כתב הרמב"ם בהלכות מאכלות אסורות א,כב:
"מי שהוא בקי בהן ובשמותיהן, אוכל;
והצייד נאמן עליהן, כעוף. ומי שאינו בקי, בודק בסימנין; ושלושה סימנין יש להן: כל שיש
לו ארבע רגליים, וארבע כנפיים שחופות רוב אורך גופו ורוב היקף גופו, ויש לו שני כרעיים
לנתר בהן - הרי זה מין טהור. ואף על פי שראשו ארוך ויש לו זנב - אם היה שמו חגב, טהור".
ביאור ההלכה: רק כשראשו וזנבו ארוכים, ומראהו
שונה משאר החגבים, צריך שייקרא חגב, כדי להתירו באכילה. אבל אם ראשו וזנבו אינם ארוכים,
ומראהו כשאר החגבים, וניכר שהוא ממשפחת החגבים, אף שאין שמו חגב, מותר באכילה (מהר"י
קאפח הערה לא).
וזה לשון מהר"י קאפח (הערה
לא): "במשנה חולין פ"ג הל' ז: "ובחגבים כל שיש לו ארבע רגלים וארבע
כנפים וקרסולין וכנפיו חופות את רובו. ר' יוסי אומר ושמו חגב". ושם כת"ר:
"אמרו חופות את רובו, שיהא רחבם מכסה רוב הקף גופו, וארכם מכסה רוב אורך גופו.
ואפלו היה ראשו ארוך ויש לו זנב הרי זה מותר, והוא שיהא שמו חגב כמו שאמר ר' יוסי.
אבל אם נמצאו בו סימנים אלו עם הצורה הזו ולא היה שמו חגב, או השם שקורין בו באותו
הלשון את המין שאנו קורין אותו חגב, אינו מותר באכילה. והלכה כר' יוסי".
זהו נוסח מהדורא בתרא של פיהמ"ש, ראה
שם מהדורתי, וברור כי דברי ר' יוסי דבעינן שמו חגב, רק אם היה משונה בצורתו כלומר ראשו
ארוך ויש לו זנב, אבל אם אינו משונה בצורתו אף על פי שאין שמו חגב. ובתימן שיש לנו
מסורת במינים הנאכלים, זה שהיה ראשו ארוך ויש לו זנב, לא היה נקרא חגב "ג'ראד"
אלא "גזאלה", וברור שלא אכלוהו. ואף גם זאת היו גם שאינם משונים בצורתן והיו
בהן כל הסימנין ולא אכלום כי לא היה להם מסורת כגון "עושם" "חנאגר"
ודומיהן. ומינים אלו האסורים לא היו באים בלהקות גדולות, אלא מתרבים אחרי הגשמים בחדשי
אדר ניסן ואייר, ואחר כך מתמעטים. ובמהדורא קמא של פיהמ"ש לא היה כתוב "ואפלו
היה ראשו ארוך ויש לו זנב הרי זה מותר". והיה רבנו סבור דעל כל הארבה בעי ר' יוסי
ושמו חגב. ונוסח מהדורא קמא היה לפני המ"מ, וכדלקמן, וכל המינים הטהורים לא רק
כנפיו חופין את רובו אלא אף עודפים על כולו.
והנה מקום אתי להסביר את דברי רש"י
אשר רבים גדולים וטובים לא הבינום על נכון. יש שחלקו על רש"י, ויש שאסרו את הארבה
כפי שהבינו מרש"י, וכבר היה בשנת תש"ז, חנה להק ארבה על ירושלם ונחתו בגגין
בחצרות וברחובות, ועולי תימן אספום ואכלום צלי שלוק ומבושל, כפי מסורת אבותינו מאז
משה רבנו, כאשר עבר בין אהלי ישראל ובידו ארבה ומראה לכולנו באצבע ואמר את זה תאכלו
(ויקרא יא,כא). וגמירי דכל היכא דכתיב זה, הראה הקב"ה למשה באצבע, וכך הראה משה
לישראל. ואז יצא מאן דהו באחד העתונים להזהיר את עולי תימן שהם אוכלים שקצים ורמשים,
לפיכך ראיתי להביא כאן את אשר העירותי בסה"מ במהדורתי האחרונה עשין קנא. וזה לשונו:
הארבה הידוע המפורסם בכל העולם הידוע בשמו הערבי "ג'ראד" וכך תרגמו גם רס"ג
גם רבנו ורב האי גאון ועוד, והואיל וכבר היה מי שטעה בהבנת דברי רש"י אסבירם בקצרה.
וזה לשון רש"י: "ממעל לרגליו סמוך לצוארו יש לו כמין שתי רגלים לבד
ארבע רגליו, וכשרוצה לעוף ולקפוץ מן הארץ מתחזק באותן שתי כרעים ופורח". ולא רצה
רש"י לפרש "אשר לו כרעים" על אותן הכרעים האחוריות הגבוהות שבהן הוא
קופץ, כי לא כתוב "לנתר בהן מעל הארץ" אלא "על הארץ". כי הארבה
בעת שהוא מתכונן לקפוץ מרים את כל גופו מעל הארץ ונשען רק על שתי רגליו הקטנות הסמוכות
לצוארו שהם באמת כדברי רש"י "כמין שתי רגלים" ומהדק את רגליו האחוריות
והאמצעיות לגופו, ובחוזק משחרר הוא את רגליו האחוריות וקופץ. והנה המלה "לנתר"
אין לה אח במקרא, וכך העיר בצדק גם הראב"ע, אלא שרוב המפרשים פירשוה לקפץ, וכפי
שתרגם אונקלוס, אך רש"י לא רצה לפרש כן מדוחק הדיוק הנ"ל שכתוב "על
הארץ" ולא "מעל הארץ" ואשר אונקלוס ועמו כל יתר המפרשים מפרשים אותו
על הארץ ממקום למקום, ולכן פירש רש"י לנתר מתחזק, כלומר נשען בהן על הארץ, וזה
אינו אלא באותן כמין רגלים הקטנות והדלות הסמוכות לצוארו. וכך כנראה סובר היונתן שתרגם
"למשרג בהון". ובערוך ערך שרג ב פירש "ענין ירידה", אף כאן הארבה
מרומם את החלק האחורי של גופו ומנמיך החלק הקדמי ונשען על רגליו הסמוכות לצוארו וקופץ.
והנה כל המחלוקת בין רש"י ליתר הראשונים היא בפירוש לנתר אם פירושה לקפץ או להתחזק,
וכתוצאה מכך גם בפירוש ממעל אם פירושה בחלק העליון של גופו [=לפי רש"י, הכרעים
נמצאים בחלק העליון, הקדמי, של גופו], או גבוהים יותר משאר הרגלים [=לפי שאר המפרשים,
הכרעים גבוהים יותר משאר הרגלים], ומעולם לא חשב רש"י על מין אחר כי אין רש"י
יוצר גובי, ולא אסר את המותר ולא התיר את האסור". (ע"כ מהר"י קאפח)
והרב צדוק ביאר את רש"י, שמלבד ארבע רגליו שהם נמצאים סמוך לצוארו,
יש לחגב גם שתי כרעים סמוך לצוארו שבהם עף. לשון רש"י: "סמוך לצוארו יש לו
כמין שתי רגלים לבד ארבע רגליו". כלומר, בנוסף לארבע רגליו שהם נמצאים בחלקו הקדמי
סמוך לצוארו, יש לו שם גם עוד שתי כרעים שבהם עף.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה