא שהוא עצמו מחזר עליו לשורפו. וכן בדברים שאינם דומים, כגון עניבה אטו קשירה. ורבי יהודה גוזר רק בדברים שאין בדלין מהם [חמץ]. ואילו בדברים שבדלים מהם מחמת עצמם [חדש], או מחמת חומרא דשבת, לא גזר [שפופרת, חבל דגרדי]. ובעניבה הוא מחמיר, משום שעניבה עצמה קשירה היא. רש"י].

שבת ה,יב

לא ייתן אדם כלי מנוקב מלא שמן על פי הנר, בשביל שיהא מנטף, ולא ימלא קערה שמן וייתננה בצד הנר וייתן ראש הפתילה לתוכה, בשביל שתהא שואבת - גזירה, שמא ייקח מן השמן שבכלי: שהרי לא נמאס בנר...

שבת י,ה

העניבה מותרת, לפי שאינה מתחלפת בקשירה; לפיכך החבל שנפסק - מקבץ שני קצותיו, וכורך עליו משיחה, ועונב עניבה[4].

שם הלכה ג

...וקושרין דלי במשיחה, או באבנט, וכיוצא בו - אבל לא בחבל... וחבל שהיה קשור בפרה, קושרו באיבוס; היה קשור באיבוס, קושרו בפרה. אבל לא יביא חבל מתוך ביתו, ויקשור בפרה ובאיבוס; ואם היה חבל גרדי שמותר לטלטלו, הרי זה מביא וקושר בפרה ובאיבוס...

וכל היכא דבדיל מיניה לא גזר רבי יהודה? והתניא: בכור [אסור להטיל בו מום, ואפילו לגרום] שאחזו דם [שחלה מחמת ריבוי דם, ורפואתו, שיקיזו לו את דמו], אפילו הוא מת - אין מקיזין לו דם, דברי רבי יהודה [שהוא גוזר אטו הקזה במקום שנעשה בו מום, ואף על גב דקדשים הכל בדילין מהן]. וחכמים אומרים: יקיז, ובלבד שלא יטיל בו מום. - התם, מתוך שאדם בהול [דף יא עמוד ב] על ממונו [כהן זה בהול על הבכור שלא ימות], אמרינן: אי שרית ליה במקום שאין עושין בו מום - אתי למעבד במקום שעושין בו מום. ורבנן - כל שכן, דאי לא שרית ליה כלל - אתי למעבד. ומי אמרינן לרבי יהודה אדם בהול על ממונו? והתנן, רבי יהודה אומר: אין מקרדין הבהמה ביום טוב - מפני שהוא עושה חבורה, אבל מקרצפין [מכאן שר' יהודה לא גזר מתוך שאדם בהול, אי שרית ליה קירצוף עביד קידור]. וחכמים אומרים: אין מקרדין, אף אין מקרצפין[5]. ותניא איזהו קירוד ואיזהו קרצוף? קירוד - קטנים, ועושין חבורה. קרצוף - גדולים, ואין עושין חבורה! - התם [בבכור שאחזו דם] דאי שביק ליה מיית - אמרינן: אדם בהול על ממונו, הכא [בזבובים הנתלים בירכי הבהמה] אי שביק ליה - צערא בעלמא הוא - לא אמרינן: אדם בהול על ממונו. ורבי יהודה, מאי שנא גבי חמץ דגזר ומאי שנא גבי קרצוף דלא גזר? - לחם בלחם - מיחלף, קירוד בקרצוף - לא מיחלף.

בכורות ב,יג

בכור שאחזו דם, יקיז - ובלבד, שלא יתכוון לעשות בו מום; ואם נעשה בו מום בהקזה זו, הרי זה נשחט עליו.

שביתת יום טוב ד,טז

מסירין זבובין הנתלים בבהמה, אף על פי שהן עושין חבורה.

רש"י

מקרצפין - כדפרשינן, בכלי ששיניו גסות ואינו עושה חבורה, דחובל בבעלי חיים אב מלאכה היא, ...לפי שהטיט מכחיש את הבהמה ומצערה[6].

---

[1] הרי"ף והרמב"ם מפרשים כפשט המשנה, בתוך חול המועד, ולאחר חג הפסח. כי שעת הביעור היא שעה שישית, ואילו בתוך המועד הוא בחול המועד, ולאחר המועד הוא אחר הפסח.

[2] ר' מאיר אומר שאסור להם לעטר את השוקים בקלי וקמח, לפני הקרבת העומר, שמא ישלחו ידם ויאכלו ממנו לפני ההקרבה, ולפיכך אמר שלא כרצון חכמים. ור' יהודה אינו חושש לחששא זו לפיכך אומר כרצון חכמים. והלכה כר' מאיר (פה"מ מנחות י,ה).

[3] כאן נאמר שלפי חכמים אסור לקשור בחבל של גרדי, ויש לגזור שמא יקשור בחבל רגיל. אולם בתלמוד שבת (קיג,א) נאמר, שלפי חכמים מותר לקשור בחבל של אורג, וכך פסק הרמב"ם.

[4] ביאור: החבל שנקרע – מצמיד את שני קצותיו, וכורך עליהם משיחה [=חבל דק] ומלפפה באופן כזה ששני חלקי החבל יתחברו [=ללא קשר עניבה], או שקושר את שני חלקי החבל זה לזה בקשר עניבה.

[5] במשנה ביצה (כג,א) נאמר: "שלשה דברים רבי אלעזר בן עזריה מתיר וחכמים אוסרים: ...ומקרדין את הבהמה ביום טוב...". וכתב הרמב"ם בפה"מ (ביצה ב,ז): " ומקרדין, הוא הסרת הזבובים הקטנים הנתלים בירכי הבהמות ונעשה מקומן חבורה כשמסירין אותן. ומקרצפין, הסרת הזבובים הגדולים שאין עושין מקומן חבורה בעת הסרתן. וחכמים אוסרין הסרת הגדולים שאין עושין חבורה גזרה משום הקטנים שעושים חבורה בעת הסרתן, לפי שהם סוברין דבר שאין מתכוון אסור כר' יהודה. והלכה כר' אלעזר בן עזריה באמרו מקרדין את הבהמה בלבד, לפי שהכלל אצלינו כמו שהשמעתיך כמה פעמים דבר שאין מתכוון מותר". וזהו פסק הרמב"ם במשנ"ת.

