מקור ההיתר - אכילת תולעת שלא פרשה מהמים\ מהפרי

 כתב הרמב"ם בהלכות מאכלות אסורות ב,יז-כ:

יז. וכן המים שבכלים שהשריצו – הרי אותן השרצים מותרין לשתותן עם המים, שנאמר "כֹּל אֲשֶׁר לוֹ סְנַפִּיר וְקַשְׂקֶשֶׂת בַּמַּיִם בַּיַּמִּים וּבַנְּחָלִים אֹתָם תֹּאכֵלוּ" (ויקרא יא,ט): כלומר במים בימים ובנחלים הוא שאתה אוכל את שיש לו, ואין אתה אוכל את שאין לו; אבל בכלים – בין שיש לו בין שאין לו, מותר...

יט. במה דברים אמורים, שלא פירשו ממקום ברייתן. אבל אם פירש השרץ [=לשפת הכלי או לאחוריו, וכן לשפת הבור או לאחוריו] – אף על פי שחזר לתוך הכלי או לתוך הבור, אסור: פירש לדופני החבית, וחזר ונפל לתוך המים או לתוך השיכר – מותר; וכן אם פירש לדופני הבור או המערה, וחזר למים – מותר.

כ. המסנן את היין או את החומץ או את השיכר, ואכל מן היבחושין או היתושין והתולעת שסינן – לוקה משום שרץ המים, או שרץ העוף ושרץ המים: ואפילו חזרו לכלי אחר שסיננן, שהרי פירשו ממקום ברייתן. אבל אם לא סינן, שותה ואינו נמנע, כמו שפירשנו.

בהלכה יז כתב הרמב"ם, שמותר לאכול שרצים שנוצרו במים, באופן כזה ששותה את המים עם השרצים שבתוכם. כמו בהלכות לעיל, גם בהלכה זו, בזמנם חשבו שהשרצים נוצרו בתוך המים, משום שלא ראו את הבצים שהוטלו לתוך המים, והחשיבו את השרצים כחלק מהמים, והתירו לאוכלם. ולפיכך בהלכה יט כתב הרמב"ם, שכל היתר זה הוא כשלא פרשו השרצים מהמים, שאז הם עדין נחשבים חלק מהם, אבל אם פרשו, הרי הם שרץ המים, וכפי שנתבאר בהלכה כ. עוד נתבאר בהלכה יט, שאם פרש השרץ לשפת הכלי או לאחוריו, וכן לשפת הבור או לאחוריו, נחשב שפרש מהמים (הדוגמאות הם על פי הרשב"א הובא במ"מ), אבל אם פרש לדופן הכלי או הבור, וחזר ונפל למים, זהו מקום גידולו של השרץ [=התולעת], ונחשב שלא פרש מהמים.

בהלכה יז כתב הרמב"ם, מהו מקור ההיתר לדין זה, הלימוד מהפסוק, "כֹּל אֲשֶׁר לוֹ סְנַפִּיר וְקַשְׂקֶשֶׂת בַּמַּיִם בַּיַּמִּים וּבַנְּחָלִים אֹתָם תֹּאכֵלוּ" (ויקרא יא,ט): כלומר במים בימים ובנחלים הוא שאתה אוכל את שיש לו, ואין אתה אוכל את שאין לו; אבל בכלים – בין שיש לו בין שאין לו, מותר.

וכן הוא בתלמוד חולין (סו,ב): "היכן התיר בכלים [=היכן התיר הפסוק לאכול תולעת הנמצאת בכלים] דכתיב את זה תאכלו מכל אשר במים וגו', בימים ובנחלים הוא דכי אית ליה אכול דלית ליה לא תיכול, הא בכלים - אף על גב דלית ליה אכול".

ביאור הדברים, תולעים הנבראים בכלים או במאגרי מים, נכללים בלאו של שרץ המים, הובא ברמב"ם בהלכה יב, אולם כל זמן שלא פרשה התולעת מהכלי או מאגר המים, מותר לשתות את המים והתולעת שבתוכם, משום לימוד מיוחד מהפסוק (ויקרא יא,ט): "אֶת זֶה תֹּאכְלוּ מִכֹּל אֲשֶׁר בַּמָּיִם". בפסוק נזכר פעמיים תאכלו: אֶת זֶה תֹּאכְלוּ מִכֹּל אֲשֶׁר בַּמָּיִם, כֹּל אֲשֶׁר לוֹ סְנַפִּיר וְקַשְׂקֶשֶׂת בַּמַּיִם בַּיַּמִּים וּבַנְּחָלִים אֹתָם תֹּאכֵלוּ. ודרשו חכמים (חולין סו,ב): שיש לחלק את הפסוק לשתים, בחלק הראשון של הפסוק נאמר, תאכלו מכל אשר במים אפילו בלא סימנין, וכגון בשאר מימות שאינן ימים ונחלים. ואילו בחלק השני של הפסוק נאמר, במים שבימים ובנחלים, את שיש לו סנפיר וקשקשת תאכלו, ואת שאין לו סנפיר וקשקשת לא תאכלו (ע"פ רש"י שם, ורמב"ם הלכה יז). הדברים אמורים, כאשר לא פרשה התולעת מהמים, שאז היא מוגדרת כחלק מהמים ויש כלפיה פסוק, תאכלו מכל אשר במים, אבל אם פרשה התולעת והלכה על הארץ, אף שחזרה למים, אסור לאוכלה, שהרי היא שרץ המים, ואינה חלק מהמים.

כאן ראוי לבאר, שיש להבחין בין ההלכות שלפנינו, להלכה יד, שם נזכר היתר לאכול תולעת שלא פרשה מהפרי, שנוצרה בו כשהוא תלוש, מפני שמקור ההיתר לאכול תולעת שלא פרשה מהפרי הוא אחר. תולעים הנמצאים בפירות נכללים בלאו של רמש הארץ (הובא בהלכה יג), אולם מאחר ובפסוק נזכר הביטוי, הַשֶּׁרֶץ הָרֹמֵשׂ עַל הָאָרֶץ" (ויקרא יא,מד), כדי לחייב מלקות על אכילת התולעת שבפירות, צריך שהיא תרמוש על הארץ, כלומר תצא מהפרי ותהלך על הארץ ותחזור לפרי, אבל אם לא פרשה התולעת מהפרי, מותר לאכול את הפרי והתולעת שבתוכו.

לשון התלמוד חולין (סו,ב) מבואר בהרחבה:

תאכלו מכל אשר במים מה תלמוד לומר?

[=מה הפסוק שנאמר בויקרא יא,ט: אֶת זֶה תֹּאכְלוּ מִכֹּל אֲשֶׁר בַּמָּיִם בא ללמדינו?] –

שיכול, הואיל והתיר במפורש והתיר בסתם,

[=יש פסוק מפורש שהתיר לאכול שרץ המים הנמצא בכלים, אף שאין לו סנפיר וקשקשת, בנוסף לכך יש פסוק שנלמד מסתמותו, כלומר שלא נכתב בו במפורש אולם משתמע ממנו, שמותר לאכול שרץ המים אף שאין לו סנפיר וקשקשת.

בהמשך הסוגיה, סז,א נתבאר, שהפסוקים הם בספר ויקרא יא,ט-יא: "ט- אֶת זֶה תֹּאכְלוּ מִכֹּל אֲשֶׁר בַּמָּיִם כֹּל אֲשֶׁר לוֹ סְנַפִּיר וְקַשְׂקֶשֶׂת בַּמַּיִם בַּיַּמִּים וּבַנְּחָלִים אֹתָם תֹּאכֵלוּ. י- וְכֹל אֲשֶׁר אֵין לוֹ סְנַפִּיר וְקַשְׂקֶשֶׂת בַּיַּמִּים וּבַנְּחָלִים מִכֹּל שֶׁרֶץ הַמַּיִם וּמִכֹּל נֶפֶשׁ הַחַיָּה אֲשֶׁר בַּמָּיִם שֶׁקֶץ הֵם לָכֶם. יא- וְשֶׁקֶץ יִהְיוּ לָכֶם מִבְּשָׂרָם לֹא תֹאכֵלוּ וְאֶת נִבְלָתָם תְּשַׁקֵּצוּ".

לפי דעה אחת שם בהמשך הסוגיה, הפסוק המפורש הוא פסוק ט, כל אשר לו סנפיר וקשקשת, דוקא כשהוא בימים ובנחלים צריך שיהיה לו סנפיר וקשקשת כדי להתיר אכילתו, אבל כשהוא במים הנמצאים בכלים אף שאין לו סנפיר וקשקשת מותר לאוכלו. ואילו פסוקים י-יא הם הפסוקים הסתומים, ומהם נלמד באופן עקיף, בימים ובנחלים אם אין לו סנפיר וקשקשת מותר לאוכלו, היוצא מכך, אם הוא נמצא במים שבכלים, אף על פי שאין לו סנפיר וקשקשת אסור לאוכלו. בהמשך הסוגיה שם נתבאר, שלפי דעה שניה, פסוקים י-יא הם המפורשים, ופסוק ט הוא הסתום],

מה כשהתיר במפורש לא התיר אלא בכלים, אף כשהתיר בסתם לא התיר אלא בכלים,

[=ממשיך התלמוד לבאר, כשם שלמדנו מהפסוק המפורש היתר אכילת שרץ המים שאין לו סנפיר וקשקשת רק אם הוא נמצא במים שבכלים, כך יש ללמוד מהפסוק הסתום, היתר זה רק אם הוא נמצא במים שבכלים],

מנין לרבות בורות שיחין ומערות ששוחה ושותה מהן ואינו נמנע?

[=אולם מנין לנו שמותר לאכול שרץ המים שאין לו סנפיר וקשקשת גם אם הוא נמצא בתוך מים הנמצאים בבור עגול, או בתוך מים הנמצאים בשיח, כלומר חפירה מאורכת, או במערה, כלומר מאגר מים מקורה בתקרה?]

ת"ל תאכלו מכל אשר במים.

[=מתרץ התלמוד, שהדבר נלמד מהפסוק תאכלו מכל אשר במים, בפסוק זה נזכר פעמיים תאכלו, אֶת זֶה תֹּאכְלוּ מִכֹּל אֲשֶׁר בַּמָּיִם, כֹּל אֲשֶׁר לוֹ סְנַפִּיר וְקַשְׂקֶשֶׂת בַּמַּיִם בַּיַּמִּים וּבַנְּחָלִים אֹתָם תֹּאכֵלוּ, ודרשו חכמים שיש לחלק את הפסוק לשתים, בחלק הראשון של הפסוק נאמר, תאכלו מכל אשר במים אפילו בלא סימנין, וכגון בשאר מימות שאינן ימים ונחלים, ולפיכך שרץ הנמצא במים שבבורות שיחים ומערות, מותר לאוכלו אפילו שאין לו סנפיר וקשקשת. ואילו בחלק השני של הפסוק נאמר, במים שבימים ובנחלים, את שיש לו סנפיר וקשקשת תאכלו, ואת שאין לו סנפיר וקשקשת לא תאכלו. הביאור על פי רש"י].

היכן התיר בכלים?

[=ממשיך התלמוד לשאול, בכל הדיון שנזכר לעיל יש מוסכמה, שרץ המים הנמצא בכלים, אף שאין לו סנפיר וקשקשת, מותר לאוכלו. ושואל התלמוד, מנין לנו מהפסוק דבר זה?]

דכתיב את זה תאכלו מכל אשר במים וגו', בימים ובנחלים הוא דכי אית ליה אכול דלית ליה לא תיכול, הא בכלים - אף על גב דלית ליה אכול.

[=מתרץ התלמוד, שהדבר נלמד מהמשך הפסוק: כֹּל אֲשֶׁר לוֹ סְנַפִּיר וְקַשְׂקֶשֶׂת בַּמַּיִם בַּיַּמִּים וּבַנְּחָלִים אֹתָם תֹּאכֵלוּ, שממנו משתמע, כל אשר לו סנפיר וקשקשת, דוקא כשהוא בימים ובנחלים צריך שיהיה לו סנפיר וקשקשת כדי להתיר אכילתו, אבל כשהוא במים הנמצאים בכלים אף שאין לו סנפיר וקשקשת מותר לאוכלו]. (ע"כ תלמוד מבואר)

היוצא מדברי התלמוד, כשבאים לדרוש את הפסוק בויקרא יא,ט, יש לחלק את הפסוק לשתים. מהחצי הראשון, אֶת זֶה תֹּאכְלוּ מִכֹּל אֲשֶׁר בַּמָּיִם, יש ללמוד, תאכלו מכל אשר במים אפילו בלא סימנין, וכגון בשאר מימות שאינן ימים ונחלים, ולפיכך שרץ הנמצא במים שבבורות שיחים ומערות, מותר לאוכלו אפילו שאין לו סנפיר וקשקשת. ואילו מהחצי השני, כֹּל אֲשֶׁר לוֹ סְנַפִּיר וְקַשְׂקֶשֶׂת בַּמַּיִם בַּיַּמִּים וּבַנְּחָלִים אֹתָם תֹּאכֵלוּ, יש ללמוד, כל אשר לו סנפיר וקשקשת, דוקא כשהוא בימים ובנחלים צריך שיהיה לו סנפיר וקשקשת כדי להתיר אכילתו, אבל כשהוא במים הנמצאים בכלים אף שאין לו סנפיר וקשקשת מותר לאוכלו.

אם נשווה זאת לדברי הרמב"ם שכתב בהלכות מאכלות אסורות ב,יז, נראה שהרמב"ם דייק בדרשות התלמוד, והעתיק את הדרשה בדיוק כמו שנזכרה בתלמוד.

לשון הרמב"ם בהלכות מאכלות אסורות ב,יז: "וכן המים שבכלים שהשריצו – הרי אותן השרצים מותרין לשתותן עם המים, שנאמר "כֹּל אֲשֶׁר לוֹ סְנַפִּיר וְקַשְׂקֶשֶׂת בַּמַּיִם בַּיַּמִּים וּבַנְּחָלִים אֹתָם תֹּאכֵלוּ" (ויקרא יא,ט): כלומר במים בימים ובנחלים הוא שאתה אוכל את שיש לו, ואין אתה אוכל את שאין לו; אבל בכלים – בין שיש לו בין שאין לו, מותר".

הרמב"ם בהלכה זו דיבר על מקור הדרשה להיתר אכילת שרצים הנמצאים במים שבכלים, וכאמור מקור דרשה זו הוא החצי השני של הפסוק. ואילו מהחצי הראשון של הפסוק אנו לומדים, היתר אכילת שרצים הנמצאים במים שבבורות שיחין ומערות.