סימן קפג - דיני כוס של ברכת המזון, וברכת המזון

א.      אם המברך איטר [שמאלי, יד שמאל שלו היא החזקה], אוחז הכוס ביד שמאל, שהיא נחשבת אצלו כיד ימין[א].

ב.      שלושה שאכלו כאחד, חייבים לזמן לפני ברכת המזון, כלומר להזמין ולהתרות ולעורר זה את זה שיתנו את לבם לברכת המזון[ב], ויאמרו נברך שאכלנו משלו..., ואחר כך יאמר המברך את ברכת המזון, ברוך אתה ה' אלהינו מלך העולם, הזן... עד שגומר ארבע הברכות; והם עונים אמן, אחר כל ברכה וברכה[ג]. ואם ירצו יברכו עמו בלחש, ולפני סיום כל ברכה יקדימו מעט לפני המברך, ויענו אמן על ברכות המברך[ד].

ג.        אבל שנים שאכלו כאחד, כל אחד ואחד מברך לעצמו, שמאחר שהברכות של ברכת המזון ארוכות, ואין כאן מצות זימון, ראוי שכל אחד מהם יברך את הברכות בעצמו, ובכך יכוון יותר באמירת הברכות בפיו[ה]. אולם גם כשהם שנים היודעים לברך, אם ירצו, יכול אחד מהם לשמוע את הברכה מחברו, ולצאת בכך ידי חובה.

ד.      שנים שאכלו כאחד, והיה אחד מהם יודע לברך והשני אינו יודע, זה שיודע מברך בקול רם, והשני עונה אמן אחר כל ברכה וברכה, ויוצא ידי חובתו. ובן שהוא קטן [פחות מבן שלוש עשרה], החייב בברכת המזון מדברי חכמים[ו], יכול לברך לאביו שאינו יודע לברך בעצמו, ולהוציאו בברכתו ידי חובה. וכן אישה שיש ספק האם חייבת בברכת המזון[ז], יכולה לברך לבעלה שאינו יודע לברך בעצמו, ולהוציאו בברכתה ידי חובה; אבל אמרו חכמים, תבוא מארה למי שאשתו ובניו מברכין לו, שמחמת שלא למד הוא נזקק לצאת ידי חובה בברכתם[ח].

ה.      מה שכתבנו בהלכה הקודמת, שיכול לצאת ידי חובת ברכת המזון, בברכת בנו הקטן, או אשתו, בזמן שאכל ולא שבע, שהוא חייב לברך ברכת המזון מדברי סופרים[ט], ולפיכך מוציאים אותו הקטן או האישה ידי חובתו; אבל אם אכל ושבע, שהתחייב בברכת המזון מהתורה – אין אישה או הקטן יכולים להוציאו ידי חובתו: שכל החייב בדבר מן התורה – אין מוציאין אותו מידי חובתו, אלא החייב באותו הדבר מן התורה כמותו[י].

ו.        אכל ושבע והתחייב בברכת המזון מהתורה, אינו יכול לצאת ידי חובת ברכת המזון, בברכת בנו הקטן החייב בה מדברי חכמים, אף אם יענה אמן אחר כל ברכה מברכותיו. ומה שאמרו חכמים "כל העונה אמן אחר המברך הרי זה כמברך", לשבח אותו על הקפדתו ששמע את הברכה, והקפיד לענות עליה אמן, אולם אין בכח עניית אמן, להוציאו ידי חובה ממי שאינו חייב בברכה כמותו, וכמו שנבאר בהלכה הבאה.

ז.       כל השומע ברכה מן הברכות מתחילתה ועד סופה, ונתכוון לצאת בה ידי חובתו - יצא, ואף על פי שלא ענה אמן; וכל העונה אמן אחר המברך, הרי זה כמברך - והוא, שיהיה המברך חייב באותה ברכה. היה המברך חייב מדברי סופרים, ועונה חייב מן התורה - לא יצא ידי חובתו: עד שיענה אמן, או ישמע ממי שהוא חייב בה מן התורה כמותו[יא].

ח.      מה שאמרו חכמים שהקורא קריאת שמע וברכותיה, מפסיק ועונה או שואל, מפני היראה והכבוד[יב], דבר זה הוא דוקא בקריאת שמע וברכותיה, שיכול לקוראה [מאחרי הפסוק הראשון] גם כשהוא מהלך. אבל בברכת המזון שהקפידו חכמים שיברך אותה מיושב, אין להפסיק בה ולשאול או לענות מפני היראה או הכבוד[יג]. וכל שכן שלא יפסיק בה לעניית קדיש וקדושה ושאר ברכות, משום העוסק במצוה פטור מן המצוה, ומשום אין מעבירים על המצות[יד].

ט.      כל המברך ברכת המזון, או ברכה אחת מעין שלוש על אכילת חמשת מיני דגן [ולא על אכילת שאר שבעת המינים או שתיית יין][טו], צריך לברך אותה במקום שאכל. אכל כשהוא מהלך – יישב במקום שפסק, ויברך; אכל כשהוא עומד – יישב במקומו, ויברך. ואם בירך כשהוא עומד, או כשהוא מהלך – יצא ידי חובתו; ולכתחילה לא יברך ברכת המזון, ולא ברכה שמעין שלוש, אלא כשהוא יושב, ובמקום שאכל[טז].

י.        היה מהלך בדרך ואוכל, ישב ויברך ברכת המזון. ואם הוא הולך עם חבורה ולא יסכימו להמתין לו עד שישב ויברך, יברך כשהוא מהלך[יז].

יא.   אסור לברך ברכת המזון והוא עוסק במלאכתו[יח], שמאחר שהקפידו חכמים שיברך ברכת המזון והוא יושב, מכאן שהם הצריכו שיברך אותה דרך קבע וברצינות, ולא יעסוק בשום דבר אחר בזמן ברכתו.

---

[א]     שו"ע קפג,ה.

[ב]      הגדרת הזימון היא על פי המאירי ברכות (מה,א).

[ג]      ברכות ה,ג.

[ד]      לשון השו"ע (קפג,ז): "נכון הדבר שכל אחד מהמסובין יאמר בלחש עם המברך כל ברכה וברכה, ואפילו החתימות. הגה: ויקדים לסיים קצת קודם המברך, כדי שיענה אמן, כדלעיל סי' נ"ט".

[ה]     ברכות ה,טו.

[ו]      ברכות (ה,א).

[ז]      ברכות (ה,א).

[ח]     ברכות ה,טו.

[ט]     ברכות (א,א-ב).

[י]      ברכות ה,טז.

[יא]    ברכות א,יא. מה שכתב הרמב"ם, עד שיענה אמן, או ישמע ממי שהוא חייב בה מן התורה כמותו, גם העונה אמן אחר ברכת הקטן, אינו יוצא ידי חובה. ובין שרוצה לצאת על ידי עניית אמן, ובין שרוצה לצאת על ידי שמיעה בלבד, צריך שיהיה המברך חייב בה מן התורה כמוהו. שהרי הרמב"ם כתב, היה המברך חייב מדברי סופרים והעונה חייב מהתורה, מכאן שהרמב"ם עוסק במי שעונה אמן אחר המברך, ואף על זה כתב, שצריך שיהיה חייב מן התורה כמותו (כס"מ). וכך מוכח אף מההלכה להלן (הלכות ברכות, ה,טו-טז), שגדול ששמע את ברכת המזון מהקטן, אם הגדול אכל ולא שבע, יוצא חובתו בברכת הקטן, מפני שחיוב הגדול וחיוב הקטן בברכת המזון מדברי חכמים, והקטן מוציאו ידי חובה, ואם הגדול אכל ושבע, אין הקטן מוציאו ידי חובה, מפני שחיוב הקטן מדברי חכמים וחיוב הגדול מהתרה. והרמב"ם לא הזכיר שם, שאם יענה אמן אחר הקטן יצא ידי חובה, משמע שבכל אופן אין הקטן יכול להוציאו ידי חובה.

