שיעור מיל 24 דקות

במאמר הבא נדון בעז"ה בשיטת הרמב"ם אודות שיעור מיל, האם הוא 24 דקות, או 18 דקות, כי לכאורה בדברי הרמב"ם יש סתירה, יש מקומות שבהם הוא כתב ששיעור מיל הוא 24 דקות (פה"מ פסחים ג,ב; ט,ב; משנ"ת קרבן פסח ה,ט), ויש מקום שממנו משתמע ששיעור מיל הוא 18 דקות (פה"מ ברכות א,א).

לפני שניכנס לבאר את הסוגיות, נכתוב את תמצית העניין, כך שמי שמצוי בנבכי העניין ימצא את מבוקשו מיד בתחילת המאמר, ולא יצטרך לקרוא את ביאור הסוגיות.

עיקרם של הדברים הוא בסוגיה במסכת פסחים (צג,ב צד,א), וכן במסכת שבת (לד,ב לה,א-ב). חכמי התוספות שאלו על סתירה בדברי התלמוד, כי במסכת פסחים (צד,א) נאמר שמשקיעת החמה עד צאת הכוכבים יש משך זמן של  4 מיל, ואילו במסכת שבת (לד,ב) נאמר שמהשקיעה עד צאת הכוכבים יש משך זמן של 3/4 מיל [18 דקות לפי חשבון של 24 דקות למיל]. מתרץ רבנו תם, יש שתי שקיעות החמה, שקיעת החמה הנראית לעינינו וממנה עד צאת הכוכבים יש משך זמן של 4 מיל וזהו האמור במסכת פסחים, ושקיעת החמה שאינה נראית לעינינו, וזמנה לאחר עבור 3 מיל ו-1/4 מהשקיעה הראשונה, ואז יש שקיעה שנייה שאינה נראית לעינינו, וממנה עד צאת הכוכבים יש משך זמן של 3/4 מיל.

הגר"א באו"ח סי' רסא סעי' ב, מקשה על שיטת ר"ת: "והחוש מכחיש לכל רואה, שמעלות השחר הוא שיעור גדול הרבה מאוד, על צאת הכוכבים אחר השקיעה". כלומר, יש להשוות את משך הזמן שמעלות השחר עד הנץ, למשך הזמן שיש מהשקיעה עד צאת הכוכבים, אולם מבחינת המציאות רואים שמעלות השחר עד הנץ יש משך זמן יותר ארוך מאשר מהשקיעה עד צאת הכוכבים, וכיצד כתב ר"ת שמשך זמן זה הוא שווה, 4 מיל? מתרץ הגר"א, יש לדקדק בדברים, כאשר אנו מודדים את משך הזמן מעלות השחר עד הנץ, אנו מודדים מתחילת הסתלקות החושך, עד הזריחה, אולם כאשר אנו מודדים מהשקיעה עד צאת שלושה כוכבים בינונים, עדין אין חושך מוחלט, ולכן פרק זמן זה הוא קצר מאשר מעלות השחר עד הזריחה. כיון שכן, אם נרצה להגיע לפרק זמן שווה, יש למדוד מהשקיעה עד שיהיה חושך מוחלט שבו ייראו כל הכוכבים, ואז משך הזמן יהיה זהה למשך הזמן שמעלות השחר עד הזריחה. כיון שכן, התלמוד במסכת פסחים שכתב שיש 4 מיל, מעלות השחר עד הזריחה, וכן מהשקיעה עד צאת הכוכבים, עוסק בצאת כל הכוכבים שאז יש חושך מוחלט. ואילו התלמוד במסכת שבת שכתב שיש 3/4 מיל [18 דקות לפי חשבון של 24 דקות למיל] מהשקיעה ועד צאת שלושה כוכבים, עוסק בצאת כוכבים ראשון, שבו יצאו רק שלושה כוכבים בינונים, ועדין אין חושך מוחלט. נמצאנו למדים, לפי הגר"א אין שתי שקיעות כדברי רבנו תם, אלא יש שתי צאת הכוכבים. צאת שלושה כוכבים בינונים, וצאת כל הכוכבים כשיש חושך מוחלט, ובכך יתיישבו הסוגיות היטב.

בסוגיה במסכת פסחים הובאה משנה (צג,ב) וביאר אותה עולא על פי הדעה שמשך הזמן של מיל הוא 24 דקות, וכן הובאה ברייתא (צד,א) שמשך הזמן של מיל הוא 18 דקות, ומעלות השחר עד הזריחה, וכן מהשקיעה עד צאת הכוכבים, יש משך זמן של 4 מיל. בסוגיה במסכת שבת (לד,ב) נאמר שמהשקיעה עד צאת שלושה כוכבים בינונים יש 3/4 מיל [18 דקות לפי חשבון של 24 דקות למיל].

וזה ביאור הרמב"ם ואופן פסיקתו את סוגיות התלמוד. את הסתירה בין סוגיית שבת (לד,ב) לסוגיית פסחים (צד,א), מיישב הרמב"ם כמו הגר"א, ובמסכת פסחים שנאמר שיש 4 מיל מהשקיעה עד צאת הכוכבים, מדובר בצאת כל הכוכבים שיש חושך מוחלט. את משך הזמן שיש מעלות השחר עד הנץ (פה"מ ברכות א,א) יש לקבוע על פי הברייתא שבמסכת פסחים (צד,א), והוא 4 מיל, ושיעור כל מיל הוא 18 דקות. את הגדרת מיל בכל הש"ס יש לקבוע על פי דברי עולא בבארו את המשנה שבמסכת פסחים (צג,ב), שהמיל הוא 24 דקות (פה"מ פסחים ג,ב; ט,ב; משנ"ת קרבן פסח ה,ט), כי לא נזכר שם בתלמוד בצורה מפורשת, ביאור אחר למשנה, משיטת עולא. את משך הזמן שבין השקיעה עד צאת 3 כוכבים בינונים יש לקבוע על פי מסכת שבת (לד,ב), והוא 3/4 מיל [18 דקות לפי חשבון של 24 דקות למיל] (תרומות ז,ב).

בנוגע להתאמת המציאות לנאמר במסכת שבת, שמהשקיעה עד צאת שלושה כוכבים יש 18 דקות, להלן תוצאות התצפיות שנכתבו בספר פניני הלכה, הרחבות להלכות שבת (פרק ג, זמני השבת. א,יד חישוב הזמן בפועל), התצפית בתל אביב, בתקופת האביב והסתיו, מתאימה למה שכתבנו שהוא 18 דקות.

***

כעת לאחר התקציר, נכתוב את הדברים בהרחבה, תחילה נצטט את דברי הרמב"ם, ולאחר מכן את דברי התלמוד.

משנה פסחים (ג,ב): "בצק החרש אם יש כיוצא בו שהחמיץ הרי זה אסור". פה"מ: "ובצק החרש, הוא כשמכין עליו ביד אינו משמיע קול הברה, וכאלו הוא חרש שאינו עונה למי שקורא לו, וכיון שאין אנו יודעים אם החמיץ או לאו נשערנו בכיוצא בו או בזמן הידוע שבכמו אותו זמן יחמיץ הבצק, ושיעורו כדי שיהלך אדם ברגליו הלוך בינוני מיל אחד, והוא כדי שני חומשי שעה מן השעות השוות".

וזה ביאור החשבון: שעה היא 60 דקות, חמישית שעה היא 12 דקות, ושני חומשי שעה הם 24 דקות, והוא מהלך מיל.

משנה פסחים (ט,ב): "איזו היא דרך רחוקה מן המודיעים ולחוץ וכמדתה לכל רוח דברי ר' עקיבא...". פה"מ: "מודעית, מקום בינו ובין ירושלם חמשה עשר מיל, והוא שיעור שיהלך אדם ברגליו הלוך בינוני מעלות השמש עד בין הערבים. ואם היה ביום ארבעה עשר חוץ למודעית הרי זה בדרך רחוקה".

וזה ביאור החשבון: מהנץ עד השקיעה אדם הולך 30 מיל. נמצא שמהנץ עד חצי היום אדם הולך 15 מיל. בשעתיים אדם הולך 5 מיל, כי מיל הוא 24 דקות, ולכן עד חצי היום שהוא 6 שעות אדם הולך 15 מיל. מהלך אדם בינוני ביום 10 פרסאות, כל פרסה היא 4 מיל, נמצא שאדם הולך ביום 40 מיל. 5 מיל אדם הולך בבוקר מעלות השחר עד הנץ, ו-5 מיל אדם הולך בערב מהשקיעה עד צאת הכוכבים. נמצא שמעלות השחר עד הנץ יש 2 שעות.

הלכות קרבן פסח (ה,ט): "איזו היא דרך רחוקה, חמישה עשר מיל חוץ לחומת ירושלים. מי שהיה בינו ובין ירושלים יום ארבעה עשר עם עליית השמש, חמישה עשר מיל או יתר – הרי זה בדרך רחוקה; היה בינו ובינה פחות מזה – אינו בדרך רחוקה, מפני שיכול להגיע לירושלים אחר חצות כשיהלך ברגליו בנחת".

