א. כל
הברכות כולן, צריך שישמיע לאוזנו מה שהוא אומר; ואם לא השמיע לאוזנו, יצא - בין שהוציא
בשפתיו, בין שבירך בליבו. ודוקא ברכות שבירכם בלבו יצא, אבל קריאת שמע אינו יכול
לצאת אם קראה בלבו[א].
ב.
כל
הברכות כולן, נאמרות בכל לשון: ובתנאי, שיתרגם את נוסח הברכה מעברית לשפה שמברך בה,
בצורה מדויקת; ואם שינה את הנוסח שתיקנו חכמים [לא תרגם את נוסח הברכה במדויק],
הואיל והזכיר אזכרה [שם ה'] ומלכות [אלהינו] ועניין הברכה [נושא הברכה], אפילו שאמר
אותם בשפה זרה [שאינה עברית], יצא [גם אזכרה ומלכות יכול לומר בשפה זרה][ב].
ג.
שנים שאכלו כאחד, והיה אחד מהם יודע לברך
והשני אינו יודע, זה שיודע מברך בקול רם, והשני עונה אמן אחר כל ברכה וברכה, ויוצא
ידי חובתו[ג]. ופשוט וברור שכדי להוציא את האחר ידי
חובת הברכה, צריך שהיוצא בברכתו ישמע ממנו את הברכה, ואם היוצא בברכתו לא שמע את
הברכה, לא יצא ידי חובתו[ד].
ד. שיכור
– אל יתפלל, מפני שאין לו כוונה; ואם התפלל, תפילתו תועבה – לפיכך חוזר ומתפלל,
כשיתרונן משכרותו. שתוי, אל יתפלל; ואם התפלל, תפילתו תפילה. אי זה הוא שיכור, ואי
זה הוא שתוי – שיכור, זה שאינו יכול לדבר בפני המלך; ושתוי, זה שיכול לדבר בפני
המלך ואינו משתבש. אף על פי כן, הואיל ושתה רביעית יין – לא יתפלל, עד שיסיר יינו
מעליו[ה]. ודוקא בתפילה הקפידו שלא יתפלל שיכור
או שתוי, מפני שבתפילה הוא עומד לפני מלך, אבל בשאר ברכות [ברכת המזון או ברכת על
הגפן], שתוי שנשארה בו קצת דעת, אלא שאינו יכול לדבר כראוי, יכול לברך ברכת המזון
או על הגפן. ואם יודע שאינו עוקר עצמו מאותו מקום, ראוי לו להמתין עד שיסור יינו
ואז יברך[ו].
ה. לא יברך
ברכת המזון או שאר ברכות כנגד צואה או מי רגלים הנמצאים בתוך ארבע אמותיו, במה
דברים אמורים, בזמן שהם לאחוריו או מצדדיו; אבל אם היו כנגד פניו – מרחיק מהם עד
שלא יראה אותם, ואחר כך יברך[ז]. במה דברים אמורים, בשהיה עמהם בבית,
במקום שווה. אבל אם היה במקום הגבוה מהם עשרה טפחים, או נמוך מהם עשרה טפחים –
יישב בצד המקום וקורא, שהרי יש הפסק ביניהם: ובתנאי, שלא יגיע אליו ריח רע. וכן אם
כפה כלי על הצואה, או על מימי רגליים – אף על פי שהם עמו בבית – הרי אלו כקבורים,
ומותר לקרות עמהם[ח]. עבר ובירך ברכת המזון או שאר ברכות
כנגד הצואה או מימי רגלים, לא יצא ידי חובתו, וצריך לחזור ולברך[ט].
[א] ברכות
א,ז. בהלכות קריאת שמע (ב,ח) כתב הרמב"ם: "וצריך להשמיע לאוזנו כשהוא
קורא, ואם לא השמיע לאוזנו יצא", ושם לא הזכיר בין שהוציא בשפתיו בין שבירך
בלבו. וכתב ערוך השולחן (סב,ו), שמאחר שהלכות קריאת שמע קדמו להלכות ברכות,
לא ניתן לומר שסמך הרמב"ם בהלכות קריאת שמע על הלכות ברכות, ונאמר שגם בקריאת
שמע בין שהוציא בשפתיו ובין שבירך בלבו יצא, אלא בקריאת שמע חייב להוציא בשפתיו את
המילים משום שנאמר "ודברת בם", כלומר שיבטא בשפתיו את הקריאת שמע ולא
יאמרנה בלבו. וכך ביאר מהר"י קאפח בהלכות קריאת שמע (ב,ח הערה כב) את
ההלכה שם.
ולעומת זאת, הכס"מ ולחם יהודה
כתבו (בהלכות קריאת שמע ב,ח), שיש לבאר את ההלכה בהלכות קריאת שמע על פי ההלכה
בהלכות ברכות, והוכיחו את שיטתם מהתלמוד ברכות (טו,א) שהשווה ביניהם, ואף בקריאת
שמע, אם לא השמיע לאוזנו יצא, בין שהוציא בשפתיו ובין שבירך בלבו. וכך כתב הרב עדין
שטיינזלץ בביאור שיטת הרמב"ם בהלכות קריאת שמע (ב,ח).
לשון המשנה ברכות (טו,א): "הקורא
את שמע ולא השמיע לאזנו - יצא; רבי יוסי אומר: לא יצא" [ואין הלכה כרבי יוסי.
פה"מ]. וביאר התלמוד את המשנה, שלתנא קמא שהוא רבי יהודה, הקורא קריאת שמע
ולא השמיע לאוזנו יצא אף לכתחילה, ואילו לרבי יוסי אף בדיעבד לא יצא. והקשה התלמוד
על כך מברייתא שבה נאמר: "לא יברך אדם ברכת המזון בלבו, ואם בירך –
יצא", שברייתא זו אינה לא כרבי יהודה ולא כרבי יוסי, שאם היא כרבי יהודה הרי
אמר שלכתחילה יוצא ידי חובה, ואם היא כרבי יוסי הרי אמר שאף בדיעבד אינו יוצא ידי
חובה! (ע"כ תלמוד) ולמדו מכך הכס"מ ולחם יהודה, ממה שהשווה התלמוד בין
ברכת המזון לקריאת שמע יש ללמוד שדיניהם שווים, וכך יש לבאר את דברי הרמב"ם.
ולהרמב"ם הרהור כדיבור בין בקריאת שמע ובין בשאר ברכות, ואף בקריאת שמע אם לא
השמיע לאוזנו ובירך בלבו יצא.
אולם ערוך השולחן ומהר"י קאפח
יאמרו,
מה שנזכר בתלמוד ברכות (טו,א) שיש להשוות בין קריאת שמע לשאר ברכות, הוא ההבנה
הראשונית בסוגיה, אולם בסוף הסוגיה הובאו דברי רב יוסף שכתב שאין להשוות ביניהם.
וזה לשון התלמוד ברכות (טו,ב) בסוף הסוגיה: "אמר רב יוסף: מחלוקת בקריאת שמע,
דכתיב: שמע ישראל, אבל בשאר מצות - דברי הכל יצא". כלומר, מה שנחלקו רבי
יהודה ורבי יוסי אם קרא ולא השמיע לאוזו האם יצא ידי חובתו או לא יצא, מחלוקת זו
היא רק בקריאת שמע, משום שנאמר בקריאת שמע, שמע ישראל, משמע מכך שצריך להשמיע
לאוזניו, אבל בשאר המצוות, כלומר בשאר הברכות, לפי כולם אם לא השמיע לאוזניו יצא. ואף
הרי"ף (ח,ב בדפיו) הביא רק קטע זה מכל הסוגיה. היוצא מסוף הסוגיה שאין
להשוות בין קריאת שמע לשאר ברכות. ולפיכך פסק הרמב"ם בקריאת שמע כפשט המשנה,
שצריך להשמיע לאוזנו ואם לא השמיע יצא, וכוונתו אם לא השמיע לאוזנו אלא אמר את
הקריאה בלחש. ובשאר הברכות פסק כפשט הברייתא שבה נאמר "לא יברך אדם ברכת
המזון בלבו, ואם בירך יצא", וזהו פסק הרמב"ם בהלכה שלפנינו, שאם לא
השמיע לאוזנו יצא, בין שהוציא בשפתיו ובין שבירך בלבו. אבל בקריאת שמע חייב להוציא
בשפתיו. ועל פי כל האמור, הרמב"ם סובר הרהור כדיבור רק בשאר ברכות ולא
בקריאת שמע.
[ב] ברכות
א,ו. בתלמוד ברכות (מ,ב) שהוא מקור ההלכה שלפנינו, מסופר על בנימין רעיא שאכל פת
ואמר, בריך רחמנא מריה דהאי פיתא, ואמירת 'רחמנא' היא הזכרת השם, ואמירת 'מריה
דהאי פיתא' היא ענין הברכה, ואף ששינה מהמטבע, ואף שאמר שם ועניין הברכה בלשון
חול, כלומר שלא בשפת הקודש, יצא. היוצא מכך, אף שבהלכות סנהדרין (כו,ג) נתבאר ששם
ה' בלשון הגוים נחשב ככינוי, לפנינו בהלכות ברכות הוא נחשב שבירך כראוי, וזה מה
שבאו חכמים ללמדנו באומרם שהברכות נאמרות בכל לשון, שאף תרגום שם ומלכות יועיל
לשמור על ברכה כראוי ויוצא ידי חובתו.
להלכה אנו פוסקים כר' יוחנן, וצריך
להזכיר גם מלכות, כלומר צריך שיאמר מלכא, ויאמר "בריך רחמנא מלכא מריה דהאי
פיתא" (שו"ע קסז,י). ובשו"ע בסי' אחר (ריד,א) כתב, שצריך
לומר גם תיבת "העולם", ולפי דבריו שם צריך לומר מלכא דעלמא, ומקור
הדברים תוספות ברכות (מ,ב ד"ה אמר): "ולכך היה אומר ר"י שאם היה
מדלג מלכות של ברכת המוציא שצריך לחזור ולברך ואפי' דלג תיבת העולם בלבד דמלך לבד
אינו מלכות". אולם אין לדברים הכרח, ואף מלך לבד הוא מלכות.
ולעומת זאת, לפי ראשון לציון
ומהר"י קאפח (הערה כ), תרגום שם ומלכות ללשון אחרת לא יועיל, והוא נחשב
ככינוי כמו שנתבאר בהלכות סנהדרין (כו,ג), ובכדי לצאת ידי חובת הברכה צריך לומר שם
ומלכות בלשון הקודש.
[ג] ברכות
ה,טו.
[ד] לשון
השו"ע (קפה,ג): "יש מי שאומר דבעל הבית עם בניו ואשתו, צריך
לברך בקול רם, כדי שיצאו בברכתו". ועל פי מה שכתבנו, אי אפשר לחלוק על סעיף
זה, והדברים אינם דעת 'יש מי שאומר' אלא כך היא ההלכה.
[ה] תפילה
ד,יז.
[ו] בירושלמי
נאמר (תרומות א,ד): "אבא בר רב הונא אמר, שתוי אל יתפלל ואם התפלל תפילתו
תחנונים [מחמת היין, יתגבר בו הרגש ויתחנן בתפילה], שיכור אל יתפלל ואם התפלל תפילתו
גידופין [מחמת היין פרחה דעתו ממנו]. איזו שתוי כל ששתה רביעית שיכור ששתה יותר.
תמן אמרי כל שאינו יכול לדבר לפני המלך [בבלי עירובין סד,א אמרו, שיכור זה שאינו
יכול לדבר לפני המלך]. רבי זעירא בעי קומי רבי איסי שיכור מהו שיברך [כוונתו לשאול
על שיכור לפי הירושלמי, ששתה רביעית יין, והוא שיכור יותר ממה שמוגדר בבבלי שתוי, כי
הוא יכול לדבר בפני המלך בקושי, ואינו מרוכז במחשבתו לגמרי, אבל לא הגיע לדרגת
שיכור שבבבלי, שאינו יכול לדבר לפני המלך כלל, ואינו בדעתו כלל] א"ל ואכלת
ושבעת וברכת (דברים ח י) ואפי' מדומדם [אפילו שהוא דומם, כלומר שותק קצת ודיבורו
אינו ברצף, אבל נשארה בו דעה, ויכול לברך ברכת המזון]".
בשו"ע
(קפה,ד-ה) הובאו שני סעיפים, בסעיף ד נאמר שיכור יכול לברך, ובסעיף ה נאמר שיש
להסתפק אם יצא ידי חובתו. וביאר המשנ"ב, אם נתשתכר עד שאינו יכול לדבר
לפני מלך יש להסתפק, ואם יכול לדבר לפני מלך יכול לברך. ואנו ביארנו את הירושלמי,
שעוסק בשיכור שיכול לדבר, ונשארה בו דעה, אבל אינו מדבר כראוי, שהוא שיכור יותר
ממה שמוגדר בבבלי שתוי, כי הוא יכול לדבר בפני המלך בקושי, ואינו מרוכז במחשבתו
לגמרי, אבל לא הגיע לדרגת שיכור שבבלי, שאינו יכול לדבר לפני המלך כלל, ואינו
בדעתו כלל. ועוד כתבנו, שאם אינו עוקר עצמו מאותו מקום, ימתין עד שיסור יינו.
[ז] קריאת שמע
ג,ח.
[ח] קריאת שמע
ג,ט.
[ט] כך נראה
לדייק מלשון הרמב"ם בהלכות קריאת שמע ג,ד: "ולא קרית שמע בלבד, אלא כל
עניין שהוא מדברי קודש – אסור לאומרו בבית המרחץ ובבית הכיסא, ואפילו אמרו בלשון
חול". (ע"כ רמב"ם) וכשם שיש איסור לומר שאר ברכות במקומות אלו, כך
אם עבר ואמרם לא יצא ידי חובתו, וצריך לחזור ולברך, כמו שנזכר לגבי תפילה. הלכות תפילה
ד,ט: "המתפלל ומצא צואה במקומו – הואיל וחטא מפני שלא בדק עד שלא התפלל, חוזר
ומתפלל במקום טהור".
ובשו"ע
כתוב (קפה,ה): "ואם בירך והיתה צואה כנגדו, או שהיה שכור (פי' לגמרי),
נסתפקו התוספות והרא"ש אם צריך לחזור ולברך; ומשום מי רגלים פשיטא שאינו חוזר
לברך". (ע"כ שו"ע) כלומר, אם לא עבר במזיד ובירך מול צואה, אלא
בירך מבלי לבדוק את המקום, ואחר ברכתו מצא צואה יש להסתפק אם צריך לחזור, ובמצא מי
רגלים לא יחזור, אבל אם עבר במזיד ובירך מול צואה ומי רגליים, הרי הוא מבזה את דבר
ה', וצריך לחזור ולברך. וכך ביאר המשנ"ב והביאור הלכה. וזה לשון המשנ"ב
(סק"ז): "ולדינא [אם בירך ומצא צואה] דעת העולת תמיד והאליהו רבה בשם
הב"ח, כשמצא צואה כנגדו בתוך ד' אמותיו דצריך לחזור ולברך בהמ"ז אם
עדיין לא נתעכל המזון, וכן מצאתי בלקוטי הרמב"ן על ברכות, שהביא מתחלה ספיקא
שנסתפקו בעלי התוספות בזה, ואח"כ מסיק דאין חילוק בזה בין תפלה ובין שארי
דברי קדושה עי"ש. ועיין בבה"ל".