כתב
הרמב"ם בהלכות מאכלות אסורות ג,יב-יג:
[יב] חלב
בהמה טמאה, אינו נקפה ועומד כחלב הטהורה; ואם נתערב חלב טהורה בחלב טמאה – כשתעמיד
אותו – יעמוד חלב הטהורה, וייצא חלב הטמאה עם הקוס של גבינה. [יג] ומפני זה ייתן הדין
שכל חלב הנמצא ביד גוי אסור, שמא עירב בו חלב בהמה טמאה; וגבינת הגויים מותרת, שאין
חלב בהמה טמאה מתגבן. אבל בימי חכמי משנה גזרו על גבינת הגויים, ואסרוה מפני שמעמידין
אותה בעור הקיבה של שחיטתן שהיא נבילה.
ואם תאמר
והלוא עור הקיבה דבר קטן הוא עד מאוד בחלב שעמד בו, ולמה לא ייבטל במיעוטו – מפני שהוא
המעמיד את הגבינה; והואיל ודבר האסור הוא שהעמיד, הרי הכול אסור כמו שיתבאר.
נוסח
ההלכות מבואר:
[יב]
חלב של בהמה טמאה אינו מִתְגַּבֵּן [=אינו נהפך לגבינה ונעשה מוצק] כמו חלב של בהמה
טהורה. ואם התערב חלב של בהמה טהורה עם חלב של בהמה טמאה – אם יבצע בחלב זה את
פעולת הגיבון, רק החלב של הבהמה הטהורה יתגבן, אבל החלב של הבהמה הטמאה ייפרד
מהגבינה, ביחד עם מי הגבינה. 'מי הגבינה' הם הנוזל שלא התגבן מהחלב של הבהמה
הטהורה, נוזל זה נקרא 'קוס'[1]. [יג] מאחר וזהו טבעו של החלב של בהמה טמאה, היה
צריך להיות הדין, שכל חלב הנמצא ביד גוי שלא ראה הישראל מאיזו בהמה חלב אותו[2], אסור,
שמא עירב בו חלב של בהמה טמאה, וגבינת הגויים מותרת, שהרי חלב של בהמה טמאה אינו
יכול להתגבן. אבל בימי חכמי משנה גזרו על גבינת הגויים, ואסרוה מפני שמעמידים אותה
בעור הקיבה של שחיטתם שהיא נבילה[3].
[יג] ואם
ישאל השואל, והרי אם נשער את עור הקיבה מול החלב המרובה שהתגבן בעזרתו, ואת השפעת
טעם העור על טעם החלב, נגלה שהכמות של עור הקיבה היא פחותה ביותר, וספק אם בכלל
העור נתן טעם בחלב, כיון שכן, מדוע לא נאמר שמחמת מיעוט עור הקיבה הרי הוא בטל
לעומת החלב וכאילו אינו קיים. נשיב לו, שבמקרה של גיבון החלב, יש לעור הקיבה
חשיבות מרובה, מפני שהוא המעמיד את הגבינה [=הגורם להווצרות הגבינה, להתהוותה];
והואיל ודבר האסור הוא שהעמיד את הגבינה [=יצר את הגבינה, גרם להתהוותה], ופעולת
הדבר האסור ניכרת בגבינה, הרי אנו מחשיבים כאילו הגבינה כולה נבלה[4], ולפיכך כל הגבינה
אסורה כמו שיתבאר להלן (ט,טז; טז,כו).
[1] כדי
להפיק את הגבינה מהחלב, צריך לעשות שתי פעולות, החבצה וגיבון.
החבצה- הפרדת הגבינה ממי הגבינה, על
ידי נתינת מיצי קיבה בחלב, שבשל חמיצותם הם מפרידים את מי הגבינה מהגבינה. מי
הגבינה נקראים "קוס". דרך נוספת לחיבוץ החלב, שיתן את החלב בתוך
הקיבה, כדי שהמיצים שבה יגרמו לחלב להתחבץ. וראה עוד בהלכה יד שאפשר לחבץ את
החלב על ידי עשבים או שרף תאנים, ולהלן (טז,כו) נכתב, שאפשר לחבץ את החלב
גם על ידי שרף פגים או חומץ יין.
ומהר"י
קאפח כתב דרך נוספת
לחיבוץ החלב, שטורף את החלב ומניעו זמן ממושך, כדי שתופרש החמאה והשמנת מן
החלב (מהר"י קאפח הלכות שבת פרק ח הערה לא).