פה"מ ברכות (א,א): "ועמוד השחר, הוא עמוד האור הבוקע בבקר, והוא אור ייראה בפאת מזרח קודם עלות השמש כשעה וחומש מן השעות השוות, וסבתו קרבת שטח הקיף אור השמש לאדים הכבדים העולים מן הארץ תמיד שגבהם על פני האדמה חמשים ואחד מיל כמו שנתבאר בתורת המדעים".

וזה ביאור החשבון: מעלות השחר עד נץ החמה יש מהלך ארבעה מיל, מיל הוא 18 דקות, 4 מיל הם 72 דקות.

***

כתב מהר"י קאפח (הלכות קריאת שמע פרק א הערה ל): "ולעניין הסתירות שמצאו בדברי רבנו ביחס למרווח שבין עלות השחר להנץ החמה, שבפירוש המשנה ברכות (א,א) כתב שהוא כשעה וחומש [=72 דקות], ובפירוש המשנה פסחים (ג,ב) כתב כי שיעור המיל שני חומשי שעה [=24 דקות], ובפ"ה קרבן פסח הלכה ט משמע דמעלות השחר עד הנץ חמישה מילין הרי שתי שעות [=24*5]. וכל האחרונים דנו דשו בזה לדעתי ללא צורך. ואין שום סתירה בדברי רבנו, כי בפירוש המשנה פ"א ברכות הלכה א כתב רבנו, שגוֹרם עלות השחר הם האֵדים העולים מן הארץ המהווים כעין ראי לקליטת אור השמש ממרחקים, ואם כן אין לעלות השחר גבול מוגבל כלל, אלא יום שהאֵדים גבוהים הרבה הרי המרווח יהיה כשעתיים, ויום שאין האדים גבוהים הרבה הרי המרווח כשעה וחוֹמש, ואין שום חישוב מדעי לקביעת הדבר לכל יום תמיד, אלא כל יום לפי אֵידֵי אותו היום, לפי לחות האדמה, ולפי החום השורר באותו היום, וכפי שאומרים לפי אוֹבך או אביכות אותו היום, ורבנו משה ותורתו אמת". (ע"כ מהר"י קאפח)

וקשה על ביאורו, שהרמב"ם הגדיר את פרק הזמן שמעלות השחר עד הנץ, ואם כדבריו היה לרמב"ם להשאיר את משך הזמן בלתי מוגדר, על כורחנו דברי הרמב"ם מתבססים על סוגיית התלמוד, ועל פרק זמן מוגדר.

***

תלמוד פסחים (צג,ב צד,א):

משנה. איזו היא דרך רחוקה? מן המודיעים ולחוץ, וכמדתה לכל רוח, דברי רבי עקיבא...

גמרא. אמר עולא: מן המודיעים לירושלים חמשה עשר מילין הויא. סבר לה כי הא דאמר רבה בר בר חנה אמר רבי יוחנן: כמה מהלך אדם ביום - עשרה פרסאות [חישוב היום לגבי מהלך אדם, הוא מעלות השחר עד צאת הכוכבים]. מעלות השחר ועד הנץ החמה חמשת מילין [2 שעות], משקיעת החמה ועד צאת הכוכבים חמשת מילין [2 שעות]. פשו לה תלתין [30 מיל אדם הולך ב-12 שעות שמהנץ עד השקיעה, כי מיל הוא 24 דקות, ב-2 שעות אדם הולך 5 מיל, ב-12 שעות אדם הולך 30 מיל]. חמיסר מצפרא לפלגא דיומא, וחמיסר מפלגא דיומא לאורתא [עד חצי היום אדם הולך 15 מיל, וכן מחצי היום עד השקיעה אדם הולך 15 מיל]. עולא לטעמיה, דאמר עולא: אי זה הוא דרך רחוקה - כל שאין יכול ליכנס בשעת שחיטה [הרמב"ם מבאר, כדי להגדיר את האדם שהוא נמצא בדרך רחוקה, ויעשה פסח שני, צריך שיהיה רחוק מירושלים, ולא יספיק להגיע אליה מהנץ עד בין הערביים, שהוא תחילת שעה שביעית, שהיא שעת שחיטת התמיד, ושעת שחיטת קרבן פסח. שמאחר שאינו יכול להגיע לתחילת זמן השחיטה, אף שיכול להגיע להמשך זמן השחיטה שהוא עד השקיעה, כבר פטרתו התורה מפסח ראשון, ויעשה פסח שני[1]. ואף שהתמיד נשחט בשבע וחצי, מהתורה הוא ראוי להישחט מתחילת שעה שביעית[2], וכן הפסח מהתורה הוא ראוי להישחט מתחילת שעה שביעית. ורבנו חננאל ורש"י מבארים, שיש לשער דרך רחוקה מתחילת שעה שביעית שאז מגיע זמן שחיטת הפסח, ומשערים עד השקיעה שהוא סוף זמן שחיטת הפסח, והם 6 שעות שבהם יכול ללכת 15 מיל, ואם נמצא רחוק מכך, הוא בדרך רחוקה]. אמר מר: מעלות השחר עד הנץ החמה - חמשת מילין. מנא לן? - דכתיב וכמו השחר עלה ויאיצו המלאכים וגו' וכתיב השמש יצא על הארץ ולוט בא צערה, ואמר רבי חנינא: לדידי חזי לי ההוא אתרא, והויא חמשה מילין [רבי חנינא מסייע לדברי עולא, שמעלות השחר עד הנץ יש 5 מיל].

...אמר רבא: שיתא אלפי פרסי הוי עלמא, וסומכא דרקיעא אלפא פרסי [רבא כאן בסוגיה סובר שמראה העולם, כמו משטח עגול, והשמים שהם הרקיע מכסים אותו מלמעלה כמו חצי כדור. השמש ביום הולכת מתחת לרקיע ומאירה על העולם ממזרח למערב, ואילו בשקיעת החמה היא מתחילה להיכנס אל מעל הרקיע, ומהלכת כל הלילה מעל הרקיע ממערב למזרח, ובבוקר היא שוב זורחת במזרח, ומהלכת מתחת לרקיע עד המערב. לאחר השקיעה עד צאת הכוכבים, רואים אור ברקיע, כי אז השמש נמצאת מול החלון שדרכו נכנסת ממקומה מתחת הרקיע אל מעל הרקיע, וכן משעת עלות השחר עד הנץ, רואים אור ברקיע, כי אז השמש נמצאת מול החלון שדרכו נכנסת ממקומה מעל הרקיע אל מתחת לרקיע]. חדא גמרא וחדא סברא [מה שאמר רבא שמשך הרקיע הוא 6000 פרסאות, למדו במסורת מרבו, ומה שאמר שעובי הרקיע 1000 פרסאות, למדו רבא מסברא]. סבר לה כי הא דאמר רבה בר בר חנה אמר רבי יוחנן: כמה מהלך אדם בינוני ביום - עשר פרסאות. מעלות השחר ועד הנץ החמה חמשה מילין, משקיעת החמה עד צאת הכוכבים חמשה מילין, נמצא עוביו של רקיע אחד מששה ביום [מעלות השחר עד צאת הכוכבים אדם מהלך 10 פרסאות שהם 40 מיל. מהזריחה עד השקיעה אדם הולך 30 מיל, מעלות השחר עד הזריחה אדם הולך 5 מיל, ומהשקיעה עד צאת הכוכבים אדם הולך 5 מיל. 5 מיל מול 30 מיל הוא 1/6, נמצא שעובי הרקיע הוא 1/6 מאורכו, ואלו דברי רבא]. מיתיבי, רבי יהודה אומר: עוביו של רקיע אחד מעשרה ביום. תדע, כמה מהלך אדם בינוני ביום - עשר פרסאות, ומעלות השחר עד הנץ החמה ארבעת מילין, משקיעת החמה ועד צאת הכוכבים ארבעת מילין, נמצאת עוביו של רקיע אחד מעשרה ביום. תיובתא דרבא, תיובתא דעולא! תיובתא [התלמוד מקשה על רבא ועולא שאמרו שעובי הרקיע הוא 1/6 מאורכו, מברייתא בשם רבי יהודה שאמרה שעובי הרקיע הוא 1/10 מאורכו. ברייתא זו שונה בשני דברים ממה שאמרנו עד כעת. א- לפי ברייתא זו, מהלך אדם ביום 10 פרסאות כלומר 40 מיל, נמדד מהנץ עד השקיעה, שלא כמו שאמרנו שהוא נמדד מעלות השחר עד צאת הכוכבים. ב- לפי ברייתא זו משך כל מיל הוא 18 דקות, שלא כמו שאמרנו שהוא 24 דקות. לפי ברייתא זו יש 12 שעות מהזריחה ועד השקיעה, כי 18 דקות כפול 40 הוא 720 דקות, שהם 12 שעות. שלא כמו שחישבנו בדעת עולא ורבא, שמעלות השחר עד צאת הכוכבים אדם הולך 40 מיל, אבל מהנץ עד השקיעה אדם הולך 30 מיל, כי כל מיל הוא 24 דקות כפול 30 הם 720 דקות, שהם 12 שעות ביום]. לימא תיהוי תיובתא דרבי יוחנן? - אמר לך: אנא ביממא הוא דאמרי, ורבנן הוא דקא טעו, דקא חשבן דקדמא וחשוכא [מברר התלמוד האם יש להקשות גם על רבי יוחנן מברייתא זו, מתרץ התלמוד רבי יוחנן אמר שאדם מהלך ביום 10 פרסאות, וכוונתו כברייתא זו מהנץ עד השקיעה, וגם לרבי יוחנן אדם הולך מהנץ עד השקיעה 40 מיל, ורק עולא ורבא הם שביארוהו כאילו הוא מתכוון מעלות השחר עד צאת הכוכבים]. לימא תיהוי תיובתא דרבי חנינא? - לא, ויאיצו שאני [מברר התלמוד, בברייתא זו נאמר, מעלות השחר עד הנץ יש 4 מיל, האם זה סותר את דברי רבי חנינא שאמר, מעלות השחר עד הנץ יש 5 מיל. מתרץ התלמוד, אין הדבר סותר, ולוט עבר בפרק זמן זה 5 מיל, כי הוא הלך מהר, בגלל המלאכים שהאיצו בו]. (ע"כ תלמוד פסחים מבואר)

לפני שנבאר כיצד פסק הרמב"ם את הסוגיה, נכתוב יסוד בדרך פסיקתו. דרך הרמב"ם לסגנן את פסקו, על ידי העתקה של לשון התלמוד, אולם אין דרך הרמב"ם לסגנן מעצמו פרשנות ופסק שאין להם לשון מפורש בתלמוד. כיון שכן, בסוגיה שלפנינו, נזכר שאיתותב עולא, ואיתותב רבא, אולם לא נזכר בתלמוד בצורה מפורשת, ביאור אחר למשנה, משיטת עולא. ולא נאמר בתלמוד: "שמע מינה מן המודיעים לירושלים עשרים מיל, ושיעור המיל בציר [=פחות] משיעור המיל דעולא ורבא". כיון שכן, סובר הרמב"ם, כוונת התלמוד בהביאו ברייתא בסוף הסוגיה לדחות את דברי עולא ורבא לגבי חישוב עובי הרקיע, אולם אין כוונת התלמוד לדחות את דברי עולא שנאמרו כפרשנות למשנה, ששיעור המיל הוא 24 דקות, ומהנץ עד חצי היום, או מחצי היום עד השקיעה יש מהלך 15 מיל לפי השיעור מיל הוא 24 דקות.

***

סוגיה נוספת השייכת לנושא, מסכת שבת דף לד,ב לה,א-ב. הדברים נתבארו בהרחבה במאמר "שקיעת החמה ובין השמשות במשנת הרמב"ם" נעתיק את הדברים משם.

תנו רבנן: בין השמשות ספק מן היום ומן הלילה, ספק כולו מן היום, ספק כולו מן הלילה - מטילין אותו לחומר שני ימים. ואיזהו בין השמשות - משתשקע החמה כל זמן שפני מזרח מאדימין, הכסיף התחתון ולא הכסיף העליון - בין השמשות, הכסיף העליון והשוה לתחתון - זהו לילה, דברי רבי יהודה. רבי נחמיה אומר: כדי שיהלך אדם משתשקע החמה חצי מיל. רבי יוסי אומר: בין השמשות כהרף עין, זה נכנס וזה יוצא, ואי אפשר לעמוד עליו. [התלמוד מביא ברייתא שהובאו בה שלש דעות לביאור המושג בין השמשות, דעת רבי יהודה, רבי נחמיה, ורבי יוסי. לדעת רבי יהודה ורבי נחמיה זמן זה מתחיל מיד אחרי שקיעת החמה, ואילו לדעת רבי יוסי זמן זה כמה שניות סמוך לצאת הכוכבים]

...הא גופה קשיא; אמרת: איזהו בין השמשות - משתשקע החמה, כל זמן שפני מזרח מאדימין. הא הכסיף התחתון ולא הכסיף העליון - לילה הוא. והדר תנא: הכסיף התחתון ולא הכסיף העליון - בין השמשות! [שואל התלמוד, שיש בלשון הברייתא סתירה, מפני שמתחילת הברייתא משתמע שזמן בין השמשות מתחיל מיד בשקיעת החמה, ואילו מהמשך הברייתא משתמע שבין השמשות הוא לאחר מכן, משיחשיך התחתון ולא יחשיך העליון].

אמר רבה אמר רב יהודה אמר שמואל: כרוך ותני, איזהו בין השמשות - משתשקע החמה כל זמן שפני מזרח מאדימין, והכסיף התחתון ולא הכסיף העליון - נמי בין השמשות, הכסיף העליון והשוה לתחתון - לילה. ורב יוסף אמר רב יהודה אמר שמואל: הכי קתני: משתשקע החמה כל זמן שפני מזרח מאדימין - יום, הכסיף התחתון ולא הכסיף העליון - בין השמשות, הכסיף העליון והשוה לתחתון - לילה. [מתרץ התלמוד, שיש להסביר את הברייתא בשני אופנים, לדעת רבה משקיעת החמה הוא בין השמשות, ואף משהשחיר התחתון ולא העליון הוא בין השמשות, ואילו לדעת רב יוסף בשקיעת החמה עדין הוא יום, ורק לאחר מכן משהשחיר התחתון ולא העליון הוא בין השמשות].

ואזדו לטעמייהו, דאיתמר: שיעור בין השמשות בכמה? אמר רבה אמר רב יהודה אמר שמואל: שלשה חלקי מיל. מאי שלשה חלקי מיל? אילימא תלתא פלגי מילא - נימא מיל ומחצה! אלא תלתא תילתי מילא - נימא מיל! אלא: תלתא ריבעי מילא. ורב יוסף אמר רב יהודה אמר שמואל: שני חלקי מיל. מאי שני חלקי מיל? אילימא תרי פלגי מילא - לימא מיל! ואלא תרי רבעי מילא - לימא חצי מיל! אלא: תרי תילתי מיל. מאי בינייהו? - איכא בינייהו פלגא דדנקא. [מוסיף התלמוד לבאר, שרבה ורב יוסף הולכים לשיטתם, ולרבה זמן בין השמשות הוא שלשת רבעי מיל, ואילו לדעת רב יוסף זמן בין השמשות הוא שני שליש מיל. מיל הוא מהלך 24 דקות לדעת הרמב"ם, ולפי שיטתו, לדעת רבה זמן בין השמשות הוא 18 דקות לאחר שקיעת החמה, ואילו לדעת רב יוסף זמן בין השמשות הוא 16 דקות, וימתין אחר השקיעה 2 דקות, ואז יתחיל זמן בין השמשות 16 דקות עד צאת הכוכבים. גם לפי רבה וגם לפי רב יוסף זמן צאת הכוכבים הוא 18 דקות אחר השקיעה].

...אמר רבה בר בר חנה אמר רבי יוחנן: הלכה כרבי יהודה לענין שבת, והלכה כרבי יוסי לענין תרומה. בשלמא הלכה כרבי יהודה לענין שבת - לחומרא, אבל לענין תרומה מאי היא? אילימא לטבילה - ספקא היא! אלא לאכילת תרומה, דלא אכלי כהנים תרומה עד דשלים בין השמשות דרבי יוסי. [לאחר מכן מביא התלמוד את פסיקת רבה בר בר חנה בשם רבי יוחנן: "הלכה כרבי יהודה לעניין שבת, והלכה כרבי יוסי לעניין תרומה". ומבאר התלמוד, שרבי יוחנן מספק פסק להחמיר בכל המקרים, והלכה כרבי יהודה לעניין שבת, ולא יעשה מלאכה משקיעת החמה, שאז מתחיל זמן בין השמשות של רבי יהודה. והלכה כרבי יוסי לעניין אכילת תרומה, ולא יאכלו כהנים טמאים שטבלו, אלא אחר בין השמשות של רבי יוסי, דהיינו רק מצאת הכוכבים].

אמר רב יהודה אמר שמואל: כוכב אחד - יום, שנים - בין השמשות, שלשה - לילה. תניא נמי הכי: כוכב אחד - יום, שנים - בין השמשות, שלשה - לילה. אמר רבי יוסי: לא כוכבים גדולים הנראין ביום, ולא כוכבים קטנים שאין נראין אלא בלילה, אלא בינונים. [בסוף הסוגיה מביא התלמוד את מימרת רב יהודה בשם שמואל, החולק על כל האמור למעלה, ולשיטתו זמן בין השמשות אינו מתחיל מהשקיעה כשיטת רבי יהודה ורבי נחמיה שהובאו למעלה, אלא זמן בין השמשות הוא בין היראות כוכב שני לבין היראות כוכב שלישי. אבל כל זמן שיש כוכב אחד עדין הוא יום גמור. ומשיצאו שלושה כוכבים הוא לילה גמור. והתלמוד מביא סיוע לשיטתו מברייתא שבה נאמר כדבריו. וביאר רבי יוסי, ששלושה כוכבים שאמרנו שהם לילה, הכוונה לשלושה כוכבים בינוניים].

על פי פסק רבי יוחנן שהובא בסוגיה, הלכה כרבי יהודה ורבי יוסי שהובאו בברייתא הראשונה. והטעם שפסק כדברי שניהם, מפני שיש לנו ספק מהי הגדרת בין השמשות, ומספק נחמיר ככל השיטות, לפיכך בשבת ננהג כרבי יהודה, ולא נעשה מלאכה בכניסת השבת משקיעת החמה, ובאכילת תרומה ננהג כרבי יוסי, ולא יאכלו כהנים טמאים שטבלו וטהרו בתרומה אלא מצאת הכוכבים. היוצא מכך, זמן בין השמשות מתחיל מיד בשקיעת החמה. אם נתבונן, נראה שהגדרת סוף זמן בין השמשות, לא נתבארה כראוי בברייתא הראשונה, מפני שלא נזכר בה צאת הכוכבים, ולא נזכר בה איזה כוכבים, גדולים או קטנים. לעומת זאת בברייתא השנייה הדברים נתבארו כראוי, וסוף זמן בין השמשות בצאת שלושה כוכבים בינוניים. היוצא מכל הנזכר למעלה, זמן בין השמשות הוא משקיעת החמה עד שיצאו שלושה כוכבים בינוניים.

אם ננסה לברר מהסוגיה כמה דקות הוא פרק זמן זה, נוכל להסתייע בדברי רבה, שביאר שפרק זמן זה של בין השמשות הוא 18 דקות, מהשקיעה ועד צאת שלושה כוכבים בינוניים.

רי"ף מסכת שבת דף טו עמוד א: "אמר רבה בר בר חנה אמר רבי יוחנן הלכה כרבי יהודה לענין שבת והלכה כרבי יוסי לענין תרומה [דף ל"ה ע"ב] דלא אכלי כהנים תרומה עד דשלים בין השמשות דר' יוסי: הא דפסק ר' יוחנן הלכה כר' יהודה לענין שבת לא ידעינן אליבא דמאן פסק אי אליבא דרבה ואי אליבא דרב יוסף וכיון דלא איבריר לן כמאן מינייהו פסק עבדינן לחומרא דאיסורא הוא וספק איסורא לחומרא ועוד דסוגיא בכוליה תלמודא כל היכא דאיפליגו רבה ורב יוסף הלכה כרבה [בבא - בתרא קי"ד ע"ב] בר משדה קנין ומחצה הלכך משתשקע החמה איתקדיש ליה יומא ואסור בעשיית מלאכה".

הרי"ף הביא את פסק רבי יוחנן שבסוגיה, וביאר שמספק נעשה כשיטת רבה המחמירה, וזמן בין השמשות מתחיל מיד מהשקיעה, ולא כשיטת רב יוסף שממתין 2 דקות אחרי השקיעה, ורק אז מתחיל זמן בין השמשות.

וכך פסק הרמב"ם בהלכות שבת ה,ד: "משתשקע החמה עד שייראו שלושה כוכבים בינוניים, הוא הזמן הנקרא בין השמשות בכל מקום; והוא ספק מן היום, ספק מן הלילה, ודנין בו להחמיר, בכל מקום. ולפיכך אין מדליקין בו; והעושה מלאכה בין השמשות שבת ובין השמשות במוצאי שבת, בשוגג - חייב חטאת מכל מקום. וכוכבים אלו - לא גדולים הנראים ביום, ולא קטנים שאין נראין אלא בלילה; ומשייראו שלושה כוכבים אלו הבינוניים, הרי זה לילה ודאי".

וכך פסק הרמב"ם בהלכות תרומות ז,ב: "אין הטמאים אוכלין בתרומה, עד שיעריבו שמשן וייצאו שלושה כוכבים בינוניים, וזה העת כמו שליש שעה אחר שקיעת החמה: שנאמר "ובא השמש, וטהר" (ויקרא כב,ז), עד שיטהר הרקיע מן האור; "ואחר יאכל מן הקודשים" (שם)".

פסק הרמב"ם הוא כשיטת רבי יוחנן על פי ביאור הרי"ף, ובשבת מספק נחמיר ולא נעשה מלאכה משקיעת החמה, מפני שאז מתחיל זמן בין השמשות, ובתרומה מספק נחמיר, ולא יאכלו הכהנים בתרומה אלא אחר בין השמשות, משיצאו שלושה כוכבים בינוניים, והוא לילה ודאי. וכבר ביארנו שפרק זמן זה של בין השמשות הוא 18 דקות, וזהו שכתב הרמב"ם בהלכות תרומות כמו שליש שעה, שליש שעה הוא 20 דקות, וכוונת הרמב"ם באומרו כמו שליש שעה, ל- 18 דקות.

***

סיכומו של ענין, זה ביאור הרמב"ם ואופן פסיקתו את סוגיות התלמוד. את הסתירה בין סוגיית שבת (לד,ב) לסוגיית פסחים (צד,א), מיישב הרמב"ם כמו הגר"א, ובמסכת פסחים שנאמר שיש 4 מיל מהשקיעה עד צאת הכוכבים, מדובר בצאת כל הכוכבים שיש חושך מוחלט. את משך הזמן שיש מעלות השחר עד הנץ (פה"מ ברכות א,א) יש לקבוע על פי הברייתא שבמסכת פסחים (צד,א), והוא 4 מיל, ושיעור כל מיל הוא 18 דקות. את הגדרת מיל בכל הש"ס יש לקבוע על פי דברי עולא בבארו את המשנה שבמסכת פסחים (צג,ב), שהמיל הוא 24 דקות (פה"מ פסחים ג,ב; ט,ב; משנ"ת קרבן פסח ה,ט), כי לא נזכר שם בתלמוד בצורה מפורשת, ביאור אחר למשנה, משיטת עולא. את משך הזמן שבין השקיעה עד צאת 3 כוכבים בינונים יש לקבוע על פי מסכת שבת (לד,ב), והוא 3/4 מיל [18 דקות לפי חשבון של 24 דקות למיל] (תרומות ז,ב).

---

[1] הביאור שכתבנו הוא פירוש הרמב"ם כפי שכתב בפה"מ פסחים (ט,ב).

[2] ראה רש"י פסחים (צג,ב ד"ה חמשה עשר מילין).

פת הבאה בכסנין, הגדרתה

כתב הרמב"ם בהלכות ברכות ג,ט:

עיסה שנאפת בקרקע כמו שהערביים שוכני המדברות אופין, הואיל ואין עליה צורת פת, מברך עליה בתחילה, בורא מיני מזונות; ואם קבע סעודתו עליה, מברך המוציא. וכן עיסה שלשה בדבש או בשמן או בחלב, או שעירב בה מיני תבלין ואפיה, והיא הנקראת פת הבאה בכיסנין – אף על פי שהיא פת, מברך עליה בורא מיני מזונות; ואם קבע סעודתו עליה, מברך המוציא.

לשון ההלכה מבואר:

'פת הבאה בכיסנין' - אף על פי שהיא פת, מברך עליה בורא מיני מזונות; ואם קבע סעודתו עליה, מברך המוציא. 'כיסנין' ביאורו 'מיני מתיקה'. פת הבאה בכסנין ביאורו, פת הבאה 'במקום מיני מתיקה' משום שהיא עצמה מתוקה, או פת הבאה 'עם מיני מתיקה' משום שעירבוה בהם. כגון, עיסה שלשה עם מים, ועירב בה בזמן הלישה גם דבש או שמן או חלב או יין בכמות מרובה, שטעמם ניכר בעיסה, ואפה אותה; או שעירב בעיסה מיני תבלין, כגון פלפל או קינמון או שום או בצל, ואפה אותה (ברכות ג,ט). וכן אם יצר כיס ב'לחוח', ומילא אותו בשקדים או בדבש, וטיגנו בשמן, הרי הוא פת הבאה בכסנין. והטעם שמברכים עליה מזונות, מפני שהפת מתוקה, ומחמת כך דרך בני אדם שלא לאכול ממנה הרבה כדי לשבוע ממנה ולהחשיבה כפת שברכתה המוציא, אלא כפת שאוכלים ממנה מעט לתענוג שברכתה מזונות. אולם אם אדם קבע סעודתו עליה, כלומר שאכל ממנה שיעור סעודה, שהוא שיעור שלש ביצים, כלפי אדם זה היא נחשבת פת גמורה, ויברך המוציא.

ביאור המושג 'פת הבאה בכסנין', הוא על פי יד פשוטה ברכות ג,ט; ותוספתא כפשוטה ברכות ד,ד עמ' 58. שכן מצינו בתוספתא ברכות (ד,ד): "הביאו לפניו מיני תרגומה [=תרגימה, מיני מתיקה] מברך עליהן בורא מיני כסנין". מכאן שכסנין היא מיני מתיקה. וממילא פת הבאה בכסנין ביאורו, שהיא בעצמה משמשת כמיני מתיקה, משום שלשוה עמהם, או עירבוה בהם.

לשון הרמב"ם בהלכות ברכות (ג,ט) בהגדירו פת הבאה בכסנין "או שעירב בה [=בעיסה] מיני תבלין ואפיה". במשנה ערלה (ב,י) נזכר תבלין. וכתב שם הרמב"ם בפה"מ: "ושמא יעלה על דעתך שאין נקרא תבלין אלא דברים הריחניים כגון הפלפל וה"קרפה" [=קנמון], אלא כל מה שמשביחים בו את האוכל כגון השום והשמן והבצל והחומץ והיין, אם נתכון באחד מאלו ובכיוצא בהן להשביח האוכל נקראין תבלין".

ומה שכתבנו ש'לחוח' ממולא הרי הוא פת הבאה בכסנין, לשון הרמב"ם בשו"ת (סי' ריג): "ודעו שהקטאי"ף [=לחוח] פת הם וחייבים בחלה, ולכן אם אוכלים אותם בפני עצמם אחר הסעודה, לא יברך עליהם בתחלה [מזונות], ולא יתיחדו בברכה בסוף [אלא נפטרו בברכת המוציא שבתחילת הסעודה, ובברכת המזון שבסוף הסעודה]. אבל הקטאי"ף הממולאים והמטוגנים [=לחוח ממולא בשקדים או בדבש, ומטוגן בשמן], דינם לדעתי כדין פת הבאה בכסנין, ואם אוכלים אותם אחר הסעודה, יברך עליהם בתחלה בורא מיני מזונות ולבסוף ברכה אחת מעין שלש".

ומה שכתבנו ששיעור קביעות סעודה הוא שלש ביצים, בהלכות עירובין (א,ט) נזכר, ששיעור שתי סעודות שש ביצים, ומשם נלמד ששיעור סעודה שלש ביצים.

כאן ראוי לבאר, פת שדרך בני אדם לאכול ממנה הרבה ולשבוע ממנה, ברכתה המוציא גם אם אכל רק כזית, אולם פת הבאה בכסנין שדרך בני אדם לאכול ממנה קצת ולא לשבוע ממנה ברכתה מזונות, ורק כלפי אדם זה שאכל ממנה הרבה ושבע ממנה היא נחשבת פת גמורה, ויברך המוציא (יד פשוטה).

לשון המשנה סוכה (ד,ב): "אוכלין ושותין עראי חוץ לסוכה". וכתב שם הרמב"ם בפה"מ: "ואכילת עראי, הוא שיאכל כמות מועטת ולא יתכון בו שיהא סעודה ואינו אוכלו אלא להשקיט רעבונו עד שישלים אכילתו אחר כך". ובהלכות סוכה (ו,ז) הרמב"ם הגדיר את הדבר ביתר ביאור: "ואסור לאכול סעודה חוץ לסוכה כל שבעה, אלא אם כן אכל אכילת עראי, כביצה או פחות או יתר מעט". בפה"מ הרמב"ם הגדיר אכילת עראי, אכילה מועטת, שאין בדעתו להחשיבה כסעודתו. אולם במשנ"ת הרמב"ם הגדיר את הדבר יותר, מדובר שאוכל כמות מועטת של כביצה או יותר או מעט, ורק על כזה שיעור אפשר לומר שאין בדעתו להחשיבו כסעודתו. אבל אם אכל שיעור סעודה, שהוא שלש ביצים, וכפי שנזכר בהלכות עירובין (א,ט), ששיעור שתי סעודות הוא שש ביצים, ומשם נלמד ששיעור סעודה הוא שלש ביצים, אין האדם יכול לומר שאין בדעתו להחשיב אכילה זו כסעודה, ויברך המוציא.

וכך נאמר בתלמוד ברכות (מב,א): "רב הונא אכל תליסר ריפתי בני תלתא תלתא בקבא ולא בריך [=רב הונא אכל שלוש עשרה מאפים של פת הבאה בכסנין, שבכל שלושה מהם יש קב, נמצא שאכל שיעור ארבעה קבים, ולא בירך עליהם המוציא רק מזונות, וכן לא בירך ברכת המזון. בכל קב יש 4 לוגים (עירובין א,יג), בכל לוג יש 6 ביצים, בכל קב יש 24 ביצים, ושיעור ארבעה קבים הוא 96 ביצים. נראה שיש בתלמוד לשון גוזמה]. אמר ליה רב נחמן: עדי כפנא! אלא: כל שאחרים קובעים עליו סעודה צריך לברך [=אמר לו רב נחמן, כבר הסרת את הרעב באכילה זו, אלא אם אכל שיעור שאחרים קובעים עליו סעודה צריך לברך המוציא וברכת המזון]".

וכך כתב השו"ע (קסח,ו): "פת הבאה בכיסנין, מברך עליו: בורא מיני מזונות, ולאחריו: ברכה אחת מעין שלש; ואם אכל ממנו שיעור שאחרים רגילים לקבוע עליו, אף על פי שהוא לא שבע ממנו, מברך עליו: המוציא וברכת המזון".

ומה שכתבנו שהטעם שמברכים על פת הבאה בכסנין מזונות משום שאוכלים ממנה מעט, ראה יד פשוטה שהביא בשם רב האי גאון שאת הכסנין היו אוכלים אחרי הסעודה בכמות מועטת כדי להתמתק בהם [=להשאיר טעם מתוק בפה], והגדיר רב האי גאון אכילה זו, אכילה שהיא 'בתורת כסנין' [=אכילה מועטת], ורב הונא שאכל הרבה, אין להגדיר את אכילתו שהיא אכילה בתורת כסנין, אלא אכילה של סעודה, ולפיכך עליו לברך המוציא וברכת המזון.

וכך כתב הרי"ף (ברכות כט,ב ל,א מדפיו): "רב הונא אכיל מפת הבאה בכסנין תריסר רפתי בני תלתא תלתא לקבא ולא בריך. אמר רב נחמן עדיין מר כפין הוא, אלא אמר רב נחמן כל שאחרים קובעין עליו מחמת הסעודה צריך לברך, וכל שאין אחרים קובעין עליו מחמת הסעודה אינו צריך לברך. ומסקנא היכא דאכיל לה בתורת כסנין [=אכל אכילה מועטת] בתחלה מברך בורא מיני מזונות ולבסוף ולא כלום, והיכא דאכיל לה בתורת קביעותא [=אכל אכילה מרובה] מברך עליה המוציא ושלש ברכות".

ומהר"י קאפח כתב (הערה כב): "...ושעור קבע או יותר נכון פירוש המונח קבע סעודה נחלקו בו המפרשים. הכס"מ כתב שעור שדרך בני אדם לקבוע עליו. ועיין ערוך השלחן או"ח סי' קסח סע' יד-יז בשעור קבע דלאו בדידיה משערינן אלא בדעלמא, ויליף מההיא דדף מב א דאכל תליסר ריפתי. ועיין בית ידיד שהאריך בענין זה והביא דברי הכס"מ ותמה עליו, דבהדיא כת"ר דהכל תלוי בקביעות דידיה. ועוד קשה שהרא"ש כתב בשם רבנו שאם אחרים אינם קובעים אפלו כשהוא קובע אינו מברך דבתר רוב אזלינן ובטלה דעתו אצל כל אדם ע"כ, ותמה עליו היכן מצא זה בדברי רבנו. ועיין ראשון לציון דבקביעות דידיה תליא מילתא. ויש ששיערו סעודת קבע ארבע ביצים, ויש ששיערו בגרמים ואמרו שמונה מאות וחמשים גרם. וכולם לא ראו דברי רבנו כלל, וכל מה שנכתב בענין זה בשם רבנו אינם אלא השערות, וזה לשונו בפיהמ"ש סוכה פ"ב הל' ד, ואכילת עראי הוא שיאכל כמות מועטת ולא יתכווין בו שיהא סעודה ואינו אוכלו אלא להשקיט רעבונו עד שישלים אכילתו אחר כך ע"כ. הרי להדיא דבאותו אדם משערין, וכל שדעתו להסתפק באכילה זו לארוחה זו ואינו מתכווין להשלימה אח"כ אלא מסתפק בה עד זמן הארוחה השניה הוי קבע. ולפ"ז אפלו באדם אחד אין השעור אחיד לתמיד, אלא מזל שעה קובע, במה דברים אמורים למטה אבל למעלה אם אכל סעודה בינונית שלכל אדם, וכ"ש אם אכל תליסר ריפתי וטוען שהיא עראי, בטלה דעתו אצל כל אדם, וזאת רמז רבנו באמרו בפיהמ"ש שיאכל כמות מועטת, וזהו שאמר רב נחמן בדף מב א עדי כפנא. אלא כל שאחרים קובעין עליו סעודה צריך לברך ע"ש. ודבר זה נאמר רק בשעור למעלה, ונתבארו דברי רבנו. ועיין מעשה רקח, ואלו ראו דברי רבנו לא היו נדחקים". (ע"כ מהר"י קאפח)

ועל פי מה שכתבנו לעיל, גם בדברי הרמב"ם התבאר מהו שיעור קביעות סעודה, שהוא שלש ביצים, וכן התבאר בדברי הרמב"ם מהו שיעור אכילת עראי, כביצה או מעט או יותר. והדברים ברורים ומוגדרים, ואינם נתונים לבחירתו והרגשתו של כל אדם.

