סימן קעח – שינוי מקום באמצע האכילה, שינה, והפנות לנקביו

 

א.      היה אוכל בבית זה ופסק סעודתו והלך לבית אחר, או שהיה אוכל וקרא לו חברו לדבר עימו, ויצא אל מחוץ לפתח ביתו, וחזר[א] – הואיל ושינה מקומו, אינו יכול להמשיך לאכול על סמך הברכה שבירך קודם, כי היא נעקרה והתבטלה ממנו, אלא הוא צריך לברך ברכת המזון על מה שאכל קודם, ולחזור ולברך בתחילה המוציא לפני המשך סעודתו (ברכות ד,ג). והמשנה מקומו מפינה לפינה בחדר אחד, אינו צריך לחזור ולברך (ברכות ד,ה), אבל אם שינה מקומו מחדר לחדר באותו בית, דינו כשינה מקומו מבית לבית וצריך לחזור ולברך[ב]. וכבר כתבנו (בסימן קסו הלכה ‎ז), שבזמננו דעת בני אדם שכל הבית על כל חדריו וכן החצר נחשבים כמקום אחד, כי דרך בני אדם לצאת לחדרים או לחצר גם באמצע האכילה אם הוצרכו לכך, כגון אם הוצרך להביא כסא מהחצר באמצע הסעודה, ולכן אם יצא לחדר אחר או לחצר אינו צריך לחזור ולברך.

ב.      חברים שהיו יושבים לאכול פת, ויצאו לקראת חתן או לקראת כלה – אם אחד מהסועדים[ג] נשאר במקום שאכלו [ולא יצא עמהם], כגון שנשאר במקום הסעודה זקן או חולה [לדוגמה[ד]] – יכולים הם לחזור למקום הסעודה ולהמשיך בה, מבלי לחזור ולברך שוב, והברכה שבירכו קודם אינה נעקרת ומתבטלת מהם, בזכות אותו אדם שנשאר במקום הסעודה. [האדם שנשאר במקום הסעודה, שומר על רציפות הסעודה, לכל הסועדים שאכלו עמו, ומחמת כך, הברכה שבירכו אינה נעקרת ומתבטלת מהם, ואינם צריכים לחזור ולברך שוב להמשך הסעודה]. ואם לא נשאר אף אחד מהסועדים במקום שאכלו, אלא יצאו כולם ממקום הסעודה – לפני שיצאו צריכים הם לברך ברכת המזון על מה שאכלו, ולאחר שיחזרו צריכים הם לברך 'המוציא' על המשך הסעודה (ברכות ד,ד). דין זה, שיכול אחד מהסועדים לשמור על רציפות האכילה לכל הסועדים אף שיצאו מהחדר שבו אכלו, ומחמת כך הברכה שבירכו קודם לא תיעקר ותתבטל, קיים בין אם אכלו כולם יחדיו פת, ובין אם היו מסובין לשתייה, או לאכילת פירות[ה]. זה הכלל: כל המשנה מקומו, הרי הפסיק אכילתו, ומה שיאכל לאחר מכן נחשב כסעודה חדשה[ו], ולפיכך צריך לברך ברכה אחרונה על מה שאכל קודם, ולחזור ולברך פעם שנייה ברכה ראשונה על מה שיאכל לאחר חזרתו למקום הסעודה (ברכות ד,ה).

ג.        אכל במזרחה של תאנה ובא לאכול במערבה, צריך לחזור ולברך (ברכות ד,ה), שמאחר שאין סביב התאנה מחיצות, התאנה עם ענפיה המרובים[ז] מפרידה ומבדילה בין שני צדדיה, ומחשיבתם כשני מקומות שונים. ההלכה עוסקת כשאכל פת או שאר מאכלים, אבל אם אכל מהתאנים, ומתחילה היה בדעתו לאכול משני צדדיה, ברכה אחת מועילה לכל אכילתו. וכן אם מתחילה רצה לאכול את הפת או את שאר המאכלים בשני צדדי התאנה, ברכה אחת מועילה לכל אכילתו[ח].

ד.      מי שהיה בגינה והיה בדעתו לאכול מפירות האילנות אשר שם, ברכה אחת מספיקה לכל מה שיאכל, בין אם היתה הגינה מוקפת מחיצה, ובין אם לא. ואפילו אם היה בדעתו לאכול מגינתו ומגינת חברו הסמוכה לו, כל מה שהיה בדעתו, נכלל בברכתו, ואינו צריך לברך ברכה נוספת על הפירות שיאכל[ט].

ה.      אכל פת כשהוא מהלך, והתחיל אכילתו במקום אחד וסיימה במקום אחר, יישב ויברך ברכת המזון במקום שבו סיים אכילתו. וכך היא דרכם של הולכי דרכים (שו"ע קעח,ד).

ו.        הוצרך להפסיק באמצע אכילתו כדי לצאת ללכת להתפלל בבית הכנסת, מאחר שיצא מהחדר שבו אכל, שינוי מקום זה עוקר ומבטל את ברכת המוציא שברך קודם, וצריך קודם יציאתו לברך ברכת המזון, ולאחר חזרתו יברך המוציא (הלכה ‎א). ואם שמר את ידיו שלא יטמאו, אינו צריך לחזור ליטול את ידיו כשיחזור להמשיך את אכילתו[י].  

ז.       ישן באמצע הסעודה נעקרה והתבטלה ברכת המוציא ממנו, וכשיתעורר יברך ברכת המזון על מה שאכל, ויחזור ויברך 'המוציא' להמשך אכילתו. אבל אם רק התנמנם והתעורר, יכול להמשיך אכילתו ואינו צריך לחזור ולברך. ואם היו כמה בני אדם שאכלו יחדיו, וישנו מקצתם והתעוררו, יכולים להמשיך בסעודה על סמך אלו שלא ישנו, שהם שומרים על קביעות הסעודה ורציפותה. ואם ישנו כולם, אינם יכולים להמשיך בסעודתם עד שיברכו ברכת המזון, ויחזרו ויברכו 'המוציא' (חמץ ומצה ח,יד).

ח.      יצא להיפנות לנקבים קטנים באמצע סעודתו, מצד דיני ברכות, מאחר שהיא יציאה קצרה לצורך חזרה, אין יציאה זו עוקרת ומבטלת ממנו את ברכת המוציא שברך קודם[יא]. וכן מצד דיני נטילת ידים, כל ששמר את ידיו שלא יטמאו אינו צריך ליטול את שתי ידיו. אולם מצד נקיות ודרך ארץ, אם אכל עם עוד בני אדם, צריך ליטול [לרחוץ עם כלי] את ידו שקינח בה, ורק אחר כך ימשיך בסעודתו, כמו שנתבאר בסימן קע הלכה ‎ד.  

---

[א]     בשונה מתחילת ההלכה, כאן לא הלך לבית אחר, ולא עוד אלא שחזר למקום הראשון, אבל באמצע אכילתו יצא מהבית שבו אכל.  

[ב]      כתב מהר"י קאפח (ברכות, פרק ד, הערה יג): "פסחים קא ב יתיב רב חסדא וקאמר משמיה דרב הונא הא דאמרן שינוי מקום צריך לברך לא שנו אלא מבית לבית אבל ממקום למקום לא. ותניא כוותיה. ושם גריס הב"ח אבל מפינה לפינה לא. ולקמן פכ"ט שבת הל' ח החליף רבנו את הפינה בזוית. והיא היא. ומכל מקום אין זה ממקום למקום בחד ביתא האמור בדף קא א, דההוא מאיגרא לארעא [אין להשוות את המשנה מקום מפינה לפינה באותו חדר, למשנה מקום באותו בית, כי שם מדובר ששינה מקום מהגג לקומת הקרקע, שהם שני חדרים]. ושם אמרו שהם כשני בתים, ולפיכך ציין רבנו בבית אחד. ונראה דהיינו בחדר אחד. ומשמע דמחדר לחדר בדירה אחת לא [המשנה מקום מחדר לחדר בדירה אחת, זהה למשנה מקום מבית לבית, שמחמת כך צריך לחזור ולברך]".

[ג]      כתב מהר"י קאפח (ברכות, פרק ד, הערה י): "מה שכתב מכתם לדוד שאף מי שאינו אוכל עמהם מהני לשמור הקביעות, אינו נכון, וכי איזה קביעות הוא שומר? אלא פשוט שגם חולה מדובר באוכל עמהם".

[ד]      נשאל הרמב"ם (סי' קפד) אם מה שנאמר בהלכה זו חתן וכלה, וזקן וחולה, האם הוא דוקא, או שזה הדגמה למי שימלא מקומם להבטיח המטרה שיחזרו. והשיב אמרם זקן או חולה דוגמא ומשל, ע"כ. (הובא בדברי מהר"י קאפח, ברכות, פרק ד, הערה י)

[ה]     נשאל הרמב"ם (סי' קפד) על האמור בפירות ויין לענין ההסבה כל המשנה מקומו צריך לחזור ולברך היאך הוא זה השנוי, האם הוא באותו הבית או בזולתו. והשיב מבית לבית כמו בקדוש. (הובא בדברי מהר"י קאפח, ברכות, פרק ד, הערה יב)

[ו]      "ומה שיאכל לאחר מכן נחשב כסעודה חדשה" הוספנו על פי המשנ"ב (סי' קעח ס"ק יט) שכתב: "וגרע [זה שהפסיק את אכילתו נחשב גרוע] מהיסח הדעת שאין מברכין רק ברכה לכתחלה כשחוזר לאכול [מזה שהסיח את דעתו, שכשיחזור לאכול צריך רק לברך ברכה ראשונה], דזה [כי זה שהפסיק את אכילתו וחזר] נחשב כסעודה אחרת לגמרי".

[ז]      ראה הלכות תפילה (ה,ח), אומנים שהיו עושים בראש התאנה, מתפללין במקומן, מפני שטורחן מרובה. כלומר ענפי התאנה מרובים ויש טורח לירד ממנה כדי להתפלל.

[ח]     בהלכה ‎א כתבנו, המשנה מקומו מפינה לפינה בחדר אחד אינו צריך לחזור ולברך. בהלכה שם לא צריך שתהיה דעתו מתחילה לאכול בפינה השנייה של החדר, אלא בכל אופן אינו צריך לחזור ולברך. אבל בהלכה שלפנינו כשאוכל פת או שאר מאכלים בשני צדדי התאנה שאינה מוקפת מחיצות, רק אם היתה דעתו לאכול בצד השני של התאנה, אינו צריך לחזור ולברך על מה שיאכל שם. ואם אכל מהתאנים שעל העץ, מן הסתם היתה דעתו לאכול מכל צדדי התאנה, וברכה אחת מספיקה לכל אכילתו.

        לשון הרמב"ם: "אכל במזרחה של תאנה ובא לאכול במערבה, צריך לחזור ולברך". כתב הראב"ד והוא שלא היה דעתו מתחלה. לכך. ע"כ.

כתב מהר"י קאפח (ברכות, פרק ד, הערה יד): "ונראה לי דלא פליגי רבנו והראב"ד בדינא, ובהא פליגי, דרבנו מפרש אכל סעודתו וכך הבין הכס"מ, פי' קבע מקום וישב לאכול ארוחתו במזרחה שלתאנה ובא מאיזו סבה לגמור סעודתו במערבה כגון שהגיעה השמש לשם, צריך לחזור ולברך. דמה שאמרנו לעיל אבל מפינה לפינה בחדר אין צריך לברך הני מילי חדר המוקף מחיצות. אבל מי שקבע מקום לארוחתו במדבר ושינה מקומו צריך לברך לכולי עלמא שאם לא כן ירחיק שני ק"מ ויברך, הא ליתא... והראב"ד מפרש כאן שהוא אוכל תאנים, ומסתמא האוכל תאנים מן התאנה מלקט הבשלות הטובות מכאן ומכאן ודעתו מראש ללקט מכל עברי התאנה. ומכל רוחותיה ודמי לאוכל כשהוא מהלך שאין מחייבין אותו לברך בכל ארבע אמות. ולכך דייק [הראב"ד] לכתוב שלא היה דעתו מתחלה לכך, הא סתמא דעתו מתחלה לכך כמנהג העולם. ונזהר ולא כתב [הראב"ד] שהיה דעתו מתחלה לכך כלומר לאכול במערבה כי אין צורך לכך. ובהא מודה לו רבנו [גם לפי הרמב"ם, האוכל תאנים מעץ התאנה, שדרכו ללקט מכל צדדיה, אינו צריך שתהיה לו כוונה מפורשת לכך כדי לפוטרו מברכה על מה שיקטוף בצידה השני, אלא מן הסתם דעתו לקטוף מכל צדדיה, ופטור מברכה]. אלא אם כן דעתו מתחלה לאכול לא כמנהג העולם מכאן ומכאן אלא ממקום אחד ובהא לכולי עלמא שינוי מקום צריך לברך... וכך הבינו גם התוס' בפסחים דף קא ב ד"ה אלא, שמדובר באכילת תאנים, וכך הבין הר' פני משה ולכך כתב לאכול ממזרחה. ורבנו דייק במזרחה במערבה, ולא ממזרחה ממערבה. ולדעתי הדברים פשוטים. ואין לדייק ממה שתחלת ההלכה לשתיה או לאכילת פירות. כי הלכה זו פסקי פסקי קתני. מן "והמשנה מקומו" הוא ענין שני כללי לא רק לאכילת פירות. ומן "אכל במזרחה" הוא ענין שלישי דומה לנושא "והמשנה מקומו" שהוא כללי".

[ט]     כל מה שהיה בדעת האדם לאוכלו, נפטר בברכה אחת על כל מה שיאכל. וכל חילוקי ההלכות שנזכרו בהלכות הקודומות, כגון משנה מקומו מבית לבית, או מחדר לחדר, כשלא היתה לו כוונה מיוחדת בשעת הברכה, אז אנו אומרים שיציאתו מביתו מהווה הפסק וסיום אכילתו.

        ובשו"ע כתב (קעח,ג): "יש מי שאומר שאם היה בגן ורוצה לאכול מפירות כל אילן ואילן, כיון שברך על אילן אחד א"צ לברך על האחרים, והוא שבשעה שברך היה דעתו לאכול מאותם האחרים; אבל מגן לגן, צריך לברך אפילו אם הם סמוכים, ואפילו אם כשבירך תחלה היה דעתו על הכל".