[6] רש"י פירש שמסירים את הטיט הנדבר בירכי הבהמה, והרמב"ם פירש שמסירים את הזבובים הנדבקים בירכי הבהמה. רש"י פירש שיש לחלק בין מסרק גדול שאינו עושה חבורה, למסרק קטן העושה חבורה, והרמב"ם פירש שיש לחלק בין מסיר זבוב גדול שאינו עושה חבורה בהסרתו, למסיר זבוב קטן שהוא עושה חבורה בהסרתו.

באיזה מקרה חוששים שהעכבר הכניס חמץ (פסחים ט-י)

[מקרה א] תשע ציבורין של מצה ואחד של חמץ, ואתא עכבר ושקל ולא ידעינן אי מצה שקל אי חמץ שקל - היינו תשע חנויות. [מקרה ב] פירש ואתא עכבר ושקל - היינו סיפא. דתניא: תשע חנויות, כולן מוכרין בשר שחוטה ואחת מוכרת בשר נבלה, ולקח מאחת מהן ואינו יודע מאיזה מהן לקח - ספיקו אסור. ובנמצא הלך אחר הרוב. [מקרה ג] שני ציבורין, אחד של מצה ואחד של חמץ ולפניהם שני בתים, אחד בדוק ואחד שאינו בדוק, ואתו שני עכברים אחד שקל מצה ואחד שקל חמץ, ולא ידעינן הי להאי עייל והי להאי עייל - היינו שתי קופות. דתנן: שתי קופות, אחת של חולין ואחת של תרומה ולפניהם שני סאין, אחד של חולין ואחד של תרומה ונפלו אלו לתוך אלו - מותרין, שאני אומר: חולין לתוך חולין נפלו, ותרומה לתוך תרומה נפלה[1]. - אימור דאמרינן: שאני אומר [דף י עמוד א] בתרומה דרבנן, בחמץ דאורייתא מי אמרינן? - אטו בדיקת חמץ דאורייתא? דרבנן היא! דמדאורייתא בביטול בעלמא סגי ליה.

חמץ ומצה ב,י

[מקרה א] הניח תשעה ציבורין של מצה ואחד של חמץ, ובא עכבר ונטל, ולא ידענו אם חמץ אם מצה נטל, ונכנס לבית בדוק - צריך לבדוק, שכל הקבוע כמחצה על מחצה.

השגת הראב"ד

הניח תשעה ציבורין של מצה ואחד של חמץ ובא עכבר וכו' צריך לבדוק שכל קבוע כמחצה על מחצה. א"א לא מיחוורא הא מילתא אלא לענין בטול אבל לענין בדיקה ספיקא דרבנן הוא.

מגיד משנה

וכתב הרא"ה ז"ל שהטעם דאע"ג דספיקא דרבנן היא כיון שבדיקת חמץ תחילתה על הספק החמירו בספקה יותר משאר ספיקות של דבריהם וכן עיקר[2].

רבנו מנוח

ודעת הרבה דבדיקה לא צריך דספיקא דרבנן הוא ולקולא אבל בטול בעי שהוא מן התורה ע"כ והרב כתב שצריך בדיקה והכי מסתבר דהא ודאי לא הוי ספיקא דרבנן אלא ספיקא דאורייתא דהא בפתא הוא דאתילידא ביה ספיקה אם חמץ הוא או מצה ופתא הא הוי איסורא דאורייתא והלכך אזלינן לחומרא וצריך אפילו בדיקה[3].

חמץ ומצה ב,יא

[מקרה ג] שני ציבורין אחד חמץ ואחד מצה, ושני בתים אחד בדוק ואחד שאינו בדוק, ובאו שני עכברים זה נטל חמץ וזה נטל מצה, ואין ידוע לאי זה בית נכנס זה שנטל החמץ; [מקרה ד] וכן שני בתים בדוקין, וציבור אחד חמץ, ובא עכבר ונטל, ואין ידוע לאי זה בית נכנס; [מקרה ו] או שידע שנכנס לאחד מהן, ונכנס אחריו ובדק ולא מצא כלום; [מקרה ז] או שבדק, ומצא כיכר: [[מקרה ב] או שהיו תשעה ציבורין מצה ואחד חמץ, ופירש כיכר מהן, ואין ידוע אם חמץ או מצה, ובא עכבר ונטל הכיכר שפירש, ונכנס לבית בדוק[4]]; בכל אלו, אינו צריך לבדוק פעם שנייה - שאין כאן קבוע.

השגת הראב"ד

או שבדק ומצא ככר בכל אלה אינו צריך לבדוק פעם אחרת שאין כאן קבוע. א"א זה שבוש אלא קבוע ודאי הוא, אלא שתולין לקולא דהוה ליה כספק ביאה לענין בדיקה ותולין זה בזה, ויש לומר אף לענין ביטול דומיא דטומאה[5], ויש אומרים דלא אמרו תולין זה בזה לטומאה אלא לאוכלי טהרות וכן לענין בדיקה אבל לביטול אזלינן לחומרא[6], ויש דברים שאפילו לדאורייתא אזלינן לקולא כגון בדק ולא מצא כרבנן דפליגי על ר"מ (פסחים י,א)[7], אי נמי בבדק ומצא כרשב"ג דפליג אדרבי[8], וכן הניח בזוית זו ומצא בזוית אחרת כרשב"ג לקולא דפליג אדרבנן[9].

מגיד משנה

וכל זה נמשך למה שהוא [הראב"ד] סובר דמימרא דתשעה צבורין קמייתא לענין ביטול הוא כנזכר למעלה. וכבר כתבתי שאינו כן וכונת רבינו בכאן הוא שהספיקות האלו אינן ספק קבוע כנכנס לבית ידוע לפי שהשני חלקים הראשונים בספק אי זה בית הוא מהם [שני ציבורים ושני בתים, שני בתים וציבור אחד, יש ספק איזה בית הוא], והשנים האחרונים [בדק ולא מצא, בדק ומצא] כבר בדק ואין כאן ספק קבוע, ולזה לא החמירו בספיקות אלו, ודברים ברורים הם.

רבנו מנוח

כתב הרב שני צבורין אחד של מצה כו' ובאו שני עכברים כו'. אינו צריך לבדוק. אמר המפרש דכיון דבדיקת חמץ דרבנן נימא זה העכבר שנטל חמץ נכנס לשאינו בדוק וזה שנטל מצה נכנס לבדוק ולפיכך א"צ בדיקה. ונראה מהא דבטול מיהא בעי. כתב הרב וכן שני בתים בדוקים וצבור אחד חמץ ואין ידוע באיזה בית נכנס אין צריך בדיקה. אמר המפרש דהא קי"ל ר' יהודה ור' יוסי הלכה כר' יוסי ור' יוסי פליג עליה דר' יהודה גבי שני שבילין אמרינן אחד טמא ואחד טהור ואמר בין כך ובין כך טהורין וכשם שהוא מיקל בספק טומאה ברשות הרבים ה"נ מיקל לענין בדיקה וא"צ בדיקה ומיירי שנשאלין בזה אחר זה מיהו לענין ביטול שהוא מן התורה לעולם צריך ביטול. ואם היו שני הבתים לאדם אחד או שהיו לשנים ושאל עליהם ביחד שני הבתים צריכים בדיקה מספק דהא גבי שבילין אמרינן בבת אחת דברי הכל טמאין כלומר דכיון דאמרי בלשון הזה שנינו נכנסנו בשני שבילין הללו טמאין דלמאן מהדרינן ברישא הא תרוייהו בבת אחת והא לא מצינו למימר דנהדר להו טהורין דחד מינייהו ודאי טמא ומספיקא לא מטהרינן טומאת אהל והכי נמי אמרינן לענין חמץ. והרב ז"ל לא רצה לכתוב את זה לפי שאלו הענינים רחוקים הם להמצא ודי לו בכתבו בעיית התלמוד כדאמרינן צבור אחד חמץ ולפניו שני בתים בדוקים ואתא עכבר ושקל ולא ידעינן אי להאי עייל ולא רצה להאריך יותר במלתא דלא אתא אלא אגב גררא מיהו בהלכות שאר אבות הטמאות פי"ח הביא הכל בביאור. או שידוע שנכנס כו' ובדק ולא מצא אינו צריך לבדוק דהלכתא כרבנן דאמרי בודק עד שמגיע לסלע וה"נ אמרינן הכא כיון דבדק ולא אשכח דיו במה שבדק ואפי' בטול לא צריך. או שבדק ומצא ככר אינו צריך לבדוק והרב ז"ל פסק כר' דפליג עליה דרשב"ג גבי שדה שאבד בה קבר דאמרינן נמצא בה קבר הנכנס לתוכו טהור שאני אומר קבר שאבד הוא קבר שנמצא דברי רבי והכי נמי אמרי' הכא ככר שאבד הוא ככר הנמצא ונראה דאפילו בטול לא צריך ורשב"ג פליג עליה דר' ואמר תבדק כל השדה כלה וליתא לדרשב"ג מתרי טעמי חדא דהא קי"ל הלכה כר' מחברו ועוד דהא סוגיין כותיה אזלא כדאמרינן אם ת"ל היינו הך דעל היינו האי דנפק כו' ואף על גב דאמרי' כל מקום ששנה רשב"ג במשנתנו הלכה כמותו חוץ מערב וצדון וראי' אחרונה אפ"ה הלכתא כר' יהודה דההוא כללא ליתא. ומ"ש הרב דאין כאן קבוע הכי מפרשינן ליה דכי דיינינן דין קבוע דוקא היכא שבאותה שעה שנטל העכבר היה לנו הספק שלא היינו יודעים אם מצה או חמץ נטל והלכך דיינינן בזה דין קבוע שבשעה שנולד לנו הספק היה קבוע אבל אם באותה השעה שנטל העכבר היינו יודעים מאיזה מן הצבורין נטל כי הכא אבל אחר כך נולד לנו הספק לא דיינינן ביה דין קבוע שהרי בשעה שנולד לנו הספק לא היה קבוע:

חמץ ומצה ב,יב

[מקרה י] הניח החמץ בזווית זו, ומצאו בזווית אחרת; [מקרה ח] או שהניח תשע חלות, ומצא עשר; ([מקרה ב] או שהיו תשעה ציבורין מצה ואחד חמץ, ופירש כיכר מהן, ואין ידוע אם חמץ או מצה, ובא עכבר ונטל הכיכר שפירש, ונכנס לבית בדוק[10]); [מקרה ה] או שבא עכבר ונטל חמץ, וספק נכנס לבית זה או לא נכנס: בכל אלו, צריך לבדוק.

השגת הראב"ד

הניח חמץ בזוית זו ומצאו בזוית אחרת או שהניח ט' חלות ומצא עשרה, או שהיו ט' צבורים חמץ ואחד מצה ופירש ככר מהן ואין ידוע אם חמץ או מצה ובא עכבר ונטל הככר שפרש ונכנס לבית בדוק, או שבא עכבר ונטל חמץ וספק נכנס לבית זה או לא נכנס בכל אלו צריך לבדוק. א"א הרבה שבושים יש בזו הפיסקא הניח בזוית זו וכו' אינו צריך לבדוק כרשב"ג דפליג אדרבנן (פסחים י,ב)[11], הניח תשע ומצא עשר צריך לבדוק כרבנן (שם פסחים י,א)[12], תשעה ציבורין של חמץ ודאי צריך בדיקה[13], בא עכבר ונטל חמץ וספק נכנס לבית או לא נכנס אינו צריך בדיקה[14].

רבנו מנוח

או שהיו תשעה צבורין מצה כו' ופירש ככר מהם כו' כלומר שפירש על ידי גוי שאינו נאמן או ע"י קטן שאין בו דעת לשאול או שנתגלגל מן הצבורין ואינו יודע אם חמץ או מצה ובא עכבר ונטל הככר שפירש ונכנס לבית בדוק צריך לבדוק. ותמהנו על הרב היכי כתב בהא שצריך לבדוק דהא קי"ל כל דפריש מרובא פריש כדאמרינן גבי תשע חנויות כו' ובנמצא הלך אחר הרוב וא"כ גבי צבורין היכא דפריש נזיל בתר רובא, ויש לומר לדעת הר"מ דאיכא לאיפלוגי בין פריש כלהו לפריש מקצתייהו כדאמרינן התם במסכת יומא (פד,ב) דבפריש מקצתייהו לא אמרינן כל דפריש מרובא פריש וכל זה אינו מספיק. ומורי יצ"ו תירץ ודקדק מלשון הרב שלא אמר צריך בדיקה אלא כגון שנכנס אותו עכבר בבית אחר בדוק שנמצא שהוציאו מחזקתו אבל בבית גופיה שפירש אם לא הוציאו משם ודאי בההיא אמרינן כל דפריש מרובא פריש שהרי יש שם רוב מצה ולא הוציאו מחזקתו ודוק בלשון הרב ותשכח ואעפ"כ תימה הוא מה הכריחו להרב ז"ל להניח דרך התלמוד ולתפוש דרך אחרת ולא מצאנוהו לא בירושלמי ולא בבבלי. ומצאתי ספר אחר שהגיהו בו תשעה צבורין של חמץ ואחד של מצה ולפי זאת הנוסחא לא קשיא מידי אבל לפי הנוסחא הראשונה אין צריך לבדוק ואפילו בטול לא בעי דכל דפריש מרובא פריש שהרי יש שם רוב מצה ולא הוציאו מחזקתו.

הרב קאפח (הערה כח)

ואני אומר שדיוק רבו של רבנו מנוח דיוקא הוא, ורבנו סבור בההיא דתשע חנויות בנמצא הלך אחר הרוב, דוקא בנמצא שם מושלך בשוק שהוא מקום הרוב, וכך לשון רבנו בפ"ח מאכלות אסורות הל' יח אבל בשר הנמצא מושלך בשוק הלך אחר הרוב וכו', המלים הללו "מושלך בשוק" אינם במקור בשום מקום, וארבע פעמים נזכרה ברייתא זו בגמ' ובשום מקום אין המלים מושלך בשוק, לפיכך ברור שרבנו מפרש בנמצא הלך אחר הרוב דוקא בנמצא במקום מציאות הרוב, אבל כאשר עבר למקום אחר הדרינן לכל הקבוע. ושם במאכלות אסורות ארחיב את הדבור בנושא לכל הקיפו. ותמיהת רבנו מנוח מה הכריחו לרבנו תמוהה היא, שאם הוא פירש ועדין נמצא שם הרי אין לו מה לבדוק שהרי הוא לפניו[15], ובגמרא אין זכר שנאמרו הדברים לענין בדיקה[16], כי כתוב ואתא עכבר ושקל ועדין הוא שם, ויכולני לומר דמדובר לענין לאכל הככר בפסח, דדמי לבשר שנמצא מושלך בשוק שמותר [לפני גזרת בשר שנתעלם][17]. ובא רבנו לבאר את הנסתר שבהבאת ברייתא זו כאן, שמלבד פשטה שכשהוא באמצע החדר או בפי העכבר העומד שם מותר באכילה [=הכיכר שבפי העכבר מותר באכילה], הרי המשך הדמוי לבבא קמייתא שטרם פירש מחייב, שאם נכנס לבית בדוק איבד את עדיפותו שהולכין אחר הרוב, ולפיכך הוסיף כאן ונכנס לבית בדוק שהוא ההיפך של מושלך בשוק[18]. והדברים נראין לי כפתור ופרח. וכל התקונים וההגוים באו מתוך התעלמות משטת רבנו בהלכות מאכלות אסורות, מעתה ברור כי ההגהה תשעה צבורים של חמץ הטעאה היא, גם מקום הנוסח כפי שהיה לפני הכס"מ ואשר לכאורה נשבץ יפה במקומו וכפי שכתב הכס"מ, אינו תואם את דעת רבנו ושטתו, ואשרי קדמונינו שדבקו בנוסח הנכון והניחוהו במקומו הנכון[19].

מאכלות אסורות ח,יא

עשר חנייות, תשע מוכרות בשר שחוטה ואחת מוכרת בשר נבילה, ולקח בשר מאחת מהן, ואין ידוע ממי לקח - הרי זה אסור. אבל בשר הנמצא מושלך בשוק, הלוך אחר הרוב: אם היו רוב המוכרין גויים, אסור; ואם היו רוב המוכרין ישראל, מותר.

תרומות יג,יד

שתי קופות, אחת של חולין ואחת של תרומה, ולפניהן שני סאין, אחת של חולין ואחת של תרומה, ונפלו אלו לתוך אלו - מותרין: שאני אומר חולין נפלו לתוך החולין, ותרומה לתוך התרומה - ואף על פי שלא רבו חולין על התרומה. במה דברים אמורים, בתרומה בזמן הזה שהיא מדבריהם (תרומות א,כו); אבל בתרומה של תורה, עד שירבו חולין על התרומה.

[מקרה ד] צבור אחד של חמץ, ולפניו שני בתים בדוקין, ואתא עכבר ושקל, ולא ידעינן אי להאי על אי להאי על - היינו שני שבילין. דתנן: שני שבילין, אחד טמא ואחד טהור, והלך באחד מהן ועשה טהרות, ובא חבירו והלך בשני ועשה טהרות. רבי יהודה אומר: אם נשאלו זה בפני עצמו וזה בפני עצמו – טהורין [כי ספק טומאה ברשות הרבים ספקו טהור], שניהן בבת אחת – טמאין [אי אפשר לנו לומר להם טהורים אתם - שהרי האחד ודאי טמא]. רבי יוסי אומר: בין כך ובין כך טמאין. אמר רבא ואיתימא רבי יוחנן: בבת אחת - דברי הכל טמאין, בזה אחר זה - דברי הכל טהורין. לא נחלקו אלא בבא להשאל עליו ועל חבירו. רבי יוסי[20] מדמי ליה לבת אחת, ורבי יהודה מדמי ליה לזה אחר זה.

שאר אבות הטומאות יט,ב

שני שבילין אחד טמא ואחד טהור, הלך באחד מהן ועשה טהרות, ובא חברו, והלך בשני ועשה טהרות - אם באו ונשאלו זה אחר זה - מורין לכל אחד מהן בפני עצמו, שהוא טהור; באו שניהן כאחת, או שבא האחד ושאל עליו ועל חברו ואמר שניים היינו ובשני השבילין הלכנו ושתי טהרות עשינו - הרי שניהן טמאין, וטהרות שעשו נשרפות.

רש"י

וגבי בתים נמי, אם באו לשאול זה לעצמו וזה בפני עצמו - אמרינן ליה לכל חד אי אתה צריך לבדוק, דכיון דבדיקת חמץ דרבנן תלינן לקולא, ואמרינן ספקו מותר, ואי בבת אחת באו - שניהן צריכין בדיקה[21].

