סימן קפב - דיני כוס של ברכת המזון

 

א.     בברכת המזון אין חובה להביא כוס יין ולברך עליו את ברכת המזון[א]. אולם, אם היה להם יין ורצו לברך עליו ברכת המזון - מביאים כוס מחזיק רביעית, או יתר על רביעית; ומביאים מין בשמים: אוחז את היין בימינו, ואת הבשמים בשמאלו[ב], ומברך ברכת המזון; ואחר כך מברך על היין, [וישתו מן היין[ג]], ואחר כך מברך על הבשמים. ואם היו הבשמים שמן ערב וכיוצא בו, טחו [מורח את שארית השמן] בראש השמש; ואם היה השמש תלמיד חכמים, טחו [מורח את שארית השמן] בכותל, כדי שלא ייצא מבושם לשוק (ברכות ז,יד). ומנהג יהודי תימן, לברך ברכת המזון על הכוס רק כשיש עשרה בני אדם מברכים, אבל לא בשלשה ובודאי לא ביחיד. ובבית האבל אין מביאים כוס לברכת המזון[ד].

ב.      אף על פי שאין חובה להביא כוס יין ולברך עליו את ברכת המזון, אם בירך על היין כמנהג שאמרנו (בהלכה הקודמת), צריך שידיח כוס של ברכה מבפנים [מנקה את הכוס היטב על ידי שפשוף, כדי לנקות את הלחיות שנתיבשו ונשארו בתוכה], וישטוף אותו מבחוץ [על ידי שפיכת מים, בלי שפשוף]; וימלאנו יין חי [שאינו מהול במים], וכיון שהגיע לברכת הארץ, נותן לתוכו מעט מים, כדי שיהא ערב לשתייה (ברכות ז,טו).

ג.        מלשון הרמב"ם שהובא בהלכה הקודמת, "וכיון שהגיע לברכת הארץ נותן לתוכו מעט מים" משתמע, שאת מזיגת היין במים יש לעשות כשמתחיל את ברכת הארץ. ונהגו יהודי תימן לעשות את המזיגה כשיגיע למילים "ארץ חמדה טובה". ויש נוהגים לעשות את המזיגה בסוף ברכת הארץ, ונהגו לעשות שתי מזיגות, כשיגיע למילים "וברכת את ה'", וכן כשאומר "ברוך אתה ה' על הארץ...". אבל בכוס הקידוש אין חובה לעשות מזיגה, ומי שיחפוץ, יכול לעשות את המזיגה קודם תחילת הקידוש[ה].

ד.      כשמברכים ברכת המזון על כוס יין, אסור לכל הסועדים שמברכים את ברכת המזון לדבר, גם אם הם סיימו לברך את ברכת המזון. אלא צריכים הם לשתוק עד שתכלה ברכת המזון, וברכת הגפן על היין, וישתו מהיין[ו] (ברכות ז,טו).

ה.      אם מברכים את ברכת המזון על כוס יין, צריכים להקפיד דוקא על כוס יין, ואינם יכולים לברך על 'חמר מדינה' [מקום שהמשקה העיקרי המשכר שלהם הוא שיכר ולא יין, כגון בירה או קוניאק או ערק או שיכר פירות, במקום זה השיכר נחשב 'חמר המדינה', כלומר היין של העיר]. ואף שחכמים התירו לעשות הבדלה על 'חמר מדינה', חכמים הקלו זאת רק בהבדלה, משום שיש חובה על כל אדם לעשות הבדלה, ואמרו חכמים, בהבדלה שחיובה מדברי חכמים אף השיכר יכול להחשב יין, אבל בברכת המזון שאין חובה לברך על כוס יין (הלכה א), מי שרוצה להדר ולשבח את ה' ולברך ברכת המזון על כוס יין, צריך להקפיד דוקא על יין ולא על חמר מדינה[ז].

ו.        כשם שבברכת המזון אוחז את היין בימינו והבשמים בשמאלו (הלכה א), ומברך על היין כשהוא בימינו, ואחר כך מברך על הבשמים כשהם בשמאלו, ואינו צריך להעביר את הבשמים ליד ימינו, כך ינהג גם בזמן ההבדלה, כשיברך על הבשמים יאחזם ביד שמאל, וימשיך להחזיק את היין ביד ימין[ח].

ז.       כלי שהיה מלא יין, אפילו שהיתה בו כמות מרובה של יין[ט] – אם שתה מהכלי ישירות מעט יין, פגם את היין ופסלו, ואין מקדשים על היין שנשאר בכלי: מפני שיין זה נחשב כיין שהשתייר בכוס אחרי ששתה ממנה, שאינו ראוי לכבד בו אדם אחר, ולפיכך אף אינו ראוי לעשות עליו קידוש[י] (שבת כט,טז).

ח.      הדרך להכשיר יין זה לקידוש, שייצוק ממנו מעט מעט על ידי קיטוף וניפוץ, לתוך יין אחר כשר, שבאופן זה כל שירד ליין הכשר התבטל, ופקע ממנו שם של שיירי כוסות. אבל לא יועיל לערות לתוך יין זה, יין אחר כשר, מפני שבאופן זה עדיין לא פקע ממנו שם של שיירי כוסות[יא].

ט.      הפיסול של יין פגום, כלומר שאם טעם מעט מהכוס שוב אינו יכול לעשות עליו קידוש, קיים בכוס של קידוש והבדלה, מפני שיש מצוה מדברי חכמים לעשותם על כוס יין, ואין ראוי לקיים מצווה זו על כוס פגומה. אבל אם מברך ברכת המזון על כוס יין, או שבע ברכות של ברכת נישואין, או ברכת המילה, יכול לברך אותם גם על כוס יין פגומה, מפני שאין מצווה מדברי חכמים לברך אותם על כוס יין, אלא הדבר רשות, ולפיכך לא הזכירו בהם חכמים פסול זה[יב].

י.        כל כוס יין שהיא מצווה כמו כוס הקידוש, צריך המברך לשתות מהכוס מלוא לוגמיו, שהוא רוב רביעית[יג]; לפיכך כשמברכים על היין בליל הסדר צריך לשתות מכל כוס וכוס רוב רביעית[יד] שהוא מלוא לוגמיו, מפני שכל כוס וכוס מארבע כוסות היא מצווה. [בפסח יש עוד טעם מדוע צריך לשתות ארבע כוסות של יין, משום דרך חירות להראות שכאילו הוא יצא ממצרים[טו]]. אבל כל כוס יין שהברכה עליה היא רשות, אין המברך צריך לשתות ממנה מלוג לוגמיו, ודי שיטעם מהיין. לפיכך כוס של ברכת המזון[טז], או של ברכות הנישואין[יז], שהן רשות, די שהמברך יטעם מהן, ואינו צריך לשתות מלוא לוגמיו[יח].

יא.   בכוס של ברכת המזון, צריך להקפיד על ארבעה דברים: א- הדחה בפנים. ב- שטיפה מבחוץ. ג- ימלא את הכוס. ד- ביין חי. ואחר כך כשיגיע המברך לברכת הארץ ימזגנו עם קצת מים. ואילו בכוס הקידוש צריך להקפיד על שבעה דברים: א- הדחה בפנים. ב- שטיפה מבחוץ. ג- ימלא את הכוס ביין. ד- יאחזנה ביד ימין. ה- יגביהה מהשולחן טפח. ו- לא יסייע ביד שמאל. ז-ישקה מהיין לכל בני חבורה[יט].

 

---

[א]     לשון הרמב"ם בהלכות ברכות (ז,טו): "אף על פי שאין ברכת המזון טעונה יין, אם בירך על היין כמנהג שאמרנו, צריך שידיח כוס של ברכה מבפנים...". ומלשון זה מוכח ברור, לפי הרמב"ם אין חובה לברך ברכת המזון על היין.

        ולעומת זאת, בשו"ע כתב (קפב,א): "יש שאומרים שברכת המזון טעונה כוס אפילו ביחיד, וצריך לחזור עליו, ולא יאכל אם אין לו כוס לברך עליו אם הוא מצפה ואפשר שיהיה לו, אפילו אם צריך לעבור זמן אכילה אחת; ולפי זה  אם שנים אוכלים יחד צריך לקחת כל אחד כוס לברכת המזון; וי"א שאינה טעונה כוס אלא בשלשה; ויש אומרים שאינה טעונה כוס כלל, אפילו בשלשה [זו דעת הרי"ף והרמב"ם]. הגה: ומ"מ מצוה מן המובחר לברך על הכוס (ר"ן פרק ערבי פסחים)".