לאחר שביארנו את שיטת הרמב"ם, נביא את שיטת השולחן ערוך ונעיר בקצרה. לשון השו"ע (קסח,ז): "פת הבאה בכיסנין, יש מפרשים: פת שעשוי כמין כיסים שממלאים אותם דבש או סוקר ואגוזים ושקדים ותבלין, והם הנקראים...; וי"א שהיא עיסה שעירב בה דבש או שמן או חלב או מיני תבלין ואפאה, והוא שיהיה טעם תערובת המי פירות או התבלין ניכר בעיסה, [רמ"א: וי"א שזה נקרא פת גמור, אלא אם כן יש בהם הרבה תבלין או דבש כמיני מתיקה שקורין לעקי"ך שכמעט הדבש והתבלין הם עיקר, וכן נוהגים. (רש"י וערוך וכן יש לפרש דעת רמב"ם)]; וי"מ שהוא פת, בין מתובלת בין שאינה מתובלת, שעושים אותם כעבים [צ"ל כעכין] יבשים וכוססין אותם, והם הנקראים..., והלכה כדברי כולם שלכל אלו הדברים נותנים להם דינים שאמרנו בפת הבאה בכסנין".

וכתב ילקוט יוסף (או"ח קסח הע' ו): "ונחלקו הראשונים מה הוא פת הבאה בכיסנין, דעת רבינו חננאל שהיא פת העשויה כמין כיסין מלאים בדבש אגוזים וכדומה, והו"ד בתלמידי רבינו יונה ברכות שם. וכן הוא דעת הערוך והרשב"א. ולדעתם אם נילושה העיסה בסוכר ושמן או דבש וכיו"ב, מברכים עליה המוציא, וכן אם כוססין העוגה בשינים, אם אין בה כיסים של אגוזים שקדים וכיוצא, מברכים עליה המוציא. ודעת הרמב"ם (פרק ג מהלכות ברכות) דפת הבאה בכיסנין היינו, שנילושה העיסה בדבש או סוכר או שמן או מיני תבלין, ובלבד שיהיה טעם הפירות או התבלין ניכר בפת. ודעת רבינו נתן בעל הערוך בשם רבינו האי גאון, דפת הבאה בכיסנין היינו, פת שעושים אותה כעכין יבשים, בין שהיא מתובלת ובין שאינה מתובלת, וכוססים אותה. והביא סמך לזה מהכתוב ביהושע (ט, ה) וכל לחם צידם יבש היה נקודים. ותרגם יונתן בן עוזיאל, וכל לחם זודיהון יבש הוה כסנין. ומרן בשלחן ערוך (שם סעיף ו) הביא ג' הדיעות בזה, וכתב, והלכה כדברי כולם שלכל אלו הדברים נותנים עליהם דין פת הבאה בכסנין, שמברך עליהם בורא מיני מזונות וברכה אחת מעין שלש, אלא אם כן קבע סעודתו עליהם, שאז מברך המוציא וברכת המזון. ע"כ". (ע"כ ילקוט יוסף)

ועל פי ביאור יד פשוטה את שיטת רב האי גאון, הסיבה שמאפה הנכסס מברכים עליו מזונות, משום שנאכל קמעה בסיום הסעודה להתמתק, כגון 'בייגלה' שבימינו. אבל פת הנכססת, כגון מצה, או 'קאמז' של יהודי תימן, שהוא לחם מיובש שהיו הולכי דרכים אוכלים אותו בסעודתם, מעולם לא עלתה על דעתו של רב האי גאון לומר שאינם נחשבים פת וברכתם מזונות.

ועוד הערה, קטאי"ף הממולאים והמטוגנים, כלומר 'לחוח' ממולא בשקדים או בדבש ומטוגן בשמן, שהדרך לאכול ממנו לאחר סעודה קמעה ולהתמתק בו, הוא הנחשב פת הבאה בכסנין וברכתו מזונות. אבל אם לקח פיתה או לחוח ויצר בהם כיס ומילא אותו בבשר או בחצילים או בתפוח אדמה, הרי הוא כאוכל פת עם לפתן, ודרך בני אדם לאכול את כל סעודתם מהם, וברכתו המוציא. ומכלל הדברים למדנו, מציאותו של כיס אינה הופכת את המאפה לפת הבאה בכסנין, ורק אם הוא ממולא בדבר הממתקו שמחמת כך אין דרך בני אדם לאכול ממנו הרבה, הרי הוא פת הבאה בכסנין.

חימום מים בדרגת חום של יד סולדת בו

דברי השואל יובאו בכתב רגיל, והתשובה תבוא בסוגריים בכתב מודגש.

ראיתי את דבריך בספר ילקוט משה שבת, פרק ט הע' ב, שם אתה דוחה את שיטת מהר"י קאפח שאסר לחמם מים לרחיצה בשבת [כגון שחיממם כנגד המדורה], כבר בדרגת חום של מים פושרים. אלא לדעתך יש לאסור חימום מים לרחיצה רק בדרגת חום של יד סולדת בו, כדעת המ"מ ומרכבת המשנה חלמא ועוד. בדבריך כתבת שכך מוכח מסוגיית התלמוד, אולם העיון בסוגיית התלמוד מראה כשיטת מהר"י קאפח ולא כדבריך.

לשון הסוגיה שבת (מ,ב):

תנו רבנן: מביא אדם קיתון מים ומניחו כנגד המדורה, לא בשביל שיחמו, אלא בשביל שתפיג צינתן. רבי יהודה אומר: מביאה אשה פך של שמן ומניחתו כנגד המדורה, לא בשביל שיבשל אלא בשביל שיפשר. רבן שמעון בן גמליאל אומר: אשה סכה ידה שמן ומחממתה כנגד המדורה, וסכה לבנה קטן, ואינה חוששת. איבעיא להו: שמן מה הוא לתנא קמא? - רבה ורב יוסף דאמרי תרוייהו להתירא, רב נחמן בר יצחק אמר לאיסורא. רבה ורב יוסף דאמרי תרוייהו להתירא: שמן אף על פי שהיד סולדת בו - מותר, קסבר תנא קמא: שמן אין בו משום בשול. ואתא רבי יהודה למימר: שמן יש בו משום בשול, והפשרו לא זה הוא בשולו. ואתא רבן שמעון בן גמליאל למימר: שמן - יש בו משום בשול, והפשרו זהו בשולו. רב נחמן בר יצחק אמר לאיסורא: שמן אף על פי שאין היד סולדת בו - אסור, קסבר: שמן יש בו משום בשול, והפשרו זהו בשולו. ואתא רבי יהודה למימר: הפשרו לא זהו בשולו. ואתא רבן שמעון בן גמליאל למימר: שמן יש בו משום בשול, והפשרו זהו בשולו. רבן שמעון בן גמליאל היינו תנא קמא! - איכא בינייהו כלאחר יד. אמר רב יהודה אמר שמואל: אחד שמן ואחד מים, יד סולדת בו - אסור, אין יד סולדת בו - מותר. והיכי דמי יד סולדת בו? אמר רחבא: כל שכריסו של תינוק נכוית. אמר רבי יצחק בר אבדימי: פעם אחת נכנסתי אחר רבי לבית המרחץ ובקשתי להניח לו פך של שמן באמבטי, ואמר לי: טול בכלי שני ותן. שמע מינה תלת, שמע מינה: שמן יש בו משום בשול, ושמע מינה: כלי שני אינו מבשל, ושמע מינה: הפשרו זהו בשולו [גירסת הרי"ף: הפשרו 'לא' זהו בישולו].  

הראייה שלי היא ממהלך הסוגייה, ולא אוכל לתת ציטוט מדוייק (מחילה על האריכות).

בפתח הדברים, אומר שפשט דברי חז"ל הם שיש הבדל בין הפשרה \ הפגת צינה (שהם זהים, ראה תוספתא שבת פ"ג ד) לבין חימום.

[מה שכתבת כאן, שהפגת צינה והפשרה הם זהים, הוא נגד מהר"י קאפח, שכתב: והפגת הצינה היא דרגת חום פחותה מאשר להפשיר אותם, ובמים מותר להפיג את צינתם ואסור להפשירם, ובשמן ששייך בו בישול ביד סולדת בו, מותר להפשירו ואסור לחממו].

על הברייתא: מביא אדם קיתון מים וכו'

ת"ר מביא אדם קיתון מים ומניחו כנגד המדורה לא בשביל שיחמו אלא בשביל שתפיג צינתן.

ר' יהודה אומר מביאה אשה פך של שמן ומניחתו כנגד המדורה לא בשביל שיבשל אלא בשביל שיפשר

רשב"ג אומר אשה סכה ידה שמן ומחממתה כנגד המדורה וסכה לבנה קטן ואינה חוששת

מחלוקת האמוראים:

והגמרא שואלת לרנב"י - רשב"ג היינו ת"ק. ומתרצים שלת"ק אסור גם לאחר יד.

המימרא של שמואל "אחד שמן ואחד מים יד סולדת בו אסור אין יד סולדת בו מותר" מתייחסת לדיון לעיל (העוסקת בחימום בשינוי), ואינה קביעה עצמאית (בתחילת הערה ב' משמע שהבנת דין זה באופן כללי).

[התלמוד כותב במפורש, יחמו, ביאורו, יד סולדת בו. גם בדברי ת"ק וגם בדברי ר' יהודה, ללא שום קשר לחימום כלאחר יד.

"רבה ורב יוסף דאמרי תרוייהו להתירא: שמן אף על פי שהיד סולדת בו - מותר, קסבר תנא קמא: שמן אין בו משום בשול". כאן עדין לא הזכיר התלמוד בישול כלאחר יד, והוא מבאר בפשטות, יחמו שבדברי ת"ק יד סולדת בו.

"רב נחמן בר יצחק אמר לאיסורא: שמן אף על פי שאין היד סולדת בו - אסור, קסבר: שמן יש בו משום בשול, והפשרו זהו בשולו. ואתא רבי יהודה למימר: הפשרו לא זהו בשולו". כאן מבאר התלמוד שיבשל שבדברי ר' יהודה הוא יד סולדת בו, זו מוסכמה לאורך כל הסוגיה, ועדין לא נזכר חימום כלאחר יד.

"רבן שמעון בן גמליאל היינו תנא קמא! - איכא בינייהו כלאחר יד". התלמוד כאן מבאר, לפי רנב"י, לפי ת"ק, אסור להפשיר שמן אפילו על גבי ידו, ולפי רשב"ג מותר להפשיר שמן על גבי ידו. בתירוץ כאן לא נזכר בכלל יד סולדת בו, כי כבר בהפשר נחשב בישול. כיון שכן, לא שייך לומר שדברי שמואל מוסבים על בישול כלאחר יד, כאשר בקטע זה, הפשרו זהו בישולו, ולא הגענו ליד סולדת בו.

"אמר רב יהודה אמר שמואל: אחד שמן ואחד מים, יד סולדת בו - אסור, אין יד סולדת בו - מותר. והיכי דמי יד סולדת בו? אמר רחבא: כל שכריסו של תינוק נכוית".

רמב"ם שבת כב,ד: "מביא אדם קיתון של מים, ומניחו כנגד המדורה - לא בשביל שייחמו, אלא כדי שתפוג צינתן. וכן מניח פך של שמן כנגד המדורה - כדי שיפשר, לא שייחם. וסך אדם ידו במים או בשמן, ומחמם כנגד המדורה - והוא שלא ייחמו המים שעל ידו, עד שתהא כרסו של תינוק נכווית בהן. ומחמם בגד, ומניחו על גבי מעיו בשבת".

הרמב"ם כתב את דברי ת"ק, ואת דברי רבי יהודה, ואת דברי רשב"ג, ואת דברי שמואל. כי אין הכרח לומר, שלת"ק שמן אין בישול ולר' יהודה יש בישול, ופשטות דבריהם שכל אחד דיבר במשהו שונה, ודרך הרמב"ם להעתיק מהתלמוד ככל האפשר. את דברי רשב"ג כתב הרמב"ם בהתאמה לנ"ל, שמחמם כנגד המדורה ובתנאי שלא יגיע ליד סולדת בו.

בסוף ההלכה הרמב"ם כותב כמוסכמה שבכל סוגיה, יחמו ביאורו יד סולדת בו. וזהו ביאור יחמו שבשאר ההלכה.

דרכם של האמוראים להכריע ולפסוק בין התנאים, וזהו פשט דברי שמואל, שמן ומים אסור ביד סולדת בו, ואין בדבריו שום רמז שעוסק בחימום כלאחר יד, ולא נזכר זאת בדברי שום מפרש].

אי אפשר לומר ששמואל האמורא בא לחלוק על התנאים דלעיל. וצריך להבין את דבריו על רקע הדיון.

שמואל סובר שהפשרו ≠ בישולו ולכן הוא פוסק כר' יהודה (ולא כת"ק אליבא דרבה ור' יוסף, כי מודה שיש בישול בשמן).

[בכל מקום שהובאה בתלמוד דעה בסתם, כמותה ההלכה, סתמא רבנן וכך ההלכה, כיון שכן, אי אפשר לומר ששמואל פסק רק כר' יהודה ולא כת"ק. ומדברי הרמב"ם שפסק כשמואל למדנו, שלשמואל אין בכלל הכרח שחלקו ת"ק ורבי יהודה, וכך פסק הרמב"ם. וכבר כתבנו שכבר לפני הזכרת דברי שמואל נזכר בתלמוד במפורש יחמו ביאורו יד סולדת בו].

אם כן, על רקע הדיון, המימרא של יד סולדת, מתפרשת על מציאות של חימום השמן על ידי האישה שרוצה לסוך את התינוק, ואינו קביעה כללית לדין בישול (מפשט לשון הברייתא, יש איסור לחמם כנגד המדורה, ורק להפשיר מותר, ואיך נאמר שכל מה שפחות מיד סולדת אינו בגדר בישול, וכן גם שיעור שיכווה כרסו של תינוק מתפרשת במציאות זו, כי מה לחכמים להגדיר בישול כללי מדאורייתא דווקא בכרסו של תינוק...)

[כבר כתבנו שלפני הזכרת דברי שמואל נזכר בתלמוד במפורש יחמו ביאורו יד סולדת בו].

וכן בהמשך הסוגיא, ממעשה רבי, למדנו שיש בשמן משום בשול, והפשרו זהו בישולו (וזה אינו מתכתב עם הקביעה שיד סולדת הוי בישול, כי הפשרה פחותה מחימום). זו לכאורה סתירה לעובדה ששמואל פוסק כר' יהודה, אך כאמור מדובר במציאות שונה, במעשה רבי, דובר על כלי ראשון, ואילו בדברי שמואל בשמן על גב היד, שבו הקילו יותר.

[לשון הרי"ף יט,א בדפיו: "ת"ר מביא אדם קיתון של מים ויניחנו כנגד המדורה לא בשביל שיחמו אלא כדי שתפוג צנתן ר' יהודה אומר מביאה אשה פך של שמן ומניחתו כנגד המדורה לא בשביל שיתבשל אלא בשביל שיתפשר רבן שמעון ב"ג אומר סכה אשה ידה בשמן ומחממת כנגד המדורה וסכה לבנה קטן ואינה חוששת: אמר רב יהודה אמר שמואל אחד מים ואחד שמן יד סולדת בו אסור אין יד סולדת בו מותר. היכי דמי יד סולדת בו אמר רחבה כל שכריסו של תינוק נכוית ממנו א"ר יצחק בר אבדימי פעם אחת נכנסתי אחר רבי לבית המרחץ ובקשתי להניח פך של שמן באמבטי ואמר לי טול בכלי שני ותן ש"מ תלת ש"מ שמן יש בו משום בישול וש"מ כלי שני אינו מבשל וש"מ הפשירו לא זהו בישולו".

הרמב"ם כמו הרי"ף, שכתב גם את דברי ת"ק וגם את דברי ר' יהודה, וגם את דברי רשב"ג, וגם את דברי שמואל, וגם את מעשה רבי. וכבר ביארנו איך מתיישבים הדברים. והגרסה היא הפשרו לא זהו בישולו. ורבי דיבר חימום בכלי, כלי ראשון אסור, כלי שני מותר, וגם שמואל דיבר בחימום בכלי. ואין ביניהם מחלוקת, והרי"ף והרמב"ם כתבו את דבריהם כי הם באותה שיטה].

לסיכום, יוצא (להבנתי) שמפשט דברי חז"ל אפילו הפשרה אסורה וכש"כ חימום כדברי הרב קאפח בהבנת הרמב"ם.

[נחתום במה שכתבת בתחילה, הפשרה והפגת צינה זהים, וחימום שונה מהם. וזה שלא כמהר"י קאפח. והמעיין בהלכה (כב,ד) יראה, שלשון 'מחמם' בדברי הרמב"ם הוא שתהיה היד סולדת בו, שלא כדבריו. ואין לחלק בין הפגת צינה להפשר, וכך כתבו הראשונים בביאור הסוגיה שבת (מ,ב), הריטב"א בתירוץ הראשון, וכן הרשב"א הרמב"ן ותוספות (שבת מח,א ד"ה מאי שנא). וההלכה להלן (כב,ד) השוותה את המים לשמן, ובין מים ובין שמן רק כשמחממם בדרגת חום של יד סולדת בו אסור, שלא כדבריו. וכן הוא בסוגיית התלמוד שבת (מ,ב): "אמר רב יהודה אמר שמואל: אחד שמן ואחד מים, יד סולדת בו - אסור, אין יד סולדת בו – מותר"].

לוח תיקונים ילקוט משה שבת (לספר המודפס)

 לוח תיקונים ילקוט משה שבת

מהדורה ראשונה כתוב על הכריכה "הלכות שבת להרמב"ם מבוארים" כריכה קשה

מהדורה שניה כתוב על הכריכה "הלכות שבת להרמב"ם" כריכה קשה

מהדורה שלישית כתוב על הכריכה "הלכות שבת להרמב"ם" כריכה רכה

1.      פ"א הע' כה: אע"פ שאין סוף מגמתו להריגת העוף בלבד, ביאורו, שיש במחשבתו שתי כוונות, גם הריגת העוף, וגם חיתוך הראש למשחק הילד. ובנוסח הרב שילת: "אף על פי שאין סוף מגמתו להריגת העוף אלא לחתך ראשו בלבד". וממילא כל הצורך בפרשנות התייתר, והדברים פשוטים.

2.      פ"א הע' כז: בעשיית מלאכה יש מטרה עיקרית, והיא מלאכה הצריך לגופה, ויש מטרה משנית, והיא שאינו צריך לגופה.