מגיד משנה

וכאן לענין חמץ כתב סתם ולא חלק והרבה מפרשים ראיתי מחלקים ומשוין דין החמץ לדין הטומאה וכר' יוסי. ואפשר שרבינו מפרש היינו שני שבילין דתלינן בכל חד לקולא ולא דמו אותם לענין חלוק שאלתם דהתם בשבילין משום דאי אפשר שלא יהיה אחד מהם טמא אמרו כשבא לישאל בבת אחת שהן טמאין אבל כאן בביטול סגי ליה וצ"ע.

כסף משנה

וכן שני בתים בדוקים וכו'. שם (דף י') צבור אחד של חמץ ושני בתים בדוקים וכו' היינו שני שבילין והקשה ה"ה מ"ש דין הטומאה מדין הבדיקה ותירץ דלענין הטומאה א"א שלא יהיה אחד מהם טמא בודאי ולכן כשבאו לישאל בבת אחת טמאין אבל לענין הבדיקה אין כאן שום בית שיצטרך לחזור ולבדוק בודאי דהא בביטול סגי ליה וכיון שכבר היו בדוקות לא הטריחוהו לחזור ולבדוק. ולי היינו טעמא דכיון דשני שבילין כי באו לישאל בבת אחת דטמאין היינו מדרבנן דמדאורייתא טהורים נינהו דספק טומאה ברה"ר טהור, לגבי בדיקת חמץ דרבנן העמידו דבריהם על דין תורה. וא"ת והלא ספק דבדיקה ברה"י הוא, ומדין תורה ספק טומאה ברה"י טמא. י"ל כיון דבדיקת חמץ דרבנן, כך לי רה"י כמו רה"ר, וכיון דמדאורייתא אפילו בבת אחת בטומאה דרבנן שניהם טהורים, ה"ה לענין בדיקה. א"נ משום דהוי ספק ספיקא ספק לבית זה נכנס או לאותו בית ואת"ל לבית זה ספק אכלתיה או לא ולא תקשי לכלהו תירוצי מ"ש מספק נכנס או לא נכנס דטמא שהרי ה"ה הרגיש קושיא זו בסמוך ותירוצו בה נכון ויציב.

רבנו מנוח

כתב הרב וכן שני בתים בדוקים וצבור אחד חמץ ואין ידוע באיזה בית נכנס אין צריך בדיקה. אמר המפרש דהא קי"ל ר' יהודה ור' יוסי הלכה כר' יוסי ור' יוסי פליג עליה דר' יהודה גבי שני שבילין אמרינן אחד טמא ואחד טהור ואמר בין כך ובין כך טהורין[22] וכשם שהוא מיקל בספק טומאה ברשות הרבים ה"נ מיקל לענין בדיקה וא"צ בדיקה ומיירי שנשאלין בזה אחר זה מיהו לענין ביטול שהוא מן התורה לעולם צריך ביטול ואם היו שני הבתים לאדם אחד או שהיו לשנים ושאל עליהם ביחד שני הבתים צריכים בדיקה מספק דהא גבי שבילין אמרינן בבת אחת דברי הכל טמאין כלומר דכיון דאמרי בלשון הזה שנינו נכנסנו בשני שבילין הללו טמאין דלמאן מהדרינן ברישא הא תרוייהו בבת אחת והא לא מצינו למימר דנהדר להו טהורין דחד מינייהו ודאי טמא ומספיקא לא מטהרינן טומאת אהל והכי נמי אמרינן לענין חמץ. והרב ז"ל לא רצה לכתוב את זה לפי שאלו הענינים רחוקים הם להמצא ודי לו בכתבו בעיית התלמוד כדאמרינן צבור אחד חמץ ולפניו שני בתים בדוקים ואתא עכבר ושקל ולא ידעינן אי להאי עייל ולא רצה להאריך יותר במלתא דלא אתא אלא אגב גררא מיהו בהלכות שאר אבות הטמאות פי"ח הביא הכל בביאור.

[מקרה ה] ספק על ספק לא על - היינו בקעה, ובפלוגתא דרבי אליעזר ורבנן. דתנן: הנכנס לבקעה בימות הגשמים [בימות הגשמים הבקעה נחשבת כרשות היחיד לטומאה] וטומאה בשדה פלונית, ואמר אחד: הלכתי במקום הלז, ואיני יודע אם נכנסתי באותה שדה ואם לא נכנסתי. רבי אליעזר מטהר, וחכמים מטמאין [משום שגם ספק ביאה טמא]. שהיה רבי אליעזר אומר: ספק ביאה - טהור, ספק מגע טומאה - טמא.

שאר אבות הטומאות כ,ט

וכן בקעה בימות הגשמים שיש בה שדות הרבה, ובה שדה אחת טמאה, ואמר נכנסתי לבקעה זו, ואיני יודע אם נכנסתי לאותה שדה או לא נכנסתי - ספקו טמא: שספק טומאה ברשות היחיד, אפילו ספק ביאה - טמא.

רש"י

וגבי בתים אפילו רבנן מודו, דכיון דבדיקת חמץ דרבנן - תלינן לקולא[23].

[מקרה ו] על ובדק ולא אשכח - פלוגתא דרבי מאיר ורבנן. דתנן, היה רבי מאיר אומר: כל דבר שבחזקת טומאה - לעולם הוא בטומאתו עד שיודע לך הטומאה היכן היא. וחכמים אומרים: בודק עד שמגיע לסלע או לקרקע בתולה.

טומאת מת ט,י

גל טמא שנתערב בשני גלין טהורין - בדק אחד מהן ומצאו טהור, הוא טהור והשניים טמאין; בדק שניים ונמצאו טהורין, הן טהורין והשלישי בחזקת טמא; בדק שלושתן ומצא טהור, כולן בחזקת טומאה - עד שיבדוק שלושתן עד שיגיע לסלע או לבתולה, ויהיו שלושתן טהורין.

רש"י

וגבי בדיקת חמץ אפילו לר' מאיר אמרינן עכבר אכלה דבדיקת חמץ דרבנן[24].

[מקרה ז] על ובדק ואשכח - פלוגתא דרבי ורבן שמעון בן גמליאל. דתניא: שדה שנאבד בה קבר - הנכנס לתוכה טמא. נמצא בה קבר - הנכנס לתוכה טהור, שאני אומר: קבר שאבד - הוא קבר שנמצא, דברי רבי[25]. רבן שמעון בן גמליאל אומר: תיבדק כל השדה כולה. [מקרה ח] הניח תשע ומצא עשר - פלוגתא דרבי ורבנן. דתניא: הניח מנה ומצא מאתים - חולין ומעשר שני מעורבין זה בזה, דברי רבי. וחכמים אומרים: הכל חולין. [מקרה ט] הניח עשר ומצא תשע - היינו סיפא, דתניא: הניח מאתים ומצא מנה - מנה מונח ומנה מוטל, דברי רבי, וחכמים אומרים: הכל חולין.

חמץ ומצה ב,ז

אין חוששין שמא גררה חולדה חמץ, למקום שאין מכניסין בו חמץ[26]: שאם נחוש מבית לבית, נחוש מעיר לעיר; ואין לדבר סוף. [מקרה ט] בדק ליל ארבעה עשר, והניח עשר חלות ומצא תשע - הרי זה חושש, וצריך לבדוק פעם שנייה: שהרי גררה חולדה או עכבר, בוודאי.

מעשר שני ו,ג

האומר לבנו מעשר שני בזווית זו, ונמצאת בזווית אחרת - הרי אלו חולין; אמר לו הרי שם מנה, ומצא מאתיים - השאר חולין; הרי שם מאתיים, ומצא מנה - הרי היא חולין. הניח מנה מעשר ומצא מאתיים, מאתיים ומצא מנה - אפילו היו בשני כיסין, הכול חולין.

רש"י

הניח מנה ומצא מאתים... וגבי חמץ נמי לרבנן התשע שהניח [הניח תשע ומצא עשר] אינן כאן וצריך לבדוק כל הבית שמא גררום חולדות והעשר הנמצאות איש אחר הביאן כאן[27].

הניח מאתים ומצא מנה... ולרבנן [הניח עשר ומצא תשע] צריך לחזר אחר כולן שאין כאן אחד מן הראשונים[28].

[דף י עמוד ב] [מקרה י] הניח בזוית זו ומצא בזוית אחרת - פלוגתא דרבן שמעון בן גמליאל ורבנן. דתניא: קרדום שאבד בבית - הבית טמא, שאני אומר: אדם טמא נכנס לשם ונטלו. רבן שמעון בן גמליאל אומר: הבית טהור, שאני אומר: השאילו לאחר ושכח, או שנטלו מזוית זו והניח בזוית האחרת ושכח. זוית מאן דכר שמיה? - חסורי מחסרא והכי קתני: קרדום שאבד בבית - הבית טמא, שאני אומר: אדם טמא נכנס לשם ונטלו; או שהניחו בזוית זו ומצאו בזוית אחרת - הבית טמא, שאני אומר: אדם טמא נכנס לשם ונטלו מזוית זו והניחו בזוית אחרת. רבן שמעון בן גמליאל אומר: הבית טהור, שאני אומר: השאילו לאחר ושכח, או שנטלו מזוית זו והניח בזוית זו ושכח.

מטמאי משכב ומושב יב,טז

קורדום שאבד בבית, או שהניחו בזווית זו ובא ומצאו בזווית אחרת - הבית טמא: שאני אומר אדם טמא נכנס לכאן, ונטלו.

רש"י

וגבי חמץ נמי, לרבנן חוששין שמא עכבר עשה, וכיון דחוששין לעכבר - יש לחוש נמי לא זהו אלא אחר[29].

אמר רבא: עכבר נכנס וככר בפיו, ונכנס אחריו ומצא פירורין - צריך בדיקה, מפני שאין דרכו של עכבר לפרר. ואמר רבא: תינוק נכנס וככר בידו, ונכנס אחריו ומצא פירורין - אין צריך בדיקה, מפני שדרכו של תינוק לפרר [ואם לא מצא פירורין כלל, צריך לבדוק את כל הבית]. בעי רבא: עכבר נכנס וככר בפיו, ועכבר יוצא וככר בפיו מהו? מי אמרינן: היינו האי דעל, והיינו האי דנפק. או דילמא: אחרינא הוא? אם תמצא לומר: היינו האי דעל והיינו האי דנפק, עכבר לבן נכנס וככר בפיו, ועכבר שחור יוצא וככר בפיו מהו? - האי ודאי אחרינא הוא, או דילמא ארמויי ארמיה מיניה? ואם תמצא לומר: עכברים לא שקלי מהדדי, עכבר נכנס וככר בפיו, וחולדה יוצאה וככר בפיה מהו? חולדה ודאי מעכבר שקלתיה, או דילמא: אחרינא הוא, דאם איתא דמעכבר שקלתיה - עכבר בפיה הוה משתכח, ואם תמצא לומר: אם איתא דמעכבר שקלתיה עכבר בפיה הוה משתכח - עכבר נכנס וככר בפיו, וחולדה יוצאה וככר ועכבר בפי חולדה מהו? הכא ודאי איהו הוא, או דילמא: אם איתא דאיהו ניהו - ככר בפי עכבר משתכח הוה בעי אישתכוחי. או דילמא: משום ביעתותא הוא נפל, ושקלתיה? - תיקו[30].

חמץ ומצה ב,ח-ט

וכן אם ראה עכבר שנכנס לבית וחמץ בפיו, אחר בדיקה - צריך לבדוק פעם שנייה. אף על פי שמצא פירורין באמצע הבית, אין אומרין כבר אכל אותה הפת במקום זה והרי הפירורין, אלא חוששין שמא הניחה בחור או בחלון, ואלו הפירורין שם היו; ולפיכך חוזר ובודק. אם לא מצא כלום, הרי זה בודק כל הבית; ואם מצא אותה הפת שנטלה העכבר ונכנס, אינו צריך בדיקה[31].

ראה תינוק שנכנס לבית בדוק, ובידו כיכר, ונכנס אחריו, ומצא פירורין - אינו צריך בדיקה: שחזקתו שאכלה, ואלו הפירורין שנפלו ממנו בשעת אכילה - שדרך התינוק לפרר בעת אכילתו, ואין דרך עכבר לפרר. ואם לא מצא פירורין כלל, צריך לבדוק.

שם הלכה יג

נכנס עכבר לבית וכיכר בפיו, ויצא עכבר משם וכיכר בפיו - אומרים הוא הראשון שנכנס הוא האחרון שיצא, ואינו צריך לבדוק; היה הראשון שחור וזה שיצא לבן, צריך לבדוק. נכנס עכבר וכיכר בפיו, ויצאת משם חולדה וכיכר בפיה - צריך לבדוק; יצאת ועכבר וכיכר בפיה, אינו צריך לבדוק - שזה הכיכר, הוא שהיה בפי העכבר. נחש שנכנס לחור ופת בפיו, אינו חייב להביא חובר להוציאו.

בעי רבא: ככר בשמי קורה צריך סולם להורידה או אין צריך? מי אמרינן כולי האי לא אטרחוהו רבנן כיון דלא נחית מנפשיה - לא אתי למיכלה, או דילמא: זימנין דנפל ואתי למיכלה. ואם תמצי לומר זימנין דנפל ואתי למיכלה - ככר בבור צריך סולם להעלותה או אין צריך? הכא ודאי דלא עבידא דסלקה מנפשה, או דילמא: זימנין דנחית למעבד צורכיה, ואתי למיכליה. (אם תמצא לומר זימנין דנחית לצורכיה ואתי למיכלה,[32]) ככר בפי נחש [ונכנס לחור] צריך חבר להוציא או אין צריך? בגופיה אטרחוהו רבנן, בממוניה לא אטרחוהו רבנן [לא הטריחוהו חכמים להביא חבר להוציאו], או דילמא לא שנא? - תיקו[33].

חמץ ומצה ב,יד

כזית חמץ בשמי קורה, מחייבין אותו להביא סולם להורידו - שפעמים, ייפול משמי קורה; היה חמץ בבור, אין מחייבין אותו להעלותו, אלא מבטלו בליבו, ודיו.

השגת הראב"ד

היה חמץ בבור אין מחייבין אותו להעלותו. א"א לפי דעתו שכתב כאת"ל השנוים בגמ' אף זה צריך סולם להעלותו. ומ"מ טעות גדולה אני רואה בדבריו שאמר אינו צריך סולם להעלותו אלא מבטלו בלבו ודיו, נדמה בעיניו דרבא (פסחים י,ב) לכתחלה קא מבעיא ליה וטעות גדולה היא זו דהיינו מטמין בבורות (פסחים ה,ב) אלא בשבדק וביטל ולאחר איסורו מצא זו היא שאלתו.

מגיד משנה

היה חמץ בבור אין מחייבין וכו'. בעיא שם ולפי גירסת ספרינו יש שם אם תמצא לומר. ונראה שרבינו לא היה גירסתו כך אלא בעיא דלא איפשיטא היא ולקולא וכן מצאתי בקצת פירושי רש"י ז"ל דלא גרסי בה את"ל. ובהשגות כתוב לפי שיטתו שכתב כאת"ל השנויים בגמרא אף זה צריך וכו' ומ"מ טעות גדולה אני רואה בדבריו שאמר אינו צריך סולם להעלותו אלא מבטלו בלבו ודיו נדמה בעיניו דרבא לכתחלה קא מבעיא ליה וטעות גדולה היא זו דהיינו מטמין בבורות אלא בשבדק וביטל ולאחר איסורו מצא וזו היא שאלתו עכ"ל. ואני אומר שאין טעות בדברי רבינו ובודאי לא נתכוין שיהא רשאי להטמין ככר בבור ולבטלו שזה אף על פי שאינו עובר עליו כל שבטלו קודם זמן איסורו כמבואר פ"ג מ"מ אסור הוא להטמין בבור לכתחלה ודברי רבינו הם בככר הנופל מאליו לבור ובשעת בדיקה שהצריכו חכמים א"צ לירד שם אלא צריך הוא לבטל הביטול שהוא מן התורה והרי זה ממש כחמץ שנפל עליו מפולת שהרי הוא כמבוער וצריך לבטלו בלבו ואף על פי שאינו רשאי ליקח חמץ ולהפיל עליו מפולת כיון שקודם בדיקה נפל עליו מאליו די בביטול וכן הדין כאן וכך פירשו המפרשים ז"ל ותימה גדול אני רואה בדברי הר"א ז"ל שהוא מפרש כשמצאו לאחר איסורו וכבר ביטל ומי הזקיקו לזה והרי כל הבעיות הנזכרות שם בכיוצא בזה כולן לענין בדיקה הם וכמה דינין יש בגמרא בכיוצא בזה שאינו זקוק לבער אבל זקוק לבטל ולא ראיתי לאחד מן המפרשים שפירש כמותו ודברי רבינו עיקר.

שם הלכה יג

...נחש שנכנס לחור ופת בפיו, אינו חייב להביא חובר להוציאו.

---

[1] הרמב"ם כתב, שהטעם להתיר בחמץ במקרה כזה, שאין כאן קבוע.

[2] שאלת הראב"ד היא בעצם על התלמוד, שהרי בתלמוד כתוב: "אטו בדיקת חמץ דאורייתא? דרבנן היא! דמדאורייתא בביטול בעלמא סגי ליה". ולמרות זאת כתוב בתלמוד, שיש לחזור ולבדוק אף במקום שיש ספק, וכפי שביאר הרא"ה, זו היא תקנת חכמים, לבדוק מפני הספק, אף שכל עיקר התקנה מדברי חכמים.

והמאירי כתב: "וי"א שאינו צריך בדיקה הואיל והבדיקה אינה אלא מדברי סופרים ספק סופרים להקל, וכל שאמרו כאן בספקות לדעתם אינו אלא שהוא צריך ביטול הואיל והביטול מן התורה ר"ל שמפקיע ממנו איסור תורה". וזו היא שיטת הראב"ד, אולם פשט התלמוד שצריך לחזור ולבדוק, ולא שצריך לבטל.

[3] בשעה זו שלא ביטלתי את החמץ יש ספק מהתורה.

[4] מה שבסוגריים הוא נוסח הדפוס, שתיקנו על פי הנאמר בתלמוד.

[5] ספק ביאה נזכר בנכנס לבקעה שיש בה שדה טמאה, ושם לחכמים, ספק ביאה טמא, ולרבי אליעזר, ספק ביאה טהור ספק מגע טמא. הראב"ד פוסק כרבי אליעזר, וכשם שר"א התיר בספק ביאה בטומאה, כך הראב"ד מתיר בבדיקה, משום שיש ספק אולי בכלל אין כאן חמץ. הראב"ד מוסיף, לא רק שאינו צריך לבדוק, אלא גם אינו צריך לבטל.

[6] ויש שמצריכים לבטל.

[7] לפי חכמים החולקים על רבי מאיר, בדק ולא מצא, אין צורך לחזור ולבדוק, וכן אין צורך לבטל, אף שביטול הוא מהתורה.

[8] בדק ומצא, לרבי אינו צריך לחזור ולבדוק, ולרשב"ג צריך לחזור ולבדוק, אבל אינו צריך לבטל, אף שביטול הוא מהתורה.

[9] הניח חמץ בזוית זו ומצאו באחרת, לרשב"ג אינו צריך לחזור ולבדוק, וכן אין צורך לבטל, אף שביטול הוא מהתורה.

[10] מה שבסוגריים הוא נוסח כתבי היד, והוא שלא כתלמוד שבו נכתב שהולכים אחר הרוב שהוא מצה ואינו צריך בדיקה. ובדפוסים העבירו פסקה זו להלכה יא, וכך גרס הכס"מ, להתאים את ההלכה של הרמב"ם לתלמוד, שבמקרה כזה אינו צריך בדיקה.

[11] הראב"ד פוסק כרשב"ג, והרמב"ם פוסק כרבנן, וממילא גם בחמץ מובן פסק הרמב"ם.

[12] כרבבנן ולא כרבי, כי אין הלכה כרבי מחבריו, רק מחברו, וכאן הלכה כרבים, וזהו פסק הרמב"ם.

[13] הראב"ד מביא גירסה, תשעה ציבורים חמץ, והוא מסכים עם פסק הרמב"ם, אולם גירסתו מוטעית, והיא תיקון המגיהים, וברמב"ם כתוב תשעה ציבורים מצה.

[14] בספק נכנס, בבקעה, פוסק הראב"ד כרבי אליעזר, וכך הערנו על הראב"ד לעיל הערה 47, אולם הרמב"ם פוסק כרבנן, וממילא פסק הרמב"ם מובן, שצריך לבדוק.

[15] שאלת הרב קאפח על רבנו מנוח אינה מובנת. שהרי לשיטת הרב קאפח, אימתי הולכים אחר הרוב, כשנמצא מושלך בשוק, ובמקרה של חמץ, כשנמצא מושלך בבית שבו נמצאים ציבורי המצה והחמץ, אבל אם לקח העכבר ציבור אחד לבית אחר, מאחר שאינו מושלך במקום הציבורים, פקעה ממנו ההכרעה שהולכים אחר הרוב, ואנו אומרים כל הקבוע כמחצה על מחצה, ולכן צריך לחזור ולבדוק (ע"כ שיטת הרב קאפח). כיון שכן, מה מקשה הרב קאפח על רבנו מנוח שבבית שבו נמצאים הציבורים אין מה לבדוק שהוא לפניו, והרי זו היא שיטתו של הרב קאפח, ונמצא ששאלת הרב קאפח מופנית כלפי עצמו. ואילו בתלמוד פשוט וברור שלקח העכבר את הציבור לבית אחר, ועל זה אמרנו, פירש, אין כאן קבוע, והולכים אחרי הרוב.

[16] מה שכתב הרב קאפח, שבגמרא אין זכר שמדובר בבדיקה אינו מובן, כי הסוגיה עוסקת האם צריך לחזור ולבדוק, וכן הוא לשון הרמב"ם, צריך לבדוק.

[17] הסוגיה עוסקת האם צריך לחזור ולבדוק, ולא האם מותר לאכול את הככר בפסח.

[18] לפי הרב קאפח, הסוגיה עוסקת בדיני אכילת הכיכר, אבל בדיני בדיקת חמץ, בכל אופן צריך לחזור ולבדוק, במקרה הראשון בגלל קבוע כמחצה על מחצה, ובמקרה השני בגלל שפירש ממקום הרוב, מהיותו מושלך בשוק, וממילא יש להחיל עליו את הכלל כל קבוע כמחצה על מחצה. ואין לדברים מובן מסוגיית התלמוד.

[19] מאחר ולא נמצא יישוב הולם לנוסח כתבי היד, שיבצנו את נוסח הדפוס בסוגריים מרובעים, ואת נוסח כתבי היד בסוגריים עגולים.

[20] הלכה כר' יוסי לעומת ר' יהודה. 

[21] הרמב"ם פסק שבכל אופן אינו צריך לחזור ולבדוק, וכדברי רבנו מנוח, שהם עניינים רחוקים, ואין לקבוע בהם חילוקים, בין באו להשאל בבת אחת, לבאו להשאל בזה אחר זה.

[22] רבנו מנוח גרס בדברי יוסי, בין כך ובין כך טהורים. אולם מהלכות אבות הטומאות משמע, שהרמב"ם גרס בין כך ובין כך טמאים.

[23] הרמב"ם פסק, שלגבי בדיקת חמץ צריך לחזור ולבדוק, כי בבקעה חכמים מטמאים, וממילא בחמץ צריך לחזור ולבדוק.

[24] הרמב"ם יאמר, שלגבי בדיקת חמץ, לפי חכמים אינו צריך לחזור ולבדוק, וכך פסק הרמב"ם.

[25] ולרבי, בחמץ, אינו צריך לחזור ולבדוק.

[26] ונצריך לבדוק גם במקום שאין מכניסים בו חמץ.

[27] וכך פסק הרמב"ם.

[28] וכך פסק הרמב"ם.

[29] וכך פסק הרמב"ם.

[30] הרמב"ם לא הזכיר ספקות אלו.

[31] הכלל אצל הרמב"ם, כל "אם תמצא לומר", הלכה הוא. וכן הלכה כלשון שני, ולכן פסק "או דילמא" שנזכר בסוף הסוגיה.

[32] המ"מ כתב, שהרמב"ם לא גרס אם תמצא לומר זה, וכך כתב רש"י: "ככר בפי נחש - בעיא באנפי נפשה היא, ולא דמי להנך דלעיל, ולא גרסינן אם תמצא לומר". ולכן פסק לקולא, חמץ בבור אין מחייבים להעלותו, ומבטלו בלבו ודיו.

[33] הרמב"ם פסק, שאינו צריך להביא חבר להוציאו מהבור, שספק החמץ מחכמים, ולהקל.