וכך מוכח אף מהלכות ברכות, פרק א, סוף הלכה טו, שם נאמר: "התינוקות, מלמדין אותן הברכות כתקנן; ואף על פי שהן מברכין לבטלה בשעת למידה, הרי זה מותר. ואין עונין אחריהן אמן; והעונה אחריהן אמן, לא יצא ידי חובתו". כלומר, שהעונה אמן אחר קטן, אף שהקטן בירך כדי להוציא את עצמו ידי חובה ולא כדי להתלמד [כך ביאר הכס"מ שם את ההלכה], לא יצא ידי חובה, מכאן שגם אם עונה אמן, אינו יוצא בברכת הקטן. וצריך לבאר את הלכה טו שם, על פי ההלכות להלן (הלכות ברכות, ה,טו-טז), שמדובר שהגדול אכל ושבע, וחייב מהתורה, ואילו הקטן חייב מדברי חכמים, ולכן אף אם יענה אמן לא יצא ידי חובה. [ראיה זו אינה מוכרחת, ראה בהמשך בדברי מהר"י קאפח שביאר שההלכה שם עוסקת שעונה אמן אחר קטן המתלמד, ולא אחר קטן שבירך כדי להוציא עצמו ידי חובה].

ולעומת זאת, לפי מהר"י קאפח (ברכות, פרק א, הערה כט), העונה אמן אחר הקטן נחשב כאילו בירך בעצמו, ויוצא ידי חובה אף אם אכל ושבע וחייב בברכת המזון מהתורה. וכך יש לבאר את ההלכה שלפנינו, לא יצא ידי חובתו עד שיענה אמן, אבל אם ענה אמן יצא ידי חובתו. וכך יש להוכיח אף מהלכה טו שבפרק א, שהעונה אמן אחר תינוק המתלמד לא יצא ידי חובה [כך יש לבאר את ההלכה שם, שלא כמו שביארנו שעוסקת בקטן המברך כדי להוציא את עצמו ידי חובה], אבל אם ענה אמן אחר תינוק שהתכוון לצאת ידי חובה, יצא ידי חובה. [ראיית מהר"י קאפח לשיטתו מהלכה זו אינה מוכרחת, כי ההלכה שם עוסקת בעונה אמן אחר קטן המתלמד, ואין ללמוד ממנה כלום לגבי העונה אחר קטן שבירך להוציא עצמו ידי חובה, כי אין בהלכה זו התייחסות לכך, והיא אינה עוסקת בכך]. וכך יש להוכיח מהירושלמי ברכות (ג,ג): "תני אבל אמרו אשה מברכת לבעלה ועבד מברך לרבו וקטן לאביו. לא כן א"ר אחא בשם ר' יוסי בי ר' נהוראי כל שאמרו בקטן כדי לחנכו? תיפתר בעונה אחריהן אמן, כיי דתנינן תמן מי שהיה עבד או אשה או קטן מקרין אותו עונה אחריהן מה שהן אומרין ותהא לו מאירה, אבל אמרו תבוא מאירה לבן עשרים שצריך לבן עשר". [בנוגע לראיית מהר"י קאפח מהירושלמי, אפשר לומר, שלפי הבבלי, אף שיש על האב חובה לחנך את בנו הקטן, אין ללמוד מכך שאין על הקטן שום חובת ברכה, אלא כשם שיש על אביו חובת חינוך מחכמים, כך יש על הקטן חובת ברכה מדברי חכמים, וכפי שכתב הרמב"ם בהלכות ברכות (ה,א): "אבל הקטנים, חייבין בברכת המזון מדברי סופרים, כדי לחנכן במצוות". ושם הלכה טז נאמר: "במה דברים אמורים שיצאו ידי חובתן [שיוצא הגדול בברכת הקטן], בזמן שאכלו ולא שבעו, שהן חייבין לברך מדברי סופרים [במקרה שלא שבע, חובת הגדול בברכת המזון מדברי חכמים], ולפיכך מוציאין אותן קטן או עבד או אישה מידי חובתן [שגם הם חייבים בברכת המזון מדברי חכמים]". מכאן שגם על הקטן יש חובת ברכה מדברי חכמים, ומחמת כך הוא יכול להוציא את הגדול, אף אם לא יענה אחריו אמן, אם אכל ולא שבע].

[יב]    הלכות קריאת שמע ב,טו-יז

[יג]     שו"ע קפג,ח ומשנ"ב.

[יד]    שו"ת הרמב"ם סי' קפג.

[טו]    לשון הרמב"ם ברכות (ד,א): "כל המברך ברכת המזון או ברכה אחת מעין שלוש, צריך לברך אותה במקום שאכל". ומה שכתבנו שהביאור של ברכה מעין שלש הוא שאכל חמשת מיני דגן, ולא אם אכל שאר שבעת המינים או שתה יין, הוא על פי הרי"ף בפסחים (כ,א מדפיו) שכתב, מהם דברים שטעונין ברכה לאחריהן במקומן כגון פת ומיני דגן, ומהם דברים שאינן טעונין ברכה לאחריהן במקומן כגון פירות ויין. וכדברי הרי"ף שברכה מעין שלש שצריך לברך אותה במקום שאכל, ביאורו ברכה מעין שלש על מיני דגן, כך ביארו את ההלכה מרכבת המשנה חלמא ומהר"י קאפח.

שלא כדברי הכס"מ שכתב, שכוונת הרמב"ם באומרו ברכה אחת מעין שלש, בין על אכילת חמשת מיני דגן, ובין על אכילת שאר שבעת המינים ושתיית יין, בכולם צריך לברך ברכה מעין שלש במקומו. הכס"מ הוכיח את שיטתו מלשון הרמב"ם בהלכות ברכות (ד,ה): "וכן אם היו מסובין לשתייה, או לאכילת פירות". בהלכה ד שם נאמר שאם היו אוכלים והניחו זקן או חולה במקום אכילתם, ויצאו לקראת חתן וכלה, אינם צריכים לברך למפרע על מה שאכלו, ולא לברך ברכה ראשונה על מה שיאכלו כשיחזרו, משום שהזקן או החולה שהניחו שומרים על רציפות הסעודה. ובהלכה ה הוסיף הרמב"ם, שכך הדין גם באכילת פירות ושתיית יין. מקשה הכס"מ, והרי בתלמוד פסחים (קא,ב) הובאה מחלוקת בין רב ששת ורב חסדא, לפי רב ששת כל היוצא ממקום אכילתו בין אם אכל פת ובין אכל פירות או יין, אם לא הניח זקן או חולה, צריך לברך למפרע על מה שאכל, ולברך תחילה על מה שיאכל כשיחזור [וכך פסקו הרי"ף והרמב"ם ברכות (ד,ד-ה)], ואילו לפי רב חסדא, דברים שצריך לברך עליהם ברכה אחרנה במקומם, כגון אכילת פת, אף אם יצא ממקום אכילתו ולא הניח זקן או חולה, אינו צריך לברך למפרע ולא תחילה כשיחזור, אבל דברים שאינו צריך לברך עליהם ברכה אחרונה במקומם כגון מים או פירות (כך פירש רש"י), אם לא הניח זקן או חולה, צריך לברך למפרע וכן לברך תחילה כשיחזור. כיון שכן, מקשה הכס"מ, כיצד כתב הרמב"ם בתחילת הלכה ה, וכן אם היו מסובים לשתיה או לאכילת פירות, שמלשון זה משתמע שהרמב"ם בא להשמיענו חידוש, והרי בפירות אפילו רב חסדא מודה שצריך לחזור ולברך, ורק בדברים שהם סעודה כאכילת פת, כלומר דברים הטעונים ברכה לאחריהם במקומם הוא שחולק. מתרץ הכס"מ, אלא מכאן, מה שכתב הרמב"ם בהלכה ד, חברים שהיו יושבים לאכול, היה אפשר לפרשו שאכלו דברים שאין טעונין ברכה לאחריהם במקומם, ולכן בא הרמב"ם בהלכה ה לחדש, גם שתיית יין ואכילת פירות שבעת המינין שהם טעונין ברכה לאחריהם במקומן, אם לא הניח זקן או חולה, צריך לחזור ולברך, ואין אנו אומרים שבחזרתו למקום הראשון, חזר לקביעות הסעודה שהיתה. (ע"כ כס"מ)

אולם כבר כתב מהר"י קאפח (הלכות ברכות, הערה יב), שאין הכרח לדברי הכס"מ, והרמב"ם בהלכה ד כתב "חברים שההיו יושבים לאכול" כדרכו של עולם אוכלים פת, ואח"כ בהלכה ה הוא כתב, לא רק יושבים לאכול פת, גם אם שתו יין, או אכלו פירות, שהיא אכילת עראי, כך הדין, וצריכים להניח זקן או חולה. ואין לדייק מכאן, שעל אכילת פירות של שבעת המינים או שתיית יין, צריך לברך ברכה מעין שלש לאחריהם במקומם, אלא העיקר כדברי הרי"ף.

כאן ראוי לבאר, שהלכה זו מתקשרת להלכה אחרת. כתב הרמב"ם בהלכות ברכות (א,א): "מצות עשה מן התורה לברך אחר אכילת מזון, שנאמר "ואכלת, ושבעת - ובירכת את ה' אלוהיך" (דברים ח,י). ואינו חייב מן התורה, אלא אם שבע, שנאמר "ואכלת, ושבעת - ובירכת"; ומדברי סופרים, שאפילו אכל כזית, מברך אחריו". וכתב הכס"מ, רבינו דייק מלשון התוספתא (הובאה בתלמוד ברכות מח,ב) שכתבה "ברכת מזון מן התורה שנאמר ואכלת ושבעת", ולמד מכך שזה נאמר רק על חמשת מיני דגן, ממה שנאמר ושבעת, ואין לך דבר שמשביע אלא חמשת מיני דגן. עוד כתב הכס"מ להלן (ח,יב), שהרמב"ם סובר שאפילו ברכה מעין שלש אינה מן התורה ואפילו על המחיה, ולפיכך כתב בסוף פרק ב' דין נעלם ממנו ולא ידע אם בירך ברכת המזון לאחר המזון חוזר ומברך, מפני שהיא ספק ברכה שהיא מהתורה, שהרי ברכת המזון מהתורה, ורק בפרק ג' שאחריו הזכיר הרמב"ם ברכת על המחיה, מכאן שרק ברכת המזון היא מהתורה, אבל ברכת על המחיה היא מחכמים. וכך היא שיטת מהר"ח כסאר.

        ולעומת זאת, לפי ראשון לציון ברכת על המחיה היא מהתורה, ורק ברכה מעין שלש על הפירות שהם משבעת המינים, או ברכה מעין שלש על הגפן, היא מחכמים. וכך סובר גם מהר"י קאפח (הערה ג). והוכיח הראשון לציון את שיטתו מההלכה להלן (ח,יב), שם נאמר "כל הברכות האלו שנסתפק לו בהן אם בירך אם לא בירך - אינו חוזר ומברך, לא בתחילה ולא בסוף: מפני שהן מדברי סופרים". והפרק שם עוסק בברכה מעין שלש על הפירות או הגפן, ולא בברכת על המחיה, ודייק מכך שברכת על המחיה היא מהתורה. (ע"כ ראשון לציון) והכס"מ ישיב על כך, שיש הוכחות מהלכות אחרות (להלן ב,יד) שגם ברכת על המחיה היא מחכמים, וגם מהתוספתא כך מוכח.

ואחר העיון נראה כשיטת ראשון לציון ומהר"י קאפח, שהרי הרמב"ם כתב בהלכות ברכות (ד,א): "כל המברך ברכת המזון או ברכה אחת מעין שלוש, צריך לברך אותה במקום שאכל". וביאר הרי"ף בפסחים (כ,א מדפיו) דברים שאינן טעונין ברכה לאחריהן במקומן כגון פירות ויין, אבל פת ומיני דגן הם דברים שטעונין ברכה לאחריהן במקומן. וכדברי הרי"ף שברכה מעין שלש שצריך לברך אותה במקום שאכל, ביאורו ברכה מעין שלש על מיני דגן, כך ביארו את ההלכה שם מרכבת המשנה חלמא ומהר"י קאפח, ומדבריהם למדנו, שברכה מעין שלש על מיני דגן שוה לברכת המזון, והיא כעין תחליף אליה, וכשם שברכת המזון היא מהתורה, כך ברכה מעין שלש עח מיני דגן היא מהתורה.

[טז]    ברכות ד,א.

[יז]     לשון השו"ע (קפג,יא): "אם היה מהלך בדרך ואוכל, א"צ לישב ולברך לפי שאין דעתו מיושבת עליו". ואנו כתבנו שאם יכול, יישב ויברך.

[יח]    שו"ע קפג,יב.

סימן קפב - דיני כוס של ברכת המזון

א.      בברכת המזון אין חובה להביא כוס יין ולברך עליו את ברכת המזון[א]. אולם, אם היה להם יין ורצו לברך עליו ברכת המזון - מביאים כוס מחזיק רביעית, או יתר על רביעית; ומביאים מין בשמים: אוחז את היין בימינו, ואת הבשמים בשמאלו[ב], ומברך ברכת המזון; ואחר כך מברך על היין, [וישתו מן היין[ג]], ואחר כך מברך על הבשמים. ואם היו הבשמים שמן ערב וכיוצא בו, טחו [מורח את שארית השמן] בראש השמש; ואם היה השמש תלמיד חכמים, טחו [מורח את שארית השמן] בכותל, כדי שלא ייצא מבושם לשוק (ברכות ז,יד). ומנהג יהודי תימן, לברך ברכת המזון על הכוס רק כשיש עשרה בני אדם מברכים, אבל לא בשלשה ובודאי לא ביחיד. ובבית האבל אין מביאים כוס לברכת המזון[ד].

ב.      אף על פי שאין חובה להביא כוס יין ולברך עליו את ברכת המזון, אם בירך על היין כמנהג שאמרנו (בהלכה הקודמת), צריך שידיח כוס של ברכה מבפנים [מנקה את הכוס היטב על ידי שפשוף, כדי לנקות את הלחיות שנתיבשו ונשארו בתוכה][ה], וישטוף אותו מבחוץ [על ידי שפיכת מים, בלי שפשוף]; וימלאנו יין חי [שאינו מהול במים], וכיון שהגיע לברכת הארץ, נותן לתוכו מעט מים, כדי שיהא ערב לשתייה[ו] (ברכות ז,טו).

ג.        מלשון הרמב"ם שהובא בהלכה הקודמת, "וכיון שהגיע לברכת הארץ נותן לתוכו מעט מים" משתמע, שאת מזיגת היין במים יש לעשות כשמתחיל את ברכת הארץ. ונהגו יהודי תימן לעשות את המזיגה כשיגיע למילים "ארץ חמדה טובה". ויש נוהגים לעשות את המזיגה בסוף ברכת הארץ, ונהגו לעשות שתי מזיגות, כשיגיע למילים "וברכת את ה'", וכן כשאומר "ברוך אתה ה' על הארץ...". אבל בכוס הקידוש אין חובה לעשות מזיגה, ומי שיחפוץ, יכול לעשות את המזיגה קודם תחילת הקידוש[ז].

ד.      כשמברכים ברכת המזון על כוס יין, אסור לכל הסועדים שמברכים את ברכת המזון לדבר, גם אם הם סיימו לברך את ברכת המזון. אלא צריכים הם לשתוק עד שתכלה ברכת המזון, וברכת הגפן על היין, וישתו מהיין[ח] (ברכות ז,טו).

ה.      אם מברכים את ברכת המזון על כוס יין, צריכים להקפיד דוקא על כוס יין, ואינם יכולים לברך על 'חמר מדינה' [מקום שהמשקה העיקרי המשכר שלהם הוא שיכר ולא יין, כגון בירה או קוניאק או ערק או שיכר פירות, במקום זה השיכר נחשב 'חמר המדינה', כלומר היין של העיר]. ואף שחכמים התירו לעשות הבדלה על 'חמר מדינה', חכמים הקלו זאת רק בהבדלה, משום שיש חובה על כל אדם לעשות הבדלה, ואמרו חכמים, בהבדלה שחיובה מדברי חכמים אף השיכר יכול להחשב יין, אבל בברכת המזון שאין חובה לברך על כוס יין (הלכה א), מי שרוצה להדר ולשבח את ה' ולברך ברכת המזון על כוס יין, צריך להקפיד דוקא על יין ולא על חמר מדינה[ט].

ו.        כשם שבברכת המזון אוחז את היין בימינו והבשמים בשמאלו (הלכה א), ומברך על היין כשהוא בימינו, ואחר כך מברך על הבשמים כשהם בשמאלו, ואינו צריך להעביר את הבשמים ליד ימינו, כך ינהג גם בזמן ההבדלה, כשיברך על הבשמים יאחזם ביד שמאל, וימשיך להחזיק את היין ביד ימין[י].

ז.       כלי שהיה מלא יין, אפילו שהיתה בו כמות מרובה של יין[יא] – אם שתה מהכלי ישירות מעט יין, פגם את היין ופסלו, ואין מקדשים על היין שנשאר בכלי: מפני שיין זה נחשב כיין שהשתייר בכוס אחרי ששתה ממנה, שאינו ראוי לכבד בו אדם אחר, ולפיכך אף אינו ראוי לעשות עליו קידוש[יב] (שבת כט,טז).

ח.      הדרך להכשיר יין זה לקידוש, שייצוק ממנו מעט מעט על ידי קיטוף וניפוץ, לתוך יין אחר כשר, שבאופן זה כל שירד ליין הכשר התבטל, ופקע ממנו שם של שיירי כוסות. אבל לא יועיל לערות לתוך יין זה, יין אחר כשר, מפני שבאופן זה עדיין לא פקע ממנו שם של שיירי כוסות[יג].

ט.      הפיסול של יין פגום, כלומר שאם טעם מעט מהכוס שוב אינו יכול לעשות עליו קידוש, קיים בכוס של קידוש והבדלה, מפני שיש מצוה מדברי חכמים לעשותם על כוס יין, ואין ראוי לקיים מצווה זו על כוס פגומה. אבל אם מברך ברכת המזון על כוס יין, או שבע ברכות של ברכת נישואין, או ברכת המילה, יכול לברך אותם גם על כוס יין פגומה, מפני שאין מצווה מדברי חכמים לברך אותם על כוס יין, אלא הדבר רשות, ולפיכך לא הזכירו בהם חכמים פסול זה[יד].

י.        כל כוס יין שהיא מצווה כמו כוס הקידוש, צריך המברך לשתות מהכוס מלוא לוגמיו, שהוא רוב רביעית[טו]; לפיכך כשמברכים על היין בליל הסדר צריך לשתות מכל כוס וכוס רוב רביעית[טז] שהוא מלוא לוגמיו, מפני שכל כוס וכוס מארבע כוסות היא מצווה. [בפסח יש עוד טעם מדוע צריך לשתות ארבע כוסות של יין, משום דרך חירות להראות שכאילו הוא יצא ממצרים[יז]]. אבל כל כוס יין שהברכה עליה היא רשות, אין המברך צריך לשתות ממנה מלוג לוגמיו, ודי שיטעם מהיין. לפיכך כוס של ברכת המזון[יח], או של ברכות הנישואין[יט], שהן רשות, די שהמברך יטעם מהן, ואינו צריך לשתות מלוא לוגמיו[כ].

יא.   בכוס של ברכת המזון, צריך להקפיד על ארבעה דברים: א- הדחה בפנים. ב- שטיפה מבחוץ. ג- ימלא את הכוס. ד- ביין חי. ואחר כך כשיגיע המברך לברכת הארץ ימזגנו עם קצת מים. ואילו בכוס הקידוש צריך להקפיד על שבעה דברים: א- הדחה בפנים. ב- שטיפה מבחוץ. ג- ימלא את הכוס ביין. ד- יאחזנה ביד ימין. ה- יגביהה מהשולחן טפח. ו- לא יסייע ביד שמאל. ז-ישקה מהיין לכל בני חבורה[כא].

 

---

[א]     לשון הרמב"ם בהלכות ברכות (ז,טו): "אף על פי שאין ברכת המזון טעונה יין, אם בירך על היין כמנהג שאמרנו, צריך שידיח כוס של ברכה מבפנים...". ומלשון זה מוכח ברור, לפי הרמב"ם אין חובה לברך ברכת המזון על היין.

        ולעומת זאת, בשו"ע כתב (קפב,א): "יש שאומרים שברכת המזון טעונה כוס אפילו ביחיד, וצריך לחזור עליו, ולא יאכל אם אין לו כוס לברך עליו אם הוא מצפה ואפשר שיהיה לו, אפילו אם צריך לעבור זמן אכילה אחת; ולפי זה  אם שנים אוכלים יחד צריך לקחת כל אחד כוס לברכת המזון; וי"א שאינה טעונה כוס אלא בשלשה; ויש אומרים שאינה טעונה כוס כלל, אפילו בשלשה [זו דעת הרי"ף והרמב"ם]. הגה: ומ"מ מצוה מן המובחר לברך על הכוס (ר"ן פרק ערבי פסחים)".

[ב]      לשון הרמב"ם בהלכות ברכות (ז,יד): "אם היה שם יין – מביאין כוס מחזיק רביעית, או יתר על רביעית; ומביאין מין בשמים: אוחז את היין בימינו, ואת הבשמים בשמאלו, ומברך ברכת המזון; ואחר כך מברך על היין, ואחר כך מברך על הבשמים. אם היה הבשמים שמן ערב וכיוצא בו, טחו בראש השמש; ואם היה השמש תלמיד חכמים, טחו בכותל, כדי שלא ייצא מבושם לשוק". עוד כתב הרמב"ם בהלכות ברכות (ט,ד): "...הביאו לפניו יין ושמן – אוחז יין בימינו, ושמן בשמאלו; ומברך על היין ושותהו, וחוזר ומברך על השמן ומריח בו וטחו בראש השמש; ואם היה השמש תלמיד חכמים, טחו בכותל".

        לשון התלמוד ברכות (מג,ב): "תנו רבנן: הביאו לפניהם שמן ויין, בית שמאי אומרים: אוחז השמן בימינו ואת היין בשמאלו, מברך על השמן וחוזר ומברך על היין; בית הלל אומרים: אוחז את היין בימינו ואת השמן בשמאלו, מברך על היין וחוזר ומברך על השמן. וטחו בראש השמש, ואם שמש תלמיד חכם הוא - טחו בכותל, מפני שגנאי לתלמיד חכם לצאת לשוק כשהוא מבושם".

        את לשון התלמוד בברכות (מג,ב), הרמב"ם מפרש כעוסק בברכת היין על כוס הבאה בזמן ברכת המזון, וזהו שכתב בהלכות ברכות (ז,יד). אולם הוא הוסיף וכפל הלכה זו בהלכות ברכות (ט,ד), בברכת היין על כוס שהיא רשות, כיון שיש במשמעות לשון התלמוד, שגם בברכת היין על כוס שהיא רשות כך ראוי לנהוג. מה שכתבנו, הוא ביאור שיטת הרמב"ם בפירוש התלמוד, על פי הכס"מ.

וכתב הכס"מ: "אם היה שם יין וכו', (שם דף מג,ב), ת"ר, הביאו לפניהם שמן ויין בית שמאי אומרים אוחז את השמן בימינו ואת היין בשמאלו ומברך על השמן וחוזר ומברך על היין, ובית הלל אומרים אוחז את היין בימינו ואת השמן בשמאלו מברך על היין ואח"כ מברך על השמן וטחו בראש השמש, ואם שמש תלמיד חכם הוא טחו בכותל מפני שגנאי הוא לת"ח לצאת לשוק כשהוא מבושם. ורבינו מפרש שזהו כוס של ברכה הוא, והראב"ד מפרש כרש"י שכתב שזהו יין שלאחר המזון ואין זה כוס של ברכה. ולכך כתב: "אני תמיה אם על כוס של ברכה הוא אומר בגמרא למה יאחוז הבושם בשמאלו ומה צורך שיהיה טרוד לשמור בידו הבושם עד שיגמור הברכה, ואנו אין מפרשים אלא על היין של רשות כמו שהבושם של רשות מ"מ מקדים את החביב לו או את החשוב לו ואמרו שהיין הוא החשוב. עכ"ל". ואף על פי שרש"י פירש כדברי הראב"ד, אין דבריהם מוכרחים. ומה שכתב [הראב"ד] ומה צורך שיהיה טרוד וכו' אינו טענה, דאין טירדא לאחוז דבר של ריח טוב המשמח את הלב". (ע"כ כס"מ)

ומהר"י קאפח כתב (ברכות, פרק ז, הערה לג), שדברי התלמוד בברכות (מג,ב) עוסקים ביין שהוא רשות, וזהו המקור לפסק הרמב"ם בהלכות ברכות (ט,ד). ואילו המקור לפסק הרמב"ם בהלכות ברכות (ז,יד), הוא ירושלמי ברכות (ח,ה), שם הובאה משנה: "בית שמאי אומרים נר מזון בשמים והבדלה. ובית הלל אומרים נר ובשמים ומזון והבדלה". ולאחר מכן בתלמוד הירושלמי שם נאמר: "בית שמאי אומרים כוס בימינו ושמן ערב בשמאלו אומר על הכוס ואחר כך אומר על שמן ערב. בית הלל אומרים שמן ערב בימינו וכוס בשמאלו ואומר על שמן ערב וטחו בראש השמש. אם היה שמש תלמיד חכם טחו בכותל. שאין שבחו של תלמיד חכם להיות יוצא מבושם". (ע"כ ירושלמי) אלא שבירושלמי מוחלפת השיטה, ב"ש לב"ה ולהיפך, והרמב"ם כתב כדברי הבבלי. ומלשון ירושלמי זה מוכח, גם בכוס של ברכת המזון, אוחז היין בימינו והשמן בשמאלו.

[ג]      מה שכתבנו שישתו מהיין מיד בסיום ברכת הגפן, לפני שיברך על הבשמים, כך כתב ר' יהושע הנגיד, דור חמישי לרמב"ם, בתשובה. וזה לשונו (סימן יט): "בפרק ז מהלכות ברכות [הלכה] יד, אמר אם היה שם יין אוחז את היין בימינו ואת הבשמים בשמאלו, ומברך ברכת המזון ואחר כך מכרך על היין ואחר כך על הבשמים, האם יברך על היין וישתה את הכוס ויחזור ויברך על הבושם כמו שהזכיר בפרק ט [הלכה] ד מהלכות אלו או יברך על היין ועל הבושם וישתה אחרי זה כמו בהבדלה? תשובה: יברך על היין וישתה, ואח"כ יברך על הבושם, מחמת שאינם כרוכים זה בזה. אבל בהבדלה חייבו נר ובשמים לפיכך לא יפסיק ביניהן בשתייה". (ע"כ ר' יהושע הנגיד)

כלומר, כל מקום שמברך כמה ברכות על היין, ומברך גם על הבשמים, כגון בהבדלה או במילה או בנישואין, ישתה מהיין בסוף כל ברכותיו ולא מיד אחר ברכת הגפן, אולם בברכת המזון, או בשתיית יין של רשות, יברך הגפן וישתה מהיין, ואחר כך יברך על הבשמים ויריח אותם.

וכך כתב מהר"ח כסאר, והוכיח את הדבר מלשון הרמב"ם בהלכה שהובאה לאחר הלכה זו (ברכות ז,טו): "אף על פי שאין ברכת המזון טעונה יין, אם בירך על היין כמנהג שאמרנו, צריך שידיח כוס של ברכה מבפנים, וישטוף אותו מבחוץ; וימלאנו יין חי, וכיון שהגיע לברכת הארץ, נותן לתוכו מעט מים, כדי שיהא ערב לשתייה. ואין מסיחין על כוס של ברכת המזון, אלא הכול שותקין, עד שתכלה ברכת המזון והיין, וישתו". מכאן שמיד בסיום ברכת היין צריך לשתות מהיין.

ולעומת זאת, מהר"י קאפח כתב (ברכות, פרק ז, הערה לג): "וברור שמברך על הבשמים לפני שישתה מן היין. ולקמן פ"ט הל' ד כתב ושותהו, ושם כתבתי החילוק מהכא להתם [מהר"י קאפח מוכיח את שיטתו ממה שהרמב"ם להלן (ט,ד) כתב: "הביאו לפניו יין ושמן – אוחז יין בימינו, ושמן בשמאלו; ומברך על היין ושותהו, וחוזר ומברך על השמן ומריח בו וטחו בראש השמש...". ובהלכה לפנינו (ברכות ז,יד) הרמב"ם כתב: "אוחז את היין בימינו, ואת הבשמים בשמאלו, ומברך ברכת המזון; ואחר כך מברך על היין, ואחר כך מברך על הבשמים". והרמב"ם לא כתב שאחר ברכת היין שותהו, כמו שכתב להלן (ט,ד)]. וברור שכאן הביא רבנו דברי הירושלמי והבנתו לברייתא זו, ולקמן הביא דברי הבבלי והבנתו לברייתא זו". (ע"כ מהר"י קאפח)

[ד]      מהר"י קאפח (ברכות, פרק ז, הערה לד). הלכה זו הובאה גם לעיל סימן קעד הלכה ‎ג.

[ה]     בשו"ע כתב (או"ח קפג,א), שאם הכוס נקיה ואין בו שיירי כוסות, אין צריך להדיחו. ובמשנ"ב שם ביאר, שגם אם קינח את הכוס במגבת מועיל הדבר במקום שטיפה והדחה. ועוד ביאר שמדיחים את הכוס משיירי יין ששרה בו פת. (ע"כ שו"ע ומשנ"ב) אולם מו"ר הרב רצון ערוסי ביאר, שלשיטת הרמב"ם מדיחים את הכוס בכל אופן, משום שהדחה זו היא דרך כבוד לכוס הקידוש וברכת המזון.

[ו]      כתב הרמ"א (קפג,ב): "הגה: וי"א דאם היין אינו חזק א"צ למוזגו (טור), וכן נוהגין באלו הארצות; ויוציאנו מן החבית  לשם ברכה (טור בשם רש"י); ונראה דלדידן שאין לנו הרבה יין, אין צריך רק לשפכו מן הקנקן ששומרים בו היין לשם ברכה וחבית לאו דוקא, וכן נוהגין במדינות אלו. וכוס של ברכה ימלאנו שיהא מלא על כל גדותיו". (ע"כ רמ"א)

        מה שכתב, שאם היין אינו חזק אין צריך למוזגו, בימינו נוהגים למזוג את היין קצת, כדי לקיים את דברי חכמים.

ומה שכתב, שיוציאנו מהחבית לשם ברכה, רש"י בברכות (נא,א), כתב שני פירושים למילה חי: "שמוזגו במים לאחר שנתנו בכוס חי, אבל לברך עליו חי הא אמרן במתניתין אין מברכין. אי נמי, חי (בלעז פריש"ק) טרי, ישר מן החבית, להביאו מן החבית לשמו". (ע"כ רש"י) פירוש ראשון שיתננו בכוס חי ובברכת הארץ ימזגנו, פירוש שני שיוציא את היין מהחבית לתוך הכוס לשם הברכה. ועל כך כתב הרמ"א, גם אם מוזג מהבקבוק לכוס לשם הברכה דיו. אולם הרמב"ם מפרש כפירוש הראשון, וכך כתב הרי"ף (ברכות לח,א מדפיו), אבל מזיגה לשם ברכה מהחבית או הבקבוק לא מצאנו.

ומה שכתב, שימלא את הכוס על כל גדותיו, הרמב"ם בהלכות שבת (כט,ז) כתב לגבי כוס הקידוש וממלאהו יין, וכן לגבי כוס של ברכת המזון כתב בהלכות ברכות (ז,טו) "וימלאנו יין חי". וראה עוד בהערה כא. כאן נבאר, כי ממלאהו יין אינו שצריך להקפיד שיגיע היין לגדות הכוס וישפך, כמו שמשתמע מלשון הרמ"א, אלא שיהיה הכוס מלא ולא יחסר בו כמות מרובה של יין, אבל אם חסר בו קצת יין אין הדבר פוגם, כי הכוס נחשב מלא, שהרי אחר שכתב הרמב"ם וימלאנו יין חי, כתב, שימזוג את היין בברכת הארץ, מכאן שאין הכוס מלא על כל גדותיו, ויש בו מקום להוסיף בו מזיגה.

[ז]      לשון הרמב"ם בהלכות ברכות (ז,טו): "אף על פי שאין ברכת המזון טעונה יין, אם בירך על היין כמנהג שאמרנו, צריך שידיח כוס של ברכה מבפנים, וישטוף אותו מבחוץ; וימלאנו יין חי, וכיון שהגיע לברכת הארץ, נותן לתוכו מעט מים, כדי שיהא ערב לשתייה...".

        וכתב שם מהר"י קאפח (הערה לו): "וממה שכתב רבינו כיון שהגיע לברכת הארץ, משמע שמוזג כשמתחיל הברכה, ומנהגנו למזוג כשאומר המברך "ארץ חמדה טובה". ויש מאחרין המזיגה עד סוף הברכה".

גם מלשון השו"ע משמע שתהיה המזיגה מיד בתחילת ברכת הארץ, וזה לשון השו"ע (או"ח קפג,ב): "יתן היין לתוכו חי, עד שמגיע לברכת הארץ, ואז מוזגו להודיע שבח הארץ". וביאר המשנ"ב (ס"ק ה): "לברכת הארץ - פירוש לתחלת ברכת הארץ". ומקור דבריו שם בב"י, וזה לשון הב"י: "ויש נוהגים שלא למזוג הכוס במים עד סוף ברכת הארץ והיה אבא מרי ז"ל [אביו של מרן הבית יוסף] אומר, שאין להם על מה שיסמוכו, שהרי הרמב"ם (ברכות ז,טו) כתב וכיון שהגיע לברכת הארץ נותן לתוכו מעט מים. וגם ה"ר יונה כתב שמיד שיתחיל לזכור שבח הארץ צריך שיהיה היין מזוג, אלמא כשמתחיל בברכת הארץ צריך ליתן בו מים".

והמנהג השני שהזכרנו, לעשות את המזיגה בסוף ברכת הארץ, ולעשות שתי מזיגות, נזכר בשתילי זתים. וזה לשונו (קפג,ב ס"ק ג): "ונהגו גם כן למזוג כשאומר את השם, וחוזר ומוזג כשאומר על הארץ ויש בזה סוד על פי הקבלה". וכך כתב מהרי"ץ בתכלאל עץ חיים, בסדר ברכת המזון: "ונהגו למזוג הכוס במים כשאומר וברכת את ה' אלהיך, בתיבת את, כדעת הרב מצת שמורים, וגם מוזג פעם שנית בחתימה בתיבת הארץ כדעת ספר באר מים חיים. ונהגו למזוג בשניהם, לצאת ידי חובת שתי הדעות".

ומה שכתבנו שבכוס הקידוש אין חובה לעשות מזיגה, בדברי הרמב"ם מצאנו עשיית מזיגה בכוס ברכת המזון (ברכות ז,טו), ובארבעה כוסות בליל פסח (חמץ ומצה ז,ט), כדי שתהיה השתייה עריבה, ולא מצאנו עשיית מזיגה בכוס הקידוש. ואדרבה מלשון הרמב"ם בהלכות שבת (כט,יז): "יין שריחו ריח חומץ, וטעמו טעם יין – מקדשין עליו; וכן יין מזוג. ויין צימוקים, מקדשין עליו...". משמע, שאם מזג את היין מקדשים עליו, אבל יכול לכתחילה לעשות קידוש גם על יין חי. ומי שיחפוץ למזוג את כוס הקידוש, יעשה זאת קודם הקידוש. ההלכה וההערה על פי שיעוריו של מו"ר הרב רצון ערוסי.

וכך כתב בשולחן ערוך, וזה לשונו (רעב,ה): "יין חי אפילו אם הוא חזק דדרי (פי' שראוי למזוג) על חד תלת מיא, מקדשים עליו [=יין חי, גם אם הוא יין חזק, שאם יהיה רבע יין ושלושת רבעי מים, עדין ייחשב יין, מותר לכתחילה לקדש עליו בלי מזיגה]; ומ"מ יותר טוב למזגו ובלבד שיהא מזוג כראוי [היינו שלא יחלישנו יותר מדאי. משנ"ב]. הגה: ויינות שלנו יותר טובים הם בלא מזיגה (טור)".

[ח]     לשון הרמב"ם בהלכות ברכות (ז,טו): "ואין מסיחין על כוס של ברכת המזון, אלא הכול שותקין, עד שתכלה ברכת המזון והיין, וישתו".

        וכתב מהר"י קאפח (ברכות, פרק ז, הערה לז): "ונראה שאין כוונת רבנו לברכת המזון עצמה [אין כוונת הרמב"ם שאסור להשיח בברכת המזון עצמה], דודאי גם בלי כוס אסור להשיח וכדכתב הגהות מיימוניות, דשמא אם שחו אפלו בדיעבד לא יצאו וצריכים לחזור ולברך, אלא כוונת רבנו, כיון דקי"ל אורח מברך כדי שיברך לבעל הבית, וכדלעיל פ"ב הל' ז, וברכת בעל הבית נוסח ארוך הוא, כפי שבא בנוסח סידורי תימן העתיקים, ויסודותיו בש"ס, והרי הוא נאמר אחרי ברהמ"ז לפני ברכת היין, הייתי אומר כיון שגמר המברך ברהמ"ז מותר להשיח, קמ"ל דאסור עד אחר ברכת היין".

[ט]     זו משמעות לשון הרמב"ם שהבאנו בהלכה ‎ב "וימלאנו יין חי", דוקא יין ולא שאר משקים או שיכר. וכן הוא בתלמוד ברכות (נא,א): "אמר רבי זירא אמר רבי אבהו, ואמרי לה במתניתא תנא, עשרה דברים נאמרו בכוס של ברכה... אמר רבי יוחנן, אנו אין לנו אלא ארבעה בלבד: הדחה, שטיפה, חי [שיתן בכוס של ברכה רביעית יין חי], ומלא". וכן הוא בתלמוד פסחים (קז,א): "תנו רבנן: אין מקדשין אלא על היין, ואין מברכין אלא על היין. - אטו אשיכרא ואמיא מי לא מברכין עליהו שהכל נהיה בדברו? - אמר אביי, הכי קאמר: אין אומרים הבא כוס של ברכה לברך אלא על היין".

        אלא שבגירסת הרי"ף ורבנו חננאל יש תוספת על הנוסח שלפנינו, וזה לשון הרי"ף פסחים (כב,א-ב מדפיו): "תנו רבנן אין מקדשין אלא על היין ואין מברכין אלא על היין ואין אומרים שירה אלא על היין אטו אשיכרא ואמיא מי לא מברכין שהכל אלא אמר אביי הכי קתני אין אומרים הבא כוס של ברכה לברך אלא על היין אבל אשיכרא לא, והני מילי דלא קבע סעודה עילויה אבל קבע עילויה לית לן בה". כלומר, אימתי אין מברכים על השיכר את ברכת המזון כשלא קבע עליו את סעודתו, אבל אם קבע על השיכר את סעודתו, כלומר שלאחר סיום אכילת הפת, קבע שתייה על השיכר עם שאר המסובים, בכך הראה שהשיכר חשוב בעניו, ויכול לברך עליו את ברכת המזון. ונראה שהרמב"ם לא כתב דבר זה להלכה, [אף אם אכן גרס כגירסת רבנו חננאל והרי"ף, ואין קטע זה תוספת מאוחרת של הסבוראים], משום שסברא זו אינה הכרחית, ופשטות דברי רבי יוחנן בברכות (נא,א) שצריך לברך על יין חי, יין דוקא ולא שיכר, וכן פשטות הברייתא בפסחים (קז,א), אין מברכים אלא על היין.

ולעומת זאת, בשו"ע כתב (קפב,ב): "כוס ברכת המזון אינו אלא של יין, ולא משאר משקים אפי' קבע סעודתו עליהם [שלא כגירסת ר"ח והרי"ף]; ואם אין  יין מצוי באותו מקום והשכר או שאר משקין הוו חמר מדינה, מברכין עליהם, חוץ מן המים [לדעת השו"ע, כשם שאפשר להבדיל על חמר מדינה, כך אפשר לברך ברכת המזון על חמר מדינה, בשעת הדחק כשאין לו יין, והיא דעת הרא"ש שיש להשוות כוס של ברכת המזון להבדלה]".

[י]      לשון הרמב"ם בהלכות ברכות (ז,יד): "אם היה שם יין – מביאין כוס מחזיק רביעית, או יתר על רביעית; ומביאין מין בשמים: אוחז את היין בימינו, ואת הבשמים בשמאלו, ומברך ברכת המזון; ואחר כך מברך על היין, ואחר כך מברך על הבשמים...".

כתב רבנו מנוח: "ושמעינן מינה דבמוצאי שבת [בזמן שמברך על ההבדלה] יש לנו ליטול היין בימין אפילו בשעה שמברכין על ההדס, דא"כ דבשעה שמברך על השמן מחליפו בימין [אם נאמר שבשעה שמברך על השמן צריך להעבירו ליד ימין], למה ליה למימר והבשמים בשמאלו, הלכך אפילו בשעה שאנו רוצים לברך על ההדס אין לנו להסיר היין מהימין".

        וכך כתב המאירי (ברכות מג,ב): "מי שהיו לפניו שמן ויין [המאירי מפרש כרש"י, שדברי התלמוד ברכות מג,ב עוסקים בשתיין יין רשות, והרמב"ם מפרש שדברי התלמוד עוסקים בשתיית יין בכוס של ברכת המזון, נתבאר לעיל בהערה ב], אף על פי שהשמן הנאתו קרובה יותר מן היין שהרי הוא מריח ברחוק מקום, אעפ"כ מברך על היין תחלה שהנאתו מרובה ואח"כ מברך על השמן, ואם רצה לברך על שניהם כאחד אוחז את היין בימינו ואת השמן בשמאלו ומברך על היין ואח"כ על השמן, ואין צריך להחליף את השמן ביד ימין בשעת ברכת השמן. ומכאן נראה לי, בשעת הבדלה שאדם נוטל את היין בימינו, כשמברך על הבשמים אין צריך להחליף את הכוס ביד שמאל כדי ליטול ההדס בימין. וכשמברך זה על השמן וטבל בו ידיו ורצה לצאת לחוץ ואין ראוי לו לצאת בידים מבושמות מנגב ידיו בראש השמש ואם היה השמש ת"ח שגנאי לו כשהוא מבושם טחו בכותל".

[יא]    לשון הרמב"ם: "אפילו מחזיק כמה רביעיות", ורביעית היא 75 סמ"ק, נמצא שאם היה בכלי [לדוגמה] 5 רביעיות, הם 375 סמ"ק.

[יב]    כתב מהר"י קאפח (שבת, פרק כט, הערה מג): "דוקא כששתה מהחבית ונתכוון לשתות, אבל אם מצץ באמצעות צינורית כדי שיקלח היין מהחבית לכלי אחר, אף על פי שהגיע היין לפיו לא נפסל מה שבחבית, שלא אמרו אלא טעמו פגמו וזה לא נתכוון לטעום. וכל שכן אם נגע כנף שרוולו ביין שבחבית לא נפסל היין".

[יג]     מה שכתבנו שהדרך להכשיר יין זה על ידי ניפוץ וקיטוף לתוך יין כשר, כך כתב הגהות מיימוניות בשם מהר"מ מרוטנבורג (שבת כט,טז), וכמותו עיקר. ומה שכתבנו שלא יועיל אם יערה לתוכו יין אחר כשר, כך הסברא נותנת, שבאופן זה עדיין לא פקע ממנו שם של שיירי כוסות (מהר"י קאפח, שבת, פרק כט, הערה מג).

[יד]    הוראת מו"ר הרב רצון ערוסי. שהרי הרמב"ם הזכיר פיסול של יין פגום רק לגבי הקידוש, כמו שנתבאר בהלכות שבת (כט,טז), ויש להשוות את ההבדלה לקידוש. אבל בדיני כוס יין שמברך עליו ברכת המזון לא הזכיר הרמב"ם פיסול זה, כמו שנתבאר בהלכות ברכות (ז,טו), שם נזכר שהדברים שצריך לעשות בכוס ברכת המזון הם: הדחה מבפנים, שטיפה מבחוץ, יין חי, ומזיגה. ולא נזכר שם פסול יין פגום.

        ולעומת זאת, רש"י בפסחים (קו,א ד"ה קפיד) כתב, שצריך להקפיד שלא יהיה יין פגום, בקידוש בהבדלה ובברכת המזון. וכך פסק השו"ע (או"ח קפב,ג): "צריך שלא יהא [=כוס היין] פגום, שאם שתה ממנו, פגמו; אבל אם שפך ממנו לתוך ידו או כלי, אין בכך כלום; ואפי' שתה מהכד או מחבית קטנה, הוי פגום; אבל אם שתה מחבית של עץ גדולה, אין להקפיד". ובסעיף ז כתב: "בשעת הדחק מברכין על כוס פגום".

[טו]    שביתת עשור (ב,א).

[טז]    חמץ ומצה (ז,ט).

[יז]     חמץ ומצה (ז,ו-ז).

[יח]    ברכות (ז,טו).

[יט]    ברכות (ב,יא). אישות (י,ג).

[כ]      הוראת מו"ר הרב רצון ערוסי. על פי השו"ע (או"ח קצ,א) שכתב: "אחר שסיים ברכת המזון מברך בורא פרי הגפן ויטעום המברך". משמע שדי בטעימה ואינו צריך לשתות מלוא לוגמיו. וכתב מהרי"ץ בשו"ת פעולת צדיק (ב,רסב): "כל דבר שטעון כוס צריך המברך לטעום ממנו מלוא לוגמיו שהוא רוב רביעית, ופחות ממלוא לוגמיו לא מקריא שתייה של הנאה. עיין ב"י (או"ח סי' ק"ץ וסי' רע"א). ...דשאני כוס דמצוה, משאר ברכות דעל [=על] דבר הרשות, דכוס מצוה בעי הנאה רבה [=וצריך לשתות ממנו רוב רביעית]. ...ונראה לי דלדעת הרמב"ם ודעמיה דסבירא להו דברכת המזון אין טעונה כוס, אין צריך לשתות מהכוס דברכת המזון מלוא לוגמיו, דהוי כשאר ברכות ההנאה דסגי בכל שהו, וגם הב"י והפוסקים מודו בהאי לדעת הרמב"ם ודוק. ..."

[כא]   לשון הרמב"ם בהלכות ברכות (ז,טו): "אף על פי שאין ברכת המזון טעונה יין, אם בירך על היין כמנהג שאמרנו, צריך שידיח כוס של ברכה מבפנים, וישטוף אותו מבחוץ; וימלאנו יין חי, וכיון שהגיע לברכת הארץ, נותן לתוכו מעט מים, כדי שיהא ערב לשתייה".

ובהלכות שבת (כט,ז) כתב הרמב"ם: "כיצד הוא עושה [=את הקידוש]: לוקח כוס שהוא מחזיק רביעית או יתר, ומדיחו מבפנים ושוטפו מבחוץ, וממלאהו יין, ואוחזו בימינו, ומגביהו מן הקרקע טפח או יתר, ולא יסייע בשמאל. ומברך על הגפן, ואחר כך מקדש. ...ושותה מלוא לוגמיו, ומשקה כל בני חבורה...".

מקור ההלכות של הרמב"ם בתלמוד ברכות (נא,א-ב). שם נאמר: "אמר רבי זירא אמר רבי אבהו, ואמרי לה במתניתא תנא, עשרה דברים נאמרו בכוס של ברכה: טעון הדחה, ושטיפה, חי, ומלא, עיטור, ועיטוף, נוטלו בשתי ידיו, ונותנו בימין, ומגביהו מן הקרקע טפח, ונותן עיניו בו; ויש אומרים: אף משגרו במתנה לאנשי ביתו. אמר רבי יוחנן, אנו אין לנו אלא ארבעה בלבד: הדחה, שטיפה, חי, ומלא. תנא: הדחה מבפנים ושטיפה מבחוץ. [חי – אמר רב חנן: ובברכת הארץ. מה שבסוגריים הוא גירסת רבנו חננאל והרי"ף, ראה ביד פשוטה הלכות ברכות, ורי"ף ברכות לח,א בדפיו] אמר רבי יוחנן: כל המברך על כוס מלא - נותנין לו נחלה בלי מצרים, שנאמר וּמָלֵא בִּרְכַּת ה' יָם וְדָרוֹם יְרָשָׁה. רבי יוסי בר חנינא אומר: זוכה ונוחל שני עולמים, העולם הזה והעולם הבא. עיטור - רב יהודה מעטרהו בתלמידים, רב חסדא מעטר ליה בנטלי. (אמר רבי חנן: ובחי. אמר רב ששת: ובברכת הארץ. מה שבסוגרים לא גרסינן ברי"ף וברבנו חננאל) עיטוף - רב פפא מעטף ויתיב, רב אסי פריס סודרא על רישיה. נוטלו בשתי ידיו - אמר רבי חיננא בר פפא: מאי קראה - שאו ידכם קדש וברכו את ה'. ונותנו לימין. אמר רבי חייא בר אבא אמר רבי יוחנן, ראשונים שאלו: שמאל מהו שתסייע לימין? אמר רב אשי: הואיל וראשונים איבעיא להו ולא איפשט להו, אנן נעבד לחומרא. ומגביהו מן הקרקע טפח - אמר רב אחא ברבי חנינא: מאי קראה - כוס ישועות אשא ובשם ה' אקרא. ונותן עיניו בו - כי היכי דלא ניסח דעתיה מיניה. ומשגרו לאנשי ביתו במתנה - כי היכי דתתברך דביתהו".

בהלכות ברכות פסק הרמב"ם כרבי יוחנן בלבד, ובכוס של ברכת המזון צריך להקפיד רק על ארבעה דברים. ואלו בהלכות שבת פסק כרבי יוחנן בתוספת עוד דברים, שהרי בהמשך הסוגיה נזכר "אמר רבי חייא בר אבא אמר רבי יוחנן, ראשונים שאלו: שמאל מהו שתסייע לימין?", מכאן שגם לרבי יוחנן יש להקפיד על דברים נוספים, יותר מהארבעה שהזכיר. וביאר הרמב"ם כיצד לא תהיה סתירה, בין דברי רבי יוחנן שהובאו בתחילה, לדבריו שהובאו בהמשך הסוגיה, שהארבעה דברים שצריך להקפיד עליהם שנזכרו בתחילה, מדובר בכוס של ברכת המזון, והדברים הנוספים שצריך להקפיד עליהם מדובר בכוס הקידוש בלבד (על פי המ"מ, ומרכבת המשנה חלמא).

ומכלל הדברים למדנו, שהרמב"ם לא הזכיר שצריך לעטר את כוס הקידוש בתלמידים או בכוסות אחרים שיהיו סביבו, וכן לא הזכיר שצריך להתעטף בטלית או בסודר בזמן הקידוש, וכן לא הזכיר שצריך לתת עיניו בו, כלומר להסתכל על כוס הקידוש במשך כל זמן הקידוש כדי שלא יסיח דעתו מהכוס, וכן לא הזכיר נוטלו בשתי ידיו ונותנו בימין, כלומר שהמברך מקבל את הכוס מיד המוזג בשתי ידיו, וגם המוזג יגישנו למברך בשתי ידיו, ולאחר מכן יעביר המברך את הכוס ליד ימינו בזמן הקידוש. וטעם הדבר, לדעת הרמב"ם, כשאמר רבי יוחנן אנו אין לנו אלא ארבעה, התכוון בדבריו לגבי כוס ברכת המזון, אבל לגבי כוס הקידוש, יש למעט ממנו רק עיטור, עיטוף, נותן עניו בו, ומקבלו בשתי ידיו, אבל בשאר הדברים צריך להקפיד בכוס הקידוש. והמעיין יראה, שכל הדברים שהרמב"ם לא הצריך לעשותם בכוס הקידוש, הם דברים שאינם שייכים לגוף כוס הקידוש, אלא הם חיצונים ממנו, כגון עיטור, עיטוף, נותן עיניו בו, ומקבלו בשתי ידיו, שהוא מנהג של כבוד, ואין סברא לקבוע דבר זה כחיוב בכוס הקידוש. (ההלכה וההערה על פי יד פשוטה בהלכות ברכות ושבת)