3.      פ"א הע' לו: התכוון לזרוק בכרמלית ויצאה לרה"ר. ביאור דברי המ"מ, שלא היתה לו כוונה לזרוק דוקא בכרמלית, אלא להוציא את האבן מרה"י, ולפיכך אם נחה ברה"ר אף זה בכלל כוונתו.

4.      פ"ב הע' ט: פירוש מוררת, מורידה ריר, מלשון מיירר. ואין צורך לתקן מילה זו.

5.      פ"ג הע' יב: חשש חיתוי קיים גם בתנור ללא קדירה, כמו שנתבאר בהלכות יג-יז, מכאן שהחשש הוא שיגע בגחלים עצמם ויחתה, שלא כמהר"י קאפח שביאר שיחתה ע"י הזזת הקדירה בלבד.

6.      (תיקון למהדורה ראשונה) פ"ג הע' ל: אסור לבשל בכירה גרופה וקטומה, אף תבשיל שהגיע למאכל בן דרוסאי, כדברי המ"מ, שלא כמו שמופיע בהערה שמותר.

7.      פ"ח הע' נא: הרמב"ם מפרש את המשמר [=שימר חייב חטאת] שנזכר בתלמוד שבת (קלח,א), בשני אופנים. א- שהסיר את השמרים מהיין, בעזרת כלי מנוקב או בידו, והיא ההלכה שלפנינו. ב- שסינן את היין משמריו בעזרת מסננת, והיא הלכה יד. וזה המקור להלכותיו.

8.      פ"ח הל' טו: בהגדרת מלאכת טוחן, אין לומר ששוחק דבר כדי שישמש לו ליצירה או בישול, והגדרה זו שייכת לתולדה ולא לאב.

9.      פ"ח הל' טו: הגדרת האב בטחינה, הגדרת התולדה בחיתוך, ובהגדרת התולדה, דוקא אם בדעתו שהחתיכות ישמשו לו ליצירה או בישול.

10.  פ"ט הע' ב: דעת מהר"י קאפח, שהמחמם מים לשתייה אינו אסור מהתורה, אבל המחממם לרחיצה, גם לשיטתו אסור מהתורה.

11.  (תיקון למהדורה שלישית) פ"י הלכות א-ב. בתחילה ביארנו כמו אורה ושמחה, שקשר המותר שפותחו עד שבוע ימים, קשר שאסור מחכמים אם קושרו יותר משבוע אף שאינו מוגדר כקשר של קיימה, וקשר שקושרו לתמיד הוא המוגדר כקשר של קיימה. לאחר מכן ביארנו כמו יד פשוטה, ועד שבועיים ימים נקרא אינו לקיימה, ומשבועיים ימים נקרא קשר של קיימה.

12.  פ"י הל' ג: קושר את הקדירה כדי לשמור על חומה, וקושר ברפיון, ואין לה עוד פתח, כך ביאר קהתי שבת טו,ב. ובתחילה ביארנו כרבנו חננאל שבת קיג,ב שיש לקדירה עוד פתח.

13.  פ"י הע' טז: בתלמוד הובאו שתי סוגיות, בסוף דף קיב,ב נזכרה ההלכה של רבי אליעזר בן יעקב שמותר לקשור לפני הבהמה שלא תצא, והלכה כראב"י. ובהמשך דף קיג,א נזכר, מביא אדם חבל מתוך ביתו וקושרו בפרה ובאיבוס, ובהמשך נתבאר שזה דוקא בחבל גרדי. הרמב"ם בפה"מ חיבר שתי סוגיות אלו, אולם במשנ"ת הפריד הרמב"ם ביניהם.

14.  פ"י הע' טז: המ"מ כתב בביאור דברי הרמב"ם, שהטעם שאסור לקשור בשאר חבלים משום שהם מוקצה ואסור לטלטלם. המ"מ סובר שזהו ביאור דברי הרמב"ם, אבל המ"מ עצמו אינו סובר כך בפרשנות התלמוד.

15.  פ"י הע' עג: כיבוי שהוא מלאכה שאינו צריך לגופה, כגון שמכבה ואינו צריך להבהוב הפתילה.

16.  פ"י הע' קד: כיבוי שהוא מלאכה שאינו צריך לגופה, כגון שמכבה ואינו צריך להבהוב הפתילה.

17.  (תיקון למהדורה שלישית) פי"א הל' ג. בתחילה כתבנו כיד פשוטה ומהר"ח כסאר, שאין מותר להרוג כינים אלא אם מצערות אותו, כלומר שהם על גופו או בגדיו. תוקן כמ"מ ואורה ושמחה, כינים מותר להרוג בכל אופן, שאינם דומים כלל לפרעושים שנוצרו מהאדמה.

18.  פי"ב הע' יט: גרמא מותר בכל מלאכות שבת, ולאו דוקא בכיבוי. וכך מוכח מחזרתו של הרמב"ם בפה"מ, שמחק גרם כיבוי אסור, גם כשהוא נר ואין סכנה. וכך כתב ביאור הלכה שלד,כב ד"ה שודאי יתבקעו. והוכיח את הדבר מהתלמוד שבת קכ,ב.

19.  פי"ד הע' לח: הזורק מרשות היחיד על עמוד שיש בגובהו תשעה טפחים חייב, ואף שאין בו ארבעה טפחים, מאחר שהוא מחובר לקרקע נחשב כחלק מרה"ר, והמאירי כתב משום שהחשיבו, נחשב שיש בו ארבעה טפחים.

20.  (תיקון למהדורה שלישית) פי"ז הל' יג והל' כה: אריח, טפח וחצי על שלושה טפחים.

21.  פי"ז הל' יד: פתח המבוי פחות מעשרה, בגלל כתלי המבוי שהם נמוכים, ורק בצורת הפתח שעושה בפתח המבוי יש עשרה. על פי המאירי הגר"א ומהר"י קאפח, שלא כמ"מ ומהר"ח כסאר. ובתחילה היה כתוב כמ"מ ומהר"ח כסאר.

22.  פי"ז הל' טז: מדובר שהניח את הקורה שבפתח המבוי בגובה עשרה טפחים, כמו שנתבאר בהלכה יד.

23.  (תיקון למהדורה ראשונה) פי"ט הל' יח: קיפל את הטלית מכאן מכאן בידו או בכתפו, ביאורו,  שאחז בתוך בתוך כף ידו אחת את אורך הטלית שבצד ימין ושמאל כשהם מקופלים, או שקיפל את שני קצות הטלית על כתפו, כלומר שהשליך על כתפו השמאלית לכיוון אחריו את אורך הטלית שבצד ימין, ולאחר מכן השליך על כתפו השמאלית לכיוון אחריו את אורך הטלית שבצד שמאל, כמנהג יהודי תימן בהילוכם ברחוב. מקור הביאור על פי הגר"א (הובא בביאור הלכה סימן שא סעי' לא, ד"ה וקיפלה מכאן). ובתחילה ביארנו שקיפל ביד ימין את צד ימין, וביד שמאל את צד שמאל, או שהתעטף עיטוף אשכנזי.

מרזב הוא שיקפל את כל הטלית לחצי, לאורכה, ויניחנה כשהיא מקופלת על שתי כתפיו, וייצור כמו כיס מאחוריו [=מאחורי גבו] בעזרת הקיפול שבטלית. ועיטוף זה היה דומה לכיסים שהיו בבל, משום שהיו מקפלים את העור ויוצרים בקיפול כיס, ומניחים את שני קצות הכיס על כתפיהם. כך פירשו רבנו חננאל והערוך ערך מרזב א.

רבי התעטף כמו עיטוף ד', שני קצות הטלית על כתף אחת, כמנהג יהודי תימן. וכאשר שמע רבי כי ר' מאיר הקפיד על כך הוא שלשל טליתו לצדדיו, כלומר הוריד את קיפול הטלית מכתפו, כך שאורך הטלית היה משולשל כלפי מטה. ורש"י פירש (ד"ה שני צידי טליתו), שרבי התעטף עיטוף האשכנזי.

24.  פכ"א הל' יח: הגדרת האב בטחינה, הגדרת התולדה בחיתוך, כדלעיל ח,טו.

25.  פכ"א הל' יח: בתחילה הגדרנו במה שדרך בני אדם לעשות, תוקן, במה שעשה בפועל, ריסק או חתך, ללא הזכרת המילים דרך בני אדם.

26.  פכ"א הע' קיד: למרות שאין טחינה בפירות, אבל אם ריסק או טחן, אסור גם בפירות, כמו שנתבאר בהל' יח.

27.  פכ"ב הל' כה: בתחילה ביארנו כמהר"י קאפח שמא יתקע במסמרים, וכך כתב הרמב"ם בפה"מ, תוקן, שמא יתקע חלק בחלק בחוזקה, והרמב"ם במשנ"ת הרחיב את איסור שמא יתקע, חלק בחלק בחוזקה.

28.  פכ"ג הע' נח: למחוק את הטעם השני שהוזכר בשם הרב צדוק.

29.  פכ"ו הל' יא: חדקים, בתחילה ביארנו בליטות, על פי הרב יוחאי מקבילי, תוקן חריצים, על פי הלכות מאכלות אסורות פ"א בהגדרת קרניים חדוקות.