        שיטה זו שכתב השו"ע היא דעת אורחות חיים בשם הראב"ד, הובא בהערה ח, וכבר כתבנו שם בשם מהר"י קאפח, שגם הרמב"ם יסכים לשיטה זו אם כך היתה דעתו מתחילה, ויש להשוותו לאוכל כשהוא מהלך שאינו צריך לברך כל ארבע אמות, וזה המקור להלכה שלפנינו.

[י]      בשו"ע כתב (קעח,ו): "מי שנזכר בתוך הסעודה שלא התפלל ועמד והתפלל, אפי' אם אין שהות לגמור סעודתו ולהתפלל, שחייב להפסיק ואי אפשר לו לאכול עד שיתפלל, עם כל זה לא הוי הפסק".

        וביאר המשנ"ב (ס"ק מז): "לא הוי הפסק - ולדעת המחבר בס"א [שם כתב השו"ע את שיטת הרמב"ם] הוא דוקא כשמתפלל בביתו אבל אם הולך לבהכ"נ הוי הפסק. אכן לפי מה שאנו נקטינן כדעת ההג"ה בס"ב לא הוי הפסק אף כשהלכו לבהכ"נ, ורק אם לא [ובתנאי שלא] הסיחו דעתם מלאכול. כתב המ"א דאף דהמוציא א"צ לברך מחמת הפסק התפלה אבל נט"י צריך דשמא לא שמר ידיו אבל הרבה אחרונים חולקין עליו וס"ל דאף נט"י אינו צריך דבעת התפלה בודאי שמר ידיו מלטנפם. אבל בזה דוקא אם מתפלל בביתו אבל אם הלך לבהכ"נ והתפלל שם כשחזר צריך ליטול ידיו ובלי ברכה [אנו כתבנו שיכול לשמר את ידיו מטומאה גם בבית הכנסת, ואז לא יצטרך לחזור ולנוטלם]".

[יא]    בשו"ע כתב (קעח,ז): "אדם שישן בתוך סעודתו שינת עראי, לא הוי הפסק [בהלכה הקודמת כתבנו התנמנם לא נחשב הפסק, כלשון הרמב"ם בהלכות חמץ ומצה ח,יד]. הגה: וכן אם הפסיק בשאר דברי רשות, כגון שהוצרך לנקביו וכיוצא בזה".

סימן קעה – ברכת הטוב והמטיב על היין

 א.      היו מסובים לשתות יין, ובא להם מין [סוג] יין אחר, כגון שהיו שותים יין אדום והביאו יין שחור, או שהיו שותים יין ישן והביאו יין חדש – אינם צריכים לברך ברכת היין פעם שנייה שהרי הם יושבים במקום אחד ולא שינו את מקומם וברכת היין הראשונה עדין תְּקֵפָה, ובשעת הברכה היה בדעתם על כל היינות שיביאו להם כך שאינם צריכים לברך שוב 'הגפן'; אבל מברכים ברוך אתה ה' אלוהינו מלך העולם, הטוב והמטיב, להודות לה' על שזימן להם סוגי יין שונים (ברכות ד,ט).

ב.      ברכת הטוב והמטיב נאמרת רק כשיש כמה מסובים לשתות יין[א], ולא שישתה האדם יין לבדו, שכיון שאומרים 'הטוב והמטיב' משמעו הטוב לי והמטיב לאחרים; ומשיהיו שני בני אדם או יותר השותים יין יחדיו, יברכו ברכה זו (ברכות נט,ב; שו"ע קעה,ד).

ג.       ברכת הטוב והמטיב נאמרת רק על יין שלא היה לפניו בשעת ברכת 'הגפן', אבל אם היו לפניו כמה סוגי יינות בשעת הברכה, אף שיש שבח שיש לפניו כמה סוגי יינות, כבר נפטרו כל היינות בברכת 'הגפן' שבירך עליהם כשהם לפניו, ותקנת חכמים להוסיף עוד ברכה 'הטוב והמטיב' לא נתקנה במקרה כזה[ב] (רמ"א קעה,א; מהר"י קאפח ברכות, פרק ד, הערה כ).

ד.      כשמסובים כמה בני אדם, וכל אחד מביא את יינו מביתו, ומכבדים זה את זה בשתיית יינותיהם, אף שבשעת ברכת 'הגפן' היו כל היינות לפניהם, מאחר ואין להם רשות לקחת ממה שביד חבריהם, כשיתן לו חברו לשתות מיינו יברך עליו ברכת הטוב והמטיב. וכך הוא מנהג יהודי תימן[ג] (מהר"י קאפח ברכות, פרק ד, הערה כ).

ה.     אפילו אם לא נשאר לפניהם מהיין הראשון, יברכו על היין השני הטוב והמטיב; ואף ששותים אותו בגלל שנגמר היין הראשון, יש שבח בסוג היין הנוסף שבא לפניהם, ועל כך ראוי להודות לה' בברכת הטוב והמטיב[ד]. וכבר כתבנו בהלכה א, שאינם צריכים לחזור ולברך 'הגפן' פעם שנייה על יין שהביאו ולא היה לפניהם בשעת הברכה, שהרי הם יושבים במקום אחד ולא שינו את מקומם וברכת היין הראשונה עדין תְּקֵפָה, ובשעת הברכה היה בדעתם על כל היינות שיביאו להם[ה] (רמ"א קעה,א).

ו.       ברכת הטוב והמטיב נאמרת על כל סוג יין נוסף שיביאו, אפילו אם אינו משובח מהיין הראשון, ואפילו אם הוא פחות מהראשון, מפני שראוי להודות לה' על חכמתו שטבע בבריאה, שמתסיסת הענבים נוצרים סוגי יין שונים[ו] (מהר"י קאפח ברכות, פרק ד, הערה כ).

ז.       כבר ביארנו בסימן קעד הלכה ‎ה, שאם אכלו יחדיו פת ובא להם יין באמצע הסעודה, כל אחד יברך לעצמו בלחש, שאין בית הבליעה פנוי שיענו אמן אחר המברך. וכך הדין בברכת הטוב והמטיב. אבל אם אכלו יחדיו פירות וקליות ושתו יין ושאר משקאות, מותרים לברך בקול רם, שיענו כולם אמן אחר המברך, מפני שאוכלים קמעה ויכולים לענות אמן (רמ"א קעה,ה). וכך נוהגים יהודי תימן, בזמן אכילת 'הג'עלה' לברך בקול רם והמסובים עונים אמן.

---

[א]     וכך יש לדייק מלשון הרמב"ם בהלכות ברכות (ד,ט) שכתב "היו מסובים לשתות יין", משתמע מכך שיש כמה אנשים ואינו שותה יחידי, ומיעוט רבים שניים.

[ב]      וכך יש לדייק מלשון הרמב"ם בהלכות ברכות (ד,ט) שכתב "ובא להם מין יין אחר", משתמע מכך שבשעת ברכת הגפן לא היה היין לפניהם.

[ג]      וזה לשון מהר"י קאפח (הלכות ברכות, פרק ד, הערה כ): "עיין מכתם לדוד שהאריך בהבאת כל השטות בענין ברכת הטוב והמטיב, ומסיק דלדעת רבנו מישן לחדש ומחדש לישן מטוב לרע ומרע לטוב מלבן לשחור ומשחור ללבן מברך בכל גווני הטוב והמטיב, ודוקא שלא היה לפניהם מתחלה, ודלא כהטור עש"ב רב. [מכאן לשון מהר"י קאפח] ובאמת כך היא ההוראה והמנהג בתימן, וכמו שכתבתי לעיל, ואדם מברך אפלו עשר פעמים באותה מסיבה, וכל שביד חברו ואין לו רשות להושיט ידו ולמזוג, אף שהיה הכל לפניהם בשעת ברכת בורא פרי הגפן הוי כהביאו להם ומברך הטוב והמטיב, אם כבדו חברו ביין משלו".

[ד]      הרמ"א כתב (קעה,א): "אף על גב שאין לו עוד מן הראשון [יברך על היין הנוסף הטוב והמטיב] (ב"י)". וזה לשון הב"י (סימן קעה, ד"ה כתב הרא"ש בפרק הרואה): "כתב רבינו ירוחם (ני"ו ח"א קמב ע"ד) הובא להם יין אחר אפילו משובח מן הראשון וכבר כלה הראשון אין מברכין הטוב והמטיב שאין כאן ריבוי טובה כן מצאתי בהגהה וצריך עיון עכ"ל. [דברי הב"י] ואין טעם בדבר, דהא מכל מקום ריבוי יין הוא וצריך לברך עליו [צריך לברך הטוב והמטיב, כי יש כאן ריבוי טובה, בעוד סוג של יין, אף שכלה היין הראשון]". (ע"כ ב"י) וכך נראה שיסבור הרמב"ם.

        ולעומת זאת, בשו"ת הרדב"ז (חלק ד, סימן קכה, אלף קצה) כתב בשם הראב"ד, שאם הביאו יין אחר בגלל שכלה היין הראשון לא יברך עליו הטוב והמטיב. ובמשנ"ב כתב (ס"ק ג): "לשון הרמ"א, אף על גב שאין לו עוד מן הראשון - עיין במגן אברהם בשם פוסקים שיש דעות בזה, וע"כ הכריעו לדינא דאם יש להם מן הראשון והביאו השני כדי שיטעמו יין אחר משונה מן הראשון מברכין עליו הטוב והמטיב, אבל אם אין להם כלל מראשון א"כ לא מחמת שינוי הביאו אלא מפני שכלה הראשון אין מברכין עליו שאין בזה ריבוי טובה כך כתב". 

[ה]     בספר ברכת משה (ד,יב הע' יב) כתב בשם מהר"י קאפח, שצריך שישאר מהיין הראשון לפניהם, ואם נגמר היין הראשון, והביאו יין אחר, צריכים לחזור ולברך הגפן.

[ו]      מה שכתבנו שעל כל סוג של יין צריך לברך הטוב והמטיב, ואין צורך שיהיה משובח מהראשון, ואפילו פחות ממנו. כך משמע בירושלמי ברכות (ו,ח): "רבי על כל חבית וחבית שהיה פותח היה מברך עליה [הטוב והמטיב]". ובפשטות משמע שרבי לא היה מחפש דוקא יין המשובח מהראשון, אלא על כל סוג שונה של יין היה מברך הטוב והמטיב, אפילו אם הוא פחות מהראשון. וכפי שביארנו שאנו מודים לה' על חכמתו שטבע בבריאה, שמתסיסת הענבים נוצרים סוגי יין שונים, וגם על דברים פחות משובחים צריך להודות לה'.

וזה לשון מהר"י קאפח (הלכות ברכות, פרק ד, הערה כ): "...בכל אופן חכמי תימן פירשו דמה שכתב רבנו כגון ["כגון שהיו שותין אדום והביאו שחור, או ישן והביאו חדש"] דוגמא בעלמא נקט, ולמעשה אפלו שחור ושחור אדום ואדום ישן וישן או חדש וחדש. וכך היה הלכה למעשה בבתי משתאות שנהוג שם שהאורחים כל אחד מביא בקבוק יינו עמו, ובעונת החורף נהגו לשתות יין ונהגו לכבד זה את זה וכל אחד מברך על יינו של חברו הטוב והמטיב אף שהכל שחור והכל חדש ומברכין על כל שינוי אפלו עשר פעמים על עערה מיני יין, והוראה פשוטה שאפלו האדם בביתו עם חברים ויש לו מיני יין שתסס בחביות שונות אע"פ שהכל נדרך בגת אחת מברך על כל חבית וחבית מפני שבמציאות כל חבית יש לה טעם אחר. ויש לי פקפוק רב ביינות של בתי חרושת בארץ ישראל אם ראוי לברך עליהן הטוב והמטיב, כיון ששינויי הטעמים בהם אינם מחמת היין אלא מחמת הסוכר והחמרים החימיים שמערבין בהם, ולפיכך דיינו לברך על הראשון בפה"ג ואין לברך על שינוייהם".

ובשו"ע כתב (קעה,ב): "מברכין הטוב והמטיב על כל שינוי יין מן הסתם, אפילו אינו יודע שהשני משובח מהראשון, כל שאינו יודע שהוא גרוע ממנו".

סימן קעד – דין ברכת היין בסעודה

א.      בתקופת חכמי התלמוד היתה דרכם לשתות יין, לפני המזון [לפני תחילת אכילת הלחם], או בתוך המזון [כדי לשרות[א] את האכילה], או לאחר המזון [לאחר סיום אכילת הלחם, לפני ברכת המזון][ב] וכל אדם שתה לפי רצונו והרגלו, כי שתיית היין היתה חשובה אצלם. לפיכך, אם בא להם יין בתוך הסעודה חייב לברך עליו בורא פרי הגפן, ואין ברכת הפת שבירך בתחילת הסעודה פוטרתו, אלא מחמת חשיבות היין יש לברך עליו בפני עצמו; אבל ברכה אחרונה אינו צריך לברך על היין, שמאחר שהיין בא בתוך המזון, ברכת המזון פוטרתו[ג] (ברכות מא,ב-מב-א; ברכות ד,יב; שו"ע קעד,א).

ב.      ברך על היין 'הגפן' [שלא בתוך הסעודה], ורצה לשתות אחריו מים או שאר משקים שברכתם 'שהכל', אין ברכת היין פוטרתם, וצריך לברך על המשקים ברכת שהכל[ד].

ג.       בברכת המזון אין חובה להביא כוס יין ולברך עליו את ברכת המזון[ה]. אולם, אם היה להם יין ורצו לברך עליו ברכת המזון - מביאים כוס מחזיק רביעית, או יתר על רביעית; ומביאים מין בשמים: אוחז את היין בימינו, ואת הבשמים בשמאלו, ומברך ברכת המזון; ואחר כך מברך על היין, [וישתו מן היין[ו]], ואחר כך מברך על הבשמים. אם היה הבשמים שמן ערב וכיוצא בו, טחו בראש השמש; ואם היה השמש תלמיד חכמים, טחו בכותל, כדי שלא ייצא מבושם לשוק (ברכות ז,יד). ומנהג יהודי תימן, לברך ברכת המזון על הכוס רק כשיש עשרה בני אדם מברכים, אבל לא בשלשה ובודאי לא ביחיד. ובבית האבל אין מביאין כוס לברכת המזון[ז].

ד.      בשבתות וימים טובים, ובסעודת הקזת הדם, ובעת שיצא מן המרחץ, וכיוצא בהם, שאדם קובע סעודתו על היין, ודרכו לשתות ממנו לפני הסעודה ולאחר הסעודה - אם בירך על היין שלפני הסעודה [ששותה אותו לפני תחילת אכילת הפת], פטר את היין שישתה לאחר הסעודה [לאחר סיום אכילת הפת] קודם שיברך ברכת המזון, [וכל שכן שהוא פוטר את היין שישתה בתוך הסעודה]; אבל בשאר הימים שאין דרך בני אדם לשתות יין גם לאחר הסעודה, אם בירך על היין שלפני הסעודה, צריך לחזור ולברך בתחילה על היין שישתה לאחר הסעודה (ברכות ד,יב). אבל על היין שישתה בתוך הסעודה אינו צריך לחזור ולברך, שמאחר שבירך עליו קודם הסעודה, ודרך בני אדם לשתות יין בתוך הסעודה גם בשאר ימים, לכן אינו צריך לברך עליו[ח]. ובנוגע לברכה אחרונה על היין, אם לא שתה ממנו בתוך הסעודה רק לאחר הסעודה, בסיום שתייתו יברך עליו ברכה אחרונה, ואז יברך ברכת המזון. ואם שתה מהיין גם באמצע הסעודה, הרי הוא נחשב כחלק מהסעודה, וברכת המזון פוטרתו, ואינו צריך לברך עליו את הברכה האחרונה המיוחדת לו[ט].

ה.     בא להן יין בתוך הסעודה, כל אחד ואחד מברך לעצמו בלחש[י], שאין בית הבליעה פנוי, שיענו הכול אחר אחד אמן[יא]; ואינו פוטר את היין שלאחר הסעודה, משום שהיין שבתוך הסעודה מטרתו לשרות את האכילה, והיין שלאחר הסעודה מטרתו להרוות את צמאונו[יב] (ברכות ד,יב). ובנוגע לברכה אחרונה על היין, מאחר ושתה מהיין גם באמצע הסעודה, הרי הוא נחשב כחלק מהסעודה, וברכת המזון פוטרתו, ואינו צריך לברך עליו את הברכה האחרונה המיוחדת לו.

ו.       עשה קידוש, נפטר מברכת היין שישתה בתוך הסעודה או אחריה, כי שתיית היין בקידוש היא על דעת שישתה עוד ממנו בתוך הסעודה ואחריה, ונפטר בברכתו, מברכה ראשונה על שאר היין שישתה. ואם עשה הבדלה על דעת לאכול לאחר מכן סעודה ולשתות יין, נפטר בברכת היין של ההבדלה, מברכת היין שישתה בתוך הסעודה או אחריה, ואין לחלק אם עשה את ההבדלה לפני נטילת ידים או אחריה[יג].

ז.       שתה כמה כוסות של יין באמצע הסעודה, יברך לפני שתיית הכוס הראשונה ברכה ראשונה, ויפטור בכך את שאר הכוסות שישתה, כי דרך בני אדם שלא להגביל את עצמם לשתיית כוס אחת בלבד של יין, ודעתם בברכה על כל מה שישתו, בין היה זה כוס אחת או כמה כוסות של יין. ואם שתה כוס אחת, וגמר בדעתו [החליט] שלא לשתות עוד[יד], ונמלך [התחרט] ורצה לשתות עוד כוס של יין, צריך לחזור ולברך עליו ברכה ראשונה[טו] (ברכות ד,ז; פסחים קג,ב; שו"ע קעד,ה).

ח.     שתה יין לפני הסעודה, ובירך עליו, ולא היה בדעתו לשתות ממנו בתוך הסעודה או אחריה, צריך לברך עליו ברכה אחרונה לפני שיתחיל את הסעודה [לפני שיתחיל את אכילת הפת]. וכך הדין גם בכוס הקידוש[טז]. אבל אם שתה מהיין גם באמצע הסעודה, נחשב היין כחלק מהסעודה, וברכת המזון פוטרתו[יז]. וכבר כתבנו (בסימן קעז הלכה ‎ו), שמנהג יהודי תימן שלא לברך על מאכלים ומשקים שלפני הסעודה, אלא ברכת המזון פוטרתם, וכך פירשו יהודי תימן את הרמב"ם, וכך סברו שזו דעתו, ולכן לשיטתם אין לברך ברכה אחרונה על יין ששתה קודם הסעודה, או על כוס הקידוש, אלא ברכת המזון פוטרתם[יח].

ט.     דרך בני אדם לשתות באמצע הסעודה מים או שאר משקים, ולפיכך הם נחשבים כדברים הבאים בתוך הסעודה מחמת הסעודה, ואינו צריך לברך לפניהם ולאחריהם. ומה שהצרכנו לברך ברכה ראשונה על יין שבא בתוך הסעודה (הלכה א) מפני חשיבותו, אבל על שאר משקים אינו צריך לברך.

י.       רצה לשתות מים או שאר משקים לפני הסעודה, ולא היה בדעתו לשתות מהם בתוך הסעודה או אחריה, צריך לברך עליהם ברכה אחרונה לפני שיתחיל את הסעודה [לפני שיתחיל את אכילת הפת][יט]. אבל אם שתה מהם גם באמצע הסעודה, נחשבים כחלק מהסעודה, וברכת המזון פוטרתם[כ].

---

[א]     לשרות ביאורו לרכך.

[ב]      ראה הלכות ברכות (ד,יב): "בשבתות וימים טובים, ובסעודת הקזת הדם, ובעת שיצא מן המרחץ, וכיוצא בהן, שאדם קובע סעודתו על היין - אם בירך על היין שלפני המזון, פטר את היין ששותה לאחר המזון קודם שיברך ברכת המזון; אבל בשאר הימים, צריך לחזור ולברך בתחילה על היין שלאחר המזון. בא להן יין בתוך המזון, כל אחד ואחד מברך לעצמו, שאין בית הבליעה פנוי, שיענו הכול אחר אחד אמן; ואינו פוטר את היין שלאחר המזון". היוצא מהלכה זו, דרך בני אדם לשתות יין לפני המזון או בתוך המזון או לאחר המזון.

[ג]      כאן ראוי לבאר, שבהלכות תפילה (ז,יד), הרמב"ם מנה את המאה ברכות שמברכים בכל יום, וכתב: "חייב אדם לברך מאה ברכות בכל יום, בין היום והלילה. ומה הן מאה ברכות אלו: שלוש ועשרים ברכות שמנינו בפרק זה [ברכות השחר וכו']... וכשהוא אוכל שתי סעודות בכל יום, מברך ארבע עשרה ברכות, שבע בכל סעודה – אחת כשנוטל ידיו תחילה, ועל המזון אחת בתחילה ושלוש בסוף, ועל המים לפניו ולאחריו, הרי שבע". בכתבי היד הנוסח הוא ועל המים לפניו ולאחריו, אולם בדפוסים הנוסח הוא ועל היין לפניו ולאחריו, וכך גרס מהר"י קאפח במשנ"ת שלו במהדורה ראשונה, והעיר שם בהערה מד, שמדובר ביין הבא לאחר הסעודה, קודם ברכת המזון, ואין ברכת המזון פוטרתו. אולם לאחר מכן מהר"י קאפח תיקן (בתיקוני הנוסח בסוף ספר זמנים א) שיש לגרוס, ועל המים לפניו ולאחריו.

        למען האמת, מאחר שמדובר ביין או במים ששותה לאחר סיום אכילת הפת, כלומר לאחר המזון, לפני ברכת המזון, אין הבדל בין אם שותה יין או מים, בשני המקרים צריך לברך לפניו ולאחריו, כדין "דברים הבאים לאחר הסעודה, בין מחמת הסעודה בין שלא מחמת הסעודה – טעונין ברכה לפניהן, ולאחריהן" (ברכות ד,יא). ורק כששותה בתוך המזון, על היין יברך ברכה ראשונה ולא ברכה אחרונה, ועל המים לא יברך כלל, לא ברכה ראשונה ולא ברכה אחרונה, כדין "דברים הבאים בתוך הסעודה, והן מחמת הסעודה – אינן צריכין ברכה לא לפניהן, ולא לאחריהן" (ברכות ד,יא). כך ששתי הגירסאות צודקות, וכך כתב הרב שילת שם בהערה, ברמב"ם מדויק שיצא בההדרתו, ששתי הגרסאות נכונות להלכה.

[ד]      בשו"ע כתב (קעד,ב): "יין פוטר כל מיני משקין. הגה: אפילו מברכה ראשונה".

        אולם הרמב"ם לא כתב הלכה זו, משום שמסוגיית התלמוד משמע שדבר זה נדחה מההלכה. וזה לשון התלמוד ברכות (מא,ב-מב,א): "איתמר: הביאו לפניהם תאנים וענבים בתוך הסעודה [מדובר שאוכלים את התאנים והענבים בתוך הסעודה כדי למתק את הפה, ונמצא שהם דברים שבאו בתוך הסעודה שלא מחמת הסעודה]; אמר רב הונא: טעונים ברכה לפניהם ואין טעונים ברכה לאחריהם [מברך לפניהם כי אינם טפלים לאכילת הלחם, ולא לאחריהם כי ברכת המזון פוטרתם]. וכן אמר רב נחמן: טעונים ברכה לפניהם ואין טעונים ברכה לאחריהם; ורב ששת אמר: טעונין ברכה בין לפניהם בין לאחריהם [מאחר שאינם טפלים ללחם, מברך לפניהם ולאחריהם], שאין לך דבר שטעון ברכה לפניו ואין טעון ברכה לאחריו אלא פת הבאה בכסנין בלבד [רק פת הבאה בכסנין, שרגילים למתק בה את הפה בסיום הסעודה, מברך לפניה ולא לאחריה, כי ברכת המזון פוטרתה]. ופליגא דרבי חייא, דאמר רבי חייא: פת פוטרת כל מיני מאכל, ויין פוטר כל מיני משקים [כל מקום שנאמר ופליגא כך ההלכה. אולם מיד בסמוך, יביא התלמוד את ההלכה כרב פפא, ונדחה ופליגא זה מההלכה, ולפיכך לא פסקו הרמב"ם]. אמר רב פפא, הלכתא: דברים הבאים מחמת הסעודה בתוך הסעודה - אין טעונים ברכה לא לפניהם ולא לאחריהם, ושלא מחמת הסעודה בתוך הסעודה - טעונים ברכה לפניהם ואין טעונים ברכה לאחריהם [התאנים והענבים באים שלא מחמת הסעודה בתוך הסעודה וכך יהיה דינם]; לאחר סעודה - טעונים ברכה בין לפניהם בין לאחריהם. שאלו את בן זומא, מפני מה אמרו: דברים הבאים מחמת הסעודה בתוך הסעודה אינם טעונים ברכה לא לפניהם ולא לאחריהם? אמר להם: הואיל ופת פוטרתן. אי הכי, יין נמי נפטריה פת! [התלמוד קובע כדבר ידוע, יין הבא בתוך הסעודה, צריך לברך עליו, כמו שנאמר במשנה (מב,ב): "בא להם יין בתוך המזון - כל אחד ואחד מברך לעצמו"] - שאני יין, דגורם ברכה לעצמו [מתרץ התלמוד, ברכת היין חשובה, ומחמת חשיבותו של היין מברכים עליו בכל מיני הזדמנויות אף שלא היו צריכים לשתייתו, כגון בקידוש ובברכת המזון ובהבדלה ועוד, ולפיכך אין ברכת הפת פוטרתו, ומברך על היין 'הגפן' בתוך הסעודה]. (ע"כ תלמוד) היוצא מדברי התלמוד, אין היין פוטר כל מיני משקים, אלא רק הסעודה, כלומר אכילת פת, היא הפוטרת מאכלים אחרים. וזה פסק הרמב"ם, שאם ברך על היין, צריך לברך גם על שאר מיני משקים שברכתם שהכל. וכך כתב מהר"י קאפח (הלכות ברכות, פרק ד, הערה כג) הובאו דבריו בסימן קעז הערה ו.

[ה]     לשון הרמב"ם בהלכות ברכות (ז,טו): "אף על פי שאין ברכת המזון טעונה יין, אם בירך על היין כמנהג שאמרנו, צריך שידיח כוס של ברכה מבפנים...". ומלשון זה מוכח ברור, לפי הרמב"ם אין חובה לברך ברכת המזון על היין.

[ו]      מה שכתבנו שישתו מהיין מיד בסיום ברכת הגפן, לפני שיברך על הבשמים, כך כתב ר' יהושע הנגיד, דור חמישי לרמב"ם, בתשובה. וזה לשונו (סימן יט): "בפרק ז מהלכות ברכות [הלכה] יד, אמר אם היה שם יין אוחז את היין בימינו ואת הבשמים בשמאלו, ומברך ברכת המזון ואחר כך מכרך על היין ואחר כך על הבשמים, האם יברך על היין וישתה את הכוס ויחזור ויברך על הבושם כמו שהזכיר בפרק ט [הלכה] ד מהלכות אלו או יברך על היין ועל הבושם וישתה אחרי זה כמו בהבדלה? תשובה: יברך על היין וישתה, ואח"כ יברך על הבושם, מחמת שאינם כרוכים זה בזה. אבל בהבדלה חייבו נר ובשמים לפיכך לא יפסיק ביניהן בשתייה". (ע"כ ר' יהושע הנגיד)

כלומר, כל מקום שמברך כמה ברכות על היין, ומברך גם על הבשמים, כגון בהבדלה או במילה או בנישואין, ישתה מהיין בסוף כל ברכותיו ולא מיד אחר ברכת הגפן, אולם בברכת המזון, או בשתיית יין של רשות, יברך הגפן וישתה מהיין, ואחר כך יברך על הבשמים ויריח אותם.

וכך כתב מהר"ח כסאר, והוכיח את הדבר מלשון הרמב"ם בהלכה שהובאה לאחר הלכה זו (ברכות ז,טו): "אף על פי שאין ברכת המזון טעונה יין, אם בירך על היין כמנהג שאמרנו, צריך שידיח כוס של ברכה מבפנים, וישטוף אותו מבחוץ; וימלאנו יין חי, וכיון שהגיע לברכת הארץ, נותן לתוכו מעט מים, כדי שיהא ערב לשתייה. ואין מסיחין על כוס של ברכת המזון, אלא הכול שותקין, עד שתכלה ברכת המזון והיין, וישתו". מכאן שמיד בסיום ברכת היין צריך לשתות מהיין.

ולעומת זאת, מהר"י קאפח כתב (הערה לג): "וברור שמברך על הבשמים לפני שישתה מן היין. ולקמן פ"ט הל' ד כתב ושותהו, ושם כתבתי החילוק מהכא להתם [מהר"י קאפח מוכיח את שיטתו ממה שהרמב"ם להלן (ט,ד) כתב: "הביאו לפניו יין ושמן – אוחז יין בימינו, ושמן בשמאלו; ומברך על היין ושותהו, וחוזר ומברך על השמן ומריח בו וטחו בראש השמש...". ובהלכה לפנינו (ברכות ז,יד) הרמב"ם כתב: "אוחז את היין בימינו, ואת הבשמים בשמאלו, ומברך ברכת המזון; ואחר כך מברך על היין, ואחר כך מברך על הבשמים". והרמב"ם לא כתב שאחר ברכת היין שותהו, כמו שכתב להלן (ט,ד)]. וברור שכאן הביא רבנו דברי הירושלמי והבנתו לברייתא זו, ולקמן הביא דברי הבבלי והבנתו לברייתא זו". (ע"כ מהר"י קאפח)

[ז]      מהר"י קאפח (ברכות, פרק ז, הערה לד).

[ח]     לשון המשנה ברכות (ו,ה): "ברך על היין שלפני המזון פטר את היין שלאחר המזון. ברך על הפרפרת שלפני המזון פטר את הפרפרת שלאחר המזון". המשנה באה לחדש, אף שאחר המזון צריך לברך לפניו ולאחריו, אם היה דעתו לכך מתחילה, וכבר בירך, אינו צריך לברך ברכה ראשונה על היין שלאחר המזון. אבל על יין שישתה בתוך המזון לא הזכירה המשנה, ומאחר ודרך בני לשתות יין בתוך המזון לשרות אכילה שבמעיהם, וכך דרכם גם בחול ולאו דוקא בשבת, יהיה הדין, שאינו צריך לברך לפניו, וכן אינו צריך לברך אחריו, שמאחר ששתה יין בתוך הסעודה הוא נחשב חלק מהסעודה, ואינו צריך לברך אחריו.

        כאן המקום לבאר, שהשו"ע היסב את דברי המשנה, ליין שבתוך הסעודה, ולא ליין שלאחר הסעודה. וזה לשון השו"ע (קעד,ד): "אם קבע לשתות לפני המזון, א"צ לברך על יין שבתוך המזון, דיין שלפני המזון פוטרו; וכן יין של קידוש פוטר יין שבתוך המזון; וכן המבדיל על השלחן, פוטר היין שבתוך המזון. וי"א שאין ברכת יין הבדלה פוטר, אלא א"כ נטל ידיו קודם הבדלה, הילכך המבדיל קודם נטילה יכוין שלא להוציא יין (וע"ל סי' רצ"ט סעיף ז') שבתוך הסעודה; ובדיעבד שלא כוון כך, פוטר יין שבתוך הסעודה, דספק ברכות דרבנן להקל". (ע"כ שו"ע) אולם הרמב"ם לא יסכים לפסקו, כי דברי המשנה מוסבים על היין שלאחר המזון, ושם צריך שיהיה שבת או סעודת הקזה, שדרך בני אדם לשתות יין גם לאחר המזון, ואז ייפטר מברכה על היין לאחר המזון. אבל יין שבתוך המזון, נפטר מברכה ראשונה מחמת כל יין ששתה קודם, ואין צורך שזה יהיה בשבת או בסעודת הקזה.

וכן אם עשה קידוש, נפטר מברכת היין שישתה בתוך הסעודה או אחריה, כי שתיית היין בקידוש היא על דעת שישתה עוד ממנו בתוך הסעודה ואחריה, ונפטר בברכתו, מברכה ראשונה על שאר היין שישתה. ואם עשה הבדלה על דעת לאכול לאחר מכן סעודה ולשתות יין, נפטר בברכת היין של ההבדלה, מברכת היין שישתה בתוך הסעודה או אחריה, ואין לחלק אם עשה את ההבדלה לפני נטילת ידים או אחריה. אבל צריך שאכן תהיה בדעתו לאכול לאחר ההבדלה, כי סתם הבדלה אינה מיועדת להיות קודם סעודה, כמו קידוש שפשוט וברור שכוונתו לאכול ולשתות אחריו.

[ט]     דברים הבאים לאחר הסעודה מברך לפניהם ולאחריהם (ברכות ד,יא), אולם אם אכל מהם או שתה מהם גם באמצע הסעודה, אינם מוגדרים כדברים הבאים לאחר הסעודה, אלא כבאים בתוך הסעודה, וברכת המזון פוטרתם.

[י]      מדובר שאין סיבה לפוטרו מברכה על שתיית היין שבתוך הסעודה. כי ההלכה עוסקת כשלא שתה יין לפני המזון ולא בירך על היין לפני המזון, וממילא צריך לברך על היין שישתה בתוך המזון.

[יא]    הרמ"א כתב (קעד,ח), שאם יאמר להם 'סברי רבותי', וישמעו ויכוונו לברכה, ויפסיקו את האכילה, ויענו אמן, יכולים לצאת בברכתו. ולא יסכים הרמב"ם לדבריו, ובאמצע הסעודה הזהירו חכמים מלברך בקול רם, משום הסכנה שלא יקדים קנה לושת.

[יב]    הטעם הובא ברי"ף (ברכות ל,ב מדפיו).

[יג]     נתבאר בהערה ח ראה שם.

[יד]    סתם אדם המברך ברכה על מאכל או משקה, בדעתו לאכול כמה מאכלים באותה ברכה, ולשתות כמה כוסות באותה ברכה, ורק אם גמר בדעתו [החליט] שלא לאכול ולשתות עוד, ונמלך [התחרט], צריך לחזור ולברך ברכה ראשונה. לשון הרמב"ם ברכות (ד,ז): "גמר בליבו מלאכול או מלשתות, ואחר כך נמלך לאכול או לשתות – אף על פי שלא שינה מקומו, חוזר ומברך; ואם לא גמר בליבו, אלא דעתו לחזור לשתות או לאכול – אפילו פסק כל היום כולו, אינו צריך לברך שנית".

[טו]    דין 'נמלך' נזכר גם לעיל סימן קסט הלכה ‎ד.

[טז]    נתבאר בסימן קעז הערה ו ראה שם.

[יז]     דברים הבאים לפני הסעודה מברך לפניהם ולאחריהם (סימן קעז הערה ו), אולם אם אכל מהם או שתה מהם גם באמצע הסעודה, אינם מוגדרים כדברים הבאים לפני הסעודה, אלא כבאים בתוך הסעודה, וברכת המזון פוטרתם.

[יח]    נתבאר בסימן קעז הערה ו ראה שם. וכבר כתבנו שם, לפי הרא"ש, יין או פרפרת שאוכל לפני הסעודה, באים על דעת שיגבירו את התיאבון, ונחשבים בכלל הסעודה, ולכן מברך לפניהם ולא מברך לאחריהם, אלא ברכת המזון פוטרתם. וזה לשון הרא"ש (פסחים י,כד): "אבל דברים הבאים לפני הסעודה כגון פרפראות ויין שבא לגרר ולהמשיך לסעודה בכלל הסעודה הן ונפטרין בברכת המזון".

וכך פסק השו"ע (קעד,ו): "אין לברך אחר היין שבסעודה, דברכת המזון פוטרתו; וכן פוטרת יין שלפני המזון, ואפילו (לא) היה לו יין בתוך המזון...". עוד כתב השו"ע (רעב,י): "ברכת יין של קידוש פוטרת יין שבתוך הסעודה, ואינו טעון ברכה לאחריו דבה"מ פוטרתו בין שהוא על הכוס בין שאינו על הכוס". מקור דברי השו"ע הם הרא"ש, וכפי שראינו, לפי הרא"ש גם פרפראות וגם יין שאכל לפני הסעודה, באים להגביר התיאבון, וברכת המזון פוטרתם מברכה אחרונה. ולכאורה מנהג יהודי תימן כשיטת השו"ע.

כאן ראוי לבאר, ששיטת השו"ע אינה ברורה בדברי המפרשים, כי הוא כתב את דברי הרא"ש רק לגבי שתיית יין קודם הסעודה, אולם לא נתבאר בדבריו מה יהיה הדין לגבי שאר משקים, ולגבי מאכלים שאכל קודם הסעודה, האם ברכת המזון פוטרתם.

וזה לשון המשנ"ב (קעד, ס"ק כה): "ולענין מים ושארי משקין ששותה קודם המזון ואינו שותה בתוך המזון דעת הרבה אחרונים דצריך לברך עליהם ברכה אחרונה שאין בהמ"ז פוטרתן דמכיון ששתה אותם קודם המוציא אינם שייכים לסעודה כלל לבד יין שרף [ערק] שוה ליין דהוא מעורר תאות המאכל ועיין ביאור הלכה". (ע"כ משנ"ב)

וזה לשון ביאור הלכה (קעד,ו): "ד"ה וכן פוטרת יין שלפני המזון [ברכת המזון פוטרת יין ששתה לפני הסעודה] - אין דין זה ברור, עיין ברמב"ן במלחמות פרק ערבי פסחים ובר"ן, דסוברים שם דבין ביין של קידוש ובין שאר יין שלפני המזון צריך ברכה אחרונה וכן דעת התוספות פסחים (קא,ב) סוד"ה ידי יין ע"ש. ולפי זה נראה שנכון לענין קידוש שלא לשתות רק כמלא לוגמיו. אח"כ מצאתי שכך כתב בחיי אדם כלל מ"א ס"ג. ואם שתה כל הכוס יכוין בעת בהמ"ז לפטור היין ששתה מקודם ויוצא בזה בדיעבד וכדלקמן בסימן ר"ח סי"ז. אכן לפי מה שמבואר בפוסקים [עיין בסימן ק"צ] דבמשקה יש דעות דמחייבי אפילו בכזית וכ"ש ברוב רביעית לכן הנכון שתמיד יכוין בבהמ"ז לפטור היין של קידוש [לשיטת הרמב"ם יברך ברכה אחרונה לפני תחילת אכילת הפת, על כל המשקים ששתה קודם הסעודה, ובתנאי שאין בדעתו לשתות מהם בתוך הסעודה או אחריה לפני ברכת המזון].

ד"ה ואפילו לא היה לו וכו' - עיין משנה ברורה לענין שאר משקין ששתה לפני המזון שסתמנו לברך ברכה אחרונה בשם כמה אחרונים והוא דעת המגן אברהם וברכי יוסף והגר"ז וחיי אדם ומגן גבורים, ואף שאליהו רבה צידד לפסוק כעולת תמיד והט"ז דשארי משקין שוה ליין לזה מפני שסוברים שהם גם כן מעוררים תאות המאכל [חוץ ממים גם האליהו רבה מסכים לאחרונים הנ"ל] לא ראינו לחוש לדבריהם מאחר שגם ביין גופא שסתם המחבר לפטור כדעת הרא"ש אינו ברור כמו שכתבנו מקודם, וביותר לפי מה שמצאתי עתה בקונטרס אחרון של הגר"ז שכתב שרוב הפוסקים חולקין על הרא"ש בזה, וכעין זה מצאתי בנשמת אדם כלל מ"א. [וגם בהגהת הגר"ח צאנזאר (שנדפס בשו"ע בדפוס זיטאמיר) הקשה על שיטת הרא"ש מתוספתא ברכות (ד,יד) שהובאה בסימן קע"ז במגן אברהם סק"ו ע"ש, ומחמת זה דעתו לדינא כהפוסקים החולקים על הרא"ש ולדעתם אף ביין ששתה לפני המזון צריך ברכה אחרונה]. ועל כן די לנו שנפטור ביין, שיין על כל פנים בודאי גריר תאות המאכל כמבואר בהרא"ש, ולא בשאר משקין, ואפילו אם לא בירך עד לאחר בהמ"ז יברך אח"כ [חיי אדם], ומיהו ביין שרף שגורר תאות המאכל בודאי שוה ליין לענין זה, לפיכך אם שותה יי"ש קודם נט"י לעורר תאות האכילה אין צריך ברכה אחרונה אף כששתה שיעור רביעית דבהמ"ז פוטרתו. וכתב החיי אדם דאפילו במים אם הוא צמא הרבה ואינו תאב לאכול מחמת הצמאון ושותה מים לפני נטילה כדי שיתאב לאכול אח"כ ג"כ אין צריך לברך ברכה אחרונה דהוא שייך לסעודה [לשיטת הרמב"ם יברך בכל אופן ברכה אחרונה לפני תחילת אכילת הפת, ובתנאי שאין בדעתו לשתות מים בתוך הסעודה או אחריה לפני ברכת המזון]. ודע דכל זה שכתבנו למעלה דצריך לברך ברכה אחרונה על המשקין ששתה לפני המזון הוא דוקא כשאינו שותה משקין בתוך המזון אבל אם שותה גם בתוך המזון נשאר המ"א בסקי"ג בצ"ע, אם צריך לברך ברכה אחרונה ע"ש. ועל כן כתב שם דבאופן זה טוב שלא ישתה קודם הנטילה רק פחות מרביעית עי"ש [לשיטת הרמב"ם, כל ששותה מהמשקה בתוך הסעודה, וכן אם אוכל מהמאכל בתוך הסעודה, החשיבו בזה כבא בתוך הסעודה, וברכת המזון פוטרתו]". (ע"כ ביאור הלכה)

[יט]    נתבאר בסימן קעז הערה ו ראה שם.

[כ]      דברים הבאים לפני הסעודה מברך לפניהם ולאחריהם (סימן קעז הערה ו), אולם אם אכל מהם או שתה מהם גם באמצע הסעודה, אינם מוגדרים כדברים הבאים לפני הסעודה, אלא כבאים בתוך הסעודה, וברכת המזון פוטרתם.

        ובשו"ע (קעד,ז), הביא בתחילה כמו שכתבנו, שמים שבתוך המזון אינו מברך לפניהם ולאחריהם, אולם בהמשך הסעיף הביא דעות החולקות על כך. וזה לשונו: "וי"א לברך על המים שבסעודה, ויש מחמירין עוד לברך עליהם בכל פעם, דסתמא נמלך הוא בכל פעם; והרוצה להסתלק מן הספק ישב  קודם נטילה במקום סעודתו, ויברך על דעת לשתות בתוך סעודתו. הגה: והמנהג כסברא הראשונה".