[ב]      לשון הרמב"ם בהלכות ברכות (ז,יד): "אם היה שם יין – מביאין כוס מחזיק רביעית, או יתר על רביעית; ומביאין מין בשמים: אוחז את היין בימינו, ואת הבשמים בשמאלו, ומברך ברכת המזון; ואחר כך מברך על היין, ואחר כך מברך על הבשמים. אם היה הבשמים שמן ערב וכיוצא בו, טחו בראש השמש; ואם היה השמש תלמיד חכמים, טחו בכותל, כדי שלא ייצא מבושם לשוק". עוד כתב הרמב"ם בהלכות ברכות (ט,ד): "...הביאו לפניו יין ושמן – אוחז יין בימינו, ושמן בשמאלו; ומברך על היין ושותהו, וחוזר ומברך על השמן ומריח בו וטחו בראש השמש; ואם היה השמש תלמיד חכמים, טחו בכותל".

        לשון התלמוד ברכות (מג,ב): "תנו רבנן: הביאו לפניהם שמן ויין, בית שמאי אומרים: אוחז השמן בימינו ואת היין בשמאלו, מברך על השמן וחוזר ומברך על היין; בית הלל אומרים: אוחז את היין בימינו ואת השמן בשמאלו, מברך על היין וחוזר ומברך על השמן. וטחו בראש השמש, ואם שמש תלמיד חכם הוא - טחו בכותל, מפני שגנאי לתלמיד חכם לצאת לשוק כשהוא מבושם".

        את לשון התלמוד בברכות (מג,ב), הרמב"ם מפרש כעוסק בברכת היין על כוס הבאה בזמן ברכת המזון, וזהו שכתב בהלכות ברכות (ז,יד). אולם הוא הוסיף וכפל הלכה זו בהלכות ברכות (ט,ד), בברכת היין על כוס שהיא רשות, כיון שיש במשמעות לשון התלמוד, שגם בברכת היין על כוס שהיא רשות כך ראוי לנהוג. מה שכתבנו, הוא ביאור שיטת הרמב"ם בפירוש התלמוד, על פי הכס"מ.

וכתב הכס"מ: "אם היה שם יין וכו', (שם דף מג,ב), ת"ר, הביאו לפניהם שמן ויין בית שמאי אומרים אוחז את השמן בימינו ואת היין בשמאלו ומברך על השמן וחוזר ומברך על היין, ובית הלל אומרים אוחז את היין בימינו ואת השמן בשמאלו מברך על היין ואח"כ מברך על השמן וטחו בראש השמש, ואם שמש תלמיד חכם הוא טחו בכותל מפני שגנאי הוא לת"ח לצאת לשוק כשהוא מבושם. ורבינו מפרש שזהו כוס של ברכה הוא, והראב"ד מפרש כרש"י שכתב שזהו יין שלאחר המזון ואין זה כוס של ברכה. ולכך כתב: "אני תמיה אם על כוס של ברכה הוא אומר בגמרא למה יאחוז הבושם בשמאלו ומה צורך שיהיה טרוד לשמור בידו הבושם עד שיגמור הברכה, ואנו אין מפרשים אלא על היין של רשות כמו שהבושם של רשות מ"מ מקדים את החביב לו או את החשוב לו ואמרו שהיין הוא החשוב. עכ"ל". ואף על פי שרש"י פירש כדברי הראב"ד, אין דבריהם מוכרחים. ומה שכתב [הראב"ד] ומה צורך שיהיה טרוד וכו' אינו טענה, דאין טירדא לאחוז דבר של ריח טוב המשמח את הלב". (ע"כ כס"מ)

ומהר"י קאפח כתב (ברכות, פרק ז, הערה לג), שדברי התלמוד בברכות (מג,ב) עוסקים ביין שהוא רשות, וזהו המקור לפסק הרמב"ם בהלכות ברכות (ט,ד). ואילו המקור לפסק הרמב"ם בהלכות ברכות (ז,יד), הוא ירושלמי ברכות (ח,ה), שם הובאה משנה: "בית שמאי אומרים נר מזון בשמים והבדלה. ובית הלל אומרים נר ובשמים ומזון והבדלה". ולאחר מכן בתלמוד הירושלמי שם נאמר: "בית שמאי אומרים כוס בימינו ושמן ערב בשמאלו אומר על הכוס ואחר כך אומר על שמן ערב. בית הלל אומרים שמן ערב בימינו וכוס בשמאלו ואומר על שמן ערב וטחו בראש השמש. אם היה שמש תלמיד חכם טחו בכותל. שאין שבחו של תלמיד חכם להיות יוצא מבושם". (ע"כ ירושלמי) אלא שבירושלמי מוחלפת השיטה, ב"ש לב"ה ולהיפך, והרמב"ם כתב כדברי הבבלי. ומלשון ירושלמי זה מוכח, גם בכוס של ברכת המזון, אוחז היין בימינו והשמן בשמאלו.

[ג]      מה שכתבנו שישתו מהיין מיד בסיום ברכת הגפן, לפני שיברך על הבשמים, כך כתב ר' יהושע הנגיד, דור חמישי לרמב"ם, בתשובה. וזה לשונו (סימן יט): "בפרק ז מהלכות ברכות [הלכה] יד, אמר אם היה שם יין אוחז את היין בימינו ואת הבשמים בשמאלו, ומברך ברכת המזון ואחר כך מכרך על היין ואחר כך על הבשמים, האם יברך על היין וישתה את הכוס ויחזור ויברך על הבושם כמו שהזכיר בפרק ט [הלכה] ד מהלכות אלו או יברך על היין ועל הבושם וישתה אחרי זה כמו בהבדלה? תשובה: יברך על היין וישתה, ואח"כ יברך על הבושם, מחמת שאינם כרוכים זה בזה. אבל בהבדלה חייבו נר ובשמים לפיכך לא יפסיק ביניהן בשתייה". (ע"כ ר' יהושע הנגיד)

כלומר, כל מקום שמברך כמה ברכות על היין, ומברך גם על הבשמים, כגון בהבדלה או במילה או בנישואין, ישתה מהיין בסוף כל ברכותיו ולא מיד אחר ברכת הגפן, אולם בברכת המזון, או בשתיית יין של רשות, יברך הגפן וישתה מהיין, ואחר כך יברך על הבשמים ויריח אותם.

וכך כתב מהר"ח כסאר, והוכיח את הדבר מלשון הרמב"ם בהלכה שהובאה לאחר הלכה זו (ברכות ז,טו): "אף על פי שאין ברכת המזון טעונה יין, אם בירך על היין כמנהג שאמרנו, צריך שידיח כוס של ברכה מבפנים, וישטוף אותו מבחוץ; וימלאנו יין חי, וכיון שהגיע לברכת הארץ, נותן לתוכו מעט מים, כדי שיהא ערב לשתייה. ואין מסיחין על כוס של ברכת המזון, אלא הכול שותקין, עד שתכלה ברכת המזון והיין, וישתו". מכאן שמיד בסיום ברכת היין צריך לשתות מהיין.

ולעומת זאת, מהר"י קאפח כתב (ברכות, פרק ז, הערה לג): "וברור שמברך על הבשמים לפני שישתה מן היין. ולקמן פ"ט הל' ד כתב ושותהו, ושם כתבתי החילוק מהכא להתם [מהר"י קאפח מוכיח את שיטתו ממה שהרמב"ם להלן (ט,ד) כתב: "הביאו לפניו יין ושמן – אוחז יין בימינו, ושמן בשמאלו; ומברך על היין ושותהו, וחוזר ומברך על השמן ומריח בו וטחו בראש השמש...". ובהלכה לפנינו (ברכות ז,יד) הרמב"ם כתב: "אוחז את היין בימינו, ואת הבשמים בשמאלו, ומברך ברכת המזון; ואחר כך מברך על היין, ואחר כך מברך על הבשמים". והרמב"ם לא כתב שאחר ברכת היין שותהו, כמו שכתב להלן (ט,ד)]. וברור שכאן הביא רבנו דברי הירושלמי והבנתו לברייתא זו, ולקמן הביא דברי הבבלי והבנתו לברייתא זו". (ע"כ מהר"י קאפח)

[ד]      מהר"י קאפח (ברכות, פרק ז, הערה לד). הלכה זו הובאה גם לעיל סימן קעד הלכה ‎ג.

[ה]     לשון הרמב"ם בהלכות ברכות (ז,טו): "אף על פי שאין ברכת המזון טעונה יין, אם בירך על היין כמנהג שאמרנו, צריך שידיח כוס של ברכה מבפנים, וישטוף אותו מבחוץ; וימלאנו יין חי, וכיון שהגיע לברכת הארץ, נותן לתוכו מעט מים, כדי שיהא ערב לשתייה...".

        וכתב שם מהר"י קאפח (הערה לו): "וממה שכתב רבינו כיון שהגיע לברכת הארץ, משמע שמוזג כשמתחיל הברכה, ומנהגנו למזוג כשאומר המברך "ארץ חמדה טובה". ויש מאחרין המזיגה עד סוף הברכה".

גם מלשון השו"ע משמע שתהיה המזיגה מיד בתחילת ברכת הארץ, וזה לשון השו"ע (או"ח קפג,ב): "יתן היין לתוכו חי, עד שמגיע לברכת הארץ, ואז מוזגו להודיע שבח הארץ". וביאר המשנ"ב (ס"ק ה): "לברכת הארץ - פירוש לתחלת ברכת הארץ". ומקור דבריו שם בב"י, וזה לשון הב"י: "ויש נוהגים שלא למזוג הכוס במים עד סוף ברכת הארץ והיה אבא מרי ז"ל [אביו של מרן הבית יוסף] אומר, שאין להם על מה שיסמוכו, שהרי הרמב"ם (ברכות ז,טו) כתב וכיון שהגיע לברכת הארץ נותן לתוכו מעט מים. וגם ה"ר יונה כתב שמיד שיתחיל לזכור שבח הארץ צריך שיהיה היין מזוג, אלמא כשמתחיל בברכת הארץ צריך ליתן בו מים".

והמנהג השני שהזכרנו, לעשות את המזיגה בסוף ברכת הארץ, ולעשות שתי מזיגות, נזכר בשתילי זתים. וזה לשונו (קפג,ב ס"ק ג): "ונהגו גם כן למזוג כשאומר את השם, וחוזר ומוזג כשאומר על הארץ ויש בזה סוד על פי הקבלה". וכך כתב מהרי"ץ בתכלאל עץ חיים, בסדר ברכת המזון: "ונהגו למזוג הכוס במים כשאומר וברכת את ה' אלהיך, בתיבת את, כדעת הרב מצת שמורים, וגם מוזג פעם שנית בחתימה בתיבת הארץ כדעת ספר באר מים חיים. ונהגו למזוג בשניהם, לצאת ידי חובת שתי הדעות".

ומה שכתבנו שבכוס הקידוש אין חובה לעשות מזיגה, בדברי הרמב"ם מצאנו עשיית מזיגה בכוס ברכת המזון (ברכות ז,טו), ובארבעה כוסות בליל פסח (חמץ ומצה ז,ט), כדי שתהיה השתייה עריבה, ולא מצאנו עשיית מזיגה בכוס הקידוש. ואדרבה מלשון הרמב"ם בהלכות שבת (כט,יז): "יין שריחו ריח חומץ, וטעמו טעם יין – מקדשין עליו; וכן יין מזוג. ויין צימוקים, מקדשין עליו...". משמע, שאם מזג את היין מקדשים עליו, אבל יכול לכתחילה לעשות קידוש גם על יין חי. ומי שיחפוץ למזוג את כוס הקידוש, יעשה זאת קודם הקידוש. ההלכה וההערה על פי שיעוריו של מו"ר הרב רצון ערוסי.

וכך כתב בשולחן ערוך, וזה לשונו (רעב,ה): "יין חי אפילו אם הוא חזק דדרי (פי' שראוי למזוג) על חד תלת מיא, מקדשים עליו [=יין חי, גם אם הוא יין חזק, שאם יהיה רבע יין ושלושת רבעי מים, עדין ייחשב יין, מותר לכתחילה לקדש עליו בלי מזיגה]; ומ"מ יותר טוב למזגו ובלבד שיהא מזוג כראוי [היינו שלא יחלישנו יותר מדאי. משנ"ב]. הגה: ויינות שלנו יותר טובים הם בלא מזיגה (טור)".

[ו]      לשון הרמב"ם בהלכות ברכות (ז,טו): "ואין מסיחין על כוס של ברכת המזון, אלא הכול שותקין, עד שתכלה ברכת המזון והיין, וישתו".

        וכתב מהר"י קאפח (ברכות, פרק ז, הערה לז): "ונראה שאין כוונת רבנו לברכת המזון עצמה [אין כוונת הרמב"ם שאסור להשיח בברכת המזון עצמה], דודאי גם בלי כוס אסור להשיח וכדכתב הגהות מיימוניות, דשמא אם שחו אפלו בדיעבד לא יצאו וצריכים לחזור ולברך, אלא כוונת רבנו, כיון דקי"ל אורח מברך כדי שיברך לבעל הבית, וכדלעיל פ"ב הל' ז, וברכת בעל הבית נוסח ארוך הוא, כפי שבא בנוסח סידורי תימן העתיקים, ויסודותיו בש"ס, והרי הוא נאמר אחרי ברהמ"ז לפני ברכת היין, הייתי אומר כיון שגמר המברך ברהמ"ז מותר להשיח, קמ"ל דאסור עד אחר ברכת היין".

[ז]      זו משמעות לשון הרמב"ם שהבאנו בהלכה ‎ב "וימלאנו יין חי", דוקא יין ולא שאר משקים או שיכר. וכן הוא בתלמוד ברכות (נא,א): "אמר רבי זירא אמר רבי אבהו, ואמרי לה במתניתא תנא, עשרה דברים נאמרו בכוס של ברכה... אמר רבי יוחנן, אנו אין לנו אלא ארבעה בלבד: הדחה, שטיפה, חי [שיתן בכוס של ברכה רביעית יין חי], ומלא". וכן הוא בתלמוד פסחים (קז,א): "תנו רבנן: אין מקדשין אלא על היין, ואין מברכין אלא על היין. - אטו אשיכרא ואמיא מי לא מברכין עליהו שהכל נהיה בדברו? - אמר אביי, הכי קאמר: אין אומרים הבא כוס של ברכה לברך אלא על היין".

        אלא שבגירסת הרי"ף ורבנו חננאל יש תוספת על הנוסח שלפנינו, וזה לשון הרי"ף פסחים (כב,א-ב מדפיו): "תנו רבנן אין מקדשין אלא על היין ואין מברכין אלא על היין ואין אומרים שירה אלא על היין אטו אשיכרא ואמיא מי לא מברכין שהכל אלא אמר אביי הכי קתני אין אומרים הבא כוס של ברכה לברך אלא על היין אבל אשיכרא לא, והני מילי דלא קבע סעודה עילויה אבל קבע עילויה לית לן בה". כלומר, אימתי אין מברכים על השיכר את ברכת המזון כשלא קבע עליו את סעודתו, אבל אם קבע על השיכר את סעודתו, כלומר שלאחר סיום אכילת הפת, קבע שתייה על השיכר עם שאר המסובים, בכך הראה שהשיכר חשוב בעניו, ויכול לברך עליו את ברכת המזון. ונראה שהרמב"ם לא כתב דבר זה להלכה, [אף אם אכן גרס כגירסת רבנו חננאל והרי"ף, ואין קטע זה תוספת מאוחרת של הסבוראים], משום שסברא זו אינה הכרחית, ופשטות דברי רבי יוחנן בברכות (נא,א) שצריך לברך על יין חי, יין דוקא ולא שיכר, וכן פשטות הברייתא בפסחים (קז,א), אין מברכים אלא על היין.

ולעומת זאת, בשו"ע כתב (קפב,ב): "כוס ברכת המזון אינו אלא של יין, ולא משאר משקים אפי' קבע סעודתו עליהם [שלא כגירסת ר"ח והרי"ף]; ואם אין  יין מצוי באותו מקום והשכר או שאר משקין הוו חמר מדינה, מברכין עליהם, חוץ מן המים [לדעת השו"ע, כשם שאפשר להבדיל על חמר מדינה, כך אפשר לברך ברכת המזון על חמר מדינה, בשעת הדחק כשאין לו יין, והיא דעת הרא"ש שיש להשוות כוס של ברכת המזון להבדלה]".

[ח]     לשון הרמב"ם בהלכות ברכות (ז,יד): "אם היה שם יין – מביאין כוס מחזיק רביעית, או יתר על רביעית; ומביאין מין בשמים: אוחז את היין בימינו, ואת הבשמים בשמאלו, ומברך ברכת המזון; ואחר כך מברך על היין, ואחר כך מברך על הבשמים...".

כתב רבנו מנוח: "ושמעינן מינה דבמוצאי שבת [בזמן שמברך על ההבדלה] יש לנו ליטול היין בימין אפילו בשעה שמברכין על ההדס, דא"כ דבשעה שמברך על השמן מחליפו בימין [אם נאמר שבשעה שמברך על השמן צריך להעבירו ליד ימין], למה ליה למימר והבשמים בשמאלו, הלכך אפילו בשעה שאנו רוצים לברך על ההדס אין לנו להסיר היין מהימין".

        וכך כתב המאירי (ברכות מג,ב): "מי שהיו לפניו שמן ויין [המאירי מפרש כרש"י, שדברי התלמוד ברכות מג,ב עוסקים בשתיין יין רשות, והרמב"ם מפרש שדברי התלמוד עוסקים בשתיית יין בכוס של ברכת המזון, נתבאר לעיל בהערה ב], אף על פי שהשמן הנאתו קרובה יותר מן היין שהרי הוא מריח ברחוק מקום, אעפ"כ מברך על היין תחלה שהנאתו מרובה ואח"כ מברך על השמן, ואם רצה לברך על שניהם כאחד אוחז את היין בימינו ואת השמן בשמאלו ומברך על היין ואח"כ על השמן, ואין צריך להחליף את השמן ביד ימין בשעת ברכת השמן. ומכאן נראה לי, בשעת הבדלה שאדם נוטל את היין בימינו, כשמברך על הבשמים אין צריך להחליף את הכוס ביד שמאל כדי ליטול ההדס בימין. וכשמברך זה על השמן וטבל בו ידיו ורצה לצאת לחוץ ואין ראוי לו לצאת בידים מבושמות מנגב ידיו בראש השמש ואם היה השמש ת"ח שגנאי לו כשהוא מבושם טחו בכותל".

[ט]     לשון הרמב"ם: "אפילו מחזיק כמה רביעיות", ורביעית היא 75 סמ"ק, נמצא שאם היה בכלי [לדוגמה] 5 רביעיות, הם 375 סמ"ק.

[י]      כתב מהר"י קאפח (שבת, פרק כט, הערה מג): "דוקא כששתה מהחבית ונתכוון לשתות, אבל אם מצץ באמצעות צינורית כדי שיקלח היין מהחבית לכלי אחר, אף על פי שהגיע היין לפיו לא נפסל מה שבחבית, שלא אמרו אלא טעמו פגמו וזה לא נתכוון לטעום. וכל שכן אם נגע כנף שרוולו ביין שבחבית לא נפסל היין".

[יא]    מה שכתבנו שהדרך להכשיר יין זה על ידי ניפוץ וקיטוף לתוך יין כשר, כך כתב הגהות מיימוניות בשם מהר"מ מרוטנבורג (שבת כט,טז), וכמותו עיקר. ומה שכתבנו שלא יועיל אם יערה לתוכו יין אחר כשר, כך הסברא נותנת, שבאופן זה עדיין לא פקע ממנו שם של שיירי כוסות (מהר"י קאפח, שבת, פרק כט, הערה מג).

[יב]    הוראת מו"ר הרב רצון ערוסי. שהרי הרמב"ם הזכיר פיסול של יין פגום רק לגבי הקידוש, כמו שנתבאר בהלכות שבת (כט,טז), ויש להשוות את ההבדלה לקידוש. אבל בדיני כוס יין שמברך עליו ברכת המזון לא הזכיר הרמב"ם פיסול זה, כמו שנתבאר בהלכות ברכות (ז,טו), שם נזכר שהדברים שצריך לעשות בכוס ברכת המזון הם: הדחה מבפנים, שטיפה מבחוץ, יין חי, ומזיגה. ולא נזכר שם פסול יין פגום.

        ולעומת זאת, רש"י בפסחים (קו,א ד"ה קפיד) כתב, שצריך להקפיד שלא יהיה יין פגום, בקידוש בהבדלה ובברכת המזון. וכך פסק השו"ע (או"ח קפב,ג): "צריך שלא יהא [=כוס היין] פגום, שאם שתה ממנו, פגמו; אבל אם שפך ממנו לתוך ידו או כלי, אין בכך כלום; ואפי' שתה מהכד או מחבית קטנה, הוי פגום; אבל אם שתה מחבית של עץ גדולה, אין להקפיד". ובסעיף ז כתב: "בשעת הדחק מברכין על כוס פגום".

[יג]     שביתת עשור (ב,א).

[יד]    חמץ ומצה (ז,ט).

[טו]    חמץ ומצה (ז,ו-ז).

[טז]    ברכות (ז,טו).

[יז]     ברכות (ב,יא). אישות (י,ג).

[יח]    הוראת מו"ר הרב רצון ערוסי. על פי השו"ע (או"ח קצ,א) שכתב: "אחר שסיים ברכת המזון מברך בורא פרי הגפן ויטעום המברך". משמע שדי בטעימה ואינו צריך לשתות מלוא לוגמיו. וכתב מהרי"ץ בשו"ת פעולת צדיק (ב,רסב): "כל דבר שטעון כוס צריך המברך לטעום ממנו מלוא לוגמיו שהוא רוב רביעית, ופחות ממלוא לוגמיו לא מקריא שתייה של הנאה. עיין ב"י (או"ח סי' ק"ץ וסי' רע"א). ...דשאני כוס דמצוה, משאר ברכות דעל [=על] דבר הרשות, דכוס מצוה בעי הנאה רבה [=וצריך לשתות ממנו רוב רביעית]. ...ונראה לי דלדעת הרמב"ם ודעמיה דסבירא להו דברכת המזון אין טעונה כוס, אין צריך לשתות מהכוס דברכת המזון מלוא לוגמיו, דהוי כשאר ברכות ההנאה דסגי בכל שהו, וגם הב"י והפוסקים מודו בהאי לדעת הרמב"ם ודוק. ..."

[יט]    לשון הרמב"ם בהלכות ברכות (ז,טו): "אף על פי שאין ברכת המזון טעונה יין, אם בירך על היין כמנהג שאמרנו, צריך שידיח כוס של ברכה מבפנים, וישטוף אותו מבחוץ; וימלאנו יין חי, וכיון שהגיע לברכת הארץ, נותן לתוכו מעט מים, כדי שיהא ערב לשתייה".

ובהלכות שבת (כט,ז) כתב הרמב"ם: "כיצד הוא עושה [=את הקידוש]: לוקח כוס שהוא מחזיק רביעית או יתר, ומדיחו מבפנים ושוטפו מבחוץ, וממלאהו יין, ואוחזו בימינו, ומגביהו מן הקרקע טפח או יתר, ולא יסייע בשמאל. ומברך על הגפן, ואחר כך מקדש. ...ושותה מלוא לוגמיו, ומשקה כל בני חבורה...".

מקור ההלכות של הרמב"ם בתלמוד ברכות (נא,א-ב). שם נאמר: "אמר רבי זירא אמר רבי אבהו, ואמרי לה במתניתא תנא, עשרה דברים נאמרו בכוס של ברכה: טעון הדחה, ושטיפה, חי, ומלא, עיטור, ועיטוף, נוטלו בשתי ידיו, ונותנו בימין, ומגביהו מן הקרקע טפח, ונותן עיניו בו; ויש אומרים: אף משגרו במתנה לאנשי ביתו. אמר רבי יוחנן, אנו אין לנו אלא ארבעה בלבד: הדחה, שטיפה, חי, ומלא. תנא: הדחה מבפנים ושטיפה מבחוץ. [חי – אמר רב חנן: ובברכת הארץ. מה שבסוגריים הוא גירסת רבנו חננאל והרי"ף, ראה ביד פשוטה הלכות ברכות, ורי"ף ברכות לח,א בדפיו] אמר רבי יוחנן: כל המברך על כוס מלא - נותנין לו נחלה בלי מצרים, שנאמר וּמָלֵא בִּרְכַּת ה' יָם וְדָרוֹם יְרָשָׁה. רבי יוסי בר חנינא אומר: זוכה ונוחל שני עולמים, העולם הזה והעולם הבא. עיטור - רב יהודה מעטרהו בתלמידים, רב חסדא מעטר ליה בנטלי. (אמר רבי חנן: ובחי. אמר רב ששת: ובברכת הארץ. מה שבסוגרים לא גרסינן ברי"ף וברבנו חננאל) עיטוף - רב פפא מעטף ויתיב, רב אסי פריס סודרא על רישיה. נוטלו בשתי ידיו - אמר רבי חיננא בר פפא: מאי קראה - שאו ידכם קדש וברכו את ה'. ונותנו לימין. אמר רבי חייא בר אבא אמר רבי יוחנן, ראשונים שאלו: שמאל מהו שתסייע לימין? אמר רב אשי: הואיל וראשונים איבעיא להו ולא איפשט להו, אנן נעבד לחומרא. ומגביהו מן הקרקע טפח - אמר רב אחא ברבי חנינא: מאי קראה - כוס ישועות אשא ובשם ה' אקרא. ונותן עיניו בו - כי היכי דלא ניסח דעתיה מיניה. ומשגרו לאנשי ביתו במתנה - כי היכי דתתברך דביתהו".

בהלכות ברכות פסק הרמב"ם כרבי יוחנן בלבד, ובכוס של ברכת המזון צריך להקפיד רק על ארבעה דברים. ואלו בהלכות שבת פסק כרבי יוחנן בתוספת עוד דברים, שהרי בהמשך הסוגיה נזכר "אמר רבי חייא בר אבא אמר רבי יוחנן, ראשונים שאלו: שמאל מהו שתסייע לימין?", מכאן שגם לרבי יוחנן יש להקפיד על דברים נוספים, יותר מהארבעה שהזכיר. וביאר הרמב"ם כיצד לא תהיה סתירה, בין דברי רבי יוחנן שהובאו בתחילה, לדבריו שהובאו בהמשך הסוגיה, שהארבעה דברים שצריך להקפיד עליהם שנזכרו בתחילה, מדובר בכוס של ברכת המזון, והדברים הנוספים שצריך להקפיד עליהם מדובר בכוס הקידוש בלבד (על פי המ"מ, ומרכבת המשנה חלמא). ומכלל הדברים למדנו, שלא הזכיר הרמב"ם שצריך לעטר את כוס הקידוש בתלמידים או בכוסות אחרים שיהיו סביבו, וכן לא הזכיר שצריך להתעטף בטלית או בסודר בזמן הקידוש, וכן לא הזכיר שצריך לתת עיניו בו, כלומר להסתכל על כוס הקידוש במשך כל זמן הקידוש כדי שלא יסיח דעתו מהכוס. (ההלכה וההערה על פי יד פשוטה בהלכות ברכות ושבת)

תמורות במורשת יהודי תימן

במאמר הבא נצביע על תמורות במורשת יהודי תימן, בהקשר למבטא השפה העברית הנהגה בפיהם, ובהקשר למסורת הקריאה של התנ"ך המשנה והתלמוד ומנגינותיהם השונות, וכן מנגינות התפילה המצויות אצלם. בדברינו נראה, שהמעקב אחרי קהילות יהודי תימן השונות, כקהילות צנעא ומרכז תימן, וקהילות שרעב ודרום תימן, יכול ללמד אותנו מה היה תהליך התמורות והשינויים שעברה מורשת יהודי תימן.

לפני שנתחיל לדון בתמורות שחלו במבטא, במסורת הקריאה, ובמנגינות הלימוד והתפילה, נבאר מהו מוצאם של יהודי תימן, ואימתי הם הגיעו לתימן. זמן הגעת ראשוני היהודים לתימן לוט בערפל, המקדימים מייחסים את הגעתם לתימן לזמן מלכת שבא בתחילת בית ראשון. מסורת נוספת מייחסת אותם לעשרת השבטים שבתחילה גלו לאזורים שונים באמפריית אשור ומשם מאוחר יותר התפזרו וגלו גם לבבל ולתימן. מסורת נוספת הביא פרופ' טובי בשם הרב יוסף קאפח בשם הרב יחיא אביץ' שיהודי תימן מוצאם משבט שמעון, אם נקבל מסורת זו, ככל הנראה חלק מיהודי תימן הינם צאצאי שבט שמעון כיון שבני שמעון נבלעו בתוך שבט יהודה לפני חורבן בית ראשון ובהתאם לכך יצאו עמם בגלות יהודה. מסורת נוספת מייחסת את הגעתם לתימן ארבעים ושתים שנה לפני חורבן בית ראשון, כשהכריז הנביא ירמיהו 'היוצא מן העיר הזאת וחיה', לפי מסורת זו רוב יהודי תימן הם משבט יהודה ועמם כהנים ולווים. מסורת נוספת מייחסת את הגעתם לתימן בזמן חורבן בית ראשון, יש אומרים שהלכו מארץ ישראל ישירות לתימן, ויש אומרים שבתחילה התיישבו באזור חגאז ורק לאחר זמן הדרימו ועברו לתימן. למסורת זו יש סימוכין בסידור התפילה 'תכלאל' בקטע הנאמר בליל תשעה באב, שבו מונים "לחורבן בית ראשון ולפזור אנשי גלותינו אנחנו הגולים פה תימן בארצות מונינו". קטע  זה התווסף על ידי מהרי"ץ בסידורו עץ חיים, והוא מושתת על המסורת האומרת שיהודי תימן הגיעו לתימן בחורבן בית ראשון. בנוסף לכל מסורות אלו, מסורת נפוצה בפי יהודי תימן, שמוצאם משבט יהודה, ומשם הם הגיעו לתימן, ועמם כהנים ולווים (ד"ר משה גברא, תולדות עם ישראל בגולת תימן, עמ' 51-68).

ד"ר משה גברא, בספרו תולדות עם ישראל בגולת תימן (עמ' 67), סיכם את הדברים כך: "להערכתי ישנה סבירות גדולה לקבוע שכל המסורות הללו נכונות ומדובר בקבוצות שונות אשר הגיעו בזמנים שונים לתימן, קבוצת היהודים הראשונה הגיעו לתימן בזמן שלמה המלך בהקשר למסחר ולמלכת שבא אך הם היו קבוצה קטנה. כנראה בהמשך הגיעו יהודים נוספים לתימן והם שארית מעשרת השבטים ומאזור אשור ומדי הנמצאות בצפון ארץ ישראל נדדו דרומה לכוון תימן ולא לפי ההערכה שעשרת השבטים גלו ישירות לחצי האי ערב. קבוצה שלישית של יהודים הגיעו לתימן 40 שנה לפני חורבן בית ראשון. וקבוצה רביעית הגיעו לתימן מיד לאחר חורבן בית ראשון. חלקם גלו מארץ ישראל דרך חגאז שהוא האזור המאוכלס יותר בסעודיה של היום, חלקם גלו דרך עבר הירדן, וחלקם גלו תחילה לבבל ומשם הגיעו לתימן. בתקופות מאוחרות יותר הגיעו יהודים נוספים לתימן החל מחורבן בית שני בתקופות המשנה והתלמוד גאונים וכן הלאה.

...ברור לי בוודאות כי היהודים בתימן הם צאצאים של שבט יהודה בעיקר ומעט כוהנים ולווים צאצאי שבט לוי, כפי שניתן לראות גם משושלת היוחסים של המשפחות. מסורת אחת אומרת כי חלק מיהודי תימן הם צאצאי שבט שמעון, בהתאם לכך צאצאי שבט דן ושמעון הגיעו לתימן מאוחר לגלות עשרת השבטים אך לא ישירות, והם כמובן צאצאי עשרת השבטים. מסורת נוספת שיהודי אזור חבאן שבדרום הרחוק ביותר של תימן הם מצאצאי שבט דן דוקא ולא צאצאים של שבט יהודה, ובעבר הרחוק חבאן היא חצרמוות היתה ארץ אחרת מתימן וסמוכה אליה. אמנם יהודים מבבל ופרס היגרו לתימן, אך היה זה מאוחר יותר בתקופת הגאונים ועל סמך מחקרו של פרופ' שלמה מורג כי תורתם של יהודי תימן מסורותיהם בקריאת התורה ובלימוד המשנה והתלמוד ומבטאם באו להם מבבל, ובהסתמך עליו כתב פרופ' גויטיין ויש ידיים לסברה שהיסוד לכך הונח עקב ההגירות משם במאות השמינית עד העשירית".

מאחר ועיקרם של יהודי תימן מיהודה ומדרום הארץ, מן הראוי לבאר מה היה מבטא העברית ביהודה בזמן בית ראשון. בנושא זה פירסם פרופ' שלמה מורג במאמרו "מישע – עיונים בתכונות לשון של להגים עבריים קדומים", שהיו מקומות בארץ יהודה שהיו הוגים את החולם כמו צירי, וכן בבבל שאליה הגיעו גולי יהודה, היו מקומות שבהם הגו את החולם כמו צירי. אם נשווה את השפה העברית לארמית נראה, שאכן יש הרבה מילים המנוקדות בעברית עם חולם, ובארמית הם מנוקדות עם צירי, כגון שמו, משיחו, מלכותו, ועוד. כך שמבטא החולם כצירי, קדום הוא בישראל, והוא משוקע בארמית.

אולם מבטא זה לא היה היחיד בתקופת בית ראשון, אלא כבר בתקופת בית ראשון היו בעולם כמה מבטאים לעברית, והיה בעברית מבטא שיש בו חולם, וכן היו מילים שהבחינו בהם בין פתח לקמץ, כפי שנקבע לבסוף בניקוד הבבלי ובניקוד הטברייני. כי הניקוד הבבלי שהועלה על הכתב לאחר מכן במאה השביעית, לא נוצר בחלל הריק לפתע פתאום, אלא הוא משקף מסורת קדומה שכבר היתה קיימת ביהודה. בקמץ קומצים [מכווצים] את הפה, בפתח פותחים את הפה, ובחולם מכוווצים את הפה יותר מאשר בביטוי הקמץ, כפי שהדבר מפורסם אצל יהודי תימן.

בחורבן בית ראשון גלו השבטים יהודה ובנימין ושאר השבטים שהסתפחו אליהם מארץ ישראל לבבל, עמם עברו לבבל גם מסורת המבטא והניקוד שבידיהם. במאה השביעית לערך, כאשר הועלתה על הכתב המסורת הבבלית, בעצם הועלתה על הכתב אותה מסורת קדומה שהיתה בארץ ישראל בזמן החורבן ואחריו. במקביל למסורת הבבלית, ככל הנראה היתה מסורת נוספת הכוללת בתוכה "ניקוד ארץ ישראלי", במסורת זו יש השוואה בין קמץ לפתח, כפי המצוי בימינו אצל הספרדים. לאחר מכן במאה העשירית בערך, קמו חכמים בטבריה והמציאו סימני ניקוד אחרים, תוך כדי יצירת כללי ניקוד ודקדוק, לקריאה מדוייקת של השפה העברית. הניקוד הראשון שהומצא בבבל נקרא "הניקוד הבבלי", והוא ניקוד המופיע מעל האותיות, והניקוד השני שהומצא בטבריה נקרא "הניקוד הטברייני", והוא הניקוד הנפוץ כיום.

אם נבוא לבחון את מבטא יהודי תימן, נגלה שבדרום תימן הוגים את החולם כמו צירי, אולם ככל שמצפינים תופעה זו נעלמת, ושם הוגים את החולם בצורה שונה. מי שיעקוב אחרי תופעה זו, יגלה שגם יהודי מרכז תימן לא פלטו מהגיית החולם כצירי, וגם אצלם יש הרבה ההוגים מילים שונות המנוקדות בחולם כצירי. בנוסף לכך, הנשים בתימן ביטאו את החולם כצירי בכל המחוזות, וגם בצנעא הן היו אומרות "שבת שָלֵם", כך שדבר זה מעיד על ביטויו הקדום של החולם כצירי בכל מחוזות תימן.

כיצד נסביר תופעה זו? נראה שבמבטא הקדום של יהודי תימן לפני שהגיע אליהם הניקוד הבבלי, הם אכן ביטאו את החולם כצירי, ולכן בפי הרבה קהילות ששכנו במרכז תימן, נשתמר ביטוי החולם כצירי, למחצה לשליש ולרביע, כי זה מה שהורגלו בתחילה. למרות שהם שינו את מבטאם על פי הניקוד הבבלי המחודש, אבל עדין נשאר בפיהם ממה שהיה קודם לכן. מטבע הדברים, בעיר צנעא, שאליו הגיע הניקוד הבבלי מבבל על ידי החכמים שהיו שם (ראה בהמשך המאמר), הקפידו מאוד על המבטא הבבלי בטהרתו, ושם נדיר לשמוע ביטוי חולם כצירי, אולם ככל שמתרחקים מהמרכז, שומעים חולם כצירי, עד שבדרום תימן, בשרעב הרחוקה, מבטאים חולם כצירי, כפי שהיה בתחילה.

כדברים האלה כתב גם פרופ' יוסף טובי במאמרו "על צירי וחולם במבטא יהודי תימן", הובא בתוך בואי תימן, מחקרים ותעודות בתרבות תימן, בההדרת פרופ' יהודה רצהבי. הוא הוכיח את הדברים ממציאותם של חילופי חולם וצירי בשירה, גם אצל יהודי מרכז תימן.

גם בנוגע לביטוי האות ק', נראה שבעברית הקדומה היא בוטאה כמו יהודי שרעב, וכפי שמבטאים אותה יהודי ספרד הבקיאים, ויהודי מרכז תימן שינו בעקבות השפעת שכיניהם.

גם בנוגע לביטוי האות ג', נראה שבתחילה היא בוטאה כמו יהודי שרעב, וכפי שמבטאים אותה יהודי ספרד, ויהודי מרכז תימן שינו בעקבות השפעת שכיניהם.

כאן נצטט מתוך ויקיפדיה: "גם השומרונים הוגים את הגימ"ל הדגושה כמו יהודי תימן, כגון המקום "הר גריזים" מבוטא בפיהם ג'בל ג'רזים. גם ערביי ארץ ישראל הוגים את הגימ"ל הדגושה בדומה ליהודי תימן, כגון שמותיהם של חבלי הארץ הגליל והגולן, המבוטאים בפיהם אלג'ליל ואלג'ולן, וכך בכל המקומות הנזכרים בתנ"ך שנשתמרו בפי הערבים. הרב מאזוז והרב עובדיה יוסף לא התייחסו לכך במאמריהם".

יהודי צנעא ומרכז תימן שקיבלו את הניקוד הבבלי לכל שינוייו, לא ראו בעיה לשנות את האותיות ק' וג', כפי שכיניהם. א- מבטא זה קדום הוא בעולם. ב- הם הקפידו לבטא כל אות בצורה מיוחדת, וזה המתבקש בשפה, שתהיה ייחודיות לביטוי כל אות.

בסופו של תהליך, התימנים קוראים במבטא הבבלי על פי הניקוד הטברייני. בגלל שהמבטא התימני התייסד על פי המדקדקים הבבלים שהקפידו לבטא כל אות באופן מיוחד, יהודי תימן שומרים על מבטא מיוחד לכל אות. בנוסף לכך הם מבטאים שוא נע כפי שייסדו מדקדקי טבריה, ובגד כפת דגוש ולא דגוש, כי הם קיבלו את כללי הדקדוק בצורה מושלמת, מהמקור. וכאמור, ביטוי האות ג' והאות ק' הושפעו מהסביבה התימנית.

לעומת זאת, המבטא הספרדי לקח את הניקוד הטברייני וקרא אותו על פי המבטא הארץ ישראלי, אולם מאחר והמבטא הספרדי לא התייסד על פי המדקדקים הבבלים, לכן יש בו חוסרים בביטויי האותיות. בנוסף לכך, מאחר והם לא התוודעו למדקדקי טבריה בצורה ישירה, הם אינם מבטאים שוא נע כפי שייסדו מדקדקי טבריה, וכן קריאת בגד כפת דגוש ולא דגוש, נמצאת אצלם בצורה חלקית.

כאן ראוי להוסיף הבהרה חשובה. כל מי שמכיר את מסורת הקריאה של יהודי תימן, בקריאת המקרא כפי המסורת הטבריינית, ובקריאת המשנה והתלמוד כפי המסורת הבבלית. ובמנגינות אשר בפיהם לקריאות אלו, בקריאת התורה שלש מנגינות, בקריאת הנ"ך מנגינה מהירה ללימוד ומנגינה איטית להפטרה, בקריאת איוב מנגינה, בקריאת משלי מנגינה, בקריאת איכה מנגינה, בקריאת שיר השירים וקהלת מנגינה, בקריאת מגילת אסתר מנגינה, בקריאת תהלים מגוון מנגינות המותאם לזמן הקריאה. מנגינה לקריאת המשנה וההלכה בציבור בתחילה על ידי כל הקהל, ואח"כ מנגינה שונה לקריאת המשנה או ההלכה על ידי הרב המלמד. מנגינה לקריאת התלמוד על ידי הרב המלמד, מנגינה שונה לחזרת כל הציבור על קטע התלמוד הנלמד. כמו כן המנגינות שנשתמרו אצל יהודי תימן לתפילות השנה לכל שינויי זמניהם, מנגינות לתפילות החול והשבת, מנגינות לימים נוראים, מנגינות לתשעה באב. מנגינות לקריאת שמע בתפילה בציבור ליום חול שבת וימים נוראים. מנגינות להספד על המת. מנגינות למזמורי תהלים לימות השנה, לשבת ולחגים - מגלה מיד שעדה זו אוצרת בקרבה ידע מפורט ומסורת מבוססת, שאינם קיימים אצל אף עדה אחרת.

מאחר וחלק נכבד ממסורת הקריאה של יהודי תימן נמצא על טקסטים שלא היו בבית ראשון, כמו המשנה והתלמוד, ובמיוחד מסורת הקריאה הבבלית המצויה בידיהם לתלמוד ולמשנה, שהיא שונה מהותית מהמסורת הטבריינית לתנ"ך, כפי שביאר פרופ' שלמה מורג במחקריו המרובים, גם אם נאמר שיהודי תימן הגיעו לתימן בזמן בית ראשון או בחורבנו, צריכים אנו לבאר מנין הגיעה מסורת זו של קריאת המשנה והתלמוד לפי מסורת בבל ליהודי תימן? שהרי עובדה זו מוכיחה שהגיעה אליהם מסורת אחרי תקופת התלמוד, בזמן שהמשנה והתלמוד כבר נכתבו ונלמדו בציבור.

כבר כתבו החוקרים כפרופ' שלמה מורג (התימנים, עמ' 54) ד"ר משה גברא (תולדות עם ישראל בגולת תימן עמ' 68), ועוד, היתה הגירה של קבוצות יהודים מבבל לתימן בתקופת הגאונים וקודם לכן, וככל הנראה הם שהעבירו אל יהודי תימן את המסורת בצורה מפורטת ומדוייקת, כי בבבל שכן המרכז התורני של עם ישראל, וכל הידע המפורט על מסורת ישראל היה שם, ומשם הוא הגיע לתימן. שהרי המסורת הבבלית המצויה אצל יהודי תימן כוללת בתוכה ידע רב על קריאה במסורת בבל, וידע זו אינו יכול להלמד על ידי שליח שנשלח מתימן לבבל וחזר אליה, אלא הוא נרכש על ידי בני המקום הבבליים שגדלו ולמדו את המסורת הבבלית, והם עברו לתימן ולימדום את המסורת בצורה מושלמת. ככל הנראה, גם מנגינות יהודי תימן לתפילה וללימוד ולתנ"ך לכל שינוייהם הגיעו אז לתימן על ידי הקבוצה הבבלית, ומקורם של מנגינות יהודי תימן לתפילה וללימוד ולתנ"ך בבבל של זמן התלמוד והגאונים. שהרי בבית ראשון לא היתה תפילה בציבור וממילא לא היו מנגינות לתפילה, וגם לא היה קירוי ההלל. גם התנ"ך עדין לא נחתם והתגבש, כך שקשה לקבל שהיו מנגינות מסודרות ומוגדרות לספריו.

נקודה זו מתחברת למה שכתבנו קודם, שבמבטא הקדום של יהודי תימן לפני שהגיע אליהם הניקוד הבבלי, הם אכן ביטאו את החולם כצירי, ולכן בפי הרבה קהילות ששכנו במרכז תימן, נשתמר ביטוי החולם כצירי, למחצה לשליש ולרביע, כי זה מה שהורגלו בתחילה, וריכוז החכמים הבבליים שהגיעו לצנעא ולמרכז תימן, הם אשר הפיצו את המסורת הבבלית והמבטא הבבלי, ומשם הוא התפשט לכל רחבי תימן, וכל מקום הושפע ממנו לפי דרכו.

באופן זה נבין כיצד נוצר השוני במנגינות התפילה והלימוד של יהודי תימן, בין המחוזות השונים, כי כאמור קודם להגעת הקבוצה הבבלית ומבטאה ומנגינותיה, היתה בתימן מסורת אחרת, ואותה מסורת נדחקה על ידי המסורת הבבלית שחדרה לתימן, ובכל מקום היתה רמת ההשפעה של המסורת הבבלית שונה.

מה שכתבנו הוא שלא כדברי פרופ' שלמה מורג שיש לייחס את כל השינויים המצויים אצל יהודי תימן, לקבוצות שהיו אצל יהודי בבל, ובאופן זה הוא מסביר את ההבדל בין יהודי צנעא ומרכז תימן, ליהודי שרעב ודרום תימן, במבטא החולם כצירי. לפי דבריו צריך לקבוע שמבבל גלו לתימן שתי קבוצות, קבוצה אחת שהגתה את החולם כצירי לדרום תימן, וקבוצה שנייה שהגתה את החולם כחולם למרכז תימן (העברית שבפי יהודי תימן, מבוא, עמ' יז הע' 3; עמ' 266 הע' 2). אולם לפי דברינו אין צורך לקבוע תיאוריה זו, אלא לפי דברינו ההשפעה הראשונית שהגיעה לתימן היתה מיהודה ומדרום ארץ ישראל בזמן בית ראשון, וההשפעה השנייה היתה מבבל ובתקופת הגאונים.

באופן זה נבין, מדוע יהודי מזרח תימן 'חבאן' הוגים את הקמץ כפתח, משום שכך הם הגו עוד בהיותם בארץ ישראל, וביטוי הקמץ כפתח גם הוא קדום בישראל, ולא משום שיש לחפש קבוצה בבלית שכך הגתה את הקמץ, ואותה קבוצה בבלית גלתה למזרח תימן לחבאן כדברי פרופ' שלמה מורג (העברית שבפי יהודי תימן, עמ' 266; עמ' 102).

סימן קפא – דיני מים אחרונים

א.      כל האוכל פת שמברכים עליה המוציא – צריך ליטול את ידיו [לרחוץ את ידיו] בסיום הסעודה (ברכות ו,א). מים אלו שנוטל [שרוחץ בהם] בסיום הסעודה נקראים מים אחרונים, והסיבה שתיקנו חכמים נטילה זו [רחיצה זו], מפני הסכנה, שמא ישאר על ידיו מלח סדומית מהמלח שמלחו בו את הפת, ויעביר ידיו על עניו ויסמאם, ולפיכך חייב אדם להיזהר בהם ביותר (ברכות ו,ב).

ב.      הנוטל ידיו במים אחרונים, אינו מברך על נטילה זו (ברכות ו,ב), מפני שחכמים לא חייבו בדבר זה אלא מפני הסכנה[א], ודברים שהם משום סכנה, אין מברכין על עשייתם. הא למה זה דומה – למי שסינן את המים בלילה מפני סכנת עלוקה [=תולַעת טורֶפת החיה בּמַיִם המוצֶצת את דם בַּעלֵי החיים] ואחר כך שתה אותם, שאינו מברך וציוונו לסנן את המים; וכן כל כיוצא בזה (ברכות יא,ד).

ג.        המודד את המלח, צריך ליטול את ידיו בסיום המדידה – שמא יש בו מלח סדומית או מלח שטבעו כטבע מלח סדומית, ויעביר ידיו על עיניו וייסמה [יעוור את עיניו]; ומפני זה חייבים ליטול ידיים בסוף כל סעודה, מפני המלח. ובמחנה [חיילים בזמן מלחמה], פטורים מנטילת ידיים בתחילה [מים ראשונים], מפני שהם טרודים במלחמה; וחייבים באחרונה [במים אחרונים], מפני הסכנה (ברכות ו,ג).

ד.      עד היכן היא נטילת ידיים, עד הפרק [פרק כף היד]; וכמה שיעור המים, רביעית לכל שתי ידיים. וכל שחוצץ בטבילה, חוצץ בנטילת ידיים; וכל העולה למידת המקוה, עולה לשיעור רביעית (ברכות ו,ד).

ה.      כל הדברים הנוהגים במים ראשונים, נוהגים במים אחרונים, כגון שיטול בכלי ובכח נותן וברביעית מים[ב]. ואלו הדברים שיש ביניהם הפרש: מים ראשונים - צריך שיגביה ידיו למעלה, שלא ייצאו מים חוץ לפרק ויחזרו ויטמאו את הידיים; ואחרונים - צריך שישפיל ידיו למטה, כדי שייצא כל כוח המלח שעל ידיו. מים ראשונים, ניטלים בין על גבי כלי בין על גבי קרקע; ואחרונים, אינן ניטלין על גבי קרקע[ג]. מים ראשונים, בין בחמי האור בין בצונן. אחרונים, אין ניטלין בחמין - והוא, שיהיו חמים שהיד סולדת בהן, מפני שאין מעבירין את הזוהמה, שאינו יכול לשפשף בהם את ידיו כהוגן להסיר הלכלוך; אבל אם היו פושרים [חמים קצת], נוטלים מהם באחרונה (ברכות ו,טז).

ו.        כל הנוטל ידיו באחרונה, מנגב ואחר כך מברך. ותיכף לנטילת ידיים, ברכת המזון: לא יפסיק ביניהם בדבר אחר; אפילו לשתות מים אחר שנטל ידיו באחרונה, אסור עד שיברך ברכת המזון (ברכות ו,כ).

ז.       מה שאמרו חכמים 'תיכף לנטילה ברכה' לפי הרמב"ם מוסב על מים אחרונים ולא על מים ראשונים (ברכות ו,כ). והחובה להסמיך את הנטילה של מים אחרונים לברכת המזון, אינה כוללת איסור דיבור, אלא איסור ברכה על אוכל או שתיה (ברכות ו,כ), שהוא מעשה שיש לו חשיבות, ונחשב למפסיק ומפריד בין הנטילה לברכה. אבל מותר לדבר, גם אחרי מים ראשונים וגם אחרי מים אחרונים[ד].

ח.      הביאו להם מים אחרונים לנטילה – המברך את ברכת המזון, הוא נוטל ידיו תחילה, כדי שלא יישב הגדול [שהוא מברך את ברכת המזון][ה] וידיו מזוהמות, עד שייטול אחר. ושאר הסועדים, נוטלים ידיהם בסוף זה אחר זה; ואין מכבדים בדבר זה, שאין מכבדים בידיים מזוהמות, ולא בדרכים, ולא בגשרים – אלא בפתח הראוי למזוזה, ובשעת כניסה [בשעה שדרך כולם להכנס בו, אז יכבדו את הגדול להכנס תחילה] (ברכות ז,יב).

ט.      המים שנוטלים בהם את הידים למים אחרונים, צריך להקפיד בהם בכל מה שנזכר בנטילת מים ראשונים[ו].

---

[א]     בתלמוד ברכות (נג,ב) נאמר, שיש מצוה מחכמים ליטול מים אחרונים, משום התקדשות לברכת המזון: "דאמר רב יהודה אמר רב, ואמרי לה במתניתא תנא: והתקדשתם - אלו מים ראשונים, והייתם קדשים - אלו מים אחרונים, כי קדוש - זה שמן, אני ה' אלהיכם - זו ברכה". אולם בחולין (קה,ב) נאמר, שהטעם של הנטילה משום סכנה ולא משום התקדשות: "אמר רב יהודה בריה דרבי חייא: מפני מה אמרו מים אחרונים חובה - שמלח סדומית יש, שמסמא את העינים. אמר אביי: ומשתכח כי קורטא בכורא [שיעור מלח הסדומית הוא מועט, והוא נמצא בשיעור מידה קטנה של קורט, כלומר גרגיר, במידה גדולה של כור]". וכדברי התלמוד בחולין כך כתוב גם בערובין (יז,ב): "[חיילים במחנה] ופטורין מרחיצת ידים. אמר אביי: לא שנו אלא מים ראשונים אבל מים אחרונים חובה [חיילים במחנה חייבים במים אחרונים]. אמר רב חייא בר אשי: מפני מה אמרו מים אחרונים חובה מפני שמלח סדומית יש, שמסמא את העינים. אמר אביי: ומשתכחא כקורטא בכורא [שיעור מלח הסדומית הוא מועט, והוא נמצא בשיעור מידה קטנה של קורט, כלומר גרגיר, במידה גדולה של כור]". ולכן הכריע הרמב"ם כדברי רוב סוגיות התלמוד, וכסתם התלמוד, וטעם נטילת ידים במים אחרונים משום סכנה, ולא משום התקדשות לברכת המזון.

[ב]      בהלכות ברכות פרק ו, במשך כל הפרק השווה הרמב"ם את נטילת מים אחרונים לשאר הנטילות, וראה שם הלכה טז שכתב שלושה הבדלים בין מים ראשונים לאחרונים, משתמע מדבריו שחוץ מהבדלים אלו והברכה, מים אחרונים שווים בכל למים ראשונים, מפני שלא חילקו חכמים בתקנת נטילת ידים. וכך נהג הגר"א (מעשה רב סי' פד) וזה לשונו: "מים אחרונים חובה ומצוה כמו מים ראשונים, ולא יפחות מרביעית ובתוך כלי".

שאם במים אחרונים מספיק נטילה בקצת מים, והנטילה רק עד ראשי אצבעותיו (כדברי השן"ע קפא,ד) ולא עד פרק כף היד, מדוע כתב הרמב"ם בהלכות ברכות (ו,ב), הובא לפנינו בהלכה ‎ב, שאין לברך על מים אחרונים, והרי על שטיפה מועטת משום נקיון פשוט שאין מברכים, ואדרבה אי אפשר לברך עליה שהרי אינה נקראת נטילת ידים. אלא מכאן, שבדברי חכמים, יש להשוות את כל התקנות של הנטילות, מים ראשונים מים אמצעים ומים אחרונים. וכך כתבנו גם לעיל בסימן קעג הלכה ‎ה, בנטילת ידים במים אמצעים.

עוד ראיה לדבר, ממה שכתב הרמב"ם בהלכות ברכות (ו,ט): "...חמי טבריה – במקומן, מטבילין בהן את הידיים; אבל אם נטל מהן בכלי, או שהפליג מהן אמה למקום אחר – אין נוטלין מהן לא ראשונים ולא אחרונים, מפני שאינן ראויין לשתיית הבהמה". והקשה הב"י (סי' קפא): "ודבר תימה הוא מנין לו לפסול במים אחרונים מפני שאינם ראויים לשתיית בהמה". ולפי מה שכתבנו הדברים מובנים, כי גם במים אחרונים צריך להקפיד כמו במים ראשונים.

אולם לא נהגו בכך, אלא נוטלים מעט מים ללא כלי ועד סוף קשרי האצבעות, וכדעת השו"ע (קפא,ד).

[ג]      בתלמוד חולין (קה, א-ב): "גופא: מים ראשונים ואחרונים - חובה, אמצעיים - רשות, ראשונים - נוטלין בין בכלי בין על גבי קרקע, אחרונים - אין נוטלין אלא בכלי, ואמרי לה: אין נוטלין על גבי קרקע, מאי בינייהו? איכא בינייהו – קינסא [אם נותן נסורת עצים וקסמין תחתיהן למאן דאמר כלי הכא לאו כלי הוא ואסור, ולמ"ד אין נוטלין על גבי קרקע מותר, ולקמן מפרש משום דרוח רעה שורה עליהן כשהן על גבי קרקע. רש"י]... אמר אביי: מריש הוה אמינא האי דלא משו מיא בתראי על ארעא - משום זוהמא, אמר לי מר: משום דשריא רוח רעה עלייהו".

        רש"י מבאר את התלמוד,שאם נוטל את המים אחרונים על הקרקע, רוח רעה באה ושורה עליהן, ולפיכך צריך להקפיד לנוטלן לתוך כלי, כדי שלא תגיע הרוח רעה אליהם. והנה, אף שלדעת הרמב"ם הטעם שהוגד לאביי אינו קיים, כי בימינו אין רוח רעה, הרמב"ם פסק את מימרת התלמוד, כי אין הכרח שזה הטעם הבלעדי, והטעם הראשון שסבר אביי גם כן קיים, אין נוטלים מים אחרונים על גבי קרקע, משום זוהמה, שהמים מזוהמים, ושמא תגיע הזוהמה לאדם אחר שידרוך עליהם, ולפיכך צריך להקפיד לנוטלם לתוך כלי, ואז יוכל לשופכם במקום שלא עוברים בו בני אדם. וזה הטעם ההלכה לפי הרמב"ם.

[ד]      וזה לשון הכס"מ בהלכות ברכות (ו,כ): "ותכף לנטילת ידים וכו'. פרק כיצד מברכין (ברכות מ"ב) מימרא דר' חייא בר אשי אמר רב תיכף לנטילת ידים ברכה ופירש"י לנטילת ידים דמים אחרונים ברכת המזון ולא יאכל כלום עד שיברך על מזונו עכ"ל. ומשמע מדברי רבינו ורש"י דלהפסיק בדבור בין מים אחרונים לברכה מותר והטעם שלא פי' תכף לנטילת ידים ברכה שלא יפסיק ביניהם אפילו בדבור משום דלקמן אמרינן אין מסיחין על כוס של ברכה כלומר משמזגו את הכוס אסור לדבר ואם איתא אף קודם שמזג את הכוס אסור דתכף לנטילת ידים ברכה אלא ודאי לא איתמר תכף לנטילת ידים ברכה אלא לענין שלא יאכל וישתה עד שיברך. ונראה שאם אמרו הבו וניטול ידינו מותר לאכול ולשתות ובתנאי שיחזור ויברך בתחלה דלא גרע מגמר בלבו מלאכול שצריך לחזור ולברך כמבואר בדברי רבינו פ"ד מהלכות אלו".

        וזה לשון מהר"י קאפח (ברכות, פרק ו, הערה סד): "...ומ"מ אף אם יתפרש הירושלמי [תיכף לנטילה ברכה] על נטילה הראשונה, אין שום אסור לדעת רבנו והרי"ף ור"י לדבר ולשוחח בין נטילה לברכת המוציא. ואין אסור אלא לאכול ולשתות לאחר שנטל לסעודה עד שיברך המוציא, וכך הוא מנהגנו שאין נמנעין משיחה לא בין נטילה ראשונה להמוציא ולא בין נטילה אחרונה לבהמ"ז, ומי שרוצה להחמיר על עצמו שלא לשוח הרשות בידו, אך אינו רשאי להטיף לאחרים. ולא כאותם השוטים המטיפים בכעס ובנזף 'אסור'. ולא כאותם זרים הבאים למסבותינו ומיד שנוטלים שולחים ידם ללחם בחוסר דרך ארץ ואינם מחכים עד שיברך גדול הצבור, ולא למדו הלכה ולא דרך ארץ 'עלת בקרתא הלך בנמוסה'".

[ה]     הגדול הוא המברך את ברכת המזון, כמו שכתב הרמב"ם בהלכות ברכות (ז,ב), הובא בסימן קסז הלכה ‎ח.

[ו]      ראה הערה ב, שהוכחנו זאת מלשון הרמב"ם בהלכות ברכות (ו,ט), חמי טבריה אם לקח אותם בכלי או הפליגם למקום אחר, אין נוטלים מהם לידים גם לא לצורך מים אחרונים, כי כאמור, צריך לקפיד במים אחרונים כמו במים ראשונים. ולעומת זאת, בשו"ע כתב (קפא,ט): "מים אחרונים נוטלים בכל מיני משקים".