תוכן
תוספת שבת ויום הכיפורים (בעינוי
ומלאכה) 1
מסכת יומא. 2
שיטת ריש לקיש מדוע לא נזכר איסור לאו בעינוי
יום כיפור. 2
שיטת הספרא ללמוד שיש איסור לאו בעינוי יום כיפור. 2
שיטת רבי ישמעאל ללמוד שיש איסור לאו בעינוי יום
כיפור. 3
שיטת רב אחא בר יעקב, ורב פפא, ללמוד שיש איסור
לאו בעינוי יום כיפור. 4
ספרא, פרשת אמור, פרשה יא, פרק יד, הלכות ה-ט. 5
רי"ף יומא ב,ב מדפיו 6
מאירי יומא. 6
רמב"ם שביתת עשור א,ו 7
מגיד משנה. 7
כסף משנה שבת ה,ג 8
מסכת ביצה. 8
רמב"ם שביתת עשור א,ז. 8
מסכת ראש השנה. 8
מהר"ח כסאר (שביתת עשור א,ו) 10
רמב"ם שבת ה,יח-כ. 10
מהר"ח כסאר (שבת ה,כ) 10
רמב"ם נדרים ג,ט. 11
רמב"ם שביתת עשור א,ד. 11
במאמר הבא נדון בעז"ה בביאור שיטת
הרמב"ם, בדין תוספת שבת יום טוב ויום הכיפורים, לגבי איסור מלאכה, ולגבי
תוספת עינוי ביום הכיפורים. בדברינו נתייחס לאמור בתלמוד בנושא זה בשלושה מקומות,
מסכת יומא (דף פא,א-ב), מסכת ביצה (דף ל,א), ומסכת ראש השנה (דף ט,א-ב).
לפני שנציע את הסוגיות וביאורם, נבהיר.
את שיטת הרמב"ם ביארנו כמו מהר"ח כסאר, בביאורו "שם טוב"
על הרמב"ם. תוספת עינוי ביום הכיפורים היא מהתורה, ואילו תוספת שבת, יום
טוב, ויום הכיפורים באיסור מלאכה, היא מדברי חכמים. שלא כמו רבים הסוברים
[מ"מ כס"מ ועוד], שלפי הרמב"ם אין דין תוספת באיסור מלאכה בשבת
ויום הכיפורים.
ועוד הבהרה, תוספת ביום הכיפורים
ובשבת, ביאורו, שיוסיף במעט קודם שקיעת החמה, ולאחר צאת הכוכבים. באיסור עינוי,
ובאיסור עשיית מלאכה.
[דף
פא עמוד א] גמרא.
אמר ריש לקיש: מפני מה לא נאמרה אזהרה בעינוי – [שואל ריש לקיש, מדוע לא נזכר ביום הכיפורים מצוות לא
תעשה לחיוב עינוי, אלא רק מצות עשה "תענו את
נפשותיכם"?] משום דלא אפשר. היכי נכתוב? נכתוב רחמנא לא יאכל - אכילה
בכזית [ומתרץ, משום שאי אפשר, אילו כתבה התורה לא יאכל ביום הכיפורים, היה משמע
שאסור לאכול כזית, והתורה לא חייבה על אכילה ביום הכיפורים אלא אם אכל אכילה
המיישבת את דעתו, כלומר בשיעור ככותבת], נכתוב רחמנא לא תעונה - קום אכול משמע [וכן
אילו כתבה תורה לא תעונה ביום הכיפורים, היה משמע שאסור להתענות בו, אלא עליו
לאכול]. - מתקיף לה רב הושעיא: נכתוב רחמנא השמר פן לא תעונה! [מקשה רב
הושעיה, מדוע לא כתבה התורה, השמר פן תבא לידי לא תעונה!] - אם כן נפישי להו לאוי
[ומתרץ, אילו כתבה תורה, השמר, פן, היה משתמע מכך שיש שני לאוין לאכול ביום
הכיפורים, כי לשון השמר, פן, משמעו לאוין]. מתקיף לה רב ביבי בר אביי: נכתוב רחמנא
השמר במצות ענוי! [מקשה רב ביבי בר אביי, שתכתוב התורה השמר במצוות עינוי, ומשמעות
לשון זה לאו אחד!] - אם כן השמר דלאו - לאו, השמר דעשה – עשה [ומתרץ, אילו
כתבנו השמר במצות..., לא היה משמעו לאו, אלא עשה]. מתקיף לה רב אשי: נכתוב: אל תסור
מן העינוי! - קשיא.
ותנא מייתי לה [התנא בספרא (פרשת אמור, פרשה יא, פרק
יד, הלכות ז-ט), לומד את האזהרה, כלומר את הלאו] מהכא: ועניתם את נפשתיכם
וכל מלאכה לא תעשו, יכול יהא ענוש [כרת] על תוספת מלאכה [אם עשה מלאכה
בזמן שהוא תוספת יום הכיפורים, כלומר מבעוד יום, קודם השקיעה] - תלמוד לומר וכל
הנפש אשר תעשה כל מלאכה בעצם היום הזה, על עיצומו של יום - ענוש כרת, ואינו ענוש כרת
על תוספת מלאכה [העושה מלאכה קודם השקיעה אינו חייב כרת], יכול לא יהא ענוש
כרת על תוספת מלאכה, אבל יהא ענוש כרת על תוספת עינוי [יכול שיהיה חייב כרת אם
אכל בזמן שהוא תוספת יום הכיפורים, כלומר מבעוד יום, קודם השקיעה] - תלמוד לומר
כי כל הנפש אשר לא תעונה בעצם היום הזה ונכרתה, על עיצומו של יום - ענוש כרת, ואינו
ענוש כרת על תוספת עינוי [האוכל קודם השקיעה אינו חייב כרת]. יכול לא יהא בכלל
עונש, אבל יהא מוזהר על תוספת מלאכה - תלמוד לומר וכל מלאכה לא תעשו בעצם היום הזה,
על עיצומו של יום הוא מוזהר, ואינו מוזהר על תוספת מלאכה [אין חובה להוסיף
מחול על הקודש באיסור מלאכה. פירוש אחר, אין איסור לאו על תוספת מחול על הקודש
באיסור מלאכה, וכך עיקר]. יכול לא יהא מוזהר על תוספת מלאכה, אבל יהא מוזהר על תוספת
עינוי. ודין הוא: ומה מלאכה שנוהגת בשבתות וימים טובים - אינו מוזהר עליה [אם
מלאכה שנוהגת בשבתות וימים טובים אינו צריך להוסיף מחול על הקודש], עינוי שאינו
נוהג בשבתות וימים טובים - אינו דין שלא יהא מוזהר עליו? [עינוי שאינו נוהג בשבתות
וימים טובים קל וחומר שאינו צריך להוסיף בו מחול על הקודש. פירוש אחר, אין איסור
לאו על תוספת מחול על הקודש בעינוי, וכך עיקר]. אבל אזהרה לעינוי של יום עצמו לא
למדנו מניין [כעת מנסה הברייתא לברר, מנין לנו ללמוד שיש איסור לאו בעינוי של
יום הכיפורים עצמו?]. לא יאמר עונש במלאכה - דגמר מעינוי, ומה עינוי שאינו נוהג
בשבתות וימים טובים - ענוש כרת, מלאכה שנוהגת בשבתות וימים טובים - לא כל שכן? למה
נאמר? מופנה להקיש ולדון ממנו גזרה שוה: נאמר עונש בעינוי, ונאמר עונש במלאכה. מה מלאכה
- לא ענש אלא אם כן הזהיר, אף עינוי - לא ענש אלא אם כן הזהיר [מזה שנזכר עונש
בעינוי, למרות שיכל להילמד מאיסור מלאכה, אנו למדים בגזירה שוה שיש גם לאו בעינוי.
(ע"כ מופיע לפנינו בספרא)]. - איכא למיפרך: מה לעינוי - שלא הותר מכללו, תאמר
במלאכה - שהותרה מכללה! [מקשה התלמוד, יש לדחות גזירה שוה זו, כי הכל חייבים
בעינוי, ואילו איסור מלאכה, הותר בעבודת המקדש, ואם כן העונש שנזכר אינו פנוי
ללמוד ממנו גזירה שוה] - אלא: לא יאמר עונש בעינוי, דגמר ממלאכה: מה מלאכה שהותרה
מכללה - ענוש כרת, עינוי שלא הותר מכללו - לא כל שכן? למה נאמר? מופנה להקיש ולדון
ממנה גזרה שוה: נאמר עונש בעינוי ונאמר עונש במלאכה, מה מלאכה - ענש והזהיר, אף עינוי
- ענש והזהיר [מנסה התלמוד ללמוד באופן אחר, שיש לאו באיסור עינוי ביום כיפור,
מזה שנזכר עונש בעינוי, למרות שיכל להילמד מאיסור מלאכה]. איכא למיפרך: מה למלאכה
- שכן נוהגת בשבתות וימים טובים, תאמר בעינוי - שאינו נוהג בשבתות וימים טובים! [אולם
התלמוד דוחה את הלימוד] - אמר רבינא: האי תנא עצם עצם גמר [מתרץ רבינא,
שהתנא של הספרא לומד בגזירה שוה של עצם עצם, "עצם היום הזה", שנאמר בין
בעינוי ובין במלאכה]. מופנה [ומבאר התלמוד שגזירה שוה זו ניתן לומר רק כאשר
הפסוק הזה מופנה, פנוי לדרשה של הגזירה שוה], דאי לא מופנה - איכא למיפרך כדפרכינן.
לאיי אפנויי מופנה [מבאר התלמוד כיצד הוא מופנה?]. חמשה קראי כתיבי במלאכה [באיסור
מלאכה נזכרו ארבעה
לאוין וכרת אחד. א: "וכל מלאכה לא תעשו בעצם היום הזה" (ויקרא, כ"ג,כ"ח).
ב: "כל מלאכה לא תעשו" (שם,לא). ג: "תענו את נפשתיכם וכל מלאכה לא תעשו"
(שם טז,כט). ד: "ועניתם את נפשתיכם כל מלאכה לא תעשו" (במדבר כט,ז). ה:
"וכל הנפש אשר תעשה כל מלאכה בעצם היום הזה והאבדתי את הנפש ההוא מקרב עמה"
(שם כג,ל)], חד לאזהרה דיממא, וחד לאזהרה דליליא, וחד לעונש דיממא, וחד לעונש דליליא,
וחד לאפנויי למגמר עינוי ממלאכה בין דיממא בין דליליא [ומגזירה שוה זו, למדנו
שיש איסור לאו בעינוי של יום הכיפורים עצמו].
דבי רבי ישמעאל תנא: נאמר כאן [ביום כיפור] עינוי, ונאמר להלן [בנערה
מאורסה] עינוי [על דבר אשר עינה את אשת רעהו]. מה להלן - לא ענש אלא אם כן
הזהיר, אף כאן לא ענש אלא אם כן הזהיר.
רב אחא בר יעקב אמר: יליף שבת שבתון משבת
בראשית, מה להלן - לא ענש אלא אם כן הזהיר, אף כאן - לא ענש אלא אם כן הזהיר [רב אחא אומר, שהדבר נלמד מהמילים
"שבת שבתון" שנזכרו ביום הכיפורים, וכן בשבת, ואנו למדים בגזירה שוה,
יום הכיפורים משבת, שיש ביום הכיפורים גם איסור לאו]. רב פפא אמר: [דף פא עמוד ב] הוא גופיה שבת
איקרי, דכתיב תשבתו שבתכם [רב פפא אומר, שיש ללמוד את הדבר גם ללא גזירה שוה,
משום שיום הכיפורים עצמו נקרא שבת, "מערב עד ערב תשבתו שבתכם", וממילא
יש בו גם לאו, כמו בשבת]. בשלמא רב פפא לא אמר כרב אחא בר יעקב - דקרא דכתיב בגופיה
עדיף [רב פפא לא אמר כרב אחא בר יעקב, משום שהפסוק "תשבתו שבתכם" הכתוב
ביום הכיפורים, עדיף ללמוד ממנו]. אלא רב אחא בר יעקב מאי טעמא לא אמר כרב פפא?
מיבעי ליה לכדתניא [לרב אחא בר יעקב, יש לימוד אחר מהפסוק תשבתו שבתכם, כמו
שנאמר בספרא (פרשת אמור, פרשה יא, פרק יד, הלכות ה-ו)]: ועניתם את נפשתיכם בתשעה
לחדש, יכול יתחיל ויתענה בתשעה - תלמוד לומר בערב. אי בערב - יכול משתחשך - תלמוד לומר
בתשעה. הא כיצד? מתחיל ומתענה מבעוד יום [זמן מועט קודם השקיעה]. מכאן שמוסיפין
מחול על הקודש. ואין לי אלא בכניסתו, ביציאתו מנין? תלמוד לומר מערב עד ערב [זמן
מועט אחרי צאת הכוכבים]. ואין לי אלא יום הכפורים, שבתות מניין? [מנין
שצריך להוסיף באיסור מלאכה בשבתות?] תלמוד לומר תשבתו. אין לי אלא שבתות, ימים טובים
מנין? תלמוד לומר שבתכם. הא כיצד? כל מקום שנאמר שבות - מוסיפין מחול על הקודש.
ותנא דעצם עצם, האי בתשעה לחדש מאי עביד
ליה? [התנא
של הספרא שנזכרה לעיל (פא,א), שלמד את איסור הלאו באיסור עינוי ביום כיפור, מגזירה
שוה עצם עצם, מה ילמד מהפסוק בתשעה לחודש?] - מיבעי ליה לכדתני חייא בר רב מדיפתי.
דתני חייא בר רב מדפתי: ועניתם את נפשתיכם בתשעה וכי בתשעה מתענין? והלא בעשור מתענין!
אלא לומר לך: כל האוכל ושותה בתשיעי - מעלה עליו הכתוב כאילו התענה תשיעי ועשירי [ללמדנו
שהאוכל ושותה בתשיעי כאילו התענה, וכאילו הוסיף מחול על הקודש]. (ע"כ
תלמוד יומא מבואר)
התלמוד במסכת יומא, התחיל עם דברי ריש
לקיש, שביאר מדוע לא נזכר בתורה במפורש, איסור לאו בעינוי ביום הכיפורים. לאחר מכן
עבר התלמוד לעסוק במקור מהתורה, שממנו נלמד שיש איסור לאו בעינוי ביום הכיפורים,
והוא ציטט ממדרש הלכה ספרא (פרשת אמור, פרשה יא, פרק יד, הלכות ז-ט). התלמוד הקשה
על הדרשה שנזכרה בספרא, והביא את תירוץ רבינא לכך, שתנא זה לומד גזירה שוה עצם עצם
שנאמר בין בעינוי ובין במלאכה. לאחר מכן התלמוד הביא דעות נוספות של תנאים
ואמוראים שביארו מהו המקור מהתורה שממנו נלמד שיש איסור לאו בעינוי ביום הכיפורים,
התנא של רבי ישמעאל, רב אחא בר יעקב, ורב פפא. בסוף הסוגיה, ציטט התלמוד קטע נוסף
מדברי הספרא הנזכרים לעיל, והוא הסמיך קטע זה, לרב אחא בר יעקב.
מי שמעיין רק בתלמוד, יכול לחשוב
שלכאורה הובאו כאן שתי ברייתות סותרות, וברייתא ראשונה סוברת שיש ללמוד איסור
עינוי מגזירה שוה עצם עצם, ואין חובה להוסיף מחול הקודש ביום כיפור ובשבת, לא
בעינוי ולא במלאכה. ואילו ברייתא שנייה סוברת שיש להוסיף מחול על הקודש, ביום
כיפור ובשבת, בעינוי ובמלאכה. אולם מי שיעיין במקור, בספרא, שממנו לקח התלמוד את
הציטוטים, יגלה שאין כאן שתי ברייתות, אלא מדרש הלכה אחד. ובתחילה נזכר במדרש זה
שיש להוסיף מחול על הקודש, ביום כיפור ובשבתות וימים טובים, בעינוי ובמלאכה. ולאחר
מכן נזכר במדרש זה, אם לא התענה, יש עונש כרת רק ביום כיפור עצמו, אבל אם לא התענה
בזמן תוספת מחול על הקודש, אין בו עונש כרת. כמו כן, אין איסור לאו מפורש, על
תוספת עינוי ואיסור מלאכה, ואיסור הלאו על העינוי ואיסור המלאכה, קיים רק ביום
כיפור עצמו ולא בזמן שהוא תוספת.
וזה לשון מדרש ההלכה, ספרא, בשלמות:
(ה) ועיניתם את נפשותיכם בתשעה יכול יתחיל
ויתענה בתשעה תלמוד לומר בערב, אי בערב יכול משתחשך, תלמוד לומר ועניתם את נפשותיכם
בתשעה הא כיצד מתחיל ומתענה מבעוד יום שכן מוסיפים מחול על הקודש. (ו) אין לי אלא מלפניו
מלאחריו מנין תלמוד לומר מערב ועד ערב, אין לי אלא יום הכיפורים שבת בראשית מניין תלמוד
לומר תשבתו, ימים טובים מנין תלמוד לומר שבתכם, הא כל שביתה שאתה שובת אתה מוסיף לה
בין מלפניה בין מלאחריה. (ז) יכול יהיו חייבים כרת על התוספות תלמוד לומר וכל הנפש
אשר תעשה כל מלאכה בעצם היום הזה והאבדתי על עצם היום הזה ענוש כרת ואין ענוש כרת על
תוספת מלאכה. (ח) יכול לא יהיו חייבים כרת על מלאכה אבל יהיו חייבים על תוספת ענוי
תלמוד לומר כי כל הנפש אשר לא תעונה בעצם היום הזה ונכרתה על עצם היום הזה חייבים כרת
ואין חייבים כרת על תוספת עינוי, יכול לא יהיה בכלל עונש, אבל יהיה בכלל אזהרה, תלמוד
לומר כל מלאכה לא תעשו בעצם היום הזה, על עצם היום הזה מוזהרים, ואין מוזהרים על תוספת
מלאכה. (ט) יכול לא יהיו מוזהרים על תוספת מלאכה אבל יהיו מוזהרים על תוספת עינוי,
ודין הוא ומה מלאכה שהיא נוהגת בימים טובים ובשבתות הרי זה מוזהר עליה, עינוי שאין
נוהג בימים טובים ובשבתות אינו דין שיהיה מוזהר עליו אבל אזהרה לעינוי ליום עצמו לא
שמענו וכשהוא אומר עונש מלאכה שאין תלמוד לומר שכבר קל וחומר, מה אם עינוי שאינו נוהג
בימים טובים ובשבתות הרי הוא ענוש כרת, מלאכה שהיא נוהגת בימים טובים ובשבת אינו דין
שיהא ענוש עליו, אם כן למה נאמר עונש מלאכה נלמד ממנו אזהרה לעינוי מה עונש מלאכה לאחר
אזהרה אף עונש עינוי לאחר אזהרה. (ע"כ ספרא)
כיון שכן, כאשר נכתב בברייתא [בספרא]:
"יכול [שקודם השקיעה] לא יהא בכלל עונש, אבל יהא מוזהר על תוספת מלאכה -
תלמוד לומר וכל מלאכה לא תעשו בעצם היום הזה, על עיצומו של יום הוא מוזהר, ואינו
מוזהר על תוספת מלאכה". אין ביאורו שאין חובה להוסיף מחול על הקודש
באיסור מלאכה, אלא ביאורו שאין על כך איסור לאו, אבל גם לפי הברייתא [הספרא], יש
איסור לעשות מלאכה קודם השקיעה במעט משום תוספת.
כמו כן, מה שנאמר בברייתא [בספרא]:
"יכול לא יהא מוזהר על תוספת מלאכה, אבל יהא מוזהר על תוספת עינוי. ודין הוא:
ומה מלאכה שנוהגת בשבתות וימים טובים - אינו מוזהר עליה [אם מלאכה שנוהגת בשבתות
וימים טובים אינו צריך להוסיף מחול על הקודש], עינוי שאינו נוהג בשבתות וימים
טובים - אינו דין שלא יהא מוזהר עליו?". אין ביאורו שעינוי שאינו נוהג
בשבתות וימים טובים קל וחומר שאינו צריך להוסיף בו מחול על הקודש. אלא ביאורו שאין
על כך איסור לאו, אבל גם לפי הברייתא הראשונה, צריך להתחיל בעינוי קודם השקיעה
במעט משום תוספת.
הלשון "יכול יהא מוזהר",
"לא יהא מוזהר", משמעו איסור לאו, כלומר שלפי הברייתא הראשונה אין
לאו מפורש על התוספת, לא בעינוי ולא במלאכה, לא ביום כיפור ולא בשבת. אולם אין
משמעו היתר גמור.
ולפיכך, איננו מפרשים כדברי המ"מ
שהרמב"ם פסק כדברי הברייתא עצם עצם [הברייתא הראשונה, הספרא שהובא בתחילה],
ולשיטתו יש היתר גמור בתוספת מלאכה, גם בשבת וגם ביום כיפור. שהרי הרמב"ם
הביא את דרשת הברייתא השנייה [הספרא שהובא בסוף הסוגיה], הסוברת שיש חובת תוספת
עינוי מהפסוק "ועניתם את נפשתיכם בתשעה לחדש", ולפי אותה ברייתא יש גם
חובת תוספת באיסור מלאכה בשבת ויום הכיפורים. וכך כתב המאירי במסכת יומא.
נמצאנו למדים, שהברייתות כלל אינן
חולקות זו על זו, אלא הם ברייתא אחת, בתחילת הסוגיה נזכר שאין איסור לאו על
התוספת, ואין בתוספת עונש כרת, ובסוף הסוגיה נזכר שיש חובה להוסיף במלאכה ובעינוי,
בשבת וביום כיפור. וכך סובר הרי"ף שחיבר את הברייתות יחדיו.
וזה לשון הרי"ף:
ת"ר ועניתם את נפשותיכם בתשעה
לחדש יכול בתשעה ת"ל בערב אי בערב יכול משתחשך ת"ל בתשעה הא כיצד מתחיל
ומתענה מבעו"י שכן מוסיפין מחול על הקדש אין לי אלא לפניו לאחריו מנין
ת"ל מערב עד ערב אין לי אלא יוה"כ שבת בראשית מנין ת"ל תשבתו ימים
טובים מנין תלמוד לומר שבתכם כל שביתה שאתה שובת אתה מוסיף לה בין מלפניה בין
מלאחריה [דף פא עמוד א]
יכול יהא חייב כרת על התוספת ת"ל וכל הנפש אשר תעשה כל מלאכה בעצם היום הזה
והאבדתי וגו' על עצמו של יום ענוש כרת אבל אינו ענוש כרת על התוספת יכול לא יהו
חייבין כרת על תוספת מלאכה אבל יהו חייבין כרת על תוספת עינוי ת"ל כי כל הנפש
אשר לא תעונה בעצם היום הזה ונכרתה על עצמו של יום חייבין כרת ואין חייבין על
תוספת עינוי.
יום הכפורים צריך להוסיף בו מחול על
הקדש ומן התורה חייבים בתוספת והוא שאמרו ועניתם את נפשותיכם בתשעה יכול
בתשעה מתענין תלמוד לומר בערב אי בערב יכול משתחשך תלמוד לומר בתשעה הא כיצד מתחיל
ומתענה מבעוד יום שכן מוסיפי' מחול על הקדש אין לי אלא בכניסתו ביציאתו מנין תלמוד
לומר מערב עד ערב ואף שבתות וימים טובים צריכים תוספת והוא שאמרו בברייתא זו אין
לי אלא יום הכפורים שבתות וימים טובים מנין תלמוד לומר תשבתו שבתכם כל מקום שנאמר
שבות אתה מוסיף עליהם מחול על הקודש. ומ"מ תוספת זה של יוה"כ אין
חייבין עליו כרת לא באכילה ושתיה ולא במלאכה שנאמר כי כל הנפש אשר לא תעונה
בעצם היום הזה וכן כל הנפש אשר תעשה כל מלאכה בעצם היום הזה על עצומו של יום אתה
ענוש כרת ואי אתה ענוש כרת על התוספת. ואף אזהרת לאו אין בו שהרי כתוב
ועניתם את נפשותיכם וכל מלאכה לא תעשו בעצם היום הזה בעצומו של יום וכו', אלא
שמ"מ למדוה מבתשעה כמו שכתבנו. ותוספת זה אין לו שיעור אלא כל שמקבלו
קודם בין השמשות מעט דיו.
ומצוה להרבות בסעודה בתשיעי שכל האוכל
ושותה בתשיעי מעלה עליו הכתוב כאלו התענה תשיעי ועשירי שהרי אף באכילתו הוא מכוין
כדי שיהא יכול [להתענות] ונמצאת (אכילה) [אכילתו] לשם מצוה.
כשם ששבות מלאכה בו, בין ביום בין
בלילה - כך שבות של עינוי, בין ביום בין בלילה. וצריך להוסיף מחול על קודש בכניסתו
וביציאתו, שנאמר "ועיניתם את נפשותיכם; בתשעה לחודש, בערב" (ויקרא
כג,לב) - כלומר התחל לצום ולהתענות, מערב תשעה הסמוך לעשירי; וכן ביציאה שוהה בעינויו,
מעט מלילי אחד עשר סמוך לעשירי, שנאמר "מערב עד ערב, תשבתו שבתכם" (שם).
וצריך להוסיף וכו'. מדברי רבינו נראה
שאין תוספת דבר תורה אלא בעינוי אבל לא בעשיית מלאכה לא ביוה"כ ולא בשבתות
וזהו שכתב מתחיל לצום ולהתענות וזהו שלא נזכר בדבריו בהלכות שבת תוספת כלל מן
התורה. ובפרק יוה"כ (יומא דף פא) נראה שהדבר במחלוקת תנאים ששם יש מי שדרש
יכול יהא מוזהר על תוספת מלאכה ת"ל וכל מלאכה לא תעשו בעצם היום הזה על עצומו
של יום הוא מוזהר ואינו מוזהר על תוספת מלאכה וברייתא אחרת שנו שם ועניתם את
נפשותיכם וכו' מכאן שמוסיפין מחול על הקדש וכו'. ימים טובים מנין תלמוד לומר תשבתו
שבתות מנין ת"ל שבתכם הא למדת שכל מקום שנאמר שבות מוסיפין מחול על הקדש. ושם
אמרו דאיכא מאן דמוקים לה להאי קרא לדרשא אחריתא והיא ידועה בגמרא שכל האוכל ושותה
בתשיעי ונתענה בעשירי מעלה עליו הכתוב כאילו נצטוה להתענות ט' ועשירי והתענה ולזה
כתב רבינו תוספת בענוי בלבד. אבל ההלכות נראה דעתם לפסוק כדברי הברייתא ששונה
תוספת לכל יום קדש והביאו משני הברייתות מקצתן כאילו הן ברייתא אחת ופ"ק
דר"ה (דף ט') אמרו דר' ישמעאל דורש תוספת מועניתם ור"ע דורש לכל האוכל
ושותה וסובר רבינו שהם חולקים וידוע דהלכה כר"ע מחבירו. אבל דעת שאר המפרשים
שתוספת יש מן התורה אפילו בשבתות וימים טובים וכן נראה מן ההלכות.
הכס"מ בהלכות שבת (ה,ג) כתב,
שלדעת הרמב"ם אין דין תוספת שבת, לא מהתורה ולא מחכמים. וזה לשונו: "רבינו
לא הזכיר פה [=בהלכות שבת ה,ג] דין תוספת מחול על הקדש, וכתב ה"ה [=הרב
המגיד] בפ"א מהלכות שביתת עשור דטעמא משום דלית ליה תוספת דבר תורה אלא
לעינוי יוה"כ לבד, דס"ל דהלכה כמאן דדריש לקראי לדרשא אחרינא עכ"ל,
ומשמע לי דדבר תורה שכתב [=מה שכתב המ"מ שמהתורה אין דין תוספת שבת] לאו דוקא,
דמדרבנן נמי לית ליה תוספת, דאם לא כן לא הוה ליה להשמיטו". (ע"כ
כס"מ)
וזה לשון התלמוד במסכת ביצה:
[דף
ל עמוד א] ...הנח
להם לישראל, מוטב שיהיו שוגגין ואל יהיו מזידין. הכא נמי - הנח להם לישראל, מוטב
שיהיו שוגגין ואל יהיו מזידין. והני מילי - בדרבנן, אבל בדאורייתא - לא. ולא היא,
לא שנא בדאורייתא ולא שנא בדרבנן לא אמרינן להו ולא מידי, דהא תוספת יום
הכפורים דאורייתא הוא, ואכלי ושתו עד שחשכה ולא אמרינן להו ולא מידי.
(ע"כ תלמוד ביצה)
היוצא מדברי התלמוד האלו, חובת התוספת
בעינוי ביום כיפור היא מהתורה.
נשים שאוכלות ושותות עד שחשיכה, והן
אינן יודעות שמצוה להוסיף מחול על קודש - אין ממחין בידן, שלא יבואו לעשות בזדון:
שהרי אי אפשר שיהיה שוטר בבית כל אחד ואחד להזהיר נשיו; והנח להן שיהיו שוגגין,
ואל יהיו מזידין. וכן כל הדומה לזה.
סוגיה נוספת שהביאה את דין תוספת
העינוי ואיסור עשיית המלאכה, היא במסכת ראש השנה:
[דף
ט עמוד א] ודמוסיפין
מחול על קדש מנלן? [בסוגיה לעיל נזכר שמוסיפים מחול על הקודש בשביעית, ומברר
התלמוד, מניין] דתניא: [נאמר במשנה מסכת שביעית (א,ד). בציווי של שבת כתוב: "ששת ימים תעבוד וביום השביעי תשבות]
בחריש ובקציר תשבת", רבי עקיבא אומר: אינו צריך לומר חריש וקציר של שביעית - שהרי
כבר נאמר שדך לא תזרע וגו'. אלא: חריש של ערב שביעית הנכנס לשביעית, וקציר של שביעית
היוצא למוצאי שביעית [ומבאר רבי עקיבא, שפסוק זה צריך להתבאר בדרך הדרש, כי
קשה עליו, וכי רק חרישה וקצירה נאסרו בשבת, והלא יש שלשים ותשע אבות מלאכות שנאסרו
בשבת? לפיכך אומר רבי עקיבא, אמנם תחילת הפסוק הוא בענין שמירת שבת, אולם סופו של הפסוק
"בחריש ובקציר תשבות", בהכרח שהוא מתייחס לשביעית ולא לשבת. ולגבי
שביעית, אין צורך לומר שאסור לחרוש ולקצור בשנה השביעית, שהרי נאמר במפורש
בשביעית, "שדך לא תזרע וכרמך לא תזמר. את ספיח קצירך לא תקצור", על
כורחנו, פסוק זה בא ללמדנו על איסור חריש של ערב שביעית הנכנס לשביעית, ועל איסור קציר
של שביעית היוצא למוצאי שביעית]. רבי ישמעאל אומר: מה חריש רשות - אף קציר רשות.
יצא קציר העומר שהוא מצוה [ורבי ישמעאל חולק על רבי עקיבא ואומר: הפסוק "בחריש
ובקציר תשבות" אינו מדבר בענין השביעית ולא בענין תוספת שביעית, אלא בענין שבת
עצמה, כמו שנזכר בתחילת הפסוק: "ששת ימים תעבוד, וביום השביעי תשבות".
ופסוק זה בא ללמדנו, שאם יש ציווי מיוחד על קצירה, כגון קצירת העומר, ציווי זה
דוחה את השבת]. ורבי ישמעאל, מוסיפין מחול על קדש מנא ליה? - נפקא ליה מדתניא: ועניתם
את נפשתיכם בתשעה, יכול בתשעה? תלמוד לומר בערב - אי בערב יכול משתחשך? תלמוד לומר
בתשעה. הא כיצד? מתחיל ומתענה מבעוד יום. מלמד שמוסיפין מחול על קדש. אין לי אלא בכניסתו,
ביציאתו מנין? תלמוד לומר מערב עד ערב. אין לי אלא יום הכפורים, שבתות מנין? תלמוד
לומר תשבתו. ימים טובים מנין? - תלמוד לומר שבתכם. הא כיצד? כל מקום שיש בו שבות -
מוסיפין מחול על קדש [רבי ישמעאל לומד את דין מוסיפים מחול על הקודש, מהספרא (פרשת
אמור, פרשה יא, פרק יד, הלכות ה-ו), הובא לעיל במסכת יומא פא,ב]. ורבי עקיבא, האי
ועניתם את נפשתיכם בתשעה, מאי עביד ליה? - מבעי ליה לכדתני חייא בר רב מדפתי. דתני
חייא בר רב מדפתי: ועניתם את נפשותיכם בתשעה, וכי בתשעה מתענין? והלא בעשירי מתענין!
אלא לומר לך: כל האוכל ושותה בתשיעי - מעלה עליו הכתוב [דף ט עמוד ב] כאלו התענה תשיעי
ועשירי [ורבי עקיבא לומד מפסוק זה, כמו חייא בר רב מדפתי, הובא לעיל במסכת
יומא פא,ב].
בסוגיה זו דרש רבי עקיבא שיש חובת
תוספת בשביעית מפסוק שהובא במצות שבת, ואילו רבי ישמעאל ציטט מדברי הספרא שהוזכרו
ביומא (פא,ב), שיש חובת תוספת עינוי ביום כיפור, וכן חובת תוספת איסור מלאכה ביום
כיפור שבת ויום טוב. לאחר מכן הקשה התלמוד, מה ילמד רבי עקיבא מדרשת רבי ישמעאל,
כלומר מדרשת הספרא? ותירץ התלמוד, שהוא ילמד מפסוק זה כל האוכל ושותה בתשיעי כאילו
התענה תשיעי ועשירי.
בעקבות דברי התלמוד האלו, רצה
המ"מ ללמוד, שהרמב"ם פסק כרבי עקיבא, והוא אינו סובר את דרשת הספרא שיש
חובה להוסיף בעינוי ביום כיפור, ויש לצרף את הדברים האלו לתנא דעצם עצם, כלומר
לספרא שהובא ביומא (פא,א), ומכך למד הרמב"ם שאין חובה להוסיף באיסור מלאכה
ביום כיפור ובשבת.
אולם כבר ביארנו, שהרמב"ם כתב את
דרשת הספרא במפורש. ועניתם את נפשתיכם בתשעה לחדש, יכול יתחיל ויתענה בתשעה - תלמוד
לומר בערב. אי בערב - יכול משתחשך - תלמוד לומר בתשעה. הא כיצד? מתחיל ומתענה מבעוד
יום [זמן מועט קודם השקיעה]. מכאן שמוסיפין מחול על הקודש. ואין לי אלא בכניסתו,
ביציאתו מנין? תלמוד לומר מערב עד ערב [זמן מועט אחרי צאת הכוכבים].
בהלכות שביתת עשור (א,ו). כיון שכן, אי אפשר לומר שהוא פסק כרבי עקיבא בסוגיה זו
של מסכת ראש השנה.
כאן המקום להביא את דברי מהר"ח
כסאר, שביאר את הדברים היטב:
וצריך להוסיף מחול על הקדש וכו'. בפרק
יוה"כ (דף פ"א), ת"ר ועניתם את נפשתיכם בט' לחדש, יכול יתחיל
ויתענה בט' ת"ל בערב, אי בערב יכול משתחשך ת"ל בט', הא כיצד מתחיל
ומתענה מבעוד יום מכאן שמוסיפין מחול על הקדש. ואין לי אלא בכניסתו ביציאתו מנין,
תלמוד לומר מערב עד ערב. ואין לי אלא יוה"כ, ימים טובים מנין, ת"ל תשבתו.
שבתות מנין, ת"ל שבתכם. הא כיצד, כל מקום שנאמר שבות מכאן שמוסיפין מחול על
הקדש. ע"כ. ונראה דסובר רבינו ז"ל דעיקר קרא לא בא אלא לתוספת עינוי,
אבל תוספת מלאכה בין ביוה"כ בין בשבתות וי"ט אינה אלא מדרבנן, והראיות
שהביאו מפסוק זה שאינן אלא מייתורא דקרא אינן אלא אסמכתא בעלמא, ולפיכך נקט כאן
תוספת עינוי דאורייתא, ולא זכר כאן תוספת מלאכה, שסמך על מה שכתב בריש פרק זה, וזה
לשונו, כל מה שאסור בשבת אסור ביה"כ, וכבר ביאר דין תוספת שבת במה שכתב
בפ"ה מהלכות שבת, וזה לשונו תוקע תקיעה ג' קרוב לשקיעת החמה ושוהה כדי לצלות
דג קטן ותוקע ומריע ותוקע ושובת. ע"כ. הרי ראיה מכאן ששובת קודם בין השמשות
והיא התוספת, וכן כתב רש"י ז"ל. ויום טוב נמי דינו כשבת, ולפי שראיתי להרב
המגיד ז"ל שכתב שלא נזכר בדברי רבינו ז"ל בהלכות שבת תוספת כלל מן התורה
עכ"ל כתבתי מה שנראה לענ"ד בזה.
מהר"ח כסאר מבאר, שאת דין תוספת שבת רמז הרמב"ם
בהלכות שבת (ה,יח-כ), שתוקע תקיעה שלישית קודם השקיעה ושובת. מדוע קודם
השקיעה משום תוספת שבת. וממילא יום טוב שוה לשבת, וכן יום הכיפורים, ואף בהם יש
חובה להוסיף מעט מחול הקודש. וכאמור מאחר והם נלמדו מדרשת הפסוקים, חיוב תוספת
באיסור מלאכה בשבת יום טוב ויום כיפור מדברי חכמים.
[יח] כל מדינות ועיירות של ישראל,
תוקעין בהן שש תקיעות בערב שבת
[יט] ...התחיל לתקוע שנייה - נסתלקו
התריסין, וננעלו החנייות; ועדיין החמין והקדירות מונחות על גבי כירה. התחיל לתקוע
תקיעה שלישית - סילק המסלק והטמין המטמין, והדליקו את הנרות. ושוהה כדי לצלות דג,
או כדי להדביק פת בתנור; ותוקע ומריע, ותוקע ושובת.
[כ] תקיעה ראשונה, תוקע אותה במנחה;
והשלישית, קודם לשקיעת החמה. וכן תוקעין במוצאי שבת אחר צאת הכוכבים, להתיר
העם למעשיהן.
והשלישית קרוב לשקיעת החמה. ברייתא בפרק
במה מדליקים (דף ל"ה), ומכאן ראיה שמוסיפין מחול על הקודש, ולפיכך לא הוצרך
רבינו ז"ל להזכיר דין מוסיפין מחול על הקודש גבי שבת דנלמדת מכאן. וכמו שכתב
גם כן בסמוך (בהלכה יט) ותוקע ושובת, וכן כתב רש"י ז"ל, וזה לשונו שהיו
ממהרין לתקוע כדי להוסיף מחול על הקודש. ועיין מה אעיר על זה בעז"ה
בספ"א מהלכות שביתת עשור.
בהלכות שבת הרמב"ם כותב, מתחילים
לשבות מעט לפני השקיעה, ועושים מלאכה לאחר צאת הכוכבים, כי אי אפשר לכוון, כלומר
אי אפשר לדייק שיתחיל לשבות בדיוק בשקיעה, ויוציא את השבת בדיוק בצאת כוכב שלישי, וממילא
זהו תוספת שבת, ודי בכך. מאחר וחיוב זה הוא מדברי חכמים, הרמב"ם הסתפק
ברמז זה, שהרי אין כאן פרק זמן מוגדר שבו נאמר שיש חובה להוסיף. רק לגבי תוספת עינוי
ביום כיפור, שחיובו מהתורה, כתב הרמב"ם במפורש, לבאר ולהדגיש את ביאור חכמים
לפסוק, שממנו נלמד שיש חובת תוספת עינוי ביום הכיפורים.
כיוצא בכך, הרמב"ם הסתפק ברמז
ובציטוט דרך אגב בהלכות נדרים, ללמדנו שיש חובה מהתורה לאכול בערב יום כיפור,
כפי הדרשה שהובאה בסוגיה בראש השנה בדעת רבי עקיבא, וממילא נבין, שדרכו של
הרמב"ם לקצר ולהסתמך על המעיין שיבין רמיזותיו.
הנודר שיצום בשבת, או ביום טוב – חייב לצום,
שהנדרים חלות על דברי מצוה כמו שביארנו. וכן הנודר שיצום יום ראשון או יום שלישי כל
ימיו, ופגע בו יום זה, והרי הוא יום טוב או ערב יום הכיפורים – הרי זה חייב לצום; ואין
צריך לומר ראש חודש. פגע בו חנוכה ופורים, יידחה נדרו מפני הימים האלו – הואיל ואיסור
הצום בהן מדברי סופרים, הרי הן צריכין חיזוק; ויידחה נדרו, מפני גזירת חכמים.
איסור הצום בחנוכה ופורים מדברי חכמים,
ולפיכך הוא דוחה את הנדר, אבל איסור הצום ביום טוב ובערב כיפור הוא מהתורה, והוא
נידחה מפני הנדר. וראה כס"מ שם שביאר, שחובת הצום בערב כיפור אינה מהתורה, וכוונת הרמב"ם, מכיון שיש לכך קצת
סמך בתורה, לא יבואו בני אדם לזלזל בכך. ומה שכתב הרמב"ם, ואין צריך לומר ראש
חודש. ביאר הרדב"ז: "פירוש שלא מצינו במגילת תעניות שאסרה תענית בר"ח
אלא מנהגא בעלמא הוא, ואם יבא לזלזל בו לית לן בה ויקיים את נדרו".
עוד דבר שרמזו הרמב"ם בהלכותיו
ולא כתבו במפורש, על עצמו של יום חייב כרת, ואינו חייב כרת על התוספת.
מצות עשה אחרת יש ביום הכיפורים, והיא
לשבות בו מאכילה ושתייה: שנאמר "תענו את נפשותיכם" (ויקרא טז,כט) - מפי
השמועה למדו, עינוי שהוא לנפש זה הצום; וכל הצם בו, קיים מצות עשה. וכל האוכל
ושותה בו, ביטל מצות עשה, ועבר על לא תעשה, שנאמר "כי כל הנפש אשר לא תעונה
... ונכרתה" (ויקרא כג,כט); מאחר שענש הכתוב כרת למי שלא נתענה, למדנו
שמוזהרין אנו בו על אכילה ושתייה. וכל האוכל או השותה בו בשוגג, חייב קרבן חטאת
קבועה.
בהלכה זו רומז הרמב"ם, רק מי שלא
התענה בעצמו של יום כיפור ענוש כרת, אבל על התוספת, אינו חייב כרת. בתלמוד ובדרשת
הספרא דבר זה נזכר במפורש, והרמב"ם הסתפק ברמז, וסמך על המעיין שיבין
רמיזותיו.
אחר שכתבתי את כל הנזכר לעיל, ראיתי
שכך כתב רבנו אברהם בן הרמב"ם (ראב"ם), הביאו מהר"ם אלשקר
בשו"ת (סי' צו) וזה לשונו: "...וצריך ליזהר ולפרוש מעשיית מלאכה קודם
ערובת השמש דבר מועט, כמו שנזהרין ונמנעים מאכילת חמץ בשעה ששית וכיוצא בזה,
וזהו אומרם ז"ל מוסיפין מחול על הקדש. עכ"ל בספר אל
כפאי"ה". ומאחר וראב"ם סובר כדעת אביו, התברר שלדעת הרמב"ם יש
חובת תוספת באיסור מלאכה בשבת, ימים טובים, ויום הכיפורים. ושיעור התוספת הוא במעט
קודם השקיעה.
אמור מעתה, מה שרגילים לבאר, לפי
הרמב"ם אין דין תוספת באיסור מלאכה בשבת ויום כיפור, נתון לפרשנות המעיין.
והעיון ברמיזות הרמב"ם ובמקורות התלמודיים מגלה, שאכן יש חובת תוספת באיסור
מלאכה בשבת, ימים טובים, ויום הכיפורים. ושיעור התוספת הוא במעט קודם השקיעה. וכן
ביציאת השבת כך הדין.