גיבון- דיבוק גרגירי הגבינה זה לזה,
לאחר שיצאו מהם מי הגבינה, על ידי נתינתם בתוך כלי, ולישתם וערבובם, כדי שיתחברו
זה לזה וייהפכו לגוש גבינה (ביאור הרב יוחאי מקבילי).
[2]
כתב מהר"ח כסאר, גם אם אין בהמה טמאה בעדרו של הגוי, יש לאסור את החלב
שחלב הגוי ואין ישראל רואהו. וכך כתב הב"י (יו"ד סי' קטו), והרמ"א
(יו"ד קטו,א).
ואף
שאיסור חלב הגוים אינו משמונה עשרה דבר שגזרו בו ביום תלמידי בית שמאי ובית הלל,
כמו שמוכח מפה"מ שבת (א,ג), שם לא נמנה איסור חלב הגוים בכלל שמונה עשרה
גזרות, למרות זאת איסור חלב גוים הוא מדברי חכמים שהיו בזמן המשנה, וחכמים אלו גזרו
עליו איסור. ראה בדברי הרמב"ם בהלכה יג: "אבל בימי חכמי משנה
גזרו על גבינת הגויים, ואסרוה מפני שמעמידין אותה בעור הקיבה של שחיטתן שהיא
נבילה". ובהלכה טו הרמב"ם השווה בין הגבינה לבין החלב, ועל שניהם כתב:
"האוכל גבינת הגויים, או חלב שחלבוהו ואין ישראל רואהו – מכין אותו מכת
מרדות". כיון שכן, מאחר
שיש גזירה של חכמי המשנה גם על החלב וגם על הגבינה, חכמים לא חילקו
בגזירתם, ואם אינו רואה את הגוי בחליבתו, או שאינו נמצא ליד העדר בשעת חליבת הגוי,
יש לאסור את חלב הגוי בכל עניין. וכך כתב הרב צדוק.
ולעומת
זאת, מהר"י קאפח
הביא (הערה יח) את דברי שו"ת חוט המשולש (חלק ד טור א סימן לב) [לרבי
שמעון דוראן, המאה ה-16, נכד הרשב"ץ, רבי שמעון בן צמח דוראן, המאה ה-15,
שניהם היו מחכמי אלג'יר], ואת דברי קהילות יעקב, הסוברים שרק איסור גבינה
של גוים הוא גזירה של חכמים, שיש לאוסרו גם אם אין סיבה לחשוש, כמו שכתב
הרמב"ם בהלכה יג: "אבל בימי חכמי משנה גזרו על גבינת הגויים,
ואסרוה מפני שמעמידין אותה בעור הקיבה של שחיטתן שהיא נבילה", אבל חלב גוים אין בו גזירה,
אלא חשש שמא יערבבו בו חלב בהמה טמאה, ובמקום שאין לחשוש לכך, כגון שאין להם בהמות
טמאות, וחלב סוסים וחמורים מזיק לסוסים וחמורים אם יחלבום, וחלב הגמלים יקר ולא
יבואו להשתמש בחלבו, מותר לשתות את חלב הגוים גם אם לא ראה את חליבתו. [וקשה, שבתלמוד חולין לה,ב; לט,א-ב, לא
מצאנו שיש חילוק בין איסור חלב לאיסור גבינה. וכן הרמב"ם לפנינו בהלכה
טו השווה בין הגבינה לבין החלב, ועל שניהם כתב: "האוכל גבינת הגויים, או
חלב שחלבוהו ואין ישראל רואהו – מכין אותו מכת מרדות"].
וכתב בשו"ת
חוט המשולש, שכך מוכח מדברי הרמב"ם להלן (יז,כו), שבכל מקום שאין לחשוש
לתערובת הדבר מותר. וזה לשונו להלן (יז,כו): "המורייס – במקום שדרכן לתת
לתוכו יין, אסור; ואם היה היין יקר מן המורייס, מותר. וכזה מורין בכל דבר
שחוששין לו שמא עירבו בו הגויים דבר אסור – שאין אדם מערב היקר בזול, שהרי
מפסיד; אבל מערב הזול ביקר, כדי להשתכר". [והב"י יאמר, שיש לחלק, ובמקום
שהחשש הוא שמא התערב איסור, אם האיסור הוא יקר אין לחשוש שערבוהו, מה שאין כן אם
יש לפנינו איסור, ואנו רוצים להתירו משום שטעם האיסור אינו קיים, שם נאמר שחכמים
לא חילקו בגזירתם, ואסורוהו בכל אופן].
וכתב קהילות
יעקב, שכך סובר גם המ"מ. ראה הלכה טז שהרמב"ם התיר לקחת
חמאה מן הגוים ולבשלה, מכיון שבבישולו ילכו צחצוחי חלב, ושוב אין לחשוש לתערובת
חלב טמאה. וכתב שם המ"מ, שמותר גם לקחת חלב גוים ולעשותו חמאה
ולבשלה. היוצא מדבריו, בכל מקום שאין לחשוש לתערובת הדבר מותר. ולעומת זאת, הכס"מ
בהלכה שם, אוסר לקחת חלב מן הגוים ולעשותו חמאה ולבשלה.
[3]
מאחר שבעור הקיבה של שחיטת הגוים יש איסור אכילה שהוא נבילה, ומאחר ועור הקיבה הוא
המעמיד והמייצב את הגבינה (הלכה הבאה), לפיכך יש לאסור את הגבינה שהתגבנה בעזרתו.
אבל אם העמיד בעור הקיבה של שחיטה כשירה של ישראל, מאחר שאין איסור עצמי בעור
הקיבה, וכל האיסור הוא משום בשר בחלב, טועם את הגבינה, ואם אין בה טעם בשר מותרת
באכילה.
וזה
לשון הרמב"ם להלן (ט,טז): "אסור להעמיד הגבינה, בעור הקיבה של שחוטה.
ואם העמיד, טועם את הגבינה – אם יש בה טעם בשר, אסורה; ואם לאו, מותרת: מפני
שהמעמיד דבר המותר הוא, שקיבת שחוטה היא; ואין כאן אלא איסור בשר בחלב, ששיעורו
בנותן טעם. אבל המעמיד בעור קיבת נבילה וטריפה ובהמה טמאה – הואיל והמעמיד
דבר האסור בפני עצמו – נאסרה הגבינה משום נבילה, לא משום בשר בחלב. ומפני חשש זה,
אסרו גבינת הגויים כמו שביארנו (בהלכה שלפנינו)".
עוד
ראוי לבאר,
שדוקא עור הקיבה של שחיטת הגוים הוא נבילה, אבל הקיבה עצמה, כלומר האוכל
הנמצא בתוך הקיבה לפני שיתעכל (פה"מ חולין ח,ה, הע' 20 של מהר"י קאפח),
כגון עגל שינק חלב לפני שחיטתו, והוצא החלב מהעגל, ויש בחלב זה מיצי עיכול בשפע
שבעזרתם אפשר לגבן גבינה (ביאור הרב יוחאי מקבילי), הרי הוא מותר באכילה,
מפני שהוא נחשב כהפרשה ופסולת, ואינו מגוף הבהמה. לשון הרמב"ם להלן (ד,יט):
"קיבת הנבילה, וקיבת הטמאה – מותרת, מפני שהיא כשאר טינופות שבגוף; ולפיכך
מותר להעמיד בקיבת שחיטת הנוכרי, ובקיבת בהמה וחיה טמאה. אבל עור הקיבה – הרי הוא
כשאר המעיים, ואסור".
[4] מה
שהוספנו כאן על לשון הרמב"ם: "ופעולת הדבר האסור ניכרת בגבינה, וכאילו
הגבינה כולה נבלה", הוא מפה"מ עבו"ז (ב,ה): "וסיבת איסור
גבינה של גויים שמא יעמידנה בעור קיבת נבילה, לפי שגם הוא מעמיד, וידוע ששחיטת
הנכרי נבילה. ואם העמיד בעור הקיבה, איסור זאת הגבינה אינו משום בשר בחלב, כי בשר
בחלב אינו אוסר אלא בנותן טעם, כמו שנבאר בחולין, ואמנם נאסר בגלל שחיטת נכרי, ולא
נאמר בזה אחד מששים, מפני שהוא מעמיד, ופעולת הנבילה ניכרת, וכאילו הגבינה כולה
נבילה. לפי שהדבר האסור אם התערב עם המותר, והיתה פעולת זה הדבר האסור גלויה
וניכרת ולא אבד במיעוטו ולא נעלם, הרי הוא יאסור הכל, ואפילו היה הדבר האסור מעט
השיעור, ולא ייאמר אז לא אחד מששים ולא אחד ממאה, על דרך מה שביארנו בשני מערלה
באומרם כל המחמץ והמתבל וכו', והמעמיד יותר חזק ממחמץ ומתבל, וכך אמרו, הכל הולך
אחר המעמיד